נסיגה דמוקרטית ופופוליזם
מאמרים על שחיקת מוסדות, פופוליזם סמכותני, משברים משטריים והצטברות צעדים שמחלישים דמוקרטיה.
מאמר יכול להופיע ביותר מנושא אחד כאשר הוא עוסק, למשל, גם בזכויות וגם במוסדות או גם בפופוליזם וגם בבית המשפט. בעמוד זה מופיעים 332 תקצירים שמשויכים לנושא.
חדש באתר
למדוד תמיכה בדמוקרטיה דרך עקרונות ומוסדות, מעבר לתווית הכללית
קלאסן, כוורי ועמיתיהם מפתחים מדד לתמיכה בדמוקרטיה ליברלית באמצעות שאלות על בחירות, זכויות והגבלת כוח השלטון. הבדיקה ב־19 מדגמים לאומיים מראה מדוע הסכמה עם המילה דמוקרטיה לבדה אינה מספקת. לצד מדד קצר, השאלון המורחב מאפשר לזהות אילו עקרונות זוכים לתמיכה ואילו מעוררים התנגדות.
לקריאת העמוד
חדש באתר
ביטחון ומידע ברוסיה: כשחקיקה דיגיטלית דוחקת פרטיות וחופש ביטוי
יבגני מויאקין ואלכסנדר טבצ׳ניק בוחנים את חוקי ירובאיה, החדשות הכוזבות ואי־הכבוד ברוסיה. הם טוענים שההסדרים מציבים איומים על פרטיות, הגנת מידע וחופש ביטוי, ומעניקים משקל יתר לאינטרסים של המדינה.
לקריאת העמוד
חדש באתר
הגנה על הדמוקרטיה מפני קיצוניות ימנית: כוח המדינה וחוסנה של החברה האזרחית
עמי פדהצור משווה תגובות לקיצוניות ימנית בארצות הברית, גרמניה וישראל. הוא מבחין בין דיכוי חריף, הגנה מוסדית וחיסון חברתי, ומדגיש שחברה אזרחית פעילה עשויה לצמצם את הצורך באמצעים הפוגעים בחירויות.
לקריאת העמוד
סיכון אלקטורלי והפער בין נשים לגברים בהצבעה לימין הפופוליסטי
אודליה אושרי ועמיתיה מציעים להסביר חלק מהפער המגדרי בהצבעה לימין הרדיקלי באמצעות רתיעה מסיכון אלקטורלי וחברתי. ניתוח השוואתי ומקרה גרמני מראים כיצד סיכויי ההצלחה של מפלגה והלגיטימיות הנתפסת שלה עשויים לשנות את הפער.
לקריאת העמוד
לאומיות כבסיס לשלילת הדמוקרטיה באיטליה הפשיסטית ובגרמניה הנאצית
נוגה וולף מנתחת את כתבי מוסוליני והיטלר כדי לברר כיצד קדימות מוחלטת של האומה יכולה לדחוק ערכים אנושיים אוניברסליים. היא מדגישה סולידריות המוגבלת לבני הקבוצה לצד הממד הגזעי של האידאולוגיות. הטיעון מאיר מנגנון היסטורי של שלילת דמוקרטיה באמצעות החלפת אמת המידה המוסרית.
לקריאת העמוד
איך תנועת חמשת הכוכבים שינתה את מרחב התחרות באיטליה?
דניאלה ג׳אנטי, קרן אומנסקי ואיתי סנד בוחנים את כניסת תנועת חמשת הכוכבים למערכת המפלגות באיטליה. שילוב סקרי מומחים עם מודל של הכרעות רוב מראה כיצד עמדה חריגה בסוגיית האיחוד האירופי סייעה לתנועה לבדל את עצמה. השינוי לא יצר ממד פוליטי חדש, אלא שינה את השימוש בממדים קיימים ואת מרחב התוצאות האפשריות. המחברים מדגישים שגם משברים ושינויים אלקטורליים אחרים תרמו לתהליך.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
עצמאות שיפוטית בעולם: מהתרחבות לבלימה ולשחיקה
ניר רותם מנתח נתונים מ־156 מדינות בשנים 1960–2018 ומבחין בין לחץ כללי על בתי משפט, הרחבתם ממניעים פוליטיים והדחת שופטים. קשרים לארגונים לא ממשלתיים בין־לאומיים נקשרו להגנה על עצמאות שיפוטית, ואילו השתייכות לארגונים בין־ממשלתיים לא ליברליים נקשרה לשחיקתה. לאחר 2008 בלטה היחלשות בתנופה הליברלית, אך דפוס השינוי לא היה זהה בכל מדדי הפגיעה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איום ולאומיות: מי נתפס כשותף לגיטימי בשלטון בישראל?
המחקר בוחן את גבולות ההשתייכות הפוליטית דרך עמדות של בני הרוב היהודי כלפי המיעוט הערבי־פלסטיני. נתוני פאנל מ־2022–2023 קושרים עמדות שילוב והדרה לשלושה סוגי איום: על האופי האתנו־לאומי, על הביטחון ועל הסדר המשטרי. הקשרים השתנו בין אשכולות של אמונות לאומיות ובין תקופת המאבק על השינויים המשפטיים לבין התקופה שלאחר 7 באוקטובר. פח׳ורי ופיינשטיין מציעים לנתח את הרוב כשחקן מגוון ונפרד מן המדינה, כדי להבין מתי אזרחות פורמלית מתורגמת ללגיטימציה להשתתף בשלטון.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מי מדבר בשם הדמוקרטיה? מסגור וגיוס במחאות בישראל
המחקר מנתח כיצד שני מחנות יריבים השתמשו בדמוקרטיה להצדקת מטרותיהם במאבק על השינויים המשפטיים ב־2023. באמצעות תצפיות משתתפות, ניתוח רשתות חברתיות וסקר אוכלוסייה, המחקר בוחן לא רק מסרים של מנהיגים אלא גם את התקבלותם בקרב אזרחים. המסגור הליברלי של מתנגדי השינויים הדהד דרך סיפור מוסרי, טיעון מוסדי והגנת זכויות, ונקשר להשתתפות במחאה. המחקר מכנה את השימוש המתחרה באותה מסגרת ניכוס חוזר של מסגור, ומראה מדוע עצם ההסכמה על המילה דמוקרטיה אינה מבטיחה הסכמה על משמעותה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מעקב אחר חקיקה אנטי־דמוקרטית: מאגר לבחינת נסיגה דמוקרטית בישראל
שומר ולביא מציעות לעקוב אחר נסיגה דמוקרטית באמצעות חקיקה, ולא רק באמצעות שינויים מוסדיים שכבר הושלמו. המאגר שלהן מסווג הצעות חוק בשבע קטגוריות, ובהן שינוי מערכת המשפט, פגיעה בזכויות, פוליטיזציה של השירות הציבורי ושליטה בתקשורת. ניתוח 497 הצעות בתקופת הממשלה ה־37 מצביע על פעולה מקבילה בכמה תחומים. החוקרות מדגישות גם קצב חקיקה מהיר ושימוש בהצעות פרטיות לצמצום הבקרה. המסגרת נועדה לאפשר לחוקרים ולציבור לזהות דפוס מצטבר מעבר לכל הצעה בודדת.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
שתי מציאויות חדשותיות במשבר השינויים במערכת המשפט
כץ מנתח כיצד ערוצים 12 ו־14 בנו סיפורים מתחרים על המשבר סביב השינויים במערכת המשפט. ערוץ 12 מוצג כמי שהדגיש סכנה לדמוקרטיה והגנה מוסדית, ואילו ערוץ 14 הדגיש השבת כוח לרצון העם ומאבק באליטות. הניתוח עוסק בשפה, בבחירת מקורות, במבנה הסיפור ובדימויים חזותיים ורגשיים. המחבר טוען שדפוסים אלה מחלישים בסיס עובדתי משותף, אך מבחין בין הטיית תקשורת מרכזית לתקשורת מפלגתית. המחקר מנתח תוכן של מדגם שידורים מצומצם ואינו מודד ישירות השפעה סיבתית על הצופים.
לקריאת העמוד
זהות לאומית וכללי המשחק הדמוקרטי: ארגנטינה ואורוגוואי בהשוואה
אלברטו ספקטורובסקי משווה את התהוות הזהות הלאומית והתרבות הפוליטית בארגנטינה ובאורוגוואי. טענתו היא שבאורוגוואי הסכמה בין כוחות פוליטיים על כללי המשחק שילבה את הדמוקרטיה בזהות הקולקטיבית, בעוד שבארגנטינה מחלוקות והדרה הותירו פתחים לפתרונות סמכותניים. ההשוואה מתמקדת בבניית הזהות לאחר העצמאות, בתפקיד מפלגות מרכזיות ובתקופות הסמכותניות של שנות השלושים. היא מצביעה על חשיבותה של הכרה הדדית בין יריבים בלי להציג תרבות דמוקרטית כביטוח מוחלט מפני שלטון סמכותני.
לקריאת העמוד
דתיות וערכים דמוקרטיים: התפקיד המתווך של סמכותנות
דפנה קנטי־ניסים בוחנת כיצד דתיות קשורה לתמיכה בערכים דמוקרטיים בקרב סטודנטים יהודים בישראל. במודל הנתמך בנתונים, הקשר עובר בעיקר דרך סמכותנות, ואילו התרומה הישירה של הדתיות מצומצמת. המחקר מבקש להבחין בין אמונה לבין דפוסי יחס לסמכות, לקונפורמיות ולמי שסוטים מן הנורמות. ההבחנה מסייעת להבין מתחים סביב זכויות מיעוטים וחופש ביטוי בלי לזהות באופן אוטומטי דתיות עם התנגדות לדמוקרטיה; עם זאת, סקר חד־פעמי של סטודנטים אינו מוכיח סדר סיבתי ואינו מייצג את כלל הציבור.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אישיות פוליטיקאים וחשיפה תקשורתית: היתרון של תכונות אפלות בסיקור אישי
החשיפה שמקבלים פוליטיקאים תלויה לא רק בכוחם המוסדי, אלא גם במפגש בין אישיותם לבין דפוסי הסיקור. אלון זויזנר, אלסנדרו נאי ויורגן מאייר משלבים הערכות מומחים של תכונות אישיות עם אזכורים בעיתונים של 159 מועמדים ב־85 מערכות בחירות ב־52 מדינות בשנים 2016–2022. בניגוד להשערתם הראשונית, יציבות אישיותית הייתה קשורה ליותר נראות במודל המרכזי, בעוד שלא נמצא יתרון כללי מובהק לתכונות אפלות או למוחצנות ופתיחות שנמדדו יחד. התמונה השתנתה בסביבות שבהן החדשות התמקדו בדמויות ובאישיות: שם נמצא קשר חזק יותר בין נרקיסיזם, מקיאווליזם ופסיכופתיה תת־קלינית לבין חשיפה. הממצאים לגבי דגש תקשורתי על שליליות חלשים יותר מבחינה סטטיסטית ונוגעים בעיקר לנרקיסיזם ולמקיאווליזם. המחקר מבוסס על קשרים תצפיתיים ועל הערכות מומחים, מודד עיתונות בלבד ואינו מאבחן אישיות קלינית או בוחן ישירות השפעה על הצבעה. תרומתו היא בהצבעה על מנגנון אפשרי שבו בחירות עריכה המעדיפות עימותים ודמויות עשויות להגדיל את הבמה של מנהיגים מניפולטיביים, בלי שזו תהיה כוונתם של העיתונאים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הפרדוקס של מולדובה: קיטוב שוחק דמוקרטיה אך גם מקשה על שלטון יחיד
מישה גיפסמן, דניס איבנוב ודינה רוזנברג טוענים שמולדובה אינה מחולקת בפשטות לשני מחנות קבועים של מזרח ומערב. הקיטוב מעלה את המחיר של הפסד פוליטי ומעודד פגיעה במוסדות, אך גבולות המחנות המשתנים וההצבעה נגד בעלי השלטון גם משמרים תחרות ומקשים על התבססות אוטוקרטיה. ניתוח סקרים, מדדים, נתוני קלפיות וראיונות מבחין בין הישרדותה של תחרות אלקטורלית לבין ההגנה הנדרשת על זכויות ומוסדות ליברליים.
לקריאת העמוד
לא רק פחד ממהפכה: לחץ ציבורי שכנע אליטה אוליגרכית להצביע בעד רפורמה
טוקה ס׳ איידט ורפאל פרנק בוחנים מדוע חברי אליטה שנבחרו במסגרת הפרלמנט הבריטי הבלתי־מתוקן תמכו בחוק שהחל לשנות את אותה מסגרת. המקרה הוא הקריאה השנייה של הצעת חוק הרפורמה ב־22 במרץ 1831, שעברה בבית הנבחרים כולו ברוב של קול אחד, 302 מול 301; בקרב 466 חברי הפרלמנט האנגלים שנכחו, 229 תמכו ו־237 התנגדו. החוקרים משווים שלושה הסברים: פחד ממהפכה, השפעת דעת הקהל וכדאיות פוליטית אישית או מגזרית. הם בונים מאגר ברמת 489 המושבים האנגליים ב־244 אזורי בחירה, ומחברים להצבעתו של כל חבר פרלמנט 2,726 אירועי מחאה בין ינואר 1828 ליום ההצבעה, אומדני משתתפים, עצומות בעד ונגד רפורמה, שיוך מפלגתי, מאפייני האזור והחבר, וצפי לרווח או הפסד מושבים לפי הצעת החוק. מודלי פרוביט עם שגיאות תקן מקובצות ברמת המחוז מראים שסטיית תקן נוספת בהיקף כלל המחאה במחוז — כ־58 אלף משתתפים — נקשרה לעלייה של 8.7 נקודות אחוז בהסתברות לתמוך בחוק. תוספת של 10,000 משתתפים במחאה שלווה נקשרה ל־1.6 נקודות אחוז, התארגנות שנגעה במפורש לרפורמה ל־2.5 נקודות אחוז, וכל עצומה נוספת נטו בעד הרפורמה ל־0.027 נקודת אחוז. אלימות עירונית הציגה אומדן גדול של 24 נקודות אחוז לכל 10,000 משתתפים כאשר נבחנה לבדה, אך אלימות כפרית לא השפיעה; כאשר אלימות, התארגנות לרפורמה ועצומות הוכנסו יחד, רק שני מדדי הלחץ הלא־אלים נשארו מובהקים. גם אינטרסים מוסדיים פעלו: נציגי מחוזות חקלאיים היו בעלי הסתברות גבוהה ב־27 נקודות אחוז לתמוך, וכל מושב נטו שהמחוז היה צפוי להרוויח הוסיף 0.7 נקודת אחוז במפרט המועדף. תרחישים נגדיים מציעים שמעבר מהרבעון התחתון לעליון באלימות עירונית היה מוסיף שמונה עד אחד־עשר תומכים, מעבר דומה בעצומות היה מוסיף כעשרה, והקצאת שני מושבים נוספים לכל מחוז הייתה יוצרת רוב אנגלי של 234 תומכים; אלה תחזיות מודל ולא אירועים שנצפו. תיקון לבחירה בהיעדרות, בדיקות ללא לונדון, מדדים חלופיים ומבחני פלצבו להצבעות ב־1810 וב־1822 שמרו על הדפוס העיקרי. עם זאת, המחקר תצפיתי: דיווחי העיתונות מחמיצים אירועים קטנים, המדדים מצמידים מחאה מחוזית לחבר פרלמנט, ומשתנים לא־נצפים עשויים להשפיע הן על מחאה והן על הצבעה. המסקנה הזהירה היא שדמוקרטיזציה אינה חייבת להיות מתנה של האליטה או כניעה למהפכה בלבד; לחץ ציבורי ממוקד ושלו יכול לשנות החלטות ברגע מכריע, בעוד שאינטרס עצמי ואיום באלימות ממלאים תפקידים אחרים ובשלבים אחרים של אותו תהליך.
לקריאת העמוד
כשתגובות־נגד ועקיפות אינן מרתיעות: ביקורת על תיקונים חוקתיים ובית המשפט העליון בברזיל
ניקולה טומסיני, פדרו ארקאין ריצטו ויניב רוזנאי בוחנים את הקשר בין ביקורת שיפוטית על תיקונים חוקתיים לבין התנהגות שופטים באמצעות מקרה בית המשפט הפדרלי העליון בברזיל, ה־STF. נקודת המוצא היא תאוריית הבחירה הרציונלית: שופטים מבקשים לקדם תוצאה מועדפת, אך עשויים להתפשר אם הם מצפים שהמחוקק יעקוף את פסק הדין או יגיב בצמצום סמכות, שינוי כללי גישה, שינוי הרכב, הדחה או פגיעה תקציבית. המאמר מכנה החלטה התואמת את העדפת המדיניות של השופט ״כנה״, והחלטה אסטרטגית של פתרון שני במעלה ״לא־כנה״; המונחים אינם שיפוט מוסרי של יושר. חוקת ברזיל מ־1988 העניקה לבית המשפט סמכויות רחבות לאחר יותר מעשרים שנות דיקטטורה צבאית, וסעיף 60(4) מגן מפני תיקונים המבקשים לבטל את הפדרציה, בחירות ישירות, חשאיות, כלליות ותקופתיות, הפרדת רשויות וזכויות וערבויות אישיות. ב־1993 קבע ה־STF שהוא מוסמך לפסול תיקון הסותר את ה״סעיפים הנצחיים״ הללו, אף שהחוקה אינה אומרת במפורש אם סמכות הביקורת על ״חוקים ומעשים נורמטיביים״ כוללת תיקונים. מכאן נוצרת מערכת ״אולטרה־חזקה״: המחוקק יכול עקרונית לתקן את החוקה ברוב של שלוש חמישיות בכל בית ובשתי הצבעות, אך בית המשפט יכול לבחון גם את התיקון העוקף ולפסול אותו. לכן כלי תגובת־נגד רבים תלויים בתיקון חוקתי שה־STF עצמו יקבע אם הוא פוגע בהפרדת הרשויות. הצעה 33/2011, למשל, ביקשה להכפיף פסיקות חוקתיות מסוימות לביקורת הקונגרס ולהצבעה עממית ולהעלות את הרוב הדרוש לפסילה; היא נגנזה, וגם אילו התקבלה היה בית המשפט יכול לבטלה. כללי הסמכות והגישה הרחבים מבטיחים כמעט שכל מחלוקת חוקתית חשובה תגיע לבית המשפט, ושינויים בגודל ההרכב או בסמכותו חשופים גם הם לביקורתו. לפי המחברים, מצב זה מפחית את הצורך של השופטים לחפש פשרה ומעביר למחוקק את הלחץ להציע פתרון שני במעלה. אולם המאמר אינו מוכיח שהסמכות גרמה בפועל לפסיקות נועזות: הניתוח תאורטי, ומכיר בכך שלגיטימציה ציבורית, פיצול פוליטי, הטיות קוגניטיביות, תקציב, הדחה ואמצעים חוץ־משפטיים עדיין יכולים להגביל שופטים. המסקנה היא בחירה נורמטיבית ולא המלצה פשוטה להעצים או להחליש בתי משפט. מי שמעדיף בית משפט חופשי לקדם את פרשנותו עשוי לתמוך בביקורת על תיקונים; מי שמעדיף דיאלוג ופשרה בין הרשויות עשוי לראות דווקא בפגיעוּת מסוימת לעקיפה מנגנון איזון.
לקריאת העמוד
לא רק אזרחי או אתני: ציר לניתוח לאומיות ימנית
מתאו עידו כהן טוען שהניגוד המקובל בין לאומיות ״אזרחית״ ל״אתנית״ אינו חד דיו לניתוח מפלגות ימין. שימוש רחב במושג אתניות מערבב מוצא ביולוגי עם שפה, היסטוריה, מנהגים ודת ועלול לסווג שמרנות תרבותית כימין רדיקלי; שימוש צר בשני המושגים משאיר ביניהם מרחב גדול שאינו אזרחי ואינו אתני. בהסתמך על ביקורות של מקס ובר ורוג׳רס ברובייקר, המאמר מפרק את ״אזור התרבות״ ומציע ציר של דרישות הולכות ומחמירות לחברות לאומית. בקצה האזרחי עומדים אמון במסגרת הפוליטית, ציות לחוק ואזרחות; אחריו מופיעים בסיס לשוני, היסטורי ודתי, שכל אחד מהם תובע מידה גדולה יותר של הומוגניות אך ניתן עקרונית לרכישה. בקצה האתני הצר עומד מוצא תורשתי — גזע, צבע עור או קשרי דם — שאי אפשר לרכוש ושאותו המחבר מציב מחוץ לגבולות הדמוקרטיה המודרנית. המאמר אינו מציב לאומיות אזרחית בקצה השמאלי: לטענתו גם לאומיות אתנית כוללת בדרך כלל מוסדות אזרחיים, ואילו הניגוד המלא ללאומיות הוא אנטי־לאומיות. לאומיות שמרנית ממוקמת באזור התרבות משום שהיא משלבת מוסדות משותפים, שפה ומנהגים, דוחה בסיס ביולוגי ונשמרת מריחוק מסוים גם מבסיס דתי מחייב. המסגרת מאפשרת להגדיר ״הדבקה ימינה״ כתנועה של מפלגה שמרנית אל מדיניות המבוססת על תורשה ביולוגית, ולעומתה ״חגורת בידוד״ כגבול רעיוני ומוסדי מול לאומיות כזאת. זהו מאמר נורמטיבי ותיאורטי, לא מבחן אמפירי של מפלגות ולא סולם מדידה שעבר תיקוף. המחבר מדגיש שגם שפה ומסורת אינן מוצדקות תמיד, ושהישארות בתוך גבולות הציר היא תנאי הכרחי בלבד ללגיטימיות; יש לבחון בנוסף פלורליזם, זכויות אדם ויחס להגדרה עצמית של קבוצות אחרות.
לקריאת העמוד
הדמוקרטיה ההודית השתרשה דרך טוב משותף שאפשר למיעוטים להיאבק על מקומם
אורנית שני מבקשת להסביר כיצד דמוקרטיה רחבת־היקף השתרשה בהודו בתנאים שתאוריות מערביות רבות ראו כבלתי אפשריים: עוני ואי־אוריינות נרחבים, חלוקות עמוקות של קסטה, שפה, דת ומעמד, אלימות ועקירה בעקבות החלוקה, ושילובם של יותר מ־500 נסיכויות אוטוקרטיות ברובן. תשובתה אינה מייחסת את ההצלחה להסכמה מלאה או לחזון של אליטה יחידה. היא מצביעה על יצירתו של ״טוב משותף״ מוחשי ואמין — מסגרת שבה קבוצות שונות יכלו לראות עצמן חלק מן הריבונות ומן העתיד, ובה בעת להוסיף להתווכח על שייכות, זכויות וחלוקת משאבים. המאמר הוא סינתזה היסטורית הנשענת על מחקר חדש ועל חומר ארכיוני, ומתמקדת בשלושה תהליכים קשורים. הראשון הוא עיצוב החוקה בין דצמבר 1946 לנובמבר 1949. במקום עם כ־340 מיליון תושבים ומיעוטים חופפים רבים, החוקה ניסתה לשלב חירות ושוויון של היחיד עם מאבק בדיכוי חברתי וכלכלי ועם מטרה קולקטיבית. התביעות של קבוצות לשוניות, קסטות, מקצועות, שבטים ודתות לא התלכדו לקו שבר יחיד; הן אילצו את המדינה לדון שוב ושוב בגבולות האזרחות, הייצוג וההגנה. התהליך השני הוא הכנת הבחירות הראשונות עוד לפני השלמת החוקה. האספה המכוננת אימצה זכות בחירה אוניברסלית באפריל 1947, ועבודת הרישום החלה בספטמבר אותה שנה. רישומם של יותר מ־173 מיליון בני אדם לא היה רק מבצע טכני: ארגוני אזרחים קמו כדי להבטיח שחבריהם יופיעו ברשימות, ותושבים שנחשבו קודם נתינים החלו לפעול כסוכני ריבונות. הבחירות נערכו בין 25 באוקטובר 1951 ל־21 בפברואר 1952 ב־27 מדינות, עם 489 מושבים בני תחרות לבית העם ו־3,283 מושבים באספות המדינתיות. התהליך השלישי הוא חלוקת משאבים ופיתוח. בשנות החמישים, מול מחסור במזון, עוני ושיקום פליטי החלוקה, פיתוח כלכלי וחברתי במסגרת של שוויון הוצג כטוב משותף וכבסיס לאחדות; קבוצות המשיכו להיאבק על הכרה, גבולות לשוניים, ייצוג והקצאה. שני טוענת שהסכסוכים האלה לא היו רק תקלה. כל עוד הסדר נשאר פתוח לתביעות, הם נתנו לאזרחים דרכים לפעול בתוך הדמוקרטיה ולדמיין הכללה עתידית. זה אינו סיפור על תור זהב: המאמר מזכיר את סיפוח היידראבאד באלימות ב־1948, הדחת הממשלה הקומוניסטית הנבחרת בקרלה ב־1959, 21 חודשי שלטון החירום בשנים 1975–1977, שלטון צבאי ומיליטריזציה באזורים שונים והדרה מתמשכת של אוכלוסיות שבטיות. דווקא ההכרה בכשלים מאפשרת להבין את העמידות בלי לייפות אותה. לסיום המאמר קושר את המשבר המאוחר יותר לצמצום המרחב הפתוח הזה: מאז 2014, וביתר שאת מאז 2019, לאומנות הינדואית, מדיניות נגד מיעוטים והחלשת מוסדות עצמאיים מצרות את האפשרות לדמיין טוב משותף מכליל. ההיסטוריה המוקדמת אינה מתכון שניתן להעתיק, אך היא מלמדת שעמידות דמוקרטית אינה דורשת היעדר מחלוקת. היא דורשת מוסדות המאפשרים לקבוצות שונות להפוך את המחלוקת לתביעה על חלק משותף במדינה, במקום להפוך אחת מהן לבלתי שייכת.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מפלגות המרוכזות סביב אדם אחד נוטות להעדיף דמוקרטיה ישירה, רובנית ופחות ליברלית
טריסטן קלינגלהפר וגדעון רהט מעבירים את הדיון על נסיגה דמוקרטית מן העמדות המוצהרות של מפלגות אל האופן שבו הן עצמן מאורגנות. הם שואלים אם מפלגה שמרכזת סמכות סביב בעלים או מנהיג יחיד תומכת גם בדגם דמוקרטי אחר ממפלגה שבה הכוח מפוזר בין פוליטיקאים, פעילים ומוסדות קולגיאליים. לשם כך הם משלבים את PPDB Round 2 ואת V-Party, ובניתוח היחס לדמוקרטיה ישירה גם את סקרי המומחים CHES מן השנים 2017 ו־2019. המדגם המרכזי כולל 194 מפלגות ב־38 מדינות שאוכלוסייתן עולה על מיליון ושדורגו חופשיות בשנים 2015–2019; לטביה וסלובקיה הוצאו בשל מחסור בנתונים. הארגון המפלגתי מתואר באמצעות חמישה טיפוסים — מפלגה אישית, מפלגת מנהיג, מפלגה קולגיאלית, מפלגת רשת ומפלגת תנועה — המבחינים בין פרסונליזם ריכוזי למבוזר. שלוש משפחות של העדפות דמוקרטיות נבחנות בנפרד: ייצוג לעומת הכרעה ישירה, ליברליות לעומת אי־ליברליות, והסכמה המגינה על מיעוטים לעומת רובנות. הקשר העקבי ביותר נמצא במפלגה האישית, שבה אדם יחיד מחזיק כוח מרכזי: היא נקשרה לתמיכה רבה יותר בדמוקרטיה ישירה, לציון נמוך יותר בליברליות ולציון נמוך יותר בדמוקרטיית הסכמה. במודל הדמוקרטיה הישירה, המבוסס על 78 מפלגות, מקדם המפלגה האישית היה 1.96; במודל הליברליות, עם 193 מפלגות, המקדם היה −0.91; ובמודל ההסכמה, עם 194 מפלגות, הוא היה −1.78. מנגד, מפלגות תנועה — צורה מבוזרת שבה לפעילים עצמאות והשפעה — נקשרו לליברליות ולדמוקרטיית הסכמה, אך לא להעדפה מובהקת של דמוקרטיה ישירה. התוצאות לגבי מפלגות מנהיג ומפלגות רשת אינן חד־משמעיות, ומשפחות מפלגתיות כגון מפלגות ירוקות או ימין פופוליסטי מסבירות חלק גדול מן ההבדלים. לכן המאמר אינו טוען שמבנה ארגוני לבדו יוצר עמדה דמוקרטית, אלא שמפלגה היא גם סביבת תמריצים וניסיון: מי שפועל בארגון הנשען על סמכות אישית עשוי לראות שלטון ישיר ורובני כטבעי יותר, ואילו פיזור כוח פנימי עשוי להתיישב עם בלמים, זכויות מיעוט והסכמה. מבחינה ליברל־דמוקרטית, המשמעות היא שהערכת סיכון אינה יכולה להסתפק במצע. גם השאלה מי שולט במפלגה, באמצעות אילו מוסדות ועד כמה אפשר לחלוק על המנהיג, עשויה לספק מידע על כללי המשחק שהמפלגה תרצה לקדם בשלטון. עם זאת, הנתונים הם תצפיתיים ומבוססי הערכות מומחים, ולכן הם מצביעים על קשרים השוואתיים ואינם מוכיחים סיבתיות או מנבאים בוודאות את התנהגותה של מפלגה מסוימת.
לקריאת העמוד
התאמה אישית ופופוליזם חולקים הבטחה: לחשוף רצון ״אותנטי״ בלי תיווך
ערן פישר מבקש להסביר מדוע האליטה הטכנולוגית והפופוליזם בן זמננו עשויים להיראות יריבים תרבותיים ובכל זאת לחלוק תשתית רעיונית. נקודת הפתיחה היא נוכחותם הבולטת של מנהלי חברות הטכנולוגיה בהשבעתו השנייה של דונלד טראמפ בינואר 2025, אך המאמר אינו טוען שהם נעשו פופוליסטים מסיבות זהות או שהטכנולוגיה גרמה לעליית טראמפ. זהו חיבור תאורטי־פסיכו־חברתי, לא מחקר סיבתי או היסטורי, והוא מתמקד בזרם האנטי־אליטיסטי, האנטי־היררכי והאנטי־ביקורתי של הפופוליזם. טענת הליבה היא שההתאמה האישית הדיגיטלית והפופוליזם מציעים תשובה דומה לשתי שאלות: מהו הרצון האמיתי של אדם או של העם, וכיצד ניתן להגיע אליו. ההתאמה האישית היא מכלול של פלטפורמות, איסוף נתונים ואלגוריתמים העוקבים אחר פעולות המשתמש, מסיקים מהן העדפות ומכוונים בהתאם תוכן ושירותים. ברובד הגלוי היא ממשיכה את ההבטחה הליברטריאנית של האינטרנט לפרק היררכיות, לעקוף עורכים ואוצרים ולהעניק לפרטים בחירה ויכולת ייצור והפצה. ברובד העמוק יותר, לפי פישר, היא מבטיחה לפטור את האדם מן העבודה של בירור רצונו: המכונה אמורה לדעת מה הוא רוצה עוד לפני שניסח, נימק או ביקר את הרצון הזה. כדי לבסס את הקשר בין סדר ידע לסדר פוליטי, המאמר נשען על שייפין ושאפר ועל הוויכוח בין בויל להובס: דרכים שונות לקבוע אמת מדעית נשאו איתן דגמים שונים של סמכות, הסכמה וסדר חברתי. הוא נעזר גם בניתוחו של אוטו מאייר לשעון כמטפורה פוליטית, ששימשה פעם להצדקת סמכות ריכוזית ופעם לדימוי של סדר ליברלי ספונטני. בתחום התרבות, ההתאמה האישית מציעה לפרק את ״התרבות״ כמערכת אחידה והיררכית שבה מפיקים, עורכים ואוצרים מחליטים מה ראוי, ולהחליפה בשדה מפוצל המותאם לכל משתמש. המעבר מבחירה רחבה ב־Web 1.0 לייצור משתמשים ב־Web 2.0 מוצג כהגשמת הבטחה אנטי־תיווכית, אך אלגוריתמי ההמלצה מוסיפים שלב: הם אינם רק מרחיבים בחירה אלא בוחרים בשם המשתמש. מכאן נובעים שני פרדוקסים. אנטי־אליטיזם דיגיטלי תלוי במומחיות חדשה של מדעני נתונים, מהנדסים וטכנו־בירוקרטים ובבעלות מרוכזת של ענקיות פלטפורמה; והבטחה להעצים אינדיבידואליות עלולה לרוקן אותה מן היכולת הרפלקסיבית, המנומקת והביקורתית שמאפשרת אוטונומיה. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא אזהרה מושגית: הסרת שערי כניסה ומתווכים יכולה להרחיב השתתפות, אך דמוקרטיזציה אינה רק סיפוק מיידי של רצונות שנמדדו בהתנהגות. דמוקרטיה ליברלית תלויה גם בדיון, הצדקה, תיקון עצמי, מומחיות הניתנת לביקורת וריבוי מוסדות; אם רצון העם או היחיד מוצג כנתון גולמי שהאלגוריתם רק חושף, המרחב שבו הרצון מתעצב ונבחן נעשה בלתי נראה.
לקריאת העמוד
מתי דמוקרטיות מסייעות למשטרים במלחמות אזרחים?
המאמר בוחן סכסוכים פנימיים שנעשו בינלאומיים באמצעות סיוע של מדינות לממשלות הנלחמות במורדים. המחברים שואלים כיצד סוג המשטר של המדינה המסייעת ושל הממשלה הנאבקת קשור להחלטה לתמוך בה. הם בודקים שלוש השערות: שדמוקרטיות יסייעו לאוטוקרטיות פחות מכפי שאוטוקרטיות יסייעו להן; שדמוקרטיות יסייעו לדמוקרטיות יותר מכפי שאוטוקרטיות יסייעו להן; ושככל ששתי המדינות דמוקרטיות יותר, גדלה ההסתברות שאחת תסייע למאבקה של האחרת במורדים. בסיס הבדיקה כולל את כלל מקרי הסיוע החיצוני המתועדים במלחמות פנימיות בשנים 1975–2000. שתי ההשערות הראשונות זוכות לתמיכה חלקית בלבד, ואילו ההשערה השלישית מאוששת. בהשוואה בין ההסבר הנורמטיבי להסבר המבני של תיאוריית השלום הדמוקרטי, המחברים מוצאים תמיכה עמידה רק בהסבר הנורמטיבי. בכך המאמר מרחיב את הדיון בשלום הדמוקרטי מן היחסים בין מדינות גם אל התערבות במלחמות בתוך מדינות. התמונה המצטברת מורכבת יותר מכלל פשוט של סולידריות בין משטרים: המדרג הדמוקרטי של שני הצדדים מסביר יותר מן הסיווג של צד אחד בלבד.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אזרחות מחיקה: המעמד הרשמי נשאר, אך הזכויות נעשות תלויות בנאמנות
גל לוי מציע את המושג ״אזרחות מחיקה״ לתיאור מצב שבו אזרחותו הפורמלית של מיעוט נשארת בתוקף, אך היכולת לממש את הזכויות הכרוכות בה נעשית שברירית וניתנת להשעיה בפועל. המאמר מתמקד ברדיפה של אזרחים ערבים־פלסטינים בישראל לאחר מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 ובמהלך המלחמה בעזה, וממקם אותה בתוך היסטוריה ארוכה של הכלה מסויגת, הפרדה וחשד ביטחוני. בניגוד להסברים המתמקדים רק בחוק ובמוסדות המדינה, לוי בוחן כיצד אזרחים יהודים מן הקבוצה הדומיננטית משתמשים בתלונות, פיקוח על רשתות חברתיות, מחאה ולחץ על מעסיקים כדי לקבוע מי רשאי לדבר, להתאבל ולהופיע במרחב הציבורי. הוא מחבר את הפעולות האלה ל״אזרחות פרפורמטיבית״ ול״אזרחות רגשית״: מעשים אזרחיים אינם בהכרח מרחיבים זכויות, ורגשות כמו פחד, חרדה ואהבת מולדת יכולים לשמש גם לסימון אזרחים אחרים כאיום. המקרה המרכזי הוא הזמרת והחוקרת דלאל אבו אמנה, שהפכה ממי שפנתה למשטרה בשל איומים לחשודה, נעצרה ונשארה יעד להפגנות ליד ביתה וללחץ על מקום עבודתו של בעלה גם לאחר סגירת ההליך נגדה. המאמר מצרף למקרה דיווחים על הליכים נגד סטודנטים ועובדים, נתוני סקרים, ניתוח שיח ברשת וריאיון עם דיילת בדואית המכונה ״דוניא״. סיפורה של דוניא מדגים כי מסלול של שירות אזרחי, עבודה במוסד ישראלי ושימוש בעברית אינו מבטיח הכלה, מפני שדיבור בערבית או מבטא ערבי עדיין יכולים לעורר תלונה; לצד זאת, הגנה פעילה מצד עמיתים ומנהלים מראה שאחריות הדדית יכולה לשנות את החוויה המוסדית. הטענה אינה שכל האזרחים היהודים פועלים כך או שכל ביטוי של חשש ביטחוני הוא רדיפה, אלא ששיתוף פעולה גלוי וסמוי בין אזרחים, פוליטיקאים ומוסדות יוצר סמכות לא־רשמית לשיטור גבולות האזרחות. בכך המאמר הופך את הנסיגה הדמוקרטית מתהליך שמתרחש רק בפרלמנט, בבית המשפט או בממשלה לתהליך יומיומי שבו בעלי מעמד בטוח יותר מצמצמים את מרחב הזכויות של שכניהם ועמיתיהם. לוי מחדד ש״אזרחות מחיקה״ אינה שם נוסף לאזרחות מדרגה שנייה בלבד: היא מדגישה את האפשרות שכל פעולה ישירה או מיוחסת תפעיל במהירות מנגנון חברתי ומוסדי שמוחק את הגנת האזרחות בלי למחוק את הרישום המשפטי. זהו ניתוח איכותני ופרשני הנשען על שלושה סיפורים אישיים ועל נתונים מצרפיים ממקורות משניים, ולכן אינו מודד את שכיחות התופעה ואינו מוכיח קשר סיבתי כללי. תרומתו היא בזיהוי מנגנון דמוקרטי מסוכן: זכויות אזרחיות ורגשות שייכות יכולים לשמש לא רק להתנגדות לכוח, אלא גם להפעלת כוח מלמטה נגד קבוצה פגיעה.
לקריאת העמוד
כשתוכנית האזרחות מתחלפת עם השלטון: שני דגמים מתחרים של צעיר דמוקרטי בפולין
מרטינה אלריאן, מירי ימיני וקטרז׳ינה יאסיקובסקה בוחנות כיצד קיטוב פוליטי נכתב לתוך תוכנית הלימודים באזרחות בפולין. הן משוות בין Historia i Teraźniejszość (HiT), שהונהגה ב־2022 בידי ממשלת חוק וצדק הימנית, לבין Edukacja Obywatelska (EO), שפותחה בידי הממשלה המרכז־שמאלית שנבחרה ב־2023 ונועדה להיכנס לבתי הספר בספטמבר 2025. החוקרות ערכו ניתוח תמטי נפרד של שני מסמכי הליבה המשפטיים, תחילה בעזרת קטגוריות מן הספרות ובהמשך תוך פתיחות לתמות חדשות, ובחנו אזרחות וממשל, השתתפות ופעילות צעירים, פיתוח מיומנויות, ומבט לאומי לעומת גלובלי. את ההשוואה הן ארגנו גם לפי חמישה ממדים של מוסדיות דיסקורסיבית: רעיונות, זירות, שחקנים, שפה ולגיטימציה. HiT מעניקה מקום מרכזי להיסטוריה הפולנית שאחרי 1945, לערכים לאומיים, לקתוליות ולהעברת ידע קבוע מראש; היא מזכירה דיאלוג וחברה אזרחית אך מציעה מעט מרחב לבירור ביקורתי ולהשפעת תלמידים. EO מגדירה שש מיומנויות, ובהן אוריינות מידע, גיבוש עמדה, דיאלוג מכבד, פתרון בעיות, השפעה אזרחית והתנהלות מול המינהל. היא מבקשת מן התלמידים לנתח קיטוב, לזהות חדשות כזב, לבחון שחיתות וזכויות, ולבצע ארבע מתוך 18 פעילויות מעשיות כגון דיון, פנייה לרשות, פרסום עמדה, קמפיין, תקציב השתתפותי ואף הכנת מסמכים לרישום הפגנה. ההבדל מופיע גם בדת, גלובליזציה, זכויות אדם, האיחוד האירופי ואקטיביזם סביבתי: HiT ממסגרת אותם בעיקר דרך מורשת נוצרית, איום וזהות לאומית, ואילו EO נותנת יותר מקום לגיוון, לפיקוח אזרחי ולגיבוש עמדה עצמאי. עם זאת, EO משאירה למורים בחירת דוגמאות וחומרים רבים, מעמיסה דרישות, ומעמדה הפקולטטיבי עלול לייצר פער בין בתי ספר ואזורים. המחקר מנתח טקסטים ולא שיעורים: EO טרם יושמה בזמן כתיבת המאמר, ולכן אין בו תצפיות, ראיונות עם מורים ותלמידים או ראיות לשינוי בהתנהגות אזרחית. תרומתו היא להראות שגם מעבר לתוכנית משתפת אינו פתרון אוטומטי; כאשר תוכניות מתחלפות במהירות עם הקואליציה, החינוך האזרחי נעשה ״כדור פוליטי״, רצף הלמידה נפגע והמורים נדרשים לתווך מחלוקת בלי תמיכה מספקת. בדמוקרטיה מקוטבת, השאלה אינה רק אילו עובדות מלמדים אלא איזה סוג של אזרח רשאי לשאול, לחלוק, לפקח ולפעול.
לקריאת העמוד
השתלבות מצמצמת רק מעט את פער ההצבעה: הדרה מחזקת הצבעה קבוצתית של מוסלמים באירופה
אודליה אושרי ורעות איצקוביץ׳־מלכה שואלות מדוע אזרחים מוסלמים בדמוקרטיות מערב־אירופיות תומכים במפלגות שמאל בשיעור גבוה בהרבה מאזרחים שאינם מוסלמים גם כאשר הם משתלבים בחברה. הן מנתחות את כל עשרת גלי הסקר החברתי האירופי מן השנים 2002–2020 ב־18 מדינות וב־151 מדגמי מדינה־שנה, ומשלבות מאפייני משיבים עם סיווג מפלגות, כוח אלקטורלי של הימין הרדיקלי ומדדי פשעי שנאה אזוריים בבריטניה. במדגם, 55.9 אחוזים מן המצביעים המוסלמים תמכו בשמאל לעומת 25 אחוזים מן הלא־מוסלמים; מודל הבסיס העריך פער של 32 נקודות אחוז. המודלים מביאים בחשבון גיל, מגדר, השכלה, דתיות, אידאולוגיה, עניין ואמון פוליטיים, צפיפות יישוב, פגיעוּת תעסוקתית ושפה בבית, וכן אפקטים קבועים למדינה ולשנה. השתלבות כלכלית ולשונית אכן קשורה לפחות תמיכה מוסלמית בשמאל, אך בניתוח נגדי שבו הוחלפו המאפיינים הממוצעים של הקבוצות הצטמצם הפער החזוי רק בחמש עד שבע נקודות אחוז. לעומת זאת, דיווח של מוסלמים שהם שייכים לקבוצה המופלית בגלל דת, מוצא או שפה, וכן עלייה בשיעור הקולות או המושבים של הימין הרדיקלי, נקשרו להסתברות גבוהה יותר להצבעה לשמאל אצל מוסלמים ובכיוון שונה אצל לא־מוסלמים. המחברות מפרשות זאת דרך זהות בולטת וגורל מקושר: כאשר קבוצה נתפסת כמותקפת, האינטרס הקבוצתי מקבל משקל רב יותר בבחירה. ניתוח בריטי משלים חיבר נתוני סקר לשיעורי פשעי שנאה גזעיים או אתניים בעשרה אזורים; משום שהנתונים אינם מזהים קורבנות מוסלמים, הוא בחן מהגרים מן הדור הראשון מארצות לא־מערביות. ההסתברות החזויה שלהם לתמוך בשמאל עלתה מכ־0.3 באזורים בעלי שיעור פשעים נמוך ליותר מ־0.75 בקצה הגבוה. אלה קשרים תצפיתיים, לא הוכחה שהדרה גורמת להצבעה: הסקר אינו דוגם מיעוטים במיוחד, מנגנון הזהות לא נמדד ישירות והניתוח הבריטי מחליף אוכלוסייה ומדד. למרות המגבלות, המאמר מראה שהשתלבות והדרה אינן תהליכים מנוגדים ופשוטים; חברה יכולה לשלב יחידים כלכלית ובאותו זמן לשלוח לקבוצתם אותות פוליטיים וחברתיים שמחזקים גבולות וזהות קבוצתית.
לקריאת העמוד
האצלת הדיון לבינה מלאכותית עלולה לנוון כישורים של תבונה ציבורית
אביגיל פרדמן מציעה להעריך בינה מלאכותית בדיון דמוקרטי לא רק לפי איכות התשובות שהיא מפיקה, אלא לפי הפעולות האנושיות שהיא מאפשרת או מחליפה. היא נשענת על תפיסה של תבונה ציבורית כידידות אזרחית: אזרחים אינם רק מקבלים החלטה שניתן להצדיק באופן מופשט, אלא מנמקים זה לזה, מקשיבים, מפתחים בסיס משותף ופועלים יחד מתוך הכרה במעמדם המוסרי השווה. לתפיסה זו שלושה רכיבים מחוברים — מחויבות משותפת לשיתוף פעולה הדדי, דיון כפרקטיקה ממשית, והבנה בין־סובייקטיבית שנוצרת ביחסים. כדי לקיים אותה דרושים קרבה ומרחבים משותפים, נוכחות גופנית והפעלה חוזרת של ארבעה כישורים: צדק כהצדקת נימוקים לאחרים, פעולה משותפת, סבלנות כלפי מחלוקת ותשומת לב מוסרית שמזהה את הזולת כסוכן הראוי להצדקה. ״ניוון כישורים״ מתרחש כאשר טכנולוגיה מצמצמת הזדמנויות לתרגל יכולת עד שהיא נחלשת, גם אם האדם ממשיך להחזיק ידע תיאורטי. המאמר מיישם טענה זו על כמה סביבות. מערכות המלצה עלולות לבנות בסיס ידע אישי המכוון למעורבות במקום בסיס אפיסטמי משותף; פלטפורמות דירוג והצבעה מרכזות בחירות נפרדות אך אינן דורשות מתן טעמים לאדם שחולק עליהן; עזר אישי מבוסס בינה מלאכותית עשוי לנסח נימוק משכנע במקום שהאזרח יתאמץ להבין את עמדת האחר; וכלי יצירת תוכן, הנחיה ומתינות עשויים לארגן, לתרגם, לסכם ולסנן שיח אך גם להסיר את המפגש שבו מתפתחים אמון ופעולה משותפת. פרדמן מכירה ביתרונות של מהירות, קנה מידה, תרגום, ארגון טיעונים ושיפור ההבנה, ואינה מציעה להוציא טכנולוגיה מכל דיון. הטענה היא שהסתמכות לא־ביקורתית משנה את סביבת הפעולה: במקום תהליך בין בני אדם עלולה להישאר משימת דירוג או אישור של תוצר אלגוריתמי. גם אם מגדירים תבונה ציבורית רק כאידיאל של לגיטימציה ולא כפרקטיקה, נותרת בעיית ״הבטחה הדדית״: אזרח צריך לדעת שגם אחרים מחויבים לעקרונות משותפים, וכלי אישי אטומיסטי אינו מאפשר לראות את המחויבות הזאת. זהו מאמר פילוסופי־מושגי, לא מחקר אמפירי שמודד ירידה בכישורים או מוכיח שכל מערכת בינה מלאכותית פוגעת באמון. המסקנה המוסדית שלו היא לעצב חלוקת עבודה שבה כלים דיגיטליים מסייעים במשימות מוגבלות אך אינם מחליפים מרחבים פיזיים, מפגשים משותפים והזדמנויות חוזרות לנמק, להקשיב ולהחליט יחד. בדמוקרטיה, יעילות הפלט אינה המדד היחיד; גם שימור היכולת של אזרחים להיות מחברי ההצדקה הציבורית הוא תוצאה פוליטית מרכזית.
לקריאת העמוד
הנסיגה הדמוקרטית שוחקת את ההגנה הבינלאומית על הזכות לממשל דמוקרטי
עמיחי מגן בוחן מחדש את הטענה שנוצרה לאחר המלחמה הקרה ולפיה המשפט הבינלאומי מכיר בזכות בת־אכיפה לממשל דמוקרטי. הוא יוצא מן השינוי ההיסטורי שהתרחש בין 1974 ל־2004: מספר הדמוקרטיות גדל, ארגונים בינלאומיים אימצו תנאי חברות דמוקרטיים, ניטור בחירות נעשה מקובל והקהילה הבינלאומית הגיבה לעיתים להפיכות. על הרקע הזה טען תומס פרנק בראשית שנות התשעים כי האדישות המסורתית של המשפט הבינלאומי לצורת המשטר הפנימית מתחלפת ב״זכאות דמוקרטית״. מגן מציע לראות בזכאות הזאת מבנה בן ארבע שכבות שאפשר להפריד ביניהן. בשכבה הראשונה עומד העיקרון שלפיו צורת המשטר אינה עניין פנימי מוחלט והמשפט הבינלאומי רשאי להציב לה גבולות. בשכבה השנייה נמצאים הגדרה עצמית, זכויות אדם, השתתפות פוליטית ובחירות תקופתיות — יסודות שנבנו לאורך המאה העשרים ומקשרים לגיטימיות שלטונית לרצון הציבור. השכבה השלישית היא הטענה השאפתנית יותר שזכות לממשל דמוקרטי התגבשה לנורמה של המשפט הבינלאומי המנהגי. השכבה הרביעית היא יכולת האכיפה באמצעות תנאי חברות וסיוע, ניטור בחירות, אי־הכרה בשלטון שתפס כוח שלא כדין, סנקציות ולעיתים צעדים קולקטיביים חריפים יותר. שתי השכבות העליונות נוצרו בתקופה קצרה וחריגה של עליונות ליברלית אחרי המלחמה הקרה; לכן הן תלויות במיוחד בהמשך של פרקטיקה מדינתית ובתחושה משפטית שהפרקטיקה מחייבת. המאמר מצביע על עצירת ״הגל השלישי״ של הדמוקרטיזציה, על ירידה באיכות משטרים דמוקרטיים, על שחיקה מוסדית בידי מנהיגים נבחרים ועל התחזקות מדינות סמכותניות. הוא גם מדגיש שהזכאות הייתה שנויה במחלוקת מלכתחילה: היא הסתפקה לא פעם בבחירות במקום בדמוקרטיה עמוקה, לא פתרה את הגירעון הדמוקרטי בזירות על־לאומיות, ונחשדה ככלי להתערבות חיצונית. בשטח מזהה מגן היחלשות של מחויבות בינלאומית: תגובות רפות להפיכות בתאילנד ובמצרים, ירידה במשקלם של קריטריונים דמוקרטיים בהכרה במדינות חדשות, והיעלמות ההתייחסות לדמוקרטיה מהצהרות מאוחרות יותר על מדינה פלסטינית. אלה אינן הוכחות לכך שהזכות נעלמה, והמאמר נזהר מפסק דין היסטורי על סמך עשור אחד; הן כן מראות שפחות מדינות מוכנות לשלם מחיר כדי לאכוף אותה. המסקנה היא מבנית ולא בינארית: גם אם האכיפה והמעמד המנהגי ייחלשו, הזיקה הוותיקה בין משפט בינלאומי, זכויות פוליטיות ולגיטימיות דמוקרטית עשויה להחזיק מעמד. לשם הגנה על השכבות הפגיעות מציע המאמר לפתח אמנות חדשות לממשל דמוקרטי, ובפרט לחבר השתתפות ובחירות לשלטון החוק ולא רק למבחן אלקטורלי דק. זהו ניתוח שנכתב ב־2015, ולכן הדוגמאות האמפיריות והערכת מגמת הנסיגה מוגבלות לתקופה שקדמה לפרסום; תרומתו המתמשכת היא המסגרת שמסבירה מדוע נסיגה דמוקרטית משנה בהדרגה גם את תוכנו ואת כוחו של המשפט הבינלאומי.
לקריאת העמוד
כשהנשק נעשה מטבע דיפלומטי
ירון סלמן מבקש לתקן הטיה במחקר על יחסי ישראל–אפריקה, שנוטה להדגיש סיוע ופיתוח ומקדיש פחות תשומת לב ליצוא נשק, אימון כוחות ושיתופי פעולה ביטחוניים. טענתו היא שבשני העשורים האחרונים ״דיפלומטיית נשק״ הייתה כלי מרכזי לבניית קרבה בין ממשלות: ישראל מבקשת הכנסה וקיום לתעשיות הביטחוניות, שותפים במאבק בטרור ובהשפעה האיראנית, קשרים מדיניים ולעיתים שינוי בדפוסי הצבעה באו״ם; ממשלות אפריקאיות מבקשות יכולות ביטחון, הגנה על המשטר וגישה טובה יותר לוושינגטון. כאשר האינטרסים נפגשים, ביטחון המדינה או השליט עלול לגבור על ביטחונם וזכויותיהם של אזרחים. המאמר הוא חקר מקרה איכותני של מדיניות חוץ, המבוסס על הצלבת ספרות מחקרית, מסמכי או״ם, נתונים מצרפיים של אגף סיב״ט במשרד הביטחון, מאגרי SIPRI ו־Small Arms Survey, דוחות ארגוני זכויות אדם ויישוב סכסוכים, תיעוד נשק, דיווחי עיתונות וראיון אחד עם שגריר ישראלי לשעבר. הוא מציג מגמות ביצוא ומקרי מדינה, אך אינו מאגר מלא של עסקאות ואינו אומדן סיבתי. הנתונים הפומביים ממחישים גם את היקף התעשייה וגם את מקומה המצומצם יחסית של אפריקה: היצוא הביטחוני הישראלי העולמי עלה מ־7.5 מיליארד דולר ב־2018 ל־13.1 מיליארד ב־2023, ואילו היצוא המדווח לאפריקה עמד על 71 מיליון דולר ב־2009, 344 מיליון ב־2022 ו־130 מיליון ב־2023. חלקה של אפריקה היה 3% ב־2021 ורק 1% ב־2023, ולכן המחבר מסיק שהקשר אינו מוסבר רק ברווח כלכלי. מסקנה זו סבירה ככיוון פרשני, אך נתוני סיב״ט אינם מגלים סוג נשק, כמות, מדינת יעד או מתווכים, והמחבר עצמו מעריך שהיקף הנשק הקל וההעברות דרך צד שלישי גדול מן המדווח. קמרון ודרום סודאן מספקות את התיעוד המפורט ביותר. בקמרון, יחידת ההתערבות המהירה BIR, שאומנה וצוידה בסיוע ישראלי, תועדה בידי המקורות שעליהם נשען המאמר בהרג, מעצרים שרירותיים, עינויים ואונס במסגרת הדיכוי באזור האנגלופוני. בדרום סודאן, תצלומי או״ם ומקורות נוספים זיהו רובי Galil ACE ו־Micro Galil בידי גופי ביטחון ולוחמים, לרבות נשק שעבר דרך אוגנדה; חלק מן ההעברות קדמו למלחמת האזרחים, ולכן התיעוד אינו מוכיח שישראל סיפקה ביודעין כל כלי בזמן ביצוע כל פשע. באוגנדה, אימון וציוד שנועדו ללחימה בטרור נקשרו לכוחות מיוחדים ששימשו גם נגד מתנגדי שלטון ומפגינים. המאמר דן גם בנשק שנמכר לצ׳אד והופיע בדארפור, בזרימות נשק דרך רואנדה ואוגנדה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ובשימוש אתיופי במערכות בלתי מאוישות, אך עוצמת הראיות משתנה ולעיתים הקשר לכל הפרה מסוימת אינו ניתן לזיהוי. עצם נוכחותו של נשק מתוצרת ישראל אינה מוכיחה כוונה, ידיעה מראש או אחריות סיבתית ישירה של היצואן; זו מגבלה מכרעת בקריאת מקרי המבחן. גם התועלת המדינית אינה חד־משמעית. שיתוף ביטחוני סייע לחידוש קשרים ולקרבה, ובכמה הצבעות הימנעות או היעדרות היו נוחות לישראל, אך דפוסי האו״ם נשארו מעורבים והמאמר מסכם שבדרך כלל לא נוצרה הצבעה פרו־ישראלית עקבית. לכן הנוסחה ״שרידות משטר תמורת קולות״ חזקה יותר מן הראיות ומוטב לראות בה השערה על תמריץ, לא עסקת חליפין מוכחת. התרומה הדמוקרטית־ליברלית של המאמר היא חשיפת המתח בין שיתוף ביטחוני לגיטימי לבין הסיכון שכוחות המוצגים כשותפים נגד טרור ישמשו להגנת שליט ולדיכוי אופוזיציה. סודיות בעסקאות נשק קל והעברות עקיפות מצמצמות ביקורת פרלמנטרית, עיתונאית וציבורית ומקשות על בדיקת משתמש קצה, אחריותיות ועמידה בדין הבינלאומי. המחבר אינו דורש איסור גורף על כל קשר ביטחוני, ואינו טוען שהבעיה ייחודית לישראל; הוא משווה גם לפערים בין הצהרות זכויות לבין מדיניות של דמוקרטיות מערביות. מסקנתו היא שיש לחזק שקיפות, רגולציה, פיקוח ולחץ של חברה אזרחית כדי שמדיניות חוץ של דמוקרטיה לא תחזק משטרים פוגעניים במחיר ביטחון האדם ואמינותה הנורמטיבית שלה.
לקריאת העמוד
כשהאלימות הפוליטית נדחקה לשולי הסיפור
מאיה מארק חוזרת לפרשת ברית הקנאים, מחתרת קטנה שהקימו תלמידי ישיבות בירושלים ב־1950 ושביקשה לעצב את מדינת ישראל על פי ההלכה. באמצעות שחזור היסטורי של מסמכים משטרתיים וממשלתיים, דיוני כנסת, עיתונות וחומר פנימי של הקבוצה, היא מתארת ארגון חשאי בן כ־35 חברים, שפעל בתאים, השתמש בכינויים ובמסרים מוצפנים ואימץ שיטות פעולה ממחתרות טרום־המדינה תוך החלפת התכלית הלאומית בתכלית דתית. חבריו שלחו אזהרות לנהגי מוניות שפעלו בשבת, הציתו כלי רכב ובית עסק שמכר חזיר וניסו לפגוע בתשתיות תחבורה. התוכנית השאפתנית ביותר, על רקע ההתנגדות לגיוס נשים, כללה שרפת ארכיון בלשכת גיוס והשלכת פצצת עשן מיציע הכנסת בזמן שחוליה אחרת מנתקת את החשמל; היא לא בוצעה משום שהמשטרה ושירות הביטחון כבר חדרו לארגון. לאחר המעצרים במאי 1951 הוחזקו עשרים חשודים ללא הליך שיפוטי מכוח תקנות ההגנה לשעת חירום מ־1945. המהלך יצר סערה פוליטית, והדיון עבר במהירות מן השאלה מה ביקשה המחתרת להשיג באמצעות אלימות אל הלגיטימיות של תקנות קולוניאליות ואל טענות על יחס משפיל ופוגעני לעצורים במחנה ג׳למה. ועדת כנסת מצאה ליקויים חמורים בהתנהלות המשטרה, אך מסקנותיה פורסמו סמוך לבחירות וזכו לתשומת לב מוגבלת. בהליך הפלילי הוסרו שבעה מן האישומים החמורים, הושג הסדר טיעון, וארבעת הנאשמים שנותרו במעצר הודו בעבירות קלות יותר ונידונו במרץ 1952 לשישה עד שנים־עשר חודשי מאסר. מארק טוענת שהבחירות, חשבונות קואליציוניים, הוויכוח על סמכויות החירום וההתמקדות בהתעללות טשטשו בזיכרון הציבורי את שאלת האלימות הפוליטית ואת האידאולוגיה שחיברה קנאות דתית עם דפוסים לאומניים. היא מציגה את המקרה כפרק מוקדם ומובחן בתולדות האלימות הפוליטית המאורגנת בתוך המדינה, ולא כמקרה טיפוסי של החברה החרדית: הנהגה רבנית וגופים חרדיים מרכזיים הסתייגו מן הארגון, והוא חרג גם מדפוסי המחאה וההסתגרות שהיו רווחים בסביבתו. זהו מחקר היסטורי פרשני של מקרה יחיד, לא מבחן סיבתי ולא בסיס להכללה על ציבור שלם. תרומתו הדמוקרטית היא בהצבת שתי שאלות יחד: כיצד מדינה מתמודדת עם קבוצה שמבקשת לכפות חזון פוליטי באלימות, וכיצד תגובה שלטונית הפוגעת בהליך הוגן ובכבוד האדם עלולה לשנות את מוקד הביקורת ואף להסתיר את האיום המקורי.
לקריאת העמוד
כש״זמני״ הופך למסלול קבוע
מרינה מוצנוק, טליה שטיינר, ליאת נצר, יובל פלדמן ורענן סוליציאנו־קינן בוחנים פרדוקס בעיצוב הוראות שעה: הגבלת זמן אמורה לרכך פגיעה בזכויות, לאפשר למידה ולכפות נקודת בחינה מחדש, אך אותה זמניות עלולה גם לסייע להעביר הסדר שלא היה זוכה לאישור קבוע ואז להפוך אותו לסטטוס־קוו שקל לחדש. המחברים מחברים שתי ספרויות התנהגותיות לטיעון המשפטי. אפקט הפשרה מסביר מדוע חלופה זמנית עשויה להיראות כאמצע סביר בין דחייה מוחלטת לאישור קבוע; הטיית סטטוס־קוו מסבירה מדוע הסדר שכבר פועל נתפס כנקודת המוצא גם כשהמועד שנקבע לו פג. שלושה ניסויי סקר מקוונים, שנערכו מאוגוסט עד נובמבר 2016 באמצעות panel4all, הציגו למדגמים הקרובים בהרכבם לאוכלוסייה היהודית בישראל תרחיש מומצא של מדיניות המתירה שימוש באמצעים פיזיים בחקירת אזרחים יהודים החשודים בטרור. המשתתפים הוקצו באקראי לנוסחי זמן והיסטוריה שונים, והשיבו אם יאשרו את המדיניות; לאחר מכן הובהר להם שהתרחיש נכתב לצורכי המחקר ואינו מתאר מדיניות קיימת. בניסוי הראשון השתתפו 1,206 בני אדם. כאשר המדיניות הוצגה כחדשה, לא נמצא הבדל מובהק בין אישור זמני לאישור קבוע: 60.2% לעומת 55.0%, p=0.48. לעומת זאת, 74.8% הסכימו להאריך מדיניות שכבר הייתה בתוקף, לעומת 59.2% שאישרו מדיניות חדשה; ההבדל היה מובהק, p<0.001, אך גודל הקשר היה קטן, φC=0.14. משך הקיום הקודם — מחצי שנה ועד חמש שנים — לא שינה באופן מובהק את שיעור ההארכה, והממצא נשמר ברגרסיה שכללה גיל, מגדר ועמדה פוליטית. בקרב מי שדחו את ההצעה הראשונית, 11.3% הסכימו לאחר מכן לגרסה קצרה יותר. בניסוי השני, עם 402 משיבים, הצעה ישירה לשישה חודשים קיבלה 53.3% תמיכה והצעה ללא מגבלת זמן קיבלה 52.6% — שוב ללא הבדל. כאשר אותה שאלה זמנית הופיעה אחרי שאלת האישור הבלתי־מותנה, שיעור התמיכה הכולל דווקא ירד ל־43.2%; עם זאת, 11.2% מתוך 91 המתנגדים לאישור הבלתי־מותנה עברו לתמוך באישור לשישה חודשים. לכן הראיה אינה שזמניות מעלה תמיד את התמיכה, אלא שהיא מסוגלת להעביר מיעוט משמעותי מן המתנגדים כאשר היא נראית כוויתור. בניסוי השלישי השתתפו 395 משיבים שבחרו באותה שאלה בין דחייה, שלושה אורכי זמן ואישור קבוע. 43.8% בחרו באחת החלופות הזמניות, 38.7% דחו את המדיניות ו־17.5% אישרו אותה לצמיתות; 27.3% מכלל המדגם בחרו באפשרות הזמנית הקצרה ביותר. שינוי נקודת הפתיחה של הסולם שינה מאוד את הבחירה בשנה אחת — 12.6% כאשר חצי שנה הייתה האפשרות הקצרה, לעומת 32.5% כאשר שנה הייתה הקצרה — עדות לכך שמשמעותו של משך זמן תלויה במערך החלופות. יחד, הניסויים תומכים במנגנון אפשרי של מדרון חלקלק: הצעה זמנית יכולה למשוך חלק מן המתנגדים כשהיא מוצגת כפשרה, ולאחר האישור הקודם פועלת הטיה חזקה יותר לטובת הארכה. אבל המחקר אינו מראה שכל הוראת שעה נעשית קבועה, אינו בוחן הצבעות של מחוקקים ואינו מודד התנהגות מוסדית בפועל. המשתתפים היו הדיוטות יהודים בישראל, התרחיש היחיד עסק בביטחון ובאמצעי חקירה פיזיים, והמדד היה תשובה היפותטית. המחברים מציעים אפוא לעצב את רגע ההארכה כהחלטה חדשה ולא כברירת מחדל: לדרוש ראיות ודיון מחודש, לשקול רוב גדול יותר או הליך חקיקה מלא, ולהבליט מראש את אפשרות ההארכות החוזרות. מבחינה דמוקרטית, תאריך תפוגה הוא הגנה רק אם המוסדות מסוגלים לתת לו משמעות; בלי נקודת עצירה אמיתית, המילה ״זמני״ עלולה להקל גם על הכניסה להגבלת זכויות וגם על ההישארות בה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
שלוש מחאות, דפוס אחד של פירוד
גדי חיטמן בוחן כיצד בנימין נתניהו הגיב לשלושה גלים שונים של מחאה אזרחית בישראל: מחאת הצדק החברתי והדיור ב־2011, המחאות המפוצלות של שנת הקורונה ב־2020, והמחאה נגד השינוי המשפטי ב־2023. השאלה המארגנת היא אם דפוס ההנהגה כלפי המוחים היה מתגמל — מכוון ליעדים מיידיים, תגמול, ענישה ושימור כוח — או מעצב, המבקש לבנות חזון משותף באמצעות דיאלוג והעצמת המונהגים. חיטמן אומר שאסף את כל ההתבטאויות הפומביות, הכתובות והמדוברות של נתניהו הרלוונטיות לשלושת המקרים. החיפוש הונחה בידי מונחים הנוגעים לפגיעה בדמוקרטיה, שלטון החוק, ניסיון להפיל ממשלה, אינטרס לאומי והבטחות לשיפור, ולדבריו לא הוסר מקור שהופק מן החיפוש. הוא מנסח מראש שלוש השערות: שבכל המקרים נתניהו פעל כמנהיג מתגמל כדי להישאר בשלטון ולסיים את המחאה, שבנה גבול בין ״אנחנו״ ל״הם״ והאשים את השמאל, ושלא פעל כמנהיג מעצב. ב־2011 המאמר מזהה תגובה מעורבת. נתניהו קרא לאחדות מול איומים אזוריים, הבטיח רפורמות בתכנון, בדיור ובתחרות והאשים את המוחים בפופוליזם המסכן צמיחה. הוא גם הקים ועדה שהמלצותיה תורגמו בחלקן למדיניות: דוח חיצוני מ־2018 המצוטט במאמר העריך כי 78% מן ההמלצות אומצו, 44% במלואן ו־34% חלקית, אך תחומים מרכזיים ובהם דיור, חינוך וסיעוד לא טופלו. חיטמן מפרש את הפער בין מסרים והישגים נקודתיים לבין בעיות היסוד כסימן להעדפת תועלת מיידית על שינוי ארוך טווח. ב־2020 ניצבו זו לצד זו מחאת הדגלים השחורים נגד שחיתות, מחאת עצמאים שנפגעו מן הסגרים ומחאה חרדית נגד מגבלות. לפי הניתוח, הפיצול העניק לנתניהו אפשרות להיפגש עם חלק מן המארגנים, להבחין בין ענפים וקבוצות ולהשתמש במחלוקות על דרך הפעולה; במקביל הוא הציג את התקשורת כשותפה למחאה וטען שבשם הדמוקרטיה מנסים לרמוס אותה. המאמר מייחס לשילוב הזה תרומה להיחלשות החזית המשותפת, אך אינו בודק באופן סיבתי אם פגישות או מסרים הם שגרמו לדעיכה. ב־2023, לאחר הצגת תוכנית השינוי המשפטי, חיטמן מזהה החרפה. נתניהו הציג את תוצאת הבחירות כמנדט לביצוע המהלך, כינה מוחים ״אנרכיסטים״ או מיעוט קיצוני, קשר אי־התייצבות של מתנדבי מילואים לסכנה לביטחון והאשים גורמי מחאה בחבירה לאויבי ישראל. גם כאשר הודיע במרץ על השהיית החקיקה לשם הידברות, טוען המאמר, נמשכה החלוקה בין מחנה נבחר ולגיטימי לבין מתנגדים שהוצגו כמסכנים סדר, צבא ומדינה. ההשוואה מסתיימת עם פרוץ מלחמת ישראל–חמאס ב־7 באוקטובר 2023, לאחר יותר משלושים שבועות מחאה. מסקנת המחבר בנויה משלושה רכיבים: ניצול שסעים כדי למנוע קואליציית מחאה רחבה; דה־לגיטימציה במקום מענה לטענות; ומיזוג הישרדותו הפוליטית של המנהיג עם האינטרס והביטחון של המדינה. לאורך ציר הזמן הוא מזהה הסלמה — מפתרונות מוסדיים חלקיים ולשון מתונה יחסית ב־2011, דרך האשמת התקשורת ופיצול קבוצות ב־2020, ועד רטוריקה של אנרכיה, סרבנות ואויב ב־2023. זהו ניתוח פרשני של מסרים ופעולות, לא מדידה שיטתית של השפעתם. המאמר אינו מציין כמה התבטאויות נכללו, באילו מאגרים נערך החיפוש, כיצד סווג או נותח כל טקסט, ואם נבדקה עקביות בניתוח או כיצד הופרדו אמירות נתניהו מפרשנות של מקורות עיתונאיים. בחירת שלושה מקרים תחת אותו מנהיג אינה מספקת קבוצת השוואה, וקשה להבחין בין דפוס הנהגה לבין הבדלים בהיקף המחאה, במגפה, בקואליציה, בתקשורת ובמטרות המוחים. גם הטענה שהאסטרטגיה החלישה מחאות אינה נבדקת מול נתוני השתתפות, ראיונות עם מארגנים או חלופה סיבתית. משום כך נכון לקרוא את הסיווג ״מנהיג מתגמל״ ואת ייחוס מניע שימור הכוח כמסקנת המחבר, ולא כעובדה שהמחקר הכריע באופן בלתי תלוי. תרומת המאמר היא בהצבת התגובה למחאה כמבחן למנהיגות דמוקרטית ובהפניית תשומת הלב לאופן שבו ביקורת אזרחית יכולה להיות מתורגמת מאי־הסכמה לגיטימית לאיום על ״העם״. כאשר הבחנה בין תומכים למתנגדים הופכת להבחנה בין אזרחים לגיטימיים לאויבי המדינה, נפגעים הפלורליזם, האמון והאפשרות של מחאה להשפיע על מדיניות. הממצאים מציעים השערה חשובה למחקר נוסף: יש לבחון באופן שקוף ושיטתי לא רק אם מנהיג מאפשר הפגנה פורמלית, אלא אם הוא מקשיב לתביעות, מכיר במתנגדים כחלק מן הציבור ונמנע משימוש במשאבי הסמכות כדי להעמיק את השסעים שעליהם נשענת הישרדותו.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה כאוטופיה — וכשפה של שליטה
אחמד ה׳ סעדי פותח בפרדוקס: דמוקרטיה היא בעת ובעונה אחת אוטופיה של חירות ושוויון, שיטת משטר מוסדית ומקור של סמכות מוסרית בזירה הבין־לאומית. כאשר שלושת הרבדים מזוהים זה עם זה, ביקורת על מדינה המכנה את עצמה דמוקרטית נדחקת בקלות לשוליים כאילו הייתה התנגדות לערך הדמוקרטיה עצמו. מטרת המאמר היא להפריד ביניהם. סעדי אינו מבקש לוותר על ההבטחה האוטופית, אלא לערער על ההנחה שהמשטר המערבי התחרותי הוא התגשמותה היחידה והאותנטית. הוא חוזר למתח היסטורי שכבר הופיע באתונה, שבה השתתפות פוליטית התקיימה לצד הדרה ועבדות, ולתאוריות של ובר ושומפטר שהבינו דמוקרטיה בעיקר כשיטה לבחירת מנהיגים ולא כהבטחה למימוש טוב משותף. בעיניו, מאז המלחמה הקרה המושג קיבל מעמד כמעט מקודש: אפשר לבקר תקלה מסוימת, אך קשה יותר לשאול אם היררכיות מתמשכות הן חלק מאופן פעולתו של המשטר עצמו. הטיעון הראשון פועל בתוך המדינה. סעדי נעזר במסורת המרקסיסטית ובמחקר על אליטות כדי לטעון שבחירות שוות אינן מבטיחות השפעה שווה, משום שהון, תאגידים ורשתות של מומחים, לוביסטים ומוסדות לעיצוב דעה מעניקים לבעלי משאבים גישה עודפת למדיניות. גלובליזציה ומוסדות כלכליים בין־לאומיים יכולים להרחיק מוקדי החלטה מן הציבור ולהגביר את תלותם של נבחרים באליטות שאינן נבחרות. המאמר אינו מציג אומדן חדש של השפעת העושר, אלא מחבר ספרות ביקורתית כדי לטעון שהטיה מעמדית אינה בהכרח תקלה זמנית. באותו אופן הוא מציב את הגזע בתוך התאוריה הדמוקרטית ולא בפרק נפרד של יחסי גזע. עריצות רוב, לדבריו, אינה רק סכנה מופשטת: בארצות הברית הפרדה גזעית עוגנה בחוק וזכתה במשך שנים להגנת בתי משפט; בצפון אירלנד התקיימו יחסי רוב ומיעוט עמוקים עד הסכם יום שישי הטוב; ובישראל חוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי משמש במאמר דוגמה לעיגון חוקתי של עדיפות לאומית יהודית לצד קיומו של מיעוט פלסטיני גדול. הצגת תהליכים אלה כחריגים בתחום הסוציולוגיה, ההיסטוריה או יחסי האתניות מאפשרת, לטענתו, לתאוריה הפוליטית לשמור על דימוי ׳טהור׳ של דמוקרטיה. סעדי מכנה את פעולת ההפרדה הזאת מידור של החוויה האנושית. אם זכות הצבעה נלמדת במדע המדינה, אי־שוויון מעמדי בכלכלה ודיכוי גזעי בסוציולוגיה, אפשר לתאר אותו אדם כאזרח שווה בתחום אחד וככפוף בתחום אחר בלי לשאול כיצד יחסי הכוח מתחברים. לכך הוא מוסיף היחלשות של מפלגות המונים, התחזקות גופים לא־נבחרים והיפר־מפלגתיות שבה זהות פוליטית נעשית משחק סכום אפס. התוצאה היא פער בין ריבונות עממית כמקור הלגיטימציה לבין ניסיון החיים של אזרחים בעלי כוח בלתי־שווה. הטיעון השני עובר מן המדינה למערכת העולמית. משטרים מערביים משתמשים, לפי סעדי, במעמדם כדמוקרטיות כהון מוסרי שמסווג עמים ומדינות על סולם של התקדמות. תאוריות שלום ליברלי ודמוקרטי מדגישות שלום בין דמוקרטיות, אך המאמר מבקש להחזיר לתמונה מלחמות, פעולות חשאיות והתערבויות שנעשו בעולם הפוסט־קולוניאלי. בעיניו, לא די לציין שמדינות מערביות נוטות להימנע ממלחמה זו בזו; יש לשאול מי נשא בעלויות הסדר שאפשר את ביטחונן ושגשוגן, וכיצד התרחבות קפיטליסטית, קולוניאליזם ונאו־אימפריאליזם עיצבו את התנאים שבהם התפתחה הדמוקרטיה המערבית. הסיווג של מדינות כ׳חופשיות׳ או ׳בלתי־חופשיות׳ אינו מוצג כמדידה תמימה בלבד. בחירת המשתנים, ניתוק המדינה מן ההיסטוריה ומהסדר הבין־לאומי והצבת המערב כאמת מידה מייצרים יחסי ידע וכוח, ועלולים לשמש לחץ, סנקציות או הצדקה להתערבות. זהו טיעון ביקורתי על השימוש בשיח הדמוקרטי, ולא הוכחה שכל הערכת משטר מוטה או שכל התערבות נובעת מאותו מניע. החלופה שסעדי מציע היא גישה לא־מדרגת לחקר הדמוקרטיה. במונח זה הוא מבקש להפסיק להניח מראש שמודל מערבי אחד הוא נקודת הסיום של כל חברה, ובו בזמן ממשיך לראות בדמוקרטיה אוטופיה של חירות ושוויון. הוא מצביע על מסורות של ממשל משתף בקרב עמים ילידיים ועל שוּרא, היוועצות במסגרות מוסלמיות, כדי להראות שהדמיון הדמוקרטי אינו רכוש של תרבות אחת ושעקרון ההשתתפות יכול להתממש בצורות שונות. במקום דירוג שמכתיב אמת מידה אחת, המחקר צריך לברר אילו תנאים היסטוריים, חומריים ותרבותיים מרחיבים או חוסמים השתתפות, שוויון ושליטה ציבורית בכל חברה. המאמר הוא מסה תאורטית־ביקורתית רחבה, לא מחקר אמפירי שיטתי. הוא מסנתז תאוריה פוליטית, ספרות על אליטות, גזע, קולוניאליזם ויחסים בין־לאומיים ומדגים את הטענה במקרים היסטוריים ועכשוויים. רוחב היריעה מאפשר לראות קשרים ששדות מחקר מפרידים ביניהם, אך גם מגביל את היכולת לבחון הסברים חלופיים, להשוות מקרים לפי כללים אחידים או להוכיח שמורשת קולוניאלית מסבירה כל מאפיין של דמוקרטיה מערבית. יש לקרוא את טענותיו על מבנה המשטר והמערכת העולמית כהצעה ביקורתית שיש לבדוק ולהתווכח עמה, לא כתוצאה של ניסוי או מאגר נתונים חדש. תרומתו הדמוקרטית היא דרישה לבחון משטר מן המקום שבו חיים מי שכוחם קטן: לא רק אם מתקיימות בחירות, אלא מי משפיע, מי מוגן, איזה אי־שוויון נחשב חלק מן הפוליטיקה ומי רשאי להגדיר מודל שלטוני ראוי. ההפרדה בין אוטופיה לבין מוסדות קיימים מגינה על הדמוקרטיה מבעלות תרבותית ומאפשרת לבקר שליטה הנעשית בשמה בלי לוותר על ההבטחה האנושית הגלומה בה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשהחינוך נעשה זרוע של ביטחון וזהות
עירית הרבון מבקשת לעשות סדר במושג עמום אך בעל השלכות ממשיות: ביטחוניזציה של החינוך ובאמצעותו. נקודת המוצא היא שתופעה חברתית אינה נעשית סוגיית ביטחון רק מפני שהיא מסוכנת; שחקן פוליטי או מוסדי מציג אותה כאיום קיומי על דבר בעל ערך, פונה לקהל שאישורו דרוש, ובכך מעניק לגיטימציה לצעדים החורגים מן הפוליטיקה הרגילה. בתי ספר הם זירה מרכזית לתהליך הזה משום שהם מעצבים ידע, זהות ואזרחות, ובו בזמן מפעילים מנהלים, מורים ומערכות מידע שמסוגלים לתרגם שיח ביטחוני לפרקטיקה יומיומית. המאמר מבחין תחילה בין ביטחוניזציה של החינוך, שבה מערכת החינוך עצמה מוצגת כנתונה בסכנה של כישלון או אובדן רלוונטיות, לבין ביטחוניזציה באמצעות החינוך, שבה החינוך מגויס כדי להתמודד עם איום המוגדר מחוץ לו. עיקר הניתוח מוקדש לצורה השנייה. בתוכה מוצעת טיפולוגיה של שלוש לוגיקות: לוגיקה אינסטרומנטלית המבקשת למנוע פגיעה פיזית, כגון טרור או הקצנה אלימה; לוגיקה אונטולוגית המבקשת להגן על זהות, ערכים וזיכרון קולקטיבי; ולוגיקה היברידית, שבה הישרדות פיזית והמשכיות זהותית מוצגות כתלויות זו בזו. הרבון מחברת בין אסכולת קופנהגן, המדגישה הצהרות על איום ופעולות חריגות, לבין אסכולת פריז, המדגישה את אנשי המקצוע, הנהלים והפיקוח שבאמצעותם הביטחון נעשה שגרה. לשם כך היא מבחינה גם בין פרקטיקות גלויות, פרקטיקות סמויות ופרקטיקות סמויות־גלויות: חוקים ושינויים בתוכנית הלימודים נראים לעין, ואילו מסרים עמומים, אכיפה בררנית וציפייה של מורים לפיקוח עלולים לגרום להם לווסת את עצמם עוד לפני הוראה מפורשת. המחקר הוא ניתוח איכותני־פרשני של ספרות אקדמית קיימת, המבוסס על דוגמאות המחשה שנבחרו מבריטניה, צרפת, הונגריה, רוסיה וישראל. סיווגי V-Dem ו־Freedom House מציבים את המדינות כדמוקרטיות, דמוקרטיות בנסיגה או משטר סמכותני; הבחירה נועדה לפתח ולהבהיר טיפולוגיה, לא להעמיד מדגם מייצג או לבודד השפעה סיבתית. בבריטניה מתוארת לוגיקה אינסטרומנטלית המתרחבת לאונטולוגית. חובת Prevent, שעוגנה בחוק ב־2015, שילבה מניעת הקצנה בשפת ההגנה על תלמידים פגיעים והטילה על מורים לזהות סימנים ולהפנות תלמידים. החובה לקדם Fundamental British Values, שנקבעה ב־2014 וקשרה בין דמוקרטיה, שלטון החוק, חירות, כבוד וסובלנות לבין התנגדות לקיצוניות, הוסיפה להגנה הפיזית ממד של זהות ואזרחות. הספרות המסוכמת במאמר אינה חד־קולית: מחקר רחב של Busher ועמיתיו מצא מעט עדות בדיווחי צוות להשפעה מצננת על דיון בכיתה, אך הממצאים עסקו בתפיסות הצוות ולא בחוויית התלמידים, ובצדם תועדו חששות מסטיגמה, יחס דיפרנציאלי כלפי תלמידים מוסלמים ומקרים של צנזורה עצמית. בצרפת הלוגיקה מתחילה בעיקר כהגנה אונטולוגית על הרפובליקה ועל החילוניות. איסור סמלים דתיים בולטים בבתי ספר ציבוריים משנת 2004, התוכנית לחיזוק ערכי הרפובליקה אחרי פיגועי 2015 והצעדים שלאחר רצח סמואל פאטי הוסיפו ממד של מניעת אלימות והקצנה; כך נעשתה הלוגיקה אונטולוגית שרכשה רכיב אינסטרומנטלי. המורים נדרשים ליישם עקרונות כלליים במצבים רגישים, והספרות שעליה נשען המאמר מצביעה על פיקוח מוגבר ועל פגיעה בלתי־מידתית בביטוי דתי מוסלמי. בהונגריה מתוארת ביטחוניזציה אונטולוגית במסגרת נסיגה דמוקרטית. ריכוז השליטה בבתי הספר, תוכנית לימודים וספרי לימוד אחידים, מינויים לפי נאמנות, העברת מוסדות לגופים כנסייתיים וסנקציות נגד מורים משרתים נרטיב של הגנה על מורשת הונגרית ונוצרית. כלי ניהול המוצגים כאמצעים לייעול, להקצאת מימון או לייצוג מקצועי יכולים כך לפעול כמנגנוני משמעת פוליטיים בלי להיקרא אמצעי ביטחון. ברוסיה המדינה מגייסת הוראת היסטוריה וזיכרון מלחמת העולם השנייה להגנה על זהות לאומית הנתפסת כמותקפת. תוכניות לחינוך פטריוטי, מוסדות לתיאום נרטיב היסטורי, ספרי לימוד, חקיקה נגד פרשנויות מסוימות וסנקציות פומביות נגד חוקרים מסמנים את גבולות הדיבור; הענשה של מעטים יכולה לייצר צנזורה עצמית רחבה. בישראל הרבון מזהה לוגיקה היברידית: איום צבאי על הקיום ואיום על אופייה היהודי של המדינה מוצגים כמשלימים, וחינוך נעשה אמצעי להגנה על שניהם. שינויים בתוכנית האזרחות וההיסטוריה, פיקוח על כניסת ארגונים לבתי ספר, צעדים נגד מורים ומנהלים ויוזמות לפיקוח על תוכן פועלים לצד לחצי הורים וציבור. כך קהל פוליטי אינו רק מקבל את מהלך הביטחוניזציה אלא גם מגביר אותו מלמטה, בעוד מורים נמנעים מדיון שנוי במחלוקת ומצמצמים הוראה להכנה לבחינה. ההשוואה אינה טוענת שהמשטרים זהים או שכל מדיניות ביטחון פסולה. היא מראה שהשפה המוצהרת משתנה — מניעת הקצנה וערכים בריטיים בבריטניה, חילוניות בצרפת, מורשת לאומית בהונגריה וברוסיה ושילוב של ביטחון וזהות בישראל — אך התוצאות החינוכיות עשויות להתכנס: ניטור, סימון קבוצות כמסוכנות, משמעת רגשית, פחד, צנזורה עצמית וצמצום היכולת לחשוב ולחלוק על הסיפור הרשמי. תרומתו הדמוקרטית של המאמר היא חשיפת הדרך שבה חריג נעשה שגרה. כאשר דיון על תוכן, זהות או תלמידים עובר משפת המחלוקת הלגיטימית לשפת האיום הקיומי, קשה יותר לבחון חלופות או לערער על סמכות. עם זאת, הטיפולוגיה מוגבלת: קשה לזהות בזמן אמת מעבר בין לוגיקות, היא נשענת על מחקרים קיימים ולא על איסוף נתונים אחיד בכל חמש המדינות, והיא מתמקדת בעיקר בפעולת ממשלות ולא בוחנת באופן שיטתי כיצד תלמידים, הורים, מורים וחברה אזרחית מקבלים, משנים או מתנגדים למהלכים. לכן יש לקרוא אותה כמפת מושגים ומנגנונים שמנחה מחקר והשוואה, ולא כמדד כמותי או הוכחה שכל פרקטיקה המתוארת נגרמה מגורם יחיד.
לקריאת העמוד
המיתוס של האחד והחברה שאינה גוף אחד
ניקול הוכנר מציעה לקרוא את הגותו של קלוד לפור דרך מושג שמופיע בכתביו פחות מן הביטוי המפורסם שלו, המקום הריק של הכוח: המיתוס של האחד. לטענתה, זהו ציר שמחבר בין ניתוחיו של לפור על שעבוד מרצון, אנתרופולוגיה, פסיכואנליזה, טוטליטריות ודמוקרטיה. האיום הדמוקרטי היסודי אינו רק שליט כוחני או מפלגה ריכוזית, אלא משיכה חברתית עמוקה להרמוניה, לאחדות וליציבות. כאשר חברה מבקשת לראות את עצמה כישות אחת בעלת שם, רצון וקול יחידים, היא הופכת את הריבוי הממשי שלה לבעיה ואת המתנגד לבוגד. הוכנר מבודדת אצל לפור שלוש פעולות של המיתוס. תחילה הוא מכשף את הרצונות וממיר הדדיות וסולידריות בכמיהה להסכמה מלאה; אחר כך הוא מצמצם רבים לאחד; ולבסוף הוא מעניק שם קבוע לעם שאינו יכול להיות מוגדר אחת ולתמיד. פעולת השיום מייצרת מראית עין של ממשות: העם כאחד, המפלגה כאחד או האמונה כאחד נדמים לגופים ברורים, בעוד ההבדלים והמאבקים שבתוכם נדחקים אל מחוץ לתמונה. מכאן נוצר גם הצורך באחר פנימי. גוף חברתי מדומיין אינו מסוגל להכיר בכך שהחלוקה נמצאת בתוכו, ולכן הוא משליך אותה על קבוצה שמוצגת כזרה, מושחתת או מסוכנת ושאותה יש להוציא כדי להשיב כביכול את השלמות. מול הדמיון המאחד מציב לפור את הסדר הסמלי. הסמלי אינו אמת נצחית או מוסד נטול כוח, אלא הדרך הזמנית והפתוחה שבה חברה מבחינה בין אמת לשקר, צודק ולא צודק, מותר ואסור, ומקבלת שההבחנות יוסיפו להיות שנויות במחלוקת. דמוקרטיה מודרנית מתייחדת בכך שמקום הכוח בה אינו יכול להתגלם לצמיתות באדם, בשושלת, במפלגה או בעם בעל גוף. הכוח מאויש לזמן מוגבל, אך המקום עצמו נשאר ריק מבחינה סמלית ולכן אף קבוצה אינה רשאית לומר שהיא החברה כולה. הוכנר משחזרת את המהלך באמצעות שיחותיו של לפור עם הוגים אחרים. בקריאתו בלה בואסי, השאלה היא כיצד רבים משתעבדים לאחד ואף משכפלים את יחסי השליטה ביניהם; אצל פייר קלסטר עולה האפשרות של חברה המסרבת למדינה ולאחד; מן הסטרוקטורליזם ומלוי־שטראוס נלקחת ההבנה שהבדלים סמליים מכוננים חברה; וממקיאוולי מתקבלת ההכרה שעימות בין נטיות חברתיות עשוי להחזיק עיר חופשית. עם זאת, לפור הולך רחוק יותר ממטפורת הגוף הפוליטי: גם גוף מרובה איברים עלול לרמוז על גבול סגור ועל שלמות, ואילו הדמוקרטיה שלו היא חברה ללא גוף סופי. המאמר מחדד גם את ההבדל בין לפור לבין חנה ארנדט וקורנליוס קסטוריאדיס. הוכנר טוענת שלפור אינו מסתפק בגינוי הטוטליטריות, אלא שואל איזה סדר סמלי מסוגל לקיים חירות לאחר קריסת היסודות המלוכניים והדתיים. הוא חשדן כלפי הדמיון הפוליטי כשהוא מייצר תמונת אחדות, ומעדיף אי־קביעות שבה הזהות הקולקטיבית נותרת פתוחה. אולם הקריאה אינה מסתיימת בהאדרת אי־הוודאות. הוכנר מזהירה שגם אידיאל של ריק, חלוקה ואי־הכרעה עלול להפוך לפנטזיה נוקשה משלו; לפור מסביר היטב מדוע יש לפרק את האחד, אך פחות כיצד אזרחים ילמדו לאהוב חירות, מחלוקת וידידות פוליטית. זהו מאמר פרשני בהיסטוריה של הרעיונות, לא מחקר אמפירי על משטרים או מבחן סיבתי של פופוליזם. ערכו הדמוקרטי הוא במבחן האבחוני שהוא מציע: בכל פעם שמנהיג, מפלגה או רוב מתיימרים לדבר בשם עם הומוגני ולהגדיר ביקורת כבגידה, לא רק נימת השיח משתנה — עצם התנאי שלפיו איש אינו מגלם את החברה כולה עומד בסכנה.
לקריאת העמוד
לא חייבים להאמין כדי להמשיך לקרוא
אנה ליטוויננקו ואנה סמוליארובה בוחנות פרדוקס מרכזי בסביבת מידע סמכותנית: מדוע אנשים ממשיכים לצרוך חדשות ממקור אנונימי שהם עצמם מגדירים כבלתי אמין. המקרה הוא ערוצי חדשות פוליטיים ב־Telegram ברוסיה, שבה עיתונות ממלכתית ופרו־ממשלתית שלטה בחלקים גדולים מן המרחב הציבורי, צנזורה עצמית ו״קווים אדומים״ עמומים צמצמו שקיפות, וערוצים אנונימיים הציעו בעת ובעונה אחת מסלול לעקיפת מגבלות וזירה נוחה לשמועות ולמניפולציה. המחקר נערך ביולי–אוגוסט 2020, לפני הפלישה הרוסית המלאה לאוקראינה ולפני חסימת רשתות זרות ב־2022, ולכן הוא מתאר רגע היסטורי מוגדר ולא את Telegram הרוסי של היום. החוקרות ערכו 25 ראיונות עימות־עצמי עם משתמשים בני 24–50, 12 גברים ו־13 נשים. המרואיינים התבקשו לקרוא במשך כ־15 דקות ערוצים שהם רגילים לצרוך, לחשוב בקול, להסביר מדוע עצרו בפוסט מסוים או דילגו עליו, ולאחר מכן לשוחח על תזונת המדיה שלהם, על אמון ועל אסטרטגיות ניווט. המדגם כלל עשרה עיתונאים ושבעה אנשי יחסי ציבור ולכן נטה לאנשים משכילים ובעלי מקצועות תקשורת; הוא אינו מייצג את כלל האוכלוסייה הרוסית. עשרה מרואיינים אמרו שהם בוטחים במידע בערוצים האנונימיים ו־15 אמרו שאינם בוטחים בו. שבעה הרחיבו את אי־האמון וטענו שאינם בוטחים בשום כלי תקשורת. אף על פי כן, רוב המשתתפים תיארו אמון באמצעות אמות מידה המזוהות עם העיתונות הדמוקרטית: דיוק, עצמאות, הצגת נקודות מבט שונות, בדיקת עובדות, קישורים למקורות, מקצועיות, מוניטין ותיקון טעויות. מי שנתנו אמון בערוצים עשו זאת בשל התאמה למקורות אחרים, אמון מותנה שאפשר לבטל או הסתמכות על עמיתים ועיתונאים שצרכו את אותו מידע. מי שדחו אותם התמקדו בהיעדר אחריותיות, בחוסר ידיעה מי עומד מאחורי הערוץ ובאי־יכולת להעריך את כשירותו ואת האינטרסים שלו. אי־אמון לא ביטל שימוש מפני שהערוצים מילאו פונקציות אחרות: הם חשפו פרשנויות שאינן מופיעות בתקשורת המרכזית, פעלו כמאגרים וכמסנני קישורים, סיפקו חדשות במהירות, אפשרו לעקוב אחר מאבקי אליטות ומתחרים מקצועיים והציעו סגנון בלתי פורמלי ומשעשע. המשתמשים גללו במהירות ובנו היוריסטיקות אישיות. קישור חיצוני שימש אצל רובם אות לאיכות, אך רק חמישה מתוך 25 פתחו בפועל קישורים במהלך התצפית, ורבים לא העריכו את איכות המקור שאליו הופנו. שמות, מספרי הצעות חוק ופרטים קונקרטיים שימשו נקודות אחיזה לבדיקה; אנשי תקשורת ויחסי ציבור נטו יותר לנסות לזהות אינטרס פוליטי או מסחרי מאחורי פרסום. כאשר תוכן התאים לעמדה קיימת, המוטיבציה לבדוק אותו נחלשה. כמעט כל המרואיינים דיווחו על עומס קוגניטיבי גבוה, וחמישה סיפרו שעזבו ערוצים לאחר שזיהו שמועות כוזבות או שימוש מכוון בידי שחקנים שונים. חלקם צמצמו את הצריכה לערוצי נישה בתחומי מומחיות שבהם הרגישו מסוגלים לשפוט מידע. תרומת המאמר היא החלפת השאלה הבינרית ״האם הציבור בוטח בתקשורת״ במפה של יחסים מעשיים עם מידע. משתמש יכול לדחות מקור כמוסד ובכל זאת להיעזר בו להתמצאות, לבידור, להתרעה או לאיתור נושאים לבדיקה. במצב כזה היחיד נוטל על עצמו פעולות של בחירה, הצלבה ופירוש שמזוהות בדרך כלל עם עבודה עיתונאית, אך הביטחון שלו ביכולתו עלול לעלות על עומק הבדיקה בפועל. מבחינה דמוקרטית, ספקנות בונה דורשת כלים ומשאבים; בלעדיהם היא עלולה להפוך לציניות כללית, לעייפות ולפגיעוּת להשפעה של מידע שגם הקורא טוען שאינו מאמין בו.
לקריאת העמוד
״ג׳יהאד לבן״: שאילה סמלית אינה מיזוג אידאולוגי
גבריאל ויימן, אלכסנדר ט׳ פאק וגל רפפורט בוחנים את המושג ״ג׳יהאד לבן״ — הטענה שחלקים מן הימין הקיצוני הלבן מאמצים שפה, אסתטיקה ודפוסי פעולה המזוהים עם תעמולה ג׳יהאדיסטית. נקודת המוצא היא פרדוקס: גורמי ימין קיצוני מרבים להסית נגד מוסלמים ולתקוף מוסדות אסלאמיים, ובכל זאת מופיעים במרחבים שלהם ביטויי הערצה לאלימות ג׳יהאדיסטית, מונחים מושאלים וסגנונות תעמולה דומים. הספרות הציעה לכך כמה הסברים, ובהם משיכה לאלימות אפוקליפטית, ניסיון להתעלות על יריבים בתוך המחנה הקיצוני, אויבים משותפים מסוימים ושאיפה לזהות קולקטיבית לוחמנית. המחברים אינם מסתפקים בדוגמאות בודדות מרשתות חברתיות, אלא שואלים אם הדמיון מחזיק מעמד בהשוואה רחבה של פרסומים רשמיים יחסית. הקורפוס כולל שלושה כתבי־עת של סביבת Terrorgram, לצד 18 גיליונות של Inspire מטעם אל־קאעדה בחצי האי ערב, 15 גיליונות Dabiq ו־12 גיליונות Rumiyah של המדינה האסלאמית — 48 גיליונות ובהם 3,075 עמודים. חמשת המקודדים בחנו כל עמוד באמצעות קוד בינרי בשלושה ממדים: דרכי פעולה והדרכה מעשית, זהות האויבים וייצוג עצמי של חברי הקבוצה ותומכיה. הקודבוק נבדק פעמיים, ורק משתנים שהשיגו אלפא של קריפנדורף מעל 0.8 נשמרו. התוצאות מערערות על גרסה חזקה של תאוריית המיזוג. בתשעה מתוך עשרה משתני דרכי הפעולה נמצאו הבדלים בין כתבי־העת, וב־17 מתוך 27 ההשוואות הזוגיות בין Terrorgram לבין שלושת כתבי־העת הג׳יהאדיסטיים ההבדל היה מובהק. Inspire היה המעשי ביותר: 40.2% מעמודיו כללו הדרכה כללית ו־28.4% הדרכה מסוימת ומפורטת, והוא הרבה יחסית לעסוק באמצעים מורכבים, בפעולת יחידים ובחומרי נפץ. Terrorgram עסק פחות בהדרכה טקטית, והתוכן המעשי שלו נטה יותר לשיטות נגישות, לנשק חם ולחומרי נפץ; נקודת הדמיון העקבית ביותר הייתה התמיכה בשיטות פעולה פשוטות. גם מפת האויבים נשארה שונה. Terrorgram מיקד את העוינות בעיקר בקבוצות גזע ובקבוצות המוגדרות לפי נטייה מינית, ואילו כתבי־העת הג׳יהאדיסטיים הציגו קשת רחבה יותר של מדינות, קבוצות דתיות, גופי צבא ואכיפת חוק ודמויות פוליטיות. כל עשרת המשתנים בקטגוריה זו הצביעו על שונות, ו־23 מתוך 30 ההשוואות הזוגיות היו מובהקות. בייצוג העצמי, כתבי־העת הג׳יהאדיסטיים השתמשו לעיתים קרובות יותר בדימויים של ״לוחמים״, ״חיילים״ ו״שהידים״, בעוד פרסומי Terrorgram כמעט שלא הציגו את אנשיהם במונחים כאלה; חמישה מתוך ששת המדדים בקטגוריה נבדלו בין הקבוצות. מסקנת המחברים אינה שאין כל מעבר של רעיונות. הם מכירים בשאילה שטחית של מינוח, איקונוגרפיה ודימויי אלימות, ואף מציעים לראותה כמיזוג א־סימטרי שבו הימין הקיצוני בורר רכיבים מן הרפרטואר הג׳יהאדיסטי. אולם הנתונים אינם תומכים בהתלכדות עמוקה של תפיסת האויב, של ההדרכה המבצעית ושל הזהות הקולקטיבית. ההבחנה חשובה למדיניות דמוקרטית: רשתות קיצוניות לומדות זו מזו, אך סיווג רחב מדי עלול לטשטש הבדלי איום ולהוליד תגובה אחידה למנגנונים שונים. המחקר מוגבל לפרסומים באנגלית, לפרקי זמן שאינם חופפים ולכתבי־עת שאינם מייצגים את כל השיח ברשת; יחידת ניתוח של עמוד וקידוד נוכחות בינרי גם אינם מודדים את צפיפות הרעיון או את עוצמתו. לכן הממצא מצמצם את טענת המיזוג בתוך הקורפוס שנבדק, אך אינו שולל השפעות נוספות בשיחות Telegram, בסרטונים או בהתנהגות של יחידים.
לקריאת העמוד
כשהאדם מאפיל על המוסד: פרסונליזציה ואמון בהחלטות משפטיות
אורי אהרונסון, יוליה אלעד־שטרנגר, תומאס קסלר ויובל פלדמן בוחנים שתי דרכים מתחרות שבהן מוסד משפטי יכול לבקש לגיטימציה ציבורית. דרך אחת מציבה במרכז את נושא המשרה, את הביוגרפיה שלו ואת התכונות שאמורות לעורר הזדהות או אמון; הדרך האחרת מציגה את ההחלטה כתוצר של תפקיד, כללים, מקצועיות ואי־תלות שאינם תלויים בזהות האדם המכהן. המחברים בדקו את המתח הזה בתוך פרשה פוליטית ממשית ומקוטבת: החלטות היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, להעמיד את בנימין נתניהו לדין בתיקים 1000, 2000 ו־4000 ולא להעמידו לדין בתיק 3000. בניסוי מקוון השתתפו 1,000 ישראלים בני 18–83, שגויסו במדגם מאוזן יחסית מבחינת אוריינטציה פוליטית. המשתתפים הוקצו לאחד מחמישה תנאי מידע: ללא מידע אישי, מידע ביוגרפי לא־פוליטי, מידע שמציג את מנדלבליט כנוטה לשמאל, כנוטה לימין או כבעל רקע פוליטי מעורב. בתוך כל תנאי הודגשה באקראי החלטה שנתפסה כתומכת בנתניהו או החלטה שנתפסה כפועלת נגדו. לאחר מכן נמדדה האובייקטיביות שיוחסה ללשכת היועץ באמצעות ארבעה היגדים על אובייקטיביות, מקצועיות, חתירה לאמת והנעה משיקולים פוליטיים. הממצא המרכזי היה עקבי: כל חשיפה למידע אישי הפחיתה את האובייקטיביות הנתפסת לעומת מצב שבו לא נמסר מידע כזה. לא נמצא הבדל מובהק בין מידע ביוגרפי רגיל לבין מידע פוליטי מסוגים שונים, והאפקט לא השתנה לפי ההחלטה שהודגשה או לפי יחסו של הנשאל לנתניהו. גם מי שהוגדרו ״מנצחים״ מפני שההחלטה התאימה לנטייתם לא היו אדישים לאופן שבו הוצג המוסד. במקביל, יחס חיובי יותר לנתניהו נקשר לאובייקטיביות נמוכה יותר שיוחסה ללשכה, בעיקר כאשר הודגשה ההחלטה להעמידו לדין; הקשר הזה נבדל מאפקט הפרסונליזציה עצמו. התוצאות נותרו דומות לאחר בקרה על גיל, מגדר, הכנסה, השכלה, אוריינטציה פוליטית והיכרות מוקדמת מדווחת עם הביוגרפיה של היועץ. המחקר אינו בוחן אם החלטותיו של מנדלבליט היו אובייקטיביות בפועל, ואינו מוכיח שאנונימיות תמיד מחזקת מוסדות. הוא מראה שבמקרה ישראלי טעון, עצם הסטת הקשב מן התפקיד אל האדם עלולה להפוך את האישיות, הזהות והעבר לחומר גלם לחשד בהטיה. מבחינה דמוקרטית, הממצא מחדד שלגיטימציה של הפעלת כוח משפטי תלויה לא רק בתוצאה אלא גם באתוס המוסדי ובאופן שבו הציבור מבין את מקור ההחלטה. הוא גם מזהיר מפני הנחה שתומכי התוצאה אינם זקוקים להליך שנראה מקצועי והוגן, אך מחייב זהירות בהכללה מעבר למוסד תביעה שנבנה במסורת שירות ציבורי לא־אישית ולפרשה שהציבור כבר הכיר היטב.
לקריאת העמוד
כשהשלטון הקצין ותומכיו התמתנו: תגובת מצביעי הקואליציה בישראל
שירה הבל־סלע, לי אלדר, טל אוריין הראל, בועז חמאירי, רותי פליסקין וערן הלפרין שואלים מה קורה כאשר מנהיגים שנבחרו בידי ציבור אידאולוגי מסוים מקדמים במהירות גרסה קיצונית יותר של עמדות המחנה. תאוריות של השפעת אליטות צופות שתומכים יישרו קו עם נציגיהם ויקצינו; תאוריית החשיבה הפרדוקסלית מציעה אפשרות הפוכה, שבה המחשה מוגזמת של אמונה קיימת יוצרת הפתעה, איום על זהות ובחינה מחודשת שמובילה להתמתנות. ישראל שלפני מלחמת ישראל–עזה ב־2023 סיפקה למחברים מקרה טבעי נדיר: קואליציית ימין, חרדים וימין רדיקלי קידמה שינוי משפטי רחב ומדיניות בנושאי דת, לאומיות, נשים ולהט״ב, בזמן שמחאה ציבורית גדולה התפתחה נגדה. המחקר נשען על מדידת בסיס שנערכה כחודשיים לפני בחירות נובמבר 2022 בקרב 1,596 יהודים ישראלים בגיל הצבעה. מתוכם התאימו למחקר 589 שהשלימו את מדדי העמדות והתכוונו להצביע למפלגה שתתמוך בבנימין נתניהו לראשות הממשלה: 66% לליכוד, 21% לרשימת הציונות הדתית, 1% למפלגות חרדיות ו־12% לרוח הציונית, שהתפרקה לפני הבחירות. כארבעה חודשים לאחר הבחירות נאספו 501 תשובות ייחודיות; לאחר הגבלה למי שדיווחו שהצביעו בפועל למפלגות הקואליציה נותרו 391. כשלושה שבועות אחר כך השתתפו 365, ובסוף יולי — לאחר חזרת הכנסת מן הפגרה והעברת החוק הראשון הקשור לרפורמה — 350. הניתוח העיקרי כולל 366 אנשים שהשתתפו בשלוש נקודות זמן לפחות. בכל ארבעת הגלים נמדדו ארבע עמדות: הפרדת דת מאורגנת מהמדינה; המתח בין דמוקרטיה מכלילה ללאומיות יהודית; תמיכה בנישואים חד־מיניים; וזכותן של נשים להפלה. מן הגל השני נוספו סולם תמיכה בערכים דמוקרטיים, ארבעה פריטי תמיכה במדיניות הממשלה ומדדי איום על זהות ימין, הפתעה, אחריות ואשמה. כל שאלון לאחר הבחירות נפתח בתיאור ניטרלי של התפתחויות מדיניות והצהרות אחרונות. מודלים ליניאריים מעורבים, עם זמן כאפקט קבוע וחיתוך אקראי לאדם, מצאו תנועה ליברלית בכל ארבע העמדות שהיו זמינות גם לפני הבחירות. התמיכה בהפרדת דת ומדינה גדלה כבר בגל השני והמשיכה לגדול עד הגל הרביעי; התמיכה במדינה דמוקרטית מכלילה עלתה באופן מובהק מן הגל השלישי; התמיכה בנישואים חד־מיניים נעשתה גבוהה באופן מובהק בגל הרביעי; והתמיכה בזכות להפלה הייתה גבוהה יותר בכל אחד מן הגלים שאחרי הבחירות לעומת קו הבסיס. התוצאות נשמרו לאחר תיקון FDR להשוואות מרובות, בניתוח בלי השלמת נתונים ובמודלים עם בקרות דמוגרפיות. במדדים שנוספו רק לאחר הבחירות לא נמצא שינוי מובהק לאורך זמן בתמיכה הכללית בערכים דמוקרטיים בין הגלים 2–4, אך התמיכה בארבע מדיניות ממשלתיות קונקרטיות ירדה באופן מובהק בין הגל השלישי לרביעי. הממצא המרכזי תומך בהשערת ההתמתנות ולא בהשערת יישור הקו עם האליטות. עם זאת, המנגנון שהציעו החוקרים לא קיבל תמיכה. איום על זהות הימין עלה בגל השלישי וירד בגל הרביעי, אך שינוי בו לא נקשר לשינוי בעמדות, ולכן תנאי היסוד לניתוח תיווך לא התקיימו. גם המסלולים דרך הפתעה, אחריות ואשמה לא סיפקו הסבר מאומת. ייתכן שהתגובה הראשונית דעכה אחרי שהמדיניות נעשתה מוכרת בעוד שינוי העמדה נמשך; אפשרויות אחרות הן יצירת טיעוני־נגד או התבלטות של זהות מתונה, חילונית או דמוקרטית. אלה פירושים להמשך בדיקה, לא תוצאות סיבתיות של המחקר. המגבלות מהותיות. מדגם הבסיס נבנה למחקר אחר והכיל ייצוג יתר של מצביעי ימין חילונים ומתונים יחסית; לא הייתה קבוצת ביקורת דומה שלא נחשפה לאירועים; מדדי המתווכים לא נאספו לפני הבחירות; ונשירה לאורך ארבעת הגלים עלולה ליצור הטיית הישרדות. המחאה, חדשות, פיטורי שר הביטחון יואב גלנט, השביתה והשהיית החקיקה התרחשו לצד צעדי הממשלה, ולכן עיצוב תצפיתי אינו יכול לבודד איזו חשיפה יצרה את השינוי. החוקרים בדקו הבדלים סביב האירועים החריגים בתוך הגל השלישי ולא מצאו הבדל מובהק, אך בדיקה זו אינה מחליפה הקצאה אקראית. גם תוקף ההכללה מוגבל למקרה של הקצנה מהירה, רחבה ובולטת שנתקלה בהתנגדות ציבורית עזה. המחברים מעלים אפשרות שהקצב וההיקף מנעו הסתגלות הדרגתית והפכו את החריגה מן הימין המתון לגלויה, אך אינם מוכיחים זאת. המסקנה הדמוקרטית כפולה. הקצנת מנהיגים אינה מבטיחה שהציבור ילך בעקבותיהם, וחשיפה ברורה של חריגה מכללים ומערכים יכולה לעורר תיקון בקרב חלק מתומכיהם. בה בעת, אסור להניח שנסיגה דמוקרטית מתקנת את עצמה: המנגנון אינו ידוע, המדגם מצומצם והמחקר עצמו מציין מקרים שבהם הציבור דווקא מקצין עם מנהיגיו. מוסדות, תקשורת וחברה אזרחית יכולים להבליט צעדים קיצוניים ולהציבם מול ערכי המחנה, אך עליהם לעשות זאת תוך בדיקה מתמשכת של מי משתכנע, באילו תנאים ולמשך כמה זמן.
לקריאת העמוד
כשהימין החדש מאמץ את שפת הרב־תרבותיות כדי להצדיק הפרדה
אלברטו ספקטרובסקי מנתח את ההתפתחות האינטלקטואלית של אלן דה בנואה ושל הימין החדש הצרפתי כדי להסביר איום מורכב על הדמוקרטיה הליברלית: אידאולוגיית הדרה שאינה דוחה מגוון תרבותי אלא מאמצת ומעצבת אותו מחדש. המחבר מכנה את הסינתזה הזאת ״פוסט־קולוניאליזם ימני״. לפי ההיגיון שלה, גם עמי העולם השלישי וגם ״העמים המקוריים״ של אירופה הם קורבנות של כוח קולוניאלי חדש — אוניברסליזם של הנאורות, גלובליזציה, לאומיות מדינתית הומוגנית, מרקסיזם ומשטר זכויות האדם. מכאן נגזרת לכאורה ברית בין אירופים אנטי־ליברלים לבין תרבויות לא־מערביות נגד מרכז גלובלי אחיד, אך גם דרישה שכל קבוצה תישאר בסביבתה האתנית והתרבותית. המאמר מתאר מעבר מרטוריקה של גזע ועליונות ביולוגית ל״דיפרנציאליזם״ ולאתנו־פלורליזם: כל התרבויות מוצגות כבעלות ערך, אך השוני ביניהן נתפס עמוק ובלתי ניתן לשילוב. כך הכרה בזכות להיות שונה יכולה להפוך מהגנה על מיעוטים להצדקה להפרדתם. דה בנואה מציע, בניסוח שהמאמר מדגיש, עולם רב־תרבותי אך לא חברות רב־תרבותיות: תרבויות רבות המתקיימות זו לצד זו במרחבים מובחנים, במקום אזרחים שווי זכויות החיים יחד בתוך אותה חברה. ספקטרובסקי קושר את המהלך לאסטרטגיה מטא־פוליטית בהשראת אנטוניו גראמשי. המטרה אינה בראש ובראשונה ניצחון בבחירות אלא שינוי השפה, הקטגוריות וההיגיון שבאמצעותם הציבור מבין זהות, שוויון ושחרור, עד שרעיונות פוליטיים חדשים ייראו טבעיים. הגנאלוגיה עוברת דרך ״המהפכה השמרנית״ של רפובליקת ויימאר והימין האינטגרליסטי הצרפתי, ומחלצת מהם אנטי־ליברליזם, קהילתנות, התנגדות לאמריקניזציה ורעיון של ״דרך שלישית״ בין שוק חופשי למרקסיזם. לצד האתנו־פלורליזם מופיע אתנו־אזוריזם: חזון של ״אירופה של עמים ואזורים״ שתפרק את מדינות הלאום הריכוזיות ואת האיחוד האירופי הליברלי למסגרות הנתפסות כאורגניות ואותנטיות. הרעיון עשוי להישמע קרוב לפדרליזם מלמטה ולהגדרה עצמית של מיעוטים, אך אצל דה בנואה הפוטנציאל הוא גם חסם בפני הגירה ושילוב. ״דה־קולוניזציה כפולה״ מחברת את המהלכים: שחרור העולם הלא־מערבי מן המערב ושחרור אירופה ממה שמוצג כקולוניזציה בידי הגירה, קפיטליזם גלובלי וזכויות אוניברסליות. ספקטרובסקי אינו טוען שמדובר פשוט בחזרה לפשיזם ההיסטורי, שחייב הקשר בין־מלחמתי, דחייה גלויה של הדמוקרטיה ושאיפה למשטר טוטליטרי. הוא מזהיר מפני תצורה פוסט־ליברלית מתוחכמת יותר, ששומרת שפה של דמוקרטיה, גיוון ושחרור אך ממירה זכויות אדם אוניברסליות ב״זכויות עמים״ להדיר בתוך ביתם. המסקנה הנורמטיבית של המאמר שנויה במחלוקת: המחבר מציע לליברלים ולסוציאל־דמוקרטים להעדיף אינטגרציה אזרחית, זכויות יחיד ועמדה עיוורת־צבע על פני הכרה קבוצתית רחבה. זהו ניתוח היסטורי־רעיוני המבוסס על כתבי דה בנואה, מקורות הימין החדש וספרות פרשנית; הוא אינו בודק באופן אמפירי כיצד קוראים מאמצים את הרעיונות, אינו מודד את השפעתם על מפלגות ואינו מוכיח שרב־תרבותיות ליברלית מובילה בהכרח להדרה. תרומתו המרכזית היא אזהרה מפני בחינת אידאולוגיה רק לפי אוצר המילים שלה: אותה מילה — מגוון, שחרור או הכרה — יכולה לשרת מוסדות של שוויון והשתתפות, או תוכנית שמקבעת גבולות ומוציאה בני אדם מן הקהילה הפוליטית.
לקריאת העמוד
הרגש שוב מכריע בהצבעה — אבל הוא כבר פחות מעוגן במעמד ובדת
טריסטן קלינגלהפר, סימון ריכטר וניקול לו מערערים על הסיפור שלפיו הפופוליזם הכניס לראשונה רגש עז לפוליטיקה המפלגתית. הם מפרידים בין שתי חוליות: האופן שבו המבנה החברתי מעצב חיבה וסלידה ממפלגות, והאופן שבו אותן נטיות רגשיות מתורגמות לבחירה בקלפי. באמצעות צבירה של 625 סקרי Politbarometer מייצגים בגרמניה, הכוללים יותר מ־375 אלף משיבים לאורך 44 שנים, הם מראים שהחוליה השנייה אכן התחזקה בעשורים האחרונים — אך חזרה בערך לעוצמה שאפיינה את סוף שנות השבעים ושנות השמונים. התקופה החריגה אינה דווקא ההווה הרגשי, אלא השנים 1988–2005, שבהן הקשר בין יחס רגשי למפלגה לבין כוונת ההצבעה נחלש. במקביל השתנתה החוליה הראשונה באופן חד יותר. רגרסיות שנתיות שבדקו את דירוגי המפלגות ב״מדחום״ רגשי מראות כי חברות במשק בית מאוגד, השתתפות בתפילות, עבודה עצמאית, השכלה אקדמית, אבטלה ומגורים במזרח גרמניה מסבירות לאורך זמן חלק קטן והולך מן ההבדלים ביחס למפלגות. בשנות השמונים הגיע כוח ההסבר של המשתנים החברתיים לכ־10% ביחס לנוצרים־דמוקרטים ולסוציאל־דמוקרטים, ולעד כ־5% ביחס למפלגות הקטנות; לקראת סוף התקופה הוא התקרב ברוב המקרים ל־2.5% ואף פחות. הדפוס בולט במיוחד בקשרים הקלאסיים: חברות באיגוד הייתה כרוכה בעבר ביחס חיובי יותר ל־SPD ושלילי יותר ל־CDU/CSU, והשתתפות דתית פעלה בכיוון ההפוך, אך המקדמים התקרבו בהדרגה לאפס. גם הקשר בין מזרח גרמניה לבין היחס למפלגת השמאל נחלש. לעומת זאת, קשרים חדשים יותר — כגון השכלה גבוהה וחיבה לירוקים או סלידה מ־AfD — אינם מייצרים בסיס חברתי כולל בעוצמה הדומה לשסעים הישנים. כדי לבדוק את המעבר מרגש להצבעה, המחברים אומדים לכל שנה מודל בחירה מותנה המשווה בין המפלגות שאותו בוחר יכול לבחור. יחס חיובי יותר למפלגה מעלה תמיד ובאופן מובהק את הסיכוי להצביע לה. האפקט היה גבוה בשנים 1977–1987, ירד בתקופה שבין 1988 ל־2005, ואז עלה מחדש עם שינוי מפלגת השמאל ועם הופעת AfD; בעשור האחרון במדגם הוא רק מעט גבוה מרמתו המוקדמת. שילוב שני הממצאים תומך יותר בתיאוריית ההינתקות מאשר בתיאוריית ההיערכות מחדש: הבוחרים אינם נעשים נטולי רגש, אלא רגשותיהם הפוליטיים נעשים פחות צפויים מתוך מיקום חברתי יציב. בדיקות רגישות עם מדדי השכלה חלופיים, מקדמים נפרדים לכל מפלגה, מיקום עצמי בשמאל–ימין והשפעות ישירות של המבנה החברתי על ההצבעה אינן משנות את התמונה המרכזית. המשמעות הדמוקרטית היא כפולה. מפלגות עדיין מקשרות בין אזרחים לבין תחרות שלטונית באמצעות שייכות, חיבה וסלידה, ולכן פוליטיקה רגשית אינה סטייה חדשה מן העבר; עם זאת, כאשר הקשרים אינם נטועים עוד בקבוצות חברתיות מאורגנות, מנהיגים, סוגיות ואירועים עשויים לעצב אותם במהירות רבה יותר. המאמר אינו מזהה מה החליף את המעמד והדת, אינו מוכיח שהפופוליזם גרם לעלייה המאוחרת ואינו בודק רגשות בדידים כגון פחד או כעס. הוא גם נשען על מקרה גרמני, על חתכי רוחב חוזרים ועל מדחומי מפלגות שעלולים לכלול גם שיפוט אידאולוגי. תרומתו היא בפרספקטיבה ההיסטורית: כדי להבין את כוחו הרגשי של הפופוליזם אין די להשוותו להווה הקרוב, אלא צריך לשאול מה חדש במקור הרגש, מה נותר דומה בעוצמתו, וכיצד השתנה הקשר בין מפלגות לבין הקבוצות שאותן הן מתיימרות לייצג.
לקריאת העמוד
כיצד חברת ריגול בסייבר מבקשת להפוך מעקב חודרני ללגיטימי?
דן מ׳ קוטליאר ואלינור כרמי בוחנים כיצד NSO, חברה ישראלית שמוכרת כלי ריגול דיגיטליים לרשויות מדינה, ניסתה להעניק לגיטימציה ציבורית לפגסוס לאחר דיווחים על שימוש בו נגד עיתונאים, פעילים ומתנגדי משטר. במקום להעריך אם טענות החברה נכונות, המחקר מנתח כיצד היא עצמה ניסחה את הצורך במוצר, את זהותה ואת אחריותה, ומראה שלגיטימציה היא תשתית חיונית לפעילות מעקב לא פחות מקוד, הון ורישיונות יצוא. החוקרים ערכו ניתוח שיח ביקורתי של 293 מסמכים בעברית ובאנגלית שנאספו מינואר 2019 עד יולי 2022: 44 הופעות וראיונות בתקשורת, 200 פרסומים ברשתות חברתיות, 30 דפי אתר, שלושה דוחות ו־16 מסמכים משפטיים. ניתוח תמטי זיהה שש אסטרטגיות, והמאמר מתמקד בארבע הבולטות. הראשונה היא ביטחוניזציה: הצפנה מתוארת כחשכה שמונעת ממשטרה וממודיעין להציל ילדים, לסכל טרור וללכוד עבריינים, ולכן חדירה לטלפון מוצגת כהכרח חריג ולא כהפעלת כוח המחייבת הכרעה ציבורית. השנייה היא פטריוטיות ציונית: התנדבות, זיכרון השואה, פיתוח הפריפריה וטענות לרדיפה אנטי־ישראלית מחברים את הישרדות החברה לזהות הקולקטיבית של קהל ישראלי ומסיטים את המבט מן השימוש במוצר. השלישית היא הלבנת אתיקה: החברה מדגישה פיקוח של משרד הביטחון, מדיניות זכויות אדם, ועדות פנימיות ודוחות שקיפות, אך אינה חושפת לקוחות, שיקולי אישור או מגבלות טכניות באופן שמאפשר אחריותיות חיצונית. הרביעית היא נרמול: NSO מציגה את עצמה כחברת טכנולוגיה רגילה באמצעות פוסטים על עובדים, אירועי חברה, גיוס כוח אדם ומוצרים הגנתיים שאינם פגסוס. המחברים ממקמים את שתי האסטרטגיות הראשונות בציר מקומי של ״פופוליזם מונע־ביטחון״, ואת שתי האחרונות בציר אוניברסלי השואב מדפוסי ההלבנה האתית של עמק הסיליקון. 75% מהופעות החברה במדגם התקשורתי היו בכלי תקשורת ישראליים, נתון התואם את תלותה ברגולטורים ובפוליטיקאים בישראל; עם זאת, הקמפיין הבין־לאומי לא מנע את הכנסת החברה לרשימה השחורה של משרד המסחר האמריקאי בנובמבר 2021 ואת המשבר שבא אחריה. המושג המרכזי הוא ״ריאליזם של מעקב״: קבלה של מעקב כאפשרות היחידה, גם כאשר עוולותיו ידועות. המחקר מראה כיצד סיפורי הצלת חיים, זיקה לאומית, נהלים אתיים ומראה תאגידי שגרתי מטפחים יחד תחושה זו אצל רגולטורים, משקיעים, עובדים, לקוחות והציבור. מבחינה דמוקרטית, הניתוח מזהיר ששקיפות שמנוהלת בידי החברה אינה שקולה לביקורת עצמאית, ושמסגור ביטחוני עלול להפוך פגיעה בפרטיות ובהתנגדות פוליטית לעניין טכני כביכול. זהו מחקר פרשני של התבטאויות ציבוריות, לא בדיקה של פעולת פגסוס ולא מדידה של השפעת המסרים על דעת הקהל; סודיות החברה מגבילה גם את האפשרות להשוות בין דימויה הציבורי לבין החלטותיה הפנימיות. תרומתו היא בזיהוי המנגנונים המילוליים והתרבותיים שמאפשרים לכוח מעקב לבקש הסכמה, ובהצבעה על המקומות שבהם רגולציה, עיתונות וחברה אזרחית יכולות לערער על הצגת המעקב כבלתי נמנע.
לקריאת העמוד
מי מוכן לתת לבינה מלאכותית תפקיד בקבלת החלטות שלטוניות?
תמר גור, בועז חמאירי ויוסי מערבי בוחנים מי תומך בהכנסת בינה מלאכותית לתהליכי קבלת החלטות שלטוניים, ובאילו שיקולים התמיכה הזאת תלויה. המחקר נערך בישראל ב־3–5 באפריל 2023, בעיצומו של העימות הציבורי סביב תוכנית הממשלה לשינוי מערכת המשפט ולפני מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיה. חברת סקרים מקוונת גייסה 703 משיבים יהודים, במדגם שנועד לייצג את החברה היהודית לפי מגדר, גיל ומקום מגורים; 43.1% הגדירו את עצמם ימנים, 32.7% אנשי מרכז ו־24.2% שמאלנים. מאחר שמספר השמאלנים היה קטן, החוקרים איחדו את המרכז והשמאל לקבוצת מרכז־שמאל והשוו אותה לימין. המשיבים התבקשו להעריך שימוש כללי בבינה מלאכותית בקבלת החלטות שלטונית, ולא יישום מסוים כמו הקצאת קצבאות, שיטור או הכרעה משפטית. הם דיווחו על תמיכה, לגיטימיות והוגנות נתפסות, תועלת, מוכנות טכנולוגית, ידע, חום רגשי, חשש מפגיעה, רגשות ונורמות חברתיות נתפסות; במקביל נמדדו יחסיהם לממשלה, לתוכנית השינויים ולתחושת המסוגלות הפוליטית שלהם. קבוצת המרכז־שמאל הביעה תמיכה גבוהה יותר בשימוש בבינה מלאכותית בשלטון: ממוצע 3.14 לעומת 2.85 בסולם המחקר. היא גם תפסה את השימוש כלגיטימי יותר, חשה חום רב יותר כלפי בינה מלאכותית, התרגשה ממנה יותר וחששה פחות מפגיעה אישית או משפחתית. שני המחנות לא נבדלו בהערכת שיעור הציבור התומך בשימוש כזה ולא בתחושת המסוגלות הפוליטית שלהם. ברגרסיות נפרדות, לגיטימיות נתפסת הייתה מנבא חיובי של תמיכה הן במרכז־שמאל והן בימין. במרכז־שמאל נקשרו לתמיכה גם תועלת נתפסת וחום כלפי בינה מלאכותית, ואילו מסוגלות פוליטית גבוהה יותר נקשרה לתמיכה נמוכה יותר. בימין נקשרו לתמיכה הנורמה הנתפסת, חילוניות ומוכנות טכנולוגית שבאופן מפתיע נשאה קשר שלילי לאחר שליטה בשאר המשתנים. המחברים מפרשים את ההבדל בזהירות: בקרב הימין הקבלה עשויה להיות רגישה יותר למה שנתפס כמקובל חברתית, ואילו בקרב המרכז־שמאל היא נקשרה יותר לתועלת ולתחושה שהטכנולוגיה יכולה להציע חלופה במצב פוליטי שנתפס כמאיים. עם זאת, זהו סקר חתך חקרני שלא נרשם מראש, והקשרים אינם מוכיחים שאידאולוגיה או המשבר גרמו לעמדות. המדגם מוגבל ליהודים בישראל, הקבוצות הפוליטיות אינן מאוזנות, המרכז והשמאל אוחדו, ונמדדה תמיכה ברעיון רחב בלי לפרט סמכויות, תחומי מדיניות, מנגנוני פיקוח או ביצועים בפועל. לכן המאמר אינו קובע אם נכון למסור החלטות לבינה מלאכותית; הוא מראה שאותה הצעה טכנולוגית מקבלת משמעות פוליטית שונה, ושעיצוב דמוקרטי של שימוש ממשלתי בבינה מלאכותית חייב להתמודד עם שאלות של לגיטימיות, תועלת, נורמות ואמון ציבורי.
לקריאת העמוד
כשהתעמולה הופכת למופע: אסטרטגיית ה״אג׳יטיינמנט״ של הטלוויזיה הרוסית
ורה טולץ ויורי טפר טוענים שהטלוויזיה הפדרלית ברוסיה השתנתה באופן מהותי עם תחילת כהונתו השלישית של ולדימיר פוטין. בעשור שקדם לכך תוארה לא פעם טלוויזיית פוטין כמערכת שמצמצמת פוליטיקה ומציעה בידור, צרכנות ותחושת יציבות; אחרי מחאות 2011–2012, כאשר סיפור השגשוג כבר לא התיישב עם חווייתם של חלק מן האזרחים, הערוצים המרכזיים הגדילו מאוד את זמן האוויר הפוליטי ואת עוצמת המסר האידאולוגי. אלא שהם לא חזרו פשוט לתעמולה סובייטית כבדה. ערוץ הראשון ורוסיה־1 שילבו מסרים מגייסים עם חדשות רכות, תוכניות אירוח תיאטרליות, טבלואידיזציה, תיאוריות קונספירציה ואירועים מבוימים או מועצמים לטלוויזיה. המחברים מכנים את התמהיל ״אג׳יטיינמנט״ — הלחם של agitation ו־entertainment — ומדגישים שתכליתו להגיע גם לקהל שאינו מתעניין דרך קבע בפוליטיקה. בסיס המחקר הוא ניטור שיטתי של שני הערוצים מ־1 בספטמבר 2010 ועד קיץ 2014 במסגרת פרויקט מחקר רחב; לתקופה המאוחרת יותר נעזרו המחברים בארכיוני האינטרנט המקיפים של הערוצים ובהקלטות זמינות. הם מנתחים פורמטים, מבני סיפור ושחקנים בארבעה מסעות שידור בין 2012 ל־2016, ומשלבים ראיונות עם אנשי תקשורת, ובהם דמיטרי קיסליוב. מסע Pussy Riot, ממרץ עד ספטמבר 2012, הציב דת מסורתית וערכים שמרניים מול אויבים פנימיים. מסע נגד הגירה, שהחל בסתיו 2012 ונמשך כשנה, תיאר את ״המהגר המוסלמי״ כאיום על ציוויליזציה נוצרית־אירופית שרוסיה היא חלק ממנה. הסיקור מפברואר עד מאי 2014 סביב סיפוח קרים, שהמשיך לשלוט בסדר היום לפחות עד סוף השנה, הציג הגנה על רוסים אתניים ועל טריטוריה שנתפסה כרוסית. המסע על ההתערבות בסוריה, מספטמבר 2015 עד מאי 2016, בנה דימוי של רוסיה שחזרה למעמד מעצמה שווה למערב. בכל המקרים נבנתה חלוקה רגשית בין קהילה מוסרית מאוימת לבין ״אחרים״ — מיעוטים מיניים, מהגרים, פעילים, ״פשיסטים אוקראינים״, אסלאמיסטים והמערב — והסברים קונספירטיביים חיברו אירועים נפרדים לכוונת אויב אחת. הפורמט היה חלק מן האסטרטגיה: תוכניות אירוח פוליטיות שבו מן השוליים והפכו, אחרי קרים, למרתונים יומיים; מסגור אפיזודי התרכז באנשים ובתקריות, ומריבות, צעקות ולעיתים אלימות העניקו לפוליטיקה את משיכת ״טלוויזיית האשפה״. אירועי מדיה טקסיים כמו משאל העם בקרים והקונצרט בפלמירה הציעו סיום ניצחוני מתוזמר, ואילו אירועים משבשים יצרו דרמה ושינוי חד בסדר היום. המאמר גם מסרב לתאר את השדרנים כבובות בלבד. המדינה מציבה גבולות ומכוונת, אך עיתונאים־כוכבים ומפיקים מפתחים מסגרות, בוחנים אילו מסרים מהדהדים ולעיתים מקדימים את הניסוח הרשמי; מסע ההגירה אף הדגים פער בין צרכי הכלכלה שהציג הקרמלין לבין הקו החריף של הטלוויזיה. מכאן שהערוצים הם שחקנים מכוננים במשטר ולא רק צינור להעברת הוראות. עם זאת, המחקר איכותני ומתמקד בארבעה קמפיינים בשני ערוצים ארציים. הוא מנתח תפוקה ואסטרטגיה, לא מדגם מייצג של צופים, ולכן אינו מוכיח שהפורמטים שינו עמדות או גרמו לתמיכה במשטר; וגם המעבר בחלק המאוחר מן הניטור הישיר לארכיוני רשת עשוי להשאיר תוכן שלא השתמר. כוחו של המאמר הוא בהסבר כיצד משטר סמכותני יכול להגביר פוליטיזציה ובה בעת לעטוף אותה בבידור, לא באומדן סיבתי של השפעתה על הקהל.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשפופוליזם פוגש ביטחון לאומי: בפולין השיח השתנה יותר מן האסטרטגיה
דניאל ויינר ואנה ווייצ׳וק בוחנים שאלה שהוויכוח על פופוליזם וביטחון נוטה לטשטש: האם שפה לוחמנית, חלוקה מוסרית בין ׳העם׳ ל׳אליטות׳ והבטחות לעוצמה אכן משנות את התנהגותה הביטחונית של מדינה. כדי לפרק את השאלה הם מציעים מסגרת של חמישה ממדים: הממד הגאופוליטי של בריתות ויישור קו; הממד החומרי של תקציב, כוח אדם ורכש; הממד המוסדי של מקצועיות, תיאום וריכוז סמכות; הממד המבצעי של הפעלת כוח; והממד הרעיוני של הגדרת אויבים, איומים וזהות לאומית. המסגרת מיושמת על ממשלות מפלגת חוק וצדק בפולין בשנים 2015–2023, מקרה שנראה מלכתחילה מתאים במיוחד לזיהוי אפקט פופוליסטי. ביטחון עמד במרכז מצע המפלגה, היא נשאה מסורת אנטי־רוסית חריפה, החזיקה ברוב פרלמנטרי ופעלה לצד נשיא המזוהה עמה. המחקר משלב מסמכים רשמיים וספרות משנית עם 28 ראיונות עומק שנערכו מיולי 2023 עד מרץ 2024 עם מקבלי החלטות, דיפלומטים, אנשי צבא ומומחי ביטחון. רוב המרואיינים נשארו אנונימיים; יָאצֶק צ׳פוטוביץ׳, שר החוץ לשעבר, בחר להיקרא בשמו. הממצא המרכזי הוא השפעה לא אחידה. חוק וצדק הצליחה יותר לשנות את הממד הרעיוני ואת הארגון המוסדי הפנימי מאשר את הבריתות, הפעלת הכוח ובניין הכוח החומרי. היא חיברה בין אויבים חיצוניים ליריבים מבית, הציגה את גרמניה ככוח המאיים על ריבונות פולין ואת דונלד טוסק כ׳אויב מבפנים׳ המשרת אינטרסים גרמניים ורוסיים, והשתמשה במשאבי מדינה ובמידע ביטחוני במאבק אלקטורלי. במישור המוסדי התחזקו ריכוזיות ופרסונליזציה, משרד החוץ נחלש, משרד ההגנה ולשכות הנשיא וראש הממשלה התחרו על סמכות, ותיאום בין־משרדי נעשה קשה יותר. לעומת זאת, במדיניות החוץ והביטחון נותרו קווי המשכיות מרכזיים. נאט״ו והיחסים עם ארצות הברית נשארו עוגני הביטחון; בתקופת דונלד טראמפ הקשר קיבל אופי אישי ועסקתי יותר, ובתקופת ג׳ו ביידן הוא התקרר בשל סוגיות שלטון החוק עד שהמלחמה באוקראינה העלתה מחדש את ערכה האסטרטגי של פולין. הממשלה תקפה מילולית יוזמות ביטחון של האיחוד האירופי, אך הצטרפה ל־PESCO, לא פירקה התחייבויות קיימות ולאחר 2022 תמכה במסגרות אירופיות לסיוע לאוקראינה ובסנקציות על רוסיה. גם התמונה החומרית אינה מתאימה לסיפור של התחמשות פופוליסטית רציפה. בתחילת כהונת חוק וצדק נרשמה ירידה זמנית בהוצאות בעקבות ביטול עסקאות עם ספקים אירופיים; תחת טראמפ עלה הרכש האמריקני גם ככלי לחיזוק הקשר הבילטרלי, אך המפנה הגדול הגיע רק לאחר הפלישה הרוסית המלאה בפברואר 2022. אז זינקו ההוצאות, הועבר נשק רב לאוקראינה ונקבעה תנופה רחבת היקף לרכש ולגידול הצבא. גם השימוש המבצעי בכוח היה בעיקר תגובתי. הצבא ומשמר הגבול גויסו למשבר בגבול בלארוס, נבנתה גדר וננקטה מדיניות קשוחה כלפי מהגרים, אך מדינות שכנות לא־פופוליסטיות והממשלה הפולנית שבאה אחר כך פעלו בדרכים דומות; לכן קשה לבודד כאן אפקט ייחודי של פופוליזם. המחברים מסיקים שהרטוריקה הפופוליסטית שימשה בעיקר לגיוס בוחרים, לקיטוב ולביסוס שליטה, בעוד אילוצים גאופוליטיים, מחויבויות ברית, עמידות מוסדית וזעזועים חיצוניים קבעו עד כמה היא תיהפך למדיניות מתמשכת. אין בכך טענה שהפער בין דיבור למעשה אינו מזיק: הפוליטיזציה של ביטחון ערערה אמון, טשטשה גבולות בין הגנה לאומית למאבק מפלגתי והחריפה קיטוב גם בלי שינוי יסודי באסטרטגיה. זהו חקר מקרה יחיד של פופוליזם ימני במזרח־מרכז אירופה ובצל איום רוסי ייחודי. הוא מציע מבחן היתכנות למסגרת חמשת הממדים ולא הוכחה סיבתית או כלל אוניברסלי על כל הממשלות הפופוליסטיות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הארט, קלזן והמשפט הפופוליסטי: מדוע הדמיון ביניהם סטטי בלבד?
מאיר ח׳ ירום בוחן טענה חדשה יחסית שלפיה הפופוליזם מאמץ גרסה דמוקרטית של הפוזיטיביזם המשפטי של ה׳ ל׳ א׳ הארט: במקום שהפרקטיקה המתכנסת של שופטים תקבע את אמות המידה לתוקף משפטי, רצון העם יעשה זאת. המאמר מציע מהלך שלילי וחיובי. תחילה הוא מגדיר נטייה משותפת לצורות מגוונות של ממשל פופוליסטי כ״ריבונות עממית מיידית״: הדרישה שהרצון העממי יתורגם לנורמה או לפעולה בלי עיכוב ובלי מוסד שמעדן, בוחן מחדש או מסכל אותו. נטייה זו אינה זהה בהכרח לסמכותנות או לאופורטוניזם, ואינה מחייבת שכל פופוליסטים יסכימו כיצד לזהות את רצון העם. היא כן מתנגשת ביסוד מרכזי אצל הארט. כלל הזיהוי, שמספק את אמות המידה לזיהוי המשפט התקף, הוא אצל הארט עובדה חברתית מנהגית הנוצרת בהדרגה מפרקטיקה מתכנסת; גם אם מרחיבים את הקבוצה הרלוונטית מן השופטים אל ״העם״, אי אפשר לחוקק מנהג כזה לפי דרישה מיידית בלי להפוך אותו לדבר שאינו כלל הזיהוי ההארטיאני. לאחר דחיית הזיהוי הפשוט, ירום נעזר בהבחנת הנס קלזן בין תוקף סטטי לתוקף דינמי. במודל סטטי תוכן הנורמה הנמוכה נגזר מתוכן נורמה גבוהה, ואילו במודל דינמי חשובה הדרך המוסמכת שבה בעל תפקיד יצר את הנורמה, מתוך הכרה ששימוש במשפט כולל תמיד מידה של בחירה ויצירה. התאוריה של הארט היא סטטית רק בחלקה: במקרים המצויים בליבת המשמעות של כלל הוא מתאר החלה כמעט היסקית, אך במקרי שוליים עמומים הוא מכיר בשיקול דעת. הפופוליזם מקצין את ההיגיון הסטטי מפני שהוא מבקש שכל בעל תפקיד ימסור את הרצון הפוליטי הקודם בלי לתווך אותו. הדמיון אפוא אינו הופך פופוליזם לפוזיטיביזם הארטיאני; הוא מסביר כיצד פופוליסטים יכולים להציג כפירה בשיקול דעת שיפוטי כעמדת ״שכל ישר״ ולהשתמש באופן בררני ביוקרתו של הארט. המענה הנורמטיבי שמציע המאמר הוא לפתח תפיסה דינמית של משפט המכירה בבעלי תפקידים כשותפים ליצירת התוכן המשפטי, אך זהו טיעון מושגי ונורמטיבי ולא מחקר אמפירי על התנהגות ממשלות או בתי משפט.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
האם גילוי גז טבעי יכול לשחוק גם דמוקרטיה ליברלית? המקרה הישראלי
אריאל פז־סביצקי וליאור הרמן בוחנים אם קללת המשאבים הדמוקרטית יכולה להופיע גם במדינה בעלת מוסדות ליברליים, שבה שוחד ישיר אינו מנגנון ההשפעה העיקרי. הם מציעים להרחיב את מושג השחיתות לפרקטיקות חוקיות אך בעייתיות מבחינה דמוקרטית, ובהן לובינג, דלת מסתובבת, גישה מועדפת למקבלי החלטות, לכידת רגולטורים והשפעה על תקשורת. ישראל משמשת מחקר מקרה בעקבות גילויי הגז הימיים והמאבק על שלוש הכרעות מרכזיות בשנים 2010–2016: מיסוי רווחי יתר בוועדת ששינסקי, מדיניות הייצוא בוועדת צמח ומתווה הגז שעסק בתחרות. הראיות משלבות מסמכי ממשלה ופרוטוקולים, פרסומים תקשורתיים, זיכרונות ו־22 ראיונות עומק עם בעלי תפקידים בממשלה, בכנסת ובתעשייה. החוקרים מתעדים גידול בלובינג סביב הכרעות הגז, רשימה של 32 עובדי ציבור שעברו לאחר שירותם לתפקידים בתעשייה, קשרי בעלות ועסקים בין גורמי גז לכלי תקשורת, קמפיינים פרסומיים ולחצים על עצמאות רגולטורית. נקודת המפנה בניתוח היא מתווה הגז של 2015: לאחר שממונה התחרות התנגד להסדר, הממשלה השתמשה לראשונה בסעיף 52 כדי לעקוף את התנגדותו מטעמי חוץ וביטחון, והוא התפטר; גם יו״ר רשות החשמל שהתנגדה למתווה סיימה את תפקידה. המאמר מציע מנגנון שבו פוטנציאל רווח גבוה ואסדרה בלתי בשלה מפעילים מאמצי השפעה, אלה מכוונים רגולציה לטובת התעשייה ועלולים לשחוק נורמות, עצמאות מקצועית ותפקיד תקשורתי של שומר סף. עם זאת, זהו מחקר גישוש של מקרה יחיד בתקופה שבה התרחשו בישראל תהליכי נסיגה דמוקרטית נוספים, והמחברים מבהירים שעדיין צריך להוכיח ישירות כי רגולטורים אחרים אכן הורתעו וכי קשרי התעשייה גרמו להטיה בסיקור. לפיכך המאמר מספק ראיות מדאיגות ומסגרת סיבתית לבדיקה, לא אומדן נקי של מידת השחיקה שנגרמה דווקא מגילוי הגז.
לקריאת העמוד
מי בנה את השוק האמריקאי? הון מן המזרח, פופוליזם וחוקות המערב
המאמר מערער על התיאור המקובל של התהוות השוק הלאומי בארצות הברית כתוצאה טכנולוגית או כלכלית כמעט בלתי נמנעת. באמצעות כתבי צ׳רלס פרנסיס אדמס הבן, תיעוד עסקי של מממנים מבוסטון ודיוני הוועידות החוקתיות בקולורדו, מונטנה, איידהו, ויומינג, וושינגטון ודקוטה הצפונית, נועם מגור מציג את שילוב המערב בפרויקט התיעוש כתהליך פוליטי שנוי במחלוקת. הון מן המזרח מימן מסילות, מכרות, מקרקעין, מכלאות בקר ותעשיית בשר; מכלאות קנזס סיטי, שאורגנו מחדש ב־1876 בידי משקיעים מבוסטון, מדגימות כיצד רשתות מימון ונאמנות יצרו תשתיות, מוסדות מסחר ומרכז עירוני חדש. בה בעת, הענקת מעמד של מדינות לטריטוריות המערב פתחה זירה דמוקרטית שבה צירים, ובהם חקלאים, עובדים ואנשי עסקים קטנים, ביקשו להכפיף תאגידים לשלטון המקומי. הם דנו בפיקוח על תעריפי רכבות, באיסור אפליה בין מובילים ויישובים, בזכויות מים המבוססות על שימוש מועיל, בהגנות עבודה, במיסוי מכרות ובמגבלות על סובסידיות. מגור מארגן את המחלוקת סביב שלושה ממדים: חלוקת העושר, מידת הקריאות של הכללים למקומיים ולמשקיעים מרוחקים, והמרחב הגאוגרפי שבו יפעלו שווקים ומוסדות. נציגי הון הזהירו שכללים מחמירים יבריחו הון ״ביישן״, ואילו מתנגדיהם דחו את הצורך ״לפנק וללטף״ בעלי הון כדי למשוך השקעות. התוצאה לא הייתה ניצחון מלא של צד אחד: שש החוקות יצרו צירופים שונים של פיקוח, זכויות עבודה ושליטה במשאבים, והותירו נוף מוסדי בלתי אחיד. מכאן מסיק המאמר שפופוליזם מערבי לא היה שריד אנטי־מודרני וגם לא שלב הכרחי בדרך לפרוגרסיביזם, אלא מאמץ יצירתי לעצב פיתוח מודרני ולשבץ הון גלובלי במסגרות אחראיות יותר מבחינה פוליטית.
לקריאת העמוד
כיצד חינוך דמוקרטי יכול להתמודד עם פופוליזם, פוסט־אמת ושקרים מאורגנים?
זהו מאמר עיוני הבוחן את הקשר בין פופוליזם, פוסט־אמת, מדיה דיגיטלית וחינוך לדמוקרטיה. ממלוק טוען שפופוליזם אינו רק פנייה אל הציבור, אלא אסטרטגיה שמחלקת את החברה לעם אמיתי מול אליטה ומארגנת זהויות, רגשות ופעולה סביב הגבול הזה. כאשר האסטרטגיה הזאת מתחברת לדיסאינפורמציה ולמערכות תקשורת מותאמות אישית, עובדות נתמכות, דעות ושקרים מכוונים מתערבבים והמרחב הציבורי מתפצל לבועות המאשרות את עצמן. דרך חנה ארנדט מודגש שהסכנה בשקר מאורגן אינה רק שאנשים יאמינו לשקר מסוים, אלא שהיכולת המשותפת להתמצא במציאות ולהבחין בין אמת לכזב נשחקת. דרך יורגן הברמס המאמר מתאר כיצד חדרי הד והמעבר מצריכת מידע להפקתו בידי כל משתמש יכולים להרחיב השתתפות, אך גם להחליש מקצועיות, ביקורת ומפגש עם דעות סותרות. בתגובה מציע ממלוק לעבור מחינוך למען דמוקרטיה לחינוך דרך דמוקרטיה: תלמידים משתתפים בדיון ממשי בסוגיות שמעסיקות אותם, בוחנים טענות לפי נורמות מוסכמות ומפתחים שיפוט עצמאי. הדיאלוג אינו שיחה חופשית ללא גבולות; המורה נדרש למנוע השתלטות של קולות חזקים, לספק הכוונה מקצועית ולוודא שהסכמה אינה נשענת על ידע מסולף. המאמר אינו מציג ניסוי או הערכת התערבות, ולכן תרומתו היא מסגרת נורמטיבית ופדגוגית ולא הוכחה אמפירית לכך שהגישה המוצעת מצמצמת אמונה בדיסאינפורמציה.
לקריאת העמוד
מה באמת אומרת ״מדינה אזרחית״ בחוקות מצרים, תוניסיה ותימן?
לימור לביא מנתחת כיצד מצרים, תוניסיה ותימן הגיעו לאחר ההתקוממויות הערביות להגדרה חוקתית דומה של ״מדינה אזרחית״, אף שהמונח לא הופיע בחוקותיהן הקודמות. המחקר הוא ניתוח חוקתי־הקשרי: הוא קורא את הסעיפים לצד הוויכוחים האידאולוגיים, תהליכי הניסוח ומאזני הכוח שהולידו אותם, ועוקב אחר מה שנראה כמסלול נדידה של הרעיון ממצרים לתוניסיה ומשם לתימן. נקודת המוצא היא שהמונח הערבי דַוְלַה מַדַנִיַּה עמום במכוון. הוא מציע מדינה מודרנית שאינה תאוקרטיה, אך גם אינו מחייב הפרדה חילונית בין דת למדינה; בשל כך אסלאמיסטים ולא־אסלאמיסטים יכולים להסכים על המילים ולייחס להן תוכן שונה. במצרים, ויכוח בן עשרות שנים הגיע לעיגון מפורש רק בתיקון 2019 לסעיף 200, שהטיל על הכוחות המזוינים לשמור על ״אזרחיות המדינה״. לפי לביא, ההסדר אינו מוציא את הצבא מן הפוליטיקה אלא מסמיך אותו כשומר הכיוון הלא־אסלאמיסטי, וכך מנציח את נרטיב המשטר שקם לאחר הדחת מוחמד מורסי ב־2013. בתוניסיה, לעומת זאת, סעיף 2 לחוקת 2014 ביטא פשרה בין א־נהדה האסלאמיסטית לבין יריביה: המדינה הוגדרה אזרחית, סעיף 1 הותיר את האסלאם כדתה, והשריעה לא נקבעה כמקור חקיקה. שני סעיפי הזהות הוגנו מפני תיקון, אך פסיקה זמנית בעניין בנקאות אסלאמית המחישה שהמונח עדיין מאפשר פרשנות דתית בתוך מסגרת חקיקה אנושית. בתימן, ״מדינה אזרחית״ סימנה גם יציאה ממשטר סמכותני ושבטי אל שלטון חוק, אזרחות שווה ומוסדות מודרניים. ועידת הדיאלוג הלאומי הכניסה את השאיפה לטיוטת חוקת 2015, אך הטיוטה לא הובאה למשאל עם והמדינה הידרדרה למלחמה. המסקנה ההשוואתית היא שנדידת נוסח חוקתי אינה מעבירה עמה משמעות קבועה: במצרים הוא שירת הכרעה אנטי־אסלאמיסטית בחסות הצבא, בתוניסיה פשרה שנועדה לאפשר מעבר דמוקרטי, ובתימן שאיפה למודרניזציה ולדה־שבטיזציה שלא התממשה. העמימות יכולה אפוא לאפשר הסכמה חוקתית, אך היא גם משאירה לרשויות ולבתי המשפט מרחב רחב לקבוע בעתיד את היחס בין דת, חוק וכוח שלטוני.
לקריאת העמוד
האם איום במהפכה סייע להעביר את חוק הרפורמה הגדול של 1832?
טוקה ס׳ איידט ורפאל פרנק בוחנים את תאוריית איום המהפכה באמצעות הבחירות באנגליה ב־1831, צומת מכריע בדרך לחוק הרפורמה הגדול של 1832. הם מיקמו גאוגרפית 2,818 אירועים של מהומות סווינג שהתרחשו בין בחירות 1830 לבחירות 1831, וחישבו כמה מהם אירעו ברדיוס של 10 קילומטרים מכל אחד מ־244 אזורי הבחירה האנגליים. התוצאה שנבדקה היא שיעור המושבים שבהם נבחרו ויגים ורדיקלים תומכי רפורמה, תוך בקרה על תמיכה קודמת בוויגים, הצבעה פרלמנטרית על רפורמה ב־1830, סוג אזור הבחירה, פטרונות, אוכלוסייה והרכב כלכלי. באומדן הריבועים הפחותים המועדף, כל מהומה נוספת בקרבת אזור בחירה נקשרה לעלייה של 0.47 נקודת אחוז בשיעור המושבים של הוויגים; הפער החזוי בין הרבעון העליון, עם לפחות 12 מהומות, לרבעון התחתון, עם מהומה אחת לכל היותר, היה 5.2 נקודות אחוז. מאחר ששיעור הוויגים עלה בפועל מ־42.9% ב־1830 ל־56.6% ב־1831, האומדן הבסיסי מייחס למהומות כמחצית מן העלייה הממוצעת. אומדני התאמה ומשתני עזר היו גדולים פי שניים עד פי חמישה. משתנה העזר היה זמן הנסיעה ברגל לאורך רשת הדרכים של 1830 מן הכפר סוונאוקס, שבו החלו המהומות; הוא נשען על התפשטותן לאורך הדרכים, אך פירושו הסיבתי תלוי בהנחה שהמרחק השפיע על הבחירות רק דרך החשיפה למהומות. מבחני פלצבו לא מצאו שהמהומות המקומיות ניבאו את בחירות 1830 שקדמו לגל האלימות, וגם לא את תוצאות 1826, 1835 או ההצבעה על הרפורמה של 1867. החוקרים מפרשים את הדפוס כך שבוחרים ופטרונים בעלי זכות הצבעה ראו אלימות מקרוב, חששו שהמרד הכפרי יתחבר לתנועת רפורמה רחבה ותמכו בוויגים שהציעו הרחבה מוגבלת של הזיכיון. המהומות לא היו תנועה מאורגנת למען רפורמה, והמתפרעים עצמם לא היו אמורים לקבל זכות הצבעה מן החוק. זהו מחקר של מקרה היסטורי יחיד ושל ציבור מצביעים זעיר, ומשתנה העזר המרחבי מחייב הנחת אי־השפעה חלופית חזקה; הוא אינו מסביר מדוע הרפורמה החלה, אינו טוען שהמהומות היו הגורם היחיד ואינו מוכיח שללא איום לא הייתה מתרחשת רפורמה בזמן אחר.
לקריאת העמוד
האם ההצלחה האלקטורלית של תנועת חמשת הכוכבים הייתה הצבעת שמאל פופוליסטית
המאמר שואל אם מצביעי Movimento 5 Stelle באיטליה מייצגים גרסה שמאלית מובחנת של ההצבעה הפופוליסטית באירופה. הוא משתמש בסבב השישי של סקר החברה האירופי מ־2012 ומשווה את מניעי מצביעי התנועה למניעי מצביעים בשש מדינות נוספות שבהן היה בסקר מספר מספיק של תומכי מפלגה פופוליסטית. המשתנה התלוי הוא דיווח עצמי על המפלגה שבעדה הצביע המשיב בבחירות הכלליות האחרונות. ההסברים כוללים הערכה של תפקוד הדמוקרטיה והזכויות החברתיות, אמון בחמישה מוסדות פוליטיים, יחס למהגרים, עמדה כלפי האיחוד האירופי ומאפיינים חברתיים ופוליטיים. מודלים לוגיסטיים נפרדים לכל מדינה מראים כי באיטליה ההסבר המובהק והייחודי הוא הערכה שלילית של התהליכים והמוסדות הפוליטיים והמשפטיים. לעומת זאת, יחס שלילי למהגרים, מיקום עצמי על ציר שמאל–ימין ועמדה אירוסקפטית אינם מסבירים באופן מובהק הצבעה לחמשת הכוכבים בנתוני 2012. בכך מצביעי התנועה שונים ממצביעים פופוליסטיים בהולנד, שווייץ ודנמרק, שבהן לעמדות נגד הגירה היה משקל מרכזי. אולם ההבדל אינו הופך אותם אוטומטית למצביעי שמאל: גם הזדהות שמאלית לא נמצאה כמניע. הממצא המדויק יותר הוא שפופוליזם איטלקי זה התמחה באי־שביעות רצון מן המערכת הלאומית, בשעה שמושאי המחאה במדינות אחרות היו שונים. המחקר מוגבל לנתוני חתך מ־2012, לדיווח עצמי ולשבע מדינות, והוא מנתח מניעי מצביעים ולא את מצע המפלגה, מנהיגותה או שינוי עמדותיה בשנים הבאות. לכן הוא אינו קובע מהי זהותה הקבועה של התנועה, אלא מראה אילו מניעים הבחינו את מצביעיה באותו זמן ובאותו סקר.
לקריאת העמוד
כיצד מדינות מגייסות בינאום אקדמי לשילוב מיעוטים הנתפסים כבעייתיים
המאמר בוחן כיצד סין וישראל התאימו מנגנונים של בינאום בהשכלה הגבוהה לאוכלוסיות שהן תובעות עליהן ריבונות אך תופסות כבעלות זהות מתחרה: סטודנטים מהונג קונג ופלסטינים ממזרח ירושלים. זהו מחקר מקרים השוואתי המבוסס על מדיניות ממשלתית ומוסדית, החלטות תקציביות, דוחות, אתרי אוניברסיטאות, פרסומים בתקשורת וראיונות עם אנשי סגל. במקרה הסיני, סטודנטים מהונג קונג מתקבלים בקטגוריות ובמסלולים נפרדים הדומים לאלה של סטודנטים מחו״ל. באוניברסיטת ג׳ינאן ובמכללת סיהאי הם מקבלים תמריצים ותמיכה, אך גם נחשפים לחינוך על המצב הלאומי, לפעילויות פטריוטיות ולמערך ליווי הכולל מעקב אידאולוגי. במקרה הישראלי, פלסטינים ממזרח ירושלים אינם מוגדרים רשמית סטודנטים בינלאומיים, אך המכינה סדארה/קדמה באוניברסיטה העברית מופעלת בבית הספר הבינלאומי רוטברג ומשתמשת בתשתיות שנבנו בעבר לקליטת עולים וסטודנטים מחו״ל. המסלול מציע עברית, אנגלית, מתמטיקה, כתיבה אקדמית והיכרות עם החברה והממשל בישראל, לצד הקלות קבלה, מימון ותמיכה. המחברים מכנים את התופעה בינאום מבוית וטוענים שהיא יכולה לשמש כוח רך המופנה פנימה ואף צורה של קולוניזציה פנימית. עם זאת, ההשוואה אינה טוענת ששני המקרים זהים: סין מציגה את תושבי הונג קונג כבני האומה שאיבדו את זיקתם אליה, ואילו ישראל מבקשת לשלב את תושבי מזרח ירושלים כמיעוט נאמן או לפחות לא עוין, לא כחלק מן הלאום היהודי. גם יחסי המדינה והאוניברסיטה שונים: ג׳ינאן מיושרת במוצהר עם יעדי המפלגה, ואילו אנשי סגל באוניברסיטה העברית פירשו את התוכנית כהזדמנות לנגישות, ללכידות חברתית ולחשיבה ביקורתית. המחקר מנתח את מטרות המדיניות ואת עיצובן, אך אינו מודד את השפעתן על זהות הסטודנטים או מוכיח שהמדינות השיגו את יעדיהן.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מסרים אנטי־מוסלמיים יכולים לגייס מצביעים מוסלמים במקום להרחיקם
אודליה אושרי, רעות איצקוביץ׳־מלכה, גיא מור־לן ושאול שנהב בוחנים אם הדרה פוליטית וחברתית מרחיקה מיעוט מוסלמי מן הפוליטיקה או דווקא מגייסת אותו. המחקר נערך ביולי 2023 בקרב 983 אזרחים גרמנים מוסלמים ממוצא טורקי שהיו בעלי זכות הצבעה בבחירות הפדרליות. המשתתפים חולקו באקראי לסרטון על פשעי שנאה אנטי־מוסלמיים, לסרטון על הצלחת מפלגת הימין הקיצוני והעמדות האנטי־מוסלמיות שלה, או לסרטון ניטרלי. שני מסרי ההדרה העלו כוונת השתתפות פוליטית, סולידריות פנים־קבוצתית, רגשות שליליים וכוונה להצביע למפלגות שמאל לעומת הביקורת. התמיכה המיועדת במפלגה הסוציאל־דמוקרטית הייתה 19.9 אחוזים בביקורת, 33.4 אחוזים לאחר סרטון פשעי השנאה ו־24.5 אחוזים לאחר סרטון הימין הקיצוני. כעס, פחד ועוינות גברו בחדות בשתי קבוצות ההדרה, כאשר הכעס הממוצע עלה מ־0.28 בביקורת ל־0.71 ו־0.66 בשני התנאים. בני הדור השלישי או מי שלא זוהה אצלם רקע הגירה דיווחו על השתלבות גבוהה יותר בכל חמשת ממדי המדד, אך גם על יותר הפליה ועל זהות מוסלמית חזקה יותר. עם זאת, האינטראקציה בין דור לבין השפעת המסר על כוונת ההצבעה לשמאל לא הייתה מובהקת, ולכן אין ראיה שהאפקט הניסויי חזק יותר אצל דור מסוים. ניתוחים משלימים מצאו שזהות מוסלמית חזקה העצימה רגשות שליליים ושבתשובות פתוחות הופיעו יחד ביקורת על גזענות ושאיפות לחירות, סובלנות וצדק, אך ניתוחים אלה לא נרשמו מראש. הממצאים מראים שמסר הדרה קצר יכול לעורר גיוס מיידי וכוונת הצבעה, אך אינם מוכיחים שינוי ממושך או הצבעה ממשית בקלפי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
חקיקת אומניבוס וביקורת שיפוטית: האם התערבות בתי משפט משנה את התנהגות המחוקקים?
המאמר בוחן אם ביקורת שיפוטית על הליך החקיקה יכולה לשנות את התנהגות המחוקקים גם כאשר בית המשפט אינו מבטל חוק. המקרה הוא חוק ההסדרים הישראלי, צורה של חקיקת אומניבוס המאגדת רפורמות רבות ולעיתים לא קשורות בהליך מהיר הצמוד לתקציב. נקודת המפנה היא פסק הדין בעניין מגדלי העופות משנת 2004, שהכיר באפשרות לפסול חוק בשל פגם היורד לשורש ההליך אך נמנע מלעשות זאת במקרה שנדון. המחקר משווה את עשר השנים שלפני פסק הדין לעשר השנים שאחריו, ובוחן את כל 19 חוקי ההסדרים מן השנים 1995–2014. הוא משלב מדדי אורך והיקף עם ניתוח איכותני של כמעט 12 אלף עמודי דיוני ועדות ועם מעקב מפורט אחר תהליכים בשנים מכריעות. לאחר פסק הדין נרשמה ירידה ברורה בהיקף ובגודל החוקים בטווח הקצר, אך השינוי הכמותי נחלש בהמשך ולא היה יציב לאורך כל התקופה. לעומת זאת התבססו פרקטיקות הליכיות עמידות יותר, ובהן סינון מוקדם של נושאים, פיצול סעיפים למסלולי חקיקה רגילים, העברה לוועדות מקצועיות והרחבת הדיון. בדיונים נמצאו 137 התייחסויות לפסק הדין ו־127 התבטאויות שצפו ביקורת שיפוטית עתידית, ממצא המקשר בין המשפט לבין בחירותיהם של השחקנים הפרלמנטריים. המחבר מזהה גם שכנוע נורמטיבי וגם הרתעה מפני פסילה, ומייחס ליועצים המשפטיים תפקיד מרכזי בתרגום האזהרה השיפוטית לכללי עבודה. עם זאת, זהו מחקר מקרה של מדינה אחת והוא אינו מראה שבית המשפט היה הסיבה היחידה לשינוי או שהשפעתו נותרה קבועה.
לקריאת העמוד
קרבה לבחירות ורטוריקה מפלגתית נקשרות להקשחת עמדות כלפי הגירה
המאמר בוחן אם עצם הקרבה לבחירות משנה זמנית את עמדות הציבור כלפי קבלת מהגרים באירופה. הוא מחבר את שבעת הסבבים הראשונים של הסקר החברתי האירופי, שנערכו בשנים 2002–2015 ב־28 מדינות, למועדי יותר מ־500 בחירות. במדגם המועדף נכללו 284,684 משיבים, ומועד הריאיון בתוך גל הסקר משמש מקור לשונות מעין־אקראית במרחק מן הבחירות. מדד העמדה הוא ממוצע תשובות לשלוש שאלות על קבלת מהגרים מקבוצות מוצא שונות, כאשר ציון גבוה יותר מבטא פתיחות רבה יותר. כדי לאפיין את המסר הפוליטי, החוקרים מודדים את הנטייה נטו של מצעי מפלגות בעד הגירה או נגדה. הממצא המרכזי הוא שעמדות נוטות להיות פחות מסבירות פנים סמוך לבחירות ונעשות חיוביות יותר ככל שמתרחקים מהן. הקשר הזה מרוכז בעיקר במערכות בחירות שבהן המצע המפלגתי המצרפי היה מתון עד שלילי כלפי הגירה. במקרים המעטים שבהם הרטוריקה הייתה חיובית מאוד, אין עדות להקשחה ואף מתקבלת תבנית הפוכה, אך האומדן אינו מצדיק מסקנה גורפת. הדפוס מופיע בקרב משיבים מן השמאל, המרכז והימין, והניתוחים אינם מספקים תמיכה ברורה בטענה שרק מחנה אידאולוגי אחד מושפע. המחקר עוסק בשינוי קצר טווח סביב מערכת הבחירות ואינו מראה שהעמדות נשארות כך לאורך זמן.
לקריאת העמוד
חג לאומי כמכשיר שלטוני: עיצוב זיכרון ההפיכה הכושלת בטורקיה
בליל 15 ביולי 2016 ניסו יחידות בצבא טורקיה להפיל את השלטון, ויותר ממאתיים אזרחים שהתנגדו להפיכה נהרגו ו־2,193 נפצעו. לאחר כישלון הניסיון הכריזה הממשלה על מצב חירום, חיזקה את הנשיאות וב־2017 קבעה את יום השנה כחג רשמי בשם יום הדמוקרטיה והאחדות הלאומית. נדב סולומונוביץ׳ שואל כיצד אירוע טרי נהפך למסורת לאומית ומה מלמד עיצוב החג על סדר היום של מפלגת הצדק והפיתוח. הוא נשען על ספרות העוסקת במסורות מומצאות ובפוליטיקה של זיכרון, ורואה בלוח השנה ובמרחב הציבורי מנגנונים של חִברות, לגיטימציה ובניית אומה. הקורפוס כולל דרשות ופרסומים של רשות הדת, תוכניות של משרד החינוך, טקסים ונאומי נשיא, אתרי אינטרנט, בולים ומטבעות, שינויי שמות, בתי קברות ואנדרטאות. המאמר מראה כי שפת הקדושים והלוחמים, קריאת הקוראן, תפילות במסגדים ואזכורי התערבות אלוהית העניקו לחג אופי אסלאמי מפורש. מערכת החינוך שילבה את 15 ביולי בשבוע הראשון ללימודים, בפינות זיכרון, סרטונים, מכתבים, תחרויות, תפילות ופעילויות שנועדו להעביר לילדים נרטיב אחיד של הקרבה, מולדת והנהגת ארדואן. במרחב הציבורי שונו שמותיהם של גשר וכיכרות מרכזיות, והאנדרטאות באיסטנבול ובאנקרה קשרו בין דת, דגל, אחדות העם, הנשיאות והסיסמה הפוליטית של המפלגה. המחבר אינו טוען שהחג מוחק את אטאטורק, אלא שהוא מרחיב ומשנה את הנרטיב הרפובליקני כך שהציבור הדתי־שמרני והמפלגה השלטת תופסים בו מקום מרכזי יותר. מאחר שהמחקר מנתח בעיקר את הייצור הרשמי של הזיכרון בשנותיו הראשונות של החג, הוא אינו יכול לקבוע כיצד כלל הציבור קיבל אותו או אם ישרוד חילופי שלטון, שחיקה טקסית והתנגדות מפלגתית.
לקריאת העמוד
שני אגפים של הימין הרדיקלי: מניעי הצבעה לאומניים ודתיים
סיון הירש־הפלר, דפנה קנטי ועמי פדהצור מציבים זה לצד זה שני סוגי מפלגות שמאתגרים דמוקרטיות אך נחקרים בדרך כלל בספרויות נפרדות: מפלגות ימין פופוליסטי רדיקלי, המתוארות כחילוניות ברובן, ומפלגות פונדמנטליסטיות דתיות. שאלתם היא עד כמה גורמים חברתיים־כלכליים, עמדות אידאולוגיות ותפיסות של איום ביטחוני מנבאים הצבעה לכל אחת משתי המשפחות. הניתוח נשען על נתונים שנאספו לאחר הבחירות לפרלמנט בישראל ב־2003 בקרב 808 משתתפים. ההשוואה אינה מניחה מראש שמניעי התמיכה בשתי הקבוצות זהים, אלא משתמשת באותן משפחות הסבר כדי לברר את נקודות הדמיון והשוני ביניהן. הממצאים מערערים על תפיסה חילונית אחידה של קיצוניות ימנית. המחברים מציעים לראות בימין הרדיקלי משפחה מרובת פנים הכוללת לפחות אגף לאומני ניצי ואגף רדיקלי מבוסס אמונה. החלוקה הזאת מפנה את תשומת הלב לכך שדת ולאומנות עשויות להגדיר מסלולים שונים של השתייכות לאותה משפחה פוליטית רחבה. מבחינה דמוקרטית, המאמר מחדד שסיווג מפלגות אינו רק עניין של תווית, מפני שהבנת בסיסי התמיכה מחייבת להבחין בין צורות שונות של רדיקליות ימנית.
לקריאת העמוד
השורשים התרבותיים של הפופוליזם
יותם מרגלית, שיר רביב ועומר סולודוך מבקשים להפוך את המונח הכללי הסבר תרבותי לחמש טענות נבדלות שאפשר להעמיד מול נתוני בוחרים. הם מזהים תגובת־נגד בין־דורית של מבוגרים סמכותניים, חשש של ילידים משינוי אתנו־תרבותי בעקבות הגירה, תרעומת של תושבי כפר החשים חסרי קול פוליטי, חרדת מעמד של מי שמייחסים חשיבות גבוהה לכבוד אך מדרגים את עצמם נמוך יחסית, והתפוררות קהילתית מחוץ לערים גדולות. בסיס הנתונים המרכזי כולל את סבבים 6–9 של European Social Survey מן השנים 2012–2018: 44,571 משיבים שדיווחו על הצבעתם בדנמרק, צרפת, גרמניה, הונגריה, איטליה, הולנד, פולין, שוודיה, שווייץ ובריטניה. עשר המדינות מייצגות כ־70 אחוזים מאוכלוסיית האיחוד האירופי. מפלגות ימין פופוליסטי סווגו לפי הגדרת קאס מודה ורשימת The PopuList, שאומתה בידי יותר מ־80 מומחים. המחקר בוחן את גודל הקבוצה המתאימה לכל סיפור, את ייצוג היתר שלה בקרב מצביעים פופוליסטיים ואת עקביות הדפוס בין מדינות. הוא משתמש במודלים של הסתברות ליניארית אך מדגיש שאינו מזהה השפעה סיבתית או מוכיח את המניע הסובייקטיבי של כל מצביע. החשש משינוי אתנו־תרבותי הוא ההסבר העקבי ביותר, ובגרמניה הפרופיל היה שכיח פי ארבעה בקרב מצביעי AfD לעומת אחרים. עם זאת, אפילו סיפור זה מתאים לכל היותר לכמחצית מן הבסיס הפופוליסטי, ושיעור הלא־מתאימים נע בין 44 אחוזים בצרפת ל־80 אחוזים בפולין. תרעומת כפרית וחרדת מעמד מתאימות לכמה מדינות, ואילו תגובת־נגד דורית והתפוררות קהילתית בולטות רק במקרים מסוימים. החפיפה בין הסיפורים מוגבלת: מבין מי שהתאימו לפחות לסיפור אחד, כמעט 70 אחוזים התאימו לאחד בלבד וכ־26 אחוזים לשניים. פרופיל כלכלי לבדו לא היה שכיח יותר בעקביות בקרב מצביעים פופוליסטיים, אך בוחרים פופוליסטיים היו בסבירות כפולה מאחרים להציג יחד פרופיל כלכלי ותרבותי. ניתוח ANES של בחירות ארצות הברית ב־2016 מצא שלבנים ילידי המדינה שחשבו שהגירה פגעה בתרבות היה סיכוי גדול מפי שלושה להצביע לדונלד טראמפ לאחר בקרה, אף שהם לא היו רוב מצביעיו. בדיקות נוספות ב־ANES 2020, World Values Survey ו-ISSP תמכו בכיוון הכללי. מסקנת המחברים היא שאין טיפוס אחד של בוחר פופוליסטי: איום אתנו־תרבותי הוא המכנה המשותף החזק ביותר שנמדד, אך מפלגות פופוליסטיות מאגדות קואליציות שונות ממדינה למדינה. המגבלות כוללות מדדי קירוב, שאלות הזמינות רק בסבב 2012, דיווח עצמי על הצבעה והתמקדות בימין פופוליסטי במדינות שבהן כוחו עלה.
לקריאת העמוד
ישראל כדמוקרטיה רב־תרבותית
יוסי יונה שואל כיצד ייראה המבנה הפוליטי של ישראל אם יאמץ ברצינות עקרונות רב־תרבותיים. זהו מאמר תיאורטי וניתוח מקרה מן ההקשר של ראשית שנות ה־2000, ולא מחקר כמותי מקורי. נקודת המוצא היא שהפרויקט הלאומי הישראלי ביקש ליצור קולקטיב יהודי הומוגני, ואילו מראשית שנות ה־90 גברה הלגיטימציה לשונות תרבותית. התזה המרכזית היא שתביעות להכרה ולחלוקה מחדש כרוכות זו בזו: כללים אחידים בתוך מוסדות שעוצבו בידי תרבות דומיננטית אינם מבטיחים השתתפות שווה, ואי־שוויון חומרי מצמצם גם את היכולת של קבוצה לקיים ולהשמיע את תרבותה. יונה מציב זו מול זו גישה מינימליסטית, המזוהה עם ננסי פרייזר ומבקשת להסיר כפיפות מוסדית בלי לקבע זהויות, וגישה מקסימליסטית המדגישה את ערכה של תרבות הקבוצה כבסיס לזהות ולאוטונומיה. בעקבות ויל קימליקה הוא דן בזכויות ממשל עצמי, בזכויות פוליאתניות ובזכויות ייצוג, אך דוחה שיוך אוטומטי של כל קבוצה לסעד אחד. במקום זאת הוא מבחין בין רב־תרבותיות של מרחבים ציבוריים נפרדים, המתאימה בעיקר לשסעים הלאומי והדתי, לבין רב־תרבותיות בתוך מרחב ציבורי משותף, המתאימה בעיקר למזרחים, לנשים ולחלק מקבוצות המהגרים. ביחס לפלסטינים אזרחי ישראל נדונות אוטונומיה תרבותית בתוך מדינה יהודית ומסגרת דו־לאומית כחלופות קונסוציונליות; המאמר מזהיר שסירוב גורף להכרה קולקטיבית עלול להעמיק ניכור. ביחס לקבוצות דתיות הוא מציג את יתרונות האוטונומיה לצד סכנת דיכוי פנימי וצמצום הזדמנויות. ביחס למזרחים ולנשים הדגש הוא תיקון מוסדות, ייצוג, תוכניות לימוד וחלוקת משאבים במרחב משותף. המאמר מתאר גם שילוב אינסטרומנטלי של יוצאי ברית המועצות ואת הצורך של יוצאי אתיופיה בתמהיל של זכויות. מסקנתו אינה מתכון מוסדי סגור, אלא דרישה לבחון כל שסע בהקשרו ולחבר בין כבוד תרבותי לשוויון חומרי. לצד זאת הוא מזהיר שפוליטיקת זהויות עלולה להקשיח גבולות קבוצתיים ולפגוע בבניית קואליציה חברתית־כלכלית רחבה.
לקריאת העמוד
מנהיגים פופוליסטים ומחזור התקציב הפוליטי
אסף שמואל מחבר בין שתי תופעות שנחקרו עד כה במידה לא שווה: עליית מנהיגים פופוליסטים בדמוקרטיות מתפתחות ומפותחות, ומחזור התקציב הפוליטי סביב בחירות ארציות. השערת המחזור גורסת שמנהיגים עשויים לתמרן את הכלכלה לפני בחירות כדי ליצור תנאים נוחים ולהגדיל את סיכויי בחירתם מחדש. הספרות האמפירית ביססה את קיומם של מחזורים כאלה, במיוחד בדמוקרטיות מתפתחות, אך הקשר הישיר לפופוליזם נותר לפי המאמר ללא מבחן. ההשערה החדשה היא שמנהיגים פופוליסטים משתמשים במחזור התקציב הפוליטי במידה רבה יותר ממנהיגים אחרים. לבדיקתה נערך ניתוח סטטיסטי מקיף באמצעות מאגר נתונים שפורסם לאחרונה ומקיף עשרות שנים של מנהיגות פופוליסטית. המאמר מדווח על תמיכה אמפירית חזקה בהשערה. מסקנתו היא שמנהיגים פופוליסטים הם מניעים מרכזיים של מחזורי תקציב פוליטיים במערכות דמוקרטיות, ולא תופעה השייכת רק לסוג אחד של כלכלה. הקשר נמצא הן בדמוקרטיות מתפתחות והן בדמוקרטיות מפותחות, והוא חזק במיוחד בדמוקרטיות חלשות יותר. תרומת המאמר היא אפוא לזהות את סוג המנהיגות כמשתנה הקשור לשימוש בתזמון כלכלי אלקטורלי ולהרחיב את הדיון מעבר להבחנה בין מדינות עשירות לעניות. לנוכח השכיחות הגוברת של מנהיגים פופוליסטים, הממצאים מעניקים חשיבות רחבה לקשר בין תמריצי בחירה, ניהול כלכלי ואיכות מוסדות דמוקרטיים. המאמר מציג מסקנה השוואתית ברמת דפוס בין סוגי מנהיגים ומערכות; אין לפרשה כטענה שכל מנהיג פופוליסט מפעיל מחזור בכל בחירות.
לקריאת העמוד
מדוע דמוקרטיות קורסות?
אברהם דיסקין, חנה דיסקין וראובן חזן מבקשים לזהות תנאים הקשורים לקריסת דמוקרטיות באמצעות השוואה של 62 מקרים: 30 דמוקרטיות שקרסו ו־32 שנותרו יציבות. הם משתמשים בהגדרה פרוצדורלית מינימלית של דמוקרטיה ובוחנים 11 משתנים בארבע קבוצות. המשתנים המוסדיים הם פדרליזם, נשיאותיות, יחסיות של שיטת הבחירות וחולשה חוקתית; המשתנים החברתיים הם שסעים, כלכלה כושלת והיסטוריה בלתי־מיטיבה; המשתנים המתווכים הם פיצול מפלגתי, קיטוב ואי־יציבות ממשלתית; והמשתנה החיצוני הוא מעורבות זרה. לפחות שלושה חוקרים קידדו כל מקרה, והכרעות תואמו בידי רכז ובפאנל מומחים. המדדים דיכוטומיים, ומקרים מעורבים או בינוניים קודדו בדרך כלל בקטגוריה שאינה מצביעה על גורם שלילי. בניתוחים החד־משתניים, שיעור הסיווג הבסיסי היה 51.6%. המעורבות הזרה השיגה 82.3% סיווג נכון, ההיסטוריה 80.6%, הכלכלה ואי־היציבות הממשלתית 75.8% כל אחת, השסעים 74.2%, החולשה החוקתית 71.0%, הנשיאותיות 69.4% והקיטוב 66.1%. פדרליזם לא היה מובהק, וגם יחסיות ופיצול לא עברו את סף 5% בטבלת התוצאות, עם p=.132 ו־p=.078 בהתאמה. מבין 55 המתאמים בין המשתנים, רק עשרה היו גדולים מ־0.35 בערכם המוחלט; המתאם בין יחסיות לפיצול הגיע ל־0.45. חמשת הגורמים המצטברים החזקים הם היסטוריה בלתי־מיטיבה, כלכלה כושלת, שסעים חברתיים, אי־יציבות ממשלתית ומעורבות זרה. כאשר הופיעו לכל היותר שניים מהם קרס רק מקרה אחד מתוך 28, ואילו כאשר הופיעו ארבעה או חמישה קרסו 26 מתוך 27. מודל לוגיסטי של מעורבות זרה והיסטוריה סיווג נכון 83.9% מן המקרים; הוספת אי־יציבות ממשלתית העלתה את השיעור ל־93.5%, הוספת כלכלה ל־95.2%, והוספת שסעים ל־96.8%. במודל המלא ערך Nagelkerke R² היה 0.852, אך הכלכלה והשסעים לא היו מובהקים בנפרד עם p=.097 ו־p=.126. שני המקרים שסווגו שלא נכון היו הודו ב־1998 ואורוגוואי ב־1973. הממצאים תומכים בגישה מצטברת: שילוב תנאים מסוכנים חשוב יותר מגורם יחיד, ומוסדות לבדם אינם מסבירים את דפוס הקריסה. עם זאת, אלה שיעורי סיווג בתוך מדגם קטן יחסית המבוסס על קידוד בינארי ועל בחירת מקרים; הם אינם בדיקת חיזוי מחוץ למדגם ואינם מוכיחים סיבתיות.
לקריאת העמוד
מידתיות בעידן הפופוליזם: מתי איזון זכויות אינו מספיק?
משה כהן־אליה ועידו פורת בוחנים את מקומה של דוקטרינת המידתיות במשפט החוקתי בעידן של עליית פופוליזם ונסיגה דמוקרטית. נקודת המוצא שלהם היא העניין הגובר במידתיות בשיח החוקתי האמריקאי, ובייחוד ההצעה להעדיף ניתוח מדורג, רגיש לעובדות ולנסיבות, על פני תפיסה קטגורית של זכויות כגבולות שאין לחצותם. המחברים חולקים על ההמלצה לאמץ מידתיות בארצות הברית בלי להתחשב בשינוי הפופוליסטי שעובר על המערכת הפוליטית. לטענתם, גמישות ויכולת איזון אינן יתרון בכל מצב מוסדי, משום שבעת שחיקה דמוקרטית חשוב גם לסמן מעשים שלטוניים שאינם נתונים לאיזון רגיל. לכן הם מציעים לחשוב מחדש על הערך של כללים קטגוריים המציבים קווים אדומים להגנה על זכויות ועל ההליך הדמוקרטי. הטענה אינה מוצגת כדחייה מוחלטת של מידתיות, אלא כספק בדבר התאמתה כדוקטרינה המועדפת בתנאים של לחץ פופוליסטי. המאמר מרחיב את הדיון מעבר לארצות הברית ומציג את בחירת הדוקטרינה החוקתית כשאלה כללית עבור דמוקרטיות החוות סימנים של נסיגה.
לקריאת העמוד
היסוד החברתי־תרבותי בנסיגה הדמוקרטית של הודו
מירב משאלי־רם מציעה להבין את הנסיגה הדמוקרטית בהודו לא רק כתוצאה של פעולות מנהיגים ומפלגות, אלא כתהליך המתרחש במפגש בין שלטון נבחר לבין דפוסים חברתיים־תרבותיים מושרשים. המסגרת שלה מתמקדת בנטיות איליברליות, קהילתיות ורובניות שהתבטאו בשלושה צמתים היסטוריים: עיצוב החוקה, תקופת החירום ועליית הלאומנות ההינדואית. החיבור בין התקופות אינו מציג את התרבות כגורל קבוע או את החברה כגורם יחיד, אלא מבקש להסביר כיצד מאגר קיים של סמלים, נרטיבים היסטוריים וזהויות קהילתיות יכול להפוך למשאב בידי אליטה פוליטית. לפי המאמר, נרנדרה מודי ומפלגת העם ההודית, BJP, מינפו משאבים אלה כדי לרכז כוח ולהחליש עקרונות דמוקרטיים. הטענה המרכזית היא כפולה: מנהיגות פופוליסטית מניעה את הירידה הדמוקרטית, אך דינמיקות חברתיות־תרבותיות מושרשות מסייעות לה להתקבל, להיטמע ולקבל הצדקה ציבורית. בכך המחקר מרחיב הסברים מוסדיים המתמקדים בבחירות, בבתי משפט או ביחסי רשויות, ומוסיף את השאלה אילו תפיסות של שייכות, רוב ומיעוט הופכות צעדים איליברליים לאפשריים. המקרה ההודי משמש גם בסיס למסגרת השוואתית: בדמוקרטיות אחרות אפשר לבחון אם מנהיגים משתמשים בדפוסים חברתיים דומים כדי להציג ריכוז כוח כביטוי אותנטי של רצון העם. ההשלכה הליברלית היא שהגנת הדמוקרטיה דורשת לא רק מוסדות פורמליים, אלא גם תרבות פוליטית המכירה בלגיטימיות של פלורליזם, בזכויות מיעוט ובגבולות החלים על רוב נבחר.
לקריאת העמוד
כשאותה תשובה אינה אומרת אותו דבר: השוואת תמיכה בדמוקרטיה בין מדינות
גל אריאלי ואלדד דוידוב שואלים אם תשובות לשאלות זהות על דמוקרטיה ניתנות להשוואה אמיתית בין מדינות ותרבויות. הם מנתחים את גל 2000 של סקר הערכים העולמי, הכולל 51,067 משיבים ב־36 מדינות, ובוחנים שני סולמות בני ארבעה פריטים: העדפת דמוקרטיה מול חלופות אוטוקרטיות והערכת תפקודה של דמוקרטיה. באמצעות ניתוח גורמים מאשש רב־קבוצתי הם בודקים שקילות תצורתית, מטרית וסקלרית — רמות שקובעות בהתאמה אם אותו מבנה נמדד, אם אפשר להשוות קשרים למשתנים אחרים ואם אפשר להשוות ממוצעים. בשני הסולמות הפריט הכללי שמזכיר דמוקרטיה במפורש התנהג אחרת מפריטים קונקרטיים יותר והוסר מן הניתוח ההשוואתי. לאחר ההתאמה, סולם העדפת המשטר הגיע לשקילות מטרית ב־27 מדינות, ולכן אפשר להשוות בו קשרים אך לא ממוצעים; סולם הערכת התפקוד הגיע לשקילות סקלרית חלקית ב־35 מדינות, ולכן אפשר להשוות בזהירות גם ממוצעים. המסקנה אינה שסקר הערכים העולמי חסר ערך, אלא שהשוואת תמיכה בדמוקרטיה חייבת להיות מותנית בבדיקת המדד: ללא שקילות, פער שנראה פוליטי או תרבותי עלול לנבוע מתרגום, מפרשנות שונה או ממבנה מדידה שאינו זהה.
לקריאת העמוד
כשהחוקה עצמה עומדת לביקורת: מגבלות כהונה והתקדים המסוכן מהונדורס
דייוויד א׳ לנדאו, רוזלינד דיקסון ויניב רוזנאי בוחנים מעבר חריג מביקורת על תיקון חוקתי לביקורת על הוראה שנכללה בחוקה מלכתחילה. נקודת המוצא היא החלטת בית המשפט העליון בהונדורס מ־2015, שהפכה לבלתי־ישימות את המגבלה של כהונה נשיאותית אחת לכל החיים שבסעיף 239 לחוקת 1982, את שריונה בסעיף 374 והוראות שנועדו להעניש ניסיונות לשנותה. בית המשפט הסתמך על חופש ביטוי, זכויות פוליטיות ומשפט זכויות האדם, אך התוצאה הייתה ביטול כל מגבלת כהונה והסרת בלם מוסדי בהקשר שבו הלשכה החוקתית כבר עוצבה מחדש בידי הרוב השולט. המחברים מבחינים בין ארבע הצדקות אפשריות לביקורת כזאת: האצלה והכוח המכונן, הגנה מעשית על דמוקרטיה ליברלית, היררכיה מול המשפט הבין־לאומי ויציבות חוקתית. לשיטתם, אף אחת מהן אינה מצדיקה את התוצאה בהונדורס; במיוחד קשה לטעון שבית משפט מגן על רצון העם כאשר הוא מבטל בחירה יסודית ומפורשת של המכוננים שלושים ושלוש שנים לאחר כניסת החוקה לתוקף. עם זאת, הם אינם שוללים כל ביקורת על חוקה מקורית: ביקורת על הליך הכינון, ביקורת סמוכה לכינון החוקה או עיגון מוגבל בנורמות על־לאומיות עשויים להיות מוצדקים בתנאים מצומצמים, ובלבד שלא יהפכו כלי בלתי־מרוסן לריכוז כוח.
לקריאת העמוד
עליית הפופוליזם האתנו־לאומי בישראל: הסבר אתנו־מעמדי ל־1977–2022
יואב פלד מבקש להסביר מדוע פופוליזם אתנו־לאומי נעשה כוח יציב בפוליטיקה הישראלית, ובייחוד מדוע בסיסו היהודי מורכב במידה רבה ממזרחים במעמד חברתי־כלכלי נמוך יותר. במקום לראות בפופוליזם אידאולוגיה סדורה, הוא מגדיר אותו כשיח גיוס שמחלק את הזירה אנכית בין עם מוסרי לאליטה מושחתת ואופקית בין בני הקבוצה הלאומית לאחרים, וממקם במרכז גם מנהיג המוצג כמגלם את העם. המחקר איכותני ונשען בעיקר על מקורות ראשוניים ומשניים שפורסמו; הוא מוסיף נתונים אקולוגיים, בעיקר מן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וסקר מייצג של 700 יהודים בני 18 ומעלה שנערך ב־24–25 באוקטובר 2022. פלד מראה כי בבחירות 2022 גוש המפלגות שהוא מסווג כפופוליסטי — הליכוד, ש״ס והציונות הדתית — קיבל 57 מתוך 120 מושבים, וכי ההצבעה לו הייתה חזקה במיוחד ביישובים ובקלפיות בעלי רוב מזרחי ומעמד חברתי־כלכלי נמוך. אולם ההסבר שלו אינו מצטמצם למצוקה כלכלית עכשווית: פער ההכנסה הבין־עדתי הצטמצם מאז אמצע שנות התשעים בזמן שפער ההצבעה התרחב. לכן הוא מדגיש זיכרון בין־דורי של דחיקה, השפלה ותלות בממסד האשכנזי של תנועת העבודה בשנות החמישים והשישים, והמרה של הזיכרון הזה במאבק על הכרה. לכך מצטרפים תחרות של עובדים ובני מעמד בינוני מזרחים עם פלסטינים על משאבים, אי־ביטחון קיומי שמקורו בסכסוך, וההשפעה הכפולה של הליברליזציה הכלכלית: פגיעה ראשונית בשכבות חלשות לצד ניידות והטבות מאוחרות יותר שחלקן נקשרו בעיני הבוחרים לתקופות כהונתו של בנימין נתניהו. הליכוד סיפק מסגרת לאומית ופוליטית נגד ההגמוניה הישנה, ואילו ש״ס שילבה דתיות מזרחית, תביעה לכבוד ורשתות שירותים בקהילות עניות. פלד טוען שהצירוף הזה מקשה להסביר את התמיכה כתגובה זמנית למיתון או להגירה, ומסביר מדוע היא מתקיימת גם בתקופות של שיפור כלכלי. מבחינה דמוקרטית, המאמר קושר בין עליית הגוש לבין תפיסה רובנית־לא־ליברלית המבקשת להחליש מגבלות חוקתיות ושומרי סף, ומזהיר מפני תנועה לעבר משטר כלאיים. זהו פירוש היסטורי־חברתי רחב ולא בדיקה סיבתית: קטגוריות אתניות מורכבות, נתוני יישובים אינם מוכיחים כיצד כל יחיד הצביע, וסקר חד־פעמי אינו מכריע בין ההסברים שהמאמר מצרף.
לקריאת העמוד
כשהאיום מתורגם להדרה: סמכותנות ועמדות כלפי זכויות ערב פינוי עזה
דפנה קנטי, ערן הלפרין, סטיבן הובפול, אורן שפירא וסיון הירש־הופלר בוחנים כיצד סמכותנות ותפיסת איום נקשרות לתמיכה בהדרת ערבים מזכויות אזרחיות ופוליטיות. באוגוסט 2005, ערב פינוי היישובים היהודיים מרצועת עזה, נערך סקר טלפוני במדגם אקראי של קווים נייחים בקרב 190 מתיישבים יהודים בוגרים; שיעור ההיענות היה 41% ושיעור שיתוף הפעולה 50%. בניתוח נתיבים, תפיסת האיום הייתה המנבא החזק ביותר של הדרה, עם מקדם מתוקנן של β=.51. סמכותנות נקשרה הן ישירות להדרה, β=.22, והן בעקיפין באמצעות תפיסת איום: סמכותנות ניבאה איום ב־β=.29, וההשפעה העקיפה הייתה .15 ומובהקת במבחן סובל. דתיות נקשרה בעוצמה לסמכותנות, β=.43, אך לא נמצאו לה קשרים ישירים לאיום או להדרה במודל המשולב. משום שהנתונים חתכיים ומגיעים מאוכלוסייה ייחודית ברגע משברי, המודל מתאר מנגנון מתווך התואם את הנתונים ואינו מוכיח שרשרת סיבתית.
לקריאת העמוד
כשהמדינה אינה יכולה להגן על הדמוקרטיה לבדה: החברה האזרחית מול הימין הקיצוני בברנדנבורג
עמי פדהצור בוחן כיצד חברה אזרחית פרו־דמוקרטית יכולה לסייע לדמוקרטיה להתגונן מפני ימין קיצוני בלי לאמץ אמצעים שמחלישים את זכויות היסוד שהיא מבקשת להגן עליהן. מחקר המקרה מתמקד בברנדנבורג שלאחר איחוד גרמניה ומשלב ראיונות עם פעילים בשלושה ארגונים מקומיים, שיחות עם גורמי ביטחון ומשטרה וחומר ציבורי על תוכניות ויוזמות. הארגונים עסקו בחינוך לדמוקרטיה, העלאת מודעות, יצירת נוכחות ציבורית וסיוע למהגרים ולמבקשי מקלט. הפעילים דיווחו על שינוי מתודעה קהילתית אדישה למעורבות רחבה ומגוונת יותר, אך לא על ירידה משמעותית מוכחת בפעילות הקיצונית. המחקר מדגיש שהקבוצות היו קטנות, מבודדות ושבריריות, ולכן נזקקו לקשרים ביניהן, לתמיכה מוסדית ולמשאבים יציבים. הוא גם מצא חסר בולט בארגוני זכויות אזרח שיפקחו על תגובת המדינה עצמה כאשר המאבק בקיצוניות מסכן חירויות דמוקרטיות.
לקריאת העמוד
כשאתרי חדשות חרדיים שברו טאבו: מרחבים דיגיטליים הזיזו את גבולות הקהילה
יוסי דוד וכריסטיאן באדן בוחנים את תפקידם של מרחבים דיגיטליים בתוך הקהילה החרדית בישראל, המתוארת במחקר כקהילה שמרנית וסגורה בעלת הנהגה המבקשת לשמר טאבו וגבולות שיח. נקודת המוצא היא מתקפת מצעד הגאווה בירושלים ביולי 2015, שבה חבר בקהילה החרדית רצח משתתפת ופצע שישה משתתפים נוספים. לפי המחקר, כלי תקשורת קהילתיים מסורתיים ניסו להתעלם מן האירוע, ואילו שני אתרי חדשות חרדיים שפעלו מחוץ לשליטה הישירה של ההנהגה אפשרו דיונים חתרניים יותר. באמצעות ניתוח תאוריה מעוגנת, המחברים מתארים כיצד דיונים על משמעות המתקפה ועל הטאבו הממושך סביב סוגיות להט״ב וקוויריות הובילו למסגור מחודש של גבולות הקהילה. המסגור המחודש של גבולות הקהילה לא פירושו היעלמות של הזהות החרדית, אלא שינוי במה שניתן לומר בתוכה ובמי רשאי לערער על עמדות הגמוניות. הממצא המרכזי הוא שמרחב תקשורתי שקשה יותר לפקח עליו עשוי לאפשר לחברי קהילה לאתגר סמכות מבפנים, כאשר כלי התקשורת המסורתיים מנסים להתעלם מן האירוע. מבחינה דמוקרטית, החשיבות היא בהרחבת האפשרות למחלוקת פנימית, לביקורת ולמתן דין וחשבון בתוך קהילה בעלת מנגנוני משמעת חזקים. עם זאת, המחקר מתמקד באירוע ובזירות מקוונות מסוימות, ולכן אין להסיק ממנו שכלל הציבור החרדי שינה את עמדותיו או שכל מדיה דיגיטלית מחלישה בהכרח סמכות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הקואליציה שמאחורי ״העם״: כיצד פופוליסטים מארגנים כוח
אסף ס׳ בונדי ואסף יקיר מתמודדים עם מחלוקת יסודית בחקר הפופוליזם: האם פופוליזם מוגדר בדחיית ארגוני תיווך ובקשר ישיר בין מנהיג להמון, או שמא כוחו נבנה דווקא באמצעות גיוס קולקטיבי ובריתות עם שחקנים מאורגנים. הם מציעים מסגרת קואליציונית המתמקדת בארבעה ממדים: הנוף הארגוני שירשו הפופוליסטים, אסטרטגיית צירוף השותפים, מנגנוני ההכלה הא־סימטרית ומשטר המדיניות שנוצר. לטענתם, השינוי הנאו־ליברלי החליש איגודי עובדים וארגוני מעסיקים והרחיק אותם מערוצי הייצוג המרכזיים, אך הותיר לחלקם תשתית, הון סמלי ויכולת גיוס. מצב זה יצר פער ייצוגי וגם מאגר של שותפים אפשריים למפלגות פופוליסטיות. הייחוד אינו עצם קיומה של ברית בלתי שוויונית, אלא שילוב בין צירוף אינטרסים שהודרו מן ההסדר הקודם, החלשת ערוצי ההשפעה העצמאיים שלהם, הקמת חלופות הנשלטות בידי המדינה והצגת ההסדר המסוים כביטוי לרצון ״העם״. בפולין, מפלגת חוק וצדק צירפה את סולידריות לקואליציה הכוללת עבודה מאורגנת, אימצה דרישות בנוגע לגיל הפרישה, שכר מינימום, חוזים ארעיים והעברות חברתיות, ובה בעת דחקה את מוסדות הדיאלוג החברתי והעבירה את התועלות מלמעלה דרך המדינה. בהונגריה, פידס בנתה ברית עם הון מקומי מאורגן שנדחק בידי מודל התלוי בהשקעות זרות; היא סיפקה לעסקים מקומיים מסים נמוכים, רכש ציבורי והגנה רגולטורית, ושמרה במקביל על תנאים מיטיבים ליצרנים זרים ועל שוק עבודה גמיש. כך יצר אותו היגיון קואליציוני מדיניות פרו־עובדים יחסית בפולין ומדיניות של בניית מעמד עסקי תלוי־מדינה בהונגריה. המחברים מציגים את שני המקרים כהמחשה אנליטית, לא כמבחן השוואתי שמוכיח שכל פופוליזם פועל כך. הם קוראים לבדוק קואליציות עם ארגונים דתיים, חקלאיים וצבאיים, מקרים שבהם הארגונים התנגדו לשילוב, ואת הקשר ההדדי בין תחזוקת הקואליציה לבין פירוק איזונים ובלמים.
לקריאת העמוד
פופוליזם כאסטרטגיה: מדוע מפלגות שמאל רדיקלי בוחרות בו אחרת
אור דר בוחן מדוע מפלגות שמאל רדיקלי אינן משתמשות בפופוליזם באותה דרך גם כאשר הן פועלות באותה משפחה אידאולוגית. הוא משווה בין הברית האדומה־ירוקה בדנמרק לבין צרפת הבלתי־כנועה ומסתמך על ראיונות עם מנהיגים ואנשי צוות. הטענה היא שהסברים מקובלים המבוססים על מבנה פוליטי, אידאולוגיה, קרטליזציה או הזדמנויות אלקטורליות מחמיצים גורם אסטרטגי: אמונותיהם של מנהיגי המפלגה לגבי היתרונות והמחירים האלקטורליים של פופוליזם. המאמר מפרק את הפופוליזם לשלושה רכיבים — העמדת העם במרכז, התנגדות לאליטות וריבונות העם — מפני שכל רכיב עשוי ליצור יחס שונה עם קבוצות התמיכה של המפלגה. לפי התקציר, הברית האדומה־ירוקה נמנעה משיח פופוליסטי בין השאר משום שמנהיגיה צפו כי רטוריקה אנטי־ממסדית תרחיק מצביעים חשובים. צרפת הבלתי־כנועה השתמשה בפופוליזם, אך שילבה לצדו מסרים לא־פופוליסטיים כדי לגייס קבוצות שמנהיגיה חששו כי רטוריקה אנטי־ממסדית תרחיק. ההשוואה מראה שפופוליזם אינו מתג אחיד של ״כן״ או ״לא״ אלא אוסף בחירות מסר המותאמות לתפיסת הקהל. התרומה הדמוקרטית נוגעת לאופן שבו מפלגות בונות את גבולות ״העם״, מגדירות יריבים ומאזנות בין גיוס רחב לבין שימור קהלים שונים. הראיונות מתעדים את חישוביהם של מנהיגים ואנשי צוות; הם אינם מוכיחים שהמצביעים אכן הגיבו כפי שהמנהיגים צפו, ושני המקרים אינם מייצגים לבדם את כלל השמאל הרדיקלי.
לקריאת העמוד
מחאה תחת סמכותנות: אזרחות לא־שוויונית וריבוי מניעים לפעולה
אחמד ח׳ סעדי בוחן באופן ביקורתי שתי הנחות נפוצות במחקר המחאה החברתית. ההנחה הראשונה נשענת על טיפולוגיות משטר ומניחה כי דמוקרטיות נענות במידה סבירה לדרישות ציבוריות ומאפשרות התמודדות גלויה עליהן. המאמר טוען שהנחה זו אינה מוצדקת כאשר זכויות אזרחות מחולקות באופן לא־שווה, ולכן תווית המשטר לבדה אינה מתארת את תנאי הפעולה של כל הקבוצות שבתוכו. ההנחה השנייה מציגה מפגינים כאילו הם מונעים רק מרציונליות אינסטרומנטלית ומחשבים פעולה לפי הסיכוי להשיג תוצאת מדיניות. בעקבות מקס ובר, סעדי טוען כי פעולת מחאה יכולה לנבוע מסוגים שונים של רציונליות וכי מפגינים עשויים לבקש יותר משינוי מדיניות מיידי. הוא מפתח את הביקורת באמצעות מחאות מסוגים שונים שיזמו אזרחים פלסטינים בישראל בעת הממשל הצבאי בשנים 1948–1966. המקרה מראה מדוע צריך לבחון את מצב האזרחות ואת תנאי השליטה שחווה הקבוצה, ולא להסיק מחופש הפעולה שלה מן הסיווג הכללי של המדינה בלבד. תרומת המאמר היא תאורטית והיסטורית: הוא מציע מסגרת עשירה יותר להבנת עצם הבחירה למחות, משמעות המחאה והיחס בין תביעה ציבורית לבין תוצאה פוליטית, אך אינו מציע אומדן כמותי של השפעת צורת מחאה מסוימת.
לקריאת העמוד
כיצד מתמודדים עם תורת המשפט של פופוליזם סמכותני?
עפרה בלוך ונטלי ר׳ דייווידסון שואלות כיצד ראוי שאקדמאים משפטיים יגיבו בפומבי לפופוליסטים סמכותניים. הן ממסגרות את פעילותם לא רק כהתנגדות להצעה חוקתית או לחוק מסוים, אלא כמאבק בין תורות משפט מתחרות. לפי הניתוח, הטיעון הפופוליסטי מציג את המשפט כביטוי טהור של הרצון העממי; מכאן נגזרות קריסה של ההבחנה בין משפט לפוליטיקה ואימוץ צורה קיצונית של פוזיטיביזם משפטי. המחברות בוחנות דרך עדשה זו את התגייסותם של אקדמאים משפטיים בישראל בשנת 2023. לטענתן, אף שהאקדמאים לא הציגו את פעולתם במפורש כוויכוח בתורת המשפט, טיעוניהם נגד הצעות הממשלה ערערו במשתמע על הגישה המשפטית שעמדה מאחוריהן. ההתנגדות יצרה שתי מתיחויות: השבת מידה של אוטונומיה למשפט דרשה בעת ובעונה אחת פנייה לערכים נגד הפוזיטיביזם, והפיכתם של מומחים לפעילים שמגייסים דעת קהל הקשתה על הצגת מומחיותם כנפרדת מן הפוליטיקה. המסקנה המנוסחת בזהירות היא שלחוקרי משפט יש תרומה ייחודית למאבק בפופוליזם סמכותני, אך תרומה זו נטועה בהשקפה מוסרית־פוליטית שראוי להכיר בה ולהגן עליה גם בזירה הפוליטית.
לקריאת העמוד
קידום זכויות אדם וקידום דמוקרטיה אינם אותה משימת מדיניות
שרה קאהן־ניסר בוחנת אם נכון להתייחס לקידום דמוקרטיה ולקידום זכויות אדם כאותה מדיניות חוץ. התקציר מתאר השוואה של השפעת האיחוד האירופי על רפורמות ב־29 מדינות במזרח אירופה, מערב אסיה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. התוצאה המרכזית המדווחת היא שהשפעת האיחוד על הגנת זכויות אדם בולטת יותר מהשפעתו על רמות הדמוקרטיה. המאמר מציע שלושה הסברים: רפורמה בזכויות מאיימת פחות על הישרדות המשטר מדמוקרטיזציה; האיחוד והמדינות החברות משדרים מסר ברור יותר על חשיבות זכויות האדם; ולאיחוד מנוף כלכלי חזק. מכאן נגזרת המלצת מדיניות להתאים את הכלי ליעד: לפי התקציר, לחץ כלכלי הוא הכלי היעיל ביותר לקידום זכויות אדם, בעוד דמוקרטיזציה מושפעת יותר מתהליכי חיקוי מאשר מלחץ כלכלי. ההבחנה חשובה משום שאין להניח שמדיניות שמקדמת יעד אחד תקדם באותה מידה גם את האחר. התקציר אינו מפרט את רשימת המדינות, שנות המדידה, הגדרת המשתנים, המודלים, גודלי ההשפעה או בדיקות העמידות; לכן הסיכום אינו מוסיף מסקנות סיבתיות או פירוט מתודולוגי שאינם מופיעים בו.
לקריאת העמוד
לא די לקנות את האליטות: כיצד מחזקים דמוקרטיה חדשה
עדי ברנדר ואלן דרייזן מערערים על ההנחה שלפיה המונים בדמוקרטיה חדשה תומכים תמיד במשטר, ולכן די להעביר משאבים לאליטות המסוגלות לבצע הפיכה. הם מציעים מסגרת משלימה שבה תמיכה ציבורית בדמוקרטיה מייקרת לאליטות את החזרה לאוטוקרטיה, והממשלה יכולה לבחור בין העברות ממוקדות לאליטות לבין מדיניות המשפיעה על אמונת האזרחים ש׳דמוקרטיה עובדת׳. במודל דו־תקופתי מסוגנן, האזרח רואה הכנסה שוטפת אך אינו יודע להפריד בין ביצועי היסוד של המשטר, התערבות הממשלה וזעזוע מקרי. הוצאה ממשלתית יכולה לשפר את הערכתו רק כאשר הוא אינו מזהה אותה במלואה כמניפולציה; אם ההתערבות ידועה, היא אינה מלמדת דבר על ביצועי היסוד ואף עלולה לפגוע באמון. עלות הדרך העממית תלויה לכן בשני קשרים: עד כמה המדיניות משנה תמיכה, ועד כמה תמיכה משנה את העלות שאליטות מייחסות להפיכה. המאמר מציג גם ממצאים מעבודות קודמות של המחברים: בדמוקרטיות חדשות קריסת משטר הייתה כמעט פי שלושה שכיחה יותר בשנות בחירות, ובארבע הבחירות הראשונות לאחר מעבר לדמוקרטיה ההוצאה הממשלתית המרכזית עלתה בשנת בחירות בכ־0.8% מן התוצר לעומת שנים אחרות. עם זאת, לא נמצא שהוצאה או גירעון גבוהים הגדילו את סיכויי בחירתו מחדש של המכהן, ולכן תמריץ של ייצוב המשטר אפשרי אך אינו מזוהה ישירות. המסגרת היא תאורטית ומצומצמת, והראיות התצפיתיות אינן מוכיחות שמדיניות מסוימת מנעה הפיכה. תרומתה היא בהצבת יחסי הגומלין בין אליטות, עמדות ציבוריות וביצועים כלכליים במרכז הדיון על התבססות דמוקרטית.
לקריאת העמוד
חמש דרכים להבין מדיניות חוץ פופוליסטית
דניאל פ׳ ויינר ופיליפ ג׳ורלנדו סוקרים את תוכנית המחקר הצומחת על מדיניות חוץ פופוליסטית ושואלים אם אפשר לזהות תופעה מובחנת ובאילו תנאים היא משנה את הפוליטיקה העולמית. במקום להציע הגדרה יחידה, הם מחברים חמש תפיסות של פופוליזם לחמש מסורות בניתוח מדיניות חוץ: פופוליזם כאידאולוגיה עם ניסוח מדיניות; כאסטרטגיה עם תהליך קבלת החלטות; כסגנון עם מנהיגות; כשיח עם פרקטיקה; וכמדיניות עם תפוקות. האסכולה הראשונה בוחנת כיצד העימות בין ״העם״ ל״אליטות״ מעצב תפיסת עולם בין־לאומית, אך גם כיצד אידאולוגיות ״עבות״ של ימין ושמאל ומבני כוח גאופוליטיים משנים את תוכנו. השנייה מדגישה פוליטיזציה וריכוזיות: מנהיגים מבקשים להעביר סוגיות חוץ מידי דיפלומטים, צבא ומומחים אל סדר היום הציבורי ואל שליטתם, אך קואליציות, שיטות משטר, מפלגות וביורוקרטיות יכולות לבלום אותם. השלישית מתמקדת בפרסונליזציה ובמופע הדיפלומטי של מנהיגים המציגים אותנטיות, אסרטיביות וקשר ישיר עם קהלים. הרביעית מנתחת כיצד מסגרות של עם, אליטה ואחר חוצות גבולות ומייצרות הזדהויות ואויבים טרנס־לאומיים. החמישית בודקת תוצאות בתחומי סחר, מימון, אינטגרציה, ביטחון, זכויות אדם, אקלים ובריאות, ומוצאת שונות רבה בין רטוריקה של ריבונות לבין שיתוף פעולה, רב־צדדיות חלופית או פרגמטיות. המיפוי נשען על סקירה מעמיקה של פרסומים שבהם מדיניות חוץ פופוליסטית ממלאת תפקיד מרכזי, אך המחברים מדגישים שהשיוך לאסכולות הוא כלי סגנוני וחופף ולא חברות ממשית במחנות. המאמר אינו מטא־אנליזה ואינו מציג אומדן סיבתי חדש; תרומתו היא בניית ״אוהל רחב״ להשוואת הסברים ובהצבת סדר יום למחקר השוואתי, אורכי ושיטתי יותר של ההשפעה הבין־לאומית.
לקריאת העמוד
מה הפופוליזם מאפשר למפלגות שמאל רדיקלי — והיכן הוא נעצר?
אור דר בוחן מדוע חלק ממפלגות השמאל הרדיקלי הפופוליסטיות פרצו קדימה אחרי המשבר הכלכלי של 2008, בעוד אחרות לא הצליחו לעשות זאת. הטיעון הראשון הוא שפופוליזם התאים לדינמיקה משתנה של מאבק מעמדי ואפשר למפלגות לגייס תסכול חברתי מפוזר. לפי התקציר, המאבק המעמדי התפצל לזירה המבוססת על איגודי עובדים ולזירה שאינה מבוססת על איגודים, והזירה השנייה נעשתה מרכזית יותר. אלא שמחאה ספונטנית יכולה להתפרץ בלי לבנות כוח מאורגן ויציב, ולכן קשה יותר לרתום אותה לאורך זמן. סיריזה ופודמוס ניצלו את ההזדמנות כאשר היו מתואמות עם מחזור המחאה וכאשר החזיקו בעמדה חזקה בתוך מערכת המפלגות. הטיעון השני מצביע על מבוי סתום: רק תנאים מיוחדים אפשרו לאחד גוש שמאלי רחב. "מבחוץ" — ובהם צעירים עירוניים משכילים במצב תעסוקתי לא יציב — היו ליבת גלי המחאה והזינוקים האלקטורליים; "מבפנים", מצביעי שמאל מבוססים ובטוחים יותר, עברו אל הפופוליסטים רק כמוצא אחרון. מכאן נבע קושי לאחד את מלוא הגוש העממי, וחלקים ממעמד העובדים נותרו בלתי נגישים. לפי התקציר, המפלגות גם לא בנו ארגוני המונים של קבוצות כפופות ולכן הותירו אחריהן מעט מורשת מאורגנת. מסקנת המחבר אינה לוותר על פופוליזם, אלא להשתמש בו לצד שיטות פוליטיות של "מעמד לעצמו" הבונות יכולת קולקטיבית מאורגנת. התקציר אינו מפרט שיטת מחקר, מקורות נתונים או מדדי הצלחה, ולכן הסיכום אינו מייחס למאמר השוואה שיטתית או ממצאים כמותיים שאינם מצוינים בו.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשהדמוקרטיה נשחקת, גם השירות הציבורי נעשה פחות מושך
סוזן מ׳ מילר ושרון גלעד מעבירות את הדיון בנסיגה דמוקרטית מן הקלפי אל שוק העבודה של המדינה. הן שואלות אם פגיעה בכללי המשחק הדמוקרטיים וקיטוב בין אליטות פוליטיות משנים את האופן שבו מועמדים לעבודה מעריכים תעסוקה בממשל מדינתי בארצות הברית. לצורך כך נערך ניסוי קונג׳וינט בקרב אמריקאים שחיפשו עבודה באופן פעיל, כלומר המשתתפים העריכו חלופות עבודה שבהן מאפייני ההקשר השתנו באופן שיטתי. לפי התקציר, נסיגה דמוקרטית ברמת המדינה — ובכלל זה מתקפות על הביורוקרטיה המדינתית — הפחיתה באופן מובהק את המשיכה לעבודה בממשל. גם קיטוב בין האליטות הפוליטיות השפיע באופן שלילי ומובהק על אותה משיכה. התקציר אינו מוסר את גודל המדגם, את גודל האפקטים או את כל פרטי החלופות, ולכן אין בסיס לכמת כאן כמה מועמדים יירתעו או לדרג איזה משני הגורמים חזק יותר. תרומת המחקר היא בזיהוי מנגנון אפשרי של היזון חוזר מוסדי: מערכת פוליטית נשחקת עשויה להרחיק מן המדינה עובדים פוטנציאליים, ובכך להקשות עוד יותר על ממשל שכבר מתקשה להתחרות במגזר העסקי על כוח אדם מיומן. התוצאה שנמדדה היא משיכה מדווחת לעבודה בממשל, לא הגשת מועמדות, קבלה לעבודה, ביצוע מקצועי או הישארות לאורך זמן. לפיכך הממצא ממוקד אך חשוב: איכות הסביבה הדמוקרטית עשויה להיות גם תנאי לגיוס השירות הציבורי שעליו נשענת עמידותה של הדמוקרטיה.
לקריאת העמוד
האם דיון ציבורי חופשי יכול לרסן את הפופוליזם?
אסף שרון מנתח קושי פנימי באידיאל הדמוקרטיה הדליברטיבית. האידיאל מבקש לקיים שלטון עצמי קולקטיבי באמצעות הליכים של דיון ציבורי חופשי ושווה, ובכך לשמר ממשל עממי ובה בעת לרסן הפרזות פופוליסטיות. ביקורת מוכרת טוענת שהמודל ראוי בתאוריה אך אוטופי ואינו ניתן למימוש. לפי תקציר המאמר, שרון משיב שביקורת זו אינה חזקה במיוחד כאשר מבינים כראוי את הגישה הדליברטיבית ואת אידיאל השלטון העצמי שביסודה. האתגר העמוק יותר נוגע לעצם ההיגיון של דיון ציבורי כאמצעי לשלטון עצמי: גם ציבור כשיר עשוי להשתכנע באמצעות מניפולציה והטעיה, ולכן דיון פתוח אינו מבטיח שהכרעה משותפת תהיה אוטונומית או מושכלת. נוצר כאן מתח פנימי, משום שהפתיחות, השוויוניות והיסוד העממי המעניקים להליך את אופיו הדמוקרטי הם גם התנאים המאפשרים להשפעה מטעה להיכנס אליו. מכאן שהשאלה אינה רק אם אפשר לכנס אזרחים ולהעניק להם קול שווה, אלא אם תהליך השכנוע עצמו תומך בשלטון עצמי או חותר תחתיו. זהו טיעון פילוסופי ולא מחקר אמפירי: התקציר אינו מודד מניפולציה, אינו בוחן מוסד דליברטיבי מסוים ואינו מציע מבחן יישומי מלא המפריד בין שכנוע לגיטימי להטעיה.
לקריאת העמוד
השורשים הכפולים של הדמוקרטיה הישראלית
בנימין נויברגר מציע לקרוא את ההיסטוריה הפוליטית הישראלית כהצטברות של שורשים דמוקרטיים ואנטי־דמוקרטיים גם יחד. הוא מאתר מקורות לממשל עצמי, בחירות, הכרעת רוב והתנגדות לעריצות במסורת הקהילתית היהודית, בקהילות התפוצות ובמוסדות הציוניים הנבחרים; במקביל הוא מזהה מסורות של כפיפות לסמכות דתית, היררכיה מפלגתית, קולקטיביזם, חשד בזכויות הפרט וסלידה ממפלגות ומפלורליזם. המאמר מארגן את הדיון סביב ארבעה מחנות מרכזיים בתקופת היישוב: האורתודוקסי, השמאל הסוציאליסטי, הימין הלאומי והמרכז הבורגני. אף מחנה אינו מתואר כמקשה אחת. בשמאל התקיימו פרקטיקה פרלמנטרית וממשל עממי לצד תפיסת אוונגרד, משמעת ארגונית ומנגנוני מינוי מלמעלה; בימין הלאומי התקיימה מחויבותו הליברלית של זאב ז׳בוטינסקי לצד זרמים רדיקליים, מיליטריסטיים ואנטי־דמוקרטיים; במחנה האורתודוקסי התקיימו מסורות של אוטונומיה קהילתית והגבלת שליט לצד עקרונות שאינם מתיישבים עם ריבונות עממית, חירות ושוויון ליברליים; והמרכז הבורגני היה פרגמטי וסובלני יותר אך לא תמיד שוויוני. המסקנה איננה שהדמוקרטיה בישראל הייתה מקרית, אלא שהצלחתה נשענה על מוסדות נבחרים, רב־מפלגתיות והסתגלות הדרגתית של המחנות לכללי המשחק — בלי להעלים את המטענים הלא־ליברליים שנותרו בתרבות הפוליטית. נויברגר מדגיש כי דמוקרטיה יציבה זקוקה להסכמה על הכללים הבסיסיים אך גם למחלוקת ולפלורליזם בתוכם. בסיום, שנכתב ב־2019, הוא מזהה את המשך השליטה בגדה המערבית ואת המחלוקת העמוקה על אופי המדינה כאיומים מרכזיים, ומזהיר מן הכמיהה למנהיג חזק שיעקוף מפלגות, כנסת והליך. זהו מאמר פרשני־היסטורי, לא בדיקה כמותית של עמדות הציבור; כוחו במיפוי הסתירות בתוך המסורות המכוננות, ומגבלתו בכך שהמיקוד בארבעת המחנות היהודיים אינו היסטוריה מקיפה של כל הקבוצות והזירות הפוליטיות בישראל.
לקריאת העמוד
כיצד שיח על גזענות עשוי לגייס פופוליזם ימני
קווין דורהיים ועמיתיו בוחנים שאלה פרדוקסלית: כיצד ייצוג המגונה כגזעני אינו בהכרח פוגע במנהיג פופוליסטי, ואף עשוי לסייע לו לגייס תמיכה. המקרה הוא המחלוקת שנוצרה סביב קמפיין Breaking Point של UKIP בימים שלפני משאל העם על חברות בריטניה באיחוד האירופי. החוקרים אספו 29 כתבות מן הימים 16–19 ביוני 2016, בהיקף 19,840 מילים, ולצדן תגובות קוראים בהיקף 75,134 מילים. מתוך המאגר הם בחרו לניתוח 100 קטעים מן הכתבות ומתגובות טוויטר שנכללו בהן, ו־135 קטעים מתגובות קוראים, באמצעות ניתוח שיח תמטי קונסטרוקציוניסטי. הביקורת התארגנה בשני מסלולים: תיאור הייצוג ככשל מוסרי של שנאה ודעה קדומה, ותיאור הקמפיין כתעמולה המפחידה ומסיתה ציבור פגיע. המסלול השני יצר פתח רטורי לפופוליזם, משום שהוא יכול להישמע גם כהאשמה שהמצביעים בורים, נוחים למניפולציה או גזענים סמויים. תגובת נייג׳ל פאראג׳ הסיטה את הדיון מן הגזענות אל טענה לייצוג עובדתי של הגירה ואל זכותו של הציבור להביע דאגה, ובכך בנתה יחס תלת־קוטבי: מנהיג ועם מול מבקרי ממסד. בתגובות הקוראים נמצאו אימוץ של המסגור הזה, הגנה על המנהיג ולעיתים בעלות אירונית על תווית הגזענות כאילו הייתה עלבון שהאליטה מטיחה בפטריוטים. הטענה אינה שהייצוג חדל להיות גזעני או שכל ביקורת אנטי־גזענית מזיקה, אלא שלקטגוריות מוסריות יש גם תפקיד אינטראקציוני: האופן שבו הן מייחסות זהות ומניעים יכול ליצור את הברית שהביקורת מבקשת לפרק. זהו מחקר איכותני של אירוע תקשורתי קצר ושל טקסטים שנבחרו לצורך ניתוח, לא מדגם מייצג של המצביעים ולא מבחן סיבתי של תוצאות הברקזיט. תרומתו לדמוקרטיה היא אזהרה אסטרטגית: מאבק בהדרה זקוק לביקורת תקיפה של מסרים ומדיניות, אך גם לשפה שאינה מוסרת למנהיג הפופוליסטי את הציבור כקבוצה מושפלת שאפשר לגייס נגד הממסד.
לקריאת העמוד
לא בידוד ולא פתיחות: כיצד מנהיגים פופוליסטים בוחרים מתי לאמץ את העולם
המאמר יוצא מחידה: מנהיגים פופוליסטים מציגים לא פעם את הזירה הבינלאומית כממלכתן של אליטות זרות, אך גם מחפשים בה בעלי ברית, רעיונות, סגנונות ובמות להופעה פוליטית. כדי להסביר מתי הם דוחים התפתחויות שמקורן מחוץ למדינה ומתי הם מאמצים אותן, המחברים מציעים שלושה מנגנונים: לגיטימציה של העם ושל המנהיג מול האליטה, שמירה על תמיכת קהלי הבית, והזדמנות להיבדל מממשלות קודמות. ההשוואה האיכותנית מתמקדת בז׳איר בולסונארו בברזיל, איש ימין פופוליסטי בעל סגנון עימותי, ובאנדרס מנואל לופס אוברדור במקסיקו, איש שמאל פופוליסטי בעל דפוס פסיבי־אגרסיבי. בולסונארו תקף מוסדות, נורמות אקלים ואליטות גלובליות, אך טיפח קשרים עם מנהיגים דומים, פעל ב־BRICS ושמר על יחסים כלכליים עם סין ועל הממד המסחרי של MERCOSUR. לופס אוברדור הצהיר על העדפת ענייני פנים והחליש ערוצים דיפלומטיים, אך שיתף פעולה באופן פרגמטי עם ארצות הברית, פעל מול הגירה והגיב באופן בררני למשברים אזוריים. בשני המקרים, המעורבות או האדישות השתנו לפי ההקשר ולא לפי דוקטרינה עקבית של בידוד. שני מקרי בוחן אינם מאפשרים להכליל על כל הפופוליזם, אך הם מראים שמדיניות חוץ פופוליסטית מובנת טוב יותר כתהליך אישי, תגובתי ותלוי־קהל מאשר כרשימת עמדות קבועה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
להסיט את הביקורת: נסיגה דמוקרטית ורפורמות בזכויות הכלכליות של נשים
המאמר שואל כיצד ממשלות המצויות בנסיגה דמוקרטית מגיבות לביקורת בינלאומית על פגיעה בזכויות אזרחיות ופוליטיות, כאשר תיקון הפגיעה עצמה עלול לאיים על הישרדותן. הטענה היא שהן עשויות להסיט את הביקורת באמצעות רפורמה בתחום מועיל וזול יותר מבחינה פוליטית: הזכויות הכלכליות של נשים. הניתוח מחבר בין מספר סעיפי הביקורת השליליים בדוחות ועדת זכויות האדם של האו״ם, קידוד נסיגה על פי מדד הדמוקרטיה הליברלית של V-Dem ומדד Women, Business, and the Law של הבנק העולמי. במודל הבסיס, הכולל 385 תצפיות מ־72 מדינות, האינטראקציה בין ביקורת לבין נסיגה דמוקרטית חיובית ומובהקת: יותר ביקורת נקשרת לשיפור מאוחר יותר בזכויות הכלכליות של נשים דווקא במדינות נסוגות. התוצאה נשמרת במדדים חלופיים, בהגדרות אחרות לנסיגה ובבקרות נוספות; ראיונות עם משתתפים בהליכי הוועדה ומקרה טורקיה מציעים מנגנון שבו נציגי המדינה מעבירים את הביקורת הביתה, והממשלה מדגישה תיקונים שאינם מחייבים ליברליזציה פוליטית. אין פירוש הדבר שהרפורמות חסרות ערך לנשים, וגם אין כאן הוכחת כוונה או סיבתיות ניסויית. הממצא המרכזי הוא שזכויות אינן בהכרח נעות יחד, ולכן גופי פיקוח צריכים לבחון אם שיפור בתחום אחד מלווה בתיקון ההפרה שבמוקד או משמש להסטת תשומת הלב ממנה.
לקריאת העמוד
האם אי־ביטחון כלכלי באמת מסביר את עליית הפופוליזם?
המאמר מערער על הטענה הרווחת שהגל הפופוליסטי באירופה ובארצות הברית הוא בראש ובראשונה תגובה לאי־ביטחון כלכלי. יותם מרגלית סוקר מחקרים על תחרות יבוא, אוטומציה ודה־תיעוש, המשבר הפיננסי והגירה, ומציע הבחנה מרכזית בין ״חשיבות לתוצאה״ לבין ״חשיבות להסבר״. זעזוע כלכלי יכול להזיז אחוזים בודדים ולהכריע משאל עם או בחירות צמודות, כפי שמראים מחקרים על הברקזיט ועל בחירות 2016 בארצות הברית, אך עדיין להסביר רק חלק קטן מעשרות האחוזים שהצביעו לפופוליסטים. מחקרים אזוריים וסקרי יחידים מצביעים בדרך כלל על קשר חיובי בין חשיפה לפגיעה כלכלית לבין הצבעה פופוליסטית, אולם גודל ההשפעה מוגבל ורוב ההבדלים היציבים בין אזורים ובין אנשים נשארים מחוץ להסבר. גם ההתנגדות להגירה אינה מתיישבת היטב עם מודל של אינטרס חומרי אישי: ניסויי סקר מראים שהעדפות אינן משתנות בדרך שהייתה צפויה מתחרות ישירה על משרות, ושמאפייני תרבות, מוצא, דת והשתלבות חברתית מנבאים עמדות בעוצמה רבה. מרגלית מציג גם סיבתיות בכיוון ההפוך: חרדה תרבותית ואובדן מעמד יכולים לעצב את האמונה שסחר או הגירה מזיקים כלכלית. מסקנתו אינה שהכלכלה חסרת חשיבות, אלא שהיא לעיתים זרז או גורם שולי מכריע בתוך תופעה רחבה הנשענת גם על זהות מפלגתית, שינוי דמוגרפי, התנגדות לשינוי תרבותי, יחסי מרכז־פריפריה ואי־אמון באליטות. המאמר קורא למחקר שמודד יחד גורמים חומריים ותרבותיים, בוחן כיצד אנשים מפרשים שינוי כלכלי, ומבחין בין הסבר לשינוי בקולות לבין הסבר לרמת התמיכה הכוללת.
לקריאת העמוד
מתי הפוליטיקה באמת נעשית אישית? מסגרת למדידת פרסונליזציה
השיח על פרסונליזציה פוליטית מאגד תופעות שונות מאוד — מעוצמת ראש ממשלה, דרך סיקור אישי של מועמדים ועד הצבעה לפי אהדה למנהיג. הלנה הלבו פדרסן וגדעון רהט מציעים מסגרת שתאפשר להבחין ביניהן ולהשוות מחקרים בלי לערבב מושגים. נקודת המוצא שלהם היא יחסית: פרסונליזציה היא תהליך שבו משקלם של שחקנים יחידים גדל לאורך זמן ביחס למשקלם של שחקנים קולקטיביים, ובראשם מפלגות; פוליטיקה מותאמת־אישית היא מצב בנקודת זמן שבו היחידים חשובים יותר ביחס לקבוצות. לכן נראות רבה של פוליטיקאי אינה מספיקה אם גם נראות מפלגתו גדלה באותה מידה, וטענה על תהליך מחייבת נתוני אורך. המחברים מציעים לסווג כל מחקר בשלושה ממדים. הזירה היא מוסדית, תקשורתית או התנהגותית; הרמה היא ריכוזית, כאשר כוח זורם אל מנהיג אחד, או מבוזרת, כאשר נבחרים יחידים נעשים עצמאיים מן הקבוצה; והאופי מתאר כיצד האישיות מופיעה — אינדיבידואליזציה של כישורים ומדיניות לעומת הפרטה של החיים האישיים, וכן טון חיובי לעומת שלילי. הם מקדישים תשומת לב לזירה ההתנהגותית: השתתפות מותאמת־אישית של בוחרים וייצוג מותאם־אישית של פוליטיקאים. זהו מאמר מושגי ומבוא לגיליון מיוחד, לא בדיקה אמפירית אחת שמוכיחה מגמה כללית. תרומתו היא שני כללי עבודה: להשוות תמיד את רכיב האדם לרכיב המפלגה, ולציין במפורש איזו זירה, רמה ואופי נמדדים.
לקריאת העמוד
לא רק ימין ושמאל: פופוליזם מסדר את מפת הרגשות בין מפלגות
האם עוינות בין מחנות מפלגתיים באירופה מאורגנת רק על ציר ימין־שמאל? סם פולר, ויל הורן, ג׳יימס אדמס ונעם גדרון מנתחים סקרים מקוונים שנערכו בקיץ 2021 בתשע מדינות: צרפת, גרמניה, יוון, איטליה, הולנד, פולין, ספרד, שוודיה ובריטניה. המשיבים דירגו מפלגות בסולם חיבה של 0–10, והחוקרים השתמשו בסילום רב־ממדי לא־מטרי כדי לבנות לכל מדינה מפה דו־ממדית של המרחקים הרגשיים בין ציבורי המפלגות. בכל המדינות אחד הצירים תאם לימין־שמאל; ברובן הופיע ציר שני הקשור להבדלים במידת הפופוליזם, לרבות פופוליזם מן השמאל ולא רק מן הימין הרדיקלי. ניתוח מאוחד של 200 צמדי מפלגות, בעזרת ציוני אידאולוגיה ממאגר המניפסטים וציוני פופוליזם מסקר המומחים POPPA, מצא שגם מרחק אידאולוגי וגם מרחק בפופוליזם מנבאים פערי חיבה בין מפלגת הבית למפלגת חוץ, עם מקדמים מתוקננים בני סדר גודל דומה. מפות מקבילות המבוססות על נכונות לקרבה חברתית הניבו מסקנות דומות. עם זאת, זהו מחקר תצפיתי: הוא ממפה קשרים ואינו מוכיח שפופוליזם גורם לעוינות. גם הציר השני אינו חד בכל מקום — בבריטניה לא הייתה ב־2021 מפלגה גדולה בעלת ציון פופוליזם גבוה, ובספרד שסעים טריטוריאליים סביב קטלוניה וחבל הבסקים הקשו על פירושו.
לקריאת העמוד
חמש מפלגות בתוך רצף אחד: מי באמת מחזיק בכוח בעידן הפוליטיקה האישית?
המפלגה המודרנית אינה תמיד גוף קולקטיבי שמנהיגו הוא רק ראשון בין שווים. גדעון רהט טוען שהפרסונליזציה של הפוליטיקה שינתה את מאזן הכוח בתוך מפלגות, ולכן טיפולוגיות שנבנו סביב מפלגות המונים, מפלגות חובקות־כול ומפלגות קרטל אינן מבחינות היטב בין דרכים שונות שבהן יחידים נעשים מרכז הכובד. המאמר מציע סיווג בעל קריטריון אחד: היחס בין הכוח האישי לבין הכוח הקולגיאלי. על הרצף ניצבים חמישה טיפוסים אידיאליים. בקצה הריכוזי נמצאות מפלגה אישית, השייכת למעשה למייסד־מנהיג, ומפלגת מנהיג, שבה בעל התפקיד דומיננטי מכוח כללים מפלגתיים. במרכז נמצאת המפלגה הקולגיאלית, שמוסדותיה מקבלים החלטות במשותף. בקצה המבוזר נמצאות מפלגת רשת של פוליטיקאים אוטונומיים ומפלגת תנועה של פעילים אוטונומיים. רהט מציע לזהות את הטיפוסים באמצעות חמישה תחומים: בחירת מועמדים, בחירת הנהגה, עיצוב מדיניות, סמכויות המנהיג ומעמד החברים. דוגמאות מאיטליה, צרפת, ישראל, ארצות הברית ומפלגות ירוקות מדגימות את הכלי, אך אינן מבחן כמותי שיטתי; מפלגות ממשיות משלבות לרוב כמה טיפוסים, והמבנה הרשמי עלול להסתיר את חלוקת הכוח בפועל. תרומתו הדמוקרטית של המאמר היא בהפרדת שתי תופעות שקל לבלבל ביניהן: ריכוז הכוח אצל מנהיג יחיד לעומת פיזורו בין פוליטיקאים או פעילים. הסיווג אינו קובע שכל מפלגה אישית היא פופוליסטית או שכל פרסונליזציה מובילה לנסיגה דמוקרטית, אך הוא מספק שפה וכלי מדידה לבדיקת שאלות כאלה במקום להניח את התשובה מראש.
לקריאת העמוד
כשהקורונה פגשה משבר חוקתי: תגובות־יתר ותגובות־חסר בישראל
המאמר מתאר את התמודדות ישראל עם הגל הראשון של הקורונה בזמן ממשלת מעבר, שלוש מערכות בחירות בתוך כשנה, עימות בין הכנסת לבית המשפט העליון ומשפט פלילי שעמד להתחיל נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. משה מאור, רענן סוליציאנו־קינן ודוד חיניץ משתמשים במסגרת ׳תגובה לא־מידתית׳, המבחינה בין תגובת־יתר, תגובת־חסר והחלטות מידתיות, ושואלים כיצד אי־ודאות מאפשרת למנהיגים לשלב אינטרסים פוליטיים בהגדרת הבעיה ובבחירת הכלים. לטענתם, נתניהו השתמש ברטוריקת תגובת־יתר שהציגה סכנה קיומית והעניקה לגיטימציה לצעדים חריפים ולקריאה לממשלת חירום. הם מנתחים שלוש החלטות קונקרטיות: דחיית חובת הבידוד לשבים מארצות הברית לעומת מדינות אירופה; הטלת עוצר ארצי בפסח אף שנתוני תחלואה תמכו בהתמקדות במוקדים מסוימים; ומענק אחיד של 500 שקלים לילד, עד ארבעה ילדים, ללא מבחן הכנסה. המחברים מפרשים את הראשונה כתגובת־חסר מכוונת ואת השתיים האחרות כתגובות־יתר מכוונות, ומקשרים אותן לשימור היחסים עם ארצות הברית, להימנעות מסטיגמה ולשמירת שותפים חרדים, ולחלוקת משאבים שאינה ממוקדת בנזקקים ביותר. המאמר אינו טוען שכל צעד חריף היה לא־מידתי: הוא מכיר בכך שהסגר הראשוני נועד למנוע קריסה של מערכת בריאות שלא נערכה למגפה, ושמדיניות מידתית ולא־מידתית יכולה להופיע יחד. הראיות הן כרונולוגיה, נתונים שפורסמו בזמן אמת, מסמכים והצהרות פומביות, ולא ניסוי או גישה לדיונים חסויים; לכן ייחוס הכוונה והמניעים הוא טיעון פרשני שיש לשקול מול הסברים חלופיים. נקודת החיתוך היא 31 במאי 2020, כך שהמאמר מסביר את השלב הראשון בלבד ואינו מעריך את מהלך המגפה כולו.
לקריאת העמוד
פופוליזם בשלטון הוא גם מאבק על מי נהנה מן הצמיחה
המאמר טוען שחקר פופוליזם דרך אידיאולוגיה, רטוריקה וזהות בלבד מחמיץ את המבחן החומרי של מפלגה שכבר מחזיקה בשלטון. עמית אביגור־אשל ודני פילק משלבים את חקר הפופוליזם עם גישת מודלי הצמיחה, הקושרת בין מנועי הביקוש במשק לבין חלוקת ההכנסה בין עבודה להון. בניתוח של שלוש ממשלות בראשות הליכוד בשנים 2009–2018 הם מוצאים כי עד 2015 המדיניות שילבה, ככלל, ריסון שכר ומשמעת תקציבית עם ליברליזציה של סחר ואשראי ועלייה בחוב משקי הבית. השילוב אפשר לשכבות נמוכות ובינוניות להרחיב צריכה בתוך מודל שהמחברים מאפיינים כמובל־רווחים, אף שהמדיניות לא שיפרה בהכרח את כוח העבודה באותה דרך. משנת 2015 הם מזהים סימנים ראשוניים בלבד למעבר לצמיחה המובלת יותר בידי שכר, מצב שבו המשך ריסון השכר עלול להתנגש במנוע הצמיחה עצמו. התרומה אינה נוסחה כלכלית אחידה לפופוליזם, אלא דרך לבדוק כיצד הגדרת ״העם״, מדיניות חלוקתית ומבנה כלכלי פועלים יחד ומגבילים את מרחב הבחירה של ממשלה פופוליסטית.
לקריאת העמוד
אי־הכרה מצד האליטות מגבירה בוז כלפיהן ודחיית מיעוטים
המאמר בוחן את הטענה שאזרחים הנחווים בעיני עצמם כמי שהאליטות אינן מכירות בהם כחברים שווי־ערך באומה מגיבים לא רק נגד האליטות אלא גם נגד מיעוטים לאומיים. המחברים מציעים מנגנון מתורת הזהות החברתית: אי־הכרה קבוצתית מאיימת על תחושת השייכות והערך הלאומית, ובוז כלפי האליטות ודחיית מיעוטים מפורשים כתגובות של ניהול זהות שעשויות להשיב תחושת עליונות סובייקטיבית. מחקר 1, סקר חתך מייצג של 382 גרמנים, מצא כי הכרה מצד האליטות אך לא הכרה בין אנשים נקשרה לפחות איום על הזהות, פחות בוז ופחות דחיית מיעוטים; מסלולי התיווך היו מובהקים גם עם בקרות. במחקר 2 חולקו באקראי 155 משיבים גרמנים לקריאת פרוטוקול מומצא שבו פוליטיקאים הביעו הכרה או אי־הכרה באזרחים. בתנאי אי־ההכרה היו רמות מותאמות גבוהות יותר של בוז כלפי האליטות, 4.12 לעומת 3.14, ושל דחיית מיעוטים, 5.10 לעומת 4.05, בסולם בן שבע דרגות. מחקר 3 השווה משיבים שקיבלו משוב של שוליות גבוהה או נמוכה ומצא אותו כיוון, אך 67 מתוך 176 משיבים סוננו בהתאם לתשובותיהם ולכן ההקצאה לקבוצות הסופיות לא הייתה אקראית והמסקנה הסיבתית ממנו חלקית. כל המחקרים נערכו בקרב אזרחים גרמנים שנולדו בגרמניה ודוברים גרמנית כשפת אם, והמדדים העיקריים עסקו בעמדות ולא בהצבעה בפועל. לפיכך הממצאים תומכים במנגנון פסיכולוגי מסוים של עמדות המזוהות עם הימין הפופוליסטי, אך אינם מוכיחים שכל תחושת שוליות מובילה לימין או שהדפוס זהה במדינות ובקבוצות אחרות.
לקריאת העמוד
האם תיקון חוקתי יכול להיות בלתי־חוקתי?
יניב רוזנאי פותח בפרדוקס: אם תיקון התקבל לפי מנגנון התיקון שבחוקה, כיצד הוא עצמו יכול להיות בלתי־חוקתי? המאמר משיב באמצעות חקירה השוואתית־דוקטרינרית של שני רעיונות שנדדו בין שיטות משפט — הגבלת כוח התיקון וביקורת שיפוטית על תיקונים. הוא מתחקה אחר הוראות מוקדמות בניו ג׳רזי ובדלאוור ב־1776, אחר האיסורים הצרפתיים על פגיעה בסדר החדש ובהמשך על שינוי צורת המשטר הרפובליקנית, ואחר הגנות על דת, עצמאות, צורת משטר והפרדת רשויות במקסיקו ובמדינות אחרות באמריקה הלטינית. בסקר שערך המחבר נכון ל־2011, 82 מתוך 192 חוקות כתובות — 42% — כללו הוראות שאינן ניתנות לתיקון; במאגר רחב של 537 חוקות לאומיות בעבר ובהווה, 172 — 32% — כללו הוראות כאלה. לאחר מלחמת העולם השנייה, זכויות וחירויות יסוד נעשו יעד נפוץ לשריון, לצד דת, שפה, חילוניות, שלטון החוק, דמוקרטיה רב־מפלגתית, שלמות טריטוריאלית, עצמאות השפיטה, הפרדת רשויות וריבונות העם. הממצא המרכזי אינו שכל המערכות אימצו נוסחה אחת, אלא שהרעיון עבר בין יבשות ובין תרבויות משפטיות שונות תוך התאמה להיסטוריה המקומית. לעיתים המגבלה כתובה בחוקה ולעיתים בתי משפט מסיקים גבולות משתמעים או מבחינים בין תיקון לבין החלפת החוקה. רוזנאי רואה בהיקף הנדידה עדות לכך ששאילת רעיון חוקתי עשויה להצליח גם בין מערכות שונות מאוד. עם זאת, מיפוי תפוצה וקבלה אינו כשלעצמו הוכחה שהשריון מוצדק דמוקרטית, שבתי המשפט תמיד מפעילים אותו כראוי או שכל ״קליטה״ מניבה אותה תוצאה.
לקריאת העמוד
כשהמרכז־ימין נחלש, הימין הרדיקלי מקבל מרחב
נועם גדרון ודניאל זיבלאט מפנים את הזרקור אל עמוד תווך שנזנח יחסית בחקר השינוי המפלגתי: מפלגות המרכז־ימין. זהו מאמר סקירה השוואתי, לא מבחן סיבתי חדש; הוא מחבר ספרות מן הפוליטיקה האמריקאית וההשוואתית, מציג מגמות תיאוריות ומנסח סדר יום למחקר. תרשים המבוסס על 21 דמוקרטיות מערביות בשנים 1960–2015 מצביע על ירידה ממוצעת בחלק הקולות של מפלגות שמרניות ונוצריות־דמוקרטיות. ניתוח תיאורי נוסף של גל 4 של Comparative Study of Electoral Systems, הכולל 15 מדינות בשנים 2011–2016, מראה כי בוחרים ממקמים מימין למרכז לא רק שמרנים אלא גם נוצרים־דמוקרטים, ליברלים, אגררים והימין הרדיקלי. משום שהימין האלקטורלי הוא קואליציה הטרוגנית, המחברים מציעים שני מקורות עיקריים ללכידותה: תשתית מפלגתית חזקה המסוגלת לתווך בין הנהגה, פעילים וקבוצות אינטרס; וחפיפה בין עמדות שמרניות בכלכלה, בתרבות ובזהות. מפלגה חלשה מבחינה ארגונית עלולה להישלט בידי גורמי חוץ או בידי יזמים רדיקליים, ואילו ״פירוק החבילה״ של עמדות שמרניות מקשה להחזיק יחד ליברלים כלכליים, שמרנים חברתיים ולאומנים. הדוגמאות ההיסטוריות מבריטניה, גרמניה וארצות הברית ממחישות כיצד מרכז־ימין מלוכד סייע לפשרות דמוקרטיות, וכיצד פיצול יכול להרחיב הזדמנויות לימין הרדיקלי. המאמר אינו קובע שכל מפלגת מרכז־ימין חזקה היא מתונה, ואינו אומד אפקט אחיד של ארגון או עמדות; תרומתו היא מסגרת השוואתית והשערות למחקר עתידי.
לקריאת העמוד
העבר הפופוליסטי שמכשיר כלכלה ניאו־ליברלית: ההביטוס של הליכוד והפרוניזם
דני פילק שואל כיצד מנהיגים המשלבים סגנון פופוליסטי עם תוכנית ניאו־ליברלית מרחיקת לכת מצליחים לשמור על תמיכת קבוצות כפופות שנפגעות ממדיניותם. הוא דוחה הסברים שמייחסים את התמיכה למניפולציה, לבורות או לאי־רציונליות בלבד, ומפתח את מושג ׳הפוסט־פופוליזם׳ באמצעות ההביטוס של פייר בורדייה. הביטוס הוא מערך עמיד אך משתנה של נטיות תפיסה, הערכה ופעולה שנוצר מניסיון חברתי קודם. כאשר תנועה פופוליסטית כללה בעבר קבוצה מודרת והפכה לבית פוליטי בין־דורי, ההשתייכות יכולה להמשיך לכוון הצבעה גם לאחר שהנהגתה פונה למדיניות כלכלית אחרת. ההשוואה היא בין קרלוס מנם והפרוניזם בארגנטינה לבין בנימין נתניהו והליכוד בישראל. לפי המאמר, הפרוניזם שילב את מעמד העובדים בחיים הפוליטיים, ואילו הליכוד בראשות מנחם בגין העניק למזרחים הכרה, ייצוג ומסלולי פעילות מפלגתית; במקרה הישראלי, השילוב של מזרחים התקיים לצד הדרת אזרחים ערבים מן הגדרת העם. מנם ונתניהו שמרו על דימוי של מנהיג חיצוני לאליטה, על שפה ישירה ועל מרכזיות המנהיג והטלוויזיה, אך קידמו הפרטה, קיצוצי רווחה, החלשת הגנות עבודה וצמצום מוסדות מתווכים. הפוסט־פופוליזם הוא אפוא גם המשכיות וגם שבר: המשכיות של סגנון, זהות והון פוליטי שנצבר בעבר; שבר בחלוקת המשאבים ובמעבר מפופוליזם כוללני יותר לניאו־ליברליזם ולפופוליזם מדיר. פחד מהיפר־אינפלציה בארגנטינה ומפיגועי התאבדות בישראל, וכן היעדר חלופה מהותית למדיניות הניאו־ליברלית, חיזקו לפי פילק את עמידות הנאמנות. במקביל, הגדרת ׳העם׳ נעשתה הומוגנית יותר והפנתה הדרה כלפי מהגרים בארגנטינה וכלפי פלסטינים ומהגרי עבודה בישראל. זהו טיעון השוואתי־היסטורי ופרשני, לא מבחן כמותי שמוכיח כי ההביטוס לבדו גרם לכל דפוס הצבעה.
לקריאת העמוד
אזרחות פורמלית יכולה להתקיים לצד מבנה קולוניאלי־התיישבותי
Nadim N. Rouhana ו־Areej Sabbagh-Khoury מציעים להבין את היחסים בין ישראל לאזרחיה הפלסטינים באמצעות המושג ״אזרחות קולוניאלית־התיישבותית״. לשיטתם, האזרחות שקיבלו הפלסטינים שנשארו בתוך גבולות המדינה אחרי 1948 העניקה זכויות פרוצדורליות, ובהן הצבעה והיבחרות, אך לא ביטלה מבנה שמעדיף את הפרויקט הלאומי היהודי בקרקע, במרחב, בהגירה ובזהות המדינה. המאמר הוא ניתוח היסטורי־מושגי רחב ולא מחקר כמותי, והוא מציג את ההתפתחות בארבעה שלבים שאינם ליניאריים ואינם מוחקים מחלוקות פנימיות. השלב הראשון הוא תקופת הממשל הצבאי בשנים 1948–1966, שבה הונחו לדעת המחברים היסודות המשפטיים, המרחביים והפוליטיים של האזרחות הזאת. בשנות השבעים עד ראשית שנות התשעים עלתה ״פרדיגמת השוויון״, שהתמקדה בתקציבים, שירותים, הזדמנויות וזכויות בתוך המדינה בלי לערער במישרין על זהותה היהודית־ציונית או להציב במרכז צדק היסטורי. בשנות התשעים הופיעה הדרישה ל״מדינה לכל אזרחיה״ ולזכויות קולקטיביות, שהציבה את הסתירה בין שוויון מהותי לבין מבנה המדינה במרכז הדיון. בשלב שאותו המחברים מכנים ״שיבת ההיסטוריה״, זיכרון הנכבה, תביעות שיבה והיחלשות האמונה בפתרון שתי המדינות חיברו מחדש בין מעמד האזרחים הפלסטינים לבין תולדות העם הפלסטיני כולו. המסקנה אינה שאזרחות חסרת כל ערך, אלא שהישגיה והאפשרויות לפעולה בתוכה מתקיימים, לפי המסגרת המוצעת, לצד יחסי שליטה שהמושג הליברלי הרגיל של אזרחות עלול להסתיר.
לקריאת העמוד
אזרחות לא־שווה בתוך דמוקרטיה אתנית: מעמדם של האזרחים הערבים בישראל
המאמר מנתח את מעמדם של האזרחים הערבים כמפתח להבנת יכולתה של ישראל לתפקד כדמוקרטיה אתנית — מערכת המשלבת מוסדות דמוקרטיים עם דומיננטיות של קבוצה אתנית אחת. לפי יואב פלד, החיבור בין ליברליזם, רפובליקניזם ולאומיות אתנית אינו יוצר אזרחות אחידה, אלא שני מסלולים נבדלים של השתייכות פוליטית. ליהודים מיוחסת אזרחות רפובליקנית, המחברת חברות בקולקטיב להשתתפות בעיצוב הטוב המשותף; לערבים מיוחסת אזרחות ליברלית, המקנה זכויות אזרחיות ופוליטיות אך אינה מעניקה מעמד שווה בעיצוב אותו טוב משותף. כך נשמרת מסגרת חוקית ודמוקרטית בלי לבטל את ההיררכיה האתנו־לאומית שבתוכה. פלד מדגיש שהמעמד המוגבל של האזרחים הערבים אינו רק מנגנון של הדרה: עצם האזרחות גם דוחפת אותם ומאפשרת להם לנהל מאבקים פוליטיים בתוך גבולות החוק. ההשוואה לפלסטינים שאינם אזרחים בשטחים הכבושים מחדדת את כוחו של המעמד המשפטי, גם כאשר הוא חלקי ולא־שוויוני. המסקנה היא שאזרחות יכולה להיות בעת ובעונה אחת מקור לזכויות, מסגרת למאבק ומנגנון המשמר יתרון קבוצתי. מבחינה ליברל־דמוקרטית, הטיעון מזהיר מפני זיהוי אוטומטי של מוסדות דמוקרטיים וזכויות פורמליות עם שוויון מלא בחברות הפוליטית.
לקריאת העמוד
אובדן הכנסה, שמאל רדיקלי וימין רדיקלי: מבחן פאנל הולנדי
נעם גדרון וג׳ונתן ג׳ ב׳ מייס בוחנים הנחה נפוצה על משברים כלכליים: האם האנשים שאיבדו הכנסה הם עצמם אלה שפנו למפלגות רדיקליות פופוליסטיות. המחקר משתמש בשמונה גלים של פאנל LISS בהולנד בשנים 2007–2015, לפני המשבר הגדול, במהלכו ואחריו, ועוקב אחר 8,696 אנשים בגיל העבודה לאורך 30,653 תצפיות. מודלים עם אפקטים קבועים לאדם ולשנה משווים כל אדם לעצמו לאורך זמן ומפרידים בין שינוי אישי בהכנסה לבין הבדלים קבועים בין אנשים ומגמות שנתיות משותפות. אובדן של 1,000 אירו בהכנסה חודשית נטו נקשר לעלייה של מעט פחות מעשירית סטיית תקן באהדה למפלגה הסוציאליסטית מן השמאל, והקשר חזק במיוחד בקבוצת ההכנסה הבינונית. אותו אובדן נקשר גם ליותר תמיכה בצמצום פערי הכנסה; שינוי של 1,000 אירו מקביל לקצת יותר מעשירית סטיית תקן במדד החלוקה מחדש, בכיוון סימטרי של יותר תמיכה לאחר הפסד ופחות לאחר רווח. לעומת זאת, שינוי בהכנסה אינו מנבא שינוי באהדה למפלגת החירות מן הימין הרדיקלי. הקשר לעמדות נייטיביסטיות קטן ובעל מובהקות שולית בלבד, ואובדן הכנסה כשלעצמו אינו יוצר עלייה מובהקת במדד. בדיקות עם מעבר לאבטלה ועם כוונת הצבעה אינן משחזרות את כל ממצאי האהדה, ולכן התמונה חזקה יותר ביחס לחלוקה מחדש מאשר ביחס להצבעה בפועל. המסקנה הדמוקרטית היא שאין בסיס למנגנון כלכלי אישי אחד שמסביר יחד פנייה לשמאל הרדיקלי ולימין הרדיקלי: פגיעה חומרית ישירה מסבירה כאן חלק מן התנועה שמאלה, בעוד עליית הימין עשויה לעבור דרך מנגנונים תרבותיים, מעמדיים או כלכליים עקיפים אחרים. העיצוב האורכי מחזק את הזיהוי לעומת סקר חתך, אך אינו ניסוי; התוצאות מוגבלות להולנד ולאוכלוסייה בגיל העבודה ואינן מוכיחות סיבתיות מלאה.
לקריאת העמוד
תרבות דמוקרטית נגד שחיתות: מוסדות, אמון ו־19 שנות נתונים מאירופה
אינה קובה מבקשת להסביר מדוע רמות השחיתות באירופה שונות מאוד בין מדינות ולאורך זמן, אף שגם דמוקרטיות ותיקות אינן נקיות משחיתות. המאמר מתייחס לשחיתות כתופעה תרבותית ורב־רמתית שנוצרת מתוך שילוב בין מוסדות פורמליים, כגון דמוקרטיה ואחריותיות, לבין מוסדות לא־פורמליים, כגון אמון ונורמות לגבי שוחד. ברמת המדינה הוא מנתח 536 תצפיות מ־37 מדינות בשנים 1995–2013 באמצעות מדד תפיסת השחיתות שעבר היפוך כך ש־0 מציין מעט שחיתות ו־10 הרבה שחיתות. המודל מקשר פיתוח כלכלי, חברות באיחוד האירופי, דרגת הדמוקרטיה, ייצוג נשים בפרלמנט ומשך הדמוקרטיה לפחות שחיתות נתפסת, ואילו עבר קומוניסטי נקשר ליותר; הפיתוח הכלכלי הוא המנבא הגדול ביותר במודל, ומשך הדמוקרטיה חזק יותר מדרגתה. ברמת הפרט, מודלים רב־רמתיים המבוססים על ארבעה גלים של סקר הערכים העולמי כוללים עד 21,210 תצפיות בעד 21 מדינות. אמון בין־אישי ושביעות רצון מן המצב הכספי קשורים לפחות תפיסת שחיתות, ואילו הצדקת שוחד קשורה ליותר; גיל, מגדר ורמת הכנסה אינם מובהקים במודל האישי. המתאם בין מדד המומחים לבין מדד האזרחים הוא 0.84, אך שניהם מודדים תפיסות ולא עסקאות שחיתות נסתרות עצמן. קובה מסיקה שמאבק אפקטיבי בשחיתות דורש לא רק חוק ועונש אלא תרבות דמוקרטית של שקיפות, שוויון, אמון, פיקוח אזרחי וסנקציה כלפי שימוש פסול בכוח. מאחר שהנתונים תצפיתיים, שהרכב המדינות משתנה בין המודלים וששיטת מדד השחיתות השתנתה בתקופה, יש לקרוא את הקשרים כעדות השוואתית חזקה ולא כהוכחה שכל אחד מן הגורמים גורם לבדו לירידת שחיתות.
לקריאת העמוד
לפני הבחירות הבוחרים מחוברים ל״עם״; אחרי ההצבעה הקשר מתפרק
לירון לביא מפתחת מסגרת של ארבעה פנים למושג ״העם״: פוליטי, לאומי, מרחבי ומופשט. הפן הפוליטי, המתגלם בבוחרים, יוצר ממד קונקרטי שקשור לבחירות; שלושת הפנים האחרים יוצרים ממד מפוזר של זהות וסוכנות פוליטית רחבה. כדי לבדוק כיצד הממדים מופיעים בפועל, המחקר מנתח תמלילים של 478 תוכניות CNN ו־Fox News ששודרו בשבוע שלפני ובשבוע שאחרי בחירות 2016 בארצות הברית, בסך 286 שעות. אלגוריתם מבוסס מילון זיהה ביטויים הקשורים לעם ולזמן. ״Country״ הופיע בממוצע 10.75 פעמים בשעה, ״voters״ 7.53, ״Americans״ 3.70, ״the people״ 2.38 ו־״nation״ 1.58. ניתוח הגורמים הראה שני ממדים שהסבירו יחד 61% מן השונות: הבוחרים עמדו בנפרד מן הפנים המופשטים, הלאומיים והמרחביים. לפני הבחירות הופיעו ״voters״ 11.33 פעמים בשעה בממוצע ואחרי הבחירות רק 3.45; לעומת זאת ״the people״ עלה מ־1.72 ל־3.08. ניתוח אופקי הזמן מצא ששני הממדים חלקו קשר לעבר הקרוב, אך הממד הקונקרטי נקשר להווה ולעתיד הקרוב והממד המפוזר לעתיד שלאחר הבחירות. המסקנה היא שהחיבור בין הבוחרים לבין העם הרחב התקיים לפני ההצבעה ולא אחריה, והותיר את ״העם״ העתידי מנותק מן המנגנון הקונקרטי של ריבונותו ופגיע יותר לרטוריקה פופוליסטית עמומה.
לקריאת העמוד
אקטיביזם אקדמי נגד פופוליזם: חוקרי משפט מול השינוי החוקתי בישראל
איתי בר־סימן־טוב, תמר הוסטובסקי ברנדס, אליאב ליבליך, יניב רוזנאי ואדם שנער בוחנים את תפקידם של חוקרי משפט בהתנגדות למהלך החוקתי שקידמה הממשלה ה־37 בישראל בין נובמבר 2022 לספטמבר 2023. אנשי אקדמיה משפטית, ובהם מחברי המאמר, השתמשו בידע ובמעמד המקצועי שלהם לפרסום ניירות עמדה, הרצאות לקהילות, שיתוף פעולה עם חלקים אחרים בתנועת המחאה, פרשנות בתקשורת, מאמרי דעה, השתתפות במשא ומתן פוליטי ופנייה לקהילה המשפטית ולמוסדות בינלאומיים. המאמר מציב את הפעילות בתוך הדיון על ״scholactivism״ — שילוב בין מחקר לאקטיביזם — ושואל אם מעורבות כזו פוגעת בחובת החוקר להפיץ ידע ולחפש אמת. טענתו המרכזית היא שבמאבק נגד פופוליזם שתי המטרות עשויות להתיישב: כאשר מנהיגים פופוליסטים פועלים באמצעות המשפט החוקתי, למשפטנים יש יכולת ייחודית לזהות מניפולציות ואיומים ולהסבירם לציבור. עם זאת, המחברים אינם מתעלמים מן המחיר האפשרי, ובהם פגיעה ביושרת המחקר ובמעמדם של חוקרים. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא ניסוח אחריות מקצועית שאינה דורשת ניטרליות שקטה בכל מצב, אך גם אינה מעניקה לאקטיביזם חסינות מביקורת אקדמית.
לקריאת העמוד
כשהמראה משקרת: רטוריקה פופוליסטית ובתי המשפט
המאמר מנתח את הרטוריקה הפופוליסטית של ״שיקוף העם״ ומזהיר שהיא משנה את מושג הייצוג הדמוקרטי. הוא מבחין בין ייצוג תיאורי, שבו הנבחר אמור לשחזר את העמדות המיידיות של הציבור, לבין ייצוג מהותי, שבו הנבחר מפעיל שיקול דעת כדי לקדם אינטרסים וערכים שהציבור היה עשוי לאמץ לאחר מידע והתדיינות. לטענת המחברים, שיקוף אינו רק מודל בעייתי אלא גם מסווה אפשרי: פוליטיקאי יכול לבחור מי נכלל ב״עם״, להציב נושא על סדר היום, להחליש קולות חולקים וליצור תמיכה בעמדה שלו — ואז להציג את התמיכה כתכתיב אותנטי מלמטה. למנגנון הזה הם קוראים ״שיקוף כוזב״. הדיון בישראל כולל את חוק יסוד: הלאום, רטוריקה נגד בית המשפט, השירות הציבורי וארגוני חברה אזרחית, ודוגמאות שבהן נבחרים תיארו את עמדתם כביטוי ישיר של רצון הציבור. החלק השני מזהה ״פופוליזם שיפוטי״ בפסקי דין שבהם שופטים שילבו את תפיסתם בדבר דעת הקהל כטעם להכרעה, לרבות הדיון בערוץ פלייבוי ובהחלת ההגנה מפני אלימות במשפחה על בני זוג מאותו מין. לפי המאמר, בית משפט שפועל כמראה של עמדה ציבורית גולמית הופך למוסד ייצוגי־למחצה ומחליש את תפקידו הנגדי־לרוב. שתי דרכי התנגדות נבחנות: לגליזם, המגביל את השופט לדין הפורמלי אך מתקשה להצדיק פרשנות תכליתית וזכויות; והישענות על ערכי יסוד, המגינה מפני אופנות רגעיות אך מתקשה לזהות ערכים משותפים בלי לייחס שוב לבית המשפט תפקיד ייצוגי. זהו טיעון מושגי ודוקטרינרי המבוסס על דוגמאות ישראליות, לא מדידה אמפירית של שכיחות הרטוריקה או של השפעתה; מסקנתו הצנועה היא שזיהוי מנגנון השיקוף הוא צעד ראשון, לא פתרון חסין לבעיה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הכנסת בשני כובעים: סמכות מכוננת בעידן הפופוליזם
המאמר בוחן את הסיכון שנוצר כאשר אותו פרלמנט מחזיק בו־זמנית בסמכות חקיקה רגילה ובסמכות מכוננת, ומתמקד בישראל כמקרה קיצון של סמכות שאינה כפופה להליך מיוחד. המחברת והמחבר משחזרים את המסלול מן האספה המכוננת של 1949, דרך החלטת הררי וחוקי היסוד, ועד דוקטרינת ״שני הכובעים״ בפסק דין בנק המזרחי, שהעניקה לחוקי היסוד עליונות חוקתית אך לא קבעה תנאים מיוחדים לחקיקתם או לתיקונם. לטענתם, הפער הזה מאפשר לכנסת להפוך צרכים קואליציוניים חולפים לכללים חוקתיים ולבסס אידאולוגיה של רוב רגעי. המאמר מדגים את התופעה באמצעות הסרת המגבלה על מספר השרים, הסדר ממשלת החילופים, חוק יסוד: משאל עם, חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, תיקון הסבירות והשינוי במנגנון בחירת השופטים. הדיון בפסיקות חוק הלאום ותיקון הסבירות מראה שבית המשפט כבר הכיר בכך שהסמכות המכוננת אינה בלתי מוגבלת, אך ביסס את הגבול בעיקר על אופייה של ישראל כיהודית ודמוקרטית — מבחן מהותי שמכניס את השופטים למחלוקות זהות טעונות. במקום להסתמך רק על מבחן זה, המאמר מציע שני תנאי הליך: שינוי בחלוקת הכוח בין הרשויות יחול רק לאחר הבחירות הבאות, ושום שינוי חוקתי לא יתקבל בתמיכת הקואליציה בלבד אלא ידרוש תמיכה מהותית של האופוזיציה והשתתפות ממשית של קבוצות מיעוט. לצדם נדרש גבול מהותי המגן על ליבת הדמוקרטיה, ובית המשפט אמור לאכוף בעיקר את הגינות ההליך. זו טענה דוקטרינרית ונורמטיבית הנשענת על מקרה ישראלי ועל דוגמאות השוואתיות; היא אינה מחקר סיבתי ואינה מוכיחה שהסדר מוסדי אחד יפעל באותה דרך בכל משטר פרלמנטרי.
לקריאת העמוד
האם פופוליזם הוא גם בעיה של השתלבות חברתית ומעמד נתפס?
נועם גדרון ופיטר א׳ הול מציעים לראות חלק מן התמיכה במפלגות רדיקליות כביטוי לכשל בהשתלבות חברתית. הם מנתחים את הסקר החברתי האירופי מ-2012–2013 ב-25 מדינות ומשתמשים בסולם שבו משיבים מדרגים את מקומם בחברה כדי למדוד מעמד חברתי סובייקטיבי. מי שחשו במעמד נמוך יותר נטו להביע פחות אמון ושביעות רצון מן המערכת, להימנע מהצבעה ולהצביע למפלגות ימין ושמאל רדיקליות. הממצאים הם קשרים תצפיתיים ולא הוכחה סיבתית, אך הם מצביעים על כך שקושי חומרי, שינוי כלכלי, פער תרבותי והיעדר הכרה יכולים להשתלב ביצירת תחושת שוליות פוליטית.
לקריאת העמוד
מעל לחוקי היסוד: מדוע בית המשפט רשאי לפסול תיקון חוקתי
אלון הראל בוחן את הבסיס המשפטי והפילוסופי לסמכות בית המשפט העליון לפסול חוקי יסוד, בעקבות פסק הדין שביטל את תיקון מס׳ 3 לחוק יסוד: השפיטה בעניין עילת הסבירות. מושגי המפתח שלו הם דמוקרטיה חוקתית, ערכים על־חוקתיים, רשות מכוננת ולגיטימציה חוקתית. הוא דוחה את הזיהוי בין דמוקרטיה לבין כוח בלתי מוגבל של רוב רגעי: הכרעת רוב נשענת בעצמה על חירות, שוויון וזכויות המאפשרות לאזרחים לבחור ולהשתתף, והריבון הוא העם כולו ולא רק הרוב הנוכחי. הראל גם טוען שהכנסת, כאשר היא מחוקקת חוק יסוד באותו הרכב ובדרך דומה לחוק רגיל, אינה נהפכת בשל הכותרת בלבד לרשות מכוננת כל־יכולה; יש לבחון אם נעשה שימוש חוקתי ממשי בכוח או שימוש קואליציוני צר. פוזיטיביזם משפטי, היעדר הוראה מפורשת והטענה שכל סמכות חייבת להיות כתובה אינם מכריעים לדעתו את הוויכוח, משום שכלל הזיהוי עצמו שנוי במחלוקת ומשפט משווה מכיר בסמכויות ובעקרונות חוקתיים לא כתובים. בחלק החיובי של הטיעון הוא מבחין בין לגיטימציה שמקורה בייצוג רצון הציבור לבין לגיטימציה שמקורה בצדק ובתוכן ראוי, ומציג את מחויבויות השוויון והחירות שבהכרזת העצמאות כראיה לאופייה החוקתי־דמוקרטי של ישראל. אם ערכים אלה אכן על־חוקתיים, ההיררכיה הנורמטיבית מחייבת את בית המשפט לאכוף אותם ולבטל נורמה נמוכה הסותרת אותם. עם זאת, המאמר אינו בודק אם התקיימה עילה קונקרטית לביטול תיקון הסבירות, אלא רק אם קיימת סמכות עקרונית לפסול חוק יסוד.
לקריאת העמוד
הרכב שיפוטי וביקורת על הממשלה: פחות התערבות בקרב מינויי התקופה שלאחר 2008
מעוז רוזנטל, גד ברזילי ואסף מידני בוחנים אם שינוי פוליטי בשיטת המינויים ובהרכב בית המשפט העליון בישראל הפחית את נכונות השופטים להתערב בהחלטות נבחרי הרשות המבצעת. המאמר מציג את ישראל כ״דמוקרטיה פגומה״ שבה בחירות תחרותיות מתקיימות לצד לחצים על עצמאות שיפוטית, ומנסח שתי ציפיות: ששופטים שמונו לאחר נקודת המפנה של 2008 יגלו ריסון רב יותר, ושמסלולים מוסדיים קיימים יצמצמו את עוצמת השינוי. המחברים משלבים המחשה איכותנית מפסק הדין בעניין אמיתי נגד שר המדע והטכנולוגיה עם ניתוח כמותי של 2,960 פסקי דין סופיים בבג״ץ שניתנו בין 1995 לדצמבר 2017 בעתירות נגד נבחרי הרשות המבצעת. בסיס הנתונים כולל 9,806 הכרעות אישיות של 41 שופטים, והמשתנה התלוי מדרג דחיית עתירה, קבלה חלקית וקבלה מלאה. מודל סדרי רב־רמתי בוחן אם שופט מונה לפני או אחרי 2008, לצד מאפייני שופט, תפקיד ראש ההרכב, תחום המדיניות והתוכן הפוליטי של העתירה. הממצאים תואמים את הציפייה המרכזית: שופטים שמונו לאחר 2008 נטו פחות להתערב בהחלטות הממשלה, והפער בלט במיוחד כאשר שופט מן הקבוצה הזאת עמד בראש ההרכב. עם זאת, דפוסים היסטוריים של התערבות לפי תחומי מדיניות נותרו עמידים, ובתחומי ביטחון למשל הסיכוי לקבל עתירה נשאר נמוך; תלות־מסלול מוסדית בלמה אפוא שינוי חד. המחברים מסיקים שמינויים בעלי כיוון פוליטי יכולים לשנות ביקורת שיפוטית בהדרגה ולסכן עצמאות מוסדית, אך גם שהדוקטרינה, התקדים וחלוקת העבודה הפנימית מעניקים לבית המשפט מידה של חוסן. המחקר תצפיתי ומתמקד במדינה אחת ובקבוצת עתירות מסוימת, ולכן הוא מזהה קשרים שיטתיים אך אינו מוכיח את מניעיו של כל שופט או סיבתיות מלאה.
לקריאת העמוד
כשהחוקה נשחקת פרוסה אחר פרוסה: ביקורת מצטברת על תיקונים פופוליסטיים
יניב רוזנאי ותמר הוסטובסקי ברנדס בוחנים כיצד דוקטרינת התיקון החוקתי הלא־חוקתי יכולה להתמודד עם שחיקה דמוקרטית ועם חוקתיות פופוליסטית. שחיקה דמוקרטית מתרחשת לעיתים בצעדים חוקיים, הדרגתיים ומצטברים שמחלישים בחירות תחרותיות, חופש ביטוי והתאגדות, שלטון חוק ומנגנוני פיקוח בלי לבטל את הדמוקרטיה במהלך יחיד. חוקתיות פופוליסטית מעניקה לצעדים האלה הצדקה בשם ״העם האמיתי״ מול אליטות ומוסדות מתווכים, ומשתמשת בתיקונים או בהחלפת חוקה כדי לרכז כוח ולצמצם פלורליזם. הדוקטרינה הנבחנת מאפשרת לבית משפט לפסול תיקון הסותר מגבלה מהותית מפורשת, כגון סעיף נצח, או מגבלה משתמעת הנובעת מן המבנה הבסיסי של החוקה. המחברים רואים בה תמרור עצירה או פס האטה חשוב, אך מזהים שלושה קשיים: כל תיקון קטן עשוי להיראות נסבל כשהנזק נוצר רק מן ההצטברות; שלטון יכול לעקוף מגבלות תיקון באמצעות החלפת החוקה כולה או פנייה ישירה לרוב; ובית המשפט שאמור לאכוף את הדוקטרינה עלול להיות בעצמו יעד למתקפה, להחלשת סמכויות או להרחבת הרכב. בתגובה הם מציעים ביקורת מצטברת הבוחנת סדרת תיקונים, את הקשרם ואת השפעתם הכוללת; בחינה של עומק, מכלילוּת ולגיטימציה דמוקרטית בתהליך החלפת חוקה; וביקורת מחמירה במיוחד על שינויים הפוגעים בעצמאות השיפוטית. הם גם דוחים את הזיהוי הפופוליסטי בין רוב נבחר לבין העם כולו: כוח מכונן דמוקרטי דורש פלורליזם, השתתפות והכרה באזרחים ובקבוצות שאינם חלק מן הרוב. המאמר מבחין בין ההצדקה הנורמטיבית להפעלת הדוקטרינה לבין השאלה האסטרטגית אם בית משפט יוכל לשרוד את העימות, ומדגיש שביקורת שיפוטית לבדה אינה מבטיחה הצלת דמוקרטיה. זהו טיעון תיאורטי והשוואתי ולא מבחן אמפירי של יעילות הדוקטרינה, והוא מותיר לבית המשפט צורך בשיקול דעת זהיר לגבי הצטברות, הקשר ולגיטימציה.
לקריאת העמוד
המתקפה על בית המשפט צמחה משינוי עמוק ביחסי ביטחון, הון ושלטון
דורון נבות ויואב פלד מנתחים את מסע שר המשפטים דניאל פרידמן לצמצום כוחו של בית המשפט העליון בשנים 2007–2008 ואת המשכו האפשרי בידי יעקב נאמן. לטענתם, אין מדובר בגחמה אישית אלא בתגובה מצטברת למהפכת הזכויות של שנות השמונים ולמהפכה החוקתית של שנות התשעים. הם מציבים את התהליך בתוך מעבר רחב מן הסדר הקורפורטיסטי של ״מערכת 1948״ לכלכלה ניאו־ליברלית: בשלב הראשון העצמת בית המשפט ומוסדות מקצועיים לא נבחרים סייעה לעגן זכויות אינדיבידואליות ושוק חופשי מול כוחות פוליטיים וחברתיים; לאחר שהליברליזציה התבססה, חלקים מן האליטה העסקית והפוליטית ראו באותם שומרי סף מגבלה. במקביל, האינתיפאדה השנייה ופיגועי 11 בספטמבר חיזקו תפיסה ניאו־שמרנית שהעדיפה ביטחון, שלטון רוב וגמישות של הרשות המבצעת על פני אקטיביזם ערכי וזכויות פלסטינים. המאמר עוקב אחר התפתחות הביקורת השיפוטית בהיעדר חוקה כתובה, מהליברליזם של מנחם בגין ואהרן ברק, דרך חוקי היסוד של 1992 ופסק דין בנק המזרחי, ועד פסיקות בנושאי חקירות ביטחוניות, קרקע ואיחוד משפחות. הוא מתאר את הצעות פרידמן לשנות את בחירת השופטים, להקשות על ביטול חוק ולאפשר לכנסת להתגבר ברוב של שבעים, וכן להוציא שאלות אזרחות מתחולת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פסק הדין משנת 2006 שאישר ברוב 6 מול 5 את הוראת השעה בעניין אזרחות וכניסה לישראל משמש למחברים סימן לנסיגת מורשת ברק ולהפיכת חריג ביטחוני זמני למאפיין קבוע של משטר האזרחות. מסקנתם היא שהחלשת בית המשפט עלולה לפגוע לא רק בזכויות פלסטינים אלא גם בשלטון החוק ובפיקוח על שחיתות ועל הקשר בין הון לשלטון. זו מסה פרשנית שנכתבה ב־2009, לפני תוצאותיהם של מהלכים מאוחרים יותר, ולכן היא מציעה הסבר היסטורי ואזהרה נורמטיבית ולא הוכחה סיבתית או תחזית מלאה.
לקריאת העמוד
כשהדמוקרטיה עצמה עלולה להשחית את הפוליטיקה
דורון נבות בוחן כיצד ראוי להגדיר שחיתות פוליטית בדמוקרטיה. הוא מתחיל מגל כתיבה שביקש להרחיב את המושג מעבר לשוחד ולרוע אישי: דניס תומפסון מדגיש עיוות מטרות ציבוריות, מארק וורן מדגיש הדרה כפולת־פנים, ולורנס לסיג מתמקד בתלות של מוסד בהשפעה הלא נכונה. נבות מקבל את המעבר ממעקב אחר ״אנשים רעים״ לבחינת מבנים ותמריצים, אך טוען שהעמדת מטרות המוסד, ההליך הקיים, אמון הציבור או העדפות האזרחים כאמת המידה מצמצמת מדי את הביקורת. מוסד יכול להיות חוקי, שקוף ומקובל, ובכל זאת לאפשר לכוח פרטי לשלוט בהחלטות ציבוריות; יתרה מזו, מוסדות הדמוקרטיה הייצוגית עצמם יכולים לעצב התנהגות משחיתה. החלופה המוצעת קושרת שחיתות ל״הכפפה״ או שליטה שרירותית: אנשים נעשים אמצעי לרצונו הפרטי של בעל כוח במקום שותפים שווי־ערך תחת שלטון החוק. מכאן שהגדרה ביקורתית אינה יכולה להסתפק בשאלה אם פרקטיקה מקובלת או תואמת את תכליתו המוצהרת של מוסד, אלא צריכה לשאול אם היא מתקבלת על הדעת לאור חירות כאי־שליטה ושוויון בערך האדם. המאמר כולל גם אזרחים רבי־עוצמה, כגון תורמים ובעלי תאגידים התלויים ברגולציה, במעגל האחריות לשחיתות; ככל שכוחם להשפיע על מוסדות כפייה גדול יותר, כך גדלה חובתם להתחשב בזכויות האחרים. שחיתות אישית מתקיימת, לפי ההצעה, כאשר שימוש מכוון בכוח ציבורי מונע בעיקר ממטרה פרטית, אינו נותן משקל מספיק לזכותם של אחרים שלא להיות כפופים לרצון מסוים, והסוכן ידע או היה צריך לדעת שהמעשה פסול. שחיתות מוסדית שונה: מבנה מוסדי יכול לעודד קידום אינטרסים פרטיים ובו בזמן לטשטש אצל הנהנים ממנו את הבנת הפסול. לכן ייתכן מעשה משחית שמקורו בעיקר במערכת, בלי שאפשר לייחס לכל משתתף אשמה אישית מלאה; וייתכן גם ששתי הצורות יחפפו. מקרי מימון בחירות ומעורבות של בעלי הון ממחישים כיצד חוקיות והצדקה ציבורית עשויות להקהות אחריות, וכיצד התערבות ישירה בהליך שיפוטי יכולה להוסיף גם אשמה אישית. המסקנה היא ששחיתות בדמוקרטיה אינה רק כוח חיצוני הפוגע במערכת תקינה: לעיתים זו הדרך שבה הסדר דמוקרטי קיים משחית פוליטיקה צודקת. זהו מאמר מושגי ונורמטיבי, לא מחקר אמפירי המודד שכיחות או בוחן השפעה סיבתית; ערכו הוא במתן אמת מידה ביקורתית רחבה יותר ובחידוד השאלה אם מקור העוול הוא באדם, במוסד או בשניהם.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשהפופוליזם חוצה גבולות: ריכוז כוח, קיטוב והסלמה בזירה הבינלאומית
לואיס רוניגר מחבר בין שתי זירות שנחקרות לעיתים בנפרד: שחיקה דמוקרטית בתוך המדינה והתנהגות עימותית מחוץ לה. הוא מגדיר פופוליזם בעיקר כסגנון ביצועי של ארגון פוליטי, תקשורת וגיוס, ולא רק כאידאולוגיה דקה. המוקד הוא מנהיגים פופוליסטים מלאים, שלפי המאמר שינו כללים חוקתיים או בלתי־כתובים, ריכזו קבלת החלטות וניהלו מדיניות חוץ באופן אישי. הניתוח האיכותני נשען על ספרות ומקורות משניים ומשווה את רג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה, בנימין נתניהו בישראל, נרנדרה מודי בהודו ודונלד טראמפ בכהונתו השנייה בארצות הברית. הטענה אינה שפופוליזם מוביל מעצם טבעו למלחמה; רוניגר כותב במפורש שאין קשר פנימי הכרחי בין השניים. במקום זאת הוא מציע צירוף תנאים שמגדיל סיכון: בניית אויבים, קיטוב הציבור, דה־לגיטימציה של מבקרים, החלשת בתי משפט, סוכנויות עצמאיות, תקשורת ציבורית וחברה אזרחית, וריכוז שיקול הדעת אצל המנהיג ומעגלו. טון רגשי המשלב כעס, פחד, תחושת קורבנוּת והבטחת גבורה עשוי להפוך עימות חיצוני לכלי של לגיטימציה פנימית. ברקע פועלים גם רב־קוטביות עולמית, היחלשות הסדר הליברלי וירידה ביכולת של מעצמה הגמונית לתווך ולרסן. מנגד, מוסדות עמידים, חברה אזרחית עצמאית, אילוצים גאו־פוליטיים ובריתות יכולים לבלום הסלמה. הודו משמשת במאמר דוגמה למנהיגות לאומנית שהוגבלה בין השאר בידי שכנות גרעיניות ושיקולים פרגמטיים, בעוד המקרים האחרים מדגימים בדרכים שונות זליגה של סגנון עימותי אל מכסים, איומים או שימוש בכוח. זהו ניתוח השוואתי ראשוני של מקרים שנבחרו משום שהם מתאימים להגדרת המחבר, ולא מבחן סטטיסטי המוכיח שפופוליסטים לוחמניים יותר ממנהיגים אחרים. מבחינה דמוקרטית, המאמר מציע לראות בבלמים ואיזונים, בתקשורת חופשית ובחברה אזרחית לא רק הגנות על זכויות בבית, אלא גם מנגנוני זהירות שעשויים לצמצם החלטות חוץ אישיות ומסלולי הסלמה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מתי העצמה פופוליסטית מערערת יחסי שליטה, ומתי היא מסתגלת אליהם?
אור דר בוחן את היחסים המורכבים בין פופוליזם, כוח והעצמה. נקודת המוצא היא שכוח נשען על משאבים, וכי מעמדות דומיננטיים השולטים במשאבים כלכליים מסוגלים לבנות מערכות כוח שמעצבות מדיניות, יוצרות הטיה מוסדית ומשפיעות על אמונות. המאמר מבחין בין העצמה משחררת, המערערת יחסי שליטה, לבין העצמה לא־משחררת, המסתגלת ליחסי השליטה הקיימים ואף עשויה לחזקם. באמצעות ההבחנה הזאת הוא מעריך כיצד תנועות פופוליסטיות שונות עשויות להתמודד עם אי־שוויון או לחזק אותו. הטענה המרכזית היא שהשפעת הפופוליזם על כוח אינה אחידה: פופוליזם עשוי לייצר העצמה משחררת, אך לעיתים הוא מייצר העצמה רדודה שאינה מתורגמת לשחרור משליטה. לכן אין די לבחון את הפופוליזם לפי תוצאה יחידה. יש לבדוק גם כיצד הוא מחלק משאבי כוח, משנה מדיניות ומוסדות, מעצב אמונות וסובייקטיביות, ומארגן מחדש את היחסים בין קבוצות דומיננטיות לכפופות.
לקריאת העמוד
כיצד בכירים בשירות הציבורי מתמודדים עם לחץ פופוליסטי?
ניסים כהן ויקותיאל צבע בוחנים כיצד בכירים בשירות הציבורי בישראל מפרשים לחצים פופוליסטיים וכיצד הם מגיבים להם. המאמר נשען על 32 ראיונות עומק חצי־מובנים שנערכו בין נובמבר 2020 לינואר 2025 עם מנכ״לים וסמנכ״לים של משרדי ממשלה, יועצים משפטיים, ראשי רגולטורים ובעלי תפקיד בכירים אחרים, בעבר ובהווה. המרואיינים תיארו שחיקה באמינות המיוחסת לביורוקרטיה, זלזול גובר במומחיות מקצועית, מינויים המבוססים יותר על נאמנות ולחץ פוליטי קצר־טווח הפוגע ברציפות וביכולת התכנון. מן הניתוח האיכותני המחברים בונים רצף של תשע דרכי התמודדות: ציות פסיבי, ציות למחצה, הימנעות, הסטת הכרעה לגורם אחר, הישענות על מקצועיות ורוח יחידה, דיאלוג ופשרה, בניית קואליציות, פנייה מצומצמת לתקשורת ועימות ישיר. ציות פסיבי היה הדפוס השכיח ביותר, חבלה מכוונת לא דווחה כלל, ועימות גלוי הופיע בעיקר כאשר דרישות נתפסו כמנוגדות לחוק, לתקציב או לאתיקה מקצועית. באמצע הרצף נמצאו אסטרטגיות המנסות לשמר מדיניות ויכולת מוסדית בלי לקרוא תיגר חזיתי על הדרג הנבחר: התאמת שפה לסדר היום של השר, עיכוב מחושב, העברת סוגיה ליועץ משפטי, הצגת ראיות ומתודולוגיה, יצירת בריתות עם גופי פיקוח וחיפוש פשרה המוחלת באופן שוויוני. המחברים מגדירים את התגובה הישראלית כ״רכה״ יחסית למקרים בינלאומיים ומציעים בזהירות כמה הסברים אפשריים, ובהם ממלכתיות מושרשת, חשש למחיר מקצועי, תמיכה ציבורית לא מובטחת ואי־יציבות פוליטית המעודדת להמתין לחילופי שרים. המאמר מדגיש מתח דמוקרטי אמיתי: שירות ציבורי מקצועי אמור להיות כפוף לממשלה נבחרת, אך גם לשמור על חוקיות, ראיות, רציפות ויכולת מוסדית המגבילות שרירותיות. זהו מחקר מקרה איכותני במדינה אחת; הוא אינו מודד את שכיחות האסטרטגיות בכל השירות הציבורי ואינו מאפשר להניח שהרצף ייראה כך גם במשטרים אחרים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איך השמרנות האמריקאית הותאמה לימין הישראלי
אור אשר ורונן מנדלקרן מבקשים להסביר תופעה שלדבריהם אינה מתיישבת היטב עם הסברים מקובלים לנדידת רעיונות: עלייתה של שמרנות אמריקאית כאידאולוגיה סדורה בתוך הימין הישראלי, אף שהממשלה האמריקאית, האיחוד האירופי ורוב המומחים המקומיים לא הובילו אותה ולעיתים התנגדו לביטוייה. הם מציעים מנגנון חלופי — שיתוף פעולה בין תפוצה לשחקנים מקומיים, Diaspora–Local Cooperation או DLC. הקשר נשען הן על הסכמה רעיונית והן על תחושת שייכות לאומית משותפת; השייכות מעניקה לתורמים מן התפוצה לגיטימציה שאינה זמינה תמיד לשחקן זר ומעודדת השקעה בתשתית רב־תחומית ולא בנושא יחיד. באמצעות מעקב תהליכי, שישה ראיונות חצי־מובנים שנערכו ב־2021, פרסומי ארגונים, מסמכי מדיניות, תרגומים, דיוני כנסת, חקיקה וסיקור תקשורתי, המחברים משחזרים שרשרת: תורמים יהודים־אמריקאים ושותפים ישראלים מקימים ומממנים ארגונים; הארגונים מתרגמים וממקמים רעיונות אמריקאיים בתוך שפה ישראלית ויהודית; והרעיונות נכנסים לשיח, להצעות מדיניות ולקשרים עם פוליטיקאים. קרן תקווה ופורום קהלת הם הצמתים המרכזיים, ולצדם מוסדות כמו השילוח, שיבולת, הפורום הישראלי למשפט וחירות ומידה. ההשפעה אינה אחידה. בתחום המשטר והמשפט, רעיונות על ריסון שיפוטי, פוליטיזציה של מינוי שופטים, החלשת כוחם של יועצים משפטיים והגדלת מינויים פוליטיים התאימו לצורכי שחקני ימין ולמתח בין יעדיהם לבין הסדר המשפטי; המחברים קושרים בין מסמכי קהלת לבין רכיבים מרכזיים של מהלך השינוי המשפטי מ־2023 ומתעדים פגישות וייעוץ ישיר. בתחום הכלכלה תורגמו והותאמו רעיונות של שוק חופשי, הפרטה, דה־רגולציה, החלשת איגודים ובחירת הורים בחינוך, אך חדירתם נותרה מוגבלת יותר משום שהם מתנגשים באינטרסים קואליציוניים ובמסורות של סולידריות ורווחה. בתחום המוסר החברתי הופיע שיח אמריקאי מחולן יחסית של ״ערכי משפחה״ והתנגדות לפרוגרסיביות, והוא ניכר במאבקים סביב אלימות כלכלית במשפחה ואמנת איסטנבול; גם כאן ההשפעה חלקית בגלל מחלוקות פנימיות בימין. המחקר אינו טוען שהאידאולוגיה הישראלית הוחלפה בשלמותה. לפי הניתוח המורפולוגי שלו, ליבת הימין — מקסימליזם טריטוריאלי ואתנו־לאומיות יהודית — נשארה יציבה, ואילו מושגים סמוכים והיקפיים הוחלפו או נוסחו מחדש. גם אין זה אומדן כמותי של השפעת כל תרומה או הוכחה ששחקן יחיד גרם לכל שינוי; זוהי טענה מנגנונית המבוססת על הצטברות ראיות תהליכיות ועל השוואה בין שלושה תחומים.
לקריאת העמוד
מתי דיסאינפורמציה מצליחה להצדיק פלישה?
יאן זילינסקי ו־23 עמיתים בוחנים עד כמה ציבורים דמוקרטיים קיבלו שתי טענות שהקרמלין הפיץ להצדקת הפלישה לאוקראינה, ומה מנבא את קבלתן. חברת קנטר ערכה באפריל–מאי 2022 סקר מכסות ב־19 מדינות, ובניתוח נכללו 19,037 משיבים; הם דירגו בסולם של חמש דרגות את הטענות שממשלת אוקראינה אנטישמית ונשלטת בידי נאו־נאצים ושארצות הברית מממנת מחקר בנשק ביולוגי באוקראינה. החוקרים השוו את תרומתם הסטטיסטית של חשיבה קונספירטיבית, ציניות פוליטית, שימוש בפלטפורמות, חדשות בטלוויזיה ובעיתונים ומאפיינים דמוגרפיים ופוליטיים באמצעות מודלי OLS מאוגמים, אפקטים קבועים למדינה וניתוחים נפרדים לכל מדינה. רוב הציבור ברוב המדינות דחה את הנרטיבים, אך בכל מדינה לפחות 14% קיבלו לפחות אחד מהם; במדגם המאוגם 23% קיבלו את טענת המעבדות ו־13.6% את טענת השליטה הנאו־נאצית. נטייה קונספירטיבית קדמה סטטיסטית לכל מנבא אחר: במודל העשיר מעבר מן הציון הנמוך לגבוה ביותר נקשר לעלייה של 0.885 נקודה בדירוג האמת הממוצע, בעוד שהקשרים עם פייסבוק, יוטיוב וטיקטוק היו קטנים יותר ולא עקביים בכל המדינות. צריכה תכופה של חדשות בטלוויזיה ובעיתונים נקשרה בדרך כלל לדחיית הטענות, אך גם כאן נמצאו חריגים לאומיים. מאחר שזהו סקר חתך הנשען על דיווח עצמי, המאמר מזהה קשרים ולא מוכיח שהלך רוח קונספירטיבי גורם לאמונה או שפלטפורמה מסוימת משכנעת את משתמשיה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
לא רק כעס ופחד: הקוקטייל הרגשי של הימין הפופוליסטי הרדיקלי
טריסטן קלינגלהפר מערער על ההנחה שהמשיכה הרגשית של מפלגות ימין פופוליסטי רדיקלי נשענת כמעט רק על כעס ופחד. המחקר משלב שתי עדשות: ניתוח של שכיחות הרגשות בחומרי קמפיין מן הבחירות באוסטריה ובגרמניה ב־2017 ובאיטליה ב־2018, ושחזור הכוונה האסטרטגית באמצעות ארבעה ראיונות עומק חצי־מובנים — שניים עם אנשי מפתח בקמפיין מפלגת החירות האוסטרית ושניים עם אנשי מפתח באלטרנטיבה לגרמניה. בחלק הכמותי נאספו מניפסטים, פוסטים בפייסבוק, הודעות לעיתונות וכרזות של המפלגות המרכזיות, אוחדו לפי מפלגה וערוץ תקשורת ונותחו במילוני LIWC בגרמנית ובאיטלקית. מודלים ליניאריים השוו את שיעור המילים הקשורות לכעס, חרדה ורגש חיובי אצל FPÖ, AfD, Lega ו־Fratelli d’Italia לעומת מפלגות אחרות, תוך בקרה למדינה ולערוץ ואשכול שגיאות התקן לפי מפלגה. עוד נותחו 31 סרטוני תעמולה — 16 מאוסטריה, שבעה מגרמניה ושמונה מאיטליה — בידי שני מקודדים שלא ידעו את שאלת המחקר ואת הציפיות התאורטיות. כעס, ובמידה פחותה פחד, בלטו כרכיבים המבדילים את מפלגות הימין הפופוליסטי הרדיקלי מן המיינסטרים; עם זאת, גם מפלגות אלה השתמשו בתדירות ניכרת בתקווה, גאווה, שמחה והתלהבות. הראיונות מראים שהשילוב היה מכוון: אנשי הקמפיינים תפסו תקווה וחיוביות כאמצעי להתרחק מדימוי קיצוני, לפנות למעמד הביניים ולקבוצות יעד מסורתיות של מפלגות המיינסטרים, ולהכשיר כניסה לפרלמנט או לממשלה. התרומה המרכזית אינה הטענה שרגש חיובי מחליף שליליות, אלא שהוא כרוך בה ויכול להפוך מסר רדיקלי לנגיש יותר. קלינגלהפר מבחין בין דה־רדיקליזציה של הדימוי לבין מתינות במדיניות: אם העמדות עצמן אינן מתמתנות, מעטפת חיובית עשויה לסייע להרחבת הקהל של פוליטיקה רדיקלית. המחקר מנתח מסרים וכוונות של אנשי קמפיין, לא תגובות של מצביעים, ולכן אינו מוכיח שהתערובת שינתה רגשות, עמדות או הצבעה בפועל.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשהשחיתות והפשיעה נשזרות בתוך הממשל
אינה קובה, דבורה אלימי וערן איצקוביץ' מציעים להסיט את המבט מאירועי שוחד או חדירה פלילית בודדים אל ״מרחבים שזורים״ שבהם סמכות ציבורית, אינטרסים מסחריים, צורכי ביטחון ורשתות לא־פורמליות חופפים. באמצעות ניתוח איכותני השוואתי של מסמכי מדיניות, דוחות מוסדיים, תחקירים ומחקרי מקרה, הם בוחנים שלושה אתרים אסטרטגיים: נמל מרסיי בצרפת, משטר גבול אזרחי־צבאי היברידי בישראל ונמל טנג'יר מד במרוקו. בכל אתר נוצר סידור ממשלי אחר. במרסיי, הפרטה וסמכות מפוצלת מעודדות התאמות ביורוקרטיות בשם יעילות ותנועת מטענים; במשטר הגבול הישראלי, היגיון של ביטחון ושליטה מאפשר אכיפה בררנית ואזרחות א־סימטרית; ובטנג'יר מד, ממשל פיתוחי ריכוזי מקדם צמיחה ויציבות באמצעות חוקיות הנתונה למשא ומתן. הניתוח מזהה מנגנונים של לכידה תפעולית, ממשל א־סימטרי וסחף נורמטיבי, ומחבר אותם לשלוש תוצאות רחבות: שחיקה נורמטיבית של שוויון משפטי, פיצול מרחבי של הפיקוח והסתגלות מוסדית המנרמלת פרקטיקות חריגות. הטענה הדמוקרטית היא שהשחיקה אינה חייבת להתחיל בהשתלטות גלויה על המדינה; היא יכולה להצטבר בתוך סדרי ממשל יומיומיים הנחשבים יעילים, ביטחוניים או מפתחים. מסגרת NAVIGAT שמציע המאמר נועדה לסייע בזיהוי יחסי הסמכות והרשתות בתוך אתרים כאלה ולהתאים להם אחריותיות חוצת־תחומים. ההמלצה אינה אכיפה פלילית בלבד, אלא חיבור בין גופי פיקוח, שקיפות ברכש ובשרשראות עבודה, שיתוף מידע ואחריות ברורה גם כשסמכויות ציבוריות ופרטיות חופפות. זהו מחקר איכותני ראשוני המבוסס בעיקר על תיעוד ומקורות משניים; שלושת המקרים הם אבחוניים וממחישים מנגנונים, ואינם אומדן לשכיחותם או הוכחה סיבתית אחידה.
לקריאת העמוד
מתי מסר פופוליסטי מגייס — ומתי הוא דווקא מרחיק?
מייקל המלירס ו־28 עמיתים בוחנים אם תקשורת פופוליסטית מגייסת אזרחים למעורבות פוליטית באותו אופן במדינות שונות. הם ערכו בתחילת 2017 ניסוי מקוון בעל עיצוב זהה ב־16 מדינות, ובו 15,412 משתתפים במדגם האנליטי נחשפו לידיעה בדויה על ירידה צפויה בכוח הקנייה. בניסוי הופעל או הושמט מסר המעמיד את ״העם״ במרכז, ובמקביל הוטלה האחריות על אליטות פוליטיות, מהגרים או עשירים; שתי קבוצות ביקורת אפשרו להפריד בין רכיבי המסר. פנייה לעם לבדה או האשמת האליטה לבדה לא העלו באופן מובהק את המעורבות, אך שילובן יצר מסר אנטי־אליטיסטי מלא שהגביר אותה. לעומת זאת, מסר משולב שהאשים מהגרים הפחית מעורבות, והמחקר לא מצא שמסרים מלאים של פופוליזם מן השמאל ומן הימין מגייסים באותה מידה. ההשפעות השתנו לפי ההקשר: אבטלה גבוהה יותר חיזקה הן את האפקט המגייס של האשמת האליטה והן את האפקט המדכא של האשמת מהגרים, בעוד שיעור ההגירה לא הסביר הבדלים מקבילים. גם ההצלחה האלקטורלית של מפלגות פופוליסטיות מן הימין או השמאל נקשרה לדפוסי תגובה שונים לרמזים. התרומה היא הבחנה בין רכיבי תקשורת שאינם פועלים לבדם לבין מסרים שלמים והקשרים לאומיים שנותנים להם משמעות. זהו ניסוי המאפשר לייחס הבדלים מיידיים לנוסח הידיעה, אך הוא בוחן נושא אחד, חשיפה אחת ומדדי נכונות למעורבות או להפצת הידיעה; אין להסיק ממנו לבדו על השתתפות פוליטית ממושכת או על כל סוגי המסרים הפופוליסטיים.
לקריאת העמוד
כשהפרטי נעשה פוליטי: פמיניזם מול פופוליזם ימני
גילה שטופלר בוחנת כיצד אחת מנקודות התורפה של הליברליזם הפוליטי מסייעת להבין את כוחו של הפופוליזם הימני. הליברליזם הפוליטי תובע שוויון וכיבוד זכויות במרחב הציבורי, אך מותיר לפרטים ולקהילות מרחב רחב להחזיק בתפיסות עולם לא־ליברליות בתחום הפרטי. הביקורת הפמיניסטית התריעה מזמן שהחלוקה הזאת אינה ניטרלית: המשפחה, הדת והקהילה מעצבות כוח, זהות והזדמנויות, ולכן אי־שוויון הנשמר בהן אינו נשאר באמת מחוץ לפוליטיקה. המאמר טוען שפופוליזם ימני מנצל את המאגר הזה בכיוון ההפוך מן הפמיניזם. במקום להרחיב שוויון וזכויות אל המרחב הפרטי, הוא מגייס דעות קדומות דתיות ולאומניות שצמחו שם ומבקש להפוך אותן למדיניות ציבורית. כדי לעשות זאת הוא מציג בתי משפט, נורמות חוקתיות ומוסדות מתווכים כאליטה החוסמת את רצון העם, ומערער את המחסום המוסדי שעליו סמך הליברליזם כדי להחזיק תפיסות לא־ליברליות מחוץ לכפייה המדינתית. הדיון בהונגריה של ויקטור אורבן, בפולין תחת מפלגת חוק וצדק ובברית בין דונלד טראמפ לימין הדתי בארצות הברית ממחיש כיצד משפחה, דת ולאום הופכים למשאבים של פרויקט אנטי־פלורליסטי. תרומת המאמר היא אבחנה נורמטיבית ומוסדית, לא בדיקה אמפירית השוואתית: הוא מסביר מדוע הגנה על המרחב הציבורי בלבד אינה מספיקה, וקורא לחשיבה מחודשת על הגבולות בין אוטונומיה פרטית, שוויון והגנה חוקתית.
לקריאת העמוד
סף רוב מיוחס עולה נגד התבצרות אוטוקרטית של מנהיגים
ראובן שפירא טוען שמגבלות כהונה רגילות מטפלות במשך השהייה בתפקיד אך אינן מנטרלות את המקור המרכזי להתבצרות: היתרונות שמנהיג מכהן צובר עם הזמן, ובהם חשיפה ציבורית, שליטה במינויים, קשרים, משאבים ויכולת להרתיע יריבים. מנהיג יכול לשנות את החוקה, להציב נאמן בתפקיד ביניים או לשוב לאחר הפסקה, ולכן איסור פורמלי על כהונה שלישית אינו תמיד מגן על הדמוקרטיה. החלופה המוצעת היא ״סולם מעריכי״ של רוב מיוחס. לפי הדוגמה המרכזית, בחירה מחדש לכהונה שנייה נשארת כפופה לרוב רגיל; לכהונה שלישית המכהן צריך 60 אחוזים, לרביעית 75 אחוזים ולחמישית 95 אחוזים. יריבים שאינם מכהנים זקוקים לרוב רגיל. אם המכהן מקבל יותר מכל יריב אך אינו עובר את הסף, הוא נפסל מסיבוב שני, והמתמודדים האחרים מתחרים ביניהם כדי להעניק לזוכה מנדט ברור. הסף הגבוה אמור לקזז את הצטברות הכוח ולאפשר רק למנהיגים שנהנים מאמון ציבורי חריג לכהן שלוש או ארבע כהונות. סף של 95 אחוזים הופך בפועל את הכהונה הרביעית לאחרונה כמעט תמיד, ובכך יוצר אופק ירושה בלי איסור מוחלט מוקדם. שפירא משווה את ההצעה לסולם ליניארי של 60, 65 ו־70 אחוזים וטוען שעלייה מתונה אינה מדביקה את צמיחת יתרון המכהן. הוא נעזר בדוגמאות היסטוריות ובהן פוטין, רוזוולט, בן־גוריון וכלל של 60 אחוזים שהפעילה מפלגת העבודה הישראלית ב־1977, אך אינו בוחן את המנגנון בניסוי, במודל השוואתי או ביישום חוקתי מדינתי. לכן יש לראות במספרים עיצוב מוסדי מוצע, לא ממצא מוכח. ההצעה מחדדת דילמה אמיתית בין רציפות של הנהגה מוצלחת לבין חילופי שלטון, אך מותירה שאלות קשות על שוויון בין מועמדים, התאמה למשטרים פרלמנטריים, מניפולציה של בחירות ואכיפה כאשר מנהיג כבר החליש את מוסדות הפיקוח.
לקריאת העמוד
בעלות ברית טבעיות? ארצות הברית ורוסיה בעיני הימין הרדיקלי בצרפת ובגרמניה
טובי גרין מערער על ההנחה שלימין הרדיקלי האירופי יש מדיניות חוץ אחידה או שקרבה אידאולוגית לרוסיה הופכת אותה אוטומטית ל״בעלת ברית טבעית״. הוא משווה בין Alternative für Deutschland הגרמנית לבין Rassemblement National הצרפתית, שתי מפלגות שונות מאוד במבנה ובהיסטוריה, ומנתח ראיונות עומק עם נבחרים בהווה ובעבר לצד מצעים והתבטאויות מנהיגים. בשתי המפלגות הוא מזהה שונות פנימית דומה. מרואיינים שתפסו אירועים בינלאומיים בעיקר דרך עימות מוסרי בין ״העם״ לבין ״אליטה״ עוינת, ולעיתים אימצו הסברים קונספירטיביים, נטו לעמדה רוויזיוניסטית יותר: אנטי־אמריקאיות חריפה יותר, נכונות להתרחק מנאט״ו וממסגרות ביטחון מערביות, ופתיחות רבה יותר לשותפות עם רוסיה. לעומתם, מי שלא ייחסו כוח מסביר מרכזי לקנוניה של אליטות הבחינו אמנם בין אינטרסים לאומיים לבין דרישות וושינגטון, אך המשיכו לראות בדמוקרטיות המערב קהילה של ערכים ותרבות ונקטו זהירות גדולה יותר כלפי מוסקבה. כך מתברר שהמחלוקת אינה רק על מדיניות מסוימת, אלא על גבולות הקרבה החוצת־לאומים: האם בני הברית הטבעיים הם דמוקרטיות ליברליות החולקות מוסדות וערכים, או כוחות ריבוניים ושמרניים המתנגדים כביכול לאליטה גלובלית. הדמיון בדפוס הפנימי בולט דווקא משום שה־RN היא מפלגה ריכוזית יותר וה־AfD מפוצלת ופדרלית יותר. המאמר אינו טוען שכל מי שמבקר את ארצות הברית או תומך בדיאלוג עם רוסיה הוא קונספירטיבי, ואינו מודד קשר סטטיסטי באוכלוסיית המפלגות. זוהי חקירה איכותנית של מספר מוגבל של מרואיינים, וחלק מן הראיונות קדמו לפלישה הרוסית המלאה לאוקראינה ב־2022. תרומתה היא בזיהוי מנגנון פרשני אפשרי ובהצגת הימין הרדיקלי כזירה של מאבק על זהות בין־לאומית, ולא כגוש פרו־רוסי או אנטי־אמריקאי אחיד.
לקריאת העמוד
כשהאליטות מפעילות זהות לאומית: הדרך מהדרה להצבעה לימין הקיצוני
אנטוניה מיי וכריסטיאן צימארה יוצאים מחידה אמפירית: יותר ממחצית מן המשיבים בסקרים האירופיים מחזיקים תפיסה מצמצמת של השתייכות לאומה, אך רק מיעוט מעדיף מפלגות ימין קיצוני. הם מציעים שהזהות אינה מתורגמת אוטומטית לבחירה פוליטית; כדי שתיעשה רלוונטית להצבעה, השיח של האליטות צריך ״להפעיל״ אותה. המחקר מחבר נתונים מתואמים מסקרי ISSP ו־EVS עם נתוני Manifesto Project על מצעי מפלגות בשנים 1995–2020. לאחר השמטת תצפיות חסרות, המדגם האנליטי כולל 127,409 בני 18 ומעלה שנולדו במדינה, ב־26 מדינות וב־104 צירופי מדינה־שנה. ניתוח מחלקות לטנטיות מזהה בכל חמשת גלי הסקר טיפוס עקבי שמציב חסמי כניסה גבוהים ללאום, כגון לידה במדינה, שפה, מגורים ממושכים, מוצא וכיבוד מוסדותיה. העדפת הימין הקיצוני שכיחה יותר בקרב בעלי זהות כזאת, אך ההבדל תלוי באקלים הפוליטי. כאשר המפלגות במדינה מקדישות מקום רב יותר לשבח אורח החיים הלאומי, להגבלת הגירה ולהסתייגות מרב־תרבותיות, הקשר בין זהות מדירה לבין העדפת ימין קיצוני מתחזק במובהק. באומדן המוצג, הפער החזוי בין בעלי זהות מדירה לאחרים נע מכ־1.4 נקודות אחוז ברמה הנמוכה של שיח מדיר לכ־15.9 נקודות ברמה הגבוהה, אם כי אי־הוודאות גדלה בקצה זה. בדיקות חלופיות של סיווג מפלגות, מדידת שיח ומפרט סטטיסטי משמרות את הכיוון הכללי. הממצא חשוב במיוחד למפלגות ממסדיות: אימוץ רטוריקה מדירה כדי להשיב מצביעים עשוי דווקא להפוך זהויות חבויות לשיקול אלקטורלי ולחזק את הימין הקיצוני. עם זאת, זהו מחקר תצפיתי של חתכי רוחב חוזרים, ותוצאת ההצבעה מאחדת כוונה, בחירה קודמת והעדפת מפלגה. לכן הוא תומך במנגנון ההפעלה ובהשתנות בתוך מדינות, אך אינו מוכיח לבדו שהרטוריקה גרמה לכל אדם לשנות את הצבעתו.
לקריאת העמוד
פופוליזם בטאיוואן: עלייתו ונפילתו של האן קואו־יו
פרדריק קרומביין בוחן כיצד חוקרים ועיתונאים בטאיוואן מגדירים פופוליזם וכיצד הם מפעילים את התווית על האן קואו־יו, מועמד הקוומינטנג לנשיאות ב־2020. הוא משווה שלוש גישות: הרעיונית, המזהה ניגוד מוסרי בין ״עם טהור״ ל״אליטה מושחתת״; הפוליטית־אסטרטגית, המתמקדת במנהיג אישי היוצר קשר ישיר ולא ממוסד עם המונים; והחברתית־תרבותית, הבוחנת סגנון עממי, ישיר ולעיתים בוטה. סקירת המחקר המקומי מראה שהגישה הרעיונית, ובעיקר אנטי־אליטיזם, נפוצה במיוחד, אך המושג מורחב לעיתים עד שהוא כולל עמדות אנטי־סיניות, רגשנות או פוליטיקה שהכותב רואה כבלתי רציונלית. קרומביין מדגיש שעמדה כלפי סין או זהות טאיוואנית אינן פופוליזם כשלעצמן; נדרשים סימנים למבנה עם־אליטה, לאנטי־פלורליזם, לאסטרטגיית הנהגה או לסגנון מתאים. האן הוא בעיניו הדוגמה הברורה ביותר לפופוליסט בטאיוואן מאז הדמוקרטיזציה: הוא הציג את עצמו כאדם פשוט וכאאוטסיידר, תקף אליטות ומומחים, השתמש בסיסמאות נגישות, בלבוש עממי, ברשתות חברתיות ובעצרות, והבטיח להציב פרנסה לפני סוגיות מדיניות מורכבות. הוא מתאים היטב לגישה הרעיונית והחברתית־תרבותית, אך רק חלקית לגישה האסטרטגית משום שנשען על מפלגה ממוסדת ולא השתלט עליה; גם הדרת מיעוט ואנטי־פלורליזם חד לא היו מרכזיים בשיחו. לאחר ניצחונו המפתיע בראשות עיריית קאושיונג ב־2018, הוא הפסיד בבחירות לנשיאות עם 38.6% מול 57.1% לצאי אינג־וון. המאמר קושר את הירידה לתפקודו כראש עיר, להפרת הבטחה שלא להתמודד, לדיווחים על עושר ונדל״ן שפגעו בדימוי ״האדם הפשוט״, לפיצול במחנה הכחול ולעליית ״גורם סין״ בעקבות הונג קונג. בניתוח העיתונות מופיעים שלושה נרטיבים: טאיוואן כ״דמוקרטיה פופוליסטית״, האן כפופוליסט, וצאי וה־DPP כפופוליסטים או סמכותניים. העיתונים המזוהים עם המחנה הכחול הציגו את האן באופן מעורב והפנו את התווית גם ל־DPP, ואילו Liberty Times הציג אותו בשלילה עקבית יותר. המסקנה היא שפופוליזם נותר מוגבל בטאיוואן, אך שימוש רופף במושג עלול לשחוק את יכולתו לזהות איום ממשי על פלורליזם ומוסדות.
לקריאת העמוד
פילוסופיה פוליטית פופוליסטית: דמוקרטיה, דואליזם מוסרי וכריסטופר לאש
גל גרסון בוחן שלושה מאפיינים שהספרות מייחסת לפופוליזם בן זמננו: הדגשת סמכות האזרחים והרוב על חשבון מוסדות מתווכים, חלוקה מוסרית בין ״העם״ ל״אליטות״ ורזון תיאורטי שאינו מציע תורה מקיפה של כלכלה וחברה. במקום להניח שהשילוב בהכרח בלתי עקבי, הוא קורא את כתיבתו של כריסטופר לאש מאמצע שנות השבעים עד 1994 כניסיון לבנות פילוסופיה פופוליסטית אפשרית — לא הפילוסופיה היחידה של הפופוליזם. בלב השחזור עומדת התחושה הטרגית של החיים: מודעות למוות, למחסור, לכישלון ולכך שלא ניתן לממש יחד את כל הרצונות. לפי הקריאה של גרסון, ההכרה במגבלות מחייבת שיפוט בתנאי אי־ודאות, אחריות לבחירה והכרה בפגיעוּת המשותפת; לכן היא תשתית לתבונה, לאתיקה ולשוויון. זכויות וחירות פרטית מגינות על יכולתו של אדם לבחור ולשאת בתוצאות, ואזרחות שווה מעניקה לאנשים חלק שווה בהחלטות ובסיכונים המשותפים. גם הניגוד בין העם לאליטות מקבל אצל לאש הסבר שאינו טוהר מול רוע מולד: אנשים רגילים לומדים מגבלות ואחריות בעבודה, במשפחה ובכישלון, בעוד אליטות מקצועיות וניהוליות נוטות להבטיח שניתן לפתור קושי אנושי באמצעות מומחיות, טיפול, ניהול או קדמה. כאשר אזרחים נעשים לקוחות של מומחים, נשחק ביטחונם בשיקול דעתם ומצטמצם המרחב להכרעה דמוקרטית בשאלות שאין להן פתרון טכני יחיד. המינימליזם של לאש מסביר גם מדוע עמדה פופוליסטית יכולה לשאול רעיונות מן הימין ומן השמאל בלי להיות בהכרח אופורטוניסטית: היא חושדת בתורות כוללות ומעדיפה שיפוט נסיבתי, למשל תמיכה ברכוש כמקור לעצמאות לצד חלוקה מחדש המגינה על שוויון אזרחי. גרסון אינו מזכה בכך פופוליזם ממשי. הוא מדגיש שלאומנות, גזענות, דמוניזציה ופגיעה במיעוטים אינן נובעות מן הדמוקרטיה של לאש, ומסביר כיצד שחיקת הענווה והפיכת ״האדם הרגיל״ לזהות עליונה עלולות לעוות את הביקורת. המאמר קורא לליברליזם להגן על זכויות ומגבלות חוקתיות ובה בעת להתייחס ברצינות להתנשאות מקצועית ולאובדן יכולת הפעולה האזרחית.
לקריאת העמוד
משחק השמות הפופוליסטי: כיצד כינויים ושתיקה שוללים לגיטימיות מיריבים
אורי קדרון ופיקי איש־שלום מנתחים את פעולת השיום לא כקישוט רטורי אלא כמנגנון כוח. שם מזהה אדם ומעניק לו נוכחות ציבורית; שינויו, טעינתו בלעג או מחיקתו מן הדיבור יכולים לצמצם את מעמדו ולהפוך יריב פוליטי מדמות הראויה לתחרות לסמל של חולשה, שחיתות או אי־רלוונטיות. המחברים ממקמים את המנגנון בתוך פופוליזם כאידאולוגיה רזה המחלקת את החברה ל״עם טהור״ ול״אליטה מושחתת״ ומבקשת להציג מנהיג אחד כקולו האותנטי של העם. הם עורכים ניתוח שיח בשלוש שפות ובשלושה הקשרים: נאומי דונלד טראמפ סביב בחירות 2020, מסע הבחירות של בנימין נתניהו ב־2015, והופעות ולדימיר פוטין בזמן גלי מחאה ברוסיה ב־2017 וב־2021. מן ההשוואה עולות שלוש טקטיקות. טראמפ ממציא כינויים מבזים וחוזר עליהם עד שהם נעשים מסגרת קבועה לקריאת היריב; בשתי עצרות שנבדקו הוא חזר על ״Sleepy Joe״ 17 ו־13 פעמים. נתניהו ניכס כינויים קיימים — ״בוז׳י״ ו״ציפי״ — והטעין אותם במשמעויות מקומיות של ילדותיות, נשיות וחולשה ביטחונית, בעוד הכינוי ״ביבי״ הוצג כסימן לקִרבה עממית ולעוצמה. פוטין, הפועל במרחב תקשורתי וסמכותני יותר, השתמש בהימנעות: ב־30 הופעות שנבדקו סביב מחאות 2017 ובתשע הופעות מינואר עד מאי 2021, בשיא המחאות למען אלכסיי נבלני, הוא לא אמר את שמו, וכך סימן את האופוזיציה כבלתי ראויה להכרה. ההבדלים מלמדים שהטקטיקה תלויה במידת התחרות, בשליטה בתקשורת ובמטען התרבותי של השפה. המשותף הוא מעבר מעימות על מדיניות לערעור על זהות היריב ועל זכותו לייצג. המחקר אינו מודד אם הטקטיקות משנות הצבעה או תמיכה, ואינו משווה באופן שיטתי למנהיגים לא־פופוליסטים; הוא מספק מסגרת מושגית ואמפירית למחקר ההשפעות האלה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
פופוליזם, משבר והשתלטות על הבירוקרטיה הציבורית
נסים כהן שואל אם משבר משנה את האופן שבו כוחות פופוליסטיים פועלים כלפי המינהל הציבורי. תשובתו מן המקרה הישראלי אינה שהמלחמה יצרה ארגז כלים חדש, אלא שהיא הגבירה את השימוש בכלים שכבר זוהו בספרות: פוליטיזציה ומינויים על בסיס נאמנות, התקפות על שומרי סף, ריכוז סמכויות, קיצוצים המחלישים גופים ליברליים ושינויים מוסדיים העוקפים הליכים מקובלים. המאמר נשען על מחקר מקרה איכותני ועל ניתוח טקסטואלי של מקורות ראשוניים ומשניים — תקשורת ממשלתית, דברי פוליטיקאים, הצעות חקיקה, סיקור עיתונאי, החלטות שיפוטיות ודוחות חברה אזרחית — תוך טריאנגולציה והיגיון של תיאוריה מעוגנת. הממצא הכמותי הבולט בתוך התיאור האיכותני הוא התרחבות המשרות הפטורות ממכרז: מ־190 בינואר 2000 ל־1,641 באפריל 2024, ומ־0.622% ל־3.5% מכלל עובדי שירות המדינה; מספר המשרות המקצועיות הבכירות הפטורות ממכרז עלה מ־52 ל־609. כהן קושר מגמה זו לניסיון להעביר את מוקד הנאמנות של עובד הציבור מן הציבור והדין אל הדרג הממנה, ולשימוש במינויים זמניים שמגבירים תלות. לאחר 7 באוקטובר נדמה לזמן קצר שהמאבק על מוסדות המדינה הושהה, אך הניתוח מתאר את חידושו בתנאי ציבור מותש ומודאג: לחץ על הייעוץ המשפטי, המשטרה וגופי פיקוח; התערבות בתקציבי הנהלת בתי המשפט והשידור הציבורי; וניסיונות לשנות נוהלי מינוי ולעקוף הכרעות מנהליות ומשפטיות. המשמעות הדמוקרטית היא שהבירוקרטיה היא בעת ובעונה אחת כלי לביצוע מדיניות ומוסד מרסן המבוסס על מקצועיות, חוקיות וריבוי קולות. החלשתה בזמן חירום עלולה לפגוע גם בכושר הביצוע דווקא כשהציבור זקוק לו ביותר. זהו מחקר של מקרה יחיד, ולכן הוא אינו מוכיח שהדפוס הישראלי מייצג דמוקרטיות אחרות; הוא מציע מנגנון ותמרור אזהרה למחקר השוואתי.
לקריאת העמוד
מדיניות חוץ פופוליסטית באירופה הים־תיכונית
פיליפ ג׳ורלנדו, דניאל פ׳ ויינר ואנגלוס כריסוגלוס משווים מדיניות חוץ פופוליסטית בצרפת, יוון, איטליה וספרד על רקע משברי האירו, הפליטים, הקורונה והמתחים הגאופוליטיים. הם מגדירים פופוליזם כאסטרטגיה שיחנית המעמידה עם מול אליטות ומראה כיצד היא מוקרנת אל הזירה הבין־לאומית: בריסל, ברלין, וושינגטון, קרן המטבע וה״גלובליסטים״ מוצגים כאליטה החוסמת ריבונות, בעוד רוסיה, סין או הדרום הגלובלי יכולים לשמש שותפים לאיזון רך. אולם הרטוריקה אינה מנבאת לבדה את המדיניות. המאמר מזהה ארבעה גורמים מתווכים: חלוקת הכוח ויכולת המדינה; האידאולוגיה ה״עבה״ של ימין או שמאל; מבנה המערכת המקומית, לרבות קואליציות, נשיאים, טכנוקרטים וביורוקרטיות; ותחום המדיניות. ביוון, ממשלת סיריזה–היוונים העצמאיים נסוגה לאחר משאל העם של 2015 מול לחץ הנושים, נותרה במחנה המערבי ואף פתרה את מחלוקת השם עם מקדוניה הצפונית. באיטליה, קואליציית חמשת הכוכבים–הליגה שילבה זיקה לרוסיה ופתיחות לסין עם המשך סנקציות האיחוד, מגבלות שווקים, נשיא וטכנוקרטים; היא חתמה על מזכר דרך המשי אך לא חוללה היפוך אסטרטגי כולל. בספרד, פודמוס פעלה כשותפה זוטרה תחת PSOE ולכן השפעתה על מדיניות החוץ הייתה מוגבלת, בעוד ווקס ניזונה גם מן המאבק על אחדות המדינה. בצרפת, החזית הלאומית/האיחוד הלאומי ו״צרפת בלתי כנועה״ נשארו באופוזיציה ולכן יכלו לשמור על רטוריקת שבר בלי לשלם את מחיר היישום. התחום משנה: מדיניות תקציבית בגוש האירו כפופה למנופים חזקים של שווקים ומוסדות, אנרגיה מאפשרת מחוות ריבוניות, ובהגירה יש לממשלות יותר מרחב מפני שלבריסל פחות יכולת כפייה ישירה. המסקנה היא שפופוליזם מייצר ביצוע של קרע לצורכי לגיטימציה, אך תלות כלכלית, בריתות ומוסדות דוחפים ברוב המקרים לפרגמטיות. השוואה אזורית מסבירה מדוע אותו שיח מוביל לתוצאות שונות ומדוע אין להסיק שינוי מדיניות מהצהרות עימות בלבד.
לקריאת העמוד
פופוליזם במזרח אסיה: למדוד מול קו בסיס מקומי
אקסל קליין, פרדריק קרומביין והאנס מוסלר מסבירים מדוע יפן, דרום קוריאה וטייוואן נותרות בשולי הספרות ההשוואתית על פופוליזם אף שהמונח מופיע במחקרים עליהן זה עשרות שנים. בסקירת ספרות באנגלית, סינית, יפנית וקוריאנית הם מזהים שלוש גישות עיקריות — פוליטית־אסטרטגית, חברתית־תרבותית ורעיונית — אך מראים שחוקרים מערבבים ביניהן, נשענים לעיתים על אנקדוטות ומסווגים דמויות באופן בינארי בלי להבהיר מהו סף הפופוליזם. מתוך הספרות הם מחלצים עשרה רכיבים בארבע קבוצות: אנטגוניזם בין ״אנחנו״ ל״הם״ וריבונות העם; תקשורת ישירה, פנייה לבוחרים לא־מפלגתיים והופעה תיאטרלית־רגשית; כריזמה, סמכותנות ודימוי של אדם רגיל או אאוטסיידר; ואופורטוניזם המוני והבטחת רפורמה. המקרים מראים כמה קל לבלבל מאפיינים אלה עם פוליטיקה רגילה. ביפן קואיזומי, השימוטו וקויקה זוהו באמצעות עימות עם ממסד, סגנון תקשורתי ורפורמות, אף שחלקם צמחו בתוך אליטות ותיקות. בדרום קוריאה רו מו־היון, מון ג׳ה־אין ולי ג׳ה־מיונג תויגו בשל מתקפה על אליטות ישנות וצ׳בולים, ריבונות עממית, תקשורת ישירה והבטחות רווחה, ולעיתים גם בשל לאומיות ועמדות כלפי יפן וארצות הברית. בטייוואן הדיון על לי דנג־חווי, צ׳ן שווי־ביאן, קו ון־ג׳ה והאן קואו־יו קשור למתח עם סין ולמאבק בדמוקרטיזציה, ולעיתים עמדה מפלגתית של החוקר דוחפת תיוגים קיצוניים שאינם מתיישבים עם תרומתם של חלק מן המנהיגים לזכויות ולפתיחת המשטר. המסקנה היא שאין להסתפק בהשוואה ל״פופוליסטים בפטיש״ מן המערב, שמולם המקרים האסייתיים נראים מתונים מדי, אך גם אין להגדיר כל סטייה מקומית כפופוליזם. יש להשוות התנהגות לקו בסיס מקומי לא־פופוליסטי, לפרק את המושג לרכיבים, להשתמש בנתונים שיטתיים ולמדוד עוצמה על רצף. דווקא החולשה היחסית של התנאים המזוהים במערב עם פופוליזם קיצוני יכולה להפוך את מזרח אסיה למבחן חשוב של גבולות המושג.
לקריאת העמוד
דיפלומטיית האלוף: כיצד מנהיגים פופוליסטים מנהלים משא ומתן
אהוד ערן, פיקי איש־שלום ומרקוס קורנפרובסט טוענים שפופוליזם משנה לא רק את תוכן מדיניות החוץ אלא גם את דרך עשיית הדיפלומטיה. הם מכנים את הדפוס ״דיפלומטיית האלוף״ ומזהים בו שלושה רכיבים משולבים: מנהיג המרכז בידיו את התהליך ומצמצם את תפקידם של דיפלומטים מקצועיים; הופעה פומבית כאלוף העם הנלחם באליטות באמצעות לשון בוטה, הפרת כללים והאדרה עצמית; ועקיפת ערוצים מסורתיים באמצעות מפגשי פסגה, קשר אישי ורשתות חברתיות המכוונים במידה רבה לקהל המקומי. המנגנון מעניק למנהיג חופש תמרון ומהירות ואף יכול לפתוח ערוץ שהיה חסום, אך הוא מחליש את רצף המשא ומתן: פחות ידע מקצועי נכנס להכנה, פחות אמון נבנה בין צוותים, הניסוח המשפטי נשאר כללי והיישום מתקשה לאחר שהמופע התקשורתי מסתיים. המאמר בוחן את הטענה בשני מקרי ״בדיקת סבירות״. במגעי ארצות הברית עם קוריאה הצפונית, דונלד טראמפ עבר במהירות מאיומים ועלבונות לקשר אישי עם קים ג׳ונג־און, צמצם את עבודת מחלקת המדינה ובעלות הברית והגיע לפסגת סינגפור ב־12 ביוני 2018 עם הכנה מוגבלת; ההצהרה המשותפת הייתה רחבה ועמומה, פסגת האנוי הסתיימה ללא הסכמה, והמשך המגעים לא הניב פירוז גרעיני או הסדר שלום עמיד. בהסכמי אברהם, נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין הייתה הישג ממשי שנשען גם על קשרים אזוריים קודמים, אך המחברים מדגישים את ריכוז התהליך בידי בנימין נתניהו וטראמפ, הדרת חלק מן המערכים המקצועיים והצגת ההסכמים כפריצת שלום גדולה יותר מן השינוי בפועל. עצירת סיפוח ישראלי בתמורה לנורמליזציה אפשרה עסקה מהירה, אך הסוגיה הפלסטינית המרכזית נותרה מחוץ להסדר. המסקנה אינה שמפגש מנהיגים או תקשורת ישירה פסולים כשלעצמם, אלא שללא הכנה מקצועית ומנגנוני המשך הם נוטים ליצור הסכמות דקות ופגיעות. הדפוס אף עשוי להתפשט למנהיגים שאינם פופוליסטים ככל שהמופע האישי נעשה נורמה דיפלומטית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הפוליטיקה הרגשית של הרפורמה המשפטית בישראל
מיכל נויבאואר־שני, יעל רם ומשה מאור מכניסים רגשות אל תוך שלב הגדרת הבעיה במסגרת הזרמים המרובים במדיניות ציבורית. הם מנתחים את המסרים שבאמצעותם יריב לוין ושמחה רוטמן הציגו את בית המשפט, היועצים המשפטיים והסדר החוקתי כמערכת אליטיסטית, בלתי מאוזנת ומסוכנת לריבונות הציבור. ניתוח ידני של 31 אירועים זיהה שבעה מסגורים, וסיווג בסיוע שני מודלים שימש לבדיקת יציבות הפרשנות; לאחר מכן סקר בקרב 470 יהודים בישראל מדד 20 רגשות בתגובה לשישה קטעים מייצגים ולשני הפוליטיקאים. בניגוד להשערה על רפרטוארים רגשיים שונים למחנות שונים, כמעט כל התגובות הבולטות היו שליליות בכל שלושת המחנות. ההבדל העיקרי היה בעוצמה: משיבים מן הימין דיווחו בדרך כלל על פחות שליליות ממשיבים מן המרכז והשמאל, והמחקר לא הצליח להפריד היטב בין התגובה לתוכן לבין התגובה לזהות הדובר. המחברים מפרשים את הדפוס כתואם עיגון רגשי מוקדם שמקשה למסגר מחדש את הסכסוך, אך מדגישים שהעיצוב החתכי אינו מוכיח סיבתיות ואינו מייצג את הציבור הערבי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
חמישה מסלולים לסמכות מכוננת: מה באמת קבע בג״ץ הסבירות?
יוחאי רוזנר קורא את חוות הדעת של כל 15 שופטי בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין תיקון עילת הסבירות וממפה חמש דרכים שונות להבין את גבולות הסמכות המכוננת של הכנסת. שמונה שופטים ביטלו את התיקון לחוק יסוד: השפיטה, אך לא נוצר רוב לתאוריה חוקתית אחת: השופטים נשענו על הנתונים החוקתיים של ישראל, על חוקי היסוד עצמם, על מגילת העצמאות, על עקרונות־על בלתי כתובים, או על עמדה השוללת מגבלה שיפוטית על הסמכות המכוננת. המאמר מדגיש שאיש מן השופטים לא ביסס את ההכרעה על ההבחנה המקובלת בין סמכות מכוננת ראשונית לבין סמכות מתקנת משנית. מכאן מסיק רוזנר כי פסק הדין לא אימץ, במובנה המסורתי, את דוקטרינת התיקון החוקתי שאינו חוקתי. במקום ביקורת על תיקון מכוח נורמה חוקתית גבוהה ממנו, ההכרעה פתחה אפשרות לראות כל חוק יסוד החורג מגבולות הסמכות כנורמה שמעולם לא רכשה תוקף חוקתי — חידוש רחב, אך כזה שמקורו, היקפו ואופן הפעלתו נותרו לא מוסכמים.
לקריאת העמוד
זהות ימין־שמאל וסובלנות פוליטית: קיטוב סביב חירויות אזרחיות בישראל
המאמר מנתח סקר פאנל מקוון דו־גלי של אזרחים יהודים בישראל שנערך ביוני וביולי 2018. בגל הראשון, לאחר הוצאת המרכז הפוליטי מן הניתוח, הזדהות ימנית חזקה יותר נקשרה לפחות סובלנות כלפי הקבוצה הפחות־אהודה וכלפי אזרחים ערבים, ואילו הזדהות שמאלית חזקה יותר נקשרה ליותר סובלנות בשניים משלושת המדדים. בגל השני, ניסוי איום מצא שבתנאי פיגועים קטלניים מזוהים־פלסטיניים או מיוחסים לאזרחים ערבים, ימנים בעלי זהות חזקה נטו יותר לתמוך בצעדי דיכוי, בעוד שמאלנים בעלי זהות חזקה שמרו על התנגדות גבוהה יותר; שמאלנים בעלי זהות חלשה נעו לעבר תמיכה בדיכוי. המסקנה אינה שזהות פוליטית תמיד פוגעת בדמוקרטיה, אלא שתוכנה הנורמטיבי של הזהות קובע אם חיבור חזק למחנה יעודד שלילת זכויות או יגן על חירויות אזרחיות.
לקריאת העמוד
אי־יציבות פוליטית בישראל: סיבות מוסדיות וחברתיות והמחיר הציבורי
המאמר סוקר את הידרדרות יציבות הממשלות בישראל מאז סוף שנות התשעים, ובמיוחד את המשבר שהתבטא בחמש מערכות בחירות רצופות מאז 2018. הניתוח מזהה שלושה גורמים מרכזיים: הטרוגניות חברתית המעודדת מפלגות סקטוריאליות, שינוי תרבותי לכיוון תפיסה תועלתנית המשפיעה על דפוסי הצבעה, וריבוי אפשרויות לפיזור הכנסת.
לקריאת העמוד
דניאל בר-טל על הסכסוך הישראלי-פלסטיני לפני ואחרי 7 באוקטובר
המאמר הוא ראיון אקדמי עם דניאל בר-טל שנערך ארבעה חודשים אחרי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 והמלחמה בעזה. הראיון משתמש בתיאוריית הקונפליקט הבלתי פתיר כדי לדון בגורמי ההסלמה, בתרומת שני הצדדים לה, בהשלכותיה על אפשרות לפתרון שלום ובמחלוקות סביב אנטישמיות, רצח עם וטיהור אתני.
לקריאת העמוד
הברית בין חרד״לים לשמרנות הישראלית במאבק על הגמוניה
המאמר בוחן את שיתוף הפעולה בין השמרנות הישראלית לבין חוגי חרד״ל המזוהים עם הרב צבי טאו. הוא טוען שהברית מפתיעה לנוכח ביקורתו של טאו כלפי קבוצות שאינן מקבלות את פרשנותו המחמירה ליהדות, ומסביר אותה דרך פרשנות ייחודית של מצב חירום רוחני ודרך לקחים שהופקו מתוכנית ההתנתקות מעזה ב-2005.
לקריאת העמוד
נורמות עיתונאיות בטלגרם בזמן מלחמת ישראל-חמאס
המאמר בוחן כיצד ערוצי חדשות אלטרנטיביים בטלגרם מיישמים או מערערים נורמות עיתונאיות בזמן מלחמת ישראל-חמאס. באמצעות ניתוח תוכן והשוואה לקודי אתיקה עיתונאיים בישראל, המחקר מצא תמונה לא אחידה: חלק מן הערוצים פועלים לפי סטנדרטים כמו בדיקת עובדות והגנת מקורות, ואחרים נותנים עדיפות למהירות ולסנסציוניות על חשבון דיוק וזהירות אתית.
לקריאת העמוד
כיצד החריג המשפטי מאפשר שיטות חקירה אלימות בישראל
Irit Ballas בוחנת מסמכים רשמיים, הנחיות, ועדות חקירה ופסיקות בג״ץ מ־1987 עד 2018, לצד כללים הנוגעים למעצר ולפיקוח על נחקרים. המאמר טוען שהמשפט לא רק צמצם או הרחיב חריג אחד לאיסור העינויים, אלא יצר מערכת של חריגים נפרדים לפי המבצע, הקורבן, זמן החקירה ומרחב החקירה.
לקריאת העמוד
קורונה, אמון ובריאות ציבורית בחברה החרדית בישראל
המחקר מתבסס על ראיונות עומק, תכתובת דוא״ל ורשומות מקוונות של 25 חרדים שנדבקו בקורונה או באו במגע עם חולה מאומת. המאמר מזהה גורמים מבניים, דתיים וחברתיים-אידיאולוגיים לתחלואה הגבוהה, ומראה כי כולם קשורים במישרין או בעקיפין לדת, למבנה הקהילה וליחס לרשויות המדינה. המסקנה מדגישה את הצורך בשיתוף פעולה בין רשויות המדינה לרשויות דתיות ובשירותי בריאות מותאמים תרבותית.
לקריאת העמוד
מתוכנית לימודים על סכסוך לתוכנית על אינטגרציה ערבית־ישראלית
המאמר טוען שפוליטיזציה אקדמית, תוכן מוטה ונגישות מוגבלת יצרו פער בהבנת השתלבות ישראל במזרח התיכון, במיוחד בלימודי המזרח התיכון בארצות הברית, ומציע תוכנית לימודים שתבחן גם נורמליזציה, חופש אקדמי, סובלנות דתית, יציבות אזורית ושלום ישראלי־פלסטיני.
לקריאת העמוד
לגיטימיות חוקתית היא גם קבלה ציבורית וגם הצדקה מוסרית
המאמר בוחן מה מעניק לגיטימיות לחוקות, ומבחין בין לגיטימיות ייצוגית לבין לגיטימיות מבוססת־תבונה. לגיטימיות ייצוגית נשענת על הטענה שהחוקה משקפת את רצון האזרחים, הסכמתם או זהותם הלאומית; לגיטימיות מבוססת־תבונה נשענת על הטענה שהחוקה מוצדקת משום שהיא מקדמת צדק, זכויות, יציבות או רווחה. המאמר טוען שרוב החוקות נשענות על שני המקורות, אך יש מסורות חוקתיות שמדגישות אחד מהם יותר מן האחר. כך החוקה האמריקאית מוצגת כמקרה ייצוגי בעיקרו, והחוקה הגרמנית כמקרה מבוסס־תבונה בעיקרו. ההבחנה משפיעה על הבנת ניסוח חוקות, אשרורן, הפעלתן ואף ההצדקה האפשרית של חוקות שנכפו מבחוץ.
לקריאת העמוד
הציבור מצפה ממבקר המדינה להפעיל שיקול דעת רחב כשהאמון הפוליטי נשחק
המאמר מציב את ביקורת המדינה בתוך היחסים הדמוקרטיים בין אזרחים למדינה. הוא טוען שכאשר אזרחים צריכים להחזיק נושאי משרה ציבורית accountable, אך יכולתם לעשות זאת דרך ערוצי השפעה רגילים מוגבלת, מוסדות ביקורת מקצועיים מקבלים משמעות ציבורית רחבה יותר. המקרה הישראלי חשוב משום שמבקר המדינה פועל גם כאומבודסמן, יכול לבקר כל ארגון ציבורי, ומחזיק שיקול דעת רחב אך עצמאות מוסדית מוגבלת. ממצאי הסקר מראים כי אזרחים בישראל נטו לצפות לביקורות רחבות, ייחסו חשיבות גבוהה להוגנות פרוצדורלית, ודיווחו על אמון נמוך יחסית במערכת הפוליטית. הציפייה לביקורת רחבה נקשרה במיוחד להוגנות פרוצדורלית ולתפיסת יעילותם של ערוצי השפעה דמוקרטיים, ונמצאה בקשר שלילי עם אמון פוליטי.
לקריאת העמוד
פופוליזם פועל גם דרך סגנון, טעם ותרבות פופולרית
Oded Erez מציע להבין פופוליזם גם כמשטר אסתטי של סגנון. דרך תוכניות בפורמט Idol והפוליטיקה התרבותית של מירי רגב, המאמר מראה כיצד טעם מוזיקלי, אותנטיות, זהות והתרסה מול אליטה תרבותית נעשים כלים פוליטיים.
לקריאת העמוד
ילדים בקו האש: זכויות ילדים תחת נסיגה דמוקרטית ותגובת־נגד
המאמר מראה שאין קשר אחיד בין נסיגה דמוקרטית לזכויות ילדים. הניתוח מבחין בין שחיקה ליברלית לבין שחיקה שוויונית, ובין זכויות השתתפות פוליטיות לבין זכויות חברתיות־כלכליות. שחיקה ליברלית קשורה להגנה נמוכה יותר על זכויות ילדים, בעוד נסיגה במדד השוויוני קשורה לשיפור קל בזכויות חברתיות־כלכליות. בנוסף, מדינות בנסיגה ליברלית מגיבות באופן שלילי לביקורת של ועדת זכויות הילד.
לקריאת העמוד
נשיאות אסתר חיות הפכה לזירת מבחן להגנה חוקתית על הדמוקרטיה
המאמר מציב את כהונת אסתר חיות כנשיאת בית המשפט העליון בתוך סדרה מתמשכת של משברים חוקתיים בישראל. לטענת המחברים, התנועה הפופוליסטית שחקה את הסדר הדמוקרטי, והממשלה והכנסת פעלו לעיתים ככוח פוליטי אחד מול בית המשפט. תחת לחץ אישי ומוסדי, חיות פיתחה אסטרטגיות שיפוטיות שאפשרו לבית המשפט לשמר ואף לחזק את כוחו, בעיקר באמצעות יישום תקדימי ונועז של ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד.
לקריאת העמוד
האחים המוסלמים ממשיכים למסגר לגיטימציה דרך דמוקרטיה וזכויות אדם אחרי 2013
המאמר מנתח יותר מ-50 ראיונות עומק חצי־מובנים עם עיתונאים ועורכים מצרים, שנערכו לפני ואחרי הדחת שלטון האחים המוסלמים בידי הצבא ביולי 2013. הממצאים מראים שתפקידי ניטור ותיווך שהופיעו בראשית התקופה שלאחר מובארכ התחלפו במהירות בעיתונות אופוזיציונית חריפה כלפי האחים המוסלמים ובעיתונות משתפת פעולה כלפי המשטר הצבאי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
נסיגה דמוקרטית פועלת בכמה חזיתות בעת ובעונה אחת
המאמר טוען שמנהיגים פופוליסטיים ימניים אינם מחלישים דמוקרטיות רק דרך מוסד אחד או שלב אחד, אלא פועלים במקביל בזירות מוסדיות וחברתיות־תרבותיות. על בסיס מאגר מקורי של הצעות חוק מהכנסת ה־25 בין דצמבר 2022 ליולי 2023, המחקר מזהה פעילות בכל שבע קטגוריות הפרוטוקול: מערכת המשפט, כללי בחירות, שירות ציבורי, תקשורת, זכויות אדם, כפייה דתית וחופש אקדמי. ההשוואה לכנסת ה־20 מראה זינוק חריף בקצב הצעות החוק, וההשוואה להונגריה ולהודו מדגימה את שימושיות המסגרת מעבר לישראל.
לקריאת העמוד
אנתרופולוג יליד מתאר איום ימני על הדמוקרטיה בישראל
שוקד אינו מציג מחקר כמותי או סקירה מוסדית רגילה, אלא עדות פרשנית הנשענת על עשרות שנות מחקר אתנוגרפי ועל ביוגרפיה ישראלית ארוכה. המאמר מסביר מדוע במקרה זה האנתרופולוג אינו רק צופה על אחרים, אלא גם אינפורמנט המעיד על החברה שבה הוא חי. הוא קושר בין זיכרון לאומי, תצפית אתנוגרפית ועמדה פוליטית מוצהרת כדי לתאר שינוי הנתפס בעיניו כאיום על הדמוקרטיה בישראל.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
נסיגה דמוקרטית משנה את ההחלטה להיכנס לשירות הציבורי
המחקר עוסק במועמדים פוטנציאליים לשירות הציבורי ובוחן שלוש אפשרויות: כניסה, אי־כניסה והמתנה. כאשר הדמוקרטיה נסוגה, השירות הציבורי עשוי להיראות גם כזירה להשפעה ותיקון וגם כמקום מסוכן, פוליטי או מתסכל. לכן חלק מהמועמדים עשויים להיכנס כדי להגן על מוסדות, אחרים להימנע בגלל חשש מפוליטיזציה או פגיעה באתיקה, ואחרים להמתין עד שהתנאים יתבהרו. המאמר מדגיש שהון אנושי ציבורי מושפע מן האקלים הדמוקרטי, עוד לפני שאנשים נכנסים למערכת. בכך המאמר מוסיף ממד ארוך־טווח לדיון בנסיגה דמוקרטית: היא משנה לא רק את ההווה המוסדי, אלא גם את מי שירצו להפעיל את המדינה בעתיד. בקריאה לאתר, תרומת המאמר היא בהצבת נסיגה דמוקרטית וגיוס לשירות הציבורי בתוך רצף של מוסדות, פרקטיקות ותנאי חיים, ולא ככותרת כללית בלבד. לכן הסיכום צריך להחזיק יחד את הטענה המרכזית, את גבולות הממצא ואת המשמעות הציבורית, בלי להוסיף עובדות שלא תועדו במקורות שנבדקו. מעבר לכך, חשיבותו של המאמר היא באופן שבו הוא מחבר בין המקרה המסוים לבין שאלות רחבות יותר של אחריות ציבורית, מוסדות, שוויון ויכולת פעולה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
בזמן מלחמה קשה יותר לזהות מידע כוזב ותעמולה
המחקר מראה שמלחמה משנה את התנאים שבהם אנשים שופטים מידע. המשתתפים התבקשו להעריך כותרות אמיתיות וכוזבות, שחלקן עסקו ישירות במלחמה וחלקן בנושאים ניטרליים יותר. הדיוק הכולל היה 70%, אך יכולת ההבחנה הייתה נמוכה יותר בכותרות מלחמתיות. דה-הומניזציה של האויב, חשיבה קונספירטיבית, נכונות לאלימות פוליטית, פעילות ברשתות חברתיות וסקפטיות נקשרו ליכולת הבחנה נמוכה יותר; השכלה ומוטיבציה לזהות מידע כוזב נקשרו לדיוק גבוה יותר.
לקריאת העמוד
כשהשתקה פוליטית הופכת לעמדה מדידה בדעת הקהל
Yariv Tsfati ו-Shira Dvir-Gvirsman מציעים מסגרת למדידת אמונה בחשיבות של השתקה פעילה של אחרים. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא בכך שהוא הופך נטייה אנטי־פלורליסטית לכלי מחקר שאפשר לעקוב אחריו, להשוות אותו ולבחון את קשריו לאמון, זהות פוליטית ותקשורת.
לקריאת העמוד
מודל הדמוקרטיה האתנית והוויכוח על שוויון אזרחי בישראל
המאמר משיב לטענה שמודל הדמוקרטיה האתנית נכשל משום שאין לו מקרים ממשיים. Smooha טוען שיש כמה מקרים, חלקם חלקיים וחלקם היסטוריים, ובהם אסטוניה, לטביה, צפון אירלנד בשנים 1921-1972, מקדוניה בשנים 1991-2001, פולין שבין מלחמות העולם, סלובקיה ומלזיה. הוא מדגיש שהמודל נועד להסביר את היווצרות הדמוקרטיה האתנית, את יציבותה ואת תנאי הצלחתה או כישלונה. ביחס לישראל, המאמר דוחה את סיווגה כדמוקרטיה ליברלית מערבית וטוען שמבנה המדינה כביתו של העם היהודי וכמדינה המזוהה עם הרוב היהודי-ישראלי מציב אותה כדמוקרטיה אתנית מדרגה שנייה.
לקריאת העמוד
גדר ההפרדה כמבחן למדיניות ביטחון ולמחירה הדמוקרטי
Hillel Frisch מציב את גדר ההפרדה כמקרה לבחינת מדיניות ביטחון ולא רק כסמל פוליטי. החומרים שחולצו מן המאמר מצביעים על שימוש בדיון אסטרטגי רחב: גבולות 1967, דוקטרינת הגנה והתקפה, יחסי ביטחון ישראליים, תמיכת רוב הציבור הישראלי בגדר למרות סבל פלסטיני, ונתוני נפגעים ישראלים ופלסטינים. הסיכום הציבורי צריך להציג את המאמר כמבחן אמפירי של אמצעי ביטחוני שנוי במחלוקת, תוך הימנעות מהוספת מסקנות מספריות או נורמטיביות שלא הופיעו בטקסט שחולץ.
לקריאת העמוד
עיתונאים נעשים מותגים אישיים בעידן של קיטוב ופופוליזם
Arnon Kedem ו-Motti Neiger מרחיבים את הדיון בפרסונליזציה פוליטית אל תוך העיתונות. באמצעות ראיונות עם 18 עיתונאים בולטים מישראל, איטליה וארצות הברית וניתוח של 600 ציוצים, המאמר מראה כיצד הפרסונה האישית של העיתונאי נעשית חלק מן המוצר העיתונאי ומן היחסים עם הקהל.
לקריאת העמוד
משברי ממשלה באיטליה ובישראל בזמן מגפת הקורונה
המאמר בוחן את התפתחות משברי הממשלה באיטליה ובישראל בזמן מגפת הקורונה באמצעות שילוב בין גישת מחזור החיים של קואליציות לבין גישת האירועים הקריטיים ליציבות ממשלתית. הניתוח מציע כי קואליציות עודפות יצרו פוטנציאל לקונפליקט בין מפלגות השלטון, וכי פרוץ המגפה הפך את המתחים הללו לבלתי נסבלים עד כדי נפילת ממשלות.
לקריאת העמוד
מיליונרים גלובליים והביקוש לוויזות משקיע בארצות הברית
Yossi Harpaz מנתח מערך נתונים מקורי המשלב נתוני ויזות אמריקאיים עם נתונים על אוכלוסיות מיליונרים בעולם. המאמר מצא שהביקוש לוויזות משקיע גבוה במיוחד בקרב מיליונרים ממדינות עם ערך אזרחות נמוך יותר, שרוב הוויזות בשנים 2010–2019 נרכשו בידי מיליונרים מסין, ושבקשות גדלו כאשר איכות הדמוקרטיה במדינת המוצא הידרדרה.
לקריאת העמוד
אובדן דמוקרטיה בתעשייה קיבוצית שיתופית
המחקר נועד לבחון שינויים בקהילה שיתופית ובתעשייה קיבוצית שלא הופרטה. הוא נערך כמחקר מקרה ושילב ראיונות אתנוגרפיים וניתוח מסמכים. הממצאים מראים שההצלחה הכלכלית אפשרה להנהלה לחזק את סמכותה בלי לשתף מידע, וכך נעשה תהליך קבלת ההחלטות סמכותני והמנגנון הדמוקרטי בקהילה נותר להלכה בלבד.
לקריאת העמוד
חברות שסועות מנהלות קונפליקט באמצעות דפוסים שונים של הסדרה פוליטית
המאמר של Sammy Smooha ו-Theodor Hanf מתמקד באופני הסדרה של קונפליקט בחברות שסועות לעומק. הוא רלוונטי במיוחד לדיון דמוקרטי משום שהוא עוסק בשאלה כיצד מוסדות, הסכמות ויחסי כוח מאפשרים חיים פוליטיים משותפים למרות חלוקות חברתיות עמוקות.
לקריאת העמוד
הסכמי גג משנים את משטר התכנון הישראלי דרך עסקאות בין מדינה לרשויות
המאמר של Sharon Eshel, Oren Yiftachel ו-Talia Margalit בוחן את הסכמי הגג שנחתמו עם 32 רשויות בישראל בין 2013 ל-2019. הוא טוען שההסכמים העבירו את היגיון "עסקאות התכנון" מן העיר אל קנה המידה הלאומי, חיזקו שליטה מדינתית בקרקע ובתכנון לצורך פיתוח דיור פרטי, והחלישו שיקולים דמוקרטיים, מקצועיים וחברתיים בתכנון.
לקריאת העמוד
הסכמה וזכות יציאה אינן תמיד מגינות על שוויון מגדרי בהסדרי התאמה דתית
Tirosh משתמשת במשפט הישראלי כמקרה מבחן כדי להראות כיצד שיח ליברלי על הסכמה וזכות יציאה יכול לנרמל הפרדה ופגיעה בשוויון מגדרי. המאמר טוען שכאשר נורמות מפלות מקבלות אישור ציבורי, ההסכמה נעשית עמומה יותר והיציאה נעשית פחות ממשית.
לקריאת העמוד
איכות מוסדית מתווכת בין דמוקרטיה לבין צמיחה כלכלית
Ben-Malka ו-Hadad מנתחים פאנל מאוזן של 123 מדינות בשנים 2011-2022 באמצעות מודל צמיחה מורחב וניתוח תיווך. הממצא המרכזי הוא שאיכות מוסדית מסבירה 83.3% מן ההשפעה הכוללת של דמוקרטיה על התמ"ג לנפש, לעומת 16.7% לחדשנות.
לקריאת העמוד
אומת ההיי־טק מציבה לדמוקרטיה הישראלית אתגר מוסדי
המאמר מציע לחשוב על ההיי־טק כעל חלק מן הפוליטיקה הישראלית, ולא רק כעל מנוע צמיחה. כאשר חדשנות נעשית מקור מרכזי לזהות לאומית ולמדיניות, עולה השאלה אם המוסדות הדמוקרטיים מצליחים לתווך בין יעילות, שוויון, ייצוג ופיקוח ציבורי.
לקריאת העמוד
פסילת מפלגות בשל תמיכה בטרור בוחנת את גבולות הדמוקרטיה המתגוננת
Navot בוחנת את התיקון האנטי־טרוריסטי בדיני הבחירות בישראל ומשווה אותו גם לחקיקה הספרדית משנת 2002. המאמר מדגיש שהמאבק בטרור בזירה הפוליטית מחייב קווים ברורים, ראיות אמינות ופיקוח שיפוטי כדי שלא להפוך הגנה על הדמוקרטיה לפגיעה בה.
לקריאת העמוד
טלמון ואוקשוט חושפים עמימות בתוך ביקורת על טוטליטריות
המאמר טוען שטלמון ואוקשוט חולקים רכיבים מרכזיים של השקפת עולם אנטי־טוטליטרית, ובהם זיהוי דמיון בין המשטרים הסובייטי והנאצי, אהדה לעולם האנגלי ודחיית אוטופיזם פוליטי. עם זאת, טלמון ראה בטוטליטריות סכנה הטבועה במודרניות עצמה, ואילו אוקשוט ראה בה כוח טפילי של טינה שאינו נושא מסר חיובי עצמאי.
לקריאת העמוד
אידיאולוגיות תכנון בישראל מעצבות את גבולות השתתפות הציבור
Gertel ו־Law-Yone טוענים שמחקרי השתתפות בתכנון נוטים להתעלם מן התפקיד של אידיאולוגיה בפרקטיקה מקצועית. דרך המקרה הישראלי, הם מראים כיצד דפוסי פיתוח פוליטיים וחברתיים משפיעים על השתתפות הציבור ועל תחושת האחריות של המתכנן.
לקריאת העמוד
שלטון חוק ברשות הפלסטינית מוצג כתנאי לדמוקרטיה ולדו־קיום
Frisch ו־Hofnung מעריכים שלוש תזות להסבר חולשת שלטון החוק ברשות הפלסטינית: התערבות חיצונית, מבנה פנימי ותרבות פוליטית. הממצא המרכזי הוא שמרדף אחר כוח הוביל לריכוז סמכות בידי הרשות המבצעת, למרות ניסיונות של פוליטיקאים וחברה אזרחית למנוע זאת.
לקריאת העמוד
זכויות לא־אזרחים תלויות באופן שבו הציבור מפרש איום ושייכות לאומית
Raijman, Davidov, Schmidt ו־Hochman משתמשים במודול הזהות הלאומית של ISSP משנת 2003 כדי להשוות בין מדינות בעלות משטרי אזרחות והגירה שונים. המחקר מראה שהיחס לזכויות מהגרים אינו נגזר בפשטות ממודל לאומי ליברלי או אתנו־לאומי, אלא מתווך דרך תפיסות איום וצורות שונות של הזדהות לאומית.
לקריאת העמוד
דיוני התנגדויות בתכנון חושפים דמוקרטיה תכנונית מרובדת
Margalit ו־Kemp מנתחות כיצד ועדות תכנון משיבות למתנגדים מקצועיים, יזמיים ואזרחיים, וכיצד ההצדקות משתנות לאורך פערים חברתיים־מרחביים. הממצא המרכזי הוא שילוב של הטיה חיובית כלפי חזקים, הטיה שלילית כלפי חלשים ותשובות ניטרליות יותר לאמצע, היוצרות מופע של הכללה בלי שוויון ממשי.
לקריאת העמוד
תיאולוגיה פוליטית של ציונות מציבה את הריבונות בתוך ביקורת המודרניות
Zreik מנתח את הציונות כמקרה שמחייב לבחון יחד דת, חילון, לאומיות, קולוניאליזם וליברליזם. המאמר טוען כי ביקורת על הציונות אינה יכולה להיפרד בקלות מביקורת על הקטגוריות והפרקטיקות של אירופה המודרנית שבתוכן הציונות עוצבה.
לקריאת העמוד
מהגרי FSU נוצרים חושפים את גבולות השייכות האזרחית בישראל
Raijman ו־Pinsky מנתחות את חוויותיהם של מהגרים נוצרים מחבר המדינות לשעבר בישראל. המחקר מצא כי דת נעשית סמן מרכזי של זהות ושייכות, וכי מוצא לאומי משותף אינו מבטיח סולידריות או יחסים חברתיים קרובים בין מהגרים.
לקריאת העמוד
רפורמות ממשל מקומי מתקבלות אחרת בצפון ובדרום אירופה
Razin ו־Hazan מנתחים עמדות של חברי מועצות מקומיות כלפי סדר יום של רפורמות בשלטון המקומי. המאמר חשוב משום שהוא מזכיר שדמוקרטיה מקומית אינה מיובאת כמודל אחיד; היא תלויה באמון, במסורת מנהלית ובאופן שבו נבחרים מקומיים מבינים השתתפות וביזור.
לקריאת העמוד
עירוניות אפורה מחייבת לחשוב מחדש על אזרחות מטרופולינית
Yiftachel משתמש בדוגמאות מישראל/פלסטין כדי לבקר את השיח על אזרחות עירונית וזכות לעיר. הטענה המרכזית היא שאי־פורמליות ו״מרחבים אפורים״ יוצרים אזרחות עירונית מתגוננת, ולכן מאבק דמוקרטי צריך לחשוב במונחים מטרופוליניים ושוויוניים יותר.
לקריאת העמוד
הכיבוש ומלחמות עזה מתוארים כאיום מתמשך על הליברליות בישראל
Mautner מנתח את הקשר בין השליטה בשטחים לבין שחיקה בליברליות הישראלית. לטענתו, הכיבוש מייצר מחאה וביקורת נגד הממשלה וצה״ל, ותגובות ממשלתיות ופעילות של ארגוני ימין אזרחיים כלפי ביקורת זו מערערות או מאיימות על מרכיבים ליברליים של המשטר.
לקריאת העמוד
תיקונים חוקתיים נבחנים כמבחן לעמידות דמוקרטית
Sofińska ו־Friedberg מנתחות כיצד מנגנוני תיקון חוקתי מאזנים בין גמישות פוליטית לבין יציבות חוקתית. ההשוואה מראה שתיקון חוקתי יכול לחזק לגיטימציה ודיון ציבורי, אך כאשר הוא נעשה בחיפזון או בלי תמיכה אזרחית הוא עלול לערער יציבות ולפגוע בלגיטימיות של החוקה.
לקריאת העמוד
מחמוד מוחמד טהה מציע רפורמה דתית סביב חירות ושוויון
Hatina מציג את טהה כהוגה של נאורות ערבית שחילק בחדות בין האסלאם המכאי, המזוהה אצלו עם ערכים אוניברסליים, לבין האסלאם המדיני, המזוהה עם כפייה וניצול. המאמר קושר את פירוק הקדושה אצל טהה גם לביקורת על הזיכרון הערבי סביב הסכסוך הערבי־ישראלי ולקריאה לפיוס עם המדינה היהודית.
לקריאת העמוד
השכלה גבוהה לחרדים בוחנת את גבולות הסובלנות הליברלית
המאמר מנתח את הוויכוח הציבורי והמשפטי בישראל סביב מסלולים אקדמיים מופרדים מגדרית לחרדים. הוא מציג את תמיכת המועצה להשכלה גבוהה בפתיחת שערי האקדמיה בפני אוכלוסייה שהאקדמיה לא שירתה בעבר, לצד העתירות לבית המשפט העליון והטענה שהפרדה היא אפליה. הטיעון המרכזי קושר בין סובלנות, שילוב, שוויון מגדרי וזכות יציאה שמותנית בהשכלה מספקת.
לקריאת העמוד
גאוגרפיה פוליטית של שליטה מעמיקה מציבה את זכויות האדם במרכז הדיון
המאמר בוחן את המשטר בישראל/פלסטין כמשטר מרחבי אחד שבו מסגרות משפטיות ופוליטיות שונות מייצרות היררכיה בין קבוצות. הניתוח מדגיש קרקע, התיישבות, תנועה ומעמד אזרחי כמרכיבים מרכזיים בהבנת דמוקרטיה ושוויון.
לקריאת העמוד
מחאת 2023 בישראל מדגישה את העיר כזירה של אוטונומיה דמוקרטית
Avni מתבוננת במחאת 2023 בישראל דרך עדשה של אוטונומיה עירונית. אף שהמחאה הארצית אינה ממוסגרת במפורש כמאבק עיר מול מדינה, יש לה ממד עירוני ברור, ובמיוחד בתל אביב-יפו. המאמר מציע שקריאה עירונית של המחאה עוזרת למקם אותה בתוך תהליכים פוליטיים רחבים של קיטוב בין ערים פרוגרסיביות למדינות ריאקציוניות.
לקריאת העמוד
ייצוג נשי של הימין הרדיקלי עלול לנרמל מדיניות שמחלישה דמוקרטיה
המאמר מציע מודל מגדרי לנרמול של נסיגה דמוקרטית. במחקרים בישראל, גרמניה וארצות הברית, עם N = 7203, נמצא שמדיניות הנתפסת כשמרנית או ימנית יותר נתפסת גם כבעלת דימוי גברי יותר, הן ביחס לתומכיה והן ביחס למפלגות המקדמות אותה. בניסויים נמצא שמגדר הפוליטיקאי משפיע על קבלה ציבורית של מדיניות, פוליטיקאים ומפלגות שוחקי דמוקרטיה, במיוחד בקרב נשים ובוחרי שמאל.
לקריאת העמוד
משברים בישראל דוחפים את השלטון המקומי אל עבר אזוריות חדשה
המאמר מציב את ישראל בתוך מסגרת תאורטית של אזוריות חדשה, המדגישה סובסידיאריות, ממשל רב-מפלסי וחוסן קהילתי. הוא טוען שמשברים, ובכללם מלחמת 7 באוקטובר 2023, האיצו את הצורך בביזור ובשיתוף פעולה אזורי לנוכח כשלים של ממשל ריכוזי. הרפורמות המרכזיות שמזוהות בו הן חוק יסוד לשלטון מקומי ואזורי, מיסוד מבני ממשל אזוריים וחיזוק ההון האנושי ברשויות.
לקריאת העמוד
הרשת הפוליטית בטוויטר הגבירה וריכזה רעיונות פופוליסטיים בישראל
Tzelgov ו-Wilson מצאו עלייה עקבית בתדירות ובריכוז של רעיונות פופוליסטיים בטוויטר הפוליטי הישראלי, במיוחד בקרב מחוקקים ממפלגות דתיות-לאומיות, ושיא בהתפתחות השיח בשנת 2022.
לקריאת העמוד
פופוליזם ימני יכול להיות אידאולוגיה מלאה ולא רק סגנון שלטוני
המאמר חולק על התפיסה שפופוליזם הוא אידאולוגיה דקה בלבד, ומציג את הפופוליזם הימני בישראל כתפיסה מגובשת שמבקשת לשנות את כללי המשחק הדמוקרטיים.
לקריאת העמוד
הנסיגה הדמוקרטית בישראל תחת נתניהו הייתה ממשית אך מוגבלת מוסדית
Oren ו-Waxman מנתחים את שנות נתניהו השנייה, מ-2009 עד 2021, דרך מסגרת של נסיגה דמוקרטית ואי-ליברליזם. ישראל דמתה בחלק מן הרטוריקה והטקטיקות להונגריה ולטורקיה, אך התוצאה הייתה מוגבלת יותר. ההסבר שהם מדגישים קשור לאופי הקיטוב בישראל, למבנה הפרלמנטרי ולמערכת הבחירות.
לקריאת העמוד
מדעני מדינה יכולים להיות שומרי סף במשבר דמוקרטי
Lerner, Akirav, Lavi, Shomer ו־Talshir מנתחות את פעילות הפורום Political Scientists for Israeli Democracy, שפעל לצד האגודה הישראלית למדע המדינה. המאמר מתאר כיצד הפורום ניטר חקיקה אנטי־דמוקרטית, יזם כנסים, חיבר ניירות מדיניות וחומרי הסברה, השתתף בדיוני ועדות בכנסת ותיאם פעילות של חוקרים יחידים. המקרה הישראלי מוצג על רקע יוזמות שנועדו להגביל את כוחו של בית המשפט העליון ולהגדיל שליטה פוליטית במינוי שופטים ויועצים משפטיים, במדינה שבה כוח שלטוני כבר מרוכז מאוד.
לקריאת העמוד
שנת 2024 בישראל שילבה מלחמה, מחאה ומבחני משילות
Harsgor ו־Zur מציגים את 2024 כשנה ללא בחירות פרלמנטריות, אך עם מלחמה מתמשכת בעזה, מחאות להפסקת אש ולהשבת חטופים, עימות חריף עם חיזבאללה, תקיפות חות׳יות ועימותים ישירים ראשונים עם איראן. הנתונים הכלכליים כוללים צמיחת תוצר של 0.9 אחוז, אינפלציה של 3.2 אחוז והורדות דירוג אשראי. במישור המוסדי, המאמר מדגיש פסיקה תקדימית של בית המשפט העליון שקבעה כי קיימת ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד.
לקריאת העמוד
חרדה דמוגרפית יכולה להפוך לשפת ביטחון עמוקה
Abulof טוען שתיאוריית הסקיוריטיזציה הקלאסית, המדגישה הבניה של ביטחון כפעולת דיבור, אינה מספקת כאשר חברה חיה בתוך אי־ודאות קיומית עמוקה ומתמשכת. הוא מציע את המושג סקיוריטיזציה עמוקה כדי לתאר שיח ציבורי נרחב שמציג איומים כסבירים, מתמשכים ומסכנים את עצם קיום האומה או המדינה. המקרה הישראלי משמש לבחינת סקיוריטיזציה של דמוגרפיה והקשר שלה לגאוגרפיה ולדמוקרטיה בשיח ובפרקטיקה הישראליים־יהודיים.
לקריאת העמוד
סיפורי גבול לאומיים קשורים לתמיכה בימין פופוליסטי רדיקלי
Oshri, Amsalem ו־Shenhav משתמשים בסקרי בחירות ייצוגיים מקוריים בדנמרק, הולנד, בריטניה וארצות הברית כדי לבחון כיצד תפיסות שונות של האומה קשורות להצבעה. המאמר מוצא שבוחרים המאמצים סיפור גבול לאומי נוטים יותר להצביע למפלגות ימין פופוליסטי רדיקלי, ושסיפורי המצביעים למפלגות אלה שונים מסיפורי תומכי המפלגות המרכזיות. ההשפעה בולטת במיוחד בקרב קבוצות מוחלשות כמו בעלי השכלה נמוכה, עניים ותושבי אזורים כפריים או פריפריאליים.
לקריאת העמוד
קיטוב נעשה מסוכן כשהיריב נתפס כאיום מוסרי
Goldner ו־Ben‐Nun Bloom מציעות סינתזה תיאורטית באמצעות גרפיקה סיסטמית. המאמר מחבר בין מחקר על נכונות אמריקנים להעדיף מטרות מפלגתיות על פני עקרונות דמוקרטיים לבין מחקר על ניתוק מוסרי, טינה וטריוויאליזציה כדרכי התמודדות עם החלטות מאיימות מוסרית. הטענה המרכזית היא שמוסר ממלא תפקיד כפול בקיטוב: הוא מסייע ליצירת עוינות מפלגתית וגם מזין את התמשכותה והחרפתה.
לקריאת העמוד
האם דמוקרטיה מקדמת צמיחה, או שצמיחה מקדמת דמוקרטיה?
המחקר משתמש בנתוני סדרות זמן, מבחני קו־אינטגרציה, אומדני אלסטיות ארוכי טווח וניתוח סיבתיות גריינג׳ר. הוא בודק את ציוני הדמוקרטיה של Freedom House ומבצע בדיקת רגישות עם מדד תחרותיות אלקטורלית. המסקנה המרכזית היא שאין תשובה אוניברסלית אחת: בחלק מן המדינות נמצאת תמיכה בהשערת ליפסט, שלפיה צמיחה כלכלית מקדמת דמוקרטיה; בחלק נמצאת תמיכה בכך שדמוקרטיה מקדמת הכנסה; ובמקרים מסוימים נמצאת השפעה שלילית של דמוקרטיה על הכנסה. המאמר בוחן את הקשר הדו־כיווני בין דמוקרטיה לצמיחה כלכלית ב-30 מדינות באפריקה שמדרום לסהרה. הוא אינו עוסק בישראל, אלא בשאלה השוואתית רחבה: האם דמוקרטיה גורמת לצמיחה, האם צמיחה גורמת לדמוקרטיה, או שהקשר משתנה בין מדינות. המאמר מוצא שקשר דמוקרטיה-צמיחה באפריקה שמדרום לסהרה הוא הטרוגני ותלוי מדינה ומדד. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
חירות כלכלית, דמוקרטיה וצמיחה
המאמר משתמש במדדי החירות הכלכלית של Gwartney-Lawson-Block כדי לבדוק אם צמיחה מוסברת רק באמצעות ההבחנה בין משטרים דמוקרטיים ולא־דמוקרטיים. הממצאים מראים שחירות כלכלית תורמת לצמיחה בלי תלות באופי המשטר, בעוד השפעת הדמוקרטיה על הצמיחה אינה חד־משמעית ועשויה לפעול בעקיפין דרך השקעה.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה וצמיחה: מה מלמדת מטא־אנליזה רחבה
המאמר מסכם 188 מחקרים ויותר מאלפיים רגרסיות על השפעת הדמוקרטיה על צמיחה כלכלית. לאחר התחשבות בהטיית פרסום ובתלות בין אומדנים, נמצא אפקט ישיר חיובי של דמוקרטיה על צמיחה, נוסף על ערוצים עקיפים כמו הון אנושי, יציבות פוליטית וחירות כלכלית. מבחינה דמוקרטית, זהו מאמר שמחזק קריאה מוסדית: דמוקרטיה אינה רק ערך נורמטיבי אלא גם מערכת כללים שיכולה להשפיע על תמריצים, אמון והשקעה.
לקריאת העמוד
משברים, שחיתות ומוסדות: מתי איכות מוסדית בולמת הידרדרות?
המאמר משתמש בנתוני V-Dem עבור יותר מ־130 מדינות לאורך התקופה 1800-2020 כדי לבדוק את הקשר בין משברים, איכות מוסדית ושחיתות. מוסדות חזקים יכולים להגביל שחיתות במצבים מסוימים כמו אלימות פוליטית ואזרחית או האטה כלכלית, אך ההשפעה נחלשת או נעלמת בסוגי משבר אחרים כמו התמוטטות דמוקרטית, הפיכות, מלחמות ומשברי מטבע, אינפלציה או חוב. מבחינה דמוקרטית, המאמר מזכיר שמוסדות אינם קישוט של שגרה; הם קו ההגנה כאשר פחד, לחץ וכסף ציבורי מרוכזים בידי בעלי כוח.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה וצמיחה
המאמר מנתח פאנל של כ-100 מדינות בשנים 1960-1990 ובוחן את שיעורי הצמיחה של התמ"ג הריאלי לנפש בשלוש תקופות. הממצא המרכזי המובא בנתונים הוא שלאחר שליטה במשתנים מרכזיים, ההשפעה הכוללת של דמוקרטיה על צמיחה חלשה ושלילית, בעוד ששלטון החוק קשור חיובית לצמיחה.
לקריאת העמוד
האם צמיחה כלכלית זקוקה לשלטון חוק, למוסדות דמוקרטיים, או לשניהם?
המאמר בוחן את הקשר בין איכות מוסדית לצמיחה כלכלית, ומפריד בין שני מרכיבים שלעתים נבלעים יחד: שמירה על שלטון החוק וקיומם של מוסדות דמוקרטיים. נקודת המוצא היא שהספרות האמפירית נטתה לייחס חשיבות ברורה לשלטון החוק, אך פחות לדמוקרטיה עצמה. בוטקייביץ' ויאניקאיה טוענים שהמסקנה הזו אינה יציבה: כאשר משתמשים במדגם זהה של מדינות וכאשר משנים את שיטת האמידה, מתברר שגם מוסדות דמוקרטיים עשויים להיות קשורים לביצועי צמיחה טובים יותר. המאמר אינו עוסק בישראל ואינו מאמר משפט חוקתי במובן הצר, אלא מחקר השוואתי בכלכלה מוסדית. תרומתו לאתר היא בהצגת שאלה מדויקת יותר על דמוקרטיה: לא רק האם מוסדות דמוקרטיים רצויים מבחינה נורמטיבית, אלא האם ובאיזה תנאים הם משתלבים עם שלטון חוק ביצירת סביבה כלכלית יציבה, חדשנית וצומחת. בניסוח רחב יותר, חשיבות המאמר היא בכך שהוא מפרק את המושג ״מוסדות טובים״ לשאלות נפרדות. שלטון חוק עשוי להגן על קניין, חוזים וציפיות עסקיות, ואילו מוסדות דמוקרטיים עשויים להוסיף אחריותיות, יציבות פוליטית ויכולת תיקון ציבורית. ההבחנה הזו מונעת סיכום שטחי שלפיו כל מוסד דמוקרטי פועל באותו אופן, ומאפשרת להבין מדוע צמיחה כלכלית תלויה גם באיכות כללי המשחק וגם בדרך שבה הציבור יכול לפקח עליהם.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה כגורם לצמיחה כלכלית
המאמר מתמודד עם שאלה מרכזית בכלכלה פוליטית: האם דמוקרטיה עצמה מייצרת צמיחה, או שמדינות עשירות יותר פשוט נעשות דמוקרטיות יותר. המחברים משתמשים בנתוני מדינות לאורך זמן ובכמה אסטרטגיות אמפיריות כדי להשוות מסלולי צמיחה לפני ואחרי דמוקרטיזציה. הם מוצאים כי מעבר לדמוקרטיה קשור לעלייה משמעותית בתוצר לנפש בטווח הארוך, ומציעים מנגנונים אפשריים: יותר השקעה, יותר חינוך, יותר הכנסות ציבוריות ושירותים ציבוריים, וכן פחות אי־שקט חברתי. התרומה של המאמר היא בכך שהוא מחזיר את הדמוקרטיה לדיון כלכלי לא רק כערך פוליטי, אלא כמוסד שיכול לשנות תמריצים, מדיניות ויכולת מדינתית. אסמוגלו, נאידו, רסטרפו ורובינסון בוחנים אם מעבר לדמוקרטיה גורם לצמיחה כלכלית, ולא רק מתרחש במדינות שכבר נמצאות במסלול צמיחה. באמצעות נתוני פאנל רחבים ושיטות לזיהוי סיבתי הם טוענים שדמוקרטיזציה מעלה את התוצר לנפש בטווח הארוך. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מהו הפופוליזם הלאומני החדש?
המאמר בוחן פופוליזם לאומני חדש כדפוס רטורי אנטי־ליברלי, רובני, מפלג ולעיתים משיחי, המופץ גם במדיה דיגיטלית. באמצעות ניתוח איכותני ותמטי של שיח מנהיגים במחנה הלאומי בישראל בזמן מלחמת חרבות ברזל/עזה, הוא טוען כי השיח בתקופת המלחמה חרג ממסורת של סולידריות דמוקרטית בזמן חירום. במקום זאת, הוא זיהה רטוריקה מפלגת, דה־לגיטימציה של יריבים, החלשת אמון במוסדות, יעדי מלחמה משיחיים או בלתי־מציאותיים, וחזון לאומי המדגיש ישראל יהודית ומשיחית באופן שמאתגר את הדמוקרטיה הישראלית.
לקריאת העמוד
פעילות חברתית נגד הדתה בחינוך הממלכתי בישראל
German Ben-Hayun ו-Berkovich ערכו מחקר איכותני המבוסס על ראיונות עומק עם פעילים חברתיים בין נובמבר 2022 למרץ 2023. המחקר מצא מסגור אבחוני של דה-חילון כמניפולטיבי ולא אתי, מסגור פתרונות המבוסס על זכויות וחלופות חינוכיות, ושימוש בארגון קהילתי ובתקשורת בעיקר בזירה המקומית.
לקריאת העמוד
איך הטרמת דת משפיעה על תמיכה בדמוקרטיה?
המחקר משתמש בהטרמה ניסויית כדי לבדוק האם אזכור או הפעלה של תכנים דתיים משפיעים על תמיכה בדמוקרטיה. במקום להתייחס לדת כמשתנה זהות קבוע בלבד, הוא בוחן כיצד היבטים שונים של דתיות יכולים להיות מופעלים בהקשר מסוים ולשנות זמנית שיפוט פוליטי. ההבחנה בין אמונה דתית לבין התנהגות חברתית דתית חשובה משום שהיא מאפשרת לראות שדת אינה פועלת בכיוון אחד בלבד; משמעותה הפוליטית תלויה באילו רכיבים שלה מודגשים. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל הטרמת דת ותמיכה בדמוקרטיה כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך ניסוי הבוחן אמונה דתית והתנהגות חברתית דתית. בסיס הדיון הוא הטרמה ניסויית ומדידת תמיכה בדמוקרטיה, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין דת כזהות קבועה מול רכיבים דתיים שמופעלים בהקשר מסוים; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת הבחנה בין אמונה דתית לבין התנהגות חברתית דתית, ומתוך כך בהבהרת הבנת הקשר בין דת ודמוקרטיה בלי להניח השפעה אחת וקבועה.
לקריאת העמוד
איך נערות ציוניות-דתיות מבינות דמוקרטיה?
המאמר מציע מבט עדין על חינוך דמוקרטי בחברה דתית-לאומית. הוא אינו שואל רק אם נערות ציוניות-דתיות תומכות בדמוקרטיה, אלא כיצד הן ממלאות את המושג בתוכן: מהו שוויון כאשר הקהילה נתפסת כמרחב מוסרי? מהי זכות פרט כאשר המסורת והקולקטיב היהודי-ציוני הם מקורות סמכות? ומה קורה למושגים כמו רוב, מיעוט וסובלנות כאשר הם נלמדים בתוך חברה ישראלית פוסט-חילונית. על בסיס מחקר איכותני בקרב ארבעים משתתפות, המאמר מראה שדמוקרטיה נתפסת כבעלת ערך, אך לא תמיד כפרויקט ליברלי-אינדיבידואליסטי. היא מתורגמת לשפה של אחריות לקהילה, נאמנות למסורת, מחויבות לעם וגבולות מוסריים שמגיעים מן החינוך הדתי. לכן התרומה המרכזית של המאמר היא בהצגת דמוקרטיה לא כעיקרון מופשט, אלא כתרבות אזרחית שנלמדת דרך מוסדות חינוך, זהות מגדרית ושייכות לאומית. הקריאה הזו חשובה במיוחד בישראל, שבה חינוך אזרחי מתקיים בתוך מרחבים חברתיים נבדלים מאוד זה מזה. המאמר אינו מציע להוציא את הדת מן הדיון בדמוקרטיה, אלא להבין כיצד דת ולאומיות נעשות חלק מן האופן שבו תלמידות מפרשות זכויות, סמכות והשתתפות.
לקריאת העמוד
משטרי צדק דמוקרטיים בקואופרטיבי מוניות בישראל
המאמר מציג את קואופרטיבי המוניות בישראל כמקרה מבחן למשטרי צדק דמוקרטיים בארגוני עבודה. קואופרטיב מבטיח לכאורה שליטה שווה יותר של העובדים, אך בפועל נדרשים כללים שמסדירים קבלה, זכויות, חובות, חלוקת הכנסות, סנקציות והשתתפות בהחלטות. המחקר מראה שדמוקרטיה במקום עבודה אינה מצב טבעי שנובע מעצם השם קואופרטיב; היא תלויה בפרוצדורות, תרבות ארגונית, שקיפות ונכונות של חברים לקבל הכרעות משותפות. בכך המאמר מחבר בין צדק ארגוני לבין דמוקרטיה יומיומית במרחב העבודה. המאמר בוחן קואופרטיבים של מוניות בישראל כדי להבין כיצד דמוקרטיה ארגונית פועלת במקום עבודה. הוא מתמקד בכללים, השתתפות, חלוקת משאבים ויישוב סכסוכים, ומראה שצדק דמוקרטי בארגון תלוי במוסדות פנימיים ולא רק בבעלות משותפת. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל. לכן כדאי לקרוא אותו כמקור שמחדד לא רק עמדה נורמטיבית, אלא גם את הדרך שבה מושגים כמו שוויון, זכויות, ייצוג, סמכות ואחריות ציבורית מקבלים צורה מוסדית קונקרטית.
לקריאת העמוד
מיעוטים, דמוקרטיה ומדיניות שיטור
המאמר מציג את השיטור כלפי מיעוטים בדמוקרטיה כבעיה פוליטית ולא רק מקצועית. כאשר קהילה חווה את המשטרה כזרוע של רוב חשדן או מפלה, שיתוף פעולה עם רשויות אכיפה נעשה קשה יותר. דרך המקרה של האזרחים הערבים בישראל, המאמר בוחן כיצד רפורמות, ייצוג, נגישות ושיח של שותפות עשויים לצמצם ניכור, אך גם כיצד היסטוריה של אי־אמון ותפיסה ביטחונית של המיעוט מגבילות את השינוי. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל מיעוטים, דמוקרטיה ומדיניות שיטור כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך היחסים בין המשטרה לבין המיעוט הערבי בישראל. בסיס הדיון הוא אמון, לגיטימיות, שיתוף פעולה ורפורמות שיטור, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין ניכור היסטורי לבין ניסיון לייצר שותפות אזרחית; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת שיטור מיעוטים כבעיה של אזרחות ולא רק אכיפה, ומתוך כך בהבהרת יכולת המדינה להפעיל חוק בלי להעמיק תחושת הדרה.
לקריאת העמוד
מה אפשר ללמוד מיחסי האיחוד האירופי וישראל?
גורדון ופרדו מנתחים את מדיניות האיחוד האירופי כלפי הסכסוך הישראלי־פלסטיני כמבחן לטענת “אירופה ככוח נורמטיבי”. המאמר טוען שהמקרה הישראלי אינו מראה הפצה אפקטיבית של נורמות מאירופה לישראל, ואף חושף שבתוך האיחוד עצמו העמדה הפוליטית הנורמטיבית אינה מחלחלת למדיניות הכלכלית. הלקח לפעילי דמוקרטיה בתוניסיה, מצרים וסוריה הוא שתמיכה הצהרתית אירופית אינה מבטיחה שמדינות האיחוד יעדיפו דמוקרטיזציה וזכויות אדם על פני אינטרסי סחר.
לקריאת העמוד
קיטוב, נאו־לאומיות מדירה והעיר
המאמר מציע מסגרת של גאוגרפיה פוליטית עירונית להבנת עליית הנאו־לאומיות המדירה. הוא מתאר מתחים מבניים חדשים בין מטרופולינים לבין מדינות לאום, ובוחן כיצד ערים המזוהות עם הגירה, פתיחות, מקלט לפליטים וסובלנות נעשות יעד למאבק מצד תנועות ומנהיגים נאו־לאומיים. לצד הקיטוב בין העיר למדינה, המאמר מדגיש גם קיטוב פנימי בתוך העיר: מחסור בדיור, הטרדה משטרתית ושירותים חסרים מעודדים תנועות חברתיות עירוניות, אך גם מעמיקים שברים של מעמד, זהות ודור.
לקריאת העמוד
מגמות ומגבלות של דמוקרטיה חלקית באמריקה הלטינית
המאמר בוחן את אמריקה הלטינית לאחר גל הדמוקרטיזציה, אך מסרב להסתפק בשאלה האם נערכות בחירות חופשיות. שניידר ורוניגר מתמקדים בדמוקרטיה חלקית: משטרים שבהם קיימים מוסדות דמוקרטיים, בחירות וחירויות מסוימות, אך איכות הדמוקרטיה מוגבלת על ידי תרבויות פוליטיות ישנות, אי-שוויון, חולשת מוסדות, שווקים מופרטים וחסמים להשתתפות אזרחית. המאמר מנתח את הקשר בין דמוקרטיזציה לבין מדיניות שוק חופשי בשני העשורים שקדמו לכתיבתו. הוא שואל האם דרכי אספקת שירותים ציבוריים, רפורמות חוקתיות ומבנים מנהליים חדשים מעמיקים דמוקרטיה או דווקא מייצרים צורות חדשות של הדרה. אחת התרומות החשובות היא המעבר ממודל אידיאלי של דמוקרטיה אל פרקטיקה ממשית: איך אזרחים משתתפים, איך נוצרים מרחבים ציבוריים, ומה קורה כאשר מוסדות פורמליים מתקיימים לצד קליינטליזם פוליטי, שחיתות, פערים חברתיים וחולשת שלטון החוק. למרות שאינו עוסק בישראל, המאמר רלוונטי לאתר משום שהוא מספק שפה השוואתית להבנת דמוקרטיות שאינן אוטוריטריות לגמרי אך גם אינן ליברליות ומלאות.
לקריאת העמוד
האם סעיפי דת בחוקות מנבאים אפליה כלפי מיעוטים דתיים?
המחקר משתמש בנתוני RAS ו-RAS-Constitutions כדי לבדוק 154 סוגי סעיפי דת ב-176 חוקות בשנים 1990-2022. הממצא המרכזי הוא שסעיפים על דת רשמית, הפרדת דת ומדינה וחופש דת אינם מנבאים באופן מובהק אפליה ממשלתית נגד מיעוטים דתיים. מתוך 154 סוגי סעיפים, 152 אינם מנבאים אפליה כזו; החריגים הם סעיפים האוסרים דברי שטנה דתיים וסעיפים המגינים על הזכות לא להיות דתי, שהמחקר קושר לרמות אפליה גבוהות יותר ומפרש כביטוי אפשרי לחילוניות אנטי-דתית.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה ישראלית והיסטוריה יהודית
המאמר של איירה שרקנסקי בוחן את הדמוקרטיה הישראלית דרך ההיסטוריה היהודית ולא רק דרך מודלים מערביים של משטר. הוא שואל כיצד מסורות של קהילה, גלות, ויכוח פרשני, הישרדות וחשדנות כלפי שלטון עיצבו את התרבות הפוליטית בישראל. הדמוקרטיה הישראלית מוצגת כמערכת מודרנית עם בחירות, מפלגות, בתי משפט ומנהל ציבורי, אך גם כמערכת שנושאת מטען היסטורי יהודי: ריבוי קולות, מחלוקת פנימית, זיכרון רדיפה, מרכזיות קהילה ויחס מורכב לסמכות. המאמר אינו אומר שההיסטוריה היהודית מסבירה הכול, אלא שהיא מספקת רקע להבנת עמידותה וייחודה של הדמוקרטיה הישראלית. תרומתו היא בהצגת ישראל כמשטר שבו מוסדות מודרניים פועלים בתוך תרבות פוליטית בעלת שורשים היסטוריים עמוקים. המאמר גם מציע הסבר לעמידות המיוחדת של הפוליטיקה הישראלית מול מחלוקות חריפות. מסורות יהודיות של ויכוח, קהילה ופרשנות יכולות להזין פלורליזם ומחלוקת דמוקרטית, אך גם להקשות על הכרעה סופית ועל הסכמה חוקתית רחבה. לכן ההיסטוריה היהודית אינה רק רקע תרבותי, אלא משאב שמסביר גם חוזק וגם מתחים בתוך הדמוקרטיה הישראלית.
לקריאת העמוד
חוקי מפלגות במשטרים דמוקרטיים
המאמר מציג את חוקי המפלגות כתחום שבו דמוקרטיה מסדירה את עצמה. מפלגות הן תנאי לתחרות פוליטית, אך הן גם יכולות לאיים על הגינות הבחירות, על שקיפות ועל הסדר החוקתי. לכן מדינות דמוקרטיות מאמצות הסדרים שונים: חלקם מאפשרים פעילות רחבה כמעט ללא התערבות, וחלקם דורשים רישום, כללי מימון, הליכים פנימיים ואפשרות לפסול מפלגות אנטי־דמוקרטיות. התרומה היא בהצגת דיני מפלגות לא כפרט טכני של בחירות, אלא כמנגנון שקובע מי רשאי להתחרות על כוח ובאילו תנאים. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל חוקי מפלגות במשטרים דמוקרטיים כאל כותרת כללית, אלא מציב אותם בתוך הסדרת מפלגות, תחרות בחירות והגנה על המשטר. בסיס הדיון הוא רישום, מימון, דמוקרטיה פנימית, שקיפות ופסילת מפלגות, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין חופש התאגדות פוליטי לבין הצורך להגן על תחרות הוגנת ועל הדמוקרטיה; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת דמוקרטיה המסדירה את הארגונים שמאפשרים אותה, ומתוך כך בהבהרת מי רשאי להתחרות על כוח ובאילו תנאים.
לקריאת העמוד
חמישים שנה אחר כך: גבולות הדמוקרטיה הליברלית בישראל
המאמר עוסק בחוסן דמוקרטי וכללי משחק פוליטיים, וממקם את הדיון בתוך שאלות של מוסדות, שלטון החוק, אחריותיות ואמון ציבורי.
לקריאת העמוד
מגמות ניאו־ליברליות גלוקליות בחינוך הישראלי: מקרה ההדתה
המאמר מנתח את החינוך הישראלי דרך מושג ה״גלוקליות״: מפגש בין מגמות גלובליות של ניאו־ליברליזם לבין תנאים פוליטיים ותרבותיים מקומיים. סבאג מתחילה מן הממלכתיות, מנגנון שבחינוך הישראלי נועד לקדם מטרות של מדינת הלאום ולהבטיח שוויון הזדמנויות. לפי התקציר, בשלושת העשורים האחרונים מגמות ניאו־ליברליות כרסמו במערכת הממלכתית ויצרו פלטפורמה מעין־שוקית: לא הפרטה מלאה, אלא מערכת ציבורית שמאמצת תחרות, בחירה, שיווק וכניסת שחקנים פרטיים. בתוך הדינמיקה הזו, המאמר טוען שההדתה בחינוך היהודי אינה מוסברת רק על ידי כוחות שוק. היא שילוב בין סדר יום גלובלי של שוק חופשי לבין נטייה מקומית ניאו־שמרנית שמקודמת דרך מדיניות רשמית. לפי התקציר, תהליך זה מאיים לערער את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית.
לקריאת העמוד
איך מודדים קיטוב פוליטי ברשתות לאורך זמן?
המחקר מנתח כמעט רבע מיליון תרומות שיח מקוונות על מחלוקת פוליטית בישראל במשך 16 חודשים, בשלוש פלטפורמות: פייסבוק, טוויטר ווואטסאפ. הוא מודד קיטוב בשלושה ממדים: עם מי משתמשים מתקשרים, אילו עמדות הם מבטאים, ואילו רגשות ויחס כלפי קבוצות אחרות מופיעים בשיח. הממצא המרכזי הוא שקיטוב דיגיטלי אינו תופעה אחידה: טוויטר התאימה יותר לציפיות של קשרים הומופיליים, החרפת עמדות ועוינות בין-קבוצתית; בוואטסאפ נצפתה ירידה בקיטוב לאורך זמן; ופייסבוק נמצאה כפלטפורמה הפחות הומופילית בשלושת הממדים.
לקריאת העמוד
התפתחות הדמוקרטיה הברזילאית בשיח בחירות
המאמר מנתח 1,191 ציוצים של מועמדים לנשיאות ברזיל בבחירות 2018 ו-2022, ומראה עלייה בשליליות לצד קשר שונה בין נושאי מדיניות לבין אסטרטגיות קמפיין.
לקריאת העמוד
כיצד דת יכולה לחזק דמוקרטיה
המאמר משווה בין פרשנויות של הרב עובדיה יוסף ושל הרב שלמה גורן לסמל "ארץ ישראל" בהקשר של נסיגה משטחים שנכבשו ב־1967. הוא טוען שההבדל המרכזי אינו מידת הדתיות, אלא אופן השימוש בדוקטרינה דתית: מופשט ונוקשה יותר או קונקרטי וגמיש יותר.
לקריאת העמוד
עד כמה ישראל ייחודית כ״דמוקרטיה אתנית״?
המאמר דן במודל שמבקש להסביר כיצד מדינה יכולה לקיים בחירות, זכויות אזרח ומוסדות דמוקרטיים, ובו בזמן להעניק עדיפות מבנית לקבוצה אתנית-לאומית אחת. דרך הוויכוח על ישראל, הוא בוחן אם המושג דמוקרטיה אתנית מאיר מאפיינים ייחודיים של המשטר או מטשטש השוואות למשטרים אחרים שבהם אזרחות ושייכות לאומית אינן חופפות באופן שוויוני. המאמר בוחן את הדיון סביב המושג דמוקרטיה אתנית. האם ישראל היא מקרה חריג בגלל ההיסטוריה, הסכסוך וההגדרה היהודית של המדינה, או דוגמה אחת לתופעה רחבה יותר של דמוקרטיות עם היררכיות אתניות? התרומה של המקור היא בהעברת הדיון מן הכותרת הכללית אל מנגנונים קונקרטיים: מי מגדיר את הבעיה, אילו מוסדות מקבלים סמכות, כיצד קבוצות שונות מושפעות מן ההכרעה, ומה נחשף על היחסים בין כוח, זכויות ולגיטימציה. לכן הקריאה בו חשובה לא רק להבנת המקרה הנדון, אלא גם להבנת הדרך שבה דמוקרטיה פועלת בפועל דרך חקיקה, פסיקה, חינוך, מדיניות ציבורית או פעולה אזרחית. בכך המאמר הופך את הוויכוח על ישראל לוויכוח מושגי רחב יותר: האם ניתן לכנות משטר דמוקרטי כאשר הוא מקיים הליכים תחרותיים אך מעניק עדיפות מבנית לקבוצה לאומית אחת.
לקריאת העמוד
מצבי חירום מתמשכים בצרפת ובישראל
המאמר טוען שמצבי חירום אמורים להיות חריגים, אך בצרפת ובישראל צעדי חירום נגד טרור הוארכו או הוטמעו בחקיקה רגילה באופן שמעורר חשש דמוקרטי.
לקריאת העמוד
רפורמות מבניות בשלטון המקומי ותפיסות דמוקרטיה
המאמר מנתח רפורמות מבניות בשלטון המקומי בישראל לא רק כצעדי יעילות, אלא כצעדים שמשנים את האופן שבו תושבים מעריכים את הרשות שלהם. המחקר משווה בין רפורמות קשות של איחוד ופירוק, שהיו בעיקר מלמעלה למטה, לבין אשכולות ושיתופי פעולה רכים יותר המבוססים על קואליציות וולונטריות. הממצאים מראים שתמיכה ציבורית ברפורמה חשובה במיוחד: תושבים המעורבים באשכולות נוטים יותר לתת אמון ברשות ולחוש שהיא מקשיבה ומגיבה לצורכיהם, ואילו תושבי רשויות שעברו איחוד או פירוק נטו להערכות חיוביות פחות, למעט מי שתמכו מאוד באיחוד.
לקריאת העמוד
האם ישראל באמת הייתה דמוקרטיית חיל־מצב?
המאמר שואל אם ישראל אכן ראויה לתיאור ״דמוקרטיית חיל־מצב״, או שמא הדימוי הזה מחמיץ תהליכים פנימיים של שינוי פוליטי. נקודת המוצא היא מסורת מחקרית שראתה בישראל חברה דמוקרטית הפועלת תחת לחץ ביטחוני חריג, ולכן נטתה להסביר את מוסדותיה ואת תרבותה הפוליטית דרך הסכסוך הישראלי־ערבי והמרכזיות של מערכת הביטחון. שפר מבקש לסבך את התמונה. לפי ציטוטים מחקריים מאוחרים יותר של המאמר, הוא טוען שתהליכי דמוקרטיזציה וליברליזציה בישראל הונעו בעיקר מכוחות פנימיים, ולא הושפעו באופן מכריע מן הסכסוך או מגלי דמוקרטיזציה עולמיים. לכן הערך באתר צריך להציג את המאמר לא כעוד טענה על מיליטריזם ישראלי, אלא כבחינה של גבולות המושג עצמו: מתי הביטחון מסביר את הדמוקרטיה הישראלית, ומתי הוא מסתיר תהליכים חברתיים, מוסדיים ופוליטיים אחרים.
לקריאת העמוד
שיתוף ציבור דיגיטלי, בוטים דמוקרטיים ועתיד קביעת הכללים
המאמר עוסק ב־deliberative e-rulemaking: פלטפורמות התייעצות דיגיטליות שמטרתן לאפשר דיון ציבורי בהצעות מדיניות ורגולציה. פרז טוען שהאתגר המרכזי אינו רק פתיחת ערוץ תגובה, אלא יצירת תהליך שמסייע למקבלי החלטות לזהות חלופות, לשקול שיקולים רלוונטיים ולגבש פתרונות אחראיים מבחינה אפיסטמית. המאמר מבקר שני כיוונים קיימים, RegulationRoom של קורנל ומודל של השתתפות רגולטורית בסיוע חישובי, ולאחר מכן דן באופן ביקורתי באפשרות של סוכנים מלאכותיים אוטונומיים במסגרת הדיון על דמוקרטיה מתוגברת.
לקריאת העמוד
גזע, דת ולאום בבחירת מהגרים אחרי פרשת ההדרה הסינית
המאמר מנתח את פרשת ההדרה הסינית משנת 1889 ואת המשך ההכרה השיפוטית בכוח הרחב של המדינה להרחיק זרים, גם בפסקי דין מאוחרים יותר. מתוך ההיסטוריה הזו הוא בוחן את דיני ההגירה בארצות הברית ומראה שתחזיות על היעלמות שיקולי גזע היו מוקדמות מדי: הסיווגים נעשו עקיפים יותר, לעיתים חיוביים יותר ולעיתים מבוססי לאום, אך הם עדיין פורמליים וקבוצתיים. מבחינה נורמטיבית, המאמר מערער על ההבחנה הפשוטה בין קריטריונים אסורים ומותרים, ובוחן את הסוגיה דרך משפט חוקתי, זכויות אדם בינלאומיות ופילוסופיה מוסרית.
לקריאת העמוד
המתחים בדמוקרטיה היהודית והאתגר החוקתי הפלסטיני
המאמר של אורי רם מנתח את האתגר החוקתי שמציבים האזרחים הפלסטינים בישראל להגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית. הוא מתמקד במסמכי החזון ובדרישות לשוויון אזרחי וקולקטיבי, ומראה כי אין מדובר רק בתביעה לשיפור מדיניות אלא בקריאת תיגר על מבנה הריבונות עצמו. הפלסטינים אזרחי ישראל אינם מבקשים רק הכלה טובה יותר בתוך סדר יהודי קיים, אלא הכרה בזהותם הלאומית, בזיכרון ההיסטורי שלהם ובמעמדם כקולקטיב ילידי. בכך הם חושפים את המתח בין אזרחות פורמלית לבין מדינה שמגדירה את עצמה כביטוי של העם היהודי. המאמר ממקם את האתגר בתוך ויכוח רחב על אתנוקרטיה, רב-תרבותיות, דמוקרטיה ליברלית ושאלת החוקה בישראל. תרומתו היא בהצגת הפלסטינים אזרחי ישראל לא כבעיה של שילוב בלבד, אלא כסובייקט פוליטי שמאתגר את גבולות הדמיון החוקתי הישראלי. מעבר לכך, המאמר מבהיר שהאתגר הפלסטיני אינו מגיע מבחוץ בלבד אלא מתוך האזרחות עצמה. הדרישה לשוויון קולקטיבי נולדת מן הפער בין השתתפות אזרחית לבין הדרה מן הסיפור הלאומי הרשמי. לכן היא מאלצת את המשפט החוקתי הישראלי להתמודד עם שאלה שקשה לדחות: האם מדינה יהודית יכולה להכיר במיעוט פלסטיני כשותף מלא לריבונות, או רק כקבוצה הזכאית להגנה פרטנית.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה יהודית במלחמה: עמדות מפלגות יהודיות חילוניות בישראל כלפי שאלת המלחמה
המאמר בוחן את ישראל כדמוקרטיה יהודית שחיה לאורך עשרות שנים בתוך סכסוך ערבי־פלסטיני־ישראלי מתמשך. מטרתו, לפי התקציר, היא להאיר, לנתח ולהסביר את מגוון העמדות שהתקיימו בישראל בין 1949 ל-1988 כלפי שאלת המלחמה. החידוש הוא שימוש במקורות היסטוריים ראשוניים שהובאו לאור לראשונה, כדי לזהות שלוש מערכות עמדות בקרב המפלגות היהודיות החילוניות. כל מערכת עמדות משקפת תפיסה בסיסית אחרת לגבי הפעלת כוח צבאי. הטענה המרכזית היא שבישראל התקיים שסע יסודי ומושרש סביב שאלת המלחמה: לא רק מחלוקת טקטית על מבצע כזה או אחר, אלא דפוס עמוק של ויכוח לגבי התנאים שבהם ישראל צריכה, אם בכלל, להשתמש בכוח נגד מדינות ערב ונגד הפלסטינים. לכן הסיכום צריך להציג את המאמר כניתוח היסטורי־רעיוני של מפלגות ועמדות, ולא כסקירה כללית של מלחמות ישראל.
לקריאת העמוד
בין בירוקרטיה לדמוקרטיה באירופה
המאמר משווה בין מדינות באירופה ושואל כיצד אזרחים תופסים מצוינות ניהולית במינהל הציבורי, ועד כמה תפיסות אלה קשורות לשביעות רצונם משירותים ציבוריים ולאמון שלהם במוסדות השלטון. במקום להפריד בין בירוקרטיה לדמוקרטיה, הוא מציג את איכות השירות והניהול כחלק מן התשתית שמחזיקה לגיטימיות דמוקרטית. אזרחים פוגשים את המדינה לא רק בבחירות או בעימותים אידאולוגיים, אלא גם בשירותים יומיומיים. לכן מינהל שנתפס כמקצועי, הוגן ויעיל יכול לחזק אמון, בעוד מינהל שנתפס כפוליטי, אטום או כושל עלול לפגוע בקשר הבסיסי בין אזרח לממשל. המחקר מחזיר לדמוקרטיה את המפגש היומיומי עם המינהל. כאשר אזרחים חווים שירות ציבורי כמקצועי, הוגן ומנוהל היטב, האמון בממשל אינו נשען רק על נאמנות פוליטית אלא גם על חוויה חוזרת של יכולת ציבורית. כך המאמר מגשר בין שפה ניהולית לשפה דמוקרטית: איכות שירות, הוגנות ויכולת ביצוע אינן עניין טכני בלבד, אלא חלק מן האופן שבו אזרחים מחליטים אם הממשל ראוי לאמון. הקריאה המוצעת כאן נשארת צמודה לממצא המרכזי של בין בירוקרטיה לדמוקרטיה באירופה: המוסדות, הקטגוריות והשפות הציבוריות אינם רק רקע, אלא חלק מן הדרך שבה כוח, שייכות וזכויות מקבלים צורה מעשית.
לקריאת העמוד
זהות יהודית ליברלית וחינוך לישראל
המאמר מתבסס על ראיונות עם עשרים מחנכי ישראל בולטים מארבע מדינות, וטוען שחינוך על ישראל יכול לסייע לתלמידים לפתח זהות יהודית אתית ועבה יותר ממקורות יהודיים.
לקריאת העמוד
מתי הטיה דתית שלטונית בשם הרוב הופכת לבלתי לגיטימית?
המאמר יוצא ממקרים עכשוויים שבהם מדינות דמוקרטיות או בתי משפט הכירו בהטיה לטובת מסורת דתית, ובהם איסור המינרטים בשווייץ, פרשת הצלב בכיתות באיטליה והחלטת בית המשפט העליון בארצות הברית בעניין צלב בליידנסבורג. פרץ מגדיר את הגישה הרובנית־דתית: רוב דתי רשאי לעצב מוסדות דת ומדינה בהתאם למסורתו, כל עוד זכויות מיעוטים ויחידים לא־שומרי מצוות נשמרות. לאחר ההגדרה הוא בוחן את תנאי ההתאמה של הגישה ואת חולשת ההצדקה החיובית שלה: לא מספיק שמדיניות אינה מפרה כלל מוסרי או משפטי, צריך להראות מה התועלת הציבורית שלה.
לקריאת העמוד
סוגי דמוקרטיה וניהול סכסוכים אתניים
המאמר מציע מסגרת השוואתית להבנת הקשר בין דמוקרטיה לבין ניהול סכסוך בחברות אתניות מפוצלות. הוא מבחין בין מודלים דמוקרטיים שונים ובוחן כיצד כל אחד מהם מטפל בשסעים עמוקים: האם באמצעות הכרעת רוב, חלוקת כוח, אוטונומיה, הכרה קבוצתית או מנגנוני שליטה. הניתוח מדגיש שאין צורה אחת של דמוקרטיה שמתאימה לכל חברה מפוצלת; המוסדות עצמם מעצבים את האפשרויות לפשרה, הכללה או הדרה. בכך המאמר מספק כלי להבנת מקרים שבהם בחירות חופשיות לבדן אינן פותרות סכסוכים אתניים ואף עלולות להחריף אותם. באמצעות ההתמקדות במודלים דמוקרטיים לניהול שסעים אתניים — רובנות, קונסוציונליזם ושליטה — המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו.
לקריאת העמוד
אי־נמנעותם של תיקונים חוקתיים והפוטנציאל הדמוקרטי שלהם
המאמר טוען שתיקונים חוקתיים הם מציאות נורמטיבית וחומרית שאי אפשר לנתק מן החוקה, אך תפקידם הדמוקרטי תלוי בשאלה אם הם משקפים שינוי פוליטי שכבר התרחש, ואם הם מעניקים לציבור תפקיד לגיטימציוני ממשי ולא סמלי בלבד.
לקריאת העמוד
דיאלוג חוקתי כחרב פיפיות: הגבלתו לשם הגנה על זכויות
המאמר מציג את הדיאלוג החוקתי כיחסי גומלין שבהם המחוקק מחוקק, בית המשפט בוחן, והמחוקק יכול להגיב. ערכו של המודל הוא בכך שהוא משמר סמכות חוקתית לשני המוסדות ומעודד רגישות חוקתית של המחוקק. עם זאת, המאמר טוען כי במקרים מסוימים צריך להגביל את הדיאלוג, משום שבתי משפט עשויים להעדיף שיקולי לגיטימציה מוסדית על פני הגנה מלאה על זכויות, ובמיוחד כאשר מדובר בקבוצות שאינן מיוצגות היטב בזירה הפוליטית. התרומה המרכזית היא ניסוח דוקטרינה שמאפשרת לבית המשפט לעצור את הדיאלוג כאשר המשכו פוגע בזכויות אדם.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
ערים ליברליות במדינות שעוברות אוטוקרטיזציה
המאמר שואל כיצד ערים יכולות להישאר ליברליות יותר מן המדינה שבתוכה הן פועלות. הוא מצביע על מוסדות מקומיים, הנהגה עירונית, חברה אזרחית, רשתות בין-עירוניות ומשאבים פוליטיים, אך גם על תלות בתקציבים ובסמכויות של המדינה המרכזית. לכן העיר מוצגת גם כאתר התנגדות וגם כזירה שברירית הנתונה ללחץ לאומי. התרומה היא בעיקר מחקרית: במקום להתמקד רק בשחיקה דמוקרטית ברמה הארצית, המאמר קורא לבדוק כיצד דמוקרטיה, זכויות ופלורליזם נשמרים או נשחקים בקנה מידה עירוני. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל ערים ליברליות במדינות שעוברות אוטוקרטיזציה כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך העיר כמוקד התנגדות ושבריריות בתוך מדינה נשחקת. בסיס הדיון הוא מיפוי ספרות, נתיבי מחקר וסדר יום עתידי, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין אוטונומיה מקומית ורשתות עירוניות מול תלות בתקציבים וסמכויות של המרכז; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת ליברליזם עירוני כקנה מידה נפרד לניתוח נסיגה דמוקרטית, ומתוך כך בהבהרת שמירת זכויות ופלורליזם כאשר המדינה הארצית מצמצמת אותם.
לקריאת העמוד
דת, חילון ודמוקרטיה באזור הים התיכון
המאמר של ג׳פרי היינס וגיא בן-פורת בוחן דת, חילון ודמוקרטיה באזור הים התיכון. הוא יוצא נגד תפיסה פשוטה של חילון כתהליך ליניארי שבו הדת נסוגה בהדרגה מן הפוליטיקה. באזור הים התיכון, דתות ממוסדות, זהויות קהילתיות, לאומיות, הגירה, קולוניאליזם, משברים כלכליים והתקוממויות פוליטיות יוצרים תמונה מורכבת הרבה יותר. המאמר שואל כיצד דת יכולה לתמוך בדמוקרטיזציה במקרים מסוימים, לחסום אותה במקרים אחרים, או להשתלב בה דרך חברה אזרחית, מפלגות ותנועות חברתיות. ישראל מופיעה כחלק מאזור שבו חילון ודמוקרטיה אינם מובנים מאליהם ואינם נפרדים משאלות של זהות לאומית. התרומה היא בהצבת הדמוקרטיה הישראלית בהקשר ים-תיכוני השוואתי ולא רק מערבי-ליברלי. המאמר גם מראה מדוע דמוקרטיה באזור הים התיכון אינה יכולה להיבחן לפי מודל אירופי אחד של הפרדת דת ומדינה. במדינות שונות, הדת יכולה להיות זיכרון קהילתי, כוח מפלגתי, מקור לגיטימציה או שפה של התנגדות אזרחית. לכן ישראל נבחנת כאן כחלק ממרחב שבו חילון, דמוקרטיזציה וזהות לאומית מתקדמים במסלולים לא אחידים ולעיתים סותרים.
לקריאת העמוד
דת, לאומיות ודמוקרטיה בישראל
קימרלינג מנתח את ישראל כמדינה שבה דת ולאומיות כרוכות זו בזו באופן עמוק. היהדות אינה מופיעה רק כמערכת אמונות או פרקטיקות דתיות, אלא כיסוד של זהות לאומית, לגיטימציה מדינתית והגדרת גבולות הקולקטיב. בתוך מבנה כזה, הדמוקרטיה הישראלית נדרשת לאזן בין שלטון אזרחי, זכויות הפרט ושוויון לבין עדיפות מוסדית וסמלית ליהדות. המאמר מדגיש שהמתח אינו רק בין דתיים לחילונים. הוא נוגע לשאלה מי שייך לאומה, מי מוסמך לפרש את היהדות, כיצד נקבעים דיני אישות, שבת, גיור ומרחב ציבורי, ומה מעמד מי שאינם יהודים במדינה המגדירה עצמה יהודית. קימרלינג, כחוקר ביקורתי של החברה הישראלית, מציב את השילוב בין דת ולאומיות כאחד המנגנונים שמקשים על דמוקרטיה ליברלית מלאה. עם זאת, המאמר אינו מתאר דת ככוח חיצוני לדמוקרטיה בלבד; הוא מראה כיצד דת, לאומיות ומדינה יוצרות יחד את השפה הפוליטית הישראלית. התרומה המרכזית היא בהבנת הדמוקרטיה הישראלית כמערכת שבה שאלות חוקתיות הן גם שאלות של זיכרון, זהות, קהילה וגבולות של שייכות.
לקריאת העמוד
נסיגה דמוקרטית בארצות הברית ותמיכה בדמוקרטיה בעולם
המאמר מנתח את ההשפעה הבינלאומית של נסיגה דמוקרטית בארצות הברית. הוא יוצא מהנחה שארצות הברית משמשת עבור רבים נקודת ייחוס לדמוקרטיה ליברלית, ולכן אירועים המערערים את אמינות מוסדותיה עשויים להשפיע גם על עמדות מחוץ לה. המחקר בוחן כיצד חשיפה למידע על הידרדרות דמוקרטית אמריקאית משנה תמיכה בדמוקרטיה במדינות אחרות, ומה הדבר מלמד על כוחן של דוגמאות בינלאומיות. התרומה המרכזית היא בהצגת דמוקרטיה כתופעה שיש לה גם ממד חוצה גבולות: כשל או משבר במדינה מרכזית עשוי לפגוע באמון בדגם הדמוקרטי כולו. באמצעות ההתמקדות בהשפעת נסיגה דמוקרטית בארצות הברית על תמיכה בדמוקרטיה בקרב ציבורים מחוץ לה, המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו.
לקריאת העמוד
מצב חירום, אתיקה והתחלות פוליטיות חדשות במזרח התיכון
המאמר יוצא מן הדיון של ג'ורג'יו אגמבן במצב החריג כהשעיית נורמות משפטיות בדמוקרטיות ליברליות, אך מבקש להזיז את מוקד הדיון מן הריבון אל הנשלטים. במקום לראות במצב החריג רק ביטוי לכוח השלטון, הניתוח בוחן כיצד בני אדם הנתונים למצבי חירום מקיפים יכולים לעצב את עצמם מחדש מבחינה אתית ופוליטית. פוראני קורא טקסטים של ע'סאן כנפאני, רייצ'ל קורי וסייד קוטב, ומראה שהם מרחיבים את היחס בין חריג לנורמה: לא רק השעיה של החוק, אלא גם קיום משותף והסתבכות עם הנורמה. בהשראת חנה ארנדט, המאמר טוען שמצב חריג יכול להופיע כיכולת אנושית להתחלה פוליטית מחודשת, שאינה תלויה בהכרח בריבונות המדינה על חוק וחיים.
לקריאת העמוד
מצבי חירום וסכסוך אתני בדמוקרטיות ליברליות
המאמר של מנחם הופנונג מציב את בריטניה וישראל כמקרי מבחן לשאלה כיצד דמוקרטיות ליברליות משתמשות במצב חירום מול סכסוך אתני. המשמעות הדמוקרטית היא שמנגנוני חירום אינם רק תגובה לאיום, אלא גם כלי שמרכז כוח ברשות המבצעת ועלול לעקוף ביקורת פרלמנטרית ושיפוטית. לכן המאמר חשוב להבנת היחס בין ביטחון, זכויות מיעוטים ושלטון החוק.
לקריאת העמוד
תמיכת המדינה בדת ואמון הציבור בממשלה
המחקר מצא שבמדינות בעלות רוב נוצרי, תמיכת מדינה בדת קשורה לרמות נמוכות יותר של אמון בממשלה ובפרלמנט, ולא בהכרח מחזקת לגיטימיות פוליטית.
לקריאת העמוד
דת ומדינה בישראל בין זהות יהודית לאופי דמוקרטי
המאמר משתמש בנתוני Religion and State כדי לבחון את מעורבות הממשלה בדת בישראל בהשוואה לדמוקרטיות אחרות. מסקנתו היא שכל סוגי המעורבות הקיימים בישראל קיימים גם בדמוקרטיות אחרות, ולכן עצם היקף המעורבות אינו שולל את אופייה הדמוקרטי של ישראל, אף שדמוקרטיות נוטות למעורבות נמוכה יותר ממדינות לא־דמוקרטיות.
לקריאת העמוד
דמוקרטיזציה של יחסי דת ומדינה במזרח התיכון
המאמר טוען שדמוקרטיזציה של יחסי דת ומדינה אינה תלויה בעצם קיומה של הפרדה או אינטגרציה, אלא בצורה, במידה ובכיוון של ההסדרים. בטורקיה, מצרים וישראל תהליכים דמוקרטיים יכולים לכלול חזרה של דת למרחב הציבורי כאשר היא מרחיבה ייצוג, או להפך, צמצום של סמכות דתית ממוסדת כאשר היא שולטת במוסדות ציבוריים ובמעמד האישי.
לקריאת העמוד
חילון, דת וליברליזם בדמוקרטיה הישראלית
המאמר טוען שהקשר המקובל בין חילון, מודרניזציה וליברליזם אינו מתקיים בישראל באופן פשוט. גם כאשר חלקים מן המרחב הציבורי נעשים חילוניים יותר, עמדות אתנוצנטריות, מונופול אורתודוקסי על החיים הדתיים היהודיים ופרקטיקות מפלות כלפי מיעוטים ממשיכים להגביל את אופייה הליברלי של הדמוקרטיה.
לקריאת העמוד
תפקיד בתי המשפט בדמוקרטיות שסועות
המאמר מציג דילמה כפולה: בית משפט עצמאי וחזק חיוני לחירות ולדמוקרטיה, אך בית משפט שנתפס כמי שחורג מגבולותיו עלול לפגוע בלגיטימציה שלו עצמו. הדיון מתמקד בישראל של סוף שנות התשעים, שבה בית המשפט העליון ונשיאו זכו להערכה רחבה אך גם למתקפות פוליטיות וציבוריות חריפות.
לקריאת העמוד
אי־יציבות משטרית וחילול מקומות קדושים של מיעוטים
המחקר מנתח נתונים על מיעוטים דתיים ב־162 מדינות בשנים 1991–2014, ומוצא קשר מובהק בין עלייה באי־יציבות משטרית לבין אלימות קשה נגד אתרים קדושים של מיעוטים. הקשר בולט במיוחד במדינות דמוקרטיות יותר שבהן המדינה תומכת בעוצמה במוסדות דתיים, והממצאים מצביעים על מנגנון של הסחת זעם ציבורי כלפי מיעוטים פנימיים.
לקריאת העמוד
בית המשפט האסטרטגי של אהרן ברק
המאמר מציג את בית המשפט של אהרן ברק כמוסד שפעל באופן אסטרטגי כדי לבנות כוח חוקתי לאורך זמן. במקום מהלך חד-פעמי בלבד, הוא מתאר דפוס של הרחבת ביקורת שיפוטית, פיתוח עילות התערבות ועיצוב זכויות דרך פרקטיקות של משפט מקובל. המאמר שואל כיצד מהלך כזה יצר הישגים חוקתיים אך גם עורר ביקורת ותגובה נגדית מצד שחקנים פוליטיים. בכך הוא מחבר בין בית משפט חזק לבין הסיכון שהובלה שיפוטית של שינוי חוקתי תייצר עימות חריף עם הרוב הפוליטי ותתרום לשיח של נסיגה דמוקרטית. דרך המוקד של בית המשפט של אהרן ברק כפרויקט אסטרטגי של בניית חוקתיות ותגובת נגד פוליטית, המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו.
לקריאת העמוד
פופוליזם ומינויים פוליטיים
המאמר מחבר בין פופוליזם לבין מינויים פוליטיים דרך מדד אמפירי: פטורים מתחרות או מהליך בחירה מבוסס כישורים. כהן ודוהל מנתחים את כלל הפטורים מסוג זה בשירות המדינה הישראלי מ-1 בינואר 2000 עד 30 באפריל 2024, ומציגים אותם כאינדיקציה מרכזית לפוליטיזציה. הממצאים קושרים בין פופוליזם למינויים פוליטיים ומצביעים על פוליטיזציה רחבה בשירות הציבורי בישראל, עד כדי כך שהמאמר מעריך כי ישראל נמנית עם המדינות הדמוקרטיות המפותחות הבולטות בהיקף התופעה. המאמר מסיים בקריאה לבחון מינויים פוליטיים באופן ביקורתי יותר, במיוחד נוכח השלכותיהם על מקצועיות, גיוס לפי כישורים, שלטון החוק ואיזונים דמוקרטיים.
לקריאת העמוד
ביקורת שיפוטית נמוכה: חוקתיות עממית בבתי משפט דיוניים
המאמר טוען שהתאוריה החוקתית מתמקדת יתר על המידה בבית המשפט העליון, אף שבתי משפט נמוכים עוסקים בפועל בשיפוט חוקתי ובביקורת שיפוטית באופן יומיומי. הוא מציע מודל של הנמכת ביקורת שיפוטית, שבו בתי משפט פדרליים מחוזיים מקבלים את מרכז הכובד של ביקורת חוקתית, ומציג זאת כדרך לחבר אכיפת זכויות להשתתפות אזרחית, דיון ציבורי ופלורליזם ערכי.
לקריאת העמוד
פופוליזם והסדר הבין־לאומי הליברלי בהצבעות האו״ם
המאמר בוחן אם פופוליזם ממשלתי מתבטא בהתנגדות לנורמות הליבה של הסדר הבין־לאומי הליברלי דרך דפוסי הצבעה באו״ם.
לקריאת העמוד
דימוי עיתונאים וקשרי קהל־תקשורת בעידן פופוליסטי
המאמר מציע את מסגרת "העיתונאים המדומיינים" ובוחן כיצד קהלים בישראל מתארים עיתונאים, אילו סוגי ביקורת הם מעלים, וכיצד עמדות אלה קשורות להזדהות פוליטית ופופוליסטית.
לקריאת העמוד
ארגוני שטח בעין הסערה של נסיגה דמוקרטית
המאמר מעביר את הדיון בנסיגה דמוקרטית אל ארגונים שמספקים שירותים ציבוריים ישירות לאזרחים ולקהילות. גופן מציעה מסגרת בת ארבעה תפקידים, המבוססת על הבחנה בין זירת המדיניות לזירת הפוליטיקה ובין ארגונים כמי שמקבלים מדיניות לבין ארגונים כמי שמעצבים אותה. בהקשר של פופוליזם ונסיגה דמוקרטית, המאמר מבחין בין ארגונים שמתכנסים למדיניות לא־ליברלית לבין כאלה שסוטים ממנה, ובין תגובות תגובתיות ליוזמות פרואקטיביות. כך שירות ציבורי יומיומי מוצג כזירה שבה דמוקרטיה נשחקת או נשמרת בפועל.
לקריאת העמוד
ביטוי מסובסד והשתרשות רובנית בנסיגה דמוקרטית
המאמר טוען שמימון ציבורי של ביטוי פרטי אינו רק סוגיה של חופש ביטוי או שוויון, אלא מנגנון מבני של השתרשות רובנית. באמצעות הקצאה סלקטיבית של תמיכה, הממשלה יכולה לחזק מסרים הקרובים אליה ולהחליש קולות ביקורתיים. הניתוח משווה בין ישראל, הונגריה ופולין, ומציע עקרון אנטי־השתרשות שמופעל כאשר החלטות מימון משמשות לביצור כוחו של הרוב הפוליטי.
לקריאת העמוד
התנועה נגד נסיגה דמוקרטית בישראל
המאמר מציג את המחאה נגד הנסיגה הדמוקרטית בישראל כאחת התנועות החברתיות החזקות שנראו במדינה. שולצינר בוחן את מקורותיה, את דרכי ההתארגנות שלה ואת האופן שבו פחד, כעס ודאגה הפכו להשתתפות ציבורית מתמשכת. הוא מדגיש את החיבור בין יוזמות מקומיות לבין ימי שיבוש לאומיים, ואת חשיבותם של מטות התנגדות, לחץ ישיר על פוליטיקאים, מעורבות מומחים, מחאת אנשי מילואים, סיקור תקשורתי תומך ולחצים בינלאומיים. התרומה של המאמר היא בכך שהוא אינו מתאר רק את עוצמת ההפגנות, אלא מנתח את מנגנוני ההשפעה שלהן: כיצד תנועה מבוזרת מצליחה לייצר לחץ פוליטי, לשנות דעת קהל ולעכב מהלך חוקתי רחב. התרומה של המקור היא בהעברת הדיון מן הכותרת הכללית אל מנגנונים קונקרטיים: מי מגדיר את הבעיה, אילו מוסדות מקבלים סמכות, כיצד קבוצות שונות מושפעות מן ההכרעה, ומה נחשף על היחסים בין כוח, זכויות ולגיטימציה. לכן הקריאה בו חשובה לא רק להבנת המקרה הנדון, אלא גם להבנת הדרך שבה דמוקרטיה פועלת בפועל דרך חקיקה, פסיקה, חינוך, מדיניות ציבורית או פעולה אזרחית.
לקריאת העמוד
איך פופוליזם דתי מעצב מדיניות משפחה?
המאמר בוחן את פוליטיקת ערכי המשפחה בקרב הליכוד וש״ס בישראל, הלגה והאחים של איטליה באיטליה, וה-AKP בטורקיה. הוא מציע להבין את ערכי המשפחה דרך שני צירי פופוליזם: ציר אנכי שמעמיד את העם מול אליטות, וציר אופקי שמגדיר זרים או קבוצות חיצוניות כאיום. ההשוואה מראה שמפלגות פופוליסטיות ימניות אינן פועלות תמיד באופן אחיד: חלקן מאמצות עמדות שמרניות מובהקות, ואחרות מציגות עמדות ליברליות יחסית כאשר הדבר משרת גבולות לאומיים, דתיים או תרבותיים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איך מעצבים אסיפות מכוננות לדמוקרטיות בסיכון?
המאמר בוחן כיצד לעצב הליך חוקתי שיכול להגן על זכויות בדמוקרטיות מחולקות. מתוך המשבר הישראלי של 2023, הוא מפתח אסטרטגיה בת חמישה שלבים ומפיק חמישה עקרונות: שותפות בין אליטות לציבור, ייצוג כולל של שסעים חברתיים, כללי הסכמה רב־שלביים שמגינים על מיעוטים בלי לשתק את ההליך, דיון המבוסס על למידה ומעורבות ציבורית, וזהירות פרוצדורלית מפני ניסויים אלקטורליים לא בדוקים. התרומה היא גם אבחונית וגם מעשית: המאמר מתרגם עקרונות אלה להצעה מפורטת לאסיפה מכוננת.
לקריאת העמוד
שיח ופעולה ניאו־ציוניים פופוליסטיים במערכת החינוך
המאמר מציג את הניאו־ציונות כגרסה של פופוליזם סמכותני המעדיפה את הגדרת ישראל כמדינה יהודית על פני הגדרתה כדמוקרטיה. דרך שלושה מקרים - המאבק נגד כניסת שוברים שתיקה לבתי ספר, פעילות אם תרצו נגד השפעות שמאל באקדמיה, ושינויים בתוכנית החובה באזרחות - המאמר מראה כיצד מערכת החינוך נעשית זירה להגדרת גבולות הידע, הנאמנות והביקורת הפוליטית.
לקריאת העמוד
החברה האזרחית בישראל ב־2023: ממחאה לסיוע
המחקר מנתח ראיונות עומק עם מנהיגי ארגונים שפעלו במחאה ובסיוע, ומראה כיצד אירועי 2023 תרמו לעיצוב אליטה משרתת חדשה, ליברלית באוריינטציה, הפועלת מתוך אחריות אזרחית בזמן משבר דמוקרטי וביטחוני.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אבל פוליטי, אובדן עמום ומחאה אזרחית בזמן הרפורמה המשפטית
המחקר משתמש בתיאוריות של אבל ואובדן מעורפל כדי להסביר כיצד איום על דמותה הדמוקרטית של המדינה עשוי להיתפס כאובדן פוליטי מתמשך, ולהשפיע גם על בריאות נפשית וגם על השתתפות במחאה.
לקריאת העמוד
גבולות הפופוליזם הימני בשלטון והמשבר הפוליטי בישראל
המאמר של דורון נבות, יאיר גולדשמידט ואסף יקיר שואל מדוע פופוליזם ימני בשלטון אינו תמיד מסוגל לייצב שליטה פוליטית, גם כאשר הוא מחזיק במנהיג חזק, בסיס מצביעים נאמן ושיח אנטי-אליטיסטי אפקטיבי. דרך המשבר הישראלי של 2018-2021, המאמר מנתח את גבולות כוחו של נתניהו ואת המבוי הסתום שיצר רצף מערכות בחירות ללא הכרעה. הטענה המרכזית היא שפופוליזם בשלטון פועל בתוך אילוצים מוסדיים וקואליציוניים. הוא יכול לתקוף אליטות, בתי משפט, תקשורת ויריבים פוליטיים, אך הוא עדיין תלוי בשותפים, באינטרסים מפלגתיים, בחלוקת משאבים ובמוסדות שלא תמיד ניתן לפרק או להכפיף במהירות. בישראל, הפופוליזם הימני של נתניהו פעל יחד עם ניאו-ליברליזם, פוליטיקת זהות ושותפויות עם מפלגות דתיות ולאומיות. אך אותם שותפים גם הגבילו אותו: כל אחד מהם החזיק באינטרס עצמאי, ולעיתים מנע גיבוש קואליציה יציבה. המאמר מציע לראות את המשבר לא רק כסיפור אישי של מנהיג, אלא כתוצאה של מתחים בין פופוליזם, מוסדות, משפט, כלכלה וקואליציות. בכך הוא מסביר מדוע פוליטיקה אנטי-ממסדית יכולה להוביל לא רק לריכוז כוח, אלא גם לשיתוק פוליטי.
לקריאת העמוד
הכלכלה הפוליטית של פופוליסטים בשלטון
המאמר של אסף יקיר, דורון נבות ודני פילק מבקש להבין פופוליזם בשלטון לא רק כסגנון פוליטי או שפה של מנהיגים, אלא ככלכלה פוליטית. הוא מבחין בין policy, כלומר מדיניות ממשית בתחומי רווחה, שוק, מיסוי והפרטה, לבין polity, כלומר עיצוב כללי המשחק, מוסדות המדינה ויחסי הכוח הפוליטיים. המקרה הישראלי מאפשר לראות את המתח הזה היטב. פופוליזם ימני מדבר בשם העם נגד אליטות, בתי משפט, תקשורת וביורוקרטיה, אך בפועל הוא פועל בתוך כלכלה קפיטליסטית, בריתות עם קבוצות עסקיות, אינטרסים קואליציוניים ותלות בתמיכה של קבוצות חברתיות שונות. המאמר שואל כיצד ניתן להחזיק יחד רטוריקה עממית עם מדיניות שאינה בהכרח מיטיבה עם כל ״העם״ שעליו מדברים. התשובה נמצאת בחיבור בין חלוקה סלקטיבית של משאבים, פוליטיקת זהות, התקפה על מוסדות ליברליים והבטחה להחזיר כוח לרוב. התרומה המרכזית היא שהפופוליזם אינו מובן רק דרך מנהיג כריזמטי, אלא דרך האופן שבו הוא מארגן מחדש את היחס בין מדינה, שוק וחברה. בישראל, השאלות הכלכליות והחוקתיות משתלבות: מי מקבל משאבים, מי מוגדר כעם, ואילו מוסדות מונעים מן הרוב הפוליטי לממש את רצונו.
לקריאת העמוד
שחיקת האזרחות במשפט החוקתי הישראלי
המאמר בוחן שתי זירות במשפט החוקתי הישראלי: רעיונות להעברת שטחים מאוכלסים והצעות לשבועת נאמנות. דרך המקרים האלה הוא מנתח כיצד אזרחות יכולה להישחק כאשר השתייכות פוליטית מותנית בנאמנות, בזהות או בגבול טריטוריאלי חדש. האזרחות מוצגת לא רק כמעמד משפטי, אלא כהגנה מפני סילוק מן הקהילה הפוליטית. לכן הסכנה אינה רק שלילת אזרחות רשמית. גם שינוי גבולות, העברת אוכלוסייה לריבונות אחרת או הצבת מבחני נאמנות יכולים להפוך אזרחות לזכות שברירית ותלויה, במיוחד עבור אזרחים פלסטינים בישראל. המאמר מדגיש שחברות פוליטית יציבה אינה אמורה להיות תלויה בהסכמה אידאולוגית מלאה. המאמר מדגיש שאזרחות היא הבטחה ליציבות פוליטית, לא פרס מותנה. כאשר נאמנות או שינוי גבולות הופכים לתנאי לחברות, האזרחות מאבדת את תפקידה כמגן מפני סילוק, במיוחד עבור מיעוט לאומי החי בתוך מדינה אתנית. בכך המאמר מציע להבין אזרחות כחומת מגן חוקתית. אם ניתן להעביר קבוצה לריבונות אחרת או לדרוש ממנה שבועת נאמנות כתנאי לשייכות, החברות הפוליטית נעשית ניתנת למיקוח.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אי־ציות אזרחי להגנת הדמוקרטיה: מאבק בגין בחוקי החירום
המאמר בוחן את התנגדותו של מנחם בגין לחקיקת החירום בראשית המדינה כמקרה היסטורי של אי-ציות אזרחי להגנת הדמוקרטיה.
לקריאת העמוד
כיצד קבוצות ימין בישראל מאמצות שפת זכויות אדם?
המאמר מנתח את אימוץ שיח זכויות האדם בידי קבוצות ימין בישראל באמצעות ספרות על תנועות חברתיות. הוא טוען ששיח זכויות יכול לשמש גם שחקנים שמרניים או לא-ליברליים, בלי שאלה ישנו בהכרח את עמדותיהם האידאולוגיות. הסיווג המרכזי כולל חדירה לשדה זכויות האדם ככיסוי לתעמולה פרו-מדינתית, חיקוי של שיח זכויות ככלי של אכיפת חוק, ועבודת קורבנות שבאמצעותה קבוצות ימין תובעות מעמד של צד מוחלש. כך זכויות אדם נעשות חלק מרפרטואר הפעולה של הימין הישראלי.
לקריאת העמוד
המדיניות הכלכלית של קואליציית השינוי כאנטי־פופוליזם
המאמר מנתח את קואליציית השינוי שקמה ב-2021 לא רק כחלופה פרסונלית לשלטון נתניהו, אלא כפרויקט פוליטי אנטי־פופוליסטי בעל היגיון כלכלי. לפי הניתוח, צעדים של מיסוי והתערבות התנהגותית שימשו כדי לחנך, לתמרץ או לרסן את “העם” בשם אחריות, רציונליות ומשילות. בכך האנטי־פופוליזם אינו מוצג רק כהגנה על מוסדות מפני מנהיג פופוליסטי, אלא גם כעמדה שמייחסת לציבור נטיות שיש לתקן באמצעות מדיניות. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל אנטי-פופוליזם כלכלי בקואליציית השינוי כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך ממשלת ישראל שקמה ב-2021. בסיס הדיון הוא מדיניות מיסוי, תמרוץ והתערבות התנהגותית, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין הגנה על מוסדות מפני פופוליזם לבין רצון לעצב את התנהגות הציבור; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת אנטי-פופוליזם שמבקש לגרום לעם להתנהג באופן רציונלי, ומתוך כך בהבהרת גבולות המשילות כאשר מומחיות כלכלית מתייצבת מול דימוי של העם.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
המקורות החברתיים של המהפכה החוקתית השנייה
המאמר מציב את הרפורמה המשפטית של 2023 כחלק ממהפכת נגד חוקתית שמרנית, ולא רק כוויכוח משפטי נקודתי. הוא חוזר למאמרו של גדעון ספיר מ-2008 על המהפכה החוקתית של שנות התשעים וראשית שנות האלפיים, ומשתמש בו כנקודת מוצא להצעת הסברים חברתיים-פוליטיים מן הכיוון הנורמטיבי ההפוך. ההסברים מוצגים כהשערות לבחינת התפתחות הסדר החוקתי בישראל, ולא כמסקנות סופיות.
לקריאת העמוד
לתת לשועל לשמור על הלול: זכויות אדם במערכת הכליאה הישראלית
המאמר מציב את בתי הסוהר כמקום שבו ניתן למדוד את עומק המחויבות של דמוקרטיה ליברלית לזכויות אדם. החוק והאמנות יכולים להכיר בזכויות אזרחיות ובריאותיות של אסירים, אך השאלה המרכזית היא האם הזכויות מיושמות בתוך מוסד סגור שבו המדינה מחזיקה כוח כמעט מוחלט. החוקרים בוחנים את החקיקה הישראלית הנוגעת לזכויות אזרחיות ולשירותי בריאות של אסירים, את מנגנוני היישום ואת הסיבות לפער בין ההצהרה המשפטית לבין המציאות. הממצאים המרכזיים ברורים: שירות בתי הסוהר מחויב רשמית להגנה על זכויות אסירים, אך בפועל רמת היישום והפיקוח על פעילות אנשי הסגל ירדה למינימום. מכאן נובע שהמערכת אימצה שפה ליברלית של זכויות, אך לא פיתחה כלי פרגמטי שמבטיח שמירה ממשית על זכויות יסוד של כלואים. כותרת המאמר, “לתת לשועל לשמור על הלול”, מבטאת את בעיית הפיקוח העצמי: כאשר הגוף שמחזיק בכוח הוא גם הגוף שמפקח על עצמו, שקיפות וזכויות עלולות להישחק. המאמר מסתיים בהמלצה לצעדים מעשיים שיסייעו לדמוקרטיה הישראלית להבטיח חירויות חיוביות ושירותי בריאות הולמים לאסירים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איך מחדשים במגזר הציבורי תחת פופוליזם?
המאמר משתמש בישראל כמקרה מבחן להבנת חדשנות ציבורית בהקשר שבו פוליטיקה פופוליסטית מציבה את ״רצון העם״ מול אליטות, מומחים ומוסדות מקצועיים. הוא מראה כי חדשנות אינה בהכרח תהליך ניטרלי של יעילות ושיפור שירותים: תחת פופוליזם היא יכולה לקבל משמעות פוליטית, לשמש לביקורת על ביורוקרטיה, אך גם להיפגע כאשר עצמאות מקצועית, יציבות ארגונית ואמון בין הדרג הנבחר לדרג המקצועי נשחקים. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל חדשנות ציבורית תחת פופוליזם כאל כותרת כללית, אלא מציב אותה בתוך המגזר הציבורי בישראל. בסיס הדיון הוא יוזמות חדשנות, מומחיות, אמון ויחסי דרג נבחר-מקצועי, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין הרצון לשפר שירותים ולהגיב לציבור לבין מתקפה על מומחים ומוסדות; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת חדשנות ציבורית כזירה פוליטית ולא רק ניהולית, ומתוך כך בהבהרת יכולת המדינה ללמוד ולהשתפר בלי לפרק את התנאים המקצועיים לכך.
לקריאת העמוד
חוק הלאום: סף של חיסול?
המאמר טוען שחוק הלאום, שנחקק ביולי 2018, אינו רק הצהרה חוקתית על זהות המדינה אלא ציון דרך בדרך שבה ישראל מציגה את עצמה ואת הלאומיות שלה. סעדי מציב את החוק בתוך מסגרת ביקורתית של לאומיות קולוניאלית-התיישבותית, וטוען שהוא מבטא התרחקות מזיהוי עם סדר ליברלי מערבי ואימוץ בולט יותר של השקפת עולם ימנית-פופוליסטית. לפי המאמר, הבלעדיות היהודית שהחוק מעגן אינה תוצר חדש של שינויים פוליטיים או דמוגרפיים בעשורים האחרונים. שורשיה נמצאים בוויכוחים מוקדמים לאחר הקמת המדינה, ומאז היא הופיעה בצורות משתנות ובכיסוי רעיוני של חריגות ישראלית. התרומה המרכזית היא בהצגת החוק כהמשך והסלמה גם יחד: המשך של מגמות ותיקות, אך במעמד משפטי ופוליטי גלוי יותר.
לקריאת העמוד
איך 2023 העמיקה את השבר הדמוקרטי בישראל?
פיינשטיין מנתח את 2023 כשנה שבה משבר חוקתי-מוסדי ומשבר ביטחוני חריף הצטלבו עם תפיסות שונות של דמוקרטיה ולאומיות. המאמר משתמש בנתוני פאנל מקוונים של יהודים בוגרים בישראל, משווה הערכות על מצב הדמוקרטיה מול נתוני אמצע 2022, וממיין דפוסי אמונה לאומיים בעזרת ניתוח מחלקות חבויות. התרומה המרכזית היא חיבור בין עמדות כלפי הדמוקרטיה לבין טיפוסים שונים של לאומיות, קיטוב ומחלוקת על גבולות הקהילה הפוליטית.
לקריאת העמוד
כיצד מחאה נגד סכנות אוטוקרטיזציה ברפורמה מוסדית קשור לסיכון לנסיגה דמוקרטית?
המאמר מנתח את המחאה הישראלית נגד הרפורמה המוסדית של 2023 כמקרה של פוליטיקה מתעמתת בעת נסיגה דמוקרטית. הוא משתמש במושג ההיסטרזיס של בורדייה כדי להסביר כיצד מתחים היסטוריים בזהות המדינה הופכים למשבר פוליטי עכשווי.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה ישראלית בצומת דרכים
החיבור אינו מאמר יחיד הטוען טענה צרה, אלא מבוא לספר רחב על מצב הדמוקרטיה בישראל בראשית שנות האלפיים. כהן־אלמגור מציג את ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת מוסדות פעילים, אך גם כמדינה שעומדת מול עומס של שסעים: יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, ותיקים ומהגרים, נשים וגברים, והמתח המתמשך בין ביטחון לבין זכויות אדם. נקודת המבט המוצהרת היא ליברלית: לא די בקיום בחירות או במוסדות פורמליים, אלא יש לבחון אם המדינה מגינה על חירות, שוויון, אוטונומיה, צדק וסובלנות גם כאשר הערכים האלה מתנגשים. לכן הסיכום באתר צריך להציג את הטקסט כמפת דרכים אינטלקטואלית של משברי הדמוקרטיה הישראלית, ולא כעוד אמירה כללית על כך שישראל נמצאת במשבר. הערך המרכזי של המבוא הוא בכך שהוא מסרב לבחור משבר אחד כ״הבעיה״ של הדמוקרטיה הישראלית. במקום זאת הוא מציג דמוקרטיה המצויה בצומת של לחצים מקבילים: ביטחון, כיבוש, מיעוטים, דת, כלכלה, מוסדות וזכויות. הקריאה הנכונה בו היא כמסגרת מארגנת לקובץ שלם, שמבקשת לשאול כיצד חברה דמוקרטית יכולה להחזיק יחד פלורליזם עמוק, זהות יהודית, סכסוך לאומי ומחויבות ליברלית.
לקריאת העמוד
המהפכה המשפטית ובריאות בכל מדיניות
המכתב מנתח את תיקון חוק יסוד: השפיטה שאושר בכנסת ב-24 ביולי 2023, ואסר ביקורת שיפוטית על סבירות החלטות שרים. המחברים מציבים את המהלך בתוך גישת Health in All Policies, שלפיה בריאות הציבור צריכה להישקל בכל החלטה שלטונית משום שהיא יסוד לרווחה חברתית ולזכויות האזרחים. הטענה המרכזית היא שבישראל תפיסה הוליסטית זו של זכויות בריאות אינה מעוגנת היטב בפסיקה, ולכן פגיעה בביקורת שיפוטית עלולה להחליש מנגנון חשוב שמחייב שרים לשקול השלכות בריאותיות. הדוגמה המרכזית היא התערבות בית המשפט בהחלטה על מס נמוך, שבה נקבע כי יש לשקול זכויות בריאות לצד שיקולים אחרים, לרבות החשש שמס נמוך יעודד עישון.
לקריאת העמוד
מבוא: הרפורמה המשפטית והטלטלה הפוליטית בישראל
הטקסט הוא מבוא לגיליון או מקבץ העוסק ברפורמה המשפטית ובטלטלה הפוליטית בישראל. לפי הקטע הזמין, בחודשים שקדמו לפרסום נכנסה החברה, התרבות, המדינה והפוליטיקה בישראל לתקופה חסרת תקדים של משבר. מוקד המשבר היה הרפורמה המשפטית שהובילו בעיקר שר המשפטים יריב לוין וח״כ שמחה רוטמן, יו״ר ועדת החוקה, חוק ומשפט. הרפורמה הציתה מחאה חסרת תקדים בהיקפה, במשכה ובהשפעתה, כאשר הקריאה ״דמוקרטיה״ הפכה לסיסמתה המרכזית. אך המבוא מדגיש שהסערה אינה נוגעת רק לעיצוב מערכת המשפט או לאיזון בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת. בעיני רבים, המהלכים החקיקתיים, המנהליים והפוליטיים של הממשלה התלכדו לכדי ניסיון רחב יותר לעצב מחדש את המדיניות, את עקרונות החברה והתרבות הישראלית, ואולי אף את יסודות הציונות כפי שהובנו עד אז. לכן הסיכום צריך להציג את המבוא כמסגור של משבר עומק, לא רק כפתיחה טכנית לדיון על בתי משפט.
לקריאת העמוד
פופוליזם דתי וזיכרון יהודי בישראל
המאמר טוען שבישראל הדת ממלאת תפקיד כפול בפופוליזם: היא מגדירה את תוכן הקהילה הפוליטית היהודית, אך גם מסמנת אויבים כגון לא־יהודים, מבקשי מקלט ואליטות חילוניות שמוצגות כלא נאמנות. ההשוואה בין ש"ס לליכוד מציגה פופוליזם מכליל מול פופוליזם מדיר.
לקריאת העמוד
משבר הדמוקרטיה הישראלית מ־1948 עד 2025
הספר ממקם את משבר הדמוקרטיה בישראל בתוך היסטוריה מוסדית וחברתית רחבה מ־1948 ועד 2025. לפי תקציר הספר, הוא אינו מתמקד רק בהצעות הרפורמה המשפטית של ממשלת נתניהו, אלא מבקש לזהות בעיות יסוד במשטר הישראלי: דגם אתנו־לאומי שאינו ליברלי־דמוקרטי במלואו, היעדר חוקה כתובה שמקשה על ניהול חברה מפוצלת, ומתח מתמשך בין רוב חילוני לבין ציבור אורתודוקסי גדול. מאחר שבסיס המקור הוא התקציר בלבד, הסיכום מציג את מסגרת הספר ואת טענותיו הכלליות ואינו מייחס לו פירוט פרקי שאינו מופיע בתקציר.
לקריאת העמוד
פופוליזם אנטי-דמוקרטי בשלטון: טורקיה, הודו וישראל בהשוואה
המאמר ממקם את טורקיה, הודו וישראל בגל עולמי של תנועות פופוליסטיות שהצליחו אלקטורלית, אך מדגיש את ייחודן כחברות שסועות מבחינה חברתית, אתנית ודתית. הוא טוען כי אף שהמקרים נמצאים במיקומים שונים על הרצף שבין דמוקרטיה לסמכותנות, יש ביניהם רציפות ברורה בשחיקה הדמוקרטית. דפוס הפעולה המשותף כולל הגדרת ״העם״ במונחים אתנו־דתיים, פגיעה בזכויות מיעוטים, החלשת יחסי אזרח־מדינה מבוססי זכויות והצגת תקשורת עצמאית כאויבת העם.
לקריאת העמוד
ההבטחה הבלתי-ממומשת של הדמוקרטיה בישראל
הספר מוצג בתקציר ככרוניקה סיפורית של הדמוקרטיה הישראלית, המגדירה שלבים היסטוריים ועוקבת אחר אתגרים נושאיים. בין האתגרים הנזכרים בו נמצאים המתח בין דת לשלטון החוק, החברה הממלכתית והמינוריטוקרטיה הכאוטית, הפופוליזם האי־ליברלי המודרני והסכסוך הישראלי־פלסטיני. לפי התקציר, התמונה המקיפה חושפת פגמים מושרשים בדמוקרטיה בישראל, אך גם מצביעה על יכולתה הניכרת ועל אחריותה לממש את הבטחת הדמוקרטיה.
לקריאת העמוד
כיצד פופוליזם כמושג פוליטי בהקשר הישראלי קשור לסיכון לנסיגה דמוקרטית?
המאמר מציג את הפופוליזם כתופעה לשונית, חברתית ותרבותית שאינה שייכת למחנה פוליטי אחד, ובוחן זאת דרך הפוליטיקה הישראלית.
לקריאת העמוד
מלחמת עזה והמבוי החוקתי של ישראל
המאמר מנתח את מלחמת עזה כרגע שעשוי לשנות את המבוי החוקתי הישראלי. לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 ופלישת ישראל לרצועת עזה, סדר היום הציבורי השתנה והמהלך הממשלתי לרפורמה משפטית נעצר. לפי הניתוח, העצירה נבעה משילוב של מחאה ציבורית, המלחמה והצטרפות בני גנץ לממשלה בתנאי שלא תקודם חקיקה שאינה קשורה למאמץ המלחמתי. המאמר טוען שהפסקה זו אינה ערובה לעתיד: כאשר התנאים החיצוניים ישתנו, קולות פופוליסטיים עשויים לנסות שוב לערער את המבנה החוקתי. לכן הוא קורא לראות בכישלון הרפורמה ב-2023 סימן אזהרה ולדרוש עיגון חוקתי חזק יותר לערכים הדמוקרטיים של ישראל.
לקריאת העמוד
כיצד אתגרי הדמוקרטיה האתנית והפופוליזם בישראל קשורים לסיכון לנסיגה דמוקרטית?
המאמר טוען כי נתניהו השתמש בסוג של פוסט־פופוליזם כדי לשמר כוח פוליטי, וכי ממשלתו הרביעית קידמה רטוריקה ומדיניות שמאתגרות את האיזון בין אופייה היהודי־אתני של ישראל לבין מחויבותה לערכים דמוקרטיים ולזכויות מיעוטים.
לקריאת העמוד
דמוקרטיית מחנה: השפעת הכיבוש על המוסדות הדמוקרטיים בישראל
הפרק משתמש ברעיון של ״דמוקרטיית מחנה״ כדי להבין את ישראל לאחר 1967. הכוונה אינה לביטול מוחלט של דמוקרטיה, אלא לדמוקרטיה שבה ביטחון, צבא, גבולות לא יציבים וניהול אוכלוסייה נשלטת משפיעים על המוסדות מבפנים. פנקס ממקם את הכיבוש לא רק כבעיה מדינית חיצונית, אלא כגורם שמחלחל אל הכנסת, הממשלה, המשפט, השירות הציבורי, המפלגות והשיח האזרחי. כאשר מדינה דמוקרטית מנהלת לאורך זמן שטחים ואוכלוסייה שאינם שותפים שווים בריבונות, היא מפתחת מנגנונים של חריג, סודיות, כפיפות לביטחון והצדקת כוח. אלה אינם נשארים מעבר לקו הירוק; הם חוזרים אל תוך התרבות הפוליטית הישראלית ומשנים את היחס לזכויות, לפיקוח אזרחי ולגבולות סמכות המדינה. הפרק חשוב במיוחד משום שהוא נכתב בתוך קובץ העוסק בדמוקרטיה, שלום והסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולכן הוא מחבר בין עתיד השלום לבין בריאות הדמוקרטיה הישראלית. הוא מציע לראות את הכיבוש כמבחן מוסדי: האם דמוקרטיה יכולה להמשיך לפעול באופן תקין כאשר חלק גדול ממשאביה, דמיונה הפוליטי ומוסדותיה מכוונים לניהול מצב חריג מתמשך.
לקריאת העמוד
משברי הדמוקרטיה הישראלית
המאמר מתאר הידרדרות במערכת הפוליטית בישראל לאחר בחירות 2022, ובוחן אם אירועי 4 בינואר 2023 ואילך הם רפורמה משפטית מאוחרת או מאמץ שיטתי של נסיגה דמוקרטית. הוא מדגיש את פגיעותה של המסגרת החוקתית בישראל, המבוססת על חוקי יסוד שרבים מהם ניתנים לשינוי ברוב פרלמנטרי רגיל.
לקריאת העמוד
מן שלטון החוק אל חוק השליט: המהפך הכפול של הימין הישראלי
המאמר עוסק ברפורמה המשפטית שקודמה בישראל לאחר הקמת הקואליציה בינואר 2023. לפי התקציר, מארק טוענת כי המהלך לא היה שינוי טכני במערכת המשפט, אלא פרויקט כפול: ניסיון לשנות את אופיו של המשטר, ובמקביל היפוך של מדיניות ותפיסת חוק שהיו מזוהות היסטורית עם הימין הישראלי ועם תנועת הליכוד. המאמר מדגיש את הפער בין הרפורמה לבין דרכו של מנחם בגין, שעמד בראש חרות והליכוד במשך עשרות שנים, וממקם את הוויכוח על סמכויות בית המשפט בתוך היסטוריה רעיונית של ימין ושמאל בישראל. לפי התקציר, העקרונות המרכזיים של הרפורמה אינם מובנים מאליהם כחלק מאידאולוגיית ימין, ולכן יש לבחון אותם כתפנית היסטורית ולא כהמשך טבעי של מסורת פוליטית קיימת. מאיה מארק מנתחת את תוכנית השינוי המשפטי שקידמה קואליציית 2023 וטוענת שהיא אינה רק "רפורמה משפטית" אלא מהלך כפול: שינוי של המשטר והתרחקות חדה ממסורת הליכוד ההיסטורית, המזוהה עם מנחם בגין ועם מחויבות לשלטון החוק.
לקריאת העמוד
צעדים illiberal בדמוקרטיות נסוגות: ישראל, הונגריה ופולין
המאמר מציב את ישראל לצד הונגריה ופולין כדי להבין מה משותף לדמוקרטיות הנעות לכיוון illiberal ומה בכל זאת שונה ביניהן. הוא מתעניין בצעדים כגון שינוי יחסי הכוחות בין רשויות, פגיעה בעצמאות מוסדות ביקורת, עיצוב מחדש של מערכת המשפט ושימוש בשיח רובני או פופוליסטי. עם זאת, ההשוואה אינה טוענת שכל המקרים זהים. בישראל קיימים מאפיינים ייחודיים: היעדר חוקה שלמה, סכסוך ביטחוני מתמשך, מבנה קואליציוני מורכב ומתחים בין זהות יהודית לבין שוויון אזרחי. לכן המאמר מדגיש גם את הדמיון בכלים וגם את ההבדלים בתנאי הפעולה. תרומתו היא בהצעת מפת השוואה זהירה: ללמוד מהונגריה ופולין בלי להפוך את ישראל להעתק שלהן, ולזהות כיצד נסיגה דמוקרטית יכולה להתקדם דרך מוסדות חוקיים לכאורה. הערך של ההשוואה הוא בזהירותה: היא אינה מסתפקת באנלוגיה פוליטית מהירה, אלא בוחנת כיצד צעדים דומים מקבלים משמעות אחרת במבנים חוקתיים שונים. כך המאמר מסייע לזהות סכנות לפני שהן מתגבשות במלואן, אך גם להימנע מהשטחת ההבדלים בין משטרים, היסטוריות ומוסדות.
לקריאת העמוד
דת ודמוקרטיה בישראל
הפרק מציג את יחסי הדת והדמוקרטיה בישראל כחלק מן המבנה היהודי־דמוקרטי של המדינה. הוא מבחין בין מוסדות דמוקרטיים פורמליים לבין תנאים חברתיים ותרבותיים שמאפשרים פשרה דמוקרטית. המתח בין אורתודוקסים, לא־אורתודוקסים וחילונים, יחד עם כוחן של מפלגות דתיות בקואליציות, הופך את שאלת הדת והמדינה לשדה שבו דמוקרטיה תלויה לא רק בחוק אלא גם בנכונות לשאת מחלוקת. הפרק בוחן את יחסי הדת והדמוקרטיה בישראל מתוך ההקשר של מדינה יהודית ודמוקרטית. הוא מתעניין גם במוסדות וגם בתרבות הפוליטית שמאפשרת או מקשה על פשרה. ליבמן מנתח את המתח בין דת לדמוקרטיה בישראל כבעיה מוסדית וזהותית גם יחד. הוא אינו מציע הפרדה פשוטה של דת ומדינה כפתרון קסם, אלא מדגיש את הצורך בהסדרים פוליטיים, ריסון הדדי ונורמות משותפות שמאפשרים לחברה מפולגת להתפשר. ליבמן מציג את דת ודמוקרטיה בישראל כבעיה של זהות, מוסדות ופשרה פוליטית, לא רק כשאלת הפרדת דת ומדינה. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
חוק הלאום והחלשת הדמוקרטיה הישראלית
המאמר מתמקד בחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי ומבקש להראות מדוע הוא אינו רק חוק סמלי. וקסמן ופלג טוענים שהחוק משנה את האיזון הנורמטיבי של הדמוקרטיה הישראלית משום שהוא מעניק מעמד חוקתי לרכיב הלאומי-יהודי בלי לעגן לצדו עקרון שוויון ברור לכל האזרחים. בכך הוא מחזק את אופייה האתנו-לאומי של המדינה ומחליש את המרכיב הדמוקרטי-ליברלי. החוק קובע כי מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינה ייחודי לעם היהודי, מעגן סמלים יהודיים, מחזק את מעמד ההתיישבות היהודית ומוריד את מעמדה הסמלי של הערבית. המאמר מדגיש שהבעיה אינה רק סעיף בודד אלא ההצטברות: כאשר חוק יסוד מעניק עדיפות חוקתית לקולקטיב אחד, אזרחים שאינם יהודים מקבלים מסר ברור לגבי גבולות שייכותם. החוק גם משתלב במגמות רחבות יותר של החלשת מוסדות ליברליים, פוליטיקה לאומנית וערעור על שוויון אזרחי. תרומתו של המאמר היא בהצבת חוק הלאום כנקודת מבחן לדמוקרטיה הישראלית: האם המדינה יכולה להגדיר עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי ובו בזמן להבטיח שוויון מלא לאזרחיה הלא-יהודים.
לקריאת העמוד
דת ודמוקרטיה בישראל
המאמר מציג את קבלת הדמוקרטיה ב־1948 כהכרעה שהעניקה אזרחות לתושבי המדינה, יהודים ולא־יהודים כאחד, והציבה עיקרון של שוויון והשתתפות פוליטית לכל אזרח. בתוך מסגרת זו הוא מדגיש את החובה להגן על יכולתם של ערבים ומיעוטים אחרים להתחרות על הנהגה פוליטית וליהנות משירותי המדינה ללא אפליה. במקביל, המאמר מצביע על כך שהדמוקרטיה הישראלית סימנה פרידה מתפיסה הלכתית של ריבונות יהודית, ולכן יחסי דת ודמוקרטיה נבחנים דרך חירות דתית, נישואים אזרחיים, שוויון וזהות יהודית.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה ישראלית ורפורמה דמוקרטית במבט השוואתי
הפרק מציב את ישראל במיקום חריג יחסית: הסכמית מאוד בממד המפלגות והרשות המבצעת, אך יחידתית ורובנית בממד הפדרלי־יחידתי. לייפהרט סבור שחברה פלורלית ומפולגת כמו ישראל זקוקה לכלים הסכמיים, ולכן הוא דוחה רפורמות כמו בחירות רובניות חד־נציגיות או נשיאותיזציה של ראש הממשלה. במקום זאת הוא מציע תיקונים מתונים בתוך הדגם ההסכמי, כגון העלאת אחוז החסימה, מחוזות בחירה אפשריים, אי־אמון קונסטרוקטיבי והשפעה רבה יותר של בוחרים על רשימות מפלגתיות. לייפהרט משווה את ישראל לדמוקרטיות אחרות דרך ההבחנה בין דמוקרטיה רובנית לדמוקרטיה הסכמית ובין מבנה פדרלי למבנה יחידתי. הוא רואה בישראל חברה שסועה ולכן מתאים לה דגם הסכמי, אך מזהיר מפני רפורמות רובניות חריפות. לייפהרט ממליץ לתקן את הדמוקרטיה הישראלית בזהירות בתוך דגם הסכמי, ולא להפוך אותה לדמוקרטיה רובנית. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה, ציונות ליברלית ויחסי צבא-חברה בישראל
המאמר בוחן שני ספרים על יחסי צבא-חברה בישראל, שפורסמו בהפרש של שמונה עשרה שנים, ומציב אותם מול שאלת עתידה של ישראל כדמוקרטיה יהודית. ספרו של פרי מ-2006 מציג את מערכת הביטחון כאיום על שלטון אזרחי, ואילו ספרו של זיו מ-2024 קושר ירידה בהשפעת הצבא ושירותי הביטחון לנסיגה דמוקרטית. שני המחברים תומכים בפתרון שתי המדינות, אך חלוקים בשאלה אם הזדמנויות הוחמצו מפני שלמערכת הביטחון הייתה השפעה רבה מדי או מעטה מדי על מדיניות הממשלה. המאמר מוסיף שהמציאות של מדינה אחת משנה את מסגרת הדיון ומאתגרת את שתי הקריאות.
לקריאת העמוד
נסיגה דמוקרטית בלי דמוקרטיה
המאמר מנתח את ישראל כמשטר מורכב: דמוקרטיה ליברלית מוחלשת בתוך הקו הירוק לצד כיבוש מתמשך מעבר לו, ללא מאפיינים דמוקרטיים עבור הפלסטינים הנשלטים שם. הטענה המרכזית היא שהצד הדמוקרטי של ישראל ריסן לעיתים את הכיבוש, ולכן הפלסטינים נהנו בעקיפין ממוסדות ומנורמות דמוקרטיים שלא העניקו להם זכויות פוליטיות מלאות. כאשר המאפיינים הליברליים נשחקים, גם הריסונים העקיפים הללו נחלשים, והפלסטינים עלולים להיות בין הראשונים להיפגע מן הנסיגה הדמוקרטית.
לקריאת העמוד
״כבודו, רסן אותנו״: הזכות להיבחר בדמוקרטיה הישראלית
הפרק עוסק באחד המבחנים הקשים של דמוקרטיה: האם ועד כמה מותר למערכת פוליטית להוציא מתוכה שחקנים הנתפסים כמסוכנים, אנטי-דמוקרטיים או לא לגיטימיים. הכותרת ״כבודו, רסן אותנו״ מצביעה על פרדוקס ישראלי: פוליטיקאים ונציגי מפלגות בוועדת הבחירות המרכזית עשויים לדחוף לפסילות מסיבות אידיאולוגיות, אלקטורליות או ציבוריות, ובית המשפט העליון מתבקש לרסן את המערכת הפוליטית עצמה כדי להגן על הזכות להיבחר. שמיר ווינשל-מרגל מנתחות את הזכות להיבחר לא רק ככלל משפטי אלא כדינמיקה פוליטית. הפסילות והערעורים עליהן חושפים את המתח בין דמוקרטיה מתגוננת לבין פלורליזם, בין רוב פוליטי לבין זכויות מיעוט, ובין ייצוג לבין פחד מפני כוחות קיצוניים. בישראל, המתח חריף במיוחד סביב רשימות ערביות, מועמדים יהודים קיצוניים ושאלות של שלילת אופייה היהודי או הדמוקרטי של המדינה. תרומת הפרק היא בהצגת בית המשפט כשומר סף של השתתפות פוליטית: לא משום שהוא תמיד מרחיב דמוקרטיה ללא גבול, אלא משום שהוא נדרש לאזן בין הגנה על המשטר לבין מניעת שימוש מפלגתי בכלי הפסילה.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה ישראלית: רכיבים אזרחיים ואתנו־לאומיים
הפרק טוען שאי אפשר להבין את ישראל כלא־דמוקרטיה פשוטה, אך גם לא כדמוקרטיה ליברלית רגילה. סמוחה דוחה את מודל האתנוקרטיה כהסבר גורף מדי לישראל שבתוך הקו הירוק, אך גם דוחה תיאור ליברלי נקי. המודל החזק ביותר מבחינתו הוא “דמוקרטיה אתנית”: לכל האזרחים יש זכויות אזרחיות ופוליטיות, אך הרוב היהודי ממסד שליטה על המדינה, על סמלי הזהות שלה ועל משימתה הלאומית. לכן ישראל מייצגת ומשתפת במובנים מסוימים, אך נותרת דמוקרטיה באיכות נמוכה יותר מבחינת שוויון, הכרה לאומית, חלוקת כוח וצדק חברתי. סמוחה בוחן את הדמוקרטיה הישראלית דרך כמה מודלים: דמוקרטיה פרוצדורלית, ליברלית, קונסוציונלית, אתנוקרטית, אתנית וחברתית. הוא מציע תמונה מעורבת: ישראל היא דמוקרטיה פרוצדורלית אמיתית ויציבה יחסית, אך איכותה הדמוקרטית מוגבלת בשל מבנה אתנו־לאומי שמעניק עדיפות ליהודים ומונע שוויון מלא מן האזרחים הערבים. סמוחה מציג את ישראל כדמוקרטיה אתנית: פרוצדורלית ועמידה, אך מוגבלת בשוויון ובאיכות ליברלית. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
מה תפקיד בתי המשפט בשמירה על דמוקרטיה ושלטון החוק?
יניב רוזנאי מתאר את הרפורמה המשפטית בישראל כפרויקט שנועד להחליש את מנגנוני האיזון והבלמים ולרכז כוח בידי הרשות המבצעת והקואליציה. המאמר מסביר כי חלק מן ההצעות נראות מוכרות כאשר בוחנים אותן בנפרד, אך שילובן בהקשר הישראלי יוצר בעיה אחרת: ישראל חסרה רבים ממנגנוני הריסון שקיימים בדמוקרטיות שאליהן הממשלה השוותה את עצמה, כגון חוקה נוקשה, פדרליזם, בית מחוקקים שני או הפרדה נשיאותית. לכן רוזנאי מזהה כאן שימוש פוגעני בהשאלה חוקתית. הוא מנתח את המהלך כחלק מפופוליזם חוקתי שמציג את הרוב כנציג בלעדי של העם, מתייחס למשפט ככלי פוליטי ומבקש לצמצם ביקורת שיפוטית וייעוץ משפטי עצמאי. המחאה הציבורית הרחבה עצרה את ניסיון הבליץ הראשוני, אך לאחר כישלון המגעים עברה הממשלה לקידום הדרגתי של רכיבים, ובראשם ביטול עילת הסבירות. המסקנה היא ששחיקה דמוקרטית עשויה להתקדם באמצעים משפטיים ומדורגים, ולכן ביקורת שיפוטית חייבת לבחון גם את ההקשר המצטבר.
לקריאת העמוד
ישראל כארכיטיפ של דמוקרטיה אתנית
המאמר הקלאסי של סמוחה מנסח את מודל הדמוקרטיה האתנית ומציג את ישראל כארכיטיפ שלו. במקום לתאר את ישראל כדמוקרטיה ליברלית רגילה או כמשטר לא־דמוקרטי בלבד, סמוחה מציע קטגוריה ביניים: משטר שיש בו בחירות, אזרחות וזכויות פוליטיות, אך המדינה מזוהה עם לאום אתני דומיננטי ומעדיפה אותו בסמלים, במדיניות ובחלוקת משאבים. במקרה הישראלי, הדומיננטיות היהודית מתקיימת לצד אזרחות של המיעוט הערבי־פלסטיני, אך אזרחות זו אינה מבטלת היררכיה לאומית עמוקה. סמוחה מציע את המושג דמוקרטיה אתנית כדי לתאר משטר שמקיים בחירות וזכויות אזרחיות מסוימות, אך מעניק עדיפות ממוסדת לקבוצת לאום אתנית אחת. ישראל משמשת במאמר מקרה מרכזי להבנת המתח בין אזרחות דמוקרטית לבין עליונות לאומית יהודית. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל. לכן כדאי לקרוא אותו כמקור שמחדד לא רק עמדה נורמטיבית, אלא גם את הדרך שבה מושגים כמו שוויון, זכויות, ייצוג, סמכות ואחריות ציבורית מקבלים צורה מוסדית קונקרטית.
לקריאת העמוד
נסיגה דמוקרטית בישראל
הפרק ממוקם בקובץ משנת 2021 העוסק במשפט בזמן משבר חוקתי, לצד פרקים על משברי שלטון חוק וחוקתיות במדינות אחרות. מתוך המידע המופק אפשר לתאר בבטחה את מסגרת הדיון: נסיגה דמוקרטית בישראל נבחנת כחלק משיחה רחבה על דמוקרטיה, מערכת המשפט, זכויות אדם, שלטון החוק וחוקה. החומר הזמין אינו מספק פירוט מלא של טענות הפרק עצמו, ולכן הסיכום הציבורי צריך להישאר זהיר ולא לייחס למאמר מנגנונים ישראליים ספציפיים שלא הופיעו בעדות הטקסטואלית.
לקריאת העמוד
מה הקשר בין מאבק בשחיתות לרפורמה משפטית?
המאמר טוען שהמאבק בשחיתות הוא מקור מרכזי למעמד שצברה מערכת המשפט בישראל, וכי תגובת נגד להליכי שחיתות היא גורם חשוב בניסיון הקואליציה לצמצם את כוח בית המשפט העליון.
לקריאת העמוד
האם מלחמה בולמת סמכותנות או משנה את צורתה?
המאמר מציב את ניסיון שינוי מערכת המשפט בישראל מאז 2023 כמקרה מבחן לפופוליזם ימני-דתי. הוא טוען שהחיבור בין פופוליזם הדרתי לדת יכול להצדיק ריכוז כוח ודיכוי התנגדות, אך גם יוצר מתחים פנימיים והתנגדות ציבורית שמגבילים את הדחף הסמכותני.
לקריאת העמוד
המהפכה המשפטית לפני ואחרי 7 באוקטובר
הפרק בוחן את המהפכה המשפטית בישראל לפני ואחרי 7 באוקטובר כמקרה שבו משבר חוקתי ומשבר ביטחוני משתלבים זה בזה. נקודת המוצא היא הציפייה שמלחמת עזה תדחק הצידה את העיסוק במערכת המשפט, אך הניתוח טוען שהמלחמה דווקא אפשרה לפרויקט חוקתי פופוליסטי להתבסס ולהעמיק. התרומה המרכזית היא אזהרה רחבה יותר: דמוקרטיות ליברליות עלולות להידרדר לא רק למרות משברים ביטחוניים, אלא גם משום שמנהיגים פופוליסטים מנצלים אותם כדי לקדם שינוי מוסדי.
לקריאת העמוד
הרפורמה המשפטית אחרי 7 באוקטובר
המאמר בוחן את ישראל לאחר 7 באוקטובר כמצב של הצטלבות בין משבר חוקתי שנפתח עם הרפורמה המשפטית של 2023 לבין חירום ביטחוני. רוזנאי טוען שהמלחמה לא הקפיאה את הפרויקט הפופוליסטי החוקתי: לצד ממשלת האחדות הזמנית נמשכו מאמצים להחליש עצמאות שיפוטית, להשפיע על מוסדות מפתח ולרכז כוח בידי הקואליציה. המאמר מדגיש כי האתגר הדמוקרטי לאחר המלחמה הוא כפול: שיקום אמון ציבורי בממשל חוקתי ושמירה על מוסדות שמבטיחים הפרדת רשויות וזכויות יסוד.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מתי ביקורת שיפוטית מגינה על זהות חוקתית?
המאמר מציב את ישראל בתוך דיון רחב על נסיגה דמוקרטית ועל גבולות כוחו של בית המשפט. הוא טוען שהגנה על זהות חוקתית אינה רק שאלה פורמלית של פרשנות טקסט, אלא גם שאלה של שמירה על תנאי יסוד המאפשרים דמוקרטיה: בחירות משמעותיות, זכויות, הפרדת רשויות ומנגנוני ביקורת. המקרה הישראלי מחדד את הקושי משום שהמסגרת החוקתית חלקית, ולכן שאלת הלגיטימציה של ביקורת שיפוטית חריפה במיוחד. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל זהות חוקתית וביקורת שיפוטית בנסיגה דמוקרטית כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך ישראל והוויכוח על גבולות כוחו של בית המשפט. בסיס הדיון הוא זהות חוקתית, לגיטימציה דמוקרטית, ביקורת שיפוטית ונסיגה מוסדית, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין רוב פוליטי המבקש לשנות כללים מול בית משפט המגן על תנאי הדמוקרטיה; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת זהות חוקתית כמסגרת להגנה על תנאי משחק דמוקרטיים, ומתוך כך בהבהרת לגיטימציה של ביקורת שיפוטית כאשר המסגרת החוקתית חלקית ושנויה במחלוקת.
לקריאת העמוד
מי מוכן לתמוך בנסיגה דמוקרטית בישראל?
המחקר מצא שהתמיכה בתוכנית המשפטית קשורה בעיקר לזיקה חזקה לנתניהו ולסלידה ממתנגדים מפלגתיים, ופחות לתפיסה רובנית של דמוקרטיה או להתנסות שלילית עם מערכת המשפט.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
ישראל: פופוליזם, קיטוב ומשבר הדמוקרטיה
המאמר מציב את משבר הדמוקרטיה בישראל בתוך מפגש בין פופוליזם, קיטוב ומבנה חוקתי פגיע. הוא מנתח את תוכנית לוין לשינוי מערכת המשפט ואת ההקשר הפוליטי שבו הוצגה: היעדר חוקה מלאה, חוקי יסוד שניתנים לשינוי יחסית בקלות, מערכת קואליציונית ריכוזית ופערי אמון עמוקים בין מחנות. הטענה המרכזית היא שפופוליזם אינו רק סגנון רטורי; הוא מציג את הרוב הפוליטי כנציג העם האמיתי ומחליש מוסדות שמגבילים אותו, ובראשם בתי משפט ויועצים משפטיים. כאשר קיטוב חברתי הופך כל פשרה לבגידה, שינוי מוסדי יכול להיתפס כמאבק קיומי. תרומת המאמר היא בהסבר מדוע המשבר הישראלי אינו רק מחלוקת על סמכויות בית המשפט, אלא מבחן של חסינות דמוקרטית במדינה שבה הבלמים הפורמליים חלשים יחסית. לכן המאמר קורא את המשבר הישראלי לא כאירוע חד־פעמי, אלא כתוצאה של מפגש בין רעיון רובני של דמוקרטיה לבין מערכת מוסדית שמתקשה להגן על גבולותיה. הוא מדגיש שהמאבק על בית המשפט הוא גם מאבק על השאלה מי מוסמך לפרש את העם, את החוק ואת מגבלות הכוח של רוב נבחר.
לקריאת העמוד
מתקפה על שלטון החוק בישראל
המאמר בוחן את הצעות שר המשפטים ויושב ראש ועדת החוקה לשינוי מערכת המשפט בישראל, וטוען שאם יחוקקו הן יפגעו בעקרונות יסוד של דמוקרטיה, שלטון חוק והגנה על זכויות אדם. נבות ולוריא מדגישים כי בהיעדר חוקה פורמלית מלאה ובמערכת בלמים ואיזונים חלשה יחסית, ישראל נשענת על כמה מוסדות מרכזיים: בית משפט עליון בעל ביקורת שיפוטית על חקיקה, שיטת מינוי שופטים מאוזנת ומקצועית, ושירות משפטי ציבורי חזק עם יועץ משפטי לממשלה עצמאי יחסית. הרפורמה מוצגת כניסיון להחליש או לבטל דווקא את המוסדות האלה, ולכן כצעד מהפכני לשינוי המשטר.
לקריאת העמוד
איך משפט בין-לאומי יכול לעזור לבתי משפט מול פופוליזם?
המאמר מסביר מדוע משפט בין-לאומי בבתי משפט מקומיים אינו עניין טכני אלא כלי דמוקרטי נגד הסתגרות פופוליסטית.
לקריאת העמוד
האם חוק הלאום משנה את ישראל מדמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה סמכותנית?
המאמר טוען שחוק הלאום מעגן בחוק יסוד את זהותה היהודית של המדינה, תוך חיזוק ערכים פרטיקולריים על פני ערכים אוניברסליים.
לקריאת העמוד
איך חוק הלאום מחבר בין פופוליזם, קולוניאליות ודת?
המאמר טוען שחוק הלאום אינו רק חוק זהות, אלא מנגנון שמחזק שפה אתנולאומית-דתית ומצמצם את המקום הדמוקרטי של מיעוטים.
לקריאת העמוד
מהו מודל הדמוקרטיה האתנית, ומה הוא אומר על ישראל?
המאמר מציע מודל לניתוח ישראל כדמוקרטיה אתנית, שבה מתקיימות זכויות מסוימות לצד עליונות מבנית של הלאום היהודי.
לקריאת העמוד
איך חוק הלאום משפיע על שוויון, הגדרה עצמית וסולידריות חברתית?
המאמר מסביר מדוע חוק הלאום מעורר חששות בנוגע לשוויון המשפטי, ואף פוגע פגיעה עמוקה יותר ביכולת ליצור סולידריות אזרחית משותפת.
לקריאת העמוד
מה אחריותם הציבורית והמשפטית של נבחרי ציבור בכירים?
הפרק מציב את מקרה נתניהו כמבחן למערכת דמוקרטית שבה נבחר ציבור בכיר מחזיק במנדט פוליטי אך כפוף גם לאמות מידה ציבוריות ומשפטיות.
לקריאת העמוד
האם איום ביטחוני מפחית קיטוב רגשי בתוך החברה?
המחקר מראה שפערים בין מחנות אידיאולוגיים בתפיסת האיום החיצוני קשורים לקיטוב רגשי גבוה יותר, בין השאר דרך תחושת איום פנימי מן המחנה היריב.
לקריאת העמוד
איך השתנה הקיטוב הפוליטי בישראל בין 1992 ל-2022?
הפרק מציב את בחירות 2022 בתוך רצף רחב של קיטוב פוליטי בישראל, ומשווה בין קיטוב אידיאולוגי, זהות קבוצתית וקיטוב רגשי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
האם מתקפת 7 באוקטובר הורידה את הקיטוב הרגשי בישראל?
המחקר מצא שקיטוב רגשי בישראל נשאר יציב מאוד גם לאחר איום ביטחוני חריף, הן במדדי רגשות והן במדדי מרחק חברתי.
לקריאת העמוד
איך בליץ חוקתי מאיץ נסיגה דמוקרטית?
המאמר מנתח כיצד ארבעה תמריצים שהתלכדו סביב הקמת הממשלה ה-37 האיצו את השחיקה הדמוקרטית בישראל.
לקריאת העמוד
מה קורה כשמדעני מדינה מדברים לציבור בזמן נסיגה דמוקרטית?
המאמר מראה שמדעני מדינה בזמן משבר דמוקרטי נעים בין חובה מקצועית ואזרחית, מומחיות ציבורית, חשש מפוליטיזציה ותיווך תקשורתי.
לקריאת העמוד
למה שיעורי אזרחות הפכו לזירה של מאבק על דמוקרטיה ליברלית?
מיכל נויבאואר-שני מראה שלימודי אזרחות בישראל הפכו לזירת מעורבות ציבורית של מדעני מדינה, על רקע מחלוקת עמוקה סביב משמעות הרכיבים היהודי והדמוקרטי בזהות המדינה.
לקריאת העמוד
מה קורה לדמוקרטיה כשמבטלים את חובת הסבירות?
קרמניצר טוען שביטול עילת הסבירות משחרר את הממשלה והשרים מחובה מרכזית לפעול כנאמני ציבור, מחליש את היועצת המשפטית לממשלה ושומרי הסף, ומסכן מינויים, מנהל תקין, שירות ציבורי מגוון ואמון ציבורי.
לקריאת העמוד
איך מתקנים את בג״ץ בלי להפוך אותו למוסד מפלגתי?
המאמר טוען שמשבר הלגיטימציה של בג״ץ אינו נובע רק מתוצאות פסקי דין או מהרכב שופטים מסוים, אלא גם ממבנים מוסדיים של ההליך. הוא מציע לתקן את כללי העמידה, בירור העובדות, הרכבי השופטים ומינוי השופטים כך שיחזקו עצמאות, שקיפות ואמון בהליך.
לקריאת העמוד
למה המשבר החוקתי בישראל עובר דרך המשפט המינהלי?
המאמר טוען שהמשבר של 2023 חשף חולשה בתיאוריה החוקתית שהתפתחה מאז 1995: בישראל אין שכבה חוקתית קשיחה מעל חקיקה רגילה, וההגנה על ביקורת שיפוטית תלויה בעיקר במשפט מינהלי ובמאבק הציבורי סביבו.
לקריאת העמוד
איך דמוקרטיית הסכמה נקלעת למשבר רובני?
המאמר טוען שהמשבר החוקתי בישראל נובע מסתירה בין פוליטיקה קואליציונית יחסית לבין חוקה לא משוריינת, קיטוב גושי ובית משפט חזק שנעשה מוקד לעימות פוליטי.
לקריאת העמוד
איך קיטוב פוליטי הופך משבר חוקתי לבלתי פתיר?
המאמר טוען שהקיטוב בישראל תרם להיווצרות העימות החוקתי עם בית המשפט העליון והפך אותו לעז וקשה יותר לפתרון.
לקריאת העמוד
למה שליטה פוליטית במינוי שופטים היא ניסיון ללכוד את בתי המשפט?
המאמר טוען שהצעת 2023 למינוי וקידום שופטים אינה רק שינוי מוסדי, אלא מהלך שמעניק לממשלה ולקואליציה שליטה כמעט מלאה בבתי המשפט. הוא בוחן זאת דרך ההיגיון של השיטה הישראלית הקיימת, השינויים שחלו בה בשנים האחרונות, וההשוואה למודלים דמוקרטיים אחרים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
האם מחאה משבשת יכולה לעזור לבלום נסיגה דמוקרטית?
מחקר על מחאת 2023 נגד הרפורמה המשפטית ועל האופן שבו פעולות שיבוש לא-אלימות השפיעו על תמיכה וגיוס.
לקריאת העמוד
מה מגלה הפער בין המחאה נגד הרפורמה המשפטית לבין השתיקה בזמן המלחמה?
אדם שנער טוען שהמחאה נגד הרפורמה המשפטית גייסה שפה ליברלית אוניברסלית אך נמנעה לרוב מעיסוק בכיבוש ובאפליית אזרחים פלסטינים בישראל. הפער בין עוצמת המחאה ב־2023 לבין התגובה המוגבלת לפגיעה בזכויות בזמן המלחמה מעורר ספק לגבי עומק ההטמעה של ערכים ליברליים בישראל.
לקריאת העמוד
האם הרפורמה המשפטית באמת מתקנת את מהפכת שנות התשעים?
קריאה מחדש של מהפכת שנות התשעים כרקע להבנת רפורמת 2023–25 והמאבק על זהותה הדמוקרטית-ליברלית של ישראל.
לקריאת העמוד
מה קורה לדמוקרטיה כאשר המדינה עצמה מפורקת?
המאמר טוען שהמשבר הישראלי אינו רק פופוליזם, נסיגה דמוקרטית או מעבר לסמכותנות, אלא פרויקט של פירוק המדינה ותשתיותיה המוסדיות.
לקריאת העמוד
איך חברי כנסת מבינים דמוקרטיה בזמן משבר?
ניתוח איכותני של האופן שבו 72 חברי כנסת מהכנסת ה-24 מסגרו דמוקרטיה, זכויות ומוסדות לפי שיוך אידיאולוגי.
לקריאת העמוד
האם בית המשפט יכול לשמור על אחריות שלטונית במשטר היברידי?
איך ביקורת שיפוטית יכולה לשמור על אחריות שלטונית גם כאשר הדמוקרטיה אינה מלאה?
לקריאת העמוד
איך משבר חוקתי מעביר כוח מהכנסת לממשלה?
המאמר מראה כיצד משבר פוליטי ומשפטי סביב נתניהו, ולאחר מכן תקופת המלחמה, העבירו כוח מן הכנסת אל הממשלה והותירו את בית המשפט העליון כבלם מרכזי אך לא תמיד מספיק.
לקריאת העמוד
למה חוק הלאום מעלה שאלות עמוקות על שוויון ודמוקרטיה?
המאמר בוחן איך חוק הלאום משתלב בשאלות של רוב, שוויון אזרחי, חוקתיות ונסיגה דמוקרטית.
לקריאת העמוד
למה הרפורמה המשפטית היא פרויקט חוקתי פופוליסטי?
המאמר טוען שההפיכה המשפטית בישראל אינה שינוי מוסדי נקודתי בלבד, אלא פרויקט חוקתי פופוליסטי שמבקש לצמצם את סמכויות הרשות השופטת ולהרחיב מאוד את כוח הרשות המבצעת.
לקריאת העמוד
איך ההבטחה החוקתית בישראל נסוגה במקום להעמיק זכויות?
איך התחזקות הביקורת השיפוטית לוותה בהתנגדות פוליטית, פופוליזם ושחיקת זכויות.
לקריאת העמוד
איך מזהים נסיגה דמוקרטית בתוך תהליך החקיקה?
המחקר משווה דיונים בשלושה חוקי יסוד ומוצא שבכנסת ה-25 הופיעו יותר סימני נסיגה חקיקתית מאשר בכנסת ה-20.
לקריאת העמוד
מתי רפורמה משפטית הופכת לפגיעה בליבת הדמוקרטיה?
המאמר מציע לבחון שינויי כוח שיפוטי לפי השפעתם המצטברת על ליבת הדמוקרטיה: בחירות חופשיות, זכויות פוליטיות ואיזונים מוסדיים.
לקריאת העמוד
מתי צריך לעצור את הלבנה הראשונה בשחיקה דמוקרטית?
המאמר טוען שבמצבי שחיקה מצטברת בתי משפט צריכים לבחון תיקונים חוקתיים בהקשר רחב, ולא לחכות עד שהנזק הדמוקרטי יהיה שלם.
לקריאת העמוד
האם מתקפה על ארגוני חברה אזרחית מחלישה את הדמוקרטיה?
איך מימון זר וזהות אידיאולוגית משפיעים על יחס הציבור לעמותות בישראל.
לקריאת העמוד
מה קורה לשירות הציבורי כשהדמוקרטיה נשחקת?
המאמר בוחן את תגובותיהם של עובדי מדינה בישראל לשינוי המשפטי, ובמיוחד את הקשר בין תפיסת איום דמוקרטי לבין כוונות עזיבה, השמעת קול ומאמץ בעבודה.
לקריאת העמוד
האם נסיגה דמוקרטית היא רק ויכוח על בית המשפט?
למה הוויכוח על הרפורמה המשפטית תלוי גם בשאלה איזה סוג של דמוקרטיה ישראל היא?
לקריאת העמוד
האם איגודי עובדים יכולים להגן על הדמוקרטיה?
כיצד איגודי עובדים וקואליציות חברתיות־כלכליות יכולים להשפיע על מאבק בנסיגה דמוקרטית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
נסיגה דמוקרטית ואלימות פוליטית: מה קורה לתודעה הציבורית?
מחקר ישראלי על ההבדל בין הצדקת אלימות פוליטית לבין נכונות אישית לבצע אותה בזמן משבר דמוקרטי.
לקריאת העמוד
למה הדמוקרטיה הישראלית נקלעה למשבר?
הסבר קצר למשבר הישראלי דרך קיטוב, מוסדות חלשים ותמריצים פוליטיים.
לקריאת העמוד
מי תומך בנסיגה דמוקרטית, ולמה?
מחקר על מקורות התמיכה הציבורית ברפורמה המשפטית בישראל ובנסיגה דמוקרטית רחבה יותר.
לקריאת העמוד
איך צעדים קטנים יכולים לשנות דמוקרטיה שלמה?
המאמר טוען שאת הרפורמה המשפטית בישראל יש להבין כתמונה מצטברת של מהלכים משפטיים, ולא רק כתיקון יחיד, משום שהשילוב ביניהם עלול לשנות את מבנה המשטר.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מה הקשר בין נסיגה דמוקרטית לזכויות נשים?
המאמר טוען שהנסיגה הדמוקרטית בישראל מתבטאת גם בהחלשת ההגנות המשפטיות על שוויון מגדרי ובהכשרת הפרדה ואפליה בשם דת.
לקריאת העמוד