זכויות, שוויון ומיעוטים
מאמרים על זכויות אדם, שוויון אזרחי, הדרה, מגדר, מיעוטים והקשר בין זכויות לבין דמוקרטיה ליברלית.
מאמר יכול להופיע ביותר מנושא אחד כאשר הוא עוסק, למשל, גם בזכויות וגם במוסדות או גם בפופוליזם וגם בבית המשפט. בעמוד זה מופיעים 654 תקצירים שמשויכים לנושא.
חדש באתר
זהות מבולבלת, מנוכרת ופצועה: כיצד מעמד מיעוט מעמיק סיכון בקרב צעירים ערבים בישראל
מעיין רביד, חנין כראם־אליאס ויפית סולימני־אעידן בוחנות כיצד אנשי מקצוע המטפלים בצעירים ערבים במצבי סיכון מבינים את הקשר בין זהות מיעוט לבין פגיעוּת. המחקר מבוסס על ראיונות עומק עם 39 נותני שירותים ברחבי ישראל: 20 עובדים סוציאליים ו־19 מנהלי שירותים או ארגוני חברה אזרחית. כשני שלישים מן המרואיינים היו ערבים וכשליש יהודים; הם עבדו בכפרים, בערים ערביות ובערים מעורבות עם צעירים בני 18–25. כל המרואיינים העלו את זהות המיעוט האתנית כגורם מרכזי, והניתוח התמטי גיבש שלושה פרופילים חופפים. זהות מבולבלת נוצרת במתח בין נורמות משפחתיות וקהילתיות קולקטיביסטיות לבין ערכים אינדיבידואליסטיים והזדמנויות מוגבלות בחברה הרחבה. זהות מנוכרת מתארת תחושה של חיים במדינה ובמרחב משותף בלי שייכות, לצד היחלשות של מסגרות תמיכה קהילתיות. זהות פצועה קשורה לירידה בערך העצמי, לחוסר אמון ברשויות ולתחושה שחיי חברי הקבוצה שווים פחות. המחברות מדגישות כי הזהות הערבית אינה סיכון כשלעצמה; הסיכון נוצר בתוך יחסי אפליה, הדרה, מחסור בשירותים, עימות אתנו־לאומי וציפיות סותרות. מכאן נגזרת הצעה לפרקטיקה אנטי־דכאנית בהשראת פאולו פריירה: דיאלוג שמזהה מבנים חברתיים ופוליטיים, עבודה משותפת שמכבדת ידע של מקבלי השירות וחיזוק הסוכנות שלהם. המחקר חשוב לשוויון אזרחי מפני שהוא מעביר את מוקד המדיניות מן השאלה כיצד לתקן צעיר יחיד אל השאלה אילו מוסדות והקצאות משאבים מאפשרים שייכות, ביטחון ומעבר הוגן לבגרות. עם זאת, הראיונות משקפים את פרשנות נותני השירות ולא את קולות הצעירים עצמם, והמדגם אינו מאפשר להכליל לכלל החברה הערבית או להבחין באופן מספק בין מגדרים, דתות וקהילות.
לקריאת העמוד
חדש באתר
כשקול פלסטיני ביקש שלום בפייסבוק, התגובות היו חיוביות יותר — סיפורי סבל עוררו בעיקר מגננה
יפעת מור, יפתח רון ויפעת מעוז בוחנים אם וכיצד עמוד פייסבוק יכול לפתוח דיאלוג בין יהודים ישראלים לפלסטינים בתוך סכסוך ממושך ואסימטרי. הם מנתחים את העמוד ״ערבים מצייצים״, שהוקם ונוהל בידי אזרחים פלסטינים בישראל כדי להשמיע בעברית נקודות מבט פלסטיניות ולעודד שיחה. קורפוס המחקר כולל 85 פוסטים שפורסמו בין 8 בנובמבר ל־4 בדצמבר 2014, לאחר המלחמה בעזה ולפני בחירות 2015; הפוסטים צברו 9,657 סימוני אהבתי, 461 שיתופים ו־3,565 תגובות ותשובות. בניתוח איכותני בהשראת תיאוריה מעוגנת זוהו שני נושאים מרכזיים. פוסטים שהציגו סבל פלסטיני עוררו אמפתיה בחלק מן המקרים, אך רוב התגובות היהודיות־ישראליות שנדונו היו שליליות או מתגוננות והעבירו אחריות לפלסטינים או לחמאס. לעומת זאת, פוסטים שהשמיעו קול פלסטיני מתון ושוחר שלום, גינו טרור או הדגישו אנושיות משותפת נענו בעיקר בקבלה, אהדה, תקווה ותחושת שותפות. ההשוואה מצביעה על חשיבותו של נושא הדיון: אותה זירה מקוונת יכולה לתמוך בשיחה בונה או להחריף התנגשות בין נרטיבים. החוקרים מדגישים שדיאלוג בפייסבוק חסר לעיתים את הרציפות ואת בניית היחסים שמאפיינות מפגשים ממושכים פנים אל פנים, ולכן מסר של סבל אינו מביא בהכרח להכרה ולפיוס. עם זאת, העמוד נתן לקבוצת מיעוט נתיב לעקוף ייצוג תקשורתי מוגבל, להשמיע גינוי לאלימות ולהזמין את קבוצת הרוב לשיחה. זהו חקר מקרה איכותני של עמוד יחיד במשך פחות מחודש, בקרב משתמשים שבחרו להשתתף ובשפה שאינה נגישה לכולם; לכן הוא אינו מודד את השפעת החשיפה, אינו מייצג את כלל היהודים והפלסטינים ואינו מוכיח שפייסבוק כשלעצמו יוצר פיוס. מבחינה דמוקרטית, המחקר מדגים הן את הפוטנציאל של מרחב דיגיטלי להרחיב קול מיעוט ודיאלוג אזרחי והן את התלות של הפוטנציאל הזה במסגור, ברציפות וביחסי הכוח שבתוכם השיחה מתנהלת.
לקריאת העמוד
חדש באתר
כיתה דמוקרטית אינה מקבלת זהויות כמובנות מאליהן — היא מאפשרת לשנותן יחד
איתי שניר מציע תאוריה של חינוך דמוקרטי רדיקלי הנשענת על מושג הארטיקולציה בספרם של ארנסטו לקלאו ושנטל מוף, Hegemony and Socialist Strategy. אצל לקלאו ומוף, זהויות פוליטיות אינן מהויות קבועות אלא נוצרות ומשתנות במפגש בין מאבקים, דרישות ושיחים. שניר מפרק את הארטיקולציה לשלושה ממדים המתרחשים יחד: ביצוע פומבי של זהות ודרישה, חיבור לאחרים, והשתנות של כל הצדדים בעקבות החיבור. הוא חוזר לאנטוניו גראמשי, שראה בבניית הגמוניה תהליך חינוכי שבו אינטלקטואלים אורגניים מסייעים לקבוצות מדוכאות לנסח את ה״שכל הישר הטוב״ הטמון בניסיונן. לטענת שניר, גם אינטלקטואל אורגני עלול לשמר עמדה היררכית: הוא יודע מראש היכן עובר קו המאבק וכיצד יש לחבר את הדרישות. חינוך דמוקרטי רדיקלי צריך אפוא לוותר על המורה כמי שמחזיק באמת פוליטית מוקדמת. במקום זאת, תלמידים ומורה מבטאים בפומבי את זהויותיהם, קושרים חוויות לשיחים של שוויון וזכויות ומאפשרים לזהויות ולמושגים עצמם להשתנות. המורה נשאר דמות בעלת כוח מבני ואחריות מיוחדת, אך תפקידו דומה למצפן ולמפה ולא לנווט: להצביע על אי־שוויון ועל מסלולים לא־פלורליסטיים, בלי להכתיב מראש את תוכן המאבק או את זהות ה״אנחנו״. המאמר מדגיש ששוויון חייב להיות משולב בפלורליזם, מפני שדרישה לשוויון של קבוצה אחת יכולה להתחבר גם ללאומנות או להדרה של אחרת. פעילות כזאת אינה מחייבת לפצל את הכיתה למחנות יריבים; הארטיקולציה עצמה — ביטוי, שיתוף פעולה והשתנות — היא כבר פעילות פוליטית דמוקרטית. זהו מאמר פילוסופי ולא מחקר התערבות, ולכן הוא מציע מסגרת נורמטיבית ולא ראיה אמפירית לכך שכיתות שיפעלו כך ישיגו תוצאות מסוימות. תרומתו הדמוקרטית היא בהצבת שאלה חדה על סמכות: כיצד מחנכים לשוויון בלי להשתמש בכוחו של המחנך כדי לקבוע מראש מה חייב כל תלמיד לחשוב ולהיות.
לקריאת העמוד
חדש באתר
אותו עוני, דפוסי תחלואה שונים: לקחי הגל הראשון לקהילות בישראל
מור סבאן, ויקי מאיירס, טל שחר, אורן מירון ורחל ר׳ וילף־מירון מנתחים את החודש הראשון של נתוני הקורונה הזמינים ברמת יישוב בישראל. זהו מחקר חתך אקולוגי המבוסס על 174 יישובים שבהם חיו 7.72 מיליון בני אדם — 84% מאוכלוסיית המדינה — בין 31 במרץ ל־1 במאי 2020. בתקופה זו נבדקו 331,594 בני אדם, 14,865 קיבלו תוצאה חיובית ו־203 מתו. בקטגוריה החברתית־כלכלית הנמוכה נבדקו 5.05% מן האוכלוסייה, לעומת 3.99% בקטגוריה הגבוהה, ושיעור החיוביים מבין הנבדקים היה 6.24% לעומת 2.89% — סיכון יחסי של 2.16. עם זאת, השוואה בין יישובים הומוגניים יחסית מן האשכולות הנמוכים מצאה 538 מקרים ל־100 אלף ביישובים יהודיים לעומת 78 ביישובים ערביים, ושיעור חיוביים מבין הנבדקים שהיה גבוה פי 4.96 ביישובים היהודיים. בני ברק ואלעד, שני יישובים חרדיים, הציגו עלייה מוקדמת ומהירה, ואילו נצרת ויישובים יהודיים לא־חרדיים שנבחרו להשוואה שמרו תחילה על שיעורים נמוכים; בחורה נצפתה בהמשך עלייה חדה ומאוחרת. המחברים מסיקים שמעמד חברתי־כלכלי ושיוך אתני אינם מסבירים לבדם את תגובת הקהילה למשבר, ומדגישים את תפקידם של נורמות מקומיות, נגישות למידע ושיתוף מנהיגות דתית ופוליטית. הם גם מזהירים מפני תיוג גורף של קהילה. מאחר שהנתונים מצרפיים ולא אישיים, המחקר אינו יכול לקבוע מי נדבק בגלל עוני, דת או התנהגות מסוימת; הוא גם לא כלל יישובים קטנים או ערים מעורבות ולא תיקן להבדלי גיל ותעסוקה. מבחינה דמוקרטית, הממצאים מדגישים ששוויון בשירות ציבורי דורש לא רק כלל אחיד אלא יכולת להגיע לקבוצות שונות בשפה, בערוצים ובהנהגה שהן נותנות בהם אמון. שותפות עם נציגי הקהילה יכולה לשפר בריאות ציבורית בלי להפוך שונות תרבותית לסטיגמה או הצדקה לאכיפה מפלה.
לקריאת העמוד
חדש באתר
מחאה לא־אלימה של מיעוטים נתפסת כאלימה יותר — והיתרון האסטרטגי נשחק
דבורה מנקין ותמר מיטס בוחנות למי מועיל היתרון המיוחס להתנגדות לא־אלימה. בניתוח משולב של נתוני NAVCO 2.0 ו־Ethnic Power Relations נכללו 220 קבוצות שהשתתפו בקמפיינים אלימים ולא־אלימים ב־110 מדינות בין 1946 ל־2006. רק אחד מכל חמישה קמפיינים לא־אלימים של מיעוטים הצליח, לעומת אחד מכל שני קמפיינים לא־אלימים של קבוצות רוב; מעבר לאי־אלימות העניק יתרון גדול לקבוצות דומיננטיות, אך כמעט לא שינה את סיכויי ההצלחה הנמוכים של קבוצות מיעוט. כדי לבדוק מנגנון אפשרי ערכו החוקרות שני ניסויי סקר מקוונים בכל אחת מארצות הברית וישראל, בארבעה מדגמים שכללו יחד 11,810 משיבים. בניסוי הראשון הוצגו כתבות מדומות שבהן זהות המוחים וטקטיקת המחאה הוקצו באקראי. כאשר המחאה הייתה צעדה שקטה, מוחים שחורים בארצות הברית נתפסו כאלימים יותר ממוחים לבנים; בישראל, מוחים יוצאי אתיופיה ומוחים ערבים נתפסו כאלימים יותר ממוחים יהודים לבנים שעשו אותה פעולה. לדוגמה, ביחס לצעדת רוב, צעדות של יוצאי אתיופיה ושל ערבים נתפסו כאלימות יותר ב־11% וב־16%, והתמיכה בפעולת משטרה נגד מוחים ערבים גדלה ב־21%. בניסוי השני שונו גם מטרת המחאה והצהרה מפורשת על מחויבות לאי־אלימות. מוחים שחורים נתפסו כאלימים יותר וכדורשים יותר שיטור גם כאשר שחורים ולבנים מחו למען אותן מטרות של צדק גזעי; הצהרת אי־אלימות סייעה בבירור לחלק מקבוצות הרוב, אך לא באופן מובהק לכל קבוצות המיעוט. המאמר אינו טוען שכל מיעוט נתפס באותו אופן, ואינו מוכיח שהטיה ציבורית לבדה גורמת לכישלון קמפיינים. הוא מראה שממוצעים כלליים על יעילות אי־אלימות מסתירים היררכיות אתניות: אותה טקטיקה דמוקרטית יכולה לזכות בפרשנות ובתגובה משטרתית שונות לפי זהות המשתתפים.
לקריאת העמוד
חדש באתר
ייצוג־יתר בלי השפעה מהותית: פוליטיקה קליינטליסטית בקרב הדרוזים בישראל
אמל ג׳מאל מנתח פרדוקס בפוליטיקה של המיעוט הדרוזי בישראל: נוכחות גבוהה יחסית של מועמדים ונבחרים בני הקבוצה אינה מבטיחה ייצוג מהותי של צרכיה. המאמר קושר בין ייצוג תיאורי, הצבעה פטרימוניאלית ודפוסי השתתפות של קבוצה אתנית קטנה. לפי התקציר, שילוב של הצבעה פטרימוניאלית עם ייצוג תיאורי דוחק את הייצוג המהותי, מפחית השתתפות בבחירות ויוצר רשתות נאמנות קליינטליסטיות. מועמדים דרוזים במפלגות ציוניות, ובייחוד מי שממוקמים קרוב לקואליציות שלטוניות או בתוכן, יכולים לבנות רשתות תמיכה משפחתיות. הקשר הפוליטי מאפשר להם לסייע לתומכים או לקרוביהם לקבל משרות בעלות הכנסה גבוהה, ולכן העדפה קליינטליסטית יכולה להיות רציונלית מנקודת מבטו של הפרט. אלא שהתועלת הפרטנית אינה שקולה לייצוג של אינטרסים ציבוריים משותפים. כך נוצרת אחריותיות הפוכה מן המודל הדמוקרטי הרגיל: הבוחר נאמן לפטרון המספק גישה למשאבים, במקום שהנציג יישא באחריות כלפי ציבור רחב על מדיניות ותוצאות. ג׳מאל מתאר את התוצאה כפער בין ייצוג תיאורי לייצוג מהותי בתוך ״דמוקרטיית חסות״. הטענה אינה שנוכחות של מועמדים דרוזים חסרת ערך, אלא שמנגנון התיווך הקליינטליסטי עלול לרוקן אותה מתוכן קבוצתי. התקציר אינו מפרט את מאגר הנתונים, השנים, המדגם או שיטת הניתוח, ולכן אין בסיס לייחס למאמר אומדני השפעה או להחיל את המנגנון על כל קבוצת מיעוט.
לקריאת העמוד
חדש באתר
בתי משפט לאומיים והמשפט הבין־לאומי להגנת זכויות מיעוטים
אייל בנבנישתי מציב במרכז את תפקידם של בתי משפט לאומיים במפגש עם המשפט הבין־לאומי של זכויות מיעוטים. זהו מפגש בין שתי רמות משפט: נורמות החורגות מגבולותיה של מדינה אחת, והמערכת המקומית שבה אדם או קבוצה מבקשים הכרה וסעד. מבחינה דמוקרטית, השאלה חשובה מפני שמיעוטים עלולים להימצא בעמדת נחיתות בזירה הפוליטית הנשלטת בידי רוב, בעוד בית המשפט הוא פורום אפשרי לבחינת חובות משפטיות. עם זאת, עצם קיומה של נורמה בין־לאומית אינו קובע כיצד היא נקלטת בדין הפנימי, מי רשאי להסתמך עליה או איזה סעד ניתן להעניק. לכן הצומת שמגדיר המאמר כולל שאלות של תחולה, פרשנות, גישה לערכאות ואכיפה. הזווית המוסדית מחברת בין הגנה עקרונית על מיעוטים לבין יכולתה של ערכאה מקומית להגביל כוח שלטוני ולהעניק תרופה אפקטיבית.
לקריאת העמוד
חדש באתר
שוויון דמוקרטי בהשכלה גבוהה: מקבלה ללימודים ועד השלמת התואר
המאמר מציע להרחיב את אמת המידה לשוויון דמוקרטי בהשכלה גבוהה: לא להסתפק בשאלה מי התקבל, אלא לשאול גם למי יש אפשרות ממשית להשלים את הלימודים. קבלה פורמלית היא תנאי חשוב, אך היא אינה מסכמת את שאלת השוויון כאשר סטודנטים מקבוצות שוליים מגיעים אל מוסד שבו סיכויי ההתמדה וההשלמה אינם בהכרח שווים. מילות המפתח של המאמר מציבות את התמיכות האקדמיות כחוליה שמחברת בין פתיחת שערי המוסד לבין היכולת לעמוד בדרישותיו לאורך זמן. המעבר מגישה להשלמה משנה את יחידת הניתוח: מהחלטת קבלה אחת אל הדרך שהסטודנט עובר לאחר שנכנס למוסד. במונחים של שוויון דמוקרטי, הבטחת ההשכלה אינה נמדדת רק במספר החוצים את סף הכניסה, אלא גם בתנאים המאפשרים השתתפות והשלמה. מכאן נובעת דרישה לבחון פערים בהתמדה ובהשלמה ואת הנגישות לתמיכה אקדמית, במקום להתייחס אליהם כאל עניין פרטי בלבד. הטיעון אינו מחייב תוצאה זהה לכל סטודנט ואינו מוכיח שתוכנית תמיכה מסוימת תבטיח השלמה; הוא דורש שלא להוציא את התנאים שלאחר הקבלה מתחום האחריות לשוויון. זהו טיעון פילוסופי־נורמטיבי ולא הערכת התערבות אמפירית שממנה אפשר לאמוד את השפעתה של מדיניות מסוימת.
לקריאת העמוד
חדש באתר
פשעי מדינה וזכויות אדם: כיצד תרבות ההכחשה חוסמת אחריות
סטנלי כהן טוען כי הקרימינולוגיה צריכה לכלול בסדר היום שלה פשעי מדינה, ובייחוד הפרות חמורות של זכויות אדם. הוא מציב את הדיון על רקע התרחבותה ההדרגתית של תנועת זכויות האדם הבין־לאומית באמצעות מוסדות וארגונים ובהם האו״ם, מועצת אירופה ואמנסטי אינטרנשיונל. למרות העניין הגובר בפשעי מדינה ובזכויות אדם, כהן מזהה פערים ממשיים בשיח הקרימינולוגי על מעשים שמבצעת המדינה או שמבוצעים בחסותה. שאלות של אחריות ושל פליליות נעשות מרכזיות במיוחד כאשר מנגנוני סודיות ותרבות של הכחשה מרחיקים את הפגיעה מן השפה הרגילה של פשע, קורבן ואחראי. המאמר דן בפסיכולוגיה של הכחשה ובתאוריות של נטרול והנעה כדי להסביר כיצד פגיעה יכולה להיות ידועה במידה מסוימת ובכל זאת לא לעורר הכרה ואחריות הולמות. הוא בוחן גם נושאים מן התאוריה המודרניסטית הקשורים לשיח הקרימינולוגי על זכויות אדם ומסתייע בדוגמאות היסטוריות של פשעי מדינה. התרומה הדמוקרטית היא בהפניית המבט אל כוחו של השלטון עצמו: הגנה על זכויות דורשת לא רק נורמות בין־לאומיות, אלא גם יכולת לזהות את הפרתן, לקרוא לה בשם ולהתמודד עם מנגנוני ההסתרה וההצדקה. זהו מאמר תאורטי הנשען על דיון מושגי ודוגמאות היסטוריות; הוא אינו מחקר כמותי המודד את שכיחות ההכחשה או משווה את יעילותם של מנגנוני אחריות בין מדינות.
לקריאת העמוד
חדש באתר
ייצוג המיעוט הפלסטיני אחרי שינוי אחוז החסימה
רבקה קוק בוחנת כיצד העלאת אחוז החסימה בישראל מ־2% ל־3.25% עיצבה מחדש את הייצוג הפוליטי של האזרחים הפלסטינים בבחירות 2015. ארבע רשימות פלסטיניות שהתמודדו בנפרד התאחדו לרשימה המשותפת, ובכנסת העשרים עלה מספר המושבים שלהן יחד מ־11 ל־13. שיעור ההצבעה בקרב האזרחים הפלסטינים עלה מ־56.5% בבחירות 2013 ל־63.5% ב־2015; 83.2% מקולותיהם ניתנו לרשימה המשותפת ו־16.8% לרשימות יהודיות. המאמר אינו מסתפק בחשבון המושבים אלא משתמש במסגרת ״טענות הייצוג״ כדי לשאול מי מוצג כמיוצג, אילו אינטרסים מקבלים ביטוי ולאילו קהלים פונים הנציגים. הראיות כוללות תוצאות רשמיות, ממצאי סקרים, נאומים וראיונות פומביים, פעילות מפלגתית והצעות חוק מן השנה הראשונה שלאחר הבחירות. קוק מזהה שלושה כיוונים של הרחבה: הצגת הרשימה כמייצגת את החברה הפלסטינית כולה ובה בעת את זהויות המשנה שבתוכה; הדגשה רחבה יותר של אינטרסים אזרחיים וחברתיים של האזרחים הפלסטינים בתוך ישראל; ופנייה אל ״הכוחות הדמוקרטיים״ בחברה הישראלית מעבר לציבור הפלסטיני. המקרה מראה שכלל מוסדי יכול להשפיע על תוכן הייצוג ועל היחסים בין נציגים למי שהם טוענים לייצג, ולא רק על סיכויי הכניסה לפרלמנט. עם זאת, זהו חקר מקרה מן התקופה הסמוכה לבחירות. המאמר מדגיש כי הראיות לקשר בין האיחוד לבין עלייה בלגיטימיות, באפקטיביות ההנהגה או בהצבעה אינן מכריעות, וכי שנה אחת אינה מספיקה להערכת תוצאות ארוכות טווח. לכן התרומה היא בזיהוי שינוי בטענות ובאפשרויות הייצוג לאחר הרפורמה, ולא בהוכחה שאחוז החסימה לבדו גרם לכל השינויים או הבטיח ייצוג שוויוני ומתמשך.
לקריאת העמוד
חדש באתר
אזרחות מלנכולית במחאה נגד הגירה בדרום תל אביב
טל שמור מנתח את המחאה נגד הגירה מאפריקה בשכונת התקווה בדרום תל אביב דרך אתנוגרפיה שנערכה בשנים 2010–2013. הוא התגורר בשכונה, התנדב בשני מרכזים קהילתיים לקשישים ובמיזם מזון, עבד בחנות בשוק, נכח במשחקי כדורגל, בישיבות ובהפגנות וקיים עשרות שיחות מזדמנות. החומר המתועד כולל שישה ראיונות — ארבע נשים בנות 74, 56, 37 ו־26 ושני גברים בני 77 ו־25 — וכן 28 מפגשים שבועיים מוקלטים ומתומללים של קבוצת מיקוד עם 12 נשים בשנות השבעים והשמונים לחייהן. הניתוח נעזר גם בסרט התיעודי ״שקופים״ ובתגובות תושבים אליו. המאמר אינו מכחיש את הכעס הגלוי כלפי מהגרים, אך מראה שהוא התקיים לצד עצב, אובדן, ייאוש ולעיתים אמפתיה כלפיהם. הנוכחות החדשה בשכונה הפכה בעיני תושבים את ההזנחה הממושכת, המיקום המעמדי־אתני המזרחי והדחיקה המרחבית שלהם לבולטים מחדש. שמור מכנה את התצורה הזאת ״אזרחות מלנכולית״: תחושה קולקטיבית של מי שנכללים רשמית בגוף האזרחי, אך מפגשם עם חלוקת משאבים, מרחב ותשומת לב שלטונית חושף בעיניהם את שוליותם המתמשכת. המושג מסביר מדוע המחאה יכולה להפנות כעס אל מהגרים ובה בעת לבטא תביעה מן המדינה להכרה, להגנה ולמעמד שווה יותר. הוא גם מונע תיאור חד־ממדי של התושבים, מפני שהעדויות כוללות רגשות סותרים והכרה בסבלם של מהגרים. זהו מחקר פרשני בשכונה אחת, עם מדגם ראיונות קטן וקבוצת מיקוד המורכבת מנשים מבוגרות; הוא אינו מודד שכיחות עמדות ואינו בוחן השפעה סיבתית. המאמר אינו מאמת טענות עובדתיות של תושבים על מהגרים ואינו מתיימר לייצג את כל דרום תל אביב. תרומתו היא בהצגת המחאה כזירה שבה הגירה, אתניות, מעמד, מרחב והבטחה אזרחית לא ממומשת נשזרים זה בזה.
לקריאת העמוד
חדש באתר
הזכות לבחור לא הבטיחה לנשים מקום שווה בבחירות הראשונות בהודו
אורנית שני בוחנת כיצד נשים נכנסו אל התהליך הדמוקרטי לקראת הבחירות הראשונות בהודו בשנים 1951–1952. לפי התקציר, מנהיגים הודים וארגוני נשים ביקשו להבטיח שנשים ישתתפו בבחירות ואף ייבחרו לבתי המחוקקים, אך בפועל רק מספר קטן של נשים נבחר כמועמדות ומספר קטן עוד יותר נבחר לכהונה. המאמר עוקב אחר התהוות הפער בשלוש זירות הקשורות זו בזו: רישום נשים כבוחרות, ייצוגן ובחירתן כמועמדות, והשתתפותן במהלך ההיערכות לבחירות ובבחירות עצמן. באמצעות שלושת הצירים האלה מבקשת שני להאיר כיצד נשים התייחסו לרעיון שהממשלה שואבת את סמכותה מן הציבור וכיצד אימצו את רעיון ההסמכה העממית לעצמן. הטיעון המוצג בתקציר אינו מסתכם במדידת מספר הנשים שנבחרו; הוא ממקם את פעולתן של נשים כחלק מבניית המדינה הדמוקרטית בימיה הראשונים של הרפובליקה. עם זאת, התקציר הזמין אינו מפרט את ארכיון המקורות, מספר המסמכים או המקרים, זהות הארגונים שנבדקו, שיעורי הרישום או מספרי המועמדות והנבחרות. לכן הסיכום מציג את השאלה, שלושת צירי הניתוח והטענה הכללית בלבד, ואינו משלים מנגנונים היסטוריים או נתונים שאינם מופיעים במקור הזמין.
לקריאת העמוד
חדש באתר
ארגון נשים לזכויות אדם נע בין התמסדות לתנועת שטח
הלנה סינה דסיביליה ודלית יסעור־בורוכוביץ חוקרות כיצד תפיסות של תפקידי מגדר ונקודות מבט של נשים על סכסוך פוליטי ועל תהליכי שלום מעצבות התפתחות ארגונית. מקרה הבוחן הוא CheckpointWatch, ארגון נשים התנדבותי המוקדש למעקב ולדיווח על הפרות זכויות האדם של פלסטינים החוצים מחסומים צבאיים ישראליים. זהו מחקר איכותני שאסף מידע משני סוגי מקורות: ראיונות עם מודיעות ומודיעים מרכזיים בארגון ומסמכים שהועברו ברשת התקשורת הפנימית שלו. לפי התקציר, הממצאים חושפים תהליך התפתחות מורכב שבו הארגון נע בין מעבר לעמותה ממוסדת יותר לבין אחיזה בשלב של ארגון תנועה חברתית ופעילות שורשית. המחקר מדגיש גם את האידאולוגיה הפמיניסטית, על המורכבויות והפרדוקסים הפנימיים הטמונים בה, ככוח החודר אל המבנה הארגוני, תהליכי העבודה והפעילויות. מסקנה נוספת היא שלהקשר התרבותי והחברתי־פוליטי תפקיד יסודי בפרקטיקות הארגוניות של נשים. התרומה המוצהרת לחקר ארגונים היא חשיפת הדינמיקה המורכבת בארגוני נשים העוסקים בשלום וביישוב סכסוכים. התקציר אינו מוסר את מספר הראיונות או המסמכים, את מועדי האיסוף, את דרך בחירת המשתתפים, את הליך הניתוח או דוגמאות קונקרטיות מן הנתונים. לכן הסיכום אינו מייחס לארגון מבנה, החלטה, מחלוקת או תוצאה מסוימים מעבר למה שנמסר בתקציר.
לקריאת העמוד
קידום זכויות אדם וקידום דמוקרטיה אינם אותה משימת מדיניות
שרה קאהן־ניסר בוחנת אם נכון להתייחס לקידום דמוקרטיה ולקידום זכויות אדם כאותה מדיניות חוץ. התקציר מתאר השוואה של השפעת האיחוד האירופי על רפורמות ב־29 מדינות במזרח אירופה, מערב אסיה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. התוצאה המרכזית המדווחת היא שהשפעת האיחוד על הגנת זכויות אדם בולטת יותר מהשפעתו על רמות הדמוקרטיה. המאמר מציע שלושה הסברים: רפורמה בזכויות מאיימת פחות על הישרדות המשטר מדמוקרטיזציה; האיחוד והמדינות החברות משדרים מסר ברור יותר על חשיבות זכויות האדם; ולאיחוד מנוף כלכלי חזק. מכאן נגזרת המלצת מדיניות להתאים את הכלי ליעד: לפי התקציר, לחץ כלכלי הוא הכלי היעיל ביותר לקידום זכויות אדם, בעוד דמוקרטיזציה מושפעת יותר מתהליכי חיקוי מאשר מלחץ כלכלי. ההבחנה חשובה משום שאין להניח שמדיניות שמקדמת יעד אחד תקדם באותה מידה גם את האחר. התקציר אינו מפרט את רשימת המדינות, שנות המדידה, הגדרת המשתנים, המודלים, גודלי ההשפעה או בדיקות העמידות; לכן הסיכום אינו מוסיף מסקנות סיבתיות או פירוט מתודולוגי שאינם מופיעים בו.
לקריאת העמוד
הרשות המקומית יכולה להרחיב את חירותן של נשים — וגם לעטוף אותה בפיקוח
איילת הראל־שלו, רבקה קוק ופאני יובל בוחנות את הרשות המקומית כזירה שבה מודרניות, מגדר, מרחב ותרבות נפגשים. הן ניתחו שמונה ראיונות חצי־מובנים עם בכירים גברים בשתי רשויות בדואיות מתוכננות בנגב, רהט ולקיה; בין המרואיינים היו ראש המועצה המקומית לקיה וראשי מחלקות חינוך, רווחה, תלונות ציבור, גזברות ותעשייה. עוזר מחקר בדואי הדובר עברית וערבית ערך את הראיונות, שהוקלטו ותומללו, וכל שלוש החוקרות קראו את התמלילים לצורך ניתוח נרטיבי וטריאנגולציה. כל המרואיינים תמכו בזכותן של נשים ללמוד, לעבוד ולהתנייד והכירו בתרומתן למשק הבית ולקהילה, אך התמיכה לוותה שוב ושוב בתנאים של כבוד, אימהות, נאמנות משפחתית ופיקוח גברי. תחבורה ציבורית המחישה את הדו־משמעות: היא מאפשרת לימודים, עבודה ועצמאות מן הנהג המשפחתי, אך המסלולים הקבועים והסביבה המפוקחת גם הופכים אותה לצורה מקובלת ומוגבלת של ניידות. בעלי התפקידים תיארו עצמם בעת ובעונה אחת כאנשי מקצוע וכסוכני שינוי, כחברים במבנה החמולתי וכאבות ובני זוג החוששים מאובדן שליטה. המחברות מפרשות את הסתירות לא כשלב פשוט שבו מסורת נעלמת, אלא כמודרניות אמביוולנטית שמרחיבה אפשרויות תוך משא ומתן מתמשך על החוזה הפטריארכלי. זהו מחקר עומק קטן המבוסס על קולות של שמונה גברים בכירים בלבד; הוא אינו מייצג את כל הרשויות הבדואיות, אינו מביא את קולות הנשים ואינו מוכיח כיצד העמדות השפיעו בפועל על תקציב או שירות מסוים.
לקריאת העמוד
כשהתמריץ לגבות מס מייצר אי־שוויון
ניסים כהן ושגיא גרשגורן בוחנים כיצד תמריצים חומריים וארגוניים של פקידי קו ראשון יכולים לשנות לא רק את יעילות הגבייה אלא גם את חלוקת הנטל בין אזרחים. חקר המקרה עוסק בדיוני שומת מס הכנסה לעצמאים בישראל ומשלב ניתוח של מקורות ראשוניים ומשניים עם ראיונות אנונימיים של עורכי דין המייצגים נישומים ושל פקידי מס זוטרים ובכירים, שנדגמו בדגימת נוחות וכדור שלג. בניגוד למקרה הקלאסי של ביורוקרט שהישגיו קשים למדידה, כאן מספר התיקים שנסגרו ותוספת המס שנגבתה מספקים מדדים ברורים, ובמערכת שנבחנה נקשרו למכסות, לקידום, לפיטורים ולשכר עידוד. חוקי מס מורכבים, מידע עודף בידי הרשות והיכולת להעלות טיעונים במהלך הדיון מעניקים לפקיד יתרון במשא ומתן מול נישום שונא סיכון. שתי אסטרטגיות מרכזיות הן הצעת ׳קח או עזוב׳ ואיום שהשומה תעלה אם לא תושג פשרה. במודל המחשה היפותטי, שני נישומים בעלי העדפות זהות אך משאבים שונים מגיבים אחרת לאותו סיכון: הנישום הפחות עשיר מוכן לשלם יותר כדי להימנע מאי־ודאות, והאיום מרחיב את הפער בין סכומי הפשרה שלהם מ־6.7 ל־9.2 אלף דולר. בעלי משאבים יכולים גם לשכור יועץ מס בתנאים נוחים יותר ולצמצם את פער המידע, ולכן מנגנון נייטרלי לכאורה עלול לפעול באופן רגרסיבי. המחברים ממליצים לפרסם פרשנויות, החלטות ופשרות ללא פרטים מזהים, להגביל הוספת טענות מאוחרות, לתגמל עקביות והוגנות ולשלב ביקורת פנימית וחיצונית. הממצאים נשענים על חקר מקרה, ראיונות לא־הסתברותיים וחישוב המחשה המבוסס על הנחות, ולכן אינם מוכיחים את היקף התופעה או את השפעתה הסיבתית. תרומת המאמר היא בהראותו כיצד עיצוב תמריצים מנהליים יכול לתרגם פער מידע לפער כלכלי ולפגיעה באמון הדמוקרטי.
לקריאת העמוד
כשהאי־שוויון הופך שחיתות לצפויה
גל אריאלי ואריק מ׳ אוסלנר מחברים בין שתי מסגרות להסבר תפיסות של שחיתות גדולה: ׳מלכודת האי־שוויון׳, שבה אי־שוויון שוחק אמון ומקבע שחיתות, ותזת ההוגנות, שלפיה הפעלת כוח ציבורי באופן חלקי נתפסת כליבת השחיתות. הם מנתחים 24,168 משיבים מן המודול Role of Government של ISSP לשנת 2006 ב־31 מדינות, ומשלבים תשובות אישיות עם מדד SWIID לאי־שוויון בהכנסה נטו. תפיסת השחיתות היא ממוצע של שתי שאלות על שיעור הפוליטיקאים ופקידי הציבור המעורבים בשחיתות, ולכן היא מתייחסת בעיקר לשחיתות גדולה ולא לתשלומים קטנים בשירות יומיומי. במודלים רב־רמתיים, תפיסה שהפקידים מטפלים באנשים דומים למשיב בהגינות קשורה לפחות תפיסת שחיתות גם לאחר בקרה על אמון, גיל, מגדר, השכלה, מעמד סובייקטיבי ואבטלה. ברמת המדינה, אי־שוויון גבוה יותר קשור ליותר תפיסת שחיתות, והקשר בין הוגנות לשחיתות נחלש ככל שאי־השוויון גדל. ברבעון המדינות השוויוני, מעבר מן הקצה הנמוך לגבוה בסולם ההוגנות הנתפסת קשור להפחתה של כ־0.9 יחידה בתפיסת השחיתות; ברבעון הלא־שוויוני ההפחתה היא כ־0.3 יחידה. הפרשנות היא שבחברה שוויונית יחס הוגן הוא נורמה ולכן חריגה ממנו מסמנת כשל מושחת, בעוד שבחברה לא־שוויונית ציפיות נמוכות יוצרות תפיסה גבוהה ועקבית יותר של שחיתות גם בקרב מי שחוו יחס הוגן. המחקר אינו מודד עבירות שחיתות בפועל, ניסיון שירות ישיר או סיבתיות, והנתונים חתכיים. הוא תומך אפוא בקשר מוסדי־תפיסתי שלפיו מאבק בשחיתות תלוי גם בשוויון ובהפעלת סמכות ללא משוא פנים, ולא באכיפה פלילית בלבד.
לקריאת העמוד
הפרדוקס המגדרי של המדיניות הידידותית למשפחה
הדס מנדל ומשה סמיונוב בוחנים מדוע פערי ההכנסה השנתית בין נשים לגברים משתנים בין 20 חברות מפותחות, והאם מדיניות ידידותית למשפחה היא שמצמצמת אותם. הם משלבים נתוני Luxembourg Income Study מן השנים 1991–2000 על 72,440 עובדים ועובדות בני 25–60 עם מדד התערבות של מדינת הרווחה. המדד כולל שבועות שווי־ערך של חופשת לידה בתשלום מלא, שיעור ילדי הגן במסגרות במימון ציבורי ושיעור כוח העבודה המועסק בבריאות, בחינוך וברווחה הציבוריים. מודלים היררכיים משווים את פער המגדר לאחר בקרה על גיל, השכלה, מצב משפחתי ושעות עבודה שבועיות. כאשר ההכנסה נמדדת בלוגריתם של המטבע המקומי ונשמר פיזור השכר האמיתי, מדיניות מפותחת יותר קשורה לפער קטן יותר. אולם כאשר כל עובד מדורג באחוזון בתוך מדינתו וכך מנוטרלים ההבדלים בפיזור ההכנסות, הקשר מתהפך לחיובי אך אינו מובהק סטטיסטית. מכאן שהממצא המבוסס אינו שהמדד המשולב מוכח כמגדיל את הפער, אלא שהיתרון השוויוני לכאורה של מדינות הרווחה נובע בעיקר מסולם שכר דחוס יותר. ניתוח המנגנונים מראה שמדיניות מפותחת קשורה להשתתפות גבוהה יותר של נשים בכוח העבודה, לריכוז גדול יותר במקצועות נשיים ולייצוג נמוך יותר בתפקידי ניהול; מקצוע נשי קשור לקנס של 3.5 אחוזוני הכנסה ותפקיד ניהולי לפרמיה של כמעט 15 אחוזונים. מבין שלושת רכיבי המדד, רק חופשת הלידה נמצאה קשורה באופן חיובי ומובהק לפער האחוזוני במודלים הסופיים, ואילו לטיפול ציבורי בילדים ולגודל השירותים החברתיים הציבוריים לא נמצא קשר מובהק להרחבת הפער. המחקר תצפיתי, כולל רק 20 מדינות ורק 14 במודלים המקצועיים המלאים, ואינו מודד ישירות שימוש בחופשה, ניסיון שנקטע או אפליה של מעסיקים. לכן תרומתו היא בהפרדת שני מנגנונים מוסדיים — תמיכה בתעסוקת אימהות ודחיסת מבנה השכר — ולא בהוכחת אפקט סיבתי יחיד של מדיניות משפחתית.
לקריאת העמוד
כשהמדינה הורגת בלי משפט: כוחם של בתי משפט עצמאיים
אודי זומר וויקטור אסאל בוחנים אילו תנאים מוסדיים וביטחוניים קשורים לכך שממשלה משתמשת בהרג ללא משפט ובאיזו תדירות. הטיעון המרכזי הוא שעצמאות שיפוטית מגינה על הזכות לחיים בדרך שאינה מתמצה ברמת הדמוקרטיה הכללית: בית משפט בעל סמכות ומשאבים יכול לפקח על הרשות המבצעת דווקא בזמן חירום, כאשר התמריץ לעקוף הליך משפטי גדל. מנגד, סכסוך פנימי מאיים על הישרדות השלטון ומחריף את דילמת הביטחון והחירות, וסכסוך בין־מדינתי עשוי להרחיב סמכויות ביצועיות ולצמצם פיקוח. המחברים מנתחים 2,948 תצפיות מדינה־שנה מ־146 מדינות, באמצעות נתוני CIRI המבוססים על דוחות Amnesty International ומחלקת המדינה האמריקאית. הם אומדים רגרסיות לוגיסטיות סדורות למעבר בין היעדר הרג, שימוש מזדמן ושימוש תכוף, ומודלי GEE לשתי הבחנות בינריות: האם המדינה חצתה בכלל את הקו והאם השימוש נעשה תכוף. עצמאות שיפוטית קשורה לפחות הרג בכל ארבעת המפרטים העיקריים גם כאשר רמת הדמוקרטיה נכללת בנפרד. סכסוך פנימי קשור בעקביות גם לשימוש כלשהו וגם לשימוש תכוף, ואילו הקשר של סכסוך בין־מדינתי מופיע במודלים הסדורים אך אינו מובהק בשני מודלי GEE. דמוקרטיה קשורה לפחות הרג במודלים הסדורים, אך אינה מנבאת באופן מובהק אם מדינה תשתמש בו בכלל; הדבר מחדד את התרומה הנפרדת של מוסד שיפוטי עצמאי. בהשוואה להפרות אחרות, עצמאות שיפוטית קשורה לפחות היעלמויות אך לא למאסר פוליטי, וסכסוך בין־מדינתי קשור למאסר אך לא להיעלמות. התוצאות מצדיקות פירוק של מדדי זכויות מצרפיים, אך אינן מזהות השפעה סיבתית: המדידה מחלקת מדינות לשלוש קטגוריות רחבות, הפאנל אינו מאוזן, איכות הדיווח משתנה, ויש אי־עקביות בכתב היד לגבי חלון השנים המדויק. המחקר תומך אפוא בטענה מוסדית זהירה שלפיה בתי משפט עצמאיים וסכסוכים פנימיים קשורים באופן מובחן להגנה על החיים, ולא בתחזית אוטומטית לגבי מדינה או רפורמה מסוימת.
לקריאת העמוד
זכויות מיעוט מול שוויון מגדרי: נשים מוסלמיות והסדר הסכסוך בהודו
איילת הראל־שלו בוחנת את מעמדן של נשים מוסלמיות בהודו כדי לערער על אמת מידה מקובלת להצלחת יישוב סכסוכים: הסכמה בין האליטות של הקבוצות היריבות. היא מחברת בין מחקר על חברות שסועות וחלוקת כוח, דיון משפטי בזכויות קבוצתיות ותיאוריה פמיניסטית של ביטחון, ומראה כי פתרון שמפחית עימות בין הינדואים למוסלמים יכול להעביר את מחיר היציבות אל מי שמוחלשות בתוך קהילת המיעוט. המקרה המרכזי הוא האוטונומיה שניתנה לדין האישי המוסלמי בתחומי נישואים, גירושים וירושה, לצד נסיגת המדינה מהחלה עקבית של שוויון בפני החוק. לפי המאמר, ההסדר חיזק את מעמדה של הנהגה מוסלמית שמרנית כקול המייצג של הקהילה, אף שנשים וזרמים מוסלמיים אחרים ביקשו פרשנות שוויונית יותר. פרשת שאה באנו מדגימה כיצד פסיקה שנועדה להבטיח מזונות לגרושה נהפכה לעימות על דת, לאומיות ואוטונומיה, וכיצד האינטרסים של נשים נדחקו כאשר המדינה ביקשה לשמר שקט בין־קהילתי. הראל־שלו אינה שוללת זכויות מיעוט או אוטונומיה תרבותית; היא דורשת לבחון מי מוסמך לדבר בשם הקבוצה, מי משתתף במשא ומתן ואילו זכויות אישיות נשחקות בתמורה להסכמה. התארגנויות של נשים מוסלמיות ובריתות עם תנועת הנשים הרחבה מוצגות כמקור לתיקון דמוקרטי, משום שהן מערערות על הבלעדיות של האליטות ומכניסות לקדמת הדיון ביטחון גופני, מעמד אישי ושוויון אזרחי. זהו ניתוח היסטורי־משפטי ותיאורטי של מקרה אחד, ולא מחקר סקר או הערכה כמותית של מדיניות. תרומתו היא אמת מידה תובענית יותר לשלום ולדמוקרטיה: הפסקת אלימות והכרה בקבוצה אינן מספיקות אם ההסדר משמר אלימות מבנית והדרה בתוך הקבוצה.
לקריאת העמוד
מהפכת זכויות האזרח במקום העבודה: מדוע תוכניות הגיוון לא פתחו שוויון
פרנק דובין ואלכסנדרה קלב סוקרים את המהפכה שחוללו התנועות לזכויות האזרח ולזכויות נשים במדיניות הציבורית ובניהול כוח האדם בארצות הברית, ושואלים מדוע השינוי בהיררכיה התאגידית נותר הדרגתי. לטענתם, החוק אסר הפליה אך סיפק למעסיקים הכוונה מוגבלת כיצד לפרק מערכות קריירה שמייצרות אי־שוויון, ובתי המשפט והסוכנויות נטו לראות נהלים שאינם מפלים במפורש כנהלים סבירים. מומחי כוח אדם בנו לכן ארסנל של הדרכות גיוון, מבחני מיון, הערכות ביצועים ומנגנוני תלונה, צעדים המתמקדים בהטיה של מנהל יחיד ומייצרים תיעוד משפטי אך מותירים מבני גיוס, רשתות קידום וחלוקת עבודה ללא שינוי. הסקירה משלבת מחקרי מעבדה ושדה, מחקרים משפטיים והיסטוריים וניתוחי אורך של הרכב כוח העבודה. התמונה המצטברת מטרידה: תוכניות פופולריות רבות אינן משפרות ייצוג ניהולי, וחלקן מלוות בירידה בייצוג או ברתיעה, התנגדות ונקמה נגד מתלוננים. לעומתן, גיוס ייעודי ממכללות, חונכות, הכשרת ניהול פתוחה, מנהלי גיוון, צוותי משימה ותמיכה בעבודה־משפחה משנים את המערכות שדרכן עובדים נכנסים, מתפתחים ומתקדמים. המנגנון המשותף הוא מעורבות מנהלים בפתרון, הרחבת הגישה להזדמנויות ואחריותיות חברתית כלפי תוצאות, במקום הנחה שסדנה קצרה תתקן עמדה אישית. המחברים מציגים אומדנים ממחקרי אורך שלפיהם כמה מן ההתערבויות המבניות מלוות בעליות משמעותיות בייצוג קבוצות שונות בניהול, אך מדגישים שהן נדירות יחסית. זהו מאמר סקירה ולא ניסוי חדש, והמדד המרכזי של ייצוג בהנהלה אינו מתאר לבדו שכר, איכות עבודה או חוויית הפליה. מסקנתו המוסדית רחבה: זכויות פורמליות זקוקות למנגנוני יישום המשנים את חלוקת ההזדמנויות, אחרת ארגון יכול להיראות מציית לחוק בלי לפתוח בפועל את שערי הכוח.
לקריאת העמוד
מעבר ל׳זכות לזכויות׳: כיצד אוכפים זכויות אדם מלמטה?
ג׳ף הלפר וטום רייפר פותחים בדילמה המזוהה עם חנה ארנדט: ניסוח זכויות אוניברסליות אינו מבטיח לאדם חברות במסגרת פוליטית המסוגלת לממש ולהגן עליהן. לטענתם, משטר זכויות האדם תלוי במדינות ובמוסדות בין־מדינתיים, ולכן אכיפתו נחלשת כאשר המפרים חזקים או כאשר אין רצון פוליטי להפעיל מנגנוני אחריות. ישראל והשטחים הפלסטיניים משמשים במאמר מקרה מרכזי לדיון בפער שבין המשפט ההומניטרי הבין־לאומי לבין אכיפתו. המחברים בוחנים את הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, ICAHD, שבראשו עמד הלפר, לא כארגון הומניטרי בלבד אלא כשחקן פוליטי המבקש לחבר התנגדות בשטח, ניתוח, מסגור ציבורי ותוכנית לשינוי. זכויות אדם מספקות לתנועה שפה מוסכמת, סמכות מוסרית, קווים אדומים ומידה של הגנה ציבורית, אך אינן מכתיבות לבדן פתרון פוליטי או אסטרטגיה. מן הניסיון הזה המחברים מציעים מהלך בן שישה רכיבים: נוכחות לצד הנפגעים, ניתוח המעוגן בשטח, מסגור מחדש באמצעות זכויות, גיבוש תוכנית פוליטית צודקת, סנגור מקומי־גלובלי ובניית תשתית של חברה אזרחית שתוכל לפעול מול מדינות. The People Yes! Network מוצגת כניסיון לקשור קבוצות מקומיות לרשת חוצת־גבולות של ידע, הכשרה ותיאום. המסקנה היא שהגנה על זכויות ואכיפתן אינן יכולות לבוא רק ׳מלמעלה׳; תנועות פוליטיות צריכות ליצור כוח ומרחב לפעולה מלמטה, ובתהליך גם להגן על משטר הזכויות מפני ריקון מתוכן. זהו מאמר נורמטיבי ואקטיביסטי, שנכתב בידי מחברים המזוהים עם הארגונים הנדונים. הוא אינו הערכת השפעה עצמאית ואינו מוכיח שהאסטרטגיה המוצעת הצליחה, אך הוא מבהיר את ההבדל בין זכויות כמסגרת הכוונה והגנה לבין פוליטיקה כפעולה הנדרשת למימושן.
לקריאת העמוד
מן החלון אל המרחב הציבורי: תיעוד וידאו נשי כפעילות זכויות אדם
רותי גינזבורג חוקרת צורה של אקטיביזם חזותי שבה נשים פלסטיניות מתעדות מן הבית אירועים המתרחשים בחוץ במסגרת פרויקט המצלמות של בצלם. המאמר אינו מסתפק בשאלה מה רואים בסרטון או אם הוא הופץ בהצלחה, אלא בוחן את תנאי ההפקה: מי מחזיקה במצלמה, היכן היא עומדת וכיצד הגבול בין המרחב הפרטי לציבורי מעצב את העדות. הבסיס האמפירי כולל שיחות עם שבע משתתפות מאזור שכם ומחברון, צפייה ב־50 סרטים וב־50 שעות חומר מארכיון הפרויקט, וניתוח ההקשר החברתי והפוליטי שבו נוצר התיעוד. גינזבורג טוענת שהבית מופיע כמרחב אמביוולנטי: הוא עשוי להגביל ניידות ולהשאיר נשים מחוץ לזירה הציבורית, אך הוא גם נקודת תצפית, מקום הגנה על המשפחה ובסיס לפעולה פוליטית. המצלמה מאפשרת להפוך את המיקום הביתי לעדות הנכנסת לשיח ציבורי, ובו בזמן היא אינה מבטלת את הסיכון, את יחסי הכוח או את התלות בארגון שמכשיר, אוסף ומפיץ את החומר. המושג המרכזי שמציע המאמר הוא המִרחוּב של האקטיביזם החזותי: הבנת הפעולה הפוליטית דרך המקום שממנו היא מתבצעת ולא רק דרך התמונה הסופית. התרומה הדמוקרטית־ליברלית של המחקר היא בהצגת תיעוד אזרחי כדרך לתבוע נראות, אחריותיות וזכויות עבור מי שגישתן למרחב הציבורי מוגבלת. עם זאת, זהו מחקר איכותני של פרויקט, קהילות ותקופה מסוימים; הוא אינו מייצג את כלל הנשים הפלסטיניות ואינו מוכיח לבדו שהצילום משנה אכיפה, פסיקה או מדיניות.
לקריאת העמוד
בין ייצוג נשים לחלוקת עבודה מגדרית: מי עוסק בביטחון בכנסת?
רעות איצקוביץ׳־מלכה וחן פרידברג בוחנות כיצד מגדר וביטחון לאומי מצטלבים בעבודה הפרלמנטרית בישראל. הן מנתחות את הכנסת ה־17 וה־18 בשנים 2006–2013 ומשוות את כל חברות הכנסת שלא החזיקו בתפקיד ביצועי — 14 בכנסת ה־17 ו־19 בכנסת ה־18 — למדגם אקראי של מספר זהה של חברי כנסת מאותן מסגרות מפלגתיות. שלושה סוגי פעילות נבדקו: הצעות חוק פרטיות, חוקים שהתקבלו ושאילתות פרלמנטריות. בשל המספר הגדול של הצעות החוק נדגמה בשיטתיות אחת מכל ארבע הצעות: 242 מתוך 977 הצעות של הנשים ו־143 מתוך 583 של הגברים בכנסת ה־17, ו־504 מתוך 2,006 של הנשים ו־529 מתוך 2,114 של הגברים בכנסת ה־18. כל החוקים שהתקבלו וכל 857 השאילתות של הנשים ו־802 השאילתות של קבוצת הגברים נאספו, והפעילות סווגה לשמונה תחומים. בתיאור הצעות החוק הפרטיות, נשים יזמו 84.8% מן ההצעות בענייני נשים ו־73% בענייני ילדים ומשפחה, אך 42% בלבד בתחום הביטחון הלאומי. במודלים של ספירות, שכללו ותק, חברות בוועדה, מפלגה, תקופת כהונה והיקף פעילות כולל, נשים היו צפויות ליזום 0.58 הצעות נוספות בענייני נשים ו־0.64 בענייני ילדים ומשפחה, אך 2.67 פחות בכלכלה ו־0.54 פחות בביטחון לעומת גברים. בדפוס החוקים שהתקבלו, נשים היו אחראיות ל־38 מתוך 44 חוקים בענייני נשים אך רק ל־3 מתוך 19 חוקים בביטחון; המודל חזה לנשים 1.19 חוקים נוספים בענייני נשים, 0.45 נוספים במשפחה ו־0.30 פחות בביטחון. בשאילתות, נשים היו פעילות יותר ברוב התחומים, והפער המובהק היה חיובי בענייני נשים, בריאות וכלכלה; בביטחון חלקן היה 43.5% והבדל המגדר לא היה מובהק במודל. התמונה תומכת בעיקר בהשערה שנשים מתמקדות בתחומים המזוהים כ״רכים״ ונוכחות פחות בתחום הביטחוני, אך הנתונים אינם מסבירים מדוע. ייתכן שנשים נדחקות ממוקדי כוח ומוועדות מרכזיות, וייתכן שהן בוחרות אסטרטגית בתחומים שבהם יוכלו לקדם הישגים; המחקר אינו מודד ישירות את שני המנגנונים. הוא גם אינו מוכיח שהדומיננטיות של הביטחון בפוליטיקה הישראלית היא שגרמה לפער, ואינו מאפשר להסיק מסקנה על כישוריהן או העדפותיהן של נשים בכלל. הממצא המדויק יותר הוא שבשתי כנסות מסוימות התקיימה חלוקת פעילות מגדרית גם לאחר התאמה לכמה מאפיינים מוסדיים ופוליטיים.
לקריאת העמוד
כשהגירה הופכת לאיום: אזרחות וזכויות אדם בגרמניה
עיילת בנאי ורגינה קריידה בוחנות כיצד הגירה בגרמניה מוצגת כאיום ביטחוני וכיצד עצם התגובה לאיום עלולה לייצר אי־ביטחון עבור המוגנים לכאורה. הן מרחיבות את מושג הביטחוניזציה מעבר לנאומים של מנהיגים וכוללות בו גם פרקטיקות של סיווג, רישום, הערכת סיכון, מעקב, מחנות והחלפת מידע. המאמר מבחין בין איום חיצוני וקצר טווח של פשיעה, אלימות וטרור, המשמש להצדקת מניעת כניסה או שהייה, לבין איום פנימי וארוך טווח על לכידות, רווחה וזהות, שמסמן גם תושבים ואזרחים כמסוכנים. מקרי המטפחת המוסלמית פֶרֶשְתָה לודין, ועידת האסלאם הגרמנית ומעמדם של בני רוֹמָה מדגימים כיצד שוויון פורמלי יכול להתקיים לצד ׳גבולות פנימיים רכים׳. זכויות אדם ואזרחות פותחות אפשרויות לתביעה ולהכרה, אך מימושן תלוי בגישה לקהילה פוליטית שמסוגלת ומוכנה להגן עליהן. המחברות אינן מציעות לוותר על שפת הזכויות; הן קוראות להכיר במתח שבתוכה כדי לשמור על הפוטנציאל המשחרר שלה מפני שימושים מדירים.
לקריאת העמוד
ארבעה עוגנים להשתתפות נשים בפוליטיקה המקומית
אסנת עקירב ויעל בן־חורין מציעות מודל בן ארבעה עוגנים להשתתפות פוליטית של נשים: עוגן פנימי של מנהיגות אותנטית ושלושה עוגנים חיצוניים — ארגונים המקדמים אג׳נדה מגדרית, הכשרה מובנית לנשים בלבד ורשתות קשר של נשים. הן מנתחות שבעה מקורות מידע, ובהם שאלונים מתוכניות הכשרה, 30 ראיונות טלפוניים עם בוגרות, 70 עלונים של איגוד חברות המועצה, תצפיות, שיחות ופרוטוקול של שולחן עגול. הנתונים מתארים רכישת ידע וכלים, יצירת קשרים מתמשכים ופעילות של נשים במגוון נושאים עירוניים, ולא רק בנושאים המזוהים סטריאוטיפית עם נשים. לאחר בחירות 2013 גדל מספר הנשים במועצות המקומיות, וביישובים שבהם התקיימו תוכניות הכשרה נרשמו עליות גדולות במיוחד. עם זאת, המחברות מבהירות שהניתוח האיכותני אינו נועד להוכיח שהתוכניות גרמו לעלייה, והנתונים משלבים מקורות וקבוצות משתתפות שאינם זהים. המודל מדגיש כי כניסה למערכת היא רק שלב אחד: תמיכה ארגונית ורשתות עמיתות חשובות גם להתמודדות על תפקיד, לעבודה בזמן הכהונה ולהמשך ההשפעה הציבורית.
לקריאת העמוד
גם מעבר לדמוקרטיה: ייצוג נשים נקשר למדיניות מהותית
אליזה פורמן־רבינוביצ׳י ואודי זומר מרחיבים את הדיון בייצוג נשים מעבר לדמוקרטיות. נקודת המוצא היא שבמערכות דמוקרטיות כבר מבוסס הקשר בין נוכחות נשים בתפקידי ייצוג לבין קידום מדיניות מהותית, אך פחות ממחצית הנשים בעולם חיות בדמוקרטיות. המחברים משערים שגם בדמוקרטיות חלקיות ובמשטרים לא־דמוקרטיים נשים נבחרות או ממונות יכולות לממש ייצוג מהותי. כדי לזהות את הקשר הם מציעים מסגרת הבוחנת כמה תרחישים ומנסה לנטרל שני הסברים חלופיים: אילוצים בינלאומיים וגישה חיובית כללית לשוויון מגדרי. הניתוח מתמקד במתאמים לאורך זמן בין שיעור הנשים בקרב הנציגים לבין תחומי מדיניות שבדרך כלל מושפעים מייצוג נשים — זכויות רבייה, הוצאות בריאות והוצאות חינוך. לפי התקציר, העדויות מראות שייצוג מהותי מופיע גם במשטרים לא־דמוקרטיים וחלקיים ולא רק בדמוקרטיות. עם זאת, מאחר שהתקציר מדווח על מתאמים, נכון להבחין בין דפוס עקבי לבין הוכחה שכל תוספת של נשים היא לבדה הסיבה לשינוי מדיניות.
לקריאת העמוד
מבוגרים מכדי לשכוח: כיצד זיכרון מוסדי מארץ המוצא מעצב אמון פוליטי של מהגרים
קיארה סופרטי ונעם גדרון מבקשים להסביר מדוע אמון של מהגרים במוסדות המדינה הקולטת תלוי גם בהווה וגם בזיכרון פוליטי שנוצר בארץ המוצא. הם מפתחים את הרעיון של ״נקודת ייחוס מארץ המוצא״: חוויות ממוסדות קודמים יוצרות אמת מידה להשוואה בכל מפגש עם מוסדות המדינה החדשה. שני גורמים קובעים אם אמת המידה הזאת תישאר פעילה — גיל האדם בעת ההגירה והתנאים ההיסטוריים והדמוקרטיים בארץ המוצא באותה עת. לפי הטענה, רק מהגרים שהיו מבוגרים דיים כדי לזכור את ההקשר המוסדי שעליו גדלו נשענים על ההשוואה הזאת. לאורך זמן מצטבר אמון חיובי במוסדות המדינה הקולטת אצל מי שנקודת הייחוס שלהם פחות דמוקרטית, ואמון שלילי אצל מי שנקודת הייחוס שלהם דמוקרטית יותר. המחברים בוחנים את הדינמיקה באמצעות עדויות סקר על אמון פוליטי של מהגרים בישראל, ומציגים את ההגירה כתהליך שבו זיכרון מוסדי ממשיך לעצב הערכה דמוקרטית גם לאחר חציית הגבול.
לקריאת העמוד
כשהתקשורת נתפסת כעוינת: הדרך מתחושת השפעה לניכור בקרב ערבים בישראל
יריב צפתי בוחן מנגנון עקיף שבאמצעותו סיקור שנתפס כמוטה עלול להעמיק ניכור של קבוצת מיעוט. המקרה הנחקר הוא תחושת הסטיגמטיזציה התקשורתית בקרב ערבים אזרחי ישראל, והבדיקה מבוססת על מדגם של 251 ועל מודל משוואות מבניות. לפי התקציר, תפיסת התקשורת כעוינת והאמונה שלסיקור יש השפעה על אחרים נקשרו לדימוי הנתפס של האזרחים הערבים, וזה נקשר בתורו לניכור חברתי. הקשרים נותרו גם מעבר להשפעות של משתנים אידאולוגיים, חברתיים ודמוגרפיים. לצד זאת, כמות החשיפה לתקשורת הישראלית המרכזית לא מילאה תפקיד מובהק בתהליך המתואר, בעוד חשיפה לתקשורת הערבית השפיעה באופן מובהק על תפיסת הסיקור העוין. המאמר מציע אפוא שהשאלה הדמוקרטית אינה רק כמה מיעוטים נחשפים לתקשורת, אלא כיצד הם מפרשים את ייצוגם וכמה כוח הם מייחסים לסיקור בעיצוב מבטו של הציבור עליהם.
לקריאת העמוד
מתי מדינות מיישמות החלטות של ועדת זכויות האדם של האו״ם?
ורה שיכלמן בוחנת מתי מדינות מיישמות סעדים שנקבעו ב׳עמדות׳ של ועדת זכויות האדם של האו״ם במסגרת הפרוטוקול האופציונלי הראשון לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות. היא קידדה את דוחות המעקב של הדווח המיוחד ממושבים 110–118 בשנים 2014–2016: 76 תלונות נגד 28 מדינות ובהן 300 סעדים נפרדים. דרגת היישום של כל סעד הומרה לסולם סדר בן שמונה דרגות, והקשרים נאמדו ברגרסיות לוגיסטיות סדריות עם שגיאות תקן מקובצות לפי תלונה. הניתוח הושווה בשתי גרסאות משום של־45 תצפיות לא היה מידע: הוצאתן מן המדגם לעומת הצבתן בנקודת האמצע. הממצא העקבי ביותר הוא קשר חיובי בין ציון זכויות האדם הכללי של המדינה לבין יישום הסעדים; גם תמ״ג לנפש נקשר בחיוב, והסתייגות מהערה כללית 33 של הוועדה נקשרה ביישום נמוך יותר. לעומת זאת, מובהקותם של אפקטיביות ממשלתית, סוג המשטר, מספר ארגונים לא־ממשלתיים ועצמאות שיפוטית השתנתה בין גרסאות הניתוח. נמצא גם קשר חיובי מסוים בין ייצוג המדינה בוועדה לבין יישום, אך הוא אינו חזק בכל המודלים. סוג הסעד ורוב נושאי התלונות לא סיפקו הסבר יציב, והממצאים החיוביים בנושאי נשים ולהט״ב נשענים על ארבע תלונות בלבד. המדגם קצר בזמן, מבוסס במידה רבה על דיווחי מדינות ואינו מכסה השפעות רחבות של ההליך מעבר לביצוע סעד מסוים. לכן המחקר מציע דפוסים חשובים של שיתוף פעולה עם מוסד זכויות אדם שהחלטותיו נתפסות לעיתים כדין רך, אך אינו מספק אומדן סיבתי או תמונה מלאה של ציות למשפט זכויות האדם הבין־לאומי.
לקריאת העמוד
שני פניה של הכליאה: גמול ושיקום בפסיקה אמריקאית ואירופית
המאמר שואל כיצד בית המשפט העליון של ארצות הברית ובית הדין האירופי לזכויות אדם מפרשים את מטרות המאסר כאשר הם דנים בחוקתיותם של תנאי כליאה. נתנאל דגן עורך ניתוח דוקטרינרי משווה של פסקי דין ושל ספרות ענישה וכליאה, ומזהה ״פני יאנוס״: אותם מושגים של גמול ושיקום יכולים להצדיק מדיניות כמעט מנוגדת. בציר הראשון, הפסיקה האמריקאית מתוארת כממשיכה באופן סטטי יחסית את מטרות גזר הדין אל תקופת המאסר, כך שגמול, הרתעה ושיקום מוסיפים לפעול יחד. הפסיקה האירופית, לעומת זאת, מתוארת כתהליך דינמי שבו המשקל עשוי לעבור עם הזמן מענישה וגמול להכנה לשחרור ולהשתלבות מחדש. בציר השני, בית המשפט האמריקאי התיר לראות בתנאים מגבילים ואף קשים חלק מן המחיר שהעבריין משלם לחברה, בכפוף לרף החוקתי נגד ענישה אכזרית וחריגה. בית הדין האירופי מדגיש שהשלילה העונשית היא שלילת החירות עצמה, ושאין להוסיף סבל מעבר לבלתי־נמנע; הוא קושר גמול לכפרה, לאחריות ולסיכוי ממשי לתיקון. בציר השלישי, דגן מציג את השיקום האמריקאי ככלי תועלתני של ניהול סיכון והפחתת עבריינות חוזרת, לעומת תפיסה אירופית רחבה יותר של שינוי מוסרי, סוכנות אישית, פיוס ואזרחות. ההבחנות אינן מוחלטות: גם בארצות הברית יש חריגים שמכירים בתקווה ובכפרה, וגם באירופה קיימות מגמות מניעתיות ועונשיות. המאמר אינו בודק את מלוא הפסיקה, את יישום ההחלטות או את תנאי הכלא בפועל, והוא אינו מוכיח שבתי המשפט גורמים למדיניות מסוימת. תרומתו היא להראות שמטרות ענישה אינן נוסחאות ניטרליות: האופן שבו שופטים ממלאים אותן בתוכן מגדיר אילו כאבים, זכויות ואפשרויות שינוי נחשבים לגיטימיים בזמן המאסר.
לקריאת העמוד
מעבר לאוריינות ולהקניית שפה: מי נשמע ומי משתתף?
המאמר בוחן אם מהגרים ומיעוטי שפה גדולים חווים פחות השתתפות חברתית־פוליטית, ואם פערים כאלה קשורים למיומנות אוריינית בשפה שבה נערך מבחן PIAAC. אנקה גרוטלישן, סבטלנה צ׳צ׳שווילי־בולוטין, ליזאן היילמן וגרגור דוץ מנתחים בנפרד את אוסטריה, קנדה, גרמניה, ישראל וארצות הברית. הם מגדירים השתתפות באמצעות שני מדדים בני חמש דרגות: תחושה שלפרט יש השפעה על פעולת הממשלה, ותדירות של התנדבות פורמלית בארגון. בכל מדינה נאמדו שלושה מודלים ליניאריים לכל תוצאה: תחילה לפי דור הגירה ומיעוט שפה, אחר כך בתוספת גיל, מגדר, השכלה ותעסוקה, ולבסוף בתוספת ציון אוריינות. לפני בקרת האוריינות, מהגרי הדור הראשון דיווחו על מסוגלות פוליטית נמוכה יותר בארבע מדינות; בישראל לא נמצא פער כזה. לאחר הוספת האוריינות, פערי הדור הראשון במסוגלות הפוליטית כבר לא היו מובהקים באף אחת מחמש המדינות, אך דוברי צרפתית בקנדה ודוברי ערבית בישראל עדיין דיווחו על מסוגלות נמוכה יותר מדוברי שפת הרוב. בהתנדבות התמונה עמידה יותר: מהגרי הדור הראשון השתתפו פחות בכל חמש המדינות גם לאחר כל הבקרות, וכך גם מיעוטי השפה בקנדה ובישראל. המאמר מסיק שהקניית אוריינות ושפה עשויה לסייע למהגרים להרגיש שקולם נשמע, אך אינה מספיקה כדי לפתוח ארגונים, רשתות ומוסדות להשתתפות. עם זאת, הנתונים חתכיים, שני המדדים צרים ורשמיים, שפת המבחן היא רק קירוב לזהות לשונית, והמודלים מסבירים פחות מעשרה אחוזים מן השונות. לכן הממצאים מצביעים על דפוסי הכללה והדרה ואינם מוכיחים שאוריינות לבדה גורמת להשתתפות או שהבדלים בין מדינות נובעים ממדיניות מסוימת.
לקריאת העמוד
יותר משתתפים, פחות ייצוג? המתח הדמוקרטי בתוך מפלגות
המאמר בוחן הנחה רווחת שלפיה הרחבת ההשתתפות בבחירת מועמדי מפלגה משפרת בהכרח את הדמוקרטיה. גדעון רהט, ראובן חזן וריצ׳רד כ״ץ מפרידים בין שלושה ערכים: הכללת משתתפים בגוף הבוחר, תחרות על מקומות ריאליים ברשימה וייצוג נשים ברשימת המועמדים. הם מנתחים יותר ממאה הליכי בחירת מועמדים בעשרות מפלגות ישראליות שהתמודדו בלפחות שתי מערכות בחירות רצופות עד בחירות 2003. ההליכים חולקו לבחירה בוועדת מינויים קטנה, בוועידת צירים נבחרת או בהצבעת כלל חברי המפלגה. התחרות נמדדה באמצעות הצלחת מועמדים שאינם מכהנים, דירוגם ומספר המתמודדים; הייצוג נמדד באמצעות שיעור הנשים במקומות ריאליים ודירוגן היחסי. ועדות מינויים הציגו את רמת התחרות הנמוכה ביותר, ואילו הצבעת צירים הייתה תחרותית יותר מפריימריז של חברים בשניים משלושת המדדים לאחר ניכוי מנגנוני שריון. בנתונים הגולמיים, שיעור הנשים במקומות ריאליים היה 10.5% ברשימות שקבעו ועדות, 8.5% ברשימות שקבעו צירים ו־9.3% ברשימות שקבעו חברי מפלגה. המחברים מדגישים שההבדלים הקטנים התרחשו על פני תקופות שונות, אך ההשוואה למגמה העולמית מחזקת בעיניהם את האפשרות שהרחבת הגוף הבוחר בישראל לוותה בירידה יחסית בייצוג. מסקנתם היא שהשתתפות, תחרות וייצוג עלולים להתנגש, ולכן איכות דמוקרטית אינה נמדדת רק במספר הזכאים להצביע בתוך המפלגה.
לקריאת העמוד
כיצד השיח העולמי על זכויות אדם נכנס לחוקות לאומיות
המאמר בוחן כיצד שיח אוניברסלי של זכויות אדם הוטמע במסמך שמזוהה יותר מכול עם ריבונות לאומית: החוקה. קולין בק, גילי דרורי וג׳ון מאייר ניתחו תרגומים לאנגלית של החוקות שהיו בתוקף ב־2005 ב־189 מדינות, ספרו אזכורים של זכויות ושל זכויות אדם ואימתו שהמופעים אכן שימשו בהקשר של זכויות. כ־60% מן החוקות הזכירו זכויות אדם לפחות פעם אחת, אך אזכורים אלה היו בממוצע רק חלק קטן מכלל לשון הזכויות. בניתוחי רגרסיה בינומית שלילית, שנערכו על 143 מדינות שלגביהן היו כל המשתנים, נבדקו מאפייני המשטר, קשרים למערכת הבין־לאומית, היקף השיח העולמי בזמן אימוץ החוקה ומשתני בקרה. מספר מסמכי זכויות האדם שהצטברו בעולם בעת אימוץ החוקה ניבא באופן חיובי ומובהק את מספר האזכורים החוקתיים גם במודל המלא, וכך גם מספר אמנות זכויות האדם שאשררה המדינה. לעומת זאת, רמת הדמוקרטיה לא נותרה מנבא מובהק לאחר הכנסת משתני העולם, וחברות בארגונים לא־ממשלתיים בין־לאומיים לא הציגה קשר מובהק. חוקות של משטרים צעירים ושל מדינות שהתארגנו מחדש נטו יותר לאמץ את השפה החדשה. המחברים מדגישים שהשפה משמשת לעיתים מעטפת סמלית כללית שמתווספת לזכויות אזרח קיימות, ולכן אין להסיק מאזכור חוקתי שהזכויות מיושמות או נאכפות.
לקריאת העמוד
למי שייכת העיר? כשהתביעות לאזרחות עירונית מתפצלות
המאמר פותח סימפוזיון שנבנה סביב מפגש בינלאומי באוניברסיטת הומבולדט ב־2011 ומשתמש במחקרים על ברלין ותל אביב כדי לחשוב מחדש על אזרחות עירונית ועל הזכות לעיר. המחברים מגדירים אזרחות עירונית לא כמעמד משפטי יציב אלא כפרקטיקה שנוצרת שוב ושוב באמצעות מגורים, עבודה, השתתפות, מאבק ותביעת שייכות. הם מבחינים בין הזכות לעיר — תביעות המופנות אל המרחב והממשל העירוניים — לבין זכות באמצעות העיר, שבה העיר נעשית במה לפרויקט פוליטי החורג מן המקומי. הבטחות אוניברסליות ל״עיר לכול״ מתפצלות בפועל לתביעות של קבוצות, מקומות וסוגיות שונות, ולעיתים הזכויות והמשאבים שאחת משיגה באים על חשבון אחרת. הפיצול קשור גם לשינוי ניאו־ליברלי כפול: ערים מתחרות על השקעות ומנהלות את עצמן באופן יזמי, ובו בזמן השלטון מפעיל קהילות וארגונים אזרחיים כשותפים לאחריות ולשירותים. מקרי הסימפוזיון — ובהם פוליטיקה קווירית והגירה בברלין, מבקשי מקלט ותושבי דרום תל אביב, ומכשירי השתתפות בשתי הערים — מראים שהשתתפות יכולה להעצים אך גם לדרוש מקבוצות להוכיח שהן ראויות לזכויות. המאמר אינו מציג ניסוי או השוואה שיטתית של כל הערים; זוהי מסה מושגית וסינתזה סלקטיבית שמבקשת לזהות מנגנונים היסטוריים ומקומיים ולשאול בכל מקרה מי נכלל ב״עיר״ ומי מודר ממנה.
לקריאת העמוד
דתיות, ברית ותחרות: מדוע דפוסי האפליה כלפי מיעוטים דתיים מתהפכים?
המאמר בוחן כיצד רמת הדתיות במדינות בעלות רוב נוצרי קשורה לאפליה דתית חברתית, כלומר להגבלות ולפגיעות שמבצעים שחקנים שאינם המדינה נגד מיעוט דתי מסוים. המחברים משלבים את מאגר Religion and State Round 3 עם גלים 2–6 של סקר הערכים העולמי, ומנתחים 1,008 תצפיות של מדינה, שנה וקבוצת מיעוט באמצעות רגרסיות בינומיות שליליות. שני מדדי הדתיות הם שיעור המשתתפים בפולחן לפחות פעם בחודש ושיעור הרואים בדת דבר חשוב לפחות במידה מסוימת; מדד האפליה מחבר 27 סוגי התנהגות, ובהם חסימת פולחן, ונדליזם, תקיפה וקיפוח כלכלי. כאשר כל המיעוטים במדינות בעלות רוב נוצרי מאוגדים יחד, יותר דתיות נקשרת לפחות אפליה, אך הפירוק לפי זהות המיעוט חושף היפוך: הקשר שלילי עבור מיעוטים יהודיים ומוסלמיים וחיובי עבור מיעוטים נוצריים. המחברים מפרשים זאת כשילוב בין ראיית יהודים ומוסלמים כבעלי ברית אפשריים מול חילון לבין תפיסת זרמים נוצריים מתחרים כאיום קרוב יותר על מאגר המאמינים. רוב אורתודוקסי נקשר ליותר אפליה ברוב המודלים, בעוד שתמיכת המדינה בדת אינה מנבאת באופן מובהק אפליה במודלים המוגבלים למדינות בעלות רוב נוצרי. זהו ניתוח תצפיתי של נתונים מצרפיים ומתועדים, ולכן הוא מזהה דפוסים מותנים בזהות הקבוצה אך אינו מוכיח מי ביצע כל מעשה או שדתיות עצמה גרמה לו.
לקריאת העמוד
אחרי דובס: כיצד השתנה פער הרישום להצבעה בין נשים לגברים?
המאמר בוחן אם מוסד שיפוטי יכול להניע פעולה פוליטית בעקבות שינוי חד בזכויות: ביטול ההגנה החוקתית הפדרלית על הפלות בפסק דין דובס. במקום להסתמך על עמדות מדווחות, המחברים מנתחים 296,478 רישומי בוחרים מנהליים בצפון קרוליינה בין 13 במאי ל־8 ביולי 2022 ומשווים את התזמון לחלונות המקבילים בבחירות האמצע של 2014 ושל 2018. מאחר שטיוטת דובס הודלפה ב־2 במאי ופסק הדין ניתן ב־24 ביוני, הם בוחנים תשע נקודות חיתוך שבועיות ומשתמשים ב־17 ביוני כנקודה המרכזית בתקופת המידע המצטבר. במודל הבסיסי, הסיכויים של מי שסימנו אישה בטופס להופיע ברישומים שלאחר 17 ביוני היו גבוהים ב־3.8% משל כל יתר תגובות המגדר; לאחר הוספת שיוך מפלגתי נשאר יתרון מובהק של 2.8%. ביחס לרפובליקנים, הסיכויים של דמוקרטים להירשם בתקופה שלאחר החיתוך היו גבוהים ב־13.5% ושל בלתי־משויכים ב־10.7%, ונמצאה אינטראקציה חיובית ומובהקת בין אישה לבין הזדהות דמוקרטית ביחס סיכויים של 1.079. לעומת זאת, גיל 49 ומטה לא היה מנבא מובהק במודל שכלל שיוך מפלגתי, ולכן השערת גיל הפריון לא קיבלה תמיכה. הפער לטובת נשים גדל ביותר מ־60% ממחוזות המדינה ובכל המחוזות המאוכלסים ביותר, וניתוח סדרת זמן יומית מצא ב־17 ביוני קפיצה מובהקת של 0.0483 ביחס בין נשים לכל יתר קטגוריות המגדר, בלי מגמה ליניארית או שינוי מובהק בשיפוע. הדפוס הממוקד באמצע יוני הופיע ב־2022 ולא בשתי שנות ההשוואה. עם זאת, המחקר תצפיתי ומוגבל למדינה אחת; רישום אינו הצבעה, שדות דמוגרפיים רבים חסרים, ואין מדינת ביקורת בת־זמן שמבודדת את דובס מאירועים אחרים. הממצאים מספקים אפוא ראיה התנהגותית לקשר בין סביבת הפסיקה לבין שינוי ברישום, אך אינם מוכיחים שהפסיקה גרמה לקולות מסוימים או הכריעה את בחירות האמצע.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
להסיט את הביקורת: נסיגה דמוקרטית ורפורמות בזכויות הכלכליות של נשים
המאמר שואל כיצד ממשלות המצויות בנסיגה דמוקרטית מגיבות לביקורת בינלאומית על פגיעה בזכויות אזרחיות ופוליטיות, כאשר תיקון הפגיעה עצמה עלול לאיים על הישרדותן. הטענה היא שהן עשויות להסיט את הביקורת באמצעות רפורמה בתחום מועיל וזול יותר מבחינה פוליטית: הזכויות הכלכליות של נשים. הניתוח מחבר בין מספר סעיפי הביקורת השליליים בדוחות ועדת זכויות האדם של האו״ם, קידוד נסיגה על פי מדד הדמוקרטיה הליברלית של V-Dem ומדד Women, Business, and the Law של הבנק העולמי. במודל הבסיס, הכולל 385 תצפיות מ־72 מדינות, האינטראקציה בין ביקורת לבין נסיגה דמוקרטית חיובית ומובהקת: יותר ביקורת נקשרת לשיפור מאוחר יותר בזכויות הכלכליות של נשים דווקא במדינות נסוגות. התוצאה נשמרת במדדים חלופיים, בהגדרות אחרות לנסיגה ובבקרות נוספות; ראיונות עם משתתפים בהליכי הוועדה ומקרה טורקיה מציעים מנגנון שבו נציגי המדינה מעבירים את הביקורת הביתה, והממשלה מדגישה תיקונים שאינם מחייבים ליברליזציה פוליטית. אין פירוש הדבר שהרפורמות חסרות ערך לנשים, וגם אין כאן הוכחת כוונה או סיבתיות ניסויית. הממצא המרכזי הוא שזכויות אינן בהכרח נעות יחד, ולכן גופי פיקוח צריכים לבחון אם שיפור בתחום אחד מלווה בתיקון ההפרה שבמוקד או משמש להסטת תשומת הלב ממנה.
לקריאת העמוד
חופש דת על הנייר, אפליה בפועל: הפרדוקס של דמוקרטיות נוצריות עשירות
המחקר בוחן אפליה דתית כלפי 307 מיעוטים ב־67 דמוקרטיות בעלות רוב נוצרי, על בסיס מאגר Religion and State–Minorities 3 ובשתי נקודות זמן: 1990 או השנה המוקדמת הזמינה, ו־2014. הוא מבחין בין הגבלות שמטילות רשויות המדינה על מנהגים ומוסדות של מיעוטים לבין פגיעה מצד שחקנים חברתיים. בניגוד לציפייה שחופש הדת יהיה מוגן במיוחד בדמוקרטיות מערביות ליברליות, רמת האפליה הממשלתית המוחלטת הייתה נמוכה יותר במדינות המתפתחות, ואפליה כלשהי נמצאה ברוב הגדול של המדינות. Fox בוחן שלושה הסברים לפער: למדינות עשירות יש יותר משאבים להפעיל הגבלות; מדינות מערביות תומכות בדת במידה רבה יותר, ותמיכה כזו קשורה לאפליה; ואפליה חברתית, שגם היא גבוהה יותר במערב, קשורה לאפליה ממשלתית. מבחני רגרסיה עם בקרות כלכליות, דמוגרפיות, משטריות ודתיות תומכים בשלושת ההסברים, אך גם חושפים הבחנה חשובה: לאחר החזקת גורמים אלה קבועים מופיעה נטייה מערבית יחסית לפחות אפליה, בעוד שבפועל השפעת העושר, התמיכה בדת והעוינות החברתית גוברת עליה. זהו מחקר תצפיתי שאינו מוכיח סיבתיות, והמדדים תלויים בזמינות ובקידוד של דיווחים; עם זאת, הוא מערער על ההנחה שמעמד של דמוקרטיה ליברלית מבטיח כשלעצמו שוויון דתי.
לקריאת העמוד
זכויות דת בצבא: בין יחס שווה לאקומניזם
נחשון פרז בוחן כיצד מדינה דמוקרטית יכולה להגן על חופש הדת והמצפון בתוך הצבא, מוסד שבו השלטון קובע במידה חריגה את זמנם, תנועתם, מגוריהם וגישה של המשרתים למשאבים. המאמר הוא ניתוח נורמטיבי של עיצוב מוסדות, הנשען על תאוריה פוליטית, פסיקה ודוגמאות מכמה צבאות; הוא אינו מחקר השוואתי כמותי ואינו מודד תוצאות אמפיריות של כל מודל. הטענה הפותחת היא שמודל ההפרדה או אי־ההתערבות, המתאים יחסית לאגודות דתיות וולונטריות בחברה האזרחית, אינו מספיק בצבא. אם המדינה אינה מספקת זמן, מקום, ספרי תפילה וגישה לאנשי דת במקום שבו היא עצמה מגבילה את החלופות, חוסר ההתערבות עלול להפוך לשלילה בפועל של האפשרות לקיים דת. המונח מוסד לא־וולונטרי מתאר בעיקר את המבנה הכולל והכפוף של הצבא, גם כששער הכניסה אליו מבוסס פורמלית על גיוס מרצון. לאחר שלילת פתרון ההפרדה, המאמר בוחן שלושה טיפוסים אידאליים. מודל דת הרוב מעניק לדת הדומיננטית הכרה, משאבים ומעמד, ומשאיר משרתים מדתות אחרות להסתמך על משאבים אזרחיים, על רצון טוב או על שירות דרך המסגרת הדומיננטית. בחברה האזרחית אפשר לטעון שמיעוט רשאי להתארגן בנפרד, אך בתוך מוסד טוטלי הפתרון הזה אינו זמין באותה מידה, ולכן העדפת הרוב מתקרבת להפליה פעילה. מודל היחס השווה, המקביל לריבוי ממוסד, מכיר בכמה דתות או זרמים, מקצה לכל אחד אנשי דת ומשאבים ושומר על האוטונומיה הדתית שלהם. יתרונו הוא הגנה טובה יותר הן על חיילים והן על אנשי הדת, שאינם נדרשים לערוך טקס הסותר את אמונתם; חסרונו הוא שכל רשימת הכרה מותירה קבוצות קטנות מחוץ למסגרת ועלולה לשעתק אי־שוויון במשאבים. המודל האקומני מבקש מאנשי הדת לשרת את כלל החיילים ללא קשר להשתייכותם. בגרסה החברתית הוא עלול להפוך את הכומר או הרב למעין עובד תמיכה ולדלל את השירות הדתי, ובגרסה הדתית הוא עלול לחייב התאמת טקסים ודרשות עד כדי פגיעה במצפונו של איש הדת. לצד זאת, לצבא יש אינטרס לגיטימי בלכידות ובמניעת הטפה מפלגת, ולכן לא כל מגבלה היא פסולה; הקושי הוא לזהות מתי אין עוד קשר מספק לצורך צבאי. פרז ממחיש את המודלים באמצעות המחלוקת על קבורה צבאית בצה״ל. עד השינוי שנדון במאמר, חיילים יהודים יכלו לקבל הלוויה צבאית־דתית אורתודוקסית או קבורה אזרחית ללא מלוא המאפיינים הצבאיים. בעקבות עתירה מ־2017 ופסק דין מ־2019 הוכרה האפשרות לטקס צבאי יהודי רפורמי, קונסרבטיבי או חילוני, צעד מן העדפת דת הרוב לעבר יחס שווה. השינוי הרחיב בחירה והכרה אך לא כלל את כל הקבוצות, ובפרט לא יצר מערך של אנשי דת צבאיים לא־יהודים. המסקנה היא שהעדפת דת הרוב היא החלופה הפחות מתאימה לסטנדרט ליברלי בצבא. יחס שווה ואקומניזם עדיפים אך לא שלמים, וייתכן שהסדר משולב — כמה מסגרות מוכרות לצד שירות אקומני מוגבל לדתות או זרמים קרובים — יצמצם את הפגיעה בלי להבטיח פתרון מלא.
לקריאת העמוד
אזרחות אקספרסיבית: צעירים, רשתות חברתיות ודמוקרטיה
נטע קליגלר־וילנצ׳יק ויואנה ליטרט מציעות את המושג אזרחות אקספרסיבית כדי להבין כיצד צעירים מממשים סוכנות פוליטית ברשתות חברתיות. זהו מאמר עיוני־סינתטי קצר, המבוסס על כחמש־עשרה שנות מחקר של המחברות ועל ספרן בנושא, ולא דיווח על ניסוי או סקר חדש. נקודת המוצא היא שצעירים אינם רק אזרחים עתידיים שיש להכין להצבעה בגיל שמונה־עשרה: הם כבר עכשיו מבטאים עמדות, מחברים פוליטיקה לזהות ולחיי היומיום ומנסים להשפיע. במודל המוצע, הבעה פומבית סביב אירועים אקטואליים היא סוג של השתתפות כשלעצמה ולעיתים גם נעשית לנורמה חברתית, בעיקר בזמן משבר או סערה פוליטית. הביטוי הצעיר יכול להיות יצירתי, אישי ובעל משמעות גם כשהוא נראה למבוגרים קליל או בלתי מובן, משום שהוא משתמש בשפות, בממים ובאפשרויות הפעולה של הפלטפורמות כדי ליצור קול וקשרים. המחברות מדגימות את המתח באמצעות מחאות Black Lives Matter ב־2020: אינסטגרם וטיקטוק אפשרו שיתוף חוויות, בירור של פריבילגיה וקריאות לשינוי, אך פרסום המוני של ריבועים שחורים גם דחק לעיתים מידע מעשי. קמפיינים כגון March for Our Lives ו־Stop Asian Hate מראים כיצד ביטוי יכול להתפתח לגיוס, במיוחד עבור צעירים מקבוצות ששערי המדיה המסורתית פחות פתוחים בפניהן. עם זאת, אין זהות אוטומטית בין קול להשפעה. לשם כך נחוצה תיאוריית שינוי שמסבירה כיצד פוסט, סרטון או האשטאג מתחברים להקשבה, להתארגנות, למוסדות או למדיניות. גם עיצוב הפלטפורמות אינו ניטרלי: אלגוריתמי נראות, תמריצי מעורבות והחלטות תאגידיות יכולים להבליט תוכן קיצוני ופשטני או להשתיק פעילים, ולעיתים לפגוע במיוחד בקולות שוליים. סף כניסה נמוך וציפייה להביע עמדה עלולים לעודד ביצוע פומבי שטחי, ידע דל והפצת מידע שגוי. במונחים דמוקרטיים, הרשת עשויה להיטיב עם גיוס לפעולה אך פחות עם המטרה הדיונית של הקשבה לצד האחר, הבנתו ובניית סולידריות. המחברות גם מזהירות שלא לייחס לטכנולוגיה לבדה קיטוב שקדם לאינטרנט ושמוזן בידי אליטות ותקשורת ותיקה. מסקנתן אינה שיש לדחות את הביטוי המקוון, אלא שיש לתמוך בו ולחבר אותו לידע, להקשבה ולנתיבי השפעה, תוך מחקר אחראי גם של רדיקליזציה וזרמים אנטי־דמוקרטיים בקרב צעירים.
לקריאת העמוד
מתי אזרח נעשה ״מגן אנושי״ — משפט, מרחב והצדקת אלימות במלחמה
המאמר חוקר כיצד הקטגוריה המשפטית ״מגן אנושי״ פועלת לא רק כאיסור על שימוש באזרחים, אלא גם כמסגרת שמעניקה משמעות משפטית ומוסרית לפגיעה בהם. ניב גורדון וניקולה פרוג׳יני פותחים בגנאלוגיה של המושג במשפט ההומניטרי הבין־לאומי: מן היעדרו המפורש באמנות האג, דרך ״מסכים אנושיים״ במלחמות העולם, ועד אמנת ז׳נבה הרביעית, הפרוטוקול הנוסף הראשון ואמנת רומא. לאחר מכן הם עוקבים אחר שינוי השיח בישראל/פלסטין — מהוקעת שימוש ישראלי בפלסטינים כמגינים אנושיים והאיסור שקבע בג״ץ ב־2005, אל אימוץ הקטגוריה כדי לתאר את פעולת חזבאללה וחמאס. ליבת המחקר היא קריאה ביקורתית בסדרת אינפוגרפיקות, סרטונים ומסרים שפרסם צה״ל במלחמת עזה ב־2014. לטענת המחברים, הדימויים אינם רק מסבירים תקיפה אלא מגדירים מחדש בית, מסגד, בית ספר או בית חולים כמרחב לחימה; שינוי זה מאפשר להגדיר את האזרחים שבתוכו כמגינים אנושיים ולהציג את מותם כנזק נלווה במסגרת פעולה חוקית. הם מכנים את מערך הידע, המיפוי, ההדמיה והתקשורת הזה ״מנגנון הבחנה״, המכוון תקיפות בזמן אמת וגם מפרש אותן בדיעבד. המאמר מסיים בשתי אנטינומיות: המגן חייב להישאר אזרח מוגן כדי שגופו ימלא פונקציית מגן, אך אותה פונקציה הופכת אותו לבן־פגיעה; ומה שנראה כטכנולוגיית הגנה על החיים עשוי לפעול כטכנולוגיה שמכשירה כוח קטלני. זהו ניתוח משפטי, היסטורי וסמיוטי של מקרה אחד, המנסח ביקורת על דרך ההצדקה; הוא אינו חקירה עובדתית מלאה של כל תקיפה ואינו קובע שכל נוכחות אזרחית ליד יעד צבאי היא מיגון אנושי.
לקריאת העמוד
השכלה והכנסה נקשרו לתחושת השפעה פוליטית; ייצוג נשים נקשר לצמצום הפער המגדרי
שוויון דמוקרטי תלוי לא רק בשאלה אם מוסדות מגיבים לקבוצות שונות, אלא גם בשאלה מי מרגיש שהוא מבין פוליטיקה ושקולו יכול להשפיע. ג׳ניפר אוסר, פרננדו פייטוסה ורות דסונוויל מנתחים את כל מודולי ISSP שבהם נוסחו שאלות זהות על מסוגלות פוליטית: 1996, 2004, 2006, 2014 ו־2016, ובהם יותר מ־200 אלף משיבים מ־46 מדינות. הם מפרידים בין מסוגלות חיצונית — אמונה שהשלטון קשוב לאנשים כמו המשיב — למסוגלות פנימית — ביטחון ביכולת להבין סוגיות פוליטיות ולהשתתף ביעילות. במודלים עם השפעות קבועות למדינה ולמודול, שנת לימוד נוספת נקשרת לעלייה של 0.048 נקודה במסוגלות חיצונית ושל 0.051 בפנימית בסולם של 1–5. עלייה של סטיית תקן בהכנסה נקשרת לעליות של 0.090 ו־0.071 בהתאמה. נשים אינן שונות מגברים במסוגלות חיצונית לאחר בקרות, אך מדווחות על מסוגלות פנימית נמוכה ב־0.277 נקודה. הפערים לפי השכלה, הכנסה ומגדר נותרים יציבים למדי לאורך תקופת המחקר ומופיעים באופן עקבי בניתוחים נפרדים לפי מדינה. ניתוח רב־רמתי נוסף מחבר את הסקרים לשיעור הנשים בבית התחתון או היחיד של הפרלמנט. במדינות שבהן נשים מיוצגות יותר, הפער המגדרי במסוגלות החיצונית קטן: נשים חשות שיש להן יותר אמירה בהחלטות השלטון. קשר דומה לא נמצא במסוגלות הפנימית. המחקר תצפיתי, משתמש בשאלה יחידה לכל ממד ואינו מודד ייצוג ענייני של העדפות או קבוצות כגון מיעוטים אתניים, אנשים עם מוגבלות ומיעוטים מיניים. לכן הוא אינו מוכיח שייצוג נשים גורם לתחושת השפעה, אך הוא מראה שפערים חברתיים בייצוג האובייקטיבי משתקפים גם באופן שבו אזרחים מעריכים את מקומם שלהם בדמוקרטיה.
לקריאת העמוד
ירידה בפריון נקשרה להתחזקות דמוקרטית ביותר מ־140 מדינות
אודי זומר טוען ששינוי דמוגרפי המזוהה במישרין עם חיי נשים — הירידה במספר הילדים הממוצע שאישה צפויה ללדת — אינו רק תוצאה של התפתחות פוליטית וכלכלית, אלא עשוי לתרום לדמוקרטיזציה. המאמר בונה מסגרת של ארבעה מסלולים: משפחות קטנות יכולות להשקיע יותר בחינוך ולתכנן לטווח ארוך; נשים יכולות לרכוש השכלה ולהשתלב בעבודה בשכר; הפחתת עומס הטיפול עשויה להרחיב השתתפות ומנהיגות פוליטית של נשים; ושינויים בחלוקת קרקע עשויים לחזק זכויות קניין וארגון כלכלי ופוליטי. המסלול הרביעי מוצג במפורש כהסבר ראשוני. לבחינת הטענה משמשים נתוני חתך־זמן של יותר מ־140 מדינות, בעיקר בשנים 1972–2006, ומודלי GEE עם שגיאות תקן חסינות ומבנה אוטורגרסיבי. במדגם המרכזי, כל ילד נוסף בממוצע לאישה נקשר לירידה של כ־1.5 נקודות במדד Polity, הנע בין מינוס 10 ל־10. הקשר נותר שלילי במודלים עם גיל חציוני, שיעור צעירים, הכנסה, גלובליזציה, מורשות קולוניאליות, הרכב דתי, השכלה, שימוש באמצעי מניעה ומדדים נוספים; הוא מופיע גם במדדי דמוקרטיה אחרים, במקור נתונים חלופי ובמדגם של מדינות עניות. השהיית הפריון בשנה אחת ועד 36 שנים מותירה קשר מובהק, אך אינה הופכת את הניתוח התצפיתי לניסוי. המנגנונים עצמם אינם נמדדים, ומקרים כמו סין, רוסיה, קובה ואיחוד האמירויות מראים שפריון נמוך אינו תנאי מספיק לדמוקרטיה, במיוחד כשהירידה נובעת מכפייה מדינתית או מתרחשת לצד מוסדות סמכותניים. לכן תרומת המאמר היא בזיהוי דפוס רחב ובהצבת נשים במרכז הדמוגרפיה הפוליטית; היא אינה רישיון להסיק שמדיניות לצמצום לידות תייצר דמוקרטיה בלי זכויות, בחירה חופשית ומוסדות מאפשרים.
לקריאת העמוד
האם יותר חברות פרלמנט במפלגה מפחיתות את העוינות כלפיה?
המאמר בוחן אם ההרכב המגדרי של מפלגות בפרלמנט קשור לקיטוב רגשי בציבור. ג׳יימס אדמס, דייוויד ברקן, נועם גדרון, ויל הורן, דיאנה ז׳ אובריאן וקייטלין סנק בנו מאגר של שיעור הנשים במשלחות הפרלמנטריות של 125 מפלגות ב־20 דמוקרטיות מערביות בשנים 1996–2017, וחיברו אותו לסקרי CSES שבהם תומכי מפלגות דירגו מפלגות אחרות בסולם חום של 0 עד 10. יחידת הניתוח היא צמד מכוון של מפלגת־פנים ומפלגת־חוץ בתוך מערכת בחירות, והמשתנה המרכזי הוא שיעור חברות הפרלמנט במפלגת־החוץ שנה קודם לכן. ב־1,842 צמדי מפלגות, שיעור נשים גבוה יותר נקשר לדירוג חם יותר של המפלגה היריבה גם לאחר בקרה על המרחק האידאולוגי, שותפות בקואליציה או באופוזיציה והשפעות קבועות של מדינה־שנה. מעבר משיעור 0.13 לשיעור 0.45 נשים — סטיית תקן אחת מתחת לממוצע ואחת מעליו — נקשר לעלייה חזויה של 0.55 נקודה בסולם, והקשר הופיע הן בקרב גברים והן בקרב נשים. בדיקות חלופיות לפי משפחת מפלגות, יחסיות שיטת הבחירות, תקופה, מגדר הנהגת המפלגה והרכב מפלגת־הפנים לא שינו את המסקנה העיקרית. עם זאת, זהו ניתוח תצפיתי: אין בו הוכחה שהגדלת מספר הנשים לבדה תפחית עוינות, והוא אינו מפריד בין התנהגות שיתופית של נבחרות, סטריאוטיפים מגדריים, העדפה לייצוג תיאורי וסיקור תקשורתי. המחברים גם מזהירים ש׳בונוס׳ כזה עשוי לסייע למפלגות קיצוניות לרכך את תדמיתן, בזמן שנשים נבחרות עצמן נושאות עלויות גבוהות של אלימות והטרדה.
לקריאת העמוד
רשימה אחת, ארבע מסורות: האחדות של הרשימה המשותפת הייתה אסטרטגית יותר מאידאולוגית
גדי היטמן בוחן אם הרשימה המשותפת, שהוקמה לקראת בחירות 2015, ביטאה איחוד פוליטי עמוק או ברית מעשית בין חד״ש, בל״ד, רע״ם ותע״ל. באמצעות ניתוח היסטורי של המשא ומתן להקמתה ובחינת חקיקה, פעילות פרלמנטרית, הצהרות, אירועים ומחאות, הוא מסווג את עבודת חברי הכנסת לתחומים אזרחיים, לאומיים ודתיים. המאמר מזהה ארבעה כוחות מרכזיים שהובילו לאיחוד: העלאת אחוז החסימה ל־3.25%, לחץ ציבורי בחברה הערבית, התרחבות הפער היהודי־ערבי ותחושת איום משותף, ואכזבה מתפקוד ההנהגה ורצון להדגיש בעיות אזרחיות. לפי הניתוח, כל חברי הכנסת הערבים שכיהנו מטעם הרשימה הגישו הצעות בנושאים אזרחיים, ובהם חינוך, בריאות, תעסוקה, תחבורה ורווחה, ואף נרשמו הישגים והשתתפות בקידום תוכנית החומש הממשלתית 922. לעומת זאת, סוגיות לאומיות ואזוריות חשפו פערים בין קומוניסטים, לאומיים ואיסלאמיסטים, אף שאירועים שנתפסו כאיום משותף חידשו לעיתים את התיאום. המסקנה היא שהרשימה הייתה מסגרת ייצוג משותפת ובעלת יכולת פעולה, אך לא מפלגה בעלת תפיסת עולם אחת; אחדותה הייתה תלויה ביכולת לאזן בין צרכים אזרחיים, זהות פלסטינית, דת ותחרות פנימית.
לקריאת העמוד
התארגנות מהגרים מרחיבה את המרחב הציבורי גם בלי הכרה באזרחות
אדריאנה קמפ, רבקה רייכמן, ג׳וליה רזניק וסילבינה שאמא־גסר מעבירות את שאלת השתתפותם של מהגרי עבודה מן המעמד המשפטי בלבד אל יכולתם לפעול יחד. הן משוות בין קהילות לא מתועדות של מהגרים מאמריקה הלטינית ומאפריקה השחורה בישראל ובוחנות את חשיבותן של אגודות מהגרים ושל פרקטיקות השתתפות. הטענה המרכזית היא שעצם היכולת להקים אגודות אוטונומיות להגנת אינטרסים, לגייס תמיכה סביב נושאים משותפים ולהעלות תביעות בפני רשויות שאינן מוכנות להעניק הכרה הופכת מהגרים לשחקנים פוליטיים. הפעולה אינה מחכה לקבלת אזרחות פורמלית: היא יוצרת במעשה זירות חדשות של התדיינות ומרחיבה את גבולות המרחב הציבורי הישראלי. במקביל, הקהילות מנסחות את תביעותיהן בשפה אוניברסלית של סבל אנושי וזכויות אדם. כך הן מבקשות להשתתף בחברה המארחת כאדם באשר הוא אדם, מעבר לתפיסות אזרחות המעוגנות במדינת הלאום. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא ההבחנה בין חברות שמעניקה המדינה לבין חברות שנבנית באמצעות התארגנות, קול ותביעה להישמע. היא מראה שמי שמודרים מהכרה רשמית אינם בהכרח מחוץ לפוליטיקה, ושחברה אזרחית יכולה לפתוח ערוצי השתתפות גם מול מוסדות שמסרבים להכיר בחברים החדשים. המסקנה נוגעת ליצירת סוכנות פוליטית ופלטפורמות דיון, ולא להוכחה שהפעולה הובילה להסדרה או לשינוי במעמד המשפטי.
לקריאת העמוד
הקואליציה השתנתה, גבולות הדיון כמעט לא: בחירות 2013 והבועה האתנוקרטית
המאמר מנתח את בחירות הכנסת של 2013 ומבחין בין דרמה קואליציונית לבין המשכיות פוליטית עמוקה. החלוקה הבסיסית לגושים גאופוליטיים וחברתיים־כלכליים כמעט לא השתנתה, אף שראש הממשלה בנימין נתניהו השיג ניצחון דחוק ביחס ליתרון שיוחס לו בסקרי דעת הקהל. עליית יש עתיד, מפלגה חדשה וממוקדת־מנהיג, והברית הבלתי צפויה שלה עם הבית היהודי יצרו מוקד כוח שמספר מושביו השתווה לזה של רשימת הליכוד־ישראל ביתנו. השינוי הזה הוציא את המפלגות החרדיות מן הקואליציה לראשונה זה עשרות שנים, אך לא החזיר למרכז את הסוגיה הפלסטינית או את האזרחים הפלסטינים בישראל; שניהם היו כמעט בלתי נראים במערכת הבחירות. יפתחאל מכנה את מרחב התחרות הזה ״בועה אתנוקרטית״, משום שהוויכוח הפוליטי הפנימי יכול להיראות פתוח וליברלי בזמן שהשליטה, ההפרדה והאי־שוויון ביחסים עם הפלסטינים נדחקים אל מחוץ לשדה הראייה. מסקנתו היא שהקונצנזוס של ״קולוניאליזם ליברלי״ אינו בר־קיימא, אך הסדקים שנחשפו בו אינם מתורגמים בקלות לחלופה פוליטית בטווח הקצר.
לקריאת העמוד
כשהאזרחות אינה קובעת לבדה: אתנוקרטיה, מיעוטים ומחאה בישראל
המאמר מציע לקרוא את המשטר הישראלי לא רק דרך מוסדות בחירה וזכויות פרט, אלא דרך היחסים בין אתניות, אזרחות וטריטוריה. במסגרת האתנוקרטית, מוסדות דמוקרטיים יכולים לפעול ובו בזמן להתקיים לצד פרויקט מתמשך של הרחבת שליטה בידי קבוצה דומיננטית במרחב שנוי במחלוקת. לכן עצם קיומן של בחירות או זכויות אזרחיות אינו מכריע את שאלת הדמוקרטיות; נדרש לבדוק מי נהנה מגישה לקרקע, למשאבים, לייצוג וליכולת לעצב את גבולות הקולקטיב. הצבת מיעוטים ומחאות במרכז מאפשרת לראות כיצד הסדר המשטרי נחווה מלמטה, היכן הוא מייצר התנגדות, ומדוע אזרחות פורמלית אינה בהכרח בסיס מספיק לסולידריות בין קבוצות מוחלשות. התרומה העיקרית היא חיבור בין ניתוח משטרי לבין גאוגרפיה פוליטית: אי־שוויון אינו רק תוצאה חברתית של המשטר, אלא חלק מן האופן שבו המרחב, הזהות והחברות הפוליטית מאורגנים.
לקריאת העמוד
כשהגזענות נתפסת כחסם לאזרחות: האמון במשטרה בקרב ישראלים יוצאי אתיופיה נשחק
אופיר אבו, יריב פניגר וגיא בן־פורת מציעים שתפיסת האזרחות של מיעוט עשויה להשתנות כאשר דור חדש רואה בגזענות ובאפליה מצד רשויות המדינה לא תופעה חולפת, אלא מכשול לאזרחות מלאה ובעלת משמעות. הם מדגימים את הטענה באמצעות עמדות כלפי המשטרה בקרב ישראלים יהודים ממוצא אתיופי, שאותם הם מתארים כמיעוט מהגרים שעבר הבניה גזעית. הניתוח הכמותי שלהם מראה שרמת האמון במשטרה בקהילה ירדה במידה ניכרת בין 2013 ל־2022, וכי בקרב בני 18–30 היא נמוכה מזו שבקבוצות המבוגרות יותר. במקביל, ניתוח תוכן של דיווחי תקשורת על מפגינים ישראלים יוצאי אתיופיה מצביע על שינוי באופן שבו בני הדור השני תופסים את אזרחותם. השינוי כולל שני קולות הניצבים יחד: דרישה לשוויון הנשענת על שייכות לקולקטיב ועל תרומה לטוב המשותף היהודי־ציוני, ודחייה של ניסיונות לטשטש גזענות מוסדית. התרומה לדיון הדמוקרטי היא הצבת אמון, הכרה בגזענות ושוויון אזרחי כחלקים מחוברים של השאלה אם אזרחות של קבוצת מיעוט נחווית כמלאה ובעלת משמעות.
לקריאת העמוד
טרור מתמשך שוחק סובלנות פוליטית בטווח הקצר — אך ותק דמוקרטי בונה חוסן
מארק פפלי, מארק ל׳ האצ׳יסון ומיכל שמיר בוחנים כיצד טרור כרוני משפיע על נכונותם של אזרחים להעניק זכויות פוליטיות בסיסיות דווקא ליריביהם. הם מאחדים 18 סקרים ייצוגיים של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל שנערכו בטלפון או פנים אל פנים בין דצמבר 1980 לפברואר 2011, ובהם 14,211 משיבים, עם ספירת פיגועים ממאגר Global Terrorism Database. הסובלנות נמדדה בשיטת ״הקבוצה הפחות־אהודה״: כל משיב בחר קבוצה פוליטית שהוא מתנגד לה במיוחד, ואז דירג אם יש לאפשר לה לנאום בטלוויזיה ולהפגין. שני הפריטים חוברו למדד 0–8, ולכן המבחן אינו אם אדם תומך בחופש של קבוצה אהודה אלא אם הוא מוכן לרסן את הדחף לדכא יריב. המשתנה המרכזי היה מספר הפיגועים בתוך גבולות ישראל המוכרים בינלאומית בשלושת החודשים שלפני כל סקר; חלון זה ניבא סובלנות בעקביות רבה יותר מחלונות של שישה או שנים־עשר חודשים וממדדים כמו הרוגים או פיגועי התאבדות. במודלים רב־רמתיים, שבהם אנשים מקוננים בתוך מועדי סקר, כל פיגוע נוסף נקשר בממוצע לירידה של 0.043 נקודה בסובלנות. על פני הטווח הנצפה ההפרש החזוי התקרב לנקודה שלמה בסולם בן תשע רמות. במקביל, שנות דמוקרטיה רציפה נקשרו לעלייה לא־ליניארית בסובלנות, שהאטה בהמשך; גם אחרי האינתיפאדה השנייה הרמה הכוללת לא חזרה לשפל של תחילת שנות השמונים. האפקט של טרור לא היה אחיד אידאולוגית. מזדהי ימין הפחיתו סובלנות בחדות עם ריבוי פיגועים, ואילו אצל מזדהי שמאל הכיוון היה מעט חיובי אך לא מובהק. הרגישות בימין הייתה גדולה יותר בתקופה שאחרי אוסלו מאשר בתקופה שקדמה לה, בעוד השינוי אצל השמאל היה זעיר. התוצאה לא הוסברה בכך שאנשי ימין בחרו דווקא קבוצות ערביות כקבוצה הפחות־אהודה, והדפוס נשמר בבדיקות עם חלונות זמן, סוגי טרור ומפרטים חלופיים. רוב ההשפעה הישירה דעכה אחרי שלושה חודשים, אך השפעה קטנה יותר נותרה עד שנה. המחקר אינו ניסוי: 18 נקודות זמן במדינה אחת אינן מאפשרות לבודד סיבתיות מלאה, וחלק מן הסקרים כללו רק יהודים ולכן אזרחים ערבים הוצאו מכל הניתוח. חסרים גם מדדים עקביים של איום נתפס, מחויבות לנורמות דמוקרטיות וביטחון פסיכולוגי. למרות המגבלות, הממצאים מחדדים מתח ליברלי־דמוקרטי מרכזי: איום ביטחוני ממשי יכול להחליש את ההגנה על חירויות של קבוצות שאינן אחראיות לאיום, בעוד מוסדות ונורמות הנלמדים לאורך זמן עשויים לבלום חלק מן השחיקה.
לקריאת העמוד
ייצוג במשטרה לא התבטא בהעדפה — אלא ביותר דוחות ובפחות חיפושים
שרון גלעד ומומי דהן בוחנים אם ייצוג של קבוצת מיעוט בתוך בירוקרטיה ציבורית משנה את אופן הפעלת הסמכות. הם מנתחים ארבעה מאגרי עצירות רכב מקוריים: משטרת לוס אנג׳לס בשנים 2003–2004, משטרת התנועה של פלורידה בשנים 2010–2015, משטרת שרלוט־מקלנבורג בשנים 2010–2016 ומשטרת לואיוויל בשנים 2015–2017. לאחר איחוד המאגרים נכללו 2,180,860 עצירות. בכל עצירה נבחנה התגובה שאחרי ההחלטה הראשונית לעצור: אי־נקיטת פעולה או אזהרה, מתן דוח, או חיפוש. החוקרים קישרו ככל שהנתונים אפשרו בין גזע השוטר, הגזע הנתפס של הנהג ומאפייני השוטר, הנהג, הזמן והאזור, ואמדו מודלים של לוגיט רב־קטגורי. התוצאה המרכזית עקבית בארבע המחלקות: בהשוואה לשוטרים לבנים, שוטרים אפרו־אמריקאים היו בעלי הסתברות גבוהה יותר לתת דוח והסתברות נמוכה יותר לערוך חיפוש. במודל המאוחד, מעבר משוטר לבן לשוטר אפרו־אמריקאי נקשר לירידה של כ־9.1 נקודות אחוז בהסתברות לאזהרה או לאי־פעולה, לעלייה של כ־10.3 נקודות בהסתברות לדוח ולירידה של כ־1.2 נקודות בהסתברות לחיפוש. אין כאן עדות להעדפת נהגים מאותה קבוצה: גם שוטרים לבנים וגם שוטרים אפרו־אמריקאים נטו, לאחר עצירה, לתת פחות דוחות ולערוך יותר חיפושים לנהגים אפרו־אמריקאים מאשר לנהגים לבנים. ההבדל הוא שהפער היה קטן יותר אצל השוטרים האפרו־אמריקאים. בלוס אנג׳לס, למשל, הפער בין נהגים לבנים לאפרו־אמריקאים במתן דוחות היה כ־13 נקודות אצל שוטרים אפרו־אמריקאים לעומת כ־22 נקודות אצל שוטרים לבנים; הפער בחיפושים היה כ־9 נקודות לעומת כ־15 נקודות. בדיקות חלופיות, איזון התפלגות של משתני רקע והגבלת המדגם לעצירות הקשורות יותר לבטיחות תנועה שמרו על הדפוס העיקרי. המחברים מפרשים אותו כסגנון אכיפה כבול יותר לכללים: מתן דוח באופן שיטתי, לצד הימנעות יחסית מן ההתערבות הפולשנית של חיפוש. הם מציעים ששוטרי מיעוט משלבים רגישות לקהילה עם מודעות גבוהה לבחינה ארגונית ולסיכון שבהאשמה בהעדפה, אך מנגנון זה אינו נמדד ישירות. גם ההקצאה לעצירות אינה אקראית, הנתונים אינם מגלים את החלטת השוטר הראשונית את מי לעצור, ורמת הפירוט הארגונית משתנה בין המחלקות. לכן המאמר אינו מוכיח שגיוון לבדו מבטל אפליה. תרומתו היא להראות שייצוג בירוקרטי יכול לשנות את סגנון הפעלת הכוח ולצמצם פערים גם בלי העדפה ישירה של בני הקבוצה המיוצגת.
לקריאת העמוד
העבר הפופוליסטי שמכשיר כלכלה ניאו־ליברלית: ההביטוס של הליכוד והפרוניזם
דני פילק שואל כיצד מנהיגים המשלבים סגנון פופוליסטי עם תוכנית ניאו־ליברלית מרחיקת לכת מצליחים לשמור על תמיכת קבוצות כפופות שנפגעות ממדיניותם. הוא דוחה הסברים שמייחסים את התמיכה למניפולציה, לבורות או לאי־רציונליות בלבד, ומפתח את מושג ׳הפוסט־פופוליזם׳ באמצעות ההביטוס של פייר בורדייה. הביטוס הוא מערך עמיד אך משתנה של נטיות תפיסה, הערכה ופעולה שנוצר מניסיון חברתי קודם. כאשר תנועה פופוליסטית כללה בעבר קבוצה מודרת והפכה לבית פוליטי בין־דורי, ההשתייכות יכולה להמשיך לכוון הצבעה גם לאחר שהנהגתה פונה למדיניות כלכלית אחרת. ההשוואה היא בין קרלוס מנם והפרוניזם בארגנטינה לבין בנימין נתניהו והליכוד בישראל. לפי המאמר, הפרוניזם שילב את מעמד העובדים בחיים הפוליטיים, ואילו הליכוד בראשות מנחם בגין העניק למזרחים הכרה, ייצוג ומסלולי פעילות מפלגתית; במקרה הישראלי, השילוב של מזרחים התקיים לצד הדרת אזרחים ערבים מן הגדרת העם. מנם ונתניהו שמרו על דימוי של מנהיג חיצוני לאליטה, על שפה ישירה ועל מרכזיות המנהיג והטלוויזיה, אך קידמו הפרטה, קיצוצי רווחה, החלשת הגנות עבודה וצמצום מוסדות מתווכים. הפוסט־פופוליזם הוא אפוא גם המשכיות וגם שבר: המשכיות של סגנון, זהות והון פוליטי שנצבר בעבר; שבר בחלוקת המשאבים ובמעבר מפופוליזם כוללני יותר לניאו־ליברליזם ולפופוליזם מדיר. פחד מהיפר־אינפלציה בארגנטינה ומפיגועי התאבדות בישראל, וכן היעדר חלופה מהותית למדיניות הניאו־ליברלית, חיזקו לפי פילק את עמידות הנאמנות. במקביל, הגדרת ׳העם׳ נעשתה הומוגנית יותר והפנתה הדרה כלפי מהגרים בארגנטינה וכלפי פלסטינים ומהגרי עבודה בישראל. זהו טיעון השוואתי־היסטורי ופרשני, לא מבחן כמותי שמוכיח כי ההביטוס לבדו גרם לכל דפוס הצבעה.
לקריאת העמוד
אזרחות כמנגנון של ריבוד: שלושה שיחים ומעגלי השתייכות בישראל
גרשון שפיר ויואב פלד מערערים על התפיסה שלפיה האזרחות בהכרח מצמצמת הבדלי מעמד. לטענתם, אזרחות יכולה לשמש גם מנגנון ריבוד כאשר כמה שיחי חברות פועלים זה לצד זה ומקצים זכויות, חובות והכרה בדרגות שונות. הם מזהים בישראל שלושה שיחים: ליברלי, המייחס ליחידים זכויות ציבוריות אוניברסליות; רפובליקני, המדרג חברות לפי תרומה ו׳מידה אזרחית טובה׳; ואתנו־לאומי, הקושר השתייכות למוצא, לאומה ולסמלים תרבותיים. הצירוף יוצר ׳משטר שילוב׳ הבנוי כמעגלים קונצנטריים: ככל שקבוצה קרובה יותר לליבה, כך מתרחבים המשאבים וההכרה העומדים לרשותה. לפי הניתוח ההיסטורי, השיח הליברלי הפריד בין אזרחים ישראלים לפלסטינים שאינם אזרחים; השיח האתנו־לאומי הבחין בין אזרחים יהודים לפלסטינים; והשיח הרפובליקני דירג קבוצות יהודיות לפי תרומתן הנתפסת לפרויקט הציוני, לרבות יתרון לאשכנזים על פני מזרחים ולגברים על פני נשים. מוסדות אורתודוקסיים ומעמד אישי דתי הוסיפו שכבות של עדיפות והגבלה, ואילו אזרחים פלסטינים נהנו מזכויות אזרחיות־פוליטיות כיחידים אך הוצבו מחוץ לליבת החברות האתנו־רפובליקנית. המחברים מתארים שינוי מאמצע שנות השמונים: ייצוב כלכלי, הפרטה והיחלשות ההסתדרות צמצמו את משקל השיח הרפובליקני הקולקטיבי והרחיבו שיח ליברלי אינדיבידואליסטי, אך גם העמיקו פערים מעמדיים שנשאו דפוסים אתניים. חוקי היסוד של 1992 חיזקו זכויות וביקורת שיפוטית, אך לפי המאמר נתנו מעמד חוקתי לחופש כלכלי בלי לעגן באותה מידה שוויון וזכויות חברתיות. בהקשר אוסלו של שנות התשעים הם מציגים תחרות בין פרויקט ליברלי־פוסט־ציוני לבין פרויקט אתנו־לאומי־נאו־ציוני, ומעריכים שלא תיווצר הכרעה טהורה אלא משטר אזרחות מרובה חדש. זהו מאמר פרשני־היסטורי שפורסם ב־1998, ולכן תחזיותיו ותיאוריו הפוליטיים צריכים להיקרא כניתוח של התקופה ולא כדיווח עדכני על המצב כיום.
לקריאת העמוד
אזרחות פורמלית יכולה להתקיים לצד מבנה קולוניאלי־התיישבותי
Nadim N. Rouhana ו־Areej Sabbagh-Khoury מציעים להבין את היחסים בין ישראל לאזרחיה הפלסטינים באמצעות המושג ״אזרחות קולוניאלית־התיישבותית״. לשיטתם, האזרחות שקיבלו הפלסטינים שנשארו בתוך גבולות המדינה אחרי 1948 העניקה זכויות פרוצדורליות, ובהן הצבעה והיבחרות, אך לא ביטלה מבנה שמעדיף את הפרויקט הלאומי היהודי בקרקע, במרחב, בהגירה ובזהות המדינה. המאמר הוא ניתוח היסטורי־מושגי רחב ולא מחקר כמותי, והוא מציג את ההתפתחות בארבעה שלבים שאינם ליניאריים ואינם מוחקים מחלוקות פנימיות. השלב הראשון הוא תקופת הממשל הצבאי בשנים 1948–1966, שבה הונחו לדעת המחברים היסודות המשפטיים, המרחביים והפוליטיים של האזרחות הזאת. בשנות השבעים עד ראשית שנות התשעים עלתה ״פרדיגמת השוויון״, שהתמקדה בתקציבים, שירותים, הזדמנויות וזכויות בתוך המדינה בלי לערער במישרין על זהותה היהודית־ציונית או להציב במרכז צדק היסטורי. בשנות התשעים הופיעה הדרישה ל״מדינה לכל אזרחיה״ ולזכויות קולקטיביות, שהציבה את הסתירה בין שוויון מהותי לבין מבנה המדינה במרכז הדיון. בשלב שאותו המחברים מכנים ״שיבת ההיסטוריה״, זיכרון הנכבה, תביעות שיבה והיחלשות האמונה בפתרון שתי המדינות חיברו מחדש בין מעמד האזרחים הפלסטינים לבין תולדות העם הפלסטיני כולו. המסקנה אינה שאזרחות חסרת כל ערך, אלא שהישגיה והאפשרויות לפעולה בתוכה מתקיימים, לפי המסגרת המוצעת, לצד יחסי שליטה שהמושג הליברלי הרגיל של אזרחות עלול להסתיר.
לקריאת העמוד
רגולציה דתית וזכויות נשים: מדוע ההשפעה מתהפכת בין משטרים
פזית בן־נון בלום בוחנת מחלוקת עקרונית: האם צמצום כוחן של מסגרות דתיות מסייע לשוויון מגדרי, או שמא פגיעה בחופש הדת מחזקת חוסר סובלנות שפוגע גם בנשים. המאמר מציע שהשאלה נוסחה באופן רחב מדי, משום שרגולציה החלה על דת הרוב או על כלל הדתות שונה מאפליה המכוונת כלפי דתות מיעוט. הניתוח העיקרי משלב נתוני מדינה־שנה מ־153 מדינות בשנים 1990–2008, מדדי Religion and State להגבלות דתיות ומדדי CIRI לזכויות כלכליות, חברתיות ופוליטיות של נשים. מודלי GEE כוללים רכיב אוטורגרסיבי, שגיאות תקן המקובצות לפי מדינה ובקרות לדמוקרטיה, תוצר לנפש, מורשת קומוניסטית, גלובליזציה ואזור. רגולציה של דת הרוב נקשרה לציון גבוה יותר בסולם זכויות הנשים, לזכויות כלכליות ולזכויות פוליטיות, אך לא נמצא קשר מובהק לזכויות חברתיות במודל הבסיסי. לעומת זאת, אפליית מיעוטים דתיים נקשרה באופן שלילי ומובהק לכל ארבעת מדדי זכויות הנשים. השפעת הרגולציה הייתה מותנית בהקשר: היא נקשרה לשיפור חד יותר במשטרים צבאיים, במדינות בעלות דת רשמית ובמדינות ששיעור המוסלמים בהן גבוה, אך נחלשה או התהפכה בדמוקרטיות מבוססות. אפליית מיעוטים נשארה קשורה לפחות שוויון גם בדמוקרטיות וגם במשטרים לא־דמוקרטיים. ניתוח תומך של סקרי WVS ו־EVS מן השנים 1999–2001 קושר בין אפליה דתית ברמת המדינה לבין נטייה אישית להרחיק בני דתות אחרות, ובין הנטייה הזאת לבין פחות תמיכה בזכויות נשים. בדמוקרטיות, רגולציה נקשרה גם לתחושת איום על המסורת הדתית, ותחושת האיום נקשרה לפחות תמיכה בשוויון מגדרי. הממצאים עמידים למודל עם השהיה של שנה ולכמה מפרטים חלופיים, אך המחקר התצפיתי אינו מוכיח סיבתיות ואינו מצדיק הגבלה גורפת של דת. מסקנתו המדינית מורכבת: החלשת חיבור ממוסד בין דת למדינה עשויה לפתוח מרחב לזכויות נשים בהקשרים פטריארכליים, אך רדיפת מיעוטים וצעדים המעוררים התלכדות מגוננת סביב המסורת עלולים לפגוע הן בחופש הדת והן בשוויון.
לקריאת העמוד
כשחוקה נמנעת מהכרעה: עמימות עשויה לאפשר דמוקרטיה — אך לא להגן על כל חירות
חנה לרנר שואלת כיצד אפשר לכתוב חוקה כאשר אין הסכמה בסיסית על זהותה הדתית של המדינה. באמצעות מעקב תהליכי אחר הודו, אינדונזיה, ישראל וטורקיה היא מפתחת הבחנה בין הסדר חוקתי מתירני לבין הסדר מגביל. חוקה מתירנית משתמשת באי־הכרעה, עמימות או ניסוח מעורפל כדי להעביר שאלות נפיצות מן המשפט החוקתי העליון אל החקיקה והפוליטיקה הרגילות; חוקה מגבילה מצמצמת מראש את טווח ההכרעות העתידיות. הודו אימצה מתירנות פורמלית סביב דיני המעמד האישי והקוד האזרחי האחיד, ישראל מתירנות בלתי־פורמלית באמצעות הימנעות מחוקה מלאה והסדר הסטטוס־קוו, ואינדונזיה עברה ממתירנות ב־1945 להגבלה סמכותנית ב־1959 וחזרה לעמימות עם הדמוקרטיזציה אחרי 1998. טורקיה ייצגה את המסלול המגביל של חילוניות כמאליסטית שנכפתה מלמעלה. ההשוואה מצביעה בזהירות על כך שמתירנות הקלה על הקמת מוסדות דמוקרטיים ועל חופש הפעולה של קהילות דתיות, אך סיפקה הגנה חלשה יותר ליחידים המבקשים לצאת מכפייה דתית. לרנר מדגישה שאין כאן נוסחת קסם: עמימות עלולה להעביר את הסכסוך לבתי משפט ולפרלמנט, לשחוק אמון ולהנציח מוסדות שמרניים. לכן תרומתו של המאמר היא הצגת פשרה חוקתית כבחירה בזמן ובזירת ההכרעה, ולא כהיעדר מוחלט של בחירה.
לקריאת העמוד
כשהעיר מכירה בתושבים והמדינה רואה רק עובדים: מהגרי עבודה בתל אביב
המאמר בוחן כיצד עיר נעשית שחקן פוליטי במדיניות הגירה כאשר המדינה שולטת בכניסה ובמעמד, אך האחריות לחיי היום־יום של המהגרים נופלת על הרשות המקומית. קמפ ורייכמן מתמקדות במהגרי העבודה הלא־יהודים, ובייחוד חסרי המעמד שחיו בדרום תל אביב, על בסיס עבודת שדה, ראיונות עומק עם בעלי תפקידים בעירייה וניתוח פרוטוקולים מן הארכיון העירוני. המדינה הגדירה את ישראל כמדינת עלייה ולא כמדינת הגירה, טיפלה במהגרים בעיקר ככוח עבודה זמני והעמידה במרכז את השליטה והגירוש. תל אביב־יפו, לעומת זאת, נאלצה להתמודד עם תושבים בפועל הזקוקים לחינוך, בריאות, רווחה והגנה. המדיניות המקומית עברה משלושה שלבים: הימנעות ובהלה עד תחילת 1996, העלאת מודעות בשנים 1996–1998, והכרה פוליטית מסוף 1998. הקמת פורום עירוני ומרכז מסיל״ה ביולי 1999 הפכה את ההכרה למערך של שירותים, מידע וקשר עם קהילות. בתי ספר וגני ילדים פתחו מסלולי שילוב; העיר סייעה בהנגשת זכויות; ומהגרים עודדו לבחור נציגים, לפרסם חוברת זכויות ולפתח הנהגה ופעילות תרבותית. כך הועבר בסיס הזכאות מן האזרחות הלאומית אל עצם המגורים בעיר, ונוצרה ״חברות עירונית״ של נושאי זכויות שאינם אזרחים. התוצאה הייתה גם פוליטית: ארגון הקהילות יצר יכולת להציב תביעות שחורגות מן השירותים שהעירייה ביקשה לספק. עם זאת, העיר נמנעה מעימות מלא על הסדרה וגירוש, נותרה תלויה בשלטון המרכזי ולא החליפה את המדינה. חשיבות המקרה היא בהדגמת כוחם של מוסדות מקומיים לשנות בפועל את גבולות ההשתייכות וההשתתפות, גם כאשר גבולות האזרחות הפורמליים נשארים סגורים.
לקריאת העמוד
כשהרשימה המשותפת מתאחדת, הייצוג עולה: שלוש בחירות בשנה אחת
גדי חיטמן בוחן את התנהגות הציבור הערבי בישראל בשלוש מערכות הבחירות הכלליות שנערכו בין אפריל 2019 למרץ 2020. בסיבוב הראשון, ב־9 באפריל 2019, הרשימה המשותפת פורקה אף שהיו בציבור הערבי ציפיות גבוהות להתמודדות מאוחדת בבחירות לכנסת ה־21. לפי התקציר הרשמי, אכזבת הבוחרים התבטאה בהתרחקות מן הקלפי, והייצוג המפלגתי הערבי ירד מ־13 לעשרה מושבים. בסיבוב השני, ב־17 בספטמבר 2019, הרשימה הוקמה מחדש וזכתה שוב ב־13 מושבים. בסיבוב השלישי, במרץ 2020, היא התמודדה שוב כרשימה משותפת והגיעה ל־15 מושבים. המחבר מסיק מן הרצף שהחרמת בחירות פוגעת במיעוט הערבי, בעוד איחוד המפלגות מגדיל את כוחו הפוליטי. ההשוואה מציגה שינוי ברור בתוצאה הפרלמנטרית לצד שינוי במבנה ההתמודדות ובהשתתפות המתוארת. עם זאת, הרשומה הציבורית אינה מפרטת שיעורי הצבעה, נתוני סקר, שיטת ניתוח או מבחן של הסברים חלופיים, ולכן שלוש התצפיות אינן מוכיחות שהפיצול או האיחוד היו הסיבה היחידה לשינוי. המסקנה הנתמכת היא שבתקופה שנבדקה פיצול לווה בירידה במספר המושבים, ואיחוד לווה בהתאוששות ובהתחזקות.
לקריאת העמוד
כשדעה קדומה סמויה נכנסת להחלטה מינהלית: אפליית תובעי גמלת אי־כושר מוסלמים
המחקר בוחן כיצד אפליה ביורוקרטית מתרחשת בתוך החלטות מקצועיות בעולם האמיתי, גם כאשר הארגון מצהיר על מחויבות לשוויון. החוקרות קיבלו גישה נדירה לשיפוטים של רופאים בבקשות לגמלת אי־כושר בתוכנית ממשלתית בישראל בשנים 2015–2017, והשוו את היחס לתובעים מוסלמים ולתובעים יהודים. כדי לצמצם את האפשרות שהפער נבע ממחלוקת רפואית מוצדקת, הניתוח הוגבל למבקשים שכבר עברו סף נכות רפואית מחמיר, כך שעצם מצבם הרפואי לא היה שנוי במחלוקת. למרות נקודת המוצא המשותפת, רופאים יהודים נטו יותר לדחות בקשות של מוסלמים ולהמליץ על פיצוי חלקי ליהודים. לעומת זאת, לא נמצא הבדל בהחלטות על פיצוי מלא. המאמר אינו מסתפק בזיהוי הפער, אלא מציע מסגרת תאורטית שמקשרת בין מנגנונים אפשריים של אפליית מיעוטים, תנאי ההחלטה שמפעילים אותם והדפוסים שאפשר לצפות לראות בנתונים. היישום במקרה הנחקר מצביע על דעה קדומה סמויה שהופעלה כאשר מורכבות ועמימות החלישו עיבוד שיטתי של המידע. מבחינה מוסדית, הממצא מראה שמחויבות פורמלית לשוויון אינה מספיקה כאשר נקודות הכרעה עמומות משאירות מקום להטיות לא־מודעות להשפיע על גישה לזכויות חברתיות.
לקריאת העמוד
אזרחות לא־שווה בתוך דמוקרטיה אתנית: מעמדם של האזרחים הערבים בישראל
המאמר מנתח את מעמדם של האזרחים הערבים כמפתח להבנת יכולתה של ישראל לתפקד כדמוקרטיה אתנית — מערכת המשלבת מוסדות דמוקרטיים עם דומיננטיות של קבוצה אתנית אחת. לפי יואב פלד, החיבור בין ליברליזם, רפובליקניזם ולאומיות אתנית אינו יוצר אזרחות אחידה, אלא שני מסלולים נבדלים של השתייכות פוליטית. ליהודים מיוחסת אזרחות רפובליקנית, המחברת חברות בקולקטיב להשתתפות בעיצוב הטוב המשותף; לערבים מיוחסת אזרחות ליברלית, המקנה זכויות אזרחיות ופוליטיות אך אינה מעניקה מעמד שווה בעיצוב אותו טוב משותף. כך נשמרת מסגרת חוקית ודמוקרטית בלי לבטל את ההיררכיה האתנו־לאומית שבתוכה. פלד מדגיש שהמעמד המוגבל של האזרחים הערבים אינו רק מנגנון של הדרה: עצם האזרחות גם דוחפת אותם ומאפשרת להם לנהל מאבקים פוליטיים בתוך גבולות החוק. ההשוואה לפלסטינים שאינם אזרחים בשטחים הכבושים מחדדת את כוחו של המעמד המשפטי, גם כאשר הוא חלקי ולא־שוויוני. המסקנה היא שאזרחות יכולה להיות בעת ובעונה אחת מקור לזכויות, מסגרת למאבק ומנגנון המשמר יתרון קבוצתי. מבחינה ליברל־דמוקרטית, הטיעון מזהיר מפני זיהוי אוטומטי של מוסדות דמוקרטיים וזכויות פורמליות עם שוויון מלא בחברות הפוליטית.
לקריאת העמוד
הפללה להגנת מיעוטים אינה מספיקה בלי תפיסה אחרת של אזרחות
עילי אהרנסון בוחן מגמה של ״הפללה פרו־מיעוטית״ — יצירת עבירות פליליות שמיועדות במיוחד להגן על נשים ועל מיעוטים — ומציע לה ביקורת מבנית. לפי המאמר, בסוף שנות השבעים צמחה פרדיגמה חדשה שראתה בהפללה כלי לצמצום דפוסים של אי־שוויון חברתי. המחבר עוקב אחר התהליכים ההיסטוריים שהובילו לשינוי ושואל מדוע המודל מתקשה להגשים את מטרותיו המוצהרות. תשובתו אינה מתמקדת רק בניסוח עבירה מסוימת, אלא במסגרת המדיניות הרחבה: ההפללה הפרו־מיעוטית משובצת בקבלת החלטות נאו־ליברלית ונשענת על חזון אזרחות שיש בו פגמים פנימיים. לכן שימוש במשפט הפלילי כדי להגן על קבוצות מוחלשות עלול להישאר מוגבל כאשר המבנה החברתי והפוליטי שמייצר אי־שוויון אינו משתנה. אהרנסון אינו שולל כל תרומה של הפללה; הוא טוען שהפוטנציאל שלה לצמצם אי־שוויון יכול להתממש רק בתוך תפיסת אזרחות שונה באופן יסודי מזו שאימצו ממשלות נאו־ליברליות בשלושת העשורים שקדמו למאמר. מבחינה ליברל־דמוקרטית, הטיעון מעביר את הדיון מהצהרה סמלית של הגנה אל התנאים המוסדיים שמאפשרים שוויון ממשי.
לקריאת העמוד
בית המשפט העליון כשותף שווה: בלמים ואיזונים נועדו להגן על החירות
המאמר ממקם את בית המשפט העליון בתוך מבנה חוקתי של שלוש רשויות: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. לפי אהרן ברק, שלוש הרשויות הן יצירות של החוקה ושל חוקי היסוד, מעמדן שווה והיחסים ביניהן מבוססים על בלמים ואיזונים. מטרת המבנה אינה למקסם את יעילות השלטון אלא להבטיח חירות באמצעות הגבלת כל רשות לגבולות סמכותה. בתוך המבנה הזה תפקידה של הרשות השופטת הוא להכריע בסכסוכים על פי הדין. ברק מפרק את מלאכת השיפוט לשלושה שלבים עיקריים: זיהוי העובדות הרלוונטיות מתוך מכלול העובדות, קביעת הדין החל, והחלת הדין על העובדות כדי להגיע למסקנה השיפוטית. המסגרת מדגישה שבית המשפט אינו מוצג כרשות עליונה על שתי האחרות, אלא כרשות שווה שמבצעת תפקיד מובחן בתוך מערכת שמונעת ריכוז כוח. ההשלכה הליברל־דמוקרטית היא מוסדית: חירות נשמרת לא מכוח רצונו הטוב של בעל סמכות יחיד, אלא באמצעות חלוקת תפקידים ובקרה הדדית.
לקריאת העמוד
האם ועדות האמנה מוטות נגד ישראל? המידע שמגיע אליהן משנה את התמונה
המאמר בוחן אם ניתן לזהות יחס מיוחד או הטיה נגד ישראל בעבודת ועדות האמנה המקצועיות של האו״ם. המחברים מנתחים שישה סבבי ביקורת מהשנים 2010–2014 ומחלקים את נושאי ההערות המסכמות לארבע קבוצות: האוכלוסייה הישראלית הכללית, האוכלוסייה הלא־יהודית בישראל, פליטים ומבקשי מקלט, ופלסטינים בשטחים הכבושים. בצד התוצאה, 43% מתוך 158 ההערות המסכמות עסקו בפלסטינים בשטחים, לעומת 30% באוכלוסייה הכללית, 23% באוכלוסייה הלא־יהודית בישראל ו־4% בפליטים ובמבקשי מקלט. בצד המידע, מספר העמודים בדוחות החלופיים על פלסטינים בשטחים היה כמעט פי עשרים ממספר העמודים על האוכלוסייה הכללית; גם על האוכלוסייה הלא־יהודית בישראל הוגש מידע רב בהרבה. הקשר בין הקלט לפלט אינו מוכיח שאין הטיה, ואינו מודד את חומרת ההפרות עצמן, אך הוא מספק הסבר מוסדי משמעותי למוקד הוועדות: תשומת הלב שלהן מושפעת מן החומר שחברה אזרחית מניחה לפניהן. מבחינה דמוקרטית, הממצא מדגיש שהשתתפות אזרחית בהליכי פיקוח בינלאומיים אינה שולית; היא יכולה להשפיע על אילו זכויות ואילו קבוצות ייכנסו לסדר היום הרשמי.
לקריאת העמוד
זכויות שכול אחידות עלולות לפגוע בשוויון האזרחי של מיעוטים
סמדר בן־אשר, ישראל שורק ואלדד שידלובסקי יוצאים מן ההבטחה המרכזית של סטנדרטיזציה: כללים אחידים אמורים ליצור עקביות ומעמד שווה של אזרחים מול רשויות המדינה. המאמר מראה שההבטחה יכולה להתהפך כאשר הסטנדרט מתעלם מהבדלים יסודיים בין הקבוצות שעליהן הוא חל. במקרה כזה שוויון בנוסח הכלל עשוי להגדיל אי־שוויון בתוצאה, לפגוע בצדק ואף לייצר אפליה. המחברים בוחנים את הקשר בין סטנדרטים לצדק מן הזווית הפילוסופית, הכלכלית והחברתית, וממקדים את הדיון באלמנות בדואיות של חיילי צה״ל. זכויות השכול הלאומיות מוצעות כחבילה אחידה, אך חלק מן ההטבות אינן מתאימות לאורח חייהן של האלמנות. הבעיה אינה רק אי־נוחות מנהלית: סטנדרטים שאינם רגישים לתרבות עלולים לעוות את הצדק החלוקתי ולמנוע מקבוצה מודרת גישה למשאבים ולהטבות שהיא זכאית להם. מכאן נובעת הבחנה בין אחידות בירוקרטית, המעניקה לכולם אותו סל, לבין שוויון אזרחי מהותי, הבוחן אם אנשים וקבוצות שונים מסוגלים לממש את הזכויות בפועל. המאמר טוען שרק מדיניות המתחשבת בצרכים אישיים, חברתיים ותרבותיים יכולה לאפשר שוויון דמוקרטי אמיתי והוגנות המכירה בערכה החברתי של השונות. המסר המוסדי רחב יותר ממדיניות השכול: סטנדרט ציבורי צריך להיבחן לא רק לפי הניטרליות של ניסוחו אלא לפי הדרך שבה הוא פוגש תנאי חיים שונים ומחלק בפועל גישה למשאבים. הכרה בשונות אינה חריגה מן השוויון, לפי היגיון זה, אלא תנאי לכך שזכות משותפת תהיה ממשית גם עבור מיעוטים.
לקריאת העמוד
הסכמה מדעת בבחירות רבייה דורשת יותר ממידע רפואי
פמלה לאופר־יוקלס בוחנת את מגבלות האוטונומיה של נשים בשלוש קבוצות של בחירות רפואיות הכרוכות בהיריון: הפלה, טיפולי פוריות והתערבויות במהלך ההיריון. לטענתה, המידע הנמסר למטופלות אינו תמיד מאוזן; אינטרסים של המדינה ושל הרפואה בעובר, יחד עם סטריאוטיפים על נשים, יכולים להטות אותו לכיוון הגנה על העובר, אף שהוא נמסר בסמכות האובייקטיבית לכאורה של המקצוע הרפואי. הכשל אינו מסתכם בחוסר פרט רפואי. בחירות רבייה כרוכות בערכים, בזהות ובתפיסת החיים של האישה, אך דוקטרינת ההסכמה מדעת אינה מחייבת לשלב את הממדים האלה בשיחה. המאמר מבקר במיוחד את הדגם הנזיקי הצר והאינדיבידואליסטי של הסכמה מדעת: הוא אמור להגן על אוטונומיית המטופלת, אך אינו מאזן היטב את ההטיה ואינו דורש דיון באינטרסים של זהות ובערכים אישיים. לאופר־יוקלס אינה מציעה להשאיר נשים לבדן מול החלטה מורכבת וגם לא להסדיר את הבחירה כדי להגן עליהן מפני עצמן. במקום זאת היא מציעה מסגרת רחבה של אוטונומיה יחסית, המכירה בכך שהאישה והעובר תלויים זה בזה ובה בעת שההחלטה מעוצבת בתוך קשרים רפואיים וחברתיים. הביטוי המעשי של המסגרת הוא התייעצות רחבה ומתדיינת בין רופא למטופלת ורפורמות משפטיות שיאזנו בין הדחף להתערב ולהגן על העובר לבין אי־התערבות והגנה על זהותה האישית של האישה. מבחינה דמוקרטית־ליברלית, הטיעון מראה שאוטונומיה אינה מתקיימת רק באמצעות חתימה חופשית או מסירת רשימת סיכונים; היא דורשת תנאים מוסדיים המאפשרים לאדם להבין את האפשרויות ולבחון אותן לפי ערכיו, בלי שסמכות מקצועית או סטריאוטיפ מגדרי יקבעו מראש איזו בחירה ראויה.
לקריאת העמוד
הזכות להורות אינה יכולה לבטל את זכויות הילדים שנולדו בסיוע טכנולוגי
פמלה לאופר־יוקלס בוחנת את המתח בין הרצון להרחיב את האפשרות להוליד ילדים באמצעות טכנולוגיות פריון מסייעות לבין כישלונן של מדינות להבטיח את זכויות הילדים הנולדים כך. נקודת המוצא שלה אינה ניסיון לקבוע איזו דרך הולדה היא הטובה ביותר, אלא השאלה המצומצמת יותר אם מותר להסדיר את התחום כדי להגן על ילדים עתידיים. שני קשיים פילוסופיים ומשפטיים עומדים ברקע: בעיית אי־הזהות של דרק פרפיט, המקשה לטעון שאדם מסוים נפגע מבחירה שבלעדיה לא היה נולד, והעמימות של אמת המידה ״טובת הילד״. למרות הקשיים האלה, המאמר טוען שאפשר לזהות זכויות אזרחיות בסיסיות שאינן תלויות בהכרעה מהו המסלול המיטבי לכל ילד. הדוגמה הישראלית ממחישה כיצד שימוש בטכנולוגיות פריון יכול להשפיע על מעמדו האישי של הילד ועל יכולתו להינשא, דווקא במדינה שמעניקה תמיכה רחבה במיוחד בהולדה. המאמר מצביע גם על היעדר גישה למידע רפואי של תורמי תאי מין בארצות הברית ועל מצבים שבהם ילדים שנולדו בפונדקאות בין־לאומית אינם מקבלים אזרחות או הורות משפטית ברורה. מכאן נגזרת מסקנה כפולה: הולדה היא מטרה לגיטימית, אך אין לקדמה על חשבון מעמדם החברתי והאזרחי של הילדים; ובה בעת, ההסדרה צריכה להיות צרה ומכוונת לזכויות בסיסיות, לא רישיון למדינה לנהל באופן גורף את החלטות הרבייה. הדרישה שילדים יהיו אזרחים מלאים מלידתם הופכת אותם מבעלי עניין עתידיים ושוליים לנושאי זכויות עצמאיים שהמשפט חייב להביא בחשבון כבר בעיצוב כללי הפריון.
לקריאת העמוד
החרב הדו־להבית של הדת: אמונה, קהילה ועמדות כלפי דמוקרטיה
פזית בן־נון בלום וגיזם אריקאן מציעות פתרון לממצאים הסותרים בספרות על דת ודמוקרטיה: להפסיק למדוד דתיוּת כתכונה אחת. הן מבחינות בין אמונה אישית, התנהגות חברתית בקהילה דתית והשתייכות למסורת דתית. מבחינה תיאורטית, אמונה קשורה בעיניהן לערכי שימור, סדר והתנגדות לשינוי, שעלולים להתנגש עם פתיחות וסובלנות דמוקרטיות; ההתנגשות צפויה להפחית תמיכה בדמוקרטיה וגם להגדיל אמביוולנטיות, משום שהאדם מחזיק שיקולים ערכיים המושכים לכיוונים מנוגדים. השתתפות בבית תפילה או בארגון דתי פועלת דרך מנגנון אחר. רשת קהילתית מספקת קשרים, דיון ומיומנויות אזרחיות, ומנהיגים דתיים עשויים לעודד מיעוט פעיל להשתמש בזכויות שמעניק המשטר הדמוקרטי; הומוגניות יחסית של הרשת גם מחזקת ודאות ומפחיתה אמביוולנטיות. המחקר בוחן את הטענות בנתוני הגל הרביעי של סקר הערכים העולמי, שנאספו בשנים 1999–2001. לאחר הוצאת מדינות שסווגו כלא־דמוקרטיות ומקרים שחסרו בהם נתונים, הניתוח כולל 45 מדינות ו־36,047 או 38,286 משיבים, בהתאם למדד התלוי. שני המדדים מבחינים בין תמיכה בדמוקרטיה מול חלופה של מנהיג חזק לבין הערכה שדמוקרטיה היא מערכת יעילה. האמונה נמדדת באמצעות אמונה באל, בחיים שלאחר המוות ובגן עדן, חשיבות האל בחיי המשיב וקבלת נחמה וכוח מן הדת; ההתנהגות החברתית משלבת חברות בארגון דתי ותדירות השתתפות בטקסים. מודל נראות מרבית הטרוסקדסטי אומד בנפרד את ממוצע העמדה ואת שונות השגיאה, שאותה המחברות מפרשות כאמביוולנטיות. לאחר בקרות אישיות ומדינתיות, מעבר מן הרמה הנמוכה לגבוהה במדד האמונה נקשר לירידה של 0.076 בסולם התמיכה ולירידה של 0.054 בהערכת היעילות, בעוד פעילות חברתית דתית נקשרה לעליות קטנות יותר של 0.023 ו־0.012. במשוואת השונות, אמונה הגדילה אמביוולנטיות ופעילות חברתית הפחיתה אותה בשני המדדים. הזדהות עם אחת מתשע מסורות דתיות הפיקה דפוסים פחות עקביים, ולכן לא נכון להסיק מן התווית הדתית לבדה עמדה דמוקרטית. בדיקות חלופיות שמרו על ההבחנה הבסיסית, אך אינטראקציות הראו שגם הקשר החיובי של פעילות קהילתית תלוי בעוצמת האמונה ובמסורת. זהו ניתוח תצפיתי של חתך זמן אחד; הוא אינו מוכיח סיבתיות, אינו מודד את כל רכיבי התרבות הדמוקרטית ומשתמש בקטגוריות השתייכות רחבות שאינן לוכדות קהילות וזרמים מקומיים.
לקריאת העמוד
לאומיות תרבותית וערכים ליברליים: מדוע הסינתזה נותרת חמקמקה
גל גרסון ואביעד רובין מנתחים ביקורתית ניסיון מרכזי בפילוסופיה הפוליטית של סוף המאה העשרים: להצדיק לאומיות מטעמים ליברליים באמצעות הגדרתה כתרבות משותפת, ולא כקהילת דם, מוצא או דת. הוגים ובהם ויל קימליקה, ניל מק׳קורמיק ודיוויד מילר טוענים שהפרט אינו בוחר בחלל ריק. שפה, היסטוריה ומוסדות מעניקים לו תפריט מובן של אפשרויות, והכרה בקבוצה עשויה לחזק את תחושת המסוגלות של חבריה; לכן זכויות קבוצתיות, אוטונומיה טריטוריאלית או מדינה לאומית יכולות להיתפס כאמצעים לקידום חירות אישית. המחברים אינם מכחישים שתרבות מייצרת היכרות, סולידריות ולכידות, ואף מציינים מחקר השוואתי שקושר תרבות לאומית משותפת לדמוקרטיה בת־קיימא. טענתם היא שהמעבר מן העובדה הסוציולוגית שאנשים מעוצבים בסביבה אל הדרישה להעניק לסביבה זו מעמד משפטי יוצר שתי סתירות. ראשית, חוקתנות ליברלית מבקשת להציב בין רצונות מתחרים חוק גלוי, יציב, לא־אישי וניתן לדיון, כדי שכל אדם יוכל לצפות את תוצאות מעשיו ולהתגונן מפני כוח שרירותי. תרבות לאומית, לעומת זאת, פועלת במידה רבה דרך זיכרונות, בדיחות, סמלים, רגשות והנחות שלא ניתן לפרט במבחן ציבורי מלא. כאשר תוכן מרומז כזה נהפך לבסיס של סמכות כופה, מי שחולק אותו באופן אינטואיטיבי נהנה מיתרון, ואילו מהגרים, מיעוטים או אזרחים שאינם מזדהים עם הסמלים נדרשים לציית לכללים שאינם יכולים לדעת במלואם. שנית, התיאוריה מצהירה שהיא מגינה על אוטונומיה אך גם מייחסת ערך לכך שהבחירה מעוצבת מראש בידי כוח קדם־דיוני שאינו בשליטת הפרט. כך היא עלולה להחליק מהכרה בהשפעת הסביבה להצדקת אותה השפעה ולהעדיף את גבולות הזהות על פני חקירה עצמית פתוחה. המאמר הוא טיעון נורמטיבי ופרשני, לא בדיקה אמפירית של תוצאות משטריות. הוא אינו שולל כל חיבור בין לאומיות לליברליזם, אלא את ההצדקה המסוימת שמעניקה לתרבות לא־מוגדרת כוח פוליטי בשם האוטונומיה; איחוד אזרחי או דמוס שאינם נשענים על ליבה תרבותית סמויה נותרים בעיניו אפשרויות אחרות.
לקריאת העמוד
אזרחות שאינה מנותקת מן המציאות: כיצד מורים פלסטינים־מוסלמים משלבים אסלאם בשיעורי אזרחות?
אלין מוף ואיימן אגבאריה בוחנים כיצד שבעה מורי אזרחות פלסטינים־מוסלמים בבתי ספר תיכוניים ציבוריים בחברה הערבית בישראל מבינים את מקומו של האסלאם בחינוך לאזרחות. הראיונות החצי־מובנים נערכו בזום בין ינואר למרץ 2021, והמשתתפים היו מורים ותיקים בעלי 16–27 שנות ניסיון. הניתוח מזהה שני תפקידים מרכזיים. ראשית, האסלאם משמש משאב להתנגדות למה שהמחברים מכנים אזרחות דקה: מסגרת המדגישה זכויות של יחידים אך מצמצמת, בעיני המורים, הכרה בשייכות הלאומית והדתית הקולקטיבית של תלמידיהם. שנית, המורים משתמשים במושגים דתיים של כבוד האדם, סובלנות, אחריות והתייעצות כדי להעניק משמעות מעשית לעקרונות מופשטים של אזרחות ודמוקרטיה. הכיתה נעשית כך מרחב שלישי שבו תוכנית הלימודים הרשמית, הידע מן הבית והקהילה והחוויה האזרחית היומיומית נפגשים ומתפרשים מחדש. המאמר אינו מציג את הדת כפתרון דמוקרטי אוטומטי: חלק מן הפרשנויות השמרניות שתיארו המשתתפים מצמצמות קבלה של זהות מינית, אתאיזם או ביטוי שנתפס כפוגע בדת, ואילו מורים אחרים הופכים מחלוקות כאלה לדיון בסובלנות ובגבולותיה. לכן המחברים מציעים להגן על המרחב הפדגוגי באמצעות זכויות אדם ואזרח, בלי להעניק עדיפות לדת אחת. זהו מחקר עומק קטן המבוסס על דיווח עצמי של שבעה מורים שנבחרו דרך רשת מקצועית; הוא אינו מתעד שיעורים בפועל, קולות תלמידים או שכיחות של הפרקטיקות בכלל מערכת החינוך. כוחו הוא בחשיפת עבודת התיווך שמורים עושים בין תוכנית לימודים ממלכתית לבין זהות, אי־שוויון וחיים דתיים כפי שהם נחווים בקהילה.
לקריאת העמוד
כיצד חוק לאומיות של הרוב משפיע על אפליה כלפי מיעוטים?
נטע ברק־קורן, יובל פלדמן ונועם גדרון בוחנים את כוחו האקספרסיבי של חוק באמצעות טיוטת חוק הלאום בישראל. בשני ניסויי סקר, שכללו יחד 602 משתתפים מן הרוב היהודי, הם השוו חשיפה לטיוטה לחשיפה לחוק ניטרלי או לחוק נגד אפליה ולאחר מכן מדדו העדפות בהקצאת משאבים לארבע קבוצות מיעוט. התמיכה בטענה שהחוק מגביר אפליה באופן כללי הייתה חלשה, אך נמצאו סימנים לזליגה בין קבוצות ובין הזירה הציבורית לפרטית. הממצא הבולט היה שמתנגדי החוק נעשו נדיבים יותר כלפי מיעוטים, ובעיקר כלפי ערבים, תגובה שהמחברים מכנים האפקט הפרובוקטיבי של החוק.
לקריאת העמוד
שוויון מגדרי אינו פרס מהדמוקרטיה — הוא תנאי לקיומה
פרנסס רדאי טוענת כי הזכות של נשים לשוויון אינה נגזרת מרצון הרוב ואינה תוצאה שהדמוקרטיה רשאית להעניק או לשלול; היא זכות אדם קודמת והכרחית לאזרחות דמוקרטית בת־קיימא. אמנת CEDAW אינה מסתפקת בכלל ניטרלי או בשוויון לפני החוק, אלא דורשת שוויון מהותי וטרנספורמטיבי: תיקון של תת־ייצוג, סטריאוטיפים, חלוקת משאבים ומבנים משפחתיים וכלכליים המונעים מנשים אוטונומיה והשתתפות שווה. המאמר משיב לביקורות שלפיהן האמנה אסימילטיבית, הומוגנית או מהותנית, ומדגיש כי פרשנות ועדת CEDAW מכירה בהצטלבויות של עוני, גזע, דת, גיל, מוגבלות, הגירה וזהויות נוספות בלי לאבד את המוקד באפליה נגד נשים. שתי מערכות רעיוניות מאתגרות את ההבטחה הזאת בדרכים שונות: מסורות דתיות ותרבותיות עשויות להצדיק היררכיה במשפחה ובמרחב הציבורי, ואילו ניאו־ליברליזם מכיר לכאורה בשוויון הזדמנויות אך מתנגד להתערבות, לחלוקה מחדש ולשירותים המאפשרים טיפול, הורות ועבודה. סעיפים 2, 4 ו־5 באמנה מעניקים למדינה כלים וחובות לשנות מנהגים מפלים, לפקח גם על גופים פרטיים, לנקוט אמצעים מיוחדים זמניים, להגן על אימהוּת ולקדם אחריות הורית משותפת. רדאי מצביעה על הישגים נורמטיביים ומוסדיים, אך גם על כישלון מתמשך לבטל דינים מפלים, לצמצם עוני ועבודה פגיעה ולהפוך זכויות כתובות למציאות. זהו מאמר פרשני־נורמטיבי משנת 2012, המבוסס על דיני זכויות אדם, פרשנות מוסדית ודוגמאות משפטיות; הוא אינו מחקר אמפירי ואינו מודד את השפעת האמנה.
לקריאת העמוד
מזיכרון השואה לשפת זכויות האדם: כיצד חוויה פרטיקולרית נעשית אוניברסלית
דניאל לוי ונתן שניידר מתמודדים עם סתירה לכאורה: הסוציולוגיה מסבירה בני אדם מתוך קבוצות, כוח, זמן ומקום, ואילו זכויות אדם טוענות לתוקף אוניברסלי שאינו תלוי בשייכות. תשובתם אינה לצמצם זכויות לאינטרסים ואף לא לקבל אוניברסליות מופשטת כעובדה. הם טוענים שנורמות זכויות אדם, לאחר שהן ממוסדות, נעשות בעצמן אינטרסים ומקורות לגיטימציה, וששורשיהן החברתיים מצויים בזיכרונות של פגיעוּת ואסון. המקרה המרכזי הוא השואה: חוויה היסטורית יהודית מסוימת עברה דרך משפטי נירנברג, אמנות האו״ם, חינוך, תקשורת וטקסי הנצחה והפכה למראה אוניברסלית של ״פשעים נגד האנושות״. המעבר דורש דה־קונטקסטואליזציה — מן השאלה ״מדוע זה קרה לנו?״ אל ״כיצד דבר כזה יכול לקרות?״ — ולכן הוא מאפשר סולידריות רחבה אך גם כרוך בשכחת פרטים, קורבנות והקשרים. המחברים משלבים את ביקורת חנה ארנדט על זכויות חסרות אכיפה, את תפיסת הפגיעוּת של בריאן טרנר ואת המתודולוגיה הקוסמופוליטית, שאינה מניחה שהמדינה היא יחידת הניתוח היחידה. הם גם דוחים ניגוד פשוט בין זכויות לריאל־פוליטיק: אחרי 11 בספטמבר ובצדק מעברי, עקרונות אוניברסליים מתורגמים לפשרות מקומיות סביב ביטחון, חנינה, ענישה ופיוס. זהו מסה מושגית־היסטורית ולא מבחן השוואתי סיבתי; הדוגמאות ממחישות מנגנון אך אינן מוכיחות שכל זיכרון מתפתח באותו אופן. התרומה היא בהצגת זכויות האדם כסדר מוסדי שצומח מן המתח המתמשך בין האנושי המשותף לבין קהילות שזוכרות פגיעה אחרת.
לקריאת העמוד
מפלגות כמוסדות של חירות: התפקיד הרפובליקני של תחרות, ערעור ועיצוב אינטרסים
אלכסנדר בריאן מבקש לתקן נקודת עיוורון בתיאוריה הרפובליקנית בת זמננו: היא מציבה חירות כאי־שליטה ושליטה אזרחית במדינה במרכז, אך נוטה להתייחס למפלגות בעיקר כמקור לפלגנות, שחיתות והטיה מפלגתית. המאמר מסכים שמפלגות נחוצות לתחרות אלקטורלית, אך טוען שזהו רק אחד משלושה תפקידים רפובליקניים. התפקיד השני הוא ערעור: מפלגה מחברת אזרחים, סניפים וקהילות אל בית המחוקקים ואל הזירה הציבורית, מרכזת דרישות ומעניקה להן לחץ ארגוני מתמשך. התפקיד השלישי הוא עיצוב אינטרסים: מפלגות אינן רק סופרות העדפות קיימות, אלא מסייעות לקבוצות לזהות ניסיון משותף, לפתח שפה פוליטית ולהציג אינטרס קולקטיבי כתביעה הנוגעת לטוב המשותף. יכולת זו חשובה במיוחד כאשר שליטה חברתית או עוול אפיסטמי מחלישים את הסמכות של קבוצות מודרות לתאר את מצבן ולהישמע. בריאן אינו מתעלם מסכנת הפלגנות, אך טוען שמפלגות בעלות מחויבויות עקרוניות פועלות בתוך מערך של זכויות, הפרדת רשויות, פיקוח, מימון פוליטי מוסדר ותקשורת עצמאית; בתנאים כאלה הן עשויות לחזק הצדקה ציבורית, סולידריות וביקורת על כוח שרירותי. גם המבנה הפנימי חשוב: אפשרויות ערעור לחברים, השפעה אישית שאינה מקבעת אליטות וקשר מאתגר עם תנועות חברתיות מצמצמים לכידת מפלגה בידי הנהגתה. זהו טיעון נורמטיבי ומושגי ולא בדיקה אמפירית של ביצועי מפלגות בפועל, ולכן הוא מראה מדוע מפלגות יכולות להיות מוסדות של אי־שליטה ומה ראוי לדרוש מהן, אך אינו מוכיח שכל מפלגה קיימת ממלאת את התפקידים האלה.
לקריאת העמוד
כיצד נכנס משפט זכויות האדם הבין־לאומי אל המשפט החוקתי בישראל?
דפנה ברק־ארז בוחנת את התרחבות הדיאלוג בין משפט זכויות האדם הבין־לאומי לבין המשפט החוקתי הישראלי דרך פסיקת בית המשפט העליון עד שנת 2004. נקודת המוצא היא המבנה הדואליסטי של הדין הישראלי: כללים מנהגיים של המשפט הבין־לאומי חלים בבתי המשפט כל עוד אינם סותרים חקיקה, ואילו הוראות אמנה נאכפות במישרין רק לאחר קליטתן בחוק. לצד זאת פועלת חזקת התאמה, שלפיה יש לפרש דין מקומי ככל האפשר באופן המתיישב עם התחייבויותיה הבין־לאומיות של המדינה. במשך שנים הייתה החזקה שולית, וזכויות הוכרו בעיקר ממקורות ישראליים. השליטה בשטחים שנכבשו ב־1967 הפכה את המשפט הבין־לאומי לרכיב הכרחי, אך גם שם הפסיקה המסורתית נשענה בעיקר על תקנות האג המנהגיות ועל עקרונות המשפט המינהלי הישראלי, בעוד אמנת ז׳נבה הרביעית נותרה בשוליים בשל עמדת המדינה בדבר תחולתה. המאמר מזהה שינוי מסוף שנות התשעים ובמהלך האינתיפאדה השנייה: בית המשפט החל לדון בהרחבה גם בהוראות אמנתיות שלא נקלטו, ולעיתים הציב אותן במרכז הביקורת. בעתירות מבצע חומת מגן שימשו כללים הומניטריים לבחינת גישת אמבולנסים, מצב עצורים ופעולות חילוץ; בפרשת עג׳ורי פורש סעיף 78 לאמנת ז׳נבה הרביעית כך שהקצאת מקום מגורים תותר רק כלפי אדם שממנו נשקפת סכנה ממשית ולא כאמצעי ענישה או הרתעה קולקטיבית; ובפרשת מראעב הוגבלה תקופה של שמונה־עשר יום לפני ביקורת שיפוטית על מעצר, תוך הפניה גם לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות. בתוך ישראל הופיע המשפט הבין־לאומי בפרשות פליטים עיראקים, איסור עינויים, עצורים לבנונים שהוחזקו כקלפי מיקוח, ביקורי הצלב האדום, שילוט בערבית והשתתפות בבחירות. בעניינים פנימיים מובהקים תרומתו בלטה במיוחד בהכרה המתפתחת בזכויות חברתיות, ובראשן הזכות לחינוך ולסיוע לילדים עם תסמונת דאון. עם זאת, ברק־ארז מדגישה מגבלות: בית משפט לאומי עשוי לפרש אמנה באופן השונה מן הפרשנות המקובלת בזירה הבין־לאומית, ולעיתים המקור הבין־לאומי רק מחזק מסקנה שכבר נשענת על הדין המקומי. עצם השימוש בשפה בין־לאומית גם אינו מבטיח ריסון של הרשויות, כפי שממחישים הוויכוחים על גירוש ועל הקצאת מקום מגורים. המסקנה היא שהמשפט הבין־לאומי נעשה מקור משמעותי יותר להגנת זכויות, במיוחד בשטחים, ומקור צנוע אך חשוב בתוך ישראל. לנוכח השלמתה ההדרגתית של החוקה הישראלית, הוא עשוי להשפיע גם על משמעות הזכויות ועל ניסוח חוקי יסוד עתידיים, ובייחוד לחזק זכויות כלכליות וחברתיות שמעמדן המקומי עדיין פחות מבוסס.
לקריאת העמוד
מי יכול להגביל את מתקני החוקה? גבולות על־חוקתיים בין המשפט הבין־לאומי לריבונות המדינה
יניב רוזנאי שואל אם הסמכות לתקן חוקה כפופה לנורמות הגבוהות מן החוקה עצמה, ובהן משפט טבעי, משפט בין־לאומי, משפט אזורי ונורמות קוגנטיות. באמצעות ניתוח דוקטרינרי והשוואתי הוא מבחין בין מגבלות חוקתיות פנימיות, כגון סעיפי נצח ומבנה בסיסי, לבין מגבלות על־חוקתיות שמקורן מחוץ לסדר החוקתי הלאומי. הדיון במשפט הטבע ובפסיקה מגרמניה ומאירלנד מלמד לדעתו שקשה להפוך עקרונות מוסריים חיצוניים למבחן משפטי אכיף; כאשר בתי משפט נשענים עליהם, הם נוטים לקשור אותם לזהות החוקתית או לעקרונות שכבר נקלטו בדין המקומי. גם המשפט הבין־לאומי והאזורי יוצר חובות ממשיות למדינה, ובתי דין על־לאומיים עשויים לקבוע שתיקון חוקתי מפר אותן, אך מכך לא נובע בהכרח שהתיקון בטל בתוך המדינה. ההבחנה המכרעת היא בין המישור החיצוני, שבו המדינה נושאת באחריות ואינה רשאית להסתמך על דינה הפנימי כדי להצדיק הפרה, לבין המישור הפנימי, שבו החוקה היא בדרך כלל הנורמה העליונה ובתי המשפט המקומיים מקבלים את סמכותם ממנה. אפילו כאשר החוקה מעניקה למשפט הבין־לאומי עדיפות, עדיפות זו נובעת מן החוקה ולכן אינה בהכרח כובלת את הכוח המכונן המקורי לשנות את ההסדר. רוזנאי מסיק שהדרך היציבה ביותר להגן על זכויות יסוד ועל נורמות בין־לאומיות מפני תיקון היא לקלוט אותן כמגבלות מפורשות או משתמעות בתוך המשפט החוקתי. המאמר מחדד את המתח בין עליונות חוקתית לבין בכורת המשפט הבין־לאומי, אך אינו מציע מחקר אמפירי על התנהגות בתי משפט ואינו טוען שכל שיטת משפט פותרת את המתח באותה דרך.
לקריאת העמוד
כשהכרעה רבנית פוגשת פקודה צבאית
אטה ביק פותחת את הדיון באי־ציות בצבא מתוך מסגרת של דמוקרטיה קונסוציאציונית: משטר שבו הנהגות של קבוצות יריבות שומרות על יציבות באמצעות פשרה, שיתוף פעולה ואוטונומיה קבוצתית. לדבריה, מאז הקמת ישראל הצליחו הסדרים כאלה למתן במידה ניכרת את המתח בין הרוב החילוני לבין המיעוטים הציוני־דתי והחרדי. הסכם הסטטוס קוו שנוצר עוד בתקופת היישוב חילק תחומי סמכות בדת ומדינה, ובהם מעמד אישי בבתי דין דתיים, כשרות במוסדות הממשלה, שבת כיום המנוחה ואוטונומיה בחינוך הדתי. המסגרת הזאת נשענה פחות על מוסד יחיד ויותר על נכונות האליטות לזהות את סכנת הקרע ולהמשיך להתפשר. כותרת המאמר מעבירה את מבחן ההסכמה אל מוסד היררכי במיוחד: הצבא. חייל כפוף לפיקוד ממלכתי ולדין, אך עשוי לראות גם בפסיקה רבנית הוראה מחייבת; כאשר שתי הסמכויות מצביעות לכיוונים שונים, המחלוקת אינה נשארת בתחום האמונה הפרטית אלא נוגעת לשליטה האזרחית בצבא וליכולת המדינה לבצע החלטות דמוקרטיות. מנגד, מדינה דמוקרטית אינה יכולה להתייחס לחופש דת, למצפון ולאוטונומיה קבוצתית כאילו אינם קיימים. לכן מוקד הבעיה הוא לא בחירה פשוטה בין ״דת״ ל״דמוקרטיה״, אלא הגבול שבו פשרה בין קבוצות מפסיקה ליישב מחלוקת ומתחילה לערער פקודה אחידה. הפתיחה גם מציינת שהאזרחים הערבים לא היו שותפים להסדרים הקונסוציאציוניים המתוארים, תזכורת לכך שהפשרה ההיסטורית הייתה חלקית ולא כללה את כלל הקבוצות במדינה. המסגרת הגלויה אינה מספקת נתונים על היקף אי־הציות או את מסקנות הניתוח המלא, אך היא מבהירה מדוע פסיקה רבנית הנוגעת לשירות צבאי היא מבחן מוסדי להסדרי דת ומדינה ולא רק ויכוח הלכתי.
לקריאת העמוד
דעת מיעוט אינה רק מספר: המקרה של השופט סלים ג׳ובראן
מנאל תותרי־ג׳ובראן בוחנת את הקשר בין גיוון שיפוטי לייצוג מהותי באמצעות חקר מקרה של השופט בדימוס סלים ג׳ובראן, שאותו התקציר מתאר כשופט הראשון מקבוצת מיעוט אתנית שמונה לבית המשפט העליון בישראל. המחקר שואל מתי, מדוע וכיצד כתב ג׳ובראן דעות חולקות בתיקים שנויים במחלוקת, המוגדרים לצורך המחקר כתיקים שבהם ההכרעה לא הייתה פה אחד. המתודולוגיה כפולה: בדיקה כמותית של דעות מיעוט ולצדה ניתוח שיח איכותני. לפי התקציר, הניתוח הכמותי לבדו לא סיפק מסקנות מקיפות על משמעותן של דעות המיעוט של שופט מקבוצת מיעוט. הניתוח האיכותני המשלים מצא שבמקרים שבהם פעולות המדינה שנבחנו השפיעו על הקבוצה החברתית של ג׳ובראן, הוא השתמש באסטרטגיות ובצורות הנמקה מובחנות, הדומות לגישת ״פסקי דין פמיניסטיים״. המאמר אינו מסתפק אפוא בשאלה כמה פעמים שופט חלק על עמיתיו. הוא מבקש להבין כיצד נבנה הטיעון, אילו היבטים של המקרה מקבלים נראות ומה עשויה להיות הזיקה בין השתייכות קבוצתית לבין חשיבה משפטית. התקציר מציג תרומה רחבה לחקר הגיוון השיפוטי: שופטות ושופטים מקבוצות מיעוט עשויים להתמודד עם אתגרים דומים ואף להשתמש באסטרטגיות הנמקה דומות. הניסוח זהיר ואינו טוען שכל שופט מייצג אוטומטית את קבוצתו או שזהות לבדה קובעת תוצאה. בעקבות חקר המקרה, תותרי־ג׳ובראן קוראת לשלב שיטות כמותיות ואיכותניות במחקר של דעות חולקות של נשים ושל שופטים מקבוצות מיעוט. השילוב אמור לספק הבנה מורכבת יותר של ייצוג מהותי ושל ההשפעות החברתיות־משפטיות האפשריות של השתייכות קבוצתית על פסקי דין. מבחינה דמוקרטית, המחקר מזיז את הדיון בגיוון מעבר לנראות ולהרכב המספרי של בית המשפט אל השאלה אם נקודות מבט שונות משנות את השפה והנימוקים שבאמצעותם הדין מתמודד עם כוח המדינה.
לקריאת העמוד
חוק נגד אלימות עלול להפקיר נשים כשהוא מתעלם מכוח, קהילה ואפליה
נאדרה שלהוב־קיבורקיאן בוחנת את יישום החוק הישראלי למניעת אלימות במשפחה משנת 1991 בקרב החברה הפלסטינית בישראל, דרך ראיונות עם 52 אנשי ונשות מקצוע ובעלי סמכות בגליל. נקודת המוצא שלה היא שהפללת אלימות מצד בן זוג היא הישג ציבורי חשוב, אך העתקת מודל משפטי בלי הכנה תרבותית, פוליטית ומוסדית עלולה להציב את הנפגעת בין מערכות כוח יריבות. המרואיינים תיארו שלושה אשכולות של מכשולים: נורמות חברתיות המציבות אחדות משפחתית וסודיות מעל טובת האישה; מורשת פוליטית של אפליה וחוסר אמון במוסדות ישראליים; וחסמים מעשיים כגון מחסור בשירותים, הכשרה, מידע בערבית, סיוע כלכלי וייצוג משפטי נגיש. החוק גם איים על סמכותם של קרובי משפחה, אנשי דת ונכבדים שנהגו לתווך בסכסוכים, ולעיתים תגובתם הייתה נסיגה מתמיכה או הוקעת אישה שפנתה למשטרה. מנגד, הסתמכות בלעדית על הרשת הבלתי פורמלית עלולה לשמר פטריארכיה, להעדיף פיוס ואחדות משפחתית ולהשאיר את הפוגע ללא אחריות. המאמר מראה עוד כיצד שיח פוליטי שמציג אלימות כראיה ל״פתולוגיה״ של המיעוט, לצד אכיפה שנתפסת כעוינת או אדישה, מקשה על נשים לבטוח בחוק וחוסם גם איסוף מידע הדרוש לטיפול בתופעה. מסקנת המחברת אינה לוותר על הדין הפלילי או לקבל אלימות בשם התרבות, אלא לחבר הגנה משפטית עם משאבים קהילתיים התומכים בנפגעת, שירותים נגישים ושותפות של נשים פלסטיניות בקביעת המדיניות. משום שהמחקר מתעד בעיקר תפיסות של סוכני שליטה ולא חוויות ישירות של נפגעות, הוא מלמד כיצד מערכות מתווכות את החוק יותר משהוא מודד את יעילות החוק או את שיעור האלימות.
לקריאת העמוד
הכרה בילידיות הבדואית היא שאלה של כוח, קרקע וזכויות
אורן יפתחאל, בתיה רודד ואלכסנדר קדר בוחנים אם ערביי הבדואים בנגב/נקב מתאימים לנורמות הבין־לאומיות המקובלות של ילידיות, על רקע מאבק ממשי על קרקע, יישובים ושירותים. הם מגדירים ילידיות לא כזהות מהותנית וקפואה אלא כיחס היסטורי ופוליטי בין קבוצה בעלת זיקה טריטוריאלית ותרבותית לבין מדינה מודרנית שדחקה, נישלה או הכפיפה אותה. המאמר מציג ברצינות טענות של חוקרים המזוהים בעיניו עם עמדת המדינה: שהבדואים הגיעו מאוחר, לא קיימו ריבונות, שינו את אורחות חייהם, תובעים בעלות פרטית ושבמדינות שכנות אינם דורשים מעמד ילידי. לאחר מכן הוא בוחן כל טענה מול ספרות היסטורית, מסמכים משפטיים, ידע גאוגרפי ועדויות על ממשל שבטי, עיבוד קרקע, גבולות מנהגיים ושטרי מכר. בלב הניתוח עומדת ״דוקטרינת הנגב המת״, שלפי המחברים מפרשת בדיעבד משפט עות׳מאני ומנדטורי כדי לסווג קרקע בלתי רשומה כקרקע מדינה ולהתעלם מן המשפט הבדואי המנהגי. הם מתארים כיצד ריכוז האוכלוסייה באזור הסייג, עיירות מתוכננות וכפרים לא מוכרים הפכו את הוויכוח האקדמי לשאלה חומרית של מגורים, תכנון ותשתיות. מסקנתם היא שטיעוני השלילה מעלים דילמות חשובות אך אינם מבטלים את החפיפה הרחבה בין מאפייני הבדואים לבין הגדרות ילידיות: המשכיות טריטוריאלית, זהות נבדלת, מידה של ממשל עצמי בעבר, פגיעה בידי המדינה ורצון בשימור הקבוצה. לכן הם מציעים מעבר מהכחשה להכרה, צדק מעברי, השבת זכויות ותיקון ככל האפשר, תוך הימנעות מיצירת עוולות חדשות כלפי אחרים. המאמר מציג את הילידיות גם ככלי אסטרטגי בן הזמן, ולכן אינו טוען שזהות זו הייתה תמיד מנוסחת באותה שפה או שתישאר בהכרח הקטגוריה הפוליטית היחידה בעתיד.
לקריאת העמוד
שוויון מגדרי דורש גם כוח פוליטי, לא רק זכויות עלי ספר
נויה רימלט מערערת על ההנחה שרפורמות משפטיות נקודתיות הן לבדן המנוע היעיל ביותר לשוויון מגדרי. היא מזכירה הישגים חשובים שהושגו בישראל באמצעות חקיקה ועתירות — מן הזכות להשתתף במועצות דתיות ועד פתיחת תפקידים צבאיים והעדפה מתקנת — אך טוענת שהפער בין החוק הכתוב לבין חלוקת הכוח בפועל נותר עמוק. המאמר מתמקד בכלל המעדיף אישה כאשר מועמדת ומועמד הם בעלי כישורים דומים, ומראה באמצעות פרשת יעל ארן כיצד המבחן של ״כישורים דומים״ עצמו נשען על מסלולי קריירה שעוצבו בידי יתרונות גבריים. שירות צבאי בכיר, למשל, יכול להפוך להון מקצועי וניהולי, בעוד ניסיון אזרחי וקהילתי המזוהה עם מסלול נשי זוכה להערכה נמוכה יותר. כך השיח השיפוטי החזק בזכות שוויון יכול להתקיים לצד תוצאות מעטות לנשים ואף להציג את אי־השוויון כתוצאה טבעית של הבדלי התאמה אישיים. רימלט מציעה להסיט חלק מן המאמץ מן הזירה המשפטית אל הזירה הפוליטית: ליצור פער מגדרי מזוהה בדפוסי הצבעה, להפוך נשים לקבוצה שמפלגות חייבות להתחשב בה, ולהביא מסה קריטית של נשים לעמדות הכרעה. היא אינה קוראת לזנוח את המשפט, אלא לשנות באמצעות כוח פוליטי את אמות המידה החברתיות שבתוכן הוא פועל. המאמר גם מכיר בקושי לבנות סדר יום משותף לנשים שונות זו מזו, ולכן מציג את ההתארגנות הפוליטית כתוכנית עבודה מאתגרת ולא כפתרון אוטומטי.
לקריאת העמוד
בין פמיניזם אוניברסלי ללאומיות פרטיקולרית
רות הלפרין־קדרי ויעקב ידגר מנתחים כיצד לאומיות, דת ופוליטיקה מגבילות ומעצבות את המאבק לשוויון מגדרי בישראל. לטענתם, הסכסוך הישראלי־ערבי אינו רק רקע ביטחוני, אלא כוח המסדר את סדר העדיפויות הציבורי ודוחק זכויות נשים לעמדה משנית ביחס להישרדות המדינה ולשימור הקולקטיב. זהו מאמר עיוני־פרשני המשלב ניתוח משפטי, היסטוריה פוליטית, מחקר קודם ותיאור פעילות של ארגוני נשים, ולא מחקר אמפירי חדש של כלל הנשים בישראל. במרכזו עומד משטר המעמד האישי, הכופף נישואים וגירושים להשתייכות הדתית ולבתי דין דתיים ובכך משמר הן גבולות אתנו־לאומיים והן יחסי כוח מגדריים. המחברים מתארים פער בין חקיקה ופסיקה מתקדמות בתחומים מסוימים לבין אכיפה חלשה, ובין המשפט האזרחי לבין ההסדר הדתי בדיני המשפחה. הם טוענים שנשים מעוצבות כ„נושאות הקולקטיב” באמצעות אימהות, הולדה וכללי השתייכות, שחלק מן האנרגיה הפמיניסטית הופנה למאבק לשלום, שהמיליטריזציה מעדיפה ביטחון בהקצאת משאבים ושחלוקת הלאום מקשה על שיתוף פעולה יהודי־ערבי. לצד הקיפאון הם מתארים את צמיחת הפמיניזם הדתי היהודי ואת מאבקן של נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל בתוך הצטלבות של כוח דתי, לאומי ומגדרי. תיקון חוק בתי המשפט למשפחה בשנת 2001 ותיקון חוק יחסי ממון בשנת 2008 מוצגים כהישגים משפטיים שנולדו מפעילות זו וצמצמו סמכויות או מנופי לחץ מסוימים. הראיות הכמותיות הישירות במאמר מוגבלות בעיקר לסקר משנת 2004 בקרב 916 נשים יהודיות על לחץ סביב הליכי גירושים, והמחברים עצמם מציינים שרבות מן העדויות בתחום אנקדוטליות. הם גם מקדישים דיון מפורט יותר לפמיניזם האורתודוקסי היהודי בשל היכרותם, זמינות מידע והערכת היקף השפעתו, ולכן הכיסוי של פעילות נשים פלסטיניות מצומצם יותר. מסקנת המאמר היא ששוויון מגדרי אינו יכול להיבחן רק בחקיקה כללית: הוא תלוי גם בגישה למסלול אזרחי, באכיפה, ביכולת לערער על סמכות דתית ובהתמודדות עם הגבולות הלאומיים שבתוכם נשים נדרשות לפעול.
לקריאת העמוד
אי־שוויון בשימוש בשירותי בריאות בקרב יהודים וערבים בישראל
אורנה ברון־אפל, נגה גרטי ומנפרד גרין משווים שימוש ברפואת משפחה, ברפואה מומחית ובאשפוז בין יהודים לערבים בישראל לאחר הנהגת ביטוח בריאות ממלכתי. הנתונים לקוחים מן הסקר הלאומי לבריאות בשנים 2003–2004, שנערך כחלק מפרויקט EUROHIS של ארגון הבריאות העולמי. בסקר הושלמו 9,512 ראיונות טלפוניים, ושיעור ההיענות היה 58.2%; לאחר הוצאת רשומות ללא סיווג אוכלוסייה נכללו בניתוח 9,352 בני 21 ומעלה. השאלון תורגם לעברית, ערבית ורוסית בתהליך תרגום חוזר, וכלל שימוש בשירותים, מחלות כרוניות, הכנסה, השכלה ומשתנים דמוגרפיים. החוקרים התאימו את ההשוואות למין, גיל, הכנסה, השכלה, מצב משפחתי ומחלות כרוניות מדווחות. לאחר ההתאמות, ערבים דיווחו יותר על ביקור אצל רופא משפחה, עם יחס סיכויים 1.56 ורווח סמך של 1.35–1.81, ופחות על ביקור אצל מומחה, עם יחס סיכויים 0.73 ורווח סמך של 0.60–0.89. יחס הסיכויים לאשפוז היה 1.16, אך רווח הסמך 0.97–1.38 כלל את הערך 1 ולכן ההבדל הכולל לא היה מובהק. הכנסה והשכלה נקשרו לשימוש בשירותים באוכלוסייה היהודית אך לא באוכלוסייה הערבית, וההבדלים בין הקבוצות לא הוסברו במלואם במעמד חברתי־כלכלי. המחברים מעלים הסברים אפשריים כגון ריכוז מומחים במטרופולינים, מגורים ביישובים קטנים והבדלים בהתנהגות מטופלים או נותני שירות, אך המחקר אינו מודד את המנגנונים האלה ישירות. הוא גם אינו קובע שפחות ביקורי מומחים פירושם בהכרח טיפול גרוע, משום ששיעור שימוש לבדו אינו מודד צורך, איכות או תוצאות. מגבלותיו כוללות דיווח עצמי, עיצוב חתך, שיעור היענות מוגבל, היעדר נתונים על פיזור נותני השירות ואי־בדיקת שירותי מניעה וגילוי מוקדם. הממצא הציבורי המרכזי הוא שכיסוי אוניברסלי הוא בסיס לשוויון, אך אינו מבטיח לבדו דפוס שימוש שווה או נגישות מהותית לשירותים שונים.
לקריאת העמוד
אי־שוויון חינוכי בבריאות המדווחת עצמית בקרב ערבים בישראל
ניהאיה דאוד, ורדה סוסקולנה ואורלי מנור בוחנות אילו מסלולים מסבירים פערים לפי השכלה בבריאות המדווחת עצמית בתוך האוכלוסייה הערבית בישראל. בשנת 2005 רואיינו בערבית 902 בני 30–70 במדגם ארצי אקראי רב־שלבי, ושיעור ההיענות היה 78%. השכלה חולקה לארבע קבוצות, מ־0–8 שנות לימוד ועד 13 שנים ומעלה, והבריאות חולקה לדיווח טוב לעומת בינוני, ירוד או ירוד מאוד. כ־36.3% מן המשתתפים דיווחו על בריאות ירודה וכ־39.6% היו בעלי 0–8 שנות לימוד. לאחר התאמה לגיל ולמגדר, יחס הסיכויים לבריאות ירודה בקרב בעלי ההשכלה הנמוכה לעומת הגבוהה היה 3.86, ברווח סמך של 2.30–6.47. הוספת הכנסה יחסית ומקור ההכנסה הפחיתה את יחס הסיכויים ב־43%, ההפחתה הגדולה ביותר של קבוצת משתנים יחידה. גורמים פסיכו־חברתיים הפחיתו אותו ב־17%, השתתפות חברתית ב־26% ופעילות גופנית ב־11% כאשר כל קבוצה נבחנה בנפרד. במודל המלא, שהתבסס על 802 תצפיות בעלות נתונים מלאים, יחס הסיכויים בין קבוצות ההשכלה הקיצוניות פחת ב־54% ל־1.77 וכבר לא היה מובהק סטטיסטית. המשתנים התרבותיים שנבדקו לא נקשרו לבריאות באופן שהצדיק הכללתם במודל הרב־משתני, אך המחברות מזהירות שמדדים אלה היו מוגבלים. המחקר הוא מחקר חתך ואינו מוכיח שחינוך או תנאים חומריים גרמו לתוצאת הבריאות, וחלק מן המדדים אינם כוללים הכנסה מוחלטת, דיור, ביטחון תזונתי או תנאי עבודה. מסקנתו היא שהרחבת השכלה לבדה אינה מבטיחה צמצום פערי בריאות אם הישגים לימודיים אינם נפתחים להזדמנויות תעסוקה, הכנסה ורמת חיים ממשיות.
לקריאת העמוד
צורות מרובות של אפליה ודיכאון לאחר לידה בקרב אימהות בישראל
ניהאיה דאוד ועמיתיה בוחנים כיצד אפליה מצטלבת עם זהות קבוצתית ונקשרת לתסמיני דיכאון לאחר לידה בשלוש קבוצות של אימהות בישראל. הניתוח כולל 1,128 אימהות שהיו שישה שבועות עד שישה חודשים לאחר לידה ורואיינו פנים אל פנים ב־63 תחנות לבריאות האם והילד בחמישה אזורים בשנים 2014–2015. תסמיני דיכאון נמדדו בסולם אדינבורו, עם סף של 10 נקודות ומעלה, והאפליה נמדדה בשישה בסיסים: זהות אתנית או לאומית, מגדר, צבע עור, גיל, מעמד חברתי־כלכלי ורמת דתיות. החוקרים הבחינו בין אפליה על בסיס יחיד, מספר בסיסי אפליה, אפליה אתנו־לאומית בצירוף בסיסים נוספים ומדד משולב שהצליב מספר בסיסים עם זהות הקבוצה. שיעור התסמינים היה 20.8% בקרב פלסטיניות־ערביות, 9.1% בקרב יהודיות מהגרות ו־6.2% בקרב יהודיות שאינן מהגרות. פלסטיניות־ערביות דיווחו גם בתדירות הגבוהה ביותר על אפליה אתנו־לאומית, מעמדית ולפי דתיות ועל שלושה בסיסי אפליה ומעלה. במדגם כולו הופיע מדרג: 18.4% תסמינים בקרב מי שדיווחו על שלושה בסיסים ומעלה, 15.2% בקרב מי שדיווחו על שניים ו־7.4% בקרב מי שדיווחו על בסיס אחד. ואולם המדד המצטבר התנהג אחרת בכל קבוצה: הוא הציג קשר מדורג בקרב יהודיות שאינן מהגרות, קשר מובהק רק ברמת שלושה בסיסים ומעלה בקרב פלסטיניות־ערביות, וללא קשר מובהק בקרב יהודיות מהגרות. המדד ההצטלבותי המשלב זהות ומספר בסיסי אפליה חשף פערים גדולים יותר, אך ההשוואה המשותפת מערבת זהות וחשיפה ואינה אומדת השפעה סיבתית טהורה. המחקר הוא מחקר חתך המבוסס על דיווח סובייקטיבי, אינו מתעד את מועד האפליה או הקשרה ואינו כולל בסיסים כגון מוגבלות או נטייה מינית. מסקנתו היא שמחקר וטיפול בבריאות אימהית עלולים להחמיץ אי־שוויון אם הם סופרים חשיפות בלי לבדוק כיצד הן פועלות בתוך מיקומים חברתיים שונים.
לקריאת העמוד
המחיר הכלכלי של פערי בריאות הקשורים למעמד חברתי־כלכלי בישראל
ערן פוליצר, אמיר שמואלי ושלומית אבני אומדים את הנטל הכלכלי השנתי המתואם עם פערי בריאות לפי מעמד חברתי־כלכלי בישראל. הם בונים תרחיש נגדי שבו הקבוצה שמתחת לחציון משיגה את תוצאת הבריאות הממוצעת של הקבוצה שמעליו, ומשלבים דירוג יישובים, הכנסה אישית והשכלה עם נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משרד הבריאות, המוסד לביטוח לאומי ורשות המסים. כל הסכומים הותאמו למונחי 2014. ביישובים שמתחת לחציון נמצאו תמותה גבוהה יותר וכ־41 אלף שנות חיים שאבדו בשנה; אובדן הרווחה מתמותה הוערך ב־1.09–2.94 מיליארד דולר. היעדרות ואי־עבודה בשל מחלה נקשרו לאובדן תוצר של כ־1.4 מיליארד דולר. עודף אשפוזים עלה לפי האומדן 176 מיליון דולר, בעוד ששימוש נמוך יותר במומחים, במקצועות פרא־רפואיים ובבדיקות MRI חסך חשבונאית כ־81 מיליון דולר, כך שהעלות הרפואית נטו נותרה חיובית. תשלומי נכות עודפים, חיסכון בקצבאות זקנה עקב תמותה מוקדמת והוצאות משרד הבריאות לצמצום פערים הצטברו לעלות ממשלתית נוספת נטו של כ־0.45 מיליארד דולר. בסך הכול, גישת ההון האנושי מניבה אומדן של 2.07 מיליארד דולר, כ־0.7% מהתמ״ג, וגישת הרווחה מניבה 3.02–4.86 מיליארד דולר, כ־1%–1.6% מהתמ״ג. המחברים מדגישים שמדובר באומדן סדר גודל המבוסס על מתאמים והנחות, לא בזיהוי סיבתי ולא בניתוח עלות־תועלת של תוכנית מסוימת. תרומתו הציבורית של המאמר היא בהמחשת המחיר האנושי, המשקי והתקציבי של אי־שוויון בבריאות, תוך הבחנה בין הפסדי רווחה ותוצר לבין העברות תקציביות בתוך המשק.
לקריאת העמוד
משרד בריאות יכול לצמצם אי־שוויון גם בלי לפתור לבדו את הפערים החברתיים
טוביה חורב ושלומית אבני בוחנים כיצד רשות בריאות לאומית יכולה לתרגם מחויבות לשוויון לסדרה של כלים מעשיים. המקרה הישראלי הוא התוכנית האסטרטגית של משרד הבריאות לשנים 2011–2014, שהתמקדה במה שנמצא בשליטת מערכת הבריאות בלי לוותר על הצורך לטפל גם בגורמים החברתיים הרחבים של בריאות. התוכנית כללה הפחתת חסמים כלכליים, הנגשה לשונית ותרבותית, הרחבת כוח אדם ותשתיות בפריפריה, בניית מאגרי מידע, קביעת תמריצים ופיקוח ושיתוף גורמים מחוץ למשרד. בין הדוגמאות שמציג המאמר: ביטול תשלום בשירותי אם וילד, הרחבת רפואת השיניים הציבורית לילדים, שירות תרגום רפואי טלפוני בארבע שפות, הכשרת צוותים לכשירות תרבותית, הקמת בית ספר לרפואה בצפת ותמריצים לעבודה בפריפריה. המחברים אינם עורכים הערכת השפעה סיבתית ואינם טוענים שהמהלכים כבר צמצמו תחלואה או תמותה. הם מדגישים שמדדי התוצאה דורשים מעקב ארוך, ואילו בשנים הראשונות אפשר לבחון בעיקר תהליכים, נגישות ושימוש בשירותים. מן הניסיון הישראלי הם גוזרים ארבעה מוקדי פעולה כלליים — נגישות, זמינות, איכות ויעילות, והוגנות — ומראים שכל אחד מהם תלוי בשיתוף פעולה עם קופות, ספקים, רשויות, ארגוני חברה אזרחית, אקדמיה ומעסיקים. המסקנה הדמוקרטית היא ששוויון פורמלי בזכאות אינו מספיק: מוסד ציבורי נבחן גם ביכולתו לזהות חסמים לא שווים, לפרסם נתונים, להקצות משאבים באופן מתקֵן ולהבטיח שקבוצות מוחלשות משתתפות בהחלטות. עם זאת, יציבות המדיניות תלויה בסדרי עדיפויות פוליטיים ובשיתוף פעולה בין־משרדי; לאחר חילופי שלטון ב־2013 צמצום הפערים חדל להיות יעד אסטרטגי נפרד במשרד. לכן בניית יחידות, נורמות, תשתיות ונתוני מעקב חשובה לא רק לביצוע מיידי אלא גם לעמידות המדיניות לאורך זמן.
לקריאת העמוד
אמון בהנחיות נקשר לריחוק פיזי בקרב יהודים, אך לא בקרב ערבים בישראל
חנין שיבלי, דיאנה פלקין, לימור אהרונסון־דניאל, נדב דוידוביץ׳ וניהאיה דאוד משווים אמון במקורות מידע והיענות לריחוק פיזי בקרב אזרחים ערבים ויהודים בישראל בשתי נקודות של משבר הקורונה. הסקר המקוון הראשון נערך באפריל–יוני 2020 לאחר הסגר הראשון וכלל 613 משתתפים; השני נערך באוקטובר–נובמבר לאחר הסגר השני וכלל 542 משתתפים. אלה היו מדגמי נוחות רוחביים ולא מעקב אחר אותם אנשים. האמון נמדד באמצעות תשעה מקורות מידע, ובהם מוסדות שלטון, שירותי בריאות, רשות מקומית ומקורות חברתיים ומקצועיים. ההיענות לא נמדדה כהודאה בהתנהגות אישית אלא באמצעות הערכת המשיבים עד כמה אנשים בסביבתם שומרים ריחוק, כדי לצמצם הטיית רצייה חברתית בתקופה שבה הפרה הייתה עבירה. בשני הסקרים שיעור האמון הגבוה היה נמוך יותר בקרב ערבים: 42% לעומת 59% בסקר הראשון ו־39% לעומת 58% בשני. גם שיעור ההיענות המדווחת היה נמוך יותר: 64% לעומת 82% בסקר הראשון ו־66% לעומת 76% בשני. לאחר התאמות, הסיכוי של משתתפים ערבים לדווח על היענות גבוהה בסביבתם היה נמוך מזה של יהודים בשני הסקרים, עם יחסי סיכויים של 0.52 ו־0.62. בקרב יהודים אמון גבוה נקשר להיענות גבוהה באופן חזק גם לאחר התאמות בסקר הראשון; בסקר השני הקשר הופיע בניתוח הלא־מותאם אך היה גבולי ולא מובהק לאחר ההתאמות. בקרב ערבים לא נמצא קשר מובהק בין אמון למדד ההיענות באף סקר. הפער הזה אינו אומר שאמון אינו חשוב למיעוט הערבי. הוא עשוי להצביע על כך שהיענות תלויה גם בנגישות המידע בערבית, בצפיפות ובמנהגי מפגש, בתנאים חומריים, באכיפה, באמון היסטורי במוסדות וביכולת המעשית לציית. המחברים מזכירים שהסקר הראשון נערך ברמדאן ושבתחילת המגפה מידע רשמי בערבית היה לעיתים חסר או מאוחר, אך מציגים אותם כהסברים אפשריים ולא כממצאים סיבתיים. מגבלות המדגם המקוון, המדידה העקיפה והעיצוב הרוחבי מונעות הכללה לכלל האוכלוסייה וקביעה שאמון גרם להיענות. ובכל זאת, המחקר מראה שניהול חירום דמוקרטי אינו יכול להתבסס רק על הוראה אחידה: הוא תלוי באמון שנבנה לאורך זמן, במידע נגיש ושוויוני ובהבנת התנאים השונים שבהם קבוצות נדרשות לפעול.
לקריאת העמוד
הפער המגדרי בשאיפות להייטק גדול יותר בבתי ספר עבריים — והזהות הטכנולוגית אינה מסבירה אותו
ג׳ייסון באדג׳, מריה צ׳ארלס, יריב פניגר והללי פינסון בוחנים מדוע השאיפה לעבוד במחשוב מקבלת צורה מגדרית שונה בתוך אותה מערכת חינוך לאומית. הם ניתחו סקר מקורי של תלמידי כיתה ט׳ בני 14–15 בתשעה בתי ספר ממלכתיים: ארבעה בתי ספר דוברי עברית המשרתים תלמידים יהודים וחמישה דוברי ערבית המשרתים תלמידים ערבים־פלסטינים. לאחר השמטת תצפיות חסרות נכללו 912 תלמידים. כחמישה־עשר אחוזים מן המדגם ציינו במענה פתוח שהם רוצים לעבוד בגיל 30 במקצוע מחשוב. בקרב הבנות היה השיעור זהה בשני המגזרים, 6%, ואילו בקרב הבנים הוא עמד על 36% בבתי הספר העבריים ועל 18% בבתי הספר הערביים. גם לאחר בקרה על השכלת הורים, ציונים והבדלים קבועים בין בתי הספר, יחס הסיכויים של בנים לעומת בנות לשאיפה טכנולוגית היה גבוה כמעט פי שלושה במגזר העברי לעומת הערבי. החוקרים בחנו ארבעה הסברים חברתיים־פסיכולוגיים. הזדהות עם מתכנתים הייתה המנבא הכולל החזק ביותר: תלמידים שתפסו את עצמם כדומים למתכנתים היו בעלי סיכוי גבוה פי תשעה בקירוב לשאוף למקצוע טכנולוגי. אולם פער מגדרי בזהות זו הופיע בשני המגזרים, ולכן היא לא הסבירה את ההבדל ביניהם. גם זיקה למתמטיקה ותועלתנות אקדמית לא הסבירו את הפער הבין־מגזרי. האמונה שמדעי המחשב מיועדים לבנים לא נקשרה לשאיפות באופן אחיד; בניתוח האינטראקציה היא הגבירה שאיפות בקרב בנים יהודים אך לא בקרב בנים ערבים־פלסטינים. המחברים מציעים בזהירות שהדימוי הגברי של ההייטק הישראלי עשוי להיות מזוהה עם גבריות יהודית, שירות צבאי והזדמנויות תעסוקה שאינן נגישות באותה מידה לכל הקבוצות. זהו הסבר פרשני הדורש מחקר נוסף, לא מנגנון שהסקר הוכיח. המחקר אינו מודד בחירות לימודיות או תעסוקה בפועל, ואינו מייצג את כל בתי הספר בישראל. תרומתו היא להראות שמגדר אינו פועל לבדו: אותה אמונה, אותה זהות מקצועית ואותו מוסד חינוכי עשויים לקבל משמעות שונה בצומת של מגדר, לאום, מעמד והזדמנויות. מדיניות הרחבת גישה להייטק נדרשת לכן לעסוק גם בשייכות ובסטריאוטיפים וגם בחסמים המבניים שמחברים בין בית הספר, הצבא, ההשכלה הגבוהה ושוק העבודה.
לקריאת העמוד
בישראל הורות להט״בית מעניקה שייכות דרך מוסד שמציב בפניה חסמים
גבע שנקמן, דורית סגל־אנגלצ׳ין ואורית טאובמן־בן־ארי סוקרים את המחקר על משפחות הורים להט״בים בישראל דרך ההקשר החברתי, המשפטי והתרבותי שבו הן חיות. ישראל מתוארת כחברה משפחתית ופרו־נטליסטית שבה הורות היא נתיב מרכזי לקבלה חברתית, אך בעת כתיבת המאמר זוגות מאותו מין לא יכלו להינשא בישראל, אפשרויות האימוץ היו מצומצמות, וגברים הומואים נתקלו במשך שנים בחסמי פונדקאות מקומית. המתח הזה עשוי להעצים את הרצון להשתייך דרך הורות ובה בעת להפוך את מימושה ליקר, בירוקרטי ומלווה בסטיגמה. הסקירה מבוססת על חיפוש במאגרי מידע עד אוקטובר 2021 ועל סינתזה נרטיבית של מחקרים אמפיריים, ספרים והספרות על ההקשר הישראלי. המחקרים שנמצאו עסקו בפועל באבות הומואים ובאימהות לסביות בלבד; לא נמצאו מחקרים אמפיריים על הורים ביסקסואלים, טרנסג׳נדרים או קווירים, ורק מחקר ישראלי אחד בחן הסתגלות ילדים לפי מבנה המשפחה. הספרות על שאיפות להורות מצביעה על פער בין רצון לבין סיכוי נתפס לממש הורות בקרב להט״בים, ועל קשרים בין סטיגמה צפויה, שאיפות הורות נמוכות יותר ורווחה נפשית. מחקרים על אבות הומואים מצאו בחלק מן ההשוואות רווחה, משמעות וסיפוק גבוהים, אך המדגמים הסלקטיביים והעיצוב הרוחבי אינם מאפשרים להסיק שההורות עצמה היא שגרמה לכך. מחקרים איכותניים מתארים פונדקאות חוצת גבולות, תלות במשאבים, מתח בין קשר ביולוגי לקשר חברתי, והורות שמקבלת את מרכזיות המשפחה הישראלית ובו בזמן מערערת את ההנחה שמשפחה מחייבת אם ואב. אצל אימהות לסביות עולים שוויון זוגי לצד הבדל משפטי וחברתי בין אם ביולוגית ללא־ביולוגית, וכן נטל להוכיח אימהות ראויה. מסקנת הסקירה אינה שמשפחות אלה אחידות או שהידע הקיים מספיק, אלא שהחוק, המוסדות והנורמות משתתפים בעיצוב חיי המשפחה. לכן מדיניות שוויונית נדרשת גם להסיר חסמי הורות והכרה וגם לבנות מחקר מגוון, ארוך־טווח ומצטלב יותר.
לקריאת העמוד
מוגבלות שכלית וקבלת החלטות נתמכת: בין זכות משפטית למימוש יומיומי
שירלי ורנר בוחנת כיצד הספרות המחקרית שנכתבה בשנים הראשונות לאחר כניסת אמנת האו״ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות לתוקף התייחסה לקבלת החלטות של אנשים עם מוגבלות שכלית. סעיף 12 לאמנה מכיר בכשרותם המשפטית של אנשים עם מוגבלות על בסיס שוויוני ודורש להעמיד תמיכה שתאפשר להם לממש אותה, ובכך מסמן מעבר מהחלטה חלופית שמתקבלת עבור האדם לקבלת החלטות נתמכת הנשענת על רצונו והעדפותיו. הסקירה חיפשה בשישה מאגרי מידע פרסומים באנגלית מאז 2008, בחנה 196 תוצאות וכללה לבסוף 27 מחקרים, רובם מבריטניה ומארצות הברית ורובם איכותניים. המחקרים עסקו במעבר לבגרות, סנגור עצמי, מגורים, תעסוקה, בריאות, מיניות והיריון והשתתפות במחקר, אך בסיס הידע לא היה מאוזן: מגורים, בריאות ומיניות זכו ליותר תשומת לב, בעוד עבודה, סנגור עצמי והשתתפות במחקר נחקרו מעט. החסמים מופיעים בשלוש רמות מצטברות: אנשים עשויים להזדקק לניסיון, למיומנויות ולדרך תקשורת מותאמת; בני משפחה ומטפלים עלולים להעדיף הגנה מסיכון או את הבחירה שנראית להם נכונה; ושירותים מגבילים בחירה באמצעות מחסור בזמן, בכוח אדם, בהכשרה, בעזרים ובגמישות. התמיכה התקבלה ביתר קלות בהחלטות על מגורים, עבודה וסנגור עצמי מאשר בהחלטות רפואיות או רגישות, שבהן אנשי מקצוע ובני משפחה נטו יותר להחליף את רצון האדם בשיקול דעתם. הסקירה לא מצאה מודל מקיף ומבוסס של קבלת החלטות נתמכת, ורק שלושה מן המאמרים שנכללו השתמשו במפורש במסגרת האמנה, ממצא מובן לנוכח התקופה הקצרה מאז כניסתה לתוקף אך חשוב להערכת עומק היישום. גם בתוך המחקר עצמו השתתפותם של אנשים עם מוגבלות שכלית בקביעת שאלות, שיטות ופרשנות הייתה נדירה; רק שני מחקרים העניקו להם תפקיד פעיל בתהליך. ורנר ממליצה לבנות יכולת באמצעות תכנון מטרות וויסות עצמי, להעריך כשרות ביחס להחלטה המסוימת ולא באופן גורף, להכשיר משפחות ואנשי מקצוע בתקשורת, להשתמש בעזרים חזותיים ולאפשר גם טעויות כחלק מלמידה ואוטונומיה. היא מדגישה ששירות ממוקד־אדם דורש גמישות בסדר היום, משאבים וכוח אדם, ולא רק הצהרה שהבחירה שייכת למקבל השירות. זוהי תמונת מצב היסטורית מארבע השנים הראשונות שלאחר האמנה, והיא מוגבלת למחקרים שפורסמו באנגלית ואינה ממפה היטב הבדלים חברתיים־כלכליים או פרקטיקות שירות שלא פורסמו. המשמעות הדמוקרטית היא שהכרה שווה באדם כנושא זכויות נבחנת במוסדות היומיום: רפואה, רווחה, דיור ועבודה צריכים לא רק להימנע מכפייה, אלא לספק את התנאים שבעזרתם קולו של האדם נעשה בר־מימוש.
לקריאת העמוד
מוגבלות והפער הדיגיטלי בישראל: מי נשאר מחוץ לרשת?
סבינה ליסיצה וגלית מדר בוחנות אם התרחבות האינטרנט בישראל צמצמה את הפער הדיגיטלי בין אנשים עם מוגבלות לבין אנשים ללא מוגבלות בשנים 2003–2015. המחקר מאחד שלושה־עשר חתכים שנתיים של הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובסך הכול כולל 95,145 בני עשרים ומעלה החיים בקהילה, מהם 22,290 שדיווחו על בעיה בריאותית או גופנית המפריעה לתפקוד היומיומי. הגישה לאינטרנט עלתה בשתי הקבוצות בקצב כמעט זהה: בקרב אנשים עם מוגבלות מ־18% ל־55%, ובקרב היתר מ־45% ל־83%, כך שהפער המוחלט נותר כ־27–28 נקודות אחוז. גם חיפוש מידע, דואר אלקטרוני ורשתות חברתיות התרחבו, אך בכל אחד מהם נשמר פער ניכר; ברשתות החברתיות הוא אף גדל, מ־6 נקודות אחוז בשנת 2003 ל־27 בשנת 2015. כאשר הניתוח מוגבל למי שכבר משתמשים באינטרנט, הפערים בשימושים המקדמים הון אנושי וחברתי מתונים ויציבים יותר, ולכן צוואר הבקבוק המרכזי הוא עצם החיבור והאימוץ ולא העדר עניין לאחר הכניסה. מודלים רב־משתניים מראים שהסיכוי להתחבר בקרב אנשים עם מוגבלות יורד עם חומרת ההגבלה, גיל, דתיות ומספר ילדים, ועולה עם תעסוקה, השכלה, הכנסה ושליטה בעברית; לנשים ולערבים היה חיסרון מתמשך גם לאחר פיקוח על מאפיינים אחרים. פער הגיל הצטמצם לאורך התקופה ומהגרים הדביקו ואף עברו את יתר היהודים לאחר פיקוח סטטיסטי, אולם הפער הערבי נותר יציב בקרב אנשים עם מוגבלות בשעה שהצטמצם בקרב מי שאין להם מוגבלות. הממצאים תומכים במודל החברתי של מוגבלות: הבעיה אינה רק מצב גופני או בריאותי, אלא גם מכשירים, ממשקים, הכשרה, שפה, עלות ושירותים שאינם מתוכננים למגוון משתמשים. המחברות ממליצות על אכיפה והרחבה של נגישות דיגיטלית, הכשרות קטנות המותאמות לגיל ולסוג הקושי, תמיכה של מטפלים ועובדים סוציאליים, תוכן איכותי בעברית, ערבית ורוסית וגישה חינמית במרכזים קהילתיים. המחקר אינו עוקב אחר אותם אנשים לאורך זמן ואינו מבחין בין סוגי מוגבלות, והוא אינו כולל דיירי מוסדות או מי שלא יכלו להשתתף בריאיון ממושך; משום כך הפער בפועל עשוי להיות גדול מן המדווח. מבחינה דמוקרטית, מעבר שירותי בריאות ורווחה למרחב המקוון אינו ניטרלי: בלי גישה, נגישות ואוריינות, דיגיטציה יכולה להפוך זכויות פורמליות לשירותים שאזרחים מסוימים אינם יכולים לממש.
לקריאת העמוד
מבחני שפה ביקורתיים, רב־לשוניות וצדק חברתי
אילנה שוהמי טוענת שמבחני שפה אינם רק כלי מדידה טכני, מפני שמוסדות משתמשים בציוניהם כדי לפתוח ולסגור שערים להשכלה, תעסוקה, תושבות, אזרחות ושירותים. המאמר הוא סקירה מושגית וביקורתית ולא מחקר אמפירי חדש, והוא מחבר בין הגות על כוח ופיקוח לבין עבודות על תוקף, אתיקה, זכויות לשוניות ורב־לשוניות. נקודת המוצא היא שמבחן עשוי להיות עקבי ומדויק לפי אמות מידה פנימיות ובכל זאת לייצר עוול, אם הוא מודד שליטה בשפה הדומיננטית במקום את הידע שאותו התכוון לבדוק או אם תוצאותיו משמשות להדרה. מכאן ההבחנה בין הוגנות, המתמקדת באיכות המבחן וביחס שווה בתוך מערך המדידה, לבין צדק, הבוחן גם את הערכים, יחסי הכוח, הזכויות והתוצאות שמחוץ לחדר הבחינה. שוהמי מציעה להחליף את הנחת הנבחן החד־לשוני בהכרה ברפרטואר הלשוני המלא: תלמידים ומהגרים חושבים, מסיקים ומתקשרים באמצעות כל השפות שברשותם, ולכן מבחן בשפה אחת עלול להמעיט ביכולתם. היא נשענת בין השאר על מחקרים בישראל שבהם תלמידים יוצאי ברית המועצות לשעבר הצליחו יותר במבחני מתמטיקה ומדעים שהוצגו בעברית וברוסית, ועל מחקר שבו גרסה ערבית–עברית סייעה במיוחד לתלמידים ערבים ביישובים שבהם החשיפה לעברית נמוכה יותר. בעבודת המדעים המתוארת במאמר, הישגי דוברי הרוסית בגרסה הדו־לשונית היו כפולים מהישגי קבוצת הביקורת שנבחנה בעברית בלבד, וקבוצות המיקוד הצביעו גם על ביטחון, הכרה וכבוד שנבעו מעצם נוכחותה של שפת הבית. המאמר אינו מסתפק בתרגום: הוא קורא לבחון גם שימוש בתמונות, סימנים, מרחבים ואמצעים חושיים כחלק מהערכה רב־אופנית, אך מציג זאת כאג׳נדה שעדיין דורשת פיתוח ובדיקה. קודי האתיקה של מקצוע בחינת השפות הם צעד חשוב, אולם העדר סנקציות והישענות על ציות מרצון מגבילים את יכולתם להגן על נבחנים כאשר למדינה או למוסד יש תמריץ לשמר שערי כניסה. הראיות האמפיריות במאמר מגיעות ממחקרים קודמים השונים זה מזה באוכלוסייה, בתחום הדעת ובהיקף, ולכן הן אינן מוכיחות שכל תרגום או כל פורמט רב־לשוני ישפרו כל מבחן. המסר הדמוקרטי הוא שמדידה מוסדית זקוקה לאחריות ציבורית: יש לבדוק לא רק אם הציון מהימן, אלא גם איזה ידע נעלם, מי נושא במחיר, אילו זכויות נפגעות ואילו חלופות מאפשרות השתתפות שוויונית יותר.
לקריאת העמוד
יועצות ערביות בין הגנת נערות, חובת דיווח ופחד מאלימות משפחתית
מיכל דולב־כהן בוחנת כיצד יועצות חינוכיות ערביות בישראל מתמודדות עם פגיעה מינית מבוססת־תמונה: יצירה או הפצה ללא הסכמה של תמונה מינית, או איום בהפצתה. המחקר מבוסס על ראיונות עומק חצי־מובנים בערבית עם 32 יועצות בנות 31–50 ובעלות 4–20 שנות ותק. חמש־עשרה טיפלו בהפצת תמונות, תשע באירועי הפצה כנקמה לאחר פרידה ושמונה בסחיטה מינית. הניתוח הפנומנולוגי זיהה שלושה נושאים. ראשית, היועצות חיפשו אצל הנפגעת קושי רגשי או חברתי, חוסר אהבה ופיקוח, דימוי עצמי נמוך או חולשה לימודית; אף אחת מן המרואיינות לא התמקדה במאפייני הפוגע. המחברת מפרשת את הדפוס כסיכון להאשמת קורבן, העלולה להחריף בושה ולהקטין פנייה לעזרה. שנית, היועצות תיארו התנגשות בין חובה לדווח ולהגן לבין חשש שחשיפת האירוע למשפחה או למשטרה תסכן את הנערה בשל תפיסות של כבוד המשפחה. רובן בחרו שלא לערב הורים, אחרות פנו רק לאם, לרווחה, להנהלת בית הספר או לדמויות מקומיות; חלקן נמנעו מן המשטרה. אלה תיאורי התמודדות, לא הערכה משפטית או הוכחה שהבחירה שמרה על הנערה בכל מקרה. שלישית, הטיפול יצר אצל היועצות פחד, כאב, כעס, אחריות כבדה ובדידות תחת סודיות, ואף שינה את שיחותיהן עם ילדיהן. המחקר מציע הכשרה שמזהה האשמת קורבן, מענים אנונימיים ומותאמי תרבות, נהלי הערכת סיכון ותמיכה מקצועית ליועצות. מגבלותיו כוללות מדגם תכליתי של נשים מעל גיל 31, דיווח עקיף מפי אנשי מקצוע ולא מפי נפגעות, הבדלים לא ידועים בהכשרה וקושי לגייס קולות שמרניים יותר. מבחינה דמוקרטית, הזכות לפרטיות, לכבוד, לביטחון ולסיוע שווה מחייבת את המערכת להגן על הנערה הן מן הפוגע והן מנזק משני שעלול להיגרם בתהליך הדיווח.
לקריאת העמוד
מסלול הנדסה לנשים חרדיות: תמיכות מעשיות לצד פערי הכנה
מיכאל נאור ועמיתיו בוחנים את סמינר תמורה, מסלול לנשים חרדיות המזוהה עם המכללה האקדמית להנדסה עזריאלי בירושלים, כמקרה של שילוב קבוצה דתית מובחנת בלימודי הנדסת תוכנה והנדסת תעשייה וניהול. המחקר משלב ראיון עם מנהלת המסלול ונתוני שאלון אנונימי מסתיו 2020 בקרב 143 סטודנטיות: 73 בתמורה ו־70 במסלול הכללי בעזריאלי. בקרב סטודנטיות תמורה, 94% סימנו פרנסה כמניע ללימודים ו־87% קריירה; 57.5% שמעו על המסלול מחברות ורק 11% מפרסום. נקודת הפתיחה האקדמית הייתה שונה: 59% מן החרדיות דיווחו על בחינה מקבילה במתמטיקה לעומת 93% בחינת בגרות במסלול הכללי, בפיזיקה 1% לעומת 21%, ובאנגלית 56% לעומת 97%. בהתאם, 64% מן הסטודנטיות בתמורה השתתפו במכינה לעומת 40% בעזריאלי, ו־82% קיבלו מלגות לעומת 54%. המודל המתואר כולל חצי שנת מכינה, לימודים בקבוצת נשים, לימודי קודש, שכר לימוד ציבורי, תמיכה מנהלית, חונכות לאימהות, סדנאות תעסוקה והתמחויות. המאמר מדווח על נשירה של 3% בתמורה לעומת 10% במסלול הכללי, אולם הנתונים אינם עוקבים אחר קבוצת כניסה לאורך זמן ואינם מפרידים בין סינון מוקדם, תמיכה ומאפייני המשתתפות. גם טענות על השמה ושכר נשענות במידה רבה על ראיון מנהלת ולא על נתוני תעסוקה שיטתיים. לכן המקרה מלמד כיצד התאמה מוסדית יכולה להפוך זכות פורמלית להשכלה לגישה שימושית לנשים שפוגשות חסמי ידע, מימון, משפחה ונורמות דתיות; הוא אינו מוכיח שנשים־בלבד הוא הפתרון היחיד או העדיף. מבחינה דמוקרטית, האתגר הוא להרחיב חירות ממשית והזדמנות כלכלית תוך שמירה על בחירה של הסטודנטיות ובחינה ביקורתית של המחיר האפשרי של הפרדה מגדרית.
לקריאת העמוד
הסרת מגבלות התנועה הרחיבה את לימודי הנשים הערביות וצמצמה את הפריון
ויקטור לביא ואלכסנדר זבלוצקי משתמשים בביטול דה־פקטו של מגבלות הנסיעה על אזרחים ערבים באוקטובר 1963 כדי לבחון אם השכלת נשים מצמצמת פריון גם כשהשתתפותן בשוק העבודה נמוכה. תחת הממשל הצבאי נדרש היתר ליציאה מיישוב המגורים. המגבלה פגעה במיוחד בילדות מ־23 יישובים שלא היה בהם בית ספר יסודי או תיכון, משום שהלימודים חייבו נסיעה; 26 יישובים תחת אותו ממשל שבהם היה לפחות בית ספר יסודי שימשו קבוצת השוואה. החוקרים שילבו את מקום המגורים עם הגיל בעת הסרת המגבלות וניתחו מדגמי 20% ממפקדי 1983 ו־1995. בקרב נשים שהיו בנות 4–8 ב־1964 נמצאה תוספת של 1.02 שנות לימוד, ובקרב בנות 9–13 תוספת של 0.58 שנה בקירוב; אצל גברים ההשפעה הייתה קטנה ולא מובהקת. החשיפה לשינוי הפחיתה את מספר הילדים שהושלם בכ־0.61 בקבוצה הצעירה ובכ־0.47 בקבוצה המבוגרת. כאשר השינוי ההיסטורי משמש מכשיר להשכלה, האומדן הוא ירידה של כ־0.6 ילד לכל שנת לימוד נוספת. לא נמצאה השפעה ניכרת על השתתפות הנשים בעבודה, גיל הנישואים, נישואים או גירושים, ולכן המאמר מפנה למנגנונים אחרים: התאמה לבן זוג משכיל יותר, השקעה רבה יותר בהשכלת הילדים, ידע בריאותי ואמצעי מניעה, העדפות פריון וכוח החלטה במשפחה. בדיקות פלצבו, מגמות קודמות, מרחק מבית ספר, נגישות לבריאות והגירה מחזקות את הפרשנות, אך אינן יכולות לשלול לחלוטין השפעה ישירה אחרת של הסרת מגבלת התנועה. המחקר מדגים כיצד שלילת חופש תנועה יכולה ליצור אי־שוויון מגדרי ממשי בחינוך, וכיצד הרחבת זכות אזרחית בסיסית עשויה לשנות בחירות משפחתיות בין־דוריות גם בלי שינוי מקביל בתעסוקה.
לקריאת העמוד
פער תוחלת החיים הערבי־יהודי עבר מילדות לגילים מבוגרים — אך לא נעלם
עמיד מ׳ סאבנה בוחן לא רק אם קיים פער בתוחלת החיים בין המיעוט הערבי־פלסטיני לרוב היהודי בישראל, אלא גם אילו גילאים וסיבות מוות מייצרים אותו לאורך זמן. הוא השתמש בשיעורי תמותה לפי גיל, מין וקבוצת אוכלוסייה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנים 1975–2012 ובנתוני סיבות מוות של המרכז הלאומי לבקרת מחלות לשנים 1980–2007. באמצעות לוחות חיים ופירוק דמוגרפי הוערכה התרומה של כל קבוצת גיל ושל מחלות שונות לפער הכולל. בשנות השבעים והשמונים הצטמצם הפער משום שתמותת תינוקות וילדים ערבים ירדה במהירות: אצל גברים, תרומת גיל 0–4 ירדה מ־58% מן הפער ב־1975–1979 ל־11% ב־2008–2012; אצל נשים, מ־51% ל־15%. במקביל התרחש תהליך הפוך אחרי גיל 45. חלקם של גילאים אלה עלה ל־73% מן הפער בין גברים ול־79% מן הפער בין נשים ב־2008–2012, והפער הכולל היה אז 4.2 שנים לגברים ו־3.1 לנשים. בפירוק לפי סיבות, סוכרת וסרטן הרחיבו את הפער בקרב שני המינים; מחלות לב הרחיבו אותו אצל גברים אך תרומתן לפער אצל נשים פחתה. המאמר מציע שהמעבר ממחלות זיהומיות למחלות כרוניות התרחש על רקע אי־שוויון חברתי, הפרדה מרחבית, נגישות שונה לשירותים והבדלים בהתנהגויות בריאות, אך הניתוח אינו מזהה מה גרם לכל מוות או כמה מכל פער נובע מכל מנגנון חברתי. נתוני הסיבות מקובצים לגילים רחבים ועלולים לכלול שגיאות סיווג. לכן המסר אינו שתוחלת החיים לא השתפרה, אלא ששיפור כללי יכול להתקיים לצד אי־שוויון מתמשך שמשנה את צורתו ודורש מדיניות ממוקדת בגיל ובמחלה.
לקריאת העמוד
מאוימים או מאיימים? אידאולוגיה, איום ומדיניות מקלט
דפנה קנטי, קרן ל׳ ג׳ סניידר, אן פדרסן ובריאן ג׳ הול בחנו מדוע אזרחים תומכים במדיניות מדירה כלפי מבקשי מקלט. במחקר הראשון הושוו סקרי אינטרנט של 137 יהודים תושבי תל אביב ושל 138 תושבי פרת׳ שבאוסטרליה. המשתתפים מיקמו את עצמם על רצף פוליטי, העריכו איומים חומריים וסמליים שיוחסו למבקשי מקלט והביעו עמדה כלפי מדיניות הממשלה. בשני המקומות, הזדהות ימנית יותר נקשרה לתפיסת איום גבוהה יותר ולתמיכה רבה יותר במדיניות מגבילה; ניתוח תיווך הראה שתפיסת האיום מסבירה חלק, אך לא את כולו, מן הקשר בין אידאולוגיה לעמדה. המשיבים הישראלים דיווחו על איום גבוה יותר, ואילו התמיכה בהדרה הייתה מעט גבוהה יותר במדגם האוסטרלי. במחקר השני הסכימו 94 ממשתתפי תל אביב להצטרף לגל חוזר באוגוסט 2014, במהלך הלחימה בעזה, ונתוני 93 מהם נכללו בניתוח אוגוסט לאחר הסקר הראשון במרץ. רמת ההדרה והאיום כלפי מבקשי מקלט לא עלתה באופן מובהק בין הגלים, ואותו דפוס תיווך הופיע בשניהם. התוצאה אינה מלמדת שתפיסת איום היא עובדה על מבקשי מקלט או שהאידאולוגיה גורמת בהכרח לעמדה; אלה מדדים עצמיים וניתוח קשרים במדגמים קטנים, עירוניים ולא מייצגים. גם המונחים ״ימין״ ו״שמאל״ לא הוגדרו, וסולמות האיום לא היו זהים לחלוטין בין המדינות. התרומה היא זיהוי מנגנון עקבי לכאורה: השקפה פוליטית קשורה לאופן שבו מידע וקבוצת חוץ מתפרשים כאיום, והפירוש הזה קשור לתמיכה במדיניות. לכן דיון דמוקרטי במדיניות מקלט צריך לבדוק לא רק העדפות סופיות אלא גם כיצד שיח ציבורי מייצר, מחזק או מתקן תפיסות איום.
לקריאת העמוד
טיפול בבית בלי הגנה מספקת: זכויות עובדות ועובדי הסיעוד
אוהד גרין וליאת איילון בחנו את תנאי העבודה של שתי קבוצות שמאפשרות לישראלים מבוגרים להישאר בביתם: 338 מהגרות ומהגרי עבודה המתגוררים בבית המטופל ו־185 עובדות ועובדים מקומיים המגיעים אליו לשעות טיפול. המשתתפים אותרו בעקיפין דרך מדגם שכבות אקראי של זכאי גמלת סיעוד בני יותר מ־70 במרכז הארץ, ורואיינו פנים אל פנים על שש זכויות בסיסיות ועל התנהגות פוגענית הקשורה לעבודה. ההפרות היו נרחבות בשתי הקבוצות. לפי טבלת הממצאים, 58.4% מן המטפלים המהגרים ו־48% מן המקומיים לא קיבלו ימי חופשה מעבר ליום המנוחה השבועי; 79% מן המהגרים ו־66% מן המקומיים לא קיבלו ימי מחלה בתשלום; 35% מן המהגרים לא קיבלו בקביעות אפילו את יום המנוחה השבועי; ולכ־15% מן המהגרים ול־20% מן המקומיים לא היה חוזה חתום. שיעור המדווחים על התעללות בעבודה היה קטן יותר אך לא זניח — 7.4% בקרב המהגרים ו־2.7% בקרב המקומיים — והמהגרים היו פגיעים יותר לכמה הפרות ולהתעללות רגשית. המחקר מדגיש שמגורים במקום העבודה, חוב שנוצר מדמי תיווך, מגבלות שפה ותלות בהיתר ובמעסיק עלולים לצמצם אפשרות לעזוב או להתלונן. עם זאת, זהו מחקר חתך ראשוני: הוא כלל עובדים מורשים במרכז הארץ, ההגעה אליהם דרך המטופל או המשפחה עלולה להשמיט מקרים קשים, והשאלון הסגור אינו מתאר את נסיבות כל אירוע. המאמר אינו קובע שכל הפרה מכוונת ואינו מודד ישירות את איכות הטיפול, אך הוא מראה שמדיניות המממנת טיפול ביתי בלי אכיפה ותמיכה מספקות מעבירה עלויות אל העובדים ועלולה לפגוע גם ברווחת המטופלים.
לקריאת העמוד
שכונה, תמיכה ואי־שוויון באלימות בין בני זוג
ניהאיה דאוד, רוסלן סרגיינקו, פטרישיה אוקמפו ואילנה שהם־ורדי שאלו אם הסביבה השכונתית יכולה לסייע בהסבר הפער בחשיפה לאלימות מצד בן זוג בין נשים ערביות ליהודיות אזרחיות ישראל. בין אוקטובר 2014 לאוקטובר 2015 רואיינו פנים אל פנים ובפרטיות 1,401 נשים שהגיעו לטיפול היריון או מעקב תינוקות ב־65 תחנות לבריאות המשפחה: 436 ערביות ו־965 יהודיות. החוקרות והחוקרים חיברו לדיווחי הנשים נתוני מפקד על המעמד החברתי־כלכלי של השכונה ובחנו יעילות קולקטיבית, בעיות בשכונה, חברות בקבוצות, השתתפות פעילה ותמיכה חומרית, רגשית ומידעית. לפי מדד רחב שכלל אלימות פיזית או מינית, רגשית וכן בידוד ושליטה חברתית־כלכלית, כ־67% מהנשים הערביות וכ־28% מהנשים היהודיות דיווחו על לפחות ביטוי אחד. לאחר התאמה למאפייני הפרט, יחס הסיכויים בקרב ערביות היה 4.19; במודל המלא, שכלל גם מאפייני שכונה ותמיכה, הוא ירד ל־3.18, עם רווח סמך של 1.92–5.25, אך נותר מובהק. בניגוד להשערה, לכידות ופיקוח חברתי בלתי־פורמלי — שני רכיבי ״יעילות קולקטיבית״ — לא הסבירו את הפער. לעומת זאת, בעיות בשכונה נקשרו ליותר אלימות, ואילו תמיכה חברתית, השתתפות פעילה בפעילות ציבורית או קבוצתית ומעמד שכונתי קרוב לממוצע של קבוצת האוכלוסייה נקשרו להגנה בחלק מן המודלים. זהו מחקר חתך הנשען בעיקר על דיווח עצמי של נשים בגיל הפריון שהגיעו לשירותי בריאות; הוא אינו מוכיח מה גורם לאלימות, אינו כולל נשים שלא הגיעו לתחנות ואינו מלמד שהתארגנות כשלעצמה תמנע פגיעה. תרומתו היא בהפרדת משאבים ממשיים וקשרים פעילים מן הרעיון הכללי שקהילה מלוכדת תמיד מגינה, ובהצבעה על צורך לשלב תמיכה ישירה ושיפור תנאים מבניים עם שינוי יחסי כוח מגדריים.
לקריאת העמוד
מסלולי הזדמנות שנייה להשכלה גבוהה: כיצד חלופה שוויונית עלולה להעמיק אי־שוויון אתני
המאמר בוחן פרדוקס מדיניות: תוכניות שנועדו לאפשר למי שלא קיבלו תעודת בגרות להגיע להשכלה גבוהה עשויות לצמצם חסם פורמלי, אך להרחיב בפועל את אי־השוויון בהזדמנויות. בישראל קיימים כמה נתיבים כאלה — מכינות קדם־אקדמיות, השלמת בחינות בגרות “חיצוניות” לאחר התיכון, ובמוסדות ובתחומים מסוימים קבלה על בסיס מבחן פסיכומטרי ללא בגרות. כל נתיב דורש מידע, זמן, הכנה או מימון, ולכן עצם קיומו אינו מבטיח שימוש שוויוני בו. החוקרים השתמשו בארבעה גלים של הסקר האורכי הישראלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנערכו בשנים 2012–2016 במדגם מייצג של אוכלוסיית התושבים הוותיקים. הם הגבילו את הניתוח לילידי ישראל, לבני 19–35 בקרב ערבים ולבני 21–37 בקרב יהודים, כדי להביא בחשבון את פערי העיתוי הנובעים מן השירות הצבאי; במדגם המוגבל היו 2,960 משיבים. המשתנה המרכזי היה לימודים בעבר או בהווה במוסד אקדמי ישראלי, והמודל בחן את הקשר בין תעודת בגרות בתחילת התקופה, שיוך אתני והאינטראקציה ביניהם, תוך בקרה על גיל, מגדר וזהות חרדית. מודל הרגרסיה כלל 2,408 תצפיות מלאות. הפער הבסיסי היה גדול: עד 2016 למדו במוסד אקדמי 42.91% מבעלי תעודת בגרות, לעומת 2.32% בלבד ממי שלא החזיקו בתעודה בתחילת התקופה. גם בקרב בעלי בגרות נמצאו פערים אתניים, אך בקרב המשתמשים בנתיב החלופי הם היו בולטים יותר. הסיכוי של אשכנזים בעלי בגרות ללמוד באקדמיה היה כמעט פי שלושה מזה של ערבים וגבוה בכ־20% מזה של מזרחים; ללא בגרות, היחסים התקרבו לפי ארבעה מול ערבים ולפי שניים מול מזרחים. תחזיות המודל ממחישות את המבנה: בקרב בעלי בגרות ההסתברות המשוערת ללימודים אקדמיים הייתה 58.5% לאשכנזים, 56.0% ליהודים דור שלישי בישראל, 52.7% למזרחים ו־28.4% לערבים. בקרב חסרי בגרות היא ירדה ל־5.2% לאשכנזים, 1.7% ליהודים דור שלישי, 1.0% למזרחים ו־3.6% לערבים. מזרחים היו אפוא הקבוצה שנפגעה במיוחד מהיעדר בגרות במודל, אף שהערבים נותרו הקבוצה בעלת שיעור ההשתתפות האקדמית הנמוך ביותר במסלול הרגיל. החוקרים מפרשים את הממצא באמצעות השערת “אי־שוויון הנשמר באופן מרבי”: כאשר נפתחת הזדמנות חינוכית חדשה, בעלי משאבים חברתיים, תרבותיים וכלכליים מסוגלים לנצל אותה ראשונים. מכינות מסוימות אמנם מכוונות לקבוצות מוחלשות, אך מלגות התלויות בשירות צבאי עלולות להקשות על אזרחים ערבים; הכנה פרטית לבחינות עולה כסף; ואפשרויות קבלה ללא בגרות אינן תמיד מפורסמות באופן רחב. לכן מסלול שוויוני לכאורה עשוי לסייע בעיקר לתלמידים חלשים מבחינה לימודית שמגיעים מרקע קבוצתי חזק. המאמר אינו קורא לבטל את המסלולים. מאחר שפחות מ־3% מחסרי הבגרות השתמשו בהם, השפעתם הכוללת על אי־השוויון בישראל בתקופה שנבדקה הייתה קטנה, אך דפוס השימוש מלמד שהמדיניות לא השיגה את מטרתה השוויונית. החוקרים מציעים שמיקוד מדויק יותר, פנייה יזומה לקבוצות מוחלשות ושיפור הנגישות למידע עשויים לשנות את התוצאה, ומדגישים שנדרשים נתונים טובים יותר על המסלול הספציפי, השכלת ההורים והמעמד החברתי־כלכלי. מנקודת מבט דמוקרטית, הזכות הפורמלית להגיש מועמדות אינה שקולה ליכולת ממשית לממש אותה. שוויון הזדמנויות דורש שהמידע, ההכנה, התמיכה והמימון יהיו נגישים גם למי שאינם מחוברים לרשתות החזקות; אחרת, רפורמה אוניברסלית יכולה לשעתק את ההיררכיה שהיא נועדה לפרק.
לקריאת העמוד
נישואים מחוץ לרבנות: כיצד מסורת וזכויות של ידועים בציבור יוצרות לגיטימציה
בישראל אין מסלול כללי לנישואים אזרחיים בתוך המדינה, ונישואים רשמיים נערכים באמצעות המוסדות הדתיים המוכרים. המאמר מתמקד לא במי שאינם יכולים להינשא ברבנות, אלא בארבעים זוגות יהודים של איש ואישה שהיו זכאים למסלול הרבני ובחרו בטקס פרטי מחוץ לו. השאלה היא כיצד טקס שאינו מוביל בהכרח לרישום רשמי נעשה בעיני הזוג, סביבתו ולעיתים גם מוסדות המדינה לנישואים “לכל דבר”. המחקר מבוסס על ראיונות עומק חצי־מובנים שנערכו בשנים 2019–2021 עם שמונים משתתפים. המרואיינים נשאלו על המניעים לבחירה, מאפייני הטקס, תגובות המשפחה והסביבה, נישואים אזרחיים בחו״ל, רישום במרשם האוכלוסין והמשמעות החברתית והמשפטית שייחסו למעמדם. הראיונות תומללו, פרטים מזהים שונו, והחוקרות ניתחו תמות חוזרות. הממצא הראשון הוא ש“מסורת” משמשת משאב של לגיטימציה חברתית גם כאשר הטקס מערער על סמכות הרבנות. שלושים ושבעה מארבעים הזוגות שילבו בטקס רכיבים מן החופה והקידושין או ערכו טקס שנתפס בעיניהם כהלכתי; עבורם, הדמיון לטקס יהודי מוכר הפך את האירוע למובן ומקובל בעיני המשפחה והאורחים. המסורת כאן אינה רק שימור העבר: הזוגות עיצבו אותה מחדש כדי לבטא שוויון, השתתפות נשית, ביקורת על הממסד או זהות דתית שאינה זהה לדגם האורתודוקסי הרשמי. הממצא השני הוא שרוב הזוגות העדיפו את ההכרה החברתית על פני הרישום. עשרים ושישה זוגות, 65% מן המדגם, אמרו שאינם מתכננים להירשם כנשואים, והסתפקו במעמד של ידועים בציבור; ארבעה־עשר זוגות ביקשו רישום לאחר נישואים אזרחיים בחו״ל, לעיתים בשל לחץ משפחתי או חשש מסיבוכים ביורוקרטיים. גם בקרב הנרשמים, הטקס הפרטי בישראל — שבו נכחו המשפחה והחברים ושאותו עיצבו בני הזוג — נתפס כ“חתונה האמיתית”, בעוד הטקס האזרחי בחו״ל תואר כאמצעי להשגת חותמת רשמית. אלא שהלגיטימציה החברתית אינה עצמאית לחלוטין מן המשפט. דיני הידועים בציבור בישראל מעניקים לזוגות לא־רשומים מערך נרחב של זכויות, הגנות וחובות, ולכן רבים מן המרואיינים יכלו לחיות כנשואים בלי רישום ובלי מכשולים משמעותיים בחיי היומיום. החוקרות טוענות כי בני הזוג יכולים לוותר על השכבה העליונה של לגיטימציה משפטית — רישום פורמלי — דווקא משום שהם נהנים משכבה אחרת של הכרה משפטית. לצד זאת, המרואיינים ציינו הליכים ביורוקרטיים שאינם נדרשים מזוג נשוי, וחלקם ביקשו להימנע מסמכות בתי הדין הרבניים במקרה של פרידה, במיוחד בשל פגיעוּתן של נשים בדיני הגירושים הדתיים. המשמעות הדמוקרטית־ליברלית של המחקר נוגעת לחופש הבחירה בטקס ובזהות, לשוויון בין צורות משפחה ולגבולות השליטה הממסדית על מעמד אישי. הוא מראה ששינוי מוסדי יכול להתרחש גם “מלמטה”: אזרחים מפתחים פרקטיקה חלופית, קהילה מעניקה לה הכרה, והמשפט האזרחי מספק חלק מן ההגנות הדרושות לה. בה בעת, התלות בזכויות עקיפות של ידועים בציבור מדגישה שהכרה חברתית אינה תחליף מלא למסלול אזרחי שוויוני וברור.
לקריאת העמוד
אותו מוצר, מחיר נמוך יותר: הפער המגדרי במכרזי eBay
המאמר בוחן אם אי־שוויון מגדרי מופיע גם בשוקי מוצרים, ולא רק בשכר ובעבודה. יתרונו המרכזי הוא האפשרות להשוות בין נשים וגברים שמכרו באותו אתר את אותו מוצר, תוך בקרה על מצב המוצר, מוניטין וניסיון המוכר, מחיר פתיחה, מחיר סף, תמונות, נוסח המודעה, מועד העסקה ומאפיינים נוספים. במכרז מקוון, לאחר העלאת המודעה המוכר אינו מנהל משא ומתן עם הקונים, ולכן הבדלים בכושר מיקוח אינם מסבירים ישירות את המחיר הסופי. החוקרות ניתחו את כלל העסקאות שהושלמו בשנים 2009–2012 עבור 420 מן המוצרים הפופולריים בקטגוריות eBay, בהשתתפות מוכרים פרטיים מארצות הברית. המאגר הכולל כלל 1,106,741 עסקאות בארבעה מסלולי מכירה; הניתוח המרכזי התמקד ב־631,516 מכרזים, שבהם נשים היו 23.07% מן המוכרים. לנשים היה בממוצע פחות ניסיון באתר אך מוניטין מעט טוב יותר, ולא נמצא פער מהותי בהערכות שקיבלו לאחר העסקה. לאחר השוואה בין מוכרים בעלי מאפיינים דומים שמכרו את אותו מוצר, נשים קיבלו בממוצע 0.89 הצעות פחות ומחיר סופי נמוך ב־4.88 דולר. במודל של מחיר לוגריתמי הפער הממוצע היה 5.3%; במוצרים משומשים נשים קיבלו 2.9% פחות, ואילו במוצרים חדשים — שבהם קשה לייחס את ההבדל לאיכות פיזית שונה — הפער הגיע ל־19.7%. גם לאחר בקרה על הטון החיובי או השלילי של טקסט המודעה נותר פער של כ־3% במוצרים משומשים ושל כ־19% במוצרים חדשים. שני ניסויים משלימים בדקו כיצד פער כזה יכול להיווצר בלי שהאתר מציג שדה מגדר. בניסוי הראשון, 400 משתתפים בחנו חמישה פרופילים אמיתיים כל אחד: מתוך 2,000 הערכות, מגדר המוכר זוהה נכון 1,127 פעמים, זוהה באופן שגוי 170 פעמים, וב־701 מקרים המשתתפים לא הכריעו. בניסוי שני, 116 משתתפים העריכו כרטיס מתנה של אמזון בערך נקוב של 100 דולר; הערך הממוצע שיוחס לכרטיס שמכרה “Alison” היה 83.34 דולר, לעומת 87.42 דולר לכרטיס זהה שמכר “Brad”. הניסויים אינם מוכיחים שכל פער השדה נובע מאותו מנגנון, אך הם מחזקים את האפשרות שמגדר נתפס וסטטוס חברתי משפיעים על ערך כלכלי גם בעסקה שנראית ניטרלית. מנקודת מבט של שוויון, המאמר ממחיש שהיעדר כלל מפלה גלוי אינו מבטיח תוצאה שוויונית. שוק יכול להעניק למוכרות תמורה נמוכה יותר גם כאשר איכות המוצר, המוניטין ומבנה העסקה דומים, מפני שקונים מפרשים רמזים עקיפים דרך סטריאוטיפים והיררכיות חברתיות. לכן בחינה של חירות כלכלית ושוויון הזדמנויות מחייבת להתבונן גם בתוצאות בפועל ובמנגנוני הערכה, ולא רק בכללים הפורמליים של הפלטפורמה.
לקריאת העמוד
כשהמוכרת אינה ״מתאימה״ למוצר: מגדר, מחיר ואי־ודאות בשוק המקוון
תמר קריכלי־כץ, טלי רגב ושלי קורל חוקרות מדוע מוכרות ב־eBay קיבלו מחירים נמוכים יותר ממוכרים עבור אותם מוצרים, ומדוע הפער משתנה בין סוגי מוצרים. נקודת המוצא היא מחקר קודם על כל מכירות הפומביות של 420 מוצרים מובילים בשנים 2009–2012, שבו נשים קיבלו בממוצע כ־80 סנט על כל דולר שקיבל גבר במוצר חדש זהה וכ־97 סנט במוצר משומש זהה, לאחר בקרה על מאפייני מוכר ועסקה. המחקר הנוכחי מתמקד ב־306 מוצרים שניתן היה לזהות מתמונה — 99 חדשים ו־207 משומשים — ומחבר לכל מוצר את פער המחיר שנאמד במחקר המקורי עם תפיסות שנאספו בסקרים חדשים בקרב יותר מאלפיים משתתפים. בסקר הראשון נשאלו המשתתפים אם הבעלים־המוכר הטיפוסי של כל מוצר נתפס כאישה או כגבר, וכן כיצד הם מעריכים את כשירותו, מעמדו וחמימותו. במוצרים חדשים שנחשבו ״גבריים״, נשים נשאו קנס מחיר נוסף של 8.5 נקודות אחוז לעומת מוצרים שנחשבו ״נשיים״; החוקרות מפרשות זאת כ״חוסר התאמה״ בין המוכרת בפועל לבין הדמות התרבותית של בעל המוצר. בסקר השני נמדדו אי־ודאות לגבי נכונות אישית לשלם, עניין במחירים שאחרים משלמים ועניין בזהות הבעלים. ככל שאנשים היו פחות בטוחים במחיר או רצו יותר לדעת מי הבעלים, הם נטו להישען יותר על רמזים חברתיים, והפער לרעת נשים גדל במוצרים חדשים. במוצרים משומשים הופיע דפוס שונה: אי־ודאות לגבי מצב המוצר מגבירה את חשיבות תיאורו ומהימנות המוכר, וסטריאוטיפ שלפיו נשים אמינות וזהירות יותר נקשר לפער קטן יותר. אין פירוש הדבר שנשים זכו בדרך כלל ליתרון במוצרים ״נשיים״ או משומשים; היתרון היחסי לא ביטל בהכרח את הקנס הכללי, וחלק מן האומדנים היו מובהקים רק ברמות גבוליות. המחקר מדגים כיצד סטריאוטיפ יכול להיצמד גם לחפץ ול״בעלים הטיפוסי״ שלו, וכיצד עמימות במחיר פותחת מרחב רחב יותר לשימוש ברמזי סטטוס. עם זאת, הוא משלב נתוני מכירות תצפיתיים עם הערכות מצרפיות ברמת המוצר, אינו ניסוי שדה חדש שמקצה אקראית מגדר למוכר, ומתמקד בפלטפורמה, בתקופה ובמוצרים מסוימים בארצות הברית. לכן הוא מציע ראיות למנגנונים אפשריים ואינו מוכיח שכל פער נובע מהטיה מודעת או שסילוק אי־ודאות לבדו יבטל אפליה. המחברות מציעות לבחון כיצד פלטפורמות יכולות לצמצם עמימות וכיצד הגנה משפטית מפני אפליה תחול בשוקי עמית־לעמית, תוך התייחסות לאכיפה, לאחריות הפלטפורמה ולכבוד ולאוטונומיה של משתמשיה.
לקריאת העמוד
אי־שוויון מגדרי בשווקים: בין סטריאוטיפים, אינטראקציות ומשפט
תמר קריכלי־כץ מציעה לראות אי־שוויון מגדרי בשווקים לא רק כתוצאה מצטברת של בחירות אישיות או מפערים במשאבים, אלא כתהליך שנבנה מחדש באינספור אינטראקציות. המאמר הוא סקירת ספרות המתמקדת בעיקר בארצות הברית ומחברת בין מחקר סוציולוגי, פסיכולוגיה חברתית ומחקר סוציו־משפטי. אף שנרשמה התקדמות ניכרת בהשכלה, בהשתתפות נשים בעבודה ובצמצום פערי שכר, ההתקדמות האטה; הפרדה בין מקצועות, תגמול נמוך לעיסוקים שבהם רוב נשי, תשואה גבוהה לשעות עבודה ארוכות וקנס האימהוּת ממשיכים לייצר פערים. הספרות המתפתחת על שוקי מוצרים, דיור, משכנתאות ואשראי מצביעה על מנגנונים דומים גם מחוץ ליחסי עבודה. בלב ההסבר עומד ״מסגור מגדרי״: אנשים מסווגים זה את זה במהירות לפי מגדר ומפעילים, לעיתים בלי מודעות, ציפיות תרבותיות שלפיהן גברים נתפסים כסמכותיים וכשירים יותר ונשים כקהילתיות ומטפלות יותר. המסגור משפיע על ציפיות מאחרים, על ביצוע והתנהגות עצמית, על הערכת אותו ביצוע ועל ענישה של מי שסוטים מן התפקיד המצופה. לכן אינטראקציה בשוק אינה רק משקפת היררכיה קיימת; היא גם מחלקת משאבים באופן שמאשר מחדש את הסטריאוטיפ ומעניק לו מראית עין של עובדה. המשפט יכול לקטוע את המעגל באמצעות איסורים, זכויות ואיתות נורמטיבי, אך הוא פועל בתוך אותה תרבות. בתי משפט עשויים לקבל פערי שוק כהסבר לגיטימי, ארגונים יכולים לבנות תוכניות גיוון ונהלי תלונה סמליים בלי לשנות את חלוקת הכוח, ונפגעות נדרשות לזהות את הפגיעה כמשפטית ולשאת בעלויות של תביעה מול נתבעים חוזרים ובעלי משאבים. עם זאת, למחברת אין עמדה שלפיה המשפט חסר תועלת: מחקרים על ההשפעה האקספרסיבית שלו מראים שהבלטת נורמה משפטית יכולה לשנות שיפוטים והתנהגות, ולכן חוק מתוכנן ומיושם היטב עשוי לשנות גם אמונות. זהו מאמר סקירה ולא ניסוי חדש, והספרות הנסקרת עשירה בהרבה לגבי שוק העבודה מאשר לגבי שוקי דיור, מוצרים ואשראי; היא גם נשענת במידה רבה על הקשר אמריקאי ועל קטגוריות בינאריות, והמאמר עצמו מסמן הצטלבות זהויות ואי־התאמה מגדרית ככיווני מחקר. המסר הדמוקרטי הוא ששוויון משפטי פורמלי אינו מבטל מנגנונים תרבותיים שמקצים הזדמנויות, הכנסה וכוח, אך גם שמוסדות משפטיים יכולים להשפיע כאשר הם בוחנים תוצאות, ציות ממשי ויחסי כוח ולא רק כוונות מוצהרות.
לקריאת העמוד
כשזכות לדיור נשמטת: מאזרחות חברתית לפגיעה בזכויות אדם
עינת לביא ואורלי בנימין בוחנות כיצד פגיעה בזכות חברתית יכולה להפוך, בתנאים מסוימים, לפגיעה ישירה בזכויות אדם. המאמר נשען על מחקר איכותני שבו רואיינו בשנים 2009–2013 חמישים אימהות בישראל שנאבקו לפרנס את ילדיהן בעוני, ומתוכו מנתח לעומק מקרה אחד תחת שם בדוי. האם המתוארת הייתה זכאית להבטחת הכנסה ולסיוע בשכר דירה, אך לא לדירה ציבורית משום שהייתה אם לילד אחד; עיקול בחשבון הבנק מנע מהסיוע להגיע בפועל לשכר הדירה, רשת המשפחה הענייה לא יכלה לספק חלופה, והיא חששה שפנייה נוספת לרווחה תסכן את המשך המשמורת על בנה. בתוך מצב זה נעשתה תלויה בבעל דירה שסיפק קורת גג וסיוע חומרי אך כפה עליה קשר מיני באמצעות איום מרומז או מפורש באובדן הבית. החוקרות אינן מתארות זאת כבחירה חופשית בשוק, אלא כפתרון הישרדות תחת כפייה שבו ההגנה על הדיור ועל חיי המשפחה נקנית במחיר האוטונומיה והשליטה בגוף. הן מכנות את המצב ״אזרחות מודרת״: השתייכות פורמלית למדינה שאינה מלווה ביכולת ממשית לממש זכויות חברתיות, להשתתף בחברה ולפנות למוסדות בביטחון. מושג נוסף הוא ״זכאות מופרטת״, מצב שבו תחושת הזכות נותרת קיימת אך אין מסלול מוסדי יעיל לתבוע אותה, ולכן האדם נדחק לחפש פתרון פרטי ומסוכן. תרומת המאמר היא בהצגת השרשרת המוסדית והרגשית שמחברת מדיניות דיור, חובות, רשתות תמיכה דלות ופחד מהפרדת ילד מאמו לפגיעה בכבוד ובחירות. עם זאת, זהו ניתוח נרטיבי של מקרה יחיד שנבחר בשל עושרו התיאורי מתוך מאגר רחב יותר; הוא אינו מודד שכיחות, אינו מוכיח שכל קיצוץ רווחה מוביל לתוצאה כזאת ואינו מעריך התערבות מדיניות מסוימת. מסקנתו הדמוקרטית היא שהגנה על זכויות אדם אינה מתקיימת רק באמצעות איסור פורמלי על כפייה: היא תלויה גם במוסדות חברתיים שמונעים מאנשים להידחק לתלות שבה אין להם אפשרות ממשית לומר לא.
לקריאת העמוד
מי תלוי במי? כוח, ערך ושכר בטיפול הסיעודי הביתי בישראל
שירי רגב־מסלם חוקרת כיצד משפחות בישראל מעריכות את עבודתם של מטפלות ומטפלים החיים בביתו של אדם זקן ותלוי בעזרה. היא ערכה בין ינואר 2016 לאוגוסט 2018 חמישים ושניים ראיונות עומק עם בני משפחה יהודים שהיו מעורבים מאוד בניהול ההעסקה, והציגה להם גם תרחיש שבו המדינה מממנת את מלוא השכר כדי להפריד ככל האפשר בין תפיסת הערך לבין יכולת התשלום. המרואיינים נחלקו שווה בשווה: 26 ראו בשכר המינימום תמורה ראויה ו־26 סברו שהעבודה מצדיקה שכר גבוה יותר. בניתוח הסיפורים על יחסי הכוח זוהו שלושה נרטיבים. בסיפור ״המעסיק החזק״ המשפחה נתפסת כמי שמחזיקה בכסף, במעמד ובהגנות אזרחיות, ולכן מוטלת עליה אחריות להכיר בפגיעוּת המטפל; בסיפור ״המטפל החזק״ המשפחה מתארת תלות קיומית במי שמסוגל לעזוב, להציב תנאים או להשפיע על חיי היומיום; ובסיפור ״התלות ההדדית״ שני הצדדים פגיעים, זקוקים זה לזה ומקיימים קשר שאינו מצטמצם לחוזה שוק רגיל. בקרב מי שראו בשכר המינימום שכר ראוי, 14 הדגישו את כוח המעסיק, עשרה את כוח המטפל ורק שניים תלות הדדית; בקרב המצדדים בשכר גבוה יותר, 24 מתוך 26 תיארו תלות הדדית. המחקר אינו מוכיח שהנרטיב לבדו גורם לעמדת השכר ואינו מייצג את כלל המשפחות או המטפלים, אך הוא מראה כיצד סיפור מוסרי על כוח מעצב את הגבול בין חובה משפחתית, עסקת עבודה והכרה בערכה של עבודת טיפול. המסקנה למדיניות היא זהירה: הוא מראה שדיון בשכר ובמימון אינו חישוב תקציבי בלבד, מפני שתפיסות של כוח ותלות משתלבות בהערכת העבודה, אך הוא אינו בוחן איזה הסדר מימון, פיקוח או אכיפה עדיף.
לקריאת העמוד
כשאין כתובת להצלה: הגירה, מוות בים והחורים השחורים של המשפט
איתמר מן בוחן מדוע אנשים במסעות הגירה ימיים עלולים להישאר ללא הגנה מעשית אף שהמשפט הבינלאומי מכיר בזכות לחיים ובחובות הצלה. באמצעות השוואה בין שלושה דגמים של ״חור שחור משפטי״ הוא מבחין תחילה במורשת המאבק בטרור, שבה ממשלות תכננו מרחבים כמו גואנטנמו כדי להרחיק עצורים מהגנות משפטיות, ובמורשת מעצר ההגירה, שבה פגיעה בזכויות נוצרת כתוצר לוואי של החצנת גבולות ומתקני כליאה מרוחקים. הדגם השלישי, הימי, שונה: חלוקת האחריות בין מדינות, כלי שיט, אזורי חיפוש והצלה וכללי סמכות שיפוט עשויה ליצור מצב שבו אדם נתון בסכנה אך אין גורם אחד שהדין מטיל עליו חובה ישירה ומעשית לפעול. כך מתאפשר, לטענת המאמר, ״הרג במחדל״ שאינו דורש תוכנית זדונית ואף יכול להתקיים כאשר כל שחקן מציית לקריאה צרה של חובותיו. המאמר מתמקד בים התיכון המרכזי ומשלב ניתוח דוקטרינרי, היסטורי ותאורטי כדי להסביר כיצד נוצרה הפרדה בין הזכות לבין נושא החובה. מן אינו טוען שאין כלל חובות הצלה או שאין הפרות בשטח, אלא שהארכיטקטורה המשפטית משאירה מרווחים שבהם האחריות מתפזרת והזכויות נעשות תלויות בנוכחות, בקרבה ובשליטה. האפשרות למעבר בטוח מוצגת כדרך לערער על ההנחה המבנית שמסעות מסוכנים הם נקודת המוצא, אך עיקר תרומת המאמר היא אבחונית: לזהות מתי היעדר הגנה אינו חריגה מן הכללים אלא תוצאה שלהם. מבחינה דמוקרטית, הניתוח דורש ממדינות וממוסדות בינלאומיים לא להסתפק בשאלה מי הפר כלל, אלא לבדוק אם חלוקת הסמכויות עצמה משאירה בני אדם בלי כתובת לאחריות.
לקריאת העמוד
מי יקבל זכויות בנייה? מכרזים, שקיפות ושוויון בתכנון המקומי
רונית לוין־שנור ואביגיל פרדמן בוחנות כיצד רשות מקומית צריכה לחלק זכויות שימוש ובנייה כאשר שינוי נקודתי בתוכנית מעניק לבעל מקרקעין אחד אפשרות כלכלית שאינה זמינה לאחרים. נקודת המוצא שלהן היא שהליכי משא ומתן פרטניים בין רשות ליזם מאפשרים גמישות ותמורה ציבורית, אך גם מותירים מרחב רחב להעדפה, שרירות ושחיתות, במיוחד כאשר בתי המשפט נרתעים מהתערבות בשיקול הדעת התכנוני. הן מציעות שהרשות תפרסם את הבקשה, תזמין בעלי מקרקעין רלוונטיים להגיש הצעות חלופיות, ותחייב כל מתחרה לפרט הן את הפיתוח המבוקש והן את התרומה הכספית או הציבורית שהוא מציע. ערכן הפרטי של ההצעות נעשה כך למדד גלוי, ניתן להשוואה ולביקורת, בעוד שהרשות מוסיפה לבחון התאמה לתכנון ולאינטרס הציבורי. המאמר נשען על תפיסת השוויון במשאבים של רונלד דבורקין ומבחין בין פער הנובע מבחירה מודעת לבין נחיתות שמקורה במזל גולמי, במשפחה, בכישרון או בתנאי פתיחה אחרים. כאשר תנאי הרקע הוגנים, העובדה שמציע אחד מוכן לשלם יותר אינה בהכרח הפליה; כאשר התנאים אינם הוגנים, תחרות לבדה עלולה לשעתק את הפער. לכן המחברות מציעות מנגנונים משלימים, כגון קרן תמיכה ביזמים קטנים או, במקרים מסוימים, הגרלה במקום דרישת תרומה, כדי שלא להפוך עושר קיים לכרטיס כניסה בלעדי לזכויות תכנון. תפקיד בתי המשפט, לפי המודל, אינו לבחור את הפרויקט הראוי במקום מוסדות התכנון אלא לאכוף חובות של שקיפות, פתיחת ההליך לתחרות וקיומם של אמצעים לצמצום אי־שוויון. התרומה הדמוקרטית של ההצעה היא בהפיכת החלטה מקומית עתירת ערך מהתמקחות שקשה לראותה להליך שבו הציבור והמתחרים יכולים לבחון את החלופות ואת הנימוקים.
לקריאת העמוד
כשהמדינה קונה טיפול דרך השוק: מי משתחרר מעבודת המשפחה ומי נושא במחיר?
הילה שמיר מבקשת להרחיב את גבולות דיני המשפחה ולבחון טיפול לא רק כיחס פרטי בתוך הבית, אלא כתוצאה של פעולה משולבת של המשפחה, השוק ומדינת הרווחה. היא מפתחת מסגרת חלוקתית בת חמישה ממדים: דה־קומודיפיקציה, כלומר יכולת להתקיים בלי תלות מוחלטת בשכר; דה־משפחתיזציה, כלומר הפחתת התלות בטיפול לא־משולם של קרובים; ריבוד חברתי; חלוקת העבודה בתוך משק הבית; והחלוקה החומרית של כסף, זמן ושירותים. המסגרת מיושמת בהשוואה בין מדיניות הטיפול בילדים ברמה הפדרלית בארצות הברית לבין גמלת הסיעוד, היתרי ההעסקה ומשטר אשרות עובדי הטיפול בישראל. בארצות הברית, שילוב של TANF, סבסוד טיפול נקודתי והטבות מס מעודד השתתפות בשוק העבודה, אך נותן פתרונות שונים מאוד לפי הכנסה ומבנה משפחתי. נשים מסוימות נעשות תלויות בשכר ובשוק הטיפול, אחרות נשארות תלויות במשפחה, ועבודת הטיפול הזולה נשענת במידה רבה על נשים עניות, מהגרות ונשים מקבוצות מיעוט. בישראל, גמלת סיעוד תלויה בהכנסה ובמידת התלות, בצירוף אפשרות לקבל היתר להעסקת עובד זר, הפכה טיפול ביתי צמוד לנגיש גם למשקי בית שאינם עשירים. ההסדר מפחית את נטל הטיפול הישיר מקרובי משפחה, בעיקר מנשים, ועשוי לחזק השתתפות בעבודה ועצמאות של קשישים בביתם. אולם ההישג החלוקתי בתוך ציבור האזרחים ממומן בחלקו באמצעות שכר נמוך, מעמד הגירה זמני ואכיפה חלשה של זכויות עובדות ועובדי טיפול מהגרים; במקום לבטל ריבוד, המדיניות מסיטה אותו אל מי שנמצאים מחוץ למעגל האזרחות המלאה. בשתי המדינות עבודת הטיפול עוברת בעיקר בין נשים ולא בהכרח מתחלקת באופן שוויוני יותר עם גברים. זהו ניתוח משפטי־השוואתי ונורמטיבי המבוסס על חוקים, תוכניות ונתוני מדיניות של תקופתו, ולא מחקר סיבתי שמודד משקי בית או עובדות לאורך זמן. תרומתו היא בהראותו שמדיניות טיפול היא תשתית של אזרחות חברתית ושל שוק העבודה: היא קובעת מי יכול לעבוד, מי רשאי להישאר בביתו, מי מקבל זכויות ומי מסבסד את רווחתם של אחרים באמצעות עבודה פגיעה.
לקריאת העמוד
שיח זכויות המוגבלות התרחב, אך בתי המשפט נשארו רפואיים בעיקרם
שגית מור, רינה ב׳ פיקל וחוי ענבר לנקרי בוחנות אם עלייתה של תפיסת זכויות המוגבלות בישראל שינתה את השפה שבה שופטים מתארים תובעים עם מוגבלות בתביעות נזקי גוף. המחקר מנתח 423 פסקי דין סופיים של בתי משפט מחוזיים שישבו כערכאה דיונית בשנים 1998, 2002, 2006, 2010, 2014 ו־2018, וכללו פגיעה ארוכת טווח ודיון בפיצוי. שישה סטודנטים למשפטים קודדו את ההחלטות, 20% מהן קודדו פעמיים, והמחברות בנו שני מדדים בני 14 משתנים: מדד קונבנציונלי של שפה רפואית, אינדיבידואלית וטרגית, ומדד פרוגרסיבי של שפה חברתית, זכויותית ונגישה יותר. השפה הקונבנציונלית נשארה דומיננטית ולא נרשמה בה ירידה מובהקת לאורך השנים. לעומתה, הציון הגולמי הממוצע במדד הפרוגרסיבי עלה מ־1.4 ב־1998 ל־3.1 ב־2018, וגם המודל הרב־משתני מצא השפעת זמן על המדד הפרוגרסיבי לאחר בקרה על מאפייני התיק, השופט והתובע. העלייה לא החליפה את התפיסה הישנה: כמעט בכל תיק הציון הקונבנציונלי היה גבוה מן הציון הפרוגרסיבי, ותיקים שקיבלו ציון פרוגרסיבי גבוה נטו לקבל גם ציון קונבנציונלי גבוה. המתאם המדווח בין המדדים היה 0.203, והחוק לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות הופיע רק ב־0.2% מן התיקים. כך מתקבל שיח מעורב שבו מילים כגון שילוב והתאמה נכנסות לפסק הדין, אך הפיצוי עדיין נשען בעיקר על נזק רפואי, תלות, כאב ואובדן תפקוד. המחקר מוגבל לפסקי דין שפורסמו במאגר נבו בשש שנות חתך ולספירת מונחים התלויה בקידוד ובהקשר, והוא אינו בודק אם שינוי בשפה שינה את סכומי הפיצוי או את תוצאות ההליך. תרומתו היא בהמחשת הפער בין הכרה פורמלית בזכויות לבין ההטמעה האיטית והחלקית שלהן בדמיון המשפטי ובשגרת העבודה של בתי המשפט.
לקריאת העמוד
מי נושא בנטל ההפקעות בירושלים, ומי נהנה מן התשתיות?
רונית לוין־שנור בוחנת את חלוקת הנטל והתועלת של הפקעות עירוניות בירושלים באמצעות מאגר ייחודי של כל הודעות ההפקעה שפורסמו בין 1 בינואר 1990 ל־31 בדצמבר 2014. המאגר כולל 3,448 מופעי הפקעה הקשורים ל־369 פרויקטים, ומחבר בין הרשומות הרשמיות, 422 תיקי עירייה ובהם 2,348 מסמכים, תוכניות בניין עיר, נתוני מרשם מקרקעין וניתוח GIS. סיווג הבעלים והנהנים מראה כי קרקע פלסטינית היוותה לפי האומדן 38% מכלל הקרקע שנלקחה, אך רק 10% מכלל הקרקע שהופקעה הוקצתה לצרכים מקומיים של שכונות פלסטיניות. מנגד, רק 4% מן הקרקע שנלקחה יוחסה לבעלות יהודית פרטית ולכנסיות, בעוד ש־33% מכלל הקרקע שהופקעה שימשה שכונות יהודיות. בניכוי שימושים כלל־עירוניים, החלוקה המקומית בפועל הייתה 76% לשכונות יהודיות ו־24% לשכונות פלסטיניות, אף שחלקה של ירושלים הפלסטינית באוכלוסייה ובשטח העיר היה כ־36%–37%. ברגרסיה הלוגיסטית, לקרקע שאינה בבעלות יהודית הייתה הסתברות גבוהה פי עשרה עד פי עשרים ושלושה להילקח לשימושים כלל־עירוניים ולא לצורכי השכונה, בהתאם לסוג השימוש ולמעמד הזכות. גם בתוך הקרקע הפלסטינית נמצא שרישום חלש משנה את הסיכון: קרקע לא־מוסדרת, שרובה נתבעת בידי פלסטינים ללא רישום רשמי מלא, הייתה חשופה יותר מקרקע פלסטינית מוסדרת להפקעה למטרות שאינן קהילתיות. הממצאים אינם מוכיחים כוונת אפליה, וסיווג הנהנים והבעלות נשען בחלקו על אומדנים; המודל גם אינו שולט בטופוגרפיה ואין מידע מלא על צורכי כל קהילה. למרות זאת, שילוב המקורות מצביע על בעיה מוסדית רחבה: כוח הפקעה, חולשה פוליטית וחוסר שוויון בהכרה בזכויות קניין יכולים להעביר את מחיר התשתית אל קבוצה שאינה מקבלת חלק מקביל בתועלת המקומית.
לקריאת העמוד
כשהגבול מתרחק מן הדין: הגירה ואחריות להפרות זכויות אדם
קת׳רין קוסטלו ואיתמר מן מציגים מאמר מבוא וסינתזה לגיליון מיוחד על צדק בגבולות ועל אחריות להפרות זכויות אדם בבקרת הגירה. נקודת המוצא שלהם היא שהפרות חמורות ויומיומיות — מאלימות, כליאה והפרדת משפחות ועד החלטות אשרה מפלות והכבדה מעשית על איחוד משפחות — מתקיימות לצד קושי שיטתי לזהות גורם שאפשר לחייבו לתת דין וחשבון ולספק סעד. המאמר אינו מחקר אמפירי מקורי, אלא ניתוח משפטי־תיאורטי חוצה תחומים המשלב משפט בין־לאומי, דיני האיחוד האירופי, דיני פליטים, משפט פלילי בין־לאומי, נזיקין ומשפט זכויות אדם, ומסנתז תרומות דוקטרינריות, אמפיריות ומעשיות מן הגיליון. המחברים מזהים ארבעה מאפיינים מבניים של פער האחריות: הדין מגן על הזכות לצאת יותר משהוא מכיר בזכות להיכנס; קטגוריית הפליט צרה והליכי ההכרה מחמיצים גם מי שעומד בה; בקרת הגירה נעשית מחוץ לשטח המדינה, במקום שבו תחולת החובות והסמכות השיפוטית נתונות במחלוקת; והשליטה מפוצלת בין מדינות, האיחוד האירופי, ארגונים בין־לאומיים וחברות פרטיות. הם עוקבים אחר התפתחות מדיניות ההכלה וההרחקה מסוף המלחמה הקרה, ומראים כיצד משבר 2015 חשף את כשליה אך הוליד גם עוד החצנה, מעצר ושיתוף פעולה עם מדינות שלישיות. מול המבנה הזה הם בוחנים חמישה כיווני פעולה: התדיינות אסטרטגית בזכויות אדם, משפט פלילי בין־לאומי, תביעות נזיקין, חובות חיוביות ובדיקת נאותות, ופעולה ישירה וסולידריות של מצילים ופעילים. לכל מסלול כוח מוגבל: פסק דין יכול לשנות כלל אך גם לדחוף את השליטה הרחק יותר מביקורת; שפה פלילית יכולה לסמן חומרה גם כשאין סמכות או הרשעה; ונזיקין עשויים לספק פיצוי וגילוי מידע בלי לשנות את המערכת. חובות חיוביות עשויות לחצות חלק מן המרחק הטריטוריאלי ופיזור הסמכויות, אך הן מותירות שיקול דעת רחב. המאמר אינו מציע תרופת פלא ומדגיש שמאבק משפטי תלוי בעובדות שמפיקים עיתונאים, חוקרים וארגוני זכויות. אתגר חדש הוא העברת החלטות סינון וכניסה לאלגוריתמים, העלולה להסתיר עוד יותר את התשתית העובדתית ואת שרשרת האחריות. התרומה הדמוקרטית היא בהצגת אחריותיות, גישה לסעד ושלטון החוק כתנאים שאסור שייעלמו כאשר המדינה פועלת מרחוק, באמצעות שליחים או מול מי שאינם אזרחיה.
לקריאת העמוד
כשהפקיד פוגש אלגוריתם: הטיית אוטומציה והיצמדות סלקטיבית לעצה
סער אלון־ברקת ומדלינה בוסיוק בוחנים כיצד בני אדם משלבים עצה אלגוריתמית בהחלטות ציבוריות, ומתמקדים בשתי סכנות שונות. ״הטיית אוטומציה״ היא ציות עודף למערכת חישובית גם כאשר מידע אחר סותר אותה; ״היצמדות סלקטיבית״ היא מתן משקל לעצה דווקא כשהיא מתיישבת עם סטריאוטיפ קודם על האדם הנבחן. החוקרים ערכו שלושה ניסויי סקר בהולנד שבהם המשתתפים שימשו חברי ועד מנהל של בית ספר ונדרשו לבחור לאיזה מורה לא לחדש חוזה. הם קיבלו ציון ביצועים נמוך שהופק בידי אלגוריתם או בידי מומחים אנושיים, לצד הערכה איכותנית שסתרה את הציון במידה שונה. במחקר הראשון, בקרב 605 אזרחים, לא נמצא שהמשתתפים נטו יותר לציית לציון כאשר יוחס לאלגוריתם; רק 11.5 אחוזים פעלו לפי העצה האלגוריתמית לעומת 11.9 אחוזים לפי עצת המומחה. במחקר השני, בקרב 904 אזרחים, שוחזר היעדר הטיית האוטומציה ונוסף ניסוי בזהות המורה: בחלק מן המקרים המורה בעל הציון הנמוך נשא שם הולנדי ובאחרים שם הולנדי־מרוקאי. בקרב 792 משיבים ממוצא הולנדי, הסיכוי שלא לחדש חוזה למורה ההולנדי־מרוקאי היה גבוה יותר, 12.3 לעומת 8.6 אחוזים, כאשר הציון הנמוך התאים לסטריאוטיפ שלילי. ההבדל הופיע על פני שני מקורות העצה, ולא היה גדול באופן מובהק כאשר העצה הייתה אלגוריתמית; כלומר, החלפת מומחה אנושי באלגוריתם לא יצרה את ההטיה, אך גם לא העלימה אותה. המחקר השלישי כלל 1,345 עובדי ציבור ונערך זמן קצר לאחר התפוצצות פרשת קצבאות הטיפול בילדים בהולנד, שבה מערכת סיכון ורשויות המס הפלו משפחות ממוצא זר. עובדי הציבור נטו פחות לעקוב אחר הציון כאשר הוצג כאלגוריתמי, 4.8 לעומת 8.6 אחוזים, ובקרב 1,203 משיבים ממוצא הולנדי לא נמצא דפוס ההיצמדות הסלקטיבית של המחקר השני; למעשה הם נטו פחות להעניש את המורה ההולנדי־מרוקאי. החוקרים מפרשים זאת בזהירות כאפשרות שמודעות ציבורית גבוהה לאפליה יצרה אפקט למידה, אך עיתוי המחקר אינו מאפשר לבודד את השפעת השערורייה מהבדלים בין אזרחים לעובדי ציבור או מלחצי רצייה חברתית. המסקנה אינה שבני אדם חסינים מהטיית אוטומציה בכל הקשר, אלא שבתרחיש שנבדק לא היה ציות כללי גבוה יותר לאלגוריתם לעומת עצה אנושית שקולה. הסיכון הדמוקרטי העיקרי שנחשף הוא שהאדם ״שבתוך הלולאה״ עלול לאשר עצה באופן סלקטיבי כאשר היא מאשרת הטיה מוקדמת, ולכן פיקוח אנושי לבדו אינו ערובה להוגנות כלפי אזרחים פגיעים.
לקריאת העמוד
דת ומחאה פוליטית: אמונה, רשתות חברתיות וחופש דת ב־62 מדינות
גיזם אריקאן ופזית בן־נון בלום שואלות מדוע דת מעודדת לעיתים מחאה פוליטית ולעיתים דווקא פסיביות, ומציעות להפריד בין משאבים ברמת היחיד להזדמנויות ברמת המדינה. ברמת היחיד הן מבחינות בין אמונה דתית פרטית לבין השתתפות חברתית בקהילה דתית. אמונה קשורה לערכי מסורת וקונפורמיות ולכן צפויה להפחית נטייה למחאה כאשר המעורבות החברתית מוחזקת קבועה; לעומתה, תפילה בציבור, חברות בארגונים ורשתות דתיות עשויות לספק מיומנויות אזרחיות, זהות משותפת, מידע ומנגנוני גיוס. ברמת המדינה הן טוענות שחופש ואוטונומיה של ארגונים דתיים יוצרים מבנה הזדמנויות למחאה, ואילו הסדרה, הגבלות ואפליה מצמצמות אותו, במיוחד עבור בני מיעוטים דתיים. המחקר משלב את גלים 5 ו־6 של סקר הערכים העולמי עם מדדי Religion and State ומדדי Pew להגבלות ממשלתיות על דת. המודלים הבסיסיים כוללים 56,837 משיבים ב־62 מדינות, והמודלים עם מלוא בקרות המדינה כוללים 53,430 משיבים ב־58 מדינות. מדד המחאה אינו מודד רק פעולה שבוצעה, אלא נטייה להשתתף בחתימה על עצומות, הפגנות חוקיות וחרמות, לפי תשובות ״עשיתי״, ״עשוי לעשות״ או ״לעולם לא״. בניתוח רב־רמתי, אמונה דתית נקשרה לנטייה נמוכה יותר למחאה, ואילו התנהגות דתית חברתית נקשרה לנטייה גבוהה יותר; איחוד שני הממדים למדד דתיות אחד העלים את ההשפעות המנוגדות. רמות גבוהות יותר של הסדרה דתית נקשרו לפחות מחאה גם לאחר בקרה על דמוקרטיה ופיתוח כלכלי, והפער החזוי בין השווקים הדתיים הפחות והמוסדרים ביותר עמד על 22–26 אחוזים במודלים הרלוונטיים. אצל מיעוטים דתיים, מעמד המיעוט עודד מחאה כאשר ההסדרה והאפליה היו נמוכות, אך השפעתו נחלשה ולבסוף נעשתה שלילית ברמות הגבוהות ביותר. ממצא בלתי צפוי היה שהקשר החיובי בין פעילות ברשת דתית למחאה דווקא התחזק ככל שההסדרה עלתה; המחברות מציעות שפעילים דתיים בתנאי סיכון הם מלכתחילה נחושים או נכונים יותר להסתכן, אך הנתונים אינם מאפשרים לבדוק הסבר זה. זהו ניתוח תצפיתי וחתך, הנשען על דיווח עצמי ומדדים שאינם לוכדים כל סוג של אמונה, דיכוי או פעולה פוליטית, ולכן הממצאים מלמדים על קשרים מותנים ולא מוכיחים שהסדרה מדינתית לבדה גורמת לירידה במחאה.
לקריאת העמוד
גבולות, קרקע וארנונה: מי מרוויח מחלוקת המרחב מחדש?
גבול מוניציפלי אינו רק קו במפה. הוא קובע אילו שטחים, אזורי תעסוקה, נכסים והכנסות עומדים לרשותה של רשות מקומית, ולכן משנה את יכולתה לספק שירותים ולתכנן את עתידה. איתי בארי, מירב אהרון גוטמן ויונתן לוזר בוחנים שני כלים ריכוזיים שנועדו לצמצם אי־שוויון מרחבי בישראל: העברת קרקע באמצעות שינוי גבולות וחלוקת הכנסות מארנונה לא־למגורים בין רשויות. המחקר מנתח 376 החלטות של ועדות גבולות בשנים 2003–2016 ושל ועדות גאוגרפיות קבועות בשנים 2016–2022. ההחלטות שינו 175 גבולות מוניציפליים וחילקו הכנסות ל־105 רשויות מקומיות. החוקרים מקשרים את התוצאות למעמד חברתי־כלכלי, מיקום ביחס למרכז, הרכב יהודי או ערבי, זיקה פוליטית של ראש הרשות לשר הפנים, חוסן פיננסי, גודל אוכלוסייה ושטח, היקף הבקשה ומי יזם את ההליך. התמונה שונה מאוד בין שני הכלים. לגבי קרקע, התוצאות נטו לשמר אי־שוויון. בשנים 2003–2016 רשויות במעמד חברתי־כלכלי נמוך קיבלו לאורך זמן חלק יחסי גדול יותר רק בתנאים מסוימים — כשהיו במרכז הארץ, בעלות רוב יהודי או מזוהות פוליטית עם שר הפנים והקואליציה. רשויות ערביות קיבלו פחות קרקע, ודפוסי מיקום, זיקה פוליטית ומעמד אתני פעלו יחד. לאחר המעבר לוועדות קבועות ב־2016, עצם הדרישה לקרקע נקשרה להעברה, אך הקשר היה חזק יותר אצל רשויות מבוססות, גדולות יותר ובעלות שיעור יהודי גבוה יותר. נמצאו גם צירופים שבהם רשויות פריפריאליות ולא־מזוהות קיבלו מענה, אך היתרון לא גבר בדרך כלל על תנאים מבניים כמו חוסן, גודל ושטח קיים. חלוקת הכנסות ממס הציגה כיוון שוויוני יותר. כאשר הוועדה הקבועה או השלטון המרכזי יזמו את ההליך, הקשר בין דרישת הקרקע לבין תוספת ההכנסות היה חזק במיוחד ברשויות במעמד נמוך, רחוקות מן המרכז, ערביות, חלשות פיננסית, קטנות באוכלוסייה ובשטח. כך נוצר לעיתים פיצוי כספי גם כאשר הבקשה לקרקע לא הפכה להעברה פיזית. החריג הבולט היה זיקה פוליטית לשר הפנים, שהחלישה את דפוס הפיצוי במודלים מסוימים. המחברים מציעים שתי סיבות אפשריות ליתרון של חלוקת מסים: ההשפעה התקציבית שלה מיידית יותר, ואין ודאות שרשות חלשה תוכל להפיק מקרקע חדשה הכנסות או שירותים; נוסף לכך, קרקע היא משאב נדיר ובעל משמעות היסטורית, זהותית ופוליטית שאינה דומה לכסף. אלה פירושים אפשריים, לא מבחן סיבתי שלהם. המחקר משתמש במתאמים ובמודלים של מיתון בתוך החלטות שהתקבלו, ואינו משווה לרשויות שלא הגיעו להליך או לכל כלי הפיתוח והאיזון הקיימים. לכן הוא אינו מוכיח שהוועדות או זהות השר גרמו לכל פער, ואינו מודד ישירות את השינוי ארוך הטווח ברווחת התושבים. תרומתו הדמוקרטית היא בהפניית המבט אל שיקול הדעת המוסדי: גם מנגנון מקצועי וריכוזי שמוצהר כי נועד לצמצם פערים יכול לשעתק יתרונות אם כללי ההקצאה, היכולת לדרוש משאבים והפיקוח אינם מאזנים כוח פוליטי ומבני.
לקריאת העמוד
בחירת בית ספר ונרטיב סכסוך: שיקול הדעת של מנהלים פלסטינים במזרח ירושלים
קרל או׳קונור, קרייג לרקין, מנסור נסאסרה וקלסי שנקס משתמשים במערכת החינוך המפוצלת של מזרח ירושלים כדי לבחון שאלה מרכזית בתאוריית הביורוקרטיה הייצוגית: האם עובד ציבור המשתייך לקבוצת מיעוט מייצג בפועל את זהותה ואת ענייניה. המאמר מראה שהתשובה אינה מסתכמת בכן או לא. גם כאשר מנהלי בתי ספר פלסטינים מפעילים שיקול דעת לטובת זהותם המשותפת, הם מפרשים באופן שונה מהי טובת הקהילה, כיצד יש ללמד היסטוריה וזכויות, ומהו היחס הראוי לבגרות הישראלית מול התווג׳יהי הפלסטיני. המחקר נערך בשנים 2015–2016, בתקופה של מתיחות ואלימות מוגברות. החוקרים ראיינו 22 מנהלים וסגני מנהלים מ־22 בתי ספר; 20 מהם — 12 מן המערכת העירונית בפיקוח ישראלי ושמונה מבתי ספר של הווקף בפיקוח פלסטיני — השלימו מיון־Q מלא. לצד זאת נערכו שבעה ראיונות עם מומחי חינוך וקובעי מדיניות מקומיים. המשתתפים דירגו 30 היגדים על זהות, סמכות, דת, זכויות, תוכנית לימודים והתנגדות. ניתוח גורמים של דפוסי המיון זיהה שלושה טיפוסים. ״מסורתי הווקף״ מדגיש זהות ירושלמית־פלסטינית, אופי אסלאמי ותוכנית לימודים פלסטינית, ומגלה אמון יחסי ברשות החינוכית הפלסטינית. ״הפרגמטיסט העירוני״ פועל בתוך המערכת הישראלית מתוך צורך, אך מבקש לשמר היסטוריה וזהות פלסטיניות, ללמד זכויות ולהשלים חומרים שהתוכנית העירונית מצמצמת. ״הרפורמיסט העירוני״ מעניק עדיפות גדולה יותר להישגים, לעברית ולמסלול הבגרות הישראלית, ורואה באפשרויות לימודים ותעסוקה דרך לשמור על נוכחות פלסטינית בעיר. בכל הטיפוסים ניכרה חשיבות לזהות ירושלמית, לזכויות התושבים ולרקע הפלסטיני של המורים, אך היחס להתנגדות, לדת ולסמכות המעסיקה היה שונה. התרומה התאורטית היא שהשתייכות משותפת אינה מבטיחה ייצוג פעיל אחיד; מעמד ארגוני, משאבים, תפיסת מקצועיות וחזון לעתיד מתווכים אותה. מבחינה דמוקרטית, המחקר מצביע על בתי ספר כזירה שבה זכויות, זהות והזדמנות מתורגמות יום־יום למדיניות. מתודולוגיית Q ממפה מגוון השקפות ואינה מודדת את שכיחותן באוכלוסייה, ולכן שלושת הטיפוסים הם תבניות פרשניות ולא אומדן מספרי של כל מנהלי מזרח ירושלים.
לקריאת העמוד
כשסכסוך נתפס כחומרי, לאומי או דתי: המסגור שנקשר לנכונות לפשרה
דפנה קנטי, איברהים חטיב, אביעד רובין וקרלי ויין טוענים שסכסוך ממושך אינו רק אוסף של מחלוקות אובייקטיביות; הוא גם מציאות שהצדדים מפרשים באמצעות מסגרות מושגיות שונות. הם מבחינים בין מסגרת חומרית, הרואה מאבק על שטח, מים, ביטחון ומשאבים; מסגרת לאומית, הקושרת את המאבק להגדרה עצמית ולמולדת; ומסגרת דתית, המייחסת לאדמה ולאתרים קדושה וציווי שאינם ניתנים בקלות לחלוקה. בשלב הראשון נערכו 14 קבוצות מיקוד נפרדות עם 32 יהודים אזרחי ישראל, 42 פלסטינים אזרחי ישראל ו־37 פלסטינים מהגדה המערבית. הניתוח האיכותני שימש לבניית סולם בן 13 שאלות, שנבדק גם בידי חמישה מומחים אזוריים. בשלב השני נערך ב־2013 סקר בקרב כ־410 סטודנטים בארבעה קמפוסים בישראל ובגדה. יותר ממחצית היהודים בסקר סיווגו את הסכסוך בעיקר כלאומי, ואילו 64% מן הפלסטינים בגדה סיווגו אותו כבעל מקור דתי; פלסטינים אזרחי ישראל נמצאו בין שתי הקבוצות אך נטו יותר למסגור דתי מן היהודים. הנכונות הממוצעת לפשרות קונקרטיות בסולם של אחת עד שש הייתה 3.69 בקרב יהודים, 2.98 בקרב פלסטינים אזרחי ישראל ו־2.21 בקרב פלסטינים בגדה. בניתוחים שבקרו על גיל, מגדר, השכלה, דתיות ועמדה פוליטית, מסגור דתי נקשר לפחות נכונות לפשרה בקרב יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל. מסגור חומרי נקשר ליותר נכונות לפשרה בקרב פלסטינים אזרחי ישראל, אך לא באופן מובהק בשתי הקבוצות האחרות. בקרב פלסטינים בגדה לא נמצא הבדל מובהק בנכונות לפשרה לפי המסגרת, והמחברים מציעים בזהירות שחשיפה גבוהה יותר לאלימות, השפלה ומציאות הכיבוש עשויה להקשיח עמדות מעבר להשפעת הפרשנות המושגית. המאמר אינו מראה שמסגור לבדו גורם לעמדה, משום שהסקר תצפיתי והמדגמים אינם מייצגים את כלל האוכלוסיות. תרומתו היא בהמחשה שמתווכים וקובעי מדיניות עלולים להיכשל אם יציעו רק חלוקת משאבים לצדדים הרואים בלב המחלוקת זהות, קדושה או הכרה לאומית.
לקריאת העמוד
בין ביטוח חברתי להגנת מעמד: אי־שוויון, אי־ודאות ועתיד מדינת הרווחה
רייצ׳ל ז׳ פרידמן וטורבן איוורסן בוחנים מדוע תקופות של שינוי כלכלי מהיר מולידות לעיתים הרחבה של מדינת הרווחה ולעיתים דווקא הסתגרות, הדרה ופופוליזם ימני. הם מציבים זה מול זה שני עקרונות. הראשון, ״צדק הסתברותי״, נשען על ההכרה שאנשים חולקים פגיעוּת למחלות, אבטלה, זקנה ואובדן הכנסה, ולכן יש להם עניין הדדי במאגר סיכונים ציבורי רחב. השני, ״הגנת מעמד״, מבקש לצמצם אי־ודאות באמצעות שימור גבולות בין שכבות וקבוצות, חסימת ניידות מלמטה והגנה על יתרונות קיימים. הטיעון המרכזי הוא שאי־ודאות ואי־שוויון פועלים יחד. כאשר ההבדלים המעמדיים מתונים והעתיד אינו ודאי, קל יותר לאנשים לראות בממוצע הלאומי נקודת מוצא רלוונטית לסיכוניהם ולתמוך בביטוח חברתי. כאשר אי־השוויון גבוה והמסלולים החברתיים מופרדים ויציבים, רשתות, בתי ספר, שכונות ושווקי ביטוח נבדלים מחזקים זיקה לקבוצת הפנים ומחלישים נכונות לחלוקת סיכון רחבה. המצב העכשווי של אי־שוויון גבוה ואי־ודאות גבוהה אינו מוביל לתוצאה אחת הכרחית. הוא עשוי להצמיח ״מקומיות הגנתית״ של קבוצות שחוששות מירידת מעמד, אך גם ״מקומיות אסרטיבית״ של בעלי משאבים האוגרים הזדמנויות באמצעות אזורי רישום איכותיים, דיור יקר וכללי תכנון מגבילים. מנגד, אותה אי־ודאות יכולה להצדיק השקעה בחינוך, דיור, אינטגרציה, ניידות וביטוח חברתי, וכך להרחיב שוב את תחושת הגורל המשותף. המחברים נעזרים בהיסטוריה של מדינת הרווחה, בתאוריות הסתברות וצדק ובספרות על הון חברתי כדי להראות שמוסדות וערכים מזינים זה את זה. מדיניות מפלגת יכולה לחזק היררכיות וזהויות סגורות, ואילו מדיניות שמחברת בין קבוצות יכולה לבנות אמון וסולידריות. זהו מאמר תאורטי המציג טיפולוגיה וטיעון נורמטיבי, לא מבחן אמפירי סיבתי מלא; תרומתו היא בהבהרת נקודת הבחירה של דמוקרטיות מערביות ובכך שהתגובה לחרדת מעמד אינה חייבת להיות הדרה.
לקריאת העמוד
כיצד נבנתה האוכלוסייה הפלסטינית בישראל כאיום ביטחוני?
אלינה קורן בוחנת את שנתה הראשונה של ישראל דרך גורלו של משרד המיעוטים, שהוקם עם הממשלה הזמנית ב־14 במאי 1948 ובוטל בקיץ 1949. בניגוד להסבר הרשמי של כפילות סמכויות ולתיאור ההיסטוריוגרפי של התנגשות מופשטת בין גישה ליברלית ל״צורכי ביטחון״, היא מציעה גנאלוגיה מוסדית: המדינה לא ניצבה מול איום מוגדר מראש, אלא עיצבה בהדרגה את האוכלוסייה הפלסטינית שנותרה בתחומה כבעיה ביטחונית באמצעות הכרעות פוליטיות, מאבקי סמכות ופרקטיקות של פיקוח. המחקר נשען בעיקר על התכתבות משרד המיעוטים בארכיון המדינה ומלווה אותה בספרות היסטורית וסוציולוגית. השר בכור שלום שטרית ואנשי משרדו ראו בעצמם כתובת לתלונות וניסו לפרש ברצינות את הבטחת הזכויות שבהכרזת העצמאות, אך סמכותם הייתה מוגבלת והם נדרשו להעביר בקשות לגופי מודיעין, לצבא ולמשרדים אחרים. תיקי המשרד מתעדים פניות לשחרור עצורים ולאיחוד משפחות, בקשות של עקורים לשוב לכפריהם, הגבלות תנועה שפגעו בעבודה ובקשרי משפחה, וכן תלונות על ביזה, החרמת רכוש ופלישה לבתים. בין נובמבר 1948 לינואר 1949 נרשמו בסניף חיפה 773 בקשות להיתרי תנועה, ורק 236 — 31% — אושרו בידי שירות המודיעין; משרד המיעוטים יכול היה לתווך, אך כמעט לא לערער על הסירוב. גם כאשר שטרית התנגד להעברת תושבים או דרש פיצוי ורישום מסודר של רכוש, הצבא, ועדות ממשלתיות וגופי התיישבות החזיקו בסמכות המעשית. קורן מדגישה שהעימות לא היה תמיד בין ״ביטחון״ לבין ״זכויות״: במקרים רבים לא הוצג נימוק ביטחוני כלל, ומול המשרד ניצבו מוסדות ובעלי עניין שביקשו קרקע, רכוש, תקציב ושליטה פוליטית. החשש בממשלה שריכוז הטיפול בקהילות הערביות יגבש אותן ל״מיעוט לאומי״, הביקורת של אנשי המשרד על אפליה והפופולריות של שטרית בקרב ערבים מצטרפים להסברים הארגוניים לפירוקו. לאחר הביטול עבר התיאום למשרדים השונים וליועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, שפעל בשיתוף עם הממשל הצבאי; הממשל נעשה המתווך המרכזי בין האזרחים הערבים לבין מוסדות המדינה עד לביטולו בדצמבר 1966. המאמר אינו טוען שמשרד המיעוטים היה בעל כוח מספיק להבטיח שוויון או שמניע יחיד מסביר כל החלטה, והארכיון עצמו חלקי ולעיתים אינו מתעד את תוצאת הטיפול בפנייה. תרומתו היא להראות שסיווג קבוצת אזרחים כסיכון ביטחוני נוצר ומתבסס דרך מוסדות יומיומיים — היתרים, תיקים, חלוקת סמכויות ושליטה ברכוש — ולכן הוא בחירה פוליטית הניתנת למחקר ולביקורת.
לקריאת העמוד
האם ״כישורים״ הם טיעון עצמאי נגד העדפה מתקנת?
ראם שגב מתמודד עם אחת ההתנגדויות השכיחות להעדפה מתקנת: הטענה שגם אם היא מקדמת שוויון, היא בוחרת לעיתים מועמדת או מועמד פחות ״מוכשרים״ ולכן כרוכה במחיר מוסרי עצמאי של יעילות או הגינות. המאמר, שהוא טיעון פילוסופי ולא מחקר אמפירי, מציע חשבון כללי שלפיו יש להעריך כל החלטת קבלה, העסקה או קידום באמצעות שלושה סוגי שיקולים בסיסיים: רווחה, צדק חלוקתי וצדק גמולי. השכלה, ניסיון, ציונים ומיומנויות חשובים משום שהם מסייעים לנבא כיצד הבחירה תקדם ערכים אלה; הם אינם ערך מוסרי נוסף ונפרד. לכן, אם לאחר שקלול כל החלופות הבחירה במועמדת מקבוצה מוחלשת מגדילה רווחה או מקדמת צדק במידה מכרעת, היא אינה ״פחות מוכשרת בסך הכול״ במובן המוסרי הרלוונטי, גם אם מועמד אחר קיבל ציון גבוה יותר במדד מקצועי צר. שגב מונה כמה מסלולים שבהם העדפה מתקנת עשויה לקדם רווחה: תיקון של הטיה בלתי־רציונלית בהערכת מועמדים, תרומה ייחודית של בעלת ניסיון או ידע שחסרים בארגון, יצירת מודלים לחיקוי וגיוון שמביא מידע על צרכים שלא זוהו. מן הצד החלוקתי, בחירה עשויה להיטיב עם מי שמצבם גרוע יותר או לחלק הזדמנויות ומשאבים בצורה צודקת יותר; מן הצד הגמולי, היא עשויה להתחשב באחריות ובזכאות מוסרית. המאמר שולל צורך בעקרון עצמאי של צדק מתקן: ככל שתיקון עוול כלפי קורבן או תגובה לעוול של פוגע מוצדקים, הטעמים כבר נלכדים ברווחה, בחלוקה או בגמול. גזע ומגדר אינם מוצגים כתכונות בעלות ערך מוסרי פנימי, אלא לעיתים כסמנים עקיפים למצב חברתי, למחסור במשאבים או לניסיון רלוונטי, כאשר איסוף המידע המדויק יקר או בלתי־אפשרי. זהו שימוש גס ועלול לטעות, ולכן יש להשוות את מידת הדיוק והעלות של הסמן לחלופות ולא להניח שכל מדיניות העדפה מוצדקת. המסגרת גם אינה אומרת שכל החלטה שמקדמת גיוון היא העדפה מתקנת, או שכל העדפה מתקנת היא מוסרית; היא דורשת הערכה מלאה של התוצאות, החלוקה, האחריות והחלופות. תרומת המאמר לדיון הדמוקרטי היא העברת נטל ההוכחה: במקום לשאול אם שוויון מצדיק חריגה מ״כישורים״ נתונים, יש לשאול מדוע מדד הכישורים המסוים ראוי למשקל מוסרי ומה הוא באמת מקדם.
לקריאת העמוד
מה משנות מכסות מגדריות באקדמיה האירופית?
אליזה פורמן־רבינוביץ׳, הדס מנדל ואן באואר בוחנות אם מכסות מגדריות שהמדינה מחייבת באקדמיה האירופית משנות רק את המספר הנראה לעין של נשים בגופי קבלת החלטות, או גם את חלוקת המשרות והדרגות במערכת. הן משתמשות בנתוני She Figures של הנציבות האירופית על 25 מדינות, שנמדדו בדרך כלל אחת לשלוש שנים בין 2003 ל־2018, ומשוות בין 11 מדינות שבהן הונהגה בתקופה זו מכסה מחייבת לבין מדינות ללא מכסה כזאת. ההשפעה הישירה נמדדת בשיעור הנשים בגופים אקדמיים מרכזיים — גופי ממשל, גיוס עובדים והקצאת מימון — ואילו ההשפעות העקיפות נמדדות בשיעור הנשים בכלל הסגל האקדמי ובדרגת Grade A, הדרגה הבכירה המקבילה בקירוב לפרופסורה מן המניין. בתיאור נתוני 2018 עמד שיעור הנשים בגופים אלה במדינות עם מכסה על 40.4%, לעומת 32.2% במדינות ללא מכסה; הפערים בכלל הסגל ובדרג הבכיר היו קטנים יותר, 46.6% לעומת 43.2% ו־28% לעומת 25.1%, בהתאמה. במודלים רב־רמתיים, לאחר בקרה על זמן, גודל המערכת האקדמית ומדד הפיתוח המגדרי של האו״ם, מכסה הייתה קשורה לתוספת של כמעט שבע נקודות אחוז בייצוג נשים בגופי ההחלטה. לעומת זאת, הקשר הישיר בין עצם קיום המכסה לבין שיעור הנשים בכלל הסגל ובדרג הבכיר איבד מובהקות לאחר הכנסת מגמת הזמן. שיעור הנשים בגופי ההחלטה נותר קשור באופן חיובי ומובהק לשני מדדי התוצאה, ולכן המחברות מפרשות את הדפוס כמסלול תיווך: מכסות משנות תחילה את מי שיושבים במוקדי ההחלטה, והרכב זה קשור בהמשך לייצוג רחב ובכיר יותר. בדיקה של טענת תגובת־הנגד — האפשרות שמינוי נשים מכוח מכסה יחליש את השפעתן או יעורר התנגדות — לא מצאה דפוס שלילי עקבי לאחר הבקרות, אך גם אינה מודדת ישירות הדרה מתפקידים מרכזיים, סטיגמה, עומס ייצוגי או התנהגות של חברות ועדה. זהו מחקר תצפיתי במספר קטן של מדינות ובמערכות שמכסותיהן שונות בשיעור, באכיפה ובהקשר, ולכן אין לקרוא את המקדמים כהוכחה סיבתית מלאה. תרומתו היא בהבהרה ששוויון מספרי בגוף מייעץ אינו סוף התהליך: כדי שמכסה תשנה מוסד, לנשים שמונו צריכה להיות השתתפות ממשית בהחלטות על גיוס, קידום וחלוקת משאבים.
לקריאת העמוד
כיצד תגובות הארגון והלקוחות מעצבות ביורוקרטיה ייצוגית?
מעיין דוידוביץ ותמר שוורץ־זיו מרחיבות את הדיון בביורוקרטיה ייצוגית מן השאלה מי מועסק בשירות הציבורי אל השאלה כיצד הסביבה מגיבה כאשר עובד מקבוצת מיעוט מייצג באופן פעיל לקוחות בעלי זהות חברתית או דמוגרפית משותפת. הספרות כבר זיהתה שעובדי קו ראשון עשויים להשתמש בשיקול דעתם כדי לקדם את צורכי הקבוצה, אך בחנה פחות את התגובות שהם מקבלים ואת השפעתן על יישום המדיניות. המחקר מבוסס על ראיונות עומק עם 23 עובדים סוציאליים וקהילתיים ערבים בישראל ועם 32 מורים להט״בים בישראל. הוא חושף מגוון תגובות שעובדי קו ראשון פוגשים כאשר הם מייצגים מיעוטים. תגובות מצד לקוחות ומצד הארגון יכולות לעודד את מאמצי הייצוג, לצמצם אותם או לעכב אותם, ולכן שיקול הדעת אינו מופעל בחלל ריק. תגובות חיצוניות גם מאשרות את עצם הייצוג ומעניקות לו לגיטימציה, או שוללות ממנו את האישור הזה. המאמר מציע לראות ביורוקרטיה ייצוגית כתהליך יחסי: זהות העובד חשובה, אך יכולתו לתרגם אותה לפעולה תלויה גם בתגובות הארגון והלקוחות. מבחינה דמוקרטית, הממצא מחדד שגיוון כוח האדם הוא תנאי חשוב אך לא מספיק; ארגון ציבורי חייב ליצור מרחב שבו עובדים יכולים להשתמש בידע ובאמון הנובעים מזהות משותפת בלי להיתקל בחסימה מוסדית.
לקריאת העמוד
כיצד הגן בית המשפט העליון על חופש הביטוי בזמן האינתיפאדה השנייה?
יובל קרניאל בוחן כיצד בית המשפט העליון הישראלי התמודד עם המתח בין ביטחון המדינה לחופש הביטוי במהלך האינתיפאדה השנייה. נקודת המוצא של המאמר היא שחופש הביטוי הוא אחד מעקרונות היסוד של ישראל, אך מאז תחילת אינתיפאדת אל־אקצא באוקטובר 2000 ניסו גופים רבים להגביל ביטוי של ערבים־פלסטינים אזרחי ישראל. הנימוק להגבלות היה שביטויים אלה פוגעים בציבור ומהווים הסתה לטרור. לפי התקציר, למרות התנגדות ציבורית כבדה הצליח בית המשפט העליון ברוב המקרים לקיים את החירות ולהגן עליה. המחבר מתאר את פעולת בית המשפט כאיזון עדין בין צורכה של ישראל להגן על עצמה מפני אויביה לבין חופש הביטוי הבסיסי שכל אזרחיה זכאים לו. בכך המאמר אינו מציג ביטחון וחירות כבחירה בינארית, אלא כשני אינטרסים שהכרעה שיפוטית נדרשת לשקול בזמן עימות. ההגנה על ביטוי של קבוצת מיעוט דווקא כאשר הוא נתפס כפוגעני או מסוכן ממחישה את המבחן המוסדי של זכויות: האם הן נשמרות גם לנוכח לחץ ציבורי ולמי שעמדתם שנויה במחלוקת. המחבר מציע שמנגנון האיזון הישראלי עשוי לשמש מדריך למדינות אחרות המתמודדות עם טרור ועם פגיעה באורח חייהן הדמוקרטי. התקציר אינו מפרט אילו תיקים נבחנו, מה היו מבחני ההכרעה, באילו מקרים לא הוגן הביטוי או כיצד נמדדה ההתנגדות הציבורית. לכן הסיכום יכול להציג את טענת המחבר ואת מסקנתו הכללית על תפקיד בית המשפט, אך לא לייחס לפסיקה הלכה מסוימת או תוצאה בתיק שאינן מפורטות במקור הזמין.
לקריאת העמוד
מהו הפער בעוני באנרגיה בין משקי בית יהודיים וערביים־מוסלמיים בישראל?
נעמה טשנר, חמודי סעיד וסתיו שפירא בוחנים פערים בעוני באנרגיה בין משקי בית יהודיים למשקי בית ערביים־מוסלמיים בישראל באמצעות סקר של 1,274 מקבלי סיוע חברתי. המחקר משווה מאפיינים אישיים ומשקיים וחוויות של מחסור באנרגיה, ובודק אם השתייכות למיעוט קשורה לחומרת המחסור גם כאשר מביאים בחשבון גורמים מוכרים כגון הכנסה, השכלה, תעסוקה ותנאי דיור. לפי התקציר, גם לאחר התחשבות בהכנסה ובהשכלה, הסיכוי של משקי הבית הערביים־מוסלמיים לחוות עוני חמור באנרגיה היה כפול מזה של משקי הבית היהודיים. הפער התבטא בשיעור גבוה יותר של ניתוקי חשמל שדווחו בידי הנשאלים ובצורך לוותר על קירור, חימום וצרכים חיוניים אחרים בשל חוסר יכולת לשלם חשבונות. לצד ההשתייכות האתנית, גם דיור ירוד, התחייבויות כספיות שלא שולמו ותלות בסיוע נמצאו קשורים באופן מובהק לעוני באנרגיה. המחברים מציבים את הממצאים בהקשרים היסטוריים, חברתיים ומבניים: אי־שוויון בתכנון ובדיור, חיבורי חשמל לא בטוחים וחוסר אמון במוסדות; מערכות בנקאות ומימון שאינן מותאמות לגמישות בתשלום ולהסדרת חובות; ומחסומי שפה ותרבות המגבילים מימוש זכויות חברתיות ומגבירים תלות בסיוע. המסקנה היא שטיפול בחשבון החשמל לבדו אינו מספיק, ושנדרשת מדיניות המחברת בין שירותי האנרגיה לשירותי הרווחה. מאחר שהתקציר אינו מפרט את שיטת הדגימה, כלי המדידה או כלל המודלים הסטטיסטיים, הממצאים מלמדים על קשרים ופערים בקרב אוכלוסיית מקבלי הסיוע שנבדקה ואינם כשלעצמם הוכחה סיבתית או אומדן לכלל משקי הבית בישראל.
לקריאת העמוד
כיצד שוטרות ערביות מתמודדות עם התנגדות בשם מגדר, לאומיות ופשיעה?
טל מלר ואורלי בנימין בוחנות כיצד שוטרות ערביות שהן אזרחיות ישראל חוות ומפרשות התנגדות לעבודתן מצד בני משפחה, מכרים וחברים בקהילותיהן. המאמר מפתח את המושג ״התנגדות קהילתית״ כדי לערער על ההנחה שלקהילת מיעוט יש עמדה משותפת אחת כלפי השתלבות במוסדות הרוב. המחקר נשען על 27 ראיונות עומק חצי־מובנים שנערכו בעברית בשנת 2022 עם שוטרות בנות 24–45, מתוך 164 שוטרות ערביות שהועסקו אז במשטרת ישראל. המשתתפות הגיעו מארבע קבוצות דתיות ואתניות — מוסלמיות, נוצריות, דרוזיות ובדואיות — ומאזורים, תפקידים, מצבים משפחתיים ורמות השכלה שונות. הראיונות נערכו בתחנות משטרה, נמשכו כ־90 דקות, הוקלטו ותומללו, ונותחו לפי עקרונות של ראיון פמיניסטי ותיאוריה מעוגנת בשדה. מן הניתוח עלו שלושה דפוסי התנגדות, שלעתים הופיעו יחד. התנגדות מגדרית פירשה עבודה בלילה, נוכחות במרחב ציבורי ועבודה צמודה עם גברים כחריגה מן הנשיות הראויה וכסיכון לנישואים ולכבוד המשפחה. התנגדות לאומית הציגה את השירות במשטרה כשיתוף פעולה עם מדינה ומוסד הנתפסים כמפלים וכפוגעים באזרחים ערבים, על רקע ההיסטוריה מאז 1948. התנגדות מבוססת פשיעה הופיעה כאשר אכיפה איימה על אלימות במשפחה, סכסוכי רכוש או גורמים עברייניים, וקריאה לנאמנות לאומית שימשה לעיתים כדי לדרוש מן השוטרת שלא להתערב. השוטרות לא הכחישו את המתח הלאומי, אך רבות הגדירו את עבודתן כשירות חברתי המגן על בני הקהילה ובעיקר על נשים, ולא כעבודת ביטחון נגד המיעוט. גאווה בשליחות ותמיכת הורים ובני זוג עזרו להן להמשיך בתפקיד. המאמר מסיק שמדיניות גיוון אינה יכולה להתייחס לקהילה כגוש אחיד או להסתפק בגיוס מספרי; עליה להבין מחלוקות פנימיות, לספק תמיכה ולחבר ייצוג מוסדי לצרכים מקומיים. המדגם אינו מייצג, נבחר מתוך נשים שנותרו בשירות דרך רשימת קשר שקיבלו החוקרות מן המשטרה, והמחקר בוחן נקודת זמן אחת ולא את השינוי לאורך קריירה. חשיבותו הדמוקרטית נוגעת לייצוג בשירות הציבורי, לשוויון מגדרי, ללגיטימיות האכיפה וליכולת של מוסד מדינתי לשרת מיעוט שאמונו בו מוגבל.
לקריאת העמוד
כיצד עורכי דין משנים את הגבול בין טריטוריה למעמד?
המאמר בוחן כיצד עורכי דין בארגוני זכויות אדם בישראל מסבירים את בחירת המסגרת לזכויות כאשר זהות הלקוח, מקום מגוריו ומעמדו הפוליטי אינם חופפים. נקודת המוצא היא שמדינות משתמשות בטריטוריה ובאזרחות כדי לקבוע למי הן חייבות זכויות, אך היחסים בין שני הפרמטרים אינם קבועים. המחקר נערך בשנים 2012–2015 בארבעה ארגונים כלליים בעלי מחלקה משפטית — האגודה לזכויות האזרח בישראל, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, רבנים לזכויות אדם וקו לעובד — הנשענים על מחויבות מוצהרת להיאבק בהפרות מצד הרשויות ללא תלות בזהות הנפגע. בלס ראיינה 25 עורכי דין מתוך 31 מועמדים שאותרו, ובהם תשעה גברים ו־16 נשים, 14 פלסטינים ו־11 יהודים; 18 עבדו בארגונים בעת הראיון ושבעה עבדו בהם בעבר. הראיונות החצי־מובנים נמשכו 50–90 דקות והתמקדו בדילמות, בהצדקות ובבחירת אסטרטגיה, ולא רק בטענות הכתובות שהוגשו לבית המשפט. ביחס לאזרחים פלסטינים בישראל, עורכי הדין מדגישים לעיתים אזרחות שווה ומנתקים אותה מן הגבול הטריטוריאלי, אך מתמודדים עם המחיר של החלשת הטענה למעמד ילידי ולזכויות קולקטיביות. ביחס לפלסטינים בשטחים הכבושים, הם מדגישים את הטריטוריה שבשליטה ישראלית ומצמצמים את משקל היעדר האזרחות, כדי לטעון לאחריות רחבה יותר בלי לקבל את סיפוח השטח. ביחס למתנחלים יהודים הם יכולים לדרוש התאמה בין אזרחות לטריטוריה ולסרב לממש זכויות אזרחיות בשטח שמחוץ למדינה, או לדחות את שני הפרמטרים ולהגן על אדם מפני עינויים או אלימות משטרתית מכוח אנושיות אוניברסלית. הגמישות מאפשרת לייצג לקוח בלי לאמץ את כל הסיפור הטריטוריאלי והפוליטי שהמדינה מצמידה לו. היא גם משרטטת שלוש קהילות חלופיות: קהילה ילידית פלסטינית, קהילה הנשענת על תחום השליטה האפקטיבית של המדינה וקהילה אנושית אוניברסלית. המחקר אינו טוען שהטיעונים הם מניפולציה שרירותית או מבטיחים ניצחון משפטי; הוא מראה כיצד עורכי דין מגיבים בכוונה לעוולות שהם מזהים בהגדרות המדינה. המסקנות מוגבלות לארבעה ארגונים כלליים ולראיונות מלפני התרחבותן המאוחרת של מסגרות ״מציאות של מדינה אחת״ ואפרטהייד בשיח הארגוני.
לקריאת העמוד
מדוע הכרת זכויות אינה מספיקה כדי שבני נוער ידרשו אותן?
לוטם פרי־חזן, רותם קירמה ואביהו שושנה חוקרים את הקשר בין תודעת זכויות, הנעת זכויות והון תרבותי בקרב תלמידי תיכון ממעמד חברתי־כלכלי נמוך. המחקר נערך בשנים 2018–2019 בבית ספר יהודי אחד, המכונה במאמר גלילאה, המשתייך לדרגה החברתית־כלכלית הנמוכה ביותר בקרב האוכלוסייה היהודית הכללית ושבו רבים מן התלמידים הם ממוצא מזרחי. 37 תלמידים ותלמידות בני 17–18, 20 בנות ו־17 בנים, השתתפו ב־13 קבוצות מיקוד קטנות לאחר שסיימו בשנה הקודמת יחידת חובה בחינוך לזכויות אדם במסגרת לימודי האזרחות. רובם הפגינו תודעת זכויות מפותחת: הם ידעו לזהות זכויות בעבודה ובבית הספר, לתאר הפרות ולומר שהלימודים עזרו להם לתת שם לחוויה. אולם בין זיהוי ההפרה לבין פעולה נפתח פער רחב. המשתתפים תיארו נורמות קהילתיות המעדיפות לא לעשות רעש, חוסר אמון במבוגרים ובמערכות כמו בית הספר והמשטרה, חשש מפיטורים או מפגיעה ביחסים, עלויות כספיות וזמן והליך שנתפס מסובך ובעל סיכויי הצלחה נמוכים. המחברים מכנים את הצירוף הזה ״תחושת אילוץ״: זכויות מוכרות בשפה, אך הנעתן נתפסת כפריבילגיה של מי שיש להם כסף, ביטחון, קשרים והיכרות עם מוסדות. יחידת הלימוד, שכללה בערך 12 שיעורים בני 45 דקות והתמקדה במידה רבה בהעברת ידע הנדרש לבחינת הבגרות, תרמה ליכולת לנקוב בשם הזכות אך לא בהכרח ליכולת לבנות תביעה, למצוא כתובת ולשאת בסיכון. המאמר אינו מסיק שחינוך לזכויות מיותר; הוא מציע להתאים אותו למיקום החברתי של הלומדים, לתרגל פעולה ולחבר תלמידים למנגנוני סיוע אמינים. מאחר שזהו מחקר איכותני בבית ספר יחיד עם מדגם קטן שגויס בקשרים אישיים ובשיטת כדור שלג, הוא אינו מודד כמה בני נוער בישראל פועלים למימוש זכויות ואינו מוכיח את השפעת היחידה באופן סיבתי. תרומתו הדמוקרטית היא בהצגת הפער בין שוויון פורמלי בזכויות לבין חלוקה לא שווה של היכולת להשתמש בהן.
לקריאת העמוד
כיצד מועצות נוער משותפות עלולות לשחזר את אי־השוויון שהן מבקשות לצמצם?
טל ניר ולוטם פרי־חזן חוקרים כיצד אפשר לממש זכויות השתתפות במועצות נוער המפגישות בני נוער יהודים ופלסטינים־ערבים בתוך מציאות חברתית ופוליטית מקוטבת. המחקר מבוסס על שבע קבוצות מיקוד עם 37 בני ובנות נוער בני 13–18 מארבע מועצות משולבות, ועל 12 ראיונות אישיים עם מנהיגים בוגרים וגורמים במשרד החינוך שנערכו בשנים 2019–2020. המשתתפים תיארו תרומה ממשית של המפגש: היכרות, חברויות, הפחתת חשש והזדמנות לפעול עם בני קבוצה אחרת. אולם היתרונות התקיימו לצד שלושה חסמים הקשורים זה בזה. במישור הפוליטי, סמלים לאומיים, שירות צבאי או אזרחי ואירועים הנוגעים לסכסוך הוכנסו לעיתים לפעילות בלי דיון שוויוני במשמעותם עבור המשתתפים הפלסטינים־ערבים, בעוד שהמתחים עצמם הושתקו. במישור הלשוני, הישיבות, המסמכים והתקשורת התנהלו בעיקר בעברית, אף שחלק מן המשתתפים הערבים לא שלטו בה במידה שאפשרה להם להתבטא באופן מלא; תרגום שיטתי היה חריג. במישור התרבותי, פער בניסיון קודם במועצות תלמידים, חששות משפחתיים מפעילות מעורבת ומלינה מחוץ לבית ומחלוקות סביב סוגיות מגדר ומיניות הגבילו השתתפות. המחברים מראים שחסמים אלה אינם רק עמדות אישיות: הם נטועים במבנה אחיד שנבנה מלמעלה סביב מוסדות והרגלים יהודיים, ולכן נורמות המוצגות כניטרליות עלולות לייבא למועצה יחסי כוח לא שוויוניים. המסקנה אינה לוותר על מפגש משותף אלא להתאים אותו למשתתפים ולמקום באמצעות הנהגה בוגרת ערבית, חיזוק מועצות בבתי ספר ערביים, תרגום סימולטני, יעדים מקומיים משותפים וגמישות בתכנים ובכללים. זהו מחקר איכותני קטן הנשען על ראיונות שגויסו דרך מנהיגי המועצות ולא על תצפית ישירה, ולכן הוא מסביר מנגנונים ותפיסות אך אינו מודד את שכיחותם בכל מועצות הנוער בישראל. חשיבותו הדמוקרטית היא בהבחנה בין עצם הנוכחות של בני מיעוט לבין יכולתם להשפיע בתנאים של קול שווה.
לקריאת העמוד
מתי עיר הופכת לעיר זכויות אדם?
המאמר מבקש לתת תוכן מדויק לתווית ״עיר זכויות אדם״, הנפוצה בעולם אך יכולה לתאר פעולות שונות מאוד. הוא מציע לבחון את האתוס העירוני דרך שני ממדים — הצהרתי ומעשי — ואת עומק שיתוף הפעולה בין תושבים, ארגוני חברה אזרחית ושלטון מקומי. בקצה הדק יותר נמצאות ערים המאמצות שפה או מחווה סמלית בלי תשתית רחבה; עיר דקה מנסחת חזון והצהרה מקומית משמעותיים בשיתוף מסוים. עיר עבה משלבת זכויות במדיניות, בתקנות, במוסדות, בחינוך ובשירותים; עיר עבה יותר עושה זאת באמצעות שיתוף פעולה מתמשך ויצרני בין הרשות לבין שחקנים אזרחיים, תוך חיבור בין הממד המוסרי לממד המשפטי. המודלים הם רצף פרשני ולא דירוג קשיח. כדי להמחיש את המסגרת מנתח המחבר את גוואנגג׳ו, שמרד מאי 1980 והדיכוי הצבאי האלים הפכו בה לזיכרון מכונן של דמוקרטיה וכבוד האדם. המחקר נשען על 15 מקורות ראשוניים, מאגר תקנות שנחקקו או תוקנו בשנים 2019–2020, דוחות ותוכניות רשמיים וארבעה ראיונות עומק חצי־מובנים עם פעילים מקומיים ובינלאומיים שנערכו ב־2019. העיר אימצה אמנה ועקרונות המקיפים שוויון, השתתפות, זכויות מיעוטים וזכויות חברתיות, ולצדם הערכת השפעה על זכויות אדם, נציבות תלונות, מדדי זכויות, תוכניות חינוך, שירותי תרגום וייעוץ למהגרים ופורום בינלאומי שנתי. הממצאים תומכים בסיווג גוואנגג׳ו כעיר זכויות אדם עבה יותר, משום שהזיכרון וההצהרות מקבלים ביטוי במנגנונים ובשיתוף. עם זאת, הרשות המקומית נעשתה הכוח המניע והמממן של רבות מן היוזמות, וארגונים אזרחיים תלויים בה יותר ופועלים לעיתים כיועצים ומתווכים. לכן אותו מיסוד שמבטיח משאבים והמשכיות עלול לצמצם אוטונומיה אזרחית; שיתוף שאינו מאוזן מחליש את העומק שהמודל מבקש למדוד. זהו מחקר מקרה יחיד וטיפולוגיה פרשנית, ולכן אין להסיק שגוואנגג׳ו מייצגת ערים אחרות או שהגבולות בין הקטגוריות חדים.
לקריאת העמוד
האם זכויות האדם הישנות מספיקות לעולם הדיגיטלי?
המאמר בוחן את הפרדיגמה שאימצו מוסדות האו״ם, ולפיה אותן זכויות שיש לאדם מחוץ לרשת צריכות להיות מוגנות גם ברשת. המחברים מקבלים את תחולתו של משפט זכויות האדם במרחב הדיגיטלי, אך טוענים ששקילות נורמטיבית אוטומטית מחמיצה את אופיו של המרחב: הוא חוצה גבולות, מבוזר, נשלט במידה רבה בידי חברות פרטיות ומייצר צרכים, סיכונים ויחסי כוח שאין להם מקבילה קרובה בעולם הפיזי. על בסיס ניתוח של החלטות האו״ם, יוזמות בינלאומיות ופרטיות, רגולציה וספרות משפטית, הם מציעים שלושה דורות או אופני התפתחות. הדור הראשון מפרש מחדש זכויות קיימות באופן מרחיק לכת, למשל פרטיות וחופש ביטוי מול מעקב, הפצת שנאה וסינון תוכן. הדור השני מכיר בזכויות דיגיטליות חדשות שהן צאצאיות של זכויות ותיקות אך אינן נבלעות בהן, ובהן גישה לאינטרנט, ניידות נתונים, הגדרה עצמית מידעית והגנה מפני החלטה אוטומטית בלבד. הדור השלישי, שעיגונו בדין עדיין חלש במיוחד, משנה את מבנה השיח עצמו: הוא מעלה אפשרות של אישיות דיגיטלית עצמאית ושל חובות ישירות המוטלות על חברות טכנולוגיה המפעילות כוח ממשלי בפועל. שני אבות־הטיפוס ממחישים את הצורך. גישה לאינטרנט נעשתה שער לביטוי, חינוך, תרבות, שירותים והשתתפות פוליטית וכלכלית, ולכן הגנתה באמצעות חופש הביטוי בלבד צרה מדי. החלטות אלגוריתמיות משמעותיות מעוררות בעיות של קופסה שחורה, הטיה, אחריות והעברת סמכות ציבורית למערכות ולחברות פרטיות; סעיף 22 ל-GDPR מצביע על תחילתה של הגנה מפני החלטה המבוססת אך ורק על עיבוד אוטומטי. המחברים אינם מציעים להכריז על כל אינטרס טכנולוגי כזכות אדם. הם מזהירים מפני אינפלציה שתדלל את מעמד הזכויות, מפני החלשת תחולתן של זכויות קיימות ומפני החלפת בניית מוסדות פיקוח ברשימות זכויות חדשות. הטיפולוגיה היא מפת התפתחות ולא סולם כרונולוגי קשיח: הגבולות בין הדורות מטושטשים, וככל שמתקדמים בהם עוברים מן הדין הקיים אל הדין הרצוי ומעמיקים את תפקידן של חברות הטכנולוגיה.
לקריאת העמוד
האם הסכמים בילטרליים הפחיתו את פגיעותם של מהגרי עבודה בישראל?
נונה קושנירוביץ׳ ורבקה רייכמן בוחנות אם הסכמי עבודה בילטרליים שינו את פגיעותם של מהגרי עבודה לאחר הגעתם לישראל, ולא רק את תהליך הגיוס. לשם כך הן מפתחות את מדד הפגיעוּת של מהגרי עבודה, VIMW, המשלב חמישה ממדים: תנאי עבודה ירודים, תנאי מגורים ירודים, בטיחות לקויה, שכר נמוך ותלות בעלויות ההגירה. המחקר משווה סקרים של 180 עובדי חקלאות מתאילנד — 55 שנדגמו ב-2011 לפני ההסכם, 50 ב-2014 ו-75 בשנים 2016–2017 — ושל 78 עובדי בניין מסין, מהם 32 ב-2011 לפני ההסכם ו-46 ב-2018 אחריו. כל המרואיינים החזיקו היתר עבודה ומעמד חוקי בעת הסקר; המדגם היה מדגם נוחות עם מכסות גאוגרפיות, והראיונות נערכו בשפות האם של העובדים. בקרב העובדים מסין ירד המדד הכולל מ-51.3 ל-39.0 נקודות, אך השיפור נבע כמעט כולו מקריסה בתלות בעלויות ההגירה: מדד הממד הזה ירד מ-55.9 ל-4.1, ועלות ההגעה הצטמצמה בערך פי 15. במקביל מדד תנאי העבודה הירודים עלה מ-63.0 ל-71.1, שיעור מי שלא קיבלו תוספת שעות נוספות עלה מ-57.7% ל-86%, והפער בין החוזה לתנאים בפועל עלה מ-65% ל-89.1%. יום העבודה נשאר ארוך מאוד, כ-11.3 שעות לפני ההסכם וכ-11.5 אחריו, והשכר החודשי הממוצע ירד מ-7,888 ל-7,039 שקלים בזמן ששכר המינימום בענף הבנייה עלה. בקרב העובדים מתאילנד ירד המדד הכולל מ-54.8 לפני ההסכם ל-45.9 זמן קצר אחריו, אך עלה שוב ל-47.8 בטווח הארוך. היו שיפורים קלים וקצרי־טווח בשעות העבודה ובמגורים, אך תנאי המגורים הורעו בהמשך, לא נמצא שיפור מובהק במדד תנאי העבודה, והבטיחות נשארה לקויה. עלות ההגירה של העובדים מתאילנד ירדה מ-9,149 דולר ל-2,176 דולר, וזמן החזר החוב ירד מכ-17 לחמישה חודשים, בעוד שהשכר עלה נומינלית רק ב-11% מול עלייה של 30% בשכר המינימום בחקלאות. המסקנה המרכזית היא שהסכמים בילטרליים הצליחו לפרק במידה רבה את מודל דמי התיווך והחוב, ובכך הגדילו את חירות העובדים לעזוב או לחזור לביתם, אך לא הגנו באופן מספק על זכויותיהם בשוק העבודה. ההסכמים התמקדו בגיוס, במידע ובגובה התשלום לפני ההגעה, ולא יצרו מנגנוני אכיפה מקבילים לתנאים לאחריה. מבחינה דמוקרטית, המאמר מדגיש את אחריות המדינה לזכויות עובדים שאינם אזרחים אך כפופים לחוקיה ולמשטר ההיתרים שלה. מגבלות המחקר כוללות מדגמי נוחות, דיווח עצמי, קבוצות וענפים שונים ונקודות זמן מעטות, ולכן ההשוואות מתארות שינוי חשוב אך אינן ניסוי סיבתי מלא.
לקריאת העמוד
כשהעירייה מוציאה את שיתוף הציבור למיקור חוץ: מי באמת נשמע?
ליה לוין בוחנת את מיקור החוץ של שיתוף הציבור דרך מושג הצדק האפיסטמי — ההוגנות באופן שבו ידע, ניסיון וקול של בני אדם זוכים להכרה ולהשפעה. המחקר נערך ברשויות מקומיות בישראל שבהן שיתוף הציבור היה רכיב מוצהר במדיניות, הצטבר ניסיון של חמש שנים לפחות בתהליכים משתפים ושלוש שנים לפחות בעבודה עם יועצי שיתוף ציבור, והאוכלוסייה הייתה מגוונת מבחינה לאומית, אתנית, תרבותית וחברתית־כלכלית. לוין ראיינה 14 מנהלים ציבוריים מתוך 17 שאליהם פנתה, את כל חמשת היועצים שאליהם פנתה ו־63 תושבים. הראיונות נערכו בין מרץ 2018 לפברואר 2019 ונותחו תחילה לפי שלושה ממדים של צדק אפיסטמי — שוויון, לגיטימיות ואחריותיות — ולאחר מכן בניתוח תמטי אינדוקטיבי. הממצא המרכזי הוא שהוספת יועץ חיצוני הופכת יחסים דו־צדדיים בין רשות לתושבים ליחסים משולשים, אך אינה משנה בהכרח את חלוקת הכוח. מומחיות היועצים זוכה למעמד מוכר, ואילו ידע של תושבים מתקבל ביתר קלות כשהוא מנוסח בשפה מאופקת, מקצועית ולא־מתעמתת או כשהוא מתאר חוויה אישית ״רכה״. תושבים תיארו צורך לבחור דוברים שיודעים לדבר בשפה המוסדית, לשכור יועץ משלהם או להישען על רצונו הטוב של היועץ העירוני; בעת עימות חריף גם האסטרטגיות האלה נחלשו. מדדי הצלחה כמו מספר המשתתפים או מידת הבנתם את תוכניות העירייה עשויים להיראות מכלילים, אך אינם מראים מי נעדר, האם ידע של קבוצות מודרות הוכר, כיצד הוא שינה החלטה ומי מסביר לציבור מה נעשה בו. גם מנהלים הכירו בחוסר תיעוד ושקיפות, ויועצים תיארו מערכות שבהן כמות המשתתפים מקבלת משקל רב יותר מאיכות ההשתתפות. לוין מפרשת את הדפוס כ״שימור באמצעות שינוי״: שפה של חדשנות, עיר חכמה והכללה יכולה ללוות שינוי ארגוני אמיתי, אך גם להעניק לגיטימציה מחודשת להיררכיות קיימות. כאשר יועצים נשלחים להרגיע מחאה ומעודדים קהילות מאורגנות לדבר כאוסף של יחידים, הם עלולים להחליש את הלגיטימיות הקולקטיבית של ידע קהילתי. המאמר אינו טוען שכל יועץ פועל בציניות או שמיקור חוץ תמיד מזיק; הוא מראה שחוזה חדש אינו מתקן לבדו אי־שוויון עמוק. המשמעות הדמוקרטית היא שאחריות ציבורית נשארת בידי הרשות גם כשהביצוע נמסר לגורם פרטי. תהליך הוגן צריך לבדוק מי השתתף ומי לא, להכיר בסגנונות דיבור ובידע מגוונים, להגן על אפשרות לביקורת קולקטיבית, לתעד כיצד תשומות השפיעו על החלטות ולשמור ערוץ ישיר בין תושבים למוסד הציבורי.
לקריאת העמוד
דתיות, סובלנות פוליטית ונכונות לפיוס בקולומביה
חואן פדריקו פינו אוריבה, יוהאנה אמאיה־פאנצ׳ה, נטלי מנדס מנדס ואנדרס קאסאס קאסאס בוחנים את הקשר בין דתיות, סובלנות פוליטית ונכונות לפיוס בקולומביה — סכסוך שלא נבע בעיקר ממחלוקת דתית, אך שחקנים דתיים השתתפו בעימות הציבורי סביב הסכם השלום עם FARC. המחקר מאגד נתוני AmericasBarometer של LAPOP מן השנים 2014, 2016 ו־2018 ומשתמש ברגרסיה לוגיסטית ובמודלים ליניאריים מרובים. הנכונות לפיוס נמדדת בשלושה פריטים נפרדים: אמונה בינארית באפשרות של סליחה ופיוס בין נפגעים ל־FARC, הסכמה לכך שילד או ילדה יתיידדו עם לוחם FARC משוחרר, ותמיכה בזכויות שוות למפלגות של חברי FARC לשעבר. הדתיות נמדדת באמצעות החשיבות המיוחסת לדת, תדירות ההשתתפות באירועים דתיים והשתייכות דתית; הסובלנות הפוליטית נבנית מארבע שאלות על זכויות ההצבעה, המחאה, ההתמודדות לתפקיד והביטוי של מי שמבקרים את צורת השלטון. לאחר בקרה למגדר, השכלה, גיל, הכנסה, אידאולוגיה, אמון בממשלה ושנת הסקר, חשיבות בינונית או גבוהה של הדת נקשרה בעקביות לנכונות נמוכה יותר לפיוס בכל שלושת הממדים. עם זאת, תדירות השתתפות דתית הציגה תמונה מורכבת יותר: השתתפות פעם או פעמיים בשנה נקשרה לנכונות כללית וחברתית גבוהה יותר, ולא נמצא לה קשר מובהק בממד הפוליטי. סובלנות פוליטית נקשרה באופן חיובי לכל שלושת מדדי הפיוס, וניתוחי האינטראקציה הובילו את המחברים לתמוך בטענה שהיא מחלישה חלק מן הקשר השלילי בין דתיות לנכונות לפיוס, בעיקר בממדים החברתי והפוליטי; הדפוסים משתנים בין מדדי דתיות וקבוצות השתייכות, וחלק מרווחי הסמך רחבים. משום שהנתונים הם סקרי חתך והמשתנים המרכזיים נמדדו בפריט יחיד, התוצאות מתארות קשרים מותנים ואינן מוכיחות שסובלנות שנרכשה תגרום לפיוס או שדתיות כשלעצמה גורמת לדחיית לוחמים לשעבר.
לקריאת העמוד
לא נפרדים, אך בהחלט לא שווים בשירות הציבורי
גבריאלה לוטה, מורגנה ג׳ מרטינס קריגר, ניסים כהן וצ׳רלס קירשבאום מפנים את המבט מאי־שוויון בין המדינה לאזרחים אל אי־שוויון בתוך צוותי היישום עצמם. ב־94 ראיונות עם עובדי בריאות קהילתיים ב־12 מרפאות בשכונות מוחלשות בסאו פאולו הם מזהים שלושה נטלים: טשטוש הגבול בין חיים פרטיים לעבודה, סכנה לאלימות פיזית או רגשית ותחושת חוסר אונים מול צורכי המטופלים. העובדים מגיבים באמצעות הצבת גבולות מוסדיים, השלמה או הימנעות, והפעלת קשרים אישיים וקהילתיים. אותן אסטרטגיות מאפשרות לעיתים לספק שירות בתנאי מחסור, אך גם מטילות על העובדים עבודה בלתי מוכרת, מעמיקות את חוסר האונים ולעיתים משמרות את חלוקת המעמד בצוות. המאמר מראה שקרבה לקהילה היא בעת ובעונה אחת משאב שירותי ומקור לפגיעוּת, ושאי אפשר להבין יישום מדיניות בלי לבחון מי בתוך הארגון נושא בעבודה המסוכנת והבלתי נראית.
לקריאת העמוד
דת ומינהל ציבורי בקו הראשון: שיקול דעת, שירות ואי־שביעות רצון
הערת המחקר מבקשת להכניס את הדת אל לב חקר המינהל הציבורי ברמת המפגש היומיומי בין המדינה לאזרח. ניבה גולן־נדיר מבחינה בין שני מסלולים שונים. בראשון, מידת הדתיות והאמונות של עובד קו ראשון — מורה, עובד סוציאלי, רופא, רשם נישואין או פקיד אחר — משפיעות על האופן שבו הוא מפרש את הכללים ומפעיל שיקול דעת. המסלול הזה כבר נוכח בחלק מן הספרות, לרבות מחקרים על טיפול רפואי, רווחה, חינוך ונישואין. בשני, החסר בשירות אינו מתחיל באמונת הפקיד אלא במדיניות שהסדרי דת ומדינה טבועים בה: המדינה אינה מספקת שירות מסוים, או מספקת אותו רק בצורה דתית, והאזרח פוגש את החסר בקו הראשון. המסלול השני כמעט שאינו נחקר. כדי לנתח את המתח מציעה גולן־נדיר מסגרת של ״נאמנות משולשת״: טווח הפעולה שמאפשרת המדיניות, השקפתו הדתית האישית של העובד ומחויבותו לאזרח־הלקוח. עובד ציבור עשוי להיצמד לכללים, לפרשם בהתאם לאמונתו, או להשתמש ביזמות מדיניות ובייצור משותף עם שחקנים אחרים כדי לספק שירות שחסר. שלושה מחקרים קודמים מישראל משמשים המחשה: רישום נישואין דתי שהפעלתו השמרנית מעוררת אי־שביעות רצון ומעודדת פתרונות חלופיים; רבני בתי חולים שמרחיבים שירותים דתיים במסגרת תחרות בין בתי חולים; ומנהלים מקומיים שמייצרים תחבורה ציבורית בשבת יחד עם ארגונים לא־ממשלתיים. המאמר אינו מציג מחקר אמפירי חדש או מאגר נתונים, ואינו טוען שאותו מנגנון יפעל בכל דמוקרטיה. הוא מציע תוכנית מחקר השוואתית בין משטרי דת ומדינה שונים ושילוב של סקרי דעת קהל, ניתוח משפטי־ארגוני, ראיונות ותיעוד מנהלי. מבחינה נורמטיבית, דת אינה מוצגת כרעה מעצם טבעה: היא יכולה לאפשר שירות, סולידריות ומוטיבציה וגם להגביל שירותים ולהפלות. השאלה הדמוקרטית היא כיצד מדיניות, שיקול דעת ואחריותיות קובעים מי מקבל שירות שוויוני ומי נדרש לחפש חלופה.
לקריאת העמוד
כשהפרטי נעשה פוליטי: פמיניזם מול פופוליזם ימני
גילה שטופלר בוחנת כיצד אחת מנקודות התורפה של הליברליזם הפוליטי מסייעת להבין את כוחו של הפופוליזם הימני. הליברליזם הפוליטי תובע שוויון וכיבוד זכויות במרחב הציבורי, אך מותיר לפרטים ולקהילות מרחב רחב להחזיק בתפיסות עולם לא־ליברליות בתחום הפרטי. הביקורת הפמיניסטית התריעה מזמן שהחלוקה הזאת אינה ניטרלית: המשפחה, הדת והקהילה מעצבות כוח, זהות והזדמנויות, ולכן אי־שוויון הנשמר בהן אינו נשאר באמת מחוץ לפוליטיקה. המאמר טוען שפופוליזם ימני מנצל את המאגר הזה בכיוון ההפוך מן הפמיניזם. במקום להרחיב שוויון וזכויות אל המרחב הפרטי, הוא מגייס דעות קדומות דתיות ולאומניות שצמחו שם ומבקש להפוך אותן למדיניות ציבורית. כדי לעשות זאת הוא מציג בתי משפט, נורמות חוקתיות ומוסדות מתווכים כאליטה החוסמת את רצון העם, ומערער את המחסום המוסדי שעליו סמך הליברליזם כדי להחזיק תפיסות לא־ליברליות מחוץ לכפייה המדינתית. הדיון בהונגריה של ויקטור אורבן, בפולין תחת מפלגת חוק וצדק ובברית בין דונלד טראמפ לימין הדתי בארצות הברית ממחיש כיצד משפחה, דת ולאום הופכים למשאבים של פרויקט אנטי־פלורליסטי. תרומת המאמר היא אבחנה נורמטיבית ומוסדית, לא בדיקה אמפירית השוואתית: הוא מסביר מדוע הגנה על המרחב הציבורי בלבד אינה מספיקה, וקורא לחשיבה מחודשת על הגבולות בין אוטונומיה פרטית, שוויון והגנה חוקתית.
לקריאת העמוד
פילוסופיה פוליטית פופוליסטית: דמוקרטיה, דואליזם מוסרי וכריסטופר לאש
גל גרסון בוחן שלושה מאפיינים שהספרות מייחסת לפופוליזם בן זמננו: הדגשת סמכות האזרחים והרוב על חשבון מוסדות מתווכים, חלוקה מוסרית בין ״העם״ ל״אליטות״ ורזון תיאורטי שאינו מציע תורה מקיפה של כלכלה וחברה. במקום להניח שהשילוב בהכרח בלתי עקבי, הוא קורא את כתיבתו של כריסטופר לאש מאמצע שנות השבעים עד 1994 כניסיון לבנות פילוסופיה פופוליסטית אפשרית — לא הפילוסופיה היחידה של הפופוליזם. בלב השחזור עומדת התחושה הטרגית של החיים: מודעות למוות, למחסור, לכישלון ולכך שלא ניתן לממש יחד את כל הרצונות. לפי הקריאה של גרסון, ההכרה במגבלות מחייבת שיפוט בתנאי אי־ודאות, אחריות לבחירה והכרה בפגיעוּת המשותפת; לכן היא תשתית לתבונה, לאתיקה ולשוויון. זכויות וחירות פרטית מגינות על יכולתו של אדם לבחור ולשאת בתוצאות, ואזרחות שווה מעניקה לאנשים חלק שווה בהחלטות ובסיכונים המשותפים. גם הניגוד בין העם לאליטות מקבל אצל לאש הסבר שאינו טוהר מול רוע מולד: אנשים רגילים לומדים מגבלות ואחריות בעבודה, במשפחה ובכישלון, בעוד אליטות מקצועיות וניהוליות נוטות להבטיח שניתן לפתור קושי אנושי באמצעות מומחיות, טיפול, ניהול או קדמה. כאשר אזרחים נעשים לקוחות של מומחים, נשחק ביטחונם בשיקול דעתם ומצטמצם המרחב להכרעה דמוקרטית בשאלות שאין להן פתרון טכני יחיד. המינימליזם של לאש מסביר גם מדוע עמדה פופוליסטית יכולה לשאול רעיונות מן הימין ומן השמאל בלי להיות בהכרח אופורטוניסטית: היא חושדת בתורות כוללות ומעדיפה שיפוט נסיבתי, למשל תמיכה ברכוש כמקור לעצמאות לצד חלוקה מחדש המגינה על שוויון אזרחי. גרסון אינו מזכה בכך פופוליזם ממשי. הוא מדגיש שלאומנות, גזענות, דמוניזציה ופגיעה במיעוטים אינן נובעות מן הדמוקרטיה של לאש, ומסביר כיצד שחיקת הענווה והפיכת ״האדם הרגיל״ לזהות עליונה עלולות לעוות את הביקורת. המאמר קורא לליברליזם להגן על זכויות ומגבלות חוקתיות ובה בעת להתייחס ברצינות להתנשאות מקצועית ולאובדן יכולת הפעולה האזרחית.
לקריאת העמוד
הזכות להגר וחובת המדינה לקבל מהגרים
חיים גנז מבקש לבנות שיח זכויות מדויק יותר על חובתן של מדינות לקבל מהגרים. הוא דוחה את הטענה של ג׳וזף קרנס שלכל אדם זכות כניסה הנגזרת מחופש התנועה: אינטרס חשוב אינו נעשה אוטומטית זכות בעלת קדימות נורמטיבית, ומדינה רשאית לשקול גם סדר ציבורי, ביטחון, רווחה, יציבות כלכלית ושימור תרבותי. הוא מסתייג גם מן הניסיון של מייקל בלייק ומתיאס ריסה להסיק זכות פרטית למדינה מסוימת מן הבעלות השווה של בני האדם במשאבי העולם, מפני שאותו עיקרון עשוי להצדיק פיצוי חומרי, חלוקת שטח או הסדר קולקטיבי אחר ולאו דווקא קבלה אישית. מן הצד השני, גנז דוחה את טענת כריסטופר וולמן שלמדינה זכות כללית להדיר זרים מכוח חופש ההתאגדות: מדינה אינה מועדון גולף או קשר נישואין, והחלטתה לסגור שערים פוגעת באינטרסים כבדי משקל של מי שאינם חברים בה ואף עלולה לרוקן מתוכן את הזכות לצאת ממדינת המוצא. החלופה היא משטר דו־שכבתי. כל מדינה חייבת, כחובת צדק כללית, לקבוע מעת לעת מכסה למהגרים רגילים גם כאשר לאדם מסוים אין זכות קודמת להיכנס אליה; אך בעולם לא־אידיאלי ללא רשות מתאמת עולמית, חלוקת הנטל ואכיפת החובה קשות. לעומת זאת, לפליטים שחייהם, חירותם או כבודם נתונים בסכנה חמורה ומיידית ולמבקשי איחוד משפחות יש אינטרס שרק קבלה למדינה מסוימת יכולה לממש, ולכן הוא עשוי לבסס זכות פרטנית. גם זכויות אלה אינן מוחלטות: מספרים חריגים המאיימים באופן ממשי על תפקודי יסוד של המדינה יכולים להצדיק מגבלות, מכסות או הבחנה בין מקלט זמני להתיישבות קבע. המאמר מציע אפוא אמצע נורמטיבי: גבולות אינם פתוחים ללא תנאי, אך ריבונות אינה רישיון מוסרי לסגירה גורפת.
לקריאת העמוד
זכויות כחובה של המדינה וביקורת שיפוטית כזכות להישמע
אלון הראל מציע במאמר הצדקה לא־תוצאתנית ל׳חוקתנות איתנה׳. במקום לשאול רק אם חוקה או ביקורת שיפוטית משפררות החלטות, מגינות טוב יותר על מיעוטים או מפיקות יותר צדק, הוא בוחן מה מוסדות אלה מבטאים מעצם מבנם. הטיעון הראשון הוא שעיגון חוקתי של זכויות הופך את ההגנה עליהן ממחווה התלויה ברצון המחוקק לחובה ציבורית המגבילה אותו; גם מחוקק מיטיב מותיר אזרחים תחת שליטה שרירותית אם חירותם תלויה בשיקול דעתו בלבד. הטיעון השני הוא שכאשר אדם טוען שזכותו נפגעה, עומדת לו זכות להליך הכולל הזדמנות להשמיע טענה, תשובה מנומקת ונכונות אמיתית לבחון מחדש את ההחלטה. בית משפט אינו מוצדק כאן מפני ששופטיו בהכרח חכמים מן המחוקקים, אלא מפני שהליך שיפוטי בנוי בדיוק סביב שלושת המרכיבים האלה. המאמר אינו מוכיח שכל סעיף חוקתי צודק או שכל פסק דין נכון; הוא מציע בסיס עקרוני לכך שהגבלת כוח הרוב והקשבה לטענת הזכות הן חלק מן הלגיטימיות הדמוקרטית עצמה.
לקריאת העמוד
מטקסט זר למשמעות מקומית: הפוליטיקה של הדרה דתית בשאילה חוקתית
המאמר מערער על ההנחה שדמיון טקסטואלי בין חוקות מעיד על התכנסות במשמעות או בזכויות. באמצעות מקורות ארכיוניים, דיוני אספות מכוננות ופרלמנטים, מסמכי ממשל, זיכרונות ועיתונות בשש שפות, המחברים משחזרים ארבעה מסלולים שבהם יסוד חוקתי מכליל הועבר ואז קיבל משמעות מדירה. בפקיסטן, סעיפי חופש דת שנעו מאירלנד דרך הודו שימשו לבסוף להגבלת האחמדים בשם הרוב והסדר הציבורי. במרוקו, מוסדות נשיאותיים מן הרפובליקה החמישית החילונית בצרפת הותאמו לחיזוק מונרכיה מוסלמית כמעט־מקודשת. במצרים, המודל הטורקי הוזכר בלי העתקת טקסט, תחילה כסמל להכללת מפלגה אסלאמיסטית ובהמשך כהצדקה לאפוטרופסות צבאית ולהדרת האחים המוסלמים. בישראל, שיטת המילט העות׳מאנית, שהעניקה אוטונומיה בין קהילות דתיות, עוצבה מחדש כמונופול אורתודוקסי על נישואין וגירושין בתוך הרוב היהודי. המושג המחבר הוא מסמן ריק: מונח שמשמעותו אינה יציבה ואינה חסרת פשר, אלא עומדת למאבק פוליטי. המחברים אינם מכנים את השינויים שאילה כושלת; בעיניהם אלה בחירות חוקתיות מקומיות שמראות כי כדי להבין חוק מיובא צריך לחקור מי מילא אותו בתוכן, באיזה רגע ולמען איזו קואליציה.
לקריאת העמוד
כשהמשפט נעשה נתונים: כיצד טכנולוגיה מקודדת כוח כליאתי ומשנה שפיטה
גיל רוטשילד־אליאסי מנתח את הפיכת גזירת הדין הפדרלית בארצות הברית לנתונים מאז אמצע שנות השמונים. נקודת המוצא היא שדאטפיקציה אינה תיעוד ניטרלי: כדי לתרגם החלטה משפטית מורכבת לטבלה יש לבחור אילו משתנים ייראו, אילו נסיבות ייעלמו ואילו קטגוריות יגדירו חריגה או ציות. באמצעות מעקב שיח לאורך כשני עשורים, המאמר משחזר כיצד ועדת גזירת הדין הפדרלית ביססה את הנחיות 1987 על דפוסי עבר, יצרה שפה כמותית של רמת עבירה והיסטוריה פלילית, והטמיעה אותה במדריכים, טפסים, מאגרי מידע והמחשות חזותיות. ארבעה מנגנונים מחברים בין האידאולוגיה לפרקטיקה: הרכבת השדה, הקרנה סמלית, רישום חומרי וחציית גבולות. יחד הם מסבירים מדוע ההנחיות המשיכו לעצב שופטים גם אחרי שפסק דין Booker הפך אותן ב־2005 ממחייבות למייעצות. הטיעון הביקורתי הוא שפשרת דפוסי העבר העניקה מראה אובייקטיבי למורשת ענישתית גזענית ומעמדית, ולכן אי־שוויון יכול להימשך גם בלי שחקן בעל כוונה מפלה בהווה. עם זאת, פתיחת הנתונים לחוקרים ולציבור מאפשרת גם פירוק, הקשר ונרטיבים נגדיים. מכאן הדרישה לכוון דאטפיקציה לא רק לניטרליות, אלא לאחריותיות ולצדק.
לקריאת העמוד
זכויות העבודה הקיבוציות של שוטרים בין חוקתנות גלובלית לחוקתנות מיליטריסטית
לילך ליטור בוחנת מדוע שוטרים, שהם עובדים בעלי צרכים כלכליים וקול מקצועי, מוחרגים לעיתים מזכויות ההתאגדות, המשא ומתן הקיבוצי והשביתה. היא מציבה זה מול זה שני דגמים חוקתיים: חוקתנות עבודה גלובלית, המשתמשת באמנות 87 ו־98 ובפרשנות גופי הפיקוח של ארגון העבודה הבין־לאומי כדי להעניק לזכויות הקיבוציות מעמד יסודי; וחוקתנות עבודה מיליטריסטית, המרחיבה את היגיון הביטחון לכל מערך המשטרה ומעדיפה שליטה היררכית. ישראל משמשת מקרה מרכזי: סעיף 93ב לפקודת המשטרה שולל התארגנות, הדין אינו מספק מנגנון חלופי עצמאי ליישוב סכסוכי עבודה, ותנאי השירות תלויים במידה רבה בהחלטות המדינה. מול האיסור הגורף מוצגים תקני הארגון ופסיקה אירופית הדורשים צורך ומידתיות, לצד הסדרים מקרואטיה, שוודיה, ברזיל ובלגיה. המאמר אינו מציע שביתה בלתי מוגבלת. הוא ממליץ על מודל עבה של התארגנות ומשא ומתן לכלל השוטרים, זכות שביתה מותנית בתפקידים שאינם חיוניים, שירות מינימלי, הודעה מראש וצווי מניעה בעת הצורך, והחרגה של תפקידי חירום ויחידות דמויות־צבא. כך ההגנה על זכויות עובדים וההגנה על הציבור נעשות שאלת עיצוב מוסדי ולא ברירה בינארית.
לקריאת העמוד
האם אמנת זכויות הילד יכולה להכיר בזכותם של בני נוער להצביע?
המאמר טוען שאמנת האו״ם בדבר זכויות הילד יכולה לשמש תשתית משפטית ורעיונית רחבה יותר לזכויות פוליטיות של ילדים ובני נוער, אף שהזכות לבחור אינה כתובה בה. האמנה מכירה בילד כנושא זכויות בהווה ומגינה על אי־הפליה, טובתו, התפתחותו, חופש ביטוי, מחשבה, התאגדות ואספה, ובעיקר על זכותו להביע עמדה ולקבל לה משקל לפי גילו ובגרותו. עם זאת, ההיסטוריה של הניסוח מלמדת שמנסחי האמנה נזהרו מסוכנות פוליטית מלאה, וועדת זכויות הילד עצמה נעה בהדרגה בלבד מהשלמה עם הדרה אל עידוד השתתפות ציבורית והורדת גיל ההצבעה. המחברות מנתחות את תלונתו של בן 16 נגד גרמניה, שנדחתה מטעמים דיוניים בלי הכרעה בשאלה המהותית, ואת פסק הדין הניו־זילנדי מ־2022 שהכיר באפליה בגיל הצבעה 18 בהקשר המשפטי המקומי. הן מציעות פרשנות תכליתית ואבולוציונית לפי דיני האמנות: לא להעמיד פנים שהטקסט כבר קובע זכות הצבעה, אלא להשתמש בעקרונותיו, בפרקטיקה המאוחרת ובהבנה המשתנה של ילדות כדי לבחון אם הדרה מוחלטת מוצדקת. מכשול מרכזי הוא היעדר הסכמה בינלאומית רחבה, שכן בעת כתיבת המאמר פחות מחמש־עשרה מדינות אפשרו הצבעה ארצית מתחת לגיל הבגרות. לכן ההצעה היא נורמטיבית והדרגתית: הוועדה יכולה לגבש הנחיות, לעודד גיל מינימום של 16, לדרוש היוועצות עם ילדים וחינוך אזרחי ולהרחיב הגנה על פעילות מפלגתית, מחאה והשתתפות דיגיטלית. המלצותיה אינן יוצרות לבדן זכות אמנתית מחייבת, אך הן עשויות לשנות את נקודת המוצא מהדרה אוטומטית לבחינה מנומקת של כשירות, שוויון וסוכנות פוליטית.
לקריאת העמוד
מאסר וזכויות אדם בישראל: אי־ודאות ותנודתיות
לסלי סבה ורחלה אראל מציעים סקירה משפטית־סוציולוגית של היחסים בין מאסר לזכויות אדם בישראל וטוענים שאין בהם כיוון יציב של התקדמות או נסיגה. אשרור אמנות האו״ם ב־1991 וחוקי היסוד של 1992 יצרו שפה חזקה של כבוד, חירות וביקורת שיפוטית, ובית המשפט פסל בית סוהר פרטי, הוראות לכליאת מבקשי מקלט ותנאי צפיפות בלתי אנושיים. מנגד, אמנות אינן נקלטות אוטומטית בדין הישראלי, ישראל לא הצטרפה למנגנוני תלונה ופיקוח מרכזיים, ופקודת בתי הסוהר ממשיכה להעניק לנציב שיקול דעת רחב הנשען על מבנה מנדטורי. הפער ניכר בהצגת זכויות כטובות הניתנות לפי התנהגות, בבידוד מנהלי ממושך, בהזנה בכפייה, ובהסדר שיקום שאינו מקים זכות ברורה. במקביל להתפתחות החוקתית התרחבו כליאה מנהלית, החמרות בשחרור מוקדם ושליטה פוליטית בשחרור אסירים ביטחוניים; אך ועדת דורנר, פסק הדין בעניין הצפיפות והבניית שיקול הדעת בענישה פעלו בכיוון מצמצם יותר. התנודתיות נובעת מן המאבק בין משפט בין־לאומי, חקיקה, בתי משפט, רשויות הכלא, לחץ פוליטי ויוזמות מקצועיות, ולכן המחברים מזהירים שקשה לנבא אם זכויות האסירים יתחזקו או ייסוגו.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
חוקתנות גלובלית ואיגודי עובדים כתנועה חברתית
לילך ליטור מפתחת הצדקה נורמטיבית להרחבת ההגנה על שביתות נגד מדיניות ממשלתית. נקודת המוצא היא ההבחנה של גופי הפיקוח של ארגון העבודה הבין־לאומי בין שביתה פוליטית טהורה, שאינה קשורה לאינטרסים של עובדים, לבין שביתת מחאה העוסקת במדיניות כלכלית, חברתית או דמוקרטית המשפיעה עליהם גם כאזרחים. המאמר משלב הבחנה זו עם איגוד מקצועי כתנועה חברתית: איגודים חוברים לארגוני חברה אזרחית, לקבוצות מחאה ולציבור כדי לקדם שוויון, זכויות וצדק חברתי. רעיון החוקתנות הגלובלית מספק לטענתה גשר מן הנורמות הבין־לאומיות אל הדין המקומי, משום שחופש ההתאגדות והזכות לשבות נושאים מעמד יסודי החורג מסכסוך עבודה צר. הניתוח של שביתות בישראל ושל מקרה עובדי הנפט בברזיל מראה כיצד בתי משפט עלולים לסווג מחאה חברתית כפעולה פוליטית אסורה אף שיש לה זיקה ממשית לעובדים. המודל המוצע אינו מעניק היתר לכל שביתה פוליטית: הוא דורש קשר לאינטרסים רחבים של עובדים, מבחין בין סוגי מדיניות ומכפיף את הפגיעה בצדדים שלישיים לבחינת מידתיות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשהמדינה אסרה לשמוע גרמנית: צנזורה, זיכרון ובניית זהות בישראל
אדם שנער חושף איסור רשמי שכמעט נשכח: במשך כתשע־עשרה שנים סירבה ישראל לאשר סרטים, הצגות ומוזיקה קולית בגרמנית, ובהמשך מיקדה את הצנזורה ביצירות מגרמניה וביוצרים בעלי עבר נאצי. המחקר נשען על ארכיון המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פרוטוקולים ממשלתיים, דיוני כנסת, פניות ציבור ועיתונות, ועוקב אחר החלטות פרטניות שהפכו למדיניות תרבות. ההצדקה המוצהרת הייתה הגנה על רגשות ניצולי השואה והציבור מפני נוכחות פומבית של השפה והתרבות הגרמנית, אך המאמר מזהה גם מטרות של כבוד לאומי, הנצחת הזיכרון והבדלת הישראלי הריבוני מן היהודי הגלותי. המועצה, שהורכבה כמעט כולה מגברים יהודים אשכנזים וכמעט לא כללה נשים או ערבים, ראתה בעצמה נציגת הציבור ובעלת עצמאות מן הממשלה, גם כאשר יהודים יוצאי גרמניה, אנשי רוח ופוליטיקאים טענו שהאיסור אנטי־דמוקרטי ופוגע בחופש התרבות. גבולות האיסור השתנו יחד עם היחסים עם מערב גרמניה: חדשות צולמו בגרמניה, סרטים אוסטריים ושווייצריים הותרו, אחר כך הוכשרו הפקות משותפות, ולאחר כינון יחסים דיפלומטיים מלאים ב־1965 ביטלה הממשלה את האיסור ב־1967, למעט תוכן נאצי או משתתפים בעלי עבר נאצי. המעבר מאיסור על שפה ולאום לסינון של נאציזם מלמד, לפי שנער, שהצנזורה לא רק שיקפה טראומה קיימת אלא השתתפה באופן פעיל בהגדרת האויב, גבולות הזיכרון והזהות הישראלית.
לקריאת העמוד
מדוע הגדה המערבית היא שטח כבוש גם בלי ריבונות ירדנית
דוד קרצמר בוחן באופן שיטתי את שתי הטענות שעליהן נשענת עמדת ממשלת ישראל שלפיה הגדה המערבית אינה שטח כבוש מבחינה משפטית מלאה. הטענה הראשונה קובעת שדיני כיבוש חלים רק על שטח שהיה בריבונות מדינה אחרת, ולכן היעדר ריבונות ירדנית מוכרת בשנת 1967 מונע את תחולתם; קרצמר משיב שמבחן השליטה של צבא עוין, ההגנה על אוכלוסייה וזכות ההגדרה העצמית אינם תלויים בקיומו של ריבון מדינתי קודם. הטענה השנייה מייחסת למנדט על פלשתינה זכויות התיישבות יהודיות נצחיות; המאמר מנתח את תולדות שיטת המנדטים, נוסח המנדט ומעמדו כהסכם בין חבר הלאומים לבריטניה, ומסיק שההתחייבות לעודד התיישבות הוטלה על בריטניה, הוגבלה בהגנת שאר האוכלוסייה והסתיימה עם סיום המנדט. סעיף 80 למגילת האו״ם שמר על הסדרי המנדט כל עוד היו בתוקף, אך לא החיה אותם לאחר שבריטניה נסוגה והאספה הכללית אישרה את סיום המנדט. קרצמר מדגיש שהמשפט הבינלאומי אינו קפוא בשנת 1922: איסור רכישת שטח בכוח, דיני הכיבוש וההגדרה העצמית של עמים מעצבים את פירושם העכשווי של כלים היסטוריים. המסקנה היא שגם בהנחה שירדן לא הייתה ריבון חוקי, הגדה לא הייתה שטח הפקר, ותושביה הפלסטינים לא איבדו את הזכות להגדרה עצמית; לכן שליטה צבאית ישראלית משנת 1967 היא משטר של כיבוש לוחמתי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשהגיוס נעשה מס: זיכוי מס לצמצום אי־השוויון בשירות החובה
דוד גליקסברג טוען שהדיון החוקתי רב־השנים באי־השוויון בגיוס מתקשה לייצר פתרון פוליטי ישים, בין היתר משום שאתוס ״צבא העם״ מתנגד הן לצבא מקצועי והן לתשלום שכר שוק לחיילי חובה. הוא מציע לראות בשירות חובה מס בעין: המדינה נוטלת בכפייה את עבודתו של המשרת, והמס הוא שכר השוק הנקי שהיה משולם בעד המקצוע הצבאי בניכוי התמורה וההטבות שקיבל החייל. את הנטל הזה מציע המאמר להשיב לאחר השחרור באמצעות זיכוי מס צבאי רב־שנתי, MATC, שנועד לצמצם את הפער בלי להציג את השירות כעסקת שכר רגילה. האומדן משתמש בשכר אנשי קבע בתחילת דרכם, בנתוני שכר ומס ובארבע קבוצות שירות, ומעמיד את המס המצטבר לגברים על כ־159,540 עד 177,912 ש״ח ולנשים על כ־110,268 עד 170,340 ש״ח, בהתאם לסוג השירות. סימולציה לפי שבעה ענפי תעסוקה מראה שמנהלים ובעלי מקצוע ינצלו את הזיכוי מוקדם יחסית, בעוד עובדים בשכר נמוך עלולים להגיע לפרישה בלי לנצל את כולו; הפער בולט במיוחד אצל נשים. לכן המאמר אינו מסתפק בהצעת פיצוי אלא חושף מתח נוסף: זיכוי התלוי בחבות מס עתידית עלול לשחזר אי־שוויון בתוך ציבור המשרתים, ודורש מנגנוני החזר, הצמדה ומימון שמגינים גם על בעלי הכנסות נמוכות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הכללים כתובים, המודל מחליט: מי שולט בבקרת התוכן?
רננה קידר, נועה מור, יובל שני ועמרי אבנד בוחנים כיצד המעבר למודלי שפה גדולים משנה את ממשל הדיבור ברשת. מקרה הבוחן הוא מדיניות דברי השנאה של פייסבוק, שהתפתחה מהצהרה קצרה ורחבה למערכת מפורטת של הגדרות, דרגות חומרה, דוגמאות וחריגים — כלומר ממדיניות דמוית סטנדרט למדיניות דמוית כללים. מנגד, אכיפה באמצעות מודלי שפה אינה מיישמת את הטקסט באופן מכני: היא משקללת הקשר, כוונה, שפה ודפוסים שנלמדו מנתוני עתק, ולכן דומה להפעלת סטנדרט גמיש. המחברים מציעים קטגוריה שלישית, כללים במיליונים, כדי לתאר מיליוני מיקרו־כללים הסתברותיים שפועלים יחד, משתנים עם ההקשר ואינם נגישים לביקורת אנושית רגילה. התוצאה היא פער בין המדיניות המוצהרת למדיניות המופעלת בפועל, עם סיכונים לחופש הביטוי, לשוויון, לצפיות המשתמשים ולהליכי ערעור. המאמר ממליץ על שקיפות ביחס לאכיפה ולא רק לטקסט הכללים, שיתוף מומחי טכנולוגיה בעיצוב המדיניות, גופי פיקוח עצמאיים, ביקורות חובה פומביות ומנגנוני ערעור שמסוגלים לבדוק החלטות אלגוריתמיות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איך מכינים את חוקי המעקב לעתיד בלי לתת לשב״כ סמכות פתוחה?
אמיר כהנא בוחן כיצד אפשר לנסח חקיקת מעקב שתישאר ישימה מול טכנולוגיות ואיומים שלא ניתן לצפות מראש, בלי להפוך אותה להרשאה עמומה וחסרת גבולות. הוא ממפה כלים כגון ניסוח ניטרלי מבחינה טכנולוגית, שימוש בסטנדרטים רחבים, פרשנות מנהלית, כללים משניים חסויים, הוראות שעה, קווים אדומים וארגזי חול רגולטוריים. דרך חוק השב״כ משנת 2002 הוא מראה כיצד הגדרות רחבות וסמכויות שהועברו לממשלה אפשרו לתוכנית איסוף המטא־דאטה, לחיפוש מרחוק ולשימושי מעקב חדשים לפעול בלי תיקוני חקיקה תכופים. השימוש בסעיף 7(ב)(6) לאיכון חולי קורונה והפסיקה שצמצמה אותו מדגימים כיצד גמישות תכליתית יכולה להפוך לזליגת מטרה וכיצד ביקורת שיפוטית יכולה להציב לה גבול. תזכיר התיקון מ־2023 מוסיף מסגרות למאגרי מידע, לחיפוש במחשבים, לפעולות סייבר ולנתוני תקשורת, אך משאיר הכרעות מהותיות רבות לכללים חסויים ואף מציע מסלול להוספת אמצעי מעקב חדשים באישור הרשות המבצעת וועדת משנה. מסקנת המאמר אינה לוותר על התאמה לעתיד, אלא לצרף אליה פיקוח חיצוני עצמאי, שקיפות מספקת לביקורת אזרחית ושיפוטית והכרעות פרלמנטריות מלאות בעניינים שאין להאצילם.
לקריאת העמוד
שלום בחוץ, שוויון בפנים? יחסי ערבים־יהודים בעידן השלום
סמי סמוחה כתב בראשית תהליך אוסלו תחזית שיטתית ליחסי המיעוט הערבי והרוב היהודי בישראל ב״עידן השלום״. הוא מציב שני תסריטים: ניכור הדדי, שבו הקצנה ערבית והקשחה יהודית מזינות עימות, לעומת הסתגלות הדדית, שבה פוליטיזציה של האזרחים הערבים ופתיחות יהודית מרחיבות שילוב. סמוחה מעדיף את התסריט השני וטוען ששלום עשוי להחליש את זיהוי האזרחים הערבים עם אויב חיצוני, לתת לגיטימציה לזהותם הפלסטינית ולהגדיל את השתתפותם בקואליציות ובמוקדי הכרעה. עם זאת, הוא אינו צופה שישראל תחדל להיות מדינה יהודית או ״דמוקרטיה אתנית״, ולכן השלום לבדו לא יעניק שוויון והזדהות מלאים. גם צמיחה כלכלית, קשרים עם העולם הערבי ועלייה יהודית נושאים תוצאות מעורבות: הזדמנויות חדשות לצד תחרות על עבודה, קרקע ודיור והעמקת פערים. ההמלצה הנורמטיבית של המאמר היא לנצל את המעבר לשלום לשינוי מהיר: אי־אפליה, שותפות קואליציונית, הכרה באזרחים הערבים כמיעוט לאומי פלסטיני ואוטונומיה מוסדית. מאחר שמדובר בתחזית מ־1994, חשיבותה כיום היא גם כמסמך היסטורי שאפשר לבחון מול ההתפתחויות שהתרחשו מאז.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה צעירה תחת לחץ: לקחי ישראל מן שנות השמונים
רפאל כהן־אלמגור מנתח את הדמוקרטיה הישראלית כמסגרת צעירה ועמידה, אך גם פגיעה ללחצים פנימיים וחיצוניים. נקודת המוצא שלו היא שדמוקרטיה אינה רק הכרעת רוב: היא מחייבת הגנה על זכויות המיעוט, השתתפות אזרחית, פלורליזם ופשרה. המאמר משתמש בשנות השמונים כמוקד לבחינת שלושה אתגרים: עליית הכהניזם והוויכוח על ״דמוקרטיה מתגוננת״, השפעת מלחמת לבנון והאינתיפאדה על הקיטוב ועל יחסי יהודים־ערבים, וריכוזיות פוליטית שהרחיקה אזרחים ממוקדי ההכרעה והחלישה פיקוח ואופוזיציה. כהן־אלמגור מצדיק את פסילת רשימת כך ב־1988, אך מבחין בין חופש רחב להביע דעה לבין הזכות להיבחר ולחוקק נגד יסודות המשטר. במקביל הוא מזהיר שניסוח רחב של עבירות הסתה עלול לפגוע בחופש הביטוי, ודורש הבחנה מדויקת בין הבעת עמדה לבין קריאה הקשורה למעשה אלים. מסקנתו היא שהגנה על הדמוקרטיה דורשת אכיפת חוק, חינוך אזרחי והרחבת השתתפות — לצד ריסון הכוח שמופעל בשמה.
לקריאת העמוד
(דה)לגיטימציה של זכויות הרווחה של אימהות יחידניות בארצות הברית, בריטניה וישראל
ענת הרבסט־דבי בוחנת את הקשר ההיסטורי בין אימהות יחידנית לבין מדיניות רווחה בארצות הברית, בבריטניה ובישראל משנות ה־70 ועד שנות ה־2000. לפי התקציר, בשלוש המדינות השתרשה והתרחבה אידאולוגיה ניאו־ליברלית במדיניות הרווחה ובשיח הציבורי, לצד חקיקה הנוגעת לאימהות יחידניות, אך הן נבדלות בהיסטוריה של התפתחות המדיניות ובאופן יישומה. המחקר מציב את ההתפתחות ואת הנסיגה של זכויות חברתיות לצד תפיסות תרבותיות והצטלבויות מוסדיות, כדי להבין כיצד נבנית דמותה הציבורית של האם היחידנית במשטר רווחה ניאו־ליברלי. הסיכום מבוסס על התקציר בלבד, ולכן אינו מייחס למאמר ממצאים מפורטים שאינם מופיעים בו.
לקריאת העמוד
ללמד את שפת ״האויב״ כשפה של מפגש: מורים ערבים בבתי ספר יהודיים
נג׳ואן סעדה וזהבית גרוס מנתחים ראיונות עומק עם תשע מורות ומורה אחד המלמדים ערבית ותרבות בבתי ספר יהודיים חילוניים במרכז הארץ ובצפונה. כל העשרה ראו את עצמם כנציגי המיעוט הערבי־פלסטיני וכסוכני שינוי, אך תיארו מתח בין הוראת ערבית למפגש ולשלום לבין השימוש הביטחוני והצבאי בשפה, וכן בין השתייכותם לבית הספר לבין זהותם הלאומית הפלסטינית. שישה נשענו בעיקר על מודל המגע ועל קשר אישי חיובי, ואילו ארבעה שילבו את המודל הנרטיבי כדי להציג גם סיפורים פלסטיניים; רק מורה אחת הפעילה גם את המודל הבין־קבוצתי במחאה נגד יחס מפלה. המאמר מסיק שמגע עשוי להאניש את המורה ולערער דעה קדומה אישית, אך בלי עיסוק בנרטיבים, ביחסי כוח ובהקשר הסכסוך הוא אינו מבטיח שינוי בתפיסת הקבוצה הפלסטינית בכללותה.
לקריאת העמוד
בלי חדר משלהן: למידה מרחוק והעמקת אי־השוויון בקרב סטודנטיות פלסטיניות־ערביות
טל מלר מנתחת באופן איכותני את חוויותיהן של סטודנטיות פלסטיניות־ערביות במכללה בפריפריה לאחר שהלימודים עברו לבתי המשפחה במשבר הקורונה. לפי התקציר, המעבר חשף פערים שאינם מסתכמים בחיבור לרשת: לחלק מן הסטודנטיות לא היה חדר פרטי, הציוד היה משותף, והלימודים התחרו במטלות בית ובאחריות טיפולית. הבית חיזק לעיתים תפקידי מגדר מסורתיים והפך את ההשתתפות בשיעור ואת השלמת המטלות למאמץ מתמשך. המאמר קושר בין מגדר, זהות אתנו־לאומית, מעמד אזרחי ומיקום בפריפריה, ומזהיר מפגיעה ביכולת להתמיד ולהשלים תואר. התקציר הפתוח אינו מוסר את גודל המדגם ואת מלוא הליך האיסוף, ולכן הסיכום אינו מייחס למאמר נתוני מדגם שמופיעים בפרסום מאוחר ונפרד של החוקרת.
לקריאת העמוד
מעורבות בני נוער ערבים בהתנהגויות עברייניות: בחינה איכותנית של תאוריית הקשר החברתי
מונה חורי־כסאברי, עדית בליט־כהן, מימי אייזנשטדט ולאנה ג׳רייס־לולו בוחנות את תאוריית הקשר החברתי של טרוויס הירשי באמצעות ראיונות עומק עם 15 נערים ערבים מוסלמים בני 16–19 מצפון ישראל שהיו מעורבים בעבירות קלות. ארבעת רכיבי התאוריה — היקשרות, מחויבות, מעורבות ואמונה — הופיעו בסיפורי המשתתפים, אך משמעותם הושפעה מן ההקשר המשפחתי, התרבותי, החברתי־כלכלי והפוליטי. הנערים תיארו קשרים מורכבים עם הורים ועמיתים, קשיים בבתי הספר, מחסור בפעילויות פנאי וחוסר אמון במוסדות משפט ואכיפה; לצד זאת, מורים מסוימים וקצינות מבחן תוארו כדמויות תומכות. המחברות מסיקות שהסבר של עבריינות נוער באמצעות קשרים אישיים בלבד אינו מספיק, ושיש להביא בחשבון גם את הנגישות למשאבים ולשירותים ואת מעמדה של קבוצת המיעוט.
לקריאת העמוד
מי מגדיר על מה מדברים? יחסי כוח במפגשי מורים יהודים־ערבים
יפעת מעוז חקרה תוכנית מפגשים בין מורים מכ־25 זוגות של בתי ספר תיכוניים יהודיים וערביים, שבה השתתפו כ־300 מורים לאורך שנות הפעילות. אתנוגרפיה שכללה 100 תצפיות, 40 ראיונות וכ־200 מסמכים גילתה שני דפוסי כוח שונים: בנושאים מקצועיים ״קרים״ המשתתפים היהודים דיברו והובילו יותר ושלטו בסדר היום, ואילו בנושאים ״חמים״ של הסכסוך המשתתפים הערבים הפעילו השפעה אינפורמטיבית מכוח הידע והניסיון שלהם. הנהלת התוכנית צמצמה בהדרגה את המקום לדיון פוליטי, בעוד משתתפים ומנחים ערבים המשיכו לדרוש אותו ושתי הקבוצות תיארו אותו כחלק החשוב ביותר במפגש. המחקר מראה ששוויון מספרי בחדר אינו מבטל יחסי רוב ומיעוט, ושעצם ההחלטה אם לדבר על הסכסוך היא זירה של כוח.
לקריאת העמוד
עקירה שנשארת בגוף: בריאותם של עקורים פנימיים פלסטינים בישראל
דאוד, שנקרדס, אוקמפו, אנדרסון ואגבאריה ניתחו סקר ארצי משנת 2005 בקרב 902 אזרחים פלסטינים בני 30–70 בישראל. 23.6% הוגדרו עקורים פנימיים משום שהם או בן משפחה גרעינית נעקרו בעקבות הנכבה. שיעור המדווחים על בריאות עצמית ירודה היה 43.7% בקרב העקורים לעומת 34.1% בקרב האחרים, וגם לאחר התאמות חברתיות ופסיכו־חברתיות נותר יחס סיכויים של 1.45. לעומת זאת, ההבדל במחלה ממושכת מגבילה לא נותר מובהק לאחר התאמה; המאמר מציע אובדן מקום, דחיקה חומרית ולחץ כרוני כמנגנונים אפשריים, אך הסקר הרוחבי אינו מוכיח שהם הסיבה לפער.
לקריאת העמוד
כשסגר פוגש לחץ מיעוט: בריאות הנפש של לה״בים בישראל בקורונה
ליאור אורן סקר 157 לסביות, הומואים וביסקסואלים בישראל במרץ–אפריל 2020, בתקופה של סגר חלקי, כדי לבחון את החיבור בין לחץ מיעוט לבין לחץ הקשור לקורונה ובריאות הנפש. במתאמים, הומופוביה מופנמת, הסתרת נטייה מינית וצורך בקבלה נקשרו ליותר חרדה ודיכאון. בניתוח הנתיבים, הסתרה וצורך בקבלה נקשרו בעקיפין לחרדה ולדיכאון דרך לחץ קורונה, ואילו הומופוביה מופנמת נקשרה ישירות לדיכאון אך לא לחרדה או ללחץ קורונה. המחקר מציע שהמעבר הכפוי מן הקהילה הנבחרת וממרחבים בטוחים אל בית המשפחה עשוי להחריף פגיעוּת, אך העיצוב הרוחבי אינו מאפשר להוכיח שהסגר או לחץ המיעוט גרמו לתוצאות הנפשיות.
לקריאת העמוד
שתי שפות, כוח לא שווה: מה באמת קורה בבתי ספר עבריים־ערביים?
מוחמד אמארה, פייסל עזאיזה, רחל הרץ־לזרוביץ ואאורה מור־זומרפלד מנתחים פרקטיקות שפה בשלושה בתי ספר של יד ביד בירושלים, בגליל ובוואדי עארה. המחקר נשען על תוכניות ומסמכים, כ־200 שעות תצפית בשנים 2004–2005, 57 ראיונות איכותניים ושאלון הורים, ומתמקד בפער בין המדיניות הדו־לשונית לבין השפה שנבחרה בפועל. בכיתות נמצאה נראות כמעט מאוזנת לעברית ולערבית, אך בשיחות חופשיות, בחדר המורים ובתגובות של תלמידים יהודים למורים ערבים הייתה לעברית עדיפות ברורה. המאמר מייחס את הפער למעמדן הלא־שוויוני של השפות בחברה, להבדלים בשליטה הדו־לשונית, לציפיות הורים ולפרקטיקות של צוות ותוכנית לימודים. בתי הספר יצרו בכל זאת מרחב נדיר של מפגש ושל דו־לשוניות תפקודית, אך לא יכלו לבטל לבדם את יחסי הכוח שמחוץ לשעריהם.
לקריאת העמוד
בין שני עולמות: מעברי הזהות של נשים דרוזיות פורצות דרך
נעמי ויינר־לוי מנתחת ראיונות עם 34 נשים דרוזיות שהיו מן הראשונות בקהילותיהן, ובכמה כפרים הראשונות ממש, ללמוד באוניברסיטה. הראיונות נערכו בבתי המשתתפות בשנים 1998–2002 וכללו סיפור חיים פתוח וריאיון המשך מובנה למחצה. הניתוח מציג שלושה רבדים של זהות: זהות גלויה המותאמת לציפיות הקולקטיב, זהות סמויה הכוללת שאיפות אינדיבידואליות, ומתח פנימי יציב בין השתיים. החזרה לכפר לוותה לעיתים בתחושת זרות ובהזדמנויות תעסוקה מוגבלות, אך החלוצות נעשו גם מודלים לחיקוי שהרחיבו את האפשרויות עבור נשים שבאו אחריהן. המחקר אינו מציג את המתח כמשבר זהות הכרחי, אלא כזהות היברידית היכולה להישאר יציבה גם כאשר חלקיה אינם מתיישבים זה עם זה.
לקריאת העמוד
אמת, צדק ותקווה: לקחים מתהליך הפיוס בדרום אפריקה לישראל
המאמר הוא ניתוח עיוני־השוואתי של ועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה ושל האפשרות לתהליך עתידי בין ישראלים לפלסטינים. הוא מכיר בהבדלים עמוקים בין המקרים, אך משתמש בהשוואה כדי לזהות תנאים מוסדיים ופוליטיים שאפשרו בדרום אפריקה לשמוע עדויות כחלק מתהליך ציבורי של אחריות, פיצוי ופיוס. גולן־עגנון טוענת שארגוני זכויות האדם בישראל צברו תיעוד חשוב של פגיעות, אך האופי הא־פוליטי שלהם, ההתמקדות בזכויות יחידים וקבלת מסגרת ההפרדה מגבילים את יכולתם להציג קורבנוּת קולקטיבית ולהכין חזון משותף. לפי המאמר, פיוס מחייב הכרה הדדית בהיסטוריה ובקורבנות, לרבות הנכבה והטרור, ומסגרת פוליטית שבה שמיעת עדות היא לא רק פרסום סבל אלא מעשה של תקווה לקיום משותף.
לקריאת העמוד
הדרה כפולה של אלמנות מלחמה בדואיות: מגדר, מיעוט ושירותי רווחה
המאמר בוחן שבעה ראיונות עומק עם אלמנות בדואיות של חללי צה״ל דרך תאוריית ההדרה הדמוקרטית: משטר יכול להבטיח חברות שווה ובכל זאת להציב גבולות סמויים סביב הגישה לטובין ולשירותים. ארבעת הדפוסים שעלו הם כשל בהודעת המוות, היעדר בחירה ממשית בטקס הקבורה, יחס אמביוולנטי לסיוע הרשויות והדרה, ביוש ופיקוח בתוך המשפחה והקהילה. האלמנות נמצאות אפוא בין מערכות: הטבות המדינה אינן מותאמות תמיד לתנאי חייהן, ואילו הקהילה עלולה להרחיקן בשל נסיבות השירות הצבאי של הבעל ובשל נורמות מגדריות. חשוב: מאמר זה והמאמר ״זכויות על הנייר, הדרה בשירות״ משתמשים באותם שבעה ראיונות ואינם אישושים אמפיריים בלתי־תלויים; תרומתו הייחודית של המאמר הנוכחי היא מסגור המקרה כהדרה דמוקרטית וכפער בין שוויון מוצהר להכללה ממשית, ולא בעיקר כבעיית פרקטיקה בעבודה סוציאלית מבוססת זכויות.
לקריאת העמוד
זהות ימין־שמאל וסובלנות פוליטית: קיטוב סביב חירויות אזרחיות בישראל
המאמר מנתח סקר פאנל מקוון דו־גלי של אזרחים יהודים בישראל שנערך ביוני וביולי 2018. בגל הראשון, לאחר הוצאת המרכז הפוליטי מן הניתוח, הזדהות ימנית חזקה יותר נקשרה לפחות סובלנות כלפי הקבוצה הפחות־אהודה וכלפי אזרחים ערבים, ואילו הזדהות שמאלית חזקה יותר נקשרה ליותר סובלנות בשניים משלושת המדדים. בגל השני, ניסוי איום מצא שבתנאי פיגועים קטלניים מזוהים־פלסטיניים או מיוחסים לאזרחים ערבים, ימנים בעלי זהות חזקה נטו יותר לתמוך בצעדי דיכוי, בעוד שמאלנים בעלי זהות חזקה שמרו על התנגדות גבוהה יותר; שמאלנים בעלי זהות חלשה נעו לעבר תמיכה בדיכוי. המסקנה אינה שזהות פוליטית תמיד פוגעת בדמוקרטיה, אלא שתוכנה הנורמטיבי של הזהות קובע אם חיבור חזק למחנה יעודד שלילת זכויות או יגן על חירויות אזרחיות.
לקריאת העמוד
זכויות על הנייר, הדרה בשירות: התמיכה באלמנות מלחמה בדואיות
המחקר מנתח ראיונות עומק עם שבע אלמנות בדואיות של חללי צה״ל, בנות 34–60, ומזהה ארבעה מוקדי פגיעה: כשלים במסירת הודעת המוות, שלילת בחירה ממשית בטקס הקבורה, יחס אמביוולנטי לתמיכת הרשויות, והדרה ופיקוח מצד המשפחה והקהילה. אף שהאלמנות זכאיות רשמית לקצבאות, לדיור, לרכב, להכשרה ולטיפול, חלק מן ההטבות אינן נגישות בתוך תנאי החיים, הנורמות והמיקום הגאוגרפי שלהן. המאמר ממסגר את הפער כהפרת זכויות וכאתגר לעבודה סוציאלית מבוססת זכויות, ומציע שותפות עם הנהגה מקומית, יחידה ייעודית במשרד הביטחון והמרת הטבות שאינן ניתנות למימוש. חשוב: מאמר זה והמאמר ״הדרה כפולה של אלמנות מלחמה בדואיות״ משתמשים באותם שבעה ראיונות, ולכן אינם שני אישושים אמפיריים בלתי־תלויים; ייחודו של מאמר זה הוא מסגרת העבודה הסוציאלית מבוססת הזכויות והדגש על שירות מותאם תרבותית.
לקריאת העמוד
פערים באיתור אלימות זוגית במערכת הבריאות: מדיניות שוויונית שאינה מיושמת במלואה
דאוד ועמיתיה בוחנים אם נשים בגיל הפריון בישראל נשאלו במערכת הבריאות על אלימות מצד בן זוג, קיבלו מידע על שירותי סיוע, או קיבלו את שניהם. במדגם מרובד של 1,401 נשים ב־63 מרפאות אם וילד, 48.4% דיווחו שנשאלו אי פעם, 50.5% קיבלו מידע ורק 30.4% קיבלו גם סינון וגם מידע. עצם החוויה של אלימות לא נקשרה לסיכוי גבוה יותר לקבל את שני השירותים; נשים שהמחקר מזהה כבעלות סיכון גבוה יותר — ובהן נשים ערביות, בעלות השכלה נמוכה ונשים שאינן נשואות — נטו דווקא לקבל פחות מהם. נמצאו גם הבדלים בין מחוזות משרד הבריאות, המצביעים על יישום לא־אחיד. מאחר שהמדיניות בישראל מחייבת סינון ומסירת מידע, הממצאים מתארים פער בין כלל אוניברסלי לבין היישום בפועל וקוראים להבהרת ההנחיות ולתמיכה מערכתית באנשי המקצוע.
לקריאת העמוד
ארגוני זכויות אדם, זיכרון הנכבה והגבולות של ניטרליות אזרחית
המאמר מבוסס על מחקר אתנוגרפי רב־אתרי שנערך בשנים 2002–2013 בארבעה ארגוני זכויות אדם, וכלל ראיונות, שיחות, תצפיות וניתוח מסמכים. המחברים מוצאים כי הארגונים עוסקים בעוולות דחופות ובהגנת יחידים וקהילות, אך בדרך כלל נמנעים מדיון פומבי ב־1948, בפליטים ובזכות השיבה. הם מזהים שישה מנגנונים מרכזיים להימנעות, ובהם דחיפות ההווה, אוריינטציה משפטית, העדפת זכויות הפרט, חלוקת עבודה עם ארגונים אחרים ושאיפה לניטרליות מקצועית. הטענה המסכמת היא שהימנעות מדיון — בלי קשר לעמדה שהארגון היה מגבש בסופו — מצמצמת את יכולתו להבין את שורשי הפגיעה, לבנות אמון ולהשתתף בעתיד בתהליכי צדק ופיוס.
לקריאת העמוד
הפרדה מרחבית, אלימות וחרדה: אי־שוויון בין נשים ערביות ליהודיות סביב לידה
דאוד ועמיתיה משלבים סקר של 1,401 נשים הרות או עד חצי שנה לאחר לידה עם נתוני המעמד החברתי־כלכלי של שכונות מגוריהן. נשים ערביות־פלסטיניות דיווחו על חרדה בשיעור גבוה יותר מנשים יהודיות, 60.5% לעומת 42.1%, ועל חומרה גבוהה של אלימות ואי־סדר בשכונה בשיעור 49.5% לעומת 16.2%. לאחר התאמה למאפייני הפרט והשכונה נותר פער בחרדה בין הקבוצות, אך הקשר הישיר בין אלימות ואי־סדר לחרדה היה מורכב: הוא נמצא ברמה נמוכה לעומת היעדר בעיות בכלל המדגם ובקרב יהודיות, ולא נותר מובהק אצל ערביות־פלסטיניות במודל הסופי. לכידות חברתית בשכונה ותמיכה חברתית הגנו בשתי הקבוצות, ואילו אפליה מצרפית בשכונה הייתה גורם סיכון רק בקרב ערביות־פלסטיניות. החוקרים מפרשים את מכלול הדפוסים כמנגנונים שכונתיים של הפרדה מרחבית, אך עיצוב המחקר החתכי אינו מוכיח סיבתיות.
לקריאת העמוד
תקשורת בריאות אמינה בזמן משבר: התאמת המסר לחברה החרדית והערבית
קלגי, אבו־כף ובראון־לוינסון בחנו כיצד להעביר מסרי בריאות בזמן משבר לשתי אוכלוסיות מיעוט בישראל: החברה החרדית והחברה הערבית. 678 משתתפים מילאו שאלון מקוון בתחילת אפריל 2020 ודירגו ממי יעדיפו לשמוע, איזה תוכן יניע אותם, באיזה ערוץ ובאיזה מועד. בשתי הקבוצות מומחים רפואיים קיבלו אמון גבוה, אך אצל המשתתפים החרדים בלטה במיוחד סמכות דתית ואילו אצל הערבים בלטו רופאים מומחים ורופאי משפחה; מסר על הסיכון להורים ולקשישים במשפחה היה משכנע יותר ממסר על סיכון אישי. גם הערוצים נבדלו: כלים קהילתיים מסורתיים התאימו יותר לחרדים, בעוד רדיו וטלוויזיה התאימו יותר לערבים. המאמר מסיק שהתאמה תרבותית אינה נוסחה אחידה לקבוצות מסורתיות, אלא שותפות עם גורמי אמון ובחירת תוכן וערוץ על בסיס הקהילה המסוימת.
לקריאת העמוד
הכשרת מורים בדואים ודיאלוג רב־תרבותי: זהות לפני שילוב
ריינגולד בוחן תוכנית הסמכה להוראה במכללת אחוה, שבה סטודנטים בדואים למדו בשלוש השנים הראשונות במסגרת נפרדת ובשנה הרביעית לצד סטודנטים יהודים. ניתוח מסמכים ו־15 ראיונות הצביעו על פער בין הצהרת התוכנית, שהבטיחה דגש נרחב על מורשת בדואית, אסלאם ורב־תרבותיות, לבין יישום מצומצם יותר בפועל. למרות הפערים, מרבית הסטודנטים תיארו חוויה חיובית, צבירת ביטחון ושאיפות לימוד גבוהות יותר; שני בוגרים שלמדו בשנה המשולבת דיווחו שהידע והביטחון סייעו להם להשתתף בדיון עם סטודנטים יהודים. זהו דוח ראשוני המבוסס על מדגם קטן ועל היכרות מוקדמת של החוקר עם המשתתפים, ולכן הוא מציע תמיכה זהירה — לא הוכחה סיבתית — ברעיון של העצמה זהותית לפני מפגש בין קבוצות בעלות כוח לא־שוויוני.
לקריאת העמוד
עניין במדע במרחב מקוון במזרח התיכון: מגדר, תרבות ופער דיגיטלי
ברעם־צברי וכעדני מנתחות 1,102 שאלות מדע שהגישו תלמידים, סטודנטים, בוגרים ומורים מישראל וממדינות אחרות במזרח התיכון לאתר MadSci Network. תחומי העניין השתנו לפי מגדר וגיל: בנים וגברים נטו יותר לפיזיקה ולטכנולוגיה, בנות ונשים לביולוגיה, ועם הגיל נרשמה תנועה מביולוגיה לטכנולוגיה ומסביבה קרובה לנושאים רחוקים יותר. לעומת זאת, לא נמצאו הבדלים מובהקים בין שאלות מישראל לשאלות ממדינות ערביות ומזרח־תיכוניות במדדים שנבדקו, ורק אחוז אחד מן השאלות כלל הקשר מקומי או דתי. המחברות מדגישות שאין להסיק מכך שהתרבות אינה חשובה: מדגם של בעלי גישה לאינטרנט ויכולת סבירה באנגלית עלול לייצג שכבה מצומצמת, ולכן הדמיון עשוי לנבוע גם מן הפער הדיגיטלי.
לקריאת העמוד
דאגה ביישובים מעורבים: ביטחון אזרחי והון חברתי בחברה הערבית בישראל
המאמר של Nohad Ali ו-Dennis Rosenberg בוחן אם מגורים ביישוב אתני מעורב קשורים לרמות גבוהות יותר של דאגה מתופעות חברתיות בקרב אזרחים ערבים בישראל. לפי תקציר הרשומה האקדמית, המחקר נשען על תאוריית ההון החברתי ועל נתוני מדד הביטחון האישי והקהילתי שנערך בשנת 2020 בקרב 947 אזרחים ערבים בישראל. הניתוח השתמש במודלים של רגרסיה מולטינומית וליניארית, ומצא שמגורים ביישובים מעורבים קשורים לפרופיל דאגה גבוה ולדאגה רבה יותר מתופעות חברתיות כלליות ומתופעות הקשורות לאלימות. מבחינה דמוקרטית, המאמר מדגיש שדיון בשוויון אזרחי אינו יכול להסתפק בזכויות פורמליות: הוא צריך לכלול גם ביטחון אישי, אמון קהילתי, נגישות לשירותים ויכולת של רשויות להבין את תנאי החיים של מיעוט אזרחי במרחבים מעורבים.
לקריאת העמוד
חסמי פנייה לטיפול נפשי בקרב מתבגרים ערבים בישראל: נגישות לפני סטיגמה
המאמר בוחן חסמים מבניים ותרבותיים לפנייה לעזרה בקרב אימהות למתבגרים מוסלמים ודרוזים בצפון ישראל, כחלק ממחקר גליל על צרכים בשירותי בריאות הנפש. המחקר כלל תחילה 1,639 תלמידי כיתה ט׳ שקיבלו הסכמת הורים והשתתפו, ולאחר מכן 704 צמדי מתבגר-אם שרואיינו בבית בעזרת כלי אבחון ושאלוני חסמים. הממצא הבולט הוא שאימהות למתבגרים עם הפרעה נפשית פנו למקור מקצועי או בית-ספרי יותר מאימהות למתבגרים ללא הפרעה, אך עדיין פחות ממחציתן פנו בפועל. החסמים החשובים ביותר היו נגישות לשירותים, ולאחריהם חשש שטיפול יזיק וחשש מפגיעה מצד רשויות; סטיגמה וחוסר אמון באנשי מקצוע דורגו נמוך יותר. מבחינה דמוקרטית, המאמר ממקם את בריאות הנפש של מיעוט אזרחי בתוך שאלת שירות ציבורי שוויוני: אם המרפאות, השפה, התחבורה, המידע וזמני ההמתנה אינם מותאמים, הזכות לטיפול נשארת פורמלית בלבד.
לקריאת העמוד
אמון במשטרה והבחירה בחלופות לא־משטרתיות בחברה הערבית בישראל
המאמר של Nohad Ali ו-Dennis Rosenberg בוחן אילו גורמים משפיעים על נכונותם של אזרחים ערבים בישראל לשקול התערבות שאינה משטרתית לאחר קורבנות אפשרית. לפי תקציר הרשומה המחקרית, המסגרת התאורטית משלבת ביצועי משטרה, צדק פרוצדורלי וחוסר ארגון חברתי, והנתונים מגיעים ממדד הביטחון האישי והקהילתי לשנת 2019. המדגם האנליטי כלל 692 אזרחים ערבים בישראל, והניתוח נעשה באמצעות מודל רגרסיה לוגיסטית. הממצא המרכזי הוא שאמון גבוה יותר במשטרה ושביעות רצון גבוהה יותר ממנה קשורים לפחות שקילה של חלופות לא־משטרתיות, בעוד תפיסה של עלייה באלימות ביישוב וקורבנות קודמת קשורות ליותר שקילה של חלופות כאלה. מבחינה דמוקרטית, המאמר מבהיר שזכות לביטחון אישי אינה נמדדת רק בקיומה הפורמלי של משטרה, אלא גם באמון, בהוגנות ובהתאמה של מוסדות אכיפה לחוויות של מיעוט אזרחי.
לקריאת העמוד
ביטוח בריאות ממלכתי ונגישות לשירותי בריאות בקרב בדואי הנגב
המאמר של Mohammed Morad, Shifra Shvarts, Joav Merrick ו-Jeffrey Borkan בוחן את השנים הראשונות לאחר כניסת חוק ביטוח בריאות ממלכתי לתוקף בקרב בדואי הנגב. המחקר משלב סקירת מסמכים היסטוריים ומדיניות, שלושה סקרי שטח של שירותי בריאות בשנים 1994, 1995 ו-1999, סקר אזורי בקרב 515 משקי בית בשנת 1997 וראיונות עם בעלי תפקידים. הממצא המרכזי הוא שהחוק הפך אוכלוסייה גדולה שהיתה בחלקה לא מבוטחת לזכאית לשירותים, יצר תחרות על מבוטחים והוביל לגידול ניכר במספר המרפאות, כוח האדם והבחירה בין קופות. מבחינה דמוקרטית, המאמר מדגיש שהבטחה פורמלית לשוויון חברתי יכולה לשנות תמריצים מוסדיים, אך היא זקוקה גם לתכנון רגיש למקום, לשפה, לתרבות ולמרחק כדי להפוך לזכות נגישה בפועל.
לקריאת העמוד
מורות ערביות־נוצריות בישראל מול פגיעה מינית בתלמידים
המאמר של Laura I. Sigad, Kathrin Shehadeh, Efrat Lusky-Weisrose ו-Dafna Tener בוחן חוויות של 12 מורות ערביות־נוצריות בישראל שהתמודדו עם פגיעה מינית בתלמידיהן. באמצעות ראיונות עומק וניתוח פנומנולוגי־תמטי, המחקר מציג שתי תמות מרכזיות: תגובות רגשיות עזות לצד תחושת העצמה מקצועית, והשפעה חזקה של אמונה וזהות נוצרית על הבנת הפגיעה ועל דרכי ההתערבות. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא בהדגשת החובה להגן על זכויות ילדים בתוך קהילות מיעוט באופן שמכיר בהקשר תרבותי ודתי, אך אינו מוותר על חובת דיווח, אחריות מוסדית ותמיכה מקצועית במורות הנמצאות בחזית הזיהוי.
לקריאת העמוד
חסמי שימוש בשירותי בריאות הנפש בקרב ערבים פלסטינים בישראל
המאמר של Fareeda Abo-Rass, Sarah Abu-Kaf, Dvir Matzri ו-Orna Braun-Lewensohn בוחן חסמים לשימוש בשירותי בריאות הנפש בקרב המיעוט הערבי־פלסטיני בישראל. המחקר נשען על מדגם נוחות של 231 משתתפים ועל כלי BACE v3, המבחין בין חסמי סטיגמה, חסמים עמדתיים וחסמים אינסטרומנטליים. הממצא המרכזי הוא שמשתתפים שלא השתמשו בשירותי בריאות הנפש דיווחו על חסמים גבוהים יותר בכל הממדים, אך החסמים העמדתיים היו המנבא הבולט ביותר של שימוש בפועל. מבחינה דמוקרטית, המאמר מראה ששוויון בזכות לבריאות אינו מתמצה בקיומו של שירות רשמי, אלא תלוי באמון, נגישות, כשירות תרבותית ויכולת של מוסדות ציבור להגיע לקבוצת מיעוט בתנאים הוגנים.
לקריאת העמוד
עבודה סוציאלית עם המיעוט הערבי בישראל בתקופת הקורונה
המאמר של חני נוימן מנתח את עבודתם של עובדים סוציאליים ציבוריים עם המיעוט הערבי בישראל בתקופת הקורונה. המחקר נשען על 25 ראיונות עומק עם עובדים סוציאליים שעבדו במחלקות רווחה ביישובים ערביים ובערים מעורבות, בתקופה שבה שירותים נסגרו, מידע רשמי בערבית הגיע באיחור ופערים כלכליים ובריאותיים החריפו. הממצאים מציגים שבע אסטרטגיות פעולה בשלוש משפחות: הגנה ותמיכה, גישור על פערי שפה ותרבות, וקידום מדיניות של צדק חברתי. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא בהצגת שירות ציבורי לא רק כמנגנון חלוקה של סיוע, אלא כזירה שבה שוויון, נגישות, אמון ושותפות עם קהילה נבחנים בזמן אמת.
לקריאת העמוד
זכאות היברידית לזכויות חברתיות בקרב מקבלי סיוע בישראל
המאמר של עינת לביא מנתח כיצד אנשים החיים בעוני ומקבלים תמיכה ציבורית בישראל מפרשים את זכאותם לזכויות חברתיות. על בסיס 76 ראיונות עומק, המחקר מראה שרוב המשתתפים אינם מבססים את זכאותם רק על מודל אוניברסלי של אזרחות חברתית, אך גם אינם מאמצים לחלוטין את ההיגיון של אזרחות שוק. במקום זאת, הם מנסחים זכאות היברידית: הם מקבלים את הדרישה להשתתף בשוק העבודה ולהיות מפרנסים עצמאיים, אך דורשים מן המדינה ליצור תנאים שמאפשרים עצמאות כלכלית, עבודה מכבדת ותמיכה בהורות ובעבודה. מבחינה דמוקרטית, המאמר חשוב משום שהוא חושף כיצד שינוי במדינת הרווחה משנה את משמעות האזרחות עצמה, ואת השאלה מי נתפס כזכאי לתמיכה ציבורית מלאה.
לקריאת העמוד
שוליות חברתית־כלכלית והעדפות פוליטיות של ערבים בישראל
מיעארי, לוונטל ועדנאן מנתחים נתוני פאנל של 63 יישובים ערביים, תוצאות בחירות ואינדיקטורים חברתיים־כלכליים בשבע מערכות בחירות בין 1996 ל־2015. המאמר מראה כי שיעור ההצבעה קשור לייצוג ולהדרה: ייצוג ערבים במפלגות רוב יהודיות תרם להשתתפות, ואירועי האינתיפאדה השנייה נקשרו לירידה ארוכת טווח בהצבעה. בתחום העדפות המפלגות, שיפור חברתי־כלכלי נקשר לירידה בתלות במפלגות רוב יהודיות לאספקת טובין ציבוריים ולחיזוק ההעדפה למפלגות ערביות על פני מפלגות שמאל ציוניות.
לקריאת העמוד
עמדות יהודים בישראל כלפי ארגוני זכויות אדם ופטריוטיות
חייטין, שרון שטיינברג ושושנה שטיינברג מנתחות שאלון שמילאו 503 יהודים בישראל על זכויות אדם, ארגוני זכויות אדם ופטריוטיות. הממצאים מצביעים על תמיכה גבוהה יותר בקרב משיבים שמאליים וחילונים, אך גם על עמדות לא צפויות בקרב אנשי שמאל ומרכז, על תפקיד לא עקבי של השכלה, ועל תגובות כתובות רגשיות ושליליות. המאמר מציב את הוויכוח על זכויות אדם בתוך עימות פסיכו־חברתי רחב יותר על אופייה של המדינה ועל גבולות הנאמנות הלאומית.
לקריאת העמוד
זהות מזרחית כמקור תרבותי במעמד הביניים הישראלי
המאמר בוחן ראיונות עם מתבגרים מזרחים ממעמד הביניים בישראל ומאתגר הסברים שרואים הזדהות אתנית מיעוטית רק כהתנגדות פוליטית או כהפנמת נחיתות. הניתוח מראה כי כאשר מעמד הביניים נתפס כבטוח והאתניות אינה מאיימת עליו, מזרחיות יכולה לשמש משאב של היפיות, אותנטיות ומעמד בקרב בני גילם.
לקריאת העמוד
זהות דרוזית בישראל בין קהילה, ערביות ואזרחות ישראלית
חלבי בוחן את הזהות הדרוזית בישראל דרך ראיונות עם 50 סטודנטים דרוזים. לפי התקציר, שלוש קטגוריות תוכן מרכזיות עלו מן הראיונות: ״דרוזי בדם״, ״ערבי, אבל פחות״ ו״להיות ישראלי״. הזהות הדרוזית מוצגת כתוצר של יחסים מורכבים עם המדינה, עם יהודים ועם ערבים אחרים, כאשר שירות צבאי, יחס המדינה והאמונה בגלגול נשמות ממלאים תפקידים מרכזיים. המאמר חשוב לשיח דמוקרטי משום שהוא מראה כיצד מדינה וקבוצת מיעוט מעצבות יחד גבולות שייכות, נאמנות וזהות.
לקריאת העמוד
תמיכה חברתית ומצוקה נפשית בקרב זקנים בדואים בישראל
אבו־כף, נקש, חייט וכהן מנתחים מחקר חתך בקרב 170 זקנים בדואים ערבים בישראל, שנערך בראיונות פנים אל פנים ובשאלוני דיווח עצמי. גברים דיווחו על מצוקה נפשית נמוכה יותר ועל תמיכה אינסטרומנטלית גבוהה יותר, ואילו אצל נשים רמות נמוכות של תמיכה נתפסת ומעשית נקשרו למצוקה גבוהה יותר. המאמר מדגיש שמדיניות בריאות ורווחה לזקנים במיעוטים צריכה להתחשב לא רק בגיל ובאתניות אלא גם במגדר ובסוג התמיכה החסר.
לקריאת העמוד
סדנאות מפגש יהודי־ערבי לנוער בגישה לויניאנית
ברגל ובר מנתחים סדנאות ניהול קונפליקט בין נוער ערבי־פלסטיני ויהודי בישראל דרך שלושה מקורות ידע מתורת השדה: זהות אתנית ויחסי רוב־מיעוט, שינוי אישי בתוך קבוצה, ועקרונות מחקר פעולה. לפי התקציר, יישום המושגים בסדנאות הוביל לשינוי בעמדות המשתתפים, לפיתוח שיטות להכשרת מנחים ולידע מצטבר על הבדלים בסגנונות תקשורת בין הקבוצות. המאמר חשוב לשיח דמוקרטי משום שהוא בוחן מפגש לא כסיסמה של דו־קיום אלא כתהליך חינוכי מובנה, תצפיתי וניתן ללמידה.
לקריאת העמוד
להיות גם ערבייה וגם אישה: חוויות היומיום של אזרחיות פלסטיניות בישראל
הרצוג מנתחת 108 ראיונות עומק עם נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל כדי להבין כיצד חוויות יומיומיות במרחבים מגדריים וגזעיים מעצבות זהות ושייכות. המאמר טוען שנשים פלסטיניות משכילות ממוקמות ב״מקום שלישי״ בין מבנים תרבותיים, מגדריים, מעמדיים, לאומיים וגזעיים, ושם הן מנהלות זהויות משתנות ומאתגרות הגדרות חברתיות דומיננטיות. התרומה המרכזית היא בהצגת אזרחות ושוויון כחוויה חברתית יומיומית, ולא רק כמעמד משפטי.
לקריאת העמוד
הקליניקה הפתוחה בין הומניטריות רפואית לזכויות אדם
גוטליב, פילק ודוידוביץ׳ מנתחים את הדיון סביב סגירה זמנית של הקליניקה הפתוחה בעקבות עלייה חדה במספר המטופלים ובמורכבות צורכיהם. על בסיס פרוטוקולים פנימיים, דיוני כנסת וראיונות עומק, המאמר מראה שהקליניקה נתפסה בעת ובעונה אחת כמוסד הומניטרי, כלי פוליטי, סמל ציבורי ומנגנון שעלול להעניק לגיטימציה לאי־פעולה ממשלתית. המסקנה היא שארגוני זכויות צריכים להכיר במתח בין טיפול מיידי, תביעות משפטיות לזכות לבריאות וסנגור פוליטי רחב יותר.
לקריאת העמוד
יחסי יהודים וערבים בישראל דרך מבט של מתבגרים
סגינר בוחנת יחסי יהודים וערבים בישראל דרך נתוני תלמידי תיכון שתיארו תקוות ופחדים לעתיד. לפי התקציר, יותר מתבגרים ערבים מאשר יהודים התייחסו לקבוצה האתנית האחרת, והאזכורים כללו תקווה לשלום ופחד ממלחמה; אצל ערבים הופיע גם חוסר שביעות רצון מרשויות ישראל. המאמר חשוב משום שהוא מראה שהסכסוך והיחסים בין קבוצות אינם רק עניין של עמדות מבוגרים או מפלגות, אלא חלק מאופן שבו בני נוער מדמיינים עתיד אישי וקולקטיבי.
לקריאת העמוד
נגישות להשכלה גבוהה וצמצום פערי שכר בקרב ערבים בישראל
המאמר מנתח את חוק המכללות האקדמיות כרפורמה שנועדה להרחיב רכישת השכלה גבוהה לכלל האוכלוסייה בישראל. הניתוח מראה שהחוק הגדיל את הנגישות להשכלה גבוהה של ערבים בישראל יותר מאשר של שאר האוכלוסייה, ושיפור זה נקשר לעלייה בפוטנציאל ההשתכרות שלהם. המאמר גם מתייחס לפערים מתמשכים בשלבי חינוך מוקדמים כדי לחזק את הטענה שהממצא אינו מוסבר בעיקר בשיפור קודם בהישגים בבית הספר.
לקריאת העמוד
חשיפה ממושכת לאלימות פוליטית בקרב מתבגרים יהודים וערבים
המאמר מנתח נתונים על 3,800 מתבגרים יהודים וערבים בישראל בשנים 1998-2004, בשלוש תקופות: לפני שיא האינתיפאדה השנייה, בזמן השיא ובתקופת דעיכה. המחקר מבחין בין חשיפה אובייקטיבית לאירועי אלימות פוליטית לבין ההשפעה הסובייקטיבית שיוחסה להם, ומראה שהקשר בין השניים משתנה לפי תקופה ולפי השתייכות אתנית.
לקריאת העמוד
צדק סביבתי חלוקתי ונגישות לגנים בערים מעורבות בישראל
המאמר מעביר את שאלת אי־השוויון בהקצאת משאבים מן ההשוואה בין יישובים יהודיים וערביים אל תוך הערים המעורבות רמלה ולוד. בעזרת נתונים סוציו־דמוגרפיים ותשתיתיים ברזולוציה גבוהה, המחקר בוחן מי נהנה מגישה לשטחים ירוקים. הממצאים מראים שלמיעוט הערבי בערים אלה יש נגישות נמוכה בהרבה מזו של הרוב היהודי, ומציגים את המיפוי ככלי לדיון ציבורי, לתכנון הוגן יותר ולפעולה אזרחית נגד אי־שוויון מרחבי.
לקריאת העמוד
חינוך ציבורי לבדואי הנגב בין פיתוח לשליטה מוסדית
המאמר מציע מסגרת תאורטית להבנת אספקת שירותי חינוך ציבוריים לרועים נוודים כהליך שיש לו ממדים מרחביים, חברתיים ותרבותיים. במקרה של בדואי הנגב, החינוך הציבורי נבחן לא רק כשירות חברתי אלא גם כמנגנון שיכול להאיץ התיישבות, לחבר את הקהילה למדינה ולשוק העבודה, ולשנות יחסי כוח שבטיים ומרחביים. בכך המאמר מציג את הפיתוח כהליך כפול: הוא מרחיב שירותים והזדמנויות, אך גם עלול להעמיק תלות ושליטה פוליטית.
לקריאת העמוד
פלורליזם חברתי־אתני בבתי ספר תיכוניים ערביים בישראל
Muhammad Suwaed מציג מחקר איכותני בחמישה בתי ספר תיכוניים ערביים בגליל שבהם לומדים ומלמדים מוסלמים ונוצרים. המחקר מצא פערים בתפיסת המצב בין נציגי רוב ומיעוט בכל יישוב, חשיפה לא מספקת של תלמידים לתרבויות זו של זו, והשפעה של תפיסות שגויות או שטחיות. המאמר ממליץ על תוכניות התערבות המבוססות על כבוד לשונות, דחיית אחידות כפויה, חופש בחירה ודיאלוג בין תרבויות.
לקריאת העמוד
נשים בדואיות־ערביות מול חסמי ההשכלה הגבוהה בישראל
המאמר מתמקד בנשים בדואיות־ערביות הלומדות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, ומשלב שאלון מובנה וראיונות עומק. הוא מציג את ההשכלה הגבוהה כנתיב לפיתוח אישי וקהילתי, אך גם כמעבר קשה למרחב עם שפה, נורמות וערכים שונים. הממצאים מדגישים חוסן וסוכנות של הסטודנטיות, לצד קשיי קבלה למסלולי לימוד, הסתגלות אקדמית וחברתית, צורך לתפקד בעברית ובאנגלית, ותנאים לוגיסטיים וכלכליים שמקשים על ההשתתפות.
לקריאת העמוד
זכויות ילדים עם מוגבלויות בישראל בין חזון ליישום
המאמר בוחן את זכויות הילדים עם מוגבלויות בישראל לאור אמנת זכויות הילד משנת 1989 ואמנת זכויות אנשים עם מוגבלויות משנת 2007. הוא מציין שכ־8.7% מן הילדים בישראל מתמודדים עם אתגרים תפקודיים, מוגבלויות או מחלות כרוניות הדורשות טיפול מתמשך. הניתוח מראה שישראל השקיעה בחקיקה, תקציבים ושירותים, אך עדיין מתקשה להשלים בפועל את המעבר למודל זכויות אדם של מוגבלות, במיוחד בתחומי שוויון הזדמנויות, עוני ואפליה בפריפריה, חינוך מכליל ונגישות המרחב והשירותים הציבוריים.
לקריאת העמוד
זכויות להט״ב בישראל לאחר פרשת אל־על
המאמר של אלון הראל בוחן את פרשת אל־על, שבה דייל ביקש להרחיב הטבות לבן זוגו מאותו מין, כמפגש ראשון של בית המשפט העליון עם זכויות מיעוטים מיניים. לפי התקציר, המקרה הופיע לאחר שינויים משפטיים מהירים: ביטול הפללת יחסי מין בין גברים בשנת 1988, תיקון חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בשנת 1992 שאסר הפליה בשל נטייה מינית, ושינויים משפטיים נוספים פחות בולטים. המאמר מנתח את פסק הדין, את האפשרות להשתמש בו להרחבת זכויות, ואת התחומים שבהם נדרשות רפורמות נוספות. מבחינה דמוקרטית, הוא מראה כיצד זכויות מיעוט מתקדמות דרך שילוב של חקיקה, פסיקה ואסטרטגיה משפטית תחת מגבלות פוליטיות.
לקריאת העמוד
משבר המיעוטים במדינה אתנית והאזרחים הפלסטינים בישראל
המאמר של נדימ נ׳ רוחאנא ואסעד גאנם בוחן את מצבם של האזרחים הפלסטינים בישראל כמקרה של משבר מיעוטים במדינה אתנית. נקודת המוצא היא שרוב המדינות בעולם הן רב־אתניות, ולכן שאלת השוויון אינה חריגה מקומית אלא בעיה מרכזית של סדר פוליטי מודרני. המאמר מדגיש כי בדמוקרטיה ליברלית רב־אתנית המדינה אמורה לשרת את הצרכים הקולקטיביים של כל אזרחיה, וכי אזרחות אמורה להיות בסיס השייכות וההזדמנות השווה. הדיון נוגע גם לשאלה האם שוויון משפטי אישי מספיק, או שיש צורך בזכויות קבוצתיות למיעוט לאומי.
לקריאת העמוד
אוניברסיטה כמפגש משנה זהות לנשים דרוזיות ראשונות בהשכלה הגבוהה
המאמר מנתח 34 ראיונות עם נשים דרוזיות שהיו הראשונות בקהילה או בכפר שלהן להשיג השכלה גבוהה. הוא מראה כי הכניסה לאוניברסיטה הייתה לא רק מעבר לימודי אלא מסע חברתי, תרבותי ורגשי, אף שהמרחק הפיזי מן הכפרים לאוניברסיטה היה קצר. המפגש עם תרבות אקדמית, ידע חדש ופרקטיקות יומיומיות העניק לנשים כלים להעריך מחדש זהויות, נורמות ותפקידי מגדר. ברקע המחקר מופיעים גם פערי נגישות להשכלה גבוהה של דרוזים ביחס ליהודים ושינוי היסטורי במעמדן החינוכי של נשים דרוזיות.
לקריאת העמוד
הפליה וסטיגמה במימוש גמלת סיעוד בקרב ערבים ויהודים בצפון ישראל
המאמר עוסק בחוק ביטוח סיעוד, המסייע לזקנים בישראל להישאר בביתם, ובוחן הפליה נתפסת וסטיגמה סביב מימוש הזכאות בצפון ישראל. המחקר כלל ראיונות עם 15 עובדי המוסד לביטוח לאומי, 31 זקנים, 31 בני משפחה ושש מטפלות בית. הניתוח מצא ארבעה דפוסים: תחושת הפליה חזקה בקרב מרואיינים ערבים, הפנמת סטיגמה אצל חלקם, סטיגמה משתמעת בטענות שערבים מרמים את המערכת, ושלילת הפליה מצד מרואיינים יהודים ועובדי מוסד. המאמר מדגיש כי השתייכות קבוצתית משפיעה על עצם הפרשנות של אותו שירות ציבורי כהוגן או מפלה.
לקריאת העמוד
הצטלבות מגדר ואתניות בתת־ייצוג של רופאים ערבים בישראל
המחקר משלב נתוני סקר כוח אדם של הלמ״ס משנת 2011, שכלל כ-24,000 משקי בית, עם ראיונות עומק שנערכו בשנת 2013 עם רופאים ערבים ושש אחיות בבתי חולים בישראל. המאמר מצא שהאוכלוסייה הערבית מיוצגת בחסר בקרב רופאים, וכי מקור מרכזי לכך הוא תת־הייצוג של נשים ערביות. הטענה המרכזית היא שמדיניות שוויון בכוח האדם הרפואי צריכה להתייחס להצטלבות בין אתניות, מגדר, חינוך, תעסוקה ונורמות חברתיות, ולא לקטגוריה אחת בלבד.
לקריאת העמוד
הזכות לעיר והערכת זכויות עירוניות בערים ערביות בישראל
המאמר של יוסף ג׳בארין מציע מסגרת מושגית לזכות לעיר, המבוססת על עיבוד ביקורתי של לפבר, ומיישם אותה על ערים של המיעוט הפלסטיני בישראל. המסגרת כוללת זכויות כמו ניכוס ושימוש במרחב, השתתפות, מרכזיות, מגורים, בית גידול עירוני ואינדיבידואליזציה בתוך חברתיות. הניתוח מראה כי תושבי ערים בישראל, יהודים וערבים, אינם נהנים במידה רבה מן הזכות לעיר, אך הפגיעה אינה שווה: זכויותיהם העירוניות של פלסטינים בישראל חסרות ומוגבלות יותר. המאמר טוען שהבעיה מבנית, פוליטית ואתנית, ולכן אינה ניתנת לפתרון רק ברמת העיר.
לקריאת העמוד
השכלה גבוהה לערבים בישראל בין העצמה לשליטה מוסדית
המאמר בוחן את ההשכלה הגבוהה בקרב המיעוט הערבי־פלסטיני בישראל מאז קום המדינה, על בסיס סטטיסטיקה רשמית, מסמכים רשמיים וסקר שדה באוניברסיטת חיפה בשנת 2001 במדגם מייצג של סטודנטים ערבים ויהודים. הניתוח מציג את הגישה להשכלה גבוהה בהקשר של מבנה האוכלוסייה הערבית והמדיניות הפורמלית כלפיה, וטוען כי גם מוסדות אקדמיים בעלי אוטונומיה יחסית משקפים את יחסי הכוח הרחבים בחברה. הטענה המרכזית היא ששינוי ממשי מחייב חלוקת כוח מחודשת ותפיסה רב־תרבותית שתבטיח גיוון תרבותי ויחסים בין־תרבותיים המבוססים על שוויון והוגנות.
לקריאת העמוד
זהות קולקטיבית ונכונות לקשרים עם יהודים בקרב סטודנטים ערבים
המאמר בוחן סטודנטים ערבים־פלסטינים במכללת דוד ילין להכשרת מורים, ושואל כיצד זהות קולקטיבית קשורה לנכונות לקשרים עם סטודנטים יהודים. לפי התקציר, רכיבי הזהות הערבי והפלסטיני חזקים, ואילו הרכיב האזרחי הישראלי חלש מאוד. עם זאת, אף שהקשרים בפועל בין סטודנטים ערבים ליהודים מוגבלים, הסטודנטים הערבים מביעים נכונות גבוהה יותר לקשרים מקצועיים וחברתיים מזו שהם מייחסים לסטודנטים יהודים. הממצא החשוב הוא שלא נמצא קשר בין רכיבי הזהות לבין היכרות עם יהודים או נכונות לקשרים, ולכן זהות לאומית חזקה אינה בהכרח סותרת פתיחות מקצועית וחברתית.
לקריאת העמוד
תוכניות חינוך לדו־קיום ושיפור יחסי יהודים־ערבים בישראל
מאמר המבוא מציג גיליון מיוחד על תוכניות חינוך לדו־קיום שנועדו לשפר את יחסי היהודים והערבים בישראל. לפי התקציר, מומחים יהודים וערבים בישראל פיתחו תוכניות בין־קבוצתיות חדשניות, ואנשי חינוך ומחקר משני הצדדים השקיעו מאמץ בהפחתת עוינות. המאמר מספק רקע היסטורי לסכסוך, מתאר תפיסות שונות של הצדדים, ומדגיש גורמים כמו תרבות, מעמד חברתי־כלכלי ואתניות. תרומתו הדמוקרטית היא בהצבת מפגש חינוכי לא כפתרון קסם, אלא כזירה שבה אפשר לבחון כיצד מוסדות חינוך וחברה אזרחית מנסים להתמודד עם קיטוב, פחד ואי־שוויון.
לקריאת העמוד
אמון במערכת הבריאות בקרב ערבים, מהגרים יהודים ויהודים ותיקים
המאמר בוחן אמון במערכת הבריאות בישראל בקרב ערבים, מהגרים יהודים ויהודים שאינם מהגרים. המחקר השתמש בנתוני חתך מהסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2017, ומדד אמון באמצעות שאלה ישירה על אמון במערכת הבריאות. בניגוד לממצאים מוכרים ממדינות אחרות על אמון נמוך יותר בקרב מיעוטים ומהגרים, המחקר מצא שערבים ומהגרים יהודים הביעו אמון גבוה יותר מיהודים שאינם מהגרים. החוקרות מפרשות את התוצאה כסימן לכך שאמון מושפע גם מציפיות שונות מיחסי מטפל־מטופל, משימוש בשירותי בריאות ומשאלות של נגישות ואיכות טיפול.
לקריאת העמוד
אחים ערבים בישראל וגיוון מגדרי־אתני בכוח העבודה הסיעודי
המאמר מראה שסיעוד הוא מסלול תעסוקה בולט לגברים ערבים בישראל יותר מאשר לגברים יהודים. המחקר נשען על סקר כוח אדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנים 2011-2013 ועל 13 ראיונות עומק עם אחים ערבים בבתי חולים ציבוריים בשנת 2014. הממצא המרכזי הוא ש-38.6% מן האחים והאחיות הערבים היו גברים, לעומת 7.5% בקרב יהודים ואחרים. הראיונות מצאו שהמרואיינים מציגים את הסיעוד דרך אחריות, פרנסה ותפקידים מגדריים גבריים, אך גם שהמקצוע עשוי לשמש עבור חלקם אמצעי ולא יעד מקצועי קבוע.
לקריאת העמוד
דיאלוג יהודי־ערבי ושינוי אידיאולוגי בקרב ישראלים יהודים
המאמר מנתח 13 ראיונות עומק עם מנחים יהודים של תוכניות מפגש מרכזיות בישראל. באמצעות ניתוח תוכן תמטי, המחקר מצא שמעורבות מתמשכת במפגשים עם אזרחים ערבים נקשרה ברוב המקרים לשינוי אידיאולוגי מדווח. המרואיינים תיארו עלייה במודעות ליחסי הכוח הלא־סימטריים בין יהודים לערבים בישראל ולטענות על אפליה כלפי אזרחים ערבים. רוב גדול מן המרואיינים דיווח גם על התרחקות מן האידיאולוגיה הציונית ועל ירידה בתמיכה בהגדרת ישראל כמדינה יהודית.
לקריאת העמוד
עמותות, האו״ם ופוליטיקת זכויות האדם בסכסוך הערבי־ישראלי
המאמר טוען שארגונים לא־ממשלתיים הפכו לשחקנים חשובים בזירת הכוח הרך של הדיפלומטיה הבין־לאומית, במיוחד בתחומי זכויות האדם והסיוע ההומניטרי. הוא מתאר כיצד ארגונים כמו Human Rights Watch, Amnesty International והפדרציה הבין־לאומית לזכויות אדם פועלים ברשתות סנגור ומשתמשים במסגרות של מועצת זכויות האדם של האו״ם ובבריתות עם דיפלומטים וממשלות. ביחס לישראל, המאמר מציב רצף מן פורום הארגונים בדרבן בשנת 2001 ועד ועדת גולדסטון לאחר מלחמת עזה, וטוען שפעילות זו השפיעה על הדיון במדיניות החוץ והביטחון הישראלית.
לקריאת העמוד
אפליה נתפסת ואיכות חיים בריאותית בקרב ערבים ויהודים בישראל
המאמר מנתח סקר טלפוני מ-2006 בקרב 1,004 ישראלים בני 35-65, ובוחן אפליה נתפסת לפי מוצא ואתניות לצד איכות חיים פיזית ונפשית. הממצאים מצביעים על דיווח גבוה על אפליה בקרב מהגרים מברית המועצות לשעבר ובקרב ערבים, אך הקשר הסטטיסטי לבריאות פיזית נמצא רק בקרב יהודים לא־מהגרים ומהגרים, ולא בקרב ערבים.
לקריאת העמוד
האם חינוך למסורת מספיק לשימור זהות דרוזית בישראל?
המאמר בוחן את גבולותיו של חינוך למסורת בחברה הדרוזית בישראל. הראיונות מצביעים על מחויבות רחבה לערכים של כבוד למשפחה ולאחרים, צניעות, אמונה באל אחד ואמונה בגלגול נשמות בתוך הקהילה הדרוזית. מכיוון שהדת הדרוזית פתוחה ללימוד מעמיק רק למי שמקיימים את כללי הדת, רוב המשתתפים אינם מגדירים עצמם דתיים במובן המחמיר אלא מסורתיים, והמשפחה נעשית ערוץ מרכזי לחינוך דתי־ערכי. רבים מן המשתתפים מבקשים מן השייח׳ים הקלות שיאפשרו השכלה גבוהה, עבודה מחוץ לכפר וגישה רחבה יותר לסודות הדת, מתוך חשש שללא שינוי כזה עתיד הדת ייחלש.
לקריאת העמוד
אפליה נתפסת, זהות קבוצתית ורווחה בקרב חרדים בישראל
המאמר בודק מקרה שבו אפליה קבוצתית נתפסת אינה קשורה בהכרח לרווחה נמוכה יותר. במדגם של 332 חרדים מארבע ערים בישראל נמצא שאפליה קבוצתית נתפסת הייתה מתואמת חיובית עם שביעות רצון מן החיים, והזהות החרדית תיווכה את הקשר הזה. המחקר מבחין בין אפליה אישית נתפסת לבין אפליה קבוצתית נתפסת, ומציע שבקבוצות מיעוט מסוימות תחושת פגיעה בקבוצה יכולה לחזק הזדהות ושייכות. הממצא אינו מצדיק אפליה, אלא מצביע על מנגנון חוסן פנימי בחברה בעלת גבולות זהות ומוסדות קהילתיים חזקים.
לקריאת העמוד
טקסי בית ספר וזהות אזרחית־דרוזית בשני תיכונים בישראל
המאמר מנתח את תרומתם של טקסים בבית הספר לעיצוב זהות בקרב תלמידים דרוזים בישראל. נקודת המוצא היא מעמדם הייחודי של הדרוזים לעומת קבוצות ערביות־דוברות אחרות בישראל, בין היתר בשל שירות בצבא ורמות פטריוטיות גבוהות. הטקסים הממלכתיים, ובמיוחד טקסי הזיכרון לחללי צה״ל, משלבים ידע היסטורי עם רגשות של שכול, אובדן, גבורה והקרבה. המחקר מצא שבשני בתי הספר שנבדקו ניתן דגש רב לפעילויות האלה, והן מחזקות זהות דרוזית־ישראלית, גאווה ואחריות אזרחית, לצד זהות דרוזית מובחנת.
לקריאת העמוד
שוויון בתקשורת במפגשי דיאלוג בין יהודים לערבים בישראל
המאמר טוען שהערכת מפגשי מגע אינה צריכה להסתפק בשינוי עמדות לאחר המפגש, אלא לבחון את תהליך התקשורת עצמו. במקרה של יהודים וערבים בישראל, שבו יחסי הקבוצות מאופיינים בפערי כוח ובשליטה רחבה יותר של הרוב היהודי במשאבים פוליטיים, כלכליים וחברתיים, שוויון תקשורתי נעשה קריטריון דמוקרטי מרכזי. המחקר מדד עד כמה משתתפים יהודים וערבים תרמו באופן שווה לשיחה במפגשים מתוכננים, ומצא שרוב גדול מן התוכניות היו סימטריות או כמעט סימטריות בהשתתפות הפעילה. המאמר גם מראה ששוויון כזה נבנה בעזרת הנחיה מובנית: חלוקת תורות דיבור, השתתפות מאוזנת במשחקים ובמשימות, והצבת שוויון כעיקרון גלוי של הפעילות.
לקריאת העמוד
ארגוני שכונה, מדינת הרווחה וזכויות אזרחות
המאמר משווה בין ארגוני שכונה בקנדה ובישראל ושואל כיצד הם קשורים למדינת הרווחה ולזכויות אזרחות. לפי התקציר, למרות הבדלים ממשיים בין שתי מדינות הרווחה, קיימת דומות מספקת שמאפשרת ללמוד מן ההשוואה. המחברים מזהים חמישה משטרים או דגמים שמחברים בין סוגי ארגונים, צורות של מדינת רווחה ותוצאות מבחינת זכויות אזרחות. המסקנה הזהירה היא שדגם של שותפות או ייצור משותף בין תושבים ומדינה נראה מבטיח במיוחד לחיזוק זכויות אזרחות ומשילות עירונית.
לקריאת העמוד
משאבי התמודדות ואמון במוסדות בזמן מלחמת חרבות ברזל
המאמר בודק 471 משתתפים, 69.9% יהודים ו-30.1% ערבים, שמילאו שאלון על דמוגרפיה, חשיפה למלחמה, אמון במוסדות, תחושת קוהרנטיות ותוצאות בריאות נפשית. יהודים דיווחו על חשיפה גבוהה יותר לאירועי מלחמה, תחושת קוהרנטיות חזקה יותר ופחות מצוקה נפשית מערבים. האמון במוסדות לא פעל באופן אחיד: אמון בצבא נקשר למצוקה נמוכה יותר בקרב יהודים, ואמון בפרלמנט נקשר למצוקה גבוהה יותר בקרב ערבים.
לקריאת העמוד
איומים נתפסים והקצאת זכויות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות בישראל
המאמר עוסק ב״מרחבי אזרחות״ ושואל כיצד איומים נתפסים שונים משפיעים על נכונות להקצות זכויות פוליטיות, זכויות רווחה וזכויות תרבות בישראל. לפי המטא־דאטה והכותרת, מוקד המאמר הוא בקשר בין תפיסות איום לבין לגיטימציה להגבלת או הרחבת זכויות. התרומה הדמוקרטית היא בהבחנה בין סוגי זכויות: אדם עשוי לתמוך בזכות רווחה אך להתנגד לזכות פוליטית או תרבותית, והדבר תלוי בסוג האיום שהוא מייחס לקבוצה אחרת. כך האזרחות אינה מופיעה כחבילה אחת, אלא כשדה שבו ביטחון, כלכלה, תרבות ושייכות מתחרים זה בזה.
לקריאת העמוד
עמדות סטודנטים יהודים וערבים בישראל כלפי זוגיות, מגדר ונורמות חברתיות
המאמר מציג הערת מחקר על הבדלים בין סטודנטים יהודים וערבים־מוסלמים בישראל בעמדות כלפי בחירת בני זוג ויחסים מגדריים. לפי התקציר, 214 יהודים ו-162 ערבים מילאו שאלונים, וכ-70% מן המשיבים בשתי הקבוצות היו נשים. יהודים יותר מערבים וגברים יותר מנשים נטו לציין מראה חיצוני כקריטריון לבחירת בן או בת זוג. בשתי הקבוצות נשים חשבו שנדרשת תקופת היכרות ארוכה יותר לפני יחסים מיניים, אך בקרב ערבים נמצאו פערי מגדר גדולים יותר, והחוקרים שלטו בדתיות, מצב משפחתי ומצב כלכלי.
לקריאת העמוד
אפליה דתית, תפוצות ודפוסי הצבעה באו״ם על ישראל
המאמר מציב את הצבעות האו״ם על ישראל בתוך הקשר רחב של זכויות מיעוטים ויחסי דת־מדינה. לפי התקציר, מדינות שמפלות מיעוטים דתיים נוטות יותר להצביע נגד ישראל, בין היתר כאסטרטגיית הסחה מן ההתנהלות הפנימית שלהן. במקביל, גודלן של תפוצות יהודיות ומוסלמיות במדינה קשור לכיוון ההצבעה, אך לא באותו אופן ולא תמיד באותה עוצמה. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא בהראותו שעמדות בזירה בין־לאומית אינן מנותקות מאיכות ההגנה על מיעוטים בתוך המדינה. הצבעה דיפלומטית יכולה להיות גם שפה של אינטרס, זהות, לחץ פנימי וניסיון להסתיר פגיעה בזכויות.
לקריאת העמוד
מדוע מיעוטים מצביעים מקומית אך נמנעים בבחירות ארציות?
המאמר טוען שנוכחות של נציגים מקבוצת מיעוט אינה מספיקה אם היא אינה משפרת בפועל את הגישה לטובין ציבוריים. כאשר הייצוג הוא תיאורי בלבד, חישוב ההצבעה של בוחרים עשוי להקטין השתתפות; כאשר הייצוג מהותי ומקדם מדיניות שמיטיבה עם הקבוצה, הוא עשוי להגדיל השתתפות. בישראל, ערבים־מוסלמים הפחיתו השתתפות בבחירות ארציות והגדילו השתתפות בבחירות מקומיות.
לקריאת העמוד
גננות דרוזיות ומוסלמיות מתמודדות עם פגיעה מינית בילדים מתוך אחריות קהילתית
המחקר מבוסס על ניתוח תמטי איכותני של ראיונות חצי־מובנים עם שמונה גננות דרוזיות ושש גננות מוסלמיות־ערביות. הראיונות עסקו בידע ובניסיון מול חשד או מקרים של פגיעה מינית בילדים, בדפוסי פעולה מול ילדים, הורים וקהילה, בהכשרה ובתמיכה מקצועית, ובהשפעה על חיי הגננות עצמן. המאמר מצא פחד ודאגה לילדים האישיים ולמעמד הגננות בקהילה, לצד פעולה יזומה בבית ובקהילות דתיות להגנה, תמיכה והעלאת מודעות.
לקריאת העמוד
החזון הפלסטיני־ערבי בישראל לדמוקרטיה דו־לאומית
המאמר מציג את עליית רעיון הדו־לאומיות על רקע רב־תרבותיות, ייאוש מפתרון שתי המדינות ומעמדם של אזרחים פלסטינים־ערבים במדינה יהודית. הוא מתמקד בארבעה מסמכי חזון ערביים שפורסמו בין דצמבר 2006 למאי 2007, ובהם דרישה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית ולהפיכת ישראל לדמוקרטיה דו־לאומית. הדיון בוחן מהו סוג הדמוקרטיה הדו־לאומית המוצע, האם הוא נתמך מעבר לאליטות ערביות, כיצד צפויים להגיב הרוב היהודי, הרשות הפלסטינית והקהילה הבינלאומית, ומה מעמד רעיון המדינה האחת.
לקריאת העמוד
תיאטרון כטריגר לשיח זהות של תלמידים פלסטינים בישראל
המאמר מציג מחקר איכותני על שתי קבוצות שצפו בהצגה An Arab Dream: תלמידים פלסטינים במערכת החינוך הישראלית ובכירי חינוך יהודים. הממצאים מראים שהתיאטרון פתח עבור התלמידים מרחב לעיסוק בסוגיות רגישות של זהות מיעוט, אך בכירי החינוך היהודים פירשו את ההצגה כפרובוקטיבית, חסרת ערך חינוכי ואף מזיקה לקהל יהודי צעיר.
לקריאת העמוד
אנגלית כשומר סף להשכלה גבוהה בין יהודים לערבים בישראל
המאמר טוען שדרישות האנגלית במעבר מן התיכון להשכלה הגבוהה אינן רק דרישה אקדמית ניטרלית. סטודנטים ערבים נדרשים ללמוד אנגלית לצד ערבית ועברית, בעוד תלמידים יהודים אינם מחויבים לשפה זרה נוספת מעבר לאנגלית. באמצעות נתוני הלמ״ס, משרד החינוך ומוסדות להשכלה גבוהה, המחקר מראה שפערי העמידה בדרישת האנגלית גדולים יותר מפערים שנבדקו בהיסטוריה ובמתמטיקה, ושפערים אלה מסייעים להסביר את הפער בהרשמה להשכלה גבוהה.
לקריאת העמוד
רפורמה במשטרה וניהול גיוון מול המיעוט הערבי בישראל
המאמר מציע גישה מלמטה למעלה לרפורמה משטרתית: לפני בחירת פתרונות מוסדיים יש לזהות את עמדות קבוצת המיעוט עצמה. המחקר נשען על סקר בקרב אזרחים ערבים שבחן עמדות כלליות, תפיסות של שיטור יתר ושיטור חסר, והערכת שלוש רפורמות אפשריות: גיוס בני מיעוטים למשטרה, מעורבות קהילתית בשיטור והכשרה תרבותית לשוטרים.
לקריאת העמוד
הייחודיות של הדמוקרטיה הישראלית ויחסי יהודים־ערבים
המאמר מציע לחשוב על הדמוקרטיה הישראלית כעל מקרה שאינו נכנס בקלות לתבניות פשוטות של דמוקרטיה ליברלית אחידה. השאלה המרכזית היא כיצד מאפייני המשטר, הזהות הלאומית והחלוקה בין רוב יהודי למיעוט ערבי משפיעים על יחסי הקבוצות. מבחינה דמוקרטית, החשיבות היא בכך שהמאמר אינו מתייחס ליחסי יהודים־ערבים רק כבעיה חברתית או תרבותית, אלא כעניין שנובע מן המבנה הפוליטי עצמו. אם מוסדות המדינה, סמליה וחלוקת הכוח משקפים בעיקר קבוצה אחת, אז שוויון אזרחי דורש יותר מאיסור אפליה; הוא דורש בחינה של כללי השייכות וההכרה.
לקריאת העמוד
שיטור מיעוטים מנוכרים בערים מחולקות תלוי בעיקר בהוגנות
המאמר עוסק בשאלה כיצד משטרה יכולה לזכות בלגיטימיות בקרב מיעוט לאומי שמערכת היחסים שלו עם המדינה טעונה. לפי התקציר, המחקר בוחן שלושה גורמים: יעילות והוגנות משטרתית, תחושת אפליה בין־קבוצתית והזדהות עם המדינה. בסקר של יהודים וערבים בשכונות מעורבות בישראל, כל הגורמים מסבירים חלק מן הפערים, אך הוגנות המשטרה חשובה במיוחד. הממצא הזה חשוב לדמוקרטיה ליברלית משום שהוא מזכיר שכוח אכיפה אינו נשען רק על חוק כתוב או על יכולת מבצעית. הוא תלוי באמון שהכוח מופעל בהגינות, ללא אפליה ובאופן שמכיר באזרחים כמוגנים ולא כאובייקטים של שליטה.
לקריאת העמוד
תכונות אישיות של מורים ערבים במערכת החינוך הערבית בישראל
המאמר בוחן שאלוני תכונות אישיות של 185 מורים מן המיעוט הערבי בישראל, תוך שימוש בניתוח סטטיסטי ב־SPSS. המחקר מצא כי מוחצנות, נעימות ומצפוניות היו תכונות נפוצות יותר בקרב המורים, ואילו פתיחות ויציבות רגשית היו פחות נפוצות. לא נמצאו הבדלים מובהקים לפי ותק בהוראה או מגדר; לפי שכבת הוראה נמצא הבדל מובהק רק במצפוניות, שהייתה גבוהה יותר בקרב מורי בתי הספר היסודיים.
לקריאת העמוד
מטפלות ערביות בגני קיבוץ בין עבודה חינוכית, זהות וקבלה מותנית
המחקר נשען על 15 ראיונות חצי־מובנים עם מטפלות ערביות בגני קיבוץ. הוא מזהה שלושה מוקדים מרכזיים: תפיסה עצמית הנעה בין ישראליות חילונית לבין זהות מוסלמית־ערבית ואזרחית משולבת, תגובות המשפחה לעבודה בקיבוץ ולאימוץ נורמות מערביות וקיבוציות, וקבלה מותנית מצד החברה היהודית בקיבוץ. המאמר מציע הכשרה משותפת למטפלות הערביות ולצוותי החינוך בקיבוץ.
לקריאת העמוד
אובדן תחושת ה״אנחנו״ בקרב דרוזים בישראל אחרי חוק הלאום
המחקר סקר דרוזים בישראל זמן קצר לאחר חקיקת חוק הלאום, שנחווה בעיני רבים כהדרה של לא־יהודים. מתוך 178 משתתפים שגויסו, המדגם לאחר סינון כלל 154 נבדקים. המאמר מצא שאובדן תחושת “אנחנו” משותפת ניבא נכונות לפעולה רדיקלית, במיוחד בקרב צעירים הקרובים לשירות הצבאי, גם לאחר שליטה במנבאים מוכרים של פעולה אלימה ולא־אלימה.
לקריאת העמוד
חינוך דתי בבתי ספר מוסלמיים בישראל בין ריכוזיות, תקצוב וזהות מיעוט
המאמר מתאר את מערכת החינוך בישראל כמערכת ריכוזית שבה המדינה שולטת במינהל, במימון ובתוכניות הלימודים של בתי ספר יהודיים וערביים. באמצעות סקירת ספרות איכותנית, הוא מצביע על פערים בין החינוך היהודי לחינוך הלא־יהודי והערבי, ובמיוחד על מחסור במשאבים, אפליה תקציבית, פיתוח לימודי חלש יותר ומחסור בכיתות. בתוך מצב זה, מוסדות חינוך אסלאמיים מוצגים כניסיון לשמר זהות דתית ולאומית של מוסלמים בישראל.
לקריאת העמוד
נשים בדואיות ודרוזיות חוזרות מן האקדמיה כ״מהגרות פנימיות״ בקהילה
המאמר מתאר את האוניברסיטה הישראלית כמרחב יהודי־ישראלי בערים מרכזיות, החושף נשים בדואיות ודרוזיות לנורמות וערכים שונים מאלה של תרבות המוצא. עם החזרה לכפרים, הנשים אינן חוזרות לאותה נקודת מוצא: המפגש עם עולם חדש משנה את זהותן המגדרית, ולעיתים יוצר תחושה של ״הגירה פנימית״ בתוך התרבות שלהן.
לקריאת העמוד
חינוך נוצרי בישראל מעצב זהות של מיעוט בתוך מיעוט
המאמר האיכותני בוחן כיצד הוראה קונפסיונלית של נצרות בישראל משתתפת בעיצוב זהות נוצרית מובחנת. הוא מתמקד בעמדות מורי החינוך הדתי לגבי מטרותיהם ואתגריהם, ומנתח כיצד הם בונים, מעבדים ומנהלים זהות נוצרית בתוך החברה הערבית ובתוך מדינה בעלת רוב יהודי.
לקריאת העמוד
זכויות של מיעוטים דתיים קטנים דרך המקרה הדרוזי
המאמר עוסק במיעוטים דתיים קטנים ומתמקד בדרוזים בישראל, בלבנון ובסוריה. לפי התקציר, מיעוטים כאלה שומרים לרוב על פרופיל נמוך אך חשופים במיוחד לאלימות, המרות כפויות, טיהור אתני במלחמות אזרחים, אפליה מצד מדינות וחברות, והתבוללות העלולה להביא להיעלמותם לאורך זמן.
לקריאת העמוד
צעירים פלסטינים־ערבים בישראל מנסחים אזרחות מתוך הדרה
המאמר בוחן כיצד 20 תלמידים בבית ספר תיכון ערבי־מוסלמי בישראל מפרשים אזרחות ומנהלים זהות אזרחית ולאומית. על בסיס ראיונות חצי־מובנים וקבוצות מיקוד, הוא מראה שהתלמידים מודעים לפוליטיקה של האזרחות בישראל ומשתמשים בשיחי אזרחות שונים כדי להגדיר שייכות, הכלה והדרה.
לקריאת העמוד
בתי דין רבניים במדינה דמוקרטית בין אוטונומיה דתית ושוויון מגדרי
המאמר בוחן את בתי הדין הרבניים בישראל כמקרה מבחן לשאלה כיצד מדינה דמוקרטית צריכה להתמודד עם סמכות דתית בדיני מעמד אישי. הוא מציג את דיני המשפחה הדתיים כמרכיב חשוב בשימור קהילתי, אך מדגיש את הסכנה לפגיעה בזכויות נשים ובשוויון כאשר המדינה מעניקה אוטונומיה משפטית למוסדות דתיים.
לקריאת העמוד
בתי ספר תיכוניים דרוזיים מעצבים זהות ואזרחות בישראל
המאמר בוחן כיצד שני בתי ספר תיכוניים דרוזיים בגליל מעצבים זהות ואזרחות של מתבגרים לאורך שנת לימודים אחת. המחקר נשען על ראיונות עם תלמידים, מורים, מנהלים וקובעי מדיניות בחינוך הדרוזי, לצד תצפיות וניתוח מסמכים, ומזהה ארבעה מנגנונים: חינוך ערכי רב־ממדי, פיתוח זהות ואזרחות, למידה משמעותית וטובת הקהילה.
לקריאת העמוד
חינוך בשליטת המדינה וזהות פלסטינית־ערבית בישראל
המאמר בוחן כיצד מערכת החינוך הממלכתית בישראל משתתפת בעיצוב זהות ובשליטה כלפי המיעוט הפלסטיני־ערבי. הניתוח טוען שמערכת החינוך אינה מעניקה לפלסטינים בישראל שליטה אוטונומית במוסדותיהם, מדירה את הנרטיב ההיסטורי הפלסטיני מתוכניות הלימודים, ומייצרת חסמים מוסדיים המשפיעים על זהות, נגישות להשכלה ושוויון אזרחי.
לקריאת העמוד
דילמות אתיות ומשפטיות של עובדים סוציאליים בישראל בזמן הקורונה
המאמר בוחן כיצד עובדים סוציאליים בישראל קיבלו החלטות מול דילמות אתיות ומשפטיות בזמן מגפת הקורונה. סקר איכותני במילוי עצמי בקרב 478 עובדים סוציאליים זיהה שלושה מוקדי קושי: חשש לפגיעה בפרטיות ובסודיות של מקבלי שירות, סיכון לבריאות העובדים, וקושי לספק שירות מקצועי בתנאי חירום ומשאבים מוגבלים.
לקריאת העמוד
תיאוריית ההתקשרות בבית המשפט: שימוש זהיר בהחלטות הגנת ילדים ומשמורת
המאמר בוחן כיצד תיאוריית ההתקשרות נכנסת לבתי משפט לענייני משפחה, ומזהיר מפני שימוש משפטי פשטני בכלים שפותחו בעיקר למחקר. הוא מציע שלושה עקרונות מנחים: צורך הילד במטפלים מוכרים שאינם פוגעניים, רציפות של טיפול טוב־דיו, ורשת של קשרי התקשרות, ומדגיש שהערכת התנהגות המטפלים צריכה לעמוד במרכז ההכרעה.
לקריאת העמוד
אחריות משותפת לזכויות עובדים בשרשראות אספקה גלובליות
Yossi Dahan, Hanna Lerner ו-Faina Milman-Sivan מפתחים את Labor Model of Shared Responsibility. המודל קובע שכל מי שמשתתף או משפיע, במישרין או בעקיפין, על תנאי העבודה בשרשראות אספקה גלובליות צריך לשאת באחריות, אך לא בהכרח באותה מידה. חלוקת האחריות נשענת על קשר, תרומה, תועלת, יכולת וכוח, ועל הצורך לתרגם חובות מוסריות למנגנונים מחייבים ואכיפים.
לקריאת העמוד
זכויות מטופלים דרך אקרדיטציה בבתי חולים בישראל
המאמר משווה בין היקף, תוכן והגדרות של זכויות מטופלים בתקני JCI לבין ההגנות על זכויות אלה בחקיקה הישראלית, במיוחד חוק זכויות החולה מ-1995. הניתוח מראה שאקרדיטציה יכולה להגביר מודעות, ציות ועקביות ביישום זכויות מטופלים ומשפחותיהם, אך גם מכניסה מושג של זכויות משפחה שאינו מעוגן באותו אופן בחוק הישראלי. לכן המאמר מצביע על צורך בבירור מדיניות וחקיקה, משום שהפעלת התקנים עשויה להשלים לקונה משפטית אך גם ליצור סתירות וסיכוני התדיינות.
לקריאת העמוד
זהות ועמדות של תלמידים ערבים בבתי ספר מופרדים ומעורבים בישראל
המאמר משווה בין תלמידים ערבים בבתי ספר מופרדים לבין תלמידים בבתי ספר יהודיים־ערביים מעורבים מסוגים שונים. המחקר מצא שתלמידים במסגרות מעורבות נוטים יותר להגדיר עצמם במונחים לאומיים; שבבתי ספר עבריים מעורבים נסיבתית בולטת יותר הזדהות ישראלית; ושבבתי ספר רב־תרבותיים ומופרדים בולטת יותר הזדהות פלסטינית. הזדהות ישראלית נקשרה לעמדות חיוביות יותר כלפי יהודים, אך הזדהות פלסטינית לא נמצאה קשורה באופן מובהק לעמדות שליליות כלפיהם.
לקריאת העמוד
שוק כפר קאסם כמרחב פלסטיני־ישראלי של קרבה, ניכור וסדר חברתי חלופי
המאמר בוחן את שוק כפר קאסם כמרחב פתוח שבו יהודים ופלסטינים עובדים, קונים ומבלים זה לצד זה. על בסיס אתנוגרפיה שנערכה בשנים 2016-2019, המחקר טוען שמבקרים, מוכרים ובעלי שוק תופסים את המקום כמרחב שמציע סדר חברתי ופוליטי חלופי, בעיקר דרך תחושת מרחב תרבותי משותף ותחושה של 'מקום אחר'.
לקריאת העמוד
מעמדן של נשים דרוזיות בישראל במאה ה־21 בין חינוך, דת ושינוי חברתי
המאמר מנתח את הסיבות החברתיות, האישיות והדתיות לשינוי במעמדן של נשים דרוזיות בישראל. הוא מציג את העלייה בהשכלה הגבוהה של נשים דרוזיות, ובפרט את שיעורן בקרב סטודנטים דרוזים לתואר ראשון ושני בשנת 2020, כחלק מתהליך רחב יותר המשפיע על מקצועות, משפחה וחברה דרוזית.
לקריאת העמוד
הורות דמוקרטית בין שיעורי הורים בישראל ובארצות הברית
המאמר בוחן כיצד ידע גלובלי על הורות דמוקרטית, שמקורו במומחים אמריקאים ומועבר בקורסי הורים בארצות הברית ובישראל, מתפרש ומיושם בידי הורים בתוך הקשרים תרבותיים שונים. המחקר משתמש בהשוואה איכותנית בין שיעורי הורים בשתי המדינות כדי לבחון אם הפצת ידע דומה יוצרת אחידות תרבותית או מותירה הבדלים מקומיים.
לקריאת העמוד
הורות או חיים ללא ילדים בקרב מבוגרים להט״בים והטרוסקסואלים
המאמר משווה בין 504 מבוגרים חסרי ילדים בישראל, פורטוגל ובריטניה, ומודד רצון להורות, כוונה להפוך להורה וחשש מחיים ללא ילדים. הניתוח מראה שרמות השאיפה להורות היו גבוהות יותר בישראל ובפורטוגל מאשר בבריטניה, ושמשתתפים להט״בים דיווחו ככלל על רצון, כוונה וחשש נמוכים יותר ממשתתפים הטרוסקסואלים.
לקריאת העמוד
שלושה דורות של נשים ישראליות ממוצא אתיופי בין שוויון, משפחה וידע
המאמר בוחן שלושה דורות של נשים ישראליות ממוצא אתיופי באמצעות דילמות חברתיות שנבנו למחקר. לפי התקציר, נמצאה מגמה היסטורית לעבר שוויון מגדרי ותפיסת ידע יחסית יותר, כאשר נערות נטו להדגיש בחירה ואוטונומיה יותר מן הסבתות, והאימהות נטו להימצא בין שתי הקבוצות.
לקריאת העמוד
מאבקי נשים דרוזיות בישראל בתוך מציאות דתית וחברתית מורכבת
המאמר בוחן כיצד נשים דרוזיות בישראל מנהלות מאבק יומיומי על זכויות בסיסיות גם ללא מבנה פורמלי שמאפשר להן להתעמת עם הפטריארכיה. הוא מדגיש שתי אסטרטגיות מרכזיות: יצירת מרחב נסתר למימוש רצונות מיניים בלי סנקציה גלויה, ומשא ומתן עם המשפחה כדי להרחיב ניידות ומרחב פעולה.
לקריאת העמוד
שירות צבאי של תפוצות בישראל כמסלול לשייכות, הגירה וזהות
המאמר בוחן שירות צבאי של בני תפוצות בישראל במצב שאינו נובע ממשבר מיידי או מחובת גיוס. על בסיס נתוני סקר של יותר מ-1,100 חיילי תפוצות ו-99 ראיונות עומק, המחקר משווה בין יהודים אמריקאים מקהילות ציוניות־דתיות, ישראלים־אמריקאים ציונים שאינם שומרי מצוות, ויהודים יוצאי ברית המועצות לשעבר בעלי קשר רופף יותר לישראל. הניתוח מראה שהשירות נתפס בראש ובראשונה כמסלול הגירה, השתלבות ולגיטימציה בישראל, לצד הבדלים בין מניעים אידיאולוגיים, התפתחות אישית ושיקולים פרגמטיים של ניעות.
לקריאת העמוד
לאומנות וחרדיות מזרחית: המקרה של ש״ס ותנועת התשובה
המאמר מנתח את הקשר בין ש״ס, תנועת התשובה והופעת עמדות לאומניות בקרב תומכיה בפריפריה החברתית בישראל. על בסיס עבודת שדה אתנוגרפית בדרשות תשובה מקומיות, המאמר מראה שדרשנים השתמשו במסר לאומני על יחסי יהודים־ערבים כדי להדגיש דבקות במסורת יהודית חרדית וסמכות רבנית. עם זאת, המאמר אינו מציג את העמדה הזו כהעתקה פשוטה של לאומנות דתית מן הימין הציוני־דתי. הוא מתאר גרסה חרדית־מזרחית מורכבת, הדורשת הפרדה קהילתית בין יהודים לערבים אך אינה שוללת בהכרח מגעים תרבותיים בין הקבוצות.
לקריאת העמוד
ילדי מהגרי עבודה בישראל, שירות צבאי ומסלולי שייכות אזרחית
המחקר משלב סקר דיגיטלי של 154 משתתפים עם ניתוח איכותני של חוויות השירות של ילדי מהגרי עבודה ששירתו בצה״ל. הוא מראה כי השירות סיפק להם שלושה מסלולי השתייכות: אזרחות פורמלית, הון חברתי ותרבותי ישראלי, ולעיתים גם שייכות דתית דרך היכרות מעמיקה יותר עם יהדות ואף גיור.
לקריאת העמוד
מיקור המונים של מעקב בוחרים באפליקציות קמפיין
המאמר מנתח כיצד מעקב בוחרים בקמפיינים דיגיטליים אינו פועל רק מלמעלה, באמצעות מפלגות וכלים מרכזיים, אלא גם מן הצד, באמצעות אזרחים שמתנדבים לאסוף מידע עבור יעדים אלקטורליים. דרך מושג מיקור ההמונים הוא מצביע על מתח בין שפה של השתתפות פוליטית לבין תשתיות מעקב חברתיות, טכנולוגיות ופוליטיות.
לקריאת העמוד
ייצוג ערבים במקצועות הבריאות בישראל בין הישגים לפערים
המאמר מציג תמונה רחבה של ייצוג ערבים במקצועות בריאות מרכזיים בישראל. בשנת 2023 ערבים היו כרבע מהרופאים, האחים והאחיות ורופאי השיניים המועסקים עד גיל 67, וכמחצית מהרוקחים; לצד זאת, נתוני הלימודים והרישוי מצביעים על תלות משמעותית בלימודים מחוץ לישראל ועל ירידה בשיעור הסטודנטים הערבים ברפואה וברפואת שיניים בעשור האחרון.
לקריאת העמוד
אבות ערבים בהדרכת הורים בין מסורת למודרניות בישראל
המאמר בוחן את חוויית הדרכת ההורים של 15 אבות מן המיעוט הערבי בישראל באמצעות ראיונות חצי־מובנים. המחקר מזהה ארבעה נושאים מרכזיים: דרכי הפניה להדרכה, עמדות האבות כלפי המפגש הטיפולי בהקשר התרבותי, שינויים שחוו בעקבות ההדרכה, ותהליכים וטכניקות שסייעו להם להשתתף בלי לפגוע בדימוי העצמי שלהם כגברים ערבים.
לקריאת העמוד
חוב כפוי כהתעללות כלכלית בנשים ערביות־פלסטיניות בישראל
המאמר עוסק בחוב כפוי כמנגנון של התעללות כלכלית כלפי נשים ערביות־פלסטיניות בישראל. על בסיס המידע שסופק, הוא מתמקד באופן שבו חובות שנוצרים או מנוהלים בהקשר של זוגיות אלימה יכולים להמשיך להגביל נשים גם לאחר פרידה ולפגוע ביכולתן לבנות חיים עצמאיים.
לקריאת העמוד
אלימות מיילדותית וההתמודדות עמה בקולות של נשים ערביות ויהודיות בישראל
המאמר בוחן חוויות של נשים ערביות ויהודיות בישראל שחוו אלימות מיילדותית. המחקר נשען על מתודולוגיה איכותנית־קונסטרוקטיביסטית וניתוח תמטי של 20 ראיונות עומק חצי־מובנים, ומתמקד בהשלכות פיזיות, רגשיות, זוגיות ומוסדיות לצד דרכי התמודדות אישיות וחברתיות.
לקריאת העמוד
דעיכת המפלגות והתחזקות רשימות חמולתיות בשלטון המקומי הערבי־פלסטיני בישראל
המאמר בוחן מדוע מפלגות ערביות־פלסטיניות לאומיות בישראל איבדו כוח בזירה המקומית, וכיצד רשימות חמולתיות התחזקו בבחירות מוניציפליות בשלושת העשורים האחרונים. הניתוח קושר בין חלוקות משפחתיות פנימיות, מדיניות מדינתית, דפוסי מודרניזציה לא שלמים והעדפת צרכים מקומיים על פני אידאולוגיות לאומיות.
לקריאת העמוד
סטודנטים פלסטינים ממזרח ירושלים במוסדות הכשרה ישראליים בין חלום לפרדוקס
המאמר בוחן נרטיבים של סטודנטים פלסטינים ממזרח ירושלים הלומדים במכללה ישראלית להכשרת מורים. באמצעות סדנאות וביטוי אמנותי הוא מתאר שאיפות, מכשולים ואסטרטגיות התמודדות במרחב השכלה גבוהה שמציע אפשרות לקידום מקצועי אך גם מציב בידוד, אפליה ומתח זהותי בתוך הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
לקריאת העמוד
פרדוקס השוויון המגדרי במתמטיקה בעיני מורים בישראל
המאמר בוחן את פרדוקס השוויון המגדרי דרך עמדות מורים בישראל כלפי מיתוס היכולת המולדת במתמטיקה ומיתוס עליונות הבנים. המחקר סקר 809 מורים בבתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים, ובהם 457 מבתי ספר דוברי ערבית ו-352 מבתי ספר דוברי עברית.
לקריאת העמוד
א־סימטריה במפגש בין סטודנטיות בדואיות ויהודיות באקדמיה הישראלית
המאמר מבוסס על מדגם של 30 משתתפות ובוחן עמדות של סטודנטיות בדואיות כלפי סטודנטיות יהודיות בקורסים רב־תרבותיים במכללות להכשרת מורים בישראל. הממצאים מצביעים על רגשות מעורבים: הסטודנטיות הבדואיות מעריכות גיוון תרבותי והזדמנויות למפגש בין־תרבותי, אך מתארות גם דינמיקה א־סימטרית שבה סטודנטיות יהודיות שומרות לעיתים על עמדה דומיננטית ונמנעות ממעורבות עמוקה ביחסי הקבוצות.
לקריאת העמוד
מנהיגות פוליטית ודתית של נשים דרוזיות לאורך ההיסטוריה
המאמר בוחן נשים דרוזיות שהופיעו לאורך ההיסטוריה כמנהיגות פוליטיות ודתיות. הוא מראה שמעמדן נשען על שילוב של רקע אליטיסטי, כריזמה, קדושה ורוחניות נשית, אך גם מדגיש שהמנהיגות החריגה לא ערערה בהכרח את המבנה הפטריארכלי של החברה הדרוזית.
לקריאת העמוד
תפילה קווירית כהתמודדות פעילה עם טיפולים ובדיקות רפואיות
המחקר מציע לקרוא תפילות יהודיות עכשוויות לבריאות להט״ב כליטורגיה של התמודדות פעילה. דרך ניתוח טקסטואלי של שש תפילות, המאמר מראה כיצד חוויות רפואיות וגופניות, כולל טיפול ב־HIV/AIDS והליכים הקשורים לזהות מינית ומגדרית, נכנסות אל השפה הדתית במקום להישאר רק במרחב הרפואי.
לקריאת העמוד
נגישות שירותי בריאות לנשים בדואיות בישראל כמבחן לשוויון
המחקר מתבסס על ראיונות עומק חצי־מובנים עם 21 תושבי כפרים ערביים־בדואיים, ובהם 14 נשים ו־7 גברים, כדי להבין נגישות לשירותי בריאות מנקודת המבט של המשתמשות והמשתמשים. המאמר מראה שחסמים של שפה, תרבות ומגדר מצטלבים עם חסרונות המעוגנים בנורמות, ערכים ואמונות חברתיות, ומשפיעים במיוחד על תתי־קבוצות של נשים בדואיות, כגון נשים מבוגרות.
לקריאת העמוד
אתנוצנטריות, אוניברסליזם וזכויות חברתיות של פליטים בישראל
המאמר מנתח ראיונות עם 16 תושבים באזור תל אביב ומראה כי עמדות כלפי פליטים מושפעות משיח פוליטי של איום ואחרות. לצד זאת, המרואיינים אינם רק מאמצים את השיח הזה: חלקם מבטאים עמדה אוניברסלית התומכת בשילוב פליטים בחברה הישראלית באמצעות זכויות ושירותי רווחה.
לקריאת העמוד
טרנס־לאומיות והיברידיות דתית בתהליך ההגירה של זרע ביתא ישראל
המאמר בוחן את חוויותיהם הדתיות והקהילתיות של חברי זרע ביתא ישראל לפני ההגירה לישראל, במהלכה ולאחריה. על בסיס ראיונות ושיחות באתיופיה ובישראל, הוא מראה שהזהות הדתית של הקבוצה אינה ניתנת לצמצום לקטגוריות בינאריות כמו יהודי מול נוצרי או דתי מול חילוני.
לקריאת העמוד
אי־ציות לחוק כשימור מוסדי בבתי ספר חרדיים לבנים
המאמר בוחן כיצד בתי ספר חרדיים לבנים מגיבים לדרישות המדינה ללימודי ליבה. על בסיס ראיונות ונתוני בתי ספר ממדגם מייצג, הוא מראה שהחוק נוכח כקו בסיס בהחלטות, אך אי־ציות נרחב ואכיפה חלשה יוצרים דפוס יציב של שימור מוסדי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
פוליטיקת השתיקה של סגל פלסטיני באקדמיה הישראלית בזמן מלחמה
המאמר בוחן את חוויותיהם של 27 חברי סגל פלסטינים במוסדות אקדמיים בישראל בתקופת המלחמה בעזה. הוא מנתח כיצד מוסדות אקדמיים מתיישרים עם נרטיב מדינתי דומיננטי, מצמצמים קול פלסטיני ביקורתי, ומייצרים היררכיות בין דיבור מותר לדיבור מסוכן.
לקריאת העמוד
קליטת חוקרים יוצאי ברית המועצות לשעבר באקדמיה הישראלית
המאמר בוחן את השתלבותם המקצועית והאישית של חוקרים יוצאי ברית המועצות לשעבר שהיגרו בילדותם לישראל. על בסיס ראיונות עם 15 אנשי סגל בכיר, הוא מראה כיצד נדרשו ליצור הון תרבותי, חברתי וחוסני חדש כדי לפעול במרחב אקדמי אליטיסטי.
לקריאת העמוד
נשים דרוזיות דתיות, השכלה ועבודה מול גבולות השיח הדתי
המאמר בוחן כיצד נשים דרוזיות דתיות ומשכילות בישראל משלבות מחויבות דתית עם לימודים גבוהים ותעסוקה מקצועית. על בסיס ראיונות עם 20 נשים, הוא מראה שהן מפעילות סוכנות בתוך קהילה שמרנית ומגדירות מחדש מה נחשב דתי, שמרני ומודרני.
לקריאת העמוד
מנהיגות מנהלים ומחויבות מורים במערכת החינוך הערבית בישראל
המאמר בוחן כיצד מנהלים בבתי ספר תיכוניים ערביים בישראל נתפסים במונחי מנהיגות משתפת, מכוונת, טרנספורמטיבית ועסקתית. על בסיס נתונים מ־426 משתתפים ב־71 בתי ספר, הוא מצא שמנהיגות מכוונת דומיננטית, אך מנהיגות משתפת קשורה באופן חיובי למחויבות מורים.
לקריאת העמוד
אמת, אוטונומיה ומוות בסיוע רופא בעמדות הציבור בישראל
המחקר מבוסס על סקר חתך מקוון שנערך בפברואר 2020 בקרב 515 משתתפים המייצגים את האוכלוסייה הבוגרת בישראל. הוא מצא תמיכה רחבה באמירת אמת לחולים גם בתנאים קשים, לצד מחלוקת עמוקה יותר סביב מוות בסיוע רופא, כאשר דתיות וקבוצת אוכלוסייה קשורות במובהק לעמדות שמרניות יותר.
לקריאת העמוד
שתיקה וקול בין עובדים סוציאליים יהודים ופלסטינים־ישראלים בעת משבר
המאמר בוחן את יחסי העבודה בין עובדים סוציאליים פלסטינים־ישראלים ויהודים בשש ערים מעורבות לאחר האלימות הפוליטית במאי 2021. ראיונות עם 25 עובדים מצביעים על דפוס בולט של הימנעות משיח פוליטי במקום העבודה, שנועד להפחית חשש מפגיעה מקצועית, לשמור על הרמוניה ולהימנע מעימות.
לקריאת העמוד
אזרחות ארגונית, שחיקה וצדק ארגוני בקרב מורים ערבים בישראל
המאמר בוחן קשרים בין מאפיינים אישיים וארגוניים לבין התנהגות אזרחית ארגונית והתנהגות נגדית בעבודה בקרב מורים ערבים בישראל. במחקר השתתפו 509 מורים מעשרים בתי ספר יסודיים ערביים בצפון הארץ, ונמצא שהתנהגות נגדית קשורה לשחיקה, פסיכופתיה ואינטליגנציה רגשית נמוכה, בעוד התנהגות אזרחית קשורה לצדק פרוצדורלי, פחות שחיקה ואינטליגנציה רגשית גבוהה יותר.
לקריאת העמוד
אוסלו, הדרה ולוקליזציה בפוליטיקה של המיעוט הפלסטיני בישראל
המאמר בוחן כיצד הסכמי אוסלו השפיעו על אזרחי ישראל הפלסטינים, שהיו מושפעים מן הסכסוך אך לא הוכרו כשחקן בתהליך המדיני. הוא טוען שההדרה מאוסלו האיצה מאבק מקומי לשוויון וזכויות בתוך ישראל, ובו בזמן חיזקה הזדהות עם המאבק הפלסטיני הלאומי ותמיכה בפתרון שתי המדינות.
לקריאת העמוד
אסטרטגיות זהות מקום של סטודנטים ערבים־ישראלים באוניברסיטה
המאמר מבוסס על מחקר אתנוגרפי ופנומנולוגי איכותני ועל ראיונות עומק עם סטודנטים ערבים־ישראלים. הוא מזהה ארבע אסטרטגיות של זהות מקום בקמפוס: גלויה, מושאלת, נמנעת ואידיאולוגית, ומראה שהן משתנות לפי הקשרי זמן ומקום, מגדר, שורשיות ויחס פעיל או פסיבי למרחב.
לקריאת העמוד
קורונה, אמון ובריאות ציבורית בחברה החרדית בישראל
המחקר מתבסס על ראיונות עומק, תכתובת דוא״ל ורשומות מקוונות של 25 חרדים שנדבקו בקורונה או באו במגע עם חולה מאומת. המאמר מזהה גורמים מבניים, דתיים וחברתיים-אידיאולוגיים לתחלואה הגבוהה, ומראה כי כולם קשורים במישרין או בעקיפין לדת, למבנה הקהילה וליחס לרשויות המדינה. המסקנה מדגישה את הצורך בשיתוף פעולה בין רשויות המדינה לרשויות דתיות ובשירותי בריאות מותאמים תרבותית.
לקריאת העמוד
צורות שונות של לובן וגזענות מוסדית באקדמיה הישראלית
המאמר מציע מסגרת תיאורטית לניתוח כוח באקדמיה הישראלית, מעבר להסברים רגילים של אפליה ותת־ייצוג. הוא משלב תיאוריית לובן, תיאוריה ביקורתית של גזע, אינטרסקציונליות וקולוניאליות התיישבותית כדי להראות כיצד נורמות של קבוצה דומיננטית מעצבות ידע, שייכות וקידום מוסדי.
לקריאת העמוד
פער היכולות הדיגיטליות בקרב בדואים בישראל
המאמר מבוסס על 25 ראיונות עומק חצי־מובנים עם נשים וגברים בדואים בכפרים לא מוכרים. הוא טוען שגישת היכולות מסבירה טוב יותר מן הגישה הטכנית לפער הדיגיטלי כיצד סמארטפונים מאפשרים מימוש צרכים, וכיצד תשתיות חסרות, הדרה ודת מעצבים את השימוש בפועל.
לקריאת העמוד
אתיקה של עיתונאים חרדים בתיווך מדע לציבור
המאמר מבוסס על ראיונות עומק עם 20 עורכים ועיתונאים חרדים ברדיו, בדפוס ובאינטרנט שעסקו בסיקור מדע לפני התפרצות הקורונה ובמהלכה. הוא מזהה אתיקות של דאגה, קהילה, מקצועיות ודת, ומראה כיצד עיתונאים דתיים משלבים מקורות ידע שונים כדי לשרת ציבור קוראים מאמין ואמביוולנטי כלפי מדע.
לקריאת העמוד
אי־שוויון מגדרי משתנה במשקי בית פלסטיניים־ערביים בישראל
המאמר מנתח נתוני סקרים חברתיים בישראל כדי לבחון כיצד מעמד חברתי־כלכלי, השכלה ותפיסות מגדריות משפיעים על חלוקת עבודות הבית והטיפול בילדים בקרב משפחות פלסטיניות־ערביות. הוא מצביע על שוויון מגדרי סלקטיבי יותר במשקי בית משכילים ובמעמד גבוה, לצד גבולות מגדריים שנותרים יציבים בחלק מן המטלות.
לקריאת העמוד
הנחיות מקדימות לדמנציה בין רוב למיעוט בישראל
המאמר בוחן מדוע ישראלים ללא דמנציה מוכנים או נמנעים מהשלמת הנחיות מקדימות לדמנציה. המחקר מתבסס על שש קבוצות מיקוד עם יהודים ותיקים, יוצאי ברית המועצות לשעבר וערבים בישראל, ומראה כיצד ידע חסר, סטיגמה, אוטונומיה וכשירות מעצבים החלטות עתידיות על טיפול.
לקריאת העמוד
עברית אקדמית כחסם לשוויון של סטודנטיות בדואיות
המאמר בוחן סטודנטיות ערביות־בדואיות הלומדות במוסדות להכשרת מורים לצד סטודנטים יהודים. הוא מראה שהעברית כשפה שנייה מקשה על הבנת הרצאות, סיכום חומר, כתיבה אקדמית והשתתפות בכיתה, אך גם נתפסת כמפתח מקצועי ואישי.
לקריאת העמוד
הפקעת הערבית מן המרחב האקדמי הישראלי
המאמר בוחן את מקומה של הערבית באקדמיה הישראלית: כשפת לימוד, כשפת מחקר וכשפה ציבורית בקמפוס. הוא טוען שהוראת הערבית והדיון בה עוצבו לעיתים דרך מסגרות עבריות ומערביות שמצמצמות את השפעתם של דוברי הערבית עצמם.
לקריאת העמוד
המגזר הציבורי כמסלול לשוויון תעסוקתי בין קבוצות אתנו־דתיות בישראל
הממצאים מצביעים על כך שקריירות במגזר הציבורי קשורות לנגישות יציבה ושוויונית יותר לנשים חרדיות, מוסלמיות, דרוזיות ונוצריות, בעוד שבמגזר הפרטי הפערים ביציבות ובשכר המצטבר גדולים יותר.
לקריאת העמוד
מודרניזציה, דת ומעמד מיעוט בקרב סטודנטים מוסלמים ודרוזים בישראל
המחקר משתמש בנתוני פרויקט YARG, בשיטת Faith Q-Sort ובראיונות חצי־מובנים כדי להשוות בין עולמות דתיים של סטודנטים מוסלמים ודרוזים בישראל. הוא מצא שמודרניזציה וחילון אינם מחליפים בהכרח דתיות באופן חד, אלא מופיעים בצורות שונות של שייכות תרבותית, ריחוק ממוסדות דת, ספקות ומיקום מיעוטי.
לקריאת העמוד
חסמים להשכלה על־תיכונית בקרב צעירות ערביות־בדואיות בישראל
המחקר מתבסס על קבוצות עם 11 צעירות בדואיות בנות 20-22. הוא מצא שחסמים להשכלה על־תיכונית פועלים גם ברמה המבנית וגם ברמה המגדרית־משפחתית, ולכן נדרשת התערבות מוקדמת ומתמשכת מבית הספר היסודי ועד הכניסה להשכלה.
לקריאת העמוד
חברה אזרחית ביפן ובדרום קוריאה מול הסכסוך הישראלי־פלסטיני
המאמר טוען שהעמקת הקשרים בין מזרח אסיה למזרח התיכון מייצרת גם פעולה אזרחית לא־מדינתית סביב הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ושדפוסי המחאה ביפן ובדרום קוריאה מושפעים ממאפייני המדינה והחברה בכל אחת מהן.
לקריאת העמוד
קיטוב בעמדות הציבור בישראל על החלטות בסוף החיים
המחקר השתמש במדגם מקוון של 605 מבוגרים מעל גיל 50, כולל אנשים שליוו קרוב משפחה לקראת מותו בשלוש השנים הקודמות. הממצאים מצביעים על קיטוב סביב אוטונומיית המטופל וסיוע רפואי במיתה, לצד הסכמה רחבה על חשיבות מעורבות המשפחה בקבלת החלטות סוף חיים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
חשיפה לאלימות פוליטית, לחץ משפחתי ותוקפנות בקרב נוער ישראלי ופלסטיני
המחקר עקב בארבעה גלים אחר 451 ילדים יהודים ישראלים ו־600 ילדים פלסטינים והוריהם, ומצא שחשיפה לאלימות אתנו־פוליטית מגבירה הורות פיזית נוקשה ותוקפנות ילדים דרך תהליכים משפחתיים כגון תוקפנות בין ההורים.
לקריאת העמוד
רפלקסיביות ושינוי במעמדן של נשים ערביות־בדואיות בישראל
המחקר, המבוסס על ראיונות עומק, טוען כי הירידה בילודה בקרב נשים בדואיות בנגב קשורה לא רק להשכלה או להשתלבות בעבודה, אלא גם לשיח רפלקסיבי על המחירים החברתיים, הכלכליים והנפשיים של משפחות גדולות.
לקריאת העמוד
פערים אתניים בטיפול בטראומה של קשישים בישראל נמצאו באשפוז ובשחרור לשיקום
המחקר מתבסס על 96,795 נפגעי טראומה קשישים שאושפזו בישראל, ומראה שפערים אתניים ניכרים מופיעים לא רק בשלב הפגיעה אלא גם במסלול הטיפול שלאחריה. יהודים היו בסבירות גבוהה יותר לאשפוז של יותר משבעה ימים, לאשפוז בטיפול נמרץ ולשחרור למרכז שיקום, בעוד שלא נמצא פער בניתוחים או בתמותה בתוך בית החולים.
לקריאת העמוד
אזרחות כהצטברות באמצעות נישול: הפרדוקס של אזרחות קולוניאלית־התיישבותית
המאמר מציע לחשוב על אזרחות בהקשר קולוניאלי־התיישבותי לא רק כסטטוס משפטי, אלא כמנגנון שמארגן אדמה, משאבים, זכויות ונישול. הוא מרחיב מגמות ביקורתיות בלימודי אזרחות ומחבר אותן למושג ״הצטברות באמצעות נישול״. המקרה המרכזי הוא האזרחים הפלסטינים בישראל, ובמיוחד העקורים הפנימיים: פלסטינים שקיבלו אזרחות ישראלית אך נעקרו ממקומות מוצאם ולא יכלו לשוב אליהם. דרך המקרה הזה, המאמר טוען שאזרחות קולוניאלית־התיישבותית כוללת פרדוקס כפול. מצד אחד, היא מסדירה זכויות, תנועה והשתתפות מסוימת. מצד שני, היא לוכדת את הילידים בתוך מבנה שבו הצטברות חוזרת של קרקע ומשאבים על חשבונם ממשיכה לייצר נישול ופגיעה בזכויות קולקטיביות. בהתאם לכך, המאמר מציג את האזרחות לא כפתרון לנישול אלא כחלק מן המבנה שמעמיק אותו, ובה בעת כזירה של סוכנות והתנגדות ילידיות.
לקריאת העמוד
שוויון מגדרי אינו נכנס תמיד לפונקציית המטרה של כלכלניות ממשלתיות
המחקר בוחן אם נשים כלכלניות בשירות המדינה בישראל מקדמות שיקולים של צמצום אי-שוויון מגדרי או הטבה עם נשים בתוך מדיניות כלכלית. הממצאים מצביעים על כך שהכשרה כלכלית, זהות מקצועית והקשר מוסדי מצמצמים את המקום של חשיבה פמיניסטית, גם כאשר נשים מחזיקות בעמדות השפעה. תרומתו היא בהראותו שנוכחות נשים במוקדי כוח אינה מספיקה אם שוויון מגדרי אינו נתפס כחלק לגיטימי מפונקציית המטרה של מדיניות כלכלית.
לקריאת העמוד
נשים חרדיות משכילות מעצבות שייכות דרך גבולות, תרגום ובחירה יומיומית
המחקר בוחן כיצד נשים חרדיות משכילות מבינות שייכות לקהילה שמרנית לאחר חשיפה להשכלה גבוהה. הממצאים מראים שהנשים מבטאות גאווה בזהותן הדתית ומחויבות חזקה לקהילה, ובו בזמן מתארות את החברות בקהילה כהון חברתי שמספק תמיכה והטבות אך כרוך גם במחיר של התאמה לנורמות שמרניות. בכך המאמר מפרק את ההנחה שהשכלה מובילה בהכרח ליציאה מן הקהילה או לדחיית דתיות.
לקריאת העמוד
בתי המשפט הקהילתיים בישראל בין שיקום, צדק והערכת הצלחה
המאמר מתאר את הקמתם של שמונה בתי משפט קהילתיים בישראל בעשור האחרון, בהשראת מודל Red Hook בניו יורק ובהתאמה למערכת המשפט, הרווחה והשיקום בישראל. במקום להסתפק במדידת רצידיביזם, הוא מציע הערכה רחבה יותר של המודל: תצפיות בדיונים, ראיונות עומק עם משתתפים והשוואת דפוסי עבירה חוזרת לנאשמים במסלול הפלילי הרגיל.
לקריאת העמוד
מה הניע את מהומות מאי 2021 בקרב האזרחים הערבים בישראל?
המחקר מנתח את אירועי מאי 2021 על רקע ההיסטוריה של יחסי יהודים וערבים בישראל ועל רקע דפוסי חיים בערים מעורבות. הוא מצביע על מוקדים כמו לוד, רמלה, יפו ועכו, ועל כך שהאלימות כללה קורבנות, פצועים ונזק כבד לרכוש. לצד ההקשרים הלאומיים והדתיים, המאמר מדגיש בעיות אזרחיות מתמשכות: הפרדה במגורים ובחינוך, מחסור בתשתיות ושירותים, תחושת ביטחון נמוכה ואובדן אמון בממסד המקומי.
לקריאת העמוד
בחברה הערבית בישראל הון אנושי עולה אינו מתורגם אוטומטית לאמון פוליטי
המחקר נשען על סקר טלפוני ממאי 2017 בקרב 300 אזרחים פלסטינים-ערבים בישראל ממגוון דתי, מגדרי, אזורי והשכלתי. הממצאים מצביעים על קשר בין השכלה לבין נכונות להשתתף בפעילות אזרחית ופוליטית, ועל כך שהון אנושי וחברתי תומך בצמיחה תרבותית, דמוקרטית וחברתית. עם זאת, המאמר טוען שהביטחון העצמי הגובר לא יצר שינוי פוליטי ניכר, בין היתר בשל פעולה פוליטית בלתי יעילה וחוסר אמון במוסדות הייצוג הערביים.
לקריאת העמוד
מוגבלות של פלסטינים ערבים בישראל נחווית בתוך צומת של שירותים חסרים, אפליה וקהילה
המחקר נשען על ראיונות עומק עם פלסטינים ערבים עם מוגבלויות ובני משפחה, ומנתח את האופן שבו הם מתמודדים עם מערכות חינוך, תעסוקה, רווחה ובריאות בישראל. המאמר מראה שהחסמים אינם רק פיזיים או אישיים: הם כוללים נגישות מוגבלת לשירותים ביישובים ערביים, אפליה מוסדית, קשיים כלכליים, תלות במשפחה וסטיגמות חברתיות. לכן, חוויית המוגבלות של פלסטינים אזרחי ישראל נבנית בצומת שבין מדיניות, מעמד, לאום וקהילה. המסקנה הדמוקרטית היא שמדיניות נגישות כללית חייבת לראות גם חלוקה לא שוויונית של תשתיות ומשאבים. הקריאה ההצטלבותית מאפשרת לראות כיצד אותם כללים פורמליים מייצרים תוצאות שונות כאשר נקודת המוצא החברתית אינה שווה. בקריאה לאתר, תרומת המאמר היא בהצבת מוגבלות של פלסטינים ערבים בישראל בתוך רצף של מוסדות, פרקטיקות ותנאי חיים, ולא ככותרת כללית בלבד. לכן הסיכום צריך להחזיק יחד את הטענה המרכזית, את גבולות הממצא ואת המשמעות הציבורית, בלי להוסיף עובדות שלא תועדו במקורות שנבדקו. מעבר לכך, חשיבותו של המאמר היא באופן שבו הוא מחבר בין המקרה המסוים לבין שאלות רחבות יותר של אחריות ציבורית, מוסדות, שוויון ויכולת פעולה.
לקריאת העמוד
מורים פלסטינים-מוסלמים מחברים אסלאם, ידע ילידי ואזרחות ביקורתית בישראל
המחקר מציג את כיתות האזרחות והאסלאם כמרחב שבו מורים פלסטינים-מוסלמים מתמודדים עם פער בין שיח רשמי על זכויות ושוויון לבין מציאות של אלימות, אפליה וקושי כלכלי. המאמר מזהה שני מאגרי ידע מרכזיים: פרשנות רוחנית של מושגים, חוקים וערכים אסלאמיים, וניסיון היסטורי ועכשווי של פלסטינים אזרחי ישראל. שילובם מאפשר למורים לערער על תפיסות מדינתיות דומיננטיות של אזרחות ואסלאם ולנסח חינוך ביקורתי יותר.
לקריאת העמוד
אידאולוגיה אנטי־ציונית חרדית מסבירה דפוסי מחאה מול המדינה
המאמר מציג את האידאולוגיה האנטי־ציונית ככוח המניע מאחורי המחאות החרדיות בישראל, ומתמקד בעימותים בין מפגינים חרדים למשטרה משנת 2000 ואילך. הוא מציע מודל חדש לניתוח דפוסי העימות עם הרשויות, המשלב בין גישות פרימורדיאלית, קונסטרוקטיביסטית ותלוית הקשר. המאמר מסיק, בין היתר, כי הקהילה החרדית היא תנועת מחאה פסיבית קבועה, המגיבה בדרך כלל מיד ליוזמות רשמיות לשינוי הסטטוס קוו הנוגע למדינה, לפוליטיקה, לחברה ולדת בישראל.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
חוויה וירטואלית ב־360 מעלות יכולה לחזק תמיכה בזכויות להט״ב
המחקר משווה בין חוויית VR ב־360 מעלות לבין צפייה בסרטון דו־ממדי רגיל, ובודק כיצד מפגש נרטיבי עם אדם מקבוצת חוץ משפיע על עמדות כלפי זכויות להט״ב. הממצאים מראים שחוויית ה־VR הגבירה באופן מובהק תמיכה בזכויות משפחה של גברים הומוסקסואלים. לגבי התפיסה שהומוסקסואליות יכולה להתיישב עם זהות דתית נמצא כיוון שינוי חיובי בקבוצת ה־VR ושלילי בקבוצת הדו־ממד, אך ההבדל הישיר בין הקבוצות לא היה מובהק. תחושת נוכחות חברתית הייתה מתווך מרכזי בהסבר השינוי בעמדה זו, והמאמר מדגיש גם את תפקידם של הבדלים אישיים כגון דתיות ונטייה אמפתית.
לקריאת העמוד
ילדים בקו האש: זכויות ילדים תחת נסיגה דמוקרטית ותגובת־נגד
המאמר מראה שאין קשר אחיד בין נסיגה דמוקרטית לזכויות ילדים. הניתוח מבחין בין שחיקה ליברלית לבין שחיקה שוויונית, ובין זכויות השתתפות פוליטיות לבין זכויות חברתיות־כלכליות. שחיקה ליברלית קשורה להגנה נמוכה יותר על זכויות ילדים, בעוד נסיגה במדד השוויוני קשורה לשיפור קל בזכויות חברתיות־כלכליות. בנוסף, מדינות בנסיגה ליברלית מגיבות באופן שלילי לביקורת של ועדת זכויות הילד.
לקריאת העמוד
השירות הצבאי של הדרוזים אינו מבטיח שוויון אזרחי מלא
המחקר נשען על ראיונות חצי־מובנים עם 50 סטודנטים דרוזים, גברים ונשים בני 20 עד 30, שנערכו בערבית בשנים 2011-2012. המאמר טוען שהשירות הצבאי מחזק אצל צעירים דרוזים זהות ישראלית וציפייה להדדיות, אך אינו מתורגם לשוויון זכויות מלא, במיוחד בתחומי קרקע, תכנון, בנייה ושייכות אזרחית במדינה אתנו־רפובליקנית.
לקריאת העמוד
זקנה בקהילה הלהט״בית בישראל דורשת זכויות, משפחה נבחרת ומעני טיפול
המאמר מנתח 21 ראיונות עומק עם להט״בים בישראל בני 55 ומעלה. הוא מצביע על בדידות, גילנות, יחסים משפחתיים גמישים ומורכבים, ופחד מאפליה במוסדות טיפול ודיור, לצד תפיסה של זקנה וסוף חיים כמקור אפשרי לתקווה, יצירתיות והמשכיות.
לקריאת העמוד
אלימות ונשק בקרב צעירים ערבים קשורים גם לדימויי גבריות ולרשתות חברתיות
המחקר האיכותני מתמקד ב-40 נערים וצעירים ערבים מוסלמים ונוצרים בצפון ישראל, עם וללא רקע של אלימות או פשיעה. הוא משלב ניתוח תוכן, אתנוגרפיה דיגיטלית וניתוח רטורי־סמיוטי כדי להבין כיצד דימויי גבריות, אמונת “מכתוב”, רקע אישי ביחס לאלימות, חשד כלפי אכיפת החוק והרגלי מדיה חברתית מעצבים תפיסות של נשק ואלימות. המאמר מסיק שנדרשות התערבויות רגישות תרבותית ותוכנית חינוכית מוקדמת עם מודלים גבריים חיוביים ושיתוף פעולה עם סמכויות ידע בקהילה.
לקריאת העמוד
גיור רפורמי של נשים בישראל הוא גם מאבק על הכרה, מגדר ושייכות
המחקר האיכותני בוחן נשים מהגרות מברית המועצות לשעבר ומהפיליפינים שבחרו בגיור רפורמי בישראל. המאמר טוען כי הגיור הלא־אורתודוקסי, המבוסס על ערכים ליברליים, מקדם כניסה לעם היהודי, הזדהות עם התנועה הרפורמית והשתלבות בחברה יהודית־ישראלית, ובו בזמן משמש החלטה פוליטית, התנגדות למונופול האורתודוקסי וביטוי למוטיבציות רוחניות.
לקריאת העמוד
ביקורת שיפוטית על החלטות שב״ס מעצבת את איכות הענישה בישראל
Netanel Dagan ו-Shmuel Baron מנתחים ממצאים איכותניים מראיונות עם שופטי בית המשפט העליון בישראל על עתירות אסירים. הם מזהים שלושה אופנים שבהם הביקורת השיפוטית פועלת: ביורוקרטיזציה של ההחלטה, ענישה מחדש של האסיר, או רפורמה בתנאי החיים בכלא.
לקריאת העמוד
אמון במינהל הציבורי מחזק מעורבות אזרחית מקומית בזמן משברים מצטלבים
המחקר מנתח נתוני סקר ישראליים מן השנים 2021-2023 כדי לבדוק כיצד תפיסות של איכות המינהל הציבורי מתורגמות למעורבות אזרחית מקומית. הממצא הישיר בין איכות ניהולית למעורבות לא קיבל תמיכה מובהקת, אך נמצא קשר עקיף: איכות ניהולית גבוהה יותר קשורה לאמון גבוה יותר בממשל המרכזי, ואמון זה קשור למעורבות מקומית גבוהה יותר. בקרב אזרחים ערבים הקשר בין איכות ניהולית לאמון היה חזק יותר מאשר בקרב יהודים, ואצל בעלי השכלה נמוכה יותר לאמון היה תפקיד חשוב במיוחד במעורבות אזרחית.
לקריאת העמוד
התנדבות במרחב כפרי תלויה באומץ לגעת גם בקונפליקטים קהילתיים
המחקר מציב את ההתנדבות בתוך מרחב ציבורי מקומי שיש בו יחסי כוח, זיכרונות ילדות, ציפיות קהילתיות וקונפליקטים. ב-32 ראיונות עומק בשני יישובים כפריים בצפון ישראל, החוקרות מצאו כי בשני המרחבים ילדים עמדו במרכז זירות קונפליקט מקומיות. קונפליקטים אלה הקשו על תושבים לגשת להתנדבות קהילתית רחבה, והותירו מקום בעיקר להתנדבות ממוקדת וממסדית שאינה נוגעת במחלוקות העמוקות.
לקריאת העמוד
תנועות דתיות חדשות בישראל חיפשו לגיטימציה דרך שפת האזרחות הטובה
המאמר בוחן את האנתרופוסופיה ואת תנועת אמין בישראל על בסיס ראיונות, דיווחים תקשורתיים, מסמכים רשמיים ודיונים ציבוריים. הניתוח מראה ששתי אסטרטגיות לגיטימציה מרכזיות סייעו לתנועות להפחית התנגדות: התאמה לנרטיב אזרחות רפובליקני-ציוני של התיישבות ושירות, והתאמה לשיח נאו-ליברלי של חינוך, הצלחה וניידות חברתית.
לקריאת העמוד
צילום ישראלי קווירי יכול לחשוף את הסדקים בדמות החייל הגברי הלאומי
המאמר קורא את סדרת Soldiers של עדי נס כמרחב שבו החייל הישראלי מופיע גם כסובייקט צבאי וגם כפרפורמר קרקסי. הדימויים המבוימים, ובהם חייל יורק אש, אקרובט על חבל ודמות של איש חזק, משלבים משמעת צבאית עם קרנבליות, פגיעות והומוארוטיקה. הניתוח טוען שהשילוב הזה חושף את המלאכותיות של מגדר, כוח וזהות לאומית, ומבקר את האופן שבו זהויות להט"ביות יכולות להיטמע בתוך מסגרות מיליטריסטיות תוך דחיקת קולות קוויריים ביקורתיים.
לקריאת העמוד
חינוך דמוקרטי זקוק לדיון אמיתי במחלוקות גם בעידן של קיטוב ומידע כוזב
המאמר נשען על דיוני קבוצות עם תלמידים בבתי ספר תיכוניים באנגליה כדי לבחון את הרלוונטיות ואת האתגרים הפדגוגיים של הוראת סוגיות שנויות במחלוקת. התלמידים ייחסו ללמידה זו ערך פנימי, משום שהיא מסייעת להתפתחות אינטלקטואלית ואישית מול פייק ניוז, מידע מטעה ודיסאינפורמציה ברשתות חברתיות; וערך אינסטרומנטלי, משום שהיא מכינה להשתתפות דמוקרטית. המאמר ממליץ לתת לחינוך דמוקרטי מוקד ביקורתי יותר גם בתוכנית הלימודים וגם במרחבים חוץ־לימודיים.
לקריאת העמוד
שילוב מבקשי מקלט אריתראים בישראל מתקיים לצד הדרה משפטית וחברתית מתמשכת
Lilach Lev Ari ו-Arie Herscovici מנתחים ראיונות חצי־מובנים עם 10 מבקשי מקלט אריתראים ו-11 אנשי מקצוע מעמותות ומעיריית תל אביב. הממצאים מצביעים על שייכות יומיומית חלקית שנבנית דרך קשרים עם אנשי מקצוע, חברים ומעסיקים ישראלים, אך גם על רשתות קהילתיות חלשות, אובדן מנהיגות, הדרה דיפרנציאלית וצורך במעמד משפטי יציב.
לקריאת העמוד
מידע ממשלתי על זכויות רווחה צריך להיות מובן, לא רק זמין באינטרנט
המאמר בוחן האם מידע ממשלתי מקוון על זכויות והטבות רווחה נגיש מבחינת קריאות, וכיצד מאפייני הקריאות קשורים למעורבות משתמשים. המחקר ניתח נתוני שימוש של שנה באתר זכויות ישראלי ובדק רכיבי קריאות באמצעות נוסחת Flesch-Kincaid. הממצאים מראים שרוב הטקסטים באתר מתאימים לרמת קולג׳, כלומר אינם פשוטים לקריאה עבור ציבור רחב. במקביל, טקסטים פחות קריאים נקשרו לזמן שהייה ארוך יותר ולשיעור נטישה נמוך יותר, בעוד שנמצא קשר חיובי בין אחוז יציאה לבין מדדי קריאות. המאמר מסיק כי יש לבחון בזהירות מדדי מעורבות כהוכחה להבנה, וכי נדרש מדד קריאות המותאם לעברית ולמידע על זכויות.
לקריאת העמוד
המעבר מטרנסגרסיה לאלימות מציב דילמה דמוקרטית חריפה בסכסוך הישראלי־פלסטיני
כץ מנתח את ההבחנה בין טרנסגרסיה, כלומר חריגה מנורמות, גבולות או כללים חברתיים, לבין אלימות, כלומר שימוש מכוון בכוח או בסמכות לשם גרימת נזק. הסכסוך הישראלי־פלסטיני משמש מקרה מרכזי לבחינת האופן שבו מחאות, אי־ציות, צעדי ביטחון, מאבקים טריטוריאליים ונרטיבים לאומיים מתחרים יכולים להיקרא כחריגה מנורמות ולהידרדר לאלימות. המאמר מדגיש גם את תפקידן של פלטפורמות דיגיטליות בעיצוב דעת קהל, בגיוס, בחיזוק פחדים קולקטיביים ובהפצת פאניקה ומידע מטעה.
לקריאת העמוד
מגפת הקורונה הפכה ניידות סטודנטים לשדה של כוח, גבולות ואי־שוויון
המאמר בוחן את הפוליטיזציה של ניידות סטודנטים בינלאומית בזמן מגפת הקורונה באמצעות השוואה בין ישראל, סין ואיחוד האמירויות. הוא מראה כיצד מדיניות גבולות, אסטרטגיות מוסדיות ותגובות של שחקנים שונים חשפו מתחים סביב זהות לאומית, כוח מדינתי, כוח רך, אי־שוויון ונגישות להשכלה גבוהה.
לקריאת העמוד
כשמטפלים חילונים פוגשים לקוחות חרדים, כשירות תרבותית אינה רק מיומנות מקצועית
Einat Doron, Dariusz Walkowiak, Rivka Tuval-Mashiach, Sławomir Tobis ו-Jan Domaradzki מנתחים סקר מקוון אנונימי שנערך בישראל בין אפריל לנובמבר 2024 בקרב 70 מטפלים חילונים. המחקר מצא פער בין כשירות בין־תרבותית כללית גבוהה לבין כשירות ועמדות מורכבות יותר ביחס ללקוחות חרדים, וכן קשר בין ניסיון טיפולי עם לקוחות חרדים לבין עמדות חיוביות יותר.
לקריאת העמוד
חינוך סביבתי בלי פוליטיקה מחמיץ את ממד הכוח של משבר האקלים
המאמר משווה בין תוכניות לימודים וראיונות עם 20 מורות ומורים בצרפת ובישראל. הניתוח מראה שתוכניות הלימודים בשתי המדינות כוללות גאופוליטיקה סביבתית ושמורים מזהים קשר בין החלטות סביבתיות להחלטות פוליטיות, אך ההיבטים הפוליטיים המקומיים נותרים מוגבלים ורבים מהמורים לא פגשו את החיבור הזה בהכשרתם.
לקריאת העמוד
המתח בין שמרנות חרדית למודרניזציה מעצב את אתגרי המשילות בישראל
Yaron Katz מנתח את הפוליטיקה הישראלית באמצעות תאוריות של שמרנות, מודרניזציה וקונפליקט. המאמר טוען כי השמרנות החרדית מספקת זהות ויציבות, אך גם מייצרת התנגדות לרפורמות ומעמיקה מחלוקות סביב שירות צבאי, כלכלה, חינוך ואופי המדינה כיהודית ודמוקרטית.
לקריאת העמוד
שאלת השוויון בנטל הביטחוני היא גם מבחן לחוזה האזרחי בישראל
המאמר מתאר כיצד פטור ממושך של גברים חרדים משירות צבאי, לטובת לימוד דתי, נעשה שנוי יותר במחלוקת על רקע גדילת האוכלוסייה החרדית והמלחמה מול חמאס וחיזבאללה. הוא טוען שהעימות הביטחוני הגביר את הדרישה לשילוב חרדים במאמץ ההגנה, אך כל שינוי צפוי לדרוש פשרה פוליטית בגלל כוחן של המפלגות החרדיות בקואליציה.
לקריאת העמוד
האחים המוסלמים ממשיכים למסגר לגיטימציה דרך דמוקרטיה וזכויות אדם אחרי 2013
המאמר מנתח יותר מ-50 ראיונות עומק חצי־מובנים עם עיתונאים ועורכים מצרים, שנערכו לפני ואחרי הדחת שלטון האחים המוסלמים בידי הצבא ביולי 2013. הממצאים מראים שתפקידי ניטור ותיווך שהופיעו בראשית התקופה שלאחר מובארכ התחלפו במהירות בעיתונות אופוזיציונית חריפה כלפי האחים המוסלמים ובעיתונות משתפת פעולה כלפי המשטר הצבאי.
לקריאת העמוד
ארגוני חברה אזרחית לקידום חברה משותפת בישראל נשענים על חזון דומה ואסטרטגיות שונות
Wurud Jayusi ו-Adi Binhas ראיינו שבעה בעלי תפקידים מרכזיים בארבעה ארגוני חברה אזרחית ובחנו גם אתרי ארגונים כדי להבין חזון, אסטרטגיות, מבנה והרכב צוותים. הממצאים מראים כי הארגונים חולקים מטרות דומות אך מתמחים בתחומים שונים, וכי המבנים שלהם משקפים מחויבות לשוויון ולרב־תרבותיות.
לקריאת העמוד
המסלול הישראלי למדיניות הפללת לקוחות מראה כיצד פמיניזם ממשלי עלול לדחוק עובדות מין לשוליים
Yeela Lahav-Raz מנתחת את ההקשר החברתי, התרבותי והמוסדי שהוביל לאימוץ מדיניות end-demand בישראל, בעיקר דרך פעילות תת־הוועדה למאבק בסחר בנשים ובזנות. המאמר טוען שתת־הוועדה פעלה כ“משולש קטיפתי” מקומי, ושלאורך שני עשורים עברה השפה המדינית ממסגרת זכויות אדם למסגרת ניאו־אבוליציוניסטית של שוויון מגדרי ולבסוף למסגרת דתית־שמרנית־לאומית.
לקריאת העמוד
ילדים כמשתתפים דיגיטליים יכולים להרחיב את הדמיון של דיון דמוקרטי מקוון
Daniella Zlotnik Raz טוענת שהדיון על דמוקרטיה דיונית מקוונת עדיין אינו מפתח מספיק את משמעות הפואטיקה הדיונית עבור ילדים. על בסיס חוויות ילדים בשיחות וידאו בתקופת הקורונה, המאמר מציע עקרונות לעיצוב היוועצות מקוונת ממוקדת ילדים ומעלה רעיון למרכז דיגיטלי ייעודי להשתתפותם.
לקריאת העמוד
סקסיזם אמביוולנטי מנבא העדפות מגדריות סביב שחרור חטופים
המחקר מנתח מדגם יהודי־ישראלי מייצג של 1,171 משיבים בגל סקר שנערך בפברואר-מרץ 2024, לאחר 7 באוקטובר. הניתוח מראה שרוב המשיבים תמכו בקדימות לנשים בשחרור חטופים, שסקסיזם עוין ניבא התנגדות לקדימות כזו, ושסקסיזם מיטיב ניבא תמיכה בה. שני סוגי הסקסיזם פעלו במידה רבה כמסלולים פסיכולוגיים נפרדים, ללא עדות משכנעת לאינטראקציה ביניהם.
לקריאת העמוד
שירות צבאי ממשיך לעצב אזרחות ישראלית גם מעבר לגבולות המדינה
Jonathan Grossman מנתח דיונים פרלמנטריים בישראל מ־1977 עד 2023 ומראה כיצד מהגרים ישראלים וילדיהם הובנו בשיח הרשמי דרך היחס שלהם לשירות בצה״ל. המאמר מזהה שלוש צורות של מיליטריזם חוץ־טריטוריאלי: אזרחים בחו״ל כלא־חיילים, כחיילים לשעבר וכחיילים עתידיים.
לקריאת העמוד
מדיניות טיולים שנתיים מלמדת כיצד הנחיות ציבוריות נעשות עקביות או עמומות
המאמר מנתח מסמכי מדיניות, 12 ראיונות עומק עם מנהלים, מורים ובכירי משרד החינוך, וניתוח GIS של מידע משני ערוצי תכנון מקוונים. הממצאים מראים שמדיניות הבטיחות והביטחון נתפסת כקוהרנטית, בעוד ההיבטים הפדגוגיים של הטיולים נתפסים כבלתי קוהרנטיים ותלויים בפרשנות מקומית.
לקריאת העמוד
דיאלוג בין מטפלים יהודים ופלסטינים מציע אתיקה מקצועית בזמן מלחמה
המאמר בוחן קבוצת עבודה של שש נשות מקצוע, חוקרות ומחנכות מתחומי הטיפול במוזיקה ובאמנות, פלסטיניות־ערביות ויהודיות אזרחיות ישראל. באמצעות קבוצת מיקוד, ניתוח תמטי והתייעצות קבוצתית, המחקר מזהה חמישה נושאים מרכזיים ומדגיש את הצורך באתיקה מקצועית רגישה־תרבותית ובדיאלוג שמסוגל להחזיק אמיתות מרובות.
לקריאת העמוד
פשקווילים בקהילה החרדית חשפו מאבק על מידע, סמכות ובריאות
המאמר מנתח 20 פשקווילים שנאספו בשנה הראשונה של מגפת הקורונה בקהילה החרדית בישראל. הניתוח מזהה שלושה סוגי שיח: תמיכה בהנחיות רפואיות, התנגדות להנחיות רפואיות, והסבר תאולוגי למגפה, בעיקר סביב צניעות. המאמר מדגיש את חשיבותם של ערוצי תקשורת ייחודיים למיעוטים דתיים לצורך הבנת התנהגות בריאותית והפצת מידע מותאם תרבותית.
לקריאת העמוד
הסכמים קיבוציים בישראל יכולים לקדם שוויון וגם לשמר אפליה
Lilach Lurie מנתחת את תוכן כל ההסכמים הקיבוציים שנחתמו בישראל בשנים 1957-2016, בסך הכול 35,520 הסכמים, לצד תיקוני החקיקה נגד אפליה בתקופה זו. המחקר מתמקד בעובדים מבוגרים, הורים, נשים ואנשים עם מוגבלות, ומראה שההסכמים קידמו גם זכויות שוויוניות וגם פרקטיקות מפלות, אם כי שכיחות ההוראות המפלות ירדה לאורך השנים.
לקריאת העמוד
יהודים וערבים חילונים בישראל מתמודדים עם מתחים דתיים דומים בתוך קבוצותיהם
Oriana Abboud-Armaly, Rachelly Ashwall-Yakar ו-Michal Raz-Rotem מנתחות שני מחקרים איכותניים שנערכו בישראל בשנים 2016-2019, ובהם 28 יהודים חילונים ו-28 ערבים חילונים, נוצרים ומוסלמים. המאמר מצא דמיון בחוויות של גבולות שייכות, לגיטימיות והכרה מול בני קבוצה דתיים יותר.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מנהיגות בית־ספרית בחינוך הערבי יכולה לפתוח מסלולי צדק ומוביליות
Alaa Elmalak-Watad מנתחת 60 ראיונות חצי־מובנים עם מנהלים ואנשי צוות בבתי ספר ערביים בישראל, לצד תצפיות. המחקר מזהה ארבעה ממדים של מנהיגות טרנספורמטיבית: הישגים לימודיים, רווחה רגשית וחברתית, העצמת תלמידים ועידוד מנהיגות, ופיתוח יכולות וכישורים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
דיאלוג חינוכי על דילמה עשוי לקדם תיאום בין חשיבה אתית להתנהגות דיאלוגית
Baruch B. Schwarz, Michael J. Baker ו-Noa Brandel מתארים מחקר מקרה מתוך מחקר רחב יותר שבו ילדים מכמה מדינות באירופה דנו בערכים. באמצעות מסגרת DoE/EoD, המאמר מנתח במקביל את האופן שבו תלמידים בונים הבנה אתית של סובלנות, הכלה ואמפתיה ואת האופן שבו הם מתנהגים זה כלפי זה בזמן הדיון. הניתוח מראה שלמידה אתית בממד החשיבתי וההתנהגותי יכולה להתקדם או להיחסם בחינוך דיאלוגי, בהתאם לעקרונות העיצוב של השיחה.
לקריאת העמוד
מגורים, הון משפחתי ובריאות חושפים אי־שוויון מורכב בחברה הערבית בישראל
המאמר משתמש בנתוני מפקד 1995 ובמעקב עד סוף 2001 אחר 192,646 פרטים ערבים מ-41,859 משקי בית ב-317 אזורים סטטיסטיים. באמצעות מודלים של רגרסיה פואסונית ורגרסיה בינומית רב־רמתית, המחקר מצא שהון כלכלי ותרבותי וסולידריות משפחתית קשורים לתמותה נמוכה יותר. נוסף על כך, תמותת ערבים באזורים ערביים הומוגניים ובאזורים עם רוב ערבי נמוכה משמעותית מזו של ערבים החיים באזורים עם רוב יהודי, ממצא שהמאמר מפרש כאפשרות שמובלעות ערביות מספקות הגנה מסוימת מפני השפעות אפליה ודחיקה בטווח הקצר.
לקריאת העמוד
הכללה רדיקלית בישראל־פלסטין מחפשת דיאלוג גם בלי הסכמה ליברלית מלאה
Erica Weiss מנתחת את מגבלות התבונה הציבורית הליברלית במצב של משבר אזרחי וסכסוך אלים ומתמשך. דרך Citizens’ Accord Forum ו-Siach Shalom, המאמר מראה כיצד דיאלוג יכול להימשך גם בלי קונצנזוס, באמצעות אמון, אשראי מוסרי ומסגרות דתיות או קהילתיות חלופיות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
שילוב נשים ערביות בשוק העבודה מושפע מדתיות, מקום מגורים ואיכות המשרה
Ilan Shdema, Moshe Sharabi, Yaron Mor ו-Hisham Motkal Abu-Rayya מנתחים נתוני סקר חברתי רשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנים 2013-2022, במדגם של 4,112 נשים ערביות מוסלמיות ונוצריות. המחקר מצא כי דתיות ומגורים ביישובים יהודיים או ערביים קשורים לתעסוקה, לשכר, להיקף משרה ולדרג, במיוחד בקרב נשים מוסלמיות.
לקריאת העמוד
שימוש בערבית ובמקורות אסלאמיים בפסיקה יכול לחזק לגיטימציה משפטית
המאמר מנתח 78 החלטות שיפוטיות מן השנים 1997-2024 וראיונות עם אנשי מקצוע משפטיים. הוא מזהה שישה מניעים לשילוב ערבית ומקורות אסלאמיים בפסיקה: שכנוע, חיזוק סמכות, גישור תרבותי, כבוד הדדי, ביסוס וטיעון חלופי. הפרקטיקה מופיעה אצל שופטים יהודים וערבים, בישראל ובבתי המשפט הצבאיים בגדה, ובתחומי המשפט הפלילי, המשפט האזרחי ודיני המשפחה, והמאמר טוען שהיא עשויה לחזק את הלגיטימציה של ההכרעה בעיני מתדיינים דוברי ערבית ולטפח הבנה בין־תרבותית במערכת המשפט.
לקריאת העמוד
ציפייה לסטיגמה מעצבת את שאיפות ההורות של להט״בים בישראל
Kfir Ifrah, Yuval Shaia ו-Geva Shenkman מנתחים שאלונים מקוונים של 314 משתתפים להט״בים ו-392 משתתפים הטרוסקסואלים בני 18-49, שנאספו בין נובמבר 2022 ליולי 2023. המחקר מצא שלהט״בים דיווחו על שאיפות הורות נמוכות יותר, שציפייה לסטיגמה תיווכה את הקשר הזה, ושפתיחות גבוהה להתנסות החלישה את ההשפעה העקיפה של הסטיגמה הצפויה.
לקריאת העמוד
בעלות נשים על נשק אזרחי בישראל משנה את שפת הביטחון והמגדר
Maya Maor, Nehemia Stern ו-Uzi Ben-Shalom מנתחים 17 ראיונות עומק עם נשים יהודיות בישראל שמחזיקות באקדח. המחקר מצא שהחלטתן לשאת נשק הוצדקה דרך שילוב בין אי־אמון גובר בהגנת המדינה, תחושת איום פוליטי ופגיעות מגדרית, ולא דרך אימוץ פשוט של זהות גברית. המאמר טוען שבעלות פרטית על אקדח אינה מפרקת לגמרי את המיליטריזציה הגברית בישראל, אלא יוצרת שפה נשית חדשה של ביטחון, אימהות, לבוש ואזרחות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הפלה יזומה כביטוי לאוטונומיה גופנית של נשים מוסלמיות ערביות בישראל
המחקר מתבסס על מחקר איכותני־פנומנולוגי שנערך בשנים 2021-2024 עם 40 נשים מוסלמיות ערביות נשואות בישראל שעברו הפסקת היריון בחמש השנים שקדמו לראיון. המאמר מצא כי ההחלטות הושפעו מבריאות, אי־יציבות זוגית, מצב כלכלי, חינוך ומומים בעובר, אך גם שימשו ביטוי לאוטונומיה מול מגבלות דתיות, משפחתיות ופטריארכליות. מסקנותיו מדגישות צורך בחינוך למניעת היריון בערבית, ייעוץ גנטי רגיש תרבותית, שירותי בריאות נפש וייעוץ זוגי בתחום הרבייה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אלימות זוגית מעמיקה פערי בריאות בין נשים פלסטיניות ויהודיות בישראל
המחקר בחן עשרה מדדי בריאות נפשיים ופיזיים, ובהם דיכאון אחרי לידה, סימפטומים דיכאוניים, חרדה, בריאות מדווחת עצמית, הפלות, לידה מוקדמת, היריון לא מתוכנן, מחלה כרונית וריבוי תחלואה. נשים פלסטיניות הציגו תוצאות בריאות גרועות יותר באופן מובהק בשבעה מתוך עשרה מדדים, ובהם דיכאון אחרי לידה, דיכאון, חרדה, היריון לא מתוכנן, הפלות טבעיות, לידה מוקדמת וריבוי תחלואה. כאשר המודלים כללו גם אלימות זוגית מעבר למשתנים סוציו־אקונומיים ודמוגרפיים, חלק מן הפערים הצטמצם; המאמר מסיק שאלימות זוגית היא תופעה מבנית שמעמיקה אי־שוויון בריאותי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
גזענות מקוונת קשורה לרווחה נפשית נמוכה יותר בקרב צעירים ערבים-פלסטינים בישראל
המחקר מתמקד בצעירים ערבים-פלסטינים בישראל החיים במרחב דיגיטלי שבו גזענות, פוליטיקה וזהות לאומית נפגשות באופן יומיומי. הוא בוחן חשיפה לגזענות מקוונת לצד מדדים של בריאות נפש, זהות אתנית, הגדרה עצמית והשתתפות פוליטית ברשתות חברתיות. לפי המאמר, גזענות מקוונת קשורה לתוצאות פסיכולוגיות שליליות, אך ההשפעה אינה אחידה: זהות ופעילות פוליטית עשויות לשנות את האופן שבו צעירים מפרשים את הפגיעה ומתמודדים איתה. לכן המאמר מחבר בין בריאות נפש, אזרחות מיעוט והמרחב הציבורי הדיגיטלי. בכך הוא מדגיש שהמרחב המקוון הוא חלק מן החיים האזרחיים של צעירים, ולא זירה נפרדת או שולית. בקריאה לאתר, תרומת המאמר היא בהצבת גזענות מקוונת ובריאות נפשית של צעירים ערבים-פלסטינים בתוך רצף של מוסדות, פרקטיקות ותנאי חיים, ולא ככותרת כללית בלבד. לכן הסיכום צריך להחזיק יחד את הטענה המרכזית, את גבולות הממצא ואת המשמעות הציבורית, בלי להוסיף עובדות שלא תועדו במקורות שנבדקו. מעבר לכך, חשיבותו של המאמר היא באופן שבו הוא מחבר בין המקרה המסוים לבין שאלות רחבות יותר של אחריות ציבורית, מוסדות, שוויון ויכולת פעולה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אוניברסיטאות בזמן מלחמה הן זירת ידע, פחד, שייכות ואחריות ציבורית
המאמר טוען שהקמפוסים בישראל בזמן מלחמה אינם מרחבים ניטרליים: הם משקפים שסעים חברתיים רחבים, חווים קיטוב בין קהילות יהודיות וערביות-פלסטיניות, ומושפעים מצעדים משמעתיים וממגבלות על ביטוי שפוגעים במיוחד בסטודנטים ובאנשי סגל ערבים. על בסיס סקירה של תגובות מוסדיות ועמדות מחקריות, המאמר מדגיש גם את הפוטנציאל של מוסדות אקדמיים ליצור דיאלוג בין-תרבותי, חוסן אקדמי ותמיכה בקבוצות פגיעות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מנהיגים ערבים באקדמיה בישראל מתמודדים עם בידוד וטראומה בזמן מלחמה
Sima Zach ו-Mahmood Sindiani מנתחים את תגובותיהם של מנהיגים ערבים־ישראלים בהשכלה הגבוהה בזמן מלחמת חרבות ברזל. המחקר מצא רגשות חריפים של פחד, חרדה, חוסר אונים וייאוש, לצד תחושות בידוד והשתקה ופסימיות לגבי העתיד. עם זאת, חלק מהמשתתפים תיארו התמודדות פעילה באמצעות מילוי חובות העבודה שלהם ותמיכה מצד חברים יהודים. המאמר מדגיש את הצורך במערכות תמיכה, פיתוח מנהיגות ויוזמות חוסן באקדמיה בזמן משבר מתמשך.
לקריאת העמוד
הנהגת האזרחים הערבים בישראל רואה בשלום אזורי גם שאלה פלסטינית ואזרחית
Chen Kertcher ו-Gadi Hitman מנתחים את עמדות ההנהגה הערבית בישראל כלפי חמישה הסכמי שלום או נורמליזציה של ישראל: מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו. המחקר מתמקד בהצהרות בכנסת וממסגר את הניתוח דרך חלוקות זהות ישראליות, פלסטיניות ואיסלאמיות. הממצא המרכזי הוא שלמרות הבדלים אידאולוגיים בין זרמים סוציאליסטיים־קומוניסטיים, לאומיים ואיסלאמיים, ההנהגה הערבית הציגה קו עקבי סביב עדיפות לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אך נחלקה בשאלות של השתלבות בתוך החברה הישראלית.
לקריאת העמוד
אי-נראות של לסביות מבוגרות בישראל יכולה להיות גם פגיעה וגם בחירה
סקטורה־ז׳וקוביץ׳ ואיילון מנתחות ראיונות חצי־מובנים עם 21 נשים לסביות בישראל בגילאי 50 עד 79. המאמר מציע להבין אי־נראות לא רק כמחיקה הנוצרת מהצטלבות של גילנות, סקסיזם והומופוביה, אלא גם כמצב שחלק מהמשתתפות הופכות אותו למקור של פעולה. הוא מזהה שני ממדים: אי־נראות בין־אישית כמקור לחירות יחסית מנורמות חברתיות, ונראות תוך־אישית כתהליך של קבלת הזהות המינית. בכך המאמר מציג אי־נראות חתרנית כאסטרטגיה של התמודדות והתנגדות חלשה, בלי להתעלם מההדרה שמייצרת אותה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
רגישות בין־תרבותית בקרב סטודנטים בדואים לחינוך בדרום ישראל
המאמר מציג מחקר איכותני קטן המבוסס על רפלקציות של 16 סטודנטים בדואים בשנה השנייה ללימודי חינוך, שהשתתפו בקורס עם עבודה קבוצתית מעורבת של ערבים ויהודים. הממצאים מתארים מתח בין רצון לקרבה, דיאלוג ולמידת תרבות האחר לבין צורך במרחק הקשור להקשר הפוליטי, לקשיי עברית, להפרדה דמוגרפית ולמרחק תרבותי. המאמר מסיק שנוכחות משותפת באקדמיה אינה מספיקה, ומציע מודל חינוכי בן שישה שלבים לטיפוח אכפתיות ורגישות בין־תרבותית מתמשכת.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מעבר לתועלת: עברית, זהות ועמדות פוליטיות אחרי 7 באוקטובר
זהו מחקר כמו־ניסויי במדידות לפני ואחרי התערבות, שניתח 119 משתתפים באמצעות Generalized Estimating Equations. הממצאים מצביעים על שיפור בארבעה מתוך חמשת מדדי התוצאה, אך גם על הבדלים חשובים בין תלמידי תיכון לפרחי הוראה. בקרב מזדהים כפלסטינים נרשמה העלייה החדה ביותר בתקווה לשלום ובסיווג אברהמי, ואילו הרגישות לאי־שוויון ירדה אצל פרחי הוראה אך עלתה אצל תלמידי תיכון.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
חשיפה עקיפה לטרור עלולה להגביר תמיכה באלימות פוליטית
המחקר בוחן חשיפה עקיפה, מתווכת־סייבר, לאיומי טרור בקרב משיבים יהודים ישראלים. הוא מראה כי חשיפה כזו הגדילה תמיכה באלימות נגד מנהיגים פוליטיים, וכי המנגנון המרכזי היה כעס ולא לחץ נפשי או תפיסת איום כללית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
בתי משפט לנוער מתעלמים מעוני ומתרגמים אותו לכשל הורי
המאמר בוחן את בתי המשפט לנוער בישראל כזירה שבה עוני מופיע שוב ושוב בדוחות, בעדויות ובנסיבות החיים של משפחות, אך אינו מקבל מעמד משפטי כהסבר לסיכון או להזנחה. הניתוח מציג את ההליך כמשפט קרימיניסטרטיבי, המשלב הליך מנהלי עם טקסי אשמה ותיקון בסגנון פלילי, וקורא לאמץ פרדיגמה משפטית מודעת־עוני.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מחנכים ערבים בישראל מתארים חינוך לערכים כתהליך קהילתי
המאמר מבוסס על ראיונות עומק חצי־מובנים עם 158 מחנכים מ־34 בתי ספר יסודיים ציבוריים ביישובים ערביים בישראל בשנת הלימודים 2023-2024. המחקר מצא שמחנכים רואים בחינוך לערכים משימה מרכזית, מדגישים ערכים חברתיים כמו אמפתיה והתחשבות לצד ערכים אישיים כמו מצוינות והישגיות, ומבקשים כלים מקצועיים ושיתוף פעולה הדוק יותר עם הורים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אזרחות חמושה בישראל נעה בין רישיון מדינתי לזכות מדומיינת
המחקר נשען על שלוש וחצי שנות אתנוגרפיה, 36 ראיונות ויותר מ־125 שעות תצפית בחנויות נשק, מטווחים, קורסי הכשרה ומרחבים מקוונים. המאמר טוען כי בעלי נשק בישראל אינם פועלים רק מתוך מיליטריזם מדינתי או רק מתוך תפיסה ליברלית של זכות אישית, אלא חיים ומנהלים בפועל את הסתירה בין שני ההיגיונות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
בקרב להט״ב בישראל גיל מבוגר יותר נקשר לפחות בדידות וליותר חוסן
המאמר מנתח שאלון מקוון של 231 מבוגרים להט״בים בישראל בגילי 19-81, שנאסף בשנת 2022 במסגרת Global Pride Project. הממצאים קושרים גיל מבוגר יותר לפחות בדידות וליותר תמיכה חברתית, חוסן ואיכות חיים, ומדגישים את תפקידן של רשתות חברתיות, חשיפת זהות ומעורבות קהילתית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מדיניות העברית בקיבוצים עיצבה בחירות לשוניות וזהות
Blake Steinnecker ו-Elana Shohamy מנתחים איכותנית 24 ראיונות עם מהגרים דוברי אנגלית וספרדית שחיו בקיבוצים בין 1949 ל-1982. המחקר מראה שמדיניות השפה בקיבוץ לא פעלה רק כחוק רשמי, אלא דרך משפחה, מרחב ציבורי, בתי ילדים, אספות קהילה ולחץ חברתי, ולעיתים גבתה מחיר של ויתור על שפות מורשת וזהויות לשוניות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
רפורמת הגיל הרך בישראל דרך זכויות הילד
המאמר בוחן את רפורמת 2022 שהעבירה את האחריות למעונות יום ציבוריים לגילאי לידה עד שלוש ממשרד העבודה והרווחה למשרד החינוך. הוא מציג את המעבר כצעד חשוב מתפיסה של שירות להורים עובדים אל תפיסה של זכות ילדים לחינוך, טיפול והתפתחות, אך מדגיש שהמימוש דורש מסגרות מספיקות, הכשרת צוותים, השקעה בתשתיות וסיוע כלכלי למשפחות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הרשתות החברתיות נעשות זירת מאבק על משמעות האלימות בחברה הערבית בישראל
המאמר משתמש בניתוח שיח ביקורתי מולטימודלי כדי לבחון את תפקיד טיקטוק ואינסטגרם במשבר האלימות בחברה הפלסטינית־ערבית בישראל. הוא מצא שהפלטפורמות פועלות כמרחב נגד־ציבורי שמבקר את הזנחת המדינה, אך גם עשוי להאדיר גבריות עבריינית ולשמר גבולות פטריארכליים פנימיים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אמון מוסדי מעצב תחושת ביטחון של הורים בבתי ספר ערביים
המחקר מציב את בטיחות בית הספר כתהליך פרשני מוסדי-יחסי: הורים אינם מעריכים סיכון רק לפי אירועים או נהלים, אלא גם לפי אמון במורים, ביועצים, במנהלים ובמערכת החינוך. הממצאים מראים שאמון מוסדי היה המנבא החזק ביותר של הערכת בטיחות, לצד תרומה של הישגים לימודיים וקבלה חברתית של הילד. לכן המאמר מדגיש שמניעת אלימות בבתי ספר ערביים מחייבת לא רק אמצעי בטיחות, אלא גם תגובות הוגנות ושקופות, תקשורת בונה אמון ופרקטיקות מותאמות תרבותית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
יוצאות ויוצאי השמה בחברה הערבית: מעבר לעצמאות תחת סטיגמה
המחקר מבוסס על ראיונות עומק חצי-מובנים עם 18 יוצאות ויוצאי השמה ערבים בישראל. הניתוח זיהה שלושה נושאים מרכזיים: מחזורי סיכון משפחתיים, חיים כילדי השמה, ואובדן ושייכות פגועה לאחר היציאה מהמסגרת. המאמר מראה כיצד מעמד מיעוט, הקשר תרבותי, נורמות מגדריות ותיוג חברתי מעצבים את המעבר לעצמאות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
זכויות וצרכים של בני נוער בזמן מלחמה בישראל
המחקר מארגן זכויות ילדים לפי הגנה, אספקת שירותים והשתתפות, ומשלב שאלון חדש עם ניתוח כמותי ואיכותני של תשובות פתוחות. הנתונים כוללים 359 זוגות מתבגרים-הורים בעברית ממאי-יולי 2025, וכן מדגמים נוספים של מתבגרים בעברית ובערבית מאוגוסט-ספטמבר 2025. הממצאים מצביעים על בטיחות בסיסית שנשמרת לצד אלימות מילולית, קשיים ברציפות החינוכית, הבדלים בין דוברי עברית ודוברי ערבית בתחושת חופש הביטוי, ותביעה של חלק מהמתבגרים להישמע יותר.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אי־שוויון דיגיטלי בהקשר: למידה מרחוק של סטודנטים ערבים בישראל
המחקר מבוסס על ראיונות עומק עם 30 סטודנטים ערבים בישראל ועל מסגרת המשלבת עיצוב חברתי של טכנולוגיה, הון חברתי ותרבותי, נוכחות חברתית ועומס קוגניטיבי. המאמר מראה שלמידה בזום הייתה “חרב פיפיות”: הרצאות מוקלטות וגמישות סייעו לחלק מן הסטודנטים, אך עבור רבים תנאים ביתיים וטכניים הפכו את הלמידה למעמסה אקדמית וחברתית.
לקריאת העמוד
הכללת מיעוטים בפוליטיקה מושפעת מבחירות וממלחמה
המחקר מציב את הכללת המיעוט הערבי־פלסטיני במשחק הקואליציוני כבעיה של ייצוג דמוקרטי ושל תפיסת איום. בשני ניסויי שדה הוצגו למשתתפים כתבות התערבות שנועדו להשפיע על ערכים, מתחים ונורמות. לפני בחירות, התערבויות שעסקו בקונפליקט ערכי, הפחתת מתחים ותפיסת נורמה הגבירו תמיכה בהכללה; בזמן מלחמה הן לא שיחזרו את אותו אפקט.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מעורבות אזרחית יכולה לחזק צעירים ערבים בסיכון בישראל
המחקר מתבסס על 132 משתתפים מפרויקט Meidad Enterprise-Social Engagement, בגיל ממוצע 20.40 ועם 57% נשים, ובוחן שינוי לאורך זמן באמצעות עיצוב אורך לפני-אחרי. הממצאים מצאו עלייה בעמדות, תפיסות ומיומנויות של מעורבות אזרחית, בהתנהגויות אזרחיות וברווחה. השיפור הבולט ביותר נמצא אצל משתתפים שדיווחו בתחילת המחקר על יותר תסמיני דיכאון ובדידות ועל רמות נמוכות יותר של ערך עצמי, שביעות רצון מהחיים, משמעות ותקווה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
ייצוג פעיל בשירות הציבורי משתנה לפי סטריאוטיפים בתוך המיעוט
Sohad Amaria, Einat Lavee ו-Nissim Cohen מראים שדמיון אתנו־תרבותי בין נותנת השירות לפונה אינו מבטיח סולידריות או סנגור. המחקר מציע את מושג הגבולות התרבותיים של ייצוג פעיל כדי להסביר מדוע אלמנות זכו ליותר לגיטימציה מוסרית, ואילו גרושות ולעיתים פרודות נתקלו באחרות רגשית.
לקריאת העמוד
שלטון החוק וגיבורי ילדות בשבועוני הילדים של שנות החמישים
Talia Diskin מנתחת שבועוני ילדים ישראליים משנות החמישים כמקור להבנת תרבות משפטית מוקדמת. המאמר מראה שהעיתונים הציגו מחויבות כללית לשלטון החוק ולדמויות שומרות חוק, אך גם נתנו לגיטימציה, במקרים מסוימים, להתנהגות שסתרה תפיסה רחבה של חוק ציבורי וזכויות אדם, במיוחד סביב ביטחון הגבולות.
לקריאת העמוד
חקיקת הזדמנות בזמן חירום טבעי: צבירת כוח ממשלתי בקורונה
Udi Sommer, Jonathan Parent ו-Quan Li מראים שבחלק ממדינות ארצות הברית משבר COVID-19 שימש לא רק לניהול סיכון בריאותי אלא גם לקידום יעדי מדיניות קיימים בתחום זכויות הרבייה. ניתוח השוואתי איכותני מצביע על רמת החירום, דתיות המדינה ודומיננטיות רפובליקנית כגורמים שניבאו היטב את הסבירות לחקיקת הזדמנות.
לקריאת העמוד
מיליונרים גלובליים והביקוש לוויזות משקיע בארצות הברית
Yossi Harpaz מנתח מערך נתונים מקורי המשלב נתוני ויזות אמריקאיים עם נתונים על אוכלוסיות מיליונרים בעולם. המאמר מצא שהביקוש לוויזות משקיע גבוה במיוחד בקרב מיליונרים ממדינות עם ערך אזרחות נמוך יותר, שרוב הוויזות בשנים 2010–2019 נרכשו בידי מיליונרים מסין, ושבקשות גדלו כאשר איכות הדמוקרטיה במדינת המוצא הידרדרה.
לקריאת העמוד
רשימת בדיקה קצרה ושיפור יחס המשטרה לחשודים בטרור
המחקר מצא שרשימת בדיקה של צדק פרוצדורלי שיפרה באופן מובהק ובמידה גדולה את תפיסות החשודים בנוגע לחובה לציית לחוק, לנכונות לשתף פעולה עם המשטרה, לצדק חלוקתי, לאפקטיביות ולצדק פרוצדורלי. היא גם הפחיתה באופן מובהק את תחושות ההתנגדות למדינה, אך השפעתה במדד זה הייתה החלשה ביותר.
לקריאת העמוד
החלטות סוף חיים בקרב דתיים וחילונים בארצות הברית, גרמניה וישראל
המחקר מבוסס על 12 קבוצות מיקוד עם 82 משתתפים דתיים וחילונים בארצות הברית, גרמניה וישראל. הניתוח מצא מורכבות רבה בעמדות כלפי הנחיות מקדימות, סיוע במוות והחלטות טיפול בסוף החיים: יש לעיתים הסכמות מקומיות החורגות מאינדיבידואליזם קיצוני, אך אין התאמה פשוטה בין עמדה לבין מדינה או שיוך דתי.
לקריאת העמוד
צרכי נגישות בלתי־נראים מחייבים מודל זכויות מעשי לאנשים עם מוגבלות שכלית
המאמר של Shira Yalon-Chamovitz מדגיש שנגישות אינה מסתכמת ברמפות, מעליות או התאמות פיזיות. עבור אנשים עם מוגבלות שכלית, חסמי הבנה, תקשורת, זמן, תיווך וציפיות חברתיות יכולים להיות בלתי־נראים אך מכריעים בפועל.
לקריאת העמוד
זכויות אדם נבחנות דרך פוליטיקה, תרבות ומסוגלות שלטונית
המאמר טוען שהגנה על זכויות אדם בזירה הפנימית תלויה בפעולה של מוסדות מדינה, שחקנים פוליטיים, פקידות, קבוצות אינטרס ובתי משפט. הוא מדגיש את ישראל כמקרה שבו בית המשפט העליון נעשה שחקן מרכזי בעיצוב מדיניות זכויות אדם בתוך מערכת פוליטית מורכבת.
לקריאת העמוד
השעיית שירות מילואים התנדבותי מציבה דילמה אתית־דמוקרטית
המאמר בוחן האם השעיית שירות מילואים התנדבותי יכולה להיות מוצדקת מוסרית, אתית ודמוקרטית כאשר המשרתים רואים במהלכי הממשלה פגיעה ביסודות המשטר הדמוקרטי.
לקריאת העמוד
אקו־הומניזם מחבר דמוקרטיה, אקולוגיה ופדגוגיה פעילה
המאמר טוען שחינוך ערכי במאה ה־21 צריך להגיב למה שכבר ידוע על משברים גלובליים ולא להסתפק בהעברת ידע. הוא מציע שלושה עמודי תווך: אקו־הומניזם, טיפוח אישיות ותרבות דמוקרטיות, ופדגוגיה אקטיביסטית שמפתחת סוכנות אישית, אוריינות וסוכנות פוליטית, ולמידה פעילה וחווייתית.
לקריאת העמוד
הציבור בשולי החברה השתתף בדמיון החוקתי של הודו
המאמר משתמש בחומרי ארכיון שלא נחקרו דיים כדי להראות שתהליך יצירת החוקה בהודו לא היה רק מהלך אליטיסטי מלמעלה, אלא גם זירה שבה אזרחים וארגונים הציעו חזונות חוקתיים, דרישות ותפיסות הכלה.
לקריאת העמוד
אומת ההיי־טק מציבה לדמוקרטיה הישראלית אתגר מוסדי
המאמר מציע לחשוב על ההיי־טק כעל חלק מן הפוליטיקה הישראלית, ולא רק כעל מנוע צמיחה. כאשר חדשנות נעשית מקור מרכזי לזהות לאומית ולמדיניות, עולה השאלה אם המוסדות הדמוקרטיים מצליחים לתווך בין יעילות, שוויון, ייצוג ופיקוח ציבורי.
לקריאת העמוד
ש״ס מדגימה כיצד הסתגרות קהילתית יכולה לשמש אסטרטגיית הכלה פוליטית
המאמר מציג את ש״ס כתנועה ומפלגה שמאז 1984 טוענת לייצוג אוכלוסייה ספרדית מודרת של יהודים מצפון אפריקה והמזרח התיכון. באמצעות הקפדה דתית, עצמאות מול הפוליטיקה החרדית האשכנזית ותחייה אתנית־דתית, ש״ס השיגה מושבים בכנסת, השתתפות בממשלה והשפעה על תקציבי חינוך ורווחה.
לקריאת העמוד
מפגשי שלום מקוונים יוצרים מרחב דיאלוג נדיר לנוער יהודי וערבי
המאמר מראה כיצד טכנולוגיה יכולה ליצור מרחב קשר כאשר מפגש פיזי בין קבוצות סכסוך מוגבל או טעון. מבחינה דמוקרטית, החשיבות היא ביכולת לבנות שיחה אזרחית על שוויון וסובלנות גם כאשר המציאות היומיומית מצמצמת הזדמנויות לכך.
לקריאת העמוד
צעירי העלייה מברית המועצות לשעבר מפרשים הצבעה דרך ניסיון הגירה ואזרחות
המאמר מציע לראות בהצבעה לא רק פעולה טכנית של אזרחים חדשים אלא חלק מתהליך למידה פוליטית. צעירים מהגרים מפרשים את הדמוקרטיה הישראלית דרך ניסיון משפחתי, תרבותי וחינוכי, ולכן חינוך אזרחי צריך להכיר במורכבות הזאת.
לקריאת העמוד
עמדות לפיוס ולפשרה תלויות בציפיות לשלום ובאמון בדמוקרטיה
המחקר נשען על מדגמים מייצגים של 525 ישראלים ו-1,259 פלסטינים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים. הממצא המרכזי הוא שציפיות לעתיד של שלום ודמוקרטיה מסבירות עמדות פיוס ופשרה מעבר למאפיינים דמוגרפיים ולעמדות פוליטיות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
קיטוב חברתי ותגובות מצוקה לאחר טראומת 7 באוקטובר
Eshel, Kimhi, Marciano ו־Adini מנתחים שלושה ממדי קיטוב: מוצא אתני, תמיכה בממשלה ורמת דתיות. הממצא המרכזי הוא שעמדה בתוך קווי החלוקה האלה קשורה בעקביות לרמות מצוקה שונות לאחר הטראומה המלחמתית.
לקריאת העמוד
זכויות בריאות של אסירים חושפות פער בין כללים רשמיים למימוש בפועל
Einat, Parchev, Litvin, Michaeli ו־Zelikovitz מציבים את זכויות האסירים כמבחן לליברליות של דמוקרטיה. חסר בישראל כלי פרגמטי שמיועד להגן ולשמר את זכויות האדם הבסיסיות של אסירים.
לקריאת העמוד
אי־אמון בין מוסדות בריאות לבדואים בנגב פוגע גם במדיניות וגם בשוויון
המאמר בוחן בשנים 2015-2019 קמפיין בריאותי בדרום ישראל באמצעות ראיונות, תצפיות ומסמכי מדיניות ותקשורת. הניתוח מזהה שלושה דפוסים של אי־אמון שמקשים על מדיניות בריאות בקהילה מוחלשת.
לקריאת העמוד
זכויות לא־אזרחים תלויות באופן שבו הציבור מפרש איום ושייכות לאומית
Raijman, Davidov, Schmidt ו־Hochman משתמשים במודול הזהות הלאומית של ISSP משנת 2003 כדי להשוות בין מדינות בעלות משטרי אזרחות והגירה שונים. המחקר מראה שהיחס לזכויות מהגרים אינו נגזר בפשטות ממודל לאומי ליברלי או אתנו־לאומי, אלא מתווך דרך תפיסות איום וצורות שונות של הזדהות לאומית.
לקריאת העמוד
ביזור חינוכי משפיע אחרת על דמוקרטיה מקומית ביישובים יהודיים וערביים
Ghanem ו־Hijazi מנתחים יחסים בין מקבלי החלטות מקומיים, ארגוני חברה אזרחית ופעילים קהילתיים במסגרת ביזור חינוכי. המאמר מדגיש שמעורבות קהילתית ביישובים יהודיים נראית ממוסדת ומתמשכת יותר, ואילו בחברה הערבית היא מוגבלת, ספורדית ופחות ממוסדת.
לקריאת העמוד
הערכת השפעה חברתית הופכת את העיר הצודקת למבחן תכנוני בבאר שבע
Yiftachel ו־Mandelbaum בוחנים את תכנון באר שבע דרך מסגרת העיר הצודקת של שוויון, מגוון ודמוקרטיה. המאמר מדגיש שהערכת השפעה חברתית יכולה לחשוף גם צעדים חיוביים לצמצום אי־שוויון וגם נקודות עיוורון, כגון סכנות עקירה, צרכי מיעוטים וחסר דמוקרטי בתהליך.
לקריאת העמוד
דיוני התנגדויות בתכנון חושפים דמוקרטיה תכנונית מרובדת
Margalit ו־Kemp מנתחות כיצד ועדות תכנון משיבות למתנגדים מקצועיים, יזמיים ואזרחיים, וכיצד ההצדקות משתנות לאורך פערים חברתיים־מרחביים. הממצא המרכזי הוא שילוב של הטיה חיובית כלפי חזקים, הטיה שלילית כלפי חלשים ותשובות ניטרליות יותר לאמצע, היוצרות מופע של הכללה בלי שוויון ממשי.
לקריאת העמוד
מהגרי FSU נוצרים חושפים את גבולות השייכות האזרחית בישראל
Raijman ו־Pinsky מנתחות את חוויותיהם של מהגרים נוצרים מחבר המדינות לשעבר בישראל. המחקר מצא כי דת נעשית סמן מרכזי של זהות ושייכות, וכי מוצא לאומי משותף אינו מבטיח סולידריות או יחסים חברתיים קרובים בין מהגרים.
לקריאת העמוד
עירוניות אפורה מחייבת לחשוב מחדש על אזרחות מטרופולינית
Yiftachel משתמש בדוגמאות מישראל/פלסטין כדי לבקר את השיח על אזרחות עירונית וזכות לעיר. הטענה המרכזית היא שאי־פורמליות ו״מרחבים אפורים״ יוצרים אזרחות עירונית מתגוננת, ולכן מאבק דמוקרטי צריך לחשוב במונחים מטרופוליניים ושוויוניים יותר.
לקריאת העמוד
חוקי זיכרון אינם מספיקים כדי לכלול קהילות מזרחיות בנרטיב הלאומי
Kook ו־Solomon מנתחות את הקשר בין זיכרון לאומי, מיעוטים ודמוקרטיה דרך חקיקה ומדיניות שמבקשות לכלול את סיפורן של קהילות יהודיות מצפון אפריקה בזיכרון השואה בישראל. על בסיס ראיונות קבוצתיים, הן מראות שהכרה רשמית אינה מחיקה מיידית של חוויית הדרה, משום ששייכות אזרחית נוצרת גם דרך האופן שבו קהילה מרגישה מיוצגת, נשמעת ומכובדת.
לקריאת העמוד
הכיבוש ומלחמות עזה מתוארים כאיום מתמשך על הליברליות בישראל
Mautner מנתח את הקשר בין השליטה בשטחים לבין שחיקה בליברליות הישראלית. לטענתו, הכיבוש מייצר מחאה וביקורת נגד הממשלה וצה״ל, ותגובות ממשלתיות ופעילות של ארגוני ימין אזרחיים כלפי ביקורת זו מערערות או מאיימות על מרכיבים ליברליים של המשטר.
לקריאת העמוד
פיקוח על מודיעין מראה כיצד ביטחון עלול לעקוף הליך חוקי
Kahana ו־Sharfman מנתחים את פעילות מלמ״ב, גוף ביטחוני קטן יחסית המופקד על הגנת מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. המאמר טוען כי חקירות, הטרדות וסנקציות לא־משפטיות בשם הביטחון מדגימות בעיה דמוקרטית מרכזית: היכן עובר הגבול בין סודיות ביטחונית לבין שימוש לרעה בכוח.
לקריאת העמוד
ניסוי Minds of Peace בוחן שלום כהליך אזרחי פתוח
Cahen מציג את MOPE כניסיון להעביר חלק מדיון השלום אל מרחב אזרחי גלוי: שתי משלחות מדומות, ישראלית ופלסטינית, דנות מול קהל בצעדים לסיום הסכסוך בעזרת מנחים. המאמר מעריך את המודל גם ככלי להשפעה על דינמיקת הסכסוך וגם כאפשרות לאספה ציבורית פלסטינית־ישראלית רחבה יותר.
לקריאת העמוד
פוליטיקה חמולתית משנה את ביצועי רשתות הממשל המקומי
Mondey ו־Beeri מנתחים סקר בקרב 160 חברי רשתות ערביות בישראל, בהקשר של תכנית אתגרים לעידוד השתתפות בני נוער ערבים בחינוך בלתי פורמלי. המחקר מוצא שניהול רשתות קשור לביצועים נתפסים טובים יותר, אך פוליטיקה רשתית וחמולתית משנות את אופי הקשר הזה.
לקריאת העמוד
מחמוד מוחמד טהה מציע רפורמה דתית סביב חירות ושוויון
Hatina מציג את טהה כהוגה של נאורות ערבית שחילק בחדות בין האסלאם המכאי, המזוהה אצלו עם ערכים אוניברסליים, לבין האסלאם המדיני, המזוהה עם כפייה וניצול. המאמר קושר את פירוק הקדושה אצל טהה גם לביקורת על הזיכרון הערבי סביב הסכסוך הערבי־ישראלי ולקריאה לפיוס עם המדינה היהודית.
לקריאת העמוד
השכלה גבוהה לחרדים בוחנת את גבולות הסובלנות הליברלית
המאמר מנתח את הוויכוח הציבורי והמשפטי בישראל סביב מסלולים אקדמיים מופרדים מגדרית לחרדים. הוא מציג את תמיכת המועצה להשכלה גבוהה בפתיחת שערי האקדמיה בפני אוכלוסייה שהאקדמיה לא שירתה בעבר, לצד העתירות לבית המשפט העליון והטענה שהפרדה היא אפליה. הטיעון המרכזי קושר בין סובלנות, שילוב, שוויון מגדרי וזכות יציאה שמותנית בהשכלה מספקת.
לקריאת העמוד
גלובליזציה מקרבת בין שיחי זכויות של יהודים אמריקאים וישראלים
המאמר מתמקד ביהודים ישראלים ואמריקאים ממעמד בינוני וממוצא אירופי, ומוצא גם חפיפה בין הקבוצות וגם בידול פנימי בתוכן. הוא מייחס את ההתקרבות הפוליטית לנסיעות בין־לאומיות, למוסדות יהודיים טרנס־לאומיים, להשתלבות ישראל ביחסים קפיטליסטיים גלובליים ולתפיסות ביטחון שמקרבות חלק מיהודי ארצות הברית לדאגות ביטחוניות ביחס לעצמם ולישראל.
לקריאת העמוד
משפט גרייזר מציב גם את החוק עצמו מול אחריות לפשעי שולחן
המאמר בוחן את משפטו של ארתור גרייזר, מושל מערב פולין הנאצי, שנערך ב-1946 בפני בית דין פולני מיוחד. הוא טוען שהקושי המשפטי בפשעי שולחן אינו רק ייחוס אחריות למי שפעל מאחורי מסמכים וצווים, אלא גם הבנת תפקידו של החוק כמנגנון שאפשר את הפשע ויצר חסינות. מושג הג׳נוסייד התרבותי ועדויות מומחים, במיוחד מומחה משפטי, אפשרו לבית הדין לבחון גם את שלטון החוק עצמו.
לקריאת העמוד
ייצוג פוליטי סמלי קשור לשביעות רצון משירותים עירוניים
המחקר משתמש בסקר תושבי חיפה ובנתונים על הרכב מועצת העיר כדי לבדוק את הקשר בין ייצוג פוליטי לשביעות רצון משירותים מקומיים. הוא מודד שביעות רצון מ-13 שירותים עירוניים ומבחין בין ייצוג תיאורי, המבוסס על הרכב מגדרי וקבוצתי, לבין ייצוג סמלי, המבוסס על תחושת הכרה וייצוג. הממצאים מצביעים על כך שלייצוג סמלי עשויה להיות חשיבות רבה במיוחד, גם ישירות וגם דרך רגשות רחבים יותר כלפי השלטון.
לקריאת העמוד
חשיפה סלקטיבית מקטבת כאשר אנשים מכירים בעיקר טיעונים שמחזקים אותם
המאמר מסביר את הקשר בין צריכת מדיה מפלגתית לבין קיטוב דרך היכרות עם טיעונים. ראיונות מובנים עם 440 מעורבים פוליטית קיצוניים הראו שמשתמשי מדיה מפלגתית נחשפו יותר לטיעונים מחזקים, והיכרות זו נקשרה לקיטוב חזק יותר. ידע על טיעונים מאתגרים לא נפגע מצריכת מדיה מפלגתית, אך גם לא קידם דה-קיטוב.
לקריאת העמוד
ההליך המינהלי הוא זירה לחלוקת אינטרסים ולא רק להפעלת סמכות
המאמר טוען שהמשפט המינהלי צריך לפקח על הדרך שבה רשויות מאזנות בין אינטרסים של יחידים וקבוצות. החלטות מינהליות משפיעות על זכויות, איכות חיים, מחירים, תנאי מחיה והקצאת כספי ציבור, ולכן ההליך עצמו חייב לאפשר השתתפות רחבה ושוויונית. החלק היישומי מנתח את רגולציית הקרקעות בישראל ואת פרשת הקשת הדמוקרטית המזרחית.
לקריאת העמוד
אמון פוליטי מסייע להבין נכונות להקרבה בחברה הפלסטינית בגדה
המאמר מנתח 90 ראיונות עם תושבי הגדה המערבית ומציב את האמון הפוליטי כגורם מרכזי להבנת נכונות להקרבה במאבק הלאומי. הממצאים תואמים סקרי דעת קהל של PCPSR ומראים כי היעדר דמוקרטיה, פיצול פנימי מתמשך, רמת חיים נמוכה ושחיתות שלטונית שוחקים את האמון ברשות הפלסטינית. מכאן המאמר מסיק שאובדן אמון מקשה על גיוס עממי למאבק לאומי, ולכן אינתיפאדה עממית חדשה נראית פחות סבירה, גם אם ההתנגדות לכיבוש נותרת חזקה.
לקריאת העמוד
גאוגרפיה פוליטית של שליטה מעמיקה מציבה את זכויות האדם במרכז הדיון
המאמר בוחן את המשטר בישראל/פלסטין כמשטר מרחבי אחד שבו מסגרות משפטיות ופוליטיות שונות מייצרות היררכיה בין קבוצות. הניתוח מדגיש קרקע, התיישבות, תנועה ומעמד אזרחי כמרכיבים מרכזיים בהבנת דמוקרטיה ושוויון.
לקריאת העמוד
ייצוג נשי של הימין הרדיקלי עלול לנרמל מדיניות שמחלישה דמוקרטיה
המאמר מציע מודל מגדרי לנרמול של נסיגה דמוקרטית. במחקרים בישראל, גרמניה וארצות הברית, עם N = 7203, נמצא שמדיניות הנתפסת כשמרנית או ימנית יותר נתפסת גם כבעלת דימוי גברי יותר, הן ביחס לתומכיה והן ביחס למפלגות המקדמות אותה. בניסויים נמצא שמגדר הפוליטיקאי משפיע על קבלה ציבורית של מדיניות, פוליטיקאים ומפלגות שוחקי דמוקרטיה, במיוחד בקרב נשים ובוחרי שמאל.
לקריאת העמוד
חרדה דמוגרפית יכולה להפוך לשפת ביטחון עמוקה
Abulof טוען שתיאוריית הסקיוריטיזציה הקלאסית, המדגישה הבניה של ביטחון כפעולת דיבור, אינה מספקת כאשר חברה חיה בתוך אי־ודאות קיומית עמוקה ומתמשכת. הוא מציע את המושג סקיוריטיזציה עמוקה כדי לתאר שיח ציבורי נרחב שמציג איומים כסבירים, מתמשכים ומסכנים את עצם קיום האומה או המדינה. המקרה הישראלי משמש לבחינת סקיוריטיזציה של דמוגרפיה והקשר שלה לגאוגרפיה ולדמוקרטיה בשיח ובפרקטיקה הישראליים־יהודיים.
לקריאת העמוד
דתיות משפיעה על מחויבות דמוקרטית דרך מניעים והקשר
Ben‐Nun Bloom, Arikan ו־Vishkin טוענים שאין תשובה אחת לשאלה אם דתיות מקדמת או מעכבת מחויבות לדמוקרטיה. הם סוקרים מחקרים על תמיכה במערכת הדמוקרטית, השתתפות פוליטית וסובלנות פוליטית, ומראים שגישות רב־ממדיות קיימות עדיין אינן מסבירות די הצורך את הסתירות בממצאים. לכן הם מציעים את מודל REME, שממפה קשרים בין אמונה, התנהגות חברתית והתנהגות פרטית לבין המניעים הדתיים שמעצבים אותן.
לקריאת העמוד
אי־שוויון נטו נמוך יותר קשור לצמיחה ממושכת יותר
המאמר מצא שאי־שוויון נטו נמוך יותר קשור לצמיחה מהירה וממושכת יותר, גם כאשר שולטים בהיקף החלוקה מחדש. חלוקה מחדש פיסקלית אינה נראית בדרך כלל כמכשול צמיחה, למעט אפשרות של השפעה שלילית כאשר היא רחבה במיוחד. הראיות מצביעות על הון אנושי ופוריות כערוצים שדרכם אי־שוויון עשוי להשפיע על צמיחה.
לקריאת העמוד
ביקוש זהיר לחינוך, אי־שוויון והתקדמות טכנולוגית
המאמר טוען ששינוי טכנולוגי שוחק באופן לא פרופורציונלי כישורים תלויי־טכנולוגיה לעומת כישורים כלליים, ולכן אי־ודאות טכנולוגית יכולה ליצור ביקוש זהירותי להשכלה.
לקריאת העמוד
כששינוי טכנולוגי מתגמל יכולת, הצמיחה עלולה להרחיב פערי שכר
המאמר של גלור ומואב מרחיב את הדיון על שינוי טכנולוגי ואי-שוויון. במקום לראות בטכנולוגיה גורם חיצוני שמעלה את פריון כולם באותה מידה, הוא מתאר תהליך אנדוגני: מבנה כוח העבודה משפיע על כיוון החדשנות. אם יש יותר עובדים בעלי יכולת גבוהה, השוק עשוי לעודד טכנולוגיות שמגדילות דווקא את התשואה ליכולת זו. כך מעבר טכנולוגי יכול לחזק צמיחה ובו בזמן להעמיק פערי שכר. אף שזהו מאמר בתיאוריה כלכלית ולא מחקר דמוקרטי ישיר, הוא חשוב להבנת התנאים החברתיים של שוויון אזרחי. כך המודל מסביר מדוע מדיניות ציבורית אינה יכולה להסתפק בעידוד חדשנות, אלא צריכה לשאול מי נהנה ממנה ומי נשאר מאחור בשוק העבודה. התרומה של המאמר היא בהצגת אי-שוויון כתוצאה של התאמה הדדית בין טכנולוגיה, הון אנושי ותמריצים. כך הוא מזכיר שגם כאשר הצמיחה אמיתית, היא יכולה לחזק פערים אם המדיניות אינה עוסקת בהכשרה, נגישות וחלוקה של פירות החדשנות. במובן זה, המאמר מספק רקע חשוב לשאלות דמוקרטיות על הזדמנות, ניידות והוגנות: מי מצליח להמיר יכולת להשכלה, לשכר ולכוח שוק, ומי נשאר מחוץ למעגל החדשנות המתגמלת.
לקריאת העמוד
מחיר זכויות הקניין: מוסדות, פיננסים וצמיחה
על בסיס מקורות מחקריים קרובים, המאמר עוסק לא רק בתועלת של הגנה על זכויות קניין אלא גם במחיר ובמנגנונים שדרכם מוסדות כאלה משפיעים על השקעה, מימון וצמיחה. הוא אינו טוען שזכויות קניין מזיקות כשלעצמן, ואינו מאמר על דמוקרטיה ישראלית. המוקד הוא כלכלי: כיצד מבנה מוסדי ופיננסי יוצר תמריצים, מקל או מקשה על השקעה, ומשפיע על מסלולי צמיחה. המאמר נמצא בתחום הכלכלה הבין־לאומית והמוסדית. הוא בוחן את הקשר בין זכויות קניין, מימון וצמיחה, ולא את ישראל או דמוקרטיה במובן הפוליטי הישיר. המאמר בוחן את הקשר בין מוסדות של זכויות קניין, מערכות פיננסיות וצמיחה כלכלית, תוך דגש על האפשרות שלמוסדות חזקים יש גם עלויות ומנגנוני תיווך. נמצא בסיס משני/מחבר־צדדי ולא טקסט המאמר הסופי במלואו. המאמר בוחן את התועלות והעלויות של זכויות קניין חזקות דרך פיננסים, השקעה וצמיחה. בסיס המקור כאן סומן כבינוני. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה.
לקריאת העמוד
מחיר ההתנגדות המשפטית הפנימית להפרות זכויות אדם
המאמר מציב דילמה קשה עבור עורכי דין וארגוני זכויות אדם הפועלים בתוך מערכת משפט של המדינה שאותה הם מבקשים לאתגר. ספרד מנתח את השימוש בבתי המשפט בישראל נגד הפרות זכויות אדם הקשורות לכיבוש, ובוחן את המחיר של פעולה משפטית פנימית. מצד אחד, עתירות יכולות להציל אנשים, לשנות נתיב של גדר, למנוע הריסה, לחשוף מידע, לשפר תנאים ולהכריח את המדינה לנמק את פעולותיה. עבור נפגעים ממשיים, ההקלה הפרטנית אינה שולית. מצד אחר, עצם הפנייה לבית המשפט עלולה לחזק את תדמית המערכת ככזו שמספקת ביקורת אפקטיבית, גם כאשר רוב המבנה הפוגעני נותר על כנו. המשפט עשוי להפוך את הכיבוש ל״מנוהל״, פרוצדורלי ולגיטימי יותר, במקום לערער את יסודותיו. המאמר אינו מציע תשובה פשוטה של בעד או נגד ליטיגציה. הוא מבקש להכיר במחיר הכפול של התנגדות משפטית: היא יכולה להיות חיונית במקרים קונקרטיים, אך גם להשתלב במנגנון שמאפשר למשטר להמשיך. התרומה המרכזית היא בהצבת אתיקה של פעולה משפטית: מתי עורך דין מצמצם עוול, ומתי הוא מסייע בלי כוונה לתחזוקת הסדר שמייצר אותו.
לקריאת העמוד
איך הטרמת דת משפיעה על תמיכה בדמוקרטיה?
המחקר משתמש בהטרמה ניסויית כדי לבדוק האם אזכור או הפעלה של תכנים דתיים משפיעים על תמיכה בדמוקרטיה. במקום להתייחס לדת כמשתנה זהות קבוע בלבד, הוא בוחן כיצד היבטים שונים של דתיות יכולים להיות מופעלים בהקשר מסוים ולשנות זמנית שיפוט פוליטי. ההבחנה בין אמונה דתית לבין התנהגות חברתית דתית חשובה משום שהיא מאפשרת לראות שדת אינה פועלת בכיוון אחד בלבד; משמעותה הפוליטית תלויה באילו רכיבים שלה מודגשים. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל הטרמת דת ותמיכה בדמוקרטיה כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך ניסוי הבוחן אמונה דתית והתנהגות חברתית דתית. בסיס הדיון הוא הטרמה ניסויית ומדידת תמיכה בדמוקרטיה, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין דת כזהות קבועה מול רכיבים דתיים שמופעלים בהקשר מסוים; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת הבחנה בין אמונה דתית לבין התנהגות חברתית דתית, ומתוך כך בהבהרת הבנת הקשר בין דת ודמוקרטיה בלי להניח השפעה אחת וקבועה.
לקריאת העמוד
בלעדיות דתית של המדינה וסכסוכים טריטוריאליים
המאמר מנתח נתוני סכסוכים טריטוריאליים בין-מדינתיים בשנים 1990-2001 ומשווה בין מדינות חילוניות למדינות בעלות בלעדיות דתית. הממצא המרכזי הוא שמדינות דתיות-בלעדיות אכן יוזמות יותר סכסוכים כאלה, אך בעיקר סביב טריטוריות בעלות חשיבות אסטרטגית ולא סביב טענות זהותיות.
לקריאת העמוד
האם לחיילים יש קול בהחלטות על מבצעים צבאיים?
המאמר מראה שתמיכה ציבורית במבצע צבאי מושפעת מן השאלה אם האזרחים מאמינים שהחיילים עצמם תומכים במבצע, ובוחן את המנגנונים של ביצוע צבאי, הסכמה ואמפתיה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הורות עם מוגבלות בפסקי דין בישראל
המאמר מנתח 78 פסקי דין בישראל שעסקו בהורים עם מוגבלות, ומראה פערים בין זכויות משפטיות לבין יישומן בהליכי אימוץ, משמורת ותמיכה הורית.
לקריאת העמוד
מיעוטים, דמוקרטיה ומדיניות שיטור
המאמר מציג את השיטור כלפי מיעוטים בדמוקרטיה כבעיה פוליטית ולא רק מקצועית. כאשר קהילה חווה את המשטרה כזרוע של רוב חשדן או מפלה, שיתוף פעולה עם רשויות אכיפה נעשה קשה יותר. דרך המקרה של האזרחים הערבים בישראל, המאמר בוחן כיצד רפורמות, ייצוג, נגישות ושיח של שותפות עשויים לצמצם ניכור, אך גם כיצד היסטוריה של אי־אמון ותפיסה ביטחונית של המיעוט מגבילות את השינוי. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל מיעוטים, דמוקרטיה ומדיניות שיטור כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך היחסים בין המשטרה לבין המיעוט הערבי בישראל. בסיס הדיון הוא אמון, לגיטימיות, שיתוף פעולה ורפורמות שיטור, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין ניכור היסטורי לבין ניסיון לייצר שותפות אזרחית; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת שיטור מיעוטים כבעיה של אזרחות ולא רק אכיפה, ומתוך כך בהבהרת יכולת המדינה להפעיל חוק בלי להעמיק תחושת הדרה.
לקריאת העמוד
בג״ץ יש דין וכללי הפתיחה באש בגבול עזה
הפרסום סוקר את פסק הדין בעניין יש דין נגד הרמטכ״ל, שבו בית המשפט העליון דחה פה אחד שתי עתירות של שישה ארגוני זכויות אדם נגד כללי הפתיחה באש של צה״ל בעימותים ליד הגדר שבין רצועת עזה לישראל בחודשים מרץ-מאי 2018. שרשבסקי מציב את ההחלטה בתוך המפגש בין דיני עימות מזוין, דיני זכויות אדם, אכיפת חוק, התנהלות לחימה וביקורת שיפוטית פנימית. הסקירה מדגישה גם את חשיבות האופן שבו בית משפט מדינתי מיישם משפט בינלאומי כאשר ברקע קיימת אפשרות לבחינה של בית הדין הפלילי הבינלאומי.
לקריאת העמוד
מצלמה, מגדר ותיעוד זכויות אדם בישראל/פלסטין
המאמר מנתח את הקשר בין מגדר, זכויות אדם ותיעוד חזותי. במקום לראות מצלמה ככלי ניטרלי שמייצר ראיות, הוא שואל מי מחזיק במצלמה, מאיזה מרחב מצולמת האלימות, ואיך זהות מגדרית משפיעה על אפשרות התיעוד ועל האמון בעדות. דרך המקרה של ישראל/פלסטין, המאמר מראה שתיעוד חזותי יכול להפוך חיי יומיום, בית ומשפחה לזירה פוליטית שבה נראים כוח, פגיעה והתנגדות. החשיבות שלו היא בהבנה שראיה חזותית אינה מדברת לבדה; היא תלויה במי שמצלם, בסיכון שהוא נושא ובמערכת שמפרשת את התמונה. בכך הוא מערער על ההנחה שתמונה “מוכיחה” מעצמה, ומחזיר אל המרכז את המצלמות, הגוף, המרחב והיחסים החברתיים שמאפשרים את התיעוד. המאמר מעביר את הדיון מן התוצר החזותי אל תנאי הייצור שלו. המצלמה אינה רק עין; היא מוחזקת בידי אדם בעל מגדר, מקום, פחדים וקשרים, ולכן התיעוד עצמו מגלה את יחסי הכוח שבתוכם נוצרת ראיית זכויות אדם. לכן התיעוד החזותי מוצג כמעשה פוליטי מורכב: הוא יכול לחשוף פגיעה, אך גם תלוי במוסדות, בצופים ובמסגרות פרשנות שיקבעו אם הראיה תהפוך לאחריות ציבורית.
לקריאת העמוד
אזרחות סביבתית זקוקה לערכים שמתרגמים ידע לפעולה
שריד וגולדמן מציעים מסגרת מושגית לחינוך לאזרחות סביבתית שמטרתה לפתח סוכני שינוי לקיימות. המאמר מגדיר את המשבר הסביבתי גם כמשבר ערכים, ומחבר בין מוטיבציות ערכיות, כשירויות פעולה ורמות שונות של מעורבות אזרחית. לפי המסגרת, אזרחות סביבתית מתקדמת מפעולה אישית אל פעולה קהילתית ואל שינוי חברתי־מבני, ולכן חינוך סביבתי אפקטיבי צריך להתאים את הלמידה לרמת האזרחות הסביבתית של הלומדים ושל הארגון החינוכי.
לקריאת העמוד
האם סעיפי דת בחוקות מנבאים אפליה כלפי מיעוטים דתיים?
המחקר משתמש בנתוני RAS ו-RAS-Constitutions כדי לבדוק 154 סוגי סעיפי דת ב-176 חוקות בשנים 1990-2022. הממצא המרכזי הוא שסעיפים על דת רשמית, הפרדת דת ומדינה וחופש דת אינם מנבאים באופן מובהק אפליה ממשלתית נגד מיעוטים דתיים. מתוך 154 סוגי סעיפים, 152 אינם מנבאים אפליה כזו; החריגים הם סעיפים האוסרים דברי שטנה דתיים וסעיפים המגינים על הזכות לא להיות דתי, שהמחקר קושר לרמות אפליה גבוהות יותר ומפרש כביטוי אפשרי לחילוניות אנטי-דתית.
לקריאת העמוד
מה חסר בארכיון זכויות האדם?
המאמר עוקב אחר תהליך איסוף מחדש של מסמכים ועדויות בעל פה מארגון Women for Political Prisoners, שפעל משנת 1988 לתיעוד מעצר, התעללות, עינויים ותנאי כליאה של אסירות פוליטיות פלסטיניות. הוא משתמש במושג אתנו-ארכוב כדי להראות שהיעדר ארכיון אינו רק בעיה טכנית, אלא תוצאה של בחירות אסטרטגיות, הגנה על נשים פלסטיניות, שוליות פוליטית ומקצועיזציה של ארגוני זכויות אדם. בכך המאמר קושר בין מחיקה ארכיונית לבין ההשתקה הרחבה של אלימות מגדרית בישראל/פלסטין.
לקריאת העמוד
תחולת זכויות האדם בשטחים הכבושים
המאמר דוחה את הטענה שכיבוש יוצר מרחב שבו חל רק המשפט ההומניטרי. בן־נפתלי ושני מנתחים שלוש התנגדויות ישראליות לתחולת דיני זכויות האדם בשטחים: בלעדיות המשפט ההומניטרי, פרשנות מצמצמת של סעיפי סמכות השיפוט באמנות, וטענות בדבר מגבלות תחולה מחוץ לשטח המדינה. המאמר טוען שתכליתן האוניברסלית של אמנות זכויות האדם מחייבת להחיל אותן בכל שטח הנתון לשליטה אפקטיבית של מדינה שהיא צד לאמנה, וכן במצבים אחרים שבהם הפעלת כוח שלטוני מחוץ לשטח המדינה משפיעה ישירות על יחידים.
לקריאת העמוד
גזע, דת ולאום בבחירת מהגרים אחרי פרשת ההדרה הסינית
המאמר מנתח את פרשת ההדרה הסינית משנת 1889 ואת המשך ההכרה השיפוטית בכוח הרחב של המדינה להרחיק זרים, גם בפסקי דין מאוחרים יותר. מתוך ההיסטוריה הזו הוא בוחן את דיני ההגירה בארצות הברית ומראה שתחזיות על היעלמות שיקולי גזע היו מוקדמות מדי: הסיווגים נעשו עקיפים יותר, לעיתים חיוביים יותר ולעיתים מבוססי לאום, אך הם עדיין פורמליים וקבוצתיים. מבחינה נורמטיבית, המאמר מערער על ההבחנה הפשוטה בין קריטריונים אסורים ומותרים, ובוחן את הסוגיה דרך משפט חוקתי, זכויות אדם בינלאומיות ופילוסופיה מוסרית.
לקריאת העמוד
זכויות דת אישיות תלויות גם בחירות מוסדות הדת
המאמר מציע לראות בחופש דת לא רק זכות אישית, אלא גם זכות שתלויה במוסדות, ארגונים, קהילות ומקומות התכנסות. פוקס ופינקה משתמשים בנתוני Religion and State round 3 כדי לעקוב אחר הגבלות על ארגונים דתיים ועל יחידים בין 1990 ל-2014. המחקר מצא שהגבלות על חירויות דת מוסדיות ואישיות הן תופעה נפוצה ועולה. ביחס למיעוטים דתיים, ההגבלות המוסדיות חמורות יותר מן ההגבלות האישיות; ביחס לדת הרוב, ההגבלות האישיות חמורות יותר.
לקריאת העמוד
איך מודדים השפעה דתית על התנהגות מדינתית?
המאמר הוא מתודולוגי בעיקרו. הוא סוקר ניסיונות קודמים למדוד דת והשפעה פוליטית של דת, ומציע משתנים מעשיים למחקר כמותי בין־מדינתי. בין השאר הוא מבחין בין מדינות עם דת רשמית לבין מדינות ללא דת רשמית, משום שהמשמעות של הגבלה דתית משתנה לפי ההקשר. הוא מדגיש שגם חקיקה דתית צריכה להיבחן לצד אכיפה בפועל, שכן חוק כתוב אינו תמיד משקף מדיניות מיושמת. המטרה היא לפתח דרכים יעילות יותר למדוד השפעה דתית על התנהגות מדינתית. המחבר מתמקד בשאלה מתודולוגית: איך להפוך תופעה מורכבת כמו דת למשתנים שאפשר להשתמש בהם במחקר השוואתי. המאמר מציע כלים מדידים לבחינת השפעת דת על מדינות במחקר השוואתי. במקום לטעון שאפשר למדוד “דת” באופן ישיר ומושלם, הוא בונה אינדיקטורים עקיפים כגון דת רשמית, הגבלות על מיעוטים דתיים, חקיקה דתית ורמת אכיפה. המאמר בונה מדדים עקיפים להשפעת דת על מדינות, מתוך הכרה בכך שמדידה ישירה של דת אינה מספקת. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
זכויות אדם כאיום ביטחוני: לוחמה משפטית והקמפיין נגד ארגוני זכויות אדם
המאמר בוחן את המונח “lawfare” כטכנולוגיה פוליטית של מסגור ולא רק כתיאור של שימוש במשפט. דרך המקרה הישראלי, הוא מראה כיצד אקדמאים, ארגונים, מכוני מחקר, מקבלי החלטות ומחוקקים מגייסים תקשורת, דעת קהל, לובי, חקיקה ולחץ על תורמים כדי להגביל ארגוני זכויות אדם. המטרה המתוארת היא לפגוע ביכולתם של ארגונים לייצר ולהפיץ ידע על עוולות של אנשי צבא ופקידים, במיוחד ידע על עינויים, חיסולים מחוץ להליך משפטי ופשעי מלחמה שעשוי להגיע לערכאות בעלות סמכות שיפוט אוניברסלית.
לקריאת העמוד
בית המשפט העליון והריסת בתים בשטחים: נאמנות לעקרונות או חריגה מהם
המאמר מתמקד בהריסת בתים בשטחים הפלסטיניים הכבושים לצורכי הרתעת פעילות טרור, להבדיל מהריסה מטעמי תכנון או צרכים מבצעיים. הרפז מציג ספרות ביקורתית הרואה בפרקטיקה זו בלתי מוסרית, בלתי יעילה, מנוגדת למוסר יהודי ולמשפט הבינלאומי, ואף אפשרית כפשע בינלאומי. תרומתו היא מיקוד בבית המשפט העליון: הוא משווה את פסיקת ההריסות לפסיקה בתחומים דומים שבהם בית המשפט הכריע במתח בין ביטחון לזכויות אדם בשטחים. מסקנתו היא שבתחום ההריסות בית המשפט לא היה נאמן לגישה, לכלים ולאמות המידה שהפעיל בזירות משפטיות מקבילות.
לקריאת העמוד
יחסי דת ומדינה בישראל: האם המודל ההסדרי עדיין חי?
המאמר בודק את התחזית שלפיה המודל הקונסוציונלי ביחסי דת ומדינה בישראל נעלם ומוחלף במודל משברי. הממצא המרכזי מערער על תחזית זו: בסוף שנות ה-90 המתח סביב יחסי דת ומדינה הגיע לשיא וקיבל מקום גבוה יותר בסדר היום, אך במאה ה-21 לא נרשם המשך עלייה. בבחירות 2015 נרשמה ירידה דרמטית במיקום הסוגיה בסדר היום, ממצא שסותר את הציפייה למשבר הולך ומחריף. התרומה של המאמר היא בהחלפת רושם כללי של הסלמה במדידה אמפירית של מרכזיות פוליטית לאורך זמן.
לקריאת העמוד
דת, חילון ודמוקרטיה באזור הים התיכון
המאמר של ג׳פרי היינס וגיא בן-פורת בוחן דת, חילון ודמוקרטיה באזור הים התיכון. הוא יוצא נגד תפיסה פשוטה של חילון כתהליך ליניארי שבו הדת נסוגה בהדרגה מן הפוליטיקה. באזור הים התיכון, דתות ממוסדות, זהויות קהילתיות, לאומיות, הגירה, קולוניאליזם, משברים כלכליים והתקוממויות פוליטיות יוצרים תמונה מורכבת הרבה יותר. המאמר שואל כיצד דת יכולה לתמוך בדמוקרטיזציה במקרים מסוימים, לחסום אותה במקרים אחרים, או להשתלב בה דרך חברה אזרחית, מפלגות ותנועות חברתיות. ישראל מופיעה כחלק מאזור שבו חילון ודמוקרטיה אינם מובנים מאליהם ואינם נפרדים משאלות של זהות לאומית. התרומה היא בהצבת הדמוקרטיה הישראלית בהקשר ים-תיכוני השוואתי ולא רק מערבי-ליברלי. המאמר גם מראה מדוע דמוקרטיה באזור הים התיכון אינה יכולה להיבחן לפי מודל אירופי אחד של הפרדת דת ומדינה. במדינות שונות, הדת יכולה להיות זיכרון קהילתי, כוח מפלגתי, מקור לגיטימציה או שפה של התנגדות אזרחית. לכן ישראל נבחנת כאן כחלק ממרחב שבו חילון, דמוקרטיזציה וזהות לאומית מתקדמים במסלולים לא אחידים ולעיתים סותרים.
לקריאת העמוד
דת, מגדר וזכויות גוף בליברליזם חוקתי
המאמר של גילה שטופל משווה בין שני פסקי דין מרכזיים על דת במדינות ליברליות ומראה שהכרעות בשם חופש דת אינן ניטרליות כאשר הן מטילות את המחיר על נשים או על קבוצות לא־דומיננטיות. החשיבות הדמוקרטית היא בהסטת המבט מן השאלה אם המדינה מגינה על דת, אל השאלה את מי ההגנה הזאת מחזקת ואת מי היא מחלישה. לכן המאמר רלוונטי לכל ויכוח על דת ומדינה, חירות מצפון ושוויון אזרחי.
לקריאת העמוד
מגדר, דת ומדינה בחינוך הדתי הממלכתי בישראל
המאמר של חנה הרצוג מנתח את בית הספר הדתי הממלכתי כמקום שבו מגדר, דת ומדינה אינם קטגוריות יציבות ונפרדות, אלא כוחות שמעצבים זה את זה. מבחינה דמוקרטית, הדיון חשוב משום שמערכת חינוך ציבורית יכולה לשמר היררכיות מגדריות בשם מסורת, אך גם להפוך לזירה שבה אזרחות ושוויון מתפרשים מחדש. לכן המאמר מחבר בין מדיניות חינוך, דת ציבורית וזכויות נשים.
לקריאת העמוד
נישואים אזרחיים והקושי החוקתי להסדיר דת ומדינה בישראל
גל אמיר מנתח כיצד משטר המעמד האישי העות'מאני והמנדטורי המשיך לעצב את דיני הנישואים והגירושים בישראל. המאמר טוען שהמחוקק הישראלי נמנע לאורך השנים מהסדרה חוקתית של נישואים אזרחיים, בין היתר בשל חוסר יכולת פוליטית לגבש הסכמה בין יהודים דתיים וחילונים.
לקריאת העמוד
דתות מיעוט במדינה יהודית ודמוקרטית
המאמר בוחן האם ישראל רשאית להעניק ליהדות מעמד מועדף ביחס לדתות אחרות, והאם בפועל היא מבטיחה יחס שווה לכל הדתות. הוא דוחה הצדקות להעדפת היהדות במימון צרכים ושירותים דתיים, ומראה שהגנת חופש הדת של לא־יהודים בישראל חלשה מזו הניתנת ליהודים.
לקריאת העמוד
זהות עצמית של מתבגרים ערבים כמיעוט אזרחי בישראל
המאמר של פייסל עזאיזה ואדיטל בן־ארי מתאר את התפיסה העצמית של מתבגרים ערבים החיים בישראל כקבוצת מיעוט העוברת שינויים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים. המשמעות הדמוקרטית היא שהשאלה אינה רק רווחה אישית, אלא גם תנאי שייכות אזרחית ושוויון בתוך מדינה שבה הסכסוך הלאומי משפיע על זהות יומיומית. לכן המאמר מחבר בין עבודה סוציאלית, זכויות מיעוטים ואזרחות שווה.
לקריאת העמוד
דת ומדינה בישראל בין זהות יהודית לאופי דמוקרטי
המאמר משתמש בנתוני Religion and State כדי לבחון את מעורבות הממשלה בדת בישראל בהשוואה לדמוקרטיות אחרות. מסקנתו היא שכל סוגי המעורבות הקיימים בישראל קיימים גם בדמוקרטיות אחרות, ולכן עצם היקף המעורבות אינו שולל את אופייה הדמוקרטי של ישראל, אף שדמוקרטיות נוטות למעורבות נמוכה יותר ממדינות לא־דמוקרטיות.
לקריאת העמוד
חוקתי או בין־לאומי? זכויות אדם מעבר לגבולות המדינה
המאמר בוחן כיצד זכויות אדם מוחלות מחוץ לגבולות המדינה באמצעות טיפולוגיה של מודלים: אמריקאי, אירופי וישראלי. הוא מראה שהבחירה בין משפט חוקתי למשפט בין־לאומי משפיעה על אופי הזכויות והיקפן, ומשקפת את היחס בין המדינה לבין השטח שבו היא שולטת או פועלת.
לקריאת העמוד
דמוקרטיזציה של יחסי דת ומדינה במזרח התיכון
המאמר טוען שדמוקרטיזציה של יחסי דת ומדינה אינה תלויה בעצם קיומה של הפרדה או אינטגרציה, אלא בצורה, במידה ובכיוון של ההסדרים. בטורקיה, מצרים וישראל תהליכים דמוקרטיים יכולים לכלול חזרה של דת למרחב הציבורי כאשר היא מרחיבה ייצוג, או להפך, צמצום של סמכות דתית ממוסדת כאשר היא שולטת במוסדות ציבוריים ובמעמד האישי.
לקריאת העמוד
תרופות חוקתיות, דיאלוג מוסדי והגנה על עותרים
המאמר בוחן את תיאוריית הדיאלוג החוקתי דרך פסיקת בית המשפט העליון בישראל בנושא פונדקאות לזוגות גברים. הוא מראה שדיאלוג בין בית המשפט למחוקק עשוי לחזק לגיטימציה ולהשאיר מקום לתגובה פוליטית, אך עלול גם לדחות סעד ממשי גם לאחר שהוכרה פגיעה בזכויות. לכן המאמר טוען בזכות שימוש בתרופות חוקתיות חזקות יותר כאשר הגנה אפקטיבית על העותרים מחייבת שינוי סטטוס־קוו.
לקריאת העמוד
חוקתיות חצי־ליברלית וזכויות במצבי אי־שוויון
המאמר מגדיר חוקתיות חצי־ליברלית כמערכת שמחויבת בו בזמן לזכויות ולעקרונות ליברליים ולערכים או אינטרסים אחרים שמגבילים חלק מן הזכויות באופן מתמשך ומשמעותי. באמצעות ישראל, ובעיקר מבנה יחסי הדת והמדינה ודיני המעמד האישי הדתיים, המאמר טוען שניתוח זכויות ליברלי רגיל עלול להחמיץ את פערי הכוח שמעצבים את ההכרעות החוקתיות.
לקריאת העמוד
רפורמת הכשרות ושינוי יחסי דת ומדינה בישראל
המאמר טוען שרפורמת הכשרות של 2021 היא חלק משינוי רחב יותר ביחסי דת ומדינה בישראל. במקום מודל סטטוס־קוו אחד, שבו קבוצות דתיות מוכרות מחזיקות מונופול בתחומים מסוימים והמדינה מספקת טובין דתיים, מתפתח מודל היברידי המשלב שרידי סטטוס־קוו, רגולציה, נסיגה מדינתית והפרטה חלקית.
לקריאת העמוד
חילון, דת וליברליזם בדמוקרטיה הישראלית
המאמר טוען שהקשר המקובל בין חילון, מודרניזציה וליברליזם אינו מתקיים בישראל באופן פשוט. גם כאשר חלקים מן המרחב הציבורי נעשים חילוניים יותר, עמדות אתנוצנטריות, מונופול אורתודוקסי על החיים הדתיים היהודיים ופרקטיקות מפלות כלפי מיעוטים ממשיכים להגביל את אופייה הליברלי של הדמוקרטיה.
לקריאת העמוד
האמנה האירופית לזכויות אדם בבתי המשפט בישראל
המאמר בוחן כיצד בתי משפט בישראל מפנים לאמנה האירופית לזכויות אדם ולפסיקת בית הדין האירופי, ומראה שהשימוש בהן אינו רק מרחיב הגנה על זכויות אלא גם עשוי להצדיק שיקול דעת רחב למדינה.
לקריאת העמוד
אי־יציבות משטרית וחילול מקומות קדושים של מיעוטים
המחקר מנתח נתונים על מיעוטים דתיים ב־162 מדינות בשנים 1991–2014, ומוצא קשר מובהק בין עלייה באי־יציבות משטרית לבין אלימות קשה נגד אתרים קדושים של מיעוטים. הקשר בולט במיוחד במדינות דמוקרטיות יותר שבהן המדינה תומכת בעוצמה במוסדות דתיים, והממצאים מצביעים על מנגנון של הסחת זעם ציבורי כלפי מיעוטים פנימיים.
לקריאת העמוד
מודלים שזורים של עשיית שלום: המקרה הישראלי־פלסטיני ומעבר לו
המאמר מתמודד עם הוויכוח בין ניהול הסכסוך הישראלי־פלסטיני לבין פתרונו, וטוען שאין הכרח לבחור ביניהם. הוא מציג ארבעה מודלים של עשיית שלום: מנהיג חזק, רפורמטור חברתי, אליטה פוליטית ואספה ציבורית, ומסיק ששילוב תובנות מכל המודלים עשוי ליצור מומנטום לתהליך שלום רחב ומהפכני יותר.
לקריאת העמוד
לקראת חברה פוסט-אזרחית?
המאמר מגדיר אזרחות מודרנית באמצעות שלושה רכיבים: חברות בקהילה פוליטית שיש בה אחריות הדדית, שוויון זכויות לאזרחים, ורשות מבצעת המוגבלת בידי שלטון החוק. הוא טוען שהשילוב בין מדיניות כלכלית ניאו־ליברלית לבין המלחמה העולמית בטרור שוחק את שלושת הרכיבים האלה ועלול להוביל לחברה פוסט־אזרחית. ישראל משמשת מקרה מבחן: מדינה חזקה בעלת שיח אתנו־רפובליקני, שבה זכויות חברתיות נשחקו מאז הליברליזציה הכלכלית של אמצע שנות השמונים, זכויות אזרחיות ופוליטיות של אזרחים פלסטינים נפגעו מאז האינתיפאדה השנייה, וכשל הטיפול בתושבי הצפון במלחמת לבנון 2006 חשף נסיגה באחריות המדינה לזכויות חברתיות.
לקריאת העמוד
בין אתני לאזרחי: האוטופיה הריאליסטית של הציונות
המאמר שואל שתי שאלות: האם המדינה היהודית תוכננה כמדינה אתנית או אזרחית, והאם החזון הציוני היה אוטופיה הוליסטית או חזון מינימליסטי להקמת מדינת לאום יהודית. הניתוח מסיק שישראל צמחה מתנועה לאומית אתנו־תרבותית, אך שילבה בתוכה גם ערכים אזרחיים מערביים. מנהיגי הזרם המרכזי בציונות ביקשו להקים מדינת לאום יהודית שתישא את שני סוגי הערכים. לכן האוטופיה הציונית מוצגת כריאליסטית ומינימליסטית: חזון שניסה לאזן בין שאיפה פוליטית לבין אילוצים היסטוריים בדרך להקמת המדינה.
לקריאת העמוד
נורמות אזרחות, מדיה דיגיטלית והשתתפות פוליטית
המחקר מבוסס על סקר טלפוני דו-גלי שנערך בישראל בשנים 2018-2019. הוא מצא שנורמות אזרחות ושימוש פעיל במדיה דיגיטלית בגל הראשון מנבאים השתתפות פוליטית לא-אלקטורלית בגל השני בקרב יהודים וערבים, אך בהצבעה הגורם המובהק היחיד הוא זהות יהודית או ערבית.
לקריאת העמוד
בית המשפט האסטרטגי של אהרן ברק
המאמר מציג את בית המשפט של אהרן ברק כמוסד שפעל באופן אסטרטגי כדי לבנות כוח חוקתי לאורך זמן. במקום מהלך חד-פעמי בלבד, הוא מתאר דפוס של הרחבת ביקורת שיפוטית, פיתוח עילות התערבות ועיצוב זכויות דרך פרקטיקות של משפט מקובל. המאמר שואל כיצד מהלך כזה יצר הישגים חוקתיים אך גם עורר ביקורת ותגובה נגדית מצד שחקנים פוליטיים. בכך הוא מחבר בין בית משפט חזק לבין הסיכון שהובלה שיפוטית של שינוי חוקתי תייצר עימות חריף עם הרוב הפוליטי ותתרום לשיח של נסיגה דמוקרטית. דרך המוקד של בית המשפט של אהרן ברק כפרויקט אסטרטגי של בניית חוקתיות ותגובת נגד פוליטית, המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו.
לקריאת העמוד
אסטרטגיות המאבק לשוויון של המיעוט הערבי
המאמר טוען שמיעוטים לאומיים מודרים פועלים בדומה לתנועות חברתיות: הם משתמשים בהזדמנויות שמעניקה האזרחות, גם כשהיא מוגבלת, כדי להרחיב את משמעותה ולשפר את מעמדם. במקרה הערבי בישראל, ג'מאל מתאר מעבר מפוליטיקה מסתגלת לפוליטיקה פעילה ומאתגרת יותר מול המדינה. השינוי אינו מוצג כנטייה טבעית לעימות או פרישה, אלא כניסיון להרחיב את האזרחות מעבר לגבולות ליברליים צרים כך שתענה על ציפיות לשוויון מלא.
לקריאת העמוד
כלכלה פוליטית וערכי עבודה אצל יהודים וערבים בישראל
המאמר מציין שערכי עבודה בקרב יהודים בישראל נחקרו במשך כמה עשורים, אך ערכי עבודה בקרב ערבים לא נבחנו באותה צורה. באמצעות שאלון Meaning-of-Working שנערך בשנת 2006 במדגם מייצג של כוח העבודה הישראלי, המחקר משווה בין יהודים לערבים במרכזיות העבודה ובמטרות העבודה המועדפות. הממצאים מראים הבדלים משמעותיים בחשיבות העבודה וברוב מטרות העבודה המועדפות, אך משתנים דמוגרפיים מסבירים רק מעט מן הפערים. המאמר קושר את ההבדלים לגורמים תרבותיים, חברתיים וכלכליים, ובעיקר לסכסוך הישראלי־ערבי/פלסטיני.
לקריאת העמוד
חינוך לאזרחות בחברות שסועות: ישראל וצפון אירלנד
המאמר בוחן חינוך לאזרחות בבתי ספר קתוליים, פרוטסטנטיים, יהודיים־ישראליים וערביים־פלסטיניים, ומזהה שלוש פרשנויות מתחרות: העצמה אזרחית, כלי פוליטי שמציף או משתיק מחלוקת, ומקצוע שמצטמצם לביצועים ולבחינות.
לקריאת העמוד
חוק הלאום ומעמד הערבית בישראל
המאמר מנתח את חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, שנחקק ב-19 ביולי 2018, דרך סעיף השפה. החוק קובע כי עברית היא שפת המדינה וכי לערבית מעמד מיוחד, תוך הבטחה שהמעמד הקודם של הערבית לא ייפגע ושפרטי השימוש בה במוסדות המדינה יוסדרו בחקיקה עתידית. פינטו מראה שהשילוב הזה יוצר מרחב פרשני לא ברור: מצד אחד הערבית כבר אינה מוצגת כשפה רשמית באותו אופן, ומצד אחר לא נקבעו כללים מפורטים חדשים. הדיון בוחן כיצד אי־הבהירות מופיעה בפסיקה ובמקרים מעשיים, ובהם הגשת כתבי טענות לבית המשפט ותרגום בחינת בגרות בערבית.
לקריאת העמוד
גבולות שינוי חברתי בהתדיינות זכויות נשים ולהט״ב בישראל
המחקר טוען שהשוואה בין מאבקי נשים ולהט״ב בישראל מצביעה על חולשות יחסיות של אסטרטגיות משפטיות וממוקדות ליטיגציה ככלי לשינוי חברתי. בעוד ארגוני נשים נטו לאמץ אסטרטגיה אליטיסטית שהתמקדה באמצעים משפטיים, פעילי להט״ב השתמשו במגוון אסטרטגיות שהדגישו גם טקטיקות פוליטיות עממיות.
לקריאת העמוד
חינוך לזהות פלסטינית־ישראלית בבנק"י
המאמר מנתח את סדר היום החינוכי של בנק״י, תנועת נוער יהודית־ערבית הפועלת בחסות המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הוא מתמקד בתפקיד התנועה בסוציאליזציה פוליטית של נוער ערבי־פלסטיני אזרח ישראל, ובוחן את המתח בין חיזוק הזהות הפלסטינית לבין שילוב בחברה ובמערכת הפוליטית בישראל. המחקר מבוסס על חקר מקרה איכותני ועל ראיונות חצי־מובנים עם 14 מנהיגים ערבים בבנק״י משמונה סניפים. הממצאים מציגים את עבודת בנק״י כפעולה נגד־הגמונית מול אתנו־לאומיות מדירה בישראל, ובמידה פחותה גם מול הנהגת מק״י, משום שהיא מערערת על ההפרדה בין לאומיות פלסטינית לאזרחות ישראלית.
לקריאת העמוד
מגדר, תפיסת איום ותמיכה בפגיעה בזכויות פלסטינים
המאמר מציע מודל של ״מגדריזציה״ של זכויות אדם: ייחוס תכונות סטריאוטיפיות נשיות לקבוצת חוץ עשוי להפחית את תחושת האיום ממנה, ובעקבות זאת להפחית תמיכה בפגיעה בזכויותיה. המודל נבחן באמצעות סקר דעת קהל בקרב 517 יהודים־ישראלים בהקשר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני המתמשך והאסימטרי. הממצאים מראים כי תפיסת פלסטינים כבעלי תכונות הנתפסות כנשיות מנבאת תפיסת איום נמוכה יותר, וזו קשורה לפחות תמיכה בהפרת זכויות האדם שלהם.
לקריאת העמוד
זהות המדינה ופסילת מפלגה פאן-ערבית בישראל
המאמר עוקב אחר המפגש בין התנועה הפאן־ערבית אל־ארד לבין הרשות המבצעת והרשות השופטת בישראל בשנים 1959-1965. הרשויות ראו במטרות התנועה איום על קיומה של מדינת ישראל ועל שלמותה הטריטוריאלית, ונקטו צעדים שונים להגבלת פעילותה הפוליטית. ענייני התנועה הגיעו לבית המשפט העליון שש פעמים בין 1960 ל-1965, ובסופו של דבר נפסלה רשימת מועמדיה לבחירות 1965 בידי ועדת הבחירות ובית המשפט העליון. המאמר ממקם את המקרה בתוך דיון רחב יותר בפסילת מפלגות בדמוקרטיות ובגבולות ההשתתפות הפוליטית של מיעוט לאומי.
לקריאת העמוד
אקטיביזם משחקי והתנגדות פלסטינית בטיקטוק
המאמר מנתח 500 סרטוני TikTok תחת #gazaunderattack ומראה כיצד סינכרון שפתיים, דואטים ונקודות מבט הפכו למחוות פוליטיות שיתופיות בזמן עימות.
לקריאת העמוד
פדגוגיית סומוד כאזרחות לשונית של נוער פלסטיני בישראל
המאמר טוען שסומוד פותח לנוער פלסטיני בישראל מרחבים לשוניים וסמיוטיים להתנגד למחיקת זהותם הלאומית ולבנות קול פוליטי מחוץ למסגרות המדינה.
לקריאת העמוד
תפיסות של אזרחות גלובלית בבתי ספר בישראל
המאמר בוחן כיצד תלמידים בשני הקשרים חינוכיים שונים בישראל מגדירים אזרחות גלובלית, מי נכלל במושג הזה, כיצד הם מבינים מתחים בין ממדיה, ומהו תפקיד בית הספר והאזרחות הגלובלית בהקשר של סכסוך.
לקריאת העמוד
המיעוט הדרוזי בצבא הישראלי ותפקיד השיטור האתני
המאמר מנתח את שילוב הדרוזים בצבא הישראלי לא רק כסיפור של אינטגרציה, אלא גם כמנגנון של הבחנה אתנית. פריש מתאר כיצד המדינה עיצבה עבור הדרוזים מסלול ייחודי ביחס לערבים אזרחי ישראל: שירות חובה, הכרה כקהילה נפרדת, טיפוח מנהיגות מסורתית וקישור בין נאמנות צבאית לבין מעמד אזרחי. לכאורה, זהו מודל של השתלבות. השירות בצבא מעניק לדור הצעיר גישה למשאבים, יוקרה, קשרים עם המדינה וזהות ישראלית מובחנת. אך המאמר מדגיש גם את הצד השני: התפקיד הצבאי עלול למסגר את הדרוזים ככוח שיטור אתני, כלומר כמיעוט המופקד על משימות ביטחוניות בתוך סכסוך לאומי שבו הוא אינו שייך בפשטות לרוב היהודי. בכך המדינה מחזקת זהות דרוזית נפרדת מן הזהות הערבית-פלסטינית ומסורתית יותר מן הזהות האזרחית הליברלית. השאלה הדמוקרטית היא האם שילוב דרך צבא יוצר שוויון אזרחי אמיתי או בעיקר נאמנות מותנית ותפקיד קבוצתי מוגבל. המאמר חשוב מפני שהוא חושף את המתח בין אזרחות, צבא ואתניות בישראל: הצבא יכול לפתוח שערים, אך גם לקבע גבולות.
לקריאת העמוד
מה מגביל זכויות אדם עבור פלסטינים עם מוגבלות בישראל?
המאמר טוען שהשוליות של ערבים-פלסטינים עם מוגבלות בישראל מעוצבת בראש ובראשונה על ידי הסכסוך הפוליטי והאופן שבו זהותם האתנית נתפסת ביחס למדינה. לצד אפליה מוסדית וחברתית רחבה, הוא מדגיש שגם בתוך קהילות ערביות יש חסמים, ציפיות נמוכות ותפיסות נורמטיביות שמגבילות קבלה, השתתפות ומימוש זכויות.
לקריאת העמוד
סיכולים ממוקדים בין הוצאה להורג להגנה עצמית
המאמר עוסק בשאלה אם מדינה רשאית לפגוע באופן מכוון בחברים פעילים בארגון טרור גם מחוץ לשליטתה הישירה. קרצמר אינו מסתפק בתווית של מלחמה או אכיפת חוק, אלא בודק אילו כללים חלים במצבים שונים: זכות לחיים, דיני לחימה, מעמד לוחמים ואזרחים, נחיצות, מידתיות ובדיקה לאחר מעשה. המסקנה זהירה: ייתכנו נסיבות שבהן שימוש בכוח מותר, אך הוא כפוף למגבלות משפטיות קפדניות. במרכז המאמר עומדת השאלה אם פגיעה מכוונת בחשודים בטרור היא הוצאה להורג חוץ-שיפוטית או אמצעי הגנה מותר. הבסיס המחקרי הוא ניתוח של משפט זכויות האדם והמשפט ההומניטרי הבינלאומי, ומתוכו עולה כי ייתכנו נסיבות שבהן כוח קטלני מותר, אך הוא כפוף לנחיצות, מידתיות, מעמד הנפגע ובדיקה לאחר מעשה. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: מאבק בטרור אינו מבטל את חובת המדינה להסביר ולהגביל את הפעלת הכוח. תרומתו היא מסגרת זהירה שמסרבת לבחור בפשטות בין מלחמה לאכיפת חוק, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
זהות דינמית בקרב אזרחים פלסטינים בישראל
המאמר טוען כי זהותם של אזרחים פלסטינים בישראל אינה בחירה קבועה בין ישראליות לפלסטיניות, אלא תהליך דינמי של מיקום עצמי מול המדינה, הרוב היהודי והקולקטיב הפלסטיני. על בסיס ראיונות עומק העוסקים בזהות קולקטיבית של קבוצת מיעוט אזרחית, המאמר מראה כי הדינמיות נובעת מאזרחות לימינלית ומן התנאים שבהם ישראליותם של פלסטינים אזרחי ישראל נעשית מותנית: מימוש זכויות אזרח, מידת הסובלנות של הרוב היהודי ומצבו של העם הפלסטיני.
לקריאת העמוד
תוכנית ההיסטוריה בבתי ספר ערביים בין הוראה לאתגר
המאמר מנתח את הוראת ההיסטוריה בחינוך הערבי בישראל כמרחב שבו מדיניות מדינתית, זהות לאומית ופדגוגיה נפגשות. המחקר מבוסס על ראיונות עומק פתוחים עם מורות ומורים ערבים ועל ניתוח פנומנולוגי פרשני. ממצאיו מצביעים על שלושה דפוסי התמודדות עם תוכנית הלימודים: הוראה ממוקדת הישגים כדי להימנע מעימות, חשיפה זהירה ויצירתית של התלמידים לנרטיב הערבי, והצגה גלויה של הנרטיב הפלסטיני לצד הנרטיב היהודי-ציוני.
לקריאת העמוד
שפת גדר ההפרדה והמאבק על מונחי הסכסוך
המאמר מנתח מונחים כמו ״גדר ביטחון״, ״חומת אפרטהייד״, ״חומת הפרדה״ ומונחים נוספים, ומראה שהזירה שבה נאמרים הדברים משפיעה על הבחירה הלשונית ועל מידת הקרבה או המרחק בין עמדות הצדדים.
לקריאת העמוד
השתתפות דיגיטלית של נשים פלסטיניות במזרח ירושלים
המאמר מנתח השתתפות דיגיטלית של צעירות פלסטיניות במזרח ירושלים בתוך מרחב של סכסוך מתמשך, חברה שמרנית ופיקוח מדינתי על קבוצת מיעוט. על בסיס ניתוח תמטי איכותני של 13 ראיונות עומק, המחקר מזהה שלושה דפוסי שימוש הקשורים לפיקוח: פיקוח מדינתי, פיקוח קרובי משפחה ופיקוח עצמי. המאמר מציע להבין התנהגויות אלה כ'הימנעות מהשתתפות' - בחירה מתי, איך ולמה לא להתבטא באופן גלוי, בלי להסיק מכך היעדר עמדה פוליטית.
לקריאת העמוד
חינוך פלסטיני בישראל ומורשת הממשל הצבאי
Abu-Saad טוען שמערכת החינוך הציבורית לאזרחים הערבים-פלסטינים התפתחה בתוך משטר של שליטה צבאית, ושגם לאחר ביטולו הפורמלי נמשכו מנגנוני מרגינליזציה, שליטה תרבותית-חברתית ואי-שוויון במשאבים ובהישגים.
לקריאת העמוד
רפורמות חינוך והפיכת הערבים בישראל לקטגוריית אזרחות
המאמר מנתח את מדיניות החינוך הערבי בישראל ומראה כיצד רפורמות החינוך של שנות השישים והשבעים סימנו מעבר מהדרה לשילוב, אך גם קבעו את גבולות השילוב. לוי טוען כי המדינה מילאה תפקיד מרכזי ביצירת מגמות של ישראליזציה ופלסטיניזציה בקרב המיעוט הערבי, וכי שתי המגמות לא היו בחירה חופשית אלא מסלול כפול והכרחי של הכלה פוליטית וחברתית מוגבלת. הקטגוריה 'ישראלים-ערבים' מוצגת כתוצר של דפוסי הכלה והדרה הממקמים את המיעוט גם כישראלי וגם כפלסטיני.
לקריאת העמוד
משתפי פעולה וצדק מעברי בסכסוך הישראלי-פלסטיני
המאמר מנתח משתפי פעולה פלסטינים לא רק כמי שנתפסים כבוגדים בקהילתם, אלא כחלק ממערכת יחסים משולשת: הקהילה עלולה להשתמש בתווית שיתוף הפעולה כדי להצדיק פגיעות, והמדינה הישראלית נעזרת במשתפי פעולה אך במקרים רבים מותירה אותם לגורלם. מתוך כך המאמר מציע מסגרת של צדק מעברי להתמודדות עם מורשת מורכבת של כפייה, סטיגמה, ענישה, אחריות ונטישה. תרומתו היא בהרחבת הדיון בצדק לאחר סכסוך מעבר לחלוקה פשוטה בין קורבנות לפוגעים.
לקריאת העמוד
סטודנטים יהודים וערבים לומדים רב־תרבותיות במינהל חינוך
המחקר בדק קורס בשם ״שונות ורב־תרבותיות בעידן הגלובלי״ במסגרת תואר שני במדיניות ומינהל בחינוך. באמצעות שאלונים לפני הקורס ואחריו בקרב 528 סטודנטים, הוא בחן אם השתתפות בקורס קשורה לשינוי בעמדות, בהתנהגות ובביצוע פעולות רב־תרבותיות בשדה החינוך. הממצאים מצביעים על קשר ישיר בין ההשתתפות בקורס לבין פעילות רב־תרבותית, ועל כך שרכישת ידע על רב־תרבותיות תיווכה את הקשר הזה. בנוסף נמצאו הבדלים בין סטודנטים יהודים וערבים בדיווחיהם על האווירה האקדמית, יחסי הגומלין בין הקבוצות והשינוי בעמדות.
לקריאת העמוד
מדיניות המדינה ואלימות פוליטית בקרב אזרחים ערבים
חסיסי ופדהצור מנתחים אלימות פוליטית בקרב ערבים בישראל דרך פעולת המדינה ובמסגרת שהם מגדירים כדמוקרטיה לא-ליברלית. המאמר מציע הסבר חלופי לגישות שממקדות את הדיון בתהליכים פנימיים בחברה הערבית, כגון איסלאמיזציה, ומפנה את תשומת הלב למדיניות, הדרה, הכלה וקיפוח יחסי. הטענה המרכזית היא שמדיניות מדירה יכולה להזין תחושות אפליה שמגבירות אלימות, ואילו מדיניות מכלילה יותר יכולה לסייע בוויסות רמות האלימות. כך המאמר מציב את יחסי המדינה והמיעוט במרכז ההסבר.
לקריאת העמוד
התפתחות האזרחות הישראלית
המאמר טוען שהאזרחות הישראלית נבנתה כשילוב מתוח בין שיח אתנו־לאומי של הכלה והדרה, שיח רפובליקני של מטרות קהילתיות ומידות אזרחיות, ושיח ליברלי של זכויות אזרחיות, פוליטיות וחברתיות. הניתוח מראה שהשיחים הללו לא פעלו רק ברמה רעיונית: הם שימשו להבחנה בין אזרחים ללא־אזרחים, בין יהודים לפלסטינים אזרחי ישראל, ובין קבוצות מרכזיות בתוך הציבור היהודי.
לקריאת העמוד
מדוע ערבים מבוגרים לא הצטרפו למחאה נגד הרפורמה המשפטית?
המאמר מתמקד בפער בין עמדה פוליטית לבין השתתפות במחאה. המשתתפים הערבים המבוגרים התנגדו לרפורמה המשפטית וראו בה איום שעלול להחריף הפליה בתעסוקה, בדיור ובשירותים חברתיים ובריאותיים. עם זאת, הם כמעט שלא השתתפו במחאות. הניתוח התמטי מצביע על כמה סיבות: המחאות נתפסו כסכסוך פנימי יהודי; המשתתפים היו רגילים לחוויות הפליה ולכן לא ראו ברפורמה אירוע חריג מבחינתם; הייתה תחושת אפקטיביות פוליטית נמוכה; והמחאה לא פנתה אליהם בשפה ובמסגור שיצרו שותפות אמיתית. כך המחקר מראה שדמוקרטיה מחאתית תלויה גם באמון, הכלה ותחושת שייכות. דרך המוקד של ראיונות עם 23 ערבים מבוגרים על התנגדות לרפורמה המשפטית לצד אי-השתתפות במחאות 2023, המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו.
לקריאת העמוד
ספורטאים ערבים בתקשורת העברית ומודל צר של דו־קיום
המאמר עוסק בתפקיד הספורט והתקשורת ביצירת דימויים של דו־קיום בחברה שסועה. דרך המקרה של ספורטאים ערבים בתקשורת העברית בישראל, הוא שואל כיצד דמויות ערביות מקבלות הכרה ציבורית במרחב לאומי הנשלט ברובו בידי יהודים. המקורות הזמינים מצביעים על ממצא זהיר: דו־קיום בתקשורת העברית אינו מוצג בהכרח כשוויון בין קבוצות, אלא לעיתים כהשתלבות שמתקבלת כאשר הספורטאי הערבי אינו מערער על גבולות הזהות והעמדה היהודית־ישראלית. לכן הספורט מופיע גם כמרחב של נראות והערכה, וגם כמנגנון שמסמן איזה סוג של ערביות נחשב מקובל. יונאי ושור בוחנים כיצד התקשורת העברית מציגה ספורטאים ערבים בחברה מחולקת. על בסיס מקורות מאומתים, המאמר מתואר כניתוח של שפת דו־קיום שבה קבלה יהודית מותנית לעיתים בהצגת הספורטאי הערבי כמי שמקבל את גבולות העמדה היהודית־ישראלית. משום שבסיס המקור הוא טריאנגולציה משנית ולא קריאת טקסט מלא, הסיכום נשאר נאמן למסגרת שאומתה ואינו מייחס למקור ממצאים פרקיים או דוגמאות שלא תועדו. לכן כדאי לקרוא אותו כמקור שמחדד לא רק עמדה נורמטיבית, אלא גם את הדרך שבה מושגים כמו שוויון, זכויות, ייצוג, סמכות ואחריות ציבורית מקבלים צורה מוסדית קונקרטית.
לקריאת העמוד
מורי אזרחות בישראל בין סוכני מדינה לאינטלקטואלים משני מציאות
המאמר מנתח ראיונות עם שנים-עשר מורי אזרחות בירושלים וביישובים סמוכים, ומראה כיצד לחצים לאומיים, מדיניות הערכה ותמיכת בית הספר מעצבים את יכולתם ללמד אזרחות ביקורתית.
לקריאת העמוד
שוויון וצדק חינוכי בספרות ילדים בחברה מופרדת
המאמר בוחן 25 ספרי ילדים בעברית מתוכנית "מצעד הספרים" ומנתח כיצד הם מייצגים מיומנויות חברתיות־רגשיות, שוויון וחשיפה לתרבויות שונות.
לקריאת העמוד
זכויות אדם בזמן טרור מנקודת מבט שיפוטית
ברק טוען כי ההגנה על זכויות אדם נעשית קשה במיוחד במצבי מלחמה וטרור, אך דווקא אז היא חיונית לזהותה של דמוקרטיה. המאמר מדגיש גישה מאוזנת ומידתית, בוחן את תפקיד הביקורת השיפוטית במאבק בטרור, ומשתמש בדוגמאות מבית המשפט העליון בישראל כדי להראות מדוע אין להפריד באופן חד בין זכויות בזמן שלום לבין זכויות בזמן חירום.
לקריאת העמוד
מסתננים או פליטים?
המאמר מציג ניתוח גנאלוגי של מדיניות ההגירה והמקלט בישראל. הוא טוען שהיחס למבקשי מקלט אפריקאים, ובהם מי שנכנסו דרך סיני, מושפע ממדיניות היסטורית של שמירת מדינה בעלת רוב יהודי ומן הניסיון לבודד הגירה מתחומי מדיניות אחרים. התוצאה היא מדיניות של החזרה, מעצר, גירוש והליכי מקלט בעייתיים, שלטענת המחברים מפרה את מחויבויות ישראל לפי אמנת הפליטים ואינה יעילה.
לקריאת העמוד
שפה וזהות של סטודנטים פלסטינים באוניברסיטה עברית
המאמר מבוסס על ניתוח תמטי של 15 ראיונות עומק עם סטודנטים פלסטינים שהם אזרחי ישראל או תושבי קבע ממזרח ירושלים. הוא בוחן כיצד אוניברסיטה עברית־יהודית יוצרת אתגרים אקדמיים וחברתיים, במיוחד סביב שליטה בעברית, יחסי רוב ומיעוט ומתיחות פוליטית. הממצאים מראים שחשיפה מוגברת לסטודנטים יהודים ושיפור בעברית יכולים לסייע למגע בין־קבוצתי, אך אסימטריה, מתח פוליטי וחוסר שליטה בעברית פועלים כחסמים ומעמיקים חלוקה. המאמר מוסיף שהחשיפה המתמדת לתרבות הרוב היהודית ולעברית קשורה גם לחיזוק זהות קבוצתית פלסטינית.
לקריאת העמוד
פוליטיקת בריתות במחאה רב-אתנית
המאמר משתמש בניסוי סקר ארצי ובניתוח תמונות מרשתות חברתיות כדי לבדוק כיצד בעלי ברית מקבוצת רוב משפיעים על מחאת מיעוט. הממצאים מראים שנוכחות לבנה משמעותית במחאות BLM הגבירה אישור למחאה בקרב משיבים לבנים, הפחיתה תפיסות של אלימות והעלתה נכונות להשתתף, בלי ליצור תגובת נגד משמעותית בקרב משיבים שחורים.
לקריאת העמוד
מסורות אזרחות ותרבויות שירות צבאי בדמוקרטיות
המאמר מציג סקרים מייצגים מצרפת, גרמניה, ישראל, בריטניה וארצות הברית שנערכו בין 2018 ל-2021. הממצאים מראים שונות רחבה בין מדינות בתפיסת מניעי השירות, ומציעים שההסבר העיקרי נעוץ בשילוב בין תרבות אזרחות לאומית לקצב המבצעי של הצבא.
לקריאת העמוד
עבודת הצדקה של שוטרות ערביות במשטרת ישראל
המחקר מבוסס על ראיונות איכותניים מובנים למחצה עם 27 שוטרות ערביות במשטרת ישראל. הניתוח מראה כיצד המשתתפות מסבירות את בחירתן המקצועית ואת חוויית חציית הגבולות האתנו־לאומיים הכרוכה בעבודה במשטרה, מול ביקורת, קונפליקטים ערכיים ויחסים מתוחים בין המשטרה לבין המיעוט הערבי בישראל.
לקריאת העמוד
פוליטיקה של שוויון, גיוון והכלה במועצות מקומיות
המאמר מציג ממצאים ראשוניים ממחקר פעולה בשמונה מועצות מקומיות בצפון, ומראה שמעורבות משמעותית של נשים בהחלטות אסטרטגיות ברשות המקומית נותרת חלקית בלבד.
לקריאת העמוד
אלימות מבנית כלפי מבקשי מקלט בישראל
המאמר מציג את מדיניות המקלט בישראל כמדיניות שאינה רק מנהלת גבולות, אלא מייצרת תנאי חיים פוגעניים. הוא סוקר מנגנונים של מניעה, הרחקה, כליאה או הגבלה, לצד צמצום גישה לביטחון, עבודה, שירותים וזכויות. הפגיעה מוצגת כמבנית: לא תקלה נקודתית, אלא מערכת של החלטות שמטרתה להפוך את החיים לבלתי נסבלים מספיק כדי לעודד עזיבה או להרתיע הגעה. בכך המאמר מחבר בין מדיניות הגירה, שיח ביטחוני, גזע וזכויות אדם. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל אלימות מבנית כלפי מבקשי מקלט כאל כותרת כללית, אלא מציב אותה בתוך מדיניות ישראל כלפי מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודאן. בסיס הדיון הוא חוקים, נהלים, כליאה, הגבלת עבודה ושירותים, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין ניהול גבולות לבין ייצור תנאי חיים שמטרתם הרתעה ועזיבה; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת גזענות מדינתית ואלימות מבנית כמדיניות מצטברת, ומתוך כך בהבהרת זכויות אדם של מי שחיים בשולי האזרחות ובצל חשד ציבורי.
לקריאת העמוד
תוכנית האזרחות החדשה בתיכונים בישראל וזהות פלסטינית
המאמר בוחן את תוכנית הלימודים החדשה באזרחות לתיכונים בישראל באמצעות ניתוח שיח. פינסון מתמקדת לא רק במה שהתוכנית אומרת על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות, אלא באופן שבו היא מייצרת דימוי של הפלסטינים, אזרחי ישראל הפלסטינים והנרטיבים ההיסטוריים שלהם. נקודת המוצא היא שחינוך אזרחי אינו ניטרלי: הוא מגדיר מי שייך לקהילה הפוליטית, אילו סיפורים נחשבים לגיטימיים, ומה נחשב ידע אזרחי ראוי. המאמר מראה שהתוכנית נוטה לבנות את הזהות הפלסטינית דרך מסגרות שמצמצמות אותה: כמיעוט בתוך מדינה יהודית, כסוגיה של השתלבות או נאמנות, ולעיתים כבעיה שיש לנהל ולא כסיפור לאומי עצמאי. בכך התוכנית מציבה גבולות לשפה שבה תלמידים יכולים להבין פלסטיניות, אזרחות ושייכות. החשיבות אינה רק חינוכית אלא דמוקרטית. כאשר תוכנית אזרחות מלמדת דמוקרטיה אך ממסגרת את המיעוט הפלסטיני באופן מצומצם, היא משפיעה על האופן שבו תלמידים יהודים וערבים מדמיינים את גבולות הקהילה האזרחית. המאמר מציע לראות את ספר האזרחות כזירה פוליטית: מקום שבו המדינה מספרת לתלמידים מי הם האזרחים, מי הוא הרוב, מי הוא המיעוט, ואיזה עבר מותר לזכור.
לקריאת העמוד
מסגור ועמדות כלפי מבקשי מקלט בישראל
המאמר מראה כי הצגת מבקשי מקלט כ"מסתננים" מגבירה עמדות הדרה, וכי אפקט המסגור מתווך את הקשר בין תפיסת איום חברתי־כלכלי לבין הדרה.
לקריאת העמוד
בית כנסת ומדינה בצה״ל
המאמר בוחן את צה״ל כזירה שבה ויכוחי דת ומדינה אינם נשארים ברמת העיקרון החוקתי, אלא הופכים לשגרה מוסדית: פקודות, הפרדה, סמכות רבנית, השתתפות נשים ותנאי שירות. יפת מראה כיצד מדיניות שנועדה לאפשר השתלבות של חיילים דתיים יכולה, במצבים מסוימים, להפוך למנגנון שמגביל חיילות או חיילים שאינם שותפים לאותה תפיסה דתית. כך נוצרת ביקורת על רב-תרבותיות שאינה בוחנת את יחסי הכוח שבתוכה. המאמר חשוב מפני שהוא מציב את שאלת הדמוקרטיה בתוך מוסד ממלכתי מרכזי: איך משלבים חופש דת, שוויון מגדרי, שירות ציבורי וסמכות צבאית בלי להפוך הכלה של קבוצה אחת לפגיעה באחרות. במרכז המאמר עומד הדרך שבה התאמות דתיות בצה״ל עשויות להגביל נשים וקבוצות אחרות. הבסיס המחקרי הוא ניתוח משפטי-מוסדי של שירות משותף, סמכות רבנית ומדיניות צבאית, ומתוכו עולה כי הכלה של חיילים דתיים יכולה להפוך למנגנון כוח אם אינה בוחנת את השפעתה על שוויון מגדרי וחירות של אחרים. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: צה״ל הוא מוסד ממלכתי שבו דת ומדינה מקבלות צורה פקודתית ויומיומית. תרומתו היא ביקורת על רב-תרבותיות שאינה שואלת מי משלם את מחיר ההתאמה, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
אפליה בענישה בין נאשמים ערבים ויהודים בזמן מלחמה
המחקר בוחן אם תקופות של מלחמה, מבצע צבאי או אינתיפאדה השפיעו על הפער בין נאשמים יהודים וערבים בהחלטות על ביטול הרשעה בעבירות עוון בישראל, תוך התייחסות גם למוצא השופטים ולהחרגת עבירות ביטחוניות מסוימות מן המדגם.
לקריאת העמוד
חוויות עבודה של אחיות מקבוצות מיעוט
המאמר בוחן 13 ראיונות עומק עם אחיות ואחים ערבים בבתי חולים ציבוריים בישראל. הוא מתאר שילוב מקצועי והזדמנויות תעסוקה לצד סטריאוטיפים, סירוב לקבל טיפול וגילויי עוינות, ומציע תגובה מוסדית לקשיים ייחודיים אלה.
לקריאת העמוד
איך אלימות אנטי-ערבית יוחסה למזרחים כדי לשמר דימוי דמוקרטי
המאמר מנתח את האופן שבו אלימות אנטי־ערבית בתקופת ״ישראל הקטנה״ הוסברה דרך מוצאם של התוקפים או דרך דימויים על מזרחים. כהן טוען שהדגשת מוצא מזרחי, או ייחוס אלימות ל״תרבות מזרחית״ ולפרימיטיביות, השתלבה בסטריאוטיפים רחבים על מזרחים ואפשרה להטיל עליהם אחריות גם כאשר לא היו מעורבים. במקביל, כאשר אשכנזים או סוכנויות מדינה היו קשורים לאלימות אנטי־ערבית, המוצא והאחריות המוסדית הוצנעו. המאמר מראה כי השיח הזה שירת את הדימוי העצמי של ההגמוניה האשכנזית ואת דימוי ישראל כדמוקרטיה שוויונית.
לקריאת העמוד
שילוב ילדים עם מוגבלויות מן הקהילה הפלסטינית־ערבית בחינוך הישראלי
המאמר מתמקד בהכללה חינוכית של תלמידים עם מוגבלויות, בעיקר מוגבלות שכלית, מן הקהילה הפלסטינית־ערבית בישראל. הוא מציג את השילוב כחלק ממדיניות החינוך המיוחד בישראל מאז חוק החינוך המיוחד משנת 1988, אך מדגיש כי מערכת החינוך הערבית ומערכת החינוך היהודית שונות גם בתחום הצרכים המיוחדים. המאמר טוען שתלמידים עם מוגבלויות המשתייכים לקבוצת מיעוט נתקלים בחסמים נוספים, ובוחן גם את עמדותיהם והתנהגותם של מורים ערבים ביחס לשילוב ולמוגבלות.
לקריאת העמוד
ביטחון אונטולוגי, אלימות והגנה על נשים בקהילות מיעוט
המאמר מנתח מסמכי מדיניות, דיוני כנסת, הצהרות ציבוריות וסיקור תקשורתי, לצד ראיונות קבוצתיים ונרטיבים אישיים של נשים ממשפחות פוליגמיות, כדי לבחון את הפער בין מנגנוני המדינה לבין חוויותיהן ודרכי ההתמודדות של נשים.
לקריאת העמוד
אזרחות ופוליטיקה פרלמנטרית של הפלסטינים בישראל
המאמר מנתח כיצד אופייה היהודי־אתני של ישראל מציב את המיעוט הפלסטיני במצוקה פוליטית, וכיצד מצוקה זו באה לידי ביטוי בדפוסי הצבעה ובפעילות פרלמנטרית. נקודת המוצא היא שאזרחות שווה במדינה רב־אתנית אמורה להעניק לכל האזרחים השפעה שווה על המערכת הפוליטית באמצעות הצבעה וצורות השתתפות אחרות. המאמר טוען כי במדינות אתניות מנגנוני שליטה שונים מצמצמים את יכולת המיעוט להשפיע על המערכת הפוליטית האתנית.
לקריאת העמוד
מי משתתף במשחק הפוליטי? משילות עבודת המין בישראל
המחקר מצא שהליכי החקיקה בישראל מאז 2007 דחקו עובדות ועובדי מין מחוץ לדיון הפוליטי, אף שהמדיניות משפיעה ישירות על תנאי עבודתם, רווחתם והסטיגמה כלפיהם.
לקריאת העמוד
פיקוח המדינה על שירותים לנערות ערביות־פלסטיניות
המחקר מצא שמדיניות רווחה אוניברסלית ועיוורת להבדלי לאום ומגדר מקשה על פקחים להבטיח שירותים מתאימים לנערות ערביות־פלסטיניות.
לקריאת העמוד
בריתות מפתיעות במחאת הדיור של 2011
המאמר קורא את מחאת האוהלים של 2011 דרך שאלת ההשתתפות הפלסטינית-ישראלית. מצוקת הדיור יצרה אפשרות לשפה אזרחית משותפת סביב צדק חברתי, מחירים, תכנון וזכות למגורים, אך היא לא ביטלה את ההבדלים בין חוויות יהודיות ופלסטיניות של קרקע ומדיניות דיור. עבור פלסטינים אזרחי ישראל, דיור אינו רק יוקר מחיה אלא גם תוצאה של תכנון, מחסור בקרקע, אפליה מוסדית ומעמד אזרחי מורכב. אלויל מראה כיצד המחאה פתחה מרחב לבריתות מפתיעות, ובו בזמן חשפה את הקושי של מחאה כלל-ישראלית להכיל תביעות של מיעוט לאומי. לכן הדיור נעשה דרך להבין אזרחות, שייכות ודמוקרטיה מרחבית. במרכז המאמר עומדת האפשרות לברית אזרחית סביב דיור לצד גבולות לאומיים ומרחביים של המחאה. הבסיס המחקרי הוא ניתוח מחאת האוהלים דרך דיור, אזרחות ופלסטינים אזרחי ישראל, ומתוכו עולה כי מצוקת הדיור פתחה שפה משותפת, אך לא ביטלה פערים של קרקע, תכנון ואפליה מוסדית. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: דיור הוא זירת אזרחות שבה צדק חברתי פוגש זהות לאומית ומרחב. תרומתו היא הצגת מחאת 2011 כמקום שבו נוצרו בריתות מפתיעות אך מוגבלות, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
הלאמת המשטר האתנוקרטי וצמצום האזרחות הפלסטינית
המאמר מציג את האזרחים הפלסטינים בישראל כמיעוט לאומי, אתני, לשוני ודתי שאינו מוכר כמיעוט לאומי בחוקי היסוד. לפי הניתוח, הגדרת ישראל כמדינה יהודית או כמדינת העם היהודי הופכת אי־שוויון למציאות פוליטית ואידאולוגית עבור אזרחים לא־יהודים. הדיון מדגיש אפליה ישירה ועקיפה בחקיקה ובפרקטיקה ממשלתית, היעדר עיגון חוקתי מפורש לזכות לשוויון, ומגבלות הנוגעות לאזרחות, כניסה לישראל וקשרים עם מדינות ערביות או מוסלמיות.
לקריאת העמוד
איך פופוליזם דתי מעצב מדיניות משפחה?
המאמר בוחן את פוליטיקת ערכי המשפחה בקרב הליכוד וש״ס בישראל, הלגה והאחים של איטליה באיטליה, וה-AKP בטורקיה. הוא מציע להבין את ערכי המשפחה דרך שני צירי פופוליזם: ציר אנכי שמעמיד את העם מול אליטות, וציר אופקי שמגדיר זרים או קבוצות חיצוניות כאיום. ההשוואה מראה שמפלגות פופוליסטיות ימניות אינן פועלות תמיד באופן אחיד: חלקן מאמצות עמדות שמרניות מובהקות, ואחרות מציגות עמדות ליברליות יחסית כאשר הדבר משרת גבולות לאומיים, דתיים או תרבותיים.
לקריאת העמוד
קהילת הלהט״ב בישראל, פונדקאות ושוויון משפחתי
המאמר מנתח את חוק הפונדקאות בישראל ואת פסיקת בג"ץ 781/15, וטוען שהסדרי הגישה לפונדקאות פגעו בשוויון ובזכות להורות של יחידים וזוגות גברים.
לקריאת העמוד
הצטמצמות המשפט החוקתי בפסיקה על הדרת נשים בישראל
המאמר עוקב אחר ההתדיינות המשפטית בישראל סביב הדרת נשים: הפרדה במרחבים ציבוריים, הגבלת הופעת נשים, שירותים ציבוריים ופרקטיקות הקשורות לדת, מגדר ומרחב. הטענה המרכזית היא שבמהלך השנים בתי המשפט לא תמיד התמודדו עם ההדרה כשאלה חוקתית ישירה של שוויון, כבוד ואזרחות. לעיתים הם העדיפו פתרונות מצומצמים, שפה מנהלית או איזונים שמטשטשים את עוצמת הפגיעה. התוצאה היא 'הצטמצמות' של המשפט החוקתי: במקום לפתח עקרונות חזקים נגד הדרה מגדרית, הפסיקה נוטה לעיתים לנהל את הבעיה מקרה־אחר־מקרה. המאמר חשוב כי הוא מראה כיצד זכויות יכולות להיחלש לא רק כשהן נדחות, אלא גם כשהן מתורגמות למסגרות צרות מדי. המאמר בוחן שלושה עשורים של פסיקה ישראלית על הדרת נשים ומראה כיצד סוגיה חוקתית של שוויון וכבוד נדחקה לעיתים לשפה מנהלית, צרכנית או פרגמטית. בכך הוא מזהה תהליך של צמצום המשפט החוקתי דווקא בתחום שבו נדרשת הגנה ברורה על השתתפות שווה. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל.
לקריאת העמוד
פנטזיות ליברליות מול מעמד הערבים־הפלסטינים בישראל
ברזילי מנתח את הפער בין הדימוי הליברלי של המשפט החוקתי הישראלי לבין המציאות של חברה מחולקת שבה אזרחים ערבים־פלסטינים חווים אי־שוויון משפטי ופוליטי. המאמר מזהה את פסיקת ברגמן כנקודת פתיחה לעידן שבו ביקורת שיפוטית ליברלית נתפסה כרכיב מרכזי בדמוקרטיה, וממשיך לבחון את ההתרחבות השיפוטית לאחר חוקי היסוד של 1992. תרומתו היא בהצגת המשפט הליברלי לא רק ככלי זכויות, אלא גם כזירה שפועלת בתוך יחסי כוח מדינתיים ולאומיים.
לקריאת העמוד
אזרחות, איחוד משפחות וביטחון בפסיקת בג״ץ
המאמר בוחן את חוק האזרחות והכניסה לישראל ואת החלטת בית המשפט העליון משנת 2006 שאישרה אותו ברוב דחוק. ברק־ארז מציגה את החוק כמקרה שבו שלושה כוחות מתנגשים: טענות ביטחוניות בזמן האינתיפאדה השנייה, תפיסת ישראל כמדינה יהודית המבקשת לשלוט במדיניות הגירה, וזכויות חוקתיות של אזרחי ישראל הערבים לחיי משפחה ולשוויון. הניתוח מדגיש את מורכבות פסק הדין: רוב השופטים הכירו בכך שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כולל ממדים של שוויון וחיי משפחה, אך נמנעו מביטול החוק. כך נוצר פער בין הכרה עקרונית בזכויות לבין ריסון שיפוטי כאשר ביטחון ולאומיות מוצבים במרכז. תרומת המאמר היא בהצגת איחוד משפחות לא כסוגיית הגירה טכנית, אלא כמבחן של אזרחות שווה ושל יכולת בית המשפט להגביל מדיניות שמבחינה בפועל על בסיס לאומי. בקריאה הדמוקרטית של האתר, המאמר מבהיר כיצד מדיניות הגירה ומשפחה יכולה להפוך למנגנון של הבחנה אזרחית. הוא גם חושף את הקושי של ביקורת שיפוטית במצבי ביטחון: בית המשפט יכול להכיר בפגיעה קשה בזכויות ובכל זאת להותיר את ההסדר על כנו כאשר שיקולי ביטחון מקבלים משקל מכריע.
לקריאת העמוד
מה מלמדת ההתדיינות על לימודי ליבה בחינוך החרדי?
המאמר מציע מודל להערכת החוזקות והחולשות של מעורבות שיפוטית ברפורמות חינוכיות, ומיישם אותו על שני מקרים בבתי ספר חרדיים: תוכניות לימודים ומדיניות קבלה. הניתוח מציב את המקרים בצומת של זכויות אדם, דת ופוליטיקה, ומראה שגם כאשר בתי המשפט פועלים בזהירות, עצם המעורבות השיפוטית עלולה להניע את קבלת ההחלטות לכיוונים שפוגעים באינטרסים של העותרים.
לקריאת העמוד
איזו “ישראל לפני הכול” עמדה במרכז הפוליטיקה?
המאמר טוען כי תקופת הבחירות החוזרות של 2019-2021 סימנה שינוי מבני במערכת המפלגתית בישראל. במקום לראות את התקופה רק כמאבק “כן ביבי” מול “לא ביבי”, הוא מציע קריאה אידאולוגית: הציר המרכזי של שמאל וימין, שהתבסס במשך עשורים על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, פינה מקום לעימות פנימי סביב השאלה איזו ישראל קודמת לכול. מחנה הימין הדגיש את העם היהודי, הברית עם מפלגות דתיות וחרדיות וביקורת על “מדינת עומק”; המרכז־שמאל הגן על נוסחת “יהודית ודמוקרטית” והזהיר מפני מדינה הלכתית ושחיקת מוסדות ליברליים. באמצעות הצגת תקופת הבחירות 2019-2021 כמעבר מציר הסכסוך הישראלי-פלסטיני לציר יהודית/דמוקרטית, המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו.
לקריאת העמוד
השמאל הישראלי כקהילת פאניקה מוסרית סביב דמוקרטיה ליברלית
המאמר מבוסס על ניתוח רטורי של מאמרי דעה ופרשנות בעיתונות בנושאי חינוך, מדע ותרבות. הוא מראה שבשנים הנדונות השמאל הישראלי השתמש שוב ושוב בפניות לפחד: השוואות למשטרים טוטליטריים, תיאורים דיסטופיים, חשש מאינדוקטרינציה לאומנית ותהליכי הדתה. הטענה היא שסימון הימין כסכנה לדמוקרטיה, שהיה קיים בשיח השמאל מאז המהפך של 1977, נעשה בתקופה זו לנושא כמעט בלעדי שסביבו השמאל ארגן מחדש את זהותו כמחנה הדמוקרטי.
לקריאת העמוד
האם בג״ץ מנרמל את החריג בתיקים פלסטיניים?
המאמר עוסק בתיקים פלסטיניים בפני בית המשפט העליון בישראל, ובמיוחד בשאלה האם חריגים שלטוניים יכולים להפוך לנורמה גם כאשר אין מצב חירום פורמלי. הוא בוחן כיצד בית המשפט מטפל בצעדי שלטון חריגים, כיצד הוא ממסגר אותם משפטית, ומה קורה כאשר ביקורת שיפוטית אינה מבטלת את החריג אלא מסדירה אותו. התרומה המרכזית היא בהצבעה על פרדוקס של שלטון החוק: משפט יכול לרסן כוח, אך הוא גם יכול להעניק לו שפה, הליך ולגיטימציה. בתיקים הנוגעים לפלסטינים, השאלה נעשית חריפה במיוחד משום שהשליטה המתמשכת יוצרת מצבים שבהם החריג אינו זמני אלא חלק מן השגרה. המאמר מצביע על סכנה עדינה: המשפט אינו רק בלם חיצוני לכוח, אלא גם שפה שמסוגלת לנרמל אותו. בתיקים פלסטיניים, הסדרה שיפוטית של חריגים יכולה להפוך מצב זמני לכאורה למבנה יציב של שליטה. לכן המאמר חשוב להבנת משפט וכיבוש: הוא מראה שדווקא ההליך המשפטי המסודר יכול לעמעם את החריגות של צעדים מסוימים, אם הוא הופך אותם לחלק מן השגרה הניהולית. הקריאה המוצעת כאן נשארת צמודה לממצא המרכזי של האם בג״ץ מנרמל את החריג בתיקים פלסטיניים?: המוסדות, הקטגוריות והשפות הציבוריות אינם רק רקע, אלא חלק מן הדרך שבה כוח, שייכות וזכויות מקבלים צורה מעשית.
לקריאת העמוד
חוק הלאום: התיישבות, אזרחות ואתיקה בהקשר של כיבוש
המאמר בוחן את חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי משנת 2018 כטקסט חוקתי שמנסח מחדש מסורת ציונית ממוקדת-קרקע. הוא טוען שהחוק מעניק להתיישבות היהודית מעמד מרכזי ובלעדי, גם בתנאים של כיבוש, ובמקביל מצמצם את המשמעות הסמלית והפוליטית של אזרחות פלסטינית בישראל. המאמר מוסיף כי החוק מחליש את הממד האתי של המדינה כפי שנוסח בהכרזת העצמאות, ובכך חושף כיצד שליטה צבאית באחרים משפיעה על המסגרת החוקתית הישראלית עצמה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כלכלה פוליטית של דמוקרטיה אתנית: מדיניות ישראל כלפי המיעוט הערבי
המאמר בוחן את ישראל כדמוקרטיה אתנית דרך המדיניות הכלכלית-פוליטית שלה כלפי המיעוט הערבי. חלבי מציע לנתח אי-שוויון אתני בשלוש קטגוריות: זכויות פוליטיות, זכויות אזרחיות וזכויות לטובין ציבוריים. השאלה אינה רק האם אזרחים ערבים מחזיקים בזכות הצבעה או במעמד אזרחי פורמלי, אלא האם מדיניות המדינה יוצרת היררכיה אתנית גם ברמת היחיד וגם ברמת הקהילה. לפי התקציר, ברמת היחיד אזרחים ערבים נוטים לפנות למקצועות עתירי עבודה שבהם סיכויי התעסוקה גבוהים, לצד מקצועות מיומנים כמו הוראה, משפטים, ראיית חשבון, הנדסה אזרחית ורפואה. אך ברמת הקהילה מופיעים חסמים עמוקים יותר: אפליה בהקצאת קרקע לבנייה יוצרת משבר דיור חריף; שיעורי פשיעה גבוהים פוגעים בתחושת הביטחון האישי בתוך יישובים ערביים; ופערים נמשכים בתשתיות מוניציפליות, צפיפות אוכלוסין והכנסה לנפש. המאמר מדגיש תמונה לא ליניארית: בתחום החינוך הפער בין יהודים לערבים מצטמצם, אך בתחומים אחרים הוא מתרחב. לכן הדמוקרטיה האתנית אינה מתבטאת רק בסמלים או בחוקים לאומיים, אלא גם בחלוקת משאבים, בקרקע, בשירותים ציבוריים וביכולת של קהילה לחיות בביטחון ובפיתוח.
לקריאת העמוד
הזהות הכפולה של ישראל: דמוקרטיה אתנית מול פלורליזם שוויוני
המאמר טוען שדמוקרטיה אתנית משמרת את הסטטוס קוו ואת הדומיננטיות היהודית, בעוד שפלורליזם שוויוני מציע רפורמות להרחבת שוויון וזכויות מיעוטים אך מעורר התנגדות סביב אופייה היהודי של המדינה.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה וזהות לאומית בנוף הפוליטי המורכב של ישראל
המאמר טוען שהפוליטיקה הישראלית מעוצבת על ידי השפעתן של מפלגות דתיות, מתחים בין קבוצות דתיות וחילוניות, זהות יהודית ופוליטיקת זהויות. הוא מדגיש את הקושי לשנות את הסטטוס קוו הדתי ואת הצורך לחזק לכידות חברתית וערכים דמוקרטיים בתוך חברה דתית ותרבותית מגוונת.
לקריאת העמוד
האם הדמוקרטיה הישראלית מקשה על שלום עם הרשות הפלסטינית?
המאמר של יעקוב חלבי בוחן את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני דרך שאלה מוסדית: לא האם ישראל חזקה מספיק כדי לפנות התנחלויות או לאכוף החלטות ביטחוניות, אלא האם הממשלה הישראלית מסוגלת מבחינה פוליטית להעביר הסכם כזה דרך הכנסת והקואליציה. נקודת המוצא היא ביקורת על ספרות שמייחסת משקל רב מדי לגנרלים, למערכת הביטחון ולמנהיגות הביצועית, וממעיטה בכוחה של הכנסת. לפי המאמר, בדמוקרטיה פרלמנטרית עם ייצוג יחסי, מפלגות קטנות יכולות לקבל כוח מיקוח גדול בהרבה מגודלן האלקטורלי. נוסף על כך, הפריימריז מעניקים לחברי מפלגה ולמועמדים עצמאות יחסית מהנהגת המפלגה, ולכן גם ראש ממשלה שמבקש לקדם הסכם אינו בהכרח שולט במפלגתו או בקואליציה שלו. המאמר מבחין בין מדינה חזקה לבין ממשלה חלשה: מוסדות הביטחון והאכיפה יכולים לבצע החלטות ואף לפנות התנחלויות, אך הממשלה אינה יכולה להבטיח שהמחוקק יאשר את המהלך. מכאן שהדמוקרטיה אינה מוצגת כבעיה ערכית כשלעצמה, אלא כמבנה מוסדי שמייצר נקודות וטו רבות, בעיקר סביב שטחים, התנחלויות והסכמים עם הפלסטינים.
לקריאת העמוד
אתנו־לאומיות בספר האזרחות הרשמי בישראל
המאמר מתמקד בוויכוח הפוליטי סביב לימודי האזרחות בישראל ובספר האזרחות הרשמי המתוקן שהוצג במאי 2016. פינסון ואגבריה מבססים את הניתוח על קריאה מעמיקה בספר המתוקן, בהשוואה לספר הרשמי הקודם שפורסם בשנת 2000. לפי המקורות שאותרו, הם בוחנים כיצד השתנתה ההמשגה של אזרחות ישראלית: פחות דגש על מחויבות דמוקרטית וזכויות מיעוטים, ויותר דגש על מודל אתנו־לאומי של מדינת הלאום. הטענה המרכזית היא שהשינוי משקף חדירה של שיח נאו־ציוני לתוכנית הלימודים באזרחות. הללי פינסון ואיימן אגבריה מנתחים את ספר האזרחות הרשמי המתוקן לבתי הספר התיכוניים בישראל, שהוצג ב-2016, ומשווים אותו לספר הרשמי משנת 2000. לפי מקורות מאמריים מצטלבים, הם טוענים שהספר החדש מעדיף דגם אתנו־לאומי של מדינת הלאום על פני מחויבות לערכים דמוקרטיים ולזכויות מיעוטים. משום שבסיס המקור הוא טריאנגולציה משנית ולא קריאת טקסט מלא, הסיכום נשאר נאמן למסגרת שאומתה ואינו מייחס למקור ממצאים פרקיים או דוגמאות שלא תועדו. לכן כדאי לקרוא אותו כמקור שמחדד לא רק עמדה נורמטיבית, אלא גם את הדרך שבה מושגים כמו שוויון, זכויות, ייצוג, סמכות ואחריות ציבורית מקבלים צורה מוסדית קונקרטית.
לקריאת העמוד
השפעת משפט זכויות האדם הבינלאומי על המשפט הישראלי
המאמר נכתב זמן קצר אחרי שני אירועים שבנבנישתי רואה כנקודת מפנה: אשרורן של אמנות זכויות אדם מרכזיות בידי ישראל ב-1991, ובהן האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, וחקיקת חוקי היסוד ב-1992 על חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו. נקודת המוצא שלו היא שבית המשפט העליון הישראלי פיתח לאורך השנים מגילת זכויות תוצרת ישראל, על בסיס אופייה הדמוקרטי של המדינה ומשפט משווה, אך כמעט בלי להישען על סטנדרטים בינלאומיים. בנבנישתי מסביר כי הדין הישראלי מבחין בין משפט בינלאומי מנהגי, שנקלט פנימה כל עוד אינו סותר חוק, לבין אמנות, שאינן נאכפות במשפט הפנימי בלי חקיקה קולטת, אלא אם הן רק מצהירות על מנהג קיים. הוא מבקר את ההצדקה המקובלת להבחנה זו, המבוססת על הפרדת רשויות, וטוען שבתחום זכויות האדם היא עלולה דווקא להגן על הממשלה מפני אכיפת התחייבויותיה. חלק מרכזי במאמר מציע לראות במשפט זכויות האדם הבינלאומי תחום ייחודי: הוא אינו עוסק רק ביחסים בין מדינות, אלא ביחסי המדינה עם בני האדם הכפופים לה, ולכן קשור ישירות לדמוקרטיה, לכבוד האדם ולשלטון החוק. מכאן נובעת האפשרות להשתמש באמנות זכויות האדם לא רק כמקור רקע, אלא ככלי פרשני ואף כסטנדרט המחייב את הרשויות. גם אם בתי המשפט לא יכירו בתחולה ישירה של אמנות, בנבנישתי מראה כיצד המשפט הבינלאומי יכול להשפיע על פרשנות חקיקה, על תקנת הציבור, על יחסים פרטיים ועל פירוש חוקי היסוד. חשיבות המאמר היא בהצבת 1991-1992 כרגע שבו המשפט הישראלי יכול היה לעבור ממסורת זכויות פנימית ומבודדת יחסית לדיאלוג שיטתי עם סטנדרטים בינלאומיים של זכויות אדם.
לקריאת העמוד
הקמפיין הפלסטיני במועצת זכויות האדם של האו״ם
המאמר מציג את מועצת זכויות האדם של האו״ם כזירת מאבק מרכזית סביב ישראל והסכסוך הישראלי-פלסטיני. גלבוע מתאר את הקמפיין הפלסטיני כאסטרטגיית עוצמה חכמה המשלבת דיפלומטיה, משפט בינלאומי, עבודה מול ארגונים בינלאומיים ושימוש בשיח זכויות אדם. מנקודת מבטו, מטרת הקמפיין היא להגביר לחץ מוסדי וציבורי על ישראל, לפגוע בלגיטימציה של מדיניותה ולהקשות עליה להציג את פעולותיה כתגובה ביטחונית מוצדקת. המאמר חשוב משום שהוא מדגים כיצד שיח זכויות אדם פועל לא רק כמסגרת מוסרית ומשפטית, אלא גם ככלי פוליטי במאבק על דעת קהל, החלטות בינלאומיות וסדר יום דיפלומטי. התרומה של המקור היא בהעברת הדיון מן הכותרת הכללית אל מנגנונים קונקרטיים: מי מגדיר את הבעיה, אילו מוסדות מקבלים סמכות, כיצד קבוצות שונות מושפעות מן ההכרעה, ומה נחשף על היחסים בין כוח, זכויות ולגיטימציה. לכן הקריאה בו חשובה לא רק להבנת המקרה הנדון, אלא גם להבנת הדרך שבה דמוקרטיה פועלת בפועל דרך חקיקה, פסיקה, חינוך, מדיניות ציבורית או פעולה אזרחית.
לקריאת העמוד
עמותות פלסטיניות-ערביות מול ההגמוניה
המאמר מנתח את צמיחת העמותות הפלסטיניות־ערביות בישראל כחלק משינוי בדפוסי המוביליזציה הפוליטית של המיעוט הערבי. הוא מראה כיצד מוסדות חברה אזרחית הפועלים ברובם בנפרד ממוסדות החברה האזרחית היהודית מספקים שירותים בתחומי חינוך, בריאות ותכנון, ובמקביל מפתחים ידע, זהות ויכולת ארגונית. התרומה המרכזית היא בהבנת החברה האזרחית הפלסטינית־ערבית ככוח נגד־הגמוני: לא רק רשת שירותים, אלא מנגנון של העצמה, תביעה לזכויות ושימור תרבותי. עם זאת, המאמר מדגיש שהפעילות הציבורית, המשפטית והבינלאומית של העמותות לא הצליחה להביא לדמוקרטיזציה מלאה של מדיניות המדינה כלפי החברה הערבית, בין היתר בשל זהות המדינה ומבנה הכוח שלה.
לקריאת העמוד
חליצה כמבחן לדמוקרטיה ליברלית בישראל
המאמר מציב את החליצה כמבחן ליחס בין דמוקרטיה, דת וזכויות הפרט בישראל. חליצה מוגדרת כטקס יהודי שבו אלמנה יהודייה ללא ילדים משחררת את אחי בעלה מחובתו הדתית לשאת אותה, והמאמר בוחן את הבעיה הנוצרת כאשר המדינה מחייבת נשים להשתתף בטקס שהן חוות כפוגעני וחסר משמעות. הטענה המרכזית היא שדמוקרטיה ליברלית אינה חייבת לסבול כל נורמה דתית בשם פלורליזם או ניטרליות, כאשר הנורמה שוללת יחס שווה וכבוד אנושי. המאמר מדגיש כי נשים צריכות להיות מוכרות כאזרחיות וכיחידות אוטונומיות בעלות זכויות, ולא להיבלע במסגרת המשפחה, הקהילה או המסורת הדתית.
לקריאת העמוד
״אם כל המחאות״ ופוליטיקה של זקנה ומגדר
המאמר עוסק במחאות ההמוניות נגד המהפכה המשפטית בישראל ומפנה את המבט אל משתתפים מבוגרים, ובמיוחד אל האופן שבו גיל ומגדר מעצבים השתתפות פוליטית. במקום לראות בזקנים קבוצה פסיבית או מחוץ לפוליטיקה, איילון ואוקון בוחנות כיצד אנשים מבוגרים נכנסו למחאה עם ניסיון חיים, זיכרון היסטורי, דאגה לדורות הבאים ותחושת אחריות אזרחית. הכותרת ״אם כל המחאות״ מאפשרת גם משחק מגדרי: המחאה מוצגת לא רק כמופע פוליטי גדול, אלא כמרחב שבו דימויים של אימהות, סבתאות, אחריות וטיפול מקבלים משמעות ציבורית. המאמר מדגיש שהשתתפות בגיל מבוגר אינה רק המשך של אזרחות רגילה. היא מצטלבת עם תפיסות חברתיות של זקנה, גוף, פגיעות, ניסיון וסמכות מוסרית. מבוגרים במחאה עשויים להיתפס כמי שמגינים על עתיד שאולי לא יחיו לראות במלואו, ולכן השתתפותם מייצרת מסר בין-דורי חזק. המאמר תורם להבנת המחאה הישראלית בכך שהוא מוסיף לה ממד של גילנות, מגדר וסולידריות בין-דורית. דמוקרטיה נבחנת גם בשאלה מי נראה ברחוב, מי מקבל קול, ואיך זהויות של גיל ומגדר משנות את משמעות ההתנגדות.
לקריאת העמוד
הרשויות המקומיות כנושאות דגל החופש מדת בישראל
המאמר טוען כי בישראל מגבלות דתיות ברמה הארצית יוצרות פער בשירותים ציבוריים, וכי רשויות מקומיות עשויות למלא אותו כאשר קיימים אי־שביעות רצון ציבורית ותמריץ פוליטי של נבחרים מקומיים. המחקר משתמש בעיצוב משולב: ניתוח חקיקה, מקורות רשמיים, פרסומים עירוניים, מדד החופש העירוני וסקרים על אמון הציבור בשלטון המקומי לעומת השלטון המרכזי. הממצאים מציבים את העיר כזירה שבה חופש מדת מתורגם לשירותים יומיומיים, אך גם כזירה שבה אידיאולוגיה של ראש העיר ושיקולי בחירה מחדש מעצבים את המדיניות.
לקריאת העמוד
כסף, כוח ואי־שוויון בנישואים פלסטיניים בישראל
המאמר מנתח את הקשר בין משאבים כלכליים לבין כוח זוגי במשפחות פלסטיניות בישראל. במקום להסתפק בשאלה מי מרוויח יותר, הוא בוחן כיצד כסף מנוהל, מי מחליט על הוצאות, כיצד נשים וגברים מפרשים תרומה כלכלית, ואיך תלות או עצמאות כלכלית מתורגמות למעמד בתוך הבית. הקריאה החשובה כאן היא שהמשפחה אינה מרחב פרטי מנותק: שוק העבודה, יחסי רוב ומיעוט, נורמות מגדריות ומבנה הזדמנויות אזרחי נכנסים אל תוך הנישואים ומשפיעים על חלוקת הכוח. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל כסף וכוח בנישואים פלסטיניים בישראל כאל כותרת כללית, אלא מציב אותם בתוך משפחות פלסטיניות בישראל ובשוק העבודה שסביבן. בסיס הדיון הוא הכנסה, ניהול משאבים, החלטות ביתיות ותלות כלכלית, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין הבית כמרחב פרטי לכאורה לבין חדירת מעמד, מגדר ואי-שוויון אזרחי; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת כסף כמשאב שמתורגם למעמד ולסמכות זוגית, ומתוך כך בהבהרת הקשר בין כלכלה פוליטית לבין אי-שוויון מגדרי יומיומי.
לקריאת העמוד
צדק ושוויון בגבולות הזכות לבריאות בישראל
המאמר מציג את הזכות לבריאות כזכות בעלת משמעות מוסרית ומשפטית, אך לא כזכות בלתי מוגבלת. הדיון בסל שירותי הבריאות מראה כיצד המדינה נדרשת לחלק משאבים לפי עקרונות של שוויון וסולידריות, ובו בזמן לקבוע גבולות כואבים. השאלה המרכזית אינה רק אם קיימת זכות לבריאות, אלא מי קובע סדרי עדיפויות, אילו שיקולים נחשבים לגיטימיים, וכיצד ניתן לשמור על הוגנות כאשר אי אפשר לממן כל טיפול. בכך המאמר מחבר בין זכויות חברתיות, מוסדות קבלת החלטות ואמון ציבורי במערכת הבריאות. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל גבולות הזכות לבריאות בישראל כאל כותרת כללית, אלא מציב אותם בתוך סל הבריאות ומוסדות קביעת סדרי עדיפויות. בסיס הדיון הוא דיון בזכות לבריאות, שוויון, סולידריות וחלוקת משאבים, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין הבטחה ציבורית רחבה לבין מחסור שמחייב הכרעות כואבות; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת זכות חברתית שמחייבת הליך הוגן ולא מימון בלתי מוגבל, ומתוך כך בהבהרת אמון ציבורי במערכת שמחליטה אילו טיפולים ייכנסו למימון.
לקריאת העמוד
נטישה מוסדית של נשים מקבוצות מיעוט נפגעות אלימות בישראל
המחקר עוסק בנשים פלסטיניות ואתיופיות בישראל שנפגעות מאלימות פיזית, מינית, נפשית וכלכלית, ובוחן את נגישותן למשאבי הגנה של המדינה. הוא נשען על אתנוגרפיה מוסדית ועל ראיונות חצי־מובנים: 32 אמהות חד־הוריות פלסטיניות בשנים 2007-2018, 18 נשים אתיופיות נפגעות אלימות ו־23 בעלי תפקידים בשירותים החברתיים בשנים 2013-2017. המאמר טוען כי זכויות פורמליות אינן מספיקות כאשר אזרחיות אינן מצליחות לממש ביטחון, דיור ושירותי הגנה בפועל.
לקריאת העמוד
שחיקת האזרחות במשפט החוקתי הישראלי
המאמר בוחן שתי זירות במשפט החוקתי הישראלי: רעיונות להעברת שטחים מאוכלסים והצעות לשבועת נאמנות. דרך המקרים האלה הוא מנתח כיצד אזרחות יכולה להישחק כאשר השתייכות פוליטית מותנית בנאמנות, בזהות או בגבול טריטוריאלי חדש. האזרחות מוצגת לא רק כמעמד משפטי, אלא כהגנה מפני סילוק מן הקהילה הפוליטית. לכן הסכנה אינה רק שלילת אזרחות רשמית. גם שינוי גבולות, העברת אוכלוסייה לריבונות אחרת או הצבת מבחני נאמנות יכולים להפוך אזרחות לזכות שברירית ותלויה, במיוחד עבור אזרחים פלסטינים בישראל. המאמר מדגיש שחברות פוליטית יציבה אינה אמורה להיות תלויה בהסכמה אידאולוגית מלאה. המאמר מדגיש שאזרחות היא הבטחה ליציבות פוליטית, לא פרס מותנה. כאשר נאמנות או שינוי גבולות הופכים לתנאי לחברות, האזרחות מאבדת את תפקידה כמגן מפני סילוק, במיוחד עבור מיעוט לאומי החי בתוך מדינה אתנית. בכך המאמר מציע להבין אזרחות כחומת מגן חוקתית. אם ניתן להעביר קבוצה לריבונות אחרת או לדרוש ממנה שבועת נאמנות כתנאי לשייכות, החברות הפוליטית נעשית ניתנת למיקוח.
לקריאת העמוד
מגבלות השיח המשפטי על הכיבוש אחרי 1967
ארבעים שנה לאחר 1967, המאמר בוחן עד כמה דיני הכיבוש והשיח המשפטי הנלווה להם מעצבים את המציאות בשטח. דינים אלה נועדו להגן על הזכויות והאינטרסים הבסיסיים של האוכלוסייה בשטח כבוש ולהגביל את כוחו של הכוח הכובש, אך גם מקנים לו סמכויות שלטוניות ניכרות. המקרה הישראלי־פלסטיני משמש לבחינת תפקידם ומגבלותיהם בשל משכו החריג של הכיבוש, השינויים שחלו בו והיקף הפנייה לבתי המשפט. המאמר בוחן אם ההגנה החלקית על האוכלוסייה המקומית נובעת מחסרונות פנימיים בדיני הכיבוש, ועד כמה דינים אלה יכולים להתמודד עם נסיבות שלא נצפו בעת ניסוח האמנות המרכזיות.
לקריאת העמוד
כיצד דמוקרטיה יכולה לערער שלום במקרה הישראלי־פלסטיני
המאמר טוען כי במקרה הישראלי-פלסטיני הדמוקרטיה לא רק שיקפה את רצון הציבור, אלא גם יצרה מנגנוני תיווך קואליציוניים שהחלישו את השפעתו על תהליך השלום.
לקריאת העמוד
מחאת האוהלים והאפקט המצנן של הלאומיות
המאמר קורא את מחאת האוהלים של 2011 לא רק כהתפרצות של דרישה לצדק חברתי, אלא גם כמקרה שבו גבולות הלאומיות עיצבו את מה שניתן היה לומר בשם “העם”. המחאה הצליחה לייצר שפה רחבה סביב יוקר מחיה, דיור ואי־שוויון, אך לפי הניתוח, אותה רוחביות דרשה הימנעות מנושאים מפצלים: הכיבוש, מעמד אזרחים פלסטינים, אפליה מבנית ושאלות של חלוקת משאבים לפי קווי לאום. הלאומיות פעלה כאן כאפקט מצנן: היא לא בהכרח אסרה דיון, אך הפכה חלק מן העוולות לבלתי נוחות או בלתי משתלמות פוליטית. תרומת המאמר היא בהבהרת הקשר בין צדק חברתי לבין גבולות הקהילה המדומיינת. הוא שואל מי נכלל ב“אנחנו” של המחאה, ואילו תביעות נדחקות כאשר מאבק חברתי מבקש להישאר קונצנזואלי. כך המאמר מציע לקרוא מחאה חברתית גם דרך מה שהיא אינה אומרת: אילו קבוצות, אזורים ומבני כוח נשארים מחוץ לשפה המאחדת של המאבק. כך המאמר מציע לקרוא מחאה חברתית גם דרך מה שהיא אינה אומרת: אילו קבוצות, אזורים ומבני כוח נשארים מחוץ לשפה המאחדת של המאבק. הוא חשוב משום שהוא מסביר כיצד תביעה לצדק יכולה להיות אמיצה בתחום אחד ועדיין מוגבלת בתחום אחר, במיוחד כאשר היא תלויה בתחושת סולידריות לאומית צרה.
לקריאת העמוד
זכויות ילדים תחת כיבוש: המקרה של ילדים פלסטינים במזרח ירושלים
המאמר מנתח את מצבם של ילדים פלסטינים במזרח ירושלים הכבושה דרך סיקור תקשורתי, ראיונות עם אנשי מפתח, קבוצות מיקוד ודיוני שולחן עגול. הוא טוען כי המציאות הפוליטית והאופן שבו מערכת המשפט הישראלית פועלת כלפי ילדים פלסטינים מקשים על ארגוני חברה אזרחית לערער על הפרות זכויות. הממצא המרכזי הוא שמערכות סוציו־משפטיות פורמליות ולא פורמליות נכשלות בהגנה על זכויות ילדים, וכי פעולה של ארגוני זכויות אדם בתוך כללי המערכת עלולה לחזק את השליטה במקום לפרק אותה.
לקריאת העמוד
מעבר לדמוקרטיה אתנית: אזרחות מובחנת בישראל
המאמר בוחן את מגבלות המושג ״דמוקרטיה אתנית״ ביחס לישראל. הוא טוען שהבנת המשטר מחייבת להסתכל לא רק על זכות בחירה ועל קיומו של רוב יהודי, אלא גם על מבנה המדינה, גבולות השייכות והאופן שבו קבוצות שונות מקבלות זכויות, הכרה וגישה למשאבים. כך האזרחות מוצגת כמעמד מובחן ומדורג, לא כחבילה אחידה. המאמר מפנה את תשומת הלב למתח בין אזרחות פורמלית לבין השתייכות ממשית, ובין שוויון משפטי מוצהר לבין הסדרים קבוצתיים שממקמים יהודים, אזרחים פלסטינים וקבוצות אחרות במעמדות שונים בתוך הסדר המדינתי. בכך הוא מחליף תווית אחת בניתוח של מנגנונים. המאמר מבקש לעבור מתווית רחבה לניתוח של הסדרים. הוא שואל כיצד המדינה מייצרת אזרחות מובחנת דרך מוסדות, גבולות, הכרה וחלוקת משאבים, וכך חושף מדרג שאינו תמיד נראה מתוך הזכות הפורמלית לבחור ולהיבחר. לכן התרומה שלו היא אנליטית ופוליטית כאחד: במקום לשאול אם ישראל עומדת בתווית דמוקרטיה אתנית, הוא בוחן כיצד האזרחות עצמה נעשית שכבתית ומותנית במיקום קבוצתי. הקריאה המוצעת כאן נשארת צמודה לממצא המרכזי של מעבר לדמוקרטיה אתנית: אזרחות מובחנת בישראל: המוסדות, הקטגוריות והשפות הציבוריות אינם רק רקע, אלא חלק מן הדרך שבה כוח, שייכות וזכויות מקבלים צורה מעשית.
לקריאת העמוד
התנחלות בגדה המערבית ואתוס הדיור הציוני
המאמר מנתח את המעבר מדיור כאתוס של מקלט לאומי ואישי לדיור כאקט פוליטי בעימות הישראלי־פלסטיני. הוא מדגיש שהמתנחלים המוקדמים ביקשו להפוך את הגדה המערבית ממרחב צבאי למולדת אזרחית, אך בכך הדיור עצמו נעשה מושא מרכזי של הקונפליקט.
לקריאת העמוד
אזרחות של נשים בעוני: למה נימוס אזרחי אינו מספיק
Levy ו־Kohan-Benlulu מנתחים את מאבק הדיור הציבורי לאחר מחאת האוהלים של 2011 באמצעות סיפורי חיים של נשים בעוני. המאמר מראה כיצד אכזבה ממסלול זכויות פורמלי הובילה לצורות אזרחות אזרחיות, מגוונות ופעילות.
לקריאת העמוד
ארבעה דגמים של אזרחות טובה בחינוך לזכויות אדם בישראל
המאמר מנתח את מעורבותה של האגודה לזכויות האזרח בישראל בחינוך לזכויות אדם, ומתמקד בדגמי האזרחות הטובה שמופיעים בתוכניותיה. המחקר מבוסס על ראיונות בעברית עם אנשי מקצוע בארגון, שנבחרו בדגימה מכוונת ובשיטת כדור שלג, ועל ניתוח תמטי ואינדוקטיבי של מטרות, תכנים, קהלי יעד, שיטות פעולה ואתגרים. הניתוח מראה כי הארגון מציג זכויות אדם כנורמות אוניברסליות, שוויוניות ובלתי ניתנות לשלילה, אך גם מתאים את שיח הזכויות לאוכלוסיות ולזירות שונות בתוך מסגרת של מדינה יהודית ודמוקרטית.
לקריאת העמוד
״ג׳ו אייג׳״ אצל ידוענים ישראלים: רוחניות יהודית כאזרחות
המאמר עוסק בתופעה תרבותית שנראית במבט ראשון רכה ואישית: ידוענים ישראלים המדברים על רוחניות יהודית, תיקון עצמי, חיבור למסורת, קבלה, טקסים או חיפוש פנימי. לבוביץ מציע לקרוא את התופעה לא רק כרוחניות פרטית, אלא כשיח של אזרחות. בישראל, יהדות אינה רק דת במובן צר; היא גם שפה של לאומיות, תרבות ושייכות ציבורית. כאשר ידוענים מאמצים ״ג׳ו אייג׳״, שילוב בין New Age לבין יהדות, הם אינם רק משווקים אותנטיות אישית. הם מייצרים דימוי של אזרח ישראלי יהודי שמחפש עומק, שורשים ומשמעות תוך שמירה על גמישות חילונית-תרבותית. המאמר מציב את הסלבריטאי כמתווך בין מסורת לשוק תרבותי: דמויות מוכרות יכולות להפוך פרקטיקות רוחניות למקובלות, אופנתיות ולא מאיימות. בכך נוצרת צורה של אזרחות שאינה בהכרח הלכתית או פוליטית מפורשת, אך היא מחזקת גבולות של שייכות יהודית במרחב הציבורי. התרומה המרכזית היא בהבנה שרוחניות פופולרית אינה מחוץ לפוליטיקה. היא יכולה לבנות תחושת קהילה, להציע יהדות אישית ורכה, ובו בזמן לתרום לדמיון אזרחי שבו יהודיות היא מרכז המרחב הציבורי.
לקריאת העמוד
האם לזרים מגיעות זכויות? עמדות ציבור בגרמניה ובישראל
המאמר עוסק בשאלה דמוקרטית בסיסית: האם הציבור מוכן להעניק זכויות גם למי שאינם נתפסים כחלק מן הקהילה הלאומית. באמצעות השוואה בין גרמניה לישראל, המחקר בוחן מהם הגורמים שמסבירים תמיכה או התנגדות לזכויות של זרים. הוא מתייחס למשתנים כמו תפיסת איום כלכלי, תרבותי או ביטחוני, ערכים ליברליים ואוניברסליסטיים, עמדות כלפי מיעוטים והבדלים בהיסטוריה הלאומית של שתי המדינות. התרומה של המאמר היא בכך שהוא מראה שזכויות אינן רק נוסחה משפטית; הן תלויות גם בדימוי הציבורי של מי ראוי להיכלל בקהילת הזכויות. המאמר משווה בין גרמניה וישראל ושואל אילו גורמים מעצבים תמיכה ציבורית בזכויות לזרים. הוא בוחן עמדות כלפי מי שאינם שייכים לקולקטיב הלאומי המלא, ומראה כיצד תפיסות איום, ערכים אוניברסליים והקשר לאומי משפיעים על גבולות הסולידריות. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל. לכן כדאי לקרוא אותו כמקור שמחדד לא רק עמדה נורמטיבית, אלא גם את הדרך שבה מושגים כמו שוויון, זכויות, ייצוג, סמכות ואחריות ציבורית מקבלים צורה מוסדית קונקרטית.
לקריאת העמוד
איך חינוך מיני חושף מאבקי דת ומדינה?
המאמר מציע את המושג אחריות ידע כדי לנתח מחלוקת סביב חינוך מיני בקהילות חרדיות בישראל ובאנגליה. מצד אחד עומד מודל מדינתי-חינוכי של ידע מותאם גיל, הקשור לזכויות, לחינוך ולבריאות. מצד אחר עומד מודל קהילתי של ידע מותאם שלב חיים, שבו נושאי מיניות נלמדים בעיקר סביב נישואים ולידה. ההשוואה האתנוגרפית מראה שהמחלוקת אינה רק על תוכן הלימוד, אלא על הסמכות להחליט מתי, למי ובאיזו מסגרת ידע גופני וזוגי יועבר.
לקריאת העמוד
חינוך לאזרחות גלובלית תחת סכסוך מתמשך
המאמר מציג את החינוך לאזרחות גלובלית בישראל כפרויקט שיש לו פוטנציאל דמוקרטי אך גם מגבלות עמוקות. מצד אחד, שיח גלובלי יכול לפתוח מרחב לחשיבה על זכויות אדם, אחריות חוצת גבולות, רב־תרבותיות וסולידריות. מצד אחר, סכסוך מתמשך, ביטחון, לאומיות ותוכניות לימודים ממלכתיות מצמצמים את האפשרות לאמץ נקודת מבט אוניברסלית. לכן המאמר מתאר את החינוך הגלובלי לא כיבוא פשוט של רעיון בינלאומי, אלא כתהליך שמותאם, מתווך ולעיתים מתנגש עם מציאות פוליטית מקומית. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל חינוך לאזרחות גלובלית תחת סכסוך בלתי פתיר כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך מערכת החינוך בישראל. בסיס הדיון הוא זכויות אדם, גלובליות, לאומיות, ביטחון ותוכניות לימודים, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין אחריות חוצת גבולות מול סכסוך שמחזק זהות לאומית וביטחונית; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת אזרחות גלובלית מותאמת ומתווכת בתוך מציאות מקומית, ומתוך כך בהבהרת יכולת ללמד סולידריות אוניברסלית בלי למחוק את הסכסוך.
לקריאת העמוד
כיצד קבוצות ימין בישראל מאמצות שפת זכויות אדם?
המאמר מנתח את אימוץ שיח זכויות האדם בידי קבוצות ימין בישראל באמצעות ספרות על תנועות חברתיות. הוא טוען ששיח זכויות יכול לשמש גם שחקנים שמרניים או לא-ליברליים, בלי שאלה ישנו בהכרח את עמדותיהם האידאולוגיות. הסיווג המרכזי כולל חדירה לשדה זכויות האדם ככיסוי לתעמולה פרו-מדינתית, חיקוי של שיח זכויות ככלי של אכיפת חוק, ועבודת קורבנות שבאמצעותה קבוצות ימין תובעות מעמד של צד מוחלש. כך זכויות אדם נעשות חלק מרפרטואר הפעולה של הימין הישראלי.
לקריאת העמוד
למה בישראל גברים נראים דתיים יותר מנשים?
המאמר משתמש בנתוני סקר Pew ישראלי מייצג משנת 2014, הכולל 5,601 ראיונות פנים אל פנים ומדגמי יתר של קבוצות מיעוט, כדי לבחון את הקשר בין מגדר לדתיות בישראל. הממצאים מראים שגברים ישראלים מדווחים יותר מנשים על השתתפות שבועית בתפילות, תפילה יומית וחשיבות גבוהה של הדת בחייהם. אולם ניתוח לפי קבוצות מראה שהיתרון הגברי מוגבל ליהודים, ובמיוחד ליהודים לא-חילונים; בקרב נוצרים, דרוזים ובמדדים מסוימים גם מוסלמים, הדפוס קרוב יותר למחקר המקובל שבו נשים נראות דתיות יותר. המאמר מסביר את ההבדל בכך שדתות הן מוסדות ממוגדרים, והנורמות, הציפיות והתמריצים שלהן משתנים בין מסורות דתיות.
לקריאת העמוד
אי־שוויון אתני בין ערבים ליהודים בישראל בשביעות רצון כללית מן החיים
המאמר בוחן אי־שוויון אתני בשביעות רצון כללית מן החיים בקרב צעירים בישראל, מתוך פרספקטיבה של יחסי מיעוט ורוב בין ערבים ליהודים. לפי התקציר, המחקר משתמש במדגם של 2,405 משתתפים ובודק כמה סוגי גורמים: כלכליים, כמו אי־הימצאות בלימודים, עבודה או הכשרה ומעמד חברתי־כלכלי סובייקטיבי; חברתיים־יחסיים, כמו אמון, אפליה ובדידות; וסביבתיים, כמו תנאי שכונה. המאמר שואל גם האם הפער בין ערבים ליהודים מוסבר בכך שאותם גורמים מניבים תשואה שונה לבריאות ולרווחה בכל קבוצה, או שהפער נשאר גם לאחר שליטה בהם. הממצאים מצביעים על פער משמעותי: הסיכוי שצעירים ערבים יהיו שבעי רצון או שבעי רצון מאוד מחייהם היה נמוך בהרבה מזה של צעירים יהודים. רגרסיה לוגיסטית היררכית הראתה שגורמים כלכליים, חברתיים וסביבתיים מעצבים שביעות רצון, אך אינם מבטלים את ההשפעה השלילית של מעמד מיעוט. בנוסף, גורמים חברתיים וסביבתיים השפיעו באופן דומה על שתי הקבוצות, בעוד שהגורמים הכלכליים היו פחות משפיעים בקרב הערבים.
לקריאת העמוד
צדק מרחבי, צדק עירוני ומחאת 2011
המאמר בוחן את מחאת 2011 בישראל באמצעות עקרונות הצדק של ג׳ון רולס. במקום לתאר את המחאה רק כגל של זעם חברתי, הוא מתמקד באופן שבו אי־שוויון מרחבי, מחירי דיור וחוויית החיים בעיר הפכו לשפה פוליטית. הקריאה הרולסיאנית מאפשרת להבחין בין תביעה רחבה לצדק חברתי לבין דרישה ממוקדת יותר לצדק עירוני, בעיקר סביב תל אביב ומאהלי המחאה. בתוך כך המאמר מראה גם את כוחו של המרחב העירוני כמוקד התארגנות וגם את מגבלותיו: תביעות אוניברסליות לשוויון אינן תמיד מצליחות לכלול באופן מלא את כל הפריפריות והקבוצות שנפגעות מאי־צדק מרחבי. הקריאה הרולסיאנית מאפשרת לראות את מחאת 2011 כהתמודדות עם חלוקת הזדמנויות במרחב. היא גם מזכירה שהמרכז העירוני יכול להעניק למחאה כוח וסמליות, אך אינו מבטיח שכל סוגי אי-הצדק המרחבי יקבלו מקום שווה. במובן זה, המחאה נבחנת לא רק לפי מספר המשתתפים או הסיסמאות, אלא לפי יכולתה לתרגם מצוקת דיור ותכנון עירוני לשפה של צדק הנוגעת גם למי שאינם במרכז הסמלי של המחאה. הקריאה המוצעת כאן נשארת צמודה לממצא המרכזי של צדק מרחבי, צדק עירוני ומחאת 2011: המוסדות, הקטגוריות והשפות הציבוריות אינם רק רקע, אלא חלק מן הדרך שבה כוח, שייכות וזכויות מקבלים צורה מעשית.
לקריאת העמוד
למה זכויות אדם וזכויות בעלי חיים הופרדו בישראל?
וייס מנתחת את ההפרדה בין זכויות אדם לזכויות בעלי חיים בישראל. המאמר מראה שבמרחב פוליטי שבו זכויות אדם מזוהות לעיתים עם ביקורת על הכיבוש ועם מחלוקת לאומית, פעילים למען בעלי חיים יכולים להציג את מאבקם כבלתי מאיים, מוסרי וא-פוליטי לכאורה. הביטוי הפרובוקטיבי שבכותרת מדגים את ההבחנה שמייצרים פעילים בין סבל בעלי חיים לבין שאלות של ביטחון, טרור וזכויות פלסטינים. בכך המאמר חושף כיצד קטגוריות מוסריות נפרדות נבנות בתוך חברה מסוכסכת. דרך המוקד של הפרדת זכויות בעלי חיים מזכויות אדם בישראל תחת שיח ביטחוני וסימון פוליטי של זכויות פלסטינים, המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו.
לקריאת העמוד
אילו מהגרים מעוררים התנגדות בישראל?
המחקר משתמש בניסוי סקר פקטוריאלי שבו הוצגו למשיבים תיאורי מהגרים עם שילובים שונים של מגדר, יבשת מוצא, השכלה, דת, רמת דתיות וסיבת ההגירה. הוא משווה בין מדגמים מייצגים של יהודים וערבים בישראל ובודק עמדות כלפי קבלה למדינה והקצאת זכויות. הניתוח מצא שערבים תומכים יותר במהגרים מאשר יהודים, ושדת המהגר היא המאפיין המשפיע ביותר: יהודים העדיפו מהגרים יהודים והתנגדו ללא-יהודים, במיוחד מוסלמים, ואילו ערבים נטו להעדיף מהגרים לא-יהודים, במיוחד מוסלמים.
לקריאת העמוד
הפרמיה היהודית בחוק השבות
המאמר מנתח אפליה אתנו-דתית כלפי עולים שאינם נחשבים יהודים לפי ההלכה אך נכנסים לישראל מכוח תיקון 1970 לחוק השבות. באמצעות סקר מייצג לצד קבוצות מיקוד וראיונות עומק, הוא בודק כיצד איומים סוציו-אקונומיים ואיומים סמליים על הזהות הלאומית קשורים לתמיכה באפליה. הממצאים מראים שהתמיכה באפליה חזקה במיוחד ביחס לכניסה למדינה ולזכויות פוליטיות, וחלשה יותר ביחס לזכויות רווחה.
לקריאת העמוד
ייצוג השואה ותפיסות דמוקרטיה וזכויות אדם בישראל
המאמר בוחן את השלכות הוראת וזיכרון השואה בישראל על עמדות כלפי דמוקרטיה וזכויות אדם, וטוען שגישה הקשרית יכולה לחזק הבנה של זכויות אזרח שוות וזכויות אדם אוניברסליות.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה במערכת החינוך דרך בחינת הבגרות באנגלית
המאמר מתמקד בבחינת הבגרות באנגלית כדי לבחון את הדמוקרטיות של מערכת החינוך בישראל. אנגלית היא מקצוע בעל ערך חברתי וכלכלי גבוה, והצלחה בו משפיעה על אפשרויות עתידיות באקדמיה ובשוק העבודה. לכן הבחינה אינה רק כלי הערכה פדגוגי, אלא מנגנון שמחלק הזדמנויות. המאמר מצביע על המתח בין מערכת בחינות אחידה, שמבטיחה לכאורה סטנדרט שווה, לבין הבדלים עמוקים במשאבים, הכנה, רקע לשוני ונגישות להוראה איכותית. כך הוא מציע להבין דמוקרטיה בחינוך דרך השאלה האם כלל התלמידים מקבלים תנאים ממשיים להשתתפות ולהצלחה. המאמר משתמש בבחינת הבגרות באנגלית בישראל כמקרה מבחן לשאלה האם מערכת החינוך פועלת באופן דמוקרטי ושוויוני. הוא בוחן כיצד בחינה מרכזית, שפה זרה ודרישות מיון יכולות להרחיב הזדמנויות אך גם לשעתק פערים בין תלמידים וקבוצות. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל. לכן כדאי לקרוא אותו כמקור שמחדד לא רק עמדה נורמטיבית, אלא גם את הדרך שבה מושגים כמו שוויון, זכויות, ייצוג, סמכות ואחריות ציבורית מקבלים צורה מוסדית קונקרטית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אידאולוגיה מול פרגמטיזם בדינמיקת הממשל בישראל
המאמר טוען שהשפעתן של מפלגות דתיות והמרכזיות של ערכים דתיים במדיניות ציבורית יוצרות אתגר מתמשך ליציבות, ללכידות וליכולת של ישראל לשלב בין ממדיה הדתיים והחילוניים.
לקריאת העמוד
אזרחות מקוטעת של הומוסקסואלים בדמוקרטיה דתית־לאומית
המאמר מציע להשתמש במושג אזרחות מקוטעת כדי להבין מצב שבו זכויות של אזרחים מתרחבות בתחומים מסוימים אך נשארות חסומות בתחומים אחרים. המקרה הוא הומוסקסואלים בישראל: מדינה המתוארת לעיתים כידידותית ללהט"ב, שבה קיימות זכויות חברתיות־כלכליות רבות, אך אין הכרה מלאה בזכויות נישואים. לפי המקורות שאותרו, המאמר טוען שהרחבת הזכויות התאפשרה הודות לתהליך הדרגתי של ליברליזציה ולפתיחות גוברת של מוסדות מסוימים. עם זאת, התהליך לא הוביל להכלה חברתית מלאה אלא לאזרחות מקוטעת, משום שזכויות מלאות היו מתנגשות עם ערכי ליבה יהודיים־לאומיים ועם אוטונומיה מוסדית ששחקני וטו מתנגדים יכולים להפעיל. המאמר בוחן את מעמדם של הומוסקסואלים בישראל דרך המושג אזרחות מקוטעת. לפי המקורות המאמריים שאותרו, הוא מסביר כיצד התרחבו זכויות חברתיות־כלכליות בעקבות ליברליזציה ופתיחות מוסדית, אך זכויות נישואים והכלה חברתית מלאה נותרו חסומות בידי ערכי ליבה יהודיים־לאומיים ושחקני וטו מוסדיים. משום שבסיס המקור הוא התקציר בלבד, הסיכום נשאר נאמן למסגרת שאומתה ואינו מייחס למקור ממצאים פרקיים או דוגמאות שלא תועדו.
לקריאת העמוד
לתת לשועל לשמור על הלול: זכויות אדם במערכת הכליאה הישראלית
המאמר מציב את בתי הסוהר כמקום שבו ניתן למדוד את עומק המחויבות של דמוקרטיה ליברלית לזכויות אדם. החוק והאמנות יכולים להכיר בזכויות אזרחיות ובריאותיות של אסירים, אך השאלה המרכזית היא האם הזכויות מיושמות בתוך מוסד סגור שבו המדינה מחזיקה כוח כמעט מוחלט. החוקרים בוחנים את החקיקה הישראלית הנוגעת לזכויות אזרחיות ולשירותי בריאות של אסירים, את מנגנוני היישום ואת הסיבות לפער בין ההצהרה המשפטית לבין המציאות. הממצאים המרכזיים ברורים: שירות בתי הסוהר מחויב רשמית להגנה על זכויות אסירים, אך בפועל רמת היישום והפיקוח על פעילות אנשי הסגל ירדה למינימום. מכאן נובע שהמערכת אימצה שפה ליברלית של זכויות, אך לא פיתחה כלי פרגמטי שמבטיח שמירה ממשית על זכויות יסוד של כלואים. כותרת המאמר, “לתת לשועל לשמור על הלול”, מבטאת את בעיית הפיקוח העצמי: כאשר הגוף שמחזיק בכוח הוא גם הגוף שמפקח על עצמו, שקיפות וזכויות עלולות להישחק. המאמר מסתיים בהמלצה לצעדים מעשיים שיסייעו לדמוקרטיה הישראלית להבטיח חירויות חיוביות ושירותי בריאות הולמים לאסירים.
לקריאת העמוד
חוק הלאום: סף של חיסול?
המאמר טוען שחוק הלאום, שנחקק ביולי 2018, אינו רק הצהרה חוקתית על זהות המדינה אלא ציון דרך בדרך שבה ישראל מציגה את עצמה ואת הלאומיות שלה. סעדי מציב את החוק בתוך מסגרת ביקורתית של לאומיות קולוניאלית-התיישבותית, וטוען שהוא מבטא התרחקות מזיהוי עם סדר ליברלי מערבי ואימוץ בולט יותר של השקפת עולם ימנית-פופוליסטית. לפי המאמר, הבלעדיות היהודית שהחוק מעגן אינה תוצר חדש של שינויים פוליטיים או דמוגרפיים בעשורים האחרונים. שורשיה נמצאים בוויכוחים מוקדמים לאחר הקמת המדינה, ומאז היא הופיעה בצורות משתנות ובכיסוי רעיוני של חריגות ישראלית. התרומה המרכזית היא בהצגת החוק כהמשך והסלמה גם יחד: המשך של מגמות ותיקות, אך במעמד משפטי ופוליטי גלוי יותר.
לקריאת העמוד
רטוריקה שיפוטית, פרקליטי מדינה וזכויות אדם באינתיפאדה
המאמר מציע למדוד כוח שיפוטי לא רק לפי פסקי דין רשמיים, אלא גם לפי הסדרים מחוץ לבית המשפט ולפי היחס בינם לבין השפה השיפוטית. דותן טוען שבתקופות של משבר לאומי בתי משפט עשויים להימנע מעימות פומבי עם הממשלה סביב זכויות מיעוטים, אך עדיין להפעיל לחץ על המנגנון המשפטי של המדינה ולכוון להסדרים מיטיבים יותר מן התוצאה הרשמית. המקרה של בג״ץ בזמן האינתיפאדה משמש להדגמת מנגנון שבו בית המשפט משפיע על פרקטיקות חברתיות ושלטוניות תוך שמירה על האוטונומיה המוסדית שלו מול הממשלה ודעת הקהל.
לקריאת העמוד
הפרדוקס של משפט זכויות האדם בבתי המשפט בישראל
המאמר מציע מיפוי מקיף ראשון של מקומו של משפט זכויות האדם הבין־לאומי בפסיקה הישראלית. באמצעות ניתוח כמותי ואיכותני של כל ההחלטות בכל בתי המשפט שהזכירו משפט זכויות אדם בין־לאומי בין 1990 ל־2019, דוידסון והוסטובסקי ברנדס מראות שהאזכורים אינם מתפזרים באופן שווה. הם מופיעים בעיקר בתחומי זכויות ילדים והליך הוגן, ורק לעיתים רחוקות בשאלות של שוויון אתני ומגדרי. ממצא מרכזי נוסף הוא שחלק משמעותי מן האזכורים אינו מרחיב זכויות אלא מסייע להצדיק פעולת מדינה. מכאן הפרדוקס: אותה שפה משפטית יכולה לשמש גם להגנה אמנציפטורית וגם לשימור כוח שלטוני.
לקריאת העמוד
המעבר של בגץ מדיני כיבוש לזכויות אדם
המאמר מנתח שינוי בדפוסי הפסיקה של בית המשפט הגבוה לצדק בנוגע לשטחים: מעבר מהמסגרת של דיני כיבוש, המדגישה סמכויות צבאיות וחובות של כוח כובש, למסגרת של זכויות אדם, המדגישה זכויות אישיות ואיזונים חוקתיים. המעבר אינו מוצג כשינוי לשוני בלבד, אלא כדרך אחרת להבין את תפקיד בית המשפט ואת היחסים בין ביטחון, שליטה וזכויות. המאמר בוחן מה השינוי מאפשר, אך גם מה הוא מטשטש, במיוחד כאשר שפת זכויות האדם משתלבת בניהול מתמשך של שליטה צבאית. בכך הוא מספק קריאה ביקורתית של משפט, כיבוש ודמוקרטיה בישראל. דרך המוקד של המעבר בפסיקת בגץ מדיני כיבוש לשפת זכויות אדם בשטחים והאמביוולנטיות של השינוי, המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו.
לקריאת העמוד
מונופול המדינה על פגיעה מותרת בזכויות אדם
המאמר של ריצ׳רד הארדינג עוסק בפסק הדין הישראלי שפסל את מודל בית הסוהר הפרטי וקבע כי הפעלה וניהול של כליאה אינם שירות רגיל שניתן להפריט. נקודת המוצא היא שכליאה כוללת בהכרח פגיעה מותרת אך עמוקה בזכויות אדם: שלילת חירות, שליטה בגוף, כפיפות למשמעת, פיקוח מתמיד ותלות מוחלטת של האסיר במנגנון המנהל אותו. לכן השאלה אינה רק האם חברה פרטית תנהל בית סוהר ביעילות, אלא מי רשאי להחזיק בכוח כזה בשם הציבור. המאמר מציג את החלטת בית המשפט כצעד חריג בהשוואה בינלאומית: במקום להסתפק בביקורת על תנאי המכרז או על איכות הפיקוח, בית המשפט התערב ברמה העקרונית וקבע שהפעלת מאסר למטרת רווח פוגעת בכבוד האדם ובאופייה הציבורי של סמכות הענישה. בכך הדיון בהפרטה הופך לדיון חוקתי על גבולות המדינה הדמוקרטית. המדינה רשאית להפעיל כוח כפייה, אך דווקא משום כך היא אינה רשאית להתנער ממנו ולהעבירו לגורם ששיקוליו כוללים רווח מסחרי. המאמר מדגיש שהפסיקה אינה שוללת כל מעורבות פרטית בשירותים סביבתיים, אלא מסמנת את ליבת הכליאה עצמה כתחום שבו אחריות, לגיטימציה ופיקוח ציבורי חייבים להישאר בידי המדינה.
לקריאת העמוד
מעמד המיעוט הערבי בדמוקרטיה אתנית
המאמר מציג את ישראל כמקרה של דמוקרטיה אתנית: משטר שבו קיימות בחירות, אזרחות וזכויות פוליטיות, אך המדינה מזוהה עם קבוצת רוב אתנו־לאומית ומעניקה לה עדיפות סמלית, מוסדית ומשאבית. בתוך מסגרת זו, המיעוט הערבי נהנה ממעמד אזרחי ומהשתתפות פוליטית, אך מתמודד עם אפליה, חשדנות ביטחונית, הדרה לאומית ופערים מבניים. התרומה היא בהצגת המתח הזה כמבנה משטרי ולא רק כרשימת בעיות מדיניות נפרדות. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל מעמד המיעוט הערבי בדמוקרטיה אתנית כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית עם מיעוט לאומי ערבי. בסיס הדיון הוא אזרחות, השתתפות פוליטית, אפליה, חשד ביטחוני ופערים מבניים, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין זכויות אזרחיות ומוסדות דמוקרטיים לבין עדיפות אתנו-לאומית לרוב; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת דמוקרטיה אתנית כמבנה משטרי, ומתוך כך בהבהרת תפיסת אי-השוויון לא כחריגה נקודתית אלא כחלק מסדר פוליטי.
לקריאת העמוד
יהודים וערבים בישראל: סובלנות פוליטית בתוך סכסוך
המאמר בוחן את הסובלנות הפוליטית בישראל דרך עדשת הסכסוך היהודי-ערבי. במקום לשאול רק האם אזרחים תומכים באופן כללי בדמוקרטיה, שמיר וסאליבן שואלים כלפי מי מופנית אי-הסובלנות, ומה קורה כאשר נורמות דמוקרטיות מופשטות פוגשות קונפליקט לאומי ממשי. הממצא המרכזי הוא דפוס של “אי-סובלנות ממוקדת”: שתי הקבוצות אינן מפזרות את התנגדותן באופן אקראי, אלא מכוונות אותה אל הקבוצה הפוליטית המזוהה בעיניהן כאיום. ערבים בוחרים בעיקר מטרות מתוך הימין היהודי, ואילו יהודים בוחרים בעיקר מטרות מתוך השמאל הערבי. המאמר מדגיש שאי-סובלנות פוליטית נובעת בדרך כלל מתחושת איום קיצוני, אך יכולה להיחלש אם קיימת מחויבות חזקה לנורמות דמוקרטיות ולזכויות מיעוט. בישראל, לפי המאמר, ההקשר מספק תחושת איום חזקה אך אינו מעודד מספיק יישום של נורמות דמוקרטיות מופשטות על היריב הקונקרטי. לכן המחויבות לדמוקרטיה אינה בהכרח מתורגמת להגנה על זכויות הקבוצה המאיימת. התרומה של המאמר היא בהראותו שסובלנות פוליטית אינה תכונה כללית בלבד, אלא מבחן של דמוקרטיה תחת לחץ זהותי וביטחוני.
לקריאת העמוד
דיני תקשורת וזכויות תרבות של המיעוט הערבי
המאמר בוחן מסמכים שעיצבו את תעשיית התקשורת בישראל ואת התפתחותם ההיסטורית, כדי לחשוף את ההנחות שמאחורי מדיניות התקשורת. שכטר טוען כי זכויות המדיה והתקשורת של הפלסטינים בישראל מעוצבות באופן שמונע מהם זכויות תרבות קולקטיביות, ובייחוד את האפשרות לבטא זהות דרך תקשורת המונים ולהשתתף באופן שווה בבניית התרבות הלאומית. המדיניות מתארת את הפלסטינים אזרחי ישראל כמיעוט לשוני ולעיתים כ“אויב מבית”, ולכן דוחקת את השתתפותם לערוצים נפרדים המיועדים להם ולצופים ערבים במדינות שכנות. המאמר קושר זאת לפרשנות מצומצמת של דמוקרטיה, המתרחקת מהזדהות עם המזרח ומאמצת היגיון נאו־ליברלי.
לקריאת העמוד
ייצוג ודה-לגיטימציה של אזרחים ערבים במשטר חצי-דמוקרטי
המאמר מציע לתאר את ישראל כמשטר חצי-דמוקרטי דרך ניתוח הייצוג הערבי בכנסת. הטענה המרכזית היא שהאזרחים הערבים משתתפים במערכת הפרלמנטרית, אך ייצוגם נחסם, מתומרן ונשאר רחוק ממוקדי כוח ממשיים. הניתוח עוקב אחר התפתחות הייצוג הערבי, כולל ניסיונות מוקדמים לצמצם את כוחו באמצעות רשימות לוויין וייצוג סמלי. הוא מדגיש כי דה-לגיטימציה של אזרחים ערבים ומנהיגיהם מאפשרת לרוב לפגוע בזכויות המיעוט ולגייס תמיכה ציבורית נגדו. לכן הבעיה אינה רק מספר המושבים בכנסת, אלא השאלה אם הייצוג מסוגל לבטא אינטרסים אמיתיים ולהשפיע על מוקדי ההכרעה.
לקריאת העמוד
המעמד המשפטי של הערבים בישראל
הספר מציע ניתוח משפטי של מעמד המיעוט הערבי בישראל כחלק מפרויקט מחקר רחב על מצבם של הערבים בישראל. קרצמר מראה שהמשפט אינו פועל מחוץ להקשר פוליטי וחברתי: הוא משקף אידיאולוגיות, אינטרסים ועמדות, ולכן שוויון פורמלי אינו מספיק להבנת מעמדם של אזרחים ערבים. מוקד הספר הוא שני מתחים מרכזיים: הגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית המחויבת לשוויון אזרחי, ומעמדו של מיעוט לאומי הקשור לעם הפלסטיני בעיצומו של סכסוך ממושך.
לקריאת העמוד
הממסד הדתי, פלורליזם ושוויון בישראל
המאמר מנתח כיצד מבנה חוקתי שמעניק כוח מדינתי ליהדות האורתודוקסית מייצר מתח עם ערכים ליברליים של פלורליזם, שוויון וחירות. הוא מראה שהכוח הדתי הממוסד אינו רק סמל תרבותי, אלא מנגנון משפטי ומנהלי שיכול לעקוף ערכים ליברליים. לכן התשובה לשאלת הכותרת, Can the Circle be Squared?, היא שריבוע המעגל אפשרי רק במובן מוגבל: לא באמצעות ניטרליות או פלורליזם פסיבי, אלא באמצעות פלורליזם שוויוני ופעיל, ובכלל זה ביקורת שיפוטית שמגינה על שוויון גם מול מוסדות דת חזקים. המאמר גם בוחן באופן ביקורתי את היישום החלקי של גישה זו בבית המשפט העליון בישראל.
לקריאת העמוד
חירות דת במדינת ישראל
הפרק “Religious Liberty in the State of Israel” מתאר את חירות הדת בישראל כמרחב משפטי ופוליטי קשה להגדרה. לרנר מדגיש שישראל אינה תאוקרטיה: אין בה דת רשמית ממוסדת באופן מלא, והיא פועלת במסגרת מוסדות דמוקרטיים. אך באותה מידה, ישראל גם לא אימצה הפרדה של דת ומדינה ולא העניקה שוויון מלא בין דת הרוב לבין אמונות אחרות. לכן היחסים בין חירות דת, שוויון דתי ומדיניות ציבורית אינם ניתנים לנוסחה פשוטה. ישראל עצמה תיארה בפני ועדת זכויות האדם של האו״ם את יחסי דת ומדינה כמבוך וכטלאים של חוקים ופרקטיקות שקשה להכליל. הסיבות לכך כוללות היסטוריה, שיקולים פוליטיים, מפלגות, היעדר חוקה וכוחה הרחב של הכנסת. אך דווקא הפוליטיקה המפלגתית, שלעיתים משתקת את הכנסת, יוצרת מצב שבו לבית המשפט יש תפקיד מרכזי בהגנה על חירויות דת בסיסיות. הפרק חשוב משום שהוא מציג את חירות הדת בישראל לא כבעיה אחת, אלא כמערכת של איזונים לא יציבים בין יהדות המדינה, זכויות מיעוטים, חופש מצפון וכוח שיפוטי.
לקריאת העמוד
חוק השבות בגיל שישים: היסטוריה, אידאולוגיה והצדקה
המאמר בוחן את חוק השבות מ־1950 ככלי למימוש עלייה יהודית וקיבוץ גלויות, ומסביר מדוע רות גביזון מצדיקה את עקרון השבות אך מציעה לבחון מחדש חלק מהסדריו.
לקריאת העמוד
חוקי היסוד החדשים ומהפכה חוקתית קטנה
המאמר מנתח את שני חוקי היסוד של 1992 כרגע חדש במשפט החוקתי הישראלי: עד חקיקתם לא הייתה בישראל מגילת זכויות חוקתית, אף שחוקי יסוד אחרים הסדירו חלקים רבים מן המבנה השלטוני. קרצמר מסביר שהחוקים נולדו מתוך קושי פוליטי להעביר מגילת זכויות כללית, ולכן התמקדו בזכויות שנראו פחות נפיצות מבחינה פוליטית. עם זאת, הוא מראה שהשלכותיהם עשויות להיות רחבות, במיוחד סביב ביקורת שיפוטית על חקיקה קיימת, חקיקת חירום והאיזון בין זכויות לבין אינטרסים ציבוריים.
לקריאת העמוד
זכויות אדם בישראל
המאמר טוען שהמהפכה החוקתית בישראל לא השפיעה רק על הרשות השופטת, האוכפת את ההגנה על זכויות אדם, אלא גם על הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. לפי הניתוח, הצעות חוק ופעולות ממשלה נבחנות בזהירות רבה יותר כדי לוודא שהן עומדות בדרישות חוקתיות. המאמר מרחיב את הדיון גם לשיח הציבורי בישראל, להגנת זכויות האדם בשטחים שישראל מחזיקה מאז 1967, ולתפקיד הזכויות בתקופות של פעילות טרור.
לקריאת העמוד
בית המשפט העליון כקובע סדר יום של זכויות
הספר בוחן את תפקיד בג״ץ בחיים הפוליטיים בישראל דרך מודל שמדגיש שני גורמים: אי־משילות של המערכת הפוליטית ותרבות פוליטית חלופית. הטענה המרכזית היא שהתנהגותם של שחקנים פוליטיים ומשפטיים בישראל מושפעת מן המפגש בין תנאים מוסדיים פורמליים לבין נורמות לא־פורמליות. בתוך המודל הזה, החלטות בג״ץ אינן רק הכרעות נקודתיות אלא גם דרך לבטא ערכים של המדינה, לעצב כיוון נורמטיבי־חינוכי ולשמר מחויבות לזכויות אדם כל עוד דפוס הפעולה הפוליטי הרחב אינו משתנה.
לקריאת העמוד
אזרחות חברתית: ההיבט המוזנח של המשפט החוקתי הישראלי
המאמר מציב את האזרחות החברתית בתוך התפתחות החוקתיות הישראלית. לפני 1992, זכויות רבות פותחו בפסיקה אך הדגש היה אזרחי־פוליטי, בעוד הגנות חברתיות נשענו יותר על חקיקה ועל מדינת הרווחה. לאחר חוקי היסוד, הזכויות שלא עוגנו במפורש נותרו חלשות יותר. בית המשפט הכיר במידה מסוימת בזכות לקיום מינימלי בכבוד, אך המחברים מזהירים שגישה מינימלית מגנה רק על מצבי קצה ואינה יוצרת אזרחות חברתית חוקתית חזקה. ברק־ארז וגרוס טוענים שהמשפט החוקתי הישראלי העניק הגנה חזקה יותר לזכויות אזרחיות ופוליטיות מאשר לזכויות חברתיות. חוקי היסוד של 1992 יצרו מבנה דו־שכבתי: זכויות שנכנסו לחוקי היסוד זכו להגנה חוקתית, בעוד זכויות חברתיות רבות נותרו מחוץ למסגרת או הוכרו רק באופן צר דרך כבוד האדם. המאמר טוען שהחוקתיות הישראלית מגנה חלקית בלבד על זכויות חברתיות, בעיקר דרך רף מינימלי של קיום בכבוד. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
המהפכה החוקתית הלא גמורה וזכויות חברתיות
המאמר מציג את המהפכה החוקתית בישראל כבלתי שלמה משום שההגנה על זכויות כלכליות וחברתיות נותרה חלשה בהשוואה לזכויות אזרחיות ופוליטיות. רבין ושני מנתחים את אסטרטגיות הפרשנות שבית המשפט העליון אימץ ביחס לחוקי היסוד של 1992, במיוחד ביחס לכבוד האדם, ומבקרים את הימנעותו מיישום אסטרטגיות דומות כדי לשלב זכויות חברתיות במשפט החוקתי. הם מצביעים על חוסר איזון חוקתי ועל חשש לאי־עמידה בהתחייבויות ישראל לפי האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, אך מזהים בפסקי הדין יתד ומרציאנו סימנים לשינוי אפשרי לפחות ביחס לגרעין קשה של זכויות חברתיות.
לקריאת העמוד
אחרי אוקטובר 2000, בג״ץ נע בין הגנה דמוקרטית להימנעות
המאמר מציב את אירועי אוקטובר 2000 כרקע של אלימות מוגבלת אך טעונה, שהעמיקה את אי האמון בין יהודים לערבים בישראל. הוא מבחין בין הערכת פעולת בית המשפט העליון בהקשר נתון לבין השפעה עקיפה של פסיקתו דרך נורמות כלליות בתחומי דת ומדינה, פוליטיקה, כלכלה, שסעים פנימיים ומגדר. בתוך כך, המאמר מדגיש כי גם פסקי דין שאינם עוסקים ישירות במיעוט הערבי-פלסטיני עשויים להשפיע עליו, ומזכיר במיוחד את תרומת בית המשפט לעליית חברה אזרחית בתוך המיעוט.
לקריאת העמוד
תביעות נזיקין על הפרות זכויות אדם: המבט הישראלי
הפרק ממקם את דיני הנזיקין בתוך מערך ישראלי רחב של הגנות על זכויות אדם: חוקתיות, פליליות, מינהליות ואזרחיות. הוא עוסק בעילות התביעה שבאמצעותן בתי משפט בישראל מעניקים פיצוי על נזק שנגרם מהפרות זכויות, גם כאשר הפגיעה נעשית בידי רשויות המדינה וגופים ציבוריים וגם כאשר היא נעשית בידי גורמים פרטיים. מסקנתו המרכזית כפולה: המשפט הישראלי מציע ארגז כלים עשיר, אך הפסיקה עדיין מתקשה לגבש מסלול מאוזן להטלת אחריות מוחלטת על המדינה, אורגניה או נושאי משרה, ללא הוכחת אשם, רשלנות או סטייה מהתנהגות סבירה, גם בנסיבות מוגבלות.
לקריאת העמוד
ביקורת מינהלית של בג״ץ בזמן האינתיפאדה השנייה
המאמר מציב את פעילות בג״ץ בתקופת האינתיפאדה השנייה בתוך דיון רחב על ביקורת מינהלית בזמן משבר. הוא מתאר את בית המשפט הישראלי כמוסד שהיה נכון לדון בהשגות על פעולות מינהליות של הרשויות גם כאשר אלה נשענו על סמכויות חירום, לרבות תקנות ההגנה המנדטוריות מ-1945. הניתוח קושר בין מסגרת חוקתית חלקית של חוקי יסוד, מסורת של ביקורת שיפוטית, עומס מוסדי ואמון ציבורי גבוה יחסית בבית המשפט ובצה״ל לעומת מוסדות פוליטיים אחרים.
לקריאת העמוד
הסכסוך הישראלי-פלסטיני במבט של המשפט ההומניטרי הבין-לאומי
המאמר מנתח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת מבטו של המשפט ההומניטרי הבין-לאומי. לפי התקציר, מסגרת זו יכולה לשמש להגנה על אזרחים בעת סכסוך מזוין.
לקריאת העמוד
גבולות ההתדיינות על זכויות קבוצתיות בישראל
המאמר מנתח כיצד ארגוני זכויות ועותרים פלסטינים-ערבים השתמשו בהתדיינות משפטית כדי לקדם זכויות קבוצתיות בישראל. הוא מראה כי גם כאשר העתירות הצליחו במובן משפטי טכני, פסקי הדין לא יצרו מסגרות פעולה ואכיפה שהבטיחו שוויון מהותי ומתמשך. לכן המאמר מציב את בית המשפט כזירה חשובה אך מוגבלת: הוא יכול להכיר בעוולות ולנסח זכויות, אך ללא מנגנוני יישום רחבים קשה להפוך הכרעה משפטית לשינוי קבוצתי בר-קיימא.
לקריאת העמוד
דפוסי אי-שוויון אתני בכלכלת ישראל
הפריט עוסק בספר The Arab Minority in Israel’s Economy: Patterns of Ethnic Inequality, שמנתח את מעמדם הכלכלי של האזרחים הערבים בישראל. הספר מבקש להראות כי המיעוט הערבי אינו נמצא מחוץ לכלכלה הישראלית, אלא בתוכה, אך במעמד לא שוויוני. דרך נתונים של עשרות שנים, המחברים בוחנים כיצד השתתפות בשוק העבודה, סוגי תעסוקה, רמות הכנסה ומסלולי קידום משקפים היררכיה אתנית מתמשכת. חשיבות הספר היא בכך שהוא מחבר בין אזרחות לבין כלכלה: ההבטחה לשוויון פוליטי וחברתי אינה נבחנת רק בחוקים או בהצהרות, אלא ביכולת של אזרחים לגשת למשרות, להשכלה מתגמלת, למרחבי פיתוח ולמשאבים ציבוריים. דפוסי אי-השוויון המתוארים אינם נובעים מגורם יחיד. הם קשורים למבנה שוק העבודה, לפיתוח לא שוויוני של יישובים ערביים, לרשתות תעסוקה נפרדות, לחסמים מוסדיים וליחסי רוב-מיעוט במדינה יהודית ודמוקרטית. לכן הספר משמש בסיס להבנה רחבה יותר של הדמוקרטיה הישראלית: שוויון אזרחי פורמלי יכול להתקיים לצד אי-שוויון כלכלי עמוק. הפריט חשוב במיוחד משום שהוא ממקם את הדיון בערבים בישראל לא רק בזירת זהות וביטחון, אלא בזירת חלוקת ההזדמנויות היומיומית.
לקריאת העמוד
המיעוט הערבי בכלכלה הישראלית
הספר מציג את האזרחים הערבים בישראל כמיעוט אזרחי בעל שוויון פוליטי פורמלי אך בעל מיקום כלכלי נחות בתוך חברה אתנית מחולקת. באמצעות ניתוח דפוסי תעסוקה, הפרדה קהילתית ותחרות בשוק העבודה, הוא מראה כי הפערים בין יהודים לערבים אינם נובעים רק מתכונות אישיות או מהשכלה. הם קשורים גם למחסור בהזדמנויות ביישובים הערביים, לתלות בשווקים יהודיים, לאפליה מצד מעסיקים ולמדיניות שהותירה את האזרחים הערבים בשוליים.
לקריאת העמוד
בין אומה למדינה: אזוריות שסועה בקרב פלסטינים־ערבים בישראל
המאמר בוחן את סוגיית זכויות, שוויון ומעמדן של קבוצות מיעוט בישראל דרך עדשה של זכויות, שוויון ומיעוטים.
לקריאת העמוד
חינוך לסובלנות מול השסע היהודי־ערבי
המאמר בוחן את סוגיית חינוך לסובלנות מול השסע היהודי־ערבי דרך עדשה של זכויות, שוויון ומיעוטים.
לקריאת העמוד
ארגונים פלסטיניים בישראל: שוויון אזרחי או חברה אזרחית אתנית
המאמר מעביר את הדיון בפוליטיקה של האזרחים הפלסטינים בישראל מן הפרלמנט אל החברה האזרחית. הוא טוען כי ארגונים פלסטיניים משתמשים בכלים המזוהים עם חברה אזרחית, אך מטרותיהם מכוונות לעיתים להעצמת קהילה אתנית מובחנת, להכרה בה ולשינוי מוסדי שייטיב עמה. לצד ארגונים המספקים מענים מעשיים בתחומי חינוך, תרבות, דיור, תקשורת ותעסוקה, המאמר מזהה גם פעילות המבקשת להתמודד עם שורשי הכפיפות של המיעוט בתוך מדינה המזוהה עם הרוב היהודי.
לקריאת העמוד
חלוקה והמיעוט הערבי-פלסטיני בישראל
המאמר עוסק במתח בין רעיון החלוקה ההיסטורי לבין מעמדו של המיעוט הערבי-פלסטיני בתוך מדינת ישראל. נקודת מוצא מרכזית היא פרסום מסמכי “החזון העתידי” של הערבים הפלסטינים בישראל ב-2006, שבהם אינטלקטואלים, מנהיגים ופעילים הציעו ניסוח מחודש של מעמד המיעוט ושל מבנה המדינה. לפי התקציר והקטעים הזמינים, המסמך דחה את הגדרת ישראל כמדינה יהודית בטענה שהגדרה זו מדירה את האזרחים הערבים ומונעת שוויון מלא. ססר קורא את העמדה הזאת מול ההיסטוריה של החלוקה: פתרון שתי מדינות נועד להפריד בין שתי תנועות לאומיות, אך בפועל הותיר בתוך ישראל מיעוט פלסטיני אזרחי שמאתגר את הניסיון ליישב בין מדינה יהודית לבין אזרחות שווה. המאמר מציב לכן שאלה פוליטית עמוקה: האם החלוקה יכולה לתת מענה לשאלת הסכסוך אם בתוך אחת המדינות ממשיכה להתקיים קהילה לאומית שמבקשת הכרה קולקטיבית. חשיבות המאמר היא בכך שהוא מחבר בין 1947, 1948 והדיונים בני זמננו על “יהודית ודמוקרטית”, ומראה שהמיעוט הפלסטיני בישראל אינו נספח לסכסוך אלא חלק מהבעיה ומהאפשרות להסדר.
לקריאת העמוד
הערבים בישראל
הספר The Arabs in Israel של סברי ג׳יריס הוא מן העבודות המוקדמות והמשפיעות שתיארו את מעמד האזרחים הערבים בישראל מנקודת מבט ביקורתית פלסטינית. הוא בוחן את השנים שלאחר 1948 ואת הדרך שבה המדינה עיצבה את חיי המיעוט הערבי באמצעות אזרחות פורמלית מצד אחד ומנגנוני שליטה, הפקעת קרקעות, ממשל צבאי, חקיקה ומדיניות ביטחונית מצד אחר. חשיבות הספר נובעת מהמתח שהוא מציב במרכז: הערבים בישראל הם אזרחים, אך אזרחותם התפתחה בתוך מדינה המגדירה את עצמה יהודית ונושאת זיכרון מלחמה, עקירה וסכסוך לאומי. לכן הספר אינו מתאר רק אפליה חברתית כללית, אלא מערכת שלמה של יחסי כוח בין רוב לאומי למיעוט ילידי. הוא עוסק בהשלכות של הממשל הצבאי על חופש תנועה, ארגון פוליטי וחיי יומיום; בשאלות קרקע והתיישבות; ובאופן שבו החוק יכול לשמש גם שפה של אזרחות וגם כלי של ניהול אוכלוסייה. יש לקרוא את הפריט כמקור היסטורי ופוליטי בעל עמדה ברורה, לא כסיכום ניטרלי של כל המחקר המאוחר יותר. תרומתו לאתר היא בהצבת שורשים היסטוריים לדיון על דמוקרטיה, אזרחות ומיעוטים בישראל: הפער בין שוויון פורמלי לבין מנגנוני שליטה מעשיים.
לקריאת העמוד
מרצה ערבי בקמפוס ציוני ושכפול הגמוניה לאומית
המאמר מנתח את הקמפוס הישראלי כמרחב שבו יחסי רוב ומיעוט לאומיים ממשיכים לפעול גם בתוך מוסד אקדמי. הוא מאמץ תובנות ממחקר אמריקאי על גזע וקמפוס, אך מחליף את מסגרת הגזע במסגרת של לאומיות כדי להתאים למקרה הישראלי. על בסיס ראיונות עם 56 מרצים פלסטינים-ערבים באוניברסיטאות ובמכללות ציבוריות ופרטיות, המחקר מראה כי סטודנטים יהודים מפעילים אסטרטגיות שונות שמטרתן או תוצאתן היא הפחתת מעמדו הגבוה של המרצה הערבי בכיתה.
לקריאת העמוד
אזרחי ישראל הערבים: המאבק המתמשך ב־1998
המאמר מתאר כיצד אזרחי ישראל הערבים נהנים מזכויות משפטיות ופוליטיות מלאות, אך נותרים מיעוט במדינה יהודית. הוא מדגיש את המאבק המתמשך לשוויון, לפיתוח ולגיבוש אסטרטגיית התארגנות פוליטית שתאפשר השפעה התואמת את משקלם הדמוגרפי.
לקריאת העמוד
מבוא ל״דיאלקטיקה ישראלית״: חוק יסוד הלאום מ-2018
הטקסט הוא מבוא למדור מיוחד, לא מאמר מחקר אמפירי. מטרתו להציג את המסגרת של Israel Dialectics סביב חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי מ-2018. לפי הקטע הזמין, המדור כולל שני מסמכים ושמונה מאמרים, ונועד להרחיב את המונח ״דיאלקטיקה״ מעבר לדיון אמפירי רגיל. דיאלקטיקה כאן פירושה שיח אינטלקטואלי שבו סוגיה מסוימת נבחנת באופן ביקורתי מכמה נקודות מבט, לעיתים סותרות, על ידי כותבים בעלי מערכות ערכים שונות. הבחירה בחוק הלאום כפתיחה למדור משקפת את ההכרה שזהו אחד החוקים השנויים ביותר במחלוקת שעברו בכנסת בשנים האחרונות. היא גם מבטאת עמדה רחבה יותר: יחסי יהודים־ערבים בישראל נמצאים במרכז הפוליטיקה הישראלית וקשורים באופן פנימי להגדרתה של ישראל כדמוקרטיה. לכן הסיכום צריך להציג את הטקסט כשער לוויכוח רב־קולי על חוק הלאום, ולא כסיכום חד־צדדי של החוק עצמו.
לקריאת העמוד
מנהיגות לשוויון וצדק חברתי בבתי ספר ערביים ויהודיים
המחקר מתבסס על ראיונות חצי-מובנים עם עשרה מנהלים ערבים ויהודים, ומראה כיצד מדיניות חינוך, מסלולי חיים אישיים ופרקטיקות בית-ספריות קשורים לקידום צדק חברתי בבתי ספר בישראל.
לקריאת העמוד
שרטוט מחדש של גבולות האזרחות בישראל
המאמר טוען כי לאחר האינתיפאדה השנייה התגבש בישראל קונצנזוס יהודי חדש ביחס לאזרחים הערבים, שאותו המחברים מכנים הגמוניה ציונית חדשה. הקונצנזוס הזה אינו מתבטא רק בעמדות ציבוריות, אלא גם בחקיקה, במדיניות ממשלתית ובשפה הפוליטית המשמשת לתיאור אזרחות ערבית. לפי המאמר, גבולות האזרחות אינם נתון יציב: הם מתעצבים מחדש כאשר הרוב מגדיר מחדש נאמנות, שייכות ולגיטימיות פוליטית. בכך המאמר מציג את האזרחות בישראל כזירה של מאבק על הכרה, זכויות וקולקטיביות. במרכז המאמר עומדת התגבשות קונצנזוס יהודי-ישראלי חדש כלפי אזרחים ערבים אחרי האינתיפאדה השנייה. הבסיס המחקרי הוא ניתוח של חקיקה, מדיניות, דעת קהל ושיח ציבורי, ומתוכו עולה כי גבולות האזרחות משורטטים מחדש כאשר נאמנות ולגיטימיות פוליטית מוגדרות לפי ציפיות הרוב היהודי. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: השתתפות פורמלית יכולה להצטמצם כאשר השיח הציבורי מסמן אזרחות ערבית כחשודה. תרומתו היא הצגת אזרחות כמאבק מתמשך על הכרה ולא כסטטוס משפטי קבוע, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
הדמוקרטיה הישראלית וזכויותיהם של אזרחיה הפלסטינים
המאמר טוען כי קיים פער חד בין הצהרות ישראליות על שוויון לבין מדיניות שאינה מעניקה שוויון אזרחי מקיף לאזרחים הפלסטינים. הוא מציב את הדיון בתוך נתונים על גודל המיעוט הפלסטיני, עבר של ממשל צבאי, פערים בחינוך, השכלה גבוהה, קרקע, תכנון ודיור. מסקנתו היא שישראל צריכה להתאים את מוסדותיה ואינטרסיה הציבוריים גם לאזרחיה הפלסטינים ולהעניק להם אזרחות שווה בפועל.
לקריאת העמוד
ישראל כדמוקרטיה אתנית וזכויות האזרחים הפלסטינים
המאמר טוען שהאזרחים הפלסטינים בישראל נהנים מזכויות אזרחיות ופוליטיות פורמליות, אך אינם זוכים לשוויון מלא במרחבים כגון קרקע, דיור, תקציבים מוניציפליים, תעסוקה, חינוך ופיתוח עירוני. הדמוקרטיה, לפי המאמר, מחייבת גם שלטון רוב וגם הגנה ממשית על זכויות מיעוט; כאשר שיקולי ביטחון וזהות לאומית דוחקים זכויות אזרחיות וחברתיות, ישראל מתפקדת כדמוקרטיה אתנית יותר מאשר כדמוקרטיה ליברלית. כהן־אלמגור מנתח את מעמד האזרחים הפלסטינים בישראל דרך מושג הדמוקרטיה האתנית. הוא מבחין בין אזרחות פורמלית לבין אזרחות מלאה, ומדגיש שהטענה שלו אינה זהה לטענת אפרטהייד בתוך הקו הירוק אלא לביקורת על העדפה מבנית של האינטרס היהודי. כהן־אלמגור מתאר אזרחות פלסטינית בישראל כפורמלית אך לא מלאה, בתוך משטר שמעדיף מבנית את הרוב היהודי. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
איך מקום ופוליטיקה מעצבים חינוך לזכויות אדם?
המאמר טוען שחינוך לזכויות אדם יכול לקדם דמוקרטיה והגנה על זכויות, אך הצלחתו אינה מובטחת באמצעות הכשרת מורים, תקציבים או שינויים בתוכנית הלימודים בלבד. במקרה הישראלי, גם השקעה ממשלתית בחינוך לזכויות אדם אינה מונעת עמדות לא שוויוניות בקרב רוב בני הנוער היהודים כלפי אזרחים פלסטינים. ההסבר המרכזי הוא שהפרדה כמעט מלאה בין יהודים לפלסטינים במערכת החינוך ואידיאולוגיה אתנו-לאומית חזקה מעצבות את גבולות ההפנמה של ערכי זכויות האדם.
לקריאת העמוד
ביטחון ודמוקרטיה מתגוננת בישראל
הספר מנתח את שיח הביטחון בישראל באמצעות ניתוח נרטיבי של דיוני הכנסת, ובוחן כיצד איום, זכויות ודמוקרטיה הוגדרו מחדש סביב חקיקה ביטחונית. הוא מראה תחרות בין נרטיב דומיננטי של דמוקרטיה מתגוננת, המציג איומים כקיומיים וזכויות כמקור סכנה, לבין נרטיב מיעוט הנשען על זכויות, שוויון והגנה דמוקרטית. המסקנה היא שהדומיננטיות של שיח הדמוקרטיה המתגוננת שינתה את גבולות המשטר ואת זהותה הדמוקרטית של ישראל.
לקריאת העמוד
חוקתיות מדירה: ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
הפריט בוחן את תרומתו של ספרו של מסרי להבנת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית דרך מושג החוקתיות המדירה. נקודת המוצא היא שחוק הלאום מ-2018 לא יצר לבדו את ההיגיון הזה, אלא עיגן בחקיקה פרקטיקות קיימות המעדיפות את זכויות העם היהודי בארץ על פני אזרחים ותושבים פלסטינים. הספר, כפי שמציגה הביקורת, מנתח את המבנים המשפטיים העמוקים של ישראל ואת קשריהם לדינמיקה התיישבותית-קולוניאלית.
לקריאת העמוד
כיסויי ראש, מדים ואזרחות כמסכה
המאמר מציב זה מול זה את חוק 2004 בצרפת, שנולד מן המחלוקת על חיג׳אב של תלמידות מוסלמיות, ואת אירוע 2007 בישראל שבו פרופ׳ ניזאר חסן ביקש מסטודנט להימנע מלבישת מדי צבא בכיתתו. ההשוואה מראה כי שתי המחלוקות אינן רק על סמלים, אלא על תפיסות שונות של שוויון: ניטרליות במרחב הציבורי בצרפת, והפרדה בין ציבורי לפרטי בישראל. המאמר טוען שהעיסוק בצביעות הסיט דיון על שוויון וריבוי לתחרות על חשיפת מתחזים, ולכן מציע להבין אזרחות גם כ״מסכה״ דמוקרטית שמאפשרת שייכות בלי למחוק הבדל.
לקריאת העמוד
איך פרחי הוראה מבינים את תפקיד המחנך?
המאמר מציב את המחנך כדמות שאינה רק מעבירה ידע, אלא גם מתווכת שונות, מטפחת דיאלוג ומסייעת לתלמידים להתמודד עם מחלוקת וזהות מגוונת. דרך תפיסות הסטודנטים במכללה להכשרת מורים, הוא מראה שחינוך לדמוקרטיה תלוי בהבנה מקצועית של המורה כמנחה ערכי, חברתי ופדגוגי בתוך כיתה מרובת זהויות. המאמר בוחן תפיסות של סטודנטים להוראה לגבי תפקיד המחנך בחברה דמוקרטית ורב-תרבותית. ההקשר הישראלי מוסיף מורכבות: כיתות ובתי ספר פועלים בתוך חברה שבה זהות לאומית, דתית, עדתית ותרבותית משפיעה על יחסים יומיומיים. התרומה של המקור היא בהעברת הדיון מן הכותרת הכללית אל מנגנונים קונקרטיים: מי מגדיר את הבעיה, אילו מוסדות מקבלים סמכות, כיצד קבוצות שונות מושפעות מן ההכרעה, ומה נחשף על היחסים בין כוח, זכויות ולגיטימציה. לכן הקריאה בו חשובה לא רק להבנת המקרה הנדון, אלא גם להבנת הדרך שבה דמוקרטיה פועלת בפועל דרך חקיקה, פסיקה, חינוך, מדיניות ציבורית או פעולה אזרחית. לכן תרומתו אינה רק בהצגת עמדות סטודנטים, אלא בהבנת הכשרת מורים כמקום שבו מתגבשת תפיסה מעשית של אזרחות, דיאלוג, הכלה וגבולות הפלורליזם בכיתה.
לקריאת העמוד
שיטור קהילתי ועמדות שוטרים כלפי המיעוט הערבי
המאמר מתבסס על סקר של 643 שוטרים ומנהלי משטרה בישראל. הממצא המרכזי הוא מתאם בין עמדות חיוביות כלפי שיטור קהילתי לבין עמדות חיוביות כלפי אזרחים ערבים. מכיוון שאחת הסיבות לאימוץ שיטור קהילתי בעולם היא הרצון לשפר יחסים עם קבוצות מיעוט, המאמר מדגיש כי יישום רפורמה כזו בישראל תלוי גם בעמדות השוטרים כלפי הציבור הערבי ולא רק בהנחיות ארגוניות.
לקריאת העמוד
דיני שפה בישראל
המאמר מנתח כיצד דיני השפה בישראל משקפים את מעמד העברית כסמל לאומי, את משמעות הערבית למיעוט דובר הערבית, ואת האיזון המשפטי בין זכויות שפה מתחרות במדינת לאום.
לקריאת העמוד
שפה ואזרחות בישראל: עברית כשער סמוי להשתתפות
המאמר של אלנה שהםי וצחי קנזה מציע קריאה ביקורתית של הקשר בין שפה לאזרחות בישראל. מבחינה פורמלית, ישראל אינה מפעילה “משטר מבחני שפה” לקבלת אזרחות. חוק השבות מעניק ליהודים זכות לאזרחות ללא תנאי מוקדם, ערבים שחיו בפלסטין ב-1948 וצאצאיהם זכאים לאזרחות, וקבוצות אחרות יכולות לקבל אזרחות רק במקרים נדירים, שבהם נדרשת “ידיעה כלשהי בעברית” אך ללא מבחן רשמי. דווקא משום שאין מבחן פורמלי, המאמר מתמקד בכוח הסמוי של העברית. עברית וערבית הן שפות רשמיות בהקשר ההיסטורי שנדון במאמר, אך לעברית מעמד מועדף משום שהיא מסמלת את הזהות הלאומית הקולקטיבית של ישראל כמדינה יהודית. יהודים עולים אינם מחויבים רשמית לדעת עברית, אך מופעל עליהם לחץ אידיאולוגי חזק לרכוש אותה ולהשתמש בה בכל תחומי החיים. אצל ערבים, הערבית משמשת בקהילה, בבית ובבתי ספר, אך אינה פותחת את אותן דלתות באקדמיה ובמרחב הציבורי הרחב. באמצעות מושג “אזרחות חלולה”, המאמר מראה ששפה יכולה לרוקן אזרחות מתוכן מלא גם כאשר הזכויות הפורמליות קיימות.
לקריאת העמוד
הפוליטיקה של זכויות במשפט החוקתי הישראלי
המאמר מציב סימן שאלה על תפיסה תמימה של זכויות חוקתיות. גרוס בוחן את המשפט החוקתי הישראלי לאחר חוקי היסוד של 1992 ומראה שהמעבר לשפת זכויות אינו מבטל פוליטיקה, אלא מארגן אותה מחדש. השאלה המרכזית היא אילו זכויות מקבלות מעמד חזק, מי נהנה מהן בפועל, ואילו תביעות חברתיות, כלכליות וקולקטיביות מתקשות להיכנס למרכז המשפט החוקתי. בתוך המהפכה החוקתית, זכויות כמו קניין, חופש עיסוק וכבוד האדם קיבלו משקל רב, אך הזכויות החברתיות והקולקטיביות נותרו לא פעם פחות מפותחות. המאמר מדגיש שהמשפט אינו רק מגן מפני כוח פוליטי; הוא גם מייצר היררכיות בין סוגי פגיעות וסוגי תובעים. כאשר בית המשפט מפרש זכויות, הוא בוחר בין חזונות שונים של אזרחות, שוויון וחירות. לכן ״פוליטיקה של זכויות״ פירושה שהשפה המשפטית יכולה להיראות אוניברסלית, אך תוצאותיה מחולקות באופן לא שווה. התרומה המרכזית היא ביקורת על הדרך שבה חוקתיות ליברלית עשויה לחזק קבוצות מסוימות ולהותיר אחרות מחוץ להגנה מלאה, במיוחד בתחומי רווחה, עבודה, מיעוטים וזכויות קולקטיביות.
לקריאת העמוד
פופוליזם דתי וזיכרון יהודי בישראל
המאמר טוען שבישראל הדת ממלאת תפקיד כפול בפופוליזם: היא מגדירה את תוכן הקהילה הפוליטית היהודית, אך גם מסמנת אויבים כגון לא־יהודים, מבקשי מקלט ואליטות חילוניות שמוצגות כלא נאמנות. ההשוואה בין ש"ס לליכוד מציגה פופוליזם מכליל מול פופוליזם מדיר.
לקריאת העמוד
מורות ומורים בישראל מול חינוך לאזרחות גלובלית בחברה מפוצלת
המאמר משווה בין תפיסות של מורים יהודים חילונים, יהודים דתיים וערבים פלסטינים לגבי חינוך לאזרחות גלובלית בישראל.
לקריאת העמוד
איך עובדים סוציאליים ראו עוני בזמן הקורונה?
המאמר מתבסס על ניתוח 64 מפגשי הדרכה קבוצתיים עם עובדים סוציאליים ערבים־פלסטינים שפעלו בתוכנית ״נושמים לרווחה״. הוא מדגיש כי החברה הערבית־פלסטינית היא אחת הקבוצות הפגיעות ביותר לעוני בישראל: היא מונה כ־21% מהאוכלוסייה, ובנתונים המובאים במאמר 45.3% מהמשפחות ו־57.8% מהילדים חיים מתחת לקו העוני. הניתוח מזהה שלושה סוגי חסמים - כלכליים, סוציו־פוליטיים ותרבותיים־פוליטיים - ובוחן כיצד הצטלבו לפני הקורונה ובמהלכה.
לקריאת העמוד
פעולות אזרחות והתנגדות במשטר המקלט הישראלי
המאמר בוחן כיצד פליטים אריתריאים וארגוני חברה אזרחית מערערים על הדרה ממשטר המקלט, ומראה את גבולות פעולות האזרחות כמסגרת התנגדות רחבה.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה בפנים: חינוך לשייכות ואתגריו בישראל
המאמר בוחן שתי תוכניות חינוכיות שמבקשות לעצב שייכות בישראל: “100 מושגים” של משרד החינוך, המייצגת ידע רשמי, ו“זהות ושייכות”, שפותחה בידי ארגוני חברה אזרחית ערבית כידע נגדי. ההשוואה מראה שרוב המושגים אינם משותפים לשתי התוכניות, ושגם סמל משותף כמו המנורה מקבל הדגשים שונים. המאמר טוען שהתוכנית הערבית, אף שהיא מערערת על הגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, צריכה להיקרא כמעשה אזרחות תובעני ולא כסימן להיבדלות או הקצנה.
לקריאת העמוד
מחקר פעולה משתף של סטודנטים ערבים ויהודים באוניברסיטת חיפה
הפרק מציג מחקר פעולה משתף של סטודנטים ערבים ויהודים באוניברסיטת חיפה כדרך לבחון יחסים בין קבוצות בתוך מציאות של סכסוך לאומי מתמשך. נקודת המוצא היא שזהות לאומית ודת הן שאלות יסוד ביחסי יהודים וערבים בישראל, ושזהויות אלה עוצבו על רקע מלחמת 1948, מלחמות נוספות והאינתיפאדה. לכן המחקר אינו מתייחס לקמפוס כמרחב ניטרלי, אלא כזירה שבה סטודנטים פועלים בתוך מבנה פוליטי של מדינה יהודית עם רוב יהודי ושוויון אזרחי חלקי למיעוט הערבי.
לקריאת העמוד
דה־ערביזציה של הבדואים: מחקר על כישלון בלתי נמנע
המאמר טוען כי למרות מאמצים נרחבים לנתק צעירים בדואים בנגב מזהות ערבית־פלסטינית, הם נעשו מנוכרים יותר למדינת ישראל ורואים עצמם יותר כחלק מן המיעוט הלאומי הערבי־פלסטיני בישראל. הניתוח קושר את הכישלון למבנה זהות לאומית שאינו משלב תרבות ושאיפות קולקטיביות ערביות, ולמדיניות מפלה כלפי בדואים וקבוצות ערביות אחרות.
לקריאת העמוד
ועדת אור ואזרחות פלסטינית בישראל
המאמר קורא את אירועי אוקטובר 2000 ואת דוח ועדת אור דרך מושג האזרחות. הוא מדגיש כי אזרחים פלסטינים בישראל נהנו היסטורית מזכויות יחיד מוגבלות אך לא מזכויות קולקטיביות, וכי ההבחנה בינם לבין הפלסטינים שאינם אזרחים בשטחים הייתה בסיסית להגדרת ישראל כדמוקרטיה אתנית. לפי הניתוח, המפגינים הפלסטינים פעלו כאזרחים המוחים על מדיניות ממשלתם, ואילו המשטרה פעלה באופן שמחק את ההבחנה בין אזרח ללא-אזרח. דוח הוועדה, שפורסם בספטמבר 2003, מתואר כניסיון לשקם את הסדר הקודם: הכרה בהפרת זכויות לצד דרישה שהמחאה תישאר בגבולות חוק צרים.
לקריאת העמוד
תפיסות דמוקרטיה בקרב מורי חינוך אסלאמי
המחקר האיכותני בוחן את תפיסות הדמוקרטיה והאזרחות של 14 מורים לחינוך דתי אסלאמי בבתי ספר תיכוניים ערביים בישראל. לפי התקציר, הממצאים מאורגנים בשני נושאים. הראשון כולל שלוש ביקורות על הדמוקרטיה: ביקורת אתנו־פוליטית על כישלונם של משטרים דמוקרטיים, ובהם ישראל, להגן על זכויותיהם של מיעוטים דתיים; ביקורת אפיסטמולוגית על חסרונו של שלטון הרוב בהבטחת חיים ראויים וצודקים לכל האזרחים; וביקורת תאולוגית־מוסרית. הנושא השני עוסק במכשולים תרבותיים להשגת דמוקרטיה בחברה הערבית בישראל ובתרומתו האפשרית של החינוך האסלאמי לדה־שבטיזציה ולדה־פרסונליזציה של משמעות הדמוקרטיה ושל מימושה. בכך המחקר מרחיב את הידע על האופן שבו מורים מוסלמים ממשיגים דמוקרטיה וחינוך לאזרחות.
לקריאת העמוד
אזרחי ישראל הערבים: המאבק המתמשך
המאמר בוחן את אזרחי ישראל הערבים דרך מאבקם המתמשך לשוויון, פיתוח והכרה פוליטית. הוא מתעניין לא רק בפערים חברתיים־כלכליים, אלא גם ביכולתה של הקהילה להתארגן, לייצג את עצמה ולהשפיע על המדיניות הישראלית. מן הטקסט עולה תמונה של אזרחות חלקית: השתתפות פורמלית קיימת, אך מלווה בהדרה, פערי משאבים, חשדנות פוליטית ומגבלות על כוח קולקטיבי. חשיבות המאמר היא בכך שהוא ממקם את המאבק הערבי בישראל בתוך דינמיקה ארוכת טווח ולא כאירוע נקודתי. הוא מאפשר להבין מדוע שאלות של פיתוח יישובים, חינוך, תעסוקה וייצוג אינן נפרדות מן השאלה הלאומית. עבור האתר, תרומתו היא בהצגת אזרחות כמערכת של מאבק מתמשך על תנאים, קול והשפעה. המאבק המתמשך מתואר לכן כמאבק על תנאי חיים ועל מעמד פוליטי גם יחד, שבו פיתוח, ייצוג והכרה תלויים זה בזה. המאבק המתמשך מתואר לכן כמאבק על תנאי חיים ועל מעמד פוליטי גם יחד, שבו פיתוח, ייצוג והכרה תלויים זה בזה. הערך של המאמר הוא בראייה ארוכת טווח: הוא מאפשר להבין מדוע כל הישג נקודתי נשאר שברירי כל עוד מבנה הכוח הרחב ממשיך להגביל השפעה קולקטיבית של המיעוט הערבי.
לקריאת העמוד
אוקטובר 2000 כנקודת מפנה ביחסי יהודים וערבים בישראל
המאמר נכתב בעקבות אירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו אזרחים ערבים במהלך מחאות בתוך ישראל. הוא מציג את האירועים לא כחריגה נקודתית בלבד, אלא כחשיפה של יחסי עומק בין רוב יהודי, מדינה ואזרחים פלסטינים. דרך הדיון במחאה, באלימות המדינה ובתחושת השייכות של האזרחים הערבים, המאמר טוען שאוקטובר 2000 סימן נקודת מפנה ביחסי יהודים-ערבים בישראל. הוא מדגיש שלא מדובר רק בשאלה ביטחונית או בשאלה של סדר ציבורי, אלא בשאלת אזרחות, הכרה ושוויון פוליטי. במרכז המאמר עומדת הפיכת מחאה אזרחית של פלסטינים אזרחי ישראל לרגע משברי של מדינה, אלימות ושייכות. הבסיס המחקרי הוא קריאה פוליטית באירועי אוקטובר 2000 ובמשמעותם, ומתוכו עולה כי האירועים חשפו יחסי עומק בין רוב יהודי, מוסדות המדינה והאזרחות הפלסטינית בישראל. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: אלימות מדינתית כלפי אזרחים מפנה את הדיון מסדר ציבורי לשוויון והכרה. תרומתו היא סימון אוקטובר 2000 כנקודת מפנה במחשבה על אזרחות פלסטינית בישראל, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
ישראל ואזרחיה הערבים: מדינה אתנית ומיעוט אתנו־לאומי
המאמר מציע ניתוח יסודי של יחסי ישראל ואזרחיה הערבים דרך המושג מדינה אתנית. רוחאנא מתאר מציאות חברתית דו־לאומית בתוך מבנה חוקתי ופוליטי שמעניק עדיפות לקבוצה יהודית. מכאן נוצר מתח שאי אפשר לפתור רק באמצעות תקציבים, פיתוח או שילוב כלכלי. אזרחים ערבים זקוקים לשוויון, אבל גם להכרה בזהותם הפלסטינית, להשתתפות אמיתית בקבלת החלטות ולמסגרת שמכירה בכך שהם אינם רק מיעוט תרבותי אלא קהילה לאומית. המאמר מגדיר את ישראל כדמוקרטיה מוגבלת בהקשר זה: קיימים זכויות ומוסדות דמוקרטיים, אך מבנה המדינה מציב גבולות עמוקים לשוויון. תרומתו היא בהסבר מדוע שאלת האזרחות הערבית אינה בעיה של פערים בלבד, אלא של התאמה בין מדינה אתנית לבין חברה שיש בה שני קולקטיבים לאומיים. המסגרת הזו מסבירה מדוע פתרונות ניהוליים או כלכליים אינם מספיקים כאשר שאלת היסוד היא מי שותף בהגדרת המדינה ובחלוקת הכוח הפוליטי. המסגרת הזו מסבירה מדוע פתרונות ניהוליים או כלכליים אינם מספיקים כאשר שאלת היסוד היא מי שותף בהגדרת המדינה ובחלוקת הכוח הפוליטי. המאמר חשוב משום שהוא מעביר את הדיון מן המונח הכללי “שילוב” אל שאלות עמוקות יותר של הכרה קולקטיבית, ריבונות אזרחית וגבולות המדינה האתנית.
לקריאת העמוד
המדינה האתנית ומצוקת המיעוט בישראל
המאמר מציב את ישראל כמקרה של מדינה אתנית שבה מתקיימים מוסדות דמוקרטיים לצד היררכיה לאומית ברורה. הוא מתמקד במיעוט הערבי-פלסטיני ובמצוקה הנובעת מהפער בין אזרחות פורמלית לבין מעמד קולקטיבי מוגבל. לפי המאמר, המיעוט יכול להשתתף בחלק מהחיים הפוליטיים, אך המדינה מגדירה את עצמה ואת משאביה סביב קבוצת רוב יהודית. לכן הבעיה אינה רק אפליה נקודתית, אלא מבנה שבו שוויון אזרחי מתנגש עם עדיפות אתנית-לאומית. תרומתו היא בהצגת יחסי רוב-מיעוט בישראל כשאלה מוסדית עמוקה של דמוקרטיה, לא רק כיחסי קהילה או מדיניות מגזרית. במרכז המאמר עומד הפער בין אזרחות פורמלית של המיעוט הערבי-פלסטיני לבין עדיפות לאומית לקבוצת הרוב. הבסיס המחקרי הוא ניתוח מבני של ישראל כמדינה אתנית או דמוקרטיה אתנית, ומתוכו עולה כי אי-השוויון אינו רק מדיניות נקודתית אלא תוצר של מבנה מדינתי שמארגן משאבים וסמלים סביב הרוב היהודי. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: זכויות אזרחיות אינן מספיקות כאשר המעמד הקולקטיבי של המיעוט מוגבל. תרומתו היא הצבת יחסי רוב-מיעוט בישראל כשאלה מוסדית של דמוקרטיה, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
יהודים וערבים בישראל: משפט בחברה וחברה במשפט
המאמר מנתח מאות מחקרים על משפט וחברה שפורסמו מאז שנות ה-1950 בעברית, ערבית ואנגלית, ומראה כיצד ידע מקומי וידע גלובלי משתלבים בדיונים על בית המשפט, רב-תרבותיות, כיבוש, ניאו-ליברליזם ושוויון.
לקריאת העמוד
הנרטיב הדרוזי לאחר חוק הלאום
המאמר מתמקד בקהילה הדרוזית בישראל בעקבות חקיקת חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי. הוא מציג את הנרטיב הדרוזי המסורתי כעסקה אזרחית-פוליטית: נאמנות למדינה, שירות צבאי והזדהות ישראלית בתמורה להכרה ולשוויון. חוק הלאום, לפי המאמר, מערער את הבסיס הזה משום שהוא מגדיר את המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי בלבד, גם ביחס לאזרחים לא-יהודים הממלאים חובות אזרחיות וביטחוניות. בכך הוא מקרב את הביקורת הדרוזית לטענות רחבות יותר של אזרחים ערבים-פלסטינים על מגבלות השוויון במדינה יהודית. במרכז המאמר עומד הפער בין שירות צבאי והזדהות ישראלית לבין הכרה לאומית ושוויון אזרחי. הבסיס המחקרי הוא ניתוח של תגובת הקהילה הדרוזית לחוק יסוד הלאום, ומתוכו עולה כי חוק הלאום מערער את העסקה הסמלית של נאמנות, שירות ושוויון ומקרב ביקורת דרוזית לביקורת ערבית-פלסטינית רחבה יותר. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: אזרחות שווה אינה נמדדת רק בחובות אלא גם בהכרה במעמד הלאומי והאזרחי. תרומתו היא פירוק הנרטיב של ברית דרוזית-יהודית כבסיס מובן מאליו לשייכות, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
חוק הלאום כהפיכת אפליה לעיקרון חוקתי
המאמר מנתח את חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי מנקודת מבט פלסטינית וביקורתית. המחברות טוענות שהחוק אינו רק ניסיון להגדיר זהות לאומית, אלא מהלך שמעניק מעמד חוקתי לאפליה שכבר פועלת במנגנוני קרקע, שפה, אזרחות והכרה קולקטיבית. הן מדגישות את העדר השוויון מן החוק, את ההכרה הבלעדית בזכות להגדרה עצמית יהודית, את הורדת מעמד הערבית ואת עידוד ההתיישבות היהודית כערך לאומי. כך החוק מוצג כמסמך שמעמיק את הפער בין אזרחות פורמלית לבין שייכות פוליטית מלאה. בן־יוסף ותמרי קוראות את חוק הלאום כעיגון חוקתי של עליונות יהודית ושל הדרת הפלסטינים מן הריבונות. המאמר ממקם את החוק בתוך רצף של חקיקה ומדיניות מפלה, וטוען שהוא אינו רק הצהרה סמלית אלא מסמך שמחזק סדר אתנו־לאומי היררכי. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל. לכן כדאי לקרוא אותו כמקור שמחדד לא רק עמדה נורמטיבית, אלא גם את הדרך שבה מושגים כמו שוויון, זכויות, ייצוג, סמכות ואחריות ציבורית מקבלים צורה מוסדית קונקרטית.
לקריאת העמוד
מעמד הערבית וכוחו המוגבל של המשפט
המאמר מנתח את מעמדה המשפטי והחברתי של הערבית בישראל ושואל מדוע הכרה משפטית אינה מתורגמת לשוויון לשוני ממשי. מצד אחד, ישראל מוצגת כמקרה נדיר של מדינת לאום אתנית שבה לשפת המיעוט ניתן מעמד משפטי שנראה על פניו שוויוני, ושבה עברית וערבית הן שפות רשמיות. מצד אחר, הפוטנציאל של המעמד המשפטי התרוקן מתוכן בדרכים שונות, ולכן מעמדה החברתי-פוליטי של הערבית דומה למעמד הצפוי לשפת מיעוט במדינה המזוהה עם קבוצת הרוב. מסקנת המאמר היא שבתנאים הקיימים בישראל, המשפט לבדו אינו יכול לשנות באופן משמעותי את מעמדה החברתי-פוליטי של הערבית.
לקריאת העמוד
אזרחות נבגדת: משטר ההגירה והאזרחות המתהווה בישראל
Peled מנתח את הפגיעה בזכויות אזרחות של פלסטינים אזרחי ישראל דרך חוק איחוד המשפחות, פסיקת בג״ץ, אירועי אוקטובר 2000 ותוכניות לשינוי גבול ואזרחות. המאמר מציג את הפגיעה באזרחות כיעד מדיניות מצטבר ולא רק כתוצר לוואי ביטחוני או דמוגרפי.
לקריאת העמוד
בחזרה לכנסת? ההצבעה הערבית בבחירות לכנסת ה-20
המאמר מנתח את הבחירות לכנסת ה-20 כרגע פוליטי שבו ההצבעה הערבית קיבלה משמעות מחודשת. הקמת הרשימה המשותפת, החשש מהדרת מפלגות ערביות בעקבות העלאת אחוז החסימה, והמאבק על ייצוג בכנסת יצרו תמריץ להשתתפות. עם זאת, המאמר אינו מציג את ההצבעה כסימן פשוט להשתלבות מלאה, אלא כבחירה מורכבת בין אזרחות ישראלית, זהות פלסטינית-ערבית, מחאה ופרגמטיות פוליטית. לכן ההשתתפות מופיעה גם כהגנה על ייצוג וגם כביטוי לניכור ממערכת שאינה נתפסת כשוויונית לחלוטין. הקריאה הזו שומרת על המורכבות של הפעולה הפוליטית: כניסה לקלפי יכולה להיות גם השתתפות במערכת וגם ביקורת חריפה עליה. המאמר שומר על הכפילות של ההשתתפות הערבית: ההצבעה היא כניסה אל המשחק הפרלמנטרי, אך גם דרך להגן על ייצוג מפני הדרה. בכך הוא מציג את הקלפי לא כמקום של השתלבות פשוטה, אלא כזירה של זהות, מחאה ופרגמטיות. לכן המאמר חשוב להבנת ייצוג מיעוטים: הוא מראה שהחלטה להשתתף אינה מבטלת ביקורת על המערכת, אלא יכולה להיות אסטרטגיה להישאר גלויים, מאורגנים ומשפיעים בתוך מוסד שאמון עליו מוגבל.
לקריאת העמוד
האזרחים הערבים בישראל בבחירות 2009: בין אזרחות ישראלית לזהות פלסטינית־ערבית
המאמר מנתח את בחירות 2009 דרך המתח בין אזרחות ישראלית לבין זהות פלסטינית־ערבית. בכנסת ה-18 כיהנו 13 חברי כנסת ערבים ודרוזים, אחד פחות מאשר בכנסת ה-17, ומספר חברי הכנסת מטעם מפלגות ערביות בעיקרן עלה רק מ-10 ל-11. יציבות זו נחשבת מפתיעה לנוכח האירועים שעיצבו את הזירה היהודית־ערבית בשלוש השנים שקדמו לבחירות, ובראשם מבצע עופרת יצוקה וקמפיין ישראל ביתנו. המאמר טוען שאותם אירועים שהגבירו רצון להתרחק מן הרוב היהודי גם עודדו השתתפות בבחירות כדי לצמצם תוצאות שנתפסו כמזיקות לאינטרסים של האזרחים הערבים.
לקריאת העמוד
שוויון זכויות במשפט הישראלי
המאמר עוסק במעמדן הפוליטי והאזרחי של קבוצות מיעוט בישראל.
לקריאת העמוד
דת, רב־תרבותיות ושוויון: המקרה הישראלי
רדאי מציגה את השוויון כזכות אזרחית שמעמדה במשפט הישראלי נותר חלש יחסית, למרות מקומו במגילת העצמאות ובמשפט המודרני. המאמר טוען שאחת הסיבות המרכזיות להחלשתו היא מתן עדיפות לערכים דתיים. הרקע לכך נמצא בירושה משפטית־היסטורית: מדינת ישראל קיבלה מן המנדט הבריטי את שיטת המילט העות׳מאנית, שהעניקה לקהילות דתיות סמכות בענייני מעמד אישי כמו נישואין, גירושין, מזונות, ירושה ומשמורת ילדים. רדאי מראה כי אוטונומיה דתית יכולה להיתפס כהגנה על קהילה, אך גם ליצור פגיעה בשוויון של יחידים וקבוצות בתוך הסדר משפטי דמוקרטי.
לקריאת העמוד
אזרחות הובסיאנית: איך הפלסטינים הפכו למיעוט בישראל
הפרק מציע קריאה היסטורית־משפטית של האזרחות הפלסטינית בישראל. הוא שואל כיצד הפלסטינים שנותרו לאחר 1948 נעשו “מיעוט” בתוך המדינה החדשה, ומה פירוש הדבר שהאזרחות ניתנה להם לא מתוך חוזה שוויוני בין אזרחים חופשיים, אלא בתוך מצב של כפיפות לריבון מנצח. המושג “אזרחות הובסיאנית” מדגיש יחס שבו האזרח תלוי בהגנת המדינה ובביטחון שהיא מעניקה, אך מקבל את מעמדו בתוך מערכת כוח שמגבילה את שייכותו הפוליטית. הפרק אינו מסתפק בתיאור פערי זכויות עכשוויים; הוא מבקש להראות כיצד תנאי ההולדה של האזרחות ממשיכים לעצב את היחסים בין אזרחות פורמלית לבין הכרה, שוויון והשתתפות. מכאן חשיבותו לדיון בדמוקרטיה בישראל: הוא מסביר מדוע מעמד משפטי של אזרח יכול להתקיים לצד תחושה ומבנה של מיעוט נשלט, ומדוע שאלת 1948 אינה רק עבר היסטורי אלא תשתית של הסדר האזרחי. הקריאה באתר מדגישה את האזרחות ההובסיאנית כקטגוריה שמחברת בין היסטוריה, משפט ותאוריה פוליטית. היא מאפשרת להבין מדוע שאלת הפלסטינים אזרחי ישראל אינה רק שאלה של אפליה עכשווית או מדיניות ספציפית, אלא שאלה על תנאי הכניסה הראשוניים אל הקהילה הפוליטית ועל האפשרות להפוך אזרחות שנולדה מתוך כפיפות לאזרחות שוויונית.
לקריאת העמוד
זכויות המיעוט הערבי בישראל
הפרק מתאר את המיעוט הערבי בישראל כאוכלוסייה של קרוב ל־450 אלף איש, כ־14 אחוז מאוכלוסיית המדינה, וכקבוצה לאומית מורכבת הנתונה ללחצים פנימיים וחיצוניים. סטנדל מדגיש את ייחודה של קבוצה זו: אזרחים בתוך מדינת ישראל, אך בעלי רצף גאוגרפי, זיקות משפחתיות וזהות לאומית עם ערבים במדינות השכנות. הדיון ממקם את שאלת הזכויות בתוך מציאות גבולית ופוליטית שנוצרה לאחר 1949 ונמשכה עד מלחמת ששת הימים.
לקריאת העמוד
אזרחות ודמוקרטיה בישראל
המאמר עוסק במעמדן הפוליטי והאזרחי של קבוצות מיעוט בישראל.
לקריאת העמוד
נשים חרדיות, חברת הלומדים ופמיניזם חרדי בישראל
המאמר של אשר סוזין, איילת בנאי ולי כהנר עוסק באחד המנגנונים המרכזיים של החברה החרדית בישראל: מודל ״חברת הלומדים״. מודל זה מציב את לימוד התורה של גברים כערך עליון ומארגן סביבו את המשפחה, הכלכלה, המעמד הקהילתי וחלוקת התפקידים המגדרית. המחברים שואלים כיצד נשים חרדיות, ובמיוחד נשים המזוהות עם הפמיניזם החרדי שהתעורר סביב בחירות 2013, מתייחסות למודל הזה. באמצעות ראיונות עומק חצי-מובנים עם חמש-עשרה נשים חרדיות, המאמר מזהה שלושה צירים מרכזיים: מקומה של האישה בחיי היחיד והמשפחה וההשפעות של המודל על חיי נשים; ערך לימוד התורה לצד התנגדות למודל בלעדי שבו רק מסלול אחד מגדיר חרדיות ראויה; וההשלכות הכלכליות של המודל, במיוחד כאשר נשים נושאות בעול פרנסה משמעותי. המאמר אינו מציג את הנשים רק כמתנגדות למסורת. להפך, הוא מראה שהן פועלות כסוכנות של שימור ושינוי יחד: מחויבות לעולם החרדי ולערך התורה, אך מבקשות להרחיב את האפשרות של קול, ייצוג, כבוד וחלוקת אחריות. תרומתו היא בהבנת הפמיניזם החרדי כתנועה פנימית, מורכבת וצעירה יחסית, הצומחת מתוך מתחים ממשיים של חיי הקהילה.
לקריאת העמוד
הפוליטיקה הערבית בין דמוקרטיה אתנית לשילוב דמוקרטי
הפרק נפתח באמירתו של חיים ויצמן מ־1947, שלפיה העולם ישפוט את המדינה היהודית לפי יחסה לערבים. מתוך נקודת פתיחה זו, נויברגר דן בפוליטיקה הערבית בישראל דרך המתח בין השתתפות פוליטית לבין מבנה מדינתי המוגדר סביב רוב יהודי. ההפניות בפרק מציבות אותו בשיחה עם מושגים כמו דמוקרטיה אתנית, פוליטיקת שליטה, ממשל צבאי בשנות החמישים והשישים, תפקיד הערבים בבחירות 1988, רק״ח ורשימות מיעוטים שנתמכו בפוליטיקת חסות.
לקריאת העמוד
זכויות אדם מבעד לבית משפט צבאי מקומי
המאמר משתמש בזירה של בית משפט צבאי כדי לבחון כיצד מדיניות זכויות אדם נוצרת בפועל. הוא מתאר את האקטיביזם השיפוטי כאיזון דינמי בין שחקנים רבים: מערכת הביטחון, מקבלי החלטות פוליטיים, פקידות, ארגוני זכויות, דעת קהל ולחצים בינלאומיים. לכן בית המשפט אינו מופיע רק כמגן מופשט של זכויות, אלא כמוסד הפועל בתוך שדה פוליטי ומנהלי צפוף. התרומה המרכזית היא בהצגת זכויות אדם כמדיניות ציבורית שמתגבשת בתוך מוסדות, מגבלות ותמריצים, במיוחד כאשר הזירה היא צבאית וביטחונית. במרכז המאמר עומד הפער בין עקרונות זכויות אדם לבין יישומם בזירה ביטחונית-צבאית. הבסיס המחקרי הוא ניתוח מוסדי של בית משפט צבאי ושל שחקני המדיניות סביבו, ומתוכו עולה כי אקטיביזם שיפוטי נוצר כאיזון בין מערכת הביטחון, פוליטיקאים, פקידות, קבוצות אינטרס, הציבור והזירה הבינלאומית. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: זכויות אדם אינן רק הצהרה משפטית אלא מדיניות שמתגבשת בתוך מוסדות כוח. תרומתו היא הבנת בית המשפט הצבאי כזירה שבה ביטחון, משפט ולחץ ציבורי מעצבים זה את זה, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
האם חוק הלאום מערער את אופייה הליברלי של ישראל?
המאמר בוחן את הטענה שחוק הלאום מערער את אופייה הליברלי של ישראל. בהשוואה להסדרים חוקתיים בדמוקרטיות ליברליות אחרות, הוא טוען שהוראות החוק משתלבות בפרקטיקה הרווחת של עיגון זהותה הפרטיקולרית של אוכלוסיית הרוב. הוראות העוסקות בשפה, בהגירה ובעניינים קרובים נפוצות בחוקות מערביות בנסיבות דומות; לדברי המחבר, ההוראות אינן חריגות, אך העוינות הבינלאומית שהן מעוררות חריגה.
לקריאת העמוד
חקיקה ושפיטה על חירות ושוויון בחינוך
המאמר מציב את החינוך כתחום חוקתי ומוסדי מרכזי בישראל. הוא קושר בין תפיסת החינוך כמעצב אופי ואזרחות לבין מדיניות ישראלית שראתה בקידום החינוך יעד לאומי חשוב, במיוחד במדינה שקלטה קהילות יהודיות ממקומות שונים. שפירא מתאר את הכנסת, הממשלה והרשויות המקומיות כגורמים פעילים בעיצוב מדיניות חינוך, אך מדגיש גם שינוי מוסדי: בעשור שקדם למאמר גברה מעורבות בתי המשפט בשאלות של מדיניות חינוכית.
לקריאת העמוד
חוק הלאום, כבוד לאומי וכבוד האדם
קמיר מנתחת את חוק הלאום לא רק כהצהרה סמלית, אלא כמהלך חוקתי שמעניק מעמד בכורה לכבוד לאומי יהודי. הבעיה, לפי המאמר, אינה בעצם ההכרה בזהות יהודית, אלא בכך שהחוק אינו כולל מחויבות מקבילה לשוויון, לדמוקרטיה, לכבוד האדם או לזכויות אוניברסליות. בכך הוא משנה את האיזון בין יהודיות המדינה לבין אזרחות שווה, ופוגע במיוחד באזרחים שאינם יהודים. המאמר מדגיש שהשמטות חוקתיות חשובות לא פחות מן הסעיפים הכתובים: מה שאינו נאמר על שוויון וכבוד האדם מעצב את משמעות החוק. בכך המאמר מחבר בין ביקורת על נוסח חוקתי לבין שאלה רחבה יותר: האם חוק יסוד יכול לבטא זהות לאומית בלי להחליש את שפת האזרחות המשותפת. המאמר קורא את חוק הלאום דרך מה שהוא אומר ומה שהוא נמנע מלומר. כאשר חוק יסוד מעגן כבוד לאומי בלי לעגן במקביל שוויון וכבוד אדם אוניברסלי, הוא משנה את הדקדוק החוקתי של שייכות במדינה שבה חיים גם אזרחים שאינם יהודים. בכך קמיר מציעה קריאה שבה חוק הלאום אינו רק טקסט זהותי, אלא התערבות ביחסי הכוח בין אזרחות אוניברסלית לבין לאומיות רוב. השאלה היא מי מוגן כאשר שני הערכים מתנגשים.
לקריאת העמוד
חוק הלאום והשפה הערבית: הורדה, שכפול או שדרוג?
המאמר מתמקד בסעיף 4 לחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. הסעיף קובע כי עברית היא שפת המדינה, כי לערבית יש מעמד מיוחד, וכי הסדרת השימוש בערבית במוסדות המדינה תיקבע בחוק, לצד הוראה שאינה פוגעת במעמד שהיה לערבית קודם לכן. ותד מדגיש כי גם לפני חוק הלאום מעמד הערבית לא הוכרע באופן חד-משמעי: שופטי בית המשפט העליון נחלקו בין תפיסה של ערבית כשפה רשמית לבין תפיסה של מעמד משפטי מיוחד, וגם בקרב מי שראו בה שפה רשמית לא הייתה הסכמה על משמעות ההכרה. מסקנתו היא שחוק הלאום בעיקר משמר את המצב המשפטי הקודם, אך מעמד מיוחד בחוק יסוד יחד עם סעיף השמירה מותירים פתח לחיזוק עתידי של מעמד הערבית בפסיקה.
לקריאת העמוד
נסיגה דמוקרטית בלי דמוקרטיה
המאמר מנתח את ישראל כמשטר מורכב: דמוקרטיה ליברלית מוחלשת בתוך הקו הירוק לצד כיבוש מתמשך מעבר לו, ללא מאפיינים דמוקרטיים עבור הפלסטינים הנשלטים שם. הטענה המרכזית היא שהצד הדמוקרטי של ישראל ריסן לעיתים את הכיבוש, ולכן הפלסטינים נהנו בעקיפין ממוסדות ומנורמות דמוקרטיים שלא העניקו להם זכויות פוליטיות מלאות. כאשר המאפיינים הליברליים נשחקים, גם הריסונים העקיפים הללו נחלשים, והפלסטינים עלולים להיות בין הראשונים להיפגע מן הנסיגה הדמוקרטית.
לקריאת העמוד
אזרחים ערבים במדינה יהודית: בין שוויון אזרחי להכרה קהילתית
גלנור מציג את אזרחי ישראל הערבים כמיעוט לאומי ואזרחי שמעמדו מעוצב על ידי מתח מתמשך: מצד אחד המדינה מכירה בצורך לצמצם פערים, בעיקר במישור הכלכלי; מצד אחר, הכרה זו נשארת בדרך כלל ברמת זכויות הפרט ואינה מתורגמת להכרה בערבים כקהילה אזרחית מובחנת. הפרק מסדר את הדיון דרך היסטוריה, חברה, מפלגות, הצבעה, מסמכי החזון והמדיניות הממשלתית. הוא מציע שהפתרון הדמוקרטי דורש מדיניות הוגנת, כוללת ועקבית כלפי אזרחים ערבים, ולא טיפול נקודתי בפערים בלבד. בכך הוא מחבר בין שאלת השוויון החומרי לבין שאלת ההכרה, ומראה מדוע מדיניות כלפי אזרחים ערבים אינה יכולה להצטמצם לניהול פערים. הפרק מציב את שאלת האזרחים הערבים כבעיה של חברות פוליטית מלאה. טיפול בפערים כלכליים חשוב, אך אינו מחליף הכרה בקהילה, בייצוג, בזהות ובתביעה להשתתף בעיצוב המדינה שבה הם אזרחים. הקריאה הזו מסבירה מדוע שאלת האזרחים הערבים אינה יכולה להיפתר רק באמצעות תוכניות ממשלתיות נקודתיות. היא דורשת מבט על שוויון, ייצוג, הכרה ועל גבולות ההגדרה היהודית של המדינה.
לקריאת העמוד
דין דתי, בתי דין דתיים וזכויות אדם במבנה החוקתי הישראלי
המאמר מנתח התנגשות בתוך מערכת משפט אחת: בתי דין דתיים ובתי משפט אזרחיים פועלים שניהם כחלק מן הסדר המשפטי הישראלי, אך מחויבים לעיתים למקורות נורמטיביים שונים. המוקד הוא פסיקת בית המשפט העליון שלפיה בתי הדין הדתיים חייבים להחיל עקרונות סטטוטוריים של שוויון בין בני זוג, אלא אם הצדדים הסכימו במפורש להחלת הדין הדתי. דרך פרשות כגון בבלי וימיני, המאמר מראה כיצד חלוקת רכוש בין בני זוג הפכה לזירת עימות בין שוויון מגדרי לבין סמכות דתית.
לקריאת העמוד
בית המשפט העליון כמהנדס סדר יום של זכויות אדם
הספר מציג את בית המשפט העליון לא רק כערכאה המכריעה בסכסוכים, אלא כמוסד המשפיע על סדר היום הציבורי והנורמטיבי של זכויות אדם בישראל. הניתוח קושר את התנהגות בית המשפט לשני משתנים מרכזיים: אי־משילות של המערכת הפוליטית ותרבות פוליטית חלופית. בתוך המודל הזה, החלטות בג״ץ מבטאות את ערכי המדינה, מעצבות כיוון חינוכי־נורמטיבי ומשקפות את אופייה הדמוקרטי של ישראל ביחס לזכויות אדם.
לקריאת העמוד
חוק הלאום: שוויון, הגדרה עצמית וסולידריות חברתית
המאמר מנתח את חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, שנחקק ב־19 ביולי 2018, כמסמך חוקתי שעורר ויכוח ציבורי חריף. הטענה המרכזית היא שהחוק מזיק בשלושה מישורים: הוא עלול לשמש עילה לאפליה, הוא פוגע בזכות המיעוט הערבי־פלסטיני בישראל להגדרה עצמית פנימית, והוא מקשה על בניית סולידריות חברתית רחבה. המאמר מציב מול זאת את טענות התומכים, הרואים בחוק עיגון לגיטימי של זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי וטוענים שהשוויון כבר מוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
לקריאת העמוד
איך מעגנים בחוקה את חזון ישראל?
המאמר עוסק במעמדן הפוליטי והאזרחי של קבוצות מיעוט בישראל.
לקריאת העמוד
ישראל בגיל 70: דת, מדינה והמערכת המשפטית
הפרק מציג תמונה מורכבת של יחסי דת ומדינה בישראל: מצד אחד, חופש הדת גבוה יחסית והמדינה מכירה בקהילות דתיות ובמערכות שיפוט דתיות; מצד שני, החופש מדת נמוך, בעיקר בשל דיני נישואין וגירושין דתיים, סמכויות בתי הדין הדתיים ומדיניות שבת במרחב הציבורי. זלצברגר מחבר את ההסדרים הללו להיסטוריה העות׳מאנית והמנדטורית ולמגמות עכשוויות של לאומיות דתית ושחיקת שלטון החוק. אלי זלצברגר בוחן את יחסי דת ומדינה בישראל באמצעות מסגרת השוואתית של מודלים חוקתיים, חופש דת וחופש מדת. הוא מתאר את ישראל כמדינה רב־דתית/שיתופית במישור הפורמלי, אך כמדינה שבה חופש מדת מוגבל במיוחד בתחומי המעמד האישי והמרחב הציבורי. זלצברגר טוען שהבעיה המרכזית בישראל אינה היעדר חופש דת, אלא חולשה עמוקה של חופש מדת. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
כשהמשפט הבינלאומי מאבד משקל בבג״ץ
המאמר מתמקד בשאלה שנראית טכנית אך יש לה משמעות משטרית עמוקה: באיזו שפה משפטית משתמש בית המשפט העליון כאשר הוא דן בעתירות מן השטחים הכבושים. נקודת המוצא היא שבתחום זה המשפט הבינלאומי, ובמיוחד דיני הכיבוש ודיני זכויות האדם, אמור להיות מקור מרכזי להגבלת כוח צבאי ושלטוני. באמצעות השוואה בין תקופות בפסיקה, המאמר מצביע על ירידה במשקלו של המשפט הבינלאומי ועל מעבר גובר להנמקה דרך משפט מנהלי או חוקתי ישראלי. שינוי כזה אינו בהכרח מוכרז כמהפכה עקרונית, אך הוא משנה את המסגרת שבה נשקלות זכויות פלסטינים תחת שליטה צבאית. התרומה היא בהראותו כי זכויות ואחריות אינן תלויות רק בתוצאה של פסק דין, אלא גם במקור הנורמטיבי שנותן לבית המשפט את שפת הביקורת שלו. החשיבות של המאמר היא גם מתודולוגית: הוא מלמד לקרוא פסיקה לא רק לפי התוצאה, אלא לפי המקורות שהשופטים בוחרים להפעיל. כאשר המקור הבינלאומי נחלש, משתנה גם האופן שבו אחריות כלפי אוכלוסייה כבושה מתורגמת לשפה משפטית מחייבת.
לקריאת העמוד
חיכוך דמוקרטי בממשל שיח באמצעות בינה מלאכותית
המאמר בוחן את המעבר לממשל שיח באמצעות בינה מלאכותית וטוען כי בתהליך הזה עלול להיעלם מרחב חשוב של שליטה עצמית ושל דיון חברתי על נורמות. אלקין-קורן ופרל מציעות למקד מדיניות ציבורית בקידום חיכוך דמוקרטי: מנגנונים שמאפשרים מחלוקת, הכלה ודיון ציבורי במקום להותיר את עיצוב הנורמות למערכות אוטומטיות בלבד. התרומה של המאמר היא בהעברת הדיון על AI ושיח מן השאלה הטכנית של ניהול ביטוי אל שאלת התנאים המוסדיים שמאפשרים דמוקרטיה.
לקריאת העמוד
איך משפט בין-לאומי יכול לעזור לבתי משפט מול פופוליזם?
המאמר מסביר מדוע משפט בין-לאומי בבתי משפט מקומיים אינו עניין טכני אלא כלי דמוקרטי נגד הסתגרות פופוליסטית.
לקריאת העמוד
האם חוק הלאום משנה את ישראל מדמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה סמכותנית?
המאמר טוען שחוק הלאום מעגן בחוק יסוד את זהותה היהודית של המדינה, תוך חיזוק ערכים פרטיקולריים על פני ערכים אוניברסליים.
לקריאת העמוד
איך חוק הלאום מחבר בין פופוליזם, קולוניאליות ודת?
המאמר טוען שחוק הלאום אינו רק חוק זהות, אלא מנגנון שמחזק שפה אתנולאומית-דתית ומצמצם את המקום הדמוקרטי של מיעוטים.
לקריאת העמוד
האם שלום במקומות מפולגים צריך להתבסס על שוויון קולקטיבי?
המאמר מציע לחשוב על שלום דמוקרטי דרך שוויון בין קבוצות לאומיות, ולא רק דרך פשרה בין ביטחון לזכויות יחידים.
לקריאת העמוד
מהו מודל הדמוקרטיה האתנית, ומה הוא אומר על ישראל?
המאמר מציע מודל לניתוח ישראל כדמוקרטיה אתנית, שבה מתקיימות זכויות מסוימות לצד עליונות מבנית של הלאום היהודי.
לקריאת העמוד
איך חוק הלאום משפיע על שוויון, הגדרה עצמית וסולידריות חברתית?
המאמר מסביר מדוע חוק הלאום מעורר חששות בנוגע לשוויון המשפטי, ואף פוגע פגיעה עמוקה יותר ביכולת ליצור סולידריות אזרחית משותפת.
לקריאת העמוד
איך מחנכים לערכים דמוקרטיים במדינה המצויה בסכסוך?
המאמר טוען כי כשל ארוך טווח בחינוך לדמוקרטיה תרם לפער בין תפיסת ישראל כמדינה דמוקרטית לבין התנהלות לא-דמוקרטית של המדינה ואזרחיה.
לקריאת העמוד
מתי הגבלת ביטוי פוגעת דווקא בחופש הביטוי?
המאמר מזהיר שמדיניות שנועדה להגן מפני פגיעה יכולה, בתנאים מסוימים, להחליש את התרבות החוקתית שמגינה על חופש הביטוי.
לקריאת העמוד
למה שיעורי אזרחות הפכו לזירה של מאבק על דמוקרטיה ליברלית?
מיכל נויבאואר-שני מראה שלימודי אזרחות בישראל הפכו לזירת מעורבות ציבורית של מדעני מדינה, על רקע מחלוקת עמוקה סביב משמעות הרכיבים היהודי והדמוקרטי בזהות המדינה.
לקריאת העמוד
מה קורה לדמוקרטיה כשמבטלים את חובת הסבירות?
קרמניצר טוען שביטול עילת הסבירות משחרר את הממשלה והשרים מחובה מרכזית לפעול כנאמני ציבור, מחליש את היועצת המשפטית לממשלה ושומרי הסף, ומסכן מינויים, מנהל תקין, שירות ציבורי מגוון ואמון ציבורי.
לקריאת העמוד
האם ארגוני חברה אזרחית חרדיים מקדמים דמוקרטיזציה?
מחקר על האופן שבו ארגוני חברה אזרחית חרדיים יכולים לשמר גבולות קהילתיים במקום לקדם ליברליזציה.
לקריאת העמוד
מה מגלה הפער בין המחאה נגד הרפורמה המשפטית לבין השתיקה בזמן המלחמה?
אדם שנער טוען שהמחאה נגד הרפורמה המשפטית גייסה שפה ליברלית אוניברסלית אך נמנעה לרוב מעיסוק בכיבוש ובאפליית אזרחים פלסטינים בישראל. הפער בין עוצמת המחאה ב־2023 לבין התגובה המוגבלת לפגיעה בזכויות בזמן המלחמה מעורר ספק לגבי עומק ההטמעה של ערכים ליברליים בישראל.
לקריאת העמוד
למה חוק הלאום מעלה שאלות עמוקות על שוויון ודמוקרטיה?
המאמר בוחן איך חוק הלאום משתלב בשאלות של רוב, שוויון אזרחי, חוקתיות ונסיגה דמוקרטית.
לקריאת העמוד
מה הרפורמה המשפטית מלמדת על זהות ושוויון אזרחי?
המאמר טוען שהרפורמה המשפטית אינה רק ניסיון לבטל את המהפכה החוקתית של 1992, אלא חלק מתמורה רחבה יותר בזהותה הלאומית והחוקתית של ישראל, שמחלישה בלמים על הממשלה ומערערת את עקרון האזרחות השווה, במיוחד ביחס למיעוט הפלסטיני־ערבי.
לקריאת העמוד
איך ההבטחה החוקתית בישראל נסוגה במקום להעמיק זכויות?
איך התחזקות הביקורת השיפוטית לוותה בהתנגדות פוליטית, פופוליזם ושחיקת זכויות.
לקריאת העמוד
מתי רפורמה משפטית הופכת לפגיעה בליבת הדמוקרטיה?
המאמר מציע לבחון שינויי כוח שיפוטי לפי השפעתם המצטברת על ליבת הדמוקרטיה: בחירות חופשיות, זכויות פוליטיות ואיזונים מוסדיים.
לקריאת העמוד
איך אפשר להפוך משבר חוקתי לחוקה דמוקרטית ומכלילה?
מנאל תותרי-ג'ובראן טוענת שיש לבחון את האירועים בישראל בתוך הקשר חברתי, משפטי ופוליטי רחב של שני העשורים האחרונים. המאמר מדגיש שרגע חוקתי ישראלי אינו נוצר מעצם קיומו של משבר או מחאה, אלא דורש תהליך מקיף ומכליל המחויב לדמוקרטיה, שלטון החוק, זכויות אדם ושוויון.
לקריאת העמוד
כשזכות הקניין הופכת לכלי להדרה
איך הדרה במרחב הפרטי יכולה להפוך לפגיעה בשוויון במרחב הציבורי?
לקריאת העמוד
איך אמנות זכויות אדם צריכות להשפיע על בתי המשפט בישראל?
למה אמנות זכויות אדם צריכות לשמש אמת מידה גם כשהן אינן חוק ישראלי מחייב.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מה הקשר בין נסיגה דמוקרטית לזכויות נשים?
המאמר טוען שהנסיגה הדמוקרטית בישראל מתבטאת גם בהחלשת ההגנות המשפטיות על שוויון מגדרי ובהכשרת הפרדה ואפליה בשם דת.
לקריאת העמוד
מה חוקי לאום עושים לתחושת השוויון של מיעוטים?
מחקר אמפירי על האופן שבו חוקי לאומיות של הרוב משפיעים על שוויון אזרחי של מיעוטים.
לקריאת העמוד
האם אפשר לדבר על חוקה בלי לדבר על השליטה בגדה?
המאמר קושר בין הדיון בחוקה בישראל לבין השליטה בגדה המערבית, ומראה שהעמימות המשפטית הנדרשת לשליטה זו מתנגשת עם ההבטחה של חוקה ברורה ויציבה.
לקריאת העמוד