חמש מפלגות בתוך רצף אחד: מי באמת מחזיק בכוח בעידן הפוליטיקה האישית?
גדעון רהט ממיין מפלגות לפי מאזן הכוח בין מנהיג יחיד, מוסדות קולקטיביים ופוליטיקאים או פעילים עצמאיים — ומציע כלי לבחינת השינוי מן המפלגה הצוותית אל מפלגות מותאמות לעידן הפרסונליזציה.
כדי להבין מפלגה צריך לשאול לא רק מה האידאולוגיה שלה, אלא אם הכוח נמצא בידי מנהיג, מוסדות משותפים, פוליטיקאים עצמאיים או פעילי השטח.
מושגי יסוד בקצרה: פרסונליזציה וקולגיאליות
פרסונליזציה פוליטית היא שינוי במאזן שבין היחיד לבין הקבוצה, כך שפוליטיקאי אחד או כמה פוליטיקאים נעשים חשובים יותר מן המפלגה כישות קולקטיבית. התהליך יכול להיות ריכוזי, כאשר מנהיג יחיד צובר כוח, או מבוזר, כאשר פוליטיקאים ופעילים רבים פועלים כאוטונומיות נפרדות.
קולגיאליות מתארת מפלגה שבה מוסדות משותפים — ועידה, מרכז, הנהלה או ועדות — מעצבים החלטות ובונים רוב או הסכמה. הטיפוסים במאמר הם אידיאליים: מפלגה ממשית אינה חייבת להתאים במלואה לאחד מהם ויכולה לנוע ביניהם לאורך זמן.
מדוע דרוש סיווג חדש של מפלגות?
טיפולוגיות קלאסיות נבנו בתקופה שבה האופי התאגידי והקולקטיבי של המפלגה נתפס כמעט כמובן מאליו. הן הבחינו בין מפלגות לפי בסיס חברתי, מטרות, יחסים עם המדינה או רמת מיסוד, אך בדרך כלל דחקו את חלוקת הכוח בין יחידים לקבוצה לשוליים.
בעשורים האחרונים קמו מפלגות כפלטפורמות למנהיגים, מפלגות ותיקות הרחיבו את סמכויות ראשיהן, ופוליטיקאים החלו לתקשר ישירות עם בוחרים. רהט אינו מבקש להחליף את כל הסיווגים הקיימים, אלא להוסיף כלי שמותאם לשאלה מי שולט בתוך המפלגה.
מהו הקריטריון שמארגן את חמשת הטיפוסים?
הקריטריון הוא מאזן הכוח בין האישי לקולגיאלי. בקצה אחד הכוח מרוכז באדם יחיד; באמצע החלטות מתקבלות בידי מוסדות מפלגתיים; ובקצה האחר הכוח מפוזר בין יחידים אוטונומיים רבים.
הבחירה בקריטריון יחיד הופכת את הסיווג לפשוט יחסית ומאפשרת לשלבו עם טיפולוגיות אחרות, למשל כאלה שבוחנות אידאולוגיה או ריכוזיות טריטוריאלית. המחיר הוא שהסיווג אינו מתיימר להסביר לבדו את מלוא אופייה של מפלגה.
מה ההבדל בין מפלגה אישית למפלגת מנהיג?
במפלגה אישית המייסד הוא מקור הכוח והלכידות, בוחר מועמדים, מכריע מדיניות ושולט במשאבים; המפלגה היא בראש ובראשונה כלי שלו לזכייה בבחירות ולהפעלת שלטון. מוסדות וחברים, אם הם קיימים, אינם מסוגלים לאזן אותו, ולכן הישרדות המפלגה לאחר עזיבתו אינה מובטחת.
במפלגת מנהיג השליטה נובעת מן התפקיד ולא מבעלות אישית. הכללים מעניקים לראש המפלגה מרחב פעולה נרחב, אך הם גם מקור אפשרי להגבלה, וכאשר אדם אחר נבחר להנהגה הוא יורש את הסמכויות.
כיצד פועלת מפלגה קולגיאלית?
במפלגה קולגיאלית מוסדות פנים־מפלגתיים בוחרים מועמדים, מעצבים מדיניות ומפקחים על ההנהגה. המנהיג הוא ראשון בין שווים, והסמכות שייכת לקולקטיב לא־אישי ולא לאדם המחזיק זמנית בתפקיד.
מפלגות ההמונים ההיסטוריות הן הדוגמה הקרובה ביותר לטיפוס, אך גם מפלגות מסוגים אחרים יכולות לשמור על רכיבים קולגיאליים. רהט מדגיש שרבות מן המפלגות הוותיקות אינן קולגיאליות טהורות אלא שילובים של מוסדות ותכונות אישיות.
מה מבחין בין מפלגת רשת למפלגת תנועה?
מפלגת רשת היא קונפדרציה רופפת של פוליטיקאים, שלכל אחד מהם בסיס תמיכה, ארגון בחירות וזהות ציבורית משלו. הם משתפים תווית מפלגתית אך שומרים על עצמאות ניכרת בבניית קואליציות, בייצוג קהלים ובעיצוב עמדות.
מפלגת תנועה מפזרת סמכות בין פעילים ולא בין נבחרים. היא מבקשת להעצים את הבסיס באמצעות השתתפות פתוחה, בחירות מקדימות, הנהגה משותפת ולעיתים רוטציה, כתגובה לנטייה של ארגונים לרכז כוח בצמרת.
כיצד אפשר לזהות את טיפוס המפלגה בפועל?
המאמר מציע חמישה תחומי מדידה: מי בוחר את המועמדים, מי בוחר את ההנהגה, מי מעצב מדיניות, אילו תפקידים וסמכויות מצטברים בידי המנהיג, ומהם הגבולות והזכויות של חברות במפלגה. הצירוף בין התחומים, ולא אינדיקטור יחיד, חושף את מוקד הכוח.
למשל, בחירה פתוחה של מועמדים יכולה להעיד על מפלגת רשת אם היא מעצימה מכונות בחירות אישיות, או על מפלגת תנועה אם היא מעצימה פעילים. לכן אותה פרוצדורה פורמלית עשויה למלא תפקיד ארגוני שונה.
אילו דוגמאות ממחישות את חמשת הטיפוסים?
פורצה איטליה של סילביו ברלוסקוני ומפלגת החירות ההולנדית מוצגות כדוגמאות הקרובות למפלגה אישית; החזית הלאומית לאחר חילופי ההנהגה, הליגה באיטליה וחרות בישראל מדגימות מאפיינים של מפלגת מנהיג. המפלגות הנורווגיות והשוודיות קרובות יחסית לדגם הקולגיאלי.
המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית בארצות הברית משמשות דוגמאות למפלגות רשת, ואילו אקולו הבלגית ומפלגות ירוקות או ליברליות מסוימות מתקרבות למפלגת תנועה. אלה המחשות המבוססות על מאגרי מידע ומחקרי מקרה, לא דירוג סופי של כל מפלגה.
מדוע המבנה הרשמי של מפלגה עלול להטעות?
חוקי מפלגות ותקנונים נוטים להציג מוסדות קולגיאליים גם כאשר השליטה המעשית נמצאת במקום אחר. מפלגה חדשה יכולה להעתיק תקנון של ארגון ותיק בלי שהתכוונה להפעילו, ונורמות דמוקרטיות עשויות לעודד מנהיג חזק להסתיר שליטה אישית מאחורי מוסדות פורמליים.
לכן הסיווג דורש לבחון גם את הסיפור הלא־רשמי: מי מטיל וטו, מי שולט בתקציב ובמינויים, ומי קובע אם להצטרף לממשלה. זהו גם קושי מתודולוגי, מפני שנתונים פורמליים זמינים יותר מנתונים על כוח לא־פורמלי.
האם חמשת הטיפוסים הם רצף או מרחב משולש?
לשם פשטות המאמר מציג רצף מן הפרסונליזציה המבוזרת, דרך קולגיאליות, אל הפרסונליזציה הריכוזית. הרצף מתאים כאשר מפלגות משלבות בעיקר טיפוסים שכנים וניתן למקמן בין אבני הדרך.
מפלגות כמו חמשת הכוכבים, אן מארש, קדימה ופודמוס שילבו מנהיג מועצם עם חברים מועצמים ומוסדות חלשים. מקרים כאלה מציעים מרחב משולש שבקודקודיו מנהיג, קולקטיב ויחידים רבים, ולא ציר חד־ממדי בלבד.
האם פרסונליזציה מחלישה בהכרח את המפלגה?
לא בהכרח. מנהיג דומיננטי יכול לתאם פוליטיקאים ולשמש קיצור דרך לבוחרים, ורשת של מועמדים יכולה למלא פונקציות מפלגתיות גם אם ביעילות נמוכה יותר. פרסונליזציה עשויה להיות הסתגלות לשינויים מוסדיים, תקשורתיים ותרבותיים ולא רק סימן לדעיכה.
עם זאת, במפלגה מבוזרת עלולות להתעורר בעיות תיאום, ובמפלגה ריכוזית מוסדות מתקשים לאזן את המנהיג. הסיווג מחדד את סוג הסיכון במקום להניח שכל התרחקות מן המודל הקולגיאלי יוצרת אותה בעיה.
האם מפלגה אישית היא בהכרח פופוליסטית או אנטי־דמוקרטית?
לא. רהט בונה את הסיווג ללא תוכן אידאולוגי וללא קביעה מראש שמפלגה היא דמוקרטית או אנטי־דמוקרטית. מפלגות אישיות נפוצות בימין הפופוליסטי והקיצוני, אך יש גם דוגמאות מן המרכז ומן המרכז־שמאל.
המאמר מציע להשתמש בטיפוס המפלגה כמשתנה במחקר עתידי על פופוליזם ונסיגה דמוקרטית. כדי לקבוע קשר כזה נדרש מחקר אמפירי על תוצאות, ולא די בזיהוי מנהיג חזק או מבנה אישי.
מהן מגבלות הסיווג המוצע?
ההתמקדות בקריטריון יחיד מפשטת את המציאות ועלולה להחמיץ ממדים כגון אידאולוגיה, מטרות ארגוניות וריכוזיות טריטוריאלית. המדדים המוצעים הם הוכחת היתכנות ראשונית ולא מדד תקף ומהימן שכבר נבחן במאגר השוואתי רחב.
גם הגבול בין טיפוסים מטושטש, ומפלגות יכולות להשתנות במהירות או להציג פער בין תקנון לפרקטיקה. המחבר רואה במגבלות האלה הזמנה לשכלול האופרציונליזציה ולא הוכחה שאין ערך לסיווג.
מהי התרומה הדמוקרטית המרכזית של המאמר?
הסיווג מחזיר את שאלת הכוח למרכז חקר המפלגות: מי רשאי להחליט, מי יכול להחליף מנהיג, ומי מתווך בין אזרחים לשלטון. הוא מאפשר להשוות מפלגות ממערב אירופה, אמריקה הלטינית, ישראל וארצות הברית בלי להניח שמפלגת ההמונים היא אמת המידה היחידה.
מבחינה ציבורית, הכלי מסייע להבחין בין פתיחת מפלגה להשתתפות לבין פירוקה לרשתות אישיות, ובין הנהגה אפקטיבית לבין בעלות פרטית על ארגון פוליטי. ההבחנות אינן פסק דין נורמטיבי, אך הן תנאי לדיון מדויק באחריותיות, ייצוג ואיזונים בתוך מפלגות.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 11 באוגוסט 2026