מחאה לא־אלימה של מיעוטים נתפסת כאלימה יותר — והיתרון האסטרטגי נשחק
דבורה מנקין ותמר מיטס משלבות נתונים על 220 קבוצות ב־110 מדינות עם ארבעה מדגמי ניסוי מארצות הברית ומישראל, ומראות שזהות אתנית משנה הן את סיכויי הצלחתה של התנגדות לא־אלימה והן את האופן שבו הציבור תופס אותה.
מחאה לא־אלימה הגדילה הצלחה בעיקר לקבוצות דומיננטיות, בעוד שמחאות מיעוטים שקטות נתפסו כאלימות יותר וכדורשות יותר שיטור מאותה מחאת רוב.
איזו הנחה על התנגדות לא־אלימה המאמר מעמיד למבחן?
ספרות מרכזית על התנגדות אזרחית מצאה שקמפיינים לא־אלימים מצליחים יותר מקמפיינים אלימים. ההסבר המקובל הוא יתרון ההשתתפות: טקטיקות לא־אלימות מורידות חסמים, מושכות קהל רחב יותר ומקלות על תמיכה מבית ומחוץ.
המאמר טוען שממוצע כללי כזה עלול להסתיר שאלה של כוח וזהות. אם הציבור ממשיך לתפוס קבוצת מיעוט כמאיימת גם כשהיא נוהגת באי־אלימות, היא אינה נהנית בהכרח מאותו יתרון גיוס ולגיטימציה.
כיצד מוגדרת כאן קבוצת מיעוט?
הטיעון מתייחס בעיקר למעמד בתוך היררכיית כוח אתנית ולא רק לגודל מספרי. קבוצות קטנות נוטות לעיתים להיות מודרות פוליטית, אך קבוצה יכולה להיות מיעוט מספרי בלי להיות חלשה או להיות גדולה ועדיין מודרת.
בניתוח הבין־לאומי נבדקו הן גודל הקבוצה והן מעמדה הפוליטי, כלומר אם היא כלולה במוקדי הכוח או מודרת מהם. בניסויים נבחרו זהויות שמגלמות יחסי רוב ומיעוט שונים בארצות הברית ובישראל.
מה מלמדים הנתונים ההשוואתיים על הצלחת קמפיינים?
החוקרות שילבו את מאגר NAVCO 2.0 עם Ethnic Power Relations וקיבלו מידע על 220 קבוצות ב־110 מדינות בין 1946 ל־2006. קמפיין הוגדר כמוצלח אם השיג את כל יעדיו המוצהרים בתוך שנה משיא פעילותו.
רק אחד מכל חמישה קמפיינים לא־אלימים של מיעוטים הצליח, לעומת אחד מכל שני קמפיינים לא־אלימים של קבוצות רוב. מעבר מאלימות לאי־אלימות העניק יתרון גדול לקבוצות רוב ודומיננטיות, אך לקבוצות מיעוט נשארו סיכויי הצלחה נמוכים ודומים בשתי הטקטיקות.
איזה מנגנון עשוי להסביר את הפער?
ההסבר המוצע הוא שסטריאוטיפים המקשרים קבוצות מודרות לאלימות ולאיום משפיעים על האופן שבו צופים מפרשים את מעשיהן. כתוצאה מכך גם צעדה שקטה יכולה להיזכר או להיות מתוארת כאלימה יותר כאשר המשתתפים הם בני מיעוט.
תפיסה כזאת עשויה להגדיל תמיכה בשיטור ובדיכוי ולהרחיק תומכים פוטנציאליים. זהו מנגנון אפשרי המחבר בין זהות לבין הצלחת קמפיין, אך הניתוח אינו מציג אותו כהסבר היחיד לכל תוצאה פוליטית.
כיצד תוכננו ארבעת מדגמי הניסוי?
מחקר 1 כלל 2,269 משיבים בארצות הברית ו־3,063 בישראל; מחקר 2 כלל 3,013 ו־3,465 משיבים בהתאמה. יחד השתתפו בארבעת המדגמים 11,810 בני אדם בניסויי סקר מקוונים.
המשיבים קראו כתבות חדשות מדומות המבוססות על כתבות אמיתיות, והחוקרות שינו באקראי פרטים על זהות המוחים, הטקטיקה, מטרת המחאה או מחויבותה לאי־אלימות. הקצאה אקראית מאפשרת לייחס הבדלים בין תנאים לפרט ששונה בכתבה, בתוך גבולות המדגם והתרחיש.
מה השתנה בניסוי הראשון?
בארצות הברית הוצגו מוחים לבנים או שחורים, ובישראל הוצגו יהודים לבנים, יהודים יוצאי אתיופיה או אזרחים ערבים. בכל מדינה הוקצתה אחת משלוש טקטיקות: צעדה ברחוב, חסימת תנועה או השחתת רכוש.
לאחר הקריאה התבקשו המשיבים לדרג עד כמה המחאה אלימה ועד כמה נדרשת פעולת משטרה. הם גם התבקשו לזכור אילו פעולות נעשו, וכך אפשר היה לבדוק אם זהות המוחים משנה לא רק הערכה מפורשת אלא גם זכירה של אלימות שלא תוארה.
כיצד נתפסו מוחים שחורים בארצות הברית?
כאשר התרחיש תיאר צעדה ברחוב, מעבר ממוחים לבנים למוחים שחורים העלה את דירוג האלימות ב־8.5%. הסיכוי שהמשיבים יזכרו את הצעדה כאילו כללה אלימות עלה ב־75% ביחס לרמת הבסיס הנמוכה.
גם האמונה שנדרשת פעולת משטרה הייתה גבוהה יותר כלפי מוחים שחורים לא־אלימים. כאשר התרחיש כבר תיאר השחתת רכוש, לזהות הייתה השפעה קטנה יותר, ולכן הפער בלט דווקא בטקטיקות השקטות.
מה נמצא בניסוי הישראלי?
ביחס ליהודים לבנים שצעדו ברחוב, מוחים יוצאי אתיופיה ומוחים ערבים שעשו אותה פעולה נתפסו כאלימים יותר ב־11% וב־16% בהתאמה. הם גם היו בעלי סיכוי גבוה יותר ב־93% וב־52% להיזכר כאלימים, אף שהתרחיש תיאר אותה טקטיקה.
התמיכה בפעולת משטרה נגד מוחים ערבים גדלה ב־21%. אצל מוחים יוצאי אתיופיה הכיוון היה דומה, אך ההבדל בתמיכה בפעולת משטרה לא היה מובהק סטטיסטית, תזכורת לכך שתוכן הסטריאוטיפ משתנה בין קבוצות.
מה הוסיף הניסוי השני?
ביוני 2020 הוצגו מחאות שקטות בלבד, ונוספו הקצאה אקראית של מטרת המחאה ושל הצהרה על מחויבות לאי־אלימות. המטרה הייתה מחאה נגד פיטורים או מחאה נגד גזענות ואלימות משטרתית.
בארצות הברית אפשר גל המחאה למען צדק גזעי להשוות בין מוחים לבנים ושחורים הפועלים למען אותם יעדים. כך הופרדה ככל האפשר השפעת זהות המשתתפים מן השפעתה של הסוגיה שעליה הם מחו.
האם מטרה זהה או הצהרת אי־אלימות ביטלו את הפער?
לא. מוחים שחורים שפעלו למען צדק גזעי נתפסו כאלימים יותר וכדורשים יותר שיטור ממוחים לבנים שפעלו למען אותו יעד, ובישראל מיעוטים נתפסו כך גם כאשר מחו נגד פיטורים.
הצהרה מפורשת על מחויבות לשינוי לא־אלים הפחיתה תפיסות אלימות בממוצע, אך השפעתה הייתה ברורה יותר אצל מוחים לבנים ולא הייתה מובהקת אצל שחורים בארצות הברית או יוצאי אתיופיה בישראל. לכן עצם ההצהרה אינה פתרון אחיד להטיה.
מה גילו התשובות הפתוחות על מנגנון ההטיה?
האישור למחאה לא־אלימה היה גבוה יותר למוחים לבנים מאשר לשחורים בארצות הברית, 59% לעומת 55%. בישראל הוא עמד על 87% למוחים יהודים לבנים, 83% ליוצאי אתיופיה ו־48% למוחים ערבים.
בניתוח התשובות הפתוחות נקשרה מחאת רוב יותר למילים של שלום, אי־אלימות וחופש ביטוי, ואילו מחאת מיעוט נקשרה יותר לאלימות, הרס ואיום. הדפוס תומך במנגנון של סטריאוטיפיזציה, אך אינו שולל מניעים והקשרים נוספים שלא נמדדו.
מהו מס דעת הקהל שמיעוטים משלמים?
החוקרות משתמשות בדימוי של מס דעת קהל כדי לתאר מצב שבו קבוצת מיעוט מאבדת חלק מן היתרון שאי־אלימות אמורה להעניק. ככל שהטקטיקה הייתה פחות אלימה, לזהות היה לעיתים משקל גדול יותר באופן שבו הקהל פירש אותה.
היפוך כזה פוגע בליבת יתרון ההשתתפות: קהל גדול עשוי להיתפס כמקור איום במקום כהוכחה ללגיטימיות. אם פרשנות מוטה מגדילה תמיכה בשיטור, אותה צורת מחאה אינה מקבלת הזדמנות ציבורית שווה.
אילו גבולות חשוב להציב למסקנות?
הניסויים מודדים תפיסות ועמדות כלפי תרחישים, ולא את כל שרשרת האירועים המובילה להצלחת תנועה חברתית. הניתוח הבין־לאומי הוא תצפיתי, ולכן אינו מוכיח שהטיה ציבורית לבדה גרמה להבדל בשיעורי ההצלחה.
גם קבוצות המיעוט שנבדקו שונות זו מזו, והמחקר עצמו מראה שהאפקטים אינם זהים בכל תוצאה. המסקנה המדויקת היא שהיתרון של אי־אלימות מותנה בזהות וביחסי כוח, לא שכל מחאת מיעוט תיכשל או שכל צופה יגיב בהטיה.
מהי המשמעות הדמוקרטית הרחבה?
זכות המחאה אינה שוויונית בפועל אם הציבור ומוסדות האכיפה מפרשים אותה טקטיקה אחרת לפי זהות המוחים. פער בתפיסת האלימות עלול לצמצם לגיטימציה, להגדיל דיכוי ולהחליש את יכולתן של קבוצות מודרות לתרגם פעולה אזרחית לשינוי.
המחקר מזמין עיתונאים, רשויות וציבור להפריד בין תיאור הטקטיקה לבין סטריאוטיפים על המשתתפים. בדיקה עקבית של שפה, זיכרון וקריאות לשיטור היא חלק מהבטחת מרחב דמוקרטי שבו אי־אלימות נשפטת לפי המעשה ולא לפי הקבוצה.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 21 באוגוסט 2026