מאמרים נבחרים בנושא דמוקרטיה ושלטון החוק

חדש באתר

מדוע אזרחים מסכימים לממן חילוץ כלכלי של מדינות אחרות?

Michael M. Bechtel; Jens Hainmueller; Yotam Margalit

המאמר בוחן מדוע מצביעים במדינה תורמת מוכנים לשאת בעלות של חילוץ מדינות אחרות, והאם העמדות נובעות מן הרווח או ההפסד האישי הצפוי. המחברים מנתחים סקר מקוון של 5,000 מצביעים גרמנים מראשית ינואר 2012, משווים אותו לסקר טלפוני ארצי של 1,000 מצביעים ומשתמשים גם בהחלטה אם לשלוח מסר מזוהה לחבר פרלמנט. במודלים התצפיתיים, הכנסה, אבטלה, תלות הענף בסחר, קבלת העברות אזוריות ורוב מדדי האינטרס החומרי מסבירים מעט מן ההתנגדות, בעוד אלטרואיזם וקוסמופוליטיות קשורים בעקביות לתמיכה גבוהה יותר. גם המפלגתיות אינה מתארגנת על ציר שמאל–ימין פשוט: מצביעי הקצוות מתנגדים יותר ממצביעי המפלגות המרכזיות. בניסוי משובץ הוקצו באקראי סכומי השתתפות גרמניים של 123, 189, 211 או 418 מיליארד אירו; ככל שהסכום שנמסר היה גבוה יותר, עלתה ההסתברות להתנגד לחילוץ, אך העלייה הייתה דומה בקבוצות הכנסה שונות. הניסוי תומך בפרשנות של דאגה לנטל על הכלכלה הגרמנית בכללותה, ולא במנגנון שבו כל משק בית מחשב רק את העלות לעצמו. עם זאת, רק מניפולציית הסכום הוקצתה באקראי; הקשרים עם אלטרואיזם, קוסמופוליטיות ומפלגה הם תצפיתיים ואינם מוכיחים סיבתיות. הממצאים מציבים את החילוץ הבין־לאומי גם כשאלת זהות, סולידריות ומדיניות חוץ, ומראים שהלגיטימציה הציבורית להעברות בין מדינות אינה ניתנת להבנה באמצעות חלוקה חומרית מקומית בלבד.

לקריאת העמוד חדש באתר

כיצד אי־שוויון ותחרות על אכיפת מס משמרים שחיתות מערכתית?

Gil S. Epstein; Ira N. Gang

המאמר מנתח את אכיפת המס כמדיניות שנוצרת בתוך מאבק חלוקתי ולא כהחלטה טכנית ניטרלית. במודל תורת־משחקים מסוג מנהיג–עוקבים, מנהל המס מציע רמת אכיפה, ושתי קבוצות — בעלי הכנסה גבוהה ובעלי הכנסה נמוכה יחסית — משקיעות משאבים כדי להשפיע אם ההצעה תאושר. בעלי ההכנסה הגבוהה מעדיפים אכיפה נמוכה, ואילו הקבוצה הנמוכה יחסית מעדיפה אכיפה מחמירה יותר מפני שהיא מקבלת מן הממשלה יותר מכפי שהיא משלמת נטו. הסתברות הניצחון של כל קבוצה תלויה במאמץ ההשפעה שלה ובערך שהיא מייחסת לתוצאה, אך מנהל המס עצמו משלב רווחה ציבורית עם עניין צר בהוצאות השידול או ברנטות שהמאבק מייצר. מכאן נובעת תוצאה לא אינטואיטיבית: רמת האכיפה שממקסמת את התועלת הצפויה של הקבוצה החלשה נמוכה מן הרמה שהייתה בוחרת אילו ניצחונה היה ודאי, משום שדרישה מתונה מפחיתה את התנגדות העשירים ואת עלות המאבק. המחברים גם מראים שרגישות החברה והמנהל לשחיתות יכולה להזיז את שיווי המשקל, ומציעים באופן ספקולטיבי מנגנונים של התפשטות ציות ושל מלכודת עוני. זהו מודל תאורטי ללא אומדן אמפירי, ולכן ערכו הוא בזיהוי מנגנונים ותנאים ולא בקביעה מהי רמת האכיפה הרצויה במדינה ממשית.

לקריאת העמוד חדש באתר

כשהכרעת בית המשפט אינה המילה האחרונה: ביקורת שיפוטית חלשה וזכויות חברתיות

Adam Shinar

הטקסט של אדם שנער הוא מסה ביקורתית שעברה ביקורת עמיתים על ספרו של מארק טושנט Weak Courts, Strong Rights, ולא מחקר אמפירי. טושנט מציע ביקורת שיפוטית במתכונת חלשה: בית המשפט מזהה פגיעה חוקתית או מטיל חובה כללית, אך אינו שומר לעצמו בהכרח את המילה האחרונה ואינו מכתיב תמיד את פרטי המדיניות. המודל נועד לצמצם את הקושי הדמוקרטי שבהכרעה שיפוטית סופית ובה בעת לאפשר הכרה מעשית בזכויות חברתיות וכלכליות, כגון דיור, בריאות וחינוך. שנער מדגיש שסעד חלש אינו מבטיח תוצאה חזקה; נדרשת חברה אזרחית שממשיכה להפעיל לחץ, לעקוב ולתת לנפגעים תשתית ארגונית ומשפטית. נדרשת גם נכונות של בתי משפט, מחוקקים, ממשלות וסוכנויות להכיר בזכויות ולפעול בתום לב לאורך זמן. הפער בין פרשת Grootboom, שבה ההכרזה החוקתית לא תורגמה במהירות לדיור עבור העותרת, לבין פרשת Olivia Road, שבה הוראת הידברות הובילה להסכמות מעשיות, ממחיש את התלות הזאת. שנער מיישב בין הביקורת הקודמת של טושנט על ביקורת שיפוטית לבין הצעתו החדשה באמצעות ההבחנה בין תאוריה אידאלית לתאוריה לא־אידאלית: ייתכן שבעולם מתוכנן מראש לא היה מוקם מוסד כזה, אך בעולם שבו הוא כבר מושרש אפשר לעצבו באופן דיאלוגי יותר. המסקנה אינה שבתי משפט מיותרים או כול־יכולים, אלא שתפקידם יכול להיות מוגבל ומשמעותי רק כחלק מתהליך פוליטי ואזרחי רחב.

לקריאת העמוד חדש באתר מאמר חדש

הקואליציה שמאחורי ״העם״: כיצד פופוליסטים מארגנים כוח

Assaf S. Bondy, Asaf Yakir

אסף ס׳ בונדי ואסף יקיר מתמודדים עם מחלוקת יסודית בחקר הפופוליזם: האם פופוליזם מוגדר בדחיית ארגוני תיווך ובקשר ישיר בין מנהיג להמון, או שמא כוחו נבנה דווקא באמצעות גיוס קולקטיבי ובריתות עם שחקנים מאורגנים. הם מציעים מסגרת קואליציונית המתמקדת בארבעה ממדים: הנוף הארגוני שירשו הפופוליסטים, אסטרטגיית צירוף השותפים, מנגנוני ההכלה הא־סימטרית ומשטר המדיניות שנוצר. לטענתם, השינוי הנאו־ליברלי החליש איגודי עובדים וארגוני מעסיקים והרחיק אותם מערוצי הייצוג המרכזיים, אך הותיר לחלקם תשתית, הון סמלי ויכולת גיוס. מצב זה יצר פער ייצוגי וגם מאגר של שותפים אפשריים למפלגות פופוליסטיות. הייחוד אינו עצם קיומה של ברית בלתי שוויונית, אלא שילוב בין צירוף אינטרסים שהודרו מן ההסדר הקודם, החלשת ערוצי ההשפעה העצמאיים שלהם, הקמת חלופות הנשלטות בידי המדינה והצגת ההסדר המסוים כביטוי לרצון ״העם״. בפולין, מפלגת חוק וצדק צירפה את סולידריות לקואליציה הכוללת עבודה מאורגנת, אימצה דרישות בנוגע לגיל הפרישה, שכר מינימום, חוזים ארעיים והעברות חברתיות, ובה בעת דחקה את מוסדות הדיאלוג החברתי והעבירה את התועלות מלמעלה דרך המדינה. בהונגריה, פידס בנתה ברית עם הון מקומי מאורגן שנדחק בידי מודל התלוי בהשקעות זרות; היא סיפקה לעסקים מקומיים מסים נמוכים, רכש ציבורי והגנה רגולטורית, ושמרה במקביל על תנאים מיטיבים ליצרנים זרים ועל שוק עבודה גמיש. כך יצר אותו היגיון קואליציוני מדיניות פרו־עובדים יחסית בפולין ומדיניות של בניית מעמד עסקי תלוי־מדינה בהונגריה. המחברים מציגים את שני המקרים כהמחשה אנליטית, לא כמבחן השוואתי שמוכיח שכל פופוליזם פועל כך. הם קוראים לבדוק קואליציות עם ארגונים דתיים, חקלאיים וצבאיים, מקרים שבהם הארגונים התנגדו לשילוב, ואת הקשר ההדדי בין תחזוקת הקואליציה לבין פירוק איזונים ובלמים.

לקריאת העמוד חדש באתר

איזו דמוקרטיה פוליטיקאים רואים כשהם מביטים בבוחרים?

Jack Lucas, Lior Sheffer, Peter John Loewen

ג׳ק לוקאס, ליאור שפר ופיטר ג׳ון לוון חוקרים את התיאוריות האמפיריות שפוליטיקאים מחזיקים לגבי התנהגות בוחרים. הם מבחינים בין שלושה צירים: הצבעה לפי העדפות מדיניות או זהות מושרשת, מבט קדימה להבטחות או אחורה לביצועים, וייחוס בהיר של אחריות או תגמול ועונש על אירועים שאינם בשליטת הנבחר. הנתונים באים משלושה סקרים מקוונים: 1,517 תשובות של ראשי ערים וחברי מועצות ביותר מ־400 רשויות בקנדה בשנים 2021 ו־2022, ו־581 תשובות ממדגם אקראי של נבחרים ברשויות אמריקאיות שמונות יותר מאלף תושבים באביב 2022. בכל אחד מן הצירים התשובות התפרשו על מלוא הסולם מאפס עד עשר. עם זאת, הממוצעים בשתי המדינות נטו לעמדה הריאליסטית: הבוחרים מייחסים אחריות באופן לא הוגן, נשענים יותר על זהויות ומביטים יותר לאחור. הנטייה הייתה חזקה יותר בקרב האמריקאים, אך עמדתו של נבחר בציר אחד ניבאה רק במידה חלשה את עמדתו בצירים האחרים, והבדלים מפלגתיים היו בדרך כלל קטנים. לאחר קיבוץ כל ציר לשלוש קטגוריות, כל 27 הצירופים האפשריים הופיעו אצל אחוז אחד לפחות מן המשיבים. ריאליזם דמוקרטי מלא — זהות, עבר וייחוס לא הוגן — היה הצירוף הנפוץ ביותר: 16.6% במאגר המאוחד, 13.8% בקנדה ו־23.3% בארצות הברית; יחד עם שלושה צירופי ריאליזם חלש הגיע שיעורו ליותר משליש מן המדגם ול־46% בקרב האמריקאים. ניתוח נפרד של 444 פוליטיקאים קנדים קשר אמונות אלה לדיווח על שעות עבודה. מי שראו בוחרים כמונעי זהות או כמביטים לאחור דיווחו על יותר זמן לתקשורת עם תושבים ופחות זמן לפיתוח מדיניות, ומי שראו בוחרים כמייחסים אחריות בהגינות דיווחו גם הם על יותר תקשורת. אלה אסוציאציות שנאמדו ברגרסיות, לא הוכחה שהאמונה גרמה להתנהגות: ניסיון בתפקיד וחלוקת הזמן עשויים לעצב את התיאוריה באותה מידה שהתיאוריה עשויה לעצב את העבודה. נוסף על כך, המחקר עוסק בנבחרים מקומיים בשתי מדינות ובשלושה פריטי מדידה יחידים, ולכן המחברים קוראים להשוואה בין רמות שלטון, שיטות בחירה וסביבות קיטוב שונות.

לקריאת העמוד חדש באתר

מי רשאי לכלוא: זכויות אסירים או סמכות ליבה של המדינה?

Barak Medina

ברק מדינה מנתח את פסק הדין משנת 2009 שבו פסל בית המשפט העליון, ברוב של שמונה מול אחד, את התיקון לפקודת בתי הסוהר שאִפשר לתאגיד למטרת רווח להקים ולהפעיל מתקן ובו 800 אסירים. החוק אימץ מודל בריטי מפורט: הוא העניק לצוות הפרטי סמכויות כפייה רבות, אך הכפיף אותו לנורמות המשפט הציבורי, לזכויות האסירים, לדרישות כשירות ולפיקוח ממשלתי מקיף. בפסק הדין הופיעו שני נתיבי הנמקה. השופטים אילה פרוקצ׳יה ומרים נאור הדגישו את הסיכון שכוח המופעל בידי תאגיד המבקש רווח ינוצל לרעה, גם משום שקשה לפקח על שימוש יומיומי בכוח ועל יחס משפיל. כל שמונת שופטי הרוב תמכו בהנמקה רחבה יותר: עצם מימוש הכליאה וסמכויות הכפייה בידי עובדי תאגיד פרטי פוגע בחירות ובכבוד, גם בלי הוכחה שהאסירים יקבלו תנאים גרועים יותר. לפי הנשיאה דורית ביניש, הפעלת כוח בשם הציבור זוכה ללגיטימציה דמוקרטית כאשר היא נעשית בידי אורגן מדינתי למען האינטרס הכללי; כליאה למטרת רווח מטשטשת תכלית זו והופכת את האסיר, במישור הסמלי, לאמצעי להפקת רווח. מדינה תומך בתוצאה הסופית אך מבקר את שני המסלולים. בנוגע לסיכון, הוא טוען שחשיפה לסכנה היא פגיעה בזכות רק מעל סף משמעותי, ושיש להעריך אמפירית את הוראות החוק, מנגנוני הפיקוח והניסיון המשווה; לדעתו, הנתונים שהיו זמינים לא הצדיקו קביעה שכל הפרטה של כלא פוגעת בהכרח בזכויות. בנוגע לכבוד, הוא מקבל עקרונית שגם האופן שבו מופעלת כפייה עשוי לפגוע במעמד האדם, אך דוחה את ההנחה שכל הבדל פורמלי בין מעסיק ציבורי לפרטי יוצר בהכרח מסר של ביזוי. בחוק הישראלי העובדים הפרטיים היו אמורים להיחשב עובדי ציבור לצורכי הדין הפלילי ולהיות כפופים לחובות ציבוריות, ואילו גם לעובד מדינה יש אינטרסים מקצועיים ואישיים. לכן מציע מדינה בסיס אחר: איסור חוקתי על הפרטת ״ליבת״ הסמכויות השלטוניות, ובהן כליאה ושימוש מאורגן בכוח. בסיס כזה נשען על מבנה המשטר ועל הפרדת סמכויות, ולא על המצאת זכות כמעט מוחלטת של אסיר שלא להיכלא בידי גוף פרטי. בית המשפט עצמו הצביע על אפשרות לקרוא כך את סעיף 1 לחוק־יסוד: הממשלה, אך נמנע מלהכריע בגבולות הליבה. מדינה סבור שאם זו הנורמה שנאכפה בפועל, היה נכון לזהותה במפורש; כך הייתה ההחלטה זוכה ללגיטימציה נורמטיבית חזקה יותר בלי למתוח את מושגי החירות והכבוד מעבר לבסיסם.

לקריאת העמוד