נסיגה דמוקרטית ופופוליזם
מאמרים על שחיקת מוסדות, פופוליזם סמכותני, משברים משטריים והצטברות צעדים שמחלישים דמוקרטיה.
מאמר יכול להופיע ביותר מנושא אחד כאשר הוא עוסק, למשל, גם בזכויות וגם במוסדות או גם בפופוליזם וגם בבית המשפט. בעמוד זה מופיעים 262 תקצירים שמשויכים לנושא.
חדש באתר
פופוליזם כאסטרטגיה: מדוע מפלגות שמאל רדיקלי בוחרות בו אחרת
אור דר בוחן מדוע מפלגות שמאל רדיקלי אינן משתמשות בפופוליזם באותה דרך גם כאשר הן פועלות באותה משפחה אידאולוגית. הוא משווה בין הברית האדומה־ירוקה בדנמרק לבין צרפת הבלתי־כנועה ומסתמך על ראיונות עם מנהיגים ואנשי צוות. הטענה היא שהסברים מקובלים המבוססים על מבנה פוליטי, אידאולוגיה, קרטליזציה או הזדמנויות אלקטורליות מחמיצים גורם אסטרטגי: אמונותיהם של מנהיגי המפלגה לגבי היתרונות והמחירים האלקטורליים של פופוליזם. המאמר מפרק את הפופוליזם לשלושה רכיבים — העמדת העם במרכז, התנגדות לאליטות וריבונות העם — מפני שכל רכיב עשוי ליצור יחס שונה עם קבוצות התמיכה של המפלגה. לפי התקציר, הברית האדומה־ירוקה נמנעה משיח פופוליסטי בין השאר משום שמנהיגיה צפו כי רטוריקה אנטי־ממסדית תרחיק מצביעים חשובים. צרפת הבלתי־כנועה השתמשה בפופוליזם, אך שילבה לצדו מסרים לא־פופוליסטיים כדי לגייס קבוצות שמנהיגיה חששו כי רטוריקה אנטי־ממסדית תרחיק. ההשוואה מראה שפופוליזם אינו מתג אחיד של ״כן״ או ״לא״ אלא אוסף בחירות מסר המותאמות לתפיסת הקהל. התרומה הדמוקרטית נוגעת לאופן שבו מפלגות בונות את גבולות ״העם״, מגדירות יריבים ומאזנות בין גיוס רחב לבין שימור קהלים שונים. הראיונות מתעדים את חישוביהם של מנהיגים ואנשי צוות; הם אינם מוכיחים שהמצביעים אכן הגיבו כפי שהמנהיגים צפו, ושני המקרים אינם מייצגים לבדם את כלל השמאל הרדיקלי.
לקריאת העמוד
חדש באתר
מחאה תחת סמכותנות: אזרחות לא־שוויונית וריבוי מניעים לפעולה
אחמד ח׳ סעדי בוחן באופן ביקורתי שתי הנחות נפוצות במחקר המחאה החברתית. ההנחה הראשונה נשענת על טיפולוגיות משטר ומניחה כי דמוקרטיות נענות במידה סבירה לדרישות ציבוריות ומאפשרות התמודדות גלויה עליהן. המאמר טוען שהנחה זו אינה מוצדקת כאשר זכויות אזרחות מחולקות באופן לא־שווה, ולכן תווית המשטר לבדה אינה מתארת את תנאי הפעולה של כל הקבוצות שבתוכו. ההנחה השנייה מציגה מפגינים כאילו הם מונעים רק מרציונליות אינסטרומנטלית ומחשבים פעולה לפי הסיכוי להשיג תוצאת מדיניות. בעקבות מקס ובר, סעדי טוען כי פעולת מחאה יכולה לנבוע מסוגים שונים של רציונליות וכי מפגינים עשויים לבקש יותר משינוי מדיניות מיידי. הוא מפתח את הביקורת באמצעות מחאות מסוגים שונים שיזמו אזרחים פלסטינים בישראל בעת הממשל הצבאי בשנים 1948–1966. המקרה מראה מדוע צריך לבחון את מצב האזרחות ואת תנאי השליטה שחווה הקבוצה, ולא להסיק מחופש הפעולה שלה מן הסיווג הכללי של המדינה בלבד. תרומת המאמר היא תאורטית והיסטורית: הוא מציע מסגרת עשירה יותר להבנת עצם הבחירה למחות, משמעות המחאה והיחס בין תביעה ציבורית לבין תוצאה פוליטית, אך אינו מציע אומדן כמותי של השפעת צורת מחאה מסוימת.
לקריאת העמוד
חדש באתר
מאמר חדש
כיצד מתמודדים עם תורת המשפט של פופוליזם סמכותני?
עפרה בלוך ונטלי ר׳ דייווידסון שואלות כיצד ראוי שאקדמאים משפטיים יגיבו בפומבי לפופוליסטים סמכותניים. הן ממסגרות את פעילותם לא רק כהתנגדות להצעה חוקתית או לחוק מסוים, אלא כמאבק בין תורות משפט מתחרות. לפי הניתוח, הטיעון הפופוליסטי מציג את המשפט כביטוי טהור של הרצון העממי; מכאן נגזרות קריסה של ההבחנה בין משפט לפוליטיקה ואימוץ צורה קיצונית של פוזיטיביזם משפטי. המחברות בוחנות דרך עדשה זו את התגייסותם של אקדמאים משפטיים בישראל בשנת 2023. לטענתן, אף שהאקדמאים לא הציגו את פעולתם במפורש כוויכוח בתורת המשפט, טיעוניהם נגד הצעות הממשלה ערערו במשתמע על הגישה המשפטית שעמדה מאחוריהן. ההתנגדות יצרה שתי מתיחויות: השבת מידה של אוטונומיה למשפט דרשה בעת ובעונה אחת פנייה לערכים נגד הפוזיטיביזם, והפיכתם של מומחים לפעילים שמגייסים דעת קהל הקשתה על הצגת מומחיותם כנפרדת מן הפוליטיקה. המסקנה המנוסחת בזהירות היא שלחוקרי משפט יש תרומה ייחודית למאבק בפופוליזם סמכותני, אך תרומה זו נטועה בהשקפה מוסרית־פוליטית שראוי להכיר בה ולהגן עליה גם בזירה הפוליטית.
לקריאת העמוד
קידום זכויות אדם וקידום דמוקרטיה אינם אותה משימת מדיניות
שרה קאהן־ניסר בוחנת אם נכון להתייחס לקידום דמוקרטיה ולקידום זכויות אדם כאותה מדיניות חוץ. התקציר מתאר השוואה של השפעת האיחוד האירופי על רפורמות ב־29 מדינות במזרח אירופה, מערב אסיה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. התוצאה המרכזית המדווחת היא שהשפעת האיחוד על הגנת זכויות אדם בולטת יותר מהשפעתו על רמות הדמוקרטיה. המאמר מציע שלושה הסברים: רפורמה בזכויות מאיימת פחות על הישרדות המשטר מדמוקרטיזציה; האיחוד והמדינות החברות משדרים מסר ברור יותר על חשיבות זכויות האדם; ולאיחוד מנוף כלכלי חזק. מכאן נגזרת המלצת מדיניות להתאים את הכלי ליעד: לפי התקציר, לחץ כלכלי הוא הכלי היעיל ביותר לקידום זכויות אדם, בעוד דמוקרטיזציה מושפעת יותר מתהליכי חיקוי מאשר מלחץ כלכלי. ההבחנה חשובה משום שאין להניח שמדיניות שמקדמת יעד אחד תקדם באותה מידה גם את האחר. התקציר אינו מפרט את רשימת המדינות, שנות המדידה, הגדרת המשתנים, המודלים, גודלי ההשפעה או בדיקות העמידות; לכן הסיכום אינו מוסיף מסקנות סיבתיות או פירוט מתודולוגי שאינם מופיעים בו.
לקריאת העמוד
לא די לקנות את האליטות: כיצד מחזקים דמוקרטיה חדשה
עדי ברנדר ואלן דרייזן מערערים על ההנחה שלפיה המונים בדמוקרטיה חדשה תומכים תמיד במשטר, ולכן די להעביר משאבים לאליטות המסוגלות לבצע הפיכה. הם מציעים מסגרת משלימה שבה תמיכה ציבורית בדמוקרטיה מייקרת לאליטות את החזרה לאוטוקרטיה, והממשלה יכולה לבחור בין העברות ממוקדות לאליטות לבין מדיניות המשפיעה על אמונת האזרחים ש׳דמוקרטיה עובדת׳. במודל דו־תקופתי מסוגנן, האזרח רואה הכנסה שוטפת אך אינו יודע להפריד בין ביצועי היסוד של המשטר, התערבות הממשלה וזעזוע מקרי. הוצאה ממשלתית יכולה לשפר את הערכתו רק כאשר הוא אינו מזהה אותה במלואה כמניפולציה; אם ההתערבות ידועה, היא אינה מלמדת דבר על ביצועי היסוד ואף עלולה לפגוע באמון. עלות הדרך העממית תלויה לכן בשני קשרים: עד כמה המדיניות משנה תמיכה, ועד כמה תמיכה משנה את העלות שאליטות מייחסות להפיכה. המאמר מציג גם ממצאים מעבודות קודמות של המחברים: בדמוקרטיות חדשות קריסת משטר הייתה כמעט פי שלושה שכיחה יותר בשנות בחירות, ובארבע הבחירות הראשונות לאחר מעבר לדמוקרטיה ההוצאה הממשלתית המרכזית עלתה בשנת בחירות בכ־0.8% מן התוצר לעומת שנים אחרות. עם זאת, לא נמצא שהוצאה או גירעון גבוהים הגדילו את סיכויי בחירתו מחדש של המכהן, ולכן תמריץ של ייצוב המשטר אפשרי אך אינו מזוהה ישירות. המסגרת היא תאורטית ומצומצמת, והראיות התצפיתיות אינן מוכיחות שמדיניות מסוימת מנעה הפיכה. תרומתה היא בהצבת יחסי הגומלין בין אליטות, עמדות ציבוריות וביצועים כלכליים במרכז הדיון על התבססות דמוקרטית.
לקריאת העמוד
חמש דרכים להבין מדיניות חוץ פופוליסטית
דניאל פ׳ ויינר ופיליפ ג׳ורלנדו סוקרים את תוכנית המחקר הצומחת על מדיניות חוץ פופוליסטית ושואלים אם אפשר לזהות תופעה מובחנת ובאילו תנאים היא משנה את הפוליטיקה העולמית. במקום להציע הגדרה יחידה, הם מחברים חמש תפיסות של פופוליזם לחמש מסורות בניתוח מדיניות חוץ: פופוליזם כאידאולוגיה עם ניסוח מדיניות; כאסטרטגיה עם תהליך קבלת החלטות; כסגנון עם מנהיגות; כשיח עם פרקטיקה; וכמדיניות עם תפוקות. האסכולה הראשונה בוחנת כיצד העימות בין ״העם״ ל״אליטות״ מעצב תפיסת עולם בין־לאומית, אך גם כיצד אידאולוגיות ״עבות״ של ימין ושמאל ומבני כוח גאופוליטיים משנים את תוכנו. השנייה מדגישה פוליטיזציה וריכוזיות: מנהיגים מבקשים להעביר סוגיות חוץ מידי דיפלומטים, צבא ומומחים אל סדר היום הציבורי ואל שליטתם, אך קואליציות, שיטות משטר, מפלגות וביורוקרטיות יכולות לבלום אותם. השלישית מתמקדת בפרסונליזציה ובמופע הדיפלומטי של מנהיגים המציגים אותנטיות, אסרטיביות וקשר ישיר עם קהלים. הרביעית מנתחת כיצד מסגרות של עם, אליטה ואחר חוצות גבולות ומייצרות הזדהויות ואויבים טרנס־לאומיים. החמישית בודקת תוצאות בתחומי סחר, מימון, אינטגרציה, ביטחון, זכויות אדם, אקלים ובריאות, ומוצאת שונות רבה בין רטוריקה של ריבונות לבין שיתוף פעולה, רב־צדדיות חלופית או פרגמטיות. המיפוי נשען על סקירה מעמיקה של פרסומים שבהם מדיניות חוץ פופוליסטית ממלאת תפקיד מרכזי, אך המחברים מדגישים שהשיוך לאסכולות הוא כלי סגנוני וחופף ולא חברות ממשית במחנות. המאמר אינו מטא־אנליזה ואינו מציג אומדן סיבתי חדש; תרומתו היא בניית ״אוהל רחב״ להשוואת הסברים ובהצבת סדר יום למחקר השוואתי, אורכי ושיטתי יותר של ההשפעה הבין־לאומית.
לקריאת העמוד
מה הפופוליזם מאפשר למפלגות שמאל רדיקלי — והיכן הוא נעצר?
אור דר בוחן מדוע חלק ממפלגות השמאל הרדיקלי הפופוליסטיות פרצו קדימה אחרי המשבר הכלכלי של 2008, בעוד אחרות לא הצליחו לעשות זאת. הטיעון הראשון הוא שפופוליזם התאים לדינמיקה משתנה של מאבק מעמדי ואפשר למפלגות לגייס תסכול חברתי מפוזר. לפי התקציר, המאבק המעמדי התפצל לזירה המבוססת על איגודי עובדים ולזירה שאינה מבוססת על איגודים, והזירה השנייה נעשתה מרכזית יותר. אלא שמחאה ספונטנית יכולה להתפרץ בלי לבנות כוח מאורגן ויציב, ולכן קשה יותר לרתום אותה לאורך זמן. סיריזה ופודמוס ניצלו את ההזדמנות כאשר היו מתואמות עם מחזור המחאה וכאשר החזיקו בעמדה חזקה בתוך מערכת המפלגות. הטיעון השני מצביע על מבוי סתום: רק תנאים מיוחדים אפשרו לאחד גוש שמאלי רחב. "מבחוץ" — ובהם צעירים עירוניים משכילים במצב תעסוקתי לא יציב — היו ליבת גלי המחאה והזינוקים האלקטורליים; "מבפנים", מצביעי שמאל מבוססים ובטוחים יותר, עברו אל הפופוליסטים רק כמוצא אחרון. מכאן נבע קושי לאחד את מלוא הגוש העממי, וחלקים ממעמד העובדים נותרו בלתי נגישים. לפי התקציר, המפלגות גם לא בנו ארגוני המונים של קבוצות כפופות ולכן הותירו אחריהן מעט מורשת מאורגנת. מסקנת המחבר אינה לוותר על פופוליזם, אלא להשתמש בו לצד שיטות פוליטיות של "מעמד לעצמו" הבונות יכולת קולקטיבית מאורגנת. התקציר אינו מפרט שיטת מחקר, מקורות נתונים או מדדי הצלחה, ולכן הסיכום אינו מייחס למאמר השוואה שיטתית או ממצאים כמותיים שאינם מצוינים בו.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשהדמוקרטיה נשחקת, גם השירות הציבורי נעשה פחות מושך
סוזן מ׳ מילר ושרון גלעד מעבירות את הדיון בנסיגה דמוקרטית מן הקלפי אל שוק העבודה של המדינה. הן שואלות אם פגיעה בכללי המשחק הדמוקרטיים וקיטוב בין אליטות פוליטיות משנים את האופן שבו מועמדים לעבודה מעריכים תעסוקה בממשל מדינתי בארצות הברית. לצורך כך נערך ניסוי קונג׳וינט בקרב אמריקאים שחיפשו עבודה באופן פעיל, כלומר המשתתפים העריכו חלופות עבודה שבהן מאפייני ההקשר השתנו באופן שיטתי. לפי התקציר, נסיגה דמוקרטית ברמת המדינה — ובכלל זה מתקפות על הביורוקרטיה המדינתית — הפחיתה באופן מובהק את המשיכה לעבודה בממשל. גם קיטוב בין האליטות הפוליטיות השפיע באופן שלילי ומובהק על אותה משיכה. התקציר אינו מוסר את גודל המדגם, את גודל האפקטים או את כל פרטי החלופות, ולכן אין בסיס לכמת כאן כמה מועמדים יירתעו או לדרג איזה משני הגורמים חזק יותר. תרומת המחקר היא בזיהוי מנגנון אפשרי של היזון חוזר מוסדי: מערכת פוליטית נשחקת עשויה להרחיק מן המדינה עובדים פוטנציאליים, ובכך להקשות עוד יותר על ממשל שכבר מתקשה להתחרות במגזר העסקי על כוח אדם מיומן. התוצאה שנמדדה היא משיכה מדווחת לעבודה בממשל, לא הגשת מועמדות, קבלה לעבודה, ביצוע מקצועי או הישארות לאורך זמן. לפיכך הממצא ממוקד אך חשוב: איכות הסביבה הדמוקרטית עשויה להיות גם תנאי לגיוס השירות הציבורי שעליו נשענת עמידותה של הדמוקרטיה.
לקריאת העמוד
האם דיון ציבורי חופשי יכול לרסן את הפופוליזם?
אסף שרון מנתח קושי פנימי באידיאל הדמוקרטיה הדליברטיבית. האידיאל מבקש לקיים שלטון עצמי קולקטיבי באמצעות הליכים של דיון ציבורי חופשי ושווה, ובכך לשמר ממשל עממי ובה בעת לרסן הפרזות פופוליסטיות. ביקורת מוכרת טוענת שהמודל ראוי בתאוריה אך אוטופי ואינו ניתן למימוש. לפי תקציר המאמר, שרון משיב שביקורת זו אינה חזקה במיוחד כאשר מבינים כראוי את הגישה הדליברטיבית ואת אידיאל השלטון העצמי שביסודה. האתגר העמוק יותר נוגע לעצם ההיגיון של דיון ציבורי כאמצעי לשלטון עצמי: גם ציבור כשיר עשוי להשתכנע באמצעות מניפולציה והטעיה, ולכן דיון פתוח אינו מבטיח שהכרעה משותפת תהיה אוטונומית או מושכלת. נוצר כאן מתח פנימי, משום שהפתיחות, השוויוניות והיסוד העממי המעניקים להליך את אופיו הדמוקרטי הם גם התנאים המאפשרים להשפעה מטעה להיכנס אליו. מכאן שהשאלה אינה רק אם אפשר לכנס אזרחים ולהעניק להם קול שווה, אלא אם תהליך השכנוע עצמו תומך בשלטון עצמי או חותר תחתיו. זהו טיעון פילוסופי ולא מחקר אמפירי: התקציר אינו מודד מניפולציה, אינו בוחן מוסד דליברטיבי מסוים ואינו מציע מבחן יישומי מלא המפריד בין שכנוע לגיטימי להטעיה.
לקריאת העמוד
השורשים הכפולים של הדמוקרטיה הישראלית
בנימין נויברגר מציע לקרוא את ההיסטוריה הפוליטית הישראלית כהצטברות של שורשים דמוקרטיים ואנטי־דמוקרטיים גם יחד. הוא מאתר מקורות לממשל עצמי, בחירות, הכרעת רוב והתנגדות לעריצות במסורת הקהילתית היהודית, בקהילות התפוצות ובמוסדות הציוניים הנבחרים; במקביל הוא מזהה מסורות של כפיפות לסמכות דתית, היררכיה מפלגתית, קולקטיביזם, חשד בזכויות הפרט וסלידה ממפלגות ומפלורליזם. המאמר מארגן את הדיון סביב ארבעה מחנות מרכזיים בתקופת היישוב: האורתודוקסי, השמאל הסוציאליסטי, הימין הלאומי והמרכז הבורגני. אף מחנה אינו מתואר כמקשה אחת. בשמאל התקיימו פרקטיקה פרלמנטרית וממשל עממי לצד תפיסת אוונגרד, משמעת ארגונית ומנגנוני מינוי מלמעלה; בימין הלאומי התקיימה מחויבותו הליברלית של זאב ז׳בוטינסקי לצד זרמים רדיקליים, מיליטריסטיים ואנטי־דמוקרטיים; במחנה האורתודוקסי התקיימו מסורות של אוטונומיה קהילתית והגבלת שליט לצד עקרונות שאינם מתיישבים עם ריבונות עממית, חירות ושוויון ליברליים; והמרכז הבורגני היה פרגמטי וסובלני יותר אך לא תמיד שוויוני. המסקנה איננה שהדמוקרטיה בישראל הייתה מקרית, אלא שהצלחתה נשענה על מוסדות נבחרים, רב־מפלגתיות והסתגלות הדרגתית של המחנות לכללי המשחק — בלי להעלים את המטענים הלא־ליברליים שנותרו בתרבות הפוליטית. נויברגר מדגיש כי דמוקרטיה יציבה זקוקה להסכמה על הכללים הבסיסיים אך גם למחלוקת ולפלורליזם בתוכם. בסיום, שנכתב ב־2019, הוא מזהה את המשך השליטה בגדה המערבית ואת המחלוקת העמוקה על אופי המדינה כאיומים מרכזיים, ומזהיר מן הכמיהה למנהיג חזק שיעקוף מפלגות, כנסת והליך. זהו מאמר פרשני־היסטורי, לא בדיקה כמותית של עמדות הציבור; כוחו במיפוי הסתירות בתוך המסורות המכוננות, ומגבלתו בכך שהמיקוד בארבעת המחנות היהודיים אינו היסטוריה מקיפה של כל הקבוצות והזירות הפוליטיות בישראל.
לקריאת העמוד
כיצד שיח על גזענות עשוי לגייס פופוליזם ימני
קווין דורהיים ועמיתיו בוחנים שאלה פרדוקסלית: כיצד ייצוג המגונה כגזעני אינו בהכרח פוגע במנהיג פופוליסטי, ואף עשוי לסייע לו לגייס תמיכה. המקרה הוא המחלוקת שנוצרה סביב קמפיין Breaking Point של UKIP בימים שלפני משאל העם על חברות בריטניה באיחוד האירופי. החוקרים אספו 29 כתבות מן הימים 16–19 ביוני 2016, בהיקף 19,840 מילים, ולצדן תגובות קוראים בהיקף 75,134 מילים. מתוך המאגר הם בחרו לניתוח 100 קטעים מן הכתבות ומתגובות טוויטר שנכללו בהן, ו־135 קטעים מתגובות קוראים, באמצעות ניתוח שיח תמטי קונסטרוקציוניסטי. הביקורת התארגנה בשני מסלולים: תיאור הייצוג ככשל מוסרי של שנאה ודעה קדומה, ותיאור הקמפיין כתעמולה המפחידה ומסיתה ציבור פגיע. המסלול השני יצר פתח רטורי לפופוליזם, משום שהוא יכול להישמע גם כהאשמה שהמצביעים בורים, נוחים למניפולציה או גזענים סמויים. תגובת נייג׳ל פאראג׳ הסיטה את הדיון מן הגזענות אל טענה לייצוג עובדתי של הגירה ואל זכותו של הציבור להביע דאגה, ובכך בנתה יחס תלת־קוטבי: מנהיג ועם מול מבקרי ממסד. בתגובות הקוראים נמצאו אימוץ של המסגור הזה, הגנה על המנהיג ולעיתים בעלות אירונית על תווית הגזענות כאילו הייתה עלבון שהאליטה מטיחה בפטריוטים. הטענה אינה שהייצוג חדל להיות גזעני או שכל ביקורת אנטי־גזענית מזיקה, אלא שלקטגוריות מוסריות יש גם תפקיד אינטראקציוני: האופן שבו הן מייחסות זהות ומניעים יכול ליצור את הברית שהביקורת מבקשת לפרק. זהו מחקר איכותני של אירוע תקשורתי קצר ושל טקסטים שנבחרו לצורך ניתוח, לא מדגם מייצג של המצביעים ולא מבחן סיבתי של תוצאות הברקזיט. תרומתו לדמוקרטיה היא אזהרה אסטרטגית: מאבק בהדרה זקוק לביקורת תקיפה של מסרים ומדיניות, אך גם לשפה שאינה מוסרת למנהיג הפופוליסטי את הציבור כקבוצה מושפלת שאפשר לגייס נגד הממסד.
לקריאת העמוד
לא בידוד ולא פתיחות: כיצד מנהיגים פופוליסטים בוחרים מתי לאמץ את העולם
המאמר יוצא מחידה: מנהיגים פופוליסטים מציגים לא פעם את הזירה הבינלאומית כממלכתן של אליטות זרות, אך גם מחפשים בה בעלי ברית, רעיונות, סגנונות ובמות להופעה פוליטית. כדי להסביר מתי הם דוחים התפתחויות שמקורן מחוץ למדינה ומתי הם מאמצים אותן, המחברים מציעים שלושה מנגנונים: לגיטימציה של העם ושל המנהיג מול האליטה, שמירה על תמיכת קהלי הבית, והזדמנות להיבדל מממשלות קודמות. ההשוואה האיכותנית מתמקדת בז׳איר בולסונארו בברזיל, איש ימין פופוליסטי בעל סגנון עימותי, ובאנדרס מנואל לופס אוברדור במקסיקו, איש שמאל פופוליסטי בעל דפוס פסיבי־אגרסיבי. בולסונארו תקף מוסדות, נורמות אקלים ואליטות גלובליות, אך טיפח קשרים עם מנהיגים דומים, פעל ב־BRICS ושמר על יחסים כלכליים עם סין ועל הממד המסחרי של MERCOSUR. לופס אוברדור הצהיר על העדפת ענייני פנים והחליש ערוצים דיפלומטיים, אך שיתף פעולה באופן פרגמטי עם ארצות הברית, פעל מול הגירה והגיב באופן בררני למשברים אזוריים. בשני המקרים, המעורבות או האדישות השתנו לפי ההקשר ולא לפי דוקטרינה עקבית של בידוד. שני מקרי בוחן אינם מאפשרים להכליל על כל הפופוליזם, אך הם מראים שמדיניות חוץ פופוליסטית מובנת טוב יותר כתהליך אישי, תגובתי ותלוי־קהל מאשר כרשימת עמדות קבועה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
להסיט את הביקורת: נסיגה דמוקרטית ורפורמות בזכויות הכלכליות של נשים
המאמר שואל כיצד ממשלות המצויות בנסיגה דמוקרטית מגיבות לביקורת בינלאומית על פגיעה בזכויות אזרחיות ופוליטיות, כאשר תיקון הפגיעה עצמה עלול לאיים על הישרדותן. הטענה היא שהן עשויות להסיט את הביקורת באמצעות רפורמה בתחום מועיל וזול יותר מבחינה פוליטית: הזכויות הכלכליות של נשים. הניתוח מחבר בין מספר סעיפי הביקורת השליליים בדוחות ועדת זכויות האדם של האו״ם, קידוד נסיגה על פי מדד הדמוקרטיה הליברלית של V-Dem ומדד Women, Business, and the Law של הבנק העולמי. במודל הבסיס, הכולל 385 תצפיות מ־72 מדינות, האינטראקציה בין ביקורת לבין נסיגה דמוקרטית חיובית ומובהקת: יותר ביקורת נקשרת לשיפור מאוחר יותר בזכויות הכלכליות של נשים דווקא במדינות נסוגות. התוצאה נשמרת במדדים חלופיים, בהגדרות אחרות לנסיגה ובבקרות נוספות; ראיונות עם משתתפים בהליכי הוועדה ומקרה טורקיה מציעים מנגנון שבו נציגי המדינה מעבירים את הביקורת הביתה, והממשלה מדגישה תיקונים שאינם מחייבים ליברליזציה פוליטית. אין פירוש הדבר שהרפורמות חסרות ערך לנשים, וגם אין כאן הוכחת כוונה או סיבתיות ניסויית. הממצא המרכזי הוא שזכויות אינן בהכרח נעות יחד, ולכן גופי פיקוח צריכים לבחון אם שיפור בתחום אחד מלווה בתיקון ההפרה שבמוקד או משמש להסטת תשומת הלב ממנה.
לקריאת העמוד
האם אי־ביטחון כלכלי באמת מסביר את עליית הפופוליזם?
המאמר מערער על הטענה הרווחת שהגל הפופוליסטי באירופה ובארצות הברית הוא בראש ובראשונה תגובה לאי־ביטחון כלכלי. יותם מרגלית סוקר מחקרים על תחרות יבוא, אוטומציה ודה־תיעוש, המשבר הפיננסי והגירה, ומציע הבחנה מרכזית בין ״חשיבות לתוצאה״ לבין ״חשיבות להסבר״. זעזוע כלכלי יכול להזיז אחוזים בודדים ולהכריע משאל עם או בחירות צמודות, כפי שמראים מחקרים על הברקזיט ועל בחירות 2016 בארצות הברית, אך עדיין להסביר רק חלק קטן מעשרות האחוזים שהצביעו לפופוליסטים. מחקרים אזוריים וסקרי יחידים מצביעים בדרך כלל על קשר חיובי בין חשיפה לפגיעה כלכלית לבין הצבעה פופוליסטית, אולם גודל ההשפעה מוגבל ורוב ההבדלים היציבים בין אזורים ובין אנשים נשארים מחוץ להסבר. גם ההתנגדות להגירה אינה מתיישבת היטב עם מודל של אינטרס חומרי אישי: ניסויי סקר מראים שהעדפות אינן משתנות בדרך שהייתה צפויה מתחרות ישירה על משרות, ושמאפייני תרבות, מוצא, דת והשתלבות חברתית מנבאים עמדות בעוצמה רבה. מרגלית מציג גם סיבתיות בכיוון ההפוך: חרדה תרבותית ואובדן מעמד יכולים לעצב את האמונה שסחר או הגירה מזיקים כלכלית. מסקנתו אינה שהכלכלה חסרת חשיבות, אלא שהיא לעיתים זרז או גורם שולי מכריע בתוך תופעה רחבה הנשענת גם על זהות מפלגתית, שינוי דמוגרפי, התנגדות לשינוי תרבותי, יחסי מרכז־פריפריה ואי־אמון באליטות. המאמר קורא למחקר שמודד יחד גורמים חומריים ותרבותיים, בוחן כיצד אנשים מפרשים שינוי כלכלי, ומבחין בין הסבר לשינוי בקולות לבין הסבר לרמת התמיכה הכוללת.
לקריאת העמוד
מתי הפוליטיקה באמת נעשית אישית? מסגרת למדידת פרסונליזציה
השיח על פרסונליזציה פוליטית מאגד תופעות שונות מאוד — מעוצמת ראש ממשלה, דרך סיקור אישי של מועמדים ועד הצבעה לפי אהדה למנהיג. הלנה הלבו פדרסן וגדעון רהט מציעים מסגרת שתאפשר להבחין ביניהן ולהשוות מחקרים בלי לערבב מושגים. נקודת המוצא שלהם היא יחסית: פרסונליזציה היא תהליך שבו משקלם של שחקנים יחידים גדל לאורך זמן ביחס למשקלם של שחקנים קולקטיביים, ובראשם מפלגות; פוליטיקה מותאמת־אישית היא מצב בנקודת זמן שבו היחידים חשובים יותר ביחס לקבוצות. לכן נראות רבה של פוליטיקאי אינה מספיקה אם גם נראות מפלגתו גדלה באותה מידה, וטענה על תהליך מחייבת נתוני אורך. המחברים מציעים לסווג כל מחקר בשלושה ממדים. הזירה היא מוסדית, תקשורתית או התנהגותית; הרמה היא ריכוזית, כאשר כוח זורם אל מנהיג אחד, או מבוזרת, כאשר נבחרים יחידים נעשים עצמאיים מן הקבוצה; והאופי מתאר כיצד האישיות מופיעה — אינדיבידואליזציה של כישורים ומדיניות לעומת הפרטה של החיים האישיים, וכן טון חיובי לעומת שלילי. הם מקדישים תשומת לב לזירה ההתנהגותית: השתתפות מותאמת־אישית של בוחרים וייצוג מותאם־אישית של פוליטיקאים. זהו מאמר מושגי ומבוא לגיליון מיוחד, לא בדיקה אמפירית אחת שמוכיחה מגמה כללית. תרומתו היא שני כללי עבודה: להשוות תמיד את רכיב האדם לרכיב המפלגה, ולציין במפורש איזו זירה, רמה ואופי נמדדים.
לקריאת העמוד
לא רק ימין ושמאל: פופוליזם מסדר את מפת הרגשות בין מפלגות
האם עוינות בין מחנות מפלגתיים באירופה מאורגנת רק על ציר ימין־שמאל? סם פולר, ויל הורן, ג׳יימס אדמס ונעם גדרון מנתחים סקרים מקוונים שנערכו בקיץ 2021 בתשע מדינות: צרפת, גרמניה, יוון, איטליה, הולנד, פולין, ספרד, שוודיה ובריטניה. המשיבים דירגו מפלגות בסולם חיבה של 0–10, והחוקרים השתמשו בסילום רב־ממדי לא־מטרי כדי לבנות לכל מדינה מפה דו־ממדית של המרחקים הרגשיים בין ציבורי המפלגות. בכל המדינות אחד הצירים תאם לימין־שמאל; ברובן הופיע ציר שני הקשור להבדלים במידת הפופוליזם, לרבות פופוליזם מן השמאל ולא רק מן הימין הרדיקלי. ניתוח מאוחד של 200 צמדי מפלגות, בעזרת ציוני אידאולוגיה ממאגר המניפסטים וציוני פופוליזם מסקר המומחים POPPA, מצא שגם מרחק אידאולוגי וגם מרחק בפופוליזם מנבאים פערי חיבה בין מפלגת הבית למפלגת חוץ, עם מקדמים מתוקננים בני סדר גודל דומה. מפות מקבילות המבוססות על נכונות לקרבה חברתית הניבו מסקנות דומות. עם זאת, זהו מחקר תצפיתי: הוא ממפה קשרים ואינו מוכיח שפופוליזם גורם לעוינות. גם הציר השני אינו חד בכל מקום — בבריטניה לא הייתה ב־2021 מפלגה גדולה בעלת ציון פופוליזם גבוה, ובספרד שסעים טריטוריאליים סביב קטלוניה וחבל הבסקים הקשו על פירושו.
לקריאת העמוד
חמש מפלגות בתוך רצף אחד: מי באמת מחזיק בכוח בעידן הפוליטיקה האישית?
המפלגה המודרנית אינה תמיד גוף קולקטיבי שמנהיגו הוא רק ראשון בין שווים. גדעון רהט טוען שהפרסונליזציה של הפוליטיקה שינתה את מאזן הכוח בתוך מפלגות, ולכן טיפולוגיות שנבנו סביב מפלגות המונים, מפלגות חובקות־כול ומפלגות קרטל אינן מבחינות היטב בין דרכים שונות שבהן יחידים נעשים מרכז הכובד. המאמר מציע סיווג בעל קריטריון אחד: היחס בין הכוח האישי לבין הכוח הקולגיאלי. על הרצף ניצבים חמישה טיפוסים אידיאליים. בקצה הריכוזי נמצאות מפלגה אישית, השייכת למעשה למייסד־מנהיג, ומפלגת מנהיג, שבה בעל התפקיד דומיננטי מכוח כללים מפלגתיים. במרכז נמצאת המפלגה הקולגיאלית, שמוסדותיה מקבלים החלטות במשותף. בקצה המבוזר נמצאות מפלגת רשת של פוליטיקאים אוטונומיים ומפלגת תנועה של פעילים אוטונומיים. רהט מציע לזהות את הטיפוסים באמצעות חמישה תחומים: בחירת מועמדים, בחירת הנהגה, עיצוב מדיניות, סמכויות המנהיג ומעמד החברים. דוגמאות מאיטליה, צרפת, ישראל, ארצות הברית ומפלגות ירוקות מדגימות את הכלי, אך אינן מבחן כמותי שיטתי; מפלגות ממשיות משלבות לרוב כמה טיפוסים, והמבנה הרשמי עלול להסתיר את חלוקת הכוח בפועל. תרומתו הדמוקרטית של המאמר היא בהפרדת שתי תופעות שקל לבלבל ביניהן: ריכוז הכוח אצל מנהיג יחיד לעומת פיזורו בין פוליטיקאים או פעילים. הסיווג אינו קובע שכל מפלגה אישית היא פופוליסטית או שכל פרסונליזציה מובילה לנסיגה דמוקרטית, אך הוא מספק שפה וכלי מדידה לבדיקת שאלות כאלה במקום להניח את התשובה מראש.
לקריאת העמוד
כשהקורונה פגשה משבר חוקתי: תגובות־יתר ותגובות־חסר בישראל
המאמר מתאר את התמודדות ישראל עם הגל הראשון של הקורונה בזמן ממשלת מעבר, שלוש מערכות בחירות בתוך כשנה, עימות בין הכנסת לבית המשפט העליון ומשפט פלילי שעמד להתחיל נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. משה מאור, רענן סוליציאנו־קינן ודוד חיניץ משתמשים במסגרת ׳תגובה לא־מידתית׳, המבחינה בין תגובת־יתר, תגובת־חסר והחלטות מידתיות, ושואלים כיצד אי־ודאות מאפשרת למנהיגים לשלב אינטרסים פוליטיים בהגדרת הבעיה ובבחירת הכלים. לטענתם, נתניהו השתמש ברטוריקת תגובת־יתר שהציגה סכנה קיומית והעניקה לגיטימציה לצעדים חריפים ולקריאה לממשלת חירום. הם מנתחים שלוש החלטות קונקרטיות: דחיית חובת הבידוד לשבים מארצות הברית לעומת מדינות אירופה; הטלת עוצר ארצי בפסח אף שנתוני תחלואה תמכו בהתמקדות במוקדים מסוימים; ומענק אחיד של 500 שקלים לילד, עד ארבעה ילדים, ללא מבחן הכנסה. המחברים מפרשים את הראשונה כתגובת־חסר מכוונת ואת השתיים האחרות כתגובות־יתר מכוונות, ומקשרים אותן לשימור היחסים עם ארצות הברית, להימנעות מסטיגמה ולשמירת שותפים חרדים, ולחלוקת משאבים שאינה ממוקדת בנזקקים ביותר. המאמר אינו טוען שכל צעד חריף היה לא־מידתי: הוא מכיר בכך שהסגר הראשוני נועד למנוע קריסה של מערכת בריאות שלא נערכה למגפה, ושמדיניות מידתית ולא־מידתית יכולה להופיע יחד. הראיות הן כרונולוגיה, נתונים שפורסמו בזמן אמת, מסמכים והצהרות פומביות, ולא ניסוי או גישה לדיונים חסויים; לכן ייחוס הכוונה והמניעים הוא טיעון פרשני שיש לשקול מול הסברים חלופיים. נקודת החיתוך היא 31 במאי 2020, כך שהמאמר מסביר את השלב הראשון בלבד ואינו מעריך את מהלך המגפה כולו.
לקריאת העמוד
פופוליזם בשלטון הוא גם מאבק על מי נהנה מן הצמיחה
המאמר טוען שחקר פופוליזם דרך אידיאולוגיה, רטוריקה וזהות בלבד מחמיץ את המבחן החומרי של מפלגה שכבר מחזיקה בשלטון. עמית אביגור־אשל ודני פילק משלבים את חקר הפופוליזם עם גישת מודלי הצמיחה, הקושרת בין מנועי הביקוש במשק לבין חלוקת ההכנסה בין עבודה להון. בניתוח של שלוש ממשלות בראשות הליכוד בשנים 2009–2018 הם מוצאים כי עד 2015 המדיניות שילבה, ככלל, ריסון שכר ומשמעת תקציבית עם ליברליזציה של סחר ואשראי ועלייה בחוב משקי הבית. השילוב אפשר לשכבות נמוכות ובינוניות להרחיב צריכה בתוך מודל שהמחברים מאפיינים כמובל־רווחים, אף שהמדיניות לא שיפרה בהכרח את כוח העבודה באותה דרך. משנת 2015 הם מזהים סימנים ראשוניים בלבד למעבר לצמיחה המובלת יותר בידי שכר, מצב שבו המשך ריסון השכר עלול להתנגש במנוע הצמיחה עצמו. התרומה אינה נוסחה כלכלית אחידה לפופוליזם, אלא דרך לבדוק כיצד הגדרת ״העם״, מדיניות חלוקתית ומבנה כלכלי פועלים יחד ומגבילים את מרחב הבחירה של ממשלה פופוליסטית.
לקריאת העמוד
אי־הכרה מצד האליטות מגבירה בוז כלפיהן ודחיית מיעוטים
המאמר בוחן את הטענה שאזרחים הנחווים בעיני עצמם כמי שהאליטות אינן מכירות בהם כחברים שווי־ערך באומה מגיבים לא רק נגד האליטות אלא גם נגד מיעוטים לאומיים. המחברים מציעים מנגנון מתורת הזהות החברתית: אי־הכרה קבוצתית מאיימת על תחושת השייכות והערך הלאומית, ובוז כלפי האליטות ודחיית מיעוטים מפורשים כתגובות של ניהול זהות שעשויות להשיב תחושת עליונות סובייקטיבית. מחקר 1, סקר חתך מייצג של 382 גרמנים, מצא כי הכרה מצד האליטות אך לא הכרה בין אנשים נקשרה לפחות איום על הזהות, פחות בוז ופחות דחיית מיעוטים; מסלולי התיווך היו מובהקים גם עם בקרות. במחקר 2 חולקו באקראי 155 משיבים גרמנים לקריאת פרוטוקול מומצא שבו פוליטיקאים הביעו הכרה או אי־הכרה באזרחים. בתנאי אי־ההכרה היו רמות מותאמות גבוהות יותר של בוז כלפי האליטות, 4.12 לעומת 3.14, ושל דחיית מיעוטים, 5.10 לעומת 4.05, בסולם בן שבע דרגות. מחקר 3 השווה משיבים שקיבלו משוב של שוליות גבוהה או נמוכה ומצא אותו כיוון, אך 67 מתוך 176 משיבים סוננו בהתאם לתשובותיהם ולכן ההקצאה לקבוצות הסופיות לא הייתה אקראית והמסקנה הסיבתית ממנו חלקית. כל המחקרים נערכו בקרב אזרחים גרמנים שנולדו בגרמניה ודוברים גרמנית כשפת אם, והמדדים העיקריים עסקו בעמדות ולא בהצבעה בפועל. לפיכך הממצאים תומכים במנגנון פסיכולוגי מסוים של עמדות המזוהות עם הימין הפופוליסטי, אך אינם מוכיחים שכל תחושת שוליות מובילה לימין או שהדפוס זהה במדינות ובקבוצות אחרות.
לקריאת העמוד
האם תיקון חוקתי יכול להיות בלתי־חוקתי?
יניב רוזנאי פותח בפרדוקס: אם תיקון התקבל לפי מנגנון התיקון שבחוקה, כיצד הוא עצמו יכול להיות בלתי־חוקתי? המאמר משיב באמצעות חקירה השוואתית־דוקטרינרית של שני רעיונות שנדדו בין שיטות משפט — הגבלת כוח התיקון וביקורת שיפוטית על תיקונים. הוא מתחקה אחר הוראות מוקדמות בניו ג׳רזי ובדלאוור ב־1776, אחר האיסורים הצרפתיים על פגיעה בסדר החדש ובהמשך על שינוי צורת המשטר הרפובליקנית, ואחר הגנות על דת, עצמאות, צורת משטר והפרדת רשויות במקסיקו ובמדינות אחרות באמריקה הלטינית. בסקר שערך המחבר נכון ל־2011, 82 מתוך 192 חוקות כתובות — 42% — כללו הוראות שאינן ניתנות לתיקון; במאגר רחב של 537 חוקות לאומיות בעבר ובהווה, 172 — 32% — כללו הוראות כאלה. לאחר מלחמת העולם השנייה, זכויות וחירויות יסוד נעשו יעד נפוץ לשריון, לצד דת, שפה, חילוניות, שלטון החוק, דמוקרטיה רב־מפלגתית, שלמות טריטוריאלית, עצמאות השפיטה, הפרדת רשויות וריבונות העם. הממצא המרכזי אינו שכל המערכות אימצו נוסחה אחת, אלא שהרעיון עבר בין יבשות ובין תרבויות משפטיות שונות תוך התאמה להיסטוריה המקומית. לעיתים המגבלה כתובה בחוקה ולעיתים בתי משפט מסיקים גבולות משתמעים או מבחינים בין תיקון לבין החלפת החוקה. רוזנאי רואה בהיקף הנדידה עדות לכך ששאילת רעיון חוקתי עשויה להצליח גם בין מערכות שונות מאוד. עם זאת, מיפוי תפוצה וקבלה אינו כשלעצמו הוכחה שהשריון מוצדק דמוקרטית, שבתי המשפט תמיד מפעילים אותו כראוי או שכל ״קליטה״ מניבה אותה תוצאה.
לקריאת העמוד
כשהמרכז־ימין נחלש, הימין הרדיקלי מקבל מרחב
נועם גדרון ודניאל זיבלאט מפנים את הזרקור אל עמוד תווך שנזנח יחסית בחקר השינוי המפלגתי: מפלגות המרכז־ימין. זהו מאמר סקירה השוואתי, לא מבחן סיבתי חדש; הוא מחבר ספרות מן הפוליטיקה האמריקאית וההשוואתית, מציג מגמות תיאוריות ומנסח סדר יום למחקר. תרשים המבוסס על 21 דמוקרטיות מערביות בשנים 1960–2015 מצביע על ירידה ממוצעת בחלק הקולות של מפלגות שמרניות ונוצריות־דמוקרטיות. ניתוח תיאורי נוסף של גל 4 של Comparative Study of Electoral Systems, הכולל 15 מדינות בשנים 2011–2016, מראה כי בוחרים ממקמים מימין למרכז לא רק שמרנים אלא גם נוצרים־דמוקרטים, ליברלים, אגררים והימין הרדיקלי. משום שהימין האלקטורלי הוא קואליציה הטרוגנית, המחברים מציעים שני מקורות עיקריים ללכידותה: תשתית מפלגתית חזקה המסוגלת לתווך בין הנהגה, פעילים וקבוצות אינטרס; וחפיפה בין עמדות שמרניות בכלכלה, בתרבות ובזהות. מפלגה חלשה מבחינה ארגונית עלולה להישלט בידי גורמי חוץ או בידי יזמים רדיקליים, ואילו ״פירוק החבילה״ של עמדות שמרניות מקשה להחזיק יחד ליברלים כלכליים, שמרנים חברתיים ולאומנים. הדוגמאות ההיסטוריות מבריטניה, גרמניה וארצות הברית ממחישות כיצד מרכז־ימין מלוכד סייע לפשרות דמוקרטיות, וכיצד פיצול יכול להרחיב הזדמנויות לימין הרדיקלי. המאמר אינו קובע שכל מפלגת מרכז־ימין חזקה היא מתונה, ואינו אומד אפקט אחיד של ארגון או עמדות; תרומתו היא מסגרת השוואתית והשערות למחקר עתידי.
לקריאת העמוד
העבר הפופוליסטי שמכשיר כלכלה ניאו־ליברלית: ההביטוס של הליכוד והפרוניזם
דני פילק שואל כיצד מנהיגים המשלבים סגנון פופוליסטי עם תוכנית ניאו־ליברלית מרחיקת לכת מצליחים לשמור על תמיכת קבוצות כפופות שנפגעות ממדיניותם. הוא דוחה הסברים שמייחסים את התמיכה למניפולציה, לבורות או לאי־רציונליות בלבד, ומפתח את מושג ׳הפוסט־פופוליזם׳ באמצעות ההביטוס של פייר בורדייה. הביטוס הוא מערך עמיד אך משתנה של נטיות תפיסה, הערכה ופעולה שנוצר מניסיון חברתי קודם. כאשר תנועה פופוליסטית כללה בעבר קבוצה מודרת והפכה לבית פוליטי בין־דורי, ההשתייכות יכולה להמשיך לכוון הצבעה גם לאחר שהנהגתה פונה למדיניות כלכלית אחרת. ההשוואה היא בין קרלוס מנם והפרוניזם בארגנטינה לבין בנימין נתניהו והליכוד בישראל. לפי המאמר, הפרוניזם שילב את מעמד העובדים בחיים הפוליטיים, ואילו הליכוד בראשות מנחם בגין העניק למזרחים הכרה, ייצוג ומסלולי פעילות מפלגתית; במקרה הישראלי, השילוב של מזרחים התקיים לצד הדרת אזרחים ערבים מן הגדרת העם. מנם ונתניהו שמרו על דימוי של מנהיג חיצוני לאליטה, על שפה ישירה ועל מרכזיות המנהיג והטלוויזיה, אך קידמו הפרטה, קיצוצי רווחה, החלשת הגנות עבודה וצמצום מוסדות מתווכים. הפוסט־פופוליזם הוא אפוא גם המשכיות וגם שבר: המשכיות של סגנון, זהות והון פוליטי שנצבר בעבר; שבר בחלוקת המשאבים ובמעבר מפופוליזם כוללני יותר לניאו־ליברליזם ולפופוליזם מדיר. פחד מהיפר־אינפלציה בארגנטינה ומפיגועי התאבדות בישראל, וכן היעדר חלופה מהותית למדיניות הניאו־ליברלית, חיזקו לפי פילק את עמידות הנאמנות. במקביל, הגדרת ׳העם׳ נעשתה הומוגנית יותר והפנתה הדרה כלפי מהגרים בארגנטינה וכלפי פלסטינים ומהגרי עבודה בישראל. זהו טיעון השוואתי־היסטורי ופרשני, לא מבחן כמותי שמוכיח כי ההביטוס לבדו גרם לכל דפוס הצבעה.
לקריאת העמוד
אזרחות פורמלית יכולה להתקיים לצד מבנה קולוניאלי־התיישבותי
Nadim N. Rouhana ו־Areej Sabbagh-Khoury מציעים להבין את היחסים בין ישראל לאזרחיה הפלסטינים באמצעות המושג ״אזרחות קולוניאלית־התיישבותית״. לשיטתם, האזרחות שקיבלו הפלסטינים שנשארו בתוך גבולות המדינה אחרי 1948 העניקה זכויות פרוצדורליות, ובהן הצבעה והיבחרות, אך לא ביטלה מבנה שמעדיף את הפרויקט הלאומי היהודי בקרקע, במרחב, בהגירה ובזהות המדינה. המאמר הוא ניתוח היסטורי־מושגי רחב ולא מחקר כמותי, והוא מציג את ההתפתחות בארבעה שלבים שאינם ליניאריים ואינם מוחקים מחלוקות פנימיות. השלב הראשון הוא תקופת הממשל הצבאי בשנים 1948–1966, שבה הונחו לדעת המחברים היסודות המשפטיים, המרחביים והפוליטיים של האזרחות הזאת. בשנות השבעים עד ראשית שנות התשעים עלתה ״פרדיגמת השוויון״, שהתמקדה בתקציבים, שירותים, הזדמנויות וזכויות בתוך המדינה בלי לערער במישרין על זהותה היהודית־ציונית או להציב במרכז צדק היסטורי. בשנות התשעים הופיעה הדרישה ל״מדינה לכל אזרחיה״ ולזכויות קולקטיביות, שהציבה את הסתירה בין שוויון מהותי לבין מבנה המדינה במרכז הדיון. בשלב שאותו המחברים מכנים ״שיבת ההיסטוריה״, זיכרון הנכבה, תביעות שיבה והיחלשות האמונה בפתרון שתי המדינות חיברו מחדש בין מעמד האזרחים הפלסטינים לבין תולדות העם הפלסטיני כולו. המסקנה אינה שאזרחות חסרת כל ערך, אלא שהישגיה והאפשרויות לפעולה בתוכה מתקיימים, לפי המסגרת המוצעת, לצד יחסי שליטה שהמושג הליברלי הרגיל של אזרחות עלול להסתיר.
לקריאת העמוד
אזרחות לא־שווה בתוך דמוקרטיה אתנית: מעמדם של האזרחים הערבים בישראל
המאמר מנתח את מעמדם של האזרחים הערבים כמפתח להבנת יכולתה של ישראל לתפקד כדמוקרטיה אתנית — מערכת המשלבת מוסדות דמוקרטיים עם דומיננטיות של קבוצה אתנית אחת. לפי יואב פלד, החיבור בין ליברליזם, רפובליקניזם ולאומיות אתנית אינו יוצר אזרחות אחידה, אלא שני מסלולים נבדלים של השתייכות פוליטית. ליהודים מיוחסת אזרחות רפובליקנית, המחברת חברות בקולקטיב להשתתפות בעיצוב הטוב המשותף; לערבים מיוחסת אזרחות ליברלית, המקנה זכויות אזרחיות ופוליטיות אך אינה מעניקה מעמד שווה בעיצוב אותו טוב משותף. כך נשמרת מסגרת חוקית ודמוקרטית בלי לבטל את ההיררכיה האתנו־לאומית שבתוכה. פלד מדגיש שהמעמד המוגבל של האזרחים הערבים אינו רק מנגנון של הדרה: עצם האזרחות גם דוחפת אותם ומאפשרת להם לנהל מאבקים פוליטיים בתוך גבולות החוק. ההשוואה לפלסטינים שאינם אזרחים בשטחים הכבושים מחדדת את כוחו של המעמד המשפטי, גם כאשר הוא חלקי ולא־שוויוני. המסקנה היא שאזרחות יכולה להיות בעת ובעונה אחת מקור לזכויות, מסגרת למאבק ומנגנון המשמר יתרון קבוצתי. מבחינה ליברל־דמוקרטית, הטיעון מזהיר מפני זיהוי אוטומטי של מוסדות דמוקרטיים וזכויות פורמליות עם שוויון מלא בחברות הפוליטית.
לקריאת העמוד
אובדן הכנסה, שמאל רדיקלי וימין רדיקלי: מבחן פאנל הולנדי
נעם גדרון וג׳ונתן ג׳ ב׳ מייס בוחנים הנחה נפוצה על משברים כלכליים: האם האנשים שאיבדו הכנסה הם עצמם אלה שפנו למפלגות רדיקליות פופוליסטיות. המחקר משתמש בשמונה גלים של פאנל LISS בהולנד בשנים 2007–2015, לפני המשבר הגדול, במהלכו ואחריו, ועוקב אחר 8,696 אנשים בגיל העבודה לאורך 30,653 תצפיות. מודלים עם אפקטים קבועים לאדם ולשנה משווים כל אדם לעצמו לאורך זמן ומפרידים בין שינוי אישי בהכנסה לבין הבדלים קבועים בין אנשים ומגמות שנתיות משותפות. אובדן של 1,000 אירו בהכנסה חודשית נטו נקשר לעלייה של מעט פחות מעשירית סטיית תקן באהדה למפלגה הסוציאליסטית מן השמאל, והקשר חזק במיוחד בקבוצת ההכנסה הבינונית. אותו אובדן נקשר גם ליותר תמיכה בצמצום פערי הכנסה; שינוי של 1,000 אירו מקביל לקצת יותר מעשירית סטיית תקן במדד החלוקה מחדש, בכיוון סימטרי של יותר תמיכה לאחר הפסד ופחות לאחר רווח. לעומת זאת, שינוי בהכנסה אינו מנבא שינוי באהדה למפלגת החירות מן הימין הרדיקלי. הקשר לעמדות נייטיביסטיות קטן ובעל מובהקות שולית בלבד, ואובדן הכנסה כשלעצמו אינו יוצר עלייה מובהקת במדד. בדיקות עם מעבר לאבטלה ועם כוונת הצבעה אינן משחזרות את כל ממצאי האהדה, ולכן התמונה חזקה יותר ביחס לחלוקה מחדש מאשר ביחס להצבעה בפועל. המסקנה הדמוקרטית היא שאין בסיס למנגנון כלכלי אישי אחד שמסביר יחד פנייה לשמאל הרדיקלי ולימין הרדיקלי: פגיעה חומרית ישירה מסבירה כאן חלק מן התנועה שמאלה, בעוד עליית הימין עשויה לעבור דרך מנגנונים תרבותיים, מעמדיים או כלכליים עקיפים אחרים. העיצוב האורכי מחזק את הזיהוי לעומת סקר חתך, אך אינו ניסוי; התוצאות מוגבלות להולנד ולאוכלוסייה בגיל העבודה ואינן מוכיחות סיבתיות מלאה.
לקריאת העמוד
תרבות דמוקרטית נגד שחיתות: מוסדות, אמון ו־19 שנות נתונים מאירופה
אינה קובה מבקשת להסביר מדוע רמות השחיתות באירופה שונות מאוד בין מדינות ולאורך זמן, אף שגם דמוקרטיות ותיקות אינן נקיות משחיתות. המאמר מתייחס לשחיתות כתופעה תרבותית ורב־רמתית שנוצרת מתוך שילוב בין מוסדות פורמליים, כגון דמוקרטיה ואחריותיות, לבין מוסדות לא־פורמליים, כגון אמון ונורמות לגבי שוחד. ברמת המדינה הוא מנתח 536 תצפיות מ־37 מדינות בשנים 1995–2013 באמצעות מדד תפיסת השחיתות שעבר היפוך כך ש־0 מציין מעט שחיתות ו־10 הרבה שחיתות. המודל מקשר פיתוח כלכלי, חברות באיחוד האירופי, דרגת הדמוקרטיה, ייצוג נשים בפרלמנט ומשך הדמוקרטיה לפחות שחיתות נתפסת, ואילו עבר קומוניסטי נקשר ליותר; הפיתוח הכלכלי הוא המנבא הגדול ביותר במודל, ומשך הדמוקרטיה חזק יותר מדרגתה. ברמת הפרט, מודלים רב־רמתיים המבוססים על ארבעה גלים של סקר הערכים העולמי כוללים עד 21,210 תצפיות בעד 21 מדינות. אמון בין־אישי ושביעות רצון מן המצב הכספי קשורים לפחות תפיסת שחיתות, ואילו הצדקת שוחד קשורה ליותר; גיל, מגדר ורמת הכנסה אינם מובהקים במודל האישי. המתאם בין מדד המומחים לבין מדד האזרחים הוא 0.84, אך שניהם מודדים תפיסות ולא עסקאות שחיתות נסתרות עצמן. קובה מסיקה שמאבק אפקטיבי בשחיתות דורש לא רק חוק ועונש אלא תרבות דמוקרטית של שקיפות, שוויון, אמון, פיקוח אזרחי וסנקציה כלפי שימוש פסול בכוח. מאחר שהנתונים תצפיתיים, שהרכב המדינות משתנה בין המודלים וששיטת מדד השחיתות השתנתה בתקופה, יש לקרוא את הקשרים כעדות השוואתית חזקה ולא כהוכחה שכל אחד מן הגורמים גורם לבדו לירידת שחיתות.
לקריאת העמוד
לפני הבחירות הבוחרים מחוברים ל״עם״; אחרי ההצבעה הקשר מתפרק
לירון לביא מפתחת מסגרת של ארבעה פנים למושג ״העם״: פוליטי, לאומי, מרחבי ומופשט. הפן הפוליטי, המתגלם בבוחרים, יוצר ממד קונקרטי שקשור לבחירות; שלושת הפנים האחרים יוצרים ממד מפוזר של זהות וסוכנות פוליטית רחבה. כדי לבדוק כיצד הממדים מופיעים בפועל, המחקר מנתח תמלילים של 478 תוכניות CNN ו־Fox News ששודרו בשבוע שלפני ובשבוע שאחרי בחירות 2016 בארצות הברית, בסך 286 שעות. אלגוריתם מבוסס מילון זיהה ביטויים הקשורים לעם ולזמן. ״Country״ הופיע בממוצע 10.75 פעמים בשעה, ״voters״ 7.53, ״Americans״ 3.70, ״the people״ 2.38 ו־״nation״ 1.58. ניתוח הגורמים הראה שני ממדים שהסבירו יחד 61% מן השונות: הבוחרים עמדו בנפרד מן הפנים המופשטים, הלאומיים והמרחביים. לפני הבחירות הופיעו ״voters״ 11.33 פעמים בשעה בממוצע ואחרי הבחירות רק 3.45; לעומת זאת ״the people״ עלה מ־1.72 ל־3.08. ניתוח אופקי הזמן מצא ששני הממדים חלקו קשר לעבר הקרוב, אך הממד הקונקרטי נקשר להווה ולעתיד הקרוב והממד המפוזר לעתיד שלאחר הבחירות. המסקנה היא שהחיבור בין הבוחרים לבין העם הרחב התקיים לפני ההצבעה ולא אחריה, והותיר את ״העם״ העתידי מנותק מן המנגנון הקונקרטי של ריבונותו ופגיע יותר לרטוריקה פופוליסטית עמומה.
לקריאת העמוד
אקטיביזם אקדמי נגד פופוליזם: חוקרי משפט מול השינוי החוקתי בישראל
איתי בר־סימן־טוב, תמר הוסטובסקי ברנדס, אליאב ליבליך, יניב רוזנאי ואדם שנער בוחנים את תפקידם של חוקרי משפט בהתנגדות למהלך החוקתי שקידמה הממשלה ה־37 בישראל בין נובמבר 2022 לספטמבר 2023. אנשי אקדמיה משפטית, ובהם מחברי המאמר, השתמשו בידע ובמעמד המקצועי שלהם לפרסום ניירות עמדה, הרצאות לקהילות, שיתוף פעולה עם חלקים אחרים בתנועת המחאה, פרשנות בתקשורת, מאמרי דעה, השתתפות במשא ומתן פוליטי ופנייה לקהילה המשפטית ולמוסדות בינלאומיים. המאמר מציב את הפעילות בתוך הדיון על ״scholactivism״ — שילוב בין מחקר לאקטיביזם — ושואל אם מעורבות כזו פוגעת בחובת החוקר להפיץ ידע ולחפש אמת. טענתו המרכזית היא שבמאבק נגד פופוליזם שתי המטרות עשויות להתיישב: כאשר מנהיגים פופוליסטים פועלים באמצעות המשפט החוקתי, למשפטנים יש יכולת ייחודית לזהות מניפולציות ואיומים ולהסבירם לציבור. עם זאת, המחברים אינם מתעלמים מן המחיר האפשרי, ובהם פגיעה ביושרת המחקר ובמעמדם של חוקרים. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא ניסוח אחריות מקצועית שאינה דורשת ניטרליות שקטה בכל מצב, אך גם אינה מעניקה לאקטיביזם חסינות מביקורת אקדמית.
לקריאת העמוד
כשהמראה משקרת: רטוריקה פופוליסטית ובתי המשפט
המאמר מנתח את הרטוריקה הפופוליסטית של ״שיקוף העם״ ומזהיר שהיא משנה את מושג הייצוג הדמוקרטי. הוא מבחין בין ייצוג תיאורי, שבו הנבחר אמור לשחזר את העמדות המיידיות של הציבור, לבין ייצוג מהותי, שבו הנבחר מפעיל שיקול דעת כדי לקדם אינטרסים וערכים שהציבור היה עשוי לאמץ לאחר מידע והתדיינות. לטענת המחברים, שיקוף אינו רק מודל בעייתי אלא גם מסווה אפשרי: פוליטיקאי יכול לבחור מי נכלל ב״עם״, להציב נושא על סדר היום, להחליש קולות חולקים וליצור תמיכה בעמדה שלו — ואז להציג את התמיכה כתכתיב אותנטי מלמטה. למנגנון הזה הם קוראים ״שיקוף כוזב״. הדיון בישראל כולל את חוק יסוד: הלאום, רטוריקה נגד בית המשפט, השירות הציבורי וארגוני חברה אזרחית, ודוגמאות שבהן נבחרים תיארו את עמדתם כביטוי ישיר של רצון הציבור. החלק השני מזהה ״פופוליזם שיפוטי״ בפסקי דין שבהם שופטים שילבו את תפיסתם בדבר דעת הקהל כטעם להכרעה, לרבות הדיון בערוץ פלייבוי ובהחלת ההגנה מפני אלימות במשפחה על בני זוג מאותו מין. לפי המאמר, בית משפט שפועל כמראה של עמדה ציבורית גולמית הופך למוסד ייצוגי־למחצה ומחליש את תפקידו הנגדי־לרוב. שתי דרכי התנגדות נבחנות: לגליזם, המגביל את השופט לדין הפורמלי אך מתקשה להצדיק פרשנות תכליתית וזכויות; והישענות על ערכי יסוד, המגינה מפני אופנות רגעיות אך מתקשה לזהות ערכים משותפים בלי לייחס שוב לבית המשפט תפקיד ייצוגי. זהו טיעון מושגי ודוקטרינרי המבוסס על דוגמאות ישראליות, לא מדידה אמפירית של שכיחות הרטוריקה או של השפעתה; מסקנתו הצנועה היא שזיהוי מנגנון השיקוף הוא צעד ראשון, לא פתרון חסין לבעיה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הכנסת בשני כובעים: סמכות מכוננת בעידן הפופוליזם
המאמר בוחן את הסיכון שנוצר כאשר אותו פרלמנט מחזיק בו־זמנית בסמכות חקיקה רגילה ובסמכות מכוננת, ומתמקד בישראל כמקרה קיצון של סמכות שאינה כפופה להליך מיוחד. המחברת והמחבר משחזרים את המסלול מן האספה המכוננת של 1949, דרך החלטת הררי וחוקי היסוד, ועד דוקטרינת ״שני הכובעים״ בפסק דין בנק המזרחי, שהעניקה לחוקי היסוד עליונות חוקתית אך לא קבעה תנאים מיוחדים לחקיקתם או לתיקונם. לטענתם, הפער הזה מאפשר לכנסת להפוך צרכים קואליציוניים חולפים לכללים חוקתיים ולבסס אידאולוגיה של רוב רגעי. המאמר מדגים את התופעה באמצעות הסרת המגבלה על מספר השרים, הסדר ממשלת החילופים, חוק יסוד: משאל עם, חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, תיקון הסבירות והשינוי במנגנון בחירת השופטים. הדיון בפסיקות חוק הלאום ותיקון הסבירות מראה שבית המשפט כבר הכיר בכך שהסמכות המכוננת אינה בלתי מוגבלת, אך ביסס את הגבול בעיקר על אופייה של ישראל כיהודית ודמוקרטית — מבחן מהותי שמכניס את השופטים למחלוקות זהות טעונות. במקום להסתמך רק על מבחן זה, המאמר מציע שני תנאי הליך: שינוי בחלוקת הכוח בין הרשויות יחול רק לאחר הבחירות הבאות, ושום שינוי חוקתי לא יתקבל בתמיכת הקואליציה בלבד אלא ידרוש תמיכה מהותית של האופוזיציה והשתתפות ממשית של קבוצות מיעוט. לצדם נדרש גבול מהותי המגן על ליבת הדמוקרטיה, ובית המשפט אמור לאכוף בעיקר את הגינות ההליך. זו טענה דוקטרינרית ונורמטיבית הנשענת על מקרה ישראלי ועל דוגמאות השוואתיות; היא אינה מחקר סיבתי ואינה מוכיחה שהסדר מוסדי אחד יפעל באותה דרך בכל משטר פרלמנטרי.
לקריאת העמוד
האם פופוליזם הוא גם בעיה של השתלבות חברתית ומעמד נתפס?
נועם גדרון ופיטר א׳ הול מציעים לראות חלק מן התמיכה במפלגות רדיקליות כביטוי לכשל בהשתלבות חברתית. הם מנתחים את הסקר החברתי האירופי מ-2012–2013 ב-25 מדינות ומשתמשים בסולם שבו משיבים מדרגים את מקומם בחברה כדי למדוד מעמד חברתי סובייקטיבי. מי שחשו במעמד נמוך יותר נטו להביע פחות אמון ושביעות רצון מן המערכת, להימנע מהצבעה ולהצביע למפלגות ימין ושמאל רדיקליות. הממצאים הם קשרים תצפיתיים ולא הוכחה סיבתית, אך הם מצביעים על כך שקושי חומרי, שינוי כלכלי, פער תרבותי והיעדר הכרה יכולים להשתלב ביצירת תחושת שוליות פוליטית.
לקריאת העמוד
מעל לחוקי היסוד: מדוע בית המשפט רשאי לפסול תיקון חוקתי
אלון הראל בוחן את הבסיס המשפטי והפילוסופי לסמכות בית המשפט העליון לפסול חוקי יסוד, בעקבות פסק הדין שביטל את תיקון מס׳ 3 לחוק יסוד: השפיטה בעניין עילת הסבירות. מושגי המפתח שלו הם דמוקרטיה חוקתית, ערכים על־חוקתיים, רשות מכוננת ולגיטימציה חוקתית. הוא דוחה את הזיהוי בין דמוקרטיה לבין כוח בלתי מוגבל של רוב רגעי: הכרעת רוב נשענת בעצמה על חירות, שוויון וזכויות המאפשרות לאזרחים לבחור ולהשתתף, והריבון הוא העם כולו ולא רק הרוב הנוכחי. הראל גם טוען שהכנסת, כאשר היא מחוקקת חוק יסוד באותו הרכב ובדרך דומה לחוק רגיל, אינה נהפכת בשל הכותרת בלבד לרשות מכוננת כל־יכולה; יש לבחון אם נעשה שימוש חוקתי ממשי בכוח או שימוש קואליציוני צר. פוזיטיביזם משפטי, היעדר הוראה מפורשת והטענה שכל סמכות חייבת להיות כתובה אינם מכריעים לדעתו את הוויכוח, משום שכלל הזיהוי עצמו שנוי במחלוקת ומשפט משווה מכיר בסמכויות ובעקרונות חוקתיים לא כתובים. בחלק החיובי של הטיעון הוא מבחין בין לגיטימציה שמקורה בייצוג רצון הציבור לבין לגיטימציה שמקורה בצדק ובתוכן ראוי, ומציג את מחויבויות השוויון והחירות שבהכרזת העצמאות כראיה לאופייה החוקתי־דמוקרטי של ישראל. אם ערכים אלה אכן על־חוקתיים, ההיררכיה הנורמטיבית מחייבת את בית המשפט לאכוף אותם ולבטל נורמה נמוכה הסותרת אותם. עם זאת, המאמר אינו בודק אם התקיימה עילה קונקרטית לביטול תיקון הסבירות, אלא רק אם קיימת סמכות עקרונית לפסול חוק יסוד.
לקריאת העמוד
הרכב שיפוטי וביקורת על הממשלה: פחות התערבות בקרב מינויי התקופה שלאחר 2008
מעוז רוזנטל, גד ברזילי ואסף מידני בוחנים אם שינוי פוליטי בשיטת המינויים ובהרכב בית המשפט העליון בישראל הפחית את נכונות השופטים להתערב בהחלטות נבחרי הרשות המבצעת. המאמר מציג את ישראל כ״דמוקרטיה פגומה״ שבה בחירות תחרותיות מתקיימות לצד לחצים על עצמאות שיפוטית, ומנסח שתי ציפיות: ששופטים שמונו לאחר נקודת המפנה של 2008 יגלו ריסון רב יותר, ושמסלולים מוסדיים קיימים יצמצמו את עוצמת השינוי. המחברים משלבים המחשה איכותנית מפסק הדין בעניין אמיתי נגד שר המדע והטכנולוגיה עם ניתוח כמותי של 2,960 פסקי דין סופיים בבג״ץ שניתנו בין 1995 לדצמבר 2017 בעתירות נגד נבחרי הרשות המבצעת. בסיס הנתונים כולל 9,806 הכרעות אישיות של 41 שופטים, והמשתנה התלוי מדרג דחיית עתירה, קבלה חלקית וקבלה מלאה. מודל סדרי רב־רמתי בוחן אם שופט מונה לפני או אחרי 2008, לצד מאפייני שופט, תפקיד ראש ההרכב, תחום המדיניות והתוכן הפוליטי של העתירה. הממצאים תואמים את הציפייה המרכזית: שופטים שמונו לאחר 2008 נטו פחות להתערב בהחלטות הממשלה, והפער בלט במיוחד כאשר שופט מן הקבוצה הזאת עמד בראש ההרכב. עם זאת, דפוסים היסטוריים של התערבות לפי תחומי מדיניות נותרו עמידים, ובתחומי ביטחון למשל הסיכוי לקבל עתירה נשאר נמוך; תלות־מסלול מוסדית בלמה אפוא שינוי חד. המחברים מסיקים שמינויים בעלי כיוון פוליטי יכולים לשנות ביקורת שיפוטית בהדרגה ולסכן עצמאות מוסדית, אך גם שהדוקטרינה, התקדים וחלוקת העבודה הפנימית מעניקים לבית המשפט מידה של חוסן. המחקר תצפיתי ומתמקד במדינה אחת ובקבוצת עתירות מסוימת, ולכן הוא מזהה קשרים שיטתיים אך אינו מוכיח את מניעיו של כל שופט או סיבתיות מלאה.
לקריאת העמוד
כשהחוקה נשחקת פרוסה אחר פרוסה: ביקורת מצטברת על תיקונים פופוליסטיים
יניב רוזנאי ותמר הוסטובסקי ברנדס בוחנים כיצד דוקטרינת התיקון החוקתי הלא־חוקתי יכולה להתמודד עם שחיקה דמוקרטית ועם חוקתיות פופוליסטית. שחיקה דמוקרטית מתרחשת לעיתים בצעדים חוקיים, הדרגתיים ומצטברים שמחלישים בחירות תחרותיות, חופש ביטוי והתאגדות, שלטון חוק ומנגנוני פיקוח בלי לבטל את הדמוקרטיה במהלך יחיד. חוקתיות פופוליסטית מעניקה לצעדים האלה הצדקה בשם ״העם האמיתי״ מול אליטות ומוסדות מתווכים, ומשתמשת בתיקונים או בהחלפת חוקה כדי לרכז כוח ולצמצם פלורליזם. הדוקטרינה הנבחנת מאפשרת לבית משפט לפסול תיקון הסותר מגבלה מהותית מפורשת, כגון סעיף נצח, או מגבלה משתמעת הנובעת מן המבנה הבסיסי של החוקה. המחברים רואים בה תמרור עצירה או פס האטה חשוב, אך מזהים שלושה קשיים: כל תיקון קטן עשוי להיראות נסבל כשהנזק נוצר רק מן ההצטברות; שלטון יכול לעקוף מגבלות תיקון באמצעות החלפת החוקה כולה או פנייה ישירה לרוב; ובית המשפט שאמור לאכוף את הדוקטרינה עלול להיות בעצמו יעד למתקפה, להחלשת סמכויות או להרחבת הרכב. בתגובה הם מציעים ביקורת מצטברת הבוחנת סדרת תיקונים, את הקשרם ואת השפעתם הכוללת; בחינה של עומק, מכלילוּת ולגיטימציה דמוקרטית בתהליך החלפת חוקה; וביקורת מחמירה במיוחד על שינויים הפוגעים בעצמאות השיפוטית. הם גם דוחים את הזיהוי הפופוליסטי בין רוב נבחר לבין העם כולו: כוח מכונן דמוקרטי דורש פלורליזם, השתתפות והכרה באזרחים ובקבוצות שאינם חלק מן הרוב. המאמר מבחין בין ההצדקה הנורמטיבית להפעלת הדוקטרינה לבין השאלה האסטרטגית אם בית משפט יוכל לשרוד את העימות, ומדגיש שביקורת שיפוטית לבדה אינה מבטיחה הצלת דמוקרטיה. זהו טיעון תיאורטי והשוואתי ולא מבחן אמפירי של יעילות הדוקטרינה, והוא מותיר לבית המשפט צורך בשיקול דעת זהיר לגבי הצטברות, הקשר ולגיטימציה.
לקריאת העמוד
המתקפה על בית המשפט צמחה משינוי עמוק ביחסי ביטחון, הון ושלטון
דורון נבות ויואב פלד מנתחים את מסע שר המשפטים דניאל פרידמן לצמצום כוחו של בית המשפט העליון בשנים 2007–2008 ואת המשכו האפשרי בידי יעקב נאמן. לטענתם, אין מדובר בגחמה אישית אלא בתגובה מצטברת למהפכת הזכויות של שנות השמונים ולמהפכה החוקתית של שנות התשעים. הם מציבים את התהליך בתוך מעבר רחב מן הסדר הקורפורטיסטי של ״מערכת 1948״ לכלכלה ניאו־ליברלית: בשלב הראשון העצמת בית המשפט ומוסדות מקצועיים לא נבחרים סייעה לעגן זכויות אינדיבידואליות ושוק חופשי מול כוחות פוליטיים וחברתיים; לאחר שהליברליזציה התבססה, חלקים מן האליטה העסקית והפוליטית ראו באותם שומרי סף מגבלה. במקביל, האינתיפאדה השנייה ופיגועי 11 בספטמבר חיזקו תפיסה ניאו־שמרנית שהעדיפה ביטחון, שלטון רוב וגמישות של הרשות המבצעת על פני אקטיביזם ערכי וזכויות פלסטינים. המאמר עוקב אחר התפתחות הביקורת השיפוטית בהיעדר חוקה כתובה, מהליברליזם של מנחם בגין ואהרן ברק, דרך חוקי היסוד של 1992 ופסק דין בנק המזרחי, ועד פסיקות בנושאי חקירות ביטחוניות, קרקע ואיחוד משפחות. הוא מתאר את הצעות פרידמן לשנות את בחירת השופטים, להקשות על ביטול חוק ולאפשר לכנסת להתגבר ברוב של שבעים, וכן להוציא שאלות אזרחות מתחולת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פסק הדין משנת 2006 שאישר ברוב 6 מול 5 את הוראת השעה בעניין אזרחות וכניסה לישראל משמש למחברים סימן לנסיגת מורשת ברק ולהפיכת חריג ביטחוני זמני למאפיין קבוע של משטר האזרחות. מסקנתם היא שהחלשת בית המשפט עלולה לפגוע לא רק בזכויות פלסטינים אלא גם בשלטון החוק ובפיקוח על שחיתות ועל הקשר בין הון לשלטון. זו מסה פרשנית שנכתבה ב־2009, לפני תוצאותיהם של מהלכים מאוחרים יותר, ולכן היא מציעה הסבר היסטורי ואזהרה נורמטיבית ולא הוכחה סיבתית או תחזית מלאה.
לקריאת העמוד
כשהדמוקרטיה עצמה עלולה להשחית את הפוליטיקה
דורון נבות בוחן כיצד ראוי להגדיר שחיתות פוליטית בדמוקרטיה. הוא מתחיל מגל כתיבה שביקש להרחיב את המושג מעבר לשוחד ולרוע אישי: דניס תומפסון מדגיש עיוות מטרות ציבוריות, מארק וורן מדגיש הדרה כפולת־פנים, ולורנס לסיג מתמקד בתלות של מוסד בהשפעה הלא נכונה. נבות מקבל את המעבר ממעקב אחר ״אנשים רעים״ לבחינת מבנים ותמריצים, אך טוען שהעמדת מטרות המוסד, ההליך הקיים, אמון הציבור או העדפות האזרחים כאמת המידה מצמצמת מדי את הביקורת. מוסד יכול להיות חוקי, שקוף ומקובל, ובכל זאת לאפשר לכוח פרטי לשלוט בהחלטות ציבוריות; יתרה מזו, מוסדות הדמוקרטיה הייצוגית עצמם יכולים לעצב התנהגות משחיתה. החלופה המוצעת קושרת שחיתות ל״הכפפה״ או שליטה שרירותית: אנשים נעשים אמצעי לרצונו הפרטי של בעל כוח במקום שותפים שווי־ערך תחת שלטון החוק. מכאן שהגדרה ביקורתית אינה יכולה להסתפק בשאלה אם פרקטיקה מקובלת או תואמת את תכליתו המוצהרת של מוסד, אלא צריכה לשאול אם היא מתקבלת על הדעת לאור חירות כאי־שליטה ושוויון בערך האדם. המאמר כולל גם אזרחים רבי־עוצמה, כגון תורמים ובעלי תאגידים התלויים ברגולציה, במעגל האחריות לשחיתות; ככל שכוחם להשפיע על מוסדות כפייה גדול יותר, כך גדלה חובתם להתחשב בזכויות האחרים. שחיתות אישית מתקיימת, לפי ההצעה, כאשר שימוש מכוון בכוח ציבורי מונע בעיקר ממטרה פרטית, אינו נותן משקל מספיק לזכותם של אחרים שלא להיות כפופים לרצון מסוים, והסוכן ידע או היה צריך לדעת שהמעשה פסול. שחיתות מוסדית שונה: מבנה מוסדי יכול לעודד קידום אינטרסים פרטיים ובו בזמן לטשטש אצל הנהנים ממנו את הבנת הפסול. לכן ייתכן מעשה משחית שמקורו בעיקר במערכת, בלי שאפשר לייחס לכל משתתף אשמה אישית מלאה; וייתכן גם ששתי הצורות יחפפו. מקרי מימון בחירות ומעורבות של בעלי הון ממחישים כיצד חוקיות והצדקה ציבורית עשויות להקהות אחריות, וכיצד התערבות ישירה בהליך שיפוטי יכולה להוסיף גם אשמה אישית. המסקנה היא ששחיתות בדמוקרטיה אינה רק כוח חיצוני הפוגע במערכת תקינה: לעיתים זו הדרך שבה הסדר דמוקרטי קיים משחית פוליטיקה צודקת. זהו מאמר מושגי ונורמטיבי, לא מחקר אמפירי המודד שכיחות או בוחן השפעה סיבתית; ערכו הוא במתן אמת מידה ביקורתית רחבה יותר ובחידוד השאלה אם מקור העוול הוא באדם, במוסד או בשניהם.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשהפופוליזם חוצה גבולות: ריכוז כוח, קיטוב והסלמה בזירה הבינלאומית
לואיס רוניגר מחבר בין שתי זירות שנחקרות לעיתים בנפרד: שחיקה דמוקרטית בתוך המדינה והתנהגות עימותית מחוץ לה. הוא מגדיר פופוליזם בעיקר כסגנון ביצועי של ארגון פוליטי, תקשורת וגיוס, ולא רק כאידאולוגיה דקה. המוקד הוא מנהיגים פופוליסטים מלאים, שלפי המאמר שינו כללים חוקתיים או בלתי־כתובים, ריכזו קבלת החלטות וניהלו מדיניות חוץ באופן אישי. הניתוח האיכותני נשען על ספרות ומקורות משניים ומשווה את רג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה, בנימין נתניהו בישראל, נרנדרה מודי בהודו ודונלד טראמפ בכהונתו השנייה בארצות הברית. הטענה אינה שפופוליזם מוביל מעצם טבעו למלחמה; רוניגר כותב במפורש שאין קשר פנימי הכרחי בין השניים. במקום זאת הוא מציע צירוף תנאים שמגדיל סיכון: בניית אויבים, קיטוב הציבור, דה־לגיטימציה של מבקרים, החלשת בתי משפט, סוכנויות עצמאיות, תקשורת ציבורית וחברה אזרחית, וריכוז שיקול הדעת אצל המנהיג ומעגלו. טון רגשי המשלב כעס, פחד, תחושת קורבנוּת והבטחת גבורה עשוי להפוך עימות חיצוני לכלי של לגיטימציה פנימית. ברקע פועלים גם רב־קוטביות עולמית, היחלשות הסדר הליברלי וירידה ביכולת של מעצמה הגמונית לתווך ולרסן. מנגד, מוסדות עמידים, חברה אזרחית עצמאית, אילוצים גאו־פוליטיים ובריתות יכולים לבלום הסלמה. הודו משמשת במאמר דוגמה למנהיגות לאומנית שהוגבלה בין השאר בידי שכנות גרעיניות ושיקולים פרגמטיים, בעוד המקרים האחרים מדגימים בדרכים שונות זליגה של סגנון עימותי אל מכסים, איומים או שימוש בכוח. זהו ניתוח השוואתי ראשוני של מקרים שנבחרו משום שהם מתאימים להגדרת המחבר, ולא מבחן סטטיסטי המוכיח שפופוליסטים לוחמניים יותר ממנהיגים אחרים. מבחינה דמוקרטית, המאמר מציע לראות בבלמים ואיזונים, בתקשורת חופשית ובחברה אזרחית לא רק הגנות על זכויות בבית, אלא גם מנגנוני זהירות שעשויים לצמצם החלטות חוץ אישיות ומסלולי הסלמה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מתי העצמה פופוליסטית מערערת יחסי שליטה, ומתי היא מסתגלת אליהם?
אור דר בוחן את היחסים המורכבים בין פופוליזם, כוח והעצמה. נקודת המוצא היא שכוח נשען על משאבים, וכי מעמדות דומיננטיים השולטים במשאבים כלכליים מסוגלים לבנות מערכות כוח שמעצבות מדיניות, יוצרות הטיה מוסדית ומשפיעות על אמונות. המאמר מבחין בין העצמה משחררת, המערערת יחסי שליטה, לבין העצמה לא־משחררת, המסתגלת ליחסי השליטה הקיימים ואף עשויה לחזקם. באמצעות ההבחנה הזאת הוא מעריך כיצד תנועות פופוליסטיות שונות עשויות להתמודד עם אי־שוויון או לחזק אותו. הטענה המרכזית היא שהשפעת הפופוליזם על כוח אינה אחידה: פופוליזם עשוי לייצר העצמה משחררת, אך לעיתים הוא מייצר העצמה רדודה שאינה מתורגמת לשחרור משליטה. לכן אין די לבחון את הפופוליזם לפי תוצאה יחידה. יש לבדוק גם כיצד הוא מחלק משאבי כוח, משנה מדיניות ומוסדות, מעצב אמונות וסובייקטיביות, ומארגן מחדש את היחסים בין קבוצות דומיננטיות לכפופות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כיצד בכירים בשירות הציבורי מתמודדים עם לחץ פופוליסטי?
ניסים כהן ויקותיאל צבע בוחנים כיצד בכירים בשירות הציבורי בישראל מפרשים לחצים פופוליסטיים וכיצד הם מגיבים להם. המאמר נשען על 32 ראיונות עומק חצי־מובנים שנערכו בין נובמבר 2020 לינואר 2025 עם מנכ״לים וסמנכ״לים של משרדי ממשלה, יועצים משפטיים, ראשי רגולטורים ובעלי תפקיד בכירים אחרים, בעבר ובהווה. המרואיינים תיארו שחיקה באמינות המיוחסת לביורוקרטיה, זלזול גובר במומחיות מקצועית, מינויים המבוססים יותר על נאמנות ולחץ פוליטי קצר־טווח הפוגע ברציפות וביכולת התכנון. מן הניתוח האיכותני המחברים בונים רצף של תשע דרכי התמודדות: ציות פסיבי, ציות למחצה, הימנעות, הסטת הכרעה לגורם אחר, הישענות על מקצועיות ורוח יחידה, דיאלוג ופשרה, בניית קואליציות, פנייה מצומצמת לתקשורת ועימות ישיר. ציות פסיבי היה הדפוס השכיח ביותר, חבלה מכוונת לא דווחה כלל, ועימות גלוי הופיע בעיקר כאשר דרישות נתפסו כמנוגדות לחוק, לתקציב או לאתיקה מקצועית. באמצע הרצף נמצאו אסטרטגיות המנסות לשמר מדיניות ויכולת מוסדית בלי לקרוא תיגר חזיתי על הדרג הנבחר: התאמת שפה לסדר היום של השר, עיכוב מחושב, העברת סוגיה ליועץ משפטי, הצגת ראיות ומתודולוגיה, יצירת בריתות עם גופי פיקוח וחיפוש פשרה המוחלת באופן שוויוני. המחברים מגדירים את התגובה הישראלית כ״רכה״ יחסית למקרים בינלאומיים ומציעים בזהירות כמה הסברים אפשריים, ובהם ממלכתיות מושרשת, חשש למחיר מקצועי, תמיכה ציבורית לא מובטחת ואי־יציבות פוליטית המעודדת להמתין לחילופי שרים. המאמר מדגיש מתח דמוקרטי אמיתי: שירות ציבורי מקצועי אמור להיות כפוף לממשלה נבחרת, אך גם לשמור על חוקיות, ראיות, רציפות ויכולת מוסדית המגבילות שרירותיות. זהו מחקר מקרה איכותני במדינה אחת; הוא אינו מודד את שכיחות האסטרטגיות בכל השירות הציבורי ואינו מאפשר להניח שהרצף ייראה כך גם במשטרים אחרים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איך השמרנות האמריקאית הותאמה לימין הישראלי
אור אשר ורונן מנדלקרן מבקשים להסביר תופעה שלדבריהם אינה מתיישבת היטב עם הסברים מקובלים לנדידת רעיונות: עלייתה של שמרנות אמריקאית כאידאולוגיה סדורה בתוך הימין הישראלי, אף שהממשלה האמריקאית, האיחוד האירופי ורוב המומחים המקומיים לא הובילו אותה ולעיתים התנגדו לביטוייה. הם מציעים מנגנון חלופי — שיתוף פעולה בין תפוצה לשחקנים מקומיים, Diaspora–Local Cooperation או DLC. הקשר נשען הן על הסכמה רעיונית והן על תחושת שייכות לאומית משותפת; השייכות מעניקה לתורמים מן התפוצה לגיטימציה שאינה זמינה תמיד לשחקן זר ומעודדת השקעה בתשתית רב־תחומית ולא בנושא יחיד. באמצעות מעקב תהליכי, שישה ראיונות חצי־מובנים שנערכו ב־2021, פרסומי ארגונים, מסמכי מדיניות, תרגומים, דיוני כנסת, חקיקה וסיקור תקשורתי, המחברים משחזרים שרשרת: תורמים יהודים־אמריקאים ושותפים ישראלים מקימים ומממנים ארגונים; הארגונים מתרגמים וממקמים רעיונות אמריקאיים בתוך שפה ישראלית ויהודית; והרעיונות נכנסים לשיח, להצעות מדיניות ולקשרים עם פוליטיקאים. קרן תקווה ופורום קהלת הם הצמתים המרכזיים, ולצדם מוסדות כמו השילוח, שיבולת, הפורום הישראלי למשפט וחירות ומידה. ההשפעה אינה אחידה. בתחום המשטר והמשפט, רעיונות על ריסון שיפוטי, פוליטיזציה של מינוי שופטים, החלשת כוחם של יועצים משפטיים והגדלת מינויים פוליטיים התאימו לצורכי שחקני ימין ולמתח בין יעדיהם לבין הסדר המשפטי; המחברים קושרים בין מסמכי קהלת לבין רכיבים מרכזיים של מהלך השינוי המשפטי מ־2023 ומתעדים פגישות וייעוץ ישיר. בתחום הכלכלה תורגמו והותאמו רעיונות של שוק חופשי, הפרטה, דה־רגולציה, החלשת איגודים ובחירת הורים בחינוך, אך חדירתם נותרה מוגבלת יותר משום שהם מתנגשים באינטרסים קואליציוניים ובמסורות של סולידריות ורווחה. בתחום המוסר החברתי הופיע שיח אמריקאי מחולן יחסית של ״ערכי משפחה״ והתנגדות לפרוגרסיביות, והוא ניכר במאבקים סביב אלימות כלכלית במשפחה ואמנת איסטנבול; גם כאן ההשפעה חלקית בגלל מחלוקות פנימיות בימין. המחקר אינו טוען שהאידאולוגיה הישראלית הוחלפה בשלמותה. לפי הניתוח המורפולוגי שלו, ליבת הימין — מקסימליזם טריטוריאלי ואתנו־לאומיות יהודית — נשארה יציבה, ואילו מושגים סמוכים והיקפיים הוחלפו או נוסחו מחדש. גם אין זה אומדן כמותי של השפעת כל תרומה או הוכחה ששחקן יחיד גרם לכל שינוי; זוהי טענה מנגנונית המבוססת על הצטברות ראיות תהליכיות ועל השוואה בין שלושה תחומים.
לקריאת העמוד
מתי דיסאינפורמציה מצליחה להצדיק פלישה?
יאן זילינסקי ו־23 עמיתים בוחנים עד כמה ציבורים דמוקרטיים קיבלו שתי טענות שהקרמלין הפיץ להצדקת הפלישה לאוקראינה, ומה מנבא את קבלתן. חברת קנטר ערכה באפריל–מאי 2022 סקר מכסות ב־19 מדינות, ובניתוח נכללו 19,037 משיבים; הם דירגו בסולם של חמש דרגות את הטענות שממשלת אוקראינה אנטישמית ונשלטת בידי נאו־נאצים ושארצות הברית מממנת מחקר בנשק ביולוגי באוקראינה. החוקרים השוו את תרומתם הסטטיסטית של חשיבה קונספירטיבית, ציניות פוליטית, שימוש בפלטפורמות, חדשות בטלוויזיה ובעיתונים ומאפיינים דמוגרפיים ופוליטיים באמצעות מודלי OLS מאוגמים, אפקטים קבועים למדינה וניתוחים נפרדים לכל מדינה. רוב הציבור ברוב המדינות דחה את הנרטיבים, אך בכל מדינה לפחות 14% קיבלו לפחות אחד מהם; במדגם המאוגם 23% קיבלו את טענת המעבדות ו־13.6% את טענת השליטה הנאו־נאצית. נטייה קונספירטיבית קדמה סטטיסטית לכל מנבא אחר: במודל העשיר מעבר מן הציון הנמוך לגבוה ביותר נקשר לעלייה של 0.885 נקודה בדירוג האמת הממוצע, בעוד שהקשרים עם פייסבוק, יוטיוב וטיקטוק היו קטנים יותר ולא עקביים בכל המדינות. צריכה תכופה של חדשות בטלוויזיה ובעיתונים נקשרה בדרך כלל לדחיית הטענות, אך גם כאן נמצאו חריגים לאומיים. מאחר שזהו סקר חתך הנשען על דיווח עצמי, המאמר מזהה קשרים ולא מוכיח שהלך רוח קונספירטיבי גורם לאמונה או שפלטפורמה מסוימת משכנעת את משתמשיה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
לא רק כעס ופחד: הקוקטייל הרגשי של הימין הפופוליסטי הרדיקלי
טריסטן קלינגלהפר מערער על ההנחה שהמשיכה הרגשית של מפלגות ימין פופוליסטי רדיקלי נשענת כמעט רק על כעס ופחד. המחקר משלב שתי עדשות: ניתוח של שכיחות הרגשות בחומרי קמפיין מן הבחירות באוסטריה ובגרמניה ב־2017 ובאיטליה ב־2018, ושחזור הכוונה האסטרטגית באמצעות ארבעה ראיונות עומק חצי־מובנים — שניים עם אנשי מפתח בקמפיין מפלגת החירות האוסטרית ושניים עם אנשי מפתח באלטרנטיבה לגרמניה. בחלק הכמותי נאספו מניפסטים, פוסטים בפייסבוק, הודעות לעיתונות וכרזות של המפלגות המרכזיות, אוחדו לפי מפלגה וערוץ תקשורת ונותחו במילוני LIWC בגרמנית ובאיטלקית. מודלים ליניאריים השוו את שיעור המילים הקשורות לכעס, חרדה ורגש חיובי אצל FPÖ, AfD, Lega ו־Fratelli d’Italia לעומת מפלגות אחרות, תוך בקרה למדינה ולערוץ ואשכול שגיאות התקן לפי מפלגה. עוד נותחו 31 סרטוני תעמולה — 16 מאוסטריה, שבעה מגרמניה ושמונה מאיטליה — בידי שני מקודדים שלא ידעו את שאלת המחקר ואת הציפיות התאורטיות. כעס, ובמידה פחותה פחד, בלטו כרכיבים המבדילים את מפלגות הימין הפופוליסטי הרדיקלי מן המיינסטרים; עם זאת, גם מפלגות אלה השתמשו בתדירות ניכרת בתקווה, גאווה, שמחה והתלהבות. הראיונות מראים שהשילוב היה מכוון: אנשי הקמפיינים תפסו תקווה וחיוביות כאמצעי להתרחק מדימוי קיצוני, לפנות למעמד הביניים ולקבוצות יעד מסורתיות של מפלגות המיינסטרים, ולהכשיר כניסה לפרלמנט או לממשלה. התרומה המרכזית אינה הטענה שרגש חיובי מחליף שליליות, אלא שהוא כרוך בה ויכול להפוך מסר רדיקלי לנגיש יותר. קלינגלהפר מבחין בין דה־רדיקליזציה של הדימוי לבין מתינות במדיניות: אם העמדות עצמן אינן מתמתנות, מעטפת חיובית עשויה לסייע להרחבת הקהל של פוליטיקה רדיקלית. המחקר מנתח מסרים וכוונות של אנשי קמפיין, לא תגובות של מצביעים, ולכן אינו מוכיח שהתערובת שינתה רגשות, עמדות או הצבעה בפועל.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשהשחיתות והפשיעה נשזרות בתוך הממשל
אינה קובה, דבורה אלימי וערן איצקוביץ' מציעים להסיט את המבט מאירועי שוחד או חדירה פלילית בודדים אל ״מרחבים שזורים״ שבהם סמכות ציבורית, אינטרסים מסחריים, צורכי ביטחון ורשתות לא־פורמליות חופפים. באמצעות ניתוח איכותני השוואתי של מסמכי מדיניות, דוחות מוסדיים, תחקירים ומחקרי מקרה, הם בוחנים שלושה אתרים אסטרטגיים: נמל מרסיי בצרפת, משטר גבול אזרחי־צבאי היברידי בישראל ונמל טנג'יר מד במרוקו. בכל אתר נוצר סידור ממשלי אחר. במרסיי, הפרטה וסמכות מפוצלת מעודדות התאמות ביורוקרטיות בשם יעילות ותנועת מטענים; במשטר הגבול הישראלי, היגיון של ביטחון ושליטה מאפשר אכיפה בררנית ואזרחות א־סימטרית; ובטנג'יר מד, ממשל פיתוחי ריכוזי מקדם צמיחה ויציבות באמצעות חוקיות הנתונה למשא ומתן. הניתוח מזהה מנגנונים של לכידה תפעולית, ממשל א־סימטרי וסחף נורמטיבי, ומחבר אותם לשלוש תוצאות רחבות: שחיקה נורמטיבית של שוויון משפטי, פיצול מרחבי של הפיקוח והסתגלות מוסדית המנרמלת פרקטיקות חריגות. הטענה הדמוקרטית היא שהשחיקה אינה חייבת להתחיל בהשתלטות גלויה על המדינה; היא יכולה להצטבר בתוך סדרי ממשל יומיומיים הנחשבים יעילים, ביטחוניים או מפתחים. מסגרת NAVIGAT שמציע המאמר נועדה לסייע בזיהוי יחסי הסמכות והרשתות בתוך אתרים כאלה ולהתאים להם אחריותיות חוצת־תחומים. ההמלצה אינה אכיפה פלילית בלבד, אלא חיבור בין גופי פיקוח, שקיפות ברכש ובשרשראות עבודה, שיתוף מידע ואחריות ברורה גם כשסמכויות ציבוריות ופרטיות חופפות. זהו מחקר איכותני ראשוני המבוסס בעיקר על תיעוד ומקורות משניים; שלושת המקרים הם אבחוניים וממחישים מנגנונים, ואינם אומדן לשכיחותם או הוכחה סיבתית אחידה.
לקריאת העמוד
מתי מסר פופוליסטי מגייס — ומתי הוא דווקא מרחיק?
מייקל המלירס ו־28 עמיתים בוחנים אם תקשורת פופוליסטית מגייסת אזרחים למעורבות פוליטית באותו אופן במדינות שונות. הם ערכו בתחילת 2017 ניסוי מקוון בעל עיצוב זהה ב־16 מדינות, ובו 15,412 משתתפים במדגם האנליטי נחשפו לידיעה בדויה על ירידה צפויה בכוח הקנייה. בניסוי הופעל או הושמט מסר המעמיד את ״העם״ במרכז, ובמקביל הוטלה האחריות על אליטות פוליטיות, מהגרים או עשירים; שתי קבוצות ביקורת אפשרו להפריד בין רכיבי המסר. פנייה לעם לבדה או האשמת האליטה לבדה לא העלו באופן מובהק את המעורבות, אך שילובן יצר מסר אנטי־אליטיסטי מלא שהגביר אותה. לעומת זאת, מסר משולב שהאשים מהגרים הפחית מעורבות, והמחקר לא מצא שמסרים מלאים של פופוליזם מן השמאל ומן הימין מגייסים באותה מידה. ההשפעות השתנו לפי ההקשר: אבטלה גבוהה יותר חיזקה הן את האפקט המגייס של האשמת האליטה והן את האפקט המדכא של האשמת מהגרים, בעוד שיעור ההגירה לא הסביר הבדלים מקבילים. גם ההצלחה האלקטורלית של מפלגות פופוליסטיות מן הימין או השמאל נקשרה לדפוסי תגובה שונים לרמזים. התרומה היא הבחנה בין רכיבי תקשורת שאינם פועלים לבדם לבין מסרים שלמים והקשרים לאומיים שנותנים להם משמעות. זהו ניסוי המאפשר לייחס הבדלים מיידיים לנוסח הידיעה, אך הוא בוחן נושא אחד, חשיפה אחת ומדדי נכונות למעורבות או להפצת הידיעה; אין להסיק ממנו לבדו על השתתפות פוליטית ממושכת או על כל סוגי המסרים הפופוליסטיים.
לקריאת העמוד
כשהפרטי נעשה פוליטי: פמיניזם מול פופוליזם ימני
גילה שטופלר בוחנת כיצד אחת מנקודות התורפה של הליברליזם הפוליטי מסייעת להבין את כוחו של הפופוליזם הימני. הליברליזם הפוליטי תובע שוויון וכיבוד זכויות במרחב הציבורי, אך מותיר לפרטים ולקהילות מרחב רחב להחזיק בתפיסות עולם לא־ליברליות בתחום הפרטי. הביקורת הפמיניסטית התריעה מזמן שהחלוקה הזאת אינה ניטרלית: המשפחה, הדת והקהילה מעצבות כוח, זהות והזדמנויות, ולכן אי־שוויון הנשמר בהן אינו נשאר באמת מחוץ לפוליטיקה. המאמר טוען שפופוליזם ימני מנצל את המאגר הזה בכיוון ההפוך מן הפמיניזם. במקום להרחיב שוויון וזכויות אל המרחב הפרטי, הוא מגייס דעות קדומות דתיות ולאומניות שצמחו שם ומבקש להפוך אותן למדיניות ציבורית. כדי לעשות זאת הוא מציג בתי משפט, נורמות חוקתיות ומוסדות מתווכים כאליטה החוסמת את רצון העם, ומערער את המחסום המוסדי שעליו סמך הליברליזם כדי להחזיק תפיסות לא־ליברליות מחוץ לכפייה המדינתית. הדיון בהונגריה של ויקטור אורבן, בפולין תחת מפלגת חוק וצדק ובברית בין דונלד טראמפ לימין הדתי בארצות הברית ממחיש כיצד משפחה, דת ולאום הופכים למשאבים של פרויקט אנטי־פלורליסטי. תרומת המאמר היא אבחנה נורמטיבית ומוסדית, לא בדיקה אמפירית השוואתית: הוא מסביר מדוע הגנה על המרחב הציבורי בלבד אינה מספיקה, וקורא לחשיבה מחודשת על הגבולות בין אוטונומיה פרטית, שוויון והגנה חוקתית.
לקריאת העמוד
סף רוב מיוחס עולה נגד התבצרות אוטוקרטית של מנהיגים
ראובן שפירא טוען שמגבלות כהונה רגילות מטפלות במשך השהייה בתפקיד אך אינן מנטרלות את המקור המרכזי להתבצרות: היתרונות שמנהיג מכהן צובר עם הזמן, ובהם חשיפה ציבורית, שליטה במינויים, קשרים, משאבים ויכולת להרתיע יריבים. מנהיג יכול לשנות את החוקה, להציב נאמן בתפקיד ביניים או לשוב לאחר הפסקה, ולכן איסור פורמלי על כהונה שלישית אינו תמיד מגן על הדמוקרטיה. החלופה המוצעת היא ״סולם מעריכי״ של רוב מיוחס. לפי הדוגמה המרכזית, בחירה מחדש לכהונה שנייה נשארת כפופה לרוב רגיל; לכהונה שלישית המכהן צריך 60 אחוזים, לרביעית 75 אחוזים ולחמישית 95 אחוזים. יריבים שאינם מכהנים זקוקים לרוב רגיל. אם המכהן מקבל יותר מכל יריב אך אינו עובר את הסף, הוא נפסל מסיבוב שני, והמתמודדים האחרים מתחרים ביניהם כדי להעניק לזוכה מנדט ברור. הסף הגבוה אמור לקזז את הצטברות הכוח ולאפשר רק למנהיגים שנהנים מאמון ציבורי חריג לכהן שלוש או ארבע כהונות. סף של 95 אחוזים הופך בפועל את הכהונה הרביעית לאחרונה כמעט תמיד, ובכך יוצר אופק ירושה בלי איסור מוחלט מוקדם. שפירא משווה את ההצעה לסולם ליניארי של 60, 65 ו־70 אחוזים וטוען שעלייה מתונה אינה מדביקה את צמיחת יתרון המכהן. הוא נעזר בדוגמאות היסטוריות ובהן פוטין, רוזוולט, בן־גוריון וכלל של 60 אחוזים שהפעילה מפלגת העבודה הישראלית ב־1977, אך אינו בוחן את המנגנון בניסוי, במודל השוואתי או ביישום חוקתי מדינתי. לכן יש לראות במספרים עיצוב מוסדי מוצע, לא ממצא מוכח. ההצעה מחדדת דילמה אמיתית בין רציפות של הנהגה מוצלחת לבין חילופי שלטון, אך מותירה שאלות קשות על שוויון בין מועמדים, התאמה למשטרים פרלמנטריים, מניפולציה של בחירות ואכיפה כאשר מנהיג כבר החליש את מוסדות הפיקוח.
לקריאת העמוד
בעלות ברית טבעיות? ארצות הברית ורוסיה בעיני הימין הרדיקלי בצרפת ובגרמניה
טובי גרין מערער על ההנחה שלימין הרדיקלי האירופי יש מדיניות חוץ אחידה או שקרבה אידאולוגית לרוסיה הופכת אותה אוטומטית ל״בעלת ברית טבעית״. הוא משווה בין Alternative für Deutschland הגרמנית לבין Rassemblement National הצרפתית, שתי מפלגות שונות מאוד במבנה ובהיסטוריה, ומנתח ראיונות עומק עם נבחרים בהווה ובעבר לצד מצעים והתבטאויות מנהיגים. בשתי המפלגות הוא מזהה שונות פנימית דומה. מרואיינים שתפסו אירועים בינלאומיים בעיקר דרך עימות מוסרי בין ״העם״ לבין ״אליטה״ עוינת, ולעיתים אימצו הסברים קונספירטיביים, נטו לעמדה רוויזיוניסטית יותר: אנטי־אמריקאיות חריפה יותר, נכונות להתרחק מנאט״ו וממסגרות ביטחון מערביות, ופתיחות רבה יותר לשותפות עם רוסיה. לעומתם, מי שלא ייחסו כוח מסביר מרכזי לקנוניה של אליטות הבחינו אמנם בין אינטרסים לאומיים לבין דרישות וושינגטון, אך המשיכו לראות בדמוקרטיות המערב קהילה של ערכים ותרבות ונקטו זהירות גדולה יותר כלפי מוסקבה. כך מתברר שהמחלוקת אינה רק על מדיניות מסוימת, אלא על גבולות הקרבה החוצת־לאומים: האם בני הברית הטבעיים הם דמוקרטיות ליברליות החולקות מוסדות וערכים, או כוחות ריבוניים ושמרניים המתנגדים כביכול לאליטה גלובלית. הדמיון בדפוס הפנימי בולט דווקא משום שה־RN היא מפלגה ריכוזית יותר וה־AfD מפוצלת ופדרלית יותר. המאמר אינו טוען שכל מי שמבקר את ארצות הברית או תומך בדיאלוג עם רוסיה הוא קונספירטיבי, ואינו מודד קשר סטטיסטי באוכלוסיית המפלגות. זוהי חקירה איכותנית של מספר מוגבל של מרואיינים, וחלק מן הראיונות קדמו לפלישה הרוסית המלאה לאוקראינה ב־2022. תרומתה היא בזיהוי מנגנון פרשני אפשרי ובהצגת הימין הרדיקלי כזירה של מאבק על זהות בין־לאומית, ולא כגוש פרו־רוסי או אנטי־אמריקאי אחיד.
לקריאת העמוד
כשהאליטות מפעילות זהות לאומית: הדרך מהדרה להצבעה לימין הקיצוני
אנטוניה מיי וכריסטיאן צימארה יוצאים מחידה אמפירית: יותר ממחצית מן המשיבים בסקרים האירופיים מחזיקים תפיסה מצמצמת של השתייכות לאומה, אך רק מיעוט מעדיף מפלגות ימין קיצוני. הם מציעים שהזהות אינה מתורגמת אוטומטית לבחירה פוליטית; כדי שתיעשה רלוונטית להצבעה, השיח של האליטות צריך ״להפעיל״ אותה. המחקר מחבר נתונים מתואמים מסקרי ISSP ו־EVS עם נתוני Manifesto Project על מצעי מפלגות בשנים 1995–2020. לאחר השמטת תצפיות חסרות, המדגם האנליטי כולל 127,409 בני 18 ומעלה שנולדו במדינה, ב־26 מדינות וב־104 צירופי מדינה־שנה. ניתוח מחלקות לטנטיות מזהה בכל חמשת גלי הסקר טיפוס עקבי שמציב חסמי כניסה גבוהים ללאום, כגון לידה במדינה, שפה, מגורים ממושכים, מוצא וכיבוד מוסדותיה. העדפת הימין הקיצוני שכיחה יותר בקרב בעלי זהות כזאת, אך ההבדל תלוי באקלים הפוליטי. כאשר המפלגות במדינה מקדישות מקום רב יותר לשבח אורח החיים הלאומי, להגבלת הגירה ולהסתייגות מרב־תרבותיות, הקשר בין זהות מדירה לבין העדפת ימין קיצוני מתחזק במובהק. באומדן המוצג, הפער החזוי בין בעלי זהות מדירה לאחרים נע מכ־1.4 נקודות אחוז ברמה הנמוכה של שיח מדיר לכ־15.9 נקודות ברמה הגבוהה, אם כי אי־הוודאות גדלה בקצה זה. בדיקות חלופיות של סיווג מפלגות, מדידת שיח ומפרט סטטיסטי משמרות את הכיוון הכללי. הממצא חשוב במיוחד למפלגות ממסדיות: אימוץ רטוריקה מדירה כדי להשיב מצביעים עשוי דווקא להפוך זהויות חבויות לשיקול אלקטורלי ולחזק את הימין הקיצוני. עם זאת, זהו מחקר תצפיתי של חתכי רוחב חוזרים, ותוצאת ההצבעה מאחדת כוונה, בחירה קודמת והעדפת מפלגה. לכן הוא תומך במנגנון ההפעלה ובהשתנות בתוך מדינות, אך אינו מוכיח לבדו שהרטוריקה גרמה לכל אדם לשנות את הצבעתו.
לקריאת העמוד
פופוליזם בטאיוואן: עלייתו ונפילתו של האן קואו־יו
פרדריק קרומביין בוחן כיצד חוקרים ועיתונאים בטאיוואן מגדירים פופוליזם וכיצד הם מפעילים את התווית על האן קואו־יו, מועמד הקוומינטנג לנשיאות ב־2020. הוא משווה שלוש גישות: הרעיונית, המזהה ניגוד מוסרי בין ״עם טהור״ ל״אליטה מושחתת״; הפוליטית־אסטרטגית, המתמקדת במנהיג אישי היוצר קשר ישיר ולא ממוסד עם המונים; והחברתית־תרבותית, הבוחנת סגנון עממי, ישיר ולעיתים בוטה. סקירת המחקר המקומי מראה שהגישה הרעיונית, ובעיקר אנטי־אליטיזם, נפוצה במיוחד, אך המושג מורחב לעיתים עד שהוא כולל עמדות אנטי־סיניות, רגשנות או פוליטיקה שהכותב רואה כבלתי רציונלית. קרומביין מדגיש שעמדה כלפי סין או זהות טאיוואנית אינן פופוליזם כשלעצמן; נדרשים סימנים למבנה עם־אליטה, לאנטי־פלורליזם, לאסטרטגיית הנהגה או לסגנון מתאים. האן הוא בעיניו הדוגמה הברורה ביותר לפופוליסט בטאיוואן מאז הדמוקרטיזציה: הוא הציג את עצמו כאדם פשוט וכאאוטסיידר, תקף אליטות ומומחים, השתמש בסיסמאות נגישות, בלבוש עממי, ברשתות חברתיות ובעצרות, והבטיח להציב פרנסה לפני סוגיות מדיניות מורכבות. הוא מתאים היטב לגישה הרעיונית והחברתית־תרבותית, אך רק חלקית לגישה האסטרטגית משום שנשען על מפלגה ממוסדת ולא השתלט עליה; גם הדרת מיעוט ואנטי־פלורליזם חד לא היו מרכזיים בשיחו. לאחר ניצחונו המפתיע בראשות עיריית קאושיונג ב־2018, הוא הפסיד בבחירות לנשיאות עם 38.6% מול 57.1% לצאי אינג־וון. המאמר קושר את הירידה לתפקודו כראש עיר, להפרת הבטחה שלא להתמודד, לדיווחים על עושר ונדל״ן שפגעו בדימוי ״האדם הפשוט״, לפיצול במחנה הכחול ולעליית ״גורם סין״ בעקבות הונג קונג. בניתוח העיתונות מופיעים שלושה נרטיבים: טאיוואן כ״דמוקרטיה פופוליסטית״, האן כפופוליסט, וצאי וה־DPP כפופוליסטים או סמכותניים. העיתונים המזוהים עם המחנה הכחול הציגו את האן באופן מעורב והפנו את התווית גם ל־DPP, ואילו Liberty Times הציג אותו בשלילה עקבית יותר. המסקנה היא שפופוליזם נותר מוגבל בטאיוואן, אך שימוש רופף במושג עלול לשחוק את יכולתו לזהות איום ממשי על פלורליזם ומוסדות.
לקריאת העמוד
פילוסופיה פוליטית פופוליסטית: דמוקרטיה, דואליזם מוסרי וכריסטופר לאש
גל גרסון בוחן שלושה מאפיינים שהספרות מייחסת לפופוליזם בן זמננו: הדגשת סמכות האזרחים והרוב על חשבון מוסדות מתווכים, חלוקה מוסרית בין ״העם״ ל״אליטות״ ורזון תיאורטי שאינו מציע תורה מקיפה של כלכלה וחברה. במקום להניח שהשילוב בהכרח בלתי עקבי, הוא קורא את כתיבתו של כריסטופר לאש מאמצע שנות השבעים עד 1994 כניסיון לבנות פילוסופיה פופוליסטית אפשרית — לא הפילוסופיה היחידה של הפופוליזם. בלב השחזור עומדת התחושה הטרגית של החיים: מודעות למוות, למחסור, לכישלון ולכך שלא ניתן לממש יחד את כל הרצונות. לפי הקריאה של גרסון, ההכרה במגבלות מחייבת שיפוט בתנאי אי־ודאות, אחריות לבחירה והכרה בפגיעוּת המשותפת; לכן היא תשתית לתבונה, לאתיקה ולשוויון. זכויות וחירות פרטית מגינות על יכולתו של אדם לבחור ולשאת בתוצאות, ואזרחות שווה מעניקה לאנשים חלק שווה בהחלטות ובסיכונים המשותפים. גם הניגוד בין העם לאליטות מקבל אצל לאש הסבר שאינו טוהר מול רוע מולד: אנשים רגילים לומדים מגבלות ואחריות בעבודה, במשפחה ובכישלון, בעוד אליטות מקצועיות וניהוליות נוטות להבטיח שניתן לפתור קושי אנושי באמצעות מומחיות, טיפול, ניהול או קדמה. כאשר אזרחים נעשים לקוחות של מומחים, נשחק ביטחונם בשיקול דעתם ומצטמצם המרחב להכרעה דמוקרטית בשאלות שאין להן פתרון טכני יחיד. המינימליזם של לאש מסביר גם מדוע עמדה פופוליסטית יכולה לשאול רעיונות מן הימין ומן השמאל בלי להיות בהכרח אופורטוניסטית: היא חושדת בתורות כוללות ומעדיפה שיפוט נסיבתי, למשל תמיכה ברכוש כמקור לעצמאות לצד חלוקה מחדש המגינה על שוויון אזרחי. גרסון אינו מזכה בכך פופוליזם ממשי. הוא מדגיש שלאומנות, גזענות, דמוניזציה ופגיעה במיעוטים אינן נובעות מן הדמוקרטיה של לאש, ומסביר כיצד שחיקת הענווה והפיכת ״האדם הרגיל״ לזהות עליונה עלולות לעוות את הביקורת. המאמר קורא לליברליזם להגן על זכויות ומגבלות חוקתיות ובה בעת להתייחס ברצינות להתנשאות מקצועית ולאובדן יכולת הפעולה האזרחית.
לקריאת העמוד
משחק השמות הפופוליסטי: כיצד כינויים ושתיקה שוללים לגיטימיות מיריבים
אורי קדרון ופיקי איש־שלום מנתחים את פעולת השיום לא כקישוט רטורי אלא כמנגנון כוח. שם מזהה אדם ומעניק לו נוכחות ציבורית; שינויו, טעינתו בלעג או מחיקתו מן הדיבור יכולים לצמצם את מעמדו ולהפוך יריב פוליטי מדמות הראויה לתחרות לסמל של חולשה, שחיתות או אי־רלוונטיות. המחברים ממקמים את המנגנון בתוך פופוליזם כאידאולוגיה רזה המחלקת את החברה ל״עם טהור״ ול״אליטה מושחתת״ ומבקשת להציג מנהיג אחד כקולו האותנטי של העם. הם עורכים ניתוח שיח בשלוש שפות ובשלושה הקשרים: נאומי דונלד טראמפ סביב בחירות 2020, מסע הבחירות של בנימין נתניהו ב־2015, והופעות ולדימיר פוטין בזמן גלי מחאה ברוסיה ב־2017 וב־2021. מן ההשוואה עולות שלוש טקטיקות. טראמפ ממציא כינויים מבזים וחוזר עליהם עד שהם נעשים מסגרת קבועה לקריאת היריב; בשתי עצרות שנבדקו הוא חזר על ״Sleepy Joe״ 17 ו־13 פעמים. נתניהו ניכס כינויים קיימים — ״בוז׳י״ ו״ציפי״ — והטעין אותם במשמעויות מקומיות של ילדותיות, נשיות וחולשה ביטחונית, בעוד הכינוי ״ביבי״ הוצג כסימן לקִרבה עממית ולעוצמה. פוטין, הפועל במרחב תקשורתי וסמכותני יותר, השתמש בהימנעות: ב־30 הופעות שנבדקו סביב מחאות 2017 ובתשע הופעות מינואר עד מאי 2021, בשיא המחאות למען אלכסיי נבלני, הוא לא אמר את שמו, וכך סימן את האופוזיציה כבלתי ראויה להכרה. ההבדלים מלמדים שהטקטיקה תלויה במידת התחרות, בשליטה בתקשורת ובמטען התרבותי של השפה. המשותף הוא מעבר מעימות על מדיניות לערעור על זהות היריב ועל זכותו לייצג. המחקר אינו מודד אם הטקטיקות משנות הצבעה או תמיכה, ואינו משווה באופן שיטתי למנהיגים לא־פופוליסטים; הוא מספק מסגרת מושגית ואמפירית למחקר ההשפעות האלה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
פופוליזם, משבר והשתלטות על הבירוקרטיה הציבורית
נסים כהן שואל אם משבר משנה את האופן שבו כוחות פופוליסטיים פועלים כלפי המינהל הציבורי. תשובתו מן המקרה הישראלי אינה שהמלחמה יצרה ארגז כלים חדש, אלא שהיא הגבירה את השימוש בכלים שכבר זוהו בספרות: פוליטיזציה ומינויים על בסיס נאמנות, התקפות על שומרי סף, ריכוז סמכויות, קיצוצים המחלישים גופים ליברליים ושינויים מוסדיים העוקפים הליכים מקובלים. המאמר נשען על מחקר מקרה איכותני ועל ניתוח טקסטואלי של מקורות ראשוניים ומשניים — תקשורת ממשלתית, דברי פוליטיקאים, הצעות חקיקה, סיקור עיתונאי, החלטות שיפוטיות ודוחות חברה אזרחית — תוך טריאנגולציה והיגיון של תיאוריה מעוגנת. הממצא הכמותי הבולט בתוך התיאור האיכותני הוא התרחבות המשרות הפטורות ממכרז: מ־190 בינואר 2000 ל־1,641 באפריל 2024, ומ־0.622% ל־3.5% מכלל עובדי שירות המדינה; מספר המשרות המקצועיות הבכירות הפטורות ממכרז עלה מ־52 ל־609. כהן קושר מגמה זו לניסיון להעביר את מוקד הנאמנות של עובד הציבור מן הציבור והדין אל הדרג הממנה, ולשימוש במינויים זמניים שמגבירים תלות. לאחר 7 באוקטובר נדמה לזמן קצר שהמאבק על מוסדות המדינה הושהה, אך הניתוח מתאר את חידושו בתנאי ציבור מותש ומודאג: לחץ על הייעוץ המשפטי, המשטרה וגופי פיקוח; התערבות בתקציבי הנהלת בתי המשפט והשידור הציבורי; וניסיונות לשנות נוהלי מינוי ולעקוף הכרעות מנהליות ומשפטיות. המשמעות הדמוקרטית היא שהבירוקרטיה היא בעת ובעונה אחת כלי לביצוע מדיניות ומוסד מרסן המבוסס על מקצועיות, חוקיות וריבוי קולות. החלשתה בזמן חירום עלולה לפגוע גם בכושר הביצוע דווקא כשהציבור זקוק לו ביותר. זהו מחקר של מקרה יחיד, ולכן הוא אינו מוכיח שהדפוס הישראלי מייצג דמוקרטיות אחרות; הוא מציע מנגנון ותמרור אזהרה למחקר השוואתי.
לקריאת העמוד
מדיניות חוץ פופוליסטית באירופה הים־תיכונית
פיליפ ג׳ורלנדו, דניאל פ׳ ויינר ואנגלוס כריסוגלוס משווים מדיניות חוץ פופוליסטית בצרפת, יוון, איטליה וספרד על רקע משברי האירו, הפליטים, הקורונה והמתחים הגאופוליטיים. הם מגדירים פופוליזם כאסטרטגיה שיחנית המעמידה עם מול אליטות ומראה כיצד היא מוקרנת אל הזירה הבין־לאומית: בריסל, ברלין, וושינגטון, קרן המטבע וה״גלובליסטים״ מוצגים כאליטה החוסמת ריבונות, בעוד רוסיה, סין או הדרום הגלובלי יכולים לשמש שותפים לאיזון רך. אולם הרטוריקה אינה מנבאת לבדה את המדיניות. המאמר מזהה ארבעה גורמים מתווכים: חלוקת הכוח ויכולת המדינה; האידאולוגיה ה״עבה״ של ימין או שמאל; מבנה המערכת המקומית, לרבות קואליציות, נשיאים, טכנוקרטים וביורוקרטיות; ותחום המדיניות. ביוון, ממשלת סיריזה–היוונים העצמאיים נסוגה לאחר משאל העם של 2015 מול לחץ הנושים, נותרה במחנה המערבי ואף פתרה את מחלוקת השם עם מקדוניה הצפונית. באיטליה, קואליציית חמשת הכוכבים–הליגה שילבה זיקה לרוסיה ופתיחות לסין עם המשך סנקציות האיחוד, מגבלות שווקים, נשיא וטכנוקרטים; היא חתמה על מזכר דרך המשי אך לא חוללה היפוך אסטרטגי כולל. בספרד, פודמוס פעלה כשותפה זוטרה תחת PSOE ולכן השפעתה על מדיניות החוץ הייתה מוגבלת, בעוד ווקס ניזונה גם מן המאבק על אחדות המדינה. בצרפת, החזית הלאומית/האיחוד הלאומי ו״צרפת בלתי כנועה״ נשארו באופוזיציה ולכן יכלו לשמור על רטוריקת שבר בלי לשלם את מחיר היישום. התחום משנה: מדיניות תקציבית בגוש האירו כפופה למנופים חזקים של שווקים ומוסדות, אנרגיה מאפשרת מחוות ריבוניות, ובהגירה יש לממשלות יותר מרחב מפני שלבריסל פחות יכולת כפייה ישירה. המסקנה היא שפופוליזם מייצר ביצוע של קרע לצורכי לגיטימציה, אך תלות כלכלית, בריתות ומוסדות דוחפים ברוב המקרים לפרגמטיות. השוואה אזורית מסבירה מדוע אותו שיח מוביל לתוצאות שונות ומדוע אין להסיק שינוי מדיניות מהצהרות עימות בלבד.
לקריאת העמוד
פופוליזם במזרח אסיה: למדוד מול קו בסיס מקומי
אקסל קליין, פרדריק קרומביין והאנס מוסלר מסבירים מדוע יפן, דרום קוריאה וטייוואן נותרות בשולי הספרות ההשוואתית על פופוליזם אף שהמונח מופיע במחקרים עליהן זה עשרות שנים. בסקירת ספרות באנגלית, סינית, יפנית וקוריאנית הם מזהים שלוש גישות עיקריות — פוליטית־אסטרטגית, חברתית־תרבותית ורעיונית — אך מראים שחוקרים מערבבים ביניהן, נשענים לעיתים על אנקדוטות ומסווגים דמויות באופן בינארי בלי להבהיר מהו סף הפופוליזם. מתוך הספרות הם מחלצים עשרה רכיבים בארבע קבוצות: אנטגוניזם בין ״אנחנו״ ל״הם״ וריבונות העם; תקשורת ישירה, פנייה לבוחרים לא־מפלגתיים והופעה תיאטרלית־רגשית; כריזמה, סמכותנות ודימוי של אדם רגיל או אאוטסיידר; ואופורטוניזם המוני והבטחת רפורמה. המקרים מראים כמה קל לבלבל מאפיינים אלה עם פוליטיקה רגילה. ביפן קואיזומי, השימוטו וקויקה זוהו באמצעות עימות עם ממסד, סגנון תקשורתי ורפורמות, אף שחלקם צמחו בתוך אליטות ותיקות. בדרום קוריאה רו מו־היון, מון ג׳ה־אין ולי ג׳ה־מיונג תויגו בשל מתקפה על אליטות ישנות וצ׳בולים, ריבונות עממית, תקשורת ישירה והבטחות רווחה, ולעיתים גם בשל לאומיות ועמדות כלפי יפן וארצות הברית. בטייוואן הדיון על לי דנג־חווי, צ׳ן שווי־ביאן, קו ון־ג׳ה והאן קואו־יו קשור למתח עם סין ולמאבק בדמוקרטיזציה, ולעיתים עמדה מפלגתית של החוקר דוחפת תיוגים קיצוניים שאינם מתיישבים עם תרומתם של חלק מן המנהיגים לזכויות ולפתיחת המשטר. המסקנה היא שאין להסתפק בהשוואה ל״פופוליסטים בפטיש״ מן המערב, שמולם המקרים האסייתיים נראים מתונים מדי, אך גם אין להגדיר כל סטייה מקומית כפופוליזם. יש להשוות התנהגות לקו בסיס מקומי לא־פופוליסטי, לפרק את המושג לרכיבים, להשתמש בנתונים שיטתיים ולמדוד עוצמה על רצף. דווקא החולשה היחסית של התנאים המזוהים במערב עם פופוליזם קיצוני יכולה להפוך את מזרח אסיה למבחן חשוב של גבולות המושג.
לקריאת העמוד
דיפלומטיית האלוף: כיצד מנהיגים פופוליסטים מנהלים משא ומתן
אהוד ערן, פיקי איש־שלום ומרקוס קורנפרובסט טוענים שפופוליזם משנה לא רק את תוכן מדיניות החוץ אלא גם את דרך עשיית הדיפלומטיה. הם מכנים את הדפוס ״דיפלומטיית האלוף״ ומזהים בו שלושה רכיבים משולבים: מנהיג המרכז בידיו את התהליך ומצמצם את תפקידם של דיפלומטים מקצועיים; הופעה פומבית כאלוף העם הנלחם באליטות באמצעות לשון בוטה, הפרת כללים והאדרה עצמית; ועקיפת ערוצים מסורתיים באמצעות מפגשי פסגה, קשר אישי ורשתות חברתיות המכוונים במידה רבה לקהל המקומי. המנגנון מעניק למנהיג חופש תמרון ומהירות ואף יכול לפתוח ערוץ שהיה חסום, אך הוא מחליש את רצף המשא ומתן: פחות ידע מקצועי נכנס להכנה, פחות אמון נבנה בין צוותים, הניסוח המשפטי נשאר כללי והיישום מתקשה לאחר שהמופע התקשורתי מסתיים. המאמר בוחן את הטענה בשני מקרי ״בדיקת סבירות״. במגעי ארצות הברית עם קוריאה הצפונית, דונלד טראמפ עבר במהירות מאיומים ועלבונות לקשר אישי עם קים ג׳ונג־און, צמצם את עבודת מחלקת המדינה ובעלות הברית והגיע לפסגת סינגפור ב־12 ביוני 2018 עם הכנה מוגבלת; ההצהרה המשותפת הייתה רחבה ועמומה, פסגת האנוי הסתיימה ללא הסכמה, והמשך המגעים לא הניב פירוז גרעיני או הסדר שלום עמיד. בהסכמי אברהם, נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין הייתה הישג ממשי שנשען גם על קשרים אזוריים קודמים, אך המחברים מדגישים את ריכוז התהליך בידי בנימין נתניהו וטראמפ, הדרת חלק מן המערכים המקצועיים והצגת ההסכמים כפריצת שלום גדולה יותר מן השינוי בפועל. עצירת סיפוח ישראלי בתמורה לנורמליזציה אפשרה עסקה מהירה, אך הסוגיה הפלסטינית המרכזית נותרה מחוץ להסדר. המסקנה אינה שמפגש מנהיגים או תקשורת ישירה פסולים כשלעצמם, אלא שללא הכנה מקצועית ומנגנוני המשך הם נוטים ליצור הסכמות דקות ופגיעות. הדפוס אף עשוי להתפשט למנהיגים שאינם פופוליסטים ככל שהמופע האישי נעשה נורמה דיפלומטית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הפוליטיקה הרגשית של הרפורמה המשפטית בישראל
מיכל נויבאואר־שני, יעל רם ומשה מאור מכניסים רגשות אל תוך שלב הגדרת הבעיה במסגרת הזרמים המרובים במדיניות ציבורית. הם מנתחים את המסרים שבאמצעותם יריב לוין ושמחה רוטמן הציגו את בית המשפט, היועצים המשפטיים והסדר החוקתי כמערכת אליטיסטית, בלתי מאוזנת ומסוכנת לריבונות הציבור. ניתוח ידני של 31 אירועים זיהה שבעה מסגורים, וסיווג בסיוע שני מודלים שימש לבדיקת יציבות הפרשנות; לאחר מכן סקר בקרב 470 יהודים בישראל מדד 20 רגשות בתגובה לשישה קטעים מייצגים ולשני הפוליטיקאים. בניגוד להשערה על רפרטוארים רגשיים שונים למחנות שונים, כמעט כל התגובות הבולטות היו שליליות בכל שלושת המחנות. ההבדל העיקרי היה בעוצמה: משיבים מן הימין דיווחו בדרך כלל על פחות שליליות ממשיבים מן המרכז והשמאל, והמחקר לא הצליח להפריד היטב בין התגובה לתוכן לבין התגובה לזהות הדובר. המחברים מפרשים את הדפוס כתואם עיגון רגשי מוקדם שמקשה למסגר מחדש את הסכסוך, אך מדגישים שהעיצוב החתכי אינו מוכיח סיבתיות ואינו מייצג את הציבור הערבי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
חמישה מסלולים לסמכות מכוננת: מה באמת קבע בג״ץ הסבירות?
יוחאי רוזנר קורא את חוות הדעת של כל 15 שופטי בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין תיקון עילת הסבירות וממפה חמש דרכים שונות להבין את גבולות הסמכות המכוננת של הכנסת. שמונה שופטים ביטלו את התיקון לחוק יסוד: השפיטה, אך לא נוצר רוב לתאוריה חוקתית אחת: השופטים נשענו על הנתונים החוקתיים של ישראל, על חוקי היסוד עצמם, על מגילת העצמאות, על עקרונות־על בלתי כתובים, או על עמדה השוללת מגבלה שיפוטית על הסמכות המכוננת. המאמר מדגיש שאיש מן השופטים לא ביסס את ההכרעה על ההבחנה המקובלת בין סמכות מכוננת ראשונית לבין סמכות מתקנת משנית. מכאן מסיק רוזנר כי פסק הדין לא אימץ, במובנה המסורתי, את דוקטרינת התיקון החוקתי שאינו חוקתי. במקום ביקורת על תיקון מכוח נורמה חוקתית גבוהה ממנו, ההכרעה פתחה אפשרות לראות כל חוק יסוד החורג מגבולות הסמכות כנורמה שמעולם לא רכשה תוקף חוקתי — חידוש רחב, אך כזה שמקורו, היקפו ואופן הפעלתו נותרו לא מוסכמים.
לקריאת העמוד
זהות ימין־שמאל וסובלנות פוליטית: קיטוב סביב חירויות אזרחיות בישראל
המאמר מנתח סקר פאנל מקוון דו־גלי של אזרחים יהודים בישראל שנערך ביוני וביולי 2018. בגל הראשון, לאחר הוצאת המרכז הפוליטי מן הניתוח, הזדהות ימנית חזקה יותר נקשרה לפחות סובלנות כלפי הקבוצה הפחות־אהודה וכלפי אזרחים ערבים, ואילו הזדהות שמאלית חזקה יותר נקשרה ליותר סובלנות בשניים משלושת המדדים. בגל השני, ניסוי איום מצא שבתנאי פיגועים קטלניים מזוהים־פלסטיניים או מיוחסים לאזרחים ערבים, ימנים בעלי זהות חזקה נטו יותר לתמוך בצעדי דיכוי, בעוד שמאלנים בעלי זהות חזקה שמרו על התנגדות גבוהה יותר; שמאלנים בעלי זהות חלשה נעו לעבר תמיכה בדיכוי. המסקנה אינה שזהות פוליטית תמיד פוגעת בדמוקרטיה, אלא שתוכנה הנורמטיבי של הזהות קובע אם חיבור חזק למחנה יעודד שלילת זכויות או יגן על חירויות אזרחיות.
לקריאת העמוד
אי־יציבות פוליטית בישראל: סיבות מוסדיות וחברתיות והמחיר הציבורי
המאמר סוקר את הידרדרות יציבות הממשלות בישראל מאז סוף שנות התשעים, ובמיוחד את המשבר שהתבטא בחמש מערכות בחירות רצופות מאז 2018. הניתוח מזהה שלושה גורמים מרכזיים: הטרוגניות חברתית המעודדת מפלגות סקטוריאליות, שינוי תרבותי לכיוון תפיסה תועלתנית המשפיעה על דפוסי הצבעה, וריבוי אפשרויות לפיזור הכנסת.
לקריאת העמוד
דניאל בר-טל על הסכסוך הישראלי-פלסטיני לפני ואחרי 7 באוקטובר
המאמר הוא ראיון אקדמי עם דניאל בר-טל שנערך ארבעה חודשים אחרי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 והמלחמה בעזה. הראיון משתמש בתיאוריית הקונפליקט הבלתי פתיר כדי לדון בגורמי ההסלמה, בתרומת שני הצדדים לה, בהשלכותיה על אפשרות לפתרון שלום ובמחלוקות סביב אנטישמיות, רצח עם וטיהור אתני.
לקריאת העמוד
הברית בין חרד״לים לשמרנות הישראלית במאבק על הגמוניה
המאמר בוחן את שיתוף הפעולה בין השמרנות הישראלית לבין חוגי חרד״ל המזוהים עם הרב צבי טאו. הוא טוען שהברית מפתיעה לנוכח ביקורתו של טאו כלפי קבוצות שאינן מקבלות את פרשנותו המחמירה ליהדות, ומסביר אותה דרך פרשנות ייחודית של מצב חירום רוחני ודרך לקחים שהופקו מתוכנית ההתנתקות מעזה ב-2005.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
נורמות עיתונאיות בטלגרם בזמן מלחמת ישראל-חמאס
המאמר בוחן כיצד ערוצי חדשות אלטרנטיביים בטלגרם מיישמים או מערערים נורמות עיתונאיות בזמן מלחמת ישראל-חמאס. באמצעות ניתוח תוכן והשוואה לקודי אתיקה עיתונאיים בישראל, המחקר מצא תמונה לא אחידה: חלק מן הערוצים פועלים לפי סטנדרטים כמו בדיקת עובדות והגנת מקורות, ואחרים נותנים עדיפות למהירות ולסנסציוניות על חשבון דיוק וזהירות אתית.
לקריאת העמוד
כיצד החריג המשפטי מאפשר שיטות חקירה אלימות בישראל
Irit Ballas בוחנת מסמכים רשמיים, הנחיות, ועדות חקירה ופסיקות בג״ץ מ־1987 עד 2018, לצד כללים הנוגעים למעצר ולפיקוח על נחקרים. המאמר טוען שהמשפט לא רק צמצם או הרחיב חריג אחד לאיסור העינויים, אלא יצר מערכת של חריגים נפרדים לפי המבצע, הקורבן, זמן החקירה ומרחב החקירה.
לקריאת העמוד
קורונה, אמון ובריאות ציבורית בחברה החרדית בישראל
המחקר מתבסס על ראיונות עומק, תכתובת דוא״ל ורשומות מקוונות של 25 חרדים שנדבקו בקורונה או באו במגע עם חולה מאומת. המאמר מזהה גורמים מבניים, דתיים וחברתיים-אידיאולוגיים לתחלואה הגבוהה, ומראה כי כולם קשורים במישרין או בעקיפין לדת, למבנה הקהילה וליחס לרשויות המדינה. המסקנה מדגישה את הצורך בשיתוף פעולה בין רשויות המדינה לרשויות דתיות ובשירותי בריאות מותאמים תרבותית.
לקריאת העמוד
מתוכנית לימודים על סכסוך לתוכנית על אינטגרציה ערבית־ישראלית
המאמר טוען שפוליטיזציה אקדמית, תוכן מוטה ונגישות מוגבלת יצרו פער בהבנת השתלבות ישראל במזרח התיכון, במיוחד בלימודי המזרח התיכון בארצות הברית, ומציע תוכנית לימודים שתבחן גם נורמליזציה, חופש אקדמי, סובלנות דתית, יציבות אזורית ושלום ישראלי־פלסטיני.
לקריאת העמוד
לגיטימיות חוקתית היא גם קבלה ציבורית וגם הצדקה מוסרית
המאמר בוחן מה מעניק לגיטימיות לחוקות, ומבחין בין לגיטימיות ייצוגית לבין לגיטימיות מבוססת־תבונה. לגיטימיות ייצוגית נשענת על הטענה שהחוקה משקפת את רצון האזרחים, הסכמתם או זהותם הלאומית; לגיטימיות מבוססת־תבונה נשענת על הטענה שהחוקה מוצדקת משום שהיא מקדמת צדק, זכויות, יציבות או רווחה. המאמר טוען שרוב החוקות נשענות על שני המקורות, אך יש מסורות חוקתיות שמדגישות אחד מהם יותר מן האחר. כך החוקה האמריקאית מוצגת כמקרה ייצוגי בעיקרו, והחוקה הגרמנית כמקרה מבוסס־תבונה בעיקרו. ההבחנה משפיעה על הבנת ניסוח חוקות, אשרורן, הפעלתן ואף ההצדקה האפשרית של חוקות שנכפו מבחוץ.
לקריאת העמוד
הציבור מצפה ממבקר המדינה להפעיל שיקול דעת רחב כשהאמון הפוליטי נשחק
המאמר מציב את ביקורת המדינה בתוך היחסים הדמוקרטיים בין אזרחים למדינה. הוא טוען שכאשר אזרחים צריכים להחזיק נושאי משרה ציבורית accountable, אך יכולתם לעשות זאת דרך ערוצי השפעה רגילים מוגבלת, מוסדות ביקורת מקצועיים מקבלים משמעות ציבורית רחבה יותר. המקרה הישראלי חשוב משום שמבקר המדינה פועל גם כאומבודסמן, יכול לבקר כל ארגון ציבורי, ומחזיק שיקול דעת רחב אך עצמאות מוסדית מוגבלת. ממצאי הסקר מראים כי אזרחים בישראל נטו לצפות לביקורות רחבות, ייחסו חשיבות גבוהה להוגנות פרוצדורלית, ודיווחו על אמון נמוך יחסית במערכת הפוליטית. הציפייה לביקורת רחבה נקשרה במיוחד להוגנות פרוצדורלית ולתפיסת יעילותם של ערוצי השפעה דמוקרטיים, ונמצאה בקשר שלילי עם אמון פוליטי.
לקריאת העמוד
פופוליזם פועל גם דרך סגנון, טעם ותרבות פופולרית
Oded Erez מציע להבין פופוליזם גם כמשטר אסתטי של סגנון. דרך תוכניות בפורמט Idol והפוליטיקה התרבותית של מירי רגב, המאמר מראה כיצד טעם מוזיקלי, אותנטיות, זהות והתרסה מול אליטה תרבותית נעשים כלים פוליטיים.
לקריאת העמוד
ילדים בקו האש: זכויות ילדים תחת נסיגה דמוקרטית ותגובת־נגד
המאמר מראה שאין קשר אחיד בין נסיגה דמוקרטית לזכויות ילדים. הניתוח מבחין בין שחיקה ליברלית לבין שחיקה שוויונית, ובין זכויות השתתפות פוליטיות לבין זכויות חברתיות־כלכליות. שחיקה ליברלית קשורה להגנה נמוכה יותר על זכויות ילדים, בעוד נסיגה במדד השוויוני קשורה לשיפור קל בזכויות חברתיות־כלכליות. בנוסף, מדינות בנסיגה ליברלית מגיבות באופן שלילי לביקורת של ועדת זכויות הילד.
לקריאת העמוד
נשיאות אסתר חיות הפכה לזירת מבחן להגנה חוקתית על הדמוקרטיה
המאמר מציב את כהונת אסתר חיות כנשיאת בית המשפט העליון בתוך סדרה מתמשכת של משברים חוקתיים בישראל. לטענת המחברים, התנועה הפופוליסטית שחקה את הסדר הדמוקרטי, והממשלה והכנסת פעלו לעיתים ככוח פוליטי אחד מול בית המשפט. תחת לחץ אישי ומוסדי, חיות פיתחה אסטרטגיות שיפוטיות שאפשרו לבית המשפט לשמר ואף לחזק את כוחו, בעיקר באמצעות יישום תקדימי ונועז של ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד.
לקריאת העמוד
האחים המוסלמים ממשיכים למסגר לגיטימציה דרך דמוקרטיה וזכויות אדם אחרי 2013
המאמר מנתח יותר מ-50 ראיונות עומק חצי־מובנים עם עיתונאים ועורכים מצרים, שנערכו לפני ואחרי הדחת שלטון האחים המוסלמים בידי הצבא ביולי 2013. הממצאים מראים שתפקידי ניטור ותיווך שהופיעו בראשית התקופה שלאחר מובארכ התחלפו במהירות בעיתונות אופוזיציונית חריפה כלפי האחים המוסלמים ובעיתונות משתפת פעולה כלפי המשטר הצבאי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
נסיגה דמוקרטית פועלת בכמה חזיתות בעת ובעונה אחת
המאמר טוען שמנהיגים פופוליסטיים ימניים אינם מחלישים דמוקרטיות רק דרך מוסד אחד או שלב אחד, אלא פועלים במקביל בזירות מוסדיות וחברתיות־תרבותיות. על בסיס מאגר מקורי של הצעות חוק מהכנסת ה־25 בין דצמבר 2022 ליולי 2023, המחקר מזהה פעילות בכל שבע קטגוריות הפרוטוקול: מערכת המשפט, כללי בחירות, שירות ציבורי, תקשורת, זכויות אדם, כפייה דתית וחופש אקדמי. ההשוואה לכנסת ה־20 מראה זינוק חריף בקצב הצעות החוק, וההשוואה להונגריה ולהודו מדגימה את שימושיות המסגרת מעבר לישראל.
לקריאת העמוד
אנתרופולוג יליד מתאר איום ימני על הדמוקרטיה בישראל
שוקד אינו מציג מחקר כמותי או סקירה מוסדית רגילה, אלא עדות פרשנית הנשענת על עשרות שנות מחקר אתנוגרפי ועל ביוגרפיה ישראלית ארוכה. המאמר מסביר מדוע במקרה זה האנתרופולוג אינו רק צופה על אחרים, אלא גם אינפורמנט המעיד על החברה שבה הוא חי. הוא קושר בין זיכרון לאומי, תצפית אתנוגרפית ועמדה פוליטית מוצהרת כדי לתאר שינוי הנתפס בעיניו כאיום על הדמוקרטיה בישראל.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
נסיגה דמוקרטית משנה את ההחלטה להיכנס לשירות הציבורי
המחקר עוסק במועמדים פוטנציאליים לשירות הציבורי ובוחן שלוש אפשרויות: כניסה, אי־כניסה והמתנה. כאשר הדמוקרטיה נסוגה, השירות הציבורי עשוי להיראות גם כזירה להשפעה ותיקון וגם כמקום מסוכן, פוליטי או מתסכל. לכן חלק מהמועמדים עשויים להיכנס כדי להגן על מוסדות, אחרים להימנע בגלל חשש מפוליטיזציה או פגיעה באתיקה, ואחרים להמתין עד שהתנאים יתבהרו. המאמר מדגיש שהון אנושי ציבורי מושפע מן האקלים הדמוקרטי, עוד לפני שאנשים נכנסים למערכת. בכך המאמר מוסיף ממד ארוך־טווח לדיון בנסיגה דמוקרטית: היא משנה לא רק את ההווה המוסדי, אלא גם את מי שירצו להפעיל את המדינה בעתיד. בקריאה לאתר, תרומת המאמר היא בהצבת נסיגה דמוקרטית וגיוס לשירות הציבורי בתוך רצף של מוסדות, פרקטיקות ותנאי חיים, ולא ככותרת כללית בלבד. לכן הסיכום צריך להחזיק יחד את הטענה המרכזית, את גבולות הממצא ואת המשמעות הציבורית, בלי להוסיף עובדות שלא תועדו במקורות שנבדקו. מעבר לכך, חשיבותו של המאמר היא באופן שבו הוא מחבר בין המקרה המסוים לבין שאלות רחבות יותר של אחריות ציבורית, מוסדות, שוויון ויכולת פעולה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
בזמן מלחמה קשה יותר לזהות מידע כוזב ותעמולה
המחקר מראה שמלחמה משנה את התנאים שבהם אנשים שופטים מידע. המשתתפים התבקשו להעריך כותרות אמיתיות וכוזבות, שחלקן עסקו ישירות במלחמה וחלקן בנושאים ניטרליים יותר. הדיוק הכולל היה 70%, אך יכולת ההבחנה הייתה נמוכה יותר בכותרות מלחמתיות. דה-הומניזציה של האויב, חשיבה קונספירטיבית, נכונות לאלימות פוליטית, פעילות ברשתות חברתיות וסקפטיות נקשרו ליכולת הבחנה נמוכה יותר; השכלה ומוטיבציה לזהות מידע כוזב נקשרו לדיוק גבוה יותר.
לקריאת העמוד
כשהשתקה פוליטית הופכת לעמדה מדידה בדעת הקהל
Yariv Tsfati ו-Shira Dvir-Gvirsman מציעים מסגרת למדידת אמונה בחשיבות של השתקה פעילה של אחרים. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא בכך שהוא הופך נטייה אנטי־פלורליסטית לכלי מחקר שאפשר לעקוב אחריו, להשוות אותו ולבחון את קשריו לאמון, זהות פוליטית ותקשורת.
לקריאת העמוד
מודל הדמוקרטיה האתנית והוויכוח על שוויון אזרחי בישראל
המאמר משיב לטענה שמודל הדמוקרטיה האתנית נכשל משום שאין לו מקרים ממשיים. Smooha טוען שיש כמה מקרים, חלקם חלקיים וחלקם היסטוריים, ובהם אסטוניה, לטביה, צפון אירלנד בשנים 1921-1972, מקדוניה בשנים 1991-2001, פולין שבין מלחמות העולם, סלובקיה ומלזיה. הוא מדגיש שהמודל נועד להסביר את היווצרות הדמוקרטיה האתנית, את יציבותה ואת תנאי הצלחתה או כישלונה. ביחס לישראל, המאמר דוחה את סיווגה כדמוקרטיה ליברלית מערבית וטוען שמבנה המדינה כביתו של העם היהודי וכמדינה המזוהה עם הרוב היהודי-ישראלי מציב אותה כדמוקרטיה אתנית מדרגה שנייה.
לקריאת העמוד
גדר ההפרדה כמבחן למדיניות ביטחון ולמחירה הדמוקרטי
Hillel Frisch מציב את גדר ההפרדה כמקרה לבחינת מדיניות ביטחון ולא רק כסמל פוליטי. החומרים שחולצו מן המאמר מצביעים על שימוש בדיון אסטרטגי רחב: גבולות 1967, דוקטרינת הגנה והתקפה, יחסי ביטחון ישראליים, תמיכת רוב הציבור הישראלי בגדר למרות סבל פלסטיני, ונתוני נפגעים ישראלים ופלסטינים. הסיכום הציבורי צריך להציג את המאמר כמבחן אמפירי של אמצעי ביטחוני שנוי במחלוקת, תוך הימנעות מהוספת מסקנות מספריות או נורמטיביות שלא הופיעו בטקסט שחולץ.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
עיתונאים נעשים מותגים אישיים בעידן של קיטוב ופופוליזם
Arnon Kedem ו-Motti Neiger מרחיבים את הדיון בפרסונליזציה פוליטית אל תוך העיתונות. באמצעות ראיונות עם 18 עיתונאים בולטים מישראל, איטליה וארצות הברית וניתוח של 600 ציוצים, המאמר מראה כיצד הפרסונה האישית של העיתונאי נעשית חלק מן המוצר העיתונאי ומן היחסים עם הקהל.
לקריאת העמוד
משברי ממשלה באיטליה ובישראל בזמן מגפת הקורונה
המאמר בוחן את התפתחות משברי הממשלה באיטליה ובישראל בזמן מגפת הקורונה באמצעות שילוב בין גישת מחזור החיים של קואליציות לבין גישת האירועים הקריטיים ליציבות ממשלתית. הניתוח מציע כי קואליציות עודפות יצרו פוטנציאל לקונפליקט בין מפלגות השלטון, וכי פרוץ המגפה הפך את המתחים הללו לבלתי נסבלים עד כדי נפילת ממשלות.
לקריאת העמוד
מיליונרים גלובליים והביקוש לוויזות משקיע בארצות הברית
Yossi Harpaz מנתח מערך נתונים מקורי המשלב נתוני ויזות אמריקאיים עם נתונים על אוכלוסיות מיליונרים בעולם. המאמר מצא שהביקוש לוויזות משקיע גבוה במיוחד בקרב מיליונרים ממדינות עם ערך אזרחות נמוך יותר, שרוב הוויזות בשנים 2010–2019 נרכשו בידי מיליונרים מסין, ושבקשות גדלו כאשר איכות הדמוקרטיה במדינת המוצא הידרדרה.
לקריאת העמוד
אובדן דמוקרטיה בתעשייה קיבוצית שיתופית
המחקר נועד לבחון שינויים בקהילה שיתופית ובתעשייה קיבוצית שלא הופרטה. הוא נערך כמחקר מקרה ושילב ראיונות אתנוגרפיים וניתוח מסמכים. הממצאים מראים שההצלחה הכלכלית אפשרה להנהלה לחזק את סמכותה בלי לשתף מידע, וכך נעשה תהליך קבלת ההחלטות סמכותני והמנגנון הדמוקרטי בקהילה נותר להלכה בלבד.
לקריאת העמוד
חברות שסועות מנהלות קונפליקט באמצעות דפוסים שונים של הסדרה פוליטית
המאמר של Sammy Smooha ו-Theodor Hanf מתמקד באופני הסדרה של קונפליקט בחברות שסועות לעומק. הוא רלוונטי במיוחד לדיון דמוקרטי משום שהוא עוסק בשאלה כיצד מוסדות, הסכמות ויחסי כוח מאפשרים חיים פוליטיים משותפים למרות חלוקות חברתיות עמוקות.
לקריאת העמוד
הסכמי גג משנים את משטר התכנון הישראלי דרך עסקאות בין מדינה לרשויות
המאמר של Sharon Eshel, Oren Yiftachel ו-Talia Margalit בוחן את הסכמי הגג שנחתמו עם 32 רשויות בישראל בין 2013 ל-2019. הוא טוען שההסכמים העבירו את היגיון "עסקאות התכנון" מן העיר אל קנה המידה הלאומי, חיזקו שליטה מדינתית בקרקע ובתכנון לצורך פיתוח דיור פרטי, והחלישו שיקולים דמוקרטיים, מקצועיים וחברתיים בתכנון.
לקריאת העמוד
הסכמה וזכות יציאה אינן תמיד מגינות על שוויון מגדרי בהסדרי התאמה דתית
Tirosh משתמשת במשפט הישראלי כמקרה מבחן כדי להראות כיצד שיח ליברלי על הסכמה וזכות יציאה יכול לנרמל הפרדה ופגיעה בשוויון מגדרי. המאמר טוען שכאשר נורמות מפלות מקבלות אישור ציבורי, ההסכמה נעשית עמומה יותר והיציאה נעשית פחות ממשית.
לקריאת העמוד
איכות מוסדית מתווכת בין דמוקרטיה לבין צמיחה כלכלית
Ben-Malka ו-Hadad מנתחים פאנל מאוזן של 123 מדינות בשנים 2011-2022 באמצעות מודל צמיחה מורחב וניתוח תיווך. הממצא המרכזי הוא שאיכות מוסדית מסבירה 83.3% מן ההשפעה הכוללת של דמוקרטיה על התמ"ג לנפש, לעומת 16.7% לחדשנות.
לקריאת העמוד
אומת ההיי־טק מציבה לדמוקרטיה הישראלית אתגר מוסדי
המאמר מציע לחשוב על ההיי־טק כעל חלק מן הפוליטיקה הישראלית, ולא רק כעל מנוע צמיחה. כאשר חדשנות נעשית מקור מרכזי לזהות לאומית ולמדיניות, עולה השאלה אם המוסדות הדמוקרטיים מצליחים לתווך בין יעילות, שוויון, ייצוג ופיקוח ציבורי.
לקריאת העמוד
פסילת מפלגות בשל תמיכה בטרור בוחנת את גבולות הדמוקרטיה המתגוננת
Navot בוחנת את התיקון האנטי־טרוריסטי בדיני הבחירות בישראל ומשווה אותו גם לחקיקה הספרדית משנת 2002. המאמר מדגיש שהמאבק בטרור בזירה הפוליטית מחייב קווים ברורים, ראיות אמינות ופיקוח שיפוטי כדי שלא להפוך הגנה על הדמוקרטיה לפגיעה בה.
לקריאת העמוד
טלמון ואוקשוט חושפים עמימות בתוך ביקורת על טוטליטריות
המאמר טוען שטלמון ואוקשוט חולקים רכיבים מרכזיים של השקפת עולם אנטי־טוטליטרית, ובהם זיהוי דמיון בין המשטרים הסובייטי והנאצי, אהדה לעולם האנגלי ודחיית אוטופיזם פוליטי. עם זאת, טלמון ראה בטוטליטריות סכנה הטבועה במודרניות עצמה, ואילו אוקשוט ראה בה כוח טפילי של טינה שאינו נושא מסר חיובי עצמאי.
לקריאת העמוד
אידיאולוגיות תכנון בישראל מעצבות את גבולות השתתפות הציבור
Gertel ו־Law-Yone טוענים שמחקרי השתתפות בתכנון נוטים להתעלם מן התפקיד של אידיאולוגיה בפרקטיקה מקצועית. דרך המקרה הישראלי, הם מראים כיצד דפוסי פיתוח פוליטיים וחברתיים משפיעים על השתתפות הציבור ועל תחושת האחריות של המתכנן.
לקריאת העמוד
שלטון חוק ברשות הפלסטינית מוצג כתנאי לדמוקרטיה ולדו־קיום
Frisch ו־Hofnung מעריכים שלוש תזות להסבר חולשת שלטון החוק ברשות הפלסטינית: התערבות חיצונית, מבנה פנימי ותרבות פוליטית. הממצא המרכזי הוא שמרדף אחר כוח הוביל לריכוז סמכות בידי הרשות המבצעת, למרות ניסיונות של פוליטיקאים וחברה אזרחית למנוע זאת.
לקריאת העמוד
זכויות לא־אזרחים תלויות באופן שבו הציבור מפרש איום ושייכות לאומית
Raijman, Davidov, Schmidt ו־Hochman משתמשים במודול הזהות הלאומית של ISSP משנת 2003 כדי להשוות בין מדינות בעלות משטרי אזרחות והגירה שונים. המחקר מראה שהיחס לזכויות מהגרים אינו נגזר בפשטות ממודל לאומי ליברלי או אתנו־לאומי, אלא מתווך דרך תפיסות איום וצורות שונות של הזדהות לאומית.
לקריאת העמוד
דיוני התנגדויות בתכנון חושפים דמוקרטיה תכנונית מרובדת
Margalit ו־Kemp מנתחות כיצד ועדות תכנון משיבות למתנגדים מקצועיים, יזמיים ואזרחיים, וכיצד ההצדקות משתנות לאורך פערים חברתיים־מרחביים. הממצא המרכזי הוא שילוב של הטיה חיובית כלפי חזקים, הטיה שלילית כלפי חלשים ותשובות ניטרליות יותר לאמצע, היוצרות מופע של הכללה בלי שוויון ממשי.
לקריאת העמוד
תיאולוגיה פוליטית של ציונות מציבה את הריבונות בתוך ביקורת המודרניות
Zreik מנתח את הציונות כמקרה שמחייב לבחון יחד דת, חילון, לאומיות, קולוניאליזם וליברליזם. המאמר טוען כי ביקורת על הציונות אינה יכולה להיפרד בקלות מביקורת על הקטגוריות והפרקטיקות של אירופה המודרנית שבתוכן הציונות עוצבה.
לקריאת העמוד
מהגרי FSU נוצרים חושפים את גבולות השייכות האזרחית בישראל
Raijman ו־Pinsky מנתחות את חוויותיהם של מהגרים נוצרים מחבר המדינות לשעבר בישראל. המחקר מצא כי דת נעשית סמן מרכזי של זהות ושייכות, וכי מוצא לאומי משותף אינו מבטיח סולידריות או יחסים חברתיים קרובים בין מהגרים.
לקריאת העמוד
רפורמות ממשל מקומי מתקבלות אחרת בצפון ובדרום אירופה
Razin ו־Hazan מנתחים עמדות של חברי מועצות מקומיות כלפי סדר יום של רפורמות בשלטון המקומי. המאמר חשוב משום שהוא מזכיר שדמוקרטיה מקומית אינה מיובאת כמודל אחיד; היא תלויה באמון, במסורת מנהלית ובאופן שבו נבחרים מקומיים מבינים השתתפות וביזור.
לקריאת העמוד
עירוניות אפורה מחייבת לחשוב מחדש על אזרחות מטרופולינית
Yiftachel משתמש בדוגמאות מישראל/פלסטין כדי לבקר את השיח על אזרחות עירונית וזכות לעיר. הטענה המרכזית היא שאי־פורמליות ו״מרחבים אפורים״ יוצרים אזרחות עירונית מתגוננת, ולכן מאבק דמוקרטי צריך לחשוב במונחים מטרופוליניים ושוויוניים יותר.
לקריאת העמוד
הכיבוש ומלחמות עזה מתוארים כאיום מתמשך על הליברליות בישראל
Mautner מנתח את הקשר בין השליטה בשטחים לבין שחיקה בליברליות הישראלית. לטענתו, הכיבוש מייצר מחאה וביקורת נגד הממשלה וצה״ל, ותגובות ממשלתיות ופעילות של ארגוני ימין אזרחיים כלפי ביקורת זו מערערות או מאיימות על מרכיבים ליברליים של המשטר.
לקריאת העמוד
תיקונים חוקתיים נבחנים כמבחן לעמידות דמוקרטית
Sofińska ו־Friedberg מנתחות כיצד מנגנוני תיקון חוקתי מאזנים בין גמישות פוליטית לבין יציבות חוקתית. ההשוואה מראה שתיקון חוקתי יכול לחזק לגיטימציה ודיון ציבורי, אך כאשר הוא נעשה בחיפזון או בלי תמיכה אזרחית הוא עלול לערער יציבות ולפגוע בלגיטימיות של החוקה.
לקריאת העמוד
מחמוד מוחמד טהה מציע רפורמה דתית סביב חירות ושוויון
Hatina מציג את טהה כהוגה של נאורות ערבית שחילק בחדות בין האסלאם המכאי, המזוהה אצלו עם ערכים אוניברסליים, לבין האסלאם המדיני, המזוהה עם כפייה וניצול. המאמר קושר את פירוק הקדושה אצל טהה גם לביקורת על הזיכרון הערבי סביב הסכסוך הערבי־ישראלי ולקריאה לפיוס עם המדינה היהודית.
לקריאת העמוד
השכלה גבוהה לחרדים בוחנת את גבולות הסובלנות הליברלית
המאמר מנתח את הוויכוח הציבורי והמשפטי בישראל סביב מסלולים אקדמיים מופרדים מגדרית לחרדים. הוא מציג את תמיכת המועצה להשכלה גבוהה בפתיחת שערי האקדמיה בפני אוכלוסייה שהאקדמיה לא שירתה בעבר, לצד העתירות לבית המשפט העליון והטענה שהפרדה היא אפליה. הטיעון המרכזי קושר בין סובלנות, שילוב, שוויון מגדרי וזכות יציאה שמותנית בהשכלה מספקת.
לקריאת העמוד
גאוגרפיה פוליטית של שליטה מעמיקה מציבה את זכויות האדם במרכז הדיון
המאמר בוחן את המשטר בישראל/פלסטין כמשטר מרחבי אחד שבו מסגרות משפטיות ופוליטיות שונות מייצרות היררכיה בין קבוצות. הניתוח מדגיש קרקע, התיישבות, תנועה ומעמד אזרחי כמרכיבים מרכזיים בהבנת דמוקרטיה ושוויון.
לקריאת העמוד
מחאת 2023 בישראל מדגישה את העיר כזירה של אוטונומיה דמוקרטית
Avni מתבוננת במחאת 2023 בישראל דרך עדשה של אוטונומיה עירונית. אף שהמחאה הארצית אינה ממוסגרת במפורש כמאבק עיר מול מדינה, יש לה ממד עירוני ברור, ובמיוחד בתל אביב-יפו. המאמר מציע שקריאה עירונית של המחאה עוזרת למקם אותה בתוך תהליכים פוליטיים רחבים של קיטוב בין ערים פרוגרסיביות למדינות ריאקציוניות.
לקריאת העמוד
ייצוג נשי של הימין הרדיקלי עלול לנרמל מדיניות שמחלישה דמוקרטיה
המאמר מציע מודל מגדרי לנרמול של נסיגה דמוקרטית. במחקרים בישראל, גרמניה וארצות הברית, עם N = 7203, נמצא שמדיניות הנתפסת כשמרנית או ימנית יותר נתפסת גם כבעלת דימוי גברי יותר, הן ביחס לתומכיה והן ביחס למפלגות המקדמות אותה. בניסויים נמצא שמגדר הפוליטיקאי משפיע על קבלה ציבורית של מדיניות, פוליטיקאים ומפלגות שוחקי דמוקרטיה, במיוחד בקרב נשים ובוחרי שמאל.
לקריאת העמוד
משברים בישראל דוחפים את השלטון המקומי אל עבר אזוריות חדשה
המאמר מציב את ישראל בתוך מסגרת תאורטית של אזוריות חדשה, המדגישה סובסידיאריות, ממשל רב-מפלסי וחוסן קהילתי. הוא טוען שמשברים, ובכללם מלחמת 7 באוקטובר 2023, האיצו את הצורך בביזור ובשיתוף פעולה אזורי לנוכח כשלים של ממשל ריכוזי. הרפורמות המרכזיות שמזוהות בו הן חוק יסוד לשלטון מקומי ואזורי, מיסוד מבני ממשל אזוריים וחיזוק ההון האנושי ברשויות.
לקריאת העמוד
הרשת הפוליטית בטוויטר הגבירה וריכזה רעיונות פופוליסטיים בישראל
Tzelgov ו-Wilson מצאו עלייה עקבית בתדירות ובריכוז של רעיונות פופוליסטיים בטוויטר הפוליטי הישראלי, במיוחד בקרב מחוקקים ממפלגות דתיות-לאומיות, ושיא בהתפתחות השיח בשנת 2022.
לקריאת העמוד
פופוליזם ימני יכול להיות אידאולוגיה מלאה ולא רק סגנון שלטוני
המאמר חולק על התפיסה שפופוליזם הוא אידאולוגיה דקה בלבד, ומציג את הפופוליזם הימני בישראל כתפיסה מגובשת שמבקשת לשנות את כללי המשחק הדמוקרטיים.
לקריאת העמוד
הנסיגה הדמוקרטית בישראל תחת נתניהו הייתה ממשית אך מוגבלת מוסדית
Oren ו-Waxman מנתחים את שנות נתניהו השנייה, מ-2009 עד 2021, דרך מסגרת של נסיגה דמוקרטית ואי-ליברליזם. ישראל דמתה בחלק מן הרטוריקה והטקטיקות להונגריה ולטורקיה, אך התוצאה הייתה מוגבלת יותר. ההסבר שהם מדגישים קשור לאופי הקיטוב בישראל, למבנה הפרלמנטרי ולמערכת הבחירות.
לקריאת העמוד
מדעני מדינה יכולים להיות שומרי סף במשבר דמוקרטי
Lerner, Akirav, Lavi, Shomer ו־Talshir מנתחות את פעילות הפורום Political Scientists for Israeli Democracy, שפעל לצד האגודה הישראלית למדע המדינה. המאמר מתאר כיצד הפורום ניטר חקיקה אנטי־דמוקרטית, יזם כנסים, חיבר ניירות מדיניות וחומרי הסברה, השתתף בדיוני ועדות בכנסת ותיאם פעילות של חוקרים יחידים. המקרה הישראלי מוצג על רקע יוזמות שנועדו להגביל את כוחו של בית המשפט העליון ולהגדיל שליטה פוליטית במינוי שופטים ויועצים משפטיים, במדינה שבה כוח שלטוני כבר מרוכז מאוד.
לקריאת העמוד
שנת 2024 בישראל שילבה מלחמה, מחאה ומבחני משילות
Harsgor ו־Zur מציגים את 2024 כשנה ללא בחירות פרלמנטריות, אך עם מלחמה מתמשכת בעזה, מחאות להפסקת אש ולהשבת חטופים, עימות חריף עם חיזבאללה, תקיפות חות׳יות ועימותים ישירים ראשונים עם איראן. הנתונים הכלכליים כוללים צמיחת תוצר של 0.9 אחוז, אינפלציה של 3.2 אחוז והורדות דירוג אשראי. במישור המוסדי, המאמר מדגיש פסיקה תקדימית של בית המשפט העליון שקבעה כי קיימת ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד.
לקריאת העמוד
חרדה דמוגרפית יכולה להפוך לשפת ביטחון עמוקה
Abulof טוען שתיאוריית הסקיוריטיזציה הקלאסית, המדגישה הבניה של ביטחון כפעולת דיבור, אינה מספקת כאשר חברה חיה בתוך אי־ודאות קיומית עמוקה ומתמשכת. הוא מציע את המושג סקיוריטיזציה עמוקה כדי לתאר שיח ציבורי נרחב שמציג איומים כסבירים, מתמשכים ומסכנים את עצם קיום האומה או המדינה. המקרה הישראלי משמש לבחינת סקיוריטיזציה של דמוגרפיה והקשר שלה לגאוגרפיה ולדמוקרטיה בשיח ובפרקטיקה הישראליים־יהודיים.
לקריאת העמוד
סיפורי גבול לאומיים קשורים לתמיכה בימין פופוליסטי רדיקלי
Oshri, Amsalem ו־Shenhav משתמשים בסקרי בחירות ייצוגיים מקוריים בדנמרק, הולנד, בריטניה וארצות הברית כדי לבחון כיצד תפיסות שונות של האומה קשורות להצבעה. המאמר מוצא שבוחרים המאמצים סיפור גבול לאומי נוטים יותר להצביע למפלגות ימין פופוליסטי רדיקלי, ושסיפורי המצביעים למפלגות אלה שונים מסיפורי תומכי המפלגות המרכזיות. ההשפעה בולטת במיוחד בקרב קבוצות מוחלשות כמו בעלי השכלה נמוכה, עניים ותושבי אזורים כפריים או פריפריאליים.
לקריאת העמוד
קיטוב נעשה מסוכן כשהיריב נתפס כאיום מוסרי
Goldner ו־Ben‐Nun Bloom מציעות סינתזה תיאורטית באמצעות גרפיקה סיסטמית. המאמר מחבר בין מחקר על נכונות אמריקנים להעדיף מטרות מפלגתיות על פני עקרונות דמוקרטיים לבין מחקר על ניתוק מוסרי, טינה וטריוויאליזציה כדרכי התמודדות עם החלטות מאיימות מוסרית. הטענה המרכזית היא שמוסר ממלא תפקיד כפול בקיטוב: הוא מסייע ליצירת עוינות מפלגתית וגם מזין את התמשכותה והחרפתה.
לקריאת העמוד
האם דמוקרטיה מקדמת צמיחה, או שצמיחה מקדמת דמוקרטיה?
המחקר משתמש בנתוני סדרות זמן, מבחני קו־אינטגרציה, אומדני אלסטיות ארוכי טווח וניתוח סיבתיות גריינג׳ר. הוא בודק את ציוני הדמוקרטיה של Freedom House ומבצע בדיקת רגישות עם מדד תחרותיות אלקטורלית. המסקנה המרכזית היא שאין תשובה אוניברסלית אחת: בחלק מן המדינות נמצאת תמיכה בהשערת ליפסט, שלפיה צמיחה כלכלית מקדמת דמוקרטיה; בחלק נמצאת תמיכה בכך שדמוקרטיה מקדמת הכנסה; ובמקרים מסוימים נמצאת השפעה שלילית של דמוקרטיה על הכנסה. המאמר בוחן את הקשר הדו־כיווני בין דמוקרטיה לצמיחה כלכלית ב-30 מדינות באפריקה שמדרום לסהרה. הוא אינו עוסק בישראל, אלא בשאלה השוואתית רחבה: האם דמוקרטיה גורמת לצמיחה, האם צמיחה גורמת לדמוקרטיה, או שהקשר משתנה בין מדינות. המאמר מוצא שקשר דמוקרטיה-צמיחה באפריקה שמדרום לסהרה הוא הטרוגני ותלוי מדינה ומדד. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
חירות כלכלית, דמוקרטיה וצמיחה
המאמר משתמש במדדי החירות הכלכלית של Gwartney-Lawson-Block כדי לבדוק אם צמיחה מוסברת רק באמצעות ההבחנה בין משטרים דמוקרטיים ולא־דמוקרטיים. הממצאים מראים שחירות כלכלית תורמת לצמיחה בלי תלות באופי המשטר, בעוד השפעת הדמוקרטיה על הצמיחה אינה חד־משמעית ועשויה לפעול בעקיפין דרך השקעה.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה וצמיחה: מה מלמדת מטא־אנליזה רחבה
המאמר מסכם 188 מחקרים ויותר מאלפיים רגרסיות על השפעת הדמוקרטיה על צמיחה כלכלית. לאחר התחשבות בהטיית פרסום ובתלות בין אומדנים, נמצא אפקט ישיר חיובי של דמוקרטיה על צמיחה, נוסף על ערוצים עקיפים כמו הון אנושי, יציבות פוליטית וחירות כלכלית. מבחינה דמוקרטית, זהו מאמר שמחזק קריאה מוסדית: דמוקרטיה אינה רק ערך נורמטיבי אלא גם מערכת כללים שיכולה להשפיע על תמריצים, אמון והשקעה.
לקריאת העמוד
משברים, שחיתות ומוסדות: מתי איכות מוסדית בולמת הידרדרות?
המאמר משתמש בנתוני V-Dem עבור יותר מ־130 מדינות לאורך התקופה 1800-2020 כדי לבדוק את הקשר בין משברים, איכות מוסדית ושחיתות. מוסדות חזקים יכולים להגביל שחיתות במצבים מסוימים כמו אלימות פוליטית ואזרחית או האטה כלכלית, אך ההשפעה נחלשת או נעלמת בסוגי משבר אחרים כמו התמוטטות דמוקרטית, הפיכות, מלחמות ומשברי מטבע, אינפלציה או חוב. מבחינה דמוקרטית, המאמר מזכיר שמוסדות אינם קישוט של שגרה; הם קו ההגנה כאשר פחד, לחץ וכסף ציבורי מרוכזים בידי בעלי כוח.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה וצמיחה
המאמר מנתח פאנל של כ-100 מדינות בשנים 1960-1990 ובוחן את שיעורי הצמיחה של התמ"ג הריאלי לנפש בשלוש תקופות. הממצא המרכזי המובא בנתונים הוא שלאחר שליטה במשתנים מרכזיים, ההשפעה הכוללת של דמוקרטיה על צמיחה חלשה ושלילית, בעוד ששלטון החוק קשור חיובית לצמיחה.
לקריאת העמוד
האם צמיחה כלכלית זקוקה לשלטון חוק, למוסדות דמוקרטיים, או לשניהם?
המאמר בוחן את הקשר בין איכות מוסדית לצמיחה כלכלית, ומפריד בין שני מרכיבים שלעתים נבלעים יחד: שמירה על שלטון החוק וקיומם של מוסדות דמוקרטיים. נקודת המוצא היא שהספרות האמפירית נטתה לייחס חשיבות ברורה לשלטון החוק, אך פחות לדמוקרטיה עצמה. בוטקייביץ' ויאניקאיה טוענים שהמסקנה הזו אינה יציבה: כאשר משתמשים במדגם זהה של מדינות וכאשר משנים את שיטת האמידה, מתברר שגם מוסדות דמוקרטיים עשויים להיות קשורים לביצועי צמיחה טובים יותר. המאמר אינו עוסק בישראל ואינו מאמר משפט חוקתי במובן הצר, אלא מחקר השוואתי בכלכלה מוסדית. תרומתו לאתר היא בהצגת שאלה מדויקת יותר על דמוקרטיה: לא רק האם מוסדות דמוקרטיים רצויים מבחינה נורמטיבית, אלא האם ובאיזה תנאים הם משתלבים עם שלטון חוק ביצירת סביבה כלכלית יציבה, חדשנית וצומחת. בניסוח רחב יותר, חשיבות המאמר היא בכך שהוא מפרק את המושג ״מוסדות טובים״ לשאלות נפרדות. שלטון חוק עשוי להגן על קניין, חוזים וציפיות עסקיות, ואילו מוסדות דמוקרטיים עשויים להוסיף אחריותיות, יציבות פוליטית ויכולת תיקון ציבורית. ההבחנה הזו מונעת סיכום שטחי שלפיו כל מוסד דמוקרטי פועל באותו אופן, ומאפשרת להבין מדוע צמיחה כלכלית תלויה גם באיכות כללי המשחק וגם בדרך שבה הציבור יכול לפקח עליהם.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה כגורם לצמיחה כלכלית
המאמר מתמודד עם שאלה מרכזית בכלכלה פוליטית: האם דמוקרטיה עצמה מייצרת צמיחה, או שמדינות עשירות יותר פשוט נעשות דמוקרטיות יותר. המחברים משתמשים בנתוני מדינות לאורך זמן ובכמה אסטרטגיות אמפיריות כדי להשוות מסלולי צמיחה לפני ואחרי דמוקרטיזציה. הם מוצאים כי מעבר לדמוקרטיה קשור לעלייה משמעותית בתוצר לנפש בטווח הארוך, ומציעים מנגנונים אפשריים: יותר השקעה, יותר חינוך, יותר הכנסות ציבוריות ושירותים ציבוריים, וכן פחות אי־שקט חברתי. התרומה של המאמר היא בכך שהוא מחזיר את הדמוקרטיה לדיון כלכלי לא רק כערך פוליטי, אלא כמוסד שיכול לשנות תמריצים, מדיניות ויכולת מדינתית. אסמוגלו, נאידו, רסטרפו ורובינסון בוחנים אם מעבר לדמוקרטיה גורם לצמיחה כלכלית, ולא רק מתרחש במדינות שכבר נמצאות במסלול צמיחה. באמצעות נתוני פאנל רחבים ושיטות לזיהוי סיבתי הם טוענים שדמוקרטיזציה מעלה את התוצר לנפש בטווח הארוך. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מהו הפופוליזם הלאומני החדש?
המאמר בוחן פופוליזם לאומני חדש כדפוס רטורי אנטי־ליברלי, רובני, מפלג ולעיתים משיחי, המופץ גם במדיה דיגיטלית. באמצעות ניתוח איכותני ותמטי של שיח מנהיגים במחנה הלאומי בישראל בזמן מלחמת חרבות ברזל/עזה, הוא טוען כי השיח בתקופת המלחמה חרג ממסורת של סולידריות דמוקרטית בזמן חירום. במקום זאת, הוא זיהה רטוריקה מפלגת, דה־לגיטימציה של יריבים, החלשת אמון במוסדות, יעדי מלחמה משיחיים או בלתי־מציאותיים, וחזון לאומי המדגיש ישראל יהודית ומשיחית באופן שמאתגר את הדמוקרטיה הישראלית.
לקריאת העמוד
פעילות חברתית נגד הדתה בחינוך הממלכתי בישראל
German Ben-Hayun ו-Berkovich ערכו מחקר איכותני המבוסס על ראיונות עומק עם פעילים חברתיים בין נובמבר 2022 למרץ 2023. המחקר מצא מסגור אבחוני של דה-חילון כמניפולטיבי ולא אתי, מסגור פתרונות המבוסס על זכויות וחלופות חינוכיות, ושימוש בארגון קהילתי ובתקשורת בעיקר בזירה המקומית.
לקריאת העמוד
איך הטרמת דת משפיעה על תמיכה בדמוקרטיה?
המחקר משתמש בהטרמה ניסויית כדי לבדוק האם אזכור או הפעלה של תכנים דתיים משפיעים על תמיכה בדמוקרטיה. במקום להתייחס לדת כמשתנה זהות קבוע בלבד, הוא בוחן כיצד היבטים שונים של דתיות יכולים להיות מופעלים בהקשר מסוים ולשנות זמנית שיפוט פוליטי. ההבחנה בין אמונה דתית לבין התנהגות חברתית דתית חשובה משום שהיא מאפשרת לראות שדת אינה פועלת בכיוון אחד בלבד; משמעותה הפוליטית תלויה באילו רכיבים שלה מודגשים. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל הטרמת דת ותמיכה בדמוקרטיה כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך ניסוי הבוחן אמונה דתית והתנהגות חברתית דתית. בסיס הדיון הוא הטרמה ניסויית ומדידת תמיכה בדמוקרטיה, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין דת כזהות קבועה מול רכיבים דתיים שמופעלים בהקשר מסוים; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת הבחנה בין אמונה דתית לבין התנהגות חברתית דתית, ומתוך כך בהבהרת הבנת הקשר בין דת ודמוקרטיה בלי להניח השפעה אחת וקבועה.
לקריאת העמוד
איך נערות ציוניות-דתיות מבינות דמוקרטיה?
המאמר מציע מבט עדין על חינוך דמוקרטי בחברה דתית-לאומית. הוא אינו שואל רק אם נערות ציוניות-דתיות תומכות בדמוקרטיה, אלא כיצד הן ממלאות את המושג בתוכן: מהו שוויון כאשר הקהילה נתפסת כמרחב מוסרי? מהי זכות פרט כאשר המסורת והקולקטיב היהודי-ציוני הם מקורות סמכות? ומה קורה למושגים כמו רוב, מיעוט וסובלנות כאשר הם נלמדים בתוך חברה ישראלית פוסט-חילונית. על בסיס מחקר איכותני בקרב ארבעים משתתפות, המאמר מראה שדמוקרטיה נתפסת כבעלת ערך, אך לא תמיד כפרויקט ליברלי-אינדיבידואליסטי. היא מתורגמת לשפה של אחריות לקהילה, נאמנות למסורת, מחויבות לעם וגבולות מוסריים שמגיעים מן החינוך הדתי. לכן התרומה המרכזית של המאמר היא בהצגת דמוקרטיה לא כעיקרון מופשט, אלא כתרבות אזרחית שנלמדת דרך מוסדות חינוך, זהות מגדרית ושייכות לאומית. הקריאה הזו חשובה במיוחד בישראל, שבה חינוך אזרחי מתקיים בתוך מרחבים חברתיים נבדלים מאוד זה מזה. המאמר אינו מציע להוציא את הדת מן הדיון בדמוקרטיה, אלא להבין כיצד דת ולאומיות נעשות חלק מן האופן שבו תלמידות מפרשות זכויות, סמכות והשתתפות.
לקריאת העמוד
משטרי צדק דמוקרטיים בקואופרטיבי מוניות בישראל
המאמר מציג את קואופרטיבי המוניות בישראל כמקרה מבחן למשטרי צדק דמוקרטיים בארגוני עבודה. קואופרטיב מבטיח לכאורה שליטה שווה יותר של העובדים, אך בפועל נדרשים כללים שמסדירים קבלה, זכויות, חובות, חלוקת הכנסות, סנקציות והשתתפות בהחלטות. המחקר מראה שדמוקרטיה במקום עבודה אינה מצב טבעי שנובע מעצם השם קואופרטיב; היא תלויה בפרוצדורות, תרבות ארגונית, שקיפות ונכונות של חברים לקבל הכרעות משותפות. בכך המאמר מחבר בין צדק ארגוני לבין דמוקרטיה יומיומית במרחב העבודה. המאמר בוחן קואופרטיבים של מוניות בישראל כדי להבין כיצד דמוקרטיה ארגונית פועלת במקום עבודה. הוא מתמקד בכללים, השתתפות, חלוקת משאבים ויישוב סכסוכים, ומראה שצדק דמוקרטי בארגון תלוי במוסדות פנימיים ולא רק בבעלות משותפת. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל. לכן כדאי לקרוא אותו כמקור שמחדד לא רק עמדה נורמטיבית, אלא גם את הדרך שבה מושגים כמו שוויון, זכויות, ייצוג, סמכות ואחריות ציבורית מקבלים צורה מוסדית קונקרטית.
לקריאת העמוד
מיעוטים, דמוקרטיה ומדיניות שיטור
המאמר מציג את השיטור כלפי מיעוטים בדמוקרטיה כבעיה פוליטית ולא רק מקצועית. כאשר קהילה חווה את המשטרה כזרוע של רוב חשדן או מפלה, שיתוף פעולה עם רשויות אכיפה נעשה קשה יותר. דרך המקרה של האזרחים הערבים בישראל, המאמר בוחן כיצד רפורמות, ייצוג, נגישות ושיח של שותפות עשויים לצמצם ניכור, אך גם כיצד היסטוריה של אי־אמון ותפיסה ביטחונית של המיעוט מגבילות את השינוי. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל מיעוטים, דמוקרטיה ומדיניות שיטור כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך היחסים בין המשטרה לבין המיעוט הערבי בישראל. בסיס הדיון הוא אמון, לגיטימיות, שיתוף פעולה ורפורמות שיטור, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין ניכור היסטורי לבין ניסיון לייצר שותפות אזרחית; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת שיטור מיעוטים כבעיה של אזרחות ולא רק אכיפה, ומתוך כך בהבהרת יכולת המדינה להפעיל חוק בלי להעמיק תחושת הדרה.
לקריאת העמוד
מה אפשר ללמוד מיחסי האיחוד האירופי וישראל?
גורדון ופרדו מנתחים את מדיניות האיחוד האירופי כלפי הסכסוך הישראלי־פלסטיני כמבחן לטענת “אירופה ככוח נורמטיבי”. המאמר טוען שהמקרה הישראלי אינו מראה הפצה אפקטיבית של נורמות מאירופה לישראל, ואף חושף שבתוך האיחוד עצמו העמדה הפוליטית הנורמטיבית אינה מחלחלת למדיניות הכלכלית. הלקח לפעילי דמוקרטיה בתוניסיה, מצרים וסוריה הוא שתמיכה הצהרתית אירופית אינה מבטיחה שמדינות האיחוד יעדיפו דמוקרטיזציה וזכויות אדם על פני אינטרסי סחר.
לקריאת העמוד
קיטוב, נאו־לאומיות מדירה והעיר
המאמר מציע מסגרת של גאוגרפיה פוליטית עירונית להבנת עליית הנאו־לאומיות המדירה. הוא מתאר מתחים מבניים חדשים בין מטרופולינים לבין מדינות לאום, ובוחן כיצד ערים המזוהות עם הגירה, פתיחות, מקלט לפליטים וסובלנות נעשות יעד למאבק מצד תנועות ומנהיגים נאו־לאומיים. לצד הקיטוב בין העיר למדינה, המאמר מדגיש גם קיטוב פנימי בתוך העיר: מחסור בדיור, הטרדה משטרתית ושירותים חסרים מעודדים תנועות חברתיות עירוניות, אך גם מעמיקים שברים של מעמד, זהות ודור.
לקריאת העמוד
מגמות ומגבלות של דמוקרטיה חלקית באמריקה הלטינית
המאמר בוחן את אמריקה הלטינית לאחר גל הדמוקרטיזציה, אך מסרב להסתפק בשאלה האם נערכות בחירות חופשיות. שניידר ורוניגר מתמקדים בדמוקרטיה חלקית: משטרים שבהם קיימים מוסדות דמוקרטיים, בחירות וחירויות מסוימות, אך איכות הדמוקרטיה מוגבלת על ידי תרבויות פוליטיות ישנות, אי-שוויון, חולשת מוסדות, שווקים מופרטים וחסמים להשתתפות אזרחית. המאמר מנתח את הקשר בין דמוקרטיזציה לבין מדיניות שוק חופשי בשני העשורים שקדמו לכתיבתו. הוא שואל האם דרכי אספקת שירותים ציבוריים, רפורמות חוקתיות ומבנים מנהליים חדשים מעמיקים דמוקרטיה או דווקא מייצרים צורות חדשות של הדרה. אחת התרומות החשובות היא המעבר ממודל אידיאלי של דמוקרטיה אל פרקטיקה ממשית: איך אזרחים משתתפים, איך נוצרים מרחבים ציבוריים, ומה קורה כאשר מוסדות פורמליים מתקיימים לצד קליינטליזם פוליטי, שחיתות, פערים חברתיים וחולשת שלטון החוק. למרות שאינו עוסק בישראל, המאמר רלוונטי לאתר משום שהוא מספק שפה השוואתית להבנת דמוקרטיות שאינן אוטוריטריות לגמרי אך גם אינן ליברליות ומלאות.
לקריאת העמוד
האם סעיפי דת בחוקות מנבאים אפליה כלפי מיעוטים דתיים?
המחקר משתמש בנתוני RAS ו-RAS-Constitutions כדי לבדוק 154 סוגי סעיפי דת ב-176 חוקות בשנים 1990-2022. הממצא המרכזי הוא שסעיפים על דת רשמית, הפרדת דת ומדינה וחופש דת אינם מנבאים באופן מובהק אפליה ממשלתית נגד מיעוטים דתיים. מתוך 154 סוגי סעיפים, 152 אינם מנבאים אפליה כזו; החריגים הם סעיפים האוסרים דברי שטנה דתיים וסעיפים המגינים על הזכות לא להיות דתי, שהמחקר קושר לרמות אפליה גבוהות יותר ומפרש כביטוי אפשרי לחילוניות אנטי-דתית.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה ישראלית והיסטוריה יהודית
המאמר של איירה שרקנסקי בוחן את הדמוקרטיה הישראלית דרך ההיסטוריה היהודית ולא רק דרך מודלים מערביים של משטר. הוא שואל כיצד מסורות של קהילה, גלות, ויכוח פרשני, הישרדות וחשדנות כלפי שלטון עיצבו את התרבות הפוליטית בישראל. הדמוקרטיה הישראלית מוצגת כמערכת מודרנית עם בחירות, מפלגות, בתי משפט ומנהל ציבורי, אך גם כמערכת שנושאת מטען היסטורי יהודי: ריבוי קולות, מחלוקת פנימית, זיכרון רדיפה, מרכזיות קהילה ויחס מורכב לסמכות. המאמר אינו אומר שההיסטוריה היהודית מסבירה הכול, אלא שהיא מספקת רקע להבנת עמידותה וייחודה של הדמוקרטיה הישראלית. תרומתו היא בהצגת ישראל כמשטר שבו מוסדות מודרניים פועלים בתוך תרבות פוליטית בעלת שורשים היסטוריים עמוקים. המאמר גם מציע הסבר לעמידות המיוחדת של הפוליטיקה הישראלית מול מחלוקות חריפות. מסורות יהודיות של ויכוח, קהילה ופרשנות יכולות להזין פלורליזם ומחלוקת דמוקרטית, אך גם להקשות על הכרעה סופית ועל הסכמה חוקתית רחבה. לכן ההיסטוריה היהודית אינה רק רקע תרבותי, אלא משאב שמסביר גם חוזק וגם מתחים בתוך הדמוקרטיה הישראלית.
לקריאת העמוד
חוקי מפלגות במשטרים דמוקרטיים
המאמר מציג את חוקי המפלגות כתחום שבו דמוקרטיה מסדירה את עצמה. מפלגות הן תנאי לתחרות פוליטית, אך הן גם יכולות לאיים על הגינות הבחירות, על שקיפות ועל הסדר החוקתי. לכן מדינות דמוקרטיות מאמצות הסדרים שונים: חלקם מאפשרים פעילות רחבה כמעט ללא התערבות, וחלקם דורשים רישום, כללי מימון, הליכים פנימיים ואפשרות לפסול מפלגות אנטי־דמוקרטיות. התרומה היא בהצגת דיני מפלגות לא כפרט טכני של בחירות, אלא כמנגנון שקובע מי רשאי להתחרות על כוח ובאילו תנאים. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל חוקי מפלגות במשטרים דמוקרטיים כאל כותרת כללית, אלא מציב אותם בתוך הסדרת מפלגות, תחרות בחירות והגנה על המשטר. בסיס הדיון הוא רישום, מימון, דמוקרטיה פנימית, שקיפות ופסילת מפלגות, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין חופש התאגדות פוליטי לבין הצורך להגן על תחרות הוגנת ועל הדמוקרטיה; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת דמוקרטיה המסדירה את הארגונים שמאפשרים אותה, ומתוך כך בהבהרת מי רשאי להתחרות על כוח ובאילו תנאים.
לקריאת העמוד
חמישים שנה אחר כך: גבולות הדמוקרטיה הליברלית בישראל
המאמר עוסק בחוסן דמוקרטי וכללי משחק פוליטיים, וממקם את הדיון בתוך שאלות של מוסדות, שלטון החוק, אחריותיות ואמון ציבורי.
לקריאת העמוד
מגמות ניאו־ליברליות גלוקליות בחינוך הישראלי: מקרה ההדתה
המאמר מנתח את החינוך הישראלי דרך מושג ה״גלוקליות״: מפגש בין מגמות גלובליות של ניאו־ליברליזם לבין תנאים פוליטיים ותרבותיים מקומיים. סבאג מתחילה מן הממלכתיות, מנגנון שבחינוך הישראלי נועד לקדם מטרות של מדינת הלאום ולהבטיח שוויון הזדמנויות. לפי התקציר, בשלושת העשורים האחרונים מגמות ניאו־ליברליות כרסמו במערכת הממלכתית ויצרו פלטפורמה מעין־שוקית: לא הפרטה מלאה, אלא מערכת ציבורית שמאמצת תחרות, בחירה, שיווק וכניסת שחקנים פרטיים. בתוך הדינמיקה הזו, המאמר טוען שההדתה בחינוך היהודי אינה מוסברת רק על ידי כוחות שוק. היא שילוב בין סדר יום גלובלי של שוק חופשי לבין נטייה מקומית ניאו־שמרנית שמקודמת דרך מדיניות רשמית. לפי התקציר, תהליך זה מאיים לערער את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית.
לקריאת העמוד
איך מודדים קיטוב פוליטי ברשתות לאורך זמן?
המחקר מנתח כמעט רבע מיליון תרומות שיח מקוונות על מחלוקת פוליטית בישראל במשך 16 חודשים, בשלוש פלטפורמות: פייסבוק, טוויטר ווואטסאפ. הוא מודד קיטוב בשלושה ממדים: עם מי משתמשים מתקשרים, אילו עמדות הם מבטאים, ואילו רגשות ויחס כלפי קבוצות אחרות מופיעים בשיח. הממצא המרכזי הוא שקיטוב דיגיטלי אינו תופעה אחידה: טוויטר התאימה יותר לציפיות של קשרים הומופיליים, החרפת עמדות ועוינות בין-קבוצתית; בוואטסאפ נצפתה ירידה בקיטוב לאורך זמן; ופייסבוק נמצאה כפלטפורמה הפחות הומופילית בשלושת הממדים.
לקריאת העמוד
התפתחות הדמוקרטיה הברזילאית בשיח בחירות
המאמר מנתח 1,191 ציוצים של מועמדים לנשיאות ברזיל בבחירות 2018 ו-2022, ומראה עלייה בשליליות לצד קשר שונה בין נושאי מדיניות לבין אסטרטגיות קמפיין.
לקריאת העמוד
כיצד דת יכולה לחזק דמוקרטיה
המאמר משווה בין פרשנויות של הרב עובדיה יוסף ושל הרב שלמה גורן לסמל "ארץ ישראל" בהקשר של נסיגה משטחים שנכבשו ב־1967. הוא טוען שההבדל המרכזי אינו מידת הדתיות, אלא אופן השימוש בדוקטרינה דתית: מופשט ונוקשה יותר או קונקרטי וגמיש יותר.
לקריאת העמוד
עד כמה ישראל ייחודית כ״דמוקרטיה אתנית״?
המאמר דן במודל שמבקש להסביר כיצד מדינה יכולה לקיים בחירות, זכויות אזרח ומוסדות דמוקרטיים, ובו בזמן להעניק עדיפות מבנית לקבוצה אתנית-לאומית אחת. דרך הוויכוח על ישראל, הוא בוחן אם המושג דמוקרטיה אתנית מאיר מאפיינים ייחודיים של המשטר או מטשטש השוואות למשטרים אחרים שבהם אזרחות ושייכות לאומית אינן חופפות באופן שוויוני. המאמר בוחן את הדיון סביב המושג דמוקרטיה אתנית. האם ישראל היא מקרה חריג בגלל ההיסטוריה, הסכסוך וההגדרה היהודית של המדינה, או דוגמה אחת לתופעה רחבה יותר של דמוקרטיות עם היררכיות אתניות? התרומה של המקור היא בהעברת הדיון מן הכותרת הכללית אל מנגנונים קונקרטיים: מי מגדיר את הבעיה, אילו מוסדות מקבלים סמכות, כיצד קבוצות שונות מושפעות מן ההכרעה, ומה נחשף על היחסים בין כוח, זכויות ולגיטימציה. לכן הקריאה בו חשובה לא רק להבנת המקרה הנדון, אלא גם להבנת הדרך שבה דמוקרטיה פועלת בפועל דרך חקיקה, פסיקה, חינוך, מדיניות ציבורית או פעולה אזרחית. בכך המאמר הופך את הוויכוח על ישראל לוויכוח מושגי רחב יותר: האם ניתן לכנות משטר דמוקרטי כאשר הוא מקיים הליכים תחרותיים אך מעניק עדיפות מבנית לקבוצה לאומית אחת.
לקריאת העמוד
מצבי חירום מתמשכים בצרפת ובישראל
המאמר טוען שמצבי חירום אמורים להיות חריגים, אך בצרפת ובישראל צעדי חירום נגד טרור הוארכו או הוטמעו בחקיקה רגילה באופן שמעורר חשש דמוקרטי.
לקריאת העמוד
רפורמות מבניות בשלטון המקומי ותפיסות דמוקרטיה
המאמר מנתח רפורמות מבניות בשלטון המקומי בישראל לא רק כצעדי יעילות, אלא כצעדים שמשנים את האופן שבו תושבים מעריכים את הרשות שלהם. המחקר משווה בין רפורמות קשות של איחוד ופירוק, שהיו בעיקר מלמעלה למטה, לבין אשכולות ושיתופי פעולה רכים יותר המבוססים על קואליציות וולונטריות. הממצאים מראים שתמיכה ציבורית ברפורמה חשובה במיוחד: תושבים המעורבים באשכולות נוטים יותר לתת אמון ברשות ולחוש שהיא מקשיבה ומגיבה לצורכיהם, ואילו תושבי רשויות שעברו איחוד או פירוק נטו להערכות חיוביות פחות, למעט מי שתמכו מאוד באיחוד.
לקריאת העמוד
האם ישראל באמת הייתה דמוקרטיית חיל־מצב?
המאמר שואל אם ישראל אכן ראויה לתיאור ״דמוקרטיית חיל־מצב״, או שמא הדימוי הזה מחמיץ תהליכים פנימיים של שינוי פוליטי. נקודת המוצא היא מסורת מחקרית שראתה בישראל חברה דמוקרטית הפועלת תחת לחץ ביטחוני חריג, ולכן נטתה להסביר את מוסדותיה ואת תרבותה הפוליטית דרך הסכסוך הישראלי־ערבי והמרכזיות של מערכת הביטחון. שפר מבקש לסבך את התמונה. לפי ציטוטים מחקריים מאוחרים יותר של המאמר, הוא טוען שתהליכי דמוקרטיזציה וליברליזציה בישראל הונעו בעיקר מכוחות פנימיים, ולא הושפעו באופן מכריע מן הסכסוך או מגלי דמוקרטיזציה עולמיים. לכן הערך באתר צריך להציג את המאמר לא כעוד טענה על מיליטריזם ישראלי, אלא כבחינה של גבולות המושג עצמו: מתי הביטחון מסביר את הדמוקרטיה הישראלית, ומתי הוא מסתיר תהליכים חברתיים, מוסדיים ופוליטיים אחרים.
לקריאת העמוד
שיתוף ציבור דיגיטלי, בוטים דמוקרטיים ועתיד קביעת הכללים
המאמר עוסק ב־deliberative e-rulemaking: פלטפורמות התייעצות דיגיטליות שמטרתן לאפשר דיון ציבורי בהצעות מדיניות ורגולציה. פרז טוען שהאתגר המרכזי אינו רק פתיחת ערוץ תגובה, אלא יצירת תהליך שמסייע למקבלי החלטות לזהות חלופות, לשקול שיקולים רלוונטיים ולגבש פתרונות אחראיים מבחינה אפיסטמית. המאמר מבקר שני כיוונים קיימים, RegulationRoom של קורנל ומודל של השתתפות רגולטורית בסיוע חישובי, ולאחר מכן דן באופן ביקורתי באפשרות של סוכנים מלאכותיים אוטונומיים במסגרת הדיון על דמוקרטיה מתוגברת.
לקריאת העמוד
גזע, דת ולאום בבחירת מהגרים אחרי פרשת ההדרה הסינית
המאמר מנתח את פרשת ההדרה הסינית משנת 1889 ואת המשך ההכרה השיפוטית בכוח הרחב של המדינה להרחיק זרים, גם בפסקי דין מאוחרים יותר. מתוך ההיסטוריה הזו הוא בוחן את דיני ההגירה בארצות הברית ומראה שתחזיות על היעלמות שיקולי גזע היו מוקדמות מדי: הסיווגים נעשו עקיפים יותר, לעיתים חיוביים יותר ולעיתים מבוססי לאום, אך הם עדיין פורמליים וקבוצתיים. מבחינה נורמטיבית, המאמר מערער על ההבחנה הפשוטה בין קריטריונים אסורים ומותרים, ובוחן את הסוגיה דרך משפט חוקתי, זכויות אדם בינלאומיות ופילוסופיה מוסרית.
לקריאת העמוד
המתחים בדמוקרטיה היהודית והאתגר החוקתי הפלסטיני
המאמר של אורי רם מנתח את האתגר החוקתי שמציבים האזרחים הפלסטינים בישראל להגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית. הוא מתמקד במסמכי החזון ובדרישות לשוויון אזרחי וקולקטיבי, ומראה כי אין מדובר רק בתביעה לשיפור מדיניות אלא בקריאת תיגר על מבנה הריבונות עצמו. הפלסטינים אזרחי ישראל אינם מבקשים רק הכלה טובה יותר בתוך סדר יהודי קיים, אלא הכרה בזהותם הלאומית, בזיכרון ההיסטורי שלהם ובמעמדם כקולקטיב ילידי. בכך הם חושפים את המתח בין אזרחות פורמלית לבין מדינה שמגדירה את עצמה כביטוי של העם היהודי. המאמר ממקם את האתגר בתוך ויכוח רחב על אתנוקרטיה, רב-תרבותיות, דמוקרטיה ליברלית ושאלת החוקה בישראל. תרומתו היא בהצגת הפלסטינים אזרחי ישראל לא כבעיה של שילוב בלבד, אלא כסובייקט פוליטי שמאתגר את גבולות הדמיון החוקתי הישראלי. מעבר לכך, המאמר מבהיר שהאתגר הפלסטיני אינו מגיע מבחוץ בלבד אלא מתוך האזרחות עצמה. הדרישה לשוויון קולקטיבי נולדת מן הפער בין השתתפות אזרחית לבין הדרה מן הסיפור הלאומי הרשמי. לכן היא מאלצת את המשפט החוקתי הישראלי להתמודד עם שאלה שקשה לדחות: האם מדינה יהודית יכולה להכיר במיעוט פלסטיני כשותף מלא לריבונות, או רק כקבוצה הזכאית להגנה פרטנית.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה יהודית במלחמה: עמדות מפלגות יהודיות חילוניות בישראל כלפי שאלת המלחמה
המאמר בוחן את ישראל כדמוקרטיה יהודית שחיה לאורך עשרות שנים בתוך סכסוך ערבי־פלסטיני־ישראלי מתמשך. מטרתו, לפי התקציר, היא להאיר, לנתח ולהסביר את מגוון העמדות שהתקיימו בישראל בין 1949 ל-1988 כלפי שאלת המלחמה. החידוש הוא שימוש במקורות היסטוריים ראשוניים שהובאו לאור לראשונה, כדי לזהות שלוש מערכות עמדות בקרב המפלגות היהודיות החילוניות. כל מערכת עמדות משקפת תפיסה בסיסית אחרת לגבי הפעלת כוח צבאי. הטענה המרכזית היא שבישראל התקיים שסע יסודי ומושרש סביב שאלת המלחמה: לא רק מחלוקת טקטית על מבצע כזה או אחר, אלא דפוס עמוק של ויכוח לגבי התנאים שבהם ישראל צריכה, אם בכלל, להשתמש בכוח נגד מדינות ערב ונגד הפלסטינים. לכן הסיכום צריך להציג את המאמר כניתוח היסטורי־רעיוני של מפלגות ועמדות, ולא כסקירה כללית של מלחמות ישראל.
לקריאת העמוד
בין בירוקרטיה לדמוקרטיה באירופה
המאמר משווה בין מדינות באירופה ושואל כיצד אזרחים תופסים מצוינות ניהולית במינהל הציבורי, ועד כמה תפיסות אלה קשורות לשביעות רצונם משירותים ציבוריים ולאמון שלהם במוסדות השלטון. במקום להפריד בין בירוקרטיה לדמוקרטיה, הוא מציג את איכות השירות והניהול כחלק מן התשתית שמחזיקה לגיטימיות דמוקרטית. אזרחים פוגשים את המדינה לא רק בבחירות או בעימותים אידאולוגיים, אלא גם בשירותים יומיומיים. לכן מינהל שנתפס כמקצועי, הוגן ויעיל יכול לחזק אמון, בעוד מינהל שנתפס כפוליטי, אטום או כושל עלול לפגוע בקשר הבסיסי בין אזרח לממשל. המחקר מחזיר לדמוקרטיה את המפגש היומיומי עם המינהל. כאשר אזרחים חווים שירות ציבורי כמקצועי, הוגן ומנוהל היטב, האמון בממשל אינו נשען רק על נאמנות פוליטית אלא גם על חוויה חוזרת של יכולת ציבורית. כך המאמר מגשר בין שפה ניהולית לשפה דמוקרטית: איכות שירות, הוגנות ויכולת ביצוע אינן עניין טכני בלבד, אלא חלק מן האופן שבו אזרחים מחליטים אם הממשל ראוי לאמון. הקריאה המוצעת כאן נשארת צמודה לממצא המרכזי של בין בירוקרטיה לדמוקרטיה באירופה: המוסדות, הקטגוריות והשפות הציבוריות אינם רק רקע, אלא חלק מן הדרך שבה כוח, שייכות וזכויות מקבלים צורה מעשית.
לקריאת העמוד
זהות יהודית ליברלית וחינוך לישראל
המאמר מתבסס על ראיונות עם עשרים מחנכי ישראל בולטים מארבע מדינות, וטוען שחינוך על ישראל יכול לסייע לתלמידים לפתח זהות יהודית אתית ועבה יותר ממקורות יהודיים.
לקריאת העמוד
מתי הטיה דתית שלטונית בשם הרוב הופכת לבלתי לגיטימית?
המאמר יוצא ממקרים עכשוויים שבהם מדינות דמוקרטיות או בתי משפט הכירו בהטיה לטובת מסורת דתית, ובהם איסור המינרטים בשווייץ, פרשת הצלב בכיתות באיטליה והחלטת בית המשפט העליון בארצות הברית בעניין צלב בליידנסבורג. פרץ מגדיר את הגישה הרובנית־דתית: רוב דתי רשאי לעצב מוסדות דת ומדינה בהתאם למסורתו, כל עוד זכויות מיעוטים ויחידים לא־שומרי מצוות נשמרות. לאחר ההגדרה הוא בוחן את תנאי ההתאמה של הגישה ואת חולשת ההצדקה החיובית שלה: לא מספיק שמדיניות אינה מפרה כלל מוסרי או משפטי, צריך להראות מה התועלת הציבורית שלה.
לקריאת העמוד
סוגי דמוקרטיה וניהול סכסוכים אתניים
המאמר מציע מסגרת השוואתית להבנת הקשר בין דמוקרטיה לבין ניהול סכסוך בחברות אתניות מפוצלות. הוא מבחין בין מודלים דמוקרטיים שונים ובוחן כיצד כל אחד מהם מטפל בשסעים עמוקים: האם באמצעות הכרעת רוב, חלוקת כוח, אוטונומיה, הכרה קבוצתית או מנגנוני שליטה. הניתוח מדגיש שאין צורה אחת של דמוקרטיה שמתאימה לכל חברה מפוצלת; המוסדות עצמם מעצבים את האפשרויות לפשרה, הכללה או הדרה. בכך המאמר מספק כלי להבנת מקרים שבהם בחירות חופשיות לבדן אינן פותרות סכסוכים אתניים ואף עלולות להחריף אותם. באמצעות ההתמקדות במודלים דמוקרטיים לניהול שסעים אתניים — רובנות, קונסוציונליזם ושליטה — המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו.
לקריאת העמוד
אי־נמנעותם של תיקונים חוקתיים והפוטנציאל הדמוקרטי שלהם
המאמר טוען שתיקונים חוקתיים הם מציאות נורמטיבית וחומרית שאי אפשר לנתק מן החוקה, אך תפקידם הדמוקרטי תלוי בשאלה אם הם משקפים שינוי פוליטי שכבר התרחש, ואם הם מעניקים לציבור תפקיד לגיטימציוני ממשי ולא סמלי בלבד.
לקריאת העמוד
דיאלוג חוקתי כחרב פיפיות: הגבלתו לשם הגנה על זכויות
המאמר מציג את הדיאלוג החוקתי כיחסי גומלין שבהם המחוקק מחוקק, בית המשפט בוחן, והמחוקק יכול להגיב. ערכו של המודל הוא בכך שהוא משמר סמכות חוקתית לשני המוסדות ומעודד רגישות חוקתית של המחוקק. עם זאת, המאמר טוען כי במקרים מסוימים צריך להגביל את הדיאלוג, משום שבתי משפט עשויים להעדיף שיקולי לגיטימציה מוסדית על פני הגנה מלאה על זכויות, ובמיוחד כאשר מדובר בקבוצות שאינן מיוצגות היטב בזירה הפוליטית. התרומה המרכזית היא ניסוח דוקטרינה שמאפשרת לבית המשפט לעצור את הדיאלוג כאשר המשכו פוגע בזכויות אדם.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
ערים ליברליות במדינות שעוברות אוטוקרטיזציה
המאמר שואל כיצד ערים יכולות להישאר ליברליות יותר מן המדינה שבתוכה הן פועלות. הוא מצביע על מוסדות מקומיים, הנהגה עירונית, חברה אזרחית, רשתות בין-עירוניות ומשאבים פוליטיים, אך גם על תלות בתקציבים ובסמכויות של המדינה המרכזית. לכן העיר מוצגת גם כאתר התנגדות וגם כזירה שברירית הנתונה ללחץ לאומי. התרומה היא בעיקר מחקרית: במקום להתמקד רק בשחיקה דמוקרטית ברמה הארצית, המאמר קורא לבדוק כיצד דמוקרטיה, זכויות ופלורליזם נשמרים או נשחקים בקנה מידה עירוני. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל ערים ליברליות במדינות שעוברות אוטוקרטיזציה כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך העיר כמוקד התנגדות ושבריריות בתוך מדינה נשחקת. בסיס הדיון הוא מיפוי ספרות, נתיבי מחקר וסדר יום עתידי, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין אוטונומיה מקומית ורשתות עירוניות מול תלות בתקציבים וסמכויות של המרכז; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת ליברליזם עירוני כקנה מידה נפרד לניתוח נסיגה דמוקרטית, ומתוך כך בהבהרת שמירת זכויות ופלורליזם כאשר המדינה הארצית מצמצמת אותם.
לקריאת העמוד
דת, חילון ודמוקרטיה באזור הים התיכון
המאמר של ג׳פרי היינס וגיא בן-פורת בוחן דת, חילון ודמוקרטיה באזור הים התיכון. הוא יוצא נגד תפיסה פשוטה של חילון כתהליך ליניארי שבו הדת נסוגה בהדרגה מן הפוליטיקה. באזור הים התיכון, דתות ממוסדות, זהויות קהילתיות, לאומיות, הגירה, קולוניאליזם, משברים כלכליים והתקוממויות פוליטיות יוצרים תמונה מורכבת הרבה יותר. המאמר שואל כיצד דת יכולה לתמוך בדמוקרטיזציה במקרים מסוימים, לחסום אותה במקרים אחרים, או להשתלב בה דרך חברה אזרחית, מפלגות ותנועות חברתיות. ישראל מופיעה כחלק מאזור שבו חילון ודמוקרטיה אינם מובנים מאליהם ואינם נפרדים משאלות של זהות לאומית. התרומה היא בהצבת הדמוקרטיה הישראלית בהקשר ים-תיכוני השוואתי ולא רק מערבי-ליברלי. המאמר גם מראה מדוע דמוקרטיה באזור הים התיכון אינה יכולה להיבחן לפי מודל אירופי אחד של הפרדת דת ומדינה. במדינות שונות, הדת יכולה להיות זיכרון קהילתי, כוח מפלגתי, מקור לגיטימציה או שפה של התנגדות אזרחית. לכן ישראל נבחנת כאן כחלק ממרחב שבו חילון, דמוקרטיזציה וזהות לאומית מתקדמים במסלולים לא אחידים ולעיתים סותרים.
לקריאת העמוד
דת, לאומיות ודמוקרטיה בישראל
קימרלינג מנתח את ישראל כמדינה שבה דת ולאומיות כרוכות זו בזו באופן עמוק. היהדות אינה מופיעה רק כמערכת אמונות או פרקטיקות דתיות, אלא כיסוד של זהות לאומית, לגיטימציה מדינתית והגדרת גבולות הקולקטיב. בתוך מבנה כזה, הדמוקרטיה הישראלית נדרשת לאזן בין שלטון אזרחי, זכויות הפרט ושוויון לבין עדיפות מוסדית וסמלית ליהדות. המאמר מדגיש שהמתח אינו רק בין דתיים לחילונים. הוא נוגע לשאלה מי שייך לאומה, מי מוסמך לפרש את היהדות, כיצד נקבעים דיני אישות, שבת, גיור ומרחב ציבורי, ומה מעמד מי שאינם יהודים במדינה המגדירה עצמה יהודית. קימרלינג, כחוקר ביקורתי של החברה הישראלית, מציב את השילוב בין דת ולאומיות כאחד המנגנונים שמקשים על דמוקרטיה ליברלית מלאה. עם זאת, המאמר אינו מתאר דת ככוח חיצוני לדמוקרטיה בלבד; הוא מראה כיצד דת, לאומיות ומדינה יוצרות יחד את השפה הפוליטית הישראלית. התרומה המרכזית היא בהבנת הדמוקרטיה הישראלית כמערכת שבה שאלות חוקתיות הן גם שאלות של זיכרון, זהות, קהילה וגבולות של שייכות.
לקריאת העמוד
נסיגה דמוקרטית בארצות הברית ותמיכה בדמוקרטיה בעולם
המאמר מנתח את ההשפעה הבינלאומית של נסיגה דמוקרטית בארצות הברית. הוא יוצא מהנחה שארצות הברית משמשת עבור רבים נקודת ייחוס לדמוקרטיה ליברלית, ולכן אירועים המערערים את אמינות מוסדותיה עשויים להשפיע גם על עמדות מחוץ לה. המחקר בוחן כיצד חשיפה למידע על הידרדרות דמוקרטית אמריקאית משנה תמיכה בדמוקרטיה במדינות אחרות, ומה הדבר מלמד על כוחן של דוגמאות בינלאומיות. התרומה המרכזית היא בהצגת דמוקרטיה כתופעה שיש לה גם ממד חוצה גבולות: כשל או משבר במדינה מרכזית עשוי לפגוע באמון בדגם הדמוקרטי כולו. באמצעות ההתמקדות בהשפעת נסיגה דמוקרטית בארצות הברית על תמיכה בדמוקרטיה בקרב ציבורים מחוץ לה, המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו.
לקריאת העמוד
מצב חירום, אתיקה והתחלות פוליטיות חדשות במזרח התיכון
המאמר יוצא מן הדיון של ג'ורג'יו אגמבן במצב החריג כהשעיית נורמות משפטיות בדמוקרטיות ליברליות, אך מבקש להזיז את מוקד הדיון מן הריבון אל הנשלטים. במקום לראות במצב החריג רק ביטוי לכוח השלטון, הניתוח בוחן כיצד בני אדם הנתונים למצבי חירום מקיפים יכולים לעצב את עצמם מחדש מבחינה אתית ופוליטית. פוראני קורא טקסטים של ע'סאן כנפאני, רייצ'ל קורי וסייד קוטב, ומראה שהם מרחיבים את היחס בין חריג לנורמה: לא רק השעיה של החוק, אלא גם קיום משותף והסתבכות עם הנורמה. בהשראת חנה ארנדט, המאמר טוען שמצב חריג יכול להופיע כיכולת אנושית להתחלה פוליטית מחודשת, שאינה תלויה בהכרח בריבונות המדינה על חוק וחיים.
לקריאת העמוד
מצבי חירום וסכסוך אתני בדמוקרטיות ליברליות
המאמר של מנחם הופנונג מציב את בריטניה וישראל כמקרי מבחן לשאלה כיצד דמוקרטיות ליברליות משתמשות במצב חירום מול סכסוך אתני. המשמעות הדמוקרטית היא שמנגנוני חירום אינם רק תגובה לאיום, אלא גם כלי שמרכז כוח ברשות המבצעת ועלול לעקוף ביקורת פרלמנטרית ושיפוטית. לכן המאמר חשוב להבנת היחס בין ביטחון, זכויות מיעוטים ושלטון החוק.
לקריאת העמוד
תמיכת המדינה בדת ואמון הציבור בממשלה
המחקר מצא שבמדינות בעלות רוב נוצרי, תמיכת מדינה בדת קשורה לרמות נמוכות יותר של אמון בממשלה ובפרלמנט, ולא בהכרח מחזקת לגיטימיות פוליטית.
לקריאת העמוד
דת ומדינה בישראל בין זהות יהודית לאופי דמוקרטי
המאמר משתמש בנתוני Religion and State כדי לבחון את מעורבות הממשלה בדת בישראל בהשוואה לדמוקרטיות אחרות. מסקנתו היא שכל סוגי המעורבות הקיימים בישראל קיימים גם בדמוקרטיות אחרות, ולכן עצם היקף המעורבות אינו שולל את אופייה הדמוקרטי של ישראל, אף שדמוקרטיות נוטות למעורבות נמוכה יותר ממדינות לא־דמוקרטיות.
לקריאת העמוד
דמוקרטיזציה של יחסי דת ומדינה במזרח התיכון
המאמר טוען שדמוקרטיזציה של יחסי דת ומדינה אינה תלויה בעצם קיומה של הפרדה או אינטגרציה, אלא בצורה, במידה ובכיוון של ההסדרים. בטורקיה, מצרים וישראל תהליכים דמוקרטיים יכולים לכלול חזרה של דת למרחב הציבורי כאשר היא מרחיבה ייצוג, או להפך, צמצום של סמכות דתית ממוסדת כאשר היא שולטת במוסדות ציבוריים ובמעמד האישי.
לקריאת העמוד
חילון, דת וליברליזם בדמוקרטיה הישראלית
המאמר טוען שהקשר המקובל בין חילון, מודרניזציה וליברליזם אינו מתקיים בישראל באופן פשוט. גם כאשר חלקים מן המרחב הציבורי נעשים חילוניים יותר, עמדות אתנוצנטריות, מונופול אורתודוקסי על החיים הדתיים היהודיים ופרקטיקות מפלות כלפי מיעוטים ממשיכים להגביל את אופייה הליברלי של הדמוקרטיה.
לקריאת העמוד
תפקיד בתי המשפט בדמוקרטיות שסועות
המאמר מציג דילמה כפולה: בית משפט עצמאי וחזק חיוני לחירות ולדמוקרטיה, אך בית משפט שנתפס כמי שחורג מגבולותיו עלול לפגוע בלגיטימציה שלו עצמו. הדיון מתמקד בישראל של סוף שנות התשעים, שבה בית המשפט העליון ונשיאו זכו להערכה רחבה אך גם למתקפות פוליטיות וציבוריות חריפות.
לקריאת העמוד
אי־יציבות משטרית וחילול מקומות קדושים של מיעוטים
המחקר מנתח נתונים על מיעוטים דתיים ב־162 מדינות בשנים 1991–2014, ומוצא קשר מובהק בין עלייה באי־יציבות משטרית לבין אלימות קשה נגד אתרים קדושים של מיעוטים. הקשר בולט במיוחד במדינות דמוקרטיות יותר שבהן המדינה תומכת בעוצמה במוסדות דתיים, והממצאים מצביעים על מנגנון של הסחת זעם ציבורי כלפי מיעוטים פנימיים.
לקריאת העמוד
בית המשפט האסטרטגי של אהרן ברק
המאמר מציג את בית המשפט של אהרן ברק כמוסד שפעל באופן אסטרטגי כדי לבנות כוח חוקתי לאורך זמן. במקום מהלך חד-פעמי בלבד, הוא מתאר דפוס של הרחבת ביקורת שיפוטית, פיתוח עילות התערבות ועיצוב זכויות דרך פרקטיקות של משפט מקובל. המאמר שואל כיצד מהלך כזה יצר הישגים חוקתיים אך גם עורר ביקורת ותגובה נגדית מצד שחקנים פוליטיים. בכך הוא מחבר בין בית משפט חזק לבין הסיכון שהובלה שיפוטית של שינוי חוקתי תייצר עימות חריף עם הרוב הפוליטי ותתרום לשיח של נסיגה דמוקרטית. דרך המוקד של בית המשפט של אהרן ברק כפרויקט אסטרטגי של בניית חוקתיות ותגובת נגד פוליטית, המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו.
לקריאת העמוד
פופוליזם ומינויים פוליטיים
המאמר מחבר בין פופוליזם לבין מינויים פוליטיים דרך מדד אמפירי: פטורים מתחרות או מהליך בחירה מבוסס כישורים. כהן ודוהל מנתחים את כלל הפטורים מסוג זה בשירות המדינה הישראלי מ-1 בינואר 2000 עד 30 באפריל 2024, ומציגים אותם כאינדיקציה מרכזית לפוליטיזציה. הממצאים קושרים בין פופוליזם למינויים פוליטיים ומצביעים על פוליטיזציה רחבה בשירות הציבורי בישראל, עד כדי כך שהמאמר מעריך כי ישראל נמנית עם המדינות הדמוקרטיות המפותחות הבולטות בהיקף התופעה. המאמר מסיים בקריאה לבחון מינויים פוליטיים באופן ביקורתי יותר, במיוחד נוכח השלכותיהם על מקצועיות, גיוס לפי כישורים, שלטון החוק ואיזונים דמוקרטיים.
לקריאת העמוד
ביקורת שיפוטית נמוכה: חוקתיות עממית בבתי משפט דיוניים
המאמר טוען שהתאוריה החוקתית מתמקדת יתר על המידה בבית המשפט העליון, אף שבתי משפט נמוכים עוסקים בפועל בשיפוט חוקתי ובביקורת שיפוטית באופן יומיומי. הוא מציע מודל של הנמכת ביקורת שיפוטית, שבו בתי משפט פדרליים מחוזיים מקבלים את מרכז הכובד של ביקורת חוקתית, ומציג זאת כדרך לחבר אכיפת זכויות להשתתפות אזרחית, דיון ציבורי ופלורליזם ערכי.
לקריאת העמוד
פופוליזם והסדר הבין־לאומי הליברלי בהצבעות האו״ם
המאמר בוחן אם פופוליזם ממשלתי מתבטא בהתנגדות לנורמות הליבה של הסדר הבין־לאומי הליברלי דרך דפוסי הצבעה באו״ם.
לקריאת העמוד
דימוי עיתונאים וקשרי קהל־תקשורת בעידן פופוליסטי
המאמר מציע את מסגרת "העיתונאים המדומיינים" ובוחן כיצד קהלים בישראל מתארים עיתונאים, אילו סוגי ביקורת הם מעלים, וכיצד עמדות אלה קשורות להזדהות פוליטית ופופוליסטית.
לקריאת העמוד
ארגוני שטח בעין הסערה של נסיגה דמוקרטית
המאמר מעביר את הדיון בנסיגה דמוקרטית אל ארגונים שמספקים שירותים ציבוריים ישירות לאזרחים ולקהילות. גופן מציעה מסגרת בת ארבעה תפקידים, המבוססת על הבחנה בין זירת המדיניות לזירת הפוליטיקה ובין ארגונים כמי שמקבלים מדיניות לבין ארגונים כמי שמעצבים אותה. בהקשר של פופוליזם ונסיגה דמוקרטית, המאמר מבחין בין ארגונים שמתכנסים למדיניות לא־ליברלית לבין כאלה שסוטים ממנה, ובין תגובות תגובתיות ליוזמות פרואקטיביות. כך שירות ציבורי יומיומי מוצג כזירה שבה דמוקרטיה נשחקת או נשמרת בפועל.
לקריאת העמוד
ביטוי מסובסד והשתרשות רובנית בנסיגה דמוקרטית
המאמר טוען שמימון ציבורי של ביטוי פרטי אינו רק סוגיה של חופש ביטוי או שוויון, אלא מנגנון מבני של השתרשות רובנית. באמצעות הקצאה סלקטיבית של תמיכה, הממשלה יכולה לחזק מסרים הקרובים אליה ולהחליש קולות ביקורתיים. הניתוח משווה בין ישראל, הונגריה ופולין, ומציע עקרון אנטי־השתרשות שמופעל כאשר החלטות מימון משמשות לביצור כוחו של הרוב הפוליטי.
לקריאת העמוד
התנועה נגד נסיגה דמוקרטית בישראל
המאמר מציג את המחאה נגד הנסיגה הדמוקרטית בישראל כאחת התנועות החברתיות החזקות שנראו במדינה. שולצינר בוחן את מקורותיה, את דרכי ההתארגנות שלה ואת האופן שבו פחד, כעס ודאגה הפכו להשתתפות ציבורית מתמשכת. הוא מדגיש את החיבור בין יוזמות מקומיות לבין ימי שיבוש לאומיים, ואת חשיבותם של מטות התנגדות, לחץ ישיר על פוליטיקאים, מעורבות מומחים, מחאת אנשי מילואים, סיקור תקשורתי תומך ולחצים בינלאומיים. התרומה של המאמר היא בכך שהוא אינו מתאר רק את עוצמת ההפגנות, אלא מנתח את מנגנוני ההשפעה שלהן: כיצד תנועה מבוזרת מצליחה לייצר לחץ פוליטי, לשנות דעת קהל ולעכב מהלך חוקתי רחב. התרומה של המקור היא בהעברת הדיון מן הכותרת הכללית אל מנגנונים קונקרטיים: מי מגדיר את הבעיה, אילו מוסדות מקבלים סמכות, כיצד קבוצות שונות מושפעות מן ההכרעה, ומה נחשף על היחסים בין כוח, זכויות ולגיטימציה. לכן הקריאה בו חשובה לא רק להבנת המקרה הנדון, אלא גם להבנת הדרך שבה דמוקרטיה פועלת בפועל דרך חקיקה, פסיקה, חינוך, מדיניות ציבורית או פעולה אזרחית.
לקריאת העמוד
איך פופוליזם דתי מעצב מדיניות משפחה?
המאמר בוחן את פוליטיקת ערכי המשפחה בקרב הליכוד וש״ס בישראל, הלגה והאחים של איטליה באיטליה, וה-AKP בטורקיה. הוא מציע להבין את ערכי המשפחה דרך שני צירי פופוליזם: ציר אנכי שמעמיד את העם מול אליטות, וציר אופקי שמגדיר זרים או קבוצות חיצוניות כאיום. ההשוואה מראה שמפלגות פופוליסטיות ימניות אינן פועלות תמיד באופן אחיד: חלקן מאמצות עמדות שמרניות מובהקות, ואחרות מציגות עמדות ליברליות יחסית כאשר הדבר משרת גבולות לאומיים, דתיים או תרבותיים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איך מעצבים אסיפות מכוננות לדמוקרטיות בסיכון?
המאמר בוחן כיצד לעצב הליך חוקתי שיכול להגן על זכויות בדמוקרטיות מחולקות. מתוך המשבר הישראלי של 2023, הוא מפתח אסטרטגיה בת חמישה שלבים ומפיק חמישה עקרונות: שותפות בין אליטות לציבור, ייצוג כולל של שסעים חברתיים, כללי הסכמה רב־שלביים שמגינים על מיעוטים בלי לשתק את ההליך, דיון המבוסס על למידה ומעורבות ציבורית, וזהירות פרוצדורלית מפני ניסויים אלקטורליים לא בדוקים. התרומה היא גם אבחונית וגם מעשית: המאמר מתרגם עקרונות אלה להצעה מפורטת לאסיפה מכוננת.
לקריאת העמוד
שיח ופעולה ניאו־ציוניים פופוליסטיים במערכת החינוך
המאמר מציג את הניאו־ציונות כגרסה של פופוליזם סמכותני המעדיפה את הגדרת ישראל כמדינה יהודית על פני הגדרתה כדמוקרטיה. דרך שלושה מקרים - המאבק נגד כניסת שוברים שתיקה לבתי ספר, פעילות אם תרצו נגד השפעות שמאל באקדמיה, ושינויים בתוכנית החובה באזרחות - המאמר מראה כיצד מערכת החינוך נעשית זירה להגדרת גבולות הידע, הנאמנות והביקורת הפוליטית.
לקריאת העמוד
החברה האזרחית בישראל ב־2023: ממחאה לסיוע
המחקר מנתח ראיונות עומק עם מנהיגי ארגונים שפעלו במחאה ובסיוע, ומראה כיצד אירועי 2023 תרמו לעיצוב אליטה משרתת חדשה, ליברלית באוריינטציה, הפועלת מתוך אחריות אזרחית בזמן משבר דמוקרטי וביטחוני.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אבל פוליטי, אובדן עמום ומחאה אזרחית בזמן הרפורמה המשפטית
המחקר משתמש בתיאוריות של אבל ואובדן מעורפל כדי להסביר כיצד איום על דמותה הדמוקרטית של המדינה עשוי להיתפס כאובדן פוליטי מתמשך, ולהשפיע גם על בריאות נפשית וגם על השתתפות במחאה.
לקריאת העמוד
גבולות הפופוליזם הימני בשלטון והמשבר הפוליטי בישראל
המאמר של דורון נבות, יאיר גולדשמידט ואסף יקיר שואל מדוע פופוליזם ימני בשלטון אינו תמיד מסוגל לייצב שליטה פוליטית, גם כאשר הוא מחזיק במנהיג חזק, בסיס מצביעים נאמן ושיח אנטי-אליטיסטי אפקטיבי. דרך המשבר הישראלי של 2018-2021, המאמר מנתח את גבולות כוחו של נתניהו ואת המבוי הסתום שיצר רצף מערכות בחירות ללא הכרעה. הטענה המרכזית היא שפופוליזם בשלטון פועל בתוך אילוצים מוסדיים וקואליציוניים. הוא יכול לתקוף אליטות, בתי משפט, תקשורת ויריבים פוליטיים, אך הוא עדיין תלוי בשותפים, באינטרסים מפלגתיים, בחלוקת משאבים ובמוסדות שלא תמיד ניתן לפרק או להכפיף במהירות. בישראל, הפופוליזם הימני של נתניהו פעל יחד עם ניאו-ליברליזם, פוליטיקת זהות ושותפויות עם מפלגות דתיות ולאומיות. אך אותם שותפים גם הגבילו אותו: כל אחד מהם החזיק באינטרס עצמאי, ולעיתים מנע גיבוש קואליציה יציבה. המאמר מציע לראות את המשבר לא רק כסיפור אישי של מנהיג, אלא כתוצאה של מתחים בין פופוליזם, מוסדות, משפט, כלכלה וקואליציות. בכך הוא מסביר מדוע פוליטיקה אנטי-ממסדית יכולה להוביל לא רק לריכוז כוח, אלא גם לשיתוק פוליטי.
לקריאת העמוד
הכלכלה הפוליטית של פופוליסטים בשלטון
המאמר של אסף יקיר, דורון נבות ודני פילק מבקש להבין פופוליזם בשלטון לא רק כסגנון פוליטי או שפה של מנהיגים, אלא ככלכלה פוליטית. הוא מבחין בין policy, כלומר מדיניות ממשית בתחומי רווחה, שוק, מיסוי והפרטה, לבין polity, כלומר עיצוב כללי המשחק, מוסדות המדינה ויחסי הכוח הפוליטיים. המקרה הישראלי מאפשר לראות את המתח הזה היטב. פופוליזם ימני מדבר בשם העם נגד אליטות, בתי משפט, תקשורת וביורוקרטיה, אך בפועל הוא פועל בתוך כלכלה קפיטליסטית, בריתות עם קבוצות עסקיות, אינטרסים קואליציוניים ותלות בתמיכה של קבוצות חברתיות שונות. המאמר שואל כיצד ניתן להחזיק יחד רטוריקה עממית עם מדיניות שאינה בהכרח מיטיבה עם כל ״העם״ שעליו מדברים. התשובה נמצאת בחיבור בין חלוקה סלקטיבית של משאבים, פוליטיקת זהות, התקפה על מוסדות ליברליים והבטחה להחזיר כוח לרוב. התרומה המרכזית היא שהפופוליזם אינו מובן רק דרך מנהיג כריזמטי, אלא דרך האופן שבו הוא מארגן מחדש את היחס בין מדינה, שוק וחברה. בישראל, השאלות הכלכליות והחוקתיות משתלבות: מי מקבל משאבים, מי מוגדר כעם, ואילו מוסדות מונעים מן הרוב הפוליטי לממש את רצונו.
לקריאת העמוד
שחיקת האזרחות במשפט החוקתי הישראלי
המאמר בוחן שתי זירות במשפט החוקתי הישראלי: רעיונות להעברת שטחים מאוכלסים והצעות לשבועת נאמנות. דרך המקרים האלה הוא מנתח כיצד אזרחות יכולה להישחק כאשר השתייכות פוליטית מותנית בנאמנות, בזהות או בגבול טריטוריאלי חדש. האזרחות מוצגת לא רק כמעמד משפטי, אלא כהגנה מפני סילוק מן הקהילה הפוליטית. לכן הסכנה אינה רק שלילת אזרחות רשמית. גם שינוי גבולות, העברת אוכלוסייה לריבונות אחרת או הצבת מבחני נאמנות יכולים להפוך אזרחות לזכות שברירית ותלויה, במיוחד עבור אזרחים פלסטינים בישראל. המאמר מדגיש שחברות פוליטית יציבה אינה אמורה להיות תלויה בהסכמה אידאולוגית מלאה. המאמר מדגיש שאזרחות היא הבטחה ליציבות פוליטית, לא פרס מותנה. כאשר נאמנות או שינוי גבולות הופכים לתנאי לחברות, האזרחות מאבדת את תפקידה כמגן מפני סילוק, במיוחד עבור מיעוט לאומי החי בתוך מדינה אתנית. בכך המאמר מציע להבין אזרחות כחומת מגן חוקתית. אם ניתן להעביר קבוצה לריבונות אחרת או לדרוש ממנה שבועת נאמנות כתנאי לשייכות, החברות הפוליטית נעשית ניתנת למיקוח.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אי־ציות אזרחי להגנת הדמוקרטיה: מאבק בגין בחוקי החירום
המאמר בוחן את התנגדותו של מנחם בגין לחקיקת החירום בראשית המדינה כמקרה היסטורי של אי-ציות אזרחי להגנת הדמוקרטיה.
לקריאת העמוד
כיצד קבוצות ימין בישראל מאמצות שפת זכויות אדם?
המאמר מנתח את אימוץ שיח זכויות האדם בידי קבוצות ימין בישראל באמצעות ספרות על תנועות חברתיות. הוא טוען ששיח זכויות יכול לשמש גם שחקנים שמרניים או לא-ליברליים, בלי שאלה ישנו בהכרח את עמדותיהם האידאולוגיות. הסיווג המרכזי כולל חדירה לשדה זכויות האדם ככיסוי לתעמולה פרו-מדינתית, חיקוי של שיח זכויות ככלי של אכיפת חוק, ועבודת קורבנות שבאמצעותה קבוצות ימין תובעות מעמד של צד מוחלש. כך זכויות אדם נעשות חלק מרפרטואר הפעולה של הימין הישראלי.
לקריאת העמוד
המדיניות הכלכלית של קואליציית השינוי כאנטי־פופוליזם
המאמר מנתח את קואליציית השינוי שקמה ב-2021 לא רק כחלופה פרסונלית לשלטון נתניהו, אלא כפרויקט פוליטי אנטי־פופוליסטי בעל היגיון כלכלי. לפי הניתוח, צעדים של מיסוי והתערבות התנהגותית שימשו כדי לחנך, לתמרץ או לרסן את “העם” בשם אחריות, רציונליות ומשילות. בכך האנטי־פופוליזם אינו מוצג רק כהגנה על מוסדות מפני מנהיג פופוליסטי, אלא גם כעמדה שמייחסת לציבור נטיות שיש לתקן באמצעות מדיניות. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל אנטי-פופוליזם כלכלי בקואליציית השינוי כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך ממשלת ישראל שקמה ב-2021. בסיס הדיון הוא מדיניות מיסוי, תמרוץ והתערבות התנהגותית, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין הגנה על מוסדות מפני פופוליזם לבין רצון לעצב את התנהגות הציבור; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת אנטי-פופוליזם שמבקש לגרום לעם להתנהג באופן רציונלי, ומתוך כך בהבהרת גבולות המשילות כאשר מומחיות כלכלית מתייצבת מול דימוי של העם.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
המקורות החברתיים של המהפכה החוקתית השנייה
המאמר מציב את הרפורמה המשפטית של 2023 כחלק ממהפכת נגד חוקתית שמרנית, ולא רק כוויכוח משפטי נקודתי. הוא חוזר למאמרו של גדעון ספיר מ-2008 על המהפכה החוקתית של שנות התשעים וראשית שנות האלפיים, ומשתמש בו כנקודת מוצא להצעת הסברים חברתיים-פוליטיים מן הכיוון הנורמטיבי ההפוך. ההסברים מוצגים כהשערות לבחינת התפתחות הסדר החוקתי בישראל, ולא כמסקנות סופיות.
לקריאת העמוד
לתת לשועל לשמור על הלול: זכויות אדם במערכת הכליאה הישראלית
המאמר מציב את בתי הסוהר כמקום שבו ניתן למדוד את עומק המחויבות של דמוקרטיה ליברלית לזכויות אדם. החוק והאמנות יכולים להכיר בזכויות אזרחיות ובריאותיות של אסירים, אך השאלה המרכזית היא האם הזכויות מיושמות בתוך מוסד סגור שבו המדינה מחזיקה כוח כמעט מוחלט. החוקרים בוחנים את החקיקה הישראלית הנוגעת לזכויות אזרחיות ולשירותי בריאות של אסירים, את מנגנוני היישום ואת הסיבות לפער בין ההצהרה המשפטית לבין המציאות. הממצאים המרכזיים ברורים: שירות בתי הסוהר מחויב רשמית להגנה על זכויות אסירים, אך בפועל רמת היישום והפיקוח על פעילות אנשי הסגל ירדה למינימום. מכאן נובע שהמערכת אימצה שפה ליברלית של זכויות, אך לא פיתחה כלי פרגמטי שמבטיח שמירה ממשית על זכויות יסוד של כלואים. כותרת המאמר, “לתת לשועל לשמור על הלול”, מבטאת את בעיית הפיקוח העצמי: כאשר הגוף שמחזיק בכוח הוא גם הגוף שמפקח על עצמו, שקיפות וזכויות עלולות להישחק. המאמר מסתיים בהמלצה לצעדים מעשיים שיסייעו לדמוקרטיה הישראלית להבטיח חירויות חיוביות ושירותי בריאות הולמים לאסירים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איך מחדשים במגזר הציבורי תחת פופוליזם?
המאמר משתמש בישראל כמקרה מבחן להבנת חדשנות ציבורית בהקשר שבו פוליטיקה פופוליסטית מציבה את ״רצון העם״ מול אליטות, מומחים ומוסדות מקצועיים. הוא מראה כי חדשנות אינה בהכרח תהליך ניטרלי של יעילות ושיפור שירותים: תחת פופוליזם היא יכולה לקבל משמעות פוליטית, לשמש לביקורת על ביורוקרטיה, אך גם להיפגע כאשר עצמאות מקצועית, יציבות ארגונית ואמון בין הדרג הנבחר לדרג המקצועי נשחקים. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל חדשנות ציבורית תחת פופוליזם כאל כותרת כללית, אלא מציב אותה בתוך המגזר הציבורי בישראל. בסיס הדיון הוא יוזמות חדשנות, מומחיות, אמון ויחסי דרג נבחר-מקצועי, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין הרצון לשפר שירותים ולהגיב לציבור לבין מתקפה על מומחים ומוסדות; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת חדשנות ציבורית כזירה פוליטית ולא רק ניהולית, ומתוך כך בהבהרת יכולת המדינה ללמוד ולהשתפר בלי לפרק את התנאים המקצועיים לכך.
לקריאת העמוד
חוק הלאום: סף של חיסול?
המאמר טוען שחוק הלאום, שנחקק ביולי 2018, אינו רק הצהרה חוקתית על זהות המדינה אלא ציון דרך בדרך שבה ישראל מציגה את עצמה ואת הלאומיות שלה. סעדי מציב את החוק בתוך מסגרת ביקורתית של לאומיות קולוניאלית-התיישבותית, וטוען שהוא מבטא התרחקות מזיהוי עם סדר ליברלי מערבי ואימוץ בולט יותר של השקפת עולם ימנית-פופוליסטית. לפי המאמר, הבלעדיות היהודית שהחוק מעגן אינה תוצר חדש של שינויים פוליטיים או דמוגרפיים בעשורים האחרונים. שורשיה נמצאים בוויכוחים מוקדמים לאחר הקמת המדינה, ומאז היא הופיעה בצורות משתנות ובכיסוי רעיוני של חריגות ישראלית. התרומה המרכזית היא בהצגת החוק כהמשך והסלמה גם יחד: המשך של מגמות ותיקות, אך במעמד משפטי ופוליטי גלוי יותר.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איך 2023 העמיקה את השבר הדמוקרטי בישראל?
פיינשטיין מנתח את 2023 כשנה שבה משבר חוקתי-מוסדי ומשבר ביטחוני חריף הצטלבו עם תפיסות שונות של דמוקרטיה ולאומיות. המאמר משתמש בנתוני פאנל מקוונים של יהודים בוגרים בישראל, משווה הערכות על מצב הדמוקרטיה מול נתוני אמצע 2022, וממיין דפוסי אמונה לאומיים בעזרת ניתוח מחלקות חבויות. התרומה המרכזית היא חיבור בין עמדות כלפי הדמוקרטיה לבין טיפוסים שונים של לאומיות, קיטוב ומחלוקת על גבולות הקהילה הפוליטית.
לקריאת העמוד
כיצד מחאה נגד סכנות אוטוקרטיזציה ברפורמה מוסדית קשור לסיכון לנסיגה דמוקרטית?
המאמר מנתח את המחאה הישראלית נגד הרפורמה המוסדית של 2023 כמקרה של פוליטיקה מתעמתת בעת נסיגה דמוקרטית. הוא משתמש במושג ההיסטרזיס של בורדייה כדי להסביר כיצד מתחים היסטוריים בזהות המדינה הופכים למשבר פוליטי עכשווי.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה ישראלית בצומת דרכים
החיבור אינו מאמר יחיד הטוען טענה צרה, אלא מבוא לספר רחב על מצב הדמוקרטיה בישראל בראשית שנות האלפיים. כהן־אלמגור מציג את ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת מוסדות פעילים, אך גם כמדינה שעומדת מול עומס של שסעים: יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, ותיקים ומהגרים, נשים וגברים, והמתח המתמשך בין ביטחון לבין זכויות אדם. נקודת המבט המוצהרת היא ליברלית: לא די בקיום בחירות או במוסדות פורמליים, אלא יש לבחון אם המדינה מגינה על חירות, שוויון, אוטונומיה, צדק וסובלנות גם כאשר הערכים האלה מתנגשים. לכן הסיכום באתר צריך להציג את הטקסט כמפת דרכים אינטלקטואלית של משברי הדמוקרטיה הישראלית, ולא כעוד אמירה כללית על כך שישראל נמצאת במשבר. הערך המרכזי של המבוא הוא בכך שהוא מסרב לבחור משבר אחד כ״הבעיה״ של הדמוקרטיה הישראלית. במקום זאת הוא מציג דמוקרטיה המצויה בצומת של לחצים מקבילים: ביטחון, כיבוש, מיעוטים, דת, כלכלה, מוסדות וזכויות. הקריאה הנכונה בו היא כמסגרת מארגנת לקובץ שלם, שמבקשת לשאול כיצד חברה דמוקרטית יכולה להחזיק יחד פלורליזם עמוק, זהות יהודית, סכסוך לאומי ומחויבות ליברלית.
לקריאת העמוד
המהפכה המשפטית ובריאות בכל מדיניות
המכתב מנתח את תיקון חוק יסוד: השפיטה שאושר בכנסת ב-24 ביולי 2023, ואסר ביקורת שיפוטית על סבירות החלטות שרים. המחברים מציבים את המהלך בתוך גישת Health in All Policies, שלפיה בריאות הציבור צריכה להישקל בכל החלטה שלטונית משום שהיא יסוד לרווחה חברתית ולזכויות האזרחים. הטענה המרכזית היא שבישראל תפיסה הוליסטית זו של זכויות בריאות אינה מעוגנת היטב בפסיקה, ולכן פגיעה בביקורת שיפוטית עלולה להחליש מנגנון חשוב שמחייב שרים לשקול השלכות בריאותיות. הדוגמה המרכזית היא התערבות בית המשפט בהחלטה על מס נמוך, שבה נקבע כי יש לשקול זכויות בריאות לצד שיקולים אחרים, לרבות החשש שמס נמוך יעודד עישון.
לקריאת העמוד
מבוא: הרפורמה המשפטית והטלטלה הפוליטית בישראל
הטקסט הוא מבוא לגיליון או מקבץ העוסק ברפורמה המשפטית ובטלטלה הפוליטית בישראל. לפי הקטע הזמין, בחודשים שקדמו לפרסום נכנסה החברה, התרבות, המדינה והפוליטיקה בישראל לתקופה חסרת תקדים של משבר. מוקד המשבר היה הרפורמה המשפטית שהובילו בעיקר שר המשפטים יריב לוין וח״כ שמחה רוטמן, יו״ר ועדת החוקה, חוק ומשפט. הרפורמה הציתה מחאה חסרת תקדים בהיקפה, במשכה ובהשפעתה, כאשר הקריאה ״דמוקרטיה״ הפכה לסיסמתה המרכזית. אך המבוא מדגיש שהסערה אינה נוגעת רק לעיצוב מערכת המשפט או לאיזון בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת. בעיני רבים, המהלכים החקיקתיים, המנהליים והפוליטיים של הממשלה התלכדו לכדי ניסיון רחב יותר לעצב מחדש את המדיניות, את עקרונות החברה והתרבות הישראלית, ואולי אף את יסודות הציונות כפי שהובנו עד אז. לכן הסיכום צריך להציג את המבוא כמסגור של משבר עומק, לא רק כפתיחה טכנית לדיון על בתי משפט.
לקריאת העמוד
פופוליזם דתי וזיכרון יהודי בישראל
המאמר טוען שבישראל הדת ממלאת תפקיד כפול בפופוליזם: היא מגדירה את תוכן הקהילה הפוליטית היהודית, אך גם מסמנת אויבים כגון לא־יהודים, מבקשי מקלט ואליטות חילוניות שמוצגות כלא נאמנות. ההשוואה בין ש"ס לליכוד מציגה פופוליזם מכליל מול פופוליזם מדיר.
לקריאת העמוד
משבר הדמוקרטיה הישראלית מ־1948 עד 2025
הספר ממקם את משבר הדמוקרטיה בישראל בתוך היסטוריה מוסדית וחברתית רחבה מ־1948 ועד 2025. לפי תקציר הספר, הוא אינו מתמקד רק בהצעות הרפורמה המשפטית של ממשלת נתניהו, אלא מבקש לזהות בעיות יסוד במשטר הישראלי: דגם אתנו־לאומי שאינו ליברלי־דמוקרטי במלואו, היעדר חוקה כתובה שמקשה על ניהול חברה מפוצלת, ומתח מתמשך בין רוב חילוני לבין ציבור אורתודוקסי גדול. מאחר שבסיס המקור הוא התקציר בלבד, הסיכום מציג את מסגרת הספר ואת טענותיו הכלליות ואינו מייחס לו פירוט פרקי שאינו מופיע בתקציר.
לקריאת העמוד
פופוליזם אנטי-דמוקרטי בשלטון: טורקיה, הודו וישראל בהשוואה
המאמר ממקם את טורקיה, הודו וישראל בגל עולמי של תנועות פופוליסטיות שהצליחו אלקטורלית, אך מדגיש את ייחודן כחברות שסועות מבחינה חברתית, אתנית ודתית. הוא טוען כי אף שהמקרים נמצאים במיקומים שונים על הרצף שבין דמוקרטיה לסמכותנות, יש ביניהם רציפות ברורה בשחיקה הדמוקרטית. דפוס הפעולה המשותף כולל הגדרת ״העם״ במונחים אתנו־דתיים, פגיעה בזכויות מיעוטים, החלשת יחסי אזרח־מדינה מבוססי זכויות והצגת תקשורת עצמאית כאויבת העם.
לקריאת העמוד
ההבטחה הבלתי-ממומשת של הדמוקרטיה בישראל
הספר מוצג בתקציר ככרוניקה סיפורית של הדמוקרטיה הישראלית, המגדירה שלבים היסטוריים ועוקבת אחר אתגרים נושאיים. בין האתגרים הנזכרים בו נמצאים המתח בין דת לשלטון החוק, החברה הממלכתית והמינוריטוקרטיה הכאוטית, הפופוליזם האי־ליברלי המודרני והסכסוך הישראלי־פלסטיני. לפי התקציר, התמונה המקיפה חושפת פגמים מושרשים בדמוקרטיה בישראל, אך גם מצביעה על יכולתה הניכרת ועל אחריותה לממש את הבטחת הדמוקרטיה.
לקריאת העמוד
כיצד פופוליזם כמושג פוליטי בהקשר הישראלי קשור לסיכון לנסיגה דמוקרטית?
המאמר מציג את הפופוליזם כתופעה לשונית, חברתית ותרבותית שאינה שייכת למחנה פוליטי אחד, ובוחן זאת דרך הפוליטיקה הישראלית.
לקריאת העמוד
מלחמת עזה והמבוי החוקתי של ישראל
המאמר מנתח את מלחמת עזה כרגע שעשוי לשנות את המבוי החוקתי הישראלי. לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 ופלישת ישראל לרצועת עזה, סדר היום הציבורי השתנה והמהלך הממשלתי לרפורמה משפטית נעצר. לפי הניתוח, העצירה נבעה משילוב של מחאה ציבורית, המלחמה והצטרפות בני גנץ לממשלה בתנאי שלא תקודם חקיקה שאינה קשורה למאמץ המלחמתי. המאמר טוען שהפסקה זו אינה ערובה לעתיד: כאשר התנאים החיצוניים ישתנו, קולות פופוליסטיים עשויים לנסות שוב לערער את המבנה החוקתי. לכן הוא קורא לראות בכישלון הרפורמה ב-2023 סימן אזהרה ולדרוש עיגון חוקתי חזק יותר לערכים הדמוקרטיים של ישראל.
לקריאת העמוד
כיצד אתגרי הדמוקרטיה האתנית והפופוליזם בישראל קשורים לסיכון לנסיגה דמוקרטית?
המאמר טוען כי נתניהו השתמש בסוג של פוסט־פופוליזם כדי לשמר כוח פוליטי, וכי ממשלתו הרביעית קידמה רטוריקה ומדיניות שמאתגרות את האיזון בין אופייה היהודי־אתני של ישראל לבין מחויבותה לערכים דמוקרטיים ולזכויות מיעוטים.
לקריאת העמוד
דמוקרטיית מחנה: השפעת הכיבוש על המוסדות הדמוקרטיים בישראל
הפרק משתמש ברעיון של ״דמוקרטיית מחנה״ כדי להבין את ישראל לאחר 1967. הכוונה אינה לביטול מוחלט של דמוקרטיה, אלא לדמוקרטיה שבה ביטחון, צבא, גבולות לא יציבים וניהול אוכלוסייה נשלטת משפיעים על המוסדות מבפנים. פנקס ממקם את הכיבוש לא רק כבעיה מדינית חיצונית, אלא כגורם שמחלחל אל הכנסת, הממשלה, המשפט, השירות הציבורי, המפלגות והשיח האזרחי. כאשר מדינה דמוקרטית מנהלת לאורך זמן שטחים ואוכלוסייה שאינם שותפים שווים בריבונות, היא מפתחת מנגנונים של חריג, סודיות, כפיפות לביטחון והצדקת כוח. אלה אינם נשארים מעבר לקו הירוק; הם חוזרים אל תוך התרבות הפוליטית הישראלית ומשנים את היחס לזכויות, לפיקוח אזרחי ולגבולות סמכות המדינה. הפרק חשוב במיוחד משום שהוא נכתב בתוך קובץ העוסק בדמוקרטיה, שלום והסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולכן הוא מחבר בין עתיד השלום לבין בריאות הדמוקרטיה הישראלית. הוא מציע לראות את הכיבוש כמבחן מוסדי: האם דמוקרטיה יכולה להמשיך לפעול באופן תקין כאשר חלק גדול ממשאביה, דמיונה הפוליטי ומוסדותיה מכוונים לניהול מצב חריג מתמשך.
לקריאת העמוד
משברי הדמוקרטיה הישראלית
המאמר מתאר הידרדרות במערכת הפוליטית בישראל לאחר בחירות 2022, ובוחן אם אירועי 4 בינואר 2023 ואילך הם רפורמה משפטית מאוחרת או מאמץ שיטתי של נסיגה דמוקרטית. הוא מדגיש את פגיעותה של המסגרת החוקתית בישראל, המבוססת על חוקי יסוד שרבים מהם ניתנים לשינוי ברוב פרלמנטרי רגיל.
לקריאת העמוד
מן שלטון החוק אל חוק השליט: המהפך הכפול של הימין הישראלי
המאמר עוסק ברפורמה המשפטית שקודמה בישראל לאחר הקמת הקואליציה בינואר 2023. לפי התקציר, מארק טוענת כי המהלך לא היה שינוי טכני במערכת המשפט, אלא פרויקט כפול: ניסיון לשנות את אופיו של המשטר, ובמקביל היפוך של מדיניות ותפיסת חוק שהיו מזוהות היסטורית עם הימין הישראלי ועם תנועת הליכוד. המאמר מדגיש את הפער בין הרפורמה לבין דרכו של מנחם בגין, שעמד בראש חרות והליכוד במשך עשרות שנים, וממקם את הוויכוח על סמכויות בית המשפט בתוך היסטוריה רעיונית של ימין ושמאל בישראל. לפי התקציר, העקרונות המרכזיים של הרפורמה אינם מובנים מאליהם כחלק מאידאולוגיית ימין, ולכן יש לבחון אותם כתפנית היסטורית ולא כהמשך טבעי של מסורת פוליטית קיימת. מאיה מארק מנתחת את תוכנית השינוי המשפטי שקידמה קואליציית 2023 וטוענת שהיא אינה רק "רפורמה משפטית" אלא מהלך כפול: שינוי של המשטר והתרחקות חדה ממסורת הליכוד ההיסטורית, המזוהה עם מנחם בגין ועם מחויבות לשלטון החוק.
לקריאת העמוד
צעדים illiberal בדמוקרטיות נסוגות: ישראל, הונגריה ופולין
המאמר מציב את ישראל לצד הונגריה ופולין כדי להבין מה משותף לדמוקרטיות הנעות לכיוון illiberal ומה בכל זאת שונה ביניהן. הוא מתעניין בצעדים כגון שינוי יחסי הכוחות בין רשויות, פגיעה בעצמאות מוסדות ביקורת, עיצוב מחדש של מערכת המשפט ושימוש בשיח רובני או פופוליסטי. עם זאת, ההשוואה אינה טוענת שכל המקרים זהים. בישראל קיימים מאפיינים ייחודיים: היעדר חוקה שלמה, סכסוך ביטחוני מתמשך, מבנה קואליציוני מורכב ומתחים בין זהות יהודית לבין שוויון אזרחי. לכן המאמר מדגיש גם את הדמיון בכלים וגם את ההבדלים בתנאי הפעולה. תרומתו היא בהצעת מפת השוואה זהירה: ללמוד מהונגריה ופולין בלי להפוך את ישראל להעתק שלהן, ולזהות כיצד נסיגה דמוקרטית יכולה להתקדם דרך מוסדות חוקיים לכאורה. הערך של ההשוואה הוא בזהירותה: היא אינה מסתפקת באנלוגיה פוליטית מהירה, אלא בוחנת כיצד צעדים דומים מקבלים משמעות אחרת במבנים חוקתיים שונים. כך המאמר מסייע לזהות סכנות לפני שהן מתגבשות במלואן, אך גם להימנע מהשטחת ההבדלים בין משטרים, היסטוריות ומוסדות.
לקריאת העמוד
דת ודמוקרטיה בישראל
הפרק מציג את יחסי הדת והדמוקרטיה בישראל כחלק מן המבנה היהודי־דמוקרטי של המדינה. הוא מבחין בין מוסדות דמוקרטיים פורמליים לבין תנאים חברתיים ותרבותיים שמאפשרים פשרה דמוקרטית. המתח בין אורתודוקסים, לא־אורתודוקסים וחילונים, יחד עם כוחן של מפלגות דתיות בקואליציות, הופך את שאלת הדת והמדינה לשדה שבו דמוקרטיה תלויה לא רק בחוק אלא גם בנכונות לשאת מחלוקת. הפרק בוחן את יחסי הדת והדמוקרטיה בישראל מתוך ההקשר של מדינה יהודית ודמוקרטית. הוא מתעניין גם במוסדות וגם בתרבות הפוליטית שמאפשרת או מקשה על פשרה. ליבמן מנתח את המתח בין דת לדמוקרטיה בישראל כבעיה מוסדית וזהותית גם יחד. הוא אינו מציע הפרדה פשוטה של דת ומדינה כפתרון קסם, אלא מדגיש את הצורך בהסדרים פוליטיים, ריסון הדדי ונורמות משותפות שמאפשרים לחברה מפולגת להתפשר. ליבמן מציג את דת ודמוקרטיה בישראל כבעיה של זהות, מוסדות ופשרה פוליטית, לא רק כשאלת הפרדת דת ומדינה. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
חוק הלאום והחלשת הדמוקרטיה הישראלית
המאמר מתמקד בחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי ומבקש להראות מדוע הוא אינו רק חוק סמלי. וקסמן ופלג טוענים שהחוק משנה את האיזון הנורמטיבי של הדמוקרטיה הישראלית משום שהוא מעניק מעמד חוקתי לרכיב הלאומי-יהודי בלי לעגן לצדו עקרון שוויון ברור לכל האזרחים. בכך הוא מחזק את אופייה האתנו-לאומי של המדינה ומחליש את המרכיב הדמוקרטי-ליברלי. החוק קובע כי מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינה ייחודי לעם היהודי, מעגן סמלים יהודיים, מחזק את מעמד ההתיישבות היהודית ומוריד את מעמדה הסמלי של הערבית. המאמר מדגיש שהבעיה אינה רק סעיף בודד אלא ההצטברות: כאשר חוק יסוד מעניק עדיפות חוקתית לקולקטיב אחד, אזרחים שאינם יהודים מקבלים מסר ברור לגבי גבולות שייכותם. החוק גם משתלב במגמות רחבות יותר של החלשת מוסדות ליברליים, פוליטיקה לאומנית וערעור על שוויון אזרחי. תרומתו של המאמר היא בהצבת חוק הלאום כנקודת מבחן לדמוקרטיה הישראלית: האם המדינה יכולה להגדיר עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי ובו בזמן להבטיח שוויון מלא לאזרחיה הלא-יהודים.
לקריאת העמוד
דת ודמוקרטיה בישראל
המאמר מציג את קבלת הדמוקרטיה ב־1948 כהכרעה שהעניקה אזרחות לתושבי המדינה, יהודים ולא־יהודים כאחד, והציבה עיקרון של שוויון והשתתפות פוליטית לכל אזרח. בתוך מסגרת זו הוא מדגיש את החובה להגן על יכולתם של ערבים ומיעוטים אחרים להתחרות על הנהגה פוליטית וליהנות משירותי המדינה ללא אפליה. במקביל, המאמר מצביע על כך שהדמוקרטיה הישראלית סימנה פרידה מתפיסה הלכתית של ריבונות יהודית, ולכן יחסי דת ודמוקרטיה נבחנים דרך חירות דתית, נישואים אזרחיים, שוויון וזהות יהודית.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה ישראלית ורפורמה דמוקרטית במבט השוואתי
הפרק מציב את ישראל במיקום חריג יחסית: הסכמית מאוד בממד המפלגות והרשות המבצעת, אך יחידתית ורובנית בממד הפדרלי־יחידתי. לייפהרט סבור שחברה פלורלית ומפולגת כמו ישראל זקוקה לכלים הסכמיים, ולכן הוא דוחה רפורמות כמו בחירות רובניות חד־נציגיות או נשיאותיזציה של ראש הממשלה. במקום זאת הוא מציע תיקונים מתונים בתוך הדגם ההסכמי, כגון העלאת אחוז החסימה, מחוזות בחירה אפשריים, אי־אמון קונסטרוקטיבי והשפעה רבה יותר של בוחרים על רשימות מפלגתיות. לייפהרט משווה את ישראל לדמוקרטיות אחרות דרך ההבחנה בין דמוקרטיה רובנית לדמוקרטיה הסכמית ובין מבנה פדרלי למבנה יחידתי. הוא רואה בישראל חברה שסועה ולכן מתאים לה דגם הסכמי, אך מזהיר מפני רפורמות רובניות חריפות. לייפהרט ממליץ לתקן את הדמוקרטיה הישראלית בזהירות בתוך דגם הסכמי, ולא להפוך אותה לדמוקרטיה רובנית. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה, ציונות ליברלית ויחסי צבא-חברה בישראל
המאמר בוחן שני ספרים על יחסי צבא-חברה בישראל, שפורסמו בהפרש של שמונה עשרה שנים, ומציב אותם מול שאלת עתידה של ישראל כדמוקרטיה יהודית. ספרו של פרי מ-2006 מציג את מערכת הביטחון כאיום על שלטון אזרחי, ואילו ספרו של זיו מ-2024 קושר ירידה בהשפעת הצבא ושירותי הביטחון לנסיגה דמוקרטית. שני המחברים תומכים בפתרון שתי המדינות, אך חלוקים בשאלה אם הזדמנויות הוחמצו מפני שלמערכת הביטחון הייתה השפעה רבה מדי או מעטה מדי על מדיניות הממשלה. המאמר מוסיף שהמציאות של מדינה אחת משנה את מסגרת הדיון ומאתגרת את שתי הקריאות.
לקריאת העמוד
נסיגה דמוקרטית בלי דמוקרטיה
המאמר מנתח את ישראל כמשטר מורכב: דמוקרטיה ליברלית מוחלשת בתוך הקו הירוק לצד כיבוש מתמשך מעבר לו, ללא מאפיינים דמוקרטיים עבור הפלסטינים הנשלטים שם. הטענה המרכזית היא שהצד הדמוקרטי של ישראל ריסן לעיתים את הכיבוש, ולכן הפלסטינים נהנו בעקיפין ממוסדות ומנורמות דמוקרטיים שלא העניקו להם זכויות פוליטיות מלאות. כאשר המאפיינים הליברליים נשחקים, גם הריסונים העקיפים הללו נחלשים, והפלסטינים עלולים להיות בין הראשונים להיפגע מן הנסיגה הדמוקרטית.
לקריאת העמוד
״כבודו, רסן אותנו״: הזכות להיבחר בדמוקרטיה הישראלית
הפרק עוסק באחד המבחנים הקשים של דמוקרטיה: האם ועד כמה מותר למערכת פוליטית להוציא מתוכה שחקנים הנתפסים כמסוכנים, אנטי-דמוקרטיים או לא לגיטימיים. הכותרת ״כבודו, רסן אותנו״ מצביעה על פרדוקס ישראלי: פוליטיקאים ונציגי מפלגות בוועדת הבחירות המרכזית עשויים לדחוף לפסילות מסיבות אידיאולוגיות, אלקטורליות או ציבוריות, ובית המשפט העליון מתבקש לרסן את המערכת הפוליטית עצמה כדי להגן על הזכות להיבחר. שמיר ווינשל-מרגל מנתחות את הזכות להיבחר לא רק ככלל משפטי אלא כדינמיקה פוליטית. הפסילות והערעורים עליהן חושפים את המתח בין דמוקרטיה מתגוננת לבין פלורליזם, בין רוב פוליטי לבין זכויות מיעוט, ובין ייצוג לבין פחד מפני כוחות קיצוניים. בישראל, המתח חריף במיוחד סביב רשימות ערביות, מועמדים יהודים קיצוניים ושאלות של שלילת אופייה היהודי או הדמוקרטי של המדינה. תרומת הפרק היא בהצגת בית המשפט כשומר סף של השתתפות פוליטית: לא משום שהוא תמיד מרחיב דמוקרטיה ללא גבול, אלא משום שהוא נדרש לאזן בין הגנה על המשטר לבין מניעת שימוש מפלגתי בכלי הפסילה.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה ישראלית: רכיבים אזרחיים ואתנו־לאומיים
הפרק טוען שאי אפשר להבין את ישראל כלא־דמוקרטיה פשוטה, אך גם לא כדמוקרטיה ליברלית רגילה. סמוחה דוחה את מודל האתנוקרטיה כהסבר גורף מדי לישראל שבתוך הקו הירוק, אך גם דוחה תיאור ליברלי נקי. המודל החזק ביותר מבחינתו הוא “דמוקרטיה אתנית”: לכל האזרחים יש זכויות אזרחיות ופוליטיות, אך הרוב היהודי ממסד שליטה על המדינה, על סמלי הזהות שלה ועל משימתה הלאומית. לכן ישראל מייצגת ומשתפת במובנים מסוימים, אך נותרת דמוקרטיה באיכות נמוכה יותר מבחינת שוויון, הכרה לאומית, חלוקת כוח וצדק חברתי. סמוחה בוחן את הדמוקרטיה הישראלית דרך כמה מודלים: דמוקרטיה פרוצדורלית, ליברלית, קונסוציונלית, אתנוקרטית, אתנית וחברתית. הוא מציע תמונה מעורבת: ישראל היא דמוקרטיה פרוצדורלית אמיתית ויציבה יחסית, אך איכותה הדמוקרטית מוגבלת בשל מבנה אתנו־לאומי שמעניק עדיפות ליהודים ומונע שוויון מלא מן האזרחים הערבים. סמוחה מציג את ישראל כדמוקרטיה אתנית: פרוצדורלית ועמידה, אך מוגבלת בשוויון ובאיכות ליברלית. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
מה תפקיד בתי המשפט בשמירה על דמוקרטיה ושלטון החוק?
יניב רוזנאי מתאר את הרפורמה המשפטית בישראל כפרויקט שנועד להחליש את מנגנוני האיזון והבלמים ולרכז כוח בידי הרשות המבצעת והקואליציה. המאמר מסביר כי חלק מן ההצעות נראות מוכרות כאשר בוחנים אותן בנפרד, אך שילובן בהקשר הישראלי יוצר בעיה אחרת: ישראל חסרה רבים ממנגנוני הריסון שקיימים בדמוקרטיות שאליהן הממשלה השוותה את עצמה, כגון חוקה נוקשה, פדרליזם, בית מחוקקים שני או הפרדה נשיאותית. לכן רוזנאי מזהה כאן שימוש פוגעני בהשאלה חוקתית. הוא מנתח את המהלך כחלק מפופוליזם חוקתי שמציג את הרוב כנציג בלעדי של העם, מתייחס למשפט ככלי פוליטי ומבקש לצמצם ביקורת שיפוטית וייעוץ משפטי עצמאי. המחאה הציבורית הרחבה עצרה את ניסיון הבליץ הראשוני, אך לאחר כישלון המגעים עברה הממשלה לקידום הדרגתי של רכיבים, ובראשם ביטול עילת הסבירות. המסקנה היא ששחיקה דמוקרטית עשויה להתקדם באמצעים משפטיים ומדורגים, ולכן ביקורת שיפוטית חייבת לבחון גם את ההקשר המצטבר.
לקריאת העמוד
ישראל כארכיטיפ של דמוקרטיה אתנית
המאמר הקלאסי של סמוחה מנסח את מודל הדמוקרטיה האתנית ומציג את ישראל כארכיטיפ שלו. במקום לתאר את ישראל כדמוקרטיה ליברלית רגילה או כמשטר לא־דמוקרטי בלבד, סמוחה מציע קטגוריה ביניים: משטר שיש בו בחירות, אזרחות וזכויות פוליטיות, אך המדינה מזוהה עם לאום אתני דומיננטי ומעדיפה אותו בסמלים, במדיניות ובחלוקת משאבים. במקרה הישראלי, הדומיננטיות היהודית מתקיימת לצד אזרחות של המיעוט הערבי־פלסטיני, אך אזרחות זו אינה מבטלת היררכיה לאומית עמוקה. סמוחה מציע את המושג דמוקרטיה אתנית כדי לתאר משטר שמקיים בחירות וזכויות אזרחיות מסוימות, אך מעניק עדיפות ממוסדת לקבוצת לאום אתנית אחת. ישראל משמשת במאמר מקרה מרכזי להבנת המתח בין אזרחות דמוקרטית לבין עליונות לאומית יהודית. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל. לכן כדאי לקרוא אותו כמקור שמחדד לא רק עמדה נורמטיבית, אלא גם את הדרך שבה מושגים כמו שוויון, זכויות, ייצוג, סמכות ואחריות ציבורית מקבלים צורה מוסדית קונקרטית.
לקריאת העמוד
נסיגה דמוקרטית בישראל
הפרק ממוקם בקובץ משנת 2021 העוסק במשפט בזמן משבר חוקתי, לצד פרקים על משברי שלטון חוק וחוקתיות במדינות אחרות. מתוך המידע המופק אפשר לתאר בבטחה את מסגרת הדיון: נסיגה דמוקרטית בישראל נבחנת כחלק משיחה רחבה על דמוקרטיה, מערכת המשפט, זכויות אדם, שלטון החוק וחוקה. החומר הזמין אינו מספק פירוט מלא של טענות הפרק עצמו, ולכן הסיכום הציבורי צריך להישאר זהיר ולא לייחס למאמר מנגנונים ישראליים ספציפיים שלא הופיעו בעדות הטקסטואלית.
לקריאת העמוד
מה הקשר בין מאבק בשחיתות לרפורמה משפטית?
המאמר טוען שהמאבק בשחיתות הוא מקור מרכזי למעמד שצברה מערכת המשפט בישראל, וכי תגובת נגד להליכי שחיתות היא גורם חשוב בניסיון הקואליציה לצמצם את כוח בית המשפט העליון.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
האם מלחמה בולמת סמכותנות או משנה את צורתה?
המאמר מציב את ניסיון שינוי מערכת המשפט בישראל מאז 2023 כמקרה מבחן לפופוליזם ימני-דתי. הוא טוען שהחיבור בין פופוליזם הדרתי לדת יכול להצדיק ריכוז כוח ודיכוי התנגדות, אך גם יוצר מתחים פנימיים והתנגדות ציבורית שמגבילים את הדחף הסמכותני.
לקריאת העמוד
המהפכה המשפטית לפני ואחרי 7 באוקטובר
הפרק בוחן את המהפכה המשפטית בישראל לפני ואחרי 7 באוקטובר כמקרה שבו משבר חוקתי ומשבר ביטחוני משתלבים זה בזה. נקודת המוצא היא הציפייה שמלחמת עזה תדחק הצידה את העיסוק במערכת המשפט, אך הניתוח טוען שהמלחמה דווקא אפשרה לפרויקט חוקתי פופוליסטי להתבסס ולהעמיק. התרומה המרכזית היא אזהרה רחבה יותר: דמוקרטיות ליברליות עלולות להידרדר לא רק למרות משברים ביטחוניים, אלא גם משום שמנהיגים פופוליסטים מנצלים אותם כדי לקדם שינוי מוסדי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הרפורמה המשפטית אחרי 7 באוקטובר
המאמר בוחן את ישראל לאחר 7 באוקטובר כמצב של הצטלבות בין משבר חוקתי שנפתח עם הרפורמה המשפטית של 2023 לבין חירום ביטחוני. רוזנאי טוען שהמלחמה לא הקפיאה את הפרויקט הפופוליסטי החוקתי: לצד ממשלת האחדות הזמנית נמשכו מאמצים להחליש עצמאות שיפוטית, להשפיע על מוסדות מפתח ולרכז כוח בידי הקואליציה. המאמר מדגיש כי האתגר הדמוקרטי לאחר המלחמה הוא כפול: שיקום אמון ציבורי בממשל חוקתי ושמירה על מוסדות שמבטיחים הפרדת רשויות וזכויות יסוד.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מתי ביקורת שיפוטית מגינה על זהות חוקתית?
המאמר מציב את ישראל בתוך דיון רחב על נסיגה דמוקרטית ועל גבולות כוחו של בית המשפט. הוא טוען שהגנה על זהות חוקתית אינה רק שאלה פורמלית של פרשנות טקסט, אלא גם שאלה של שמירה על תנאי יסוד המאפשרים דמוקרטיה: בחירות משמעותיות, זכויות, הפרדת רשויות ומנגנוני ביקורת. המקרה הישראלי מחדד את הקושי משום שהמסגרת החוקתית חלקית, ולכן שאלת הלגיטימציה של ביקורת שיפוטית חריפה במיוחד. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל זהות חוקתית וביקורת שיפוטית בנסיגה דמוקרטית כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך ישראל והוויכוח על גבולות כוחו של בית המשפט. בסיס הדיון הוא זהות חוקתית, לגיטימציה דמוקרטית, ביקורת שיפוטית ונסיגה מוסדית, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין רוב פוליטי המבקש לשנות כללים מול בית משפט המגן על תנאי הדמוקרטיה; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת זהות חוקתית כמסגרת להגנה על תנאי משחק דמוקרטיים, ומתוך כך בהבהרת לגיטימציה של ביקורת שיפוטית כאשר המסגרת החוקתית חלקית ושנויה במחלוקת.
לקריאת העמוד
מי מוכן לתמוך בנסיגה דמוקרטית בישראל?
המחקר מצא שהתמיכה בתוכנית המשפטית קשורה בעיקר לזיקה חזקה לנתניהו ולסלידה ממתנגדים מפלגתיים, ופחות לתפיסה רובנית של דמוקרטיה או להתנסות שלילית עם מערכת המשפט.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
ישראל: פופוליזם, קיטוב ומשבר הדמוקרטיה
המאמר מציב את משבר הדמוקרטיה בישראל בתוך מפגש בין פופוליזם, קיטוב ומבנה חוקתי פגיע. הוא מנתח את תוכנית לוין לשינוי מערכת המשפט ואת ההקשר הפוליטי שבו הוצגה: היעדר חוקה מלאה, חוקי יסוד שניתנים לשינוי יחסית בקלות, מערכת קואליציונית ריכוזית ופערי אמון עמוקים בין מחנות. הטענה המרכזית היא שפופוליזם אינו רק סגנון רטורי; הוא מציג את הרוב הפוליטי כנציג העם האמיתי ומחליש מוסדות שמגבילים אותו, ובראשם בתי משפט ויועצים משפטיים. כאשר קיטוב חברתי הופך כל פשרה לבגידה, שינוי מוסדי יכול להיתפס כמאבק קיומי. תרומת המאמר היא בהסבר מדוע המשבר הישראלי אינו רק מחלוקת על סמכויות בית המשפט, אלא מבחן של חסינות דמוקרטית במדינה שבה הבלמים הפורמליים חלשים יחסית. לכן המאמר קורא את המשבר הישראלי לא כאירוע חד־פעמי, אלא כתוצאה של מפגש בין רעיון רובני של דמוקרטיה לבין מערכת מוסדית שמתקשה להגן על גבולותיה. הוא מדגיש שהמאבק על בית המשפט הוא גם מאבק על השאלה מי מוסמך לפרש את העם, את החוק ואת מגבלות הכוח של רוב נבחר.
לקריאת העמוד
מתקפה על שלטון החוק בישראל
המאמר בוחן את הצעות שר המשפטים ויושב ראש ועדת החוקה לשינוי מערכת המשפט בישראל, וטוען שאם יחוקקו הן יפגעו בעקרונות יסוד של דמוקרטיה, שלטון חוק והגנה על זכויות אדם. נבות ולוריא מדגישים כי בהיעדר חוקה פורמלית מלאה ובמערכת בלמים ואיזונים חלשה יחסית, ישראל נשענת על כמה מוסדות מרכזיים: בית משפט עליון בעל ביקורת שיפוטית על חקיקה, שיטת מינוי שופטים מאוזנת ומקצועית, ושירות משפטי ציבורי חזק עם יועץ משפטי לממשלה עצמאי יחסית. הרפורמה מוצגת כניסיון להחליש או לבטל דווקא את המוסדות האלה, ולכן כצעד מהפכני לשינוי המשטר.
לקריאת העמוד
איך משפט בין-לאומי יכול לעזור לבתי משפט מול פופוליזם?
המאמר מסביר מדוע משפט בין-לאומי בבתי משפט מקומיים אינו עניין טכני אלא כלי דמוקרטי נגד הסתגרות פופוליסטית.
לקריאת העמוד
האם חוק הלאום משנה את ישראל מדמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה סמכותנית?
המאמר טוען שחוק הלאום מעגן בחוק יסוד את זהותה היהודית של המדינה, תוך חיזוק ערכים פרטיקולריים על פני ערכים אוניברסליים.
לקריאת העמוד
איך חוק הלאום מחבר בין פופוליזם, קולוניאליות ודת?
המאמר טוען שחוק הלאום אינו רק חוק זהות, אלא מנגנון שמחזק שפה אתנולאומית-דתית ומצמצם את המקום הדמוקרטי של מיעוטים.
לקריאת העמוד
מהו מודל הדמוקרטיה האתנית, ומה הוא אומר על ישראל?
המאמר מציע מודל לניתוח ישראל כדמוקרטיה אתנית, שבה מתקיימות זכויות מסוימות לצד עליונות מבנית של הלאום היהודי.
לקריאת העמוד
איך חוק הלאום משפיע על שוויון, הגדרה עצמית וסולידריות חברתית?
המאמר מסביר מדוע חוק הלאום מעורר חששות בנוגע לשוויון המשפטי, ואף פוגע פגיעה עמוקה יותר ביכולת ליצור סולידריות אזרחית משותפת.
לקריאת העמוד
מה אחריותם הציבורית והמשפטית של נבחרי ציבור בכירים?
הפרק מציב את מקרה נתניהו כמבחן למערכת דמוקרטית שבה נבחר ציבור בכיר מחזיק במנדט פוליטי אך כפוף גם לאמות מידה ציבוריות ומשפטיות.
לקריאת העמוד
האם איום ביטחוני מפחית קיטוב רגשי בתוך החברה?
המחקר מראה שפערים בין מחנות אידיאולוגיים בתפיסת האיום החיצוני קשורים לקיטוב רגשי גבוה יותר, בין השאר דרך תחושת איום פנימי מן המחנה היריב.
לקריאת העמוד
איך השתנה הקיטוב הפוליטי בישראל בין 1992 ל-2022?
הפרק מציב את בחירות 2022 בתוך רצף רחב של קיטוב פוליטי בישראל, ומשווה בין קיטוב אידיאולוגי, זהות קבוצתית וקיטוב רגשי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
האם מתקפת 7 באוקטובר הורידה את הקיטוב הרגשי בישראל?
המחקר מצא שקיטוב רגשי בישראל נשאר יציב מאוד גם לאחר איום ביטחוני חריף, הן במדדי רגשות והן במדדי מרחק חברתי.
לקריאת העמוד
איך בליץ חוקתי מאיץ נסיגה דמוקרטית?
המאמר מנתח כיצד ארבעה תמריצים שהתלכדו סביב הקמת הממשלה ה-37 האיצו את השחיקה הדמוקרטית בישראל.
לקריאת העמוד
מה קורה כשמדעני מדינה מדברים לציבור בזמן נסיגה דמוקרטית?
המאמר מראה שמדעני מדינה בזמן משבר דמוקרטי נעים בין חובה מקצועית ואזרחית, מומחיות ציבורית, חשש מפוליטיזציה ותיווך תקשורתי.
לקריאת העמוד
למה שיעורי אזרחות הפכו לזירה של מאבק על דמוקרטיה ליברלית?
מיכל נויבאואר-שני מראה שלימודי אזרחות בישראל הפכו לזירת מעורבות ציבורית של מדעני מדינה, על רקע מחלוקת עמוקה סביב משמעות הרכיבים היהודי והדמוקרטי בזהות המדינה.
לקריאת העמוד
מה קורה לדמוקרטיה כשמבטלים את חובת הסבירות?
קרמניצר טוען שביטול עילת הסבירות משחרר את הממשלה והשרים מחובה מרכזית לפעול כנאמני ציבור, מחליש את היועצת המשפטית לממשלה ושומרי הסף, ומסכן מינויים, מנהל תקין, שירות ציבורי מגוון ואמון ציבורי.
לקריאת העמוד
איך מתקנים את בג״ץ בלי להפוך אותו למוסד מפלגתי?
המאמר טוען שמשבר הלגיטימציה של בג״ץ אינו נובע רק מתוצאות פסקי דין או מהרכב שופטים מסוים, אלא גם ממבנים מוסדיים של ההליך. הוא מציע לתקן את כללי העמידה, בירור העובדות, הרכבי השופטים ומינוי השופטים כך שיחזקו עצמאות, שקיפות ואמון בהליך.
לקריאת העמוד
למה המשבר החוקתי בישראל עובר דרך המשפט המינהלי?
המאמר טוען שהמשבר של 2023 חשף חולשה בתיאוריה החוקתית שהתפתחה מאז 1995: בישראל אין שכבה חוקתית קשיחה מעל חקיקה רגילה, וההגנה על ביקורת שיפוטית תלויה בעיקר במשפט מינהלי ובמאבק הציבורי סביבו.
לקריאת העמוד
איך דמוקרטיית הסכמה נקלעת למשבר רובני?
המאמר טוען שהמשבר החוקתי בישראל נובע מסתירה בין פוליטיקה קואליציונית יחסית לבין חוקה לא משוריינת, קיטוב גושי ובית משפט חזק שנעשה מוקד לעימות פוליטי.
לקריאת העמוד
איך קיטוב פוליטי הופך משבר חוקתי לבלתי פתיר?
המאמר טוען שהקיטוב בישראל תרם להיווצרות העימות החוקתי עם בית המשפט העליון והפך אותו לעז וקשה יותר לפתרון.
לקריאת העמוד
למה שליטה פוליטית במינוי שופטים היא ניסיון ללכוד את בתי המשפט?
המאמר טוען שהצעת 2023 למינוי וקידום שופטים אינה רק שינוי מוסדי, אלא מהלך שמעניק לממשלה ולקואליציה שליטה כמעט מלאה בבתי המשפט. הוא בוחן זאת דרך ההיגיון של השיטה הישראלית הקיימת, השינויים שחלו בה בשנים האחרונות, וההשוואה למודלים דמוקרטיים אחרים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
האם מחאה משבשת יכולה לעזור לבלום נסיגה דמוקרטית?
מחקר על מחאת 2023 נגד הרפורמה המשפטית ועל האופן שבו פעולות שיבוש לא-אלימות השפיעו על תמיכה וגיוס.
לקריאת העמוד
מה מגלה הפער בין המחאה נגד הרפורמה המשפטית לבין השתיקה בזמן המלחמה?
אדם שנער טוען שהמחאה נגד הרפורמה המשפטית גייסה שפה ליברלית אוניברסלית אך נמנעה לרוב מעיסוק בכיבוש ובאפליית אזרחים פלסטינים בישראל. הפער בין עוצמת המחאה ב־2023 לבין התגובה המוגבלת לפגיעה בזכויות בזמן המלחמה מעורר ספק לגבי עומק ההטמעה של ערכים ליברליים בישראל.
לקריאת העמוד
האם הרפורמה המשפטית באמת מתקנת את מהפכת שנות התשעים?
קריאה מחדש של מהפכת שנות התשעים כרקע להבנת רפורמת 2023–25 והמאבק על זהותה הדמוקרטית-ליברלית של ישראל.
לקריאת העמוד
מה קורה לדמוקרטיה כאשר המדינה עצמה מפורקת?
המאמר טוען שהמשבר הישראלי אינו רק פופוליזם, נסיגה דמוקרטית או מעבר לסמכותנות, אלא פרויקט של פירוק המדינה ותשתיותיה המוסדיות.
לקריאת העמוד
איך חברי כנסת מבינים דמוקרטיה בזמן משבר?
ניתוח איכותני של האופן שבו 72 חברי כנסת מהכנסת ה-24 מסגרו דמוקרטיה, זכויות ומוסדות לפי שיוך אידיאולוגי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
האם בית המשפט יכול לשמור על אחריות שלטונית במשטר היברידי?
איך ביקורת שיפוטית יכולה לשמור על אחריות שלטונית גם כאשר הדמוקרטיה אינה מלאה?
לקריאת העמוד
איך משבר חוקתי מעביר כוח מהכנסת לממשלה?
המאמר מראה כיצד משבר פוליטי ומשפטי סביב נתניהו, ולאחר מכן תקופת המלחמה, העבירו כוח מן הכנסת אל הממשלה והותירו את בית המשפט העליון כבלם מרכזי אך לא תמיד מספיק.
לקריאת העמוד
למה חוק הלאום מעלה שאלות עמוקות על שוויון ודמוקרטיה?
המאמר בוחן איך חוק הלאום משתלב בשאלות של רוב, שוויון אזרחי, חוקתיות ונסיגה דמוקרטית.
לקריאת העמוד
למה הרפורמה המשפטית היא פרויקט חוקתי פופוליסטי?
המאמר טוען שההפיכה המשפטית בישראל אינה שינוי מוסדי נקודתי בלבד, אלא פרויקט חוקתי פופוליסטי שמבקש לצמצם את סמכויות הרשות השופטת ולהרחיב מאוד את כוח הרשות המבצעת.
לקריאת העמוד
איך ההבטחה החוקתית בישראל נסוגה במקום להעמיק זכויות?
איך התחזקות הביקורת השיפוטית לוותה בהתנגדות פוליטית, פופוליזם ושחיקת זכויות.
לקריאת העמוד
איך מזהים נסיגה דמוקרטית בתוך תהליך החקיקה?
המחקר משווה דיונים בשלושה חוקי יסוד ומוצא שבכנסת ה-25 הופיעו יותר סימני נסיגה חקיקתית מאשר בכנסת ה-20.
לקריאת העמוד
מתי רפורמה משפטית הופכת לפגיעה בליבת הדמוקרטיה?
המאמר מציע לבחון שינויי כוח שיפוטי לפי השפעתם המצטברת על ליבת הדמוקרטיה: בחירות חופשיות, זכויות פוליטיות ואיזונים מוסדיים.
לקריאת העמוד
מתי צריך לעצור את הלבנה הראשונה בשחיקה דמוקרטית?
המאמר טוען שבמצבי שחיקה מצטברת בתי משפט צריכים לבחון תיקונים חוקתיים בהקשר רחב, ולא לחכות עד שהנזק הדמוקרטי יהיה שלם.
לקריאת העמוד
האם מתקפה על ארגוני חברה אזרחית מחלישה את הדמוקרטיה?
איך מימון זר וזהות אידיאולוגית משפיעים על יחס הציבור לעמותות בישראל.
לקריאת העמוד
מה קורה לשירות הציבורי כשהדמוקרטיה נשחקת?
המאמר בוחן את תגובותיהם של עובדי מדינה בישראל לשינוי המשפטי, ובמיוחד את הקשר בין תפיסת איום דמוקרטי לבין כוונות עזיבה, השמעת קול ומאמץ בעבודה.
לקריאת העמוד
האם נסיגה דמוקרטית היא רק ויכוח על בית המשפט?
למה הוויכוח על הרפורמה המשפטית תלוי גם בשאלה איזה סוג של דמוקרטיה ישראל היא?
לקריאת העמוד
האם איגודי עובדים יכולים להגן על הדמוקרטיה?
כיצד איגודי עובדים וקואליציות חברתיות־כלכליות יכולים להשפיע על מאבק בנסיגה דמוקרטית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
נסיגה דמוקרטית ואלימות פוליטית: מה קורה לתודעה הציבורית?
מחקר ישראלי על ההבדל בין הצדקת אלימות פוליטית לבין נכונות אישית לבצע אותה בזמן משבר דמוקרטי.
לקריאת העמוד
למה הדמוקרטיה הישראלית נקלעה למשבר?
הסבר קצר למשבר הישראלי דרך קיטוב, מוסדות חלשים ותמריצים פוליטיים.
לקריאת העמוד
מי תומך בנסיגה דמוקרטית, ולמה?
מחקר על מקורות התמיכה הציבורית ברפורמה המשפטית בישראל ובנסיגה דמוקרטית רחבה יותר.
לקריאת העמוד
איך צעדים קטנים יכולים לשנות דמוקרטיה שלמה?
המאמר טוען שאת הרפורמה המשפטית בישראל יש להבין כתמונה מצטברת של מהלכים משפטיים, ולא רק כתיקון יחיד, משום שהשילוב ביניהם עלול לשנות את מבנה המשטר.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מה הקשר בין נסיגה דמוקרטית לזכויות נשים?
המאמר טוען שהנסיגה הדמוקרטית בישראל מתבטאת גם בהחלשת ההגנות המשפטיות על שוויון מגדרי ובהכשרת הפרדה ואפליה בשם דת.
לקריאת העמוד