מוסדות, חברה אזרחית ושירות ציבורי
מאמרים על כנסת, שירות ציבורי, עמותות, איגודי עובדים, כלכלה ומנגנוני פעולה קולקטיבית בדמוקרטיה.
מאמר יכול להופיע ביותר מנושא אחד כאשר הוא עוסק, למשל, גם בזכויות וגם במוסדות או גם בפופוליזם וגם בבית המשפט. בעמוד זה מופיעים 557 תקצירים שמשויכים לנושא.
חדש באתר
נבחרי ציבור אינם חסינים מהטיות החלטה — ולעיתים הם מוטים יותר מאזרחים
ליאור שפר, פיטר ג׳ון לואן, סטיוארט סורוקה, סטפן וולגרייב ותמיר שפר בודקים ישירות הנחה נפוצה במדע המדינה: שנבחרי ציבור הם מקבלי החלטות אסטרטגיים ושקולים יותר מן האזרחים שבחרו בהם. בשני סבבי ראיונות פנים אל פנים בשנים 2014 ו־2015 הם העבירו לפוליטיקאים מכהנים בפרלמנטים ארציים ואזוריים בבלגיה, בקנדה ובישראל ארבע מטלות ניסוייות, והשוו את תשובותיהם למדגמי אזרחים שקיבלו את אותן מטלות. בניסוי הסיכון בחרו פוליטיקאים בחלופה מסוכנת ב־62.5% מן המקרים לעומת 53.8% בקרב אזרחים, פער שהתקרב אך לא הגיע לרף המובהקות המקובל; מעבר ממסגור של רווח למסגור של הפסד הגדיל בחירה מסוכנת ב־38 נקודות אחוז אצל פוליטיקאים וב־35 אצל אזרחים. בניסוי העלות השקועה תמכו 83.7% מן הפוליטיקאים בהארכת תוכנית הלוואות שנכשלה בהשבת מלוא ההשקעה, לעומת 71.1% מן האזרחים, פער מובהק. בניסוי הזמן היו ממוצעי נקודת המעבר דומים, אך ההתפלגות הייתה שונה: 75.18% מן הפוליטיקאים הסכימו בשלב כלשהו להמתין שנתיים להשקעה גדולה יותר, לעומת 53.95% מן האזרחים. בניסוי הסטטוס קוו בחרו 67.3% מן הפוליטיקאים בתוכנית שהוצגה כברירת המחדל, לעומת 64.1% מן האזרחים, ללא פער מובהק בכלל המדגם; בקנדה נמצא פער מובהק. ניסיונות לעורר תחושת אחריותיות באמצעות קרבת בחירות וסיקור תקשורתי הניבו השפעות קטנות, לא מובהקות או שונות בין מדינות, ולכן אינם מספקים תנאי ברור שמנטרל הטיות. המאמר מסיק שאין הצדקה להניח שפוליטיקאים חסינים מהטיות המוכרות אצל אזרחים, אך מדגיש שהמטלות היפותטיות, מספר המדינות המצומצם והבדלים בין תחומי המדיניות מגבילים הכללה וסיבתיות. הוא מציע לחקור בנפרד כיצד מיון של טיפוסים מסוימים לפוליטיקה, למידה וניסיון בתפקיד, וסביבת האחריותיות הציבורית מייצרים את הדפוסים שנצפו.
לקריאת העמוד
חדש באתר
עובדי ציבור אינם ישרים פחות מטבעם; ההבדל נוצר בין מדינות ובין תרבויות ארגוניות
רענן סוליציאנו־קינן, מרקוס טפה ועומר יאיר מנתחים נתוני ניסוי ארנקים אבודים שנערך בשנים 2013–2016 וכלל 17,303 מסירות ב־40 מדינות. עוזר מחקר מסר לעובד דלפק ארנק שנמצא כביכול ברחוב, והמדד היה אם המוסד ניסה ליצור קשר עם הבעלים בדוא״ל. החוקרים משווים מוסדות ציבוריים לבנקים, מלונות ומוסדות תרבות כדי להפריד בין תרבות יושר כלל־חברתית לבין רכיב ייחודי למגזר הציבורי. שיעור ההחזרה הגולמי היה 47.9% במגזר הציבורי ו־49.8% במגזר הפרטי, אך לאחר בקרה ובדיקות עמידות לא נמצא פער עולמי מובהק ויציב. לעומת זאת, ההבדלים בין מדינות היו גדולים: היושר הציבורי והפרטי נעו יחד במתאם 0.90, והפער היחסי של המגזר הציבורי השתרע מיתרון של 18.5 נקודות אחוז בשוודיה לחיסרון של 34.1 נקודות בסרביה. רמת היושר במוסדות ציבוריים הייתה מנבא חזק של מדדי שחיתות, ובניתוח דומיננטיות תרומתה החזויה עלתה על זו של התוצר לנפש. גם הרכיב של תרבות מגזר ציבורי — ההפרש המקומי בין הציבורי לפרטי — ניבא שחיתות מעבר ליושר הציבורי עצמו, ממצא העולה בקנה אחד עם תפקידם של פיקוח ותמריצים ולא רק של נורמות פנימיות. המחקר אינו מזהה סיבתיות ואינו מודד את כל סוגי השחיתות, אך הוא מערער על הטענה שלמגזר הציבורי יש אופי מוסרי אוניברסלי. מדיניות נגד שחיתות צריכה לכן לטפל בסוציאליזציה, בהכשרה, בנורמות ובבקרה, ולא להסתמך רק על בחירת אנשים שנתפסים כישרים.
לקריאת העמוד
חדש באתר
מהמציאות למהדורה, ומהמהדורה לקלפי: ארבע בחירות חושפות שרשרת של השפעה
תמיר שפר וגבריאל ויימן מנתחים ארבע מערכות בחירות בישראל — 1996, 1999, 2001 ו־2003 — כדי לבחון שרשרת בת חמישה שלבים: תנאי המציאות, סדר היום התקשורתי, סדר היום הציבורי, כוונת ההצבעה של היחיד והתוצאה המפלגתית המצטברת. הם מחלקים את התחרות לשני תחומים: ביטחון־שלום מול כלכלה־פנים. תנאי הביטחון נמדדו במספר ההרוגים האזרחים והחיילים בששת החודשים שלפני הבחירות, והכלכלה בשינוי השנתי בתוצר לנפש. סדר היום התקשורתי נמדד בחדשות ערוצים 1 ו־2, וסדר היום הציבורי בסקרי בחירות ששאלו מהי הבעיה החשובה ביותר. בשלוש מערכות הבחירות הראשונות הסיקור נע בכיוון התנאים הבולטים במציאות; ב־2003, אף שגם הביטחון וגם הכלכלה הורעו, התקשורת העניקה מקום נרחב יותר לכלכלה. במודל משולב סדר היום הטלוויזיוני היה מנבא חזק של הבעיה שהציבור ציין, בעוד מספר ההרוגים לא היה מובהק. ברמת הפרט, מי שראה בתחום מסוים את הבעיה המרכזית נטה יותר להצביע למפלגה המזוהה עם טיפול בו, גם לאחר שליטה בהצבעה קודמת, עמדות מדיניות וכלכליות ומאפיינים חברתיים. גם הקולות המצטברים של גושי המפלגות נעו יחד עם בולטות התחומים בציבור, אך ארבע נקודות זמן אינן מאפשרות להסיק סיבתיות. המאמר מציג אפוא ראיות תומכות להשפעת סדר יום ולהטרמה במערכת רב־מפלגתית, לצד מגבלות מהותיות של מדגם יהודי בלבד, היעדר מדידת חשיפה אישית וארבע בחירות בלבד.
לקריאת העמוד
חדש באתר
כשארגון אזרחי הוא גם תנועה, גם ספק שירות וגם קהילה
יחזקאל הסנפלד ובנימין גדרון טוענים כי חלוקה מקובלת בין אגודות שמופעלות בידי מתנדבים, תנועות חברתיות וארגוני שירות ללא כוונת רווח מחמיצה ארגונים שמשלבים את שלוש הצורות. ארגון התנדבותי היברידי רב־תכליתי מקדם ערכים שאינם תואמים בהכרח את הערכים הממוסדים, משתמש בשירותים כאמצעי לשינוי חברתי, מטפח זהות קולקטיבית ומחבר בין שינוי ערכי, מתן שירות ועזרה הדדית. המחברים מרחיבים את מושג החברה האזרחית לשלושה ממדים: ארגונים ניטרליים ביחס למדינה, ארגונים המתנגדים למשטר או למדיניות, וארגונים המשתפים פעולה עם המדינה או תלויים בה. לצד היחסים עם המדינה הם מציבים ציר נוסף — מידת השתתפותם של חברי הארגון, משליטה מלאה ועד השתתפות סמלית. המסגרת המשולבת מנסחת תנאים לשלושה אתגרים. היווצרות מחייבת מרחב ציבורי וחיים אסוציאטיביים עשירים, ונעשית סבירה יותר כשהמערכת הפוליטית תחרותית, האליטות מפוצלות, הכוח המדכא מרוסן ויש לבעלי היוזמה בעלי ברית בקרב האליטות. גיוס משאבים נשען על רשתות חברתיות, הון חברתי, מיומנויות אזרחיות, קשרים בין־ארגוניים, מבנה פורמלי ועיגון הערכים בסמלים תרבותיים מוכרים. מחויבות נשענת על סיפוק אישי, זהות קולקטיבית, מסגור משותף ואידאולוגיה ארגונית. המאמר נעזר במחקר השוואתי קודם של ארגוני שלום ויישוב סכסוכים בצפון אירלנד, בישראל ובפלסטין ובדרום אפריקה כדי להמחיש שהארגונים נעים לאורך חייהם בין הצורות השונות. מסקנתו היא שאין תיאוריה יחידה שמסבירה היטב את מלוא מחזור החיים של ארגוני המגזר השלישי; נדרש חיבור בין נקודות המבט כדי להבין גם שינוי חברתי, גם שירות וגם השתתפות.
לקריאת העמוד
חדש באתר
כשהעיר מכירה בתושבים והמדינה רואה רק עובדים: מהגרי עבודה בתל אביב
המאמר בוחן כיצד עיר נעשית שחקן פוליטי במדיניות הגירה כאשר המדינה שולטת בכניסה ובמעמד, אך האחריות לחיי היום־יום של המהגרים נופלת על הרשות המקומית. קמפ ורייכמן מתמקדות במהגרי העבודה הלא־יהודים, ובייחוד חסרי המעמד שחיו בדרום תל אביב, על בסיס עבודת שדה, ראיונות עומק עם בעלי תפקידים בעירייה וניתוח פרוטוקולים מן הארכיון העירוני. המדינה הגדירה את ישראל כמדינת עלייה ולא כמדינת הגירה, טיפלה במהגרים בעיקר ככוח עבודה זמני והעמידה במרכז את השליטה והגירוש. תל אביב־יפו, לעומת זאת, נאלצה להתמודד עם תושבים בפועל הזקוקים לחינוך, בריאות, רווחה והגנה. המדיניות המקומית עברה משלושה שלבים: הימנעות ובהלה עד תחילת 1996, העלאת מודעות בשנים 1996–1998, והכרה פוליטית מסוף 1998. הקמת פורום עירוני ומרכז מסיל״ה ביולי 1999 הפכה את ההכרה למערך של שירותים, מידע וקשר עם קהילות. בתי ספר וגני ילדים פתחו מסלולי שילוב; העיר סייעה בהנגשת זכויות; ומהגרים עודדו לבחור נציגים, לפרסם חוברת זכויות ולפתח הנהגה ופעילות תרבותית. כך הועבר בסיס הזכאות מן האזרחות הלאומית אל עצם המגורים בעיר, ונוצרה ״חברות עירונית״ של נושאי זכויות שאינם אזרחים. התוצאה הייתה גם פוליטית: ארגון הקהילות יצר יכולת להציב תביעות שחורגות מן השירותים שהעירייה ביקשה לספק. עם זאת, העיר נמנעה מעימות מלא על הסדרה וגירוש, נותרה תלויה בשלטון המרכזי ולא החליפה את המדינה. חשיבות המקרה היא בהדגמת כוחם של מוסדות מקומיים לשנות בפועל את גבולות ההשתייכות וההשתתפות, גם כאשר גבולות האזרחות הפורמליים נשארים סגורים.
לקריאת העמוד
חדש באתר
כשהרשימה המשותפת מתאחדת, הייצוג עולה: שלוש בחירות בשנה אחת
גדי חיטמן בוחן את התנהגות הציבור הערבי בישראל בשלוש מערכות הבחירות הכלליות שנערכו בין אפריל 2019 למרץ 2020. בסיבוב הראשון, ב־9 באפריל 2019, הרשימה המשותפת פורקה אף שהיו בציבור הערבי ציפיות גבוהות להתמודדות מאוחדת בבחירות לכנסת ה־21. לפי התקציר הרשמי, אכזבת הבוחרים התבטאה בהתרחקות מן הקלפי, והייצוג המפלגתי הערבי ירד מ־13 לעשרה מושבים. בסיבוב השני, ב־17 בספטמבר 2019, הרשימה הוקמה מחדש וזכתה שוב ב־13 מושבים. בסיבוב השלישי, במרץ 2020, היא התמודדה שוב כרשימה משותפת והגיעה ל־15 מושבים. המחבר מסיק מן הרצף שהחרמת בחירות פוגעת במיעוט הערבי, בעוד איחוד המפלגות מגדיל את כוחו הפוליטי. ההשוואה מציגה שינוי ברור בתוצאה הפרלמנטרית לצד שינוי במבנה ההתמודדות ובהשתתפות המתוארת. עם זאת, הרשומה הציבורית אינה מפרטת שיעורי הצבעה, נתוני סקר, שיטת ניתוח או מבחן של הסברים חלופיים, ולכן שלוש התצפיות אינן מוכיחות שהפיצול או האיחוד היו הסיבה היחידה לשינוי. המסקנה הנתמכת היא שבתקופה שנבדקה פיצול לווה בירידה במספר המושבים, ואיחוד לווה בהתאוששות ובהתחזקות.
לקריאת העמוד
חדש באתר
כשדעה קדומה סמויה נכנסת להחלטה מינהלית: אפליית תובעי גמלת אי־כושר מוסלמים
המחקר בוחן כיצד אפליה ביורוקרטית מתרחשת בתוך החלטות מקצועיות בעולם האמיתי, גם כאשר הארגון מצהיר על מחויבות לשוויון. החוקרות קיבלו גישה נדירה לשיפוטים של רופאים בבקשות לגמלת אי־כושר בתוכנית ממשלתית בישראל בשנים 2015–2017, והשוו את היחס לתובעים מוסלמים ולתובעים יהודים. כדי לצמצם את האפשרות שהפער נבע ממחלוקת רפואית מוצדקת, הניתוח הוגבל למבקשים שכבר עברו סף נכות רפואית מחמיר, כך שעצם מצבם הרפואי לא היה שנוי במחלוקת. למרות נקודת המוצא המשותפת, רופאים יהודים נטו יותר לדחות בקשות של מוסלמים ולהמליץ על פיצוי חלקי ליהודים. לעומת זאת, לא נמצא הבדל בהחלטות על פיצוי מלא. המאמר אינו מסתפק בזיהוי הפער, אלא מציע מסגרת תאורטית שמקשרת בין מנגנונים אפשריים של אפליית מיעוטים, תנאי ההחלטה שמפעילים אותם והדפוסים שאפשר לצפות לראות בנתונים. היישום במקרה הנחקר מצביע על דעה קדומה סמויה שהופעלה כאשר מורכבות ועמימות החלישו עיבוד שיטתי של המידע. מבחינה מוסדית, הממצא מראה שמחויבות פורמלית לשוויון אינה מספיקה כאשר נקודות הכרעה עמומות משאירות מקום להטיות לא־מודעות להשפיע על גישה לזכויות חברתיות.
לקריאת העמוד
חדש באתר
תרבות דמוקרטית נגד שחיתות: מוסדות, אמון ו־19 שנות נתונים מאירופה
אינה קובה מבקשת להסביר מדוע רמות השחיתות באירופה שונות מאוד בין מדינות ולאורך זמן, אף שגם דמוקרטיות ותיקות אינן נקיות משחיתות. המאמר מתייחס לשחיתות כתופעה תרבותית ורב־רמתית שנוצרת מתוך שילוב בין מוסדות פורמליים, כגון דמוקרטיה ואחריותיות, לבין מוסדות לא־פורמליים, כגון אמון ונורמות לגבי שוחד. ברמת המדינה הוא מנתח 536 תצפיות מ־37 מדינות בשנים 1995–2013 באמצעות מדד תפיסת השחיתות שעבר היפוך כך ש־0 מציין מעט שחיתות ו־10 הרבה שחיתות. המודל מקשר פיתוח כלכלי, חברות באיחוד האירופי, דרגת הדמוקרטיה, ייצוג נשים בפרלמנט ומשך הדמוקרטיה לפחות שחיתות נתפסת, ואילו עבר קומוניסטי נקשר ליותר; הפיתוח הכלכלי הוא המנבא הגדול ביותר במודל, ומשך הדמוקרטיה חזק יותר מדרגתה. ברמת הפרט, מודלים רב־רמתיים המבוססים על ארבעה גלים של סקר הערכים העולמי כוללים עד 21,210 תצפיות בעד 21 מדינות. אמון בין־אישי ושביעות רצון מן המצב הכספי קשורים לפחות תפיסת שחיתות, ואילו הצדקת שוחד קשורה ליותר; גיל, מגדר ורמת הכנסה אינם מובהקים במודל האישי. המתאם בין מדד המומחים לבין מדד האזרחים הוא 0.84, אך שניהם מודדים תפיסות ולא עסקאות שחיתות נסתרות עצמן. קובה מסיקה שמאבק אפקטיבי בשחיתות דורש לא רק חוק ועונש אלא תרבות דמוקרטית של שקיפות, שוויון, אמון, פיקוח אזרחי וסנקציה כלפי שימוש פסול בכוח. מאחר שהנתונים תצפיתיים, שהרכב המדינות משתנה בין המודלים וששיטת מדד השחיתות השתנתה בתקופה, יש לקרוא את הקשרים כעדות השוואתית חזקה ולא כהוכחה שכל אחד מן הגורמים גורם לבדו לירידת שחיתות.
לקריאת העמוד
חדש באתר
דמוקרטיה מתוך הבדל: מן הגיוון במחוז אל רשת השיחה הפוליטית
המאמר מציע להבין אזרחות דמוקרטית דרך כמה שכבות של הבדל ולא דרך רשת השיחה האישית בלבד. דיטרם א׳ שויפלה, ברוס ו׳ הארדי, דומיניק ברוסארד, ישראל וייסמל־מנור ואריק ניסבט משלבים סקר טלפוני ארצי חתכי במדגם הסתברותי של כמעט 800 מבוגרים עם נתונים ברמת המחוז על גיוון דתי, פוליטי וגזעי. הם בונים מודל נתיבים שמחבר בין המבנה החברתי, ההקשר המקומי, רשתות הדיון ותהליכי תקשורת כדי לבחון קשרים ישירים ועקיפים להשתתפות פוליטית. התקציר מדווח על קשרים חיוביים בין הטרוגניות מבנית להטרוגניות של רשתות הדיון, הן במישרין והן בעקיפין באמצעות תהליכי תקשורת. החידוש הוא רב־רמתי: סביבת המגורים והאנשים שאיתם אדם מדבר אינם שתי זירות נפרדות, מפני שההקשר עשוי לעצב את מגוון המפגשים והשיחות הזמינים לו. מבחינה דמוקרטית, המודל מדגיש שהיחשפות להבדל אינה רק תכונה של יחיד אלא תוצר של מבנה ושל תקשורת. מאחר שהנתונים חתכיים והתקציר אינו מציג גדלי אפקט, המאמר אינו מצדיק כלל סיבתי גורף שלפיו כל גיוון חברתי יוצר אוטומטית יותר השתתפות.
לקריאת העמוד
חדש באתר
כשהקהל מבקר את סיקור המחאה: טיקטוק כזירה דמוקרטית — וגם לא־דמוקרטית
המאמר מעביר את מוקד המחקר מסיקור המחאה עצמו אל הקהל שמבקר את הסיקור. יואנה ליטרט, ליליאן בוקסמן־שבתאי ונטע קליגלר־וילנצ׳יק מנתחות באופן איכותני סרטוני טיקטוק ואת התגובות הקשורות אליהם, מתוך תוכן שנאסף באביב 2021. הדיון התרכז בשני מוקדים פוליטיים שונים: מחאת Black Lives Matter ומהומות הקפיטול. לפי התקציר, משתמשים ניצלו את אפשרויות היצירה של טיקטוק כדי לפרק ייצוגים חדשותיים מסוימים, לבקר את מנגנון התקשורת ולהרחיב את הנרטיב החדשותי. כך הקהל אינו רק מקבל מסגור עיתונאי, אלא יוצר שכבת פרשנות ציבורית גלויה סביבו. המסקנה אינה מציגה את הפלטפורמה כמרחב דמוקרטי בהכרח: ביקורת תקשורתית בטיקטוק יכולה לערער ייצוג מצמצם ולפתוח נקודות מבט, אך היא יכולה לשמש גם מטרות לא־דמוקרטיות. המאמר מציב אפוא את ביקורת המדיה הדיגיטלית כיכולת פוליטית שתוצאתה תלויה בתוכן, בהקשר ובאופן השימוש בה.
לקריאת העמוד
חדש באתר
אותה שחיתות, תגובה אזרחית שונה: תפיסות הציבור והשתתפות פוליטית בישראל
המאמר בוחן מדוע אזרחים הרואים שחיתות פוליטית סביבם אינם מגיבים תמיד באותה דרך. במחקר שדה בקרב 298 ישראלים, דורון נבות ואיתי בארי מקשרים בין שלושה רכיבים: האופן שבו אדם מגדיר שחיתות, היקף השחיתות שהוא חושב שקיים והשתתפותו הפוליטית. הניתוח מראה שרמת השחיתות הנתפסת היא גורם חשוב בהסבר ההשתתפות, אך השפעתה תלויה באופן מובהק בתפיסת השחיתות של האזרח. פירוש הדבר הוא ששני אנשים המעריכים את היקף השחיתות באופן דומה עשויים להבין את אותה הערכה אחרת ולהגיב אליה אחרת במרחב הפוליטי. מבחינה דמוקרטית, הממצא מחבר בין אחריותיות לבין פרשנות ציבורית: חשיפה למידע על שחיתות אינה פועלת בחלל ריק, אלא עוברת דרך אמות המידה שלפיהן הציבור מזהה ניצול פסול של כוח. לכן מדידת תפיסת היקף השחיתות לבדה עלולה להחמיץ חלק מרכזי מן הדרך שבה שחיתות נקשרת למעורבות אזרחית.
לקריאת העמוד
חדש באתר
הפללה להגנת מיעוטים אינה מספיקה בלי תפיסה אחרת של אזרחות
עילי אהרנסון בוחן מגמה של ״הפללה פרו־מיעוטית״ — יצירת עבירות פליליות שמיועדות במיוחד להגן על נשים ועל מיעוטים — ומציע לה ביקורת מבנית. לפי המאמר, בסוף שנות השבעים צמחה פרדיגמה חדשה שראתה בהפללה כלי לצמצום דפוסים של אי־שוויון חברתי. המחבר עוקב אחר התהליכים ההיסטוריים שהובילו לשינוי ושואל מדוע המודל מתקשה להגשים את מטרותיו המוצהרות. תשובתו אינה מתמקדת רק בניסוח עבירה מסוימת, אלא במסגרת המדיניות הרחבה: ההפללה הפרו־מיעוטית משובצת בקבלת החלטות נאו־ליברלית ונשענת על חזון אזרחות שיש בו פגמים פנימיים. לכן שימוש במשפט הפלילי כדי להגן על קבוצות מוחלשות עלול להישאר מוגבל כאשר המבנה החברתי והפוליטי שמייצר אי־שוויון אינו משתנה. אהרנסון אינו שולל כל תרומה של הפללה; הוא טוען שהפוטנציאל שלה לצמצם אי־שוויון יכול להתממש רק בתוך תפיסת אזרחות שונה באופן יסודי מזו שאימצו ממשלות נאו־ליברליות בשלושת העשורים שקדמו למאמר. מבחינה ליברל־דמוקרטית, הטיעון מעביר את הדיון מהצהרה סמלית של הגנה אל התנאים המוסדיים שמאפשרים שוויון ממשי.
לקריאת העמוד
חדש באתר
אקטיביזם אקדמי נגד פופוליזם: חוקרי משפט מול השינוי החוקתי בישראל
איתי בר־סימן־טוב, תמר הוסטובסקי ברנדס, אליאב ליבליך, יניב רוזנאי ואדם שנער בוחנים את תפקידם של חוקרי משפט בהתנגדות למהלך החוקתי שקידמה הממשלה ה־37 בישראל בין נובמבר 2022 לספטמבר 2023. אנשי אקדמיה משפטית, ובהם מחברי המאמר, השתמשו בידע ובמעמד המקצועי שלהם לפרסום ניירות עמדה, הרצאות לקהילות, שיתוף פעולה עם חלקים אחרים בתנועת המחאה, פרשנות בתקשורת, מאמרי דעה, השתתפות במשא ומתן פוליטי ופנייה לקהילה המשפטית ולמוסדות בינלאומיים. המאמר מציב את הפעילות בתוך הדיון על ״scholactivism״ — שילוב בין מחקר לאקטיביזם — ושואל אם מעורבות כזו פוגעת בחובת החוקר להפיץ ידע ולחפש אמת. טענתו המרכזית היא שבמאבק נגד פופוליזם שתי המטרות עשויות להתיישב: כאשר מנהיגים פופוליסטים פועלים באמצעות המשפט החוקתי, למשפטנים יש יכולת ייחודית לזהות מניפולציות ואיומים ולהסבירם לציבור. עם זאת, המחברים אינם מתעלמים מן המחיר האפשרי, ובהם פגיעה ביושרת המחקר ובמעמדם של חוקרים. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא ניסוח אחריות מקצועית שאינה דורשת ניטרליות שקטה בכל מצב, אך גם אינה מעניקה לאקטיביזם חסינות מביקורת אקדמית.
לקריאת העמוד
חדש באתר
האם ועדות האמנה מוטות נגד ישראל? המידע שמגיע אליהן משנה את התמונה
המאמר בוחן אם ניתן לזהות יחס מיוחד או הטיה נגד ישראל בעבודת ועדות האמנה המקצועיות של האו״ם. המחברים מנתחים שישה סבבי ביקורת מהשנים 2010–2014 ומחלקים את נושאי ההערות המסכמות לארבע קבוצות: האוכלוסייה הישראלית הכללית, האוכלוסייה הלא־יהודית בישראל, פליטים ומבקשי מקלט, ופלסטינים בשטחים הכבושים. בצד התוצאה, 43% מתוך 158 ההערות המסכמות עסקו בפלסטינים בשטחים, לעומת 30% באוכלוסייה הכללית, 23% באוכלוסייה הלא־יהודית בישראל ו־4% בפליטים ובמבקשי מקלט. בצד המידע, מספר העמודים בדוחות החלופיים על פלסטינים בשטחים היה כמעט פי עשרים ממספר העמודים על האוכלוסייה הכללית; גם על האוכלוסייה הלא־יהודית בישראל הוגש מידע רב בהרבה. הקשר בין הקלט לפלט אינו מוכיח שאין הטיה, ואינו מודד את חומרת ההפרות עצמן, אך הוא מספק הסבר מוסדי משמעותי למוקד הוועדות: תשומת הלב שלהן מושפעת מן החומר שחברה אזרחית מניחה לפניהן. מבחינה דמוקרטית, הממצא מדגיש שהשתתפות אזרחית בהליכי פיקוח בינלאומיים אינה שולית; היא יכולה להשפיע על אילו זכויות ואילו קבוצות ייכנסו לסדר היום הרשמי.
לקריאת העמוד
חדש באתר
מחאה חברתית בלי שפה משפטית: החיפוש אחר לשון חדשה של התנגדות
שולמית אלמוג וגד ברזילי חוקרים חידה בולטת במחאת קיץ 2011 בישראל: במדינה שבה עורכי דין, בג״ץ ושפת זכויות מילאו במשך עשורים תפקיד מרכזי במאבקים ציבוריים, המשפט כמעט לא הופיע בהנהגת המחאה, במסריה ובאמצעי הגיוס שלה. המחקר משלב ניתוח תוכן של כרוזים, סרטונים שצילמו מפגינים, שירים ומקורות נוספים עם 29 ראיונות אישיים מובנים של מנהיגים ופעילים מכל אזורי הארץ. הראיונות, שנבנו סביב 11 שאלות פתוחות ונאספו בדגימת כדור שלג במשך כחצי שנה, ארכו בממוצע כ־90 דקות והניבו כ־45 שעות תיעוד. המחברים משתמשים בחומר כדי לשחזר פירמידת כוח. בראש ניצבו מנהיגים שזכו בחשיפה תקשורתית ועיצבו מסרים, ובהם הנהגה תל־אביבית המזוהה עם רוטשילד והנהגות חלשות יותר מבחינת נראות בפריפריה החברתית והגאוגרפית; אף עורך דין לא היה חלק מקבוצת ההנהגה. מתחתיה פעלו מומחים ומארגנים, ובהם משפטנים שסיפקו מידע, ייצגו עצורים, סייעו מול פינוי מאהלים או כתבו הצעות מדיניות, אך היו כפופים למתווכים לא־משפטיים ומנותקים במידה רבה מן המנהיגים. מן הראיונות עולות שלוש תפיסות: המשפט כגורם חסר תפקיד, שהיא הדומיננטית; המשפט ככלי משני; והמשפט ככלי משמעותי, שבה החזיקו מעטים. הסיבות לדחייה לא היו אחידות. חלק ממנהיגי המרכז ראו בליטיגציה כלי איטי, מיושן ולא־מגייס, ואילו פעילים בפריפריה ראו במשפט מנגנון הקשור לאליטות ששימר אי־שוויון. במקום עתירות, חקיקה וטיעונים פורמליים התפתחה ״פואטיקה״ אחרת: אוהלים במרחב העירוני, סיסמאות קצרות, מחוות ידיים, שירים, פייסבוק, עצרות המונים ואספות דיון. גם כאן היה פער: בתל אביב בלטו המאהל, המופע התקשורתי והדמויות המזוהות כמנהיגים, ואילו בפריפריה הודגשו אספות, הקשבה, כאב והתנגדות להנהגה ריכוזית. המסקנה אינה שהמשפט או מקצוע עריכת הדין עומדים להיעלם. היא שמחאה רחבה יכולה לאבד אמון בשפת הזכויות כמסלול לשינוי, ושיחסי הכוח בתוך התנועה קובעים אילו כלים ייחשבו רלוונטיים. מבחינה דמוקרטית, זהו איתות כפול: יצירת שפה ציבורית חדשה יכולה להרחיב השתתפות, אך הפער בין ארגוני זכויות משפטיים לבין אזרחים שאינם רואים עוד במשפט כתובת עלול להחליש את החיבור בין גיוס ציבורי לשינוי מוסדי יציב.
לקריאת העמוד
חדש באתר
כשסיפור פוגש פתק: קרבה נרטיבית והצבעה במערכת רב־מפלגתית
המאמר מפתח מודל של בחירה אלקטורלית במערכת רב־מפלגתית המבוסס על קרבה נרטיבית: מידת ההתאמה בין הסיפור הלאומי של הבוחר לבין הסיפור שמבטאת מפלגה. החוקרים חילצו ממגילת העצמאות מאגר של נקודות עבר וחזונות עתיד, ביקשו מ־2,058 משתתפי סקר יציאה בבחירות 2009 לבחור רכיב עבר ורכיב עתיד, וזיהו את סיפורי המפלגות באמצעות 1,233 אזכורים בנאומי הכנסת השבע־עשרה. שבעה צירופי סיפור הופיעו אצל לפחות 5% מן המשיבים, ובהם שילובים של הקמת המדינה, המקרא או השואה עם שלום, עוצמה, שוויון או חזון רוחני. מודלים לוגיסטיים נפרדים לכל מפלגה בדקו אם הקרבה בין סיפור הבוחר לשיח המפלגתי מנבאת הצבעה, לצד הזדהות אידאולוגית בגוש שמאל–מרכז–ימין, דתיות, גיל, מגדר, השכלה, הכנסה ורקע עדתי. הקרבה הנרטיבית הייתה מנבא חיובי ומובהק ברוב המפלגות היהודיות; הקשר היה גבולי במרצ ובישראל ביתנו ולא מובהק בעבודה וביהדות התורה. הדוגמאות התיאוריות מראות גם התאמות וגם פערים: בקרב מצביעי קדימה בלט סיפור הקמת המדינה–שלום, בקרב מצביעי הליכוד הקמת המדינה–עוצמה, ובקרב מצביעי ש״ס הסיפור המקראי–רוחני, ואילו שיח העבודה לא התאים היטב לסיפור השלום שהיה נפוץ בקרב מצביעיה. המחקר מציע שהצבעה אינה רק חישוב של עמדות ואינטרסים אלא גם בחירה בין סיפורים שמקשרים עבר, הווה ועתיד. עם זאת, מדובר במחקר חתך של מערכת בחירות אחת; אזרחים ערבים הוצאו מן הניתוח, השיח המפלגתי נמדד בנאומי הכנסת בלבד, ואין בנתונים הוכחה שהקרבה הנרטיבית היא שגרמה להצבעה.
לקריאת העמוד
לא כל רשת היא תיבת תהודה: חשיפה אידאולוגית בבחירות 2013
המאמר בודק אם אזרחים באינטרנט בוחרים מידע פוליטי שמתאים לעמדתם ונמנעים ממידע מנוגד, תוך החלפת ההסתמכות הרגילה על זיכרון המשיבים במדידה של התנהגות גלישה. 402 משתתפים התקינו כלי מעקב במחשביהם במשך שבעת השבועות שקדמו לבחירות לכנסת בינואר 2013 ומילאו סקר על אידאולוגיה והרגלי מדיה. היומנים כללו 661,483 כתובות מ־15,976 אתרים; החוקרים סיווגו 3,359 אתרים שכיסו 83% מן הכתובות, תחילה כפוליטיים או לא־פוליטיים ואז כשמאל, ימין או ללא זיהוי אידאולוגי ברור. רק 5% מן האתרים היו פוליטיים, אף שהם קיבלו 15% מן הגלישה, והאתרים האידאולוגיים — 16 משמאל ו־40 מימין — היו 18% מן הגלישה הפוליטית, כלומר כ־3% מכלל הגלישה שנמדדה. 45% מן המשתתפים ביקרו לפחות בכתובת ימנית אחת ו־24% לפחות בכתובת שמאלית אחת. עמדה עצמית בשמאל או בימין הייתה קשורה לשימוש באתרי המחנה המתאים, וקיצוניות אידאולוגית ניבאה יותר חשיפה תואמת עמדה; היא לא ניבאה באופן עקבי הימנעות מן הצד האחר. כמחצית המשתתפים לא נחשפו כלל לאתר שסווג אידאולוגית, כשליש נחשפו רק לצד אחד וכחמישית לשני הצדדים, בעוד 20% לא ביקרו בשום אתר פוליטי. רשת הגלישה הייתה מבוזרת, וברוב האתרים שהגיעו ל־3% מן המדגם הייתה חפיפת קהל עם לפחות 80% מן האתרים האחרים. ההתאמה בין דיווח עצמי ליומן הייתה חלשה: המתאמים לאתר נעו בין 0 ל־0.38, בממוצע 0.18, ו־83% מן הטוענים שביקרו באתר אידאולוגי מסוים לא תועדו כמבקרים בו ביומן. הממצאים מזהים ברירה תואמת עמדה אך אינם מצדיקים תיאור של כלל הרשת כתיבות תהודה; הם מוגבלים למדגם מצטרף, לגלישה ממחשבים שולחניים וניידים בתקופת בחירות אחת, לקידוד אידאולוגיה ברמת האתר ולהוצאה של אזרחים ערבים מניתוח זה.
לקריאת העמוד
כשהקריאות גוברות על הנאום: כיצד הפרעות בכנסת קטעו את הנרטיב של רבין?
שאול שנהב בוחן קריאות ביניים חוזרות לנאומי ראש הממשלה יצחק רבין בכנסת בין יולי 1992 לנובמבר 1995 באמצעות שילוב של ספירה כמותית וניתוח נרטיבי של פרוטוקולים רשמיים. המסגרת המושגית מבחינה בין הצגה לבין סיפור: קריאת ביניים יוצרת פעולה ועימות בזמן אמת, ואילו נאום רציף מאפשר לדובר לקשור עבר, הווה ועתיד לטיעון פוליטי. השוואה של שמונה נאומים מרכזיים של ראשי ממשלה על יוזמות ביחסי ישראל–ערב ממקמת את תקופת רבין בתוך רצף רחב יותר ומזהה עלייה ניכרת במספר ההפרעות למאה מילים בכנסת השלוש־עשרה. העלייה החלה כבר בתקופה שלפני הסכמי אוסלו, כאשר הממשלה החלה לקדם יוזמות ביטחוניות ומדיניות, ולא רק לאחר חתימת ההסכמים. יותר מארבעים חברי אופוזיציה קראו לפחות קריאת ביניים אחת, אף שקבוצה של כעשרה חברים בלטה במיוחד, וכ־23% מן ההפרעות נוסחו כשאלות. קריאות יושב ראש הכנסת לסדר נעו כמעט יחד עם שיעור ההפרעות, במתאם של 0.92, ומחזקות את הטענה שהפרוטוקולים לוכדים הפרעה ממשית לדיון. קריאה צמודה בנאומים מראה שהקריאות הצטברו במיוחד ברגעים שבהם רבין ניסה לפרש מחדש גבולות, ביטחון וזהות לאומית ולבנות רצף בין ניסיון היסטורי למדיניות עתידית. לפי שנהב, הפרעה מתונה יכולה לבטא פלורליזם וליצור דיאלוג, אך הצפה חוזרת של הנאום מעבירה את תשומת הלב מן הסיפור אל המופע ומקשה על הצגת חלופה למדיניות ולנרטיב הקיימים. זהו מחקר מקרה של תקופה, מנהיג וסוג נאומים מסוימים; הוא אינו מודד את השפעת הקריאות על דעת הקהל ואינו מוכיח שהן תואמו או נועדו במכוון לחסום שינוי. תרומתו היא בהבהרת תנאי תקשורתי בסיסי של פרלמנט דמוקרטי: עליו לאפשר גם התנגדות נראית לעין וגם מרחב מינימלי לטיעון רציף שאפשר לבקרו.
לקריאת העמוד
אזרחות שאינה מנותקת מן המציאות: כיצד מורים פלסטינים־מוסלמים משלבים אסלאם בשיעורי אזרחות?
אלין מוף ואיימן אגבאריה בוחנים כיצד שבעה מורי אזרחות פלסטינים־מוסלמים בבתי ספר תיכוניים ציבוריים בחברה הערבית בישראל מבינים את מקומו של האסלאם בחינוך לאזרחות. הראיונות החצי־מובנים נערכו בזום בין ינואר למרץ 2021, והמשתתפים היו מורים ותיקים בעלי 16–27 שנות ניסיון. הניתוח מזהה שני תפקידים מרכזיים. ראשית, האסלאם משמש משאב להתנגדות למה שהמחברים מכנים אזרחות דקה: מסגרת המדגישה זכויות של יחידים אך מצמצמת, בעיני המורים, הכרה בשייכות הלאומית והדתית הקולקטיבית של תלמידיהם. שנית, המורים משתמשים במושגים דתיים של כבוד האדם, סובלנות, אחריות והתייעצות כדי להעניק משמעות מעשית לעקרונות מופשטים של אזרחות ודמוקרטיה. הכיתה נעשית כך מרחב שלישי שבו תוכנית הלימודים הרשמית, הידע מן הבית והקהילה והחוויה האזרחית היומיומית נפגשים ומתפרשים מחדש. המאמר אינו מציג את הדת כפתרון דמוקרטי אוטומטי: חלק מן הפרשנויות השמרניות שתיארו המשתתפים מצמצמות קבלה של זהות מינית, אתאיזם או ביטוי שנתפס כפוגע בדת, ואילו מורים אחרים הופכים מחלוקות כאלה לדיון בסובלנות ובגבולותיה. לכן המחברים מציעים להגן על המרחב הפדגוגי באמצעות זכויות אדם ואזרח, בלי להעניק עדיפות לדת אחת. זהו מחקר עומק קטן המבוסס על דיווח עצמי של שבעה מורים שנבחרו דרך רשת מקצועית; הוא אינו מתעד שיעורים בפועל, קולות תלמידים או שכיחות של הפרקטיקות בכלל מערכת החינוך. כוחו הוא בחשיפת עבודת התיווך שמורים עושים בין תוכנית לימודים ממלכתית לבין זהות, אי־שוויון וחיים דתיים כפי שהם נחווים בקהילה.
לקריאת העמוד
כשהתקשורת נתפסת כמטה את המשחק: דימוי ציבורי ולגיטימציה דמוקרטית בקרב תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה
יריב צפתי וג׳ונתן כהן בוחנים כיצד אמונה בכוחה של התקשורת על אחרים עשויה לערער לגיטימציה דמוקרטית גם בלי להוכיח שהסיקור אכן שינה את דעת הקהל. בסקר טלפוני שנערך בשבועות האחרונים של אפריל 2004, לפני משאל חברי הליכוד על תוכנית ההתנתקות, השתתפו 413 מבוגרים מן ההתנחלויות היהודיות ברצועת עזה. המשיבים העריכו שהסיקור שלילי ושהוא משפיע הרבה יותר על הציבור הישראלי מאשר עליהם עצמם: ממוצע ההשפעה הנתפסת היה 4.01 על הציבור לעומת 1.58 על העצמי. במודל נתיבים, תפיסת סיקור שלילי נקשרה להשפעה חזקה יותר המיוחסת לאחרים, וזו נקשרה לתפיסה שלפיה הציבור מחזיק בדימוי שלילי יותר של המתיישבים. הדימוי השלילי הנתפס נקשר בתורו לחוסר יעילות פוליטית, למחשבות על עזיבת האזור ולהצדקת שימוש בכוח; הצדקת הכוח נקשרה גם לכוונה מוצהרת להתנגד בכוח. המאמר מכנה את המנגנון הזה השפעת התקשורת המשוערת: אנשים עשויים לפעול על סמך מה שהם מאמינים שהתקשורת עשתה לאחרים, גם כאשר האמונה אינה מדויקת. ואכן, ניתוח תוכן חיצוני שהמחברים מצטטים תיאר את סיקור המשאל כמאוזן יחסית, ולכן הנתונים מלמדים על כוחן הפוליטי של תפיסות ולא על הטיה מוכחת. זהו סקר חתך של קבוצה מעורבת מאוד באירוע קיצוני, ורבים מן המשתנים נמדדו בפריט יחיד; משום כך המודל אינו מוכיח סיבתיות, אינו שולל כיוון הפוך ואינו מאפשר להכליל בקלות לציבורים אחרים. תרומתו היא בהצגת מסלול אפשרי שבו תחושת הדרה תקשורתית נעשית תחושת הדרה מן ההליך הדמוקרטי עצמו.
לקריאת העמוד
כשמדיניות החוץ נכנסת הביתה: מדוע בתי משפט לאומיים משתפים פעולה
אייל בנבנישתי וג׳ורג׳ ו׳ דאונס מסבירים מדוע כמה בתי משפט בולטים במדינות דמוקרטיות החלו לנטוש את הריסון המסורתי כלפי הרשות המבצעת בענייני חוץ ולהפעיל ביתר נחרצות משפט בין־לאומי ומשפט השוואתי. בעבר, ההפרדה בין פנים לחוץ אפשרה לשופטים לראות בדיפלומטיה תחום שהממשלה מייצגת בו את האינטרס הלאומי ושבו התערבות משפטית עלולה להזיק. הגלובליזציה שינתה את התנאים: רגולציה של ביטחון, שווקים, סביבה והגירה עוברת להסדרים בין־ממשלתיים ולעיתים בלתי־פורמליים הנשלטים בידי רשויות מבצעות, קבוצות אינטרס ומדינות חזקות, אף שתוצאותיה חודרות למדיניות הפנים. התוצאה היא צמצום של השתתפות ציבורית, פיקוח חקיקתי וביקורת שיפוטית, לצד התחזקות טריבונלים בין־לאומיים שיכולים לקבוע פרשנות מוקדמת או לבחון בעקיפין פסקי דין מקומיים. המחברים מציעים שבתי משפט מגיבים באמצעות תיאום בין־שיפוטי רופף: הם קוראים ומצטטים פסקי דין זרים, נשענים על מקורות חוקתיים ובין־לאומיים משותפים ומאותתים זה לזה על נכונות לשתף פעולה. פעולה מקבילה של כמה ערכאות מפחיתה את הסיכון שבית משפט יחיד ייענש כחריג, ומחזקת את יכולתן להציב גבולות לכוח המבצעי בלי לבודד את מדינתן. שיתוף כזה עשוי גם לסייע לבתי משפט לאומיים ובין־לאומיים לבנות סדר משפטי עקבי ואחראי יותר. אולם המחברים מדגישים סכנות: עימות בין ערכאות יכול לחזק ממשלות; שופטים סובלים מהטיות ומחסור במומחיות; שיתוף הפעולה נשען בעיקר על מועדון קטן של בתי משפט חזקים ודומים; והצטרפות של מערכות משפט מן הדרום הגלובלי עשויה לחשוף מחלוקות עמוקות. זהו מאמר תיאורטי משנת 2009, המבוסס על ניתוח מוסדי ודוגמאות משפטיות ולא על מאגר שיטתי של פסקי דין.
לקריאת העמוד
אידיאלים גבוהים, אמון נמוך: כיצד ציפיות מדמוקרטיה מעצבות אמון פוליטי
מארק הוכה, סופי מריאן וג׳ניפר אוסר הופכים את השאלה המקובלת על אמון פוליטי: במקום לראות בכל חוסר אמון סימן למחויבות דמוקרטית חלשה, הם שואלים אם אזרחים ביקורתיים נותנים פחות אמון דווקא משום שהם דורשים יותר מן הדמוקרטיה. המחקר משתמש בסבב השישי של הסקר החברתי האירופי, שנערך בשנים 2012–2013 במדגמים מייצגים ב־29 מדינות וכלל 54,673 משיבים בניתוח האידיאלים. המשיבים דירגו מ־0 עד 10 את חשיבותם של 11 רכיבים, החל משוויון בפני בתי המשפט ובחירות חופשיות ועד הגנה מעוני, צמצום פערי הכנסה ותקשורת חופשית. ניתוח מחלקות חבויות מזהה חמש תפיסות: אידיאלים גבוהים בכל התחומים (23%), בינוניים (31%), נמוכים (10%), דגש על זכויות חברתיות (20%) ודגש על זכויות פוליטיות (16%). אמון בחמישה מוסדות לאומיים נמוך ביותר בקבוצת האידיאלים הגבוהים — ממוצע 3.694 בסולם 0–10 — וגבוה ביותר בקבוצת הזכויות הפוליטיות, 4.796. בניתוח רב־רמתי של 43,277 משיבים, ההשתייכות לקבוצת הציפיות הגבוהות קשורה באופן מובהק לפחות אמון גם לאחר בקרה על גיל, מגדר, השכלה, אידאולוגיה ומאפייני המדינה. האינטראקציה עם איכות הממשל מחזקת את מנגנון הפער היחסי: השפעת הציפיות הגבוהות שלילית כמעט בכל המדינות אך נעלמת במערכות בעלות הביצועים הטובים ביותר, כגון מדינות סקנדינביה, הולנד ושווייץ. בעלי דגש על זכויות חברתיות נוטים גם הם לפחות אמון, ואילו דגש על זכויות פוליטיות קשור ליותר אמון בממשל איכותי. המאמר מסיק שחוסר אמון יכול להיות ביקורת דמוקרטית ולא דחייה של הדמוקרטיה, אך נתוני חתך מגל אחד אינם מראים שציפיות עולות גרמו לירידת אמון לאורך זמן.
לקריאת העמוד
תרבות, שלטון החוק ואחריותיות: מדוע ערכי יסוד מנבאים מוסדות ממשל
אמיר נ׳ ליכט, חנן גולדשמידט ושלום ה׳ שוורץ שואלים מדוע מוסדות ממשל דומים על הנייר פועלים אחרת בחברות שונות. הם מתמקדים בשלוש נורמות לא־פורמליות: שלטון החוק, היעדר שחיתות וקול ואחריותיות דמוקרטיים. באמצעות מדדי הערכים של שוורץ, שנאספו מיותר מ־15 אלף מורים עירוניים בכ־50 מדינות, הם מבחינים בין תרבויות המדגישות אוטונומיה ושוויוניות לבין תרבויות המדגישות הטמעה בקבוצה והיררכיה. שלושת מדדי הממשל של הבנק העולמי קשורים בעקביות לכיוון הראשון: המתאמים של הטמעה והיררכיה עם כל שלוש התוצאות שליליים, ואילו אוטונומיה ושוויוניות קשורות אליהן בחיוב. מדדי הופסטדה — אינדיבידואליזם ומרחק כוח — משחזרים דפוס דומה. ברגרסיות, התרבות לבדה מסבירה קרוב למחצית מן השונות בין המדינות בשלטון החוק ובהיעדר שחיתות וכמעט שני שלישים מן השונות בקול ובאחריותיות; הקשרים נשמרים גם לאחר בקרה על הכנסה, אי־שוויון, פיצול אתני ומורשת משפטית בריטית. כדי להתמודד עם האפשרות שממשל טוב הוא שמעצב ערכים, המחברים משתמשים בתכונות דקדוקיות של שפות — ובפרט באפשרות להשמיט כינוי גוף — כמכשיר סטטיסטי לערכים תרבותיים, וכן במדד אינדיבידואליזם מדור קודם. התוצאות נשארות בכיוון הצפוי, אך תוקף המשתנים האינסטרומנטליים תלוי בהנחות שאי אפשר להוכיח במלואן. המאמר אינו טוען שתרבות גוזרת גורל או שכל אדם במדינה מחזיק באותם ערכים. הוא מציע שמוסדות פורמליים נשענים על ציפיות חברתיות באשר ליחיד, לסמכות ולשוויון, ולכן ייבוא חוקים או מנגנוני העצמה בלי להבין את התשתית התרבותית עלול להניב תוצאות שונות מן המתוכנן.
לקריאת העמוד
מזיכרון השואה לשפת זכויות האדם: כיצד חוויה פרטיקולרית נעשית אוניברסלית
דניאל לוי ונתן שניידר מתמודדים עם סתירה לכאורה: הסוציולוגיה מסבירה בני אדם מתוך קבוצות, כוח, זמן ומקום, ואילו זכויות אדם טוענות לתוקף אוניברסלי שאינו תלוי בשייכות. תשובתם אינה לצמצם זכויות לאינטרסים ואף לא לקבל אוניברסליות מופשטת כעובדה. הם טוענים שנורמות זכויות אדם, לאחר שהן ממוסדות, נעשות בעצמן אינטרסים ומקורות לגיטימציה, וששורשיהן החברתיים מצויים בזיכרונות של פגיעוּת ואסון. המקרה המרכזי הוא השואה: חוויה היסטורית יהודית מסוימת עברה דרך משפטי נירנברג, אמנות האו״ם, חינוך, תקשורת וטקסי הנצחה והפכה למראה אוניברסלית של ״פשעים נגד האנושות״. המעבר דורש דה־קונטקסטואליזציה — מן השאלה ״מדוע זה קרה לנו?״ אל ״כיצד דבר כזה יכול לקרות?״ — ולכן הוא מאפשר סולידריות רחבה אך גם כרוך בשכחת פרטים, קורבנות והקשרים. המחברים משלבים את ביקורת חנה ארנדט על זכויות חסרות אכיפה, את תפיסת הפגיעוּת של בריאן טרנר ואת המתודולוגיה הקוסמופוליטית, שאינה מניחה שהמדינה היא יחידת הניתוח היחידה. הם גם דוחים ניגוד פשוט בין זכויות לריאל־פוליטיק: אחרי 11 בספטמבר ובצדק מעברי, עקרונות אוניברסליים מתורגמים לפשרות מקומיות סביב ביטחון, חנינה, ענישה ופיוס. זהו מסה מושגית־היסטורית ולא מבחן השוואתי סיבתי; הדוגמאות ממחישות מנגנון אך אינן מוכיחות שכל זיכרון מתפתח באותו אופן. התרומה היא בהצגת זכויות האדם כסדר מוסדי שצומח מן המתח המתמשך בין האנושי המשותף לבין קהילות שזוכרות פגיעה אחרת.
לקריאת העמוד
לא כל רשת היא תיבת תהודה: היכן ישראלים פוגשים דעות פוליטיות שונות?
נילי שטיינפלד ואזי לב־און חוזרים לשאלתם של מאץ ומרטין משנת 2001 — אילו מקורות מידע חושפים אזרחים לעמדות פוליטיות שונות משלהם — ומעדכנים אותה לעידן פייסבוק, ווטסאפ, דוא״ל ואתרי חדשות. בסקר מקוון השתתפו 514 משתמשי אינטרנט בוגרים בישראל, בני 18–70; 51% היו גברים, הגיל הממוצע היה 40.72, ו־49% הגדירו עצמם ימין, 31% מרכז ו־20% שמאל. לכל אחד מ־12 מקורות המידע חוּשב מדד דמיון בן שלושה פריטים בסולם 1–5, שבו ציון נמוך פירושו חשיפה מגוונת יותר. התוצאה המרכזית היא מדרג חברתי, לא טכנולוגי: האדם הקרוב ביותר לשיחה פוליטית קיבל ציון דמיון 3.59, האדם השני 3.38 וחבר פייסבוק 3.25; לעומתם חדשות טלוויזיה קיבלו 2.70, אתרי חדשות 2.74 ותוכניות ריאליטי 2.47 — המקור שנתפס כמגוון ביותר. פיד פייסבוק, ווטסאפ, דוא״ל, מכרים בעבודה ועיתונים נמצאו באמצע. שתי ההשערות אושרו: תקשורת בין־אישית נוטה להומוגניות ומדיה המונית להטרוגניות, וגם בתוך העולם הדיגיטלי ההבדל עובר בין קשר אישי לבין אתר תוכן. עם זאת, המחקר מודד תפיסה בדיווח עצמי ולא חשיפה שנצפתה בפועל; הוא חתך יחיד של פאנל אינטרנט ישראלי ואינו מוכיח שחשיפה מגוונת משנה סובלנות או קיטוב. אפילו ריאליטי עשוי להציג שונות כסנסציה וכמצב רוח, ולא כדיון ציבורי רציונלי. המאמר מפריך אפוא דיכוטומיה גסה של ״אינטרנט שווה בועה״, אך אינו שולל בררנות או תיבות תהודה בערוצים מסוימים.
לקריאת העמוד
מדוע נדרשות שתי דמוקרטיות לשלום: מידע, אמינות וויתורים הדדיים
גילת לוי ורוני רזין מציעים הסבר אסטרטגי לטענה האמפירית שדמוקרטיות נלחמות זו בזו לעיתים נדירות. במקום להניח נורמות שלום מיוחדות, השניים בונים משחק בין שתי מדינות שכל אחת יכולה לבצע ויתור יקר, כאשר ויתור הדדי מגדיל את הסיכוי להסדר יותר מוויתור חד־צדדי. אי־הוודאות נוגעת ליחס העלות־תועלת של הוויתור בכל מדינה: המנהיג יודע את מצבה, אך הציבור אינו יודע, ומסר פומבי נשמע הן בבית והן מעבר לגבול. בדמוקרטיה הציבור הוא מקבל ההחלטה הסופי במודל, ואילו באוטוקרטיה המנהיג המיודע מחליט בעצמו. מכאן נובע הבדל באמינות: שליט אוטוקרטי ירצה תמיד לשדר את המסר שמעודד את היריב לוותר ולכן אינו יכול להעביר מידע אמין שמשנה את התנהגות היריב; מנהיג דמוקרטי מדבר לשני קהלים, וההשפעה של דבריו על הציבור שלו יוצרת מחיר פנימי להטעיה. לשתי דמוקרטיות יש שני מסלולים לשלום: כאשר הוויתור זול יחסית, שני ציבורים לא־מיודעים יכולים לתאם על ויתור הדדי; כאשר הוא יקר, מנהיגים דמוקרטיים יכולים לומר אמת ולתאם ויתור רק כאשר המצב מיטיב עם שתיהן. אם המשלימוּת האסטרטגית חזקה מספיק, שני הטווחים מכסים את כלל העלויות ושתי דמוקרטיות משיגות את הסתברות השלום הגבוהה ביותר. אם המשלימות חלשה יותר, קיים טווח ביניים שבו שני משטרים אוטוקרטיים עשויים להגיע ליותר ויתורים משתי דמוקרטיות, ולכן התוצאה אינה סיסמה שלפיה דמוקרטיה תמיד שלווה יותר. דיאדה מעורבת אינה נהנית מן הסימטריה: האוטוקרט שומר על יתרון מידע, והציבור הדמוקרטי חושש שוויתורו לא ייענה. המאמר הוא הוכחה תיאורטית מותנית ולא מבחן סטטיסטי של מלחמות; הוא מבהיר מנגנון אפשרי, את חשיבות סוג המשטר בשני הצדדים ואת הערך האפשרי של אשרור ציבורי, אך אינו מוכיח שהמנגנון מסביר לבדו את השלום הדמוקרטי בעולם.
לקריאת העמוד
משאלי העם בשווייץ: המכנה המשותף גובר על השסעים הלשוניים והדתיים
אברהם דיסקין, אנדרה אשה־שוורץ ודן ס׳ פלזנטל בוחנים אם משאלי עם בחברה שסועה מעמיקים חלוקה בין קבוצות או דווקא חושפים דפוס פוליטי משותף. שווייץ היא מבחן מחמיר משום שהיא רב־לשונית ורב־דתית ומשתמשת בדמוקרטיה ישירה בתדירות ובהיקף חריגים. החוקרים אספו תוצאות לפי קנטון מכל משאלי העם הפדרליים מראשית הקונפדרציה ב־1848 עד סוף 2005; לאחר השמטת ההצבעה הראשונה, שאין לגביה נתונים קנטונליים, הניתוח העיקרי כולל 537 הצבעות. בניתוח גורמים של שיעור קולות הכן בכל קנטון, גורם הומוגניות משותף מסביר 84.6% מן השונות, בעוד גורם לשוני מסביר 7.7% וגורם הטרוגניות שני, הקשור בעיקר לדת ולמאפיינים חברתיים נוספים, מסביר 2.3%. הדמיון אינו מוחק הבדלים: קנטונים דוברי צרפתית ואיטלקית נבדלים מן הרוב דובר הגרמנית, והפער הלשוני נעשה בולט יותר לאחר הקמת קנטון ז׳ורה. במקביל, גורם ההומוגניות התחזק במיוחד לאחר הנהגת ״נוסחת הקסם״ של ממשלת הקואליציה הרחבה ב־1959, והיה חזק יותר במשאלים חוקתיים מאשר במשאלים פקולטטיביים על חקיקה רגילה. בשני סוגי המשאלים החוקתיים גורם ההומוגניות היה חזק יותר כאשר התוצאה תאמה את עמדת הממשלה; במשאלים הפקולטטיביים מסוג 2a נמצא דווקא הכיוון ההפוך, 58.3% בהצלחת הממשלה לעומת 62.5% בכישלונה. המחברים מפרשים את המכלול כתמיכה בטענה שהמנגנון השווייצרי משתלב בתרבות של פשרה, התייעצות ולגיטימציה, אך מזהירים שאין לדעת מן הנתונים אם משאלים יצרו את הקונסנסוס או שמוסדות קונסנסואליים אפשרו את הצלחתם. גם המחיר הדמוקרטי גלוי: ב־340 מתוך 519 משאלים מאז 1879 שיעור ההשתתפות היה נמוך מ־50%, ורק בשבעה רוב המצביעים היה גם רוב מבעלי זכות הבחירה. זהו מחקר מקרה היסטורי רחב אך ייחודי, ולכן הוא שולל את ההנחה שמשאל עם חייב לפרק חברה הטרוגנית, בלי להוכיח שהעתקת המודל השווייצרי תייצר לכידות בכל חברה מפוצלת.
לקריאת העמוד
מפלגות כמוסדות של חירות: התפקיד הרפובליקני של תחרות, ערעור ועיצוב אינטרסים
אלכסנדר בריאן מבקש לתקן נקודת עיוורון בתיאוריה הרפובליקנית בת זמננו: היא מציבה חירות כאי־שליטה ושליטה אזרחית במדינה במרכז, אך נוטה להתייחס למפלגות בעיקר כמקור לפלגנות, שחיתות והטיה מפלגתית. המאמר מסכים שמפלגות נחוצות לתחרות אלקטורלית, אך טוען שזהו רק אחד משלושה תפקידים רפובליקניים. התפקיד השני הוא ערעור: מפלגה מחברת אזרחים, סניפים וקהילות אל בית המחוקקים ואל הזירה הציבורית, מרכזת דרישות ומעניקה להן לחץ ארגוני מתמשך. התפקיד השלישי הוא עיצוב אינטרסים: מפלגות אינן רק סופרות העדפות קיימות, אלא מסייעות לקבוצות לזהות ניסיון משותף, לפתח שפה פוליטית ולהציג אינטרס קולקטיבי כתביעה הנוגעת לטוב המשותף. יכולת זו חשובה במיוחד כאשר שליטה חברתית או עוול אפיסטמי מחלישים את הסמכות של קבוצות מודרות לתאר את מצבן ולהישמע. בריאן אינו מתעלם מסכנת הפלגנות, אך טוען שמפלגות בעלות מחויבויות עקרוניות פועלות בתוך מערך של זכויות, הפרדת רשויות, פיקוח, מימון פוליטי מוסדר ותקשורת עצמאית; בתנאים כאלה הן עשויות לחזק הצדקה ציבורית, סולידריות וביקורת על כוח שרירותי. גם המבנה הפנימי חשוב: אפשרויות ערעור לחברים, השפעה אישית שאינה מקבעת אליטות וקשר מאתגר עם תנועות חברתיות מצמצמים לכידת מפלגה בידי הנהגתה. זהו טיעון נורמטיבי ומושגי ולא בדיקה אמפירית של ביצועי מפלגות בפועל, ולכן הוא מראה מדוע מפלגות יכולות להיות מוסדות של אי־שליטה ומה ראוי לדרוש מהן, אך אינו מוכיח שכל מפלגה קיימת ממלאת את התפקידים האלה.
לקריאת העמוד
הרכב שיפוטי וביקורת על הממשלה: פחות התערבות בקרב מינויי התקופה שלאחר 2008
מעוז רוזנטל, גד ברזילי ואסף מידני בוחנים אם שינוי פוליטי בשיטת המינויים ובהרכב בית המשפט העליון בישראל הפחית את נכונות השופטים להתערב בהחלטות נבחרי הרשות המבצעת. המאמר מציג את ישראל כ״דמוקרטיה פגומה״ שבה בחירות תחרותיות מתקיימות לצד לחצים על עצמאות שיפוטית, ומנסח שתי ציפיות: ששופטים שמונו לאחר נקודת המפנה של 2008 יגלו ריסון רב יותר, ושמסלולים מוסדיים קיימים יצמצמו את עוצמת השינוי. המחברים משלבים המחשה איכותנית מפסק הדין בעניין אמיתי נגד שר המדע והטכנולוגיה עם ניתוח כמותי של 2,960 פסקי דין סופיים בבג״ץ שניתנו בין 1995 לדצמבר 2017 בעתירות נגד נבחרי הרשות המבצעת. בסיס הנתונים כולל 9,806 הכרעות אישיות של 41 שופטים, והמשתנה התלוי מדרג דחיית עתירה, קבלה חלקית וקבלה מלאה. מודל סדרי רב־רמתי בוחן אם שופט מונה לפני או אחרי 2008, לצד מאפייני שופט, תפקיד ראש ההרכב, תחום המדיניות והתוכן הפוליטי של העתירה. הממצאים תואמים את הציפייה המרכזית: שופטים שמונו לאחר 2008 נטו פחות להתערב בהחלטות הממשלה, והפער בלט במיוחד כאשר שופט מן הקבוצה הזאת עמד בראש ההרכב. עם זאת, דפוסים היסטוריים של התערבות לפי תחומי מדיניות נותרו עמידים, ובתחומי ביטחון למשל הסיכוי לקבל עתירה נשאר נמוך; תלות־מסלול מוסדית בלמה אפוא שינוי חד. המחברים מסיקים שמינויים בעלי כיוון פוליטי יכולים לשנות ביקורת שיפוטית בהדרגה ולסכן עצמאות מוסדית, אך גם שהדוקטרינה, התקדים וחלוקת העבודה הפנימית מעניקים לבית המשפט מידה של חוסן. המחקר תצפיתי ומתמקד במדינה אחת ובקבוצת עתירות מסוימת, ולכן הוא מזהה קשרים שיטתיים אך אינו מוכיח את מניעיו של כל שופט או סיבתיות מלאה.
לקריאת העמוד
כשהכרעה רבנית פוגשת פקודה צבאית
אטה ביק פותחת את הדיון באי־ציות בצבא מתוך מסגרת של דמוקרטיה קונסוציאציונית: משטר שבו הנהגות של קבוצות יריבות שומרות על יציבות באמצעות פשרה, שיתוף פעולה ואוטונומיה קבוצתית. לדבריה, מאז הקמת ישראל הצליחו הסדרים כאלה למתן במידה ניכרת את המתח בין הרוב החילוני לבין המיעוטים הציוני־דתי והחרדי. הסכם הסטטוס קוו שנוצר עוד בתקופת היישוב חילק תחומי סמכות בדת ומדינה, ובהם מעמד אישי בבתי דין דתיים, כשרות במוסדות הממשלה, שבת כיום המנוחה ואוטונומיה בחינוך הדתי. המסגרת הזאת נשענה פחות על מוסד יחיד ויותר על נכונות האליטות לזהות את סכנת הקרע ולהמשיך להתפשר. כותרת המאמר מעבירה את מבחן ההסכמה אל מוסד היררכי במיוחד: הצבא. חייל כפוף לפיקוד ממלכתי ולדין, אך עשוי לראות גם בפסיקה רבנית הוראה מחייבת; כאשר שתי הסמכויות מצביעות לכיוונים שונים, המחלוקת אינה נשארת בתחום האמונה הפרטית אלא נוגעת לשליטה האזרחית בצבא וליכולת המדינה לבצע החלטות דמוקרטיות. מנגד, מדינה דמוקרטית אינה יכולה להתייחס לחופש דת, למצפון ולאוטונומיה קבוצתית כאילו אינם קיימים. לכן מוקד הבעיה הוא לא בחירה פשוטה בין ״דת״ ל״דמוקרטיה״, אלא הגבול שבו פשרה בין קבוצות מפסיקה ליישב מחלוקת ומתחילה לערער פקודה אחידה. הפתיחה גם מציינת שהאזרחים הערבים לא היו שותפים להסדרים הקונסוציאציוניים המתוארים, תזכורת לכך שהפשרה ההיסטורית הייתה חלקית ולא כללה את כלל הקבוצות במדינה. המסגרת הגלויה אינה מספקת נתונים על היקף אי־הציות או את מסקנות הניתוח המלא, אך היא מבהירה מדוע פסיקה רבנית הנוגעת לשירות צבאי היא מבחן מוסדי להסדרי דת ומדינה ולא רק ויכוח הלכתי.
לקריאת העמוד
מי נושא במחיר הכלכלי של אובדן במשפחה?
רוני הולר בוחן את הנטל הכלכלי שנוצר לאחר מוות במשפחה ומשווה את המענה של מדינות הרווחה בבריטניה ובישראל. נקודת המוצא של המאמר היא שאבל אינו חוויה פרטית בלבד: ההשלכות הכלכליות שלו מושפעות ממדיניות, ממבנה המשפחה, משוק העבודה ומן ההקשר החברתי שבו מתרחש האובדן. ההשוואה מאורגנת סביב שלושה תחומים שמכסים שכבות שונות של המעבר הכלכלי: ביטחון סוציאלי, שירותי קבורה וחופשת אבל. לפי התקציר, שתי המדינות מתייחסות לאבל — ובמיוחד לאלמנות — כקטגוריה הראויה לסיוע. עם זאת, הכרה פורמלית אינה שקולה לכיסוי מלא של ההוצאות, אובדן ההכנסה והשינויים המתמשכים במשק הבית. הממצאים המוצגים בתקציר מצביעים על כך שלחצים לשינוי מבני במדינת הרווחה הבריטית הצליחו להעביר חלק מן האספקה מן המדינה אל השוק. בשתי המדינות אמצעי המדיניות אינם מותאמים במלואם לספרות הביקורתית על אבל ותוצאותיו הכספיות וגם לא למגמות חברתיות־כלכליות ודמוגרפיות; הפער מתואר כקטן יותר בישראל. הולר מפרש את אי־ההתאמה באמצעות המושג ״אבל מודר״: אובדן שהחוויה או צרכיה אינם זוכים להכרה ולתמיכה חברתית מספקת. הטענה החשובה היא שמדינת הרווחה אינה רק מגיבה לאבל כזה לאחר שנוצר. באמצעות כללי הזכאות, השירותים והחופשות היא משתתפת בקביעה אילו אובדנים מקבלים הכרה ציבורית ואילו צרכים נשארים פרטיים או מועברים לשוק. ההבדלים בין ישראל לבריטניה נדונים גם דרך תפקידה החזק של היהדות בעיצוב המדיניות הישראלית. המאמר מציע אפוא לראות במדיניות אבל מבחן לאחריות ציבורית: לא רק אם קיימת קצבה, אלא אם מערך התמיכה מתאים לצורות משפחה, תעסוקה והוצאות המשתנות עם הזמן.
לקריאת העמוד
בית משפט חוקתי חדש לא יפתור מערכת פוליטית שמתקשה להכריע
גדעון דורון ואסף מידני מנתחים את ההליך הפוליטי סביב הצעה להקים בישראל בית משפט חוקתי נפרד, שיוסמך לבדו להכריע בסוגיות חוקתיות. במקום לשאול רק איזה דגם שיפוטי עדיף, הם מציבים את ההצעה בתוך תהליך עיצוב מדיניות שבו פוליטיקאים, ביורוקרטים, משפטנים, ארגוני אינטרס, תקשורת וציבור מגדירים בעיה ומתחרים על סדר היום. טענתם המרכזית היא ששסעים חברתיים עמוקים ומבנה מוסדי מפוצל מקשים על הכנסת והממשלה להכריע בסוגיות טעונות; במצב זה קבוצות ופוליטיקאים פונים לבג״ץ כדי לקבל הכרעה, ללחוץ על נבחרי הציבור או לפחות להשמיע קול ולהעלות נושא לסדר היום. המחברים מכנים זאת חלק מ״תרבות פוליטית חלופית״ או התנהגות ״כמעט־יציאה״: במקום להסתפק בערוצי ההשפעה הרגילים, שחקנים יוצרים או מפעילים מסלול חלופי לאספקת התוצר הציבורי שהמערכת אינה מספקת. חקר המקרה מתאר כיצד מחאה רחבה נגד פסיקות בגיוס תלמידי ישיבות ובשיטות חקירה, אינטרסים אלקטורליים, לובי לחוקה, תנועות למען איכות השלטון, לשכת עורכי הדין והקהילה המשפטית עיצבו את המאבק. ההצעה של חברי הכנסת אליעזר כהן ויגאל ביבי קיבלה תחילה תמיכה ניכרת, אך ועדת החוקה בראשות אופיר פינס קיימה סדרת דיונים, שמעה מתנגדים ובהם נשיא בית המשפט העליון, ולבסוף המליצה להסיר אותה מסדר היום. לדעת המחברים, עצם הקמתו של מוסד שיפוטי חדש לא הייתה פותרת את שורש הבעיה: אותן מחלוקות על בחירת שופטים, ייצוג, לגיטימציה וקבלת הכרעות היו מועתקות אל בית המשפט החוקתי. הם מציעים לחזק את יכולתה של המערכת הפוליטית לעצב מדיניות עקבית ולפתור מחלוקות בכנסת, ולא להוסיף מוסד חלופי לבג״ץ. המאמר הוא חקר מקרה פרשני של תקופה מסוימת; הוא מסביר את התהליך והתמריצים כפי שהמחברים מבינים אותם, אך אינו מוכיח שמדד יחיד של אי־משילות גרם לתוצאת ההצבעה.
לקריאת העמוד
חוק נגד אלימות עלול להפקיר נשים כשהוא מתעלם מכוח, קהילה ואפליה
נאדרה שלהוב־קיבורקיאן בוחנת את יישום החוק הישראלי למניעת אלימות במשפחה משנת 1991 בקרב החברה הפלסטינית בישראל, דרך ראיונות עם 52 אנשי ונשות מקצוע ובעלי סמכות בגליל. נקודת המוצא שלה היא שהפללת אלימות מצד בן זוג היא הישג ציבורי חשוב, אך העתקת מודל משפטי בלי הכנה תרבותית, פוליטית ומוסדית עלולה להציב את הנפגעת בין מערכות כוח יריבות. המרואיינים תיארו שלושה אשכולות של מכשולים: נורמות חברתיות המציבות אחדות משפחתית וסודיות מעל טובת האישה; מורשת פוליטית של אפליה וחוסר אמון במוסדות ישראליים; וחסמים מעשיים כגון מחסור בשירותים, הכשרה, מידע בערבית, סיוע כלכלי וייצוג משפטי נגיש. החוק גם איים על סמכותם של קרובי משפחה, אנשי דת ונכבדים שנהגו לתווך בסכסוכים, ולעיתים תגובתם הייתה נסיגה מתמיכה או הוקעת אישה שפנתה למשטרה. מנגד, הסתמכות בלעדית על הרשת הבלתי פורמלית עלולה לשמר פטריארכיה, להעדיף פיוס ואחדות משפחתית ולהשאיר את הפוגע ללא אחריות. המאמר מראה עוד כיצד שיח פוליטי שמציג אלימות כראיה ל״פתולוגיה״ של המיעוט, לצד אכיפה שנתפסת כעוינת או אדישה, מקשה על נשים לבטוח בחוק וחוסם גם איסוף מידע הדרוש לטיפול בתופעה. מסקנת המחברת אינה לוותר על הדין הפלילי או לקבל אלימות בשם התרבות, אלא לחבר הגנה משפטית עם משאבים קהילתיים התומכים בנפגעת, שירותים נגישים ושותפות של נשים פלסטיניות בקביעת המדיניות. משום שהמחקר מתעד בעיקר תפיסות של סוכני שליטה ולא חוויות ישירות של נפגעות, הוא מלמד כיצד מערכות מתווכות את החוק יותר משהוא מודד את יעילות החוק או את שיעור האלימות.
לקריאת העמוד
הכרה בילידיות הבדואית היא שאלה של כוח, קרקע וזכויות
אורן יפתחאל, בתיה רודד ואלכסנדר קדר בוחנים אם ערביי הבדואים בנגב/נקב מתאימים לנורמות הבין־לאומיות המקובלות של ילידיות, על רקע מאבק ממשי על קרקע, יישובים ושירותים. הם מגדירים ילידיות לא כזהות מהותנית וקפואה אלא כיחס היסטורי ופוליטי בין קבוצה בעלת זיקה טריטוריאלית ותרבותית לבין מדינה מודרנית שדחקה, נישלה או הכפיפה אותה. המאמר מציג ברצינות טענות של חוקרים המזוהים בעיניו עם עמדת המדינה: שהבדואים הגיעו מאוחר, לא קיימו ריבונות, שינו את אורחות חייהם, תובעים בעלות פרטית ושבמדינות שכנות אינם דורשים מעמד ילידי. לאחר מכן הוא בוחן כל טענה מול ספרות היסטורית, מסמכים משפטיים, ידע גאוגרפי ועדויות על ממשל שבטי, עיבוד קרקע, גבולות מנהגיים ושטרי מכר. בלב הניתוח עומדת ״דוקטרינת הנגב המת״, שלפי המחברים מפרשת בדיעבד משפט עות׳מאני ומנדטורי כדי לסווג קרקע בלתי רשומה כקרקע מדינה ולהתעלם מן המשפט הבדואי המנהגי. הם מתארים כיצד ריכוז האוכלוסייה באזור הסייג, עיירות מתוכננות וכפרים לא מוכרים הפכו את הוויכוח האקדמי לשאלה חומרית של מגורים, תכנון ותשתיות. מסקנתם היא שטיעוני השלילה מעלים דילמות חשובות אך אינם מבטלים את החפיפה הרחבה בין מאפייני הבדואים לבין הגדרות ילידיות: המשכיות טריטוריאלית, זהות נבדלת, מידה של ממשל עצמי בעבר, פגיעה בידי המדינה ורצון בשימור הקבוצה. לכן הם מציעים מעבר מהכחשה להכרה, צדק מעברי, השבת זכויות ותיקון ככל האפשר, תוך הימנעות מיצירת עוולות חדשות כלפי אחרים. המאמר מציג את הילידיות גם ככלי אסטרטגי בן הזמן, ולכן אינו טוען שזהות זו הייתה תמיד מנוסחת באותה שפה או שתישאר בהכרח הקטגוריה הפוליטית היחידה בעתיד.
לקריאת העמוד
שוויון מגדרי דורש גם כוח פוליטי, לא רק זכויות עלי ספר
נויה רימלט מערערת על ההנחה שרפורמות משפטיות נקודתיות הן לבדן המנוע היעיל ביותר לשוויון מגדרי. היא מזכירה הישגים חשובים שהושגו בישראל באמצעות חקיקה ועתירות — מן הזכות להשתתף במועצות דתיות ועד פתיחת תפקידים צבאיים והעדפה מתקנת — אך טוענת שהפער בין החוק הכתוב לבין חלוקת הכוח בפועל נותר עמוק. המאמר מתמקד בכלל המעדיף אישה כאשר מועמדת ומועמד הם בעלי כישורים דומים, ומראה באמצעות פרשת יעל ארן כיצד המבחן של ״כישורים דומים״ עצמו נשען על מסלולי קריירה שעוצבו בידי יתרונות גבריים. שירות צבאי בכיר, למשל, יכול להפוך להון מקצועי וניהולי, בעוד ניסיון אזרחי וקהילתי המזוהה עם מסלול נשי זוכה להערכה נמוכה יותר. כך השיח השיפוטי החזק בזכות שוויון יכול להתקיים לצד תוצאות מעטות לנשים ואף להציג את אי־השוויון כתוצאה טבעית של הבדלי התאמה אישיים. רימלט מציעה להסיט חלק מן המאמץ מן הזירה המשפטית אל הזירה הפוליטית: ליצור פער מגדרי מזוהה בדפוסי הצבעה, להפוך נשים לקבוצה שמפלגות חייבות להתחשב בה, ולהביא מסה קריטית של נשים לעמדות הכרעה. היא אינה קוראת לזנוח את המשפט, אלא לשנות באמצעות כוח פוליטי את אמות המידה החברתיות שבתוכן הוא פועל. המאמר גם מכיר בקושי לבנות סדר יום משותף לנשים שונות זו מזו, ולכן מציג את ההתארגנות הפוליטית כתוכנית עבודה מאתגרת ולא כפתרון אוטומטי.
לקריאת העמוד
בין פמיניזם אוניברסלי ללאומיות פרטיקולרית
רות הלפרין־קדרי ויעקב ידגר מנתחים כיצד לאומיות, דת ופוליטיקה מגבילות ומעצבות את המאבק לשוויון מגדרי בישראל. לטענתם, הסכסוך הישראלי־ערבי אינו רק רקע ביטחוני, אלא כוח המסדר את סדר העדיפויות הציבורי ודוחק זכויות נשים לעמדה משנית ביחס להישרדות המדינה ולשימור הקולקטיב. זהו מאמר עיוני־פרשני המשלב ניתוח משפטי, היסטוריה פוליטית, מחקר קודם ותיאור פעילות של ארגוני נשים, ולא מחקר אמפירי חדש של כלל הנשים בישראל. במרכזו עומד משטר המעמד האישי, הכופף נישואים וגירושים להשתייכות הדתית ולבתי דין דתיים ובכך משמר הן גבולות אתנו־לאומיים והן יחסי כוח מגדריים. המחברים מתארים פער בין חקיקה ופסיקה מתקדמות בתחומים מסוימים לבין אכיפה חלשה, ובין המשפט האזרחי לבין ההסדר הדתי בדיני המשפחה. הם טוענים שנשים מעוצבות כ„נושאות הקולקטיב” באמצעות אימהות, הולדה וכללי השתייכות, שחלק מן האנרגיה הפמיניסטית הופנה למאבק לשלום, שהמיליטריזציה מעדיפה ביטחון בהקצאת משאבים ושחלוקת הלאום מקשה על שיתוף פעולה יהודי־ערבי. לצד הקיפאון הם מתארים את צמיחת הפמיניזם הדתי היהודי ואת מאבקן של נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל בתוך הצטלבות של כוח דתי, לאומי ומגדרי. תיקון חוק בתי המשפט למשפחה בשנת 2001 ותיקון חוק יחסי ממון בשנת 2008 מוצגים כהישגים משפטיים שנולדו מפעילות זו וצמצמו סמכויות או מנופי לחץ מסוימים. הראיות הכמותיות הישירות במאמר מוגבלות בעיקר לסקר משנת 2004 בקרב 916 נשים יהודיות על לחץ סביב הליכי גירושים, והמחברים עצמם מציינים שרבות מן העדויות בתחום אנקדוטליות. הם גם מקדישים דיון מפורט יותר לפמיניזם האורתודוקסי היהודי בשל היכרותם, זמינות מידע והערכת היקף השפעתו, ולכן הכיסוי של פעילות נשים פלסטיניות מצומצם יותר. מסקנת המאמר היא ששוויון מגדרי אינו יכול להיבחן רק בחקיקה כללית: הוא תלוי גם בגישה למסלול אזרחי, באכיפה, ביכולת לערער על סמכות דתית ובהתמודדות עם הגבולות הלאומיים שבתוכם נשים נדרשות לפעול.
לקריאת העמוד
אי־שוויון בשימוש בשירותי בריאות בקרב יהודים וערבים בישראל
אורנה ברון־אפל, נגה גרטי ומנפרד גרין משווים שימוש ברפואת משפחה, ברפואה מומחית ובאשפוז בין יהודים לערבים בישראל לאחר הנהגת ביטוח בריאות ממלכתי. הנתונים לקוחים מן הסקר הלאומי לבריאות בשנים 2003–2004, שנערך כחלק מפרויקט EUROHIS של ארגון הבריאות העולמי. בסקר הושלמו 9,512 ראיונות טלפוניים, ושיעור ההיענות היה 58.2%; לאחר הוצאת רשומות ללא סיווג אוכלוסייה נכללו בניתוח 9,352 בני 21 ומעלה. השאלון תורגם לעברית, ערבית ורוסית בתהליך תרגום חוזר, וכלל שימוש בשירותים, מחלות כרוניות, הכנסה, השכלה ומשתנים דמוגרפיים. החוקרים התאימו את ההשוואות למין, גיל, הכנסה, השכלה, מצב משפחתי ומחלות כרוניות מדווחות. לאחר ההתאמות, ערבים דיווחו יותר על ביקור אצל רופא משפחה, עם יחס סיכויים 1.56 ורווח סמך של 1.35–1.81, ופחות על ביקור אצל מומחה, עם יחס סיכויים 0.73 ורווח סמך של 0.60–0.89. יחס הסיכויים לאשפוז היה 1.16, אך רווח הסמך 0.97–1.38 כלל את הערך 1 ולכן ההבדל הכולל לא היה מובהק. הכנסה והשכלה נקשרו לשימוש בשירותים באוכלוסייה היהודית אך לא באוכלוסייה הערבית, וההבדלים בין הקבוצות לא הוסברו במלואם במעמד חברתי־כלכלי. המחברים מעלים הסברים אפשריים כגון ריכוז מומחים במטרופולינים, מגורים ביישובים קטנים והבדלים בהתנהגות מטופלים או נותני שירות, אך המחקר אינו מודד את המנגנונים האלה ישירות. הוא גם אינו קובע שפחות ביקורי מומחים פירושם בהכרח טיפול גרוע, משום ששיעור שימוש לבדו אינו מודד צורך, איכות או תוצאות. מגבלותיו כוללות דיווח עצמי, עיצוב חתך, שיעור היענות מוגבל, היעדר נתונים על פיזור נותני השירות ואי־בדיקת שירותי מניעה וגילוי מוקדם. הממצא הציבורי המרכזי הוא שכיסוי אוניברסלי הוא בסיס לשוויון, אך אינו מבטיח לבדו דפוס שימוש שווה או נגישות מהותית לשירותים שונים.
לקריאת העמוד
אי־שוויון חינוכי בבריאות המדווחת עצמית בקרב ערבים בישראל
ניהאיה דאוד, ורדה סוסקולנה ואורלי מנור בוחנות אילו מסלולים מסבירים פערים לפי השכלה בבריאות המדווחת עצמית בתוך האוכלוסייה הערבית בישראל. בשנת 2005 רואיינו בערבית 902 בני 30–70 במדגם ארצי אקראי רב־שלבי, ושיעור ההיענות היה 78%. השכלה חולקה לארבע קבוצות, מ־0–8 שנות לימוד ועד 13 שנים ומעלה, והבריאות חולקה לדיווח טוב לעומת בינוני, ירוד או ירוד מאוד. כ־36.3% מן המשתתפים דיווחו על בריאות ירודה וכ־39.6% היו בעלי 0–8 שנות לימוד. לאחר התאמה לגיל ולמגדר, יחס הסיכויים לבריאות ירודה בקרב בעלי ההשכלה הנמוכה לעומת הגבוהה היה 3.86, ברווח סמך של 2.30–6.47. הוספת הכנסה יחסית ומקור ההכנסה הפחיתה את יחס הסיכויים ב־43%, ההפחתה הגדולה ביותר של קבוצת משתנים יחידה. גורמים פסיכו־חברתיים הפחיתו אותו ב־17%, השתתפות חברתית ב־26% ופעילות גופנית ב־11% כאשר כל קבוצה נבחנה בנפרד. במודל המלא, שהתבסס על 802 תצפיות בעלות נתונים מלאים, יחס הסיכויים בין קבוצות ההשכלה הקיצוניות פחת ב־54% ל־1.77 וכבר לא היה מובהק סטטיסטית. המשתנים התרבותיים שנבדקו לא נקשרו לבריאות באופן שהצדיק הכללתם במודל הרב־משתני, אך המחברות מזהירות שמדדים אלה היו מוגבלים. המחקר הוא מחקר חתך ואינו מוכיח שחינוך או תנאים חומריים גרמו לתוצאת הבריאות, וחלק מן המדדים אינם כוללים הכנסה מוחלטת, דיור, ביטחון תזונתי או תנאי עבודה. מסקנתו היא שהרחבת השכלה לבדה אינה מבטיחה צמצום פערי בריאות אם הישגים לימודיים אינם נפתחים להזדמנויות תעסוקה, הכנסה ורמת חיים ממשיות.
לקריאת העמוד
צורות מרובות של אפליה ודיכאון לאחר לידה בקרב אימהות בישראל
ניהאיה דאוד ועמיתיה בוחנים כיצד אפליה מצטלבת עם זהות קבוצתית ונקשרת לתסמיני דיכאון לאחר לידה בשלוש קבוצות של אימהות בישראל. הניתוח כולל 1,128 אימהות שהיו שישה שבועות עד שישה חודשים לאחר לידה ורואיינו פנים אל פנים ב־63 תחנות לבריאות האם והילד בחמישה אזורים בשנים 2014–2015. תסמיני דיכאון נמדדו בסולם אדינבורו, עם סף של 10 נקודות ומעלה, והאפליה נמדדה בשישה בסיסים: זהות אתנית או לאומית, מגדר, צבע עור, גיל, מעמד חברתי־כלכלי ורמת דתיות. החוקרים הבחינו בין אפליה על בסיס יחיד, מספר בסיסי אפליה, אפליה אתנו־לאומית בצירוף בסיסים נוספים ומדד משולב שהצליב מספר בסיסים עם זהות הקבוצה. שיעור התסמינים היה 20.8% בקרב פלסטיניות־ערביות, 9.1% בקרב יהודיות מהגרות ו־6.2% בקרב יהודיות שאינן מהגרות. פלסטיניות־ערביות דיווחו גם בתדירות הגבוהה ביותר על אפליה אתנו־לאומית, מעמדית ולפי דתיות ועל שלושה בסיסי אפליה ומעלה. במדגם כולו הופיע מדרג: 18.4% תסמינים בקרב מי שדיווחו על שלושה בסיסים ומעלה, 15.2% בקרב מי שדיווחו על שניים ו־7.4% בקרב מי שדיווחו על בסיס אחד. ואולם המדד המצטבר התנהג אחרת בכל קבוצה: הוא הציג קשר מדורג בקרב יהודיות שאינן מהגרות, קשר מובהק רק ברמת שלושה בסיסים ומעלה בקרב פלסטיניות־ערביות, וללא קשר מובהק בקרב יהודיות מהגרות. המדד ההצטלבותי המשלב זהות ומספר בסיסי אפליה חשף פערים גדולים יותר, אך ההשוואה המשותפת מערבת זהות וחשיפה ואינה אומדת השפעה סיבתית טהורה. המחקר הוא מחקר חתך המבוסס על דיווח סובייקטיבי, אינו מתעד את מועד האפליה או הקשרה ואינו כולל בסיסים כגון מוגבלות או נטייה מינית. מסקנתו היא שמחקר וטיפול בבריאות אימהית עלולים להחמיץ אי־שוויון אם הם סופרים חשיפות בלי לבדוק כיצד הן פועלות בתוך מיקומים חברתיים שונים.
לקריאת העמוד
המחיר הכלכלי של פערי בריאות הקשורים למעמד חברתי־כלכלי בישראל
ערן פוליצר, אמיר שמואלי ושלומית אבני אומדים את הנטל הכלכלי השנתי המתואם עם פערי בריאות לפי מעמד חברתי־כלכלי בישראל. הם בונים תרחיש נגדי שבו הקבוצה שמתחת לחציון משיגה את תוצאת הבריאות הממוצעת של הקבוצה שמעליו, ומשלבים דירוג יישובים, הכנסה אישית והשכלה עם נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משרד הבריאות, המוסד לביטוח לאומי ורשות המסים. כל הסכומים הותאמו למונחי 2014. ביישובים שמתחת לחציון נמצאו תמותה גבוהה יותר וכ־41 אלף שנות חיים שאבדו בשנה; אובדן הרווחה מתמותה הוערך ב־1.09–2.94 מיליארד דולר. היעדרות ואי־עבודה בשל מחלה נקשרו לאובדן תוצר של כ־1.4 מיליארד דולר. עודף אשפוזים עלה לפי האומדן 176 מיליון דולר, בעוד ששימוש נמוך יותר במומחים, במקצועות פרא־רפואיים ובבדיקות MRI חסך חשבונאית כ־81 מיליון דולר, כך שהעלות הרפואית נטו נותרה חיובית. תשלומי נכות עודפים, חיסכון בקצבאות זקנה עקב תמותה מוקדמת והוצאות משרד הבריאות לצמצום פערים הצטברו לעלות ממשלתית נוספת נטו של כ־0.45 מיליארד דולר. בסך הכול, גישת ההון האנושי מניבה אומדן של 2.07 מיליארד דולר, כ־0.7% מהתמ״ג, וגישת הרווחה מניבה 3.02–4.86 מיליארד דולר, כ־1%–1.6% מהתמ״ג. המחברים מדגישים שמדובר באומדן סדר גודל המבוסס על מתאמים והנחות, לא בזיהוי סיבתי ולא בניתוח עלות־תועלת של תוכנית מסוימת. תרומתו הציבורית של המאמר היא בהמחשת המחיר האנושי, המשקי והתקציבי של אי־שוויון בבריאות, תוך הבחנה בין הפסדי רווחה ותוצר לבין העברות תקציביות בתוך המשק.
לקריאת העמוד
משרד בריאות יכול לצמצם אי־שוויון גם בלי לפתור לבדו את הפערים החברתיים
טוביה חורב ושלומית אבני בוחנים כיצד רשות בריאות לאומית יכולה לתרגם מחויבות לשוויון לסדרה של כלים מעשיים. המקרה הישראלי הוא התוכנית האסטרטגית של משרד הבריאות לשנים 2011–2014, שהתמקדה במה שנמצא בשליטת מערכת הבריאות בלי לוותר על הצורך לטפל גם בגורמים החברתיים הרחבים של בריאות. התוכנית כללה הפחתת חסמים כלכליים, הנגשה לשונית ותרבותית, הרחבת כוח אדם ותשתיות בפריפריה, בניית מאגרי מידע, קביעת תמריצים ופיקוח ושיתוף גורמים מחוץ למשרד. בין הדוגמאות שמציג המאמר: ביטול תשלום בשירותי אם וילד, הרחבת רפואת השיניים הציבורית לילדים, שירות תרגום רפואי טלפוני בארבע שפות, הכשרת צוותים לכשירות תרבותית, הקמת בית ספר לרפואה בצפת ותמריצים לעבודה בפריפריה. המחברים אינם עורכים הערכת השפעה סיבתית ואינם טוענים שהמהלכים כבר צמצמו תחלואה או תמותה. הם מדגישים שמדדי התוצאה דורשים מעקב ארוך, ואילו בשנים הראשונות אפשר לבחון בעיקר תהליכים, נגישות ושימוש בשירותים. מן הניסיון הישראלי הם גוזרים ארבעה מוקדי פעולה כלליים — נגישות, זמינות, איכות ויעילות, והוגנות — ומראים שכל אחד מהם תלוי בשיתוף פעולה עם קופות, ספקים, רשויות, ארגוני חברה אזרחית, אקדמיה ומעסיקים. המסקנה הדמוקרטית היא ששוויון פורמלי בזכאות אינו מספיק: מוסד ציבורי נבחן גם ביכולתו לזהות חסמים לא שווים, לפרסם נתונים, להקצות משאבים באופן מתקֵן ולהבטיח שקבוצות מוחלשות משתתפות בהחלטות. עם זאת, יציבות המדיניות תלויה בסדרי עדיפויות פוליטיים ובשיתוף פעולה בין־משרדי; לאחר חילופי שלטון ב־2013 צמצום הפערים חדל להיות יעד אסטרטגי נפרד במשרד. לכן בניית יחידות, נורמות, תשתיות ונתוני מעקב חשובה לא רק לביצוע מיידי אלא גם לעמידות המדיניות לאורך זמן.
לקריאת העמוד
אמון בהנחיות נקשר לריחוק פיזי בקרב יהודים, אך לא בקרב ערבים בישראל
חנין שיבלי, דיאנה פלקין, לימור אהרונסון־דניאל, נדב דוידוביץ׳ וניהאיה דאוד משווים אמון במקורות מידע והיענות לריחוק פיזי בקרב אזרחים ערבים ויהודים בישראל בשתי נקודות של משבר הקורונה. הסקר המקוון הראשון נערך באפריל–יוני 2020 לאחר הסגר הראשון וכלל 613 משתתפים; השני נערך באוקטובר–נובמבר לאחר הסגר השני וכלל 542 משתתפים. אלה היו מדגמי נוחות רוחביים ולא מעקב אחר אותם אנשים. האמון נמדד באמצעות תשעה מקורות מידע, ובהם מוסדות שלטון, שירותי בריאות, רשות מקומית ומקורות חברתיים ומקצועיים. ההיענות לא נמדדה כהודאה בהתנהגות אישית אלא באמצעות הערכת המשיבים עד כמה אנשים בסביבתם שומרים ריחוק, כדי לצמצם הטיית רצייה חברתית בתקופה שבה הפרה הייתה עבירה. בשני הסקרים שיעור האמון הגבוה היה נמוך יותר בקרב ערבים: 42% לעומת 59% בסקר הראשון ו־39% לעומת 58% בשני. גם שיעור ההיענות המדווחת היה נמוך יותר: 64% לעומת 82% בסקר הראשון ו־66% לעומת 76% בשני. לאחר התאמות, הסיכוי של משתתפים ערבים לדווח על היענות גבוהה בסביבתם היה נמוך מזה של יהודים בשני הסקרים, עם יחסי סיכויים של 0.52 ו־0.62. בקרב יהודים אמון גבוה נקשר להיענות גבוהה באופן חזק גם לאחר התאמות בסקר הראשון; בסקר השני הקשר הופיע בניתוח הלא־מותאם אך היה גבולי ולא מובהק לאחר ההתאמות. בקרב ערבים לא נמצא קשר מובהק בין אמון למדד ההיענות באף סקר. הפער הזה אינו אומר שאמון אינו חשוב למיעוט הערבי. הוא עשוי להצביע על כך שהיענות תלויה גם בנגישות המידע בערבית, בצפיפות ובמנהגי מפגש, בתנאים חומריים, באכיפה, באמון היסטורי במוסדות וביכולת המעשית לציית. המחברים מזכירים שהסקר הראשון נערך ברמדאן ושבתחילת המגפה מידע רשמי בערבית היה לעיתים חסר או מאוחר, אך מציגים אותם כהסברים אפשריים ולא כממצאים סיבתיים. מגבלות המדגם המקוון, המדידה העקיפה והעיצוב הרוחבי מונעות הכללה לכלל האוכלוסייה וקביעה שאמון גרם להיענות. ובכל זאת, המחקר מראה שניהול חירום דמוקרטי אינו יכול להתבסס רק על הוראה אחידה: הוא תלוי באמון שנבנה לאורך זמן, במידע נגיש ושוויוני ובהבנת התנאים השונים שבהם קבוצות נדרשות לפעול.
לקריאת העמוד
הפער המגדרי בשאיפות להייטק גדול יותר בבתי ספר עבריים — והזהות הטכנולוגית אינה מסבירה אותו
ג׳ייסון באדג׳, מריה צ׳ארלס, יריב פניגר והללי פינסון בוחנים מדוע השאיפה לעבוד במחשוב מקבלת צורה מגדרית שונה בתוך אותה מערכת חינוך לאומית. הם ניתחו סקר מקורי של תלמידי כיתה ט׳ בני 14–15 בתשעה בתי ספר ממלכתיים: ארבעה בתי ספר דוברי עברית המשרתים תלמידים יהודים וחמישה דוברי ערבית המשרתים תלמידים ערבים־פלסטינים. לאחר השמטת תצפיות חסרות נכללו 912 תלמידים. כחמישה־עשר אחוזים מן המדגם ציינו במענה פתוח שהם רוצים לעבוד בגיל 30 במקצוע מחשוב. בקרב הבנות היה השיעור זהה בשני המגזרים, 6%, ואילו בקרב הבנים הוא עמד על 36% בבתי הספר העבריים ועל 18% בבתי הספר הערביים. גם לאחר בקרה על השכלת הורים, ציונים והבדלים קבועים בין בתי הספר, יחס הסיכויים של בנים לעומת בנות לשאיפה טכנולוגית היה גבוה כמעט פי שלושה במגזר העברי לעומת הערבי. החוקרים בחנו ארבעה הסברים חברתיים־פסיכולוגיים. הזדהות עם מתכנתים הייתה המנבא הכולל החזק ביותר: תלמידים שתפסו את עצמם כדומים למתכנתים היו בעלי סיכוי גבוה פי תשעה בקירוב לשאוף למקצוע טכנולוגי. אולם פער מגדרי בזהות זו הופיע בשני המגזרים, ולכן היא לא הסבירה את ההבדל ביניהם. גם זיקה למתמטיקה ותועלתנות אקדמית לא הסבירו את הפער הבין־מגזרי. האמונה שמדעי המחשב מיועדים לבנים לא נקשרה לשאיפות באופן אחיד; בניתוח האינטראקציה היא הגבירה שאיפות בקרב בנים יהודים אך לא בקרב בנים ערבים־פלסטינים. המחברים מציעים בזהירות שהדימוי הגברי של ההייטק הישראלי עשוי להיות מזוהה עם גבריות יהודית, שירות צבאי והזדמנויות תעסוקה שאינן נגישות באותה מידה לכל הקבוצות. זהו הסבר פרשני הדורש מחקר נוסף, לא מנגנון שהסקר הוכיח. המחקר אינו מודד בחירות לימודיות או תעסוקה בפועל, ואינו מייצג את כל בתי הספר בישראל. תרומתו היא להראות שמגדר אינו פועל לבדו: אותה אמונה, אותה זהות מקצועית ואותו מוסד חינוכי עשויים לקבל משמעות שונה בצומת של מגדר, לאום, מעמד והזדמנויות. מדיניות הרחבת גישה להייטק נדרשת לכן לעסוק גם בשייכות ובסטריאוטיפים וגם בחסמים המבניים שמחברים בין בית הספר, הצבא, ההשכלה הגבוהה ושוק העבודה.
לקריאת העמוד
בישראל הורות להט״בית מעניקה שייכות דרך מוסד שמציב בפניה חסמים
גבע שנקמן, דורית סגל־אנגלצ׳ין ואורית טאובמן־בן־ארי סוקרים את המחקר על משפחות הורים להט״בים בישראל דרך ההקשר החברתי, המשפטי והתרבותי שבו הן חיות. ישראל מתוארת כחברה משפחתית ופרו־נטליסטית שבה הורות היא נתיב מרכזי לקבלה חברתית, אך בעת כתיבת המאמר זוגות מאותו מין לא יכלו להינשא בישראל, אפשרויות האימוץ היו מצומצמות, וגברים הומואים נתקלו במשך שנים בחסמי פונדקאות מקומית. המתח הזה עשוי להעצים את הרצון להשתייך דרך הורות ובה בעת להפוך את מימושה ליקר, בירוקרטי ומלווה בסטיגמה. הסקירה מבוססת על חיפוש במאגרי מידע עד אוקטובר 2021 ועל סינתזה נרטיבית של מחקרים אמפיריים, ספרים והספרות על ההקשר הישראלי. המחקרים שנמצאו עסקו בפועל באבות הומואים ובאימהות לסביות בלבד; לא נמצאו מחקרים אמפיריים על הורים ביסקסואלים, טרנסג׳נדרים או קווירים, ורק מחקר ישראלי אחד בחן הסתגלות ילדים לפי מבנה המשפחה. הספרות על שאיפות להורות מצביעה על פער בין רצון לבין סיכוי נתפס לממש הורות בקרב להט״בים, ועל קשרים בין סטיגמה צפויה, שאיפות הורות נמוכות יותר ורווחה נפשית. מחקרים על אבות הומואים מצאו בחלק מן ההשוואות רווחה, משמעות וסיפוק גבוהים, אך המדגמים הסלקטיביים והעיצוב הרוחבי אינם מאפשרים להסיק שההורות עצמה היא שגרמה לכך. מחקרים איכותניים מתארים פונדקאות חוצת גבולות, תלות במשאבים, מתח בין קשר ביולוגי לקשר חברתי, והורות שמקבלת את מרכזיות המשפחה הישראלית ובו בזמן מערערת את ההנחה שמשפחה מחייבת אם ואב. אצל אימהות לסביות עולים שוויון זוגי לצד הבדל משפטי וחברתי בין אם ביולוגית ללא־ביולוגית, וכן נטל להוכיח אימהות ראויה. מסקנת הסקירה אינה שמשפחות אלה אחידות או שהידע הקיים מספיק, אלא שהחוק, המוסדות והנורמות משתתפים בעיצוב חיי המשפחה. לכן מדיניות שוויונית נדרשת גם להסיר חסמי הורות והכרה וגם לבנות מחקר מגוון, ארוך־טווח ומצטלב יותר.
לקריאת העמוד
מוגבלות שכלית וקבלת החלטות נתמכת: בין זכות משפטית למימוש יומיומי
שירלי ורנר בוחנת כיצד הספרות המחקרית שנכתבה בשנים הראשונות לאחר כניסת אמנת האו״ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות לתוקף התייחסה לקבלת החלטות של אנשים עם מוגבלות שכלית. סעיף 12 לאמנה מכיר בכשרותם המשפטית של אנשים עם מוגבלות על בסיס שוויוני ודורש להעמיד תמיכה שתאפשר להם לממש אותה, ובכך מסמן מעבר מהחלטה חלופית שמתקבלת עבור האדם לקבלת החלטות נתמכת הנשענת על רצונו והעדפותיו. הסקירה חיפשה בשישה מאגרי מידע פרסומים באנגלית מאז 2008, בחנה 196 תוצאות וכללה לבסוף 27 מחקרים, רובם מבריטניה ומארצות הברית ורובם איכותניים. המחקרים עסקו במעבר לבגרות, סנגור עצמי, מגורים, תעסוקה, בריאות, מיניות והיריון והשתתפות במחקר, אך בסיס הידע לא היה מאוזן: מגורים, בריאות ומיניות זכו ליותר תשומת לב, בעוד עבודה, סנגור עצמי והשתתפות במחקר נחקרו מעט. החסמים מופיעים בשלוש רמות מצטברות: אנשים עשויים להזדקק לניסיון, למיומנויות ולדרך תקשורת מותאמת; בני משפחה ומטפלים עלולים להעדיף הגנה מסיכון או את הבחירה שנראית להם נכונה; ושירותים מגבילים בחירה באמצעות מחסור בזמן, בכוח אדם, בהכשרה, בעזרים ובגמישות. התמיכה התקבלה ביתר קלות בהחלטות על מגורים, עבודה וסנגור עצמי מאשר בהחלטות רפואיות או רגישות, שבהן אנשי מקצוע ובני משפחה נטו יותר להחליף את רצון האדם בשיקול דעתם. הסקירה לא מצאה מודל מקיף ומבוסס של קבלת החלטות נתמכת, ורק שלושה מן המאמרים שנכללו השתמשו במפורש במסגרת האמנה, ממצא מובן לנוכח התקופה הקצרה מאז כניסתה לתוקף אך חשוב להערכת עומק היישום. גם בתוך המחקר עצמו השתתפותם של אנשים עם מוגבלות שכלית בקביעת שאלות, שיטות ופרשנות הייתה נדירה; רק שני מחקרים העניקו להם תפקיד פעיל בתהליך. ורנר ממליצה לבנות יכולת באמצעות תכנון מטרות וויסות עצמי, להעריך כשרות ביחס להחלטה המסוימת ולא באופן גורף, להכשיר משפחות ואנשי מקצוע בתקשורת, להשתמש בעזרים חזותיים ולאפשר גם טעויות כחלק מלמידה ואוטונומיה. היא מדגישה ששירות ממוקד־אדם דורש גמישות בסדר היום, משאבים וכוח אדם, ולא רק הצהרה שהבחירה שייכת למקבל השירות. זוהי תמונת מצב היסטורית מארבע השנים הראשונות שלאחר האמנה, והיא מוגבלת למחקרים שפורסמו באנגלית ואינה ממפה היטב הבדלים חברתיים־כלכליים או פרקטיקות שירות שלא פורסמו. המשמעות הדמוקרטית היא שהכרה שווה באדם כנושא זכויות נבחנת במוסדות היומיום: רפואה, רווחה, דיור ועבודה צריכים לא רק להימנע מכפייה, אלא לספק את התנאים שבעזרתם קולו של האדם נעשה בר־מימוש.
לקריאת העמוד
מוגבלות והפער הדיגיטלי בישראל: מי נשאר מחוץ לרשת?
סבינה ליסיצה וגלית מדר בוחנות אם התרחבות האינטרנט בישראל צמצמה את הפער הדיגיטלי בין אנשים עם מוגבלות לבין אנשים ללא מוגבלות בשנים 2003–2015. המחקר מאחד שלושה־עשר חתכים שנתיים של הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובסך הכול כולל 95,145 בני עשרים ומעלה החיים בקהילה, מהם 22,290 שדיווחו על בעיה בריאותית או גופנית המפריעה לתפקוד היומיומי. הגישה לאינטרנט עלתה בשתי הקבוצות בקצב כמעט זהה: בקרב אנשים עם מוגבלות מ־18% ל־55%, ובקרב היתר מ־45% ל־83%, כך שהפער המוחלט נותר כ־27–28 נקודות אחוז. גם חיפוש מידע, דואר אלקטרוני ורשתות חברתיות התרחבו, אך בכל אחד מהם נשמר פער ניכר; ברשתות החברתיות הוא אף גדל, מ־6 נקודות אחוז בשנת 2003 ל־27 בשנת 2015. כאשר הניתוח מוגבל למי שכבר משתמשים באינטרנט, הפערים בשימושים המקדמים הון אנושי וחברתי מתונים ויציבים יותר, ולכן צוואר הבקבוק המרכזי הוא עצם החיבור והאימוץ ולא העדר עניין לאחר הכניסה. מודלים רב־משתניים מראים שהסיכוי להתחבר בקרב אנשים עם מוגבלות יורד עם חומרת ההגבלה, גיל, דתיות ומספר ילדים, ועולה עם תעסוקה, השכלה, הכנסה ושליטה בעברית; לנשים ולערבים היה חיסרון מתמשך גם לאחר פיקוח על מאפיינים אחרים. פער הגיל הצטמצם לאורך התקופה ומהגרים הדביקו ואף עברו את יתר היהודים לאחר פיקוח סטטיסטי, אולם הפער הערבי נותר יציב בקרב אנשים עם מוגבלות בשעה שהצטמצם בקרב מי שאין להם מוגבלות. הממצאים תומכים במודל החברתי של מוגבלות: הבעיה אינה רק מצב גופני או בריאותי, אלא גם מכשירים, ממשקים, הכשרה, שפה, עלות ושירותים שאינם מתוכננים למגוון משתמשים. המחברות ממליצות על אכיפה והרחבה של נגישות דיגיטלית, הכשרות קטנות המותאמות לגיל ולסוג הקושי, תמיכה של מטפלים ועובדים סוציאליים, תוכן איכותי בעברית, ערבית ורוסית וגישה חינמית במרכזים קהילתיים. המחקר אינו עוקב אחר אותם אנשים לאורך זמן ואינו מבחין בין סוגי מוגבלות, והוא אינו כולל דיירי מוסדות או מי שלא יכלו להשתתף בריאיון ממושך; משום כך הפער בפועל עשוי להיות גדול מן המדווח. מבחינה דמוקרטית, מעבר שירותי בריאות ורווחה למרחב המקוון אינו ניטרלי: בלי גישה, נגישות ואוריינות, דיגיטציה יכולה להפוך זכויות פורמליות לשירותים שאזרחים מסוימים אינם יכולים לממש.
לקריאת העמוד
מבחני שפה ביקורתיים, רב־לשוניות וצדק חברתי
אילנה שוהמי טוענת שמבחני שפה אינם רק כלי מדידה טכני, מפני שמוסדות משתמשים בציוניהם כדי לפתוח ולסגור שערים להשכלה, תעסוקה, תושבות, אזרחות ושירותים. המאמר הוא סקירה מושגית וביקורתית ולא מחקר אמפירי חדש, והוא מחבר בין הגות על כוח ופיקוח לבין עבודות על תוקף, אתיקה, זכויות לשוניות ורב־לשוניות. נקודת המוצא היא שמבחן עשוי להיות עקבי ומדויק לפי אמות מידה פנימיות ובכל זאת לייצר עוול, אם הוא מודד שליטה בשפה הדומיננטית במקום את הידע שאותו התכוון לבדוק או אם תוצאותיו משמשות להדרה. מכאן ההבחנה בין הוגנות, המתמקדת באיכות המבחן וביחס שווה בתוך מערך המדידה, לבין צדק, הבוחן גם את הערכים, יחסי הכוח, הזכויות והתוצאות שמחוץ לחדר הבחינה. שוהמי מציעה להחליף את הנחת הנבחן החד־לשוני בהכרה ברפרטואר הלשוני המלא: תלמידים ומהגרים חושבים, מסיקים ומתקשרים באמצעות כל השפות שברשותם, ולכן מבחן בשפה אחת עלול להמעיט ביכולתם. היא נשענת בין השאר על מחקרים בישראל שבהם תלמידים יוצאי ברית המועצות לשעבר הצליחו יותר במבחני מתמטיקה ומדעים שהוצגו בעברית וברוסית, ועל מחקר שבו גרסה ערבית–עברית סייעה במיוחד לתלמידים ערבים ביישובים שבהם החשיפה לעברית נמוכה יותר. בעבודת המדעים המתוארת במאמר, הישגי דוברי הרוסית בגרסה הדו־לשונית היו כפולים מהישגי קבוצת הביקורת שנבחנה בעברית בלבד, וקבוצות המיקוד הצביעו גם על ביטחון, הכרה וכבוד שנבעו מעצם נוכחותה של שפת הבית. המאמר אינו מסתפק בתרגום: הוא קורא לבחון גם שימוש בתמונות, סימנים, מרחבים ואמצעים חושיים כחלק מהערכה רב־אופנית, אך מציג זאת כאג׳נדה שעדיין דורשת פיתוח ובדיקה. קודי האתיקה של מקצוע בחינת השפות הם צעד חשוב, אולם העדר סנקציות והישענות על ציות מרצון מגבילים את יכולתם להגן על נבחנים כאשר למדינה או למוסד יש תמריץ לשמר שערי כניסה. הראיות האמפיריות במאמר מגיעות ממחקרים קודמים השונים זה מזה באוכלוסייה, בתחום הדעת ובהיקף, ולכן הן אינן מוכיחות שכל תרגום או כל פורמט רב־לשוני ישפרו כל מבחן. המסר הדמוקרטי הוא שמדידה מוסדית זקוקה לאחריות ציבורית: יש לבדוק לא רק אם הציון מהימן, אלא גם איזה ידע נעלם, מי נושא במחיר, אילו זכויות נפגעות ואילו חלופות מאפשרות השתתפות שוויונית יותר.
לקריאת העמוד
יועצות ערביות בין הגנת נערות, חובת דיווח ופחד מאלימות משפחתית
מיכל דולב־כהן בוחנת כיצד יועצות חינוכיות ערביות בישראל מתמודדות עם פגיעה מינית מבוססת־תמונה: יצירה או הפצה ללא הסכמה של תמונה מינית, או איום בהפצתה. המחקר מבוסס על ראיונות עומק חצי־מובנים בערבית עם 32 יועצות בנות 31–50 ובעלות 4–20 שנות ותק. חמש־עשרה טיפלו בהפצת תמונות, תשע באירועי הפצה כנקמה לאחר פרידה ושמונה בסחיטה מינית. הניתוח הפנומנולוגי זיהה שלושה נושאים. ראשית, היועצות חיפשו אצל הנפגעת קושי רגשי או חברתי, חוסר אהבה ופיקוח, דימוי עצמי נמוך או חולשה לימודית; אף אחת מן המרואיינות לא התמקדה במאפייני הפוגע. המחברת מפרשת את הדפוס כסיכון להאשמת קורבן, העלולה להחריף בושה ולהקטין פנייה לעזרה. שנית, היועצות תיארו התנגשות בין חובה לדווח ולהגן לבין חשש שחשיפת האירוע למשפחה או למשטרה תסכן את הנערה בשל תפיסות של כבוד המשפחה. רובן בחרו שלא לערב הורים, אחרות פנו רק לאם, לרווחה, להנהלת בית הספר או לדמויות מקומיות; חלקן נמנעו מן המשטרה. אלה תיאורי התמודדות, לא הערכה משפטית או הוכחה שהבחירה שמרה על הנערה בכל מקרה. שלישית, הטיפול יצר אצל היועצות פחד, כאב, כעס, אחריות כבדה ובדידות תחת סודיות, ואף שינה את שיחותיהן עם ילדיהן. המחקר מציע הכשרה שמזהה האשמת קורבן, מענים אנונימיים ומותאמי תרבות, נהלי הערכת סיכון ותמיכה מקצועית ליועצות. מגבלותיו כוללות מדגם תכליתי של נשים מעל גיל 31, דיווח עקיף מפי אנשי מקצוע ולא מפי נפגעות, הבדלים לא ידועים בהכשרה וקושי לגייס קולות שמרניים יותר. מבחינה דמוקרטית, הזכות לפרטיות, לכבוד, לביטחון ולסיוע שווה מחייבת את המערכת להגן על הנערה הן מן הפוגע והן מנזק משני שעלול להיגרם בתהליך הדיווח.
לקריאת העמוד
הסרת מגבלות התנועה הרחיבה את לימודי הנשים הערביות וצמצמה את הפריון
ויקטור לביא ואלכסנדר זבלוצקי משתמשים בביטול דה־פקטו של מגבלות הנסיעה על אזרחים ערבים באוקטובר 1963 כדי לבחון אם השכלת נשים מצמצמת פריון גם כשהשתתפותן בשוק העבודה נמוכה. תחת הממשל הצבאי נדרש היתר ליציאה מיישוב המגורים. המגבלה פגעה במיוחד בילדות מ־23 יישובים שלא היה בהם בית ספר יסודי או תיכון, משום שהלימודים חייבו נסיעה; 26 יישובים תחת אותו ממשל שבהם היה לפחות בית ספר יסודי שימשו קבוצת השוואה. החוקרים שילבו את מקום המגורים עם הגיל בעת הסרת המגבלות וניתחו מדגמי 20% ממפקדי 1983 ו־1995. בקרב נשים שהיו בנות 4–8 ב־1964 נמצאה תוספת של 1.02 שנות לימוד, ובקרב בנות 9–13 תוספת של 0.58 שנה בקירוב; אצל גברים ההשפעה הייתה קטנה ולא מובהקת. החשיפה לשינוי הפחיתה את מספר הילדים שהושלם בכ־0.61 בקבוצה הצעירה ובכ־0.47 בקבוצה המבוגרת. כאשר השינוי ההיסטורי משמש מכשיר להשכלה, האומדן הוא ירידה של כ־0.6 ילד לכל שנת לימוד נוספת. לא נמצאה השפעה ניכרת על השתתפות הנשים בעבודה, גיל הנישואים, נישואים או גירושים, ולכן המאמר מפנה למנגנונים אחרים: התאמה לבן זוג משכיל יותר, השקעה רבה יותר בהשכלת הילדים, ידע בריאותי ואמצעי מניעה, העדפות פריון וכוח החלטה במשפחה. בדיקות פלצבו, מגמות קודמות, מרחק מבית ספר, נגישות לבריאות והגירה מחזקות את הפרשנות, אך אינן יכולות לשלול לחלוטין השפעה ישירה אחרת של הסרת מגבלת התנועה. המחקר מדגים כיצד שלילת חופש תנועה יכולה ליצור אי־שוויון מגדרי ממשי בחינוך, וכיצד הרחבת זכות אזרחית בסיסית עשויה לשנות בחירות משפחתיות בין־דוריות גם בלי שינוי מקביל בתעסוקה.
לקריאת העמוד
פער תוחלת החיים הערבי־יהודי עבר מילדות לגילים מבוגרים — אך לא נעלם
עמיד מ׳ סאבנה בוחן לא רק אם קיים פער בתוחלת החיים בין המיעוט הערבי־פלסטיני לרוב היהודי בישראל, אלא גם אילו גילאים וסיבות מוות מייצרים אותו לאורך זמן. הוא השתמש בשיעורי תמותה לפי גיל, מין וקבוצת אוכלוסייה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנים 1975–2012 ובנתוני סיבות מוות של המרכז הלאומי לבקרת מחלות לשנים 1980–2007. באמצעות לוחות חיים ופירוק דמוגרפי הוערכה התרומה של כל קבוצת גיל ושל מחלות שונות לפער הכולל. בשנות השבעים והשמונים הצטמצם הפער משום שתמותת תינוקות וילדים ערבים ירדה במהירות: אצל גברים, תרומת גיל 0–4 ירדה מ־58% מן הפער ב־1975–1979 ל־11% ב־2008–2012; אצל נשים, מ־51% ל־15%. במקביל התרחש תהליך הפוך אחרי גיל 45. חלקם של גילאים אלה עלה ל־73% מן הפער בין גברים ול־79% מן הפער בין נשים ב־2008–2012, והפער הכולל היה אז 4.2 שנים לגברים ו־3.1 לנשים. בפירוק לפי סיבות, סוכרת וסרטן הרחיבו את הפער בקרב שני המינים; מחלות לב הרחיבו אותו אצל גברים אך תרומתן לפער אצל נשים פחתה. המאמר מציע שהמעבר ממחלות זיהומיות למחלות כרוניות התרחש על רקע אי־שוויון חברתי, הפרדה מרחבית, נגישות שונה לשירותים והבדלים בהתנהגויות בריאות, אך הניתוח אינו מזהה מה גרם לכל מוות או כמה מכל פער נובע מכל מנגנון חברתי. נתוני הסיבות מקובצים לגילים רחבים ועלולים לכלול שגיאות סיווג. לכן המסר אינו שתוחלת החיים לא השתפרה, אלא ששיפור כללי יכול להתקיים לצד אי־שוויון מתמשך שמשנה את צורתו ודורש מדיניות ממוקדת בגיל ובמחלה.
לקריאת העמוד
טיפול בבית בלי הגנה מספקת: זכויות עובדות ועובדי הסיעוד
אוהד גרין וליאת איילון בחנו את תנאי העבודה של שתי קבוצות שמאפשרות לישראלים מבוגרים להישאר בביתם: 338 מהגרות ומהגרי עבודה המתגוררים בבית המטופל ו־185 עובדות ועובדים מקומיים המגיעים אליו לשעות טיפול. המשתתפים אותרו בעקיפין דרך מדגם שכבות אקראי של זכאי גמלת סיעוד בני יותר מ־70 במרכז הארץ, ורואיינו פנים אל פנים על שש זכויות בסיסיות ועל התנהגות פוגענית הקשורה לעבודה. ההפרות היו נרחבות בשתי הקבוצות. לפי טבלת הממצאים, 58.4% מן המטפלים המהגרים ו־48% מן המקומיים לא קיבלו ימי חופשה מעבר ליום המנוחה השבועי; 79% מן המהגרים ו־66% מן המקומיים לא קיבלו ימי מחלה בתשלום; 35% מן המהגרים לא קיבלו בקביעות אפילו את יום המנוחה השבועי; ולכ־15% מן המהגרים ול־20% מן המקומיים לא היה חוזה חתום. שיעור המדווחים על התעללות בעבודה היה קטן יותר אך לא זניח — 7.4% בקרב המהגרים ו־2.7% בקרב המקומיים — והמהגרים היו פגיעים יותר לכמה הפרות ולהתעללות רגשית. המחקר מדגיש שמגורים במקום העבודה, חוב שנוצר מדמי תיווך, מגבלות שפה ותלות בהיתר ובמעסיק עלולים לצמצם אפשרות לעזוב או להתלונן. עם זאת, זהו מחקר חתך ראשוני: הוא כלל עובדים מורשים במרכז הארץ, ההגעה אליהם דרך המטופל או המשפחה עלולה להשמיט מקרים קשים, והשאלון הסגור אינו מתאר את נסיבות כל אירוע. המאמר אינו קובע שכל הפרה מכוונת ואינו מודד ישירות את איכות הטיפול, אך הוא מראה שמדיניות המממנת טיפול ביתי בלי אכיפה ותמיכה מספקות מעבירה עלויות אל העובדים ועלולה לפגוע גם ברווחת המטופלים.
לקריאת העמוד
שכונה, תמיכה ואי־שוויון באלימות בין בני זוג
ניהאיה דאוד, רוסלן סרגיינקו, פטרישיה אוקמפו ואילנה שהם־ורדי שאלו אם הסביבה השכונתית יכולה לסייע בהסבר הפער בחשיפה לאלימות מצד בן זוג בין נשים ערביות ליהודיות אזרחיות ישראל. בין אוקטובר 2014 לאוקטובר 2015 רואיינו פנים אל פנים ובפרטיות 1,401 נשים שהגיעו לטיפול היריון או מעקב תינוקות ב־65 תחנות לבריאות המשפחה: 436 ערביות ו־965 יהודיות. החוקרות והחוקרים חיברו לדיווחי הנשים נתוני מפקד על המעמד החברתי־כלכלי של השכונה ובחנו יעילות קולקטיבית, בעיות בשכונה, חברות בקבוצות, השתתפות פעילה ותמיכה חומרית, רגשית ומידעית. לפי מדד רחב שכלל אלימות פיזית או מינית, רגשית וכן בידוד ושליטה חברתית־כלכלית, כ־67% מהנשים הערביות וכ־28% מהנשים היהודיות דיווחו על לפחות ביטוי אחד. לאחר התאמה למאפייני הפרט, יחס הסיכויים בקרב ערביות היה 4.19; במודל המלא, שכלל גם מאפייני שכונה ותמיכה, הוא ירד ל־3.18, עם רווח סמך של 1.92–5.25, אך נותר מובהק. בניגוד להשערה, לכידות ופיקוח חברתי בלתי־פורמלי — שני רכיבי ״יעילות קולקטיבית״ — לא הסבירו את הפער. לעומת זאת, בעיות בשכונה נקשרו ליותר אלימות, ואילו תמיכה חברתית, השתתפות פעילה בפעילות ציבורית או קבוצתית ומעמד שכונתי קרוב לממוצע של קבוצת האוכלוסייה נקשרו להגנה בחלק מן המודלים. זהו מחקר חתך הנשען בעיקר על דיווח עצמי של נשים בגיל הפריון שהגיעו לשירותי בריאות; הוא אינו מוכיח מה גורם לאלימות, אינו כולל נשים שלא הגיעו לתחנות ואינו מלמד שהתארגנות כשלעצמה תמנע פגיעה. תרומתו היא בהפרדת משאבים ממשיים וקשרים פעילים מן הרעיון הכללי שקהילה מלוכדת תמיד מגינה, ובהצבעה על צורך לשלב תמיכה ישירה ושיפור תנאים מבניים עם שינוי יחסי כוח מגדריים.
לקריאת העמוד
נישואים מחוץ לרבנות: כיצד מסורת וזכויות של ידועים בציבור יוצרות לגיטימציה
בישראל אין מסלול כללי לנישואים אזרחיים בתוך המדינה, ונישואים רשמיים נערכים באמצעות המוסדות הדתיים המוכרים. המאמר מתמקד לא במי שאינם יכולים להינשא ברבנות, אלא בארבעים זוגות יהודים של איש ואישה שהיו זכאים למסלול הרבני ובחרו בטקס פרטי מחוץ לו. השאלה היא כיצד טקס שאינו מוביל בהכרח לרישום רשמי נעשה בעיני הזוג, סביבתו ולעיתים גם מוסדות המדינה לנישואים “לכל דבר”. המחקר מבוסס על ראיונות עומק חצי־מובנים שנערכו בשנים 2019–2021 עם שמונים משתתפים. המרואיינים נשאלו על המניעים לבחירה, מאפייני הטקס, תגובות המשפחה והסביבה, נישואים אזרחיים בחו״ל, רישום במרשם האוכלוסין והמשמעות החברתית והמשפטית שייחסו למעמדם. הראיונות תומללו, פרטים מזהים שונו, והחוקרות ניתחו תמות חוזרות. הממצא הראשון הוא ש“מסורת” משמשת משאב של לגיטימציה חברתית גם כאשר הטקס מערער על סמכות הרבנות. שלושים ושבעה מארבעים הזוגות שילבו בטקס רכיבים מן החופה והקידושין או ערכו טקס שנתפס בעיניהם כהלכתי; עבורם, הדמיון לטקס יהודי מוכר הפך את האירוע למובן ומקובל בעיני המשפחה והאורחים. המסורת כאן אינה רק שימור העבר: הזוגות עיצבו אותה מחדש כדי לבטא שוויון, השתתפות נשית, ביקורת על הממסד או זהות דתית שאינה זהה לדגם האורתודוקסי הרשמי. הממצא השני הוא שרוב הזוגות העדיפו את ההכרה החברתית על פני הרישום. עשרים ושישה זוגות, 65% מן המדגם, אמרו שאינם מתכננים להירשם כנשואים, והסתפקו במעמד של ידועים בציבור; ארבעה־עשר זוגות ביקשו רישום לאחר נישואים אזרחיים בחו״ל, לעיתים בשל לחץ משפחתי או חשש מסיבוכים ביורוקרטיים. גם בקרב הנרשמים, הטקס הפרטי בישראל — שבו נכחו המשפחה והחברים ושאותו עיצבו בני הזוג — נתפס כ“חתונה האמיתית”, בעוד הטקס האזרחי בחו״ל תואר כאמצעי להשגת חותמת רשמית. אלא שהלגיטימציה החברתית אינה עצמאית לחלוטין מן המשפט. דיני הידועים בציבור בישראל מעניקים לזוגות לא־רשומים מערך נרחב של זכויות, הגנות וחובות, ולכן רבים מן המרואיינים יכלו לחיות כנשואים בלי רישום ובלי מכשולים משמעותיים בחיי היומיום. החוקרות טוענות כי בני הזוג יכולים לוותר על השכבה העליונה של לגיטימציה משפטית — רישום פורמלי — דווקא משום שהם נהנים משכבה אחרת של הכרה משפטית. לצד זאת, המרואיינים ציינו הליכים ביורוקרטיים שאינם נדרשים מזוג נשוי, וחלקם ביקשו להימנע מסמכות בתי הדין הרבניים במקרה של פרידה, במיוחד בשל פגיעוּתן של נשים בדיני הגירושים הדתיים. המשמעות הדמוקרטית־ליברלית של המחקר נוגעת לחופש הבחירה בטקס ובזהות, לשוויון בין צורות משפחה ולגבולות השליטה הממסדית על מעמד אישי. הוא מראה ששינוי מוסדי יכול להתרחש גם “מלמטה”: אזרחים מפתחים פרקטיקה חלופית, קהילה מעניקה לה הכרה, והמשפט האזרחי מספק חלק מן ההגנות הדרושות לה. בה בעת, התלות בזכויות עקיפות של ידועים בציבור מדגישה שהכרה חברתית אינה תחליף מלא למסלול אזרחי שוויוני וברור.
לקריאת העמוד
כשהמוכרת אינה ״מתאימה״ למוצר: מגדר, מחיר ואי־ודאות בשוק המקוון
תמר קריכלי־כץ, טלי רגב ושלי קורל חוקרות מדוע מוכרות ב־eBay קיבלו מחירים נמוכים יותר ממוכרים עבור אותם מוצרים, ומדוע הפער משתנה בין סוגי מוצרים. נקודת המוצא היא מחקר קודם על כל מכירות הפומביות של 420 מוצרים מובילים בשנים 2009–2012, שבו נשים קיבלו בממוצע כ־80 סנט על כל דולר שקיבל גבר במוצר חדש זהה וכ־97 סנט במוצר משומש זהה, לאחר בקרה על מאפייני מוכר ועסקה. המחקר הנוכחי מתמקד ב־306 מוצרים שניתן היה לזהות מתמונה — 99 חדשים ו־207 משומשים — ומחבר לכל מוצר את פער המחיר שנאמד במחקר המקורי עם תפיסות שנאספו בסקרים חדשים בקרב יותר מאלפיים משתתפים. בסקר הראשון נשאלו המשתתפים אם הבעלים־המוכר הטיפוסי של כל מוצר נתפס כאישה או כגבר, וכן כיצד הם מעריכים את כשירותו, מעמדו וחמימותו. במוצרים חדשים שנחשבו ״גבריים״, נשים נשאו קנס מחיר נוסף של 8.5 נקודות אחוז לעומת מוצרים שנחשבו ״נשיים״; החוקרות מפרשות זאת כ״חוסר התאמה״ בין המוכרת בפועל לבין הדמות התרבותית של בעל המוצר. בסקר השני נמדדו אי־ודאות לגבי נכונות אישית לשלם, עניין במחירים שאחרים משלמים ועניין בזהות הבעלים. ככל שאנשים היו פחות בטוחים במחיר או רצו יותר לדעת מי הבעלים, הם נטו להישען יותר על רמזים חברתיים, והפער לרעת נשים גדל במוצרים חדשים. במוצרים משומשים הופיע דפוס שונה: אי־ודאות לגבי מצב המוצר מגבירה את חשיבות תיאורו ומהימנות המוכר, וסטריאוטיפ שלפיו נשים אמינות וזהירות יותר נקשר לפער קטן יותר. אין פירוש הדבר שנשים זכו בדרך כלל ליתרון במוצרים ״נשיים״ או משומשים; היתרון היחסי לא ביטל בהכרח את הקנס הכללי, וחלק מן האומדנים היו מובהקים רק ברמות גבוליות. המחקר מדגים כיצד סטריאוטיפ יכול להיצמד גם לחפץ ול״בעלים הטיפוסי״ שלו, וכיצד עמימות במחיר פותחת מרחב רחב יותר לשימוש ברמזי סטטוס. עם זאת, הוא משלב נתוני מכירות תצפיתיים עם הערכות מצרפיות ברמת המוצר, אינו ניסוי שדה חדש שמקצה אקראית מגדר למוכר, ומתמקד בפלטפורמה, בתקופה ובמוצרים מסוימים בארצות הברית. לכן הוא מציע ראיות למנגנונים אפשריים ואינו מוכיח שכל פער נובע מהטיה מודעת או שסילוק אי־ודאות לבדו יבטל אפליה. המחברות מציעות לבחון כיצד פלטפורמות יכולות לצמצם עמימות וכיצד הגנה משפטית מפני אפליה תחול בשוקי עמית־לעמית, תוך התייחסות לאכיפה, לאחריות הפלטפורמה ולכבוד ולאוטונומיה של משתמשיה.
לקריאת העמוד
אי־שוויון מגדרי בשווקים: בין סטריאוטיפים, אינטראקציות ומשפט
תמר קריכלי־כץ מציעה לראות אי־שוויון מגדרי בשווקים לא רק כתוצאה מצטברת של בחירות אישיות או מפערים במשאבים, אלא כתהליך שנבנה מחדש באינספור אינטראקציות. המאמר הוא סקירת ספרות המתמקדת בעיקר בארצות הברית ומחברת בין מחקר סוציולוגי, פסיכולוגיה חברתית ומחקר סוציו־משפטי. אף שנרשמה התקדמות ניכרת בהשכלה, בהשתתפות נשים בעבודה ובצמצום פערי שכר, ההתקדמות האטה; הפרדה בין מקצועות, תגמול נמוך לעיסוקים שבהם רוב נשי, תשואה גבוהה לשעות עבודה ארוכות וקנס האימהוּת ממשיכים לייצר פערים. הספרות המתפתחת על שוקי מוצרים, דיור, משכנתאות ואשראי מצביעה על מנגנונים דומים גם מחוץ ליחסי עבודה. בלב ההסבר עומד ״מסגור מגדרי״: אנשים מסווגים זה את זה במהירות לפי מגדר ומפעילים, לעיתים בלי מודעות, ציפיות תרבותיות שלפיהן גברים נתפסים כסמכותיים וכשירים יותר ונשים כקהילתיות ומטפלות יותר. המסגור משפיע על ציפיות מאחרים, על ביצוע והתנהגות עצמית, על הערכת אותו ביצוע ועל ענישה של מי שסוטים מן התפקיד המצופה. לכן אינטראקציה בשוק אינה רק משקפת היררכיה קיימת; היא גם מחלקת משאבים באופן שמאשר מחדש את הסטריאוטיפ ומעניק לו מראית עין של עובדה. המשפט יכול לקטוע את המעגל באמצעות איסורים, זכויות ואיתות נורמטיבי, אך הוא פועל בתוך אותה תרבות. בתי משפט עשויים לקבל פערי שוק כהסבר לגיטימי, ארגונים יכולים לבנות תוכניות גיוון ונהלי תלונה סמליים בלי לשנות את חלוקת הכוח, ונפגעות נדרשות לזהות את הפגיעה כמשפטית ולשאת בעלויות של תביעה מול נתבעים חוזרים ובעלי משאבים. עם זאת, למחברת אין עמדה שלפיה המשפט חסר תועלת: מחקרים על ההשפעה האקספרסיבית שלו מראים שהבלטת נורמה משפטית יכולה לשנות שיפוטים והתנהגות, ולכן חוק מתוכנן ומיושם היטב עשוי לשנות גם אמונות. זהו מאמר סקירה ולא ניסוי חדש, והספרות הנסקרת עשירה בהרבה לגבי שוק העבודה מאשר לגבי שוקי דיור, מוצרים ואשראי; היא גם נשענת במידה רבה על הקשר אמריקאי ועל קטגוריות בינאריות, והמאמר עצמו מסמן הצטלבות זהויות ואי־התאמה מגדרית ככיווני מחקר. המסר הדמוקרטי הוא ששוויון משפטי פורמלי אינו מבטל מנגנונים תרבותיים שמקצים הזדמנויות, הכנסה וכוח, אך גם שמוסדות משפטיים יכולים להשפיע כאשר הם בוחנים תוצאות, ציות ממשי ויחסי כוח ולא רק כוונות מוצהרות.
לקריאת העמוד
כשזכות לדיור נשמטת: מאזרחות חברתית לפגיעה בזכויות אדם
עינת לביא ואורלי בנימין בוחנות כיצד פגיעה בזכות חברתית יכולה להפוך, בתנאים מסוימים, לפגיעה ישירה בזכויות אדם. המאמר נשען על מחקר איכותני שבו רואיינו בשנים 2009–2013 חמישים אימהות בישראל שנאבקו לפרנס את ילדיהן בעוני, ומתוכו מנתח לעומק מקרה אחד תחת שם בדוי. האם המתוארת הייתה זכאית להבטחת הכנסה ולסיוע בשכר דירה, אך לא לדירה ציבורית משום שהייתה אם לילד אחד; עיקול בחשבון הבנק מנע מהסיוע להגיע בפועל לשכר הדירה, רשת המשפחה הענייה לא יכלה לספק חלופה, והיא חששה שפנייה נוספת לרווחה תסכן את המשך המשמורת על בנה. בתוך מצב זה נעשתה תלויה בבעל דירה שסיפק קורת גג וסיוע חומרי אך כפה עליה קשר מיני באמצעות איום מרומז או מפורש באובדן הבית. החוקרות אינן מתארות זאת כבחירה חופשית בשוק, אלא כפתרון הישרדות תחת כפייה שבו ההגנה על הדיור ועל חיי המשפחה נקנית במחיר האוטונומיה והשליטה בגוף. הן מכנות את המצב ״אזרחות מודרת״: השתייכות פורמלית למדינה שאינה מלווה ביכולת ממשית לממש זכויות חברתיות, להשתתף בחברה ולפנות למוסדות בביטחון. מושג נוסף הוא ״זכאות מופרטת״, מצב שבו תחושת הזכות נותרת קיימת אך אין מסלול מוסדי יעיל לתבוע אותה, ולכן האדם נדחק לחפש פתרון פרטי ומסוכן. תרומת המאמר היא בהצגת השרשרת המוסדית והרגשית שמחברת מדיניות דיור, חובות, רשתות תמיכה דלות ופחד מהפרדת ילד מאמו לפגיעה בכבוד ובחירות. עם זאת, זהו ניתוח נרטיבי של מקרה יחיד שנבחר בשל עושרו התיאורי מתוך מאגר רחב יותר; הוא אינו מודד שכיחות, אינו מוכיח שכל קיצוץ רווחה מוביל לתוצאה כזאת ואינו מעריך התערבות מדיניות מסוימת. מסקנתו הדמוקרטית היא שהגנה על זכויות אדם אינה מתקיימת רק באמצעות איסור פורמלי על כפייה: היא תלויה גם במוסדות חברתיים שמונעים מאנשים להידחק לתלות שבה אין להם אפשרות ממשית לומר לא.
לקריאת העמוד
מי תלוי במי? כוח, ערך ושכר בטיפול הסיעודי הביתי בישראל
שירי רגב־מסלם חוקרת כיצד משפחות בישראל מעריכות את עבודתם של מטפלות ומטפלים החיים בביתו של אדם זקן ותלוי בעזרה. היא ערכה בין ינואר 2016 לאוגוסט 2018 חמישים ושניים ראיונות עומק עם בני משפחה יהודים שהיו מעורבים מאוד בניהול ההעסקה, והציגה להם גם תרחיש שבו המדינה מממנת את מלוא השכר כדי להפריד ככל האפשר בין תפיסת הערך לבין יכולת התשלום. המרואיינים נחלקו שווה בשווה: 26 ראו בשכר המינימום תמורה ראויה ו־26 סברו שהעבודה מצדיקה שכר גבוה יותר. בניתוח הסיפורים על יחסי הכוח זוהו שלושה נרטיבים. בסיפור ״המעסיק החזק״ המשפחה נתפסת כמי שמחזיקה בכסף, במעמד ובהגנות אזרחיות, ולכן מוטלת עליה אחריות להכיר בפגיעוּת המטפל; בסיפור ״המטפל החזק״ המשפחה מתארת תלות קיומית במי שמסוגל לעזוב, להציב תנאים או להשפיע על חיי היומיום; ובסיפור ״התלות ההדדית״ שני הצדדים פגיעים, זקוקים זה לזה ומקיימים קשר שאינו מצטמצם לחוזה שוק רגיל. בקרב מי שראו בשכר המינימום שכר ראוי, 14 הדגישו את כוח המעסיק, עשרה את כוח המטפל ורק שניים תלות הדדית; בקרב המצדדים בשכר גבוה יותר, 24 מתוך 26 תיארו תלות הדדית. המחקר אינו מוכיח שהנרטיב לבדו גורם לעמדת השכר ואינו מייצג את כלל המשפחות או המטפלים, אך הוא מראה כיצד סיפור מוסרי על כוח מעצב את הגבול בין חובה משפחתית, עסקת עבודה והכרה בערכה של עבודת טיפול. המסקנה למדיניות היא זהירה: הוא מראה שדיון בשכר ובמימון אינו חישוב תקציבי בלבד, מפני שתפיסות של כוח ותלות משתלבות בהערכת העבודה, אך הוא אינו בוחן איזה הסדר מימון, פיקוח או אכיפה עדיף.
לקריאת העמוד
כשאין כתובת להצלה: הגירה, מוות בים והחורים השחורים של המשפט
איתמר מן בוחן מדוע אנשים במסעות הגירה ימיים עלולים להישאר ללא הגנה מעשית אף שהמשפט הבינלאומי מכיר בזכות לחיים ובחובות הצלה. באמצעות השוואה בין שלושה דגמים של ״חור שחור משפטי״ הוא מבחין תחילה במורשת המאבק בטרור, שבה ממשלות תכננו מרחבים כמו גואנטנמו כדי להרחיק עצורים מהגנות משפטיות, ובמורשת מעצר ההגירה, שבה פגיעה בזכויות נוצרת כתוצר לוואי של החצנת גבולות ומתקני כליאה מרוחקים. הדגם השלישי, הימי, שונה: חלוקת האחריות בין מדינות, כלי שיט, אזורי חיפוש והצלה וכללי סמכות שיפוט עשויה ליצור מצב שבו אדם נתון בסכנה אך אין גורם אחד שהדין מטיל עליו חובה ישירה ומעשית לפעול. כך מתאפשר, לטענת המאמר, ״הרג במחדל״ שאינו דורש תוכנית זדונית ואף יכול להתקיים כאשר כל שחקן מציית לקריאה צרה של חובותיו. המאמר מתמקד בים התיכון המרכזי ומשלב ניתוח דוקטרינרי, היסטורי ותאורטי כדי להסביר כיצד נוצרה הפרדה בין הזכות לבין נושא החובה. מן אינו טוען שאין כלל חובות הצלה או שאין הפרות בשטח, אלא שהארכיטקטורה המשפטית משאירה מרווחים שבהם האחריות מתפזרת והזכויות נעשות תלויות בנוכחות, בקרבה ובשליטה. האפשרות למעבר בטוח מוצגת כדרך לערער על ההנחה המבנית שמסעות מסוכנים הם נקודת המוצא, אך עיקר תרומת המאמר היא אבחונית: לזהות מתי היעדר הגנה אינו חריגה מן הכללים אלא תוצאה שלהם. מבחינה דמוקרטית, הניתוח דורש ממדינות וממוסדות בינלאומיים לא להסתפק בשאלה מי הפר כלל, אלא לבדוק אם חלוקת הסמכויות עצמה משאירה בני אדם בלי כתובת לאחריות.
לקריאת העמוד
מי יקבל זכויות בנייה? מכרזים, שקיפות ושוויון בתכנון המקומי
רונית לוין־שנור ואביגיל פרדמן בוחנות כיצד רשות מקומית צריכה לחלק זכויות שימוש ובנייה כאשר שינוי נקודתי בתוכנית מעניק לבעל מקרקעין אחד אפשרות כלכלית שאינה זמינה לאחרים. נקודת המוצא שלהן היא שהליכי משא ומתן פרטניים בין רשות ליזם מאפשרים גמישות ותמורה ציבורית, אך גם מותירים מרחב רחב להעדפה, שרירות ושחיתות, במיוחד כאשר בתי המשפט נרתעים מהתערבות בשיקול הדעת התכנוני. הן מציעות שהרשות תפרסם את הבקשה, תזמין בעלי מקרקעין רלוונטיים להגיש הצעות חלופיות, ותחייב כל מתחרה לפרט הן את הפיתוח המבוקש והן את התרומה הכספית או הציבורית שהוא מציע. ערכן הפרטי של ההצעות נעשה כך למדד גלוי, ניתן להשוואה ולביקורת, בעוד שהרשות מוסיפה לבחון התאמה לתכנון ולאינטרס הציבורי. המאמר נשען על תפיסת השוויון במשאבים של רונלד דבורקין ומבחין בין פער הנובע מבחירה מודעת לבין נחיתות שמקורה במזל גולמי, במשפחה, בכישרון או בתנאי פתיחה אחרים. כאשר תנאי הרקע הוגנים, העובדה שמציע אחד מוכן לשלם יותר אינה בהכרח הפליה; כאשר התנאים אינם הוגנים, תחרות לבדה עלולה לשעתק את הפער. לכן המחברות מציעות מנגנונים משלימים, כגון קרן תמיכה ביזמים קטנים או, במקרים מסוימים, הגרלה במקום דרישת תרומה, כדי שלא להפוך עושר קיים לכרטיס כניסה בלעדי לזכויות תכנון. תפקיד בתי המשפט, לפי המודל, אינו לבחור את הפרויקט הראוי במקום מוסדות התכנון אלא לאכוף חובות של שקיפות, פתיחת ההליך לתחרות וקיומם של אמצעים לצמצום אי־שוויון. התרומה הדמוקרטית של ההצעה היא בהפיכת החלטה מקומית עתירת ערך מהתמקחות שקשה לראותה להליך שבו הציבור והמתחרים יכולים לבחון את החלופות ואת הנימוקים.
לקריאת העמוד
כשהמדינה קונה טיפול דרך השוק: מי משתחרר מעבודת המשפחה ומי נושא במחיר?
הילה שמיר מבקשת להרחיב את גבולות דיני המשפחה ולבחון טיפול לא רק כיחס פרטי בתוך הבית, אלא כתוצאה של פעולה משולבת של המשפחה, השוק ומדינת הרווחה. היא מפתחת מסגרת חלוקתית בת חמישה ממדים: דה־קומודיפיקציה, כלומר יכולת להתקיים בלי תלות מוחלטת בשכר; דה־משפחתיזציה, כלומר הפחתת התלות בטיפול לא־משולם של קרובים; ריבוד חברתי; חלוקת העבודה בתוך משק הבית; והחלוקה החומרית של כסף, זמן ושירותים. המסגרת מיושמת בהשוואה בין מדיניות הטיפול בילדים ברמה הפדרלית בארצות הברית לבין גמלת הסיעוד, היתרי ההעסקה ומשטר אשרות עובדי הטיפול בישראל. בארצות הברית, שילוב של TANF, סבסוד טיפול נקודתי והטבות מס מעודד השתתפות בשוק העבודה, אך נותן פתרונות שונים מאוד לפי הכנסה ומבנה משפחתי. נשים מסוימות נעשות תלויות בשכר ובשוק הטיפול, אחרות נשארות תלויות במשפחה, ועבודת הטיפול הזולה נשענת במידה רבה על נשים עניות, מהגרות ונשים מקבוצות מיעוט. בישראל, גמלת סיעוד תלויה בהכנסה ובמידת התלות, בצירוף אפשרות לקבל היתר להעסקת עובד זר, הפכה טיפול ביתי צמוד לנגיש גם למשקי בית שאינם עשירים. ההסדר מפחית את נטל הטיפול הישיר מקרובי משפחה, בעיקר מנשים, ועשוי לחזק השתתפות בעבודה ועצמאות של קשישים בביתם. אולם ההישג החלוקתי בתוך ציבור האזרחים ממומן בחלקו באמצעות שכר נמוך, מעמד הגירה זמני ואכיפה חלשה של זכויות עובדות ועובדי טיפול מהגרים; במקום לבטל ריבוד, המדיניות מסיטה אותו אל מי שנמצאים מחוץ למעגל האזרחות המלאה. בשתי המדינות עבודת הטיפול עוברת בעיקר בין נשים ולא בהכרח מתחלקת באופן שוויוני יותר עם גברים. זהו ניתוח משפטי־השוואתי ונורמטיבי המבוסס על חוקים, תוכניות ונתוני מדיניות של תקופתו, ולא מחקר סיבתי שמודד משקי בית או עובדות לאורך זמן. תרומתו היא בהראותו שמדיניות טיפול היא תשתית של אזרחות חברתית ושל שוק העבודה: היא קובעת מי יכול לעבוד, מי רשאי להישאר בביתו, מי מקבל זכויות ומי מסבסד את רווחתם של אחרים באמצעות עבודה פגיעה.
לקריאת העמוד
מי נושא בנטל ההפקעות בירושלים, ומי נהנה מן התשתיות?
רונית לוין־שנור בוחנת את חלוקת הנטל והתועלת של הפקעות עירוניות בירושלים באמצעות מאגר ייחודי של כל הודעות ההפקעה שפורסמו בין 1 בינואר 1990 ל־31 בדצמבר 2014. המאגר כולל 3,448 מופעי הפקעה הקשורים ל־369 פרויקטים, ומחבר בין הרשומות הרשמיות, 422 תיקי עירייה ובהם 2,348 מסמכים, תוכניות בניין עיר, נתוני מרשם מקרקעין וניתוח GIS. סיווג הבעלים והנהנים מראה כי קרקע פלסטינית היוותה לפי האומדן 38% מכלל הקרקע שנלקחה, אך רק 10% מכלל הקרקע שהופקעה הוקצתה לצרכים מקומיים של שכונות פלסטיניות. מנגד, רק 4% מן הקרקע שנלקחה יוחסה לבעלות יהודית פרטית ולכנסיות, בעוד ש־33% מכלל הקרקע שהופקעה שימשה שכונות יהודיות. בניכוי שימושים כלל־עירוניים, החלוקה המקומית בפועל הייתה 76% לשכונות יהודיות ו־24% לשכונות פלסטיניות, אף שחלקה של ירושלים הפלסטינית באוכלוסייה ובשטח העיר היה כ־36%–37%. ברגרסיה הלוגיסטית, לקרקע שאינה בבעלות יהודית הייתה הסתברות גבוהה פי עשרה עד פי עשרים ושלושה להילקח לשימושים כלל־עירוניים ולא לצורכי השכונה, בהתאם לסוג השימוש ולמעמד הזכות. גם בתוך הקרקע הפלסטינית נמצא שרישום חלש משנה את הסיכון: קרקע לא־מוסדרת, שרובה נתבעת בידי פלסטינים ללא רישום רשמי מלא, הייתה חשופה יותר מקרקע פלסטינית מוסדרת להפקעה למטרות שאינן קהילתיות. הממצאים אינם מוכיחים כוונת אפליה, וסיווג הנהנים והבעלות נשען בחלקו על אומדנים; המודל גם אינו שולט בטופוגרפיה ואין מידע מלא על צורכי כל קהילה. למרות זאת, שילוב המקורות מצביע על בעיה מוסדית רחבה: כוח הפקעה, חולשה פוליטית וחוסר שוויון בהכרה בזכויות קניין יכולים להעביר את מחיר התשתית אל קבוצה שאינה מקבלת חלק מקביל בתועלת המקומית.
לקריאת העמוד
כשהזכות נתקעת בתור: המתנה, כשלים בתקשורת וטעויות מינהליות
רוני הולר ונועם תרשיש בוחנים כיצד נטל מינהלי נוצר במפגש הממשי בין אזרחים למדינת הרווחה, מעבר לעצם מורכבותם של טפסים וכללי זכאות. המחקר מתמקד בשלושה מחוללים מוחשיים: המתנה, כשלים בתקשורת וטעויות מינהליות. הוא מבוסס על 20 ראיונות חצי־מובנים עם ישראלים שהצליחו לקבל קצבת נכות כללית או הבטחת הכנסה מן המוסד לביטוח לאומי, עשרה מכל תוכנית. המרואיינים תיארו זמן שהושקע באיסוף מסמכים, תורים בסניפים, חודשים ללא הכרעה וביקורים חוזרים, לצד חוסר ודאות שהפך את ההמתנה למעמסה כלכלית ונפשית. תקשורת כללית או חד־כיוונית לא ענתה על הצורך להבין מה חסר בתיק מסוים, מה מצב הבקשה ומי מוסמך לתקן בעיה. מוקדים טלפוניים, דואר ופקס התגלו לעיתים כאיטיים או מוגבלים, בעוד שאתר, דוא״ל והודעות סייעו לחלק מן המשתמשים אך לא למי שחסרו אוריינות דיגיטלית, נגישות או שירות בשפה המתאימה. טעויות כגון מסמך שאבד, דרישה חוזרת או חישוב שגוי לא הסתיימו ברגע התקלה: האזרח נדרש לזהות את השגיאה, להוכיח אותה ולרדוף אחר תיקונה. תרומת המחקר היא בהצגת שלושת המחוללים כמערכת מקושרת. המתנה נעשית מכבידה יותר כשאין מידע אישי ואמין, חשש מטעות מעודד בדיקות ופניות חוזרות, ותקשורת לקויה מקשה לתקן שגיאה ובכך מייצרת המתנה נוספת. אותו מחולל עשוי לעורר במקביל עלויות למידה, עלויות ציות ועלויות נפשיות. הנטל גם אינו מתחלק בשוויון: עוני, מוגבלות, גיל, שפה ויכולת דיגיטלית עשויים לצמצם בדיוק את המשאבים הדרושים לניווט בתהליך. המחברים מציעים לצמצם זמני המתנה ולספק משוב מיידי על מצב התיק, למסור מידע מותאם למקרה, לאפשר תקשורת דו־כיוונית בכמה ערוצים, ולבנות מנגנונים למניעת טעויות ולתיקונן הפשוט. המשמעות הדמוקרטית היא שזכות חברתית קיימת בפועל רק כאשר הזכאי מסוגל לממש אותה בלי שהליך היישום עצמו יהפוך למחסום. עם זאת, זהו מחקר איכותני קטן של מקבלי קצבאות שהשלימו את התהליך בהצלחה, ולכן הוא חושף מנגנונים וחוויות אך אינו מודד את שכיחותם ואולי אינו כולל את מי שהנטל גרם להם לוותר לחלוטין.
לקריאת העמוד
פער המשילות בישראל: אתגרים מורכבים מול יכולת מוגבלת לעצב וליישם מדיניות
שלמה מזרחי בוחן מדוע ממשלות בישראל מתקשות להפוך החלטות למדיניות עקבית ולשירותים ציבוריים איכותיים, אף שהמדינה מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים, חברתיים, כלכליים ומוסדיים מורכבים במיוחד. טענתו המרכזית היא שקיים חוסר התאמה בין עוצמת האתגרים לבין יכולת המשילות: שסעים מצטלבים, ירידה בסולידריות ובאמון, אחריותיות חלשה, פוליטיזציה, אלתור והיעדר תכנון לטווח ארוך מזינים זה את זה. המאמר אינו מסתפק במבנה הפוליטי או בחילופי ממשלות כהסבר, אלא מדגיש תהליכי משוב ונעילה שמקשים על מוסדות לשנות מסלול. מושג מרכזי הוא פוליטיקה חלופית: אזרחים וקבוצות עוקפים שירות ציבורי חסר או לקוי באמצעות פתרונות פרטיים, קהילתיים ולעיתים בלתי פורמליים. פתרונות כאלה עשויים לחשוף צורך אמיתי ולספק מענה מיידי, אך הם גם מפחיתים לחץ לשיפור אוניברסלי, מעניקים יתרון לבעלי משאבים ומחלישים משא ומתן, שקיפות וכללים משותפים. הדיון ההיסטורי מתאר כיצד ועדות ורעיונות לרפורמה חזרו שוב ושוב, בעוד שינויים שנגעו ביכולת הליבה של השירות הציבורי התקשו להתממש. כדי לברר כיצד בכל זאת מתרחש שינוי, מזרחי מנתח את רפורמת תוכניות העבודה שהחלה ב־2006 ביוזמת משרד ראש הממשלה וחייבה משרדים להגדיר מטרות, יעדים ומדדי ביצוע. פקידים בכירים פעלו כיזמים מוסדיים: הם נמנעו מהצגת המהלך כרפורמה מהפכנית, לא התנו את תחילתו בחקיקה, בנו אמון בהדרגה והרחיבו יחידות תכנון ונהלי מדידה בשכבות. התוכניות הראשונות היו לא בשלות, אך בשנים הבאות נעשו היעדים והמדדים מפורטים יותר והנוהג התפשט גם ליחידות כפופות. המהלך לא פתר את חולשות המשילות ולא עוגן במלואו, אולם הוא יצר למידה ארגונית ושגרת תכנון ארוכת טווח במקום שבו ניסיונות מקיפים יותר נתקעו. המקרה מלמד ששינוי מצטבר יכול להתאים לסביבה מפוצלת ודלת אמון, ובה בעת מדגים את פגיעותו של שינוי התלוי בבעלי תפקידים ובאינטרסים ארגוניים. המשמעות הדמוקרטית והכלכלית היא שיכולת מדינתית אינה עניין טכני בלבד: היא תנאי לכך שהחלטות נבחרות יבוצעו, ששירותים יהיו נגישים באופן שוויוני ושאזרחים יוכלו לבטוח בכללים משותפים. זהו ניתוח מוסדי הנשען על ספרות, אינדיקטורים ומקרה בוחן יחיד, ולכן אין לקרוא אותו כאומדן סיבתי או כתיאור מעודכן אוטומטית של ישראל בשנת 2026.
לקריאת העמוד
אפשר לסמוך וגם לחשוד: אמון ואי־אמון ברשויות רגולציה
קון ורהוסט, דומיניקה לטוסק, פרדריק סיקס, ליבי ממן, יאניס פפדופולוס, רהל מ׳ שומאקר ויארלה טרונדל בוחנים אם אי־אמון ברשות ציבורית הוא פשוט היעדר אמון, או עמדה מובחנת שיכולה להתקיים לצדו. הם משתמשים בסקר TiGRE שנערך מדצמבר 2020 עד מרץ 2021 בקרב בעלי תפקידים הקשורים לרגולציית פיננסים, בטיחות מזון והגנת מידע בבלגיה, דנמרק, גרמניה, ישראל, הולנד, נורווגיה, פולין, ספרד ושווייץ. מתוך 8,195 נמענים התקבלו 1,484 תשובות, ולאחר דרישה לנתונים מלאים והוצאת משיבים מתוך רשויות הרגולציה עצמן או כאלה שלא הכירו את הרשות נותחו 752 תשובות. זהו אפוא מחקר על אמון של בעלי עניין מקצועיים — נבחרי ציבור, גופי ביצוע, מתווכים רגולטוריים, מפוקחים, קבוצות אינטרס וגופי בירור — ולא סקר של הציבור הרחב. אמון נמדד בסולם 0–10, ואי־אמון נמדד באמצעות שאלה חדשה על הצורך לעמוד על המשמר כדי שפעולות הרשות לא יפגעו בארגון המשיב. תרשימי הפיזור הציגו תשובות בכל ארבעת הצירופים, לרבות אמון גבוה ואי־אמון גבוה בכל המדינות ובכל שלושת המגזרים. לאחר בקרה על מאפייני המשיבים, המדינה וסוג השחקן, המתאם החלקי בין אמון לאי־אמון היה שלילי אך חלש, −0.187, והסביר רק 3.5% מן השונות. הערכת מהימנות הרשות — יכולת, נדיבות ויושרה — נקשרה בחוזקה לאמון, אך רק בקשר שלילי חלש מאוד לאי־אמון. הממצאים תומכים בתפיסה שלפיה אמון ואי־אמון קשורים אך מובחנים, אולם אינם מוכיחים קשר סיבתי ואינם שוללים לחלוטין אפשרות שברמת משימה צרה הם נעשים הפכים. מדד אי־האמון החד־פריטי עדיין טעון אימות, שיעור המענה נמוך והמחקר מוגבל ליחסים מקצועיים עם רשויות רגולציה. המשמעות הדמוקרטית היא שפיקוח, דריכות ואמון תפקודי יכולים להתקיים יחד; מדיניות שמפרשת כל ביקורת כחוסר אמון, או כל אמון כוויתור על בדיקה, מחמיצה את מבנה היחסים המורכב בין מוסדות לבעלי העניין שלהם.
לקריאת העמוד
כשהסמל גובר על התוכן: כיצד תקשורת ממשלתית עלולה לעורר אמון לא מוצדק
סער אלון־ברקת בוחן אם לוגו, צבעי מותג ודמויות מוכרות בתקשורת ממשלתית יכולים לא רק לחזק אמון, אלא גם לטשטש חולשה של הסבר מדיניות. המחקר נשען על מודל סבירות העיבוד, המבחין בין בחינה שיטתית של טיעונים לבין הסתמכות על רמזים היקפיים המעוררים רגש ואסוציאציות. בניסוי־סקר אקראי השתתפו 859 אזרחיות ואזרחים בישראל, וכל אחד מהם קרא שתי הודעות של המשרד להגנת הסביבה: אחת על הפחתת זיהום האוויר במפרץ חיפה ואחת על פסולת ביתית ומיחזור. לכל משתתף הוצגה תוכנית אחת בעלת היגיון משכנע ותוכנית אחת חלשה אך סבירה למראה, ובין קבוצות הוחלפה מעטפת ההודעה בין סמלים אמיתיים ומוכרים של המשרד, סמלים בדויים או היעדר סמלים. החשיפה לסמלים המוכרים העלתה את האמון בתוכניות לעומת שתי קבוצות הביקורת, והפער היה גדול יותר כאשר תוכן התוכנית היה חלש. מדדי זמן הקריאה ומבחן הזיכרון הצביעו על כך שהסמלים המוכרים צמצמו את העיבוד של התוכן; בניתוחי התיווך, הירידה בעיבוד הסבירה חלק מן העלייה באמון בתוכנית החלשה. התיווך באמצעות זמן התגובה היה עקבי יותר מן התיווך באמצעות זיכרון, ולכן המחקר אינו טוען שכל ההשפעה נובעת ממנגנון יחיד. המשמעות הדמוקרטית כפולה: תקשורת מושכת יכולה להפחית חשדנות בלתי מוצדקת כלפי שירות ציבורי, אך היא עלולה גם לעמעם ביקורת מוצדקת על מדיניות לקויה. המחבר קורא לבחון כללי אתיקה והסדרה לשימוש במיתוג ובסמלים ממשלתיים, משום שאמון אינו יעד רצוי כשלעצמו אם הוא נרכש על חשבון תשומת לב למידע מהותי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
לא רק דתיות ואידאולוגיה: ההקשר המקומי ותמיכה במדיניות להט״ב
עליזה פורמן־רבינוביץ׳ ואיתי בארי בוחנים כיצד הקשר מקומי משנה את האופן שבו דתיות ואידאולוגיה אישיות קשורות לדעת קהל בתחום המכונה בספרות ״מדיניות מוסר״. הם ערכו סקר מקוון בקרב 1,305 תושבים ותיקים יחסית של תל אביב, ירושלים וחיפה, שלוש ערים השונות בהרכבן הדתי והפוליטי, ובמודלים הסופיים נותחו 1,262 תשובות. כל משתתף הוקצה באקראי לאחד משני תיאורים של הכרה עירונית בזוגות חד־מיניים: גרסה סמלית שכללה הכרה וטקס, או גרסה חומרית שהוסיפה הטבות עירוניות כגון הנחה בארנונה, רישום למוסדות חינוך והטבות בשירותים. כצפוי, דתיות גבוהה יותר ואידאולוגיה שמרנית יותר נקשרו לתמיכה נמוכה יותר במדיניות. ואולם עוצמת הקשר השתנתה בין הערים: הקשר השלילי של דתיות היה חד במיוחד בירושלים, ואילו הקשר בין מעבר מעמדות ימין לעמדות שמאל לבין תמיכה היה חזק יותר בירושלים מאשר בתל אביב ובחיפה. חיפה הציגה את הפער האידאולוגי המתון ביותר, ותל אביב לא נבדלה ממנה באופן מובהק בעוצמת הקשר בין דתיות לתמיכה. בניגוד לציפייה אפשרית, הרחבת ההכרה הסמלית לחבילת הטבות חומריות לא הורידה את התמיכה באופן מובהק. התוצאות מראות שלא די לדעת מהי דתיותו או אידאולוגייתו של אדם; האופן שבו מאפיינים אלה מתורגמים לעמדה מדינית תלוי גם בסביבה המקומית. עם זאת, תושבים בוחרים היכן לגור, ורק שלוש ערים ומדיניות אחת נבדקו, ולכן אין לייחס לעיר השפעה סיבתית או לקבוע איזה רכיב בהקשר המקומי אחראי להבדלים. התרומה היא בזיהוי אינטראקציה בין אדם למקום ובקריאה למדוד דעת קהל גם ברמה תת־לאומית, לא בטענה שאפשר לשנות עמדה פשוט באמצעות מעבר לעיר אחרת.
לקריאת העמוד
להיתקל בחדשות או להתעכב עליהן? חשיפה מקרית והשתתפות פוליטית ב־17 מדינות
יורג מתס, אלון צויזנר, אנדראס נאנץ, דוד ניקולס הופמן, יאניס תאוכריס וסלינה נצל מבקשים לדייק מושג נפוץ במחקר על חדשות ברשת: ״חשיפה מקרית״ אינה אירוע יחיד. הם מבחינים בין רמה ראשונה, שבה אדם נתקל בתוכן פוליטי בלי שהתכוון לחפש אותו ואף עשוי לדלג עליו, לבין רמה שנייה, שבה התוכן תופס את תשומת הלב ומוביל למבט קרוב או לעיבוד יסודי. הניתוח נשען על סקר מקוון שנערך בדצמבר 2019 בקרב 28,317 נשאלים ב־17 מדינות, ובהן ישראל, ובוחן בנפרד השתתפות ברשתות חברתיות והשתתפות לא־מקוונת. עצם ההיתקלות בתוכן נקשרה בקשר שלילי קטן להשתתפות ברשתות חברתיות ולא נקשרה באופן כללי להשתתפות מחוץ לרשת. לעומת זאת, תשומת לב לתוכן מקרי נקשרה בקשר חיובי וברור יותר לשני סוגי ההשתתפות, גם לאחר בקרה במאפיינים אישיים ובהבדלים בין מדינות. איכות הדמוקרטיה שינתה את הקשר של הרמה הראשונה: במדינות דמוקרטיות פחות הקשר השלילי להשתתפות ברשת היה חזק יותר, ואילו בדמוקרטיות חזקות הוא הצטמצם; לגבי השתתפות לא־מקוונת הופיע קשר חיובי לרמה הראשונה רק בקצה הדמוקרטי החזק. קיטוב אליטות, שנמדד בעיקר לפי המרחקים בין עמדות מפלגות, לא שינה באופן מובהק את הקשרים. הממצאים תומכים בטענה שהשאלה החשובה אינה רק אם חדשות עברו מול העיניים אלא אם הן הצליחו למשוך קשב ולעבור עיבוד. עם זאת, הנתונים חתכיים, מבוססי דיווח עצמי ואינם מסדרים בזמן את החשיפה וההשתתפות, ולכן אפשר שגם אנשים מעורבים יותר נוטים להבחין ולעסוק בחדשות מקריות. המחקר גם אינו מודד את איכות התוכן או את אופייה הדמוקרטי של ההשתתפות, ומכאן שאין להסיק שכל תשומת לב לחדשות מקריות מועילה בהכרח לשיח הציבורי.
לקריאת העמוד
למה מדינות הגיבו אחרת לקורונה? מוסדות, פסיכולוגיה ואסטרטגיה במרכז ההסבר
משה מאור ומייקל האולט מבקשים להסביר מדוע ממשלות הגיבו באופנים שונים כל כך לאותו איום בריאותי בתחילת מגפת הקורונה. טענתם היא שחקר ממשל נוטה לתאר מוסדות, רשתות וסידורי סמכות, אך זקוק לכלים ממדעי המדיניות כדי להסביר כיצד מקבלי החלטות פועלים בתוך המבנים האלה. המאמר אינו מציג מאגר נתונים חדש או מבחן סיבתי משווה; הוא מסנתז מקורות משניים וראיונות תקשורתיים עם ראשי ממשלה ושרים ומארגן דוגמאות בשלושה ממדים. הממד המוסדי כולל יעילות ממשלתית, מרחב תמרון, אמון חברתי, מבנה משרד הבריאות והרקע המקצועי של השר, חוזק מפלגת השלטון, כוחם של מושלים והמורשת של מדיניות רווחה אוניברסלית. הממד הפסיכולוגי כולל בהלת אליטות ומגבלות הקשב הממשלתי: בנורווגיה המחברים מסתמכים על הודאת ראש הממשלה שפחד ותרחישי קיצון השפיעו על סגירת בתי הספר, ובבריטניה הם מצביעים על סדר יום עמוס ועל תפנית חדה לאחר פרסום מודל אפידמיולוגי. הממד האסטרטגי עוסק בשילוב שיקולים פוליטיים בהחלטות מדיניות תחת אי־ודאות עמוקה. במקרה הישראלי המחברים קושרים בין משבר חוקתי ומבוי סתום אלקטורלי לבין ריכוז סמכויות, אי־הפעלת תוכנית החירום הלאומית למגפה משנת 2007, בחירה סלקטיבית של יועצים וסוכנויות, ומה שהם מכנים סביבת ממשל ״רועשת״. הם מציגים גם דוגמאות לתגובת חסר ולתגובת יתר שלדבריהם הושפעו מיחסים עם ארצות הברית, מלחצים קואליציוניים ומחשש לתיוג החברה החרדית. באירופה הם נשענים על מחקר קודם שמצא כי מדינות ריכוזיות יותר, בעלות יעילות ואמון נמוכים יותר אך משרד בריאות נפרד ושר בעל רקע רפואי, פעלו מהר יותר; באמריקה הלטינית הם מציגים הסבר ראשוני להבדלים בין ארגנטינה, ברזיל ומקסיקו דרך מפלגות, פדרליזם ורווחה. המסגרת מזהירה שלא להסיק אוטומטית שמדינה בעלת קיבולת גבוהה תגיב מהר או שמדיניות מחמירה היא בהכרח מדיניות טובה. היא מציעה לבחון מי החזיק בסמכות, איזה מידע זכה לקשב, אילו רגשות עיצבו את תפיסת הסיכון ואילו תמריצים פוליטיים פעלו — ורק אז להסביר את הבחירה. מאחר שהדוגמאות נבחרו להמחשת מנגנונים בשלבים המוקדמים של המגפה, המאמר אינו מדרג את הצלחת המדינות ואינו מוכיח את המשקל היחסי של כל גורם.
לקריאת העמוד
כשהמשטרה אוכפת מגפה: אמון, יעילות ונכונות לשתף פעולה בישראל
גלי פרי וטל יונתן־זמיר בוחנות כיצד קהילת הרוב בישראל תפסה את המשטרה בשבועות הראשונים של אכיפת תקנות הקורונה. הסקר המקוון נערך ב־6–8 באפריל 2020, בזמן סגר מחמיר ובסמוך לחג הפסח, בקרב 1,575 יהודים בוגרים שהגדירו את עצמם לא־חרדים. רוב המשיבים תמכו בכך שהמשטרה תתמקד בתקנות החירום: 69.8% הסכימו שזה צריך להיות מוקד פעילותה, ורק 15.2% תמכו בגישה סלחנית כלפי מפרי התקנות. 62.2% חשבו שהמשטרה מצליחה במשימות הקשורות לקורונה, לעומת 47.4% שהעריכו בחיוב את תפקודה המקומי השוטף ו־35.4% שסברו שהצליחה לאחרונה במאבק בפשיעה. גם בתחום האמון הופיע פער הקשרי: 40.2% הסכימו באופן כללי ששוטרים נוהגים לעיתים קרובות בחוסר יושר, אך 59.9% סמכו עליהם שיאכפו את תקנות החירום ביושרה. רוב המשיבים לא חשבו שאכיפת המגפה פוגעת ביחסי משטרה–ציבור, ו־40.8% אמרו שתפקוד המשטרה במשבר חיזק את אמונם בה. עם זאת, הנכונות לדווח למשטרה על הפרת בידוד או על הפרת תקנות מצד שכן עמדה על פחות מ־70%, לעומת יותר מ־80% במצבים מוכרים של פשע חמור, חפץ חשוד או פעילות מסוכנת בשכונה. המחברות מפרשות את התמונה כתמיכה הקשרית בשעת חירום: הציבור ראה במשטרה גוף המטפל באיום המרכזי והתגייס סביב מטרה משותפת, אך טרם הפנים בהכרח את התקנות החדשות כעבירות המצדיקות דיווח. זהו סקר חתך של מגזר אחד בנקודת זמן מוקדמת, ולכן הוא אינו מוכיח שהמגפה העלתה אמון ואינו מלמד כיצד השתנו העמדות בהמשך. מסקנת המדיניות היא שתמיכה בעת משבר אינה תחליף להוגנות הליכית, שקיפות, אחריותיות ותקשורת עקבית כאשר החירום מתארך.
לקריאת העמוד
כשהפקיד פוגש אלגוריתם: הטיית אוטומציה והיצמדות סלקטיבית לעצה
סער אלון־ברקת ומדלינה בוסיוק בוחנים כיצד בני אדם משלבים עצה אלגוריתמית בהחלטות ציבוריות, ומתמקדים בשתי סכנות שונות. ״הטיית אוטומציה״ היא ציות עודף למערכת חישובית גם כאשר מידע אחר סותר אותה; ״היצמדות סלקטיבית״ היא מתן משקל לעצה דווקא כשהיא מתיישבת עם סטריאוטיפ קודם על האדם הנבחן. החוקרים ערכו שלושה ניסויי סקר בהולנד שבהם המשתתפים שימשו חברי ועד מנהל של בית ספר ונדרשו לבחור לאיזה מורה לא לחדש חוזה. הם קיבלו ציון ביצועים נמוך שהופק בידי אלגוריתם או בידי מומחים אנושיים, לצד הערכה איכותנית שסתרה את הציון במידה שונה. במחקר הראשון, בקרב 605 אזרחים, לא נמצא שהמשתתפים נטו יותר לציית לציון כאשר יוחס לאלגוריתם; רק 11.5 אחוזים פעלו לפי העצה האלגוריתמית לעומת 11.9 אחוזים לפי עצת המומחה. במחקר השני, בקרב 904 אזרחים, שוחזר היעדר הטיית האוטומציה ונוסף ניסוי בזהות המורה: בחלק מן המקרים המורה בעל הציון הנמוך נשא שם הולנדי ובאחרים שם הולנדי־מרוקאי. בקרב 792 משיבים ממוצא הולנדי, הסיכוי שלא לחדש חוזה למורה ההולנדי־מרוקאי היה גבוה יותר, 12.3 לעומת 8.6 אחוזים, כאשר הציון הנמוך התאים לסטריאוטיפ שלילי. ההבדל הופיע על פני שני מקורות העצה, ולא היה גדול באופן מובהק כאשר העצה הייתה אלגוריתמית; כלומר, החלפת מומחה אנושי באלגוריתם לא יצרה את ההטיה, אך גם לא העלימה אותה. המחקר השלישי כלל 1,345 עובדי ציבור ונערך זמן קצר לאחר התפוצצות פרשת קצבאות הטיפול בילדים בהולנד, שבה מערכת סיכון ורשויות המס הפלו משפחות ממוצא זר. עובדי הציבור נטו פחות לעקוב אחר הציון כאשר הוצג כאלגוריתמי, 4.8 לעומת 8.6 אחוזים, ובקרב 1,203 משיבים ממוצא הולנדי לא נמצא דפוס ההיצמדות הסלקטיבית של המחקר השני; למעשה הם נטו פחות להעניש את המורה ההולנדי־מרוקאי. החוקרים מפרשים זאת בזהירות כאפשרות שמודעות ציבורית גבוהה לאפליה יצרה אפקט למידה, אך עיתוי המחקר אינו מאפשר לבודד את השפעת השערורייה מהבדלים בין אזרחים לעובדי ציבור או מלחצי רצייה חברתית. המסקנה אינה שבני אדם חסינים מהטיית אוטומציה בכל הקשר, אלא שבתרחיש שנבדק לא היה ציות כללי גבוה יותר לאלגוריתם לעומת עצה אנושית שקולה. הסיכון הדמוקרטי העיקרי שנחשף הוא שהאדם ״שבתוך הלולאה״ עלול לאשר עצה באופן סלקטיבי כאשר היא מאשרת הטיה מוקדמת, ולכן פיקוח אנושי לבדו אינו ערובה להוגנות כלפי אזרחים פגיעים.
לקריאת העמוד
דת ומחאה פוליטית: אמונה, רשתות חברתיות וחופש דת ב־62 מדינות
גיזם אריקאן ופזית בן־נון בלום שואלות מדוע דת מעודדת לעיתים מחאה פוליטית ולעיתים דווקא פסיביות, ומציעות להפריד בין משאבים ברמת היחיד להזדמנויות ברמת המדינה. ברמת היחיד הן מבחינות בין אמונה דתית פרטית לבין השתתפות חברתית בקהילה דתית. אמונה קשורה לערכי מסורת וקונפורמיות ולכן צפויה להפחית נטייה למחאה כאשר המעורבות החברתית מוחזקת קבועה; לעומתה, תפילה בציבור, חברות בארגונים ורשתות דתיות עשויות לספק מיומנויות אזרחיות, זהות משותפת, מידע ומנגנוני גיוס. ברמת המדינה הן טוענות שחופש ואוטונומיה של ארגונים דתיים יוצרים מבנה הזדמנויות למחאה, ואילו הסדרה, הגבלות ואפליה מצמצמות אותו, במיוחד עבור בני מיעוטים דתיים. המחקר משלב את גלים 5 ו־6 של סקר הערכים העולמי עם מדדי Religion and State ומדדי Pew להגבלות ממשלתיות על דת. המודלים הבסיסיים כוללים 56,837 משיבים ב־62 מדינות, והמודלים עם מלוא בקרות המדינה כוללים 53,430 משיבים ב־58 מדינות. מדד המחאה אינו מודד רק פעולה שבוצעה, אלא נטייה להשתתף בחתימה על עצומות, הפגנות חוקיות וחרמות, לפי תשובות ״עשיתי״, ״עשוי לעשות״ או ״לעולם לא״. בניתוח רב־רמתי, אמונה דתית נקשרה לנטייה נמוכה יותר למחאה, ואילו התנהגות דתית חברתית נקשרה לנטייה גבוהה יותר; איחוד שני הממדים למדד דתיות אחד העלים את ההשפעות המנוגדות. רמות גבוהות יותר של הסדרה דתית נקשרו לפחות מחאה גם לאחר בקרה על דמוקרטיה ופיתוח כלכלי, והפער החזוי בין השווקים הדתיים הפחות והמוסדרים ביותר עמד על 22–26 אחוזים במודלים הרלוונטיים. אצל מיעוטים דתיים, מעמד המיעוט עודד מחאה כאשר ההסדרה והאפליה היו נמוכות, אך השפעתו נחלשה ולבסוף נעשתה שלילית ברמות הגבוהות ביותר. ממצא בלתי צפוי היה שהקשר החיובי בין פעילות ברשת דתית למחאה דווקא התחזק ככל שההסדרה עלתה; המחברות מציעות שפעילים דתיים בתנאי סיכון הם מלכתחילה נחושים או נכונים יותר להסתכן, אך הנתונים אינם מאפשרים לבדוק הסבר זה. זהו ניתוח תצפיתי וחתך, הנשען על דיווח עצמי ומדדים שאינם לוכדים כל סוג של אמונה, דיכוי או פעולה פוליטית, ולכן הממצאים מלמדים על קשרים מותנים ולא מוכיחים שהסדרה מדינתית לבדה גורמת לירידה במחאה.
לקריאת העמוד
כשהדמוקרטיה עצמה עלולה להשחית את הפוליטיקה
דורון נבות בוחן כיצד ראוי להגדיר שחיתות פוליטית בדמוקרטיה. הוא מתחיל מגל כתיבה שביקש להרחיב את המושג מעבר לשוחד ולרוע אישי: דניס תומפסון מדגיש עיוות מטרות ציבוריות, מארק וורן מדגיש הדרה כפולת־פנים, ולורנס לסיג מתמקד בתלות של מוסד בהשפעה הלא נכונה. נבות מקבל את המעבר ממעקב אחר ״אנשים רעים״ לבחינת מבנים ותמריצים, אך טוען שהעמדת מטרות המוסד, ההליך הקיים, אמון הציבור או העדפות האזרחים כאמת המידה מצמצמת מדי את הביקורת. מוסד יכול להיות חוקי, שקוף ומקובל, ובכל זאת לאפשר לכוח פרטי לשלוט בהחלטות ציבוריות; יתרה מזו, מוסדות הדמוקרטיה הייצוגית עצמם יכולים לעצב התנהגות משחיתה. החלופה המוצעת קושרת שחיתות ל״הכפפה״ או שליטה שרירותית: אנשים נעשים אמצעי לרצונו הפרטי של בעל כוח במקום שותפים שווי־ערך תחת שלטון החוק. מכאן שהגדרה ביקורתית אינה יכולה להסתפק בשאלה אם פרקטיקה מקובלת או תואמת את תכליתו המוצהרת של מוסד, אלא צריכה לשאול אם היא מתקבלת על הדעת לאור חירות כאי־שליטה ושוויון בערך האדם. המאמר כולל גם אזרחים רבי־עוצמה, כגון תורמים ובעלי תאגידים התלויים ברגולציה, במעגל האחריות לשחיתות; ככל שכוחם להשפיע על מוסדות כפייה גדול יותר, כך גדלה חובתם להתחשב בזכויות האחרים. שחיתות אישית מתקיימת, לפי ההצעה, כאשר שימוש מכוון בכוח ציבורי מונע בעיקר ממטרה פרטית, אינו נותן משקל מספיק לזכותם של אחרים שלא להיות כפופים לרצון מסוים, והסוכן ידע או היה צריך לדעת שהמעשה פסול. שחיתות מוסדית שונה: מבנה מוסדי יכול לעודד קידום אינטרסים פרטיים ובו בזמן לטשטש אצל הנהנים ממנו את הבנת הפסול. לכן ייתכן מעשה משחית שמקורו בעיקר במערכת, בלי שאפשר לייחס לכל משתתף אשמה אישית מלאה; וייתכן גם ששתי הצורות יחפפו. מקרי מימון בחירות ומעורבות של בעלי הון ממחישים כיצד חוקיות והצדקה ציבורית עשויות להקהות אחריות, וכיצד התערבות ישירה בהליך שיפוטי יכולה להוסיף גם אשמה אישית. המסקנה היא ששחיתות בדמוקרטיה אינה רק כוח חיצוני הפוגע במערכת תקינה: לעיתים זו הדרך שבה הסדר דמוקרטי קיים משחית פוליטיקה צודקת. זהו מאמר מושגי ונורמטיבי, לא מחקר אמפירי המודד שכיחות או בוחן השפעה סיבתית; ערכו הוא במתן אמת מידה ביקורתית רחבה יותר ובחידוד השאלה אם מקור העוול הוא באדם, במוסד או בשניהם.
לקריאת העמוד
גבולות, קרקע וארנונה: מי מרוויח מחלוקת המרחב מחדש?
גבול מוניציפלי אינו רק קו במפה. הוא קובע אילו שטחים, אזורי תעסוקה, נכסים והכנסות עומדים לרשותה של רשות מקומית, ולכן משנה את יכולתה לספק שירותים ולתכנן את עתידה. איתי בארי, מירב אהרון גוטמן ויונתן לוזר בוחנים שני כלים ריכוזיים שנועדו לצמצם אי־שוויון מרחבי בישראל: העברת קרקע באמצעות שינוי גבולות וחלוקת הכנסות מארנונה לא־למגורים בין רשויות. המחקר מנתח 376 החלטות של ועדות גבולות בשנים 2003–2016 ושל ועדות גאוגרפיות קבועות בשנים 2016–2022. ההחלטות שינו 175 גבולות מוניציפליים וחילקו הכנסות ל־105 רשויות מקומיות. החוקרים מקשרים את התוצאות למעמד חברתי־כלכלי, מיקום ביחס למרכז, הרכב יהודי או ערבי, זיקה פוליטית של ראש הרשות לשר הפנים, חוסן פיננסי, גודל אוכלוסייה ושטח, היקף הבקשה ומי יזם את ההליך. התמונה שונה מאוד בין שני הכלים. לגבי קרקע, התוצאות נטו לשמר אי־שוויון. בשנים 2003–2016 רשויות במעמד חברתי־כלכלי נמוך קיבלו לאורך זמן חלק יחסי גדול יותר רק בתנאים מסוימים — כשהיו במרכז הארץ, בעלות רוב יהודי או מזוהות פוליטית עם שר הפנים והקואליציה. רשויות ערביות קיבלו פחות קרקע, ודפוסי מיקום, זיקה פוליטית ומעמד אתני פעלו יחד. לאחר המעבר לוועדות קבועות ב־2016, עצם הדרישה לקרקע נקשרה להעברה, אך הקשר היה חזק יותר אצל רשויות מבוססות, גדולות יותר ובעלות שיעור יהודי גבוה יותר. נמצאו גם צירופים שבהם רשויות פריפריאליות ולא־מזוהות קיבלו מענה, אך היתרון לא גבר בדרך כלל על תנאים מבניים כמו חוסן, גודל ושטח קיים. חלוקת הכנסות ממס הציגה כיוון שוויוני יותר. כאשר הוועדה הקבועה או השלטון המרכזי יזמו את ההליך, הקשר בין דרישת הקרקע לבין תוספת ההכנסות היה חזק במיוחד ברשויות במעמד נמוך, רחוקות מן המרכז, ערביות, חלשות פיננסית, קטנות באוכלוסייה ובשטח. כך נוצר לעיתים פיצוי כספי גם כאשר הבקשה לקרקע לא הפכה להעברה פיזית. החריג הבולט היה זיקה פוליטית לשר הפנים, שהחלישה את דפוס הפיצוי במודלים מסוימים. המחברים מציעים שתי סיבות אפשריות ליתרון של חלוקת מסים: ההשפעה התקציבית שלה מיידית יותר, ואין ודאות שרשות חלשה תוכל להפיק מקרקע חדשה הכנסות או שירותים; נוסף לכך, קרקע היא משאב נדיר ובעל משמעות היסטורית, זהותית ופוליטית שאינה דומה לכסף. אלה פירושים אפשריים, לא מבחן סיבתי שלהם. המחקר משתמש במתאמים ובמודלים של מיתון בתוך החלטות שהתקבלו, ואינו משווה לרשויות שלא הגיעו להליך או לכל כלי הפיתוח והאיזון הקיימים. לכן הוא אינו מוכיח שהוועדות או זהות השר גרמו לכל פער, ואינו מודד ישירות את השינוי ארוך הטווח ברווחת התושבים. תרומתו הדמוקרטית היא בהפניית המבט אל שיקול הדעת המוסדי: גם מנגנון מקצועי וריכוזי שמוצהר כי נועד לצמצם פערים יכול לשעתק יתרונות אם כללי ההקצאה, היכולת לדרוש משאבים והפיקוח אינם מאזנים כוח פוליטי ומבני.
לקריאת העמוד
כשהנבחרים מנחשים את דעת הקהל: פערי תפיסה בארבע דמוקרטיות
ייצוג דמוקרטי קשוב מניח שלנבחרי ציבור יש מושג סביר מה הציבור רוצה, גם אם לבסוף הם בוחרים להנהיג, לשכנע או להצביע בניגוד לעמדה הרווחת. סטפאן וולגרייב ו־13 עמיתים בוחנים ישירות את ההנחה הזאת באמצעות יותר מ־10,000 הערכות של 866 פוליטיקאים בבלגיה, קנדה, גרמניה ושווייץ; פלנדריה וולוניה נותחו כמערכות פוליטיות נפרדות. בין מרץ 2018 לספטמבר 2019 נשאלו נבחרים בראיונות סקר ממוחשבים פנים אל פנים מהו לדעתם שיעור התומכים בשמונה הצעות מדיניות בנות־זמנן, או תשע בשווייץ, בקרב כלל הציבור ובקרב מצביעי מפלגתם. סקרי אוכלוסייה שנערכו באותו זמן ובאותו ניסוח סיפקו אומדן להשוואה, ואזרחים התבקשו גם הם לנחש את דעת הציבור כדי ליצור אמת מידה של לא־מומחים. החוקרים מודדים שני סוגי טעות: האם הפוליטיקאי הציב את הרוב בצד הנכון, ומהו המרחק המוחלט בין שיעור התמיכה שניחש לבין השיעור שנמדד. בקרב 488 הנבחרים שהתבקשו להעריך את כלל הציבור, הפוליטיקאי הממוצע טעה בצד הרוב ב־2.3 מתוך שמונה סוגיות, כלומר ב־29% מן המקרים. שבעים אחוז מן השגיאות האלה אירעו גם כאשר לפחות 60% מן האזרחים נמצאו בצד אחד, ולכן הן אינן מוגבלות למרוצים צמודים. כ־19.6% מן הפוליטיקאים השיגו תוצאה השווה לניחוש מקרי או גרועה ממנו, בעוד שפחות מעשירית לא טעו כלל. במדד המדויק יותר, הטעות הממוצעת הייתה 17.6 נקודות אחוז; רק 10% מן הנבחרים טעו בפחות מעשר נקודות בממוצע. פוליטיקאים עשו טוב יותר מניחוש מקרי, אך יתרונם על אזרחים היה קטן: אזרחים טעו בצד הרוב ב־2.7 סוגיות ובכ־20.9 נקודות אחוז, לעומת 2.3 סוגיות ו־17.6 נקודות אצל נבחרים. גם ההיכרות עם בסיס התמיכה המפלגתי לא פתרה את הבעיה. נבחרים טעו בדרך כלל בקצת יותר משתיים מתוך שמונה הערכות של רוב מצביעי מפלגתם, ובהערכת שיעור התמיכה המדויק הם סטו בכ־20 נקודות אחוז — מעט יותר מן הטעות לגבי כלל הציבור. רמות הדיוק היו דומות למדי בחמש המערכות שנבדקו, אף שהסוגיות לא היו זהות, ושיעורי ההיענות היו נמוכים במיוחד בקנדה ובגרמניה. המחקר הוא השוואתי ותיאורי: הוא אינו קובע מדוע פוליטיקאים טועים, אם הטעויות מוטות תמיד לאותו כיוון, או עד כמה הן שינו הצבעות בפועל. הוא גם אינו שולל אפשרות שנבחרים מחפשים מידע נוסף ברגעי הכרעה. ובכל זאת, התוצאה מערערת על הציפייה שניסיון פוליטי לבדו הופך נבחרים למומחים בדעת הקהל. אם ההיענות לציבור עוברת דרך תפיסות שגויות, גם רצון כן לייצג עלול לכוון מדיניות הרחק מהעדפות האזרחים.
לקריאת העמוד
שפע תקשורתי אינו מבטיח ציבור מיודע יותר
פטר ואן אלסט, יספר סטרומבק וארבעה־עשר עמיתים מציעים מסגרת להבנת תקשורת פוליטית בסביבת מדיה עתירת־בחירה. במקום לספור רק כמה חדשות זמינות, הם מגדירים "סביבת מידע פוליטי" כמפגש בין ההיצע — כמות, איכות, מבנה ונגישות של מידע — לבין הביקוש — מה שאנשים בוחרים לצרוך ובאיזו איכות. על בסיס סקירת ספרות השוואתית הם בוחנים שישה חששות: ירידה יחסית בכמות החדשות הפוליטיות; ירידה באיכות; ריכוז בעלות וצמצום מגוון; פיצול וקיטוב; יחסיות אפיסטמית שבה עובדות נעשות עניין של זהות ודעה; והתרחבות אי־השוויון בשימוש בחדשות ובידע פוליטי. התמונה אינה של הידרדרות אחידה. כמות המידע הפוליטי המוחלטת גדלה, אך חלקו בתוך ים הבידור קטן והיכולת להימנע ממנו גדלה; אין ראיה מכרעת לירידה אחידה במדינות ובסוגי המדיה שנבחנו, אך קיצוצי מערכות ותחרות על קליקים מעמיקים פערים בין מקורות; יש יותר תוכן מפלגתי ושקרי, אך רוב האנשים עדיין משתמשים גם בגופי חדשות מרכזיים ואינם סגורים לחלוטין בבועה. הראיה המשכנעת יותר נוגעת לפערים: בעלי עניין ויכולת יכולים לנצל את השפע כדי לקבל יותר מידע איכותי, ואילו מי שמעדיפים בידור יכולים להימנע כמעט לגמרי מחשיפה מקרית לפוליטיקה. המחברים מסכמים שהאזהרות האפוקליפטיות אינן מוצדקות, אך שלושה כיוונים מציבים אתגר ממשי לדמוקרטיה: פיצול וקיטוב, יחסיות של עובדות ופערי ידע גדלים. שלושתם פוגעים בתנאים שמעבר לבחירות תקינות — הבנה מושכלת, השתתפות אפקטיבית והכללה שוויונית. זהו מאמר סקירה שפורסם ב־2017 וממפה את הראיות שהיו זמינות עד אז. גם המחברים מדגישים שחסרים מחקרי אורך והשוואות בין מדינות, ולכן כוחו של המאמר הוא בארגון הטענות ובשקילת הראיות, לא בהוכחת חוק אוניברסלי אחד.
לקריאת העמוד
נבחרי ציבור חושבים שהבוחרים שמרנים יותר מכפי שהם באמת
ז׳אן־בנואה פילה, ליאור שפר, לוזיה הלפר, פרדריק וארון, רנס פליגנטהארט וסטפאן ולגרבה בודקים אם הנטייה של פוליטיקאים אמריקאים להעריך את הציבור כשמרני מדי קיימת גם במערכות פוליטיות אחרות. הם משווים סקר POLPOP של 866 נבחרי ציבור בבלגיה, קנדה, גרמניה ושווייץ לסקרי אוכלוסייה מייצגים שנערכו במקביל. הפוליטיקאים העריכו את שיעור התמיכה בהצעות קונקרטיות בתחומי פנסיה, חלוקה מחדש ומעורבות המדינה, הגירה וסוגיות חברתיות־תרבותיות, הן בקרב הציבור והן בקרב מצביעי מפלגתם; בשווייץ הוערכה גם דעת הקהל במחוז. ההפרש בין ההערכה לשיעור שנמדד בפועל הראה הטיה שמרנית עקבית: 645 פוליטיקאים, 81% מן המדגם ששימש לחישוב, העריכו בממוצע את הציבור כשמרני יותר. שיעורם נע בין 64% בוולוניה ו־67% בגרמניה לבין 86% בשווייץ, 91% בפלנדריה ו־92% בקנדה. ההטיה הופיעה בעוצמה מיוחדת בנושאי פנסיה, וברוב המקומות גם בחלוקה מחדש, מיסוי וזכויות עובדים; בנושא ההגירה התמונה הייתה חריגה, עם הטיה שמרנית בפלנדריה, וולוניה ושווייץ אך הטיה ליברלית בקנדה ובגרמניה. היא נמצאה בקרב פוליטיקאים משמאל ומימין, ולא הייתה חזקה בעקביות דווקא בימין. בדיקת ההסבר שלפיו אזרחים שמרנים פונים יותר לפוליטיקאים לא סיפקה תמיכה עקבית, ולכן המחברים מעלים מנגנונים נוספים כגון זכירות של מסרים קיצוניים, השפעת קבוצות אינטרס, תשומת לב רבה יותר לאזרחים אמידים והשלכת עמדת הפוליטיקאי על הציבור. מבחינה דמוקרטית, הבעיה אינה רק טעות בסקר: אם מקבלי החלטות מניחים שהציבור מבקש מדיניות ימנית יותר מכפי שהוא מבקש בפועל, שרשרת הייצוג וההיענות עלולה לנטות באופן שיטתי. עם זאת, המחקר תצפיתי, שיעורי ההיענות השתנו מאוד בין המדינות, והצעות המדיניות לא היו זהות לחלוטין, ולכן הוא מתעד דפוס רחב אך אינו מוכיח את מקורו או את השפעתו הישירה על החלטות.
לקריאת העמוד
טוויטר אינו ציבור אחד: מגפה, מחאה ומי זוכה לקול ב־2020
שרה שוגרס ועמיתיה בוחנים כיצד יש להגדיר ״ציבור״ בפלטפורמת טוויטר באמצעות תיאור מפורט של שיח הקורונה ומחאות הצדק הגזעי בארצות הברית בשנת 2020. בסיס הנתונים התחיל בפאנל של 1.6 מיליון חשבונות שהותאמו לרשומות בוחרים ציבוריות. כ־784 אלף מהם היו פעילים בין ינואר לספטמבר 2020 והפיקו 284,581,223 ציוצים. החוקרים זיהו כ־27.9 מיליון ציוצים הקשורים לקורונה באמצעות 974 מילות מפתח, וכ־13.1 מיליון ציוצים הקשורים לצדק גזעי ול־Black Lives Matter באמצעות 345 מילות מפתח. ציוצי הקורונה נבדקו מ־1 בינואר עד 30 בספטמבר, ואילו חלון הצדק הגזעי החל ב־1 במאי ונמשך עד 30 בספטמבר. בדיקת יד של 1,500 ציוצים נתנה דיוק של 90.7% לשני המסווגים, עם דיוק חיובי ואחזור גבוהים. שני הנושאים הגיעו לשיאים עצומים — 30.6% מכלל הציוצים ביום השיא של הקורונה ו־34.6% ביום השיא של Black Lives Matter — אך הפעילות בנושאים אחרים נשארה יציבה יחסית. 65% מן המשתמשים הפעילים כתבו לפחות על אחד משני הנושאים, ורוב המשתמשים בקבוצה זו כתבו על שניהם. לכן נושא מספק גבול מחקרי שימושי, אך אינו יוצר קהילה אחידה או שיחה אחת. הפעילות הייתה מרוכזת מאוד: האחוז הפעיל ביותר של הכותבים יצר כמעט מחצית מן הציוצים בכל נושא. ציוץ מחדש היה צורת הפעילות הנפוצה ביותר, אך דפוסי כתיבה, תגובה, ציטוט ושיתוף השתנו לפי נושא וקבוצה. סביב Black Lives Matter, למשל, רפובליקנים נטו פחות לכתוב ציוצים עצמאיים ויותר להשיב, בעוד אצל דמוקרטים הופיע דפוס הפוך. גם תשומת לב אינה מושג יחיד: לייק, ציוץ מחדש וציטוט מחדש ממלאים תפקידים שונים, ומספר עוקבים נקשר רק בקשר חלש מאוד למספר האינטראקציות. נשים וצעירים נטו לקבל יותר אינטראקציות אף שהיו להם פחות עוקבים מן הצפוי לפי חלקם. בהשוואה של כל קבוצת גיל לציוציה בנושאים אחרים, ציוצי Black Lives Matter של צעירים זכו ליותר שיתופים מחדש ולפחות ציטוטים מחדש; בקרב בני 50–64 ובני 65 ומעלה נמצא הדפוס היחסי ההפוך. המחברים מזהירים שהפאנל כולל רק אנשים שניתן היה להתאים לרשומות בוחרים ולזהות בשם ובמיקום, ולכן אינו מייצג את כל הציבור או אפילו את כל משתמשי טוויטר. גם מחיקה ואי־זמינות יצרו אובדן של 10.8% מן הציוצים בעת האחזור החוזר. המסקנה הדמוקרטית היא שמחקר על שיח מקוון חייב להבחין בין מי נוכח, מי מדבר, מי מגביר קול של אחרים ומי מקבל תשומת לב; צבירת הכול למדד אחד עלולה להפוך קבוצות ודרכי השתתפות שונות ל״ציבור״ מדומיין.
לקריאת העמוד
ADHD והשתתפות פוליטית: יותר פעילות, צריכת חדשות פסיבית יותר
ישראל וייסמל־מנור, יעל ר׳ קפלן, שאול ר׳ שנהב, יאיר זלוטניק, שירה דביר־גבירסמן וגל איפרגן בוחנים לראשונה באופן שיטתי כיצד תסמיני ADHD בקרב מבוגרים קשורים להשתתפות פוליטית. הנתונים נאספו במסגרת פאנל אינטרנטי בן חמישה גלים סביב בחירות אפריל 2019, והניתוח הנוכחי משתמש במדדים משלושה גלים שנערכו בין סוף ינואר לסוף מרץ. 1,369 משיבים מן האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל השלימו את השאלונים, לאחר גיוס לפי מכסות של גיל, מגדר, אזור, השכלה, דתיות והכנסה. תסמינים נמדדו בסולם הסינון העצמי ASRS-6, ולא באבחנה קלינית. מאתיים משיבים, 14.6% מן המדגם, עברו את סף הסינון החיובי. לאחר בקרה על גיל, מגדר, השכלה, הכנסה, דתיות, נטייה פוליטית, עניין וידע פוליטיים וטיפול ממריץ, סינון חיובי נקשר ליותר השתתפות מסורתית — כגון הפגנה, שכנוע או פעילות מטה — וליותר חיבור לפוליטיקאים, ביטוי דעה ושיתוף חדשות ברשתות חברתיות. במקביל הוא נקשר חזק יותר לגישת ״החדשות ימצאו אותי״, כלומר הסתמכות על חברים, זרם הרשת ואלגוריתמים במקום חיפוש חדשות יזום. המשיבים שסוננו כחיוביים נטו גם לתמוך מעט יותר בהשתקת דעות מסוימות, אך לא נבדלו באופן מובהק בתמיכה הכללית בעקיפת כללי המשחק הדמוקרטי, בעניין פוליטי, בתחושת ייצוג או באמון במוסדות. לכן אין בסיס לתיאורם כפחות דמוקרטיים באופן גורף. החוקרים מציעים שהמשוב המיידי והגירוי של רשתות חברתיות עשויים להתאים לדפוסי קשב ואימפולסיביות, ושצריכה פסיבית עשויה להגדיל תלות בסינון חברתי ואלגוריתמי; אלו פרשנויות אפשריות ולא מנגנונים שנבדקו בניסוי. המאמר מדגיש ארבע מגבלות: הקשר ישראלי מקוטב ואוכלוסייה יהודית בלבד, כלי סינון במקום אבחנה, אפשרות לדפוסי מענה שונים בקרב בעלי קשיי קשב ודיווח עצמי על הפעילות. התרומה היא בהרחבת חקר ההשתתפות לנוירו־מיעוטים ובהצבת בסיס למחקרי המשך שיאמתו את הדפוס באמצעות אבחנות קליניות ומדידה ישירה של התנהגות דיגיטלית.
לקריאת העמוד
בחירת בית ספר ונרטיב סכסוך: שיקול הדעת של מנהלים פלסטינים במזרח ירושלים
קרל או׳קונור, קרייג לרקין, מנסור נסאסרה וקלסי שנקס משתמשים במערכת החינוך המפוצלת של מזרח ירושלים כדי לבחון שאלה מרכזית בתאוריית הביורוקרטיה הייצוגית: האם עובד ציבור המשתייך לקבוצת מיעוט מייצג בפועל את זהותה ואת ענייניה. המאמר מראה שהתשובה אינה מסתכמת בכן או לא. גם כאשר מנהלי בתי ספר פלסטינים מפעילים שיקול דעת לטובת זהותם המשותפת, הם מפרשים באופן שונה מהי טובת הקהילה, כיצד יש ללמד היסטוריה וזכויות, ומהו היחס הראוי לבגרות הישראלית מול התווג׳יהי הפלסטיני. המחקר נערך בשנים 2015–2016, בתקופה של מתיחות ואלימות מוגברות. החוקרים ראיינו 22 מנהלים וסגני מנהלים מ־22 בתי ספר; 20 מהם — 12 מן המערכת העירונית בפיקוח ישראלי ושמונה מבתי ספר של הווקף בפיקוח פלסטיני — השלימו מיון־Q מלא. לצד זאת נערכו שבעה ראיונות עם מומחי חינוך וקובעי מדיניות מקומיים. המשתתפים דירגו 30 היגדים על זהות, סמכות, דת, זכויות, תוכנית לימודים והתנגדות. ניתוח גורמים של דפוסי המיון זיהה שלושה טיפוסים. ״מסורתי הווקף״ מדגיש זהות ירושלמית־פלסטינית, אופי אסלאמי ותוכנית לימודים פלסטינית, ומגלה אמון יחסי ברשות החינוכית הפלסטינית. ״הפרגמטיסט העירוני״ פועל בתוך המערכת הישראלית מתוך צורך, אך מבקש לשמר היסטוריה וזהות פלסטיניות, ללמד זכויות ולהשלים חומרים שהתוכנית העירונית מצמצמת. ״הרפורמיסט העירוני״ מעניק עדיפות גדולה יותר להישגים, לעברית ולמסלול הבגרות הישראלית, ורואה באפשרויות לימודים ותעסוקה דרך לשמור על נוכחות פלסטינית בעיר. בכל הטיפוסים ניכרה חשיבות לזהות ירושלמית, לזכויות התושבים ולרקע הפלסטיני של המורים, אך היחס להתנגדות, לדת ולסמכות המעסיקה היה שונה. התרומה התאורטית היא שהשתייכות משותפת אינה מבטיחה ייצוג פעיל אחיד; מעמד ארגוני, משאבים, תפיסת מקצועיות וחזון לעתיד מתווכים אותה. מבחינה דמוקרטית, המחקר מצביע על בתי ספר כזירה שבה זכויות, זהות והזדמנות מתורגמות יום־יום למדיניות. מתודולוגיית Q ממפה מגוון השקפות ואינה מודדת את שכיחותן באוכלוסייה, ולכן שלושת הטיפוסים הם תבניות פרשניות ולא אומדן מספרי של כל מנהלי מזרח ירושלים.
לקריאת העמוד
מדוע הציבור תומך בצנע, ואילו חבילות הוא מוכן לקבל?
קירק בנסק, מייקל מ׳ בכטל ויותם מרגלית חוקרים מדוע ממשלות מאמצות צנע במשברים כלכליים אף שקיצוצים והעלאות מסים נתפסים כבלתי פופולריים. המפתח לניתוח הוא הבחנה בין תמיכה בצנע כגישה כללית לבין תמיכה בחבילת מדיניות קונקרטית. בסקר מקוון שנערך ב־2015 בקרב כ־14,800 משיבים בצרפת, יוון, איטליה, ספרד ובריטניה, רוב בכל מדינה העדיף הפחתת הוצאות וחוב על פני הגדלת הוצאות ותמריץ פיסקלי. הימין נטה לתמוך יותר בצנע, אך האידאולוגיה לא יצרה חלוקה פשוטה: גם חלק ניכר מן השמאל, וברוב המדינות אף רובו, העדיף צנע. הכנסה, עבודה במגזר הציבורי, קבלת סיוע, אבטלה ומדדים אחרים של אינטרס חומרי לא הסבירו באופן עקבי את ההעדפה הכללית. ניסוי מסגור שהשווה נימוקים כלכליים לנימוקי משק בית, שכל ישר ומוסר סיפק תמיכה מוגבלת בלבד לרעיון שלצנע יש יתרון פסיכולוגי מובנה. בסקר נוסף של כ־3,950 משיבים באיטליה ובספרד ב־2019 הוגרלו חבילות שכללו שיעורים שונים של קיצוץ בביטחון, חינוך, רווחה, משרות ציבוריות ופנסיות ושל העלאת מס הכנסה, מס מכירה ומס חברות. התמיכה הייתה רגישה במיוחד לקיצוץ בפנסיות ולהעלאת מס הכנסה, ואילו קיצוץ בהוצאות ביטחון דווקא הגדיל אותה; קיצוץ במשרות ציבוריות ושינויים במס חברות השפיעו מעט ברוב הטווח. זהות המפלגה התומכת הייתה אות רב־עוצמה: אפילו מרחק אידאולוגי קטן בין מפלגת המשיב למפלגה הממליצה הוריד את ההסתברות לתמוך בחבילה בכ־10 עד 20 נקודות אחוז. מודל חיזוי המבוסס על הניסוי הראה שחבילות היסטוריות שיושמו באיטליה ובספרד יכלו להתקרב לרוב בקרב הציבור המקומי, בעוד חבילה יוונית קשה יותר זכתה לתמיכה חזויה נמוכה יותר. המסקנה אינה שהציבור מקבל כל צנע, אלא שממשלות יכולות לבחור מתוך מרחב גדול של אפשרויות חבילות שקל יותר להצדיק פוליטית ולגייס מפלגות קרובות לבוחרים כדי לתמוך בהן. כך עיצוב מדיניות ואותות מפלגתיים מסייעים להסביר מדוע צנע יכול להיות ישים מבחינה אלקטורלית גם כאשר עלותו החברתית והכלכלית שנויה במחלוקת.
לקריאת העמוד
כשאזרחים סומכים על הממשלה: כיצד אמון מתורגם לציות להנחיות בריאות?
טליה גורן, דנה ר׳ ושדי ואיתי בארי מבקשים להסביר כיצד אמון בממשלה קשור לנכונות הציבור לציית להנחיות בריאות. במקום להניח שאמון יוצר ציות ישיר מכוח לגיטימיות או חובה, הם מציעים את מודל האמון המתווך: אמון במקור ההנחיה עשוי לשנות את האופן שבו האזרח מעריך את הפעולה שהממשלה מבקשת ממנו לבצע. המודל מרחיב את מודל האמונות הבריאותיות ומתמקד בתועלת הנתפסת של הפעולה, בחסמים לביצועה ובמסוגלות העצמית לבצע אותה. הוא נבחן בארבעה מחקרי חתך מקוונים שנערכו בישראל מאפריל 2020 עד נובמבר 2021 בקרב 3,732 משתתפים מן הציבור היהודי הכללי, מן החברה הערבית ומן החברה החרדית. המשתתפים קיבלו הנחיה ממשלתית מדומה הנוגעת למדידת חום, למיגון עיניים, לסגר או לחיסון תקופתי, ודיווחו על כוונתם לציית לה. הקשר הישיר בין אמון לבין כוונת ציות לא היה מובהק בשלושת המחקרים הראשונים והיה מובהק רק במחקר הרביעי, שעסק בחיסון מדי שישה חודשים. למרות זאת, אמון נקשר בעקביות לתפיסת תועלת גבוהה יותר, ותפיסת התועלת תיווכה את הקשר בינו לבין כוונת הציות בכל ארבעת המחקרים. חסמים פיזיים תיווכו את הקשר במחקרים על מיגון עיניים וסגר, חסמי בטיחות תיווכו אותו במחקר החיסון, ומסוגלות עצמית תיווכה אותו בשניים משלושת המחקרים שבהם נמדדה. תפיסת הסיכון מן המחלה לא הייתה נתיב עקבי: היא תיווכה את הקשר רק במחקר הראשון, ולא במחקרים המאוחרים יותר. הממצאים תואמים הסבר שלפיו אמון פוליטי קשור לציות דרך שיקול דעת על יתרונות, עלויות וישימות, ולא רק דרך קבלה בלתי־מותנית של הוראה. בה בעת, המחקרים מודדים כוונות ביחס להנחיות מדומות בחתכי זמן נפרדים, ולכן אינם מוכיחים שאמון גרם להתנהגות בפועל. התרומה למדיניות דמוקרטית היא ההבנה שבניית אמון והסבר אמין של התועלת והישימות משלימים זה את זה: ממשלה אינה יכולה להסתמך על עצם סמכותה כאשר היא מבקשת שיתוף פעולה ציבורי.
לקריאת העמוד
לא כל המסים מציתים מחאה: מה עיצוב המס מלמד על הסכמה דמוקרטית?
אייזק ויליאם מרטין ונדב גבאי שואלים מדוע מסים מסוימים נעשים יעד למחאה קולקטיבית ואחרים מתקבלים בשקט יחסי. הם מעמידים למבחן את התפיסה הוותיקה שלפיה מסים ישירים מעוררים התנגדות מפני שהנטל שלהם גלוי, בעוד מסים עקיפים נטמעים במחירים ולכן כמעט אינם מורגשים. לשם כך הם בנו מאגר השוואתי של מחאות נגד שמונה קטגוריות מס בעשרים דמוקרטיות עשירות בשנים 1980–2010. המאגר כולל 487 אירועי מחאה ייחודיים; ב־475 מהם היה אפשר לזהות לפחות קטגוריית מס אחת, והניתוח המרכזי משווה 4,960 תצפיות של קטגוריית מס במדינה ובשנה. ההסתברות למחאה גדלה ככל שהמס גבה נתח גדול יותר מן התוצר, אך סוג המס הוסיף להסביר הבדלים גם לאחר בקרה על תנאים כלכליים ופוליטיים. מסי בלו ומכס על מוצרים ושירותים מסוימים היו מועדים במיוחד למחאה, בהתאם לטענה שעלויות המרוכזות בענף או בקבוצה בעלת קשרים קיימים מקלות התארגנות. לעומתם, תשלומי ביטוח סוציאלי עוררו מעט מחאה יחסית, משום שהעלות מפוזרת וההשתתפות מקנה זכאות להטבות לקבוצה מוגדרת. מס הכנסה לא היה שונה באופן מובהק ממסי צריכה כלליים, ולכן החלוקה בין מס פרוגרסיבי לרגרסיבי או בין מס ישיר לעקיף לא הסבירה לבדה את דפוס המחאה. גם הטענות שלפיהן קלות ייחוס האחריות או קלות חישוב החבות קובעות את המחאה זכו לתמיכה מעורבת: מסי רכוש היו פחות מועדים למחאה ממע״מ, ומסי שכר היו פחות מועדים ממס הכנסה. המאמר מסיק שעיצוב מדיניות יוצר משוב פוליטי: הוא אינו רק מחלק כסף, אלא גם מעצב מי מזהה אינטרס משותף, מי מסוגל להתארגן ואילו תמורות נתפסות כקשורות לתשלום. הממצא אינו מציע להסתיר מסים מן הציבור, אלא מצביע על האפשרות שהסכמה פיסקלית תהיה יציבה יותר כאשר הנטל אינו מרוכז יתר על המידה וכאשר הקשר בין השתתפות לבין ביטחון חברתי ברור.
לקריאת העמוד
כיצד נבנתה האוכלוסייה הפלסטינית בישראל כאיום ביטחוני?
אלינה קורן בוחנת את שנתה הראשונה של ישראל דרך גורלו של משרד המיעוטים, שהוקם עם הממשלה הזמנית ב־14 במאי 1948 ובוטל בקיץ 1949. בניגוד להסבר הרשמי של כפילות סמכויות ולתיאור ההיסטוריוגרפי של התנגשות מופשטת בין גישה ליברלית ל״צורכי ביטחון״, היא מציעה גנאלוגיה מוסדית: המדינה לא ניצבה מול איום מוגדר מראש, אלא עיצבה בהדרגה את האוכלוסייה הפלסטינית שנותרה בתחומה כבעיה ביטחונית באמצעות הכרעות פוליטיות, מאבקי סמכות ופרקטיקות של פיקוח. המחקר נשען בעיקר על התכתבות משרד המיעוטים בארכיון המדינה ומלווה אותה בספרות היסטורית וסוציולוגית. השר בכור שלום שטרית ואנשי משרדו ראו בעצמם כתובת לתלונות וניסו לפרש ברצינות את הבטחת הזכויות שבהכרזת העצמאות, אך סמכותם הייתה מוגבלת והם נדרשו להעביר בקשות לגופי מודיעין, לצבא ולמשרדים אחרים. תיקי המשרד מתעדים פניות לשחרור עצורים ולאיחוד משפחות, בקשות של עקורים לשוב לכפריהם, הגבלות תנועה שפגעו בעבודה ובקשרי משפחה, וכן תלונות על ביזה, החרמת רכוש ופלישה לבתים. בין נובמבר 1948 לינואר 1949 נרשמו בסניף חיפה 773 בקשות להיתרי תנועה, ורק 236 — 31% — אושרו בידי שירות המודיעין; משרד המיעוטים יכול היה לתווך, אך כמעט לא לערער על הסירוב. גם כאשר שטרית התנגד להעברת תושבים או דרש פיצוי ורישום מסודר של רכוש, הצבא, ועדות ממשלתיות וגופי התיישבות החזיקו בסמכות המעשית. קורן מדגישה שהעימות לא היה תמיד בין ״ביטחון״ לבין ״זכויות״: במקרים רבים לא הוצג נימוק ביטחוני כלל, ומול המשרד ניצבו מוסדות ובעלי עניין שביקשו קרקע, רכוש, תקציב ושליטה פוליטית. החשש בממשלה שריכוז הטיפול בקהילות הערביות יגבש אותן ל״מיעוט לאומי״, הביקורת של אנשי המשרד על אפליה והפופולריות של שטרית בקרב ערבים מצטרפים להסברים הארגוניים לפירוקו. לאחר הביטול עבר התיאום למשרדים השונים וליועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, שפעל בשיתוף עם הממשל הצבאי; הממשל נעשה המתווך המרכזי בין האזרחים הערבים לבין מוסדות המדינה עד לביטולו בדצמבר 1966. המאמר אינו טוען שמשרד המיעוטים היה בעל כוח מספיק להבטיח שוויון או שמניע יחיד מסביר כל החלטה, והארכיון עצמו חלקי ולעיתים אינו מתעד את תוצאת הטיפול בפנייה. תרומתו היא להראות שסיווג קבוצת אזרחים כסיכון ביטחוני נוצר ומתבסס דרך מוסדות יומיומיים — היתרים, תיקים, חלוקת סמכויות ושליטה ברכוש — ולכן הוא בחירה פוליטית הניתנת למחקר ולביקורת.
לקריאת העמוד
מה משנות מכסות מגדריות באקדמיה האירופית?
אליזה פורמן־רבינוביץ׳, הדס מנדל ואן באואר בוחנות אם מכסות מגדריות שהמדינה מחייבת באקדמיה האירופית משנות רק את המספר הנראה לעין של נשים בגופי קבלת החלטות, או גם את חלוקת המשרות והדרגות במערכת. הן משתמשות בנתוני She Figures של הנציבות האירופית על 25 מדינות, שנמדדו בדרך כלל אחת לשלוש שנים בין 2003 ל־2018, ומשוות בין 11 מדינות שבהן הונהגה בתקופה זו מכסה מחייבת לבין מדינות ללא מכסה כזאת. ההשפעה הישירה נמדדת בשיעור הנשים בגופים אקדמיים מרכזיים — גופי ממשל, גיוס עובדים והקצאת מימון — ואילו ההשפעות העקיפות נמדדות בשיעור הנשים בכלל הסגל האקדמי ובדרגת Grade A, הדרגה הבכירה המקבילה בקירוב לפרופסורה מן המניין. בתיאור נתוני 2018 עמד שיעור הנשים בגופים אלה במדינות עם מכסה על 40.4%, לעומת 32.2% במדינות ללא מכסה; הפערים בכלל הסגל ובדרג הבכיר היו קטנים יותר, 46.6% לעומת 43.2% ו־28% לעומת 25.1%, בהתאמה. במודלים רב־רמתיים, לאחר בקרה על זמן, גודל המערכת האקדמית ומדד הפיתוח המגדרי של האו״ם, מכסה הייתה קשורה לתוספת של כמעט שבע נקודות אחוז בייצוג נשים בגופי ההחלטה. לעומת זאת, הקשר הישיר בין עצם קיום המכסה לבין שיעור הנשים בכלל הסגל ובדרג הבכיר איבד מובהקות לאחר הכנסת מגמת הזמן. שיעור הנשים בגופי ההחלטה נותר קשור באופן חיובי ומובהק לשני מדדי התוצאה, ולכן המחברות מפרשות את הדפוס כמסלול תיווך: מכסות משנות תחילה את מי שיושבים במוקדי ההחלטה, והרכב זה קשור בהמשך לייצוג רחב ובכיר יותר. בדיקה של טענת תגובת־הנגד — האפשרות שמינוי נשים מכוח מכסה יחליש את השפעתן או יעורר התנגדות — לא מצאה דפוס שלילי עקבי לאחר הבקרות, אך גם אינה מודדת ישירות הדרה מתפקידים מרכזיים, סטיגמה, עומס ייצוגי או התנהגות של חברות ועדה. זהו מחקר תצפיתי במספר קטן של מדינות ובמערכות שמכסותיהן שונות בשיעור, באכיפה ובהקשר, ולכן אין לקרוא את המקדמים כהוכחה סיבתית מלאה. תרומתו היא בהבהרה ששוויון מספרי בגוף מייעץ אינו סוף התהליך: כדי שמכסה תשנה מוסד, לנשים שמונו צריכה להיות השתתפות ממשית בהחלטות על גיוס, קידום וחלוקת משאבים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשהפופוליזם חוצה גבולות: ריכוז כוח, קיטוב והסלמה בזירה הבינלאומית
לואיס רוניגר מחבר בין שתי זירות שנחקרות לעיתים בנפרד: שחיקה דמוקרטית בתוך המדינה והתנהגות עימותית מחוץ לה. הוא מגדיר פופוליזם בעיקר כסגנון ביצועי של ארגון פוליטי, תקשורת וגיוס, ולא רק כאידאולוגיה דקה. המוקד הוא מנהיגים פופוליסטים מלאים, שלפי המאמר שינו כללים חוקתיים או בלתי־כתובים, ריכזו קבלת החלטות וניהלו מדיניות חוץ באופן אישי. הניתוח האיכותני נשען על ספרות ומקורות משניים ומשווה את רג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה, בנימין נתניהו בישראל, נרנדרה מודי בהודו ודונלד טראמפ בכהונתו השנייה בארצות הברית. הטענה אינה שפופוליזם מוביל מעצם טבעו למלחמה; רוניגר כותב במפורש שאין קשר פנימי הכרחי בין השניים. במקום זאת הוא מציע צירוף תנאים שמגדיל סיכון: בניית אויבים, קיטוב הציבור, דה־לגיטימציה של מבקרים, החלשת בתי משפט, סוכנויות עצמאיות, תקשורת ציבורית וחברה אזרחית, וריכוז שיקול הדעת אצל המנהיג ומעגלו. טון רגשי המשלב כעס, פחד, תחושת קורבנוּת והבטחת גבורה עשוי להפוך עימות חיצוני לכלי של לגיטימציה פנימית. ברקע פועלים גם רב־קוטביות עולמית, היחלשות הסדר הליברלי וירידה ביכולת של מעצמה הגמונית לתווך ולרסן. מנגד, מוסדות עמידים, חברה אזרחית עצמאית, אילוצים גאו־פוליטיים ובריתות יכולים לבלום הסלמה. הודו משמשת במאמר דוגמה למנהיגות לאומנית שהוגבלה בין השאר בידי שכנות גרעיניות ושיקולים פרגמטיים, בעוד המקרים האחרים מדגימים בדרכים שונות זליגה של סגנון עימותי אל מכסים, איומים או שימוש בכוח. זהו ניתוח השוואתי ראשוני של מקרים שנבחרו משום שהם מתאימים להגדרת המחבר, ולא מבחן סטטיסטי המוכיח שפופוליסטים לוחמניים יותר ממנהיגים אחרים. מבחינה דמוקרטית, המאמר מציע לראות בבלמים ואיזונים, בתקשורת חופשית ובחברה אזרחית לא רק הגנות על זכויות בבית, אלא גם מנגנוני זהירות שעשויים לצמצם החלטות חוץ אישיות ומסלולי הסלמה.
לקריאת העמוד
כשהשירות הציבורי מאכזב: מדוע אזרחים מוכנים לשלם מחוץ למסלול הרגיל?
נסים כהן, שלמה מזרחי וערן ויגודה־גדות בוחנים מדוע אזרחים תומכים בדרכים חלופיות לקבלת טיפול בתוך מערכת בריאות ציבורית, ובהן תשלום מיוחד לרופא או שימוש בקשרים אישיים. נקודת המוצא היא שנסיגה לא־מתוכננת של מדינת הרווחה עלולה לדחוף אנשים אל פתרונות המשלבים משאבים ציבוריים ופרטיים ולעיתים נמצאים בשולי החוק. המחקר מבדיל בין העדפה נורמטיבית — מה ראוי שהמדינה תספק — לבין העדפה הנוצרת בתנאי מציאות, כאשר השירות אינו עונה על צורכי האזרח. שאלון סגור הועבר בין מאי ליולי 2015 למדגם ארצי של 625 ישראלים, שנדגם לפי יישובים ולפי ארבע קופות החולים. החוקרים מדדו תמיכה בתשלום בלתי־רשמי ובקשרים אישיים, שביעות רצון, תפיסת אחריותה החברתית של הממשלה, השתתפות בקבלת החלטות, הוגנות ואמון. התמיכה בחלופות הייתה נמוכה יותר בקרב מי שייחסו למדינה אחריות חזקה לבריאות, והקשר בין שביעות רצון לבין תמיכה בחלופות עבר דרך תפיסת האחריות הזאת וגם השתנה בהתאם לעוצמתה. השתתפות בקבלת החלטות נקשרה לחלופות בעקיפין, באמצעות שביעות רצון, ואילו אמון במערכת לא הוסיף הסבר מובהק במודל. ההוגנות הניבה תוצאה מפתיעה: היא נקשרה דווקא ליותר תמיכה בחלופות, בניגוד להשערת החוקרים. המודל הישיר הסביר תשעה אחוזים בלבד מן השונות, ולכן אין כאן מפתח יחיד להתנהגות הציבור. התרומה הדמוקרטית המרכזית היא ההבחנה בין בחירה חופשית בשוק פרטי לבין כמעט־יציאה הנכפית על אזרחים המבקשים טיפול. אם תמיכה במסלול חלופי נובעת מאילוצים ומאכזבה, אין להשתמש בה לבדה כהוכחה שהציבור רוצה לצמצם אחריות ממשלתית או להחליש שירות אוניברסלי ושוויוני.
לקריאת העמוד
כיצד שחיתות, דמוקרטיה וסיוע בילטרלי מעצבים השקעות ממדינות OECD באפריקה?
סלמאן באהו, אילן אלון, יוסנקו פלוריאני ומרקו קוקוללי בוחנים כיצד שחיתות ומוסדות פורמליים קשורים להשקעות זרות ישירות באפריקה. המחקר משתמש בנתוני פאנל מן השנים 2001–2018 על זרמי השקעה זרה ישירה מ-18 מדינות אירופיות החברות ב-OECD אל 34 מדינות אפריקאיות. הממצא המרכזי הוא ששחיתות במדינה המארחת מפחיתה את זרמי ההשקעה. אולם הקשר השלילי אינו פועל באותה עוצמה בכל מערכת יחסים בין מדינת מקור למדינת יעד: סיוע בילטרלי ודמוקרטיה במדינה המארחת ממתנים אותו. השפעת הסיוע על הקשר בולטת במיוחד כאשר המדינה האפריקאית המארחת דמוקרטית. מכאן שהחלטות השקעה אינן תלויות רק ברמת השחיתות של היעד, אלא גם במסגרת המוסדית המקומית ובקשרים הפורמליים בין המדינות. הממצאים אינם אומרים שסיוע או דמוקרטיה מבטלים שחיתות, אלא שהם משנים את האופן שבו שחיתות קשורה לזרמי השקעה. המחקר מחבר כך בין איכות ממשל, יחסים בינלאומיים ופיתוח כלכלי, ומדגיש שהשפעת מוסדות נבחנת גם דרך האינטראקציה ביניהם.
לקריאת העמוד
כיצד תגובות הארגון והלקוחות מעצבות ביורוקרטיה ייצוגית?
מעיין דוידוביץ ותמר שוורץ־זיו מרחיבות את הדיון בביורוקרטיה ייצוגית מן השאלה מי מועסק בשירות הציבורי אל השאלה כיצד הסביבה מגיבה כאשר עובד מקבוצת מיעוט מייצג באופן פעיל לקוחות בעלי זהות חברתית או דמוגרפית משותפת. הספרות כבר זיהתה שעובדי קו ראשון עשויים להשתמש בשיקול דעתם כדי לקדם את צורכי הקבוצה, אך בחנה פחות את התגובות שהם מקבלים ואת השפעתן על יישום המדיניות. המחקר מבוסס על ראיונות עומק עם 23 עובדים סוציאליים וקהילתיים ערבים בישראל ועם 32 מורים להט״בים בישראל. הוא חושף מגוון תגובות שעובדי קו ראשון פוגשים כאשר הם מייצגים מיעוטים. תגובות מצד לקוחות ומצד הארגון יכולות לעודד את מאמצי הייצוג, לצמצם אותם או לעכב אותם, ולכן שיקול הדעת אינו מופעל בחלל ריק. תגובות חיצוניות גם מאשרות את עצם הייצוג ומעניקות לו לגיטימציה, או שוללות ממנו את האישור הזה. המאמר מציע לראות ביורוקרטיה ייצוגית כתהליך יחסי: זהות העובד חשובה, אך יכולתו לתרגם אותה לפעולה תלויה גם בתגובות הארגון והלקוחות. מבחינה דמוקרטית, הממצא מחדד שגיוון כוח האדם הוא תנאי חשוב אך לא מספיק; ארגון ציבורי חייב ליצור מרחב שבו עובדים יכולים להשתמש בידע ובאמון הנובעים מזהות משותפת בלי להיתקל בחסימה מוסדית.
לקריאת העמוד
האם דיגיטציה של שירותי הבריאות בהודו מגבירה שקיפות ומצמצמת שחיתות?
אנוושה צ׳קרבורטי ואינה קובה מנתחות את המחלוקת סביב דיגיטציה של שירותי הבריאות הציבוריים בהודו לאחר השקת תוכנית בריאות דיגיטלית לאומית בשנת 2020. המחקר משתמש בראיונות, בתצפית משתתפת ובתמלילי וידאו רשמיים כדי למפות קולות של בעלי עניין שונים ולבחון באופן ביקורתי את ההבטחות והחששות שלהם. גורמי ממשל מציגים חדשנות דיגיטלית כפתרון רחב לבעיות של הכלה, שקיפות ואספקת שירות. בעלי עניין אחרים מזהירים מפני קשיי תשתית ותכנון, מדיניות לא־ברורה להגנת פרטיות המידע ותפקיד עמום של חברות פרטיות המספקות פתרונות דיגיטליים. שחקנים מן השטח מדגישים כי הרחבת הדיגיטציה עלולה לפתוח הזדמנויות חדשות לשחיתות. המאמר אינו דוחה את הטכנולוגיה, אלא חושף את הפער בין כוונת המדיניות לבין המציאות המעשית ואת הקשר המורכב בין טרנספורמציה דיגיטלית לפיקוח על שחיתות. מבחינה דמוקרטית, המסקנה היא ששקיפות אינה נוצרת מעצם העברת השירות למסך: היא דורשת תשתית נגישה, כללי פרטיות מובנים ואחריות ברורה של ספקים. החששות שתועדו מראים כי בלי פיקוח מוסדי, דיגיטציה עלולה גם ליצור סיכונים חדשים במקום לפתור את בעיות השירות והשחיתות בכוחות עצמה.
לקריאת העמוד
האם אינטראקציות בין ביורוקרטים לפוליטיקאים קשורות לנטייה ליזמות מדיניות?
מריאנה קוסטה סילביירה, ניסים כהן וגבריאלה לוטה שואלים אם אינטראקציות של ביורוקרטים עם פוליטיקאים, עם גורמי ממשל אחרים ועם שחקנים לא־ממשלתיים בזירת המדיניות קשורות לנטייתם לעסוק ביזמות מדיניות. המחקר מבקש לזהות גורמים המשפיעים על נכונותם של עובדי ציבור לפעול כיזמי מדיניות, ובוחן גם את מניעיהם כדי לברר אם מדובר בתופעה רצויה. על בסיס נתוני סקר ארצי מברזיל, המחברים מוצאים קשר חיובי בין אינטראקציה של פוליטיקאים וביורוקרטים לבין תפיסות הביורוקרטים בנוגע ליזמות מדיניות. הם מוצאים גם קשר חיובי בין המניעים של ביורוקרטים לעסוק ביזמות מדיניות לבין הערכים החברתיים שלהם. התוצאה מדגישה שיזמות מתוך המינהל הציבורי אינה רק תכונה אישית: היא קשורה למערכות יחסים בזירת המדיניות ולתפיסת התפקיד הציבורי. עם זאת, הניסוח המתאמי של הממצאים אינו מאפשר להסיק מן התקציר שהקשרים עם פוליטיקאים הם שגרמו ליזמות, שהיזמות היא שהגבירה את הקשרים, או שגורם אחר מסביר את שתיהן. מבחינה דמוקרטית, המאמר מציב מתח חשוב בין יכולתם של עובדי ציבור לקדם רעיונות ולרתום ידע מקצועי לבין הצורך בשקיפות, באחריותיות ובגבולות ברורים מול הדרג הנבחר. הוא מציע לבחון לא רק אם ביורוקרטים יוזמים, אלא גם אילו מניעים ויחסים מוסדיים מכוונים את היוזמה ולשם אילו ערכים ציבוריים.
לקריאת העמוד
כיצד נורמות המצדיקות שחיתות משנות את הקשר בין שחיתות לאמון במוסדות?
שלמה מזרחי ודנה נתן קרופ בוחנים את היחסים בין שחיתות, דמוקרטיה ואמון בממשלה, תוך התמקדות בנורמות חברתיות התומכות בשחיתות. הניתוח האמפירי משתמש בהערכות ובתפיסות של אזרחים שנאספו בסבב השביעי של סקר הערכים העולמי. הממצאים מראים ששחיתות מוסדית קשורה לפגיעה באמון במוסדות, אך עוצמת הקשר תלויה באמונות הציבור: כאשר נורמות חברתיות מציגות שחיתות כלגיטימית, ההשפעה השלילית של שחיתות מוסדית בפועל על האמון נחלשת. במקביל, המחברים מציגים מסלול מתווך שבו היחלשות הדמוקרטיה מעודדת שחיתות מוסדית, וזו מפחיתה את האמון. יחסי המיתון והתיווך נשמרים גם כאשר הניתוח כולל גורמים ברמת הפרט וברמת המדינה. מכאן שהטענה ששחיתות הורסת אמון ופוגעת באיכות הממשל נכונה, אך אינה פועלת באותה עוצמה בכל חברה: נורמות ואמונות יכולות לטשטש את המחיר הציבורי הנתפס של שחיתות. המסגרת מסייעת להסביר כיצד פוליטיקאים המעורבים בהתנהגות מושחתת עשויים בכל זאת לזכות בתמיכה ובלגיטימיות, ומציגה רצף מהיחלשות דמוקרטית, דרך שחיתות מוסדית, אל שחיקת האמון.
לקריאת העמוד
כיצד שוטרות ערביות מתמודדות עם התנגדות בשם מגדר, לאומיות ופשיעה?
טל מלר ואורלי בנימין בוחנות כיצד שוטרות ערביות שהן אזרחיות ישראל חוות ומפרשות התנגדות לעבודתן מצד בני משפחה, מכרים וחברים בקהילותיהן. המאמר מפתח את המושג ״התנגדות קהילתית״ כדי לערער על ההנחה שלקהילת מיעוט יש עמדה משותפת אחת כלפי השתלבות במוסדות הרוב. המחקר נשען על 27 ראיונות עומק חצי־מובנים שנערכו בעברית בשנת 2022 עם שוטרות בנות 24–45, מתוך 164 שוטרות ערביות שהועסקו אז במשטרת ישראל. המשתתפות הגיעו מארבע קבוצות דתיות ואתניות — מוסלמיות, נוצריות, דרוזיות ובדואיות — ומאזורים, תפקידים, מצבים משפחתיים ורמות השכלה שונות. הראיונות נערכו בתחנות משטרה, נמשכו כ־90 דקות, הוקלטו ותומללו, ונותחו לפי עקרונות של ראיון פמיניסטי ותיאוריה מעוגנת בשדה. מן הניתוח עלו שלושה דפוסי התנגדות, שלעתים הופיעו יחד. התנגדות מגדרית פירשה עבודה בלילה, נוכחות במרחב ציבורי ועבודה צמודה עם גברים כחריגה מן הנשיות הראויה וכסיכון לנישואים ולכבוד המשפחה. התנגדות לאומית הציגה את השירות במשטרה כשיתוף פעולה עם מדינה ומוסד הנתפסים כמפלים וכפוגעים באזרחים ערבים, על רקע ההיסטוריה מאז 1948. התנגדות מבוססת פשיעה הופיעה כאשר אכיפה איימה על אלימות במשפחה, סכסוכי רכוש או גורמים עברייניים, וקריאה לנאמנות לאומית שימשה לעיתים כדי לדרוש מן השוטרת שלא להתערב. השוטרות לא הכחישו את המתח הלאומי, אך רבות הגדירו את עבודתן כשירות חברתי המגן על בני הקהילה ובעיקר על נשים, ולא כעבודת ביטחון נגד המיעוט. גאווה בשליחות ותמיכת הורים ובני זוג עזרו להן להמשיך בתפקיד. המאמר מסיק שמדיניות גיוון אינה יכולה להתייחס לקהילה כגוש אחיד או להסתפק בגיוס מספרי; עליה להבין מחלוקות פנימיות, לספק תמיכה ולחבר ייצוג מוסדי לצרכים מקומיים. המדגם אינו מייצג, נבחר מתוך נשים שנותרו בשירות דרך רשימת קשר שקיבלו החוקרות מן המשטרה, והמחקר בוחן נקודת זמן אחת ולא את השינוי לאורך קריירה. חשיבותו הדמוקרטית נוגעת לייצוג בשירות הציבורי, לשוויון מגדרי, ללגיטימיות האכיפה וליכולת של מוסד מדינתי לשרת מיעוט שאמונו בו מוגבל.
לקריאת העמוד
כיצד מועצות נוער משותפות עלולות לשחזר את אי־השוויון שהן מבקשות לצמצם?
טל ניר ולוטם פרי־חזן חוקרים כיצד אפשר לממש זכויות השתתפות במועצות נוער המפגישות בני נוער יהודים ופלסטינים־ערבים בתוך מציאות חברתית ופוליטית מקוטבת. המחקר מבוסס על שבע קבוצות מיקוד עם 37 בני ובנות נוער בני 13–18 מארבע מועצות משולבות, ועל 12 ראיונות אישיים עם מנהיגים בוגרים וגורמים במשרד החינוך שנערכו בשנים 2019–2020. המשתתפים תיארו תרומה ממשית של המפגש: היכרות, חברויות, הפחתת חשש והזדמנות לפעול עם בני קבוצה אחרת. אולם היתרונות התקיימו לצד שלושה חסמים הקשורים זה בזה. במישור הפוליטי, סמלים לאומיים, שירות צבאי או אזרחי ואירועים הנוגעים לסכסוך הוכנסו לעיתים לפעילות בלי דיון שוויוני במשמעותם עבור המשתתפים הפלסטינים־ערבים, בעוד שהמתחים עצמם הושתקו. במישור הלשוני, הישיבות, המסמכים והתקשורת התנהלו בעיקר בעברית, אף שחלק מן המשתתפים הערבים לא שלטו בה במידה שאפשרה להם להתבטא באופן מלא; תרגום שיטתי היה חריג. במישור התרבותי, פער בניסיון קודם במועצות תלמידים, חששות משפחתיים מפעילות מעורבת ומלינה מחוץ לבית ומחלוקות סביב סוגיות מגדר ומיניות הגבילו השתתפות. המחברים מראים שחסמים אלה אינם רק עמדות אישיות: הם נטועים במבנה אחיד שנבנה מלמעלה סביב מוסדות והרגלים יהודיים, ולכן נורמות המוצגות כניטרליות עלולות לייבא למועצה יחסי כוח לא שוויוניים. המסקנה אינה לוותר על מפגש משותף אלא להתאים אותו למשתתפים ולמקום באמצעות הנהגה בוגרת ערבית, חיזוק מועצות בבתי ספר ערביים, תרגום סימולטני, יעדים מקומיים משותפים וגמישות בתכנים ובכללים. זהו מחקר איכותני קטן הנשען על ראיונות שגויסו דרך מנהיגי המועצות ולא על תצפית ישירה, ולכן הוא מסביר מנגנונים ותפיסות אך אינו מודד את שכיחותם בכל מועצות הנוער בישראל. חשיבותו הדמוקרטית היא בהבחנה בין עצם הנוכחות של בני מיעוט לבין יכולתם להשפיע בתנאים של קול שווה.
לקריאת העמוד
מתי עיר הופכת לעיר זכויות אדם?
המאמר מבקש לתת תוכן מדויק לתווית ״עיר זכויות אדם״, הנפוצה בעולם אך יכולה לתאר פעולות שונות מאוד. הוא מציע לבחון את האתוס העירוני דרך שני ממדים — הצהרתי ומעשי — ואת עומק שיתוף הפעולה בין תושבים, ארגוני חברה אזרחית ושלטון מקומי. בקצה הדק יותר נמצאות ערים המאמצות שפה או מחווה סמלית בלי תשתית רחבה; עיר דקה מנסחת חזון והצהרה מקומית משמעותיים בשיתוף מסוים. עיר עבה משלבת זכויות במדיניות, בתקנות, במוסדות, בחינוך ובשירותים; עיר עבה יותר עושה זאת באמצעות שיתוף פעולה מתמשך ויצרני בין הרשות לבין שחקנים אזרחיים, תוך חיבור בין הממד המוסרי לממד המשפטי. המודלים הם רצף פרשני ולא דירוג קשיח. כדי להמחיש את המסגרת מנתח המחבר את גוואנגג׳ו, שמרד מאי 1980 והדיכוי הצבאי האלים הפכו בה לזיכרון מכונן של דמוקרטיה וכבוד האדם. המחקר נשען על 15 מקורות ראשוניים, מאגר תקנות שנחקקו או תוקנו בשנים 2019–2020, דוחות ותוכניות רשמיים וארבעה ראיונות עומק חצי־מובנים עם פעילים מקומיים ובינלאומיים שנערכו ב־2019. העיר אימצה אמנה ועקרונות המקיפים שוויון, השתתפות, זכויות מיעוטים וזכויות חברתיות, ולצדם הערכת השפעה על זכויות אדם, נציבות תלונות, מדדי זכויות, תוכניות חינוך, שירותי תרגום וייעוץ למהגרים ופורום בינלאומי שנתי. הממצאים תומכים בסיווג גוואנגג׳ו כעיר זכויות אדם עבה יותר, משום שהזיכרון וההצהרות מקבלים ביטוי במנגנונים ובשיתוף. עם זאת, הרשות המקומית נעשתה הכוח המניע והמממן של רבות מן היוזמות, וארגונים אזרחיים תלויים בה יותר ופועלים לעיתים כיועצים ומתווכים. לכן אותו מיסוד שמבטיח משאבים והמשכיות עלול לצמצם אוטונומיה אזרחית; שיתוף שאינו מאוזן מחליש את העומק שהמודל מבקש למדוד. זהו מחקר מקרה יחיד וטיפולוגיה פרשנית, ולכן אין להסיק שגוואנגג׳ו מייצגת ערים אחרות או שהגבולות בין הקטגוריות חדים.
לקריאת העמוד
מתי כלכלנים בשירות המדינה נוטים לתפיסת תפקיד טכנוקרטית?
יוהאן כריסטנסן ורונן מנדלקרן שואלים אם עובדי מדינה בעלי השכלה בכלכלה מחזיקים בתפיסת תפקיד טכנוקרטית יותר מעמיתיהם, ובאילו תנאים ההבדל מתגלה. הם מגדירים תפיסה טכנוקרטית באמצעות שלושה רכיבים: משקל רב למדע ולמומחיות, העדפה להכרעה אליטיסטית וסובלנות נמוכה לפוליטיקה מפלגתית. המחקר משתמש בשלושה גלים של סקר רחב בקרב עובדי משרדי הממשלה בנורווגיה מן השנים 1996, 2006 ו-2016. במאגר המאוחד 5,678 משיבים; 4,683 מהם ענו לשאלת ההשכלה, ובהם 840 בעלי תואר מתקדם בכלכלה, כ-18% מן העונים. המחברים בונים שני מדדים משלימים לתפיסת תפקיד טכנוקרטית ומנתחים אותם ברגרסיות OLS עם שגיאות תקן חסינות, בקרות לגל הסקר ולמאפייני העובד והתפקיד, ואינטראקציות עם משרד האוצר, שיעור הכלכלנים במשרד והדרג המנהלי. בממוצע כלכלנים אכן טכנוקרטיים מעט יותר, אך ההבדל אינו כללי: הוא מופיע בבירור בעיקר בקרב כלכלנים העובדים במשרד האוצר או בדרגים מנהליים בינוניים וגבוהים. מחוץ למשרד האוצר הקשר הממוצע בין הכשרה כלכלית למדדים הטכנוקרטיים נעשה בלתי מובהק או מובהק רק ברמה חלשה. שיעור גבוה של כלכלנים במשרד נראה תחילה כמחזק את הקשר, אך האינטראקציה נעלמת ואף משנה כיוון באחד המדדים לאחר הוצאת משרד האוצר, ולכן ההשערה על צפיפות מקצועית אינה נתמכת באופן עצמאי. לעומת זאת, האינטראקציה בין השכלה בכלכלה לדרג מנהלי נשארת חיובית ומובהקת גם בלי עובדי משרד האוצר: ההבדל מופיע בדרגים 2–4, ולא בדרג הנמוך ביותר. המסקנה היא שמקצוע אינו מייצר תפיסת תפקיד באופן אוטומטי; ארגון בעל סמכות מרכזית ומעמד המאפשר להשפיע על החלטות מפעילים ומחזקים נטיות מקצועיות. המחקר נערך בנורווגיה, דמוקרטיה קונסנסואלית בעלת שירות מדינה מבוסס־כישורים, ולכן הוא בוחן טכנוקרטיה בתוך מערכת דמוקרטית חזקה ולא במשטר שלטון מומחים. מבחינה דמוקרטית, המאמר מדגיש שמומחיות חיונית למדיניות איכותית אך יכולה גם לצמצם את מקומם של נבחרי ציבור, בעלי עניין וערכים מתחרים כאשר היא מוצגת כמקור סמכות עליון. הראיות תצפיתיות ומבוססות על תפיסות תפקיד מדווחות, ולכן אינן מוכיחות שהשכלה או משרד מסוים גורמים להתנהגות טכנוקרטית בפועל.
לקריאת העמוד
מי אחראי לשירותי הרווחה כשהמדינה, השוק והחברה האזרחית פועלים יחד?
אבישי בניש ופאולה מטיי בוחנים כיצד אפשר לדרוש דין וחשבון על שירותי רווחה בעולם שבו הגבולות בין מדינה, שוק וחברה אזרחית מיטשטשים. נקודת המוצא שלהם היא ששירות ציבורי בן זמננו אינו נשלט בדרך כלל בידי היררכיה ממשלתית אחת: רשות ציבורית מממנת ומפקחת, חברה פרטית או עמותה מספקת, אנשי מקצוע מפעילים שיקול דעת, ואזרחים מופיעים בו בזמן כבעלי זכויות, כלקוחות וכחברי קהילה. המחברים מכנים את החפיפה הזאת ״אחריותיות היברידית״ ומגדירים אותה כהחלה בו־זמנית של שני משטרי אחריותיות או יותר — ציבורי, שוקי וחברתי — על אותו שירות או ארגון. כל משטר מביא עמו שחקנים, ערכים, אמות מידה ומנגנוני אכיפה שונים: חוקיות ושוויון ציבוריים, תמריצים וחוזים שוקיים, או נורמות מקצועיות ויחסי אמון חברתיים. ריבוי המנגנונים עשוי להשלים פערים וליצור בקרה צפופה יותר, אך הוא עלול גם לייצר דרישות סותרות, פיצול אחריות ומרחב שבו כל צד מפנה את האצבע לאחר. המאמר קושר את ההאצה בהיברידיזציה לניהול הציבורי החדש, להפרטה ולהתקשרויות, לשווקים למחצה, לרגולציה רב־רמתית ולמעבר המדינה ממתן ישיר של שירותים למימון, הזמנה ופיקוח על ספקים מגוונים. הוא מציג שלושה מחקרים בסימפוזיון — על הזמנת שירותי רפואה ראשונית באנגליה, על זהויות מקצועיות במערכת הבריאות ועל שירותי המגזר השלישי לאנשים עם מוגבלות שכלית באנגליה ובוויילס — כדי להמחיש מדוע טיפולוגיה קבועה אינה מספיקה. המסר אינו שמשטר אחד בהכרח גובר על האחרים, אלא שיש לבדוק כיצד הם מתחברים בפועל, מי מסוגל לתרגם ביניהם, אילו ערכים מקבלים עדיפות ומה קורה כאשר מנגנון אחד מחליש או מחזק מנגנון אחר. זהו מאמר מבוא מושגי לסימפוזיון ולא מחקר אמפירי עצמאי, ולכן תרומתו היא בהגדרה, במיפוי שאלות ובבניית סדר יום למחקר. מבחינה דמוקרטית, המסגרת מחזירה למרכז את השאלה אם אזרחים ממשיכים ליהנות מחוקיות, שוויון, שקיפות, הליך הוגן ואפשרות לתבוע תיקון גם כאשר השירות הציבורי ניתן מחוץ לממשלה.
לקריאת העמוד
כשהעירייה מוציאה את שיתוף הציבור למיקור חוץ: מי באמת נשמע?
ליה לוין בוחנת את מיקור החוץ של שיתוף הציבור דרך מושג הצדק האפיסטמי — ההוגנות באופן שבו ידע, ניסיון וקול של בני אדם זוכים להכרה ולהשפעה. המחקר נערך ברשויות מקומיות בישראל שבהן שיתוף הציבור היה רכיב מוצהר במדיניות, הצטבר ניסיון של חמש שנים לפחות בתהליכים משתפים ושלוש שנים לפחות בעבודה עם יועצי שיתוף ציבור, והאוכלוסייה הייתה מגוונת מבחינה לאומית, אתנית, תרבותית וחברתית־כלכלית. לוין ראיינה 14 מנהלים ציבוריים מתוך 17 שאליהם פנתה, את כל חמשת היועצים שאליהם פנתה ו־63 תושבים. הראיונות נערכו בין מרץ 2018 לפברואר 2019 ונותחו תחילה לפי שלושה ממדים של צדק אפיסטמי — שוויון, לגיטימיות ואחריותיות — ולאחר מכן בניתוח תמטי אינדוקטיבי. הממצא המרכזי הוא שהוספת יועץ חיצוני הופכת יחסים דו־צדדיים בין רשות לתושבים ליחסים משולשים, אך אינה משנה בהכרח את חלוקת הכוח. מומחיות היועצים זוכה למעמד מוכר, ואילו ידע של תושבים מתקבל ביתר קלות כשהוא מנוסח בשפה מאופקת, מקצועית ולא־מתעמתת או כשהוא מתאר חוויה אישית ״רכה״. תושבים תיארו צורך לבחור דוברים שיודעים לדבר בשפה המוסדית, לשכור יועץ משלהם או להישען על רצונו הטוב של היועץ העירוני; בעת עימות חריף גם האסטרטגיות האלה נחלשו. מדדי הצלחה כמו מספר המשתתפים או מידת הבנתם את תוכניות העירייה עשויים להיראות מכלילים, אך אינם מראים מי נעדר, האם ידע של קבוצות מודרות הוכר, כיצד הוא שינה החלטה ומי מסביר לציבור מה נעשה בו. גם מנהלים הכירו בחוסר תיעוד ושקיפות, ויועצים תיארו מערכות שבהן כמות המשתתפים מקבלת משקל רב יותר מאיכות ההשתתפות. לוין מפרשת את הדפוס כ״שימור באמצעות שינוי״: שפה של חדשנות, עיר חכמה והכללה יכולה ללוות שינוי ארגוני אמיתי, אך גם להעניק לגיטימציה מחודשת להיררכיות קיימות. כאשר יועצים נשלחים להרגיע מחאה ומעודדים קהילות מאורגנות לדבר כאוסף של יחידים, הם עלולים להחליש את הלגיטימיות הקולקטיבית של ידע קהילתי. המאמר אינו טוען שכל יועץ פועל בציניות או שמיקור חוץ תמיד מזיק; הוא מראה שחוזה חדש אינו מתקן לבדו אי־שוויון עמוק. המשמעות הדמוקרטית היא שאחריות ציבורית נשארת בידי הרשות גם כשהביצוע נמסר לגורם פרטי. תהליך הוגן צריך לבדוק מי השתתף ומי לא, להכיר בסגנונות דיבור ובידע מגוונים, להגן על אפשרות לביקורת קולקטיבית, לתעד כיצד תשומות השפיעו על החלטות ולשמור ערוץ ישיר בין תושבים למוסד הציבורי.
לקריאת העמוד
קיטוב רגשי בקרב נבחרי ציבור: המוסדות הלא־מפלגתיים אינם כל הסיפור
ג׳ק לוקאס וליאור שפר מעבירים את חקר הקיטוב הרגשי מן הציבור אל מי שמכהנים בתפקיד נבחר. קיטוב רגשי הוא עוינות כלפי תומכי מפלגות יריבות, והוא שונה ממרחק אידאולוגי בין עמדות מדיניות. לעוינות כזאת עשויות להיות השלכות על אמון, משא ומתן, חלוקת משאבים ושיתוף פעולה בין נבחרים, אך רוב המחקר הקודם מדד אותה אצל אזרחים. המקרה הקנדי מאפשר לבחון את הנבחרים בסביבה מיוחדת: רוב המועמדים העירוניים נבחרים כעצמאיים, בלי תווית מפלגתית על פתק ההצבעה, אף שרבים מהם מזדהים באופן אישי עם מפלגות פדרליות או פרובינציאליות. המחקר נשען על Canadian Municipal Barometer משנת 2023, שפנה לראשי ערים ולחברי מועצה ברשויות שמונות יותר מ־9,000 תושבים. התקבלו 849 תשובות מלאות, בשיעור היענות של 23%, והמשיבים דמו לאוכלוסיית הנבחרים במאפיינים נצפים מרכזיים. כל נבחר דירג את רגשותיו כלפי מפלגות בסולם 0–10; החוקרים חישבו את הפיזור בין הדירוגים, במשקל גודלן האלקטורלי של המפלגות, והפיקו מדד קיטוב בסולם של כחמש נקודות. להשוואה עם הציבור שימשו נתוני הבחירות הפדרליות בקנדה מ־2019, ובהשוואה הפרובינציאלית נתוני בחירות אונטריו מ־2022. לאחר בקרה על מאפיינים אישיים ופוליטיים ואף השוואה בתוך אותה רשות, הנבחרים העירוניים היו מקוטבים רגשית בכ־0.2 נקודה פחות מתושבים דומים. עם זאת, הפיזור בתוך קבוצת הנבחרים היה גדול מאוד. קיצוניות אידאולוגית הייתה המתאם החזק ביותר: מעבר מן המרכז אל הקצה נקשר לפער של כ־1.3–1.4 נקודות. זהות מפלגתית חזקה נקשרה לתוספת של כ־0.6–0.8 נקודה, ושאיפה להתמודד בעתיד לתפקיד פדרלי או פרובינציאלי נקשרה לפער צנוע יותר של כ־0.2–0.3 נקודה. נבחר שמזוהה מאוד עם מפלגה וממוקם בקצה האידאולוגי היה, בממוצע, מקוטב בכשתי נקודות יותר מנבחר מתון ולא־מפלגתי בעל מאפיינים אחרים דומים. לעומת זאת, גיל, מגדר, השכלה, מספר כהונות והבדל בין ראש עיר לחבר מועצה לא הציגו קשר מהותי דומה לאחר הבקרות. הממצאים אינם מוכיחים שמוסדות לא־מפלגתיים גורמים למתינות או ששאיפה פוליטית גורמת לעוינות: הנתונים תצפיתיים, וייתכן שסוגים מסוימים של אנשים נבחרים למוסדות מסוימים או מבקשים להתקדם בהם. בכל זאת, המחקר מבהיר שעצם הכהונה אינה מחייבת קיטוב רגשי גבוה. כללים המחלישים תלות בתווית מפלגתית וקשרים יומיומיים עם יריבים עשויים לאפשר שיתוף פעולה, אך זהויות פרטיות, מרחק אידאולוגי ומסלולי קידום עדיין מושכים חלק מן הנבחרים לעוינות. המשמעות הדמוקרטית היא שעיצוב מוסדות חשוב, אך יש לבחון גם את מי הם בוחרים, אילו תמריצי קריירה הם יוצרים ואיך הם מטפחים מגע ועבודה משותפת בין יריבים.
לקריאת העמוד
הקרנה פוליטית: נבחרי ציבור מייחסים לבוחרים את העמדות של עצמם
ייצוג קשוב דורש מנבחרים לדעת לא רק מה הם עצמם חושבים, אלא גם היכן הציבור מסכים עמם והיכן הוא חולק עליהם. ג׳ולי סווננס ו־12 עמיתים בוחנים כיצד הקרנה חברתית מעצבת את תפיסותיהם של פוליטיקאים לגבי דעת הקהל. הקרנה בסיסית היא הקשר בין עמדתו האישית של נבחר לבין הערכתו את שיעור התמיכה הציבורית; הקרנה שגויה נוצרת כאשר הקשר הזה דוחף אותו לזהות את הרוב בצד הלא נכון. החוקרים ערכו בין מרץ 2018 לספטמבר 2019 ראיונות סקר פנים אל פנים בעזרת מחשב עם 866 פוליטיקאים נבחרים בבלגיה, קנדה, גרמניה ושווייץ, בשיעור היענות כולל של 45%. פלנדריה וולוניה נותחו כמערכות פוליטיות נפרדות. כל פוליטיקאי הביע עמדה לגבי שמונה הצעות מדיניות רלוונטיות למדינתו, או תשע בשווייץ, והעריך את שיעור התומכים בקרב קבוצות בוחרים. בבלגיה, קנדה וגרמניה נשאלו הנבחרים על כלל הציבור ועל בוחרי מפלגתם; בשווייץ הם נשאלו על בוחרי המפלגה ועל מחוז הבחירה. במקביל נערכו סקרי אזרחים של לפחות 1,000 משיבים בכל מדינה, ובהם אותן הצעות, כדי לאמוד את התמיכה בפועל ולספק אמת מידה. הניתוח כלל 3,863 הערכות של כלל הציבור, 6,660 הערכות של ציבור מפלגתי ו־2,796 הערכות מחוזיות. ככל שעמדתו האישית של הפוליטיקאי הייתה חיובית יותר, כך הוא העריך תמיכה ציבורית גבוהה יותר בכל שלוש הקבוצות. הקשר היה החזק ביותר לגבי בוחרי המפלגה: כל צעד בסולם ההסכמה נקשר לעלייה של כשש נקודות אחוז בהערכת התמיכה, כך שהפער בין נבחר המתנגד לחלוטין לנבחר המסכים לחלוטין הגיע לכ־24 נקודות. לגבי כלל הציבור היה הקשר כשלוש נקודות לצעד, ולגבי מחוזות בשווייץ מעט יותר משתיים. להקרנה יש תוצאה שונה לפי מידת ההתאמה למציאות. כאשר דעת הפוליטיקאי תאמה את דעת הרוב, הנחת הדמיון יכלה להוביל לתשובה נכונה; כאשר היא עמדה בניגוד לרוב, ההקרנה הסתירה את אי־ההסכמה. הסיכוי לטעות בזיהוי הרוב בקרב בוחרי המפלגה עלה מ־14% במצב של התאמה ל־48% במצב של אי־התאמה. לגבי כלל הציבור הוא עלה מ־19% ל־39%, ולגבי המחוז מ־33% ל־48%. אי־התאמה הגדילה גם את גודל הטעות המוחלטת בכ־11 נקודות אחוז בהערכות המפלגתיות, ב־5.5 נקודות בכלל הציבור ובארבע נקודות במחוז. עם זאת, רוב הנבחרים היו תואמים לבוחריהם ברבות מן הסוגיות, ולכן בטבלה התיאורית הערכות מפלגתיות שהלכו בכיוון עמדת הנבחר טעו בזיהוי הרוב ב־20% מן המקרים, לעומת 53% בהערכות שלא הלכו בכיוונו. זהו הצד הכפול של ההקרנה: היא מספקת קיצור דרך יעיל כשהדמיון אמיתי, אך מסתירה בדיוק את המקרים שבהם נדרש לנבחר מידע חיצוני. בהשוואה לאזרחים, נבחרים הציגו מעט פחות הקרנה בסיסית בממוצע, אך לא יתרון עקבי בהימנעות מהקרנה שגויה. בפלנדריה ובוולוניה הם טעו בדומה לאזרחים, בקנדה יותר מהם ורק בגרמניה פחות. הנתונים חתכיים ואינם יכולים להפריד באופן מלא בין הקרנה, התאמת עמדה לתפיסת הציבור, סביבת מידע מוטה או היסק סביר מתוך זהות מפלגתית. הם גם אינם מצדיקים הכללה זהה לכל מוסד ומדינה, והערכת מחוז נבדקה רק בשווייץ. אף על פי כן, המאמר מצביע על בעיה דמוקרטית מעשית: נבחר שמניח דמיון עלול שלא לזהות מחלוקת, ולכן לא להתאים מדיניות, תקשורת או נימוק לציבור שאותו הוא מייצג. אזהרה כללית מפני הטיה אינה מספיקה בהכרח; דרושים ערוצי מידע שיטתיים, מגוונים ועצמאיים שמציגים לנבחרים גם קולות שאינם דומים לשלהם.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כיצד בכירים בשירות הציבורי מתמודדים עם לחץ פופוליסטי?
ניסים כהן ויקותיאל צבע בוחנים כיצד בכירים בשירות הציבורי בישראל מפרשים לחצים פופוליסטיים וכיצד הם מגיבים להם. המאמר נשען על 32 ראיונות עומק חצי־מובנים שנערכו בין נובמבר 2020 לינואר 2025 עם מנכ״לים וסמנכ״לים של משרדי ממשלה, יועצים משפטיים, ראשי רגולטורים ובעלי תפקיד בכירים אחרים, בעבר ובהווה. המרואיינים תיארו שחיקה באמינות המיוחסת לביורוקרטיה, זלזול גובר במומחיות מקצועית, מינויים המבוססים יותר על נאמנות ולחץ פוליטי קצר־טווח הפוגע ברציפות וביכולת התכנון. מן הניתוח האיכותני המחברים בונים רצף של תשע דרכי התמודדות: ציות פסיבי, ציות למחצה, הימנעות, הסטת הכרעה לגורם אחר, הישענות על מקצועיות ורוח יחידה, דיאלוג ופשרה, בניית קואליציות, פנייה מצומצמת לתקשורת ועימות ישיר. ציות פסיבי היה הדפוס השכיח ביותר, חבלה מכוונת לא דווחה כלל, ועימות גלוי הופיע בעיקר כאשר דרישות נתפסו כמנוגדות לחוק, לתקציב או לאתיקה מקצועית. באמצע הרצף נמצאו אסטרטגיות המנסות לשמר מדיניות ויכולת מוסדית בלי לקרוא תיגר חזיתי על הדרג הנבחר: התאמת שפה לסדר היום של השר, עיכוב מחושב, העברת סוגיה ליועץ משפטי, הצגת ראיות ומתודולוגיה, יצירת בריתות עם גופי פיקוח וחיפוש פשרה המוחלת באופן שוויוני. המחברים מגדירים את התגובה הישראלית כ״רכה״ יחסית למקרים בינלאומיים ומציעים בזהירות כמה הסברים אפשריים, ובהם ממלכתיות מושרשת, חשש למחיר מקצועי, תמיכה ציבורית לא מובטחת ואי־יציבות פוליטית המעודדת להמתין לחילופי שרים. המאמר מדגיש מתח דמוקרטי אמיתי: שירות ציבורי מקצועי אמור להיות כפוף לממשלה נבחרת, אך גם לשמור על חוקיות, ראיות, רציפות ויכולת מוסדית המגבילות שרירותיות. זהו מחקר מקרה איכותני במדינה אחת; הוא אינו מודד את שכיחות האסטרטגיות בכל השירות הציבורי ואינו מאפשר להניח שהרצף ייראה כך גם במשטרים אחרים.
לקריאת העמוד
מתי תיאום בחינוך מצמצם קיטוב — ומתי ריכוזיות דווקא מעמיקה אותו?
מרק גרדשטיין ומשה יוסטמן מציעים מודל כלכלי דינמי שבו חינוך משפיע על צמיחה בשני ערוצים: הוא בונה הון אנושי, והוא מעצב אוריינטציה חברתית המשפיעה על היכולת של בני קבוצות שונות לקיים ייצור וחליפין. החברה במודל מורכבת בתחילה משתי קבוצות תרבותיות שוות בגודלן, והורים בוחרים הן את ההשקעה המכשירית בילדיהם והן את התוכן החברתי של לימודיהם. קירוב הילד ל״מרכז התרבותי״ עשוי להקטין מרחק מבני הקבוצה האחרת ולהעלות את פריון המפגשים, אך הוא גובה מן ההורה עלות נפשית של התרחקות בין־דורית מערכיו. במערכת חינוך מגזרית ומבוזרת כל קבוצה מביאה בחשבון את רווחת ילדיה, אך אינה מפנימה את התועלת שהפחתת המרחק מעניקה לקבוצה האחרת. מכאן נובעת תוצאת המודל המרכזית: בהשוואה למסלול מתואם, ביזור לא מתואם מוביל לקיטוב מופרז ולצמיחה איטית יותר בכל תקופה וגם במצב היציב. התוצאה האופטימלית במודל אינה חייבת להיות תוכנית לימודים אחידה; היא יכולה להיות תיאום מרכזי של תוכניות מגוונות כך ששתי הקבוצות יתקרבו בהדרגה ובהדדיות בלי למחוק מיד את ההבדלים. אלא שהסכם כזה קשה לניסוח, לניטור ולאכיפה, ובדמוקרטיה ייצוגית תוכן החינוך נקבע באמצעות כוח פוליטי ומשא ומתן חקיקתי, לא בידי מתכנן ניטרלי. כאשר לממשלה כוח כפייה, ריכוזיות יכולה ליצור אחידות וצמיחה מהירות יותר אך גם להטיל על הורים עלות תרבותית מופרזת ואי־ודאות פוליטית. כאשר אין כפייה, התוצאה תלויה ביכולת להתחייב מראש: ללא התחייבות ריכוזיות עשויה להפחית קיטוב, ואילו יתרון אסטרטגי של הקבוצה המציעה יכול דווקא להעמיק אותו. לכן המאמר אינו מספק המלצה פשוטה בעד ריכוז או ביזור, אלא מדגיש שהשפעת מדיניות חינוך על לכידות ושגשוג תלויה במוסדות המכריעים מי קובע את התוכן ומי נושא בעלויות. זהו מאמר תאורטי ולא בדיקה אמפירית מקורית; הדוגמאות והספרות האמפירית שבו מניעות את ההנחות, אך הטענות הסיבתיות העיקריות נגזרות מן המודל.
לקריאת העמוד
מדוע כוונה ליזום שינוי מדיניות אינה הופכת תמיד לפעולה?
נעומי פריש אבירם, איתי בארי וניסים כהן מעבירים את הדיון ביזמות מדיניות מן הבכירים ומקרי הגבורה החריגים אל עובדי החזית הרגילים הפוגשים אזרחים מדי יום. הם שואלים מדוע עמדה חיובית כלפי שינוי מדיניות וכוונה לפעול אינן מבטיחות התנהגות יזמית בפועל, ובוחנים שני מנגנונים שעשויים לצמצם את הפער: מסוגלות עצמית לחיבור בין בעיה, פתרון ופוליטיקה, ואקלים ארגוני המעודד חדשנות. לצורך בניית הסולם נערכו תחילה 17 ראיונות עם מפקחי סביבה ברשויות מקומיות, ומהם ומן הספרות נגזרו פריטים על עמדות, כוונות והתנהגויות. ביוני 2018 חולקו שאלונים ל-302 מורות, מורים ואנשי סיעוד בצפון ישראל, ו-229 שאלונים הוחזרו — שיעור היענות של 76%. ההתנהגות נמדדה בדיווח עצמי על פעולות עבר, כגון הפניית תשומת לב לבעיה, פנייה למקבלי החלטות, שימוש בתקשורת או בניית רשת לקידום שינוי; הכוונה נמדדה באמצעות אותן משפחות פעולה בניסוח עתידי. הפער חושב כהפרש בין ציון הכוונה לציון ההתנהגות. נמצא מתאם חיובי בין עמדה אוהדת כלפי יזמות מדיניות לבין פער רחב יותר, כלומר התלהבות מן הרעיון לא הספיקה כדי להבטיח פעולה. במקביל, עמדה חיובית נקשרה למסוגלות עצמית גבוהה יותר, ומסוגלות זו נקשרה לפער קטן יותר; אקלים חדשני חיזק את הקשר המצמצם הזה. המודל המשולב הסביר כ-41% מן השונות בפער במדגם ותמך בשלוש השערות המחקר. המשמעות הניהולית היא שלא די לבקש מעובדי חזית ״להיות יזמים״: נדרשות מיומנויות לחיבור שחקנים ופתרונות, מרחב בטוח להציע רעיונות ותמיכה ארגונית המאפשרת לבצע אותם. המשמעות הדמוקרטית היא שעובדי חזית יכולים להביא לעיצוב המדיניות ידע על צרכים ממשיים של אזרחים ולפתוח ערוץ של קול מלמטה, אך יזמות אינה טובה בהכרח ויש לבחון גם שוויון, חוקיות ואחריותיות. המחקר חתכי ומבוסס על מקור דיווח יחיד ושני מקצועות בישראל, ולכן הוא מזהה קשרים ואינו מוכיח את כיוון הסיבתיות.
לקריאת העמוד
האם זהות גלובלית נקשרת לפחות פעולה קולקטיבית מקומית?
איתן אדרס, דנה ושדי ויאיר זלמנוביץ׳ בוחנים אם הבדלים ברמת הגלובליות של יחידים בתוך אותה מדינה קשורים לאופן שבו הם פותרים את הדילמה בין תועלת אישית קצרת טווח לבין תרומה לטובין ציבוריים מקומיים. הם מגדירים רמת גלובליות אישית, ILG, באמצעות סולם בן 39 פריטים המשלב ארבעה ממדים: תפיסה עצמית כאזרח העולם, אינדיבידואליזם, צרכנות וחשיפה למדיה, תקשורת ותרבות גלובליות. בין מרץ למאי 2013 השתתפו במחקר 897 בני אדם מאוסטרליה, גרמניה, ישראל וקולומביה, רובם סטודנטים; כל משתתף מילא את השאלון וקיבל שלוש החלטות כלכליות. במשחק טובין ציבוריים חד־פעמי הוקצו 100 אסימונים, התרומות לקופה הוכפלו וחולקו באופן שווה, ואפס תרומה הוגדר כרכיבה חופשית מלאה. במשימת המס קיבל כל משתתף פיצוי אקראי, בחר כמה ממנו לדווח לצורך ״דמי השתתפות״, וידע שקיימת הסתברות של 5% לביקורת ותשלום נוסף בגובה כפול מדמי ההשתתפות שלא שולמו. במשימה השלישית הוצעה בחדר פרטי תרומה אמיתית מתוך הפיצוי לארגון מקומי ללא כוונת רווח, והכסף שנאסף הועבר לארגון. לאחר בקרה על גיל, מגדר ומדינה, כל עלייה של נקודה בסולם ILG נקשרה לירידה של כ-2% בסיכויי שיתוף כלשהו במשחק הטובין הציבוריים ולירידה של כ-4% בסיכויי ציות מלא במשימת המס; גם שיעור התרומה המקומית ירד ככל שה-ILG עלה. אותה נטייה הופיעה במדד שסיכם בכמה משלוש המשימות האדם שיתף פעולה. רמת הגלובליזציה של המדינה הייתה קשורה להבדלים בין המדינות, אך לא שינתה באופן מובהק את הקשר בין ILG להתנהגות, ולכן החוקרים מדגישים הטרוגניות בתוך מדינות. הממצאים נוגעים לדמוקרטיה משום שמסים, התנדבות ושיתוף בטובין ציבוריים נשענים לא רק על אכיפה אלא גם על זיקה, אמון ונכונות אזרחית לשאת בעלויות משותפות. עם זאת, רמת הגלובליות לא הוקצתה באקראי, המדגם ברובו סטודנטיאלי והמשימות אינן חיי היומיום; לכן מדובר בקשרים עקביים ולא בהוכחה שזהות גלובלית גורמת לנסיגה אזרחית. המחקר גם אינו בודק אם משתתפים בעלי ILG גבוה תורמים יותר לטובין גלובליים, ולכן אין להסיק שהם פחות שיתופיים או פחות מוסריים באופן כללי.
לקריאת העמוד
האם אפשר ללמד יזמות מדיניות? ניסוי שדה בקרב אחיות בריאות הציבור
נעמי פריש־אבירם, איתי בארי וניסים כהן בודקים אם אפשר ללמד עובדות קו ראשון לא רק לרצות להשפיע על מדיניות אלא גם לפעול לשינויה. בניסוי שדה אקראי השתתפו 158 אחיות במרפאות בריאות האם והילד של משרד הבריאות בישראל: 130 הוקצו להכשרה ו־28 לקבוצת ביקורת. ההכשרה החינמית נמשכה שמונה שעות בארבע יחידות מעשיות, ובהן זיהוי בעיית מדיניות מן העבודה היומיומית, מיפוי בעלי עניין לפי השפעה ומעורבות, בניית רשת, ניסוח בקשות SMART ותכנון חמישה צעדים קטנים לקידום רעיון. חודש לאחר ההכשרה נותר מדגם מזווג של 103 משתתפות, 84 בקבוצת ההכשרה ו־19 בביקורת. בקבוצה שהוכשרה עלה ממוצע הדיווח על התנהגות יזמות מדיניות מ־1.87 ל־2.46 בסולם של 1–7, שינוי מובהק שלא הופיע בקבוצת הביקורת. לעומת זאת, תחושת המסוגלות העצמית לא עלתה באופן מובהק: הממוצע בקבוצת ההכשרה נע מ־3.03 ל־2.96. הממצא המחדש הוא שההכשרה החלישה את התלות בתחושת המסוגלות: בקרב משתתפות בעלות מסוגלות התחלתית נמוכה, הקשר בין כוונה לפעולה היה מובהק רק בקבוצה שהוכשרה. כלומר, כלים מעשיים אפשרו גם למי שלא הרגישה בטוחה במיוחד לתרגם כוונות להתנהגות. עם זאת, כל התוצאות ההתנהגותיות מבוססות על דיווח עצמי, המעקב נמשך חודש בלבד, קבוצות ההקצאה היו בלתי שוות והנשירה הותירה קבוצת ביקורת קטנה. לכן המחקר מספק ראיה מבטיחה לכך שהכשרה יכולה להפעיל ידע וניסיון של עובדות קו ראשון לטובת משוב ועיצוב מדיניות, אך אינו מוכיח שינוי ארוך טווח, תוצאה ארגונית או שיפור במדיניות עצמה.
לקריאת העמוד
מתי תיאום הופך ליזמות מדיניות? עובדי קו ראשון בישראל ובגרמניה
ליהי להט, טניה קלנק ונוגה פיטובסקי־נוה שואלות כיצד יזמות מדיניות ושיתוף פעולה מתחברים בעבודתם של עובדי קו ראשון בשירותים החברתיים. המחקר מבוסס על עשרים ראיונות עומק חצי־מובנים שנערכו בינואר–יוני 2022, עשרה בישראל ועשרה בגרמניה, עם עובדים שנבחרו במכוון משום שהיה להם ניסיון ביזמות, בתיאום או בשיתוף פעולה. הניתוח האיכותני מציע שלושה טיפוסים. יזמי מדיניות משתפי־פעולה, שלושה בישראל ושניים בגרמניה, בנו קואליציות ארוכות טווח ומובנות כדי לשנות עיצוב מדיניות ברמה ארצית, פדרלית או רחבה. יזמים משתפי־פעולה־מתאמים, חמישה בישראל וארבעה בגרמניה, פעלו ברשתות קצרות ופחות פורמליות וקידמו בעיקר שינויי מדיניות מקומיים. יזמים מתאמים־משתפי־פעולה, שניים בישראל וארבעה בגרמניה, חיברו שירותים ומשאבים כדי לשפר יישום, אך בדרך כלל לא ניסו לשנות את הכללים עצמם. המסקנה המרכזית היא יחס של מדרגה: ככל שהשינוי המבוקש גבוה ורחב יותר, נדרשת רמת שיתוף פעולה גבוהה יותר, ובה שותפים מגוונים, חלוקת מומחיות, אמון, כוח פוליטי והתמדה. הראיונות הישראליים הציגו יותר בניית קואליציות אסטרטגית וסובלנות מנהלים ליוזמה, ואילו כמה מרואיינים גרמנים הדגישו נאמנות לכללים, הפרדה בין מנהל לפוליטיקה וצורך באישור הממונה. המחברות מציעות שתרבויות מנהליות וסגנונות מדיניות עשויים להאיר את ההבדל, אך אינן טוענות שהמדינה לבדה גורמת לו. המדגם קטן, נבחר מראש ואינו מייצג את שכיחות הטיפוסים; מערכות השירות שונות, גבולות המושגים אינם חדים והראיונות לוכדים נקודת זמן אחת. לכן הטיפולוגיה היא כלי לניתוח ולניהול, לא דירוג לאומי. היא מראה ששיתוף פעולה אינו רק דרך ליישם שירות אלא גם תשתית אפשרית להעברת ידע מן השטח, לבניית לגיטימציה ולשינוי מדיניות—בתנאי שהארגון נותן לעובדים תמיכה, כישורי קואליציה וערוצי אחריותיות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מעבר לממוצע: כשפוליטיקאים חושבים על התפלגות הדעות, הם טועים פחות
ניקולס דיאס, ג׳ק לוקאס וליאור שפר בוחנים מחדש את הממצא שלפיו פוליטיקאים תופסים את ציבור בוחריהם כשמרני יותר מכפי שהוא בפועל. לטענתם, בקשה להציב את ״התושב הממוצע״ בנקודה אחת על סולם שמאל–ימין עלולה למדוד לא רק ידע אלא גם קיצור דרך מחשבתי ופורמט שאינו מתאים לאופן שבו נבחרים חושבים על קבוצות שונות. בשכפול תיאורי של סקרי Canadian Municipal Barometer מן השנים 2020–2023, שכלל 1,865 פוליטיקאים עירוניים, כשני שלישים מן הטעויות נטו ימינה. הערכת־היתר הממוצעת הייתה 0.53–0.71 נקודות בסולם 0–10, וכ־30% מן הנבחרים מיקמו את תושבי עירם בצד הלא נכון של נקודת האמצע. ״האמת״ העירונית הוערכה במודל רב־רמתי עם פוסט־סטרטיפיקציה, MRP, על בסיס 94,073 תשובות אזרחים, 79 משתני מפקד ותוצאת ההצבעה השמרנית בבחירות הפדרליות של 2021. בניסוי רשום מראש שנערך בינואר–פברואר 2024 השתתפו 788 פוליטיקאים. כל אחד נתן הערכת נקודה ובנה התפלגות באמצעות 20 אסימונים על סולם אידאולוגי, כשכל אסימון מייצג 5% מן התושבים; סדר המשימות הוגרל. טעות הערכת הנקודה הייתה 0.67 נקודות ימינה, ואילו טעות ממוצע ההתפלגות ירדה ל־0.19 — הפחתה של יותר ממחצית. כאשר שאלת הנקודה הופיעה אחרי בניית ההתפלגות היא השתפרה, וכשני שלישים מכלל השיפור עברו גם אליה; זהו סימן לכך שהמשימה הפעילה מאמץ קוגניטיבי. עם זאת, ממוצע ההתפלגות נותר מדויק יותר גם מן הנקודה המאוחרת, ולכן לפורמט המובחן עצמו יש יתרון נוסף. סדר הנחת האסימונים חשף מנגנון דו־שלבי: בתחילה נבחרים נטו להציב תושבים הקרובים לעמדתם שלהם, כלומר הקרנה, ובהמשך הוסיפו עודף דוגמאות שמרניות. אצל נבחרי שמאל שני הכוחות קיזזו זה את זה; אצל נבחרי ימין הם פעלו יחד והחריפו את הטעות. התוצאה מרככת את הטענה שפוליטיקאים פשוט אינם מכירים את הציבור, אך אינה מבטלת את ההטיה הנותרת ואינה מוכיחה שינוי בהחלטות או במדיניות. המחקר מוגבל לנבחרים עירוניים בקנדה, לסולם אידאולוגי ולדיוק הממוצע של ההתפלגות; הוא אינו מראה שהנבחרים מעריכים נכון את רוחב ההתפלגות או את שיעור הקיצוניים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
דעת קהל ברשת אינה רק ספירת דעות
כריסטיאן באדן, נטע קליגלר־וילנצ׳יק ועמיתיהם מציעים מסגרת תאורטית לחקר דעת קהל במערכת מדיה דיגיטלית. נקודת המוצא שלהם היא שהמונח דעת קהל מתייחס כאן לא להתפלגות של דעות פרטיות שאפשר לאמוד בסקר, אלא לתהליך פומבי שבו משתתפים מנסים לקבוע אילו עמדות יכולות להיאמר כלגיטימיות, אילו נותרות שנויות במחלוקת ואילו נדחות אל מחוץ למסדרון המקובל. המחברים מחלצים מן התאוריה הטרום־דיגיטלית חמש תכונות של משא ומתן כזה: ביטוי משתתף ופומבי, תרומות הממוקמות חברתית, אינטראקציה בין תרומות, אוריינטציה נורמטיבית, והשתלבות בזירות המובנות בידי מוסדות וכללים סוציו־טכניים. הדיגיטציה מרחיבה את מספר הדוברים ואת מגוון התגובות, אך אינה הופכת את השיח למדגם מייצג או לשוק שווה של רעיונות. משקלם של מסרים תלוי בזהות הדובר, בסמכות ובמוניטין שיוחסו לו, בפעולות כמו תגובה ושיתוף, ובכללי האתר, האלגוריתם והמודרציה. גם לייק, ציטוט ביקורתי או התעלמות הם חלק מן התהליך, משום שהם עשויים להעניק נראות, לסמן הסכמה או לבטא דחייה; לעיתים ביקורת אף מגדילה את תפוצת המסר שהיא מבקשת לגנות. מכאן נובעת אזהרה מתודולוגית: ספירת פוסטים בפלטפורמה אחת אינה מלמדת כמה אזרחים מחזיקים בעמדה, מפני שההשתתפות בררנית, הקולות אינם שווי־משקל, רוב הציבור עשוי לשתוק והזירות מקושרות זו לזו. המאמר אינו מדווח ניסוי או מאגר נתונים שמאמתים את המסגרת, אלא בונה סדר יום מחקרי: להגדיר את הציבור והזירות הרלוונטיות, לשחזר שרשראות תגובה והדהוד, לזהות את מעמדם של המשתתפים ולנתח את הנימוקים שבאמצעותם גבולות המקובל נפתחים או נסגרים.
לקריאת העמוד
כיצד חדשות כזב מחליפות עובדות בדעות?
אילן צבי ברון ופיקי איש־שלום מציעים אבחון מושגי לאיום הדמוקרטי של חדשות כזב. במקום לזהות את הסכנה רק בכמות השקרים, בכוונת המפיץ או בפגיעה באמון, הם שואלים כיצד מידע כוזב בונה עולם משמעות שמערער את התנאים לשיפוט פוליטי תקף. המאמר הוא מחקר תאורטי־פרשני: הוא סוקר ספרות על דיסאינפורמציה, מנתח את פסק הדין הקנדי R v Zundel משנת 1992, וקורא את ההבחנות של חנה ארנדט בין אמת עובדתית לדעה ובין שיפוט לחוסר מחשבה לצד רעיונות של קאבל, ויטגנשטיין ויונס. הטענה נבנית בשני שלבים: חדשות כזב מנצלות את הפתיחות של ידע לביקורת כדי להפוך כל אי־ודאות לעילה לדחייה, ובה בעת משתמשות בגמישות השפה כדי להציג דעה שאינה ניתנת להפרכה כאילו הייתה עובדה. כאשר דעה פרטית דוחקת ידע עובדתי שנוצר בעדות, תקשורת ובדיקה עם אחרים, נעלם גם השיפוט הפוליטי התלוי בריבוי נקודות מבט. התוצאה היא פסאודו־מציאות סוליפסיסטית שבה רק בני הקבוצה והנרטיב שלה נחשבים, ולכן מחלוקת, אחריותיות ודיאלוג דמוקרטי נעשים בלתי אפשריים. זהו הסבר נורמטיבי ולא מבחן אמפירי של השפעות תקשורת, ולכן כוחו בהבהרת מנגנון מושגי ומגבלתו באי־הוכחת שכיחותו או השפעתו הסיבתית באוכלוסייה.
לקריאת העמוד
כשהשוטר נעשה גם כתובת לרווחה: יצירת ערך ציבורי בקו הראשון
עינת לביא וגליה כהן בוחנות כיצד בירוקרטים ברמת הרחוב מגדירים את ״העבודה שצריך לבצע״ כאשר הוראות פורמליות, מדדי יעילות, מחסור במשאבים וציפייה ליצור ערך ציבורי פועלים בעת ובעונה אחת. המחקר מבוסס על 87 ראיונות עומק חצי־מובנים שנערכו פנים אל פנים בשנים 2021–2022 עם שוטרים מ־32 סוכנויות בטקסס. המדגם כלל שוטרים מן השורה, מפקדים בדרג נמוך ובינוני ובכירים, בגילים 25–67 ובעלי ותק של 3.5–41 שנים. הראיונות נמשכו 45–60 דקות, הוקלטו ותומללו, ונותחו ב־NVivo לפי הליכי תאוריה מעוגנת בנתונים. במקום לראות את תפקידם רק כאכיפת חוק ותחזוקת ביטחון, המרואיינים תיארו אחריות כללית לרווחת האנשים שהם פוגשים, כנציגי ציבור הנמצאים במקום שבו צורך נעשה גלוי. מן הקידוד עלו שלוש משפחות של מענה החורג מן התפקיד המסורתי. צרכים בסיסיים כללו מזון, לינה, תרופות, בריאות נפשית ובטיחות; שוטרים סיפרו על תשלום עבור חדר מלון או אינסולין, חיפוש מקום במוסד טיפולי וסיוע לנפגעות אלימות להגיע למקום בטוח. צרכים אינסטרומנטליים כללו הסעה לראיון עבודה, חיפוש משרות, עזרה במעבר דירה, ניווט בבירוקרטיה, ציוד לימודי וסיוע טכנולוגי. צרכים רגשיים כללו הקשבה, עידוד, מגע מנחם, קשר מתמשך ומתנות לילדים שנועדו לצמצם בושה והדרה. המחברות מכנות את המפגש הזה ״יצירה זעירה של ערך ציבורי״: ערך נוצר ביחסים בין עובד לאזרח ובמענה לצורך מסוים, אך הוא מצבי ולא מוסדי ולעיתים נשען על זמנו וכספו של העובד. התרבות הארגונית ומסרים של מנהלים נמצאו גורם מרכזי המעצב את תפיסת התפקיד; מנהלים עודדו עובדים להשפיע בפועל ותגמלו פעולה אנושית החורגת משיטור מסורתי. המחברות אינן מפרשות את ההתרחבות בהכרח כשחיקת מקצועיות, אלא כאחריות מקצועית רחבה יותר של נציג ציבור. עם זאת, ראיונות עם שוטרים אינם מוכיחים שהסיוע שיפר תוצאות לאזרחים או שהיה שוויוני, והמדגם הטקסני אינו מייצג את כלל השוטרים. הממצאים גם חושפים דילמה מוסדית: יוזמה אנושית יכולה לסגור פער מיידי, אך שירות ציבורי הנשען על נדיבות אישית, שיקול דעת וכיסו של העובד עלול להיות בלתי־אחיד ולהסתיר מחסור מערכתי.
לקריאת העמוד
פערי אחריותיות ושינוי מוסדי בין שלטון מרכזי למקומי
יוסף בנבנישתי ושלמה מזרחי מציעים לראות בתפיסות של אחריותיות גורם שמסביר מדוע יחסים בין שלטון מרכזי למקומי משתנים, ובאיזה קצב. המושג המרכזי הוא פער אחריותיות: ההבדל בין האופן שבו שחקן בדרג אחד תופס את אחריותו למתן שירותים לבין האופן שבו הוא תופס את אחריות הדרג האחר. שילוב בין אחריותיות מרובת־מוקדים לבין אחריותיות מורגשת מאפשר למחברים למפות ארבעה מצבים, החל באחריותיות כפולה וכלה בהיעדר אחריותיות בשני הדרגים. כל מצב נקשר למסלול שונה של שינוי מוסדי — החלפה, המרה, הוספת שכבות או סחף העלול להוביל להפרטה. ניהול מגפת הקורונה בספרד משמש המחשה לאופן שבו שינוי בתפיסות האחריות יכול ללוות תנועה בין ריכוזיות, ביזור ותיאום אנכי.
לקריאת העמוד
האם צוותים מעורבים מטים הכרעות מנהליות לטובת האזרח?
שגיא גרשגורן וניסים כהן בוחנים כיצד השתתפות בצוותי הכרעה מעורבים קשורה לשיקול הדעת של שופטים מקצועיים הפועלים בחזית המינהל הציבורי. הם משווים תחילה בין הכרעות של אותם שופטים כשהם יושבים לבדם לבין הכרעותיהם בוועדות ערר מס לצד נציגי ציבור, ולאחר מכן בין שופטים החברים גם בצוותים מעורבים לבין שופטים היושבים תמיד לבדם. מאגר המחקר התמקד ב־545 הכרעות חד־משמעיות מתוך תיקים אזרחיים בישראל, והמודלים העיקריים נותחו ברגרסיה לוגיסטית לצד סדרת בדיקות עמידות. שיעור ההכרעות לטובת האזרח היה גבוה יותר בוועדות המעורבות, והקשר נשמר גם כאשר שופטים החברים בוועדות הכריעו לבדם. המחברים מפרשים את הממצאים כעדות לכך שעבודה עם נציגי ציבור יכולה להשפיע הן ברגע ההכרעה המשותפת והן דרך הפנמה מתמשכת של נקודת מבט ביקורתית יותר כלפי טענות המדינה.
לקריאת העמוד
מתי שוטרים מפעילים אלימות כלפי מפגינים?
רפאל אלקדיפאני, גבריאלה לוטה וניסים כהן שואלים מדוע בעלי סמכות בחזית השירות הציבורי מפעילים אלימות במצבים מסוימים אך נמנעים ממנה באחרים. המחקר נשען על תשעה חודשי עבודת שדה אתנוגרפית סביב 16 הפגנות שבהן פעלה יחידת סיור ופיזור הפגנות ברזילאית, ששמה הוסווה. החוקרים ניתחו יומן שדה, שיחות, הקלטות קצרות, תצלומים וסרטונים באמצעות קידוד אינדוקטיבי וצירי. הם מזהים ארבעה גורמים הפועלים יחד: היגיון מוסדי של לוחמים וכוח, מאפייני ההפגנה והמפגינים, רצון לנקום וליהנות מן השימוש בכוח, ותחושה שאין פיקוח אפקטיבי או מחיר אישי. הטענה המרכזית אינה שכל שוטר או כל מחאה מולידים אלימות, אלא שהתלכדות הגורמים הופכת אלימות לאפשרית ולגיטימית בעיני השוטרים ומפחיתה את המעצורים נגדה.
לקריאת העמוד
לא נפרדים, אך בהחלט לא שווים בשירות הציבורי
גבריאלה לוטה, מורגנה ג׳ מרטינס קריגר, ניסים כהן וצ׳רלס קירשבאום מפנים את המבט מאי־שוויון בין המדינה לאזרחים אל אי־שוויון בתוך צוותי היישום עצמם. ב־94 ראיונות עם עובדי בריאות קהילתיים ב־12 מרפאות בשכונות מוחלשות בסאו פאולו הם מזהים שלושה נטלים: טשטוש הגבול בין חיים פרטיים לעבודה, סכנה לאלימות פיזית או רגשית ותחושת חוסר אונים מול צורכי המטופלים. העובדים מגיבים באמצעות הצבת גבולות מוסדיים, השלמה או הימנעות, והפעלת קשרים אישיים וקהילתיים. אותן אסטרטגיות מאפשרות לעיתים לספק שירות בתנאי מחסור, אך גם מטילות על העובדים עבודה בלתי מוכרת, מעמיקות את חוסר האונים ולעיתים משמרות את חלוקת המעמד בצוות. המאמר מראה שקרבה לקהילה היא בעת ובעונה אחת משאב שירותי ומקור לפגיעוּת, ושאי אפשר להבין יישום מדיניות בלי לבחון מי בתוך הארגון נושא בעבודה המסוכנת והבלתי נראית.
לקריאת העמוד
אמינות כלפי השווקים או כלפי האזרחים? המחיר הפוליטי של קשירת ידי הממשלה
מיכל קורא ורונן מנדלקרן מערערים על ההנחה המקובלת שלפיה אמינות ממשלתית היא יעד אחיד, ניטרלי ומועיל לכול. ממשלות מבטיחות דברים שונים לקהלים שונים: לשחקני שוק הן עשויות להבטיח יציבות מחירים, חוב נשלט או רגולציה צפויה, ולאזרחים הן מבטיחות זכויות חברתיות והגנה מפני זקנה, אבטלה, מחלה וסיכונים אחרים. כדי להפוך הבטחות עתידיות לאמינות הן קובעות כללים שקשה לשנות או חולקות כוח עם גופים שאינם כפופים ישירות לרוב הפוליטי. המחברים מכנים את אמון האזרחים בנכונותה וביכולתה של הממשלה לקיים התחייבויות ארוכות טווח לזכויותיהם החברתיות אמינות חברתית, ומעמידים אותה לצד אמינות שוק. אמינות חברתית נבנית באמצעות זכאויות המעוגנות בחוק, הצמדת קצבאות, עדכון אוטומטי של מקורות מימון, אוטונומיה יחסית של מוסדות ביטחון סוציאלי, ניהול משותף עם ארגוני עובדים ומעסיקים ומימון ייעודי מדמי ביטוח. המקרים ההיסטוריים ממחישים מדוע מנגנונים אלה נדרשו. בגרמניה, מלחמות, אינפלציה ושימוש ממשלתי בנכסי הפנסיה ערערו את האמון; רפורמת הפנסיה של 1957 עברה למימון שוטף, הצמידה קצבאות לשכר, קבעה התאמות אוטומטיות וחיזקה הפרדה וניהול אוטונומי. בשוודיה, חשדנות של איגודים כלפי ביטוח סוציאלי ממלכתי חיזקה את הדרישה לייצוג ולניהול משותף. בארצות הברית, מימון מדמי שכר נועד ליצור זיקה בין תשלום לזכות ולייקר פוליטית את ביטול הפנסיות ודמי האבטלה. אלא שהמנגנונים החברתיים מתחייבים להוצאה כאשר מתקיימים תנאי הזכאות, ואילו כללים פיסקליים מגבילים הוצאה, גירעון וחוב. הם גם מעצימים שחקנים שונים: מוסדות חברתיים ושותפים חברתיים מצד אחד, ומשרדי אוצר ובנקים מרכזיים מצד אחר. לכן השאלה איננה רק כיצד לייצר יותר אמינות, אלא כלפי מי, באיזה תחום, מי מקבל כוח ואיזו התחייבות אחרת נחלשת. זהו מאמר מושגי־היסטורי שמציע מסגרת פרשנית וממחיש אותה במקרים נבחרים; הוא אינו מציג מבחן סיבתי השוואתי של השפעת המוסדות.
לקריאת העמוד
המשטר של היישום: מי מקבל כוח כשהמדיניות פוגשת את המציאות
פריץ סאגר וענת גופן טוענים שחקר יישום מדיניות מתמקד רבות בפוליטיקה, במנהלים ובעובדי קו ראשון, אך מקדיש פחות תשומת לב למבנים שבתוכם הם פועלים. הם מכנים את הממד הזה המשטר של היישום: חלוקת כוח ההחלטה באמצעות מוסדות וארגונים. הסדר יישום כולל שני רכיבים. הסביבה המוסדית היא ההקשר החיצוני להחלטת המדיניות — כללים פורמליים ולא פורמליים שמגבילים ומאפשרים פעולה. העיצוב הארגוני הוא חלק מתכנון המדיניות עצמו — הגדרת סמכויות, משאבים, יחידות ותפקידים למיישמים. שני הרכיבים קובעים כמה שיקול דעת יהיה לכל שחקן, אילו תפוקות ייווצרו וכיצד קהלי היעד יחוו את הממשלה ויגיבו לה. המאמר הוא מבוא וסינתזה של שבעה מחקרים בגיליון מיוחד, ולא מחקר אמפירי יחיד. המחקרים עוסקים בתשתיות בהולנד, רפורמת בריאות הנפש בבלגיה, שיתוף פעולה אזורי בשווייץ, פיילוטים של בריאות ורווחה באנגליה, ניהול ביצועים במשטרת ישראל, משטר אחריותיות בשירותים ציבוריים בפקיסטן ותקצוב משתף במקסיקו. יחד הם מראים שכללים פורמליים יכולים לשנות זכויות ואחריותיות, אך גם שמורשות מוסדיות, נורמות מקצועיות ולוגיקות מתנגשות עלולות לבלום רפורמה. הסינתזה נשענת על מוסדיות ישנה וחדשה, ממשל רב־רמתי, הערכה וניהול ביצועים וכלי ממשל. היא מפתחת שלושה כיווני מחקר: שיתוף פעולה אנכי ואופקי בין רמות ויחידות, עיצוב מוסדי של רשתות יישום ציבוריות־פרטיות, והיחסים ההדדיים בין הסדרי יישום לבין אמונות, ערכים וזהויות ארגוניות. הטענה המעשית היא שהסדרים אינם מנגנון שמפעילים ושוכחים. מיישמים מעצבים אותם באמצעות שיקול דעת, קהלי יעד מגיבים לתוצאות, והכללים משתנים עם למידה ונסיבות מקומיות; לכן נדרשים תחזוקה, בחינה וכיול מתמשכים. הצלחה או כישלון אינם נובעים רק מטיב היעד או מהתנהגות הפרט, אלא גם מן האופן שבו המדינה חילקה סמכות, חיברה יחידות ויצרה אחריותיות.
לקריאת העמוד
כיצד מודדים אם פרלמנט באמת פעל בזמן הקורונה?
איתי בר־סימן־טוב, אוליבייה רוזנברג, סיריל בנואה, ישראל וייסמל־מנור ואסף לבנון מציעים דרך כמותית להשוות כיצד בתי מחוקקים הגיבו לזעזוע הראשוני של מגפת הקורונה. האתגר היה דמוקרטי ומוסדי כאחד: מגבלות התקהלות פגעו ביכולת להתכנס, אווירת חירום הקשתה על השמעת אופוזיציה, והעברת סמכויות לממשלה איימה על פיקוח פרלמנטרי. דיווח בינארי שלפיו פרלמנט היה ״פתוח״ או ״סגור״ אינו מבחין בין מליאה בלבד, ועדות בלבד, הנהגה מצומצמת, ירידה בתדירות הישיבות או פעילות רגילה. ParlAct הוא מדד סדור מ־1 עד 10: ציונים 1–4 מתארים סוגים שונים של סגירה או פגרה, 5–7 מבחינים בין פעילות של הנהגה, ועדות ומליאה, 8–9 מציינים פעילות רשמית מלאה בתדירות מופחתת, ו־10 מציין פעילות רגילה. ParlTech הוא מדד סדור מ־1 עד 4: מאי־אימוץ של אמצעים מיוחדים, דרך שימוש דיגיטלי לתקשורת ולהיוועצות, ועד עבודה מרחוק של ועדות או של ועדות ומליאה לרבות הצבעה. צוות בין־תחומי אסף מידע על התקופה 23 במרץ עד 6 באפריל 2020 בכל המדינות שמנו יותר ממיליון תושבים. 172 מומחי מדינה סיפקו דוחות וסקרי הערכה, והמידע הושלם מדוחות של מרכזי מחקר פרלמנטריים, אתרי בתי מחוקקים ומאות כתבות. שני מקודדים בלתי תלויים דירגו את המקרים ללא חשיפה לציוני המומחים, ומהימנות הקידוד המשותפת לשני המדדים הייתה אלפא של קריפנדורף 0.81. המאגר מפרסם ציונים ל־152 בתי מחוקקים. התוצאות התיאוריות מראות שכחמישית פעלו כרגיל וכחמישית נסגרו בגלל הקורונה; לאחר הוצאת מקרים שהיו בפגרה רגילה, כמחצית פעלו באופן חלקי. ממוצע ParlAct היה 6.6, עם פערים בין יבשות, אך המאמר מזהיר מפני הסברים מהירים: גם דמוקרטיות מבוססות הופיעו בתחתית וגם משטרים סמכותניים שמרו על פעילות, ואופי הפעילות אינו מעיד כשלעצמו על כוח הפיקוח. הקשר בין ParlAct ל־ParlTech היה מתון, 0.34 בכלל המדגם ורק 0.15 בקרב בתי מחוקקים בעלי פעילות חלקית. טכנולוגיה סייעה בעיקר לוועדות אך לא הייתה פתרון מלא, משום שגישה דיגיטלית אינה שווה, כללים משפטיים לא תמיד אפשרו ישיבות והצבעות מרחוק, והמעבר המקוון משנה אינטראקציה פוליטית. המדדים מספקים תשתית למעקב ולהשוואה, אך אינם מודדים את איכות החקיקה, עוצמת הפיקוח או חופש האופוזיציה; לשם כך נדרש מחקר מהותי נוסף.
לקריאת העמוד
מה חסר במסגרת המוניטין הביורוקרטי?
משה מאור בוחן מה נותר מחוץ למסגרת שהתפתחה סביב מוניטין ביורוקרטי ואוטונומיה של רשויות ציבוריות. מוניטין ביורוקרטי אינו עובדה אובייקטיבית או ציון יחיד, אלא מערך אמונות סמליות על יכולות הארגון, כוונותיו, עברו ומשימתו, המוטמעות ברשת של קהלים מרובים. אזרחים, נבחרי ציבור, קבוצות עניין, מומחים, עובדים ותקשורת יכולים לייחס חשיבות שונה לממדים ביצועיים, טכניים, משפטיים־פרוצדורליים ומוסריים. המאמר טוען ששתי מערכות יחסים עדיין אינן מפותחות דיין. הראשונה היא יחסי הרשות והקהלים: כיצד תפיסות קולקטיביות נוצרות, כיצד מידע על תגובת הרשות עובר ומשתנה בין רשתות, מה הקהל זוכר וכיצד התגובה הציבורית חוזרת ומשנה את תפיסת האיומים וההזדמנויות של הרשות. השנייה היא היחסים בין מוניטין ראש הרשות למוניטין הארגון: שני המוניטינים עשויים להשפיע זה על זה אך אינם זהים, משום שלמנהל אופק קצר יותר, מוניטין אישי נייד ורגישות גבוהה יותר למידע חדש, בעוד מוניטין ארגוני יכול להצטבר במשך עשורים. מאור משלב תובנות מרשתות חברתיות, קוגניציה חברתית וחקר רגשות ומציע שש זירות למחקר: שימוש של רשות ברגש כדי לכוון תשומת לב; הבדלים בעיבוד מידע לפי החשיבות שקהל מייחס לרשות; הבדלים הנובעים מתרבות; אסטרטגיות תקשורת שונות של מנהלים בעלי מוניטין טוב, רע או לא מובחן; מידת היישור שלהם עם קהלי הרשות לעומת הנהלתה; והנכונות שלהם לנקוט צעדים בעלי תוצאות שליליות אפשריות. בין ההצעות שהמאמר מנסח: מנהל שמוניטינו חלש עשוי להגיב לביקורת בקול רם יותר ולהתקרב לקהלים, ואילו מנהל שמוניטינו טוב עשוי להיות שקט יותר, להתיישר עם ההנהלה, ליטול סיכונים מסוימים ולהגביר שקיפות סביב מהלכים נועזים. אלה תחזיות למחקר, לא ממצאים שהוכחו במאגר נתונים. המאמר גם מזהיר שרוב המחקר מודד איומים כפי שהם משתקפים בתקשורת ולא את המוניטין עצמו. הוא מציע להבחין בין קהלים ותכונות, ולפתח מדדים למוניטין ראש רשות על בסיס ניסיון, רקע, ביצועים קודמים, הכרה מקצועית ובולטות תקשורתית. המטרה היא סדר יום אקספוזיטורי וחקרני שיחבר בין תפיסה, רגש, תקשורת, מנהיגות ואוטונומיה ביורוקרטית.
לקריאת העמוד
דת ומינהל ציבורי בקו הראשון: שיקול דעת, שירות ואי־שביעות רצון
הערת המחקר מבקשת להכניס את הדת אל לב חקר המינהל הציבורי ברמת המפגש היומיומי בין המדינה לאזרח. ניבה גולן־נדיר מבחינה בין שני מסלולים שונים. בראשון, מידת הדתיות והאמונות של עובד קו ראשון — מורה, עובד סוציאלי, רופא, רשם נישואין או פקיד אחר — משפיעות על האופן שבו הוא מפרש את הכללים ומפעיל שיקול דעת. המסלול הזה כבר נוכח בחלק מן הספרות, לרבות מחקרים על טיפול רפואי, רווחה, חינוך ונישואין. בשני, החסר בשירות אינו מתחיל באמונת הפקיד אלא במדיניות שהסדרי דת ומדינה טבועים בה: המדינה אינה מספקת שירות מסוים, או מספקת אותו רק בצורה דתית, והאזרח פוגש את החסר בקו הראשון. המסלול השני כמעט שאינו נחקר. כדי לנתח את המתח מציעה גולן־נדיר מסגרת של ״נאמנות משולשת״: טווח הפעולה שמאפשרת המדיניות, השקפתו הדתית האישית של העובד ומחויבותו לאזרח־הלקוח. עובד ציבור עשוי להיצמד לכללים, לפרשם בהתאם לאמונתו, או להשתמש ביזמות מדיניות ובייצור משותף עם שחקנים אחרים כדי לספק שירות שחסר. שלושה מחקרים קודמים מישראל משמשים המחשה: רישום נישואין דתי שהפעלתו השמרנית מעוררת אי־שביעות רצון ומעודדת פתרונות חלופיים; רבני בתי חולים שמרחיבים שירותים דתיים במסגרת תחרות בין בתי חולים; ומנהלים מקומיים שמייצרים תחבורה ציבורית בשבת יחד עם ארגונים לא־ממשלתיים. המאמר אינו מציג מחקר אמפירי חדש או מאגר נתונים, ואינו טוען שאותו מנגנון יפעל בכל דמוקרטיה. הוא מציע תוכנית מחקר השוואתית בין משטרי דת ומדינה שונים ושילוב של סקרי דעת קהל, ניתוח משפטי־ארגוני, ראיונות ותיעוד מנהלי. מבחינה נורמטיבית, דת אינה מוצגת כרעה מעצם טבעה: היא יכולה לאפשר שירות, סולידריות ומוטיבציה וגם להגביל שירותים ולהפלות. השאלה הדמוקרטית היא כיצד מדיניות, שיקול דעת ואחריותיות קובעים מי מקבל שירות שוויוני ומי נדרש לחפש חלופה.
לקריאת העמוד
מנהיגות זהות, אמון ואזרחות פעילה: ממצאים מ־26 מדינות
המחקר שואל כיצד מנהיגים פוליטיים יכולים לעודד אזרחים לעשות מעבר לציות לחוק ולנורמות ולפעול מרצונם למען אנשים אחרים ולמען המדינה. התשובה המוצעת היא מנהיגות זהות: מנהיגות שבונה, מייצגת, מקדמת ומעגנת תחושת שייכות משותפת — ״אנחנו״ לאומי. לפי המנגנון התיאורטי, תחושה כזאת מגדילה את נכונותם של אזרחים לתת אמון גם בבני ארצם שאינם מכירים, והאמון מניע התנדבות, עזרה הדדית ופעולה לטובת הכלל. המחברים בחנו את הטענה בנתוני פרויקט Global Identity Leadership Development מ־26 מדינות. מן המדגם המקורי הוצאו 1,068 רשומות חסרות, והניתוח כלל 6,787 משיבים. תפיסת מנהיגות הזהות של ראש המדינה נמדדה בארבעה פריטים; אמון באזרחים אחרים נמדד בפריט יחיד; והתנהגות אזרחית נמדדה בנפרד כלפי אנשים וכלפי המדינה. ברוב המדינות התקבל הדפוס הצפוי: מנהיגות זהות נקשרה להתנהגות כלפי אנשים ב־20 מתוך 26 מדינות ולהתנהגות כלפי המדינה ב־23; היא ניבאה אמון ב־25 מדינות, ואמון ניבא התנהגות כלפי אנשים ב־25 וכלפי המדינה בכל 26 המדינות. בניתוחי המדינות שעליהם מסתמך הדיון, התיווך באמצעות אמון היה מובהק ב־23 מדינות להתנהגות המכוונת לאנשים וב־25 להתנהגות המכוונת למדינה. אי־שוויון, שנמדד באמצעות מדד ג׳יני לשנת 2021, לא ניבא כשלעצמו ירידה מובהקת באמון ולא שינה את הקשר בין אמון לעזרה לאנשים. לעומת זאת, במדינות לא־שוויוניות יותר היה הקשר בין אמון לבין פעולה למען המדינה חזק יותר, וכך גם האפקט העקיף של מנהיגות הזהות דרך אמון. בישראל, בצ׳כיה ובפורטוגל התיווך כלפי אנשים לא היה מובהק, ובצ׳כיה גם האמון לא ניבא פעולה למען המדינה. זהו מחקר חתך המבוסס על מדגם נוחות ועל דיווח עצמי; הוא מצביע על קשר עקבי ורחב, אך אינו מוכיח שמנהיגות היא שגרמה לאמון או להתנהגות.
לקריאת העמוד
כיצד רגשות מעצבים את המוניטין של רשויות ציבוריות
משה מאור, דובילה רימקוטה וטרזה קפלוס מציעים מסגרת וסדר יום למחקר על האופן שבו רשתות של קהלים לומדות את המוניטין של סוכנויות ציבוריות. נקודת המוצא היא שקהל אינו גוש אחיד: אזרחים, אנשי מקצוע ומדע, שחקנים פוליטיים ומשפטיים, חברות, ארגונים ללא כוונת רווח ותקשורת מחזיקים מידע, אינטרסים וקשרים שונים. ״למידת מוניטין״ היא התהליך שבו הם יוצרים ומעדכנים אמונות סמליות על יכולתה, התנהלותה וחוקיותה של סוכנות באמצעות ניסיון ישיר, מידע עקיף ותקשורת בתוך רשתות וביניהן. המאמר מוסיף לרשת הזאת את הרגש בשני תפקידים — כתוכן של הערכה וכחלק מן התהליך שבאמצעותו מידע נקלט ומעובד. לפי גישת הרגש־כמידע, תחושה חיובית או שלילית יכולה לשמש קיצור דרך בשיפוט ואף לצבוע מידע בהתאם למצב הרוח. לפי תיאוריית האינטליגנציה הרגשית, חרדה מפעילה קשב ומעקב ומעודדת פתיחות לעדכון, בעוד כעס והתלהבות נוטים להפעיל הרגלים והיוריסטיקות ועלולים לחזק עמדה קיימת. רגשות אינטגרליים נובעים מן הסוכנות או מפעולתה; רגשות אגביתיים מקורם באירוע אחר, אך עדיין עשויים להשפיע על שיפוט הסוכנות, במיוחד כאשר מסר פוליטי מחבר ביניהם. אירוע קצר כמו משבר או שערורייה יכול להפוך לשינוי מוניטין ממושך דרך זיכרון, שיתוף וחזרה ברשת. המחברים מציעים לבחון כיצד רגשות משפיעים על ארבעה ממדי מוניטין — טכני, ביצועי, משפטי־פרוצדורלי ומוסרי — וכן על אינטראקציות ישירות ועקיפות, כוחן של רשתות, זמן ואסטרטגיות תקשורת של סוכנויות. המשמעות הדמוקרטית היא שמוניטין משפיע על אמון, לגיטימיות, סמכות ואוטונומיה מנהלית, ולכן תקשורת ציבורית צריכה להיות מדויקת ורגישה להטרוגניות רגשית בלי לגלוש למניפולציה. זהו מאמר תיאורטי המנסח השערות ושאלות למחקר עתידי; הוא אינו מציג מדגם מקורי או אומדני השפעה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשהשחיתות והפשיעה נשזרות בתוך הממשל
אינה קובה, דבורה אלימי וערן איצקוביץ' מציעים להסיט את המבט מאירועי שוחד או חדירה פלילית בודדים אל ״מרחבים שזורים״ שבהם סמכות ציבורית, אינטרסים מסחריים, צורכי ביטחון ורשתות לא־פורמליות חופפים. באמצעות ניתוח איכותני השוואתי של מסמכי מדיניות, דוחות מוסדיים, תחקירים ומחקרי מקרה, הם בוחנים שלושה אתרים אסטרטגיים: נמל מרסיי בצרפת, משטר גבול אזרחי־צבאי היברידי בישראל ונמל טנג'יר מד במרוקו. בכל אתר נוצר סידור ממשלי אחר. במרסיי, הפרטה וסמכות מפוצלת מעודדות התאמות ביורוקרטיות בשם יעילות ותנועת מטענים; במשטר הגבול הישראלי, היגיון של ביטחון ושליטה מאפשר אכיפה בררנית ואזרחות א־סימטרית; ובטנג'יר מד, ממשל פיתוחי ריכוזי מקדם צמיחה ויציבות באמצעות חוקיות הנתונה למשא ומתן. הניתוח מזהה מנגנונים של לכידה תפעולית, ממשל א־סימטרי וסחף נורמטיבי, ומחבר אותם לשלוש תוצאות רחבות: שחיקה נורמטיבית של שוויון משפטי, פיצול מרחבי של הפיקוח והסתגלות מוסדית המנרמלת פרקטיקות חריגות. הטענה הדמוקרטית היא שהשחיקה אינה חייבת להתחיל בהשתלטות גלויה על המדינה; היא יכולה להצטבר בתוך סדרי ממשל יומיומיים הנחשבים יעילים, ביטחוניים או מפתחים. מסגרת NAVIGAT שמציע המאמר נועדה לסייע בזיהוי יחסי הסמכות והרשתות בתוך אתרים כאלה ולהתאים להם אחריותיות חוצת־תחומים. ההמלצה אינה אכיפה פלילית בלבד, אלא חיבור בין גופי פיקוח, שקיפות ברכש ובשרשראות עבודה, שיתוף מידע ואחריות ברורה גם כשסמכויות ציבוריות ופרטיות חופפות. זהו מחקר איכותני ראשוני המבוסס בעיקר על תיעוד ומקורות משניים; שלושת המקרים הם אבחוניים וממחישים מנגנונים, ואינם אומדן לשכיחותם או הוכחה סיבתית אחידה.
לקריאת העמוד
סף רוב מיוחס עולה נגד התבצרות אוטוקרטית של מנהיגים
ראובן שפירא טוען שמגבלות כהונה רגילות מטפלות במשך השהייה בתפקיד אך אינן מנטרלות את המקור המרכזי להתבצרות: היתרונות שמנהיג מכהן צובר עם הזמן, ובהם חשיפה ציבורית, שליטה במינויים, קשרים, משאבים ויכולת להרתיע יריבים. מנהיג יכול לשנות את החוקה, להציב נאמן בתפקיד ביניים או לשוב לאחר הפסקה, ולכן איסור פורמלי על כהונה שלישית אינו תמיד מגן על הדמוקרטיה. החלופה המוצעת היא ״סולם מעריכי״ של רוב מיוחס. לפי הדוגמה המרכזית, בחירה מחדש לכהונה שנייה נשארת כפופה לרוב רגיל; לכהונה שלישית המכהן צריך 60 אחוזים, לרביעית 75 אחוזים ולחמישית 95 אחוזים. יריבים שאינם מכהנים זקוקים לרוב רגיל. אם המכהן מקבל יותר מכל יריב אך אינו עובר את הסף, הוא נפסל מסיבוב שני, והמתמודדים האחרים מתחרים ביניהם כדי להעניק לזוכה מנדט ברור. הסף הגבוה אמור לקזז את הצטברות הכוח ולאפשר רק למנהיגים שנהנים מאמון ציבורי חריג לכהן שלוש או ארבע כהונות. סף של 95 אחוזים הופך בפועל את הכהונה הרביעית לאחרונה כמעט תמיד, ובכך יוצר אופק ירושה בלי איסור מוחלט מוקדם. שפירא משווה את ההצעה לסולם ליניארי של 60, 65 ו־70 אחוזים וטוען שעלייה מתונה אינה מדביקה את צמיחת יתרון המכהן. הוא נעזר בדוגמאות היסטוריות ובהן פוטין, רוזוולט, בן־גוריון וכלל של 60 אחוזים שהפעילה מפלגת העבודה הישראלית ב־1977, אך אינו בוחן את המנגנון בניסוי, במודל השוואתי או ביישום חוקתי מדינתי. לכן יש לראות במספרים עיצוב מוסדי מוצע, לא ממצא מוכח. ההצעה מחדדת דילמה אמיתית בין רציפות של הנהגה מוצלחת לבין חילופי שלטון, אך מותירה שאלות קשות על שוויון בין מועמדים, התאמה למשטרים פרלמנטריים, מניפולציה של בחירות ואכיפה כאשר מנהיג כבר החליש את מוסדות הפיקוח.
לקריאת העמוד
בעלות ברית טבעיות? ארצות הברית ורוסיה בעיני הימין הרדיקלי בצרפת ובגרמניה
טובי גרין מערער על ההנחה שלימין הרדיקלי האירופי יש מדיניות חוץ אחידה או שקרבה אידאולוגית לרוסיה הופכת אותה אוטומטית ל״בעלת ברית טבעית״. הוא משווה בין Alternative für Deutschland הגרמנית לבין Rassemblement National הצרפתית, שתי מפלגות שונות מאוד במבנה ובהיסטוריה, ומנתח ראיונות עומק עם נבחרים בהווה ובעבר לצד מצעים והתבטאויות מנהיגים. בשתי המפלגות הוא מזהה שונות פנימית דומה. מרואיינים שתפסו אירועים בינלאומיים בעיקר דרך עימות מוסרי בין ״העם״ לבין ״אליטה״ עוינת, ולעיתים אימצו הסברים קונספירטיביים, נטו לעמדה רוויזיוניסטית יותר: אנטי־אמריקאיות חריפה יותר, נכונות להתרחק מנאט״ו וממסגרות ביטחון מערביות, ופתיחות רבה יותר לשותפות עם רוסיה. לעומתם, מי שלא ייחסו כוח מסביר מרכזי לקנוניה של אליטות הבחינו אמנם בין אינטרסים לאומיים לבין דרישות וושינגטון, אך המשיכו לראות בדמוקרטיות המערב קהילה של ערכים ותרבות ונקטו זהירות גדולה יותר כלפי מוסקבה. כך מתברר שהמחלוקת אינה רק על מדיניות מסוימת, אלא על גבולות הקרבה החוצת־לאומים: האם בני הברית הטבעיים הם דמוקרטיות ליברליות החולקות מוסדות וערכים, או כוחות ריבוניים ושמרניים המתנגדים כביכול לאליטה גלובלית. הדמיון בדפוס הפנימי בולט דווקא משום שה־RN היא מפלגה ריכוזית יותר וה־AfD מפוצלת ופדרלית יותר. המאמר אינו טוען שכל מי שמבקר את ארצות הברית או תומך בדיאלוג עם רוסיה הוא קונספירטיבי, ואינו מודד קשר סטטיסטי באוכלוסיית המפלגות. זוהי חקירה איכותנית של מספר מוגבל של מרואיינים, וחלק מן הראיונות קדמו לפלישה הרוסית המלאה לאוקראינה ב־2022. תרומתה היא בזיהוי מנגנון פרשני אפשרי ובהצגת הימין הרדיקלי כזירה של מאבק על זהות בין־לאומית, ולא כגוש פרו־רוסי או אנטי־אמריקאי אחיד.
לקריאת העמוד
חוקתיות רשתית חוצת גבולות: כיצד כללים פרטיים רוכשים סמכות
אורן פרז ואופיר שטגמן שואלים כיצד נוצרת סמכות חוקתית בזירות גלובליות שבהן אין מדינה עולמית, מחוקק עליון או מדרג משפטי מוסכם. תשובתם היא ״חוקתיות רשתית״: קודים פרטיים, תקנים מקצועיים וארגוני פיקוח אינם מקבלים את מעמדם רק מכוח מקור יחיד, אלא מכוח יחסים מצטברים של הפניה, אימוץ והכרה הדדית. המאמר מבחין בין הפניה עצמית, שבה משטר מסדיר ומצדיק את עצמו; הפניה צולבת, שבה קוד אחד מכיר בכללים או במנגנונים של אחר; והפניה חיצונית אל משפט ציבורי, ארגונים בין־ממשלתיים או כללים תאגידיים. כאשר קשרים כאלה נעשים צפופים וחוזרים במחזורים, הם עשויים ליצור מערכת שבה כל רכיב מחזק את סמכותם של אחרים. כדי לבדוק אם התיאור הזה מתאים לעולם הממשי, המחברים מנתחים רשת של 57 קודים בולטים לאחריות חברתית תאגידית. הם מזהים חמש אשכולות, הבדלים בין גופים שמקבלים הפניות רבות לבין כאלה שמפנים החוצה, ומחזורי הכרה שמחברים חלק ניכר מן השדה. הממצא אינו מוכיח שקמה חוקה גלובלית מלאה, אך הוא מספק תמיכה ראשונית בטענה שסמכות יכולה להתגבש כתכונה של רשת ולא כנכס של מוסד בודד. למודל יש יתרון דמוקרטי אפשרי: שקיפות, ניטור עמיתים ותלות הדדית יכולים ליצור אחריות אופקית גם בהיעדר שלטון מרכזי. עם זאת, הכרה הדדית בין גופים פרטיים אינה שקולה להסכמת אזרחים, ובעלי כוח יכולים לקבוע את תנאי הכניסה לרשת ואת משמעות התקנים. לכן המאמר מציג חוקתיות רשתית גם כהסבר לכוח שכבר קיים וגם כהזמנה לבחון אם מנגנוני ההכרה, ההשתתפות והביקורת שלו ראויים ללגיטימציה.
לקריאת העמוד
פופוליזם בטאיוואן: עלייתו ונפילתו של האן קואו־יו
פרדריק קרומביין בוחן כיצד חוקרים ועיתונאים בטאיוואן מגדירים פופוליזם וכיצד הם מפעילים את התווית על האן קואו־יו, מועמד הקוומינטנג לנשיאות ב־2020. הוא משווה שלוש גישות: הרעיונית, המזהה ניגוד מוסרי בין ״עם טהור״ ל״אליטה מושחתת״; הפוליטית־אסטרטגית, המתמקדת במנהיג אישי היוצר קשר ישיר ולא ממוסד עם המונים; והחברתית־תרבותית, הבוחנת סגנון עממי, ישיר ולעיתים בוטה. סקירת המחקר המקומי מראה שהגישה הרעיונית, ובעיקר אנטי־אליטיזם, נפוצה במיוחד, אך המושג מורחב לעיתים עד שהוא כולל עמדות אנטי־סיניות, רגשנות או פוליטיקה שהכותב רואה כבלתי רציונלית. קרומביין מדגיש שעמדה כלפי סין או זהות טאיוואנית אינן פופוליזם כשלעצמן; נדרשים סימנים למבנה עם־אליטה, לאנטי־פלורליזם, לאסטרטגיית הנהגה או לסגנון מתאים. האן הוא בעיניו הדוגמה הברורה ביותר לפופוליסט בטאיוואן מאז הדמוקרטיזציה: הוא הציג את עצמו כאדם פשוט וכאאוטסיידר, תקף אליטות ומומחים, השתמש בסיסמאות נגישות, בלבוש עממי, ברשתות חברתיות ובעצרות, והבטיח להציב פרנסה לפני סוגיות מדיניות מורכבות. הוא מתאים היטב לגישה הרעיונית והחברתית־תרבותית, אך רק חלקית לגישה האסטרטגית משום שנשען על מפלגה ממוסדת ולא השתלט עליה; גם הדרת מיעוט ואנטי־פלורליזם חד לא היו מרכזיים בשיחו. לאחר ניצחונו המפתיע בראשות עיריית קאושיונג ב־2018, הוא הפסיד בבחירות לנשיאות עם 38.6% מול 57.1% לצאי אינג־וון. המאמר קושר את הירידה לתפקודו כראש עיר, להפרת הבטחה שלא להתמודד, לדיווחים על עושר ונדל״ן שפגעו בדימוי ״האדם הפשוט״, לפיצול במחנה הכחול ולעליית ״גורם סין״ בעקבות הונג קונג. בניתוח העיתונות מופיעים שלושה נרטיבים: טאיוואן כ״דמוקרטיה פופוליסטית״, האן כפופוליסט, וצאי וה־DPP כפופוליסטים או סמכותניים. העיתונים המזוהים עם המחנה הכחול הציגו את האן באופן מעורב והפנו את התווית גם ל־DPP, ואילו Liberty Times הציג אותו בשלילה עקבית יותר. המסקנה היא שפופוליזם נותר מוגבל בטאיוואן, אך שימוש רופף במושג עלול לשחוק את יכולתו לזהות איום ממשי על פלורליזם ומוסדות.
לקריאת העמוד
משחק השמות הפופוליסטי: כיצד כינויים ושתיקה שוללים לגיטימיות מיריבים
אורי קדרון ופיקי איש־שלום מנתחים את פעולת השיום לא כקישוט רטורי אלא כמנגנון כוח. שם מזהה אדם ומעניק לו נוכחות ציבורית; שינויו, טעינתו בלעג או מחיקתו מן הדיבור יכולים לצמצם את מעמדו ולהפוך יריב פוליטי מדמות הראויה לתחרות לסמל של חולשה, שחיתות או אי־רלוונטיות. המחברים ממקמים את המנגנון בתוך פופוליזם כאידאולוגיה רזה המחלקת את החברה ל״עם טהור״ ול״אליטה מושחתת״ ומבקשת להציג מנהיג אחד כקולו האותנטי של העם. הם עורכים ניתוח שיח בשלוש שפות ובשלושה הקשרים: נאומי דונלד טראמפ סביב בחירות 2020, מסע הבחירות של בנימין נתניהו ב־2015, והופעות ולדימיר פוטין בזמן גלי מחאה ברוסיה ב־2017 וב־2021. מן ההשוואה עולות שלוש טקטיקות. טראמפ ממציא כינויים מבזים וחוזר עליהם עד שהם נעשים מסגרת קבועה לקריאת היריב; בשתי עצרות שנבדקו הוא חזר על ״Sleepy Joe״ 17 ו־13 פעמים. נתניהו ניכס כינויים קיימים — ״בוז׳י״ ו״ציפי״ — והטעין אותם במשמעויות מקומיות של ילדותיות, נשיות וחולשה ביטחונית, בעוד הכינוי ״ביבי״ הוצג כסימן לקִרבה עממית ולעוצמה. פוטין, הפועל במרחב תקשורתי וסמכותני יותר, השתמש בהימנעות: ב־30 הופעות שנבדקו סביב מחאות 2017 ובתשע הופעות מינואר עד מאי 2021, בשיא המחאות למען אלכסיי נבלני, הוא לא אמר את שמו, וכך סימן את האופוזיציה כבלתי ראויה להכרה. ההבדלים מלמדים שהטקטיקה תלויה במידת התחרות, בשליטה בתקשורת ובמטען התרבותי של השפה. המשותף הוא מעבר מעימות על מדיניות לערעור על זהות היריב ועל זכותו לייצג. המחקר אינו מודד אם הטקטיקות משנות הצבעה או תמיכה, ואינו משווה באופן שיטתי למנהיגים לא־פופוליסטים; הוא מספק מסגרת מושגית ואמפירית למחקר ההשפעות האלה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
פופוליזם, משבר והשתלטות על הבירוקרטיה הציבורית
נסים כהן שואל אם משבר משנה את האופן שבו כוחות פופוליסטיים פועלים כלפי המינהל הציבורי. תשובתו מן המקרה הישראלי אינה שהמלחמה יצרה ארגז כלים חדש, אלא שהיא הגבירה את השימוש בכלים שכבר זוהו בספרות: פוליטיזציה ומינויים על בסיס נאמנות, התקפות על שומרי סף, ריכוז סמכויות, קיצוצים המחלישים גופים ליברליים ושינויים מוסדיים העוקפים הליכים מקובלים. המאמר נשען על מחקר מקרה איכותני ועל ניתוח טקסטואלי של מקורות ראשוניים ומשניים — תקשורת ממשלתית, דברי פוליטיקאים, הצעות חקיקה, סיקור עיתונאי, החלטות שיפוטיות ודוחות חברה אזרחית — תוך טריאנגולציה והיגיון של תיאוריה מעוגנת. הממצא הכמותי הבולט בתוך התיאור האיכותני הוא התרחבות המשרות הפטורות ממכרז: מ־190 בינואר 2000 ל־1,641 באפריל 2024, ומ־0.622% ל־3.5% מכלל עובדי שירות המדינה; מספר המשרות המקצועיות הבכירות הפטורות ממכרז עלה מ־52 ל־609. כהן קושר מגמה זו לניסיון להעביר את מוקד הנאמנות של עובד הציבור מן הציבור והדין אל הדרג הממנה, ולשימוש במינויים זמניים שמגבירים תלות. לאחר 7 באוקטובר נדמה לזמן קצר שהמאבק על מוסדות המדינה הושהה, אך הניתוח מתאר את חידושו בתנאי ציבור מותש ומודאג: לחץ על הייעוץ המשפטי, המשטרה וגופי פיקוח; התערבות בתקציבי הנהלת בתי המשפט והשידור הציבורי; וניסיונות לשנות נוהלי מינוי ולעקוף הכרעות מנהליות ומשפטיות. המשמעות הדמוקרטית היא שהבירוקרטיה היא בעת ובעונה אחת כלי לביצוע מדיניות ומוסד מרסן המבוסס על מקצועיות, חוקיות וריבוי קולות. החלשתה בזמן חירום עלולה לפגוע גם בכושר הביצוע דווקא כשהציבור זקוק לו ביותר. זהו מחקר של מקרה יחיד, ולכן הוא אינו מוכיח שהדפוס הישראלי מייצג דמוקרטיות אחרות; הוא מציע מנגנון ותמרור אזהרה למחקר השוואתי.
לקריאת העמוד
מדיניות חוץ פופוליסטית באירופה הים־תיכונית
פיליפ ג׳ורלנדו, דניאל פ׳ ויינר ואנגלוס כריסוגלוס משווים מדיניות חוץ פופוליסטית בצרפת, יוון, איטליה וספרד על רקע משברי האירו, הפליטים, הקורונה והמתחים הגאופוליטיים. הם מגדירים פופוליזם כאסטרטגיה שיחנית המעמידה עם מול אליטות ומראה כיצד היא מוקרנת אל הזירה הבין־לאומית: בריסל, ברלין, וושינגטון, קרן המטבע וה״גלובליסטים״ מוצגים כאליטה החוסמת ריבונות, בעוד רוסיה, סין או הדרום הגלובלי יכולים לשמש שותפים לאיזון רך. אולם הרטוריקה אינה מנבאת לבדה את המדיניות. המאמר מזהה ארבעה גורמים מתווכים: חלוקת הכוח ויכולת המדינה; האידאולוגיה ה״עבה״ של ימין או שמאל; מבנה המערכת המקומית, לרבות קואליציות, נשיאים, טכנוקרטים וביורוקרטיות; ותחום המדיניות. ביוון, ממשלת סיריזה–היוונים העצמאיים נסוגה לאחר משאל העם של 2015 מול לחץ הנושים, נותרה במחנה המערבי ואף פתרה את מחלוקת השם עם מקדוניה הצפונית. באיטליה, קואליציית חמשת הכוכבים–הליגה שילבה זיקה לרוסיה ופתיחות לסין עם המשך סנקציות האיחוד, מגבלות שווקים, נשיא וטכנוקרטים; היא חתמה על מזכר דרך המשי אך לא חוללה היפוך אסטרטגי כולל. בספרד, פודמוס פעלה כשותפה זוטרה תחת PSOE ולכן השפעתה על מדיניות החוץ הייתה מוגבלת, בעוד ווקס ניזונה גם מן המאבק על אחדות המדינה. בצרפת, החזית הלאומית/האיחוד הלאומי ו״צרפת בלתי כנועה״ נשארו באופוזיציה ולכן יכלו לשמור על רטוריקת שבר בלי לשלם את מחיר היישום. התחום משנה: מדיניות תקציבית בגוש האירו כפופה למנופים חזקים של שווקים ומוסדות, אנרגיה מאפשרת מחוות ריבוניות, ובהגירה יש לממשלות יותר מרחב מפני שלבריסל פחות יכולת כפייה ישירה. המסקנה היא שפופוליזם מייצר ביצוע של קרע לצורכי לגיטימציה, אך תלות כלכלית, בריתות ומוסדות דוחפים ברוב המקרים לפרגמטיות. השוואה אזורית מסבירה מדוע אותו שיח מוביל לתוצאות שונות ומדוע אין להסיק שינוי מדיניות מהצהרות עימות בלבד.
לקריאת העמוד
דיפלומטיית האלוף: כיצד מנהיגים פופוליסטים מנהלים משא ומתן
אהוד ערן, פיקי איש־שלום ומרקוס קורנפרובסט טוענים שפופוליזם משנה לא רק את תוכן מדיניות החוץ אלא גם את דרך עשיית הדיפלומטיה. הם מכנים את הדפוס ״דיפלומטיית האלוף״ ומזהים בו שלושה רכיבים משולבים: מנהיג המרכז בידיו את התהליך ומצמצם את תפקידם של דיפלומטים מקצועיים; הופעה פומבית כאלוף העם הנלחם באליטות באמצעות לשון בוטה, הפרת כללים והאדרה עצמית; ועקיפת ערוצים מסורתיים באמצעות מפגשי פסגה, קשר אישי ורשתות חברתיות המכוונים במידה רבה לקהל המקומי. המנגנון מעניק למנהיג חופש תמרון ומהירות ואף יכול לפתוח ערוץ שהיה חסום, אך הוא מחליש את רצף המשא ומתן: פחות ידע מקצועי נכנס להכנה, פחות אמון נבנה בין צוותים, הניסוח המשפטי נשאר כללי והיישום מתקשה לאחר שהמופע התקשורתי מסתיים. המאמר בוחן את הטענה בשני מקרי ״בדיקת סבירות״. במגעי ארצות הברית עם קוריאה הצפונית, דונלד טראמפ עבר במהירות מאיומים ועלבונות לקשר אישי עם קים ג׳ונג־און, צמצם את עבודת מחלקת המדינה ובעלות הברית והגיע לפסגת סינגפור ב־12 ביוני 2018 עם הכנה מוגבלת; ההצהרה המשותפת הייתה רחבה ועמומה, פסגת האנוי הסתיימה ללא הסכמה, והמשך המגעים לא הניב פירוז גרעיני או הסדר שלום עמיד. בהסכמי אברהם, נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין הייתה הישג ממשי שנשען גם על קשרים אזוריים קודמים, אך המחברים מדגישים את ריכוז התהליך בידי בנימין נתניהו וטראמפ, הדרת חלק מן המערכים המקצועיים והצגת ההסכמים כפריצת שלום גדולה יותר מן השינוי בפועל. עצירת סיפוח ישראלי בתמורה לנורמליזציה אפשרה עסקה מהירה, אך הסוגיה הפלסטינית המרכזית נותרה מחוץ להסדר. המסקנה אינה שמפגש מנהיגים או תקשורת ישירה פסולים כשלעצמם, אלא שללא הכנה מקצועית ומנגנוני המשך הם נוטים ליצור הסכמות דקות ופגיעות. הדפוס אף עשוי להתפשט למנהיגים שאינם פופוליסטים ככל שהמופע האישי נעשה נורמה דיפלומטית.
לקריאת העמוד
מבואות לחוקה בפרשנות חוקתית: מסמל לאמת מידה משפטית
ליאב אורגד מערער על התפיסה שמבוא לחוקה הוא קישוט טקסי בלבד. בבדיקה איכותנית של חמישים דמוקרטיות הוא מוצא שמבוא הוא רכיב חוקתי נפוץ המציין את מקור הריבונות, מספר סיפור היסטורי, מנסח יעדים עליונים, מגדיר זהות לאומית ולעיתים מתייחס לאל או לדת. המאמר מציע טיפולוגיה של שלושה מעמדות משפטיים: מבוא טקסי־סמלי המשכנע ומחנך אך אינו מחייב; מבוא פרשני שמכוון את בחירת המשמעות כאשר הטקסט החוקתי עמום; ומבוא מהותי המשמש מקור עצמאי לזכויות, לחובות ואף להגבלת תיקונים חוקתיים. ארצות הברית היא חריג בולט: מבואה מוכר מאוד בציבור אך בתי המשפט מסרבים בדרך כלל לגזור ממנו זכויות או סמכויות עצמאיות. מנגד, בצרפת הפניה במבואת חוקת 1958 להצהרת 1789 ולמבואת 1946 אפשרה למועצה החוקתית להכיר בזכויות שלא הופיעו בגוף החוקה; בהודו, גרמניה, נפאל ובוסניה והרצגובינה הוענק למבוא משקל פרשני או נורמטיבי ממשי בדרכים שונות. אורגד מדגיש שמעמד משפטי הוא רק מחצית הסיפור. מבוא מנסח מי הוא ה״אנחנו״ החוקתי ולכן יכול לאחד סביב אמונה אזרחית משותפת או להחריף תחושת הדרה, כפי שמראים הסכסוך על זהות מקדוניה, מעמדה של הכרזת העצמאות וסעיפי המטרה בישראל, משאל העם הכושל באוסטרליה והפשרה הדקה במבואת אמנת ליסבון. מכאן נובעות שתי מסקנות מעשיות: מתדיינים צריכים להתייחס למבוא כמקור משפטי אפשרי, ומנסחי חוקה חייבים להכריע מראש מה יהיה מעמדו ולשתף את הקבוצות שאת זהותן הוא אמור לייצג. ככל שנוסח זהותי מקבל כוח מחייב, כך גדלה גם הסכנה שהכרעה סמלית תהפוך לכלי של הדרה או להרחבת שיקול הדעת השיפוטי.
לקריאת העמוד
כשהמשפט נעשה נתונים: כיצד טכנולוגיה מקודדת כוח כליאתי ומשנה שפיטה
גיל רוטשילד־אליאסי מנתח את הפיכת גזירת הדין הפדרלית בארצות הברית לנתונים מאז אמצע שנות השמונים. נקודת המוצא היא שדאטפיקציה אינה תיעוד ניטרלי: כדי לתרגם החלטה משפטית מורכבת לטבלה יש לבחור אילו משתנים ייראו, אילו נסיבות ייעלמו ואילו קטגוריות יגדירו חריגה או ציות. באמצעות מעקב שיח לאורך כשני עשורים, המאמר משחזר כיצד ועדת גזירת הדין הפדרלית ביססה את הנחיות 1987 על דפוסי עבר, יצרה שפה כמותית של רמת עבירה והיסטוריה פלילית, והטמיעה אותה במדריכים, טפסים, מאגרי מידע והמחשות חזותיות. ארבעה מנגנונים מחברים בין האידאולוגיה לפרקטיקה: הרכבת השדה, הקרנה סמלית, רישום חומרי וחציית גבולות. יחד הם מסבירים מדוע ההנחיות המשיכו לעצב שופטים גם אחרי שפסק דין Booker הפך אותן ב־2005 ממחייבות למייעצות. הטיעון הביקורתי הוא שפשרת דפוסי העבר העניקה מראה אובייקטיבי למורשת ענישתית גזענית ומעמדית, ולכן אי־שוויון יכול להימשך גם בלי שחקן בעל כוונה מפלה בהווה. עם זאת, פתיחת הנתונים לחוקרים ולציבור מאפשרת גם פירוק, הקשר ונרטיבים נגדיים. מכאן הדרישה לכוון דאטפיקציה לא רק לניטרליות, אלא לאחריותיות ולצדק.
לקריאת העמוד
זכויות העבודה הקיבוציות של שוטרים בין חוקתנות גלובלית לחוקתנות מיליטריסטית
לילך ליטור בוחנת מדוע שוטרים, שהם עובדים בעלי צרכים כלכליים וקול מקצועי, מוחרגים לעיתים מזכויות ההתאגדות, המשא ומתן הקיבוצי והשביתה. היא מציבה זה מול זה שני דגמים חוקתיים: חוקתנות עבודה גלובלית, המשתמשת באמנות 87 ו־98 ובפרשנות גופי הפיקוח של ארגון העבודה הבין־לאומי כדי להעניק לזכויות הקיבוציות מעמד יסודי; וחוקתנות עבודה מיליטריסטית, המרחיבה את היגיון הביטחון לכל מערך המשטרה ומעדיפה שליטה היררכית. ישראל משמשת מקרה מרכזי: סעיף 93ב לפקודת המשטרה שולל התארגנות, הדין אינו מספק מנגנון חלופי עצמאי ליישוב סכסוכי עבודה, ותנאי השירות תלויים במידה רבה בהחלטות המדינה. מול האיסור הגורף מוצגים תקני הארגון ופסיקה אירופית הדורשים צורך ומידתיות, לצד הסדרים מקרואטיה, שוודיה, ברזיל ובלגיה. המאמר אינו מציע שביתה בלתי מוגבלת. הוא ממליץ על מודל עבה של התארגנות ומשא ומתן לכלל השוטרים, זכות שביתה מותנית בתפקידים שאינם חיוניים, שירות מינימלי, הודעה מראש וצווי מניעה בעת הצורך, והחרגה של תפקידי חירום ויחידות דמויות־צבא. כך ההגנה על זכויות עובדים וההגנה על הציבור נעשות שאלת עיצוב מוסדי ולא ברירה בינארית.
לקריאת העמוד
מאסר וזכויות אדם בישראל: אי־ודאות ותנודתיות
לסלי סבה ורחלה אראל מציעים סקירה משפטית־סוציולוגית של היחסים בין מאסר לזכויות אדם בישראל וטוענים שאין בהם כיוון יציב של התקדמות או נסיגה. אשרור אמנות האו״ם ב־1991 וחוקי היסוד של 1992 יצרו שפה חזקה של כבוד, חירות וביקורת שיפוטית, ובית המשפט פסל בית סוהר פרטי, הוראות לכליאת מבקשי מקלט ותנאי צפיפות בלתי אנושיים. מנגד, אמנות אינן נקלטות אוטומטית בדין הישראלי, ישראל לא הצטרפה למנגנוני תלונה ופיקוח מרכזיים, ופקודת בתי הסוהר ממשיכה להעניק לנציב שיקול דעת רחב הנשען על מבנה מנדטורי. הפער ניכר בהצגת זכויות כטובות הניתנות לפי התנהגות, בבידוד מנהלי ממושך, בהזנה בכפייה, ובהסדר שיקום שאינו מקים זכות ברורה. במקביל להתפתחות החוקתית התרחבו כליאה מנהלית, החמרות בשחרור מוקדם ושליטה פוליטית בשחרור אסירים ביטחוניים; אך ועדת דורנר, פסק הדין בעניין הצפיפות והבניית שיקול הדעת בענישה פעלו בכיוון מצמצם יותר. התנודתיות נובעת מן המאבק בין משפט בין־לאומי, חקיקה, בתי משפט, רשויות הכלא, לחץ פוליטי ויוזמות מקצועיות, ולכן המחברים מזהירים שקשה לנבא אם זכויות האסירים יתחזקו או ייסוגו.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
חוקתנות גלובלית ואיגודי עובדים כתנועה חברתית
לילך ליטור מפתחת הצדקה נורמטיבית להרחבת ההגנה על שביתות נגד מדיניות ממשלתית. נקודת המוצא היא ההבחנה של גופי הפיקוח של ארגון העבודה הבין־לאומי בין שביתה פוליטית טהורה, שאינה קשורה לאינטרסים של עובדים, לבין שביתת מחאה העוסקת במדיניות כלכלית, חברתית או דמוקרטית המשפיעה עליהם גם כאזרחים. המאמר משלב הבחנה זו עם איגוד מקצועי כתנועה חברתית: איגודים חוברים לארגוני חברה אזרחית, לקבוצות מחאה ולציבור כדי לקדם שוויון, זכויות וצדק חברתי. רעיון החוקתנות הגלובלית מספק לטענתה גשר מן הנורמות הבין־לאומיות אל הדין המקומי, משום שחופש ההתאגדות והזכות לשבות נושאים מעמד יסודי החורג מסכסוך עבודה צר. הניתוח של שביתות בישראל ושל מקרה עובדי הנפט בברזיל מראה כיצד בתי משפט עלולים לסווג מחאה חברתית כפעולה פוליטית אסורה אף שיש לה זיקה ממשית לעובדים. המודל המוצע אינו מעניק היתר לכל שביתה פוליטית: הוא דורש קשר לאינטרסים רחבים של עובדים, מבחין בין סוגי מדיניות ומכפיף את הפגיעה בצדדים שלישיים לבחינת מידתיות.
לקריאת העמוד
מתקרבים למפגינים: כיצד הרשתות משנות את סיקור המחאה בישראל
המחקר משווה 219 כתבות מחמישה אתרי חדשות, 324 פוסטים מצולמים ברשתות החברתיות ותשעה ראיונות עם מובילי מחאת בלפור בשנים 2020–2021. יותר ממחצית הכתבות מסגרו את המחאה כאלימה, בעוד שכמעט מחצית מתצלומי הרשתות היו דיוקנאות ורק 11 הציגו אלימות. המאמר מזהה לצד פרדיגמת המחאה הוותיקה פרדיגמה מתקרבת של עדות, דיוקן ואחריות אזרחית, אך מדגיש שהמעבר אינו שלם ושמערכות החדשות והמדיה החברתית ממשיכות לפעול לפי כללים שונים.
לקריאת העמוד
כשהקשרים החלשים משתיקים: מדוע צעירים נמנעים מביטוי פוליטי בפייסבוק
המאמר מנתח ראיונות עומק עם 50 סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב ובוחן כיצד קשרים חזקים וקשרים חלשים מעצבים ביטוי פוליטי. 48 מרואיינים דיברו על פוליטיקה מחוץ לרשת ו־44 העדיפו לעשות זאת שם, ואילו בפייסבוק החשש מאי־הסכמה, מפגיעה ביחסים ומקהל מעורב הוביל לצנזורה עצמית. המחברים מכנים זאת אפקט קיפאון: קשרים חלשים, שלעתים נחשבים מנוע להפצת מידע, עשויים לעכב דווקא את הנכונות להביע עמדה פוליטית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשהמדינה אסרה לשמוע גרמנית: צנזורה, זיכרון ובניית זהות בישראל
אדם שנער חושף איסור רשמי שכמעט נשכח: במשך כתשע־עשרה שנים סירבה ישראל לאשר סרטים, הצגות ומוזיקה קולית בגרמנית, ובהמשך מיקדה את הצנזורה ביצירות מגרמניה וביוצרים בעלי עבר נאצי. המחקר נשען על ארכיון המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פרוטוקולים ממשלתיים, דיוני כנסת, פניות ציבור ועיתונות, ועוקב אחר החלטות פרטניות שהפכו למדיניות תרבות. ההצדקה המוצהרת הייתה הגנה על רגשות ניצולי השואה והציבור מפני נוכחות פומבית של השפה והתרבות הגרמנית, אך המאמר מזהה גם מטרות של כבוד לאומי, הנצחת הזיכרון והבדלת הישראלי הריבוני מן היהודי הגלותי. המועצה, שהורכבה כמעט כולה מגברים יהודים אשכנזים וכמעט לא כללה נשים או ערבים, ראתה בעצמה נציגת הציבור ובעלת עצמאות מן הממשלה, גם כאשר יהודים יוצאי גרמניה, אנשי רוח ופוליטיקאים טענו שהאיסור אנטי־דמוקרטי ופוגע בחופש התרבות. גבולות האיסור השתנו יחד עם היחסים עם מערב גרמניה: חדשות צולמו בגרמניה, סרטים אוסטריים ושווייצריים הותרו, אחר כך הוכשרו הפקות משותפות, ולאחר כינון יחסים דיפלומטיים מלאים ב־1965 ביטלה הממשלה את האיסור ב־1967, למעט תוכן נאצי או משתתפים בעלי עבר נאצי. המעבר מאיסור על שפה ולאום לסינון של נאציזם מלמד, לפי שנער, שהצנזורה לא רק שיקפה טראומה קיימת אלא השתתפה באופן פעיל בהגדרת האויב, גבולות הזיכרון והזהות הישראלית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הכללים כתובים, המודל מחליט: מי שולט בבקרת התוכן?
רננה קידר, נועה מור, יובל שני ועמרי אבנד בוחנים כיצד המעבר למודלי שפה גדולים משנה את ממשל הדיבור ברשת. מקרה הבוחן הוא מדיניות דברי השנאה של פייסבוק, שהתפתחה מהצהרה קצרה ורחבה למערכת מפורטת של הגדרות, דרגות חומרה, דוגמאות וחריגים — כלומר ממדיניות דמוית סטנדרט למדיניות דמוית כללים. מנגד, אכיפה באמצעות מודלי שפה אינה מיישמת את הטקסט באופן מכני: היא משקללת הקשר, כוונה, שפה ודפוסים שנלמדו מנתוני עתק, ולכן דומה להפעלת סטנדרט גמיש. המחברים מציעים קטגוריה שלישית, כללים במיליונים, כדי לתאר מיליוני מיקרו־כללים הסתברותיים שפועלים יחד, משתנים עם ההקשר ואינם נגישים לביקורת אנושית רגילה. התוצאה היא פער בין המדיניות המוצהרת למדיניות המופעלת בפועל, עם סיכונים לחופש הביטוי, לשוויון, לצפיות המשתמשים ולהליכי ערעור. המאמר ממליץ על שקיפות ביחס לאכיפה ולא רק לטקסט הכללים, שיתוף מומחי טכנולוגיה בעיצוב המדיניות, גופי פיקוח עצמאיים, ביקורות חובה פומביות ומנגנוני ערעור שמסוגלים לבדוק החלטות אלגוריתמיות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איך מכינים את חוקי המעקב לעתיד בלי לתת לשב״כ סמכות פתוחה?
אמיר כהנא בוחן כיצד אפשר לנסח חקיקת מעקב שתישאר ישימה מול טכנולוגיות ואיומים שלא ניתן לצפות מראש, בלי להפוך אותה להרשאה עמומה וחסרת גבולות. הוא ממפה כלים כגון ניסוח ניטרלי מבחינה טכנולוגית, שימוש בסטנדרטים רחבים, פרשנות מנהלית, כללים משניים חסויים, הוראות שעה, קווים אדומים וארגזי חול רגולטוריים. דרך חוק השב״כ משנת 2002 הוא מראה כיצד הגדרות רחבות וסמכויות שהועברו לממשלה אפשרו לתוכנית איסוף המטא־דאטה, לחיפוש מרחוק ולשימושי מעקב חדשים לפעול בלי תיקוני חקיקה תכופים. השימוש בסעיף 7(ב)(6) לאיכון חולי קורונה והפסיקה שצמצמה אותו מדגימים כיצד גמישות תכליתית יכולה להפוך לזליגת מטרה וכיצד ביקורת שיפוטית יכולה להציב לה גבול. תזכיר התיקון מ־2023 מוסיף מסגרות למאגרי מידע, לחיפוש במחשבים, לפעולות סייבר ולנתוני תקשורת, אך משאיר הכרעות מהותיות רבות לכללים חסויים ואף מציע מסלול להוספת אמצעי מעקב חדשים באישור הרשות המבצעת וועדת משנה. מסקנת המאמר אינה לוותר על התאמה לעתיד, אלא לצרף אליה פיקוח חיצוני עצמאי, שקיפות מספקת לביקורת אזרחית ושיפוטית והכרעות פרלמנטריות מלאות בעניינים שאין להאצילם.
לקריאת העמוד
שלום בחוץ, שוויון בפנים? יחסי ערבים־יהודים בעידן השלום
סמי סמוחה כתב בראשית תהליך אוסלו תחזית שיטתית ליחסי המיעוט הערבי והרוב היהודי בישראל ב״עידן השלום״. הוא מציב שני תסריטים: ניכור הדדי, שבו הקצנה ערבית והקשחה יהודית מזינות עימות, לעומת הסתגלות הדדית, שבה פוליטיזציה של האזרחים הערבים ופתיחות יהודית מרחיבות שילוב. סמוחה מעדיף את התסריט השני וטוען ששלום עשוי להחליש את זיהוי האזרחים הערבים עם אויב חיצוני, לתת לגיטימציה לזהותם הפלסטינית ולהגדיל את השתתפותם בקואליציות ובמוקדי הכרעה. עם זאת, הוא אינו צופה שישראל תחדל להיות מדינה יהודית או ״דמוקרטיה אתנית״, ולכן השלום לבדו לא יעניק שוויון והזדהות מלאים. גם צמיחה כלכלית, קשרים עם העולם הערבי ועלייה יהודית נושאים תוצאות מעורבות: הזדמנויות חדשות לצד תחרות על עבודה, קרקע ודיור והעמקת פערים. ההמלצה הנורמטיבית של המאמר היא לנצל את המעבר לשלום לשינוי מהיר: אי־אפליה, שותפות קואליציונית, הכרה באזרחים הערבים כמיעוט לאומי פלסטיני ואוטונומיה מוסדית. מאחר שמדובר בתחזית מ־1994, חשיבותה כיום היא גם כמסמך היסטורי שאפשר לבחון מול ההתפתחויות שהתרחשו מאז.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה צעירה תחת לחץ: לקחי ישראל מן שנות השמונים
רפאל כהן־אלמגור מנתח את הדמוקרטיה הישראלית כמסגרת צעירה ועמידה, אך גם פגיעה ללחצים פנימיים וחיצוניים. נקודת המוצא שלו היא שדמוקרטיה אינה רק הכרעת רוב: היא מחייבת הגנה על זכויות המיעוט, השתתפות אזרחית, פלורליזם ופשרה. המאמר משתמש בשנות השמונים כמוקד לבחינת שלושה אתגרים: עליית הכהניזם והוויכוח על ״דמוקרטיה מתגוננת״, השפעת מלחמת לבנון והאינתיפאדה על הקיטוב ועל יחסי יהודים־ערבים, וריכוזיות פוליטית שהרחיקה אזרחים ממוקדי ההכרעה והחלישה פיקוח ואופוזיציה. כהן־אלמגור מצדיק את פסילת רשימת כך ב־1988, אך מבחין בין חופש רחב להביע דעה לבין הזכות להיבחר ולחוקק נגד יסודות המשטר. במקביל הוא מזהיר שניסוח רחב של עבירות הסתה עלול לפגוע בחופש הביטוי, ודורש הבחנה מדויקת בין הבעת עמדה לבין קריאה הקשורה למעשה אלים. מסקנתו היא שהגנה על הדמוקרטיה דורשת אכיפת חוק, חינוך אזרחי והרחבת השתתפות — לצד ריסון הכוח שמופעל בשמה.
לקריאת העמוד
ללמד את שפת ״האויב״ כשפה של מפגש: מורים ערבים בבתי ספר יהודיים
נג׳ואן סעדה וזהבית גרוס מנתחים ראיונות עומק עם תשע מורות ומורה אחד המלמדים ערבית ותרבות בבתי ספר יהודיים חילוניים במרכז הארץ ובצפונה. כל העשרה ראו את עצמם כנציגי המיעוט הערבי־פלסטיני וכסוכני שינוי, אך תיארו מתח בין הוראת ערבית למפגש ולשלום לבין השימוש הביטחוני והצבאי בשפה, וכן בין השתייכותם לבית הספר לבין זהותם הלאומית הפלסטינית. שישה נשענו בעיקר על מודל המגע ועל קשר אישי חיובי, ואילו ארבעה שילבו את המודל הנרטיבי כדי להציג גם סיפורים פלסטיניים; רק מורה אחת הפעילה גם את המודל הבין־קבוצתי במחאה נגד יחס מפלה. המאמר מסיק שמגע עשוי להאניש את המורה ולערער דעה קדומה אישית, אך בלי עיסוק בנרטיבים, ביחסי כוח ובהקשר הסכסוך הוא אינו מבטיח שינוי בתפיסת הקבוצה הפלסטינית בכללותה.
לקריאת העמוד
בלי חדר משלהן: למידה מרחוק והעמקת אי־השוויון בקרב סטודנטיות פלסטיניות־ערביות
טל מלר מנתחת באופן איכותני את חוויותיהן של סטודנטיות פלסטיניות־ערביות במכללה בפריפריה לאחר שהלימודים עברו לבתי המשפחה במשבר הקורונה. לפי התקציר, המעבר חשף פערים שאינם מסתכמים בחיבור לרשת: לחלק מן הסטודנטיות לא היה חדר פרטי, הציוד היה משותף, והלימודים התחרו במטלות בית ובאחריות טיפולית. הבית חיזק לעיתים תפקידי מגדר מסורתיים והפך את ההשתתפות בשיעור ואת השלמת המטלות למאמץ מתמשך. המאמר קושר בין מגדר, זהות אתנו־לאומית, מעמד אזרחי ומיקום בפריפריה, ומזהיר מפגיעה ביכולת להתמיד ולהשלים תואר. התקציר הפתוח אינו מוסר את גודל המדגם ואת מלוא הליך האיסוף, ולכן הסיכום אינו מייחס למאמר נתוני מדגם שמופיעים בפרסום מאוחר ונפרד של החוקרת.
לקריאת העמוד
מי מצייר את מפת השלטון המקומי — השר, בג״ץ או התושבים?
ערן רזין ואנה חזן מנתחים את התפתחות ההליך לשינוי גבולות מוניציפליים בישראל מן שנות החמישים ועד סוף שנות התשעים. לפי התקציר ותצוגת המו״ל, הם סקרו ועדות גבולות, בחנו את פסיקות בג״ץ בנושא ועתירות נבחרות שלא הסתיימו בפסק דין, והתייחסו להצעות רפורמה. מספר ועדות הגבולות גדל מ־19 בשנים 1982–1989 ל־131 בשנים 1990–1999, על רקע מעבר ממערכת ריכוזית יותר למרחב מקומי פלורליסטי ותובעני. התערבות בתי המשפט הגבילה החלטות מרכזיות שלא עמדו בדרישות הליך, וחיזקה שקיפות, מקצועיות והגינות. עם זאת, המאמר מזהיר שאוטונומיה מקומית עשויה להתנגש בשוויון בין רשויות, ושפסיקות נקודתיות ובלתי יציבות אינן תחליף לכללים חקיקתיים ברורים.
לקריאת העמוד
מעורבות בני נוער ערבים בהתנהגויות עברייניות: בחינה איכותנית של תאוריית הקשר החברתי
מונה חורי־כסאברי, עדית בליט־כהן, מימי אייזנשטדט ולאנה ג׳רייס־לולו בוחנות את תאוריית הקשר החברתי של טרוויס הירשי באמצעות ראיונות עומק עם 15 נערים ערבים מוסלמים בני 16–19 מצפון ישראל שהיו מעורבים בעבירות קלות. ארבעת רכיבי התאוריה — היקשרות, מחויבות, מעורבות ואמונה — הופיעו בסיפורי המשתתפים, אך משמעותם הושפעה מן ההקשר המשפחתי, התרבותי, החברתי־כלכלי והפוליטי. הנערים תיארו קשרים מורכבים עם הורים ועמיתים, קשיים בבתי הספר, מחסור בפעילויות פנאי וחוסר אמון במוסדות משפט ואכיפה; לצד זאת, מורים מסוימים וקצינות מבחן תוארו כדמויות תומכות. המחברות מסיקות שהסבר של עבריינות נוער באמצעות קשרים אישיים בלבד אינו מספיק, ושיש להביא בחשבון גם את הנגישות למשאבים ולשירותים ואת מעמדה של קבוצת המיעוט.
לקריאת העמוד
מי מגדיר על מה מדברים? יחסי כוח במפגשי מורים יהודים־ערבים
יפעת מעוז חקרה תוכנית מפגשים בין מורים מכ־25 זוגות של בתי ספר תיכוניים יהודיים וערביים, שבה השתתפו כ־300 מורים לאורך שנות הפעילות. אתנוגרפיה שכללה 100 תצפיות, 40 ראיונות וכ־200 מסמכים גילתה שני דפוסי כוח שונים: בנושאים מקצועיים ״קרים״ המשתתפים היהודים דיברו והובילו יותר ושלטו בסדר היום, ואילו בנושאים ״חמים״ של הסכסוך המשתתפים הערבים הפעילו השפעה אינפורמטיבית מכוח הידע והניסיון שלהם. הנהלת התוכנית צמצמה בהדרגה את המקום לדיון פוליטי, בעוד משתתפים ומנחים ערבים המשיכו לדרוש אותו ושתי הקבוצות תיארו אותו כחלק החשוב ביותר במפגש. המחקר מראה ששוויון מספרי בחדר אינו מבטל יחסי רוב ומיעוט, ושעצם ההחלטה אם לדבר על הסכסוך היא זירה של כוח.
לקריאת העמוד
שתי שפות, כוח לא שווה: מה באמת קורה בבתי ספר עבריים־ערביים?
מוחמד אמארה, פייסל עזאיזה, רחל הרץ־לזרוביץ ואאורה מור־זומרפלד מנתחים פרקטיקות שפה בשלושה בתי ספר של יד ביד בירושלים, בגליל ובוואדי עארה. המחקר נשען על תוכניות ומסמכים, כ־200 שעות תצפית בשנים 2004–2005, 57 ראיונות איכותניים ושאלון הורים, ומתמקד בפער בין המדיניות הדו־לשונית לבין השפה שנבחרה בפועל. בכיתות נמצאה נראות כמעט מאוזנת לעברית ולערבית, אך בשיחות חופשיות, בחדר המורים ובתגובות של תלמידים יהודים למורים ערבים הייתה לעברית עדיפות ברורה. המאמר מייחס את הפער למעמדן הלא־שוויוני של השפות בחברה, להבדלים בשליטה הדו־לשונית, לציפיות הורים ולפרקטיקות של צוות ותוכנית לימודים. בתי הספר יצרו בכל זאת מרחב נדיר של מפגש ושל דו־לשוניות תפקודית, אך לא יכלו לבטל לבדם את יחסי הכוח שמחוץ לשעריהם.
לקריאת העמוד
בין שני עולמות: מעברי הזהות של נשים דרוזיות פורצות דרך
נעמי ויינר־לוי מנתחת ראיונות עם 34 נשים דרוזיות שהיו מן הראשונות בקהילותיהן, ובכמה כפרים הראשונות ממש, ללמוד באוניברסיטה. הראיונות נערכו בבתי המשתתפות בשנים 1998–2002 וכללו סיפור חיים פתוח וריאיון המשך מובנה למחצה. הניתוח מציג שלושה רבדים של זהות: זהות גלויה המותאמת לציפיות הקולקטיב, זהות סמויה הכוללת שאיפות אינדיבידואליות, ומתח פנימי יציב בין השתיים. החזרה לכפר לוותה לעיתים בתחושת זרות ובהזדמנויות תעסוקה מוגבלות, אך החלוצות נעשו גם מודלים לחיקוי שהרחיבו את האפשרויות עבור נשים שבאו אחריהן. המחקר אינו מציג את המתח כמשבר זהות הכרחי, אלא כזהות היברידית היכולה להישאר יציבה גם כאשר חלקיה אינם מתיישבים זה עם זה.
לקריאת העמוד
אמת, צדק ותקווה: לקחים מתהליך הפיוס בדרום אפריקה לישראל
המאמר הוא ניתוח עיוני־השוואתי של ועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה ושל האפשרות לתהליך עתידי בין ישראלים לפלסטינים. הוא מכיר בהבדלים עמוקים בין המקרים, אך משתמש בהשוואה כדי לזהות תנאים מוסדיים ופוליטיים שאפשרו בדרום אפריקה לשמוע עדויות כחלק מתהליך ציבורי של אחריות, פיצוי ופיוס. גולן־עגנון טוענת שארגוני זכויות האדם בישראל צברו תיעוד חשוב של פגיעות, אך האופי הא־פוליטי שלהם, ההתמקדות בזכויות יחידים וקבלת מסגרת ההפרדה מגבילים את יכולתם להציג קורבנוּת קולקטיבית ולהכין חזון משותף. לפי המאמר, פיוס מחייב הכרה הדדית בהיסטוריה ובקורבנות, לרבות הנכבה והטרור, ומסגרת פוליטית שבה שמיעת עדות היא לא רק פרסום סבל אלא מעשה של תקווה לקיום משותף.
לקריאת העמוד
הדרה כפולה של אלמנות מלחמה בדואיות: מגדר, מיעוט ושירותי רווחה
המאמר בוחן שבעה ראיונות עומק עם אלמנות בדואיות של חללי צה״ל דרך תאוריית ההדרה הדמוקרטית: משטר יכול להבטיח חברות שווה ובכל זאת להציב גבולות סמויים סביב הגישה לטובין ולשירותים. ארבעת הדפוסים שעלו הם כשל בהודעת המוות, היעדר בחירה ממשית בטקס הקבורה, יחס אמביוולנטי לסיוע הרשויות והדרה, ביוש ופיקוח בתוך המשפחה והקהילה. האלמנות נמצאות אפוא בין מערכות: הטבות המדינה אינן מותאמות תמיד לתנאי חייהן, ואילו הקהילה עלולה להרחיקן בשל נסיבות השירות הצבאי של הבעל ובשל נורמות מגדריות. חשוב: מאמר זה והמאמר ״זכויות על הנייר, הדרה בשירות״ משתמשים באותם שבעה ראיונות ואינם אישושים אמפיריים בלתי־תלויים; תרומתו הייחודית של המאמר הנוכחי היא מסגור המקרה כהדרה דמוקרטית וכפער בין שוויון מוצהר להכללה ממשית, ולא בעיקר כבעיית פרקטיקה בעבודה סוציאלית מבוססת זכויות.
לקריאת העמוד
זכויות על הנייר, הדרה בשירות: התמיכה באלמנות מלחמה בדואיות
המחקר מנתח ראיונות עומק עם שבע אלמנות בדואיות של חללי צה״ל, בנות 34–60, ומזהה ארבעה מוקדי פגיעה: כשלים במסירת הודעת המוות, שלילת בחירה ממשית בטקס הקבורה, יחס אמביוולנטי לתמיכת הרשויות, והדרה ופיקוח מצד המשפחה והקהילה. אף שהאלמנות זכאיות רשמית לקצבאות, לדיור, לרכב, להכשרה ולטיפול, חלק מן ההטבות אינן נגישות בתוך תנאי החיים, הנורמות והמיקום הגאוגרפי שלהן. המאמר ממסגר את הפער כהפרת זכויות וכאתגר לעבודה סוציאלית מבוססת זכויות, ומציע שותפות עם הנהגה מקומית, יחידה ייעודית במשרד הביטחון והמרת הטבות שאינן ניתנות למימוש. חשוב: מאמר זה והמאמר ״הדרה כפולה של אלמנות מלחמה בדואיות״ משתמשים באותם שבעה ראיונות, ולכן אינם שני אישושים אמפיריים בלתי־תלויים; ייחודו של מאמר זה הוא מסגרת העבודה הסוציאלית מבוססת הזכויות והדגש על שירות מותאם תרבותית.
לקריאת העמוד
פערים באיתור אלימות זוגית במערכת הבריאות: מדיניות שוויונית שאינה מיושמת במלואה
דאוד ועמיתיה בוחנים אם נשים בגיל הפריון בישראל נשאלו במערכת הבריאות על אלימות מצד בן זוג, קיבלו מידע על שירותי סיוע, או קיבלו את שניהם. במדגם מרובד של 1,401 נשים ב־63 מרפאות אם וילד, 48.4% דיווחו שנשאלו אי פעם, 50.5% קיבלו מידע ורק 30.4% קיבלו גם סינון וגם מידע. עצם החוויה של אלימות לא נקשרה לסיכוי גבוה יותר לקבל את שני השירותים; נשים שהמחקר מזהה כבעלות סיכון גבוה יותר — ובהן נשים ערביות, בעלות השכלה נמוכה ונשים שאינן נשואות — נטו דווקא לקבל פחות מהם. נמצאו גם הבדלים בין מחוזות משרד הבריאות, המצביעים על יישום לא־אחיד. מאחר שהמדיניות בישראל מחייבת סינון ומסירת מידע, הממצאים מתארים פער בין כלל אוניברסלי לבין היישום בפועל וקוראים להבהרת ההנחיות ולתמיכה מערכתית באנשי המקצוע.
לקריאת העמוד
ארגוני זכויות אדם, זיכרון הנכבה והגבולות של ניטרליות אזרחית
המאמר מבוסס על מחקר אתנוגרפי רב־אתרי שנערך בשנים 2002–2013 בארבעה ארגוני זכויות אדם, וכלל ראיונות, שיחות, תצפיות וניתוח מסמכים. המחברים מוצאים כי הארגונים עוסקים בעוולות דחופות ובהגנת יחידים וקהילות, אך בדרך כלל נמנעים מדיון פומבי ב־1948, בפליטים ובזכות השיבה. הם מזהים שישה מנגנונים מרכזיים להימנעות, ובהם דחיפות ההווה, אוריינטציה משפטית, העדפת זכויות הפרט, חלוקת עבודה עם ארגונים אחרים ושאיפה לניטרליות מקצועית. הטענה המסכמת היא שהימנעות מדיון — בלי קשר לעמדה שהארגון היה מגבש בסופו — מצמצמת את יכולתו להבין את שורשי הפגיעה, לבנות אמון ולהשתתף בעתיד בתהליכי צדק ופיוס.
לקריאת העמוד
הפרדה מרחבית, אלימות וחרדה: אי־שוויון בין נשים ערביות ליהודיות סביב לידה
דאוד ועמיתיה משלבים סקר של 1,401 נשים הרות או עד חצי שנה לאחר לידה עם נתוני המעמד החברתי־כלכלי של שכונות מגוריהן. נשים ערביות־פלסטיניות דיווחו על חרדה בשיעור גבוה יותר מנשים יהודיות, 60.5% לעומת 42.1%, ועל חומרה גבוהה של אלימות ואי־סדר בשכונה בשיעור 49.5% לעומת 16.2%. לאחר התאמה למאפייני הפרט והשכונה נותר פער בחרדה בין הקבוצות, אך הקשר הישיר בין אלימות ואי־סדר לחרדה היה מורכב: הוא נמצא ברמה נמוכה לעומת היעדר בעיות בכלל המדגם ובקרב יהודיות, ולא נותר מובהק אצל ערביות־פלסטיניות במודל הסופי. לכידות חברתית בשכונה ותמיכה חברתית הגנו בשתי הקבוצות, ואילו אפליה מצרפית בשכונה הייתה גורם סיכון רק בקרב ערביות־פלסטיניות. החוקרים מפרשים את מכלול הדפוסים כמנגנונים שכונתיים של הפרדה מרחבית, אך עיצוב המחקר החתכי אינו מוכיח סיבתיות.
לקריאת העמוד
תקשורת בריאות אמינה בזמן משבר: התאמת המסר לחברה החרדית והערבית
קלגי, אבו־כף ובראון־לוינסון בחנו כיצד להעביר מסרי בריאות בזמן משבר לשתי אוכלוסיות מיעוט בישראל: החברה החרדית והחברה הערבית. 678 משתתפים מילאו שאלון מקוון בתחילת אפריל 2020 ודירגו ממי יעדיפו לשמוע, איזה תוכן יניע אותם, באיזה ערוץ ובאיזה מועד. בשתי הקבוצות מומחים רפואיים קיבלו אמון גבוה, אך אצל המשתתפים החרדים בלטה במיוחד סמכות דתית ואילו אצל הערבים בלטו רופאים מומחים ורופאי משפחה; מסר על הסיכון להורים ולקשישים במשפחה היה משכנע יותר ממסר על סיכון אישי. גם הערוצים נבדלו: כלים קהילתיים מסורתיים התאימו יותר לחרדים, בעוד רדיו וטלוויזיה התאימו יותר לערבים. המאמר מסיק שהתאמה תרבותית אינה נוסחה אחידה לקבוצות מסורתיות, אלא שותפות עם גורמי אמון ובחירת תוכן וערוץ על בסיס הקהילה המסוימת.
לקריאת העמוד
הכשרת מורים בדואים ודיאלוג רב־תרבותי: זהות לפני שילוב
ריינגולד בוחן תוכנית הסמכה להוראה במכללת אחוה, שבה סטודנטים בדואים למדו בשלוש השנים הראשונות במסגרת נפרדת ובשנה הרביעית לצד סטודנטים יהודים. ניתוח מסמכים ו־15 ראיונות הצביעו על פער בין הצהרת התוכנית, שהבטיחה דגש נרחב על מורשת בדואית, אסלאם ורב־תרבותיות, לבין יישום מצומצם יותר בפועל. למרות הפערים, מרבית הסטודנטים תיארו חוויה חיובית, צבירת ביטחון ושאיפות לימוד גבוהות יותר; שני בוגרים שלמדו בשנה המשולבת דיווחו שהידע והביטחון סייעו להם להשתתף בדיון עם סטודנטים יהודים. זהו דוח ראשוני המבוסס על מדגם קטן ועל היכרות מוקדמת של החוקר עם המשתתפים, ולכן הוא מציע תמיכה זהירה — לא הוכחה סיבתית — ברעיון של העצמה זהותית לפני מפגש בין קבוצות בעלות כוח לא־שוויוני.
לקריאת העמוד
עניין במדע במרחב מקוון במזרח התיכון: מגדר, תרבות ופער דיגיטלי
ברעם־צברי וכעדני מנתחות 1,102 שאלות מדע שהגישו תלמידים, סטודנטים, בוגרים ומורים מישראל וממדינות אחרות במזרח התיכון לאתר MadSci Network. תחומי העניין השתנו לפי מגדר וגיל: בנים וגברים נטו יותר לפיזיקה ולטכנולוגיה, בנות ונשים לביולוגיה, ועם הגיל נרשמה תנועה מביולוגיה לטכנולוגיה ומסביבה קרובה לנושאים רחוקים יותר. לעומת זאת, לא נמצאו הבדלים מובהקים בין שאלות מישראל לשאלות ממדינות ערביות ומזרח־תיכוניות במדדים שנבדקו, ורק אחוז אחד מן השאלות כלל הקשר מקומי או דתי. המחברות מדגישות שאין להסיק מכך שהתרבות אינה חשובה: מדגם של בעלי גישה לאינטרנט ויכולת סבירה באנגלית עלול לייצג שכבה מצומצמת, ולכן הדמיון עשוי לנבוע גם מן הפער הדיגיטלי.
לקריאת העמוד
דאגה ביישובים מעורבים: ביטחון אזרחי והון חברתי בחברה הערבית בישראל
המאמר של Nohad Ali ו-Dennis Rosenberg בוחן אם מגורים ביישוב אתני מעורב קשורים לרמות גבוהות יותר של דאגה מתופעות חברתיות בקרב אזרחים ערבים בישראל. לפי תקציר הרשומה האקדמית, המחקר נשען על תאוריית ההון החברתי ועל נתוני מדד הביטחון האישי והקהילתי שנערך בשנת 2020 בקרב 947 אזרחים ערבים בישראל. הניתוח השתמש במודלים של רגרסיה מולטינומית וליניארית, ומצא שמגורים ביישובים מעורבים קשורים לפרופיל דאגה גבוה ולדאגה רבה יותר מתופעות חברתיות כלליות ומתופעות הקשורות לאלימות. מבחינה דמוקרטית, המאמר מדגיש שדיון בשוויון אזרחי אינו יכול להסתפק בזכויות פורמליות: הוא צריך לכלול גם ביטחון אישי, אמון קהילתי, נגישות לשירותים ויכולת של רשויות להבין את תנאי החיים של מיעוט אזרחי במרחבים מעורבים.
לקריאת העמוד
חסמי פנייה לטיפול נפשי בקרב מתבגרים ערבים בישראל: נגישות לפני סטיגמה
המאמר בוחן חסמים מבניים ותרבותיים לפנייה לעזרה בקרב אימהות למתבגרים מוסלמים ודרוזים בצפון ישראל, כחלק ממחקר גליל על צרכים בשירותי בריאות הנפש. המחקר כלל תחילה 1,639 תלמידי כיתה ט׳ שקיבלו הסכמת הורים והשתתפו, ולאחר מכן 704 צמדי מתבגר-אם שרואיינו בבית בעזרת כלי אבחון ושאלוני חסמים. הממצא הבולט הוא שאימהות למתבגרים עם הפרעה נפשית פנו למקור מקצועי או בית-ספרי יותר מאימהות למתבגרים ללא הפרעה, אך עדיין פחות ממחציתן פנו בפועל. החסמים החשובים ביותר היו נגישות לשירותים, ולאחריהם חשש שטיפול יזיק וחשש מפגיעה מצד רשויות; סטיגמה וחוסר אמון באנשי מקצוע דורגו נמוך יותר. מבחינה דמוקרטית, המאמר ממקם את בריאות הנפש של מיעוט אזרחי בתוך שאלת שירות ציבורי שוויוני: אם המרפאות, השפה, התחבורה, המידע וזמני ההמתנה אינם מותאמים, הזכות לטיפול נשארת פורמלית בלבד.
לקריאת העמוד
אמון במשטרה והבחירה בחלופות לא־משטרתיות בחברה הערבית בישראל
המאמר של Nohad Ali ו-Dennis Rosenberg בוחן אילו גורמים משפיעים על נכונותם של אזרחים ערבים בישראל לשקול התערבות שאינה משטרתית לאחר קורבנות אפשרית. לפי תקציר הרשומה המחקרית, המסגרת התאורטית משלבת ביצועי משטרה, צדק פרוצדורלי וחוסר ארגון חברתי, והנתונים מגיעים ממדד הביטחון האישי והקהילתי לשנת 2019. המדגם האנליטי כלל 692 אזרחים ערבים בישראל, והניתוח נעשה באמצעות מודל רגרסיה לוגיסטית. הממצא המרכזי הוא שאמון גבוה יותר במשטרה ושביעות רצון גבוהה יותר ממנה קשורים לפחות שקילה של חלופות לא־משטרתיות, בעוד תפיסה של עלייה באלימות ביישוב וקורבנות קודמת קשורות ליותר שקילה של חלופות כאלה. מבחינה דמוקרטית, המאמר מבהיר שזכות לביטחון אישי אינה נמדדת רק בקיומה הפורמלי של משטרה, אלא גם באמון, בהוגנות ובהתאמה של מוסדות אכיפה לחוויות של מיעוט אזרחי.
לקריאת העמוד
המפלגות כמנגנון מרכזי בדמוקרטיה הישראלית הצעירה
המאמר של Benjamin Akzin פורסם ב-The Journal of Politics בשנת 1955, בכרך 17(4), בעמודים 507-545. כותרתו מציבה במוקד את תפקיד המפלגות בדמוקרטיה הישראלית, בתקופה שבה מוסדות המדינה והמערכת הפרלמנטרית עדיין היו צעירים מאוד. מן המטא־דאטה, מן ההקשר הביבליוגרפי ומן המעמד האקדמי של אקצין כחוקר משפט חוקתי ומדע המדינה באוניברסיטה העברית עולה שזהו מאמר מוקדם על הקשר בין מפלגות, ייצוג פוליטי ותפקוד משטרי. מבחינה דמוקרטית, חשיבותו היא בהפניית המבט אל מפלגות לא רק כמתחרות בבחירות, אלא גם כמנגנונים שמארגנים השתתפות, מגבשים הנהגה, מתווכים בין אזרחים למוסדות ומעצבים את עבודת הכנסת והממשלה. קריאה עכשווית במאמר כזה מסייעת להבין מדוע חוסן דמוקרטי תלוי לא רק בחוקים ובבתי משפט, אלא גם באיכותם של גופים פוליטיים שמחברים בין חברה מפוצלת לבין מוסדות שלטון.
לקריאת העמוד
מורות ערביות־נוצריות בישראל מול פגיעה מינית בתלמידים
המאמר של Laura I. Sigad, Kathrin Shehadeh, Efrat Lusky-Weisrose ו-Dafna Tener בוחן חוויות של 12 מורות ערביות־נוצריות בישראל שהתמודדו עם פגיעה מינית בתלמידיהן. באמצעות ראיונות עומק וניתוח פנומנולוגי־תמטי, המחקר מציג שתי תמות מרכזיות: תגובות רגשיות עזות לצד תחושת העצמה מקצועית, והשפעה חזקה של אמונה וזהות נוצרית על הבנת הפגיעה ועל דרכי ההתערבות. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא בהדגשת החובה להגן על זכויות ילדים בתוך קהילות מיעוט באופן שמכיר בהקשר תרבותי ודתי, אך אינו מוותר על חובת דיווח, אחריות מוסדית ותמיכה מקצועית במורות הנמצאות בחזית הזיהוי.
לקריאת העמוד
חסמי שימוש בשירותי בריאות הנפש בקרב ערבים פלסטינים בישראל
המאמר של Fareeda Abo-Rass, Sarah Abu-Kaf, Dvir Matzri ו-Orna Braun-Lewensohn בוחן חסמים לשימוש בשירותי בריאות הנפש בקרב המיעוט הערבי־פלסטיני בישראל. המחקר נשען על מדגם נוחות של 231 משתתפים ועל כלי BACE v3, המבחין בין חסמי סטיגמה, חסמים עמדתיים וחסמים אינסטרומנטליים. הממצא המרכזי הוא שמשתתפים שלא השתמשו בשירותי בריאות הנפש דיווחו על חסמים גבוהים יותר בכל הממדים, אך החסמים העמדתיים היו המנבא הבולט ביותר של שימוש בפועל. מבחינה דמוקרטית, המאמר מראה ששוויון בזכות לבריאות אינו מתמצה בקיומו של שירות רשמי, אלא תלוי באמון, נגישות, כשירות תרבותית ויכולת של מוסדות ציבור להגיע לקבוצת מיעוט בתנאים הוגנים.
לקריאת העמוד
עבודה סוציאלית עם המיעוט הערבי בישראל בתקופת הקורונה
המאמר של חני נוימן מנתח את עבודתם של עובדים סוציאליים ציבוריים עם המיעוט הערבי בישראל בתקופת הקורונה. המחקר נשען על 25 ראיונות עומק עם עובדים סוציאליים שעבדו במחלקות רווחה ביישובים ערביים ובערים מעורבות, בתקופה שבה שירותים נסגרו, מידע רשמי בערבית הגיע באיחור ופערים כלכליים ובריאותיים החריפו. הממצאים מציגים שבע אסטרטגיות פעולה בשלוש משפחות: הגנה ותמיכה, גישור על פערי שפה ותרבות, וקידום מדיניות של צדק חברתי. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא בהצגת שירות ציבורי לא רק כמנגנון חלוקה של סיוע, אלא כזירה שבה שוויון, נגישות, אמון ושותפות עם קהילה נבחנים בזמן אמת.
לקריאת העמוד
עמדות יהודים בישראל כלפי ארגוני זכויות אדם ופטריוטיות
חייטין, שרון שטיינברג ושושנה שטיינברג מנתחות שאלון שמילאו 503 יהודים בישראל על זכויות אדם, ארגוני זכויות אדם ופטריוטיות. הממצאים מצביעים על תמיכה גבוהה יותר בקרב משיבים שמאליים וחילונים, אך גם על עמדות לא צפויות בקרב אנשי שמאל ומרכז, על תפקיד לא עקבי של השכלה, ועל תגובות כתובות רגשיות ושליליות. המאמר מציב את הוויכוח על זכויות אדם בתוך עימות פסיכו־חברתי רחב יותר על אופייה של המדינה ועל גבולות הנאמנות הלאומית.
לקריאת העמוד
חינוך ציבורי לבדואי הנגב בין פיתוח לשליטה מוסדית
המאמר מציע מסגרת תאורטית להבנת אספקת שירותי חינוך ציבוריים לרועים נוודים כהליך שיש לו ממדים מרחביים, חברתיים ותרבותיים. במקרה של בדואי הנגב, החינוך הציבורי נבחן לא רק כשירות חברתי אלא גם כמנגנון שיכול להאיץ התיישבות, לחבר את הקהילה למדינה ולשוק העבודה, ולשנות יחסי כוח שבטיים ומרחביים. בכך המאמר מציג את הפיתוח כהליך כפול: הוא מרחיב שירותים והזדמנויות, אך גם עלול להעמיק תלות ושליטה פוליטית.
לקריאת העמוד
פלורליזם חברתי־אתני בבתי ספר תיכוניים ערביים בישראל
Muhammad Suwaed מציג מחקר איכותני בחמישה בתי ספר תיכוניים ערביים בגליל שבהם לומדים ומלמדים מוסלמים ונוצרים. המחקר מצא פערים בתפיסת המצב בין נציגי רוב ומיעוט בכל יישוב, חשיפה לא מספקת של תלמידים לתרבויות זו של זו, והשפעה של תפיסות שגויות או שטחיות. המאמר ממליץ על תוכניות התערבות המבוססות על כבוד לשונות, דחיית אחידות כפויה, חופש בחירה ודיאלוג בין תרבויות.
לקריאת העמוד
נשים בדואיות־ערביות מול חסמי ההשכלה הגבוהה בישראל
המאמר מתמקד בנשים בדואיות־ערביות הלומדות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, ומשלב שאלון מובנה וראיונות עומק. הוא מציג את ההשכלה הגבוהה כנתיב לפיתוח אישי וקהילתי, אך גם כמעבר קשה למרחב עם שפה, נורמות וערכים שונים. הממצאים מדגישים חוסן וסוכנות של הסטודנטיות, לצד קשיי קבלה למסלולי לימוד, הסתגלות אקדמית וחברתית, צורך לתפקד בעברית ובאנגלית, ותנאים לוגיסטיים וכלכליים שמקשים על ההשתתפות.
לקריאת העמוד
זכויות ילדים עם מוגבלויות בישראל בין חזון ליישום
המאמר בוחן את זכויות הילדים עם מוגבלויות בישראל לאור אמנת זכויות הילד משנת 1989 ואמנת זכויות אנשים עם מוגבלויות משנת 2007. הוא מציין שכ־8.7% מן הילדים בישראל מתמודדים עם אתגרים תפקודיים, מוגבלויות או מחלות כרוניות הדורשות טיפול מתמשך. הניתוח מראה שישראל השקיעה בחקיקה, תקציבים ושירותים, אך עדיין מתקשה להשלים בפועל את המעבר למודל זכויות אדם של מוגבלות, במיוחד בתחומי שוויון הזדמנויות, עוני ואפליה בפריפריה, חינוך מכליל ונגישות המרחב והשירותים הציבוריים.
לקריאת העמוד
אוניברסיטה כמפגש משנה זהות לנשים דרוזיות ראשונות בהשכלה הגבוהה
המאמר מנתח 34 ראיונות עם נשים דרוזיות שהיו הראשונות בקהילה או בכפר שלהן להשיג השכלה גבוהה. הוא מראה כי הכניסה לאוניברסיטה הייתה לא רק מעבר לימודי אלא מסע חברתי, תרבותי ורגשי, אף שהמרחק הפיזי מן הכפרים לאוניברסיטה היה קצר. המפגש עם תרבות אקדמית, ידע חדש ופרקטיקות יומיומיות העניק לנשים כלים להעריך מחדש זהויות, נורמות ותפקידי מגדר. ברקע המחקר מופיעים גם פערי נגישות להשכלה גבוהה של דרוזים ביחס ליהודים ושינוי היסטורי במעמדן החינוכי של נשים דרוזיות.
לקריאת העמוד
הפליה וסטיגמה במימוש גמלת סיעוד בקרב ערבים ויהודים בצפון ישראל
המאמר עוסק בחוק ביטוח סיעוד, המסייע לזקנים בישראל להישאר בביתם, ובוחן הפליה נתפסת וסטיגמה סביב מימוש הזכאות בצפון ישראל. המחקר כלל ראיונות עם 15 עובדי המוסד לביטוח לאומי, 31 זקנים, 31 בני משפחה ושש מטפלות בית. הניתוח מצא ארבעה דפוסים: תחושת הפליה חזקה בקרב מרואיינים ערבים, הפנמת סטיגמה אצל חלקם, סטיגמה משתמעת בטענות שערבים מרמים את המערכת, ושלילת הפליה מצד מרואיינים יהודים ועובדי מוסד. המאמר מדגיש כי השתייכות קבוצתית משפיעה על עצם הפרשנות של אותו שירות ציבורי כהוגן או מפלה.
לקריאת העמוד
חינוך לדמוקרטיה בישראל מול חסמים מבניים ודילמות יסוד
המאמר של בנימין נויברגר בוחן את החינוך לדמוקרטיה בישראל דרך חסמים מבניים ודילמות יסוד. לפי תקצירי המו״ל והמטא־דאטה, המאמר עוסק בקשיים הנובעים מן המציאות הישראלית עצמה: מתח בין יהדות ודמוקרטיה, בין ביטחון לזכויות, בין זהות לאומית לפלורליזם ובין קבוצות חינוך שונות. החינוך לדמוקרטיה מוצג לא רק כהוראת מושגים, אלא כמשימה מוסדית שמתקיימת בתוך חברה שסועה ומערכת חינוך מפוצלת. חשיבותו הדמוקרטית היא בהדגשת התנאים שבהם תלמידים לומדים לא רק מהי דמוקרטיה, אלא גם כיצד לחיות עם מחלוקת, זכויות וכללים משותפים.
לקריאת העמוד
שירותים ציבוריים לחברה בדואית לאחר נוודות בנגב
המאמר עוסק באספקת שירותים ציבוריים לחברה בדואית בדרום ישראל בתקופה של מעבר מנוודות להתיישבות ולעיור חלקי. לפי התקציר, תהליך זה ייחודי משום שקבוצות נוודיות נשענות בדרך כלל על משאבים פנימיים להשגת מטרות שירות, ואילו במקרה הזה הבדואים נדרשים להשתמש במשאבים חיצוניים של מערכת ציבורית. הניתוח מתמקד בשירותי חינוך ובריאות ומוצא שהם מוגבלים מבחינה מרחבית, תפקודית ותרבותית. המשמעות הדמוקרטית היא ששוויון בשירות ציבורי אינו מסתכם בהקמת מוסד, אלא דורש התאמה למרחב, לאורחות חיים וליחסי אמון בין המדינה לקהילת מיעוט.
לקריאת העמוד
עמותות, האו״ם ופוליטיקת זכויות האדם בסכסוך הערבי־ישראלי
המאמר טוען שארגונים לא־ממשלתיים הפכו לשחקנים חשובים בזירת הכוח הרך של הדיפלומטיה הבין־לאומית, במיוחד בתחומי זכויות האדם והסיוע ההומניטרי. הוא מתאר כיצד ארגונים כמו Human Rights Watch, Amnesty International והפדרציה הבין־לאומית לזכויות אדם פועלים ברשתות סנגור ומשתמשים במסגרות של מועצת זכויות האדם של האו״ם ובבריתות עם דיפלומטים וממשלות. ביחס לישראל, המאמר מציב רצף מן פורום הארגונים בדרבן בשנת 2001 ועד ועדת גולדסטון לאחר מלחמת עזה, וטוען שפעילות זו השפיעה על הדיון במדיניות החוץ והביטחון הישראלית.
לקריאת העמוד
האם חינוך למסורת מספיק לשימור זהות דרוזית בישראל?
המאמר בוחן את גבולותיו של חינוך למסורת בחברה הדרוזית בישראל. הראיונות מצביעים על מחויבות רחבה לערכים של כבוד למשפחה ולאחרים, צניעות, אמונה באל אחד ואמונה בגלגול נשמות בתוך הקהילה הדרוזית. מכיוון שהדת הדרוזית פתוחה ללימוד מעמיק רק למי שמקיימים את כללי הדת, רוב המשתתפים אינם מגדירים עצמם דתיים במובן המחמיר אלא מסורתיים, והמשפחה נעשית ערוץ מרכזי לחינוך דתי־ערכי. רבים מן המשתתפים מבקשים מן השייח׳ים הקלות שיאפשרו השכלה גבוהה, עבודה מחוץ לכפר וגישה רחבה יותר לסודות הדת, מתוך חשש שללא שינוי כזה עתיד הדת ייחלש.
לקריאת העמוד
טקסי בית ספר וזהות אזרחית־דרוזית בשני תיכונים בישראל
המאמר מנתח את תרומתם של טקסים בבית הספר לעיצוב זהות בקרב תלמידים דרוזים בישראל. נקודת המוצא היא מעמדם הייחודי של הדרוזים לעומת קבוצות ערביות־דוברות אחרות בישראל, בין היתר בשל שירות בצבא ורמות פטריוטיות גבוהות. הטקסים הממלכתיים, ובמיוחד טקסי הזיכרון לחללי צה״ל, משלבים ידע היסטורי עם רגשות של שכול, אובדן, גבורה והקרבה. המחקר מצא שבשני בתי הספר שנבדקו ניתן דגש רב לפעילויות האלה, והן מחזקות זהות דרוזית־ישראלית, גאווה ואחריות אזרחית, לצד זהות דרוזית מובחנת.
לקריאת העמוד
ארגוני שכונה, מדינת הרווחה וזכויות אזרחות
המאמר משווה בין ארגוני שכונה בקנדה ובישראל ושואל כיצד הם קשורים למדינת הרווחה ולזכויות אזרחות. לפי התקציר, למרות הבדלים ממשיים בין שתי מדינות הרווחה, קיימת דומות מספקת שמאפשרת ללמוד מן ההשוואה. המחברים מזהים חמישה משטרים או דגמים שמחברים בין סוגי ארגונים, צורות של מדינת רווחה ותוצאות מבחינת זכויות אזרחות. המסקנה הזהירה היא שדגם של שותפות או ייצור משותף בין תושבים ומדינה נראה מבטיח במיוחד לחיזוק זכויות אזרחות ומשילות עירונית.
לקריאת העמוד
משאבי התמודדות ואמון במוסדות בזמן מלחמת חרבות ברזל
המאמר בודק 471 משתתפים, 69.9% יהודים ו-30.1% ערבים, שמילאו שאלון על דמוגרפיה, חשיפה למלחמה, אמון במוסדות, תחושת קוהרנטיות ותוצאות בריאות נפשית. יהודים דיווחו על חשיפה גבוהה יותר לאירועי מלחמה, תחושת קוהרנטיות חזקה יותר ופחות מצוקה נפשית מערבים. האמון במוסדות לא פעל באופן אחיד: אמון בצבא נקשר למצוקה נמוכה יותר בקרב יהודים, ואמון בפרלמנט נקשר למצוקה גבוהה יותר בקרב ערבים.
לקריאת העמוד
גננות דרוזיות ומוסלמיות מתמודדות עם פגיעה מינית בילדים מתוך אחריות קהילתית
המחקר מבוסס על ניתוח תמטי איכותני של ראיונות חצי־מובנים עם שמונה גננות דרוזיות ושש גננות מוסלמיות־ערביות. הראיונות עסקו בידע ובניסיון מול חשד או מקרים של פגיעה מינית בילדים, בדפוסי פעולה מול ילדים, הורים וקהילה, בהכשרה ובתמיכה מקצועית, ובהשפעה על חיי הגננות עצמן. המאמר מצא פחד ודאגה לילדים האישיים ולמעמד הגננות בקהילה, לצד פעולה יזומה בבית ובקהילות דתיות להגנה, תמיכה והעלאת מודעות.
לקריאת העמוד
תיאטרון כטריגר לשיח זהות של תלמידים פלסטינים בישראל
המאמר מציג מחקר איכותני על שתי קבוצות שצפו בהצגה An Arab Dream: תלמידים פלסטינים במערכת החינוך הישראלית ובכירי חינוך יהודים. הממצאים מראים שהתיאטרון פתח עבור התלמידים מרחב לעיסוק בסוגיות רגישות של זהות מיעוט, אך בכירי החינוך היהודים פירשו את ההצגה כפרובוקטיבית, חסרת ערך חינוכי ואף מזיקה לקהל יהודי צעיר.
לקריאת העמוד
אנגלית כשומר סף להשכלה גבוהה בין יהודים לערבים בישראל
המאמר טוען שדרישות האנגלית במעבר מן התיכון להשכלה הגבוהה אינן רק דרישה אקדמית ניטרלית. סטודנטים ערבים נדרשים ללמוד אנגלית לצד ערבית ועברית, בעוד תלמידים יהודים אינם מחויבים לשפה זרה נוספת מעבר לאנגלית. באמצעות נתוני הלמ״ס, משרד החינוך ומוסדות להשכלה גבוהה, המחקר מראה שפערי העמידה בדרישת האנגלית גדולים יותר מפערים שנבדקו בהיסטוריה ובמתמטיקה, ושפערים אלה מסייעים להסביר את הפער בהרשמה להשכלה גבוהה.
לקריאת העמוד
רפורמה במשטרה וניהול גיוון מול המיעוט הערבי בישראל
המאמר מציע גישה מלמטה למעלה לרפורמה משטרתית: לפני בחירת פתרונות מוסדיים יש לזהות את עמדות קבוצת המיעוט עצמה. המחקר נשען על סקר בקרב אזרחים ערבים שבחן עמדות כלליות, תפיסות של שיטור יתר ושיטור חסר, והערכת שלוש רפורמות אפשריות: גיוס בני מיעוטים למשטרה, מעורבות קהילתית בשיטור והכשרה תרבותית לשוטרים.
לקריאת העמוד
שיטור מיעוטים מנוכרים בערים מחולקות תלוי בעיקר בהוגנות
המאמר עוסק בשאלה כיצד משטרה יכולה לזכות בלגיטימיות בקרב מיעוט לאומי שמערכת היחסים שלו עם המדינה טעונה. לפי התקציר, המחקר בוחן שלושה גורמים: יעילות והוגנות משטרתית, תחושת אפליה בין־קבוצתית והזדהות עם המדינה. בסקר של יהודים וערבים בשכונות מעורבות בישראל, כל הגורמים מסבירים חלק מן הפערים, אך הוגנות המשטרה חשובה במיוחד. הממצא הזה חשוב לדמוקרטיה ליברלית משום שהוא מזכיר שכוח אכיפה אינו נשען רק על חוק כתוב או על יכולת מבצעית. הוא תלוי באמון שהכוח מופעל בהגינות, ללא אפליה ובאופן שמכיר באזרחים כמוגנים ולא כאובייקטים של שליטה.
לקריאת העמוד
תכונות אישיות של מורים ערבים במערכת החינוך הערבית בישראל
המאמר בוחן שאלוני תכונות אישיות של 185 מורים מן המיעוט הערבי בישראל, תוך שימוש בניתוח סטטיסטי ב־SPSS. המחקר מצא כי מוחצנות, נעימות ומצפוניות היו תכונות נפוצות יותר בקרב המורים, ואילו פתיחות ויציבות רגשית היו פחות נפוצות. לא נמצאו הבדלים מובהקים לפי ותק בהוראה או מגדר; לפי שכבת הוראה נמצא הבדל מובהק רק במצפוניות, שהייתה גבוהה יותר בקרב מורי בתי הספר היסודיים.
לקריאת העמוד
מטפלות ערביות בגני קיבוץ בין עבודה חינוכית, זהות וקבלה מותנית
המחקר נשען על 15 ראיונות חצי־מובנים עם מטפלות ערביות בגני קיבוץ. הוא מזהה שלושה מוקדים מרכזיים: תפיסה עצמית הנעה בין ישראליות חילונית לבין זהות מוסלמית־ערבית ואזרחית משולבת, תגובות המשפחה לעבודה בקיבוץ ולאימוץ נורמות מערביות וקיבוציות, וקבלה מותנית מצד החברה היהודית בקיבוץ. המאמר מציע הכשרה משותפת למטפלות הערביות ולצוותי החינוך בקיבוץ.
לקריאת העמוד
חינוך דתי בבתי ספר מוסלמיים בישראל בין ריכוזיות, תקצוב וזהות מיעוט
המאמר מתאר את מערכת החינוך בישראל כמערכת ריכוזית שבה המדינה שולטת במינהל, במימון ובתוכניות הלימודים של בתי ספר יהודיים וערביים. באמצעות סקירת ספרות איכותנית, הוא מצביע על פערים בין החינוך היהודי לחינוך הלא־יהודי והערבי, ובמיוחד על מחסור במשאבים, אפליה תקציבית, פיתוח לימודי חלש יותר ומחסור בכיתות. בתוך מצב זה, מוסדות חינוך אסלאמיים מוצגים כניסיון לשמר זהות דתית ולאומית של מוסלמים בישראל.
לקריאת העמוד
נשים בדואיות ודרוזיות חוזרות מן האקדמיה כ״מהגרות פנימיות״ בקהילה
המאמר מתאר את האוניברסיטה הישראלית כמרחב יהודי־ישראלי בערים מרכזיות, החושף נשים בדואיות ודרוזיות לנורמות וערכים שונים מאלה של תרבות המוצא. עם החזרה לכפרים, הנשים אינן חוזרות לאותה נקודת מוצא: המפגש עם עולם חדש משנה את זהותן המגדרית, ולעיתים יוצר תחושה של ״הגירה פנימית״ בתוך התרבות שלהן.
לקריאת העמוד
חינוך נוצרי בישראל מעצב זהות של מיעוט בתוך מיעוט
המאמר האיכותני בוחן כיצד הוראה קונפסיונלית של נצרות בישראל משתתפת בעיצוב זהות נוצרית מובחנת. הוא מתמקד בעמדות מורי החינוך הדתי לגבי מטרותיהם ואתגריהם, ומנתח כיצד הם בונים, מעבדים ומנהלים זהות נוצרית בתוך החברה הערבית ובתוך מדינה בעלת רוב יהודי.
לקריאת העמוד
צעירים פלסטינים־ערבים בישראל מנסחים אזרחות מתוך הדרה
המאמר בוחן כיצד 20 תלמידים בבית ספר תיכון ערבי־מוסלמי בישראל מפרשים אזרחות ומנהלים זהות אזרחית ולאומית. על בסיס ראיונות חצי־מובנים וקבוצות מיקוד, הוא מראה שהתלמידים מודעים לפוליטיקה של האזרחות בישראל ומשתמשים בשיחי אזרחות שונים כדי להגדיר שייכות, הכלה והדרה.
לקריאת העמוד
בתי ספר תיכוניים דרוזיים מעצבים זהות ואזרחות בישראל
המאמר בוחן כיצד שני בתי ספר תיכוניים דרוזיים בגליל מעצבים זהות ואזרחות של מתבגרים לאורך שנת לימודים אחת. המחקר נשען על ראיונות עם תלמידים, מורים, מנהלים וקובעי מדיניות בחינוך הדרוזי, לצד תצפיות וניתוח מסמכים, ומזהה ארבעה מנגנונים: חינוך ערכי רב־ממדי, פיתוח זהות ואזרחות, למידה משמעותית וטובת הקהילה.
לקריאת העמוד
חינוך בשליטת המדינה וזהות פלסטינית־ערבית בישראל
המאמר בוחן כיצד מערכת החינוך הממלכתית בישראל משתתפת בעיצוב זהות ובשליטה כלפי המיעוט הפלסטיני־ערבי. הניתוח טוען שמערכת החינוך אינה מעניקה לפלסטינים בישראל שליטה אוטונומית במוסדותיהם, מדירה את הנרטיב ההיסטורי הפלסטיני מתוכניות הלימודים, ומייצרת חסמים מוסדיים המשפיעים על זהות, נגישות להשכלה ושוויון אזרחי.
לקריאת העמוד
הורות דמוקרטית בין שיעורי הורים בישראל ובארצות הברית
המאמר בוחן כיצד ידע גלובלי על הורות דמוקרטית, שמקורו במומחים אמריקאים ומועבר בקורסי הורים בארצות הברית ובישראל, מתפרש ומיושם בידי הורים בתוך הקשרים תרבותיים שונים. המחקר משתמש בהשוואה איכותנית בין שיעורי הורים בשתי המדינות כדי לבחון אם הפצת ידע דומה יוצרת אחידות תרבותית או מותירה הבדלים מקומיים.
לקריאת העמוד
שירות צבאי של תפוצות בישראל כמסלול לשייכות, הגירה וזהות
המאמר בוחן שירות צבאי של בני תפוצות בישראל במצב שאינו נובע ממשבר מיידי או מחובת גיוס. על בסיס נתוני סקר של יותר מ-1,100 חיילי תפוצות ו-99 ראיונות עומק, המחקר משווה בין יהודים אמריקאים מקהילות ציוניות־דתיות, ישראלים־אמריקאים ציונים שאינם שומרי מצוות, ויהודים יוצאי ברית המועצות לשעבר בעלי קשר רופף יותר לישראל. הניתוח מראה שהשירות נתפס בראש ובראשונה כמסלול הגירה, השתלבות ולגיטימציה בישראל, לצד הבדלים בין מניעים אידיאולוגיים, התפתחות אישית ושיקולים פרגמטיים של ניעות.
לקריאת העמוד
לאומנות וחרדיות מזרחית: המקרה של ש״ס ותנועת התשובה
המאמר מנתח את הקשר בין ש״ס, תנועת התשובה והופעת עמדות לאומניות בקרב תומכיה בפריפריה החברתית בישראל. על בסיס עבודת שדה אתנוגרפית בדרשות תשובה מקומיות, המאמר מראה שדרשנים השתמשו במסר לאומני על יחסי יהודים־ערבים כדי להדגיש דבקות במסורת יהודית חרדית וסמכות רבנית. עם זאת, המאמר אינו מציג את העמדה הזו כהעתקה פשוטה של לאומנות דתית מן הימין הציוני־דתי. הוא מתאר גרסה חרדית־מזרחית מורכבת, הדורשת הפרדה קהילתית בין יהודים לערבים אך אינה שוללת בהכרח מגעים תרבותיים בין הקבוצות.
לקריאת העמוד
ילדי מהגרי עבודה בישראל, שירות צבאי ומסלולי שייכות אזרחית
המחקר משלב סקר דיגיטלי של 154 משתתפים עם ניתוח איכותני של חוויות השירות של ילדי מהגרי עבודה ששירתו בצה״ל. הוא מראה כי השירות סיפק להם שלושה מסלולי השתייכות: אזרחות פורמלית, הון חברתי ותרבותי ישראלי, ולעיתים גם שייכות דתית דרך היכרות מעמיקה יותר עם יהדות ואף גיור.
לקריאת העמוד
ייצוג ערבים במקצועות הבריאות בישראל בין הישגים לפערים
המאמר מציג תמונה רחבה של ייצוג ערבים במקצועות בריאות מרכזיים בישראל. בשנת 2023 ערבים היו כרבע מהרופאים, האחים והאחיות ורופאי השיניים המועסקים עד גיל 67, וכמחצית מהרוקחים; לצד זאת, נתוני הלימודים והרישוי מצביעים על תלות משמעותית בלימודים מחוץ לישראל ועל ירידה בשיעור הסטודנטים הערבים ברפואה וברפואת שיניים בעשור האחרון.
לקריאת העמוד
אבות ערבים בהדרכת הורים בין מסורת למודרניות בישראל
המאמר בוחן את חוויית הדרכת ההורים של 15 אבות מן המיעוט הערבי בישראל באמצעות ראיונות חצי־מובנים. המחקר מזהה ארבעה נושאים מרכזיים: דרכי הפניה להדרכה, עמדות האבות כלפי המפגש הטיפולי בהקשר התרבותי, שינויים שחוו בעקבות ההדרכה, ותהליכים וטכניקות שסייעו להם להשתתף בלי לפגוע בדימוי העצמי שלהם כגברים ערבים.
לקריאת העמוד
דעיכת המפלגות והתחזקות רשימות חמולתיות בשלטון המקומי הערבי־פלסטיני בישראל
המאמר בוחן מדוע מפלגות ערביות־פלסטיניות לאומיות בישראל איבדו כוח בזירה המקומית, וכיצד רשימות חמולתיות התחזקו בבחירות מוניציפליות בשלושת העשורים האחרונים. הניתוח קושר בין חלוקות משפחתיות פנימיות, מדיניות מדינתית, דפוסי מודרניזציה לא שלמים והעדפת צרכים מקומיים על פני אידאולוגיות לאומיות.
לקריאת העמוד
סטודנטים פלסטינים ממזרח ירושלים במוסדות הכשרה ישראליים בין חלום לפרדוקס
המאמר בוחן נרטיבים של סטודנטים פלסטינים ממזרח ירושלים הלומדים במכללה ישראלית להכשרת מורים. באמצעות סדנאות וביטוי אמנותי הוא מתאר שאיפות, מכשולים ואסטרטגיות התמודדות במרחב השכלה גבוהה שמציע אפשרות לקידום מקצועי אך גם מציב בידוד, אפליה ומתח זהותי בתוך הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
לקריאת העמוד
תפיסות אזרחים בישראל את האינטליגנציה הרגשית של בנימין נתניהו
המאמר בוחן כיצד 414 משתתפים ישראלים בעלי תואר אקדמי ראשון ומעלה תפסו את האינטליגנציה הרגשית של בנימין נתניהו. הממצאים מצביעים על הערכה גבוהה יחסית, ממוצע 5.08 מתוך 7, לצד הנחה שלפיה נתניהו משתמש בכישורים רגשיים גם בצד האפל של אינטליגנציה רגשית כדי לקדם מטרות פוליטיות.
לקריאת העמוד
פרדוקס השוויון המגדרי במתמטיקה בעיני מורים בישראל
המאמר בוחן את פרדוקס השוויון המגדרי דרך עמדות מורים בישראל כלפי מיתוס היכולת המולדת במתמטיקה ומיתוס עליונות הבנים. המחקר סקר 809 מורים בבתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים, ובהם 457 מבתי ספר דוברי ערבית ו-352 מבתי ספר דוברי עברית.
לקריאת העמוד
א־סימטריה במפגש בין סטודנטיות בדואיות ויהודיות באקדמיה הישראלית
המאמר מבוסס על מדגם של 30 משתתפות ובוחן עמדות של סטודנטיות בדואיות כלפי סטודנטיות יהודיות בקורסים רב־תרבותיים במכללות להכשרת מורים בישראל. הממצאים מצביעים על רגשות מעורבים: הסטודנטיות הבדואיות מעריכות גיוון תרבותי והזדמנויות למפגש בין־תרבותי, אך מתארות גם דינמיקה א־סימטרית שבה סטודנטיות יהודיות שומרות לעיתים על עמדה דומיננטית ונמנעות ממעורבות עמוקה ביחסי הקבוצות.
לקריאת העמוד
מנהיגות פוליטית ודתית של נשים דרוזיות לאורך ההיסטוריה
המאמר בוחן נשים דרוזיות שהופיעו לאורך ההיסטוריה כמנהיגות פוליטיות ודתיות. הוא מראה שמעמדן נשען על שילוב של רקע אליטיסטי, כריזמה, קדושה ורוחניות נשית, אך גם מדגיש שהמנהיגות החריגה לא ערערה בהכרח את המבנה הפטריארכלי של החברה הדרוזית.
לקריאת העמוד
תפילה קווירית כהתמודדות פעילה עם טיפולים ובדיקות רפואיות
המחקר מציע לקרוא תפילות יהודיות עכשוויות לבריאות להט״ב כליטורגיה של התמודדות פעילה. דרך ניתוח טקסטואלי של שש תפילות, המאמר מראה כיצד חוויות רפואיות וגופניות, כולל טיפול ב־HIV/AIDS והליכים הקשורים לזהות מינית ומגדרית, נכנסות אל השפה הדתית במקום להישאר רק במרחב הרפואי.
לקריאת העמוד
נגישות שירותי בריאות לנשים בדואיות בישראל כמבחן לשוויון
המחקר מתבסס על ראיונות עומק חצי־מובנים עם 21 תושבי כפרים ערביים־בדואיים, ובהם 14 נשים ו־7 גברים, כדי להבין נגישות לשירותי בריאות מנקודת המבט של המשתמשות והמשתמשים. המאמר מראה שחסמים של שפה, תרבות ומגדר מצטלבים עם חסרונות המעוגנים בנורמות, ערכים ואמונות חברתיות, ומשפיעים במיוחד על תתי־קבוצות של נשים בדואיות, כגון נשים מבוגרות.
לקריאת העמוד
אתנוצנטריות, אוניברסליזם וזכויות חברתיות של פליטים בישראל
המאמר מנתח ראיונות עם 16 תושבים באזור תל אביב ומראה כי עמדות כלפי פליטים מושפעות משיח פוליטי של איום ואחרות. לצד זאת, המרואיינים אינם רק מאמצים את השיח הזה: חלקם מבטאים עמדה אוניברסלית התומכת בשילוב פליטים בחברה הישראלית באמצעות זכויות ושירותי רווחה.
לקריאת העמוד
פנזיני פאנק, תרבות נוער ומחאה אזרחית בישראל
המאמר מתאר את פריחת פנזיני הפאנק בישראל כמרחב ביטוי עצמאי של בני נוער. הוא ממקם את התופעה בעיירות פרבריות במרכז הארץ, בהשפעת פאנק, תרבות פופולרית אירופית ואמריקאית ותפיסות ליברליות־אזרחיות שהתפשטו בעיקר במעמד הביניים.
לקריאת העמוד
פעולות מדינה ושינויים באלימות פוליטית בישראל־פלסטין
המאמר מרחיב את גישת התהליך הפוליטי כדי להסביר כיצד מבנה ההזדמנויות והאיומים של המדינה מעצב פעולות דיכוי ופיוס, וכיצד פעולות אלה משפיעות על רמות אלימות מתקוממת. הניתוח של פעולות מדינת ישראל והתקפות פלסטיניות באינתיפאדה הראשונה מציע הבחנה חשובה בין פעולות סלקטיביות לבין פעולות לא־מבחינות.
לקריאת העמוד
טרנס־לאומיות והיברידיות דתית בתהליך ההגירה של זרע ביתא ישראל
המאמר בוחן את חוויותיהם הדתיות והקהילתיות של חברי זרע ביתא ישראל לפני ההגירה לישראל, במהלכה ולאחריה. על בסיס ראיונות ושיחות באתיופיה ובישראל, הוא מראה שהזהות הדתית של הקבוצה אינה ניתנת לצמצום לקטגוריות בינאריות כמו יהודי מול נוצרי או דתי מול חילוני.
לקריאת העמוד
אי־ציות לחוק כשימור מוסדי בבתי ספר חרדיים לבנים
המאמר בוחן כיצד בתי ספר חרדיים לבנים מגיבים לדרישות המדינה ללימודי ליבה. על בסיס ראיונות ונתוני בתי ספר ממדגם מייצג, הוא מראה שהחוק נוכח כקו בסיס בהחלטות, אך אי־ציות נרחב ואכיפה חלשה יוצרים דפוס יציב של שימור מוסדי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
פוליטיקת השתיקה של סגל פלסטיני באקדמיה הישראלית בזמן מלחמה
המאמר בוחן את חוויותיהם של 27 חברי סגל פלסטינים במוסדות אקדמיים בישראל בתקופת המלחמה בעזה. הוא מנתח כיצד מוסדות אקדמיים מתיישרים עם נרטיב מדינתי דומיננטי, מצמצמים קול פלסטיני ביקורתי, ומייצרים היררכיות בין דיבור מותר לדיבור מסוכן.
לקריאת העמוד
קליטת חוקרים יוצאי ברית המועצות לשעבר באקדמיה הישראלית
המאמר בוחן את השתלבותם המקצועית והאישית של חוקרים יוצאי ברית המועצות לשעבר שהיגרו בילדותם לישראל. על בסיס ראיונות עם 15 אנשי סגל בכיר, הוא מראה כיצד נדרשו ליצור הון תרבותי, חברתי וחוסני חדש כדי לפעול במרחב אקדמי אליטיסטי.
לקריאת העמוד
מנהיגות מנהלים ומחויבות מורים במערכת החינוך הערבית בישראל
המאמר בוחן כיצד מנהלים בבתי ספר תיכוניים ערביים בישראל נתפסים במונחי מנהיגות משתפת, מכוונת, טרנספורמטיבית ועסקתית. על בסיס נתונים מ־426 משתתפים ב־71 בתי ספר, הוא מצא שמנהיגות מכוונת דומיננטית, אך מנהיגות משתפת קשורה באופן חיובי למחויבות מורים.
לקריאת העמוד
שתיקה וקול בין עובדים סוציאליים יהודים ופלסטינים־ישראלים בעת משבר
המאמר בוחן את יחסי העבודה בין עובדים סוציאליים פלסטינים־ישראלים ויהודים בשש ערים מעורבות לאחר האלימות הפוליטית במאי 2021. ראיונות עם 25 עובדים מצביעים על דפוס בולט של הימנעות משיח פוליטי במקום העבודה, שנועד להפחית חשש מפגיעה מקצועית, לשמור על הרמוניה ולהימנע מעימות.
לקריאת העמוד
אזרחות ארגונית, שחיקה וצדק ארגוני בקרב מורים ערבים בישראל
המאמר בוחן קשרים בין מאפיינים אישיים וארגוניים לבין התנהגות אזרחית ארגונית והתנהגות נגדית בעבודה בקרב מורים ערבים בישראל. במחקר השתתפו 509 מורים מעשרים בתי ספר יסודיים ערביים בצפון הארץ, ונמצא שהתנהגות נגדית קשורה לשחיקה, פסיכופתיה ואינטליגנציה רגשית נמוכה, בעוד התנהגות אזרחית קשורה לצדק פרוצדורלי, פחות שחיקה ואינטליגנציה רגשית גבוהה יותר.
לקריאת העמוד
אוסלו, הדרה ולוקליזציה בפוליטיקה של המיעוט הפלסטיני בישראל
המאמר בוחן כיצד הסכמי אוסלו השפיעו על אזרחי ישראל הפלסטינים, שהיו מושפעים מן הסכסוך אך לא הוכרו כשחקן בתהליך המדיני. הוא טוען שההדרה מאוסלו האיצה מאבק מקומי לשוויון וזכויות בתוך ישראל, ובו בזמן חיזקה הזדהות עם המאבק הפלסטיני הלאומי ותמיכה בפתרון שתי המדינות.
לקריאת העמוד
צורות שונות של לובן וגזענות מוסדית באקדמיה הישראלית
המאמר מציע מסגרת תיאורטית לניתוח כוח באקדמיה הישראלית, מעבר להסברים רגילים של אפליה ותת־ייצוג. הוא משלב תיאוריית לובן, תיאוריה ביקורתית של גזע, אינטרסקציונליות וקולוניאליות התיישבותית כדי להראות כיצד נורמות של קבוצה דומיננטית מעצבות ידע, שייכות וקידום מוסדי.
לקריאת העמוד
פער היכולות הדיגיטליות בקרב בדואים בישראל
המאמר מבוסס על 25 ראיונות עומק חצי־מובנים עם נשים וגברים בדואים בכפרים לא מוכרים. הוא טוען שגישת היכולות מסבירה טוב יותר מן הגישה הטכנית לפער הדיגיטלי כיצד סמארטפונים מאפשרים מימוש צרכים, וכיצד תשתיות חסרות, הדרה ודת מעצבים את השימוש בפועל.
לקריאת העמוד
אתיקה של עיתונאים חרדים בתיווך מדע לציבור
המאמר מבוסס על ראיונות עומק עם 20 עורכים ועיתונאים חרדים ברדיו, בדפוס ובאינטרנט שעסקו בסיקור מדע לפני התפרצות הקורונה ובמהלכה. הוא מזהה אתיקות של דאגה, קהילה, מקצועיות ודת, ומראה כיצד עיתונאים דתיים משלבים מקורות ידע שונים כדי לשרת ציבור קוראים מאמין ואמביוולנטי כלפי מדע.
לקריאת העמוד
המגזר הציבורי כמסלול לשוויון תעסוקתי בין קבוצות אתנו־דתיות בישראל
הממצאים מצביעים על כך שקריירות במגזר הציבורי קשורות לנגישות יציבה ושוויונית יותר לנשים חרדיות, מוסלמיות, דרוזיות ונוצריות, בעוד שבמגזר הפרטי הפערים ביציבות ובשכר המצטבר גדולים יותר.
לקריאת העמוד
חסמים להשכלה על־תיכונית בקרב צעירות ערביות־בדואיות בישראל
המחקר מתבסס על קבוצות עם 11 צעירות בדואיות בנות 20-22. הוא מצא שחסמים להשכלה על־תיכונית פועלים גם ברמה המבנית וגם ברמה המגדרית־משפחתית, ולכן נדרשת התערבות מוקדמת ומתמשכת מבית הספר היסודי ועד הכניסה להשכלה.
לקריאת העמוד
אמנות רחוב כצורה של השתתפות פוליטית וחברה אזרחית
המאמר טוען שאמנות רחוב היא התערבות פעילה במרחב הציבורי ואחת הדרכים המתמשכות למחות על פגיעה בזכויות במרחב זה. דרך המקרה הישראלי הוא מציע לכלול אמנות רחוב בתוך ההבנה התאורטית של חברה אזרחית והשתתפות פוליטית.
לקריאת העמוד
חברה אזרחית ביפן ובדרום קוריאה מול הסכסוך הישראלי־פלסטיני
המאמר טוען שהעמקת הקשרים בין מזרח אסיה למזרח התיכון מייצרת גם פעולה אזרחית לא־מדינתית סביב הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ושדפוסי המחאה ביפן ובדרום קוריאה מושפעים ממאפייני המדינה והחברה בכל אחת מהן.
לקריאת העמוד
מתוכנית לימודים על סכסוך לתוכנית על אינטגרציה ערבית־ישראלית
המאמר טוען שפוליטיזציה אקדמית, תוכן מוטה ונגישות מוגבלת יצרו פער בהבנת השתלבות ישראל במזרח התיכון, במיוחד בלימודי המזרח התיכון בארצות הברית, ומציע תוכנית לימודים שתבחן גם נורמליזציה, חופש אקדמי, סובלנות דתית, יציבות אזורית ושלום ישראלי־פלסטיני.
לקריאת העמוד
אזרחות כהצטברות באמצעות נישול: הפרדוקס של אזרחות קולוניאלית־התיישבותית
המאמר מציע לחשוב על אזרחות בהקשר קולוניאלי־התיישבותי לא רק כסטטוס משפטי, אלא כמנגנון שמארגן אדמה, משאבים, זכויות ונישול. הוא מרחיב מגמות ביקורתיות בלימודי אזרחות ומחבר אותן למושג ״הצטברות באמצעות נישול״. המקרה המרכזי הוא האזרחים הפלסטינים בישראל, ובמיוחד העקורים הפנימיים: פלסטינים שקיבלו אזרחות ישראלית אך נעקרו ממקומות מוצאם ולא יכלו לשוב אליהם. דרך המקרה הזה, המאמר טוען שאזרחות קולוניאלית־התיישבותית כוללת פרדוקס כפול. מצד אחד, היא מסדירה זכויות, תנועה והשתתפות מסוימת. מצד שני, היא לוכדת את הילידים בתוך מבנה שבו הצטברות חוזרת של קרקע ומשאבים על חשבונם ממשיכה לייצר נישול ופגיעה בזכויות קולקטיביות. בהתאם לכך, המאמר מציג את האזרחות לא כפתרון לנישול אלא כחלק מן המבנה שמעמיק אותו, ובה בעת כזירה של סוכנות והתנגדות ילידיות.
לקריאת העמוד
נשים חרדיות משכילות מעצבות שייכות דרך גבולות, תרגום ובחירה יומיומית
המחקר בוחן כיצד נשים חרדיות משכילות מבינות שייכות לקהילה שמרנית לאחר חשיפה להשכלה גבוהה. הממצאים מראים שהנשים מבטאות גאווה בזהותן הדתית ומחויבות חזקה לקהילה, ובו בזמן מתארות את החברות בקהילה כהון חברתי שמספק תמיכה והטבות אך כרוך גם במחיר של התאמה לנורמות שמרניות. בכך המאמר מפרק את ההנחה שהשכלה מובילה בהכרח ליציאה מן הקהילה או לדחיית דתיות.
לקריאת העמוד
מחאת בלפור ביצעה אזרחות דרך גוף, צבע, קול ומרחב ציבורי
המאמר בוחן את מחאת בלפור כמחאה נגד פגיעה בערכים דמוקרטיים, משילות כושלת, מנהיגות פרסונלית ושחיתות מוסדית ואישית. במקום להתמקד רק בסיסמאות, הוא מנתח את המופע הציבורי של המחאה: חזרתיות חושית, דימויים סמליים, פעולות פרפורמטיביות והתפשטות למוקדים כמו גשרים וצעדות. המאמר מזהה שלושה מרחבים אזרחיים משתלבים: מרחב לעומתי מול סמל השלטון, מרחב המשתמש מחדש בדפוסים לאומיים, ומרחב אוטופי המדגים חלופות של טוב משותף.
לקריאת העמוד
בתי המשפט הקהילתיים בישראל בין שיקום, צדק והערכת הצלחה
המאמר מתאר את הקמתם של שמונה בתי משפט קהילתיים בישראל בעשור האחרון, בהשראת מודל Red Hook בניו יורק ובהתאמה למערכת המשפט, הרווחה והשיקום בישראל. במקום להסתפק במדידת רצידיביזם, הוא מציע הערכה רחבה יותר של המודל: תצפיות בדיונים, ראיונות עומק עם משתתפים והשוואת דפוסי עבירה חוזרת לנאשמים במסלול הפלילי הרגיל.
לקריאת העמוד
בחברה הערבית בישראל הון אנושי עולה אינו מתורגם אוטומטית לאמון פוליטי
המחקר נשען על סקר טלפוני ממאי 2017 בקרב 300 אזרחים פלסטינים-ערבים בישראל ממגוון דתי, מגדרי, אזורי והשכלתי. הממצאים מצביעים על קשר בין השכלה לבין נכונות להשתתף בפעילות אזרחית ופוליטית, ועל כך שהון אנושי וחברתי תומך בצמיחה תרבותית, דמוקרטית וחברתית. עם זאת, המאמר טוען שהביטחון העצמי הגובר לא יצר שינוי פוליטי ניכר, בין היתר בשל פעולה פוליטית בלתי יעילה וחוסר אמון במוסדות הייצוג הערביים.
לקריאת העמוד
מוגבלות של פלסטינים ערבים בישראל נחווית בתוך צומת של שירותים חסרים, אפליה וקהילה
המחקר נשען על ראיונות עומק עם פלסטינים ערבים עם מוגבלויות ובני משפחה, ומנתח את האופן שבו הם מתמודדים עם מערכות חינוך, תעסוקה, רווחה ובריאות בישראל. המאמר מראה שהחסמים אינם רק פיזיים או אישיים: הם כוללים נגישות מוגבלת לשירותים ביישובים ערביים, אפליה מוסדית, קשיים כלכליים, תלות במשפחה וסטיגמות חברתיות. לכן, חוויית המוגבלות של פלסטינים אזרחי ישראל נבנית בצומת שבין מדיניות, מעמד, לאום וקהילה. המסקנה הדמוקרטית היא שמדיניות נגישות כללית חייבת לראות גם חלוקה לא שוויונית של תשתיות ומשאבים. הקריאה ההצטלבותית מאפשרת לראות כיצד אותם כללים פורמליים מייצרים תוצאות שונות כאשר נקודת המוצא החברתית אינה שווה. בקריאה לאתר, תרומת המאמר היא בהצבת מוגבלות של פלסטינים ערבים בישראל בתוך רצף של מוסדות, פרקטיקות ותנאי חיים, ולא ככותרת כללית בלבד. לכן הסיכום צריך להחזיק יחד את הטענה המרכזית, את גבולות הממצא ואת המשמעות הציבורית, בלי להוסיף עובדות שלא תועדו במקורות שנבדקו. מעבר לכך, חשיבותו של המאמר היא באופן שבו הוא מחבר בין המקרה המסוים לבין שאלות רחבות יותר של אחריות ציבורית, מוסדות, שוויון ויכולת פעולה.
לקריאת העמוד
מורים פלסטינים-מוסלמים מחברים אסלאם, ידע ילידי ואזרחות ביקורתית בישראל
המחקר מציג את כיתות האזרחות והאסלאם כמרחב שבו מורים פלסטינים-מוסלמים מתמודדים עם פער בין שיח רשמי על זכויות ושוויון לבין מציאות של אלימות, אפליה וקושי כלכלי. המאמר מזהה שני מאגרי ידע מרכזיים: פרשנות רוחנית של מושגים, חוקים וערכים אסלאמיים, וניסיון היסטורי ועכשווי של פלסטינים אזרחי ישראל. שילובם מאפשר למורים לערער על תפיסות מדינתיות דומיננטיות של אזרחות ואסלאם ולנסח חינוך ביקורתי יותר.
לקריאת העמוד
הציבור מצפה ממבקר המדינה להפעיל שיקול דעת רחב כשהאמון הפוליטי נשחק
המאמר מציב את ביקורת המדינה בתוך היחסים הדמוקרטיים בין אזרחים למדינה. הוא טוען שכאשר אזרחים צריכים להחזיק נושאי משרה ציבורית accountable, אך יכולתם לעשות זאת דרך ערוצי השפעה רגילים מוגבלת, מוסדות ביקורת מקצועיים מקבלים משמעות ציבורית רחבה יותר. המקרה הישראלי חשוב משום שמבקר המדינה פועל גם כאומבודסמן, יכול לבקר כל ארגון ציבורי, ומחזיק שיקול דעת רחב אך עצמאות מוסדית מוגבלת. ממצאי הסקר מראים כי אזרחים בישראל נטו לצפות לביקורות רחבות, ייחסו חשיבות גבוהה להוגנות פרוצדורלית, ודיווחו על אמון נמוך יחסית במערכת הפוליטית. הציפייה לביקורת רחבה נקשרה במיוחד להוגנות פרוצדורלית ולתפיסת יעילותם של ערוצי השפעה דמוקרטיים, ונמצאה בקשר שלילי עם אמון פוליטי.
לקריאת העמוד
שנת 2023 חשפה בישראל משבר כפול של מוסדות, מחאה וביטחון
הסקירה מציגה את ישראל בשנת 2023 דרך שילוב של מחאה אזרחית, שינוי מוסדי ומשבר ביטחוני. היא מדגישה תיקונים משמעותיים לחוקי יסוד שנועדו לצמצם ביקורת שיפוטית על פעולות הממשלה, את החרפת אי־השקט האזרחי, את מתקפת חמאס מרצועת עזה ואת פעילות חיזבאללה בגבול הצפון. לצד זאת, היא מציינת שהכלכלה נותרה יציבה יחסית עד תחילת העימות, ולאחר מכן ספגה השפעות שליליות.
לקריאת העמוד
פגיעה מוסרית של לוחמים יכולה להפוך גם לפעולה אזרחית ופוליטית
המחקר מנתח 13 ראיונות עומק עם ותיקי לחימה ישראלים ומתאר כיצד הם מפרשים אירועים כגון הרג לוחמי אויב, פגיעה באזרחים או תחושת בגידה מצד מפקדים, המערכת הצבאית והחברה. המאמר מבחין בין נרטיב הומניטרי, הקשור בבושה ואשמה ומוביל לעשייה חברתית ולניסיון תיקון, לבין נרטיב ביטחון לאומי, הקשור בכעס ותסכול ומוביל למחאה ולאקטיביזם פוליטי אינטנסיבי.
לקריאת העמוד
גיור רפורמי של נשים בישראל הוא גם מאבק על הכרה, מגדר ושייכות
המחקר האיכותני בוחן נשים מהגרות מברית המועצות לשעבר ומהפיליפינים שבחרו בגיור רפורמי בישראל. המאמר טוען כי הגיור הלא־אורתודוקסי, המבוסס על ערכים ליברליים, מקדם כניסה לעם היהודי, הזדהות עם התנועה הרפורמית והשתלבות בחברה יהודית־ישראלית, ובו בזמן משמש החלטה פוליטית, התנגדות למונופול האורתודוקסי וביטוי למוטיבציות רוחניות.
לקריאת העמוד
אמון במינהל הציבורי מחזק מעורבות אזרחית מקומית בזמן משברים מצטלבים
המחקר מנתח נתוני סקר ישראליים מן השנים 2021-2023 כדי לבדוק כיצד תפיסות של איכות המינהל הציבורי מתורגמות למעורבות אזרחית מקומית. הממצא הישיר בין איכות ניהולית למעורבות לא קיבל תמיכה מובהקת, אך נמצא קשר עקיף: איכות ניהולית גבוהה יותר קשורה לאמון גבוה יותר בממשל המרכזי, ואמון זה קשור למעורבות מקומית גבוהה יותר. בקרב אזרחים ערבים הקשר בין איכות ניהולית לאמון היה חזק יותר מאשר בקרב יהודים, ואצל בעלי השכלה נמוכה יותר לאמון היה תפקיד חשוב במיוחד במעורבות אזרחית.
לקריאת העמוד
התנדבות במרחב כפרי תלויה באומץ לגעת גם בקונפליקטים קהילתיים
המחקר מציב את ההתנדבות בתוך מרחב ציבורי מקומי שיש בו יחסי כוח, זיכרונות ילדות, ציפיות קהילתיות וקונפליקטים. ב-32 ראיונות עומק בשני יישובים כפריים בצפון ישראל, החוקרות מצאו כי בשני המרחבים ילדים עמדו במרכז זירות קונפליקט מקומיות. קונפליקטים אלה הקשו על תושבים לגשת להתנדבות קהילתית רחבה, והותירו מקום בעיקר להתנדבות ממוקדת וממסדית שאינה נוגעת במחלוקות העמוקות.
לקריאת העמוד
תנועות דתיות חדשות בישראל חיפשו לגיטימציה דרך שפת האזרחות הטובה
המאמר בוחן את האנתרופוסופיה ואת תנועת אמין בישראל על בסיס ראיונות, דיווחים תקשורתיים, מסמכים רשמיים ודיונים ציבוריים. הניתוח מראה ששתי אסטרטגיות לגיטימציה מרכזיות סייעו לתנועות להפחית התנגדות: התאמה לנרטיב אזרחות רפובליקני-ציוני של התיישבות ושירות, והתאמה לשיח נאו-ליברלי של חינוך, הצלחה וניידות חברתית.
לקריאת העמוד
אחרי 7 באוקטובר, מסרי שיתוף אזרחים עוררו מעורבות גבוהה במיוחד ברשתות
Vincent Mabillard, Raphaël Zumofen, Gal Yavetz ו-Jenny Bronstein בוחנים כיצד ארגונים ציבוריים בישראל השתמשו בפייסבוק לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023. הניתוח מראה שפוסטים חדשותיים יצרו יותר מעורבות מאשר מסרי הרגעה והעצמה, וכי במונחים מוחלטים רמות המעורבות הגבוהות ביותר הופיעו כאשר רשויות פרסמו מסרים על שיתוף פעולה אזרחי.
לקריאת העמוד
צילום ישראלי קווירי יכול לחשוף את הסדקים בדמות החייל הגברי הלאומי
המאמר קורא את סדרת Soldiers של עדי נס כמרחב שבו החייל הישראלי מופיע גם כסובייקט צבאי וגם כפרפורמר קרקסי. הדימויים המבוימים, ובהם חייל יורק אש, אקרובט על חבל ודמות של איש חזק, משלבים משמעת צבאית עם קרנבליות, פגיעות והומוארוטיקה. הניתוח טוען שהשילוב הזה חושף את המלאכותיות של מגדר, כוח וזהות לאומית, ומבקר את האופן שבו זהויות להט"ביות יכולות להיטמע בתוך מסגרות מיליטריסטיות תוך דחיקת קולות קוויריים ביקורתיים.
לקריאת העמוד
חינוך דמוקרטי זקוק לדיון אמיתי במחלוקות גם בעידן של קיטוב ומידע כוזב
המאמר נשען על דיוני קבוצות עם תלמידים בבתי ספר תיכוניים באנגליה כדי לבחון את הרלוונטיות ואת האתגרים הפדגוגיים של הוראת סוגיות שנויות במחלוקת. התלמידים ייחסו ללמידה זו ערך פנימי, משום שהיא מסייעת להתפתחות אינטלקטואלית ואישית מול פייק ניוז, מידע מטעה ודיסאינפורמציה ברשתות חברתיות; וערך אינסטרומנטלי, משום שהיא מכינה להשתתפות דמוקרטית. המאמר ממליץ לתת לחינוך דמוקרטי מוקד ביקורתי יותר גם בתוכנית הלימודים וגם במרחבים חוץ־לימודיים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
ארגזי חול רגולטוריים לבינה מלאכותית בישראל מאזנים בין חדשנות לבין אחריות ציבורית חלקית בלבד
המאמר ממפה את התפתחות השימוש בארגזי חול רגולטוריים במדיניות הישראלית לבינה מלאכותית מאז 2018. הוא מנתח מסגרות ברכב אוטונומי, פינטק והנחיות כלליות לחקיקה, ומראה שישראל מעדיפה התאמה מגזרית של רגולציה קיימת על פני מנגנון ממשל מקיף לבינה מלאכותית.
לקריאת העמוד
שילוב מבקשי מקלט אריתראים בישראל מתקיים לצד הדרה משפטית וחברתית מתמשכת
Lilach Lev Ari ו-Arie Herscovici מנתחים ראיונות חצי־מובנים עם 10 מבקשי מקלט אריתראים ו-11 אנשי מקצוע מעמותות ומעיריית תל אביב. הממצאים מצביעים על שייכות יומיומית חלקית שנבנית דרך קשרים עם אנשי מקצוע, חברים ומעסיקים ישראלים, אך גם על רשתות קהילתיות חלשות, אובדן מנהיגות, הדרה דיפרנציאלית וצורך במעמד משפטי יציב.
לקריאת העמוד
מידע ממשלתי על זכויות רווחה צריך להיות מובן, לא רק זמין באינטרנט
המאמר בוחן האם מידע ממשלתי מקוון על זכויות והטבות רווחה נגיש מבחינת קריאות, וכיצד מאפייני הקריאות קשורים למעורבות משתמשים. המחקר ניתח נתוני שימוש של שנה באתר זכויות ישראלי ובדק רכיבי קריאות באמצעות נוסחת Flesch-Kincaid. הממצאים מראים שרוב הטקסטים באתר מתאימים לרמת קולג׳, כלומר אינם פשוטים לקריאה עבור ציבור רחב. במקביל, טקסטים פחות קריאים נקשרו לזמן שהייה ארוך יותר ולשיעור נטישה נמוך יותר, בעוד שנמצא קשר חיובי בין אחוז יציאה לבין מדדי קריאות. המאמר מסיק כי יש לבחון בזהירות מדדי מעורבות כהוכחה להבנה, וכי נדרש מדד קריאות המותאם לעברית ולמידע על זכויות.
לקריאת העמוד
מגפת הקורונה הפכה ניידות סטודנטים לשדה של כוח, גבולות ואי־שוויון
המאמר בוחן את הפוליטיזציה של ניידות סטודנטים בינלאומית בזמן מגפת הקורונה באמצעות השוואה בין ישראל, סין ואיחוד האמירויות. הוא מראה כיצד מדיניות גבולות, אסטרטגיות מוסדיות ותגובות של שחקנים שונים חשפו מתחים סביב זהות לאומית, כוח מדינתי, כוח רך, אי־שוויון ונגישות להשכלה גבוהה.
לקריאת העמוד
חינוך סביבתי בלי פוליטיקה מחמיץ את ממד הכוח של משבר האקלים
המאמר משווה בין תוכניות לימודים וראיונות עם 20 מורות ומורים בצרפת ובישראל. הניתוח מראה שתוכניות הלימודים בשתי המדינות כוללות גאופוליטיקה סביבתית ושמורים מזהים קשר בין החלטות סביבתיות להחלטות פוליטיות, אך ההיבטים הפוליטיים המקומיים נותרים מוגבלים ורבים מהמורים לא פגשו את החיבור הזה בהכשרתם.
לקריאת העמוד
המתח בין שמרנות חרדית למודרניזציה מעצב את אתגרי המשילות בישראל
Yaron Katz מנתח את הפוליטיקה הישראלית באמצעות תאוריות של שמרנות, מודרניזציה וקונפליקט. המאמר טוען כי השמרנות החרדית מספקת זהות ויציבות, אך גם מייצרת התנגדות לרפורמות ומעמיקה מחלוקות סביב שירות צבאי, כלכלה, חינוך ואופי המדינה כיהודית ודמוקרטית.
לקריאת העמוד
שאלת השוויון בנטל הביטחוני היא גם מבחן לחוזה האזרחי בישראל
המאמר מתאר כיצד פטור ממושך של גברים חרדים משירות צבאי, לטובת לימוד דתי, נעשה שנוי יותר במחלוקת על רקע גדילת האוכלוסייה החרדית והמלחמה מול חמאס וחיזבאללה. הוא טוען שהעימות הביטחוני הגביר את הדרישה לשילוב חרדים במאמץ ההגנה, אך כל שינוי צפוי לדרוש פשרה פוליטית בגלל כוחן של המפלגות החרדיות בקואליציה.
לקריאת העמוד
ארגוני חברה אזרחית לקידום חברה משותפת בישראל נשענים על חזון דומה ואסטרטגיות שונות
Wurud Jayusi ו-Adi Binhas ראיינו שבעה בעלי תפקידים מרכזיים בארבעה ארגוני חברה אזרחית ובחנו גם אתרי ארגונים כדי להבין חזון, אסטרטגיות, מבנה והרכב צוותים. הממצאים מראים כי הארגונים חולקים מטרות דומות אך מתמחים בתחומים שונים, וכי המבנים שלהם משקפים מחויבות לשוויון ולרב־תרבותיות.
לקריאת העמוד
המסלול הישראלי למדיניות הפללת לקוחות מראה כיצד פמיניזם ממשלי עלול לדחוק עובדות מין לשוליים
Yeela Lahav-Raz מנתחת את ההקשר החברתי, התרבותי והמוסדי שהוביל לאימוץ מדיניות end-demand בישראל, בעיקר דרך פעילות תת־הוועדה למאבק בסחר בנשים ובזנות. המאמר טוען שתת־הוועדה פעלה כ“משולש קטיפתי” מקומי, ושלאורך שני עשורים עברה השפה המדינית ממסגרת זכויות אדם למסגרת ניאו־אבוליציוניסטית של שוויון מגדרי ולבסוף למסגרת דתית־שמרנית־לאומית.
לקריאת העמוד
ילדים כמשתתפים דיגיטליים יכולים להרחיב את הדמיון של דיון דמוקרטי מקוון
Daniella Zlotnik Raz טוענת שהדיון על דמוקרטיה דיונית מקוונת עדיין אינו מפתח מספיק את משמעות הפואטיקה הדיונית עבור ילדים. על בסיס חוויות ילדים בשיחות וידאו בתקופת הקורונה, המאמר מציע עקרונות לעיצוב היוועצות מקוונת ממוקדת ילדים ומעלה רעיון למרכז דיגיטלי ייעודי להשתתפותם.
לקריאת העמוד
סקסיזם אמביוולנטי מנבא העדפות מגדריות סביב שחרור חטופים
המחקר מנתח מדגם יהודי־ישראלי מייצג של 1,171 משיבים בגל סקר שנערך בפברואר-מרץ 2024, לאחר 7 באוקטובר. הניתוח מראה שרוב המשיבים תמכו בקדימות לנשים בשחרור חטופים, שסקסיזם עוין ניבא התנגדות לקדימות כזו, ושסקסיזם מיטיב ניבא תמיכה בה. שני סוגי הסקסיזם פעלו במידה רבה כמסלולים פסיכולוגיים נפרדים, ללא עדות משכנעת לאינטראקציה ביניהם.
לקריאת העמוד
חוסן לאומי נשען גם על התנגדות אזרחית מאורגנת
המאמר מנתח התנגדות אזרחית כחלק ממסגרות של הגנה כוללת וחוסן לאומי. דרך מקרי אוקראינה וישראל הוא טוען שהתארגנות אזרחית מבוזרת סייעה לספוג את ההלם הראשוני של תוקפנות אלימה ולעצב את מסלול המלחמה בתחילתה. בשלבים מאוחרים יותר, ההתנגדות האזרחית אינה מחליפה יכולת צבאית או מוסדות מדינה, אך רצון הלחימה של החברה האזרחית ממשיך לתמוך בתפקוד צבאי וחברתי לאורך זמן.
לקריאת העמוד
שירות צבאי ממשיך לעצב אזרחות ישראלית גם מעבר לגבולות המדינה
Jonathan Grossman מנתח דיונים פרלמנטריים בישראל מ־1977 עד 2023 ומראה כיצד מהגרים ישראלים וילדיהם הובנו בשיח הרשמי דרך היחס שלהם לשירות בצה״ל. המאמר מזהה שלוש צורות של מיליטריזם חוץ־טריטוריאלי: אזרחים בחו״ל כלא־חיילים, כחיילים לשעבר וכחיילים עתידיים.
לקריאת העמוד
מדיניות טיולים שנתיים מלמדת כיצד הנחיות ציבוריות נעשות עקביות או עמומות
המאמר מנתח מסמכי מדיניות, 12 ראיונות עומק עם מנהלים, מורים ובכירי משרד החינוך, וניתוח GIS של מידע משני ערוצי תכנון מקוונים. הממצאים מראים שמדיניות הבטיחות והביטחון נתפסת כקוהרנטית, בעוד ההיבטים הפדגוגיים של הטיולים נתפסים כבלתי קוהרנטיים ותלויים בפרשנות מקומית.
לקריאת העמוד
יזמי מדיניות יכולים לעצב רפורמה מנהלית גם מול חסמים מוסדיים
Nissim Cohen מפתח מסגרת להערכת תפקידם של יזמי מדיניות ברפורמה מנהלית ציבורית. המסגרת נבחנת באמצעות ניתוח טקסטואלי וראיונות עומק עם פוליטיקאים, בכירים בשירות הציבורי וגורמים לא־ממשלתיים סביב ניסיון הרפורמה בשירות המדינה בישראל בשנים 2013-2018.
לקריאת העמוד
פשקווילים בקהילה החרדית חשפו מאבק על מידע, סמכות ובריאות
המאמר מנתח 20 פשקווילים שנאספו בשנה הראשונה של מגפת הקורונה בקהילה החרדית בישראל. הניתוח מזהה שלושה סוגי שיח: תמיכה בהנחיות רפואיות, התנגדות להנחיות רפואיות, והסבר תאולוגי למגפה, בעיקר סביב צניעות. המאמר מדגיש את חשיבותם של ערוצי תקשורת ייחודיים למיעוטים דתיים לצורך הבנת התנהגות בריאותית והפצת מידע מותאם תרבותית.
לקריאת העמוד
מדד חדש בוחן עד כמה רגולטורים שקופים, אחראים, משתפים ומכלילים
Libby Maman, Jacint Jordana, David Levi-Faur, Edoardo Guaschino, Rahel Schomaker ו-Esther Van-Zimmeren בונים מדדים דה־יורה ודה־פקטו לארבע תכונות דמוקרטיות של רגולטורים. המאגר כולל 49 גופים בשלושה תחומים ובתשע מדינות, והמדדים מאומתים באמצעות Item Response Theory כדי להשוות בין רגולטורים ובין ממדי דמוקרטיה שונים.
לקריאת העמוד
הסכמים קיבוציים בישראל יכולים לקדם שוויון וגם לשמר אפליה
Lilach Lurie מנתחת את תוכן כל ההסכמים הקיבוציים שנחתמו בישראל בשנים 1957-2016, בסך הכול 35,520 הסכמים, לצד תיקוני החקיקה נגד אפליה בתקופה זו. המחקר מתמקד בעובדים מבוגרים, הורים, נשים ואנשים עם מוגבלות, ומראה שההסכמים קידמו גם זכויות שוויוניות וגם פרקטיקות מפלות, אם כי שכיחות ההוראות המפלות ירדה לאורך השנים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מנהיגות בית־ספרית בחינוך הערבי יכולה לפתוח מסלולי צדק ומוביליות
Alaa Elmalak-Watad מנתחת 60 ראיונות חצי־מובנים עם מנהלים ואנשי צוות בבתי ספר ערביים בישראל, לצד תצפיות. המחקר מזהה ארבעה ממדים של מנהיגות טרנספורמטיבית: הישגים לימודיים, רווחה רגשית וחברתית, העצמת תלמידים ועידוד מנהיגות, ופיתוח יכולות וכישורים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
במשבר ביטחוני, חיפוש מידע יכול להפחית אי־ודאות וגם להגביר חרדה
המחקר מתבסס על ראיונות עומק חצי־מובנים עם 25 משתתפים ובוחן את צורכי המידע, מקורות המידע והחסמים שחוו אזרחים בישראל בזמן משבר ביטחוני. המאמר מצא שלצד שימוש במדיה חברתית ובטלוויזיה לעדכונים מיידיים, המשתתפים פיתחו שלוש אסטרטגיות התמודדות עם עומס וחרדה: סינון, השמטה או הימנעות, ושימוש בכמה ערוצים במקביל. הניתוח מראה שחרדת מידע גם מניעה חיפוש כדי להפחית אי־ודאות וגם מעכבת אותו כאשר עודף מידע מגביר מצוקה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
דיאלוג חינוכי על דילמה עשוי לקדם תיאום בין חשיבה אתית להתנהגות דיאלוגית
Baruch B. Schwarz, Michael J. Baker ו-Noa Brandel מתארים מחקר מקרה מתוך מחקר רחב יותר שבו ילדים מכמה מדינות באירופה דנו בערכים. באמצעות מסגרת DoE/EoD, המאמר מנתח במקביל את האופן שבו תלמידים בונים הבנה אתית של סובלנות, הכלה ואמפתיה ואת האופן שבו הם מתנהגים זה כלפי זה בזמן הדיון. הניתוח מראה שלמידה אתית בממד החשיבתי וההתנהגותי יכולה להתקדם או להיחסם בחינוך דיאלוגי, בהתאם לעקרונות העיצוב של השיחה.
לקריאת העמוד
הכללה רדיקלית בישראל־פלסטין מחפשת דיאלוג גם בלי הסכמה ליברלית מלאה
Erica Weiss מנתחת את מגבלות התבונה הציבורית הליברלית במצב של משבר אזרחי וסכסוך אלים ומתמשך. דרך Citizens’ Accord Forum ו-Siach Shalom, המאמר מראה כיצד דיאלוג יכול להימשך גם בלי קונצנזוס, באמצעות אמון, אשראי מוסרי ומסגרות דתיות או קהילתיות חלופיות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
ציפייה לסטיגמה מעצבת את שאיפות ההורות של להט״בים בישראל
Kfir Ifrah, Yuval Shaia ו-Geva Shenkman מנתחים שאלונים מקוונים של 314 משתתפים להט״בים ו-392 משתתפים הטרוסקסואלים בני 18-49, שנאספו בין נובמבר 2022 ליולי 2023. המחקר מצא שלהט״בים דיווחו על שאיפות הורות נמוכות יותר, שציפייה לסטיגמה תיווכה את הקשר הזה, ושפתיחות גבוהה להתנסות החלישה את ההשפעה העקיפה של הסטיגמה הצפויה.
לקריאת העמוד
בעלות נשים על נשק אזרחי בישראל משנה את שפת הביטחון והמגדר
Maya Maor, Nehemia Stern ו-Uzi Ben-Shalom מנתחים 17 ראיונות עומק עם נשים יהודיות בישראל שמחזיקות באקדח. המחקר מצא שהחלטתן לשאת נשק הוצדקה דרך שילוב בין אי־אמון גובר בהגנת המדינה, תחושת איום פוליטי ופגיעות מגדרית, ולא דרך אימוץ פשוט של זהות גברית. המאמר טוען שבעלות פרטית על אקדח אינה מפרקת לגמרי את המיליטריזציה הגברית בישראל, אלא יוצרת שפה נשית חדשה של ביטחון, אימהות, לבוש ואזרחות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
״בפנים״ ו״בחוץ״: דינמיקות קבוצת פנים וחוץ בשלטי מחאת הרפורמה המשפטית
Shani Pitcho-Prelorentzos, Dorit Bar-Nir ו-Michal Mahat-Shamir בוחנות שלטים שהוצגו במחאות ינואר-אוגוסט 2023 נגד הרפורמה המשפטית. באמצעות תאוריית זהות חברתית וניתוח תמטי איכותני של 437 שלטים, המאמר מצא ארבעה תפקודים מרכזיים: יצירת זהות קבוצתית ותכונות חיוביות, ניסוח רצונות וסלידות, בניית חוסן דרך אתוס והיסטוריה, וחיזוק לכידות. המאמר מציג את השלטים ככלי תקשורתי של חברה אזרחית שמנסחת מחויבות לדמוקרטיה ליברלית ומסמנת את היריב הפוליטי כקבוצת חוץ מאיימת.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מחנכים ערבים בישראל מתארים חינוך לערכים כתהליך קהילתי
המאמר מבוסס על ראיונות עומק חצי־מובנים עם 158 מחנכים מ־34 בתי ספר יסודיים ציבוריים ביישובים ערביים בישראל בשנת הלימודים 2023-2024. המחקר מצא שמחנכים רואים בחינוך לערכים משימה מרכזית, מדגישים ערכים חברתיים כמו אמפתיה והתחשבות לצד ערכים אישיים כמו מצוינות והישגיות, ומבקשים כלים מקצועיים ושיתוף פעולה הדוק יותר עם הורים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אזרחות חמושה בישראל נעה בין רישיון מדינתי לזכות מדומיינת
המחקר נשען על שלוש וחצי שנות אתנוגרפיה, 36 ראיונות ויותר מ־125 שעות תצפית בחנויות נשק, מטווחים, קורסי הכשרה ומרחבים מקוונים. המאמר טוען כי בעלי נשק בישראל אינם פועלים רק מתוך מיליטריזם מדינתי או רק מתוך תפיסה ליברלית של זכות אישית, אלא חיים ומנהלים בפועל את הסתירה בין שני ההיגיונות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
בינה מלאכותית משנה את תפקיד הנציגים הדמוקרטיים במקום להעלים אותם
המאמר מנתח את השפעת הבינה המלאכותית על ייצוג דמוקרטי בשני ערוצים: ייצוג קלט, שבו מערכות מסייעות לאסוף ולמפות העדפות אזרחים, וייצוג פלט, שבו מערכות אלגוריתמיות משתתפות ביישום החלטות מדיניות. באמצעות דיון ב־vTaiwan ובמערכת הפרופילינג של שירות התעסוקה האוסטרי, המאמר טוען כי נציגים אינם נעלמים אלא עוברים לתפקידים של תיווך, עיצוב מערכות החלטה ופיקוח על מטרות, שקיפות, אחריותיות וסמכות מוסדית.
לקריאת העמוד
ההשפעות המנתקות של אמון מוסדי לעומת אמון אישי וחברתי על דמוקרטיה
המאמר מערער על ההנחה הפשוטה שיותר אמון תמיד טוב לדמוקרטיה. במקום לדבר על אמון כמושג אחד, הוא מבחין בין אמון אישי, אמון חברתי כללי ואמון מוסדי. על בסיס נתונים מ-100 מדינות ושיטות שונות, כולל משתנים אינסטרומנטליים, ניתוח פאנל ומדדי דמוקרטיה חלופיים, המחקר מוצא שאמון אישי ואמון חברתי כללי קשורים לדמוקרטיה רבה יותר, תרבות פוליטית ליברלית יותר וממשל איכותי יותר. לעומת זאת, אמון מוסדי קשור לפחות דמוקרטיה, מעורבות פוליטית נמוכה יותר, יעילות ממשלתית נמוכה יותר ופחות דאגה לחירויות אזרח. האפקט קשור גם לעוני, להשתתפות כלכלית של נשים ולגיוון דתי: קבוצות מוחלשות עשויות למתן את הקשר השלילי, בעוד גיוון דתי מחריף אותו. המאמר מסיק שיש להיזהר מהמלצות מדיניות שמבקשות להגדיל אמון מוסדי בלי לבדוק מהו סוג האמון ומה הוא מאפשר למוסדות לעשות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
בקרב להט״ב בישראל גיל מבוגר יותר נקשר לפחות בדידות וליותר חוסן
המאמר מנתח שאלון מקוון של 231 מבוגרים להט״בים בישראל בגילי 19-81, שנאסף בשנת 2022 במסגרת Global Pride Project. הממצאים קושרים גיל מבוגר יותר לפחות בדידות וליותר תמיכה חברתית, חוסן ואיכות חיים, ומדגישים את תפקידן של רשתות חברתיות, חשיפת זהות ומעורבות קהילתית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מדיניות העברית בקיבוצים עיצבה בחירות לשוניות וזהות
Blake Steinnecker ו-Elana Shohamy מנתחים איכותנית 24 ראיונות עם מהגרים דוברי אנגלית וספרדית שחיו בקיבוצים בין 1949 ל-1982. המחקר מראה שמדיניות השפה בקיבוץ לא פעלה רק כחוק רשמי, אלא דרך משפחה, מרחב ציבורי, בתי ילדים, אספות קהילה ולחץ חברתי, ולעיתים גבתה מחיר של ויתור על שפות מורשת וזהויות לשוניות.
לקריאת העמוד
אנתרופולוג יליד מתאר איום ימני על הדמוקרטיה בישראל
שוקד אינו מציג מחקר כמותי או סקירה מוסדית רגילה, אלא עדות פרשנית הנשענת על עשרות שנות מחקר אתנוגרפי ועל ביוגרפיה ישראלית ארוכה. המאמר מסביר מדוע במקרה זה האנתרופולוג אינו רק צופה על אחרים, אלא גם אינפורמנט המעיד על החברה שבה הוא חי. הוא קושר בין זיכרון לאומי, תצפית אתנוגרפית ועמדה פוליטית מוצהרת כדי לתאר שינוי הנתפס בעיניו כאיום על הדמוקרטיה בישראל.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
עיתונות מקצועית ותרבות טיקטוק במערכת התקשורת הישראלית
המחקר מציג את טיקטוק כזירת מידע ובידור שמאפשרת לעיתונאים להגיע לקהלים צעירים ולשמור על רלוונטיות, אך גם מחייבת התאמה לפורמט קצר, חזותי ומהיר. המרואיינים רואים בעצמם שומרי סף הנאבקים במידע כוזב, ובמקביל מתמודדים עם דילמות אתיות, מיתוג אישי וסביבה שאינה בנויה לתחקיר עיתונאי רציני.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
תקשורת מדעית ציבורית תלויה גם במבנה חברתי־פוליטי
המחקר משתמש בסקר של 71,922 משיבים ב־68 מדינות כדי לבחון כיצד אנשים נתקלים במידע על מדע וכיצד הם מתקשרים עליו. הממצאים מראים שמדיה חברתית היא מקור המידע המדעי הנפוץ ביותר ברוב המדינות, למעט מדינות עם מערכות תקשורת דמוקרטיות־קורפורטיסטיות שבהן חדשות משמשות מקור רחב יותר. המאמר מצביע גם על קשר בין קולקטיביזם לבין נטייה להתבטא פחות בגלוי על מדע בחיי היומיום, בין השכלה נמוכה לבין נטייה להתבטא יותר בגלוי, ובין גישה מוגבלת למדיה דיגיטלית לבין השתתפות במחאות בענייני מדע.
לקריאת העמוד
מרחבי חדשות ביניים משנים את הגבול בין שיחה פרטית לציבורית
המאמר טוען שחלק מרכזי מן התקשורת החדשותית כיום מתרחש לא רק בכלי תקשורת ציבוריים ולא רק בשיחות פרטיות, אלא במרחבים חצי־סגורים כמו קבוצות פייסבוק, מרחבי X וצ׳טים קבוצתיים בוואטסאפ, טלגרם ו-WeChat. הוא מדגים זאת באמצעות קבוצות וואטסאפ וטלגרם שסייעו בארגון מחאת 2023 בישראל, ומדגיש את האתגרים המחקריים והדמוקרטיים של מרחבים כאלה: נגישות, אתיקה, הקשר, מידע מטעה וקשרי אמון בתוך קהילה.
לקריאת העמוד
משבר חברתי מתמשך משנה חוסן והתמודדות לפי מחנה פוליטי
המחקר מבוסס על שלוש מדידות חוזרות בקרב אותה אוכלוסיית משיבים יהודית בוגרת בישראל, לפני בחירות נובמבר 2022, בפברואר 2023 ובאוגוסט 2023. הניתוח מצא שהמשבר לא השפיע באופן אחיד: חוסן חברתי עלה בקרב מצביעי קואליציה וירד בקרב מצביעי אופוזיציה, ובמדידות המאוחרות מצביעי אופוזיציה דיווחו על פחות חוסן ותקווה ועל יותר דחק ותחושת סכנה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
נסיגה דמוקרטית משנה את ההחלטה להיכנס לשירות הציבורי
המחקר עוסק במועמדים פוטנציאליים לשירות הציבורי ובוחן שלוש אפשרויות: כניסה, אי־כניסה והמתנה. כאשר הדמוקרטיה נסוגה, השירות הציבורי עשוי להיראות גם כזירה להשפעה ותיקון וגם כמקום מסוכן, פוליטי או מתסכל. לכן חלק מהמועמדים עשויים להיכנס כדי להגן על מוסדות, אחרים להימנע בגלל חשש מפוליטיזציה או פגיעה באתיקה, ואחרים להמתין עד שהתנאים יתבהרו. המאמר מדגיש שהון אנושי ציבורי מושפע מן האקלים הדמוקרטי, עוד לפני שאנשים נכנסים למערכת. בכך המאמר מוסיף ממד ארוך־טווח לדיון בנסיגה דמוקרטית: היא משנה לא רק את ההווה המוסדי, אלא גם את מי שירצו להפעיל את המדינה בעתיד. בקריאה לאתר, תרומת המאמר היא בהצבת נסיגה דמוקרטית וגיוס לשירות הציבורי בתוך רצף של מוסדות, פרקטיקות ותנאי חיים, ולא ככותרת כללית בלבד. לכן הסיכום צריך להחזיק יחד את הטענה המרכזית, את גבולות הממצא ואת המשמעות הציבורית, בלי להוסיף עובדות שלא תועדו במקורות שנבדקו. מעבר לכך, חשיבותו של המאמר היא באופן שבו הוא מחבר בין המקרה המסוים לבין שאלות רחבות יותר של אחריות ציבורית, מוסדות, שוויון ויכולת פעולה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אחרי 7 באוקטובר החברה האזרחית לא רק השלימה את המדינה, אלא החליפה אותה ברמה המקומית
המחקר מבחין בין כשל ממשלתי בתוך מוסדות קיימים, כשל מדינתי כרוני, וכשל מדינתי מקומי: קריסה מהירה, מוגבלת גאוגרפית אך רחבה בתפקידי יסוד. במקרה הישראלי אחרי 7 באוקטובר, המדינה לא נעלמה לגמרי, אך באזורים ובתחומים שנפגעו תפקידי ליבה הוזזו בפועל לידי שחקני חברה אזרחית. המאמר מדגיש שהתגייסות זו נשענה על תשתית מחאה קיימת, ויצרה מבני משילות היברידיים שנמשכו חודשים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
השתתפות במחאה נגד הרפורמה המשפטית נקשרה לתחושת העצמה אזרחית
Anat Gesser-Edelsburg, Rana Hijazi, Ester Eliyahu ו-Ricky Cohen מנתחות סקר מקוון חתכי של 570 משתתפים על מחאת 2023 נגד הרפורמה המשפטית. המחקר מצא שאיומים נתפסים, גיל, חשיפה לאלימות מילולית ברשת וכוונות הגירה נקשרו לדפוסי השתתפות, ושעצם ההשתתפות נקשרה לחוללות עצמית אזרחית גבוהה יותר.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מעורבות אזרחית יכולה לחזק צעירים ערבים בסיכון בישראל
המחקר מתבסס על 132 משתתפים מפרויקט Meidad Enterprise-Social Engagement, בגיל ממוצע 20.40 ועם 57% נשים, ובוחן שינוי לאורך זמן באמצעות עיצוב אורך לפני-אחרי. הממצאים מצאו עלייה בעמדות, תפיסות ומיומנויות של מעורבות אזרחית, בהתנהגויות אזרחיות וברווחה. השיפור הבולט ביותר נמצא אצל משתתפים שדיווחו בתחילת המחקר על יותר תסמיני דיכאון ובדידות ועל רמות נמוכות יותר של ערך עצמי, שביעות רצון מהחיים, משמעות ותקווה.
לקריאת העמוד
שליטה בסדר היום בממשלה רב־מפלגתית לא יציבה
המאמר טוען שכאשר פוליטיקאים נבחרים מחזיקים בפחות ידע, מידע ומומחיות על תהליך המדיניות, נחלשת יכולתם לשלוט בו ולעצב את סדר יומו באופן עצמאי. אי־יציבות קבינטית מקצרת את משך כהונתם של פוליטיקאים בתפקידיהם, ולכן מעמידה אותם בעמדת נחיתות מול ביורוקרטים מקצועיים. המאמר מציג את ישראל כמקרה ברור של מערכת פרלמנטרית רב־מפלגתית ולא יציבה שבה הביורוקרטיה היא שחקן מרכזי בתהליך המדיניות, ומציין שימוש בשאלונים למנהלים בדרגי ביניים ובדרגים בכירים במגזר הציבורי על בסיס מדגם כדור שלג לא־הסתברותי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
ייצוג פעיל בשירות הציבורי משתנה לפי סטריאוטיפים בתוך המיעוט
Sohad Amaria, Einat Lavee ו-Nissim Cohen מראים שדמיון אתנו־תרבותי בין נותנת השירות לפונה אינו מבטיח סולידריות או סנגור. המחקר מציע את מושג הגבולות התרבותיים של ייצוג פעיל כדי להסביר מדוע אלמנות זכו ליותר לגיטימציה מוסרית, ואילו גרושות ולעיתים פרודות נתקלו באחרות רגשית.
לקריאת העמוד
צעירים משתתפים בפוליטיקה מקוונת בזהירות בחברה מקוטבת
המחקר ניתח 23,223 פעולות פייסבוק של 50 משתתפים, ובהן 2,323 דפוסים פוליטיים־מפלגתיים ו־1,434 דפוסים חברתיים־פוליטיים, ושילב יומני פעילות ישירים עם ראיונות עומק. המאמר מצא כי שימוש בפייסבוק חושף לעיתים ״אני פוליטי״ נסתר: צעירים נוטים לפעולות לא מחייבות כמו לייקים, מרגישים נוח יותר בזירות חברתיות־פוליטיות מאשר בדיון מפלגתי ישיר, ומנווטים בזהירות את זהותם בסביבה מקוטבת.
לקריאת העמוד
אובדן דמוקרטיה בתעשייה קיבוצית שיתופית
המחקר נועד לבחון שינויים בקהילה שיתופית ובתעשייה קיבוצית שלא הופרטה. הוא נערך כמחקר מקרה ושילב ראיונות אתנוגרפיים וניתוח מסמכים. הממצאים מראים שההצלחה הכלכלית אפשרה להנהלה לחזק את סמכותה בלי לשתף מידע, וכך נעשה תהליך קבלת ההחלטות סמכותני והמנגנון הדמוקרטי בקהילה נותר להלכה בלבד.
לקריאת העמוד
מה מנבא סוגים שונים של מעורבות קהילתית?
במדגם של 494 משתתפים ישראלים, המחקר מצא שתחושת שליטה ורוב המשתנים הקהילתיים מנבאים את שני סוגי המעורבות, בעוד הערכה עצמית ושנות פעילות אינן מנבאות אותן באופן כללי.
לקריאת העמוד
ממשל אקולוגי ויעדי הפיתוח בר־הקיימא של האו״ם
המאמר מציב את המערכות האקולוגיות כתשתית שעליה נשענים כל 17 יעדי הפיתוח בר־הקיימא. הוא טוען שפיתוח כלכלי קצר־טווח וניהול משאבים לא מקיים פגעו ביכולת להתקדם, ומציע ממשל אקולוגי אדפטיבי שמחבר בין אדם לטבע ומשאיר אחריות מעשית גם לבעלי עניין מקומיים.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה, קול ופדגוגיה דיאלוגית בכיתה
פדגוגיה דיאלוגית נתפסת באופן נרחב כאמצעי מצוין לחינוך תלמידים להשתתפות אזרחית בדמוקרטיה דיונית. בפרט, המאמר מתמקד בהופעתם ובאינטראקציה של קולות, המוגדרים באמצעות ארבעה רכיבים: (1) הזדמנות לדבר, (2) הבעת רעיונותיו של הדובר עצמו, (3) הבעתם בתנאיו שלו ו-(4) הקשבה והתייחסות מצד אחרים. בעוד שהנורמה בכיתות בישראל היא השתתפות תוססת אך נטולת קול, באירוע הכיתתי הנדיר שנבחן כאן, המחקר מוצא כי התלמידים – והמורה שלהם – מעורבים בדיון סוער ורב-קולי.
לקריאת העמוד
שחיתות מקומית מתעצבת בין ממשל מרכזי, רשויות ויחסים פנים־עירוניים
המאמר של Itai Beeri ו-Doron Navot מנתח שחיתות פוליטית מקומית כתוצר של מבנים מוסדיים, ולא רק ככשל אישי של נבחרי ציבור. הוא מבחין בין כשלים בממשק בין השלטון המרכזי והמקומי, בין רשויות מקומיות שונות ובתוך הרשות עצמה.
לקריאת העמוד
הפונדמנטליזם היהודי הערני מציב מבחן גבול לדמוקרטיה ולביטחון הציבורי
המאמר של Raphael Cohen-Almagor מנתח תופעות של פונדמנטליזם יהודי ערני מן ה-JDL ועד כך, על רקע שאלות של קיצוניות פוליטית ואלימות. חשיבותו לאתר היא בדיון בגבול שבין מחאה, ארגון פוליטי, מיליטנטיות ופגיעה בסדר דמוקרטי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
קיטוב רגשי בכנסת נמדד דרך סגנון רגשי ולא רק דרך עמדות אידאולוגיות
המאמר בוחן קיטוב רגשי בדיבור פרלמנטרי באמצעות מדדי ערכיות, עוררות ודומיננטיות. הוא מפתח משאבי VAD לעברית ומיישם אותם על קורפוס הכנסת, הכולל יותר מ-30 מיליון משפטים מדיוני מליאה וועדות.
לקריאת העמוד
קבוצות אינטרס בישראל פונות לביורוקרטיה גם בתוך דמוקרטיית מפלגות
Mshai מנתחת את המקרה הישראלי כחריגה מן הציפייה שקבוצות אינטרס בדמוקרטיית מפלגות יפעלו בעיקר דרך מפלגות. הקבוצות נמשכות אל המינהל הציבורי עצמו, ופקידים בכירים מקיימים איתן קשרים רבים גם כאשר הם ממעיטים בערך השפעתן.
לקריאת העמוד
מטא־שיח מאפשר דיון דמוקרטי גם בתרבות דיבור מאתגרת
Manosevitch, Friedman ו-Sprain בוחנים כיצד משתתפים בפורומים דיוניים בישראל מתייחסים לדיבור עצמו, למסגור האינטראקציה ולמתחים בין תרבות מקומית לבין עקרונות דיוניים. מטא־שיח מאפשר להם להכיר בקושי, לשאת ולתת על נורמות ולשלב יצירתית בין שיח ישראלי לבין דליברציה.
לקריאת העמוד
השעיית שירות מילואים התנדבותי מציבה דילמה אתית־דמוקרטית
המאמר בוחן האם השעיית שירות מילואים התנדבותי יכולה להיות מוצדקת מוסרית, אתית ודמוקרטית כאשר המשרתים רואים במהלכי הממשלה פגיעה ביסודות המשטר הדמוקרטי.
לקריאת העמוד
פרלמנטים דמוקרטיים היו חסינים יותר מסגירה בגל הקורונה הראשון
המאמר מנתח נתונים השוואתיים על פעילות בתי מחוקקים ב־159 מדינות בגל הראשון של Covid-19. הוא מצא שחומרת התחלואה לא הסבירה את הגבלת הפרלמנטים, ושבתי מחוקקים בדמוקרטיות שבריריות היו חשופים יותר לסגירה או לצמצום פעילות.
לקריאת העמוד
זיהוי דפוסי טרולים ובוטים חושף חדירה חדה למערכות בחירות
Hanouna ושותפיו מנתחים מאגרי טוויטר הקשורים לבחירות לפרלמנט האירופי ב-2019, לשתי מערכות הבחירות בישראל ב-2019 ולקמפיין הפדרלי בקנדה באוקטובר 2019. הם מציגים שיטה לזיהוי חשבונות פוליטיים חריגים באמצעות ניתוח משווה של מטא־דאטה, תוכן ומבנה רשת, ומזהים אלפי חשבונות שעסקו בפוליטיקה קנדית והציגו דפוסי פעילות שונים מקבוצת ביקורת.
לקריאת העמוד
הפרטת עיצוב המדיניות בישראל מעלה שאלת אחריותיות דמוקרטית
המאמר מציב את הפרטת גיבוש המדיניות כהמשך של מגמות ניהול ציבורי חדש והרחבת תפקידן של חברות ייעוץ פרטיות. דרך המקרה הישראלי, ובעיקר תוכנית אסטרטגית שנעזרה בחברה פרטית, הוא מראה את הסיכון שבעקיפת מוסדות ציבוריים קיימים ובצמצום חלקו של הציבור בעיצוב המדיניות.
לקריאת העמוד
ש״ס מדגימה כיצד הסתגרות קהילתית יכולה לשמש אסטרטגיית הכלה פוליטית
המאמר מציג את ש״ס כתנועה ומפלגה שמאז 1984 טוענת לייצוג אוכלוסייה ספרדית מודרת של יהודים מצפון אפריקה והמזרח התיכון. באמצעות הקפדה דתית, עצמאות מול הפוליטיקה החרדית האשכנזית ותחייה אתנית־דתית, ש״ס השיגה מושבים בכנסת, השתתפות בממשלה והשפעה על תקציבי חינוך ורווחה.
לקריאת העמוד
מפגשי שלום מקוונים יוצרים מרחב דיאלוג נדיר לנוער יהודי וערבי
המאמר מראה כיצד טכנולוגיה יכולה ליצור מרחב קשר כאשר מפגש פיזי בין קבוצות סכסוך מוגבל או טעון. מבחינה דמוקרטית, החשיבות היא ביכולת לבנות שיחה אזרחית על שוויון וסובלנות גם כאשר המציאות היומיומית מצמצמת הזדמנויות לכך.
לקריאת העמוד
בחירות בישראל עיצבו את הסכסוך דרך ייצוג יותר מאשר דרך דיון עמוק
המאמר מטיל ספק באיכות הדליברציה בבחירות שעסקו בסכסוך, אך מדגיש שהבחירות בכל זאת עיצבו את הסכסוך דרך חילופי שלטון וייצוג דינמי. לכן הבחירות אינן רק מדד לעמדות ציבוריות אלא מנגנון שמשנה את מסלול המדיניות.
לקריאת העמוד
צעירי העלייה מברית המועצות לשעבר מפרשים הצבעה דרך ניסיון הגירה ואזרחות
המאמר מציע לראות בהצבעה לא רק פעולה טכנית של אזרחים חדשים אלא חלק מתהליך למידה פוליטית. צעירים מהגרים מפרשים את הדמוקרטיה הישראלית דרך ניסיון משפחתי, תרבותי וחינוכי, ולכן חינוך אזרחי צריך להכיר במורכבות הזאת.
לקריאת העמוד
קרבת האליטות הצבאיות והפוליטיות פוגעת בהוגנות התחרות הדמוקרטית
המאמר מתאר כמה ערוצים של קרבה בין צבא לפוליטיקה: תמיכה פומבית של מפקדים במדיניות ממשלתית, מעורבות בעיצוב מדיניות, מינויים פוליטיים בצבא, מעבר מן הצבא לפוליטיקה וקשרים חברתיים בלתי פורמליים. כל אלה יכולים לחזק את הממשלה המכהנת ולפגוע ברוח התחרות הדמוקרטית.
לקריאת העמוד
משפט גלובלי יכול לחזק דמוקרטיה מול כוחן של טכנולוגיות חדשות
Benvenisti טוען שטכנולוגיות חדשות הופכות אזרחים גם למשתמשים בשווקי מידע מפוצלים ומופרטים, שאפשר להשפיע עליהם מטעמים כלכליים ופוליטיים. לכן משפט הממשל הגלובלי צריך להגן לא רק על אחריותיות של מוסדות גלובליים, אלא גם על כבוד האדם ועל יכולת הקיום של מדינה דמוקרטית.
לקריאת העמוד
שקט ושתיקה בפוסטרים של המחאה חושפים מאבק על קול דמוקרטי
המאמר בוחן 220 פוסטרים, מתוכם 56 שנקשרו לסוגים שונים של שתיקה, ומראה כיצד חומרי מחאה חזותיים ולשוניים משתתפים בעיצוב המרחב הדמוקרטי.
לקריאת העמוד
העוצמה החדה של סין נבלמת בישראל בידי ספקנות ציבורית ושיח ביקורתי
Chaziza ו־Lutmar מציבים את ישראל כמקרה מבחן לחוסן דמוקרטי מול מניפולציה, צנזורה והשפעה חיצונית. סין ניסתה לעצב תפיסות ציבוריות, אך תמיכתה בעמדות המנוגדות לאינטרסים ישראליים והמודעות הציבורית הגוברת החלישו את הצלחתה.
לקריאת העמוד
מדד לדמוקרטיה פנים־מפלגתית בוחן השתתפות, ייצוג ושקיפות בתוך מפלגות
Rahat ו־Shapira מציעים למדוד מפלגות כפי שמודדים דמוקרטיה ברמת המדינה: לפי כללים, פתיחות, תחרות ואחריות. המדד מאפשר לשאול אם מפלגה שמבקשת לייצג ציבור רחב גם מפעילה בתוך עצמה נורמות דמוקרטיות.
לקריאת העמוד
שינוי האסטרטגיה הצבאית ב־1953 מחדד את שאלת הפיקוח האזרחי
Oren, Barak ו־Shapira משתמשים במסמכים רשמיים ישראליים שלא נוצלו קודם, ראיונות, זיכרונות, ביוגרפיות ומקורות משניים כדי לבחון רגע מכריע ביחסי צבא וממשלה. המאמר מערער הסברים שממקדים את השינוי בבן־גוריון או בדיין ומדגיש את כוחם של מנגנוני תכנון צבאיים.
לקריאת העמוד
אי־אמון בין מוסדות בריאות לבדואים בנגב פוגע גם במדיניות וגם בשוויון
המאמר בוחן בשנים 2015-2019 קמפיין בריאותי בדרום ישראל באמצעות ראיונות, תצפיות ומסמכי מדיניות ותקשורת. הניתוח מזהה שלושה דפוסים של אי־אמון שמקשים על מדיניות בריאות בקהילה מוחלשת.
לקריאת העמוד
אידיאולוגיות תכנון בישראל מעצבות את גבולות השתתפות הציבור
Gertel ו־Law-Yone טוענים שמחקרי השתתפות בתכנון נוטים להתעלם מן התפקיד של אידיאולוגיה בפרקטיקה מקצועית. דרך המקרה הישראלי, הם מראים כיצד דפוסי פיתוח פוליטיים וחברתיים משפיעים על השתתפות הציבור ועל תחושת האחריות של המתכנן.
לקריאת העמוד
שלטון חוק ברשות הפלסטינית מוצג כתנאי לדמוקרטיה ולדו־קיום
Frisch ו־Hofnung מעריכים שלוש תזות להסבר חולשת שלטון החוק ברשות הפלסטינית: התערבות חיצונית, מבנה פנימי ותרבות פוליטית. הממצא המרכזי הוא שמרדף אחר כוח הוביל לריכוז סמכות בידי הרשות המבצעת, למרות ניסיונות של פוליטיקאים וחברה אזרחית למנוע זאת.
לקריאת העמוד
ביזור חינוכי משפיע אחרת על דמוקרטיה מקומית ביישובים יהודיים וערביים
Ghanem ו־Hijazi מנתחים יחסים בין מקבלי החלטות מקומיים, ארגוני חברה אזרחית ופעילים קהילתיים במסגרת ביזור חינוכי. המאמר מדגיש שמעורבות קהילתית ביישובים יהודיים נראית ממוסדת ומתמשכת יותר, ואילו בחברה הערבית היא מוגבלת, ספורדית ופחות ממוסדת.
לקריאת העמוד
הערכת השפעה חברתית הופכת את העיר הצודקת למבחן תכנוני בבאר שבע
Yiftachel ו־Mandelbaum בוחנים את תכנון באר שבע דרך מסגרת העיר הצודקת של שוויון, מגוון ודמוקרטיה. המאמר מדגיש שהערכת השפעה חברתית יכולה לחשוף גם צעדים חיוביים לצמצום אי־שוויון וגם נקודות עיוורון, כגון סכנות עקירה, צרכי מיעוטים וחסר דמוקרטי בתהליך.
לקריאת העמוד
דיוני התנגדויות בתכנון חושפים דמוקרטיה תכנונית מרובדת
Margalit ו־Kemp מנתחות כיצד ועדות תכנון משיבות למתנגדים מקצועיים, יזמיים ואזרחיים, וכיצד ההצדקות משתנות לאורך פערים חברתיים־מרחביים. הממצא המרכזי הוא שילוב של הטיה חיובית כלפי חזקים, הטיה שלילית כלפי חלשים ותשובות ניטרליות יותר לאמצע, היוצרות מופע של הכללה בלי שוויון ממשי.
לקריאת העמוד
רפורמות ממשל מקומי מתקבלות אחרת בצפון ובדרום אירופה
Razin ו־Hazan מנתחים עמדות של חברי מועצות מקומיות כלפי סדר יום של רפורמות בשלטון המקומי. המאמר חשוב משום שהוא מזכיר שדמוקרטיה מקומית אינה מיובאת כמודל אחיד; היא תלויה באמון, במסורת מנהלית ובאופן שבו נבחרים מקומיים מבינים השתתפות וביזור.
לקריאת העמוד
פיקוח על מודיעין מראה כיצד ביטחון עלול לעקוף הליך חוקי
Kahana ו־Sharfman מנתחים את פעילות מלמ״ב, גוף ביטחוני קטן יחסית המופקד על הגנת מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. המאמר טוען כי חקירות, הטרדות וסנקציות לא־משפטיות בשם הביטחון מדגימות בעיה דמוקרטית מרכזית: היכן עובר הגבול בין סודיות ביטחונית לבין שימוש לרעה בכוח.
לקריאת העמוד
ניסוי Minds of Peace בוחן שלום כהליך אזרחי פתוח
Cahen מציג את MOPE כניסיון להעביר חלק מדיון השלום אל מרחב אזרחי גלוי: שתי משלחות מדומות, ישראלית ופלסטינית, דנות מול קהל בצעדים לסיום הסכסוך בעזרת מנחים. המאמר מעריך את המודל גם ככלי להשפעה על דינמיקת הסכסוך וגם כאפשרות לאספה ציבורית פלסטינית־ישראלית רחבה יותר.
לקריאת העמוד
פרשנות בחירות כמנדט מחייב תלויה בתקשורת ובדעת קהל
שמיר, שמיר ושפר מציעים תנאים הכרחיים לזיהוי בחירות כמנדט מדיניות. בניתוח ישראל בשנים 1992-2003, כולל סיקור עיתונות ונתוני סקרים, המאמר מוצא שבאף אחת מחמש מערכות הבחירות לא התקיימו כל התנאים למנדט ברור.
לקריאת העמוד
פוליטיקה חמולתית משנה את ביצועי רשתות הממשל המקומי
Mondey ו־Beeri מנתחים סקר בקרב 160 חברי רשתות ערביות בישראל, בהקשר של תכנית אתגרים לעידוד השתתפות בני נוער ערבים בחינוך בלתי פורמלי. המחקר מוצא שניהול רשתות קשור לביצועים נתפסים טובים יותר, אך פוליטיקה רשתית וחמולתית משנות את אופי הקשר הזה.
לקריאת העמוד
קיטוב פרשני ברשתות חברתיות מסביר איך מחלוקת מתקבעת
Kligler-Vilenchik, Baden ו־Yarchi מנתחים דיונים על פרשת אלאור אזריה בשלוש פלטפורמות חברתיות לאורך תקופת המחלוקת. הם מוצאים שעמדות מנוגדות ופרשנויות מנוגדות הופיעו כבר מתחילת הדיון, השתנו רק מעט לאורך זמן, וקיבלו צורות שונות בהתאם לאפשרויות החברתיות־טכנולוגיות של כל פלטפורמה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
תגובות רגשיות לפוליטיקאים ברשת משתנות בין משבר אזרחי למשבר צבאי
Yadlin-Segal, Yavetz ו-Bronstein מנתחים מאגר של 24,491 פוסטים שפורסמו בין נובמבר 2022 לנובמבר 2023 בידי חברי כנסת וחברי ממשלה פעילים מהימין, המרכז והשמאל. הניתוח מראה שסוג המשבר משנה את דפוסי הרגש המקוונים, ושמשבר צבאי הגביר במיוחד תגובות קצה ורגשות שליליים.
לקריאת העמוד
ייצוג פוליטי סמלי קשור לשביעות רצון משירותים עירוניים
המחקר משתמש בסקר תושבי חיפה ובנתונים על הרכב מועצת העיר כדי לבדוק את הקשר בין ייצוג פוליטי לשביעות רצון משירותים מקומיים. הוא מודד שביעות רצון מ-13 שירותים עירוניים ומבחין בין ייצוג תיאורי, המבוסס על הרכב מגדרי וקבוצתי, לבין ייצוג סמלי, המבוסס על תחושת הכרה וייצוג. הממצאים מצביעים על כך שלייצוג סמלי עשויה להיות חשיבות רבה במיוחד, גם ישירות וגם דרך רגשות רחבים יותר כלפי השלטון.
לקריאת העמוד
קמפיין הזכויות הדיגיטליות בישראל מראה איך חברה אזרחית מגינה על פרטיות
המאמר בוחן כיצד תנועה אזרחית לזכויות דיגיטליות ניסתה להשפיע על חקיקה, פסיקה ושיח ציבורי סביב המאגר הביומטרי בישראל. הניתוח מתבסס על פרסומי התנועה, סיקור עיתונאי ופרוטוקולים של הוועדה המשותפת, ומראה כיצד ידע טכנולוגי ומשפטי תורגם למסגור ציבורי של פרטיות כבעיה של כוח מדינתי.
לקריאת העמוד
גיוס חובה יכול להגביר את רגישות המדינה לשלום החיילים
המאמר בוחן את הקשר בין גיוס, מחאה אזרחית ומחויבות המדינה לחיילים. ההשוואה בין ארצות הברית לישראל עוסקת במחאה נגד מלחמה ובהשפעתה על פריסת כוחות, הגנת כוחות וחילופי שבויים. המנגנון המרכזי הוא שכפיית שירות מחזקת קול אזרחי ומגבירה את התביעה הציבורית שהמדינה תגן על מי שהיא מגייסת.
לקריאת העמוד
מחאת 2023 בישראל מדגישה את העיר כזירה של אוטונומיה דמוקרטית
Avni מתבוננת במחאת 2023 בישראל דרך עדשה של אוטונומיה עירונית. אף שהמחאה הארצית אינה ממוסגרת במפורש כמאבק עיר מול מדינה, יש לה ממד עירוני ברור, ובמיוחד בתל אביב-יפו. המאמר מציע שקריאה עירונית של המחאה עוזרת למקם אותה בתוך תהליכים פוליטיים רחבים של קיטוב בין ערים פרוגרסיביות למדינות ריאקציוניות.
לקריאת העמוד
כללי אי-אמון מעצבים את האסטרטגיה של אופוזיציות בפרלמנט
המאמר מנתח נתוני הצבעות חקיקה של 59 מפלגות אופוזיציה ב-16 מדינות באירופה. הניתוח מראה שמגבלות רבות יותר על שני שלבי מנגנון אי-האמון קשורות להתנהגות אופוזיציונית פחות עימותית מול הממשלה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
קיטוב מפלגתי מעוות גם הערכות של שירותים ציבוריים יומיומיים
המאמר טוען שבסביבה מקוטבת, אזרחים אינם שופטים רק כלכלה, ביטחון או סוגיות מדיניות דרך נאמנות מפלגתית; ההטיה מופיעה גם בהערכת שירותים ציבוריים מוחשיים, והיא מקשה על אחריותיות דמוקרטית.
לקריאת העמוד
הדגשת מכנה משותף יכולה להחזיר לגיטימיות לקולות ביקורתיים
המחקר בדק בקרב יהודים ישראלים כיצד מסרים המדגישים דמיון בין קבוצה שעברה דה-לגיטימציה לבין ערכים או אינטרסים מיינסטרימיים משפיעים על תפיסת הלגיטימיות שלה. הניתוח מצא ששתי התערבויות כאלה היו יעילות יותר בהעלאת הלגיטימיות הנתפסת.
לקריאת העמוד
משברים בישראל דוחפים את השלטון המקומי אל עבר אזוריות חדשה
המאמר מציב את ישראל בתוך מסגרת תאורטית של אזוריות חדשה, המדגישה סובסידיאריות, ממשל רב-מפלסי וחוסן קהילתי. הוא טוען שמשברים, ובכללם מלחמת 7 באוקטובר 2023, האיצו את הצורך בביזור ובשיתוף פעולה אזורי לנוכח כשלים של ממשל ריכוזי. הרפורמות המרכזיות שמזוהות בו הן חוק יסוד לשלטון מקומי ואזורי, מיסוד מבני ממשל אזוריים וחיזוק ההון האנושי ברשויות.
לקריאת העמוד
מדעני מדינה יכולים להיות שומרי סף במשבר דמוקרטי
Lerner, Akirav, Lavi, Shomer ו־Talshir מנתחות את פעילות הפורום Political Scientists for Israeli Democracy, שפעל לצד האגודה הישראלית למדע המדינה. המאמר מתאר כיצד הפורום ניטר חקיקה אנטי־דמוקרטית, יזם כנסים, חיבר ניירות מדיניות וחומרי הסברה, השתתף בדיוני ועדות בכנסת ותיאם פעילות של חוקרים יחידים. המקרה הישראלי מוצג על רקע יוזמות שנועדו להגביל את כוחו של בית המשפט העליון ולהגדיל שליטה פוליטית במינוי שופטים ויועצים משפטיים, במדינה שבה כוח שלטוני כבר מרוכז מאוד.
לקריאת העמוד
אזרחים שופטים ייצוג פרלמנטרי כמערכת רב־ממדית
באמצעות פריטי סקר מקוריים בישראל, המחקר מצא שאזרחים תופסים ייצוג כרב־ממדי, מייחסים פחות חשיבות לייצוג תיאורי וסמלי, ושהעמדות הדמוקרטיות שלהם קשורות במיוחד לתחושת ייצוג קולקטיבית על ידי הכנסת.
לקריאת העמוד
שנת 2024 בישראל שילבה מלחמה, מחאה ומבחני משילות
Harsgor ו־Zur מציגים את 2024 כשנה ללא בחירות פרלמנטריות, אך עם מלחמה מתמשכת בעזה, מחאות להפסקת אש ולהשבת חטופים, עימות חריף עם חיזבאללה, תקיפות חות׳יות ועימותים ישירים ראשונים עם איראן. הנתונים הכלכליים כוללים צמיחת תוצר של 0.9 אחוז, אינפלציה של 3.2 אחוז והורדות דירוג אשראי. במישור המוסדי, המאמר מדגיש פסיקה תקדימית של בית המשפט העליון שקבעה כי קיימת ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד.
לקריאת העמוד
תפיסות שונות של דמוקרטיה מובילות לדפוסי השתתפות שונים
Oser ו־Hooghe מנתחים את הקשר בין אידיאלים דמוקרטיים לבין התנהגות פוליטית באמצעות ניתוח מחלקות חבויות ושאלות רחבות של הסקר החברתי האירופי מ־2012. הם מזהים שתי קבוצות אזרחים המדגישות מושגי אזרחות שונים: תפיסה של זכויות פוליטיות ותפיסה של זכויות חברתיות. מי שמדגישים זכויות חברתיות פעילים יחסית יותר בהשתתפות לא־ממוסדת אך פחות בהשתתפות ממוסדת, בעוד שמדגישי זכויות פוליטיות פעילים יותר בכל צורות ההשתתפות.
לקריאת העמוד
ארגון קהילתי משנה את יכולת האזרחים לפעול בדמוקרטיה
המאמר טוען שדמוקרטיה זקוקה לפעולה קולקטיבית, אך יש להבחין בין organizing לבין mobilizing. ארגון מבקש להפוך יחידים וקבוצות לסוכנים שמסוגלים לעצב תוצאות ציבוריות, בעוד מוביליזציה בעיקר אוספת ומבטאת העדפות בזירה הציבורית. הסקירה ממפה שינוי אפשרי ברמות המיקרו, המזו והמקרו, וקוראת לחקור ארגון כמנגנון נפרד ובהשוואה למוביליזציה.
לקריאת העמוד
אי־שוויון נטו נמוך יותר קשור לצמיחה ממושכת יותר
המאמר מצא שאי־שוויון נטו נמוך יותר קשור לצמיחה מהירה וממושכת יותר, גם כאשר שולטים בהיקף החלוקה מחדש. חלוקה מחדש פיסקלית אינה נראית בדרך כלל כמכשול צמיחה, למעט אפשרות של השפעה שלילית כאשר היא רחבה במיוחד. הראיות מצביעות על הון אנושי ופוריות כערוצים שדרכם אי־שוויון עשוי להשפיע על צמיחה.
לקריאת העמוד
מוסדות חזקים מרככים את נזקי תנודתיות הסיוע הזר
Kathavate ו־Mallik מפתחים מודל שבו ממשלה שמקבלת סיוע פועלת בתוך סביבה מוסדית באיכות נתונה, ובוחרת כיצד להקצות את הסיוע. הם בוחנים נתוני פאנל על 78 מדינות בשנים 1984-2004 בעזרת GMM, ומוצאים שתנודתיות סיוע קשורה שלילית לצמיחה לנפש, אך שההשפעה השלילית מתמתנת כאשר איכות המוסדות גבוהה יותר. המאמר ממקם יציבות תקציבית, אחריותיות ויכולת ממשלתית בלב שאלת האפקטיביות של סיוע בין־לאומי.
לקריאת העמוד
מוסדות ביניים מסבירים איך עקרונות מוסדיים מיושמים בשטח
Ménard ו־Martino טוענים שמוסדות אינם ניתנים להבנה או למדידה היטב כמושג כוללני אחד. הם מציעים מסגרת של meso-institutions שמחברת בין כללי מאקרו לבין התנהגות מיקרו, וכך מאפשרת מחקר אמפירי מדויק יותר.
לקריאת העמוד
איכות המערכת המשפטית וזכויות הקניין חשובות במיוחד לצמיחה
Parsa ו־Datta בונים שלושה מדדים משוקללים מתוך 20 אינדיקטורים מוסדיים ומנתחים פאנל של 77 מדינות, בחלוקה למדינות הכנסה בינונית וגבוהה. בעזרת GMM הם מוצאים שמוסדות משפיעים על צמיחה בעיקר דרך השקעה ומסחר יותר מאשר דרך פריון כולל, וששיפור איכות המערכת המשפטית וזכויות הקניין מניב תועלת גדולה במיוחד בתוצר לנפש. הממצאים מבחינים גם בין מדינות הכנסה בינונית, שנהנות יותר משיפור משפט וקניין, לבין מדינות הכנסה גבוהה, שנהנות יותר משיפור הסביבה הרגולטורית.
לקריאת העמוד
תשתיות ציבוריות תורמות לצמיחה רק כשהן ממומנות ומנוהלות היטב
Aschauer מרחיב מודל צמיחה נאו־קלאסי ומראה שכמות ההון הציבורי, יעילות השימוש בו ומימון באמצעות חוב חיצוני קשורים כולם לצמיחה מעברית. הממצאים מצביעים על תרומה חיובית של הכמות והיעילות לצמיחה, אך על פגיעה בצמיחה כאשר ההשקעה ממומנת בחוב חיצוני גבוה.
לקריאת העמוד
יכולת מדינתית חזקה יותר קשורה ליותר מוצרים ציבוריים ותפוקה בסין
Cheng, Gawande ו־Qi משתמשים בשונות היסטורית באבדות אוכלוסייה בשל שלוש מרידות בשנים 1851-1880 ככלי לזיהוי שונות גאוגרפית ביכולת מדינתית מודרנית. מחוזות עם יכולת מדינתית גבוהה בסטיית תקן אחת מציגים פעילות חברתית־כלכלית גבוהה בכ־84%, וההשפעה עוברת דרך הוצאות ממשלה גבוהות יותר, מוצרים ציבוריים טובים יותר והשקעה פרטית מתומרצת יותר. המאמר מסייע להבחין בין מדינה חזקה במובן של יכולת ציבורית לבין כוח שלטוני בלתי מוגבל.
לקריאת העמוד
שחיתות פוגעת בתשואות שוקי מניות, אך סוג המוסד משנה את התוצאה
המאמר מנתח נתונים חודשיים על ברזיל, רוסיה, הודו וסין בשנים 1995-2014, ובוחן את ההשפעה של שחיתות ומוסדות הטרוגניים על תשואות מניות. הממצאים מראים ששחיתות ומוסדות חלשים מורידים תשואות, אך ההשפעה תלויה בסוג המוסד: איכות בירוקרטית יכולה להפחית את הנזק דרך צמצום סרבול, בעוד שחיתות שמעוותת חוק וסדר מורידה תשואות.
לקריאת העמוד
שלטון החוק משפיע על תקציבי תיירות בין מדינות בהודו
Dutta ו־Kar משתמשים באמידות פאנל דינמיות כדי לבדוק כיצד שלטון החוק משפיע על הקצאת תקציבי תיירות מן המרכז למדינות הודו. הממצא המרכזי הוא שהידרדרות בשלטון החוק במדינה קשורה לירידה בהקצאת התקציב לתיירות, אך הירידה קטנה יותר במדינות עשירות יותר. מבחינת מדיניות, המאמר מציג את שלטון החוק והתקצוב הציבורי כמנגנונים משלימים לפיתוח מקומי.
לקריאת העמוד
שחיתות פיסקלית משנה את הקשר בין מסים, גבייה וצמיחה
המאמר מפתח מודל צמיחה מסוג Ramsey עם מוצר ציבורי יריבי אך לא ניתן להדרה, הממומן ממסים שניתן להתחמק מהם באמצעות שוחד לפקח מס. הוא מראה שהקשר הדינמי בין שיעור המס לבין גביית המס אינו יחיד ותלוי בעוצמת אפקט הבושה. שיעורי הצמיחה של הכנסה ושל הכנסות ממסים יורדים כאשר שיעור המס עולה, והירידה חדה יותר במדינות שבהן אפקט הבושה נמוך.
לקריאת העמוד
פיצול הייצור העולמי ואי־שוויון בין מדינות
המאמר מפתח מודל סחר דינמי שבו מדינות שונות ברמת הפריון, ומראה שמסחר בתשומות ביניים עתירות הון יכול להעביר הון למדינות בעלות פריון גבוה ולהגדיל אי־שוויון עולמי בהכנסה וברווחה.
לקריאת העמוד
פתיחות למסחר, כוח פוליטי ופיתוח כלכלי
המאמר מפתח מודל שיווי משקל כללי דו־מגזרי עם חינוך ציבורי ממומן ממסים, וטוען שבכלכלות עתירות קרקע או משאבי טבע פתיחות למסחר עלולה להאט פיתוח כאשר הכוח הפוליטי נשלט בידי בעלי קרקע.
לקריאת העמוד
זכויות קניין וחוזים במשטרים דמוקרטיים ואוטוקרטיים
המאמר טוען שאוטוקרט בעל אופק שלטוני ארוך יותר עשוי להגן על קניין וחוזים משום שהוא מייחס חשיבות להכנסות עתידיות ולתוצר הלאומי. בדמוקרטיות, ההגנה על זכויות אלה מתחזקת בעיקר כאשר המערכת הדמוקרטית מתמשכת ומתבססת.
לקריאת העמוד
צמיחה כלכלית דורשת איזון בין מוסדות, לא רק ציון ממוצע
Bolen ו־Sobel משתמשים במדד Economic Freedom of the World ובוחנים לא רק את הציון הכולל אלא גם את הפיזור בין חמשת תחומיו. הם מוצאים שפיזור גבוה בין התחומים קשור לצמיחה נמוכה יותר, שהוספת מדדי פיזור משפרת את מודלי הצמיחה, ושאינטראקציות עם מערכת המשפט וזכויות הקניין חשובות במיוחד.
לקריאת העמוד
הגנת משקיעים ונזילות חברות בשוק ההון
המחקר מנצל את שוק המניות בהונג קונג כדי להשוות נזילות בין חברות הפועלות בסביבות הגנת משקיעים שונות אך בתוך מנגנון מסחר ומטבע משותפים. סביבות הגנה חלשות נקשרות למרווחי קנייה-מכירה רחבים יותר ולעומק שוק נמוך יותר, בעוד שמניות של חברות הונג קונגיות מציגות מרווחים צרים ועומק גבוה יותר מחברות שמקורן בסין. לכן המאמר מחבר בין דיני משקיעים, מידע ואמון ציבורי בשוק.
לקריאת העמוד
שושלות של הון אנושי וניידות בין־דורית
המחקר מצא שהתמדה בהון אנושי חזקה יותר כאשר מודדים את השושלת המשפחתית המורחבת, כולל דודים, דודות ובני דודים של ההורים, ולא רק את ההורים עצמם.
לקריאת העמוד
אי־שוויון הכנסות, הון אנושי וביצועים כלכליים
המאמר מנתח את הקשר בין חלוקת הכנסות, מגבלות אשראי והשקעה בהון אנושי. לפי תיאורי המקור, כאשר למשקי בית מוכשרים אך דלי משאבים קשה לממן חינוך, הכלכלה מפסידה גם צמיחה וגם ניידות חברתית. לכן המאמר רלוונטי במיוחד למדיניות דמוקרטית שמבקשת לחבר בין שוויון הזדמנויות, מערכת חינוך וצמיחה מכלילה.
לקריאת העמוד
התיישנות ידע עלולה להעמיק אי־שוויון בעידן אוטומציה
המאמר מציע תאוריה מיקרו־מבוססת של הון אנושי בחברת ידע אוטומטית. סוכנים מקצים זמן בין עבודה לבין למידה דרך חילופי ידע, והמודל מראה שלמידה וקישוריות ברשת משפיעות ישירות על קצב הצמיחה. כאשר ידע מתיישן ונוספות מגבלות קוגניטיביות, עלולה להיווצר מלכודת עוני של הון אנושי נמוך, ופגיעה חזקה יותר בסוכנים המוגבלים קוגניטיבית.
לקריאת העמוד
אדישות משלמי מסים, אינרציה מוסדית וצמיחה
ביוקנן משווה בין תקופה של “מרד משלמי מסים” לבין תקופה מאוחרת יותר שבה משלמי המסים נראו אדישים. ההסבר שהוא מציע הוא כלכלי: בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים ההכנסה הריאלית האפקטיבית נשחקה על רקע קיפאון בצמיחה ואינפלציה, ואילו בסוף שנות התשעים גביית המסים התרחשה לצד צמיחת הכנסה ריאלית ואינפלציה נמוכה.
לקריאת העמוד
סיוע חוץ תנודתי, מוסדות וצמיחה באפריקה שמדרום לסהרה
המחקר משתמש בנתונים על 45 מדינות באפריקה שמדרום לסהרה בשנים 1980-2017, ובוחן את ההבדל בין התחייבויות סיוע לבין תנודתיות בסיוע. התחייבויות סיוע נקשרות לצמיחה, תנודתיות פוגעת בצמיחה, ואיכות מוסדית משפרת את התוצאה אך אינה בהכרח מבטלת את הנזק של תנודתיות. לכן המאמר חשוב לדיון דמוקרטי על קיבולת מדינתית, תכנון תקציבי ואחריות מוסדית מול תורמים ומול אזרחים.
לקריאת העמוד
מימון ציבורי, מוסדות וצמיחה תלויים באיכות הפיננסית
המאמר מציע מסגרת שבה הממשלה צריכה לבחור בין דרכי מימון שונות, והבחירה אינה ניטרלית לצמיחה. כאשר המערכת הפיננסית מפותחת והמוסדות איכותיים יותר, משתנים גם המחירים של חוב, מיסוי ועיוותים פיננסיים. לכן אין כלל אחיד של “יותר חוב” או “פחות מסים”: האפקט תלוי ביכולת המערכת להקצות אשראי, לשמור על אמינות מוסדית ולהפחית עלויות עסקה. התרומה לאתר עקיפה אך ברורה: איכות מוסדות אינה רק ערך נורמטיבי, אלא תנאי שמשנה את מרחב הפעולה הכלכלי של ממשלות. לכן המאמר מתאים לאתר כקריאה זהירה על מוסדות, אמינות ואחריות תקציבית, ולא כמתכון מדיניות אוניברסלי. בקריאה לאתר, תרומת המאמר היא בהצבת מימון ציבורי, מוסדות וצמיחה בתוך רצף של מוסדות, פרקטיקות ותנאי חיים, ולא ככותרת כללית בלבד. לכן הסיכום צריך להחזיק יחד את הטענה המרכזית, את גבולות הממצא ואת המשמעות הציבורית, בלי להוסיף עובדות שלא תועדו במקורות שנבדקו. מעבר לכך, חשיבותו של המאמר היא באופן שבו הוא מחבר בין המקרה המסוים לבין שאלות רחבות יותר של אחריות ציבורית, מוסדות, שוויון ויכולת פעולה.
לקריאת העמוד
מנהיגים ומוסדות כגורמים משותפים של צמיחה כלכלית
המאמר נכנס לוויכוח ותיק על שורשי הצמיחה הכלכלית: האם מוסדות הם הגורם הבסיסי, האם הון אנושי חשוב יותר, או שמא איכות המנהיגים עצמם משנה את התמונה. שי מציע לא לבחור בין מוסדות למנהיגים, אלא לראות אותם כגורמים משותפים. לפי התקציר, המאמר מתעד שני ממצאים השוואתיים חדשים. ראשית, למנהיגים בדמוקרטיות יש ניסיון עבודה רב יותר לפני כהונתם, מדד חדש ליכולות מנהיגות. שנית, מנהיגים בעלי ניסיון עבודה מגוון יותר מובילים לביצועים כלכליים טובים יותר בדמוקרטיות, ובמשטרים לא־דמוקרטיים הם קשורים ליציבות משטרית גבוהה יותר. המאמר משלב מודל תאורטי של בחירת מנהיגים ומעבר מוסדי עם בדיקות אמפיריות, ומראה שמוסדות שונים בוחרים איכויות שונות של מנהיגים, ואלה בתורן משפיעות על תוצאות כלכליות ופוליטיות. הסיכום צריך להדגיש את האינטראקציה: לא ״מנהיגים או מוסדות״, אלא הדרך שבה מוסדות מסננים מנהיגים ומאפשרים או מגבילים את השפעתם.
לקריאת העמוד
סיוע חוץ, מוסדות וצמיחה: מתי כסף חיצוני הופך ליכולת ציבורית?
המאמר בוחן את השילוב בין סיוע חוץ לבין איכות מוסדית במדינות מתפתחות, ומבדיל בין סוגי סיוע כמו חינוך, בריאות וחקלאות. המחקר משתמש בנתוני מדינות מתפתחות לאורך כמה עשורים ומראה שהשפעת הסיוע אינה אחידה: היא תלויה בסוג הסיוע, באזור וביכולת המוסדות להפוך כסף לתוצאה ציבורית. הזווית הדמוקרטית היא שסולידריות בינלאומית אינה מספיקה בלי מנגנוני אחריות, שקיפות ושירות ציבורי שמונעים בזבוז או תלות.
לקריאת העמוד
משברים, שחיתות ומוסדות: מתי איכות מוסדית בולמת הידרדרות?
המאמר משתמש בנתוני V-Dem עבור יותר מ־130 מדינות לאורך התקופה 1800-2020 כדי לבדוק את הקשר בין משברים, איכות מוסדית ושחיתות. מוסדות חזקים יכולים להגביל שחיתות במצבים מסוימים כמו אלימות פוליטית ואזרחית או האטה כלכלית, אך ההשפעה נחלשת או נעלמת בסוגי משבר אחרים כמו התמוטטות דמוקרטית, הפיכות, מלחמות ומשברי מטבע, אינפלציה או חוב. מבחינה דמוקרטית, המאמר מזכיר שמוסדות אינם קישוט של שגרה; הם קו ההגנה כאשר פחד, לחץ וכסף ציבורי מרוכזים בידי בעלי כוח.
לקריאת העמוד
חוב חיצוני, מרווחי סיכון ומוסדות: מתי אשראי הופך לבלם צמיחה?
המאמר בוחן את הקשר בין חוב חיצוני, מרווחי ריביות ריבוניים, איכות מוסדית וצמיחה כלכלית. עלייה בחוב חיצוני כולל, ארוך טווח וציבורי יכולה לנבא האטה בצמיחה, אך איכות מוסדית טובה יותר עשויה לצמצם את הנזק, גם כאשר עלויות המימון גבוהות. מבחינה דמוקרטית, הדיון בחוב הוא דיון באחריות בין־דורית: החלטות על borrowing today משפיעות על תקציבים עתידיים, שירותים ציבוריים ויכולת אזרחים לבקר את ניהול הסיכון.
לקריאת העמוד
מימון וצמיחה: האם שומפטר צדק?
המאמר מציג ראיות התומכות בטענה השומפטריאנית שמערכת פיננסית יכולה לקדם צמיחה, ולא רק להגיב אליה. המחקר בונה ארבעה מדדים לפיתוח פיננסי ובוחן את הקשר שלהם לצמיחת תוצר לנפש, צבירת הון ושיפור ביעילות כלכלית. הוא מוצא שפיתוח פיננסי גבוה יותר קשור לצמיחה מהירה יותר, וגם שהרכיב המוקדם של הפיתוח הפיננסי חוזה צמיחה ארוכת טווח בעשורים הבאים.
לקריאת העמוד
מוסדות קרקע קולוניאליים וצמיחה ארוכת טווח בהודו
המחקר משווה בין אזורים בהודו לפי מוסדות גביית ההכנסות מקרקע שהבריטים הנהיגו. הוא מראה שאזורים שבהם זכויות הקרקע ניתנו היסטורית לבעלי אדמות התאפיינו לאחר העצמאות בהשקעה חקלאית ובפריון נמוכים יותר, וגם בהשקעות נמוכות יותר בבריאות ובחינוך.
לקריאת העמוד
אי־שוויון בהון אנושי, תוחלת חיים וצמיחה
המאמר טוען שאי־שוויון בהשכלה, תוחלת חיים נמוכה וצבירת הון אנושי נמוכה מחזקים זה את זה. במודל, ילדים ממשפחות עניות צופים תוחלת חיים נמוכה יותר ולכן משקיעים פחות בחינוך, בעוד משפחות עשירות מעבירות לדור הבא אופק חיים והשכלה גבוהים יותר. במדגם של 92 מדינות, פערים קטנים יותר בהון אנושי קשורים לתוחלת חיים גבוהה יותר, ותוחלת חיים גבוהה יותר קשורה לצבירת הון אנושי.
לקריאת העמוד
אי־שוויון בהון אנושי וצמיחה כלכלית
המחקר מחשב מקדמי ג׳יני והתפלגות השכלה לפי חמישונים ל־108 מדינות במרווחי חמש שנים מ־1960 עד 2000, על בסיס נתוני Barro and Lee. הוא מוצא שרוב המדינות צמצמו את אי־השוויון בהון האנושי, ושמדדי אי־שוויון בהשכלה יציבים וחזקים יותר ממדדי אי־שוויון בהכנסה במשוואות צמיחה והשקעה. המאמר מדגיש שהשאלה מי מחזיק בהשכלה חשובה לא פחות מן השאלה כמה השכלה יש במדינה בממוצע.
לקריאת העמוד
תמותה, הון אנושי ואי־שוויון מתמשך
המאמר מציב הון בריאות במודל דורות חופפים דו־תקופתי ומראה כיצד פערים בבריאות ובעושר יכולים להתמיד בין דורות. השקעה פרטית בבריאות מגדילה את סיכויי ההישרדות, ובריאות יחד עם חינוך משפרת פריון עבודה. הורים עניים ובריאים פחות מתקשים להשקיע בהפחתת סיכון התמותה ובהון האנושי, ולכן מורישים פחות לדור הבא.
לקריאת העמוד
הון אנושי, הערכה עצמית ואי־שוויון בהכנסות
המאמר טוען שהערכה עצמית, כאשר היא מושפעת מהישגים לימודיים, משפיעה על צבירת הון אנושי ועל ההתפתחות הבין־תקופתית של אי־שוויון בהכנסות. הוא מציג מנגנון שבו פערים לימודיים יוצרים פער בהערכה העצמית, ובהמשך גם פערים כלכליים בין משקי בית וקבוצות אוכלוסייה.
לקריאת העמוד
האם אי־שוויון מושך מהגרים מיומנים?
המחקר שואל אם אי־שוויון גבוה מושך מהגרים מיומנים משום שהוא משקף תשואה גבוהה לכישורים. המודל מבחין בין כישורים כלליים, שאפשר לתגמל גם בחו״ל, לבין כישורים ייחודיים למדינת המוצא, שעלולים לאבד מערכם לאחר הגירה. בנתוני ישראל, ההסתברות להגר עולה עם השכלה, אך ביחס לשכר השיורי מופיע דפוס בצורת U הפוכה: בעלי שכר שיורי באמצע ההתפלגות נוטים להגר יותר מבעלי השכר הנמוך או הגבוה ביותר.
לקריאת העמוד
הון אנושי, צמיחה ופערים אזוריים בסין
המאמר מנתח פערים בצמיחה כלכלית ובצמיחת פריון בין מחוזות בסין, ומראה שהם נובעים משילוב של השקעות, תשתיות, הון אנושי, העברת טכנולוגיה ורפורמות שוק. הממצאים מדגישים שהון אנושי מעלה את התפוקה לעובד, תורם ישירות לצמיחת הפריון, ויוצר גם השפעות זליגה חיוביות בין אזורים. לצד זאת, השפעת השקעות זרות ישירות על צמיחת הפריון הייתה חזקה יותר לפני 1994, כנראה מפני שלאחר התקדמות השוק הופיעו ערוצים נוספים להעברת טכנולוגיה. באמצעות ניתוח עלות-תועלת וניסוי מדיניות מדומה, המחברים מסיקים שהשקעה בהון אנושי יכולה גם לעודד צמיחה וגם לצמצם פערים אזוריים בסין.
לקריאת העמוד
חלוקת ההון האנושי וצמיחה כלכלית
המאמר טוען כי חלוקת ההון האנושי יכולה ליצור תחילה קיטוב בשכר ובהכנסה, אך גם להשפיע על מעבר עתידי לשוויון ולשגשוג.
לקריאת העמוד
ביקוש זהיר לחינוך, אי־שוויון והתקדמות טכנולוגית
המאמר טוען ששינוי טכנולוגי שוחק באופן לא פרופורציונלי כישורים תלויי־טכנולוגיה לעומת כישורים כלליים, ולכן אי־ודאות טכנולוגית יכולה ליצור ביקוש זהירותי להשכלה.
לקריאת העמוד
מוסדות תקציביים ואפקטיביות ממשלתית
המאמר עוסק במוסדות תקציביים כמנגנון מרכזי של משילות. הוא בוחן כיצד כללים, נהלים ופיקוח סביב התקציב משפיעים על אפקטיביות ממשלתית: לא רק כמה כסף עומד לרשות המדינה, אלא איך מתקבלות החלטות על כסף ציבורי, מי מוסמך לשנותן, מי מפקח עליהן ועד כמה התהליך מאפשר ביצוע עקבי ואחראי. התקציב מוצג כמקום שבו יכולת המדינה מתורגמת למבנה מוסדי. כללים פיסקליים יכולים לרסן החלטות קצרות טווח, להבהיר אחריות ולשפר תכנון, אך יעילותם תלויה באכיפה, בשקיפות ובאיכות המוסדות שסביבם. לכן שאלות תקציביות הן גם שאלות של אמון, אחריות ויכולת שלטונית. המאמר מראה שהתקציב הוא לא רק מסמך מספרי אלא מערכת של סמכויות. כללים פיסקליים, הליכי אישור ופיקוח קובעים האם הממשלה מסוגלת לתכנן, להתחייב ולבצע, ולכן הם משפיעים על האמון ביכולת המדינה לפעול באחריות. הקריאה הזו מציבה מוסדות תקציביים בלב הדמוקרטיה המעשית. יכולת ממשלתית אינה נוצרת רק מרצון פוליטי, אלא מכללים שמארגנים אחריות, מגבילים אלתור ומאפשרים לציבור לעקוב אחר שימוש בכספו. הקריאה המוצעת כאן נשארת צמודה לממצא המרכזי של מוסדות תקציביים ואפקטיביות ממשלתית: המוסדות, הקטגוריות והשפות הציבוריות אינם רק רקע, אלא חלק מן הדרך שבה כוח, שייכות וזכויות מקבלים צורה מעשית.
לקריאת העמוד
מעבר דמוגרפי, חלוקת הכנסות וצמיחה
המאמר טוען כי מעבר דמוגרפי ודינמיקה דמוית קוזנץ בחלוקת ההכנסות הם תנאים לצמיחה המבוססת על צבירת הון אנושי.
לקריאת העמוד
ברירה טבעית ומקורות הצמיחה הכלכלית
Galor ו-Moav טוענים שקיפאון כלכלי ממושך יצר לחצי ברירה טבעית שהעדיפו השקעה באיכות הילדים ובהון אנושי. שינוי זה בהרכב ההעדפות באוכלוסייה תרם להתקדמות טכנולוגית, למעבר דמוגרפי ולצמיחה מתמשכת.
לקריאת העמוד
כששינוי טכנולוגי מתגמל יכולת, הצמיחה עלולה להרחיב פערי שכר
המאמר של גלור ומואב מרחיב את הדיון על שינוי טכנולוגי ואי-שוויון. במקום לראות בטכנולוגיה גורם חיצוני שמעלה את פריון כולם באותה מידה, הוא מתאר תהליך אנדוגני: מבנה כוח העבודה משפיע על כיוון החדשנות. אם יש יותר עובדים בעלי יכולת גבוהה, השוק עשוי לעודד טכנולוגיות שמגדילות דווקא את התשואה ליכולת זו. כך מעבר טכנולוגי יכול לחזק צמיחה ובו בזמן להעמיק פערי שכר. אף שזהו מאמר בתיאוריה כלכלית ולא מחקר דמוקרטי ישיר, הוא חשוב להבנת התנאים החברתיים של שוויון אזרחי. כך המודל מסביר מדוע מדיניות ציבורית אינה יכולה להסתפק בעידוד חדשנות, אלא צריכה לשאול מי נהנה ממנה ומי נשאר מאחור בשוק העבודה. התרומה של המאמר היא בהצגת אי-שוויון כתוצאה של התאמה הדדית בין טכנולוגיה, הון אנושי ותמריצים. כך הוא מזכיר שגם כאשר הצמיחה אמיתית, היא יכולה לחזק פערים אם המדיניות אינה עוסקת בהכשרה, נגישות וחלוקה של פירות החדשנות. במובן זה, המאמר מספק רקע חשוב לשאלות דמוקרטיות על הזדמנות, ניידות והוגנות: מי מצליח להמיר יכולת להשכלה, לשכר ולכוח שוק, ומי נשאר מחוץ למעגל החדשנות המתגמלת.
לקריאת העמוד
יכולת מדינתית וביצועים כלכליים ארוכי טווח
המאמר טוען כי מדינות אירופיות פתרו בעיות היסטוריות של יכולת מדינתית באמצעות שתי תמורות: ריכוז פיסקלי וממשלה מוגבלת. הממצאים מראים קשר ישיר מובהק בין ריכוז פיסקלי לבין צמיחה כלכלית, וכן מצביעים על יכולת מוגברת לגבות הכנסות מס כמנגנון שקישר בין התמורות הפוליטיות לבין ביצועים כלכליים טובים יותר. לפי הניתוח, יכולת מדינתית אינה רק כוח כפייה או גבייה, אלא גם תשתית מנהלית שמאפשרת זכויות קניין בטוחות יותר, רגולציה בסיסית של שווקים ופתרון סכסוכים בבתי משפט. המאמר מציב את השילוב בין מדינה בעלת יכולת לבין מגבלות שלטוניות כמרכיב מרכזי בצמיחה ארוכת טווח.
לקריאת העמוד
מוסדות פוליטיים מול מוסדות כלכליים בתהליך הצמיחה
באמצעות נתוני חתך ופאנל של כלכלות מפותחות ומתפתחות בשנים 1970-2000, המאמר בוחן מחדש את תפקידם של מוסדות בתהליך הצמיחה. לפי ממצאיו, הנתונים מתוארים בצורה הטובה ביותר באמצעות מודל אקונומטרי של שני משטרי צמיחה: מוסדות פוליטיים הם הגורם המרכזי הקובע לאיזה משטר צמיחה משתייכת כלכלה, ואילו מוסדות כלכליים משפיעים ישירות על שיעורי הצמיחה בתוך כל משטר. ממצאים אלה תומכים בהשערת היררכיית המוסדות, שלפיה מוסדות פוליטיים קובעים את המסגרת שבה פועלים מוסדות ומדיניות כלכליים.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה וצמיחה
המאמר מנתח פאנל של כ-100 מדינות בשנים 1960-1990 ובוחן את שיעורי הצמיחה של התמ"ג הריאלי לנפש בשלוש תקופות. הממצא המרכזי המובא בנתונים הוא שלאחר שליטה במשתנים מרכזיים, ההשפעה הכוללת של דמוקרטיה על צמיחה חלשה ושלילית, בעוד ששלטון החוק קשור חיובית לצמיחה.
לקריאת העמוד
מוסדות פוליטיים וצמיחה כלכלית
המאמר מנתח כלכלה של דורות חופפים שבה מיסי עבודה והון מממנים טובין ציבוריים ותשומה ציבורית. מוסד הייחוס הוא פרלמנט שבו כל החלטות המדיניות מתקבלות בתוך המערכת הפרלמנטרית, עם כניסת מפלגות, הרכב פרלמנטרי, יצירת קואליציות ומיקוח הנקבעים בתוך המודל. המאמר משווה את המסגרת הזו לחוקות שבהן החלטות ההוצאה מואצלות לשר הוצאות, שנבחר בפרלמנט או ממונה בידי המפלגה הגדולה. הממצא המרכזי הוא שהאצלת קבלת ההחלטות נוטה להניב צמיחה נמוכה יותר, בעיקר משום שהיא יוצרת אי־יעילות בייצור.
לקריאת העמוד
מוסדות, תשתיות וצמיחה כלכלית
המאמר מציע מודל מבני שבו תשתיות אינן מנוע צמיחה אחיד ופשוט: תרומתן תלויה בסביבה מוסדית וכלכלית שמעצבת השקעה, שירותים ציבוריים ותמריצים. באמצעות אומדנים בין־מדינתיים, המחברים מראים ששירותי תשתית יכולים לתרום משמעותית לתוצר, אך רק כשהם נבחנים בתוך מערכת רחבה של מוסדות, עלויות, ביקוש והתכנסות. המחקר בוחן את הקשר בין שירותי תשתית, איכות מוסדית וצמיחה כלכלית במדינות שונות. המסגרת היא כלכלת פיתוח השוואתית. לכן אין להציג את המאמר כמחקר על ישראל, על דמוקרטיה ישראלית או על מערכת המשפט הישראלית. אספהאני ורמירז בוחנים כיצד תשתיות, מוסדות וצמיחה כלכלית קשורים זה בזה. המאמר אינו עוסק בישראל אלא במודל כללי של כלכלת פיתוח, שבו איכות המוסדות משפיעה על התרומה של שירותי תשתית לתוצר ולמסלולי התכנסות בין מדינות. המאמר טוען שתשתיות תורמות לצמיחה דרך מוסדות ותמריצים, ולא כגורם טכני מבודד. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
מחיר זכויות הקניין: מוסדות, פיננסים וצמיחה
על בסיס מקורות מחקריים קרובים, המאמר עוסק לא רק בתועלת של הגנה על זכויות קניין אלא גם במחיר ובמנגנונים שדרכם מוסדות כאלה משפיעים על השקעה, מימון וצמיחה. הוא אינו טוען שזכויות קניין מזיקות כשלעצמן, ואינו מאמר על דמוקרטיה ישראלית. המוקד הוא כלכלי: כיצד מבנה מוסדי ופיננסי יוצר תמריצים, מקל או מקשה על השקעה, ומשפיע על מסלולי צמיחה. המאמר נמצא בתחום הכלכלה הבין־לאומית והמוסדית. הוא בוחן את הקשר בין זכויות קניין, מימון וצמיחה, ולא את ישראל או דמוקרטיה במובן הפוליטי הישיר. המאמר בוחן את הקשר בין מוסדות של זכויות קניין, מערכות פיננסיות וצמיחה כלכלית, תוך דגש על האפשרות שלמוסדות חזקים יש גם עלויות ומנגנוני תיווך. נמצא בסיס משני/מחבר־צדדי ולא טקסט המאמר הסופי במלואו. המאמר בוחן את התועלות והעלויות של זכויות קניין חזקות דרך פיננסים, השקעה וצמיחה. בסיס המקור כאן סומן כבינוני. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה.
לקריאת העמוד
משפט, פיננסים וצמיחה כלכלית בסין
המאמר בוחן מדוע סין צמחה במהירות למרות חולשה יחסית בהגנה משפטית, בממשל תאגידי, בתקני חשבונאות ובמערכת הפיננסית הפורמלית. הוא מבחין בין המגזר המדינתי, המגזר הרשום בבורסה והמגזר הפרטי: במגזרים המדינתי והרשום, הקשר המקובל בין משפט, פיננסים וצמיחה מתאים יותר, משום שהגנה חלשה על משקיעים ושווקים חיצוניים חלשים קשורים לצמיחה איטית או שלילית. לעומת זאת, המגזר הפרטי צמח מהר יותר וסיפק חלק גדול מצמיחת הכלכלה, תוך הסתמכות על ערוצי מימון ומנגנוני ממשל חלופיים. המאמר אינו מבטל את חשיבות המשפט והפיננסים, אלא מראה שבמקרה הסיני מוסדות לא־פורמליים כמו מוניטין ויחסים מילאו חלק מן הפונקציות שבדרך כלל מיוחסות למוסדות פורמליים.
לקריאת העמוד
יכולת מדינתית ופיתוח כלכלי כרשת מקומית
אסמוגלו, גרסיה-חימנו ורובינסון מציעים להבין יכולת מדינתית לא כתכונה כללית של מדינה שלמה, אלא כרשת של נוכחות מוסדית מקומית. הם חוקרים עיריות בקולומביה ומודדים יכולת מדינתית באמצעות נוכחות של סוכנויות מדינה ועובדי רשויות מקומיות. המודל שלהם מתאר משחק רשת שבו כל עירייה משקיעה ביכולת מקומית תוך התחשבות במה שעושות עיריות שכנות ובנוכחות המדינה הלאומית. הזיהוי האמפירי נשען על מקורות היסטוריים, כגון נוכחות פקידים וסוכנויות בתקופה הקולוניאלית וקרבה לדרכים מלכותיות, שמסבירים את שורשי היכולת המקומית אך אמורים להשפיע על תוצאות עכשוויות דרך היכולת המדינתית. הממצאים מראים כי ליכולת מקומית יש השפעות ישירות וזליגות על איכות חיים, תשתיות, שיעור האוכלוסייה שמעל קו העוני והשתתפות בחינוך תיכון. החלטות של רשויות הן משלימות אסטרטגית: שיפור במקום אחד מגדיל את התועלת משיפור במקומות שכנים. בניסוי נגד-עובדתי, העלאת כל הרשויות שמתחת לחציון היכולת אל החציון מעלה את שיעור האוכלוסייה החציוני שמעל קו העוני מ-57% ל-60% ללא תגובות שיווי משקל, ול-68% כאשר מביאים בחשבון תגובות רשת מלאות. לכן בניית מדינה אפקטיבית דורשת תיאום מעבר לרשות הבודדת.
לקריאת העמוד
האם מוסדות גורמים לצמיחה?
המאמר טוען שהעדויות הקיימות אינן מוכיחות שמוסדות פוליטיים גורמים לצמיחה. הוא מצביע על כך שמדדי איכות מוסדית רבים אינם מתאימים רעיונית לביסוס הטענה הזאת, ושחלק מטכניקות משתני העזר בספרות פגומות. תוצאות OLS וראיות נוספות מצביעות על הון אנושי כמקור בסיסי יותר לצמיחה, ועל כך שמדינות עניות עשויות לצאת מעוני באמצעות מדיניות טובה, לעיתים תחת שליטים דיקטטוריים, ורק לאחר מכן לשפר את מוסדותיהן הפוליטיים.
לקריאת העמוד
פירוק מוסדות למרכיביהם
אסמוגלו וג׳ונסון מבקשים לפרק את הקטגוריה הרחבה של מוסדות לשני מנגנונים שונים. מוסדות זכויות קניין מגבילים את המדינה, פוליטיקאים ואליטות מפני הפקעה ופגיעה באזרחים; מוסדות חוזיים מסדירים את היכולת של אזרחים וחברות לאכוף חוזים פרטיים. כדי להבחין ביניהם, המאמר משתמש במדגם של מושבות אירופיות לשעבר ובאסטרטגיית משתני עזר שמפרידה בין השפעת המקור המשפטי על פורמליזם משפטי לבין השפעת דפוסי הקולוניזציה על הגנת זכויות קניין. הממצאים מראים כי הגנה על זכויות קניין והגבלת הכוח השלטוני קשורות באופן חזק להכנסה לנפש, להשקעה, לאשראי ולשוקי הון. לעומת זאת, מוסדות חוזיים ופורמליזם משפטי משפיעים בעיקר על צורת התיווך הפיננסי ועל רגולציה עסקית, אך השפעתם על צמיחה, השקעה וסך האשראי מוגבלת יותר. ההסבר המוצע הוא שפרטים יכולים לעיתים לעקוף בעיות באכיפת חוזים באמצעות התאמת תנאי ההתקשרות, אך קשה להם הרבה יותר להתגונן בחוזה פרטי מפני מדינה שאינה מוגבלת.
לקריאת העמוד
שורשים קולוניאליים של פיתוח כלכלי
המאמר מציע הסבר מוסדי לפערי פיתוח בין מושבות לשעבר: במקומות שבהם אירופים יכלו להתיישב בסיכון נמוך יחסית, נוצרו מוסדות שהגבילו יותר את כוח השלטון והגנו טוב יותר על זכויות קניין; במקומות שבהם תמותת המתיישבים הייתה גבוהה, נבנו יותר מוסדות חילוץ וניצול. כדי להתמודד עם בעיית הסיבתיות בין מוסדות להכנסה, המחברים משתמשים בשיעורי תמותה היסטוריים של מתיישבים אירופים כמשתנה עזר להגנה מפני הפקעה. המדד המרכזי שלהם הוא הגנה מפני סיכון הפקעה בשנים 1985-1995, והביצוע הכלכלי נמדד בעיקר בתוצר לנפש ב-1995 במונחי PPP. הממצאים מראים שתמותת מתיישבים לפני יותר ממאה שנה מסבירה חלק ניכר מן ההבדלים במוסדות עכשוויים, ושמוסדות אלה קשורים בעוצמה לרמות הכנסה.
לקריאת העמוד
האם צמיחה כלכלית זקוקה לשלטון חוק, למוסדות דמוקרטיים, או לשניהם?
המאמר בוחן את הקשר בין איכות מוסדית לצמיחה כלכלית, ומפריד בין שני מרכיבים שלעתים נבלעים יחד: שמירה על שלטון החוק וקיומם של מוסדות דמוקרטיים. נקודת המוצא היא שהספרות האמפירית נטתה לייחס חשיבות ברורה לשלטון החוק, אך פחות לדמוקרטיה עצמה. בוטקייביץ' ויאניקאיה טוענים שהמסקנה הזו אינה יציבה: כאשר משתמשים במדגם זהה של מדינות וכאשר משנים את שיטת האמידה, מתברר שגם מוסדות דמוקרטיים עשויים להיות קשורים לביצועי צמיחה טובים יותר. המאמר אינו עוסק בישראל ואינו מאמר משפט חוקתי במובן הצר, אלא מחקר השוואתי בכלכלה מוסדית. תרומתו לאתר היא בהצגת שאלה מדויקת יותר על דמוקרטיה: לא רק האם מוסדות דמוקרטיים רצויים מבחינה נורמטיבית, אלא האם ובאיזה תנאים הם משתלבים עם שלטון חוק ביצירת סביבה כלכלית יציבה, חדשנית וצומחת. בניסוח רחב יותר, חשיבות המאמר היא בכך שהוא מפרק את המושג ״מוסדות טובים״ לשאלות נפרדות. שלטון חוק עשוי להגן על קניין, חוזים וציפיות עסקיות, ואילו מוסדות דמוקרטיים עשויים להוסיף אחריותיות, יציבות פוליטית ויכולת תיקון ציבורית. ההבחנה הזו מונעת סיכום שטחי שלפיו כל מוסד דמוקרטי פועל באותו אופן, ומאפשרת להבין מדוע צמיחה כלכלית תלויה גם באיכות כללי המשחק וגם בדרך שבה הציבור יכול לפקח עליהם.
לקריאת העמוד
שלטון החוק וצמיחה כלכלית: איפה אנחנו עומדים?
המאמר טוען שהדיון על שלטון החוק וצמיחה צריך להבחין בין ביטחון אישי, זכויות קניין, אכיפת חוזים, מגבלות על השלטון ושחיתות. בניתוח של 74 מדינות מתפתחות ומדינות מעבר, המדדים אינם חופפים במידה שמאפשרת להתייחס אליהם כמשתנה יחיד. במיוחד, מדדי זכויות קניין, מגבלות שלטוניות ושחיתות קשורים זה לזה רק חלקית, ומדדי אלימות וביטחון אישי מתנהגים אחרת. לכן המאמר מציע לחשוב על “קומפלקסים” של שלטון חוק: צירופים מוסדיים שונים שיכולים לעודד או לפגוע בצמיחה בדרכים שונות.
לקריאת העמוד
איך משפט ופיננסים מעצבים צמיחה כלכלית?
המאמר שואל כיצד כללים משפטיים ורגולטוריים משפיעים על התפתחות מתווכים פיננסיים, ובאמצעותם על צמיחה כלכלית. לפי תקציר המאמר, מערכות פיננסיות מפותחות יותר במדינות שבהן המשפט נותן עדיפות גבוהה לזכויות נושים, אוכף חוזים בצורה אפקטיבית ומעודד דיווח פיננסי מקיף ומדויק של חברות. לוין ממשיך צעד נוסף: הוא בוחן אם אותו רכיב של התפתחות פיננסית שמקורו בסביבה המשפטית והרגולטורית קשור גם לצמיחה ארוכת טווח. הממצאים המוצגים בתקציר מצביעים על קשר חיובי בין הרכיב הזה לבין צמיחה. לכן אין לקרוא את המאמר כטענה כללית ש'חוק טוב יוצר צמיחה' בלבד, אלא כמנגנון מדויק יותר: המשפט משפיע על זמינות אשראי, אמון בדיווח, אכיפת חוזים ויכולת המערכת הפיננסית לתווך השקעות. במובן הדמוקרטי הרחב, המאמר מזכיר שמוסדות משפטיים אינם רק מנגנון של צדק פורמלי. הם משפיעים על האופן שבו משקיעים, מלווים, לווים וחברות מבינים סיכון ואמון. כאשר אכיפת חוזים חלשה או מידע פיננסי אינו אמין, המערכת הכלכלית מתקשה להקצות אשראי והשקעות. לכן המשפט מופיע כאן כתשתית של פעולה קולקטיבית וכלכלית, לא כתחום מבודד של עורכי דין.
לקריאת העמוד
מוסדות מעל גאוגרפיה ואינטגרציה בפיתוח כלכלי
Rodrik, Subramanian ו-Trebbi בוחנים רגרסיות בין-מדינתיות במדגמים של 64, 80 ו-140 מדינות, ומראים שכאשר מביאים בחשבון את איכות המוסדות, התרומה הישירה של גיאוגרפיה ומסחר להכנסה נחלשת מאוד. איכות מוסדית, הכוללת הגנה על זכויות קניין ושלטון החוק, מתגלה כהסבר החזק ביותר לפערי הכנסה; גיאוגרפיה ומסחר משפיעים בעיקר בעקיפין דרך הקשר שלהם לאיכות מוסדות.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה כגורם לצמיחה כלכלית
המאמר מתמודד עם שאלה מרכזית בכלכלה פוליטית: האם דמוקרטיה עצמה מייצרת צמיחה, או שמדינות עשירות יותר פשוט נעשות דמוקרטיות יותר. המחברים משתמשים בנתוני מדינות לאורך זמן ובכמה אסטרטגיות אמפיריות כדי להשוות מסלולי צמיחה לפני ואחרי דמוקרטיזציה. הם מוצאים כי מעבר לדמוקרטיה קשור לעלייה משמעותית בתוצר לנפש בטווח הארוך, ומציעים מנגנונים אפשריים: יותר השקעה, יותר חינוך, יותר הכנסות ציבוריות ושירותים ציבוריים, וכן פחות אי־שקט חברתי. התרומה של המאמר היא בכך שהוא מחזיר את הדמוקרטיה לדיון כלכלי לא רק כערך פוליטי, אלא כמוסד שיכול לשנות תמריצים, מדיניות ויכולת מדינתית. אסמוגלו, נאידו, רסטרפו ורובינסון בוחנים אם מעבר לדמוקרטיה גורם לצמיחה כלכלית, ולא רק מתרחש במדינות שכבר נמצאות במסלול צמיחה. באמצעות נתוני פאנל רחבים ושיטות לזיהוי סיבתי הם טוענים שדמוקרטיזציה מעלה את התוצר לנפש בטווח הארוך. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל.
לקריאת העמוד
פעילות חברתית נגד הדתה בחינוך הממלכתי בישראל
German Ben-Hayun ו-Berkovich ערכו מחקר איכותני המבוסס על ראיונות עומק עם פעילים חברתיים בין נובמבר 2022 למרץ 2023. המחקר מצא מסגור אבחוני של דה-חילון כמניפולטיבי ולא אתי, מסגור פתרונות המבוסס על זכויות וחלופות חינוכיות, ושימוש בארגון קהילתי ובתקשורת בעיקר בזירה המקומית.
לקריאת העמוד
האם קיימת משפחה מורחבת של מדינות רווחה ים־תיכוניות?
המאמר מציע לחשוב על מדינות רווחה ים־תיכוניות כמשפחה מורחבת ולא רק כחריגים ביחס למודלים אירופיים מוכרים. גל בוחן שמונה מדינות, ובהן ישראל וטורקיה, ושואל אילו מאפיינים מוסדיים, היסטוריים וחברתיים מחברים ביניהן: תפקיד המשפחה, מבנה שוק העבודה, מערכות ביטחון סוציאלי, דפוסי הוצאה ורמות אי־שוויון. ההשוואה חשובה משום שהיא מאפשרת לראות את ישראל לא רק כמקרה ייחודי של מדינת סכסוך או הגירה, אלא גם כחלק ממשטר רווחה אזורי בעל דפוסים משותפים. המאמר אינו מסתפק בתיוג גאוגרפי; הוא בודק האם הקטגוריה מסבירה בפועל תוצאות רווחה ומבנה מוסדי. תרומתו לאתר היא בהרחבת הדיון בדמוקרטיה אל אזרחות חברתית: כיצד משטרי רווחה מעצבים שוויון, ביטחון וקשר בין אזרח למדינה. כך הדיון במשפחת רווחה ים־תיכונית הופך לכלי להשוואת אזרחות חברתית: מי נושא באחריות לרווחה, אילו מוסדות מגנים מפני סיכון, ומה נשאר תלוי במשפחה או בשוק. כך הדיון במשפחת רווחה ים־תיכונית הופך לכלי להשוואת אזרחות חברתית: מי נושא באחריות לרווחה, אילו מוסדות מגנים מפני סיכון, ומה נשאר תלוי במשפחה או בשוק. עבור האתר, המאמר מרחיב את מושג הדמוקרטיה מן הזירה המוסדית אל הביטחון החברתי שמאפשר לאזרחים להשתתף כחברים שווים בקהילה הפוליטית.
לקריאת העמוד
בלעדיות דתית של המדינה וסכסוכים טריטוריאליים
המאמר מנתח נתוני סכסוכים טריטוריאליים בין-מדינתיים בשנים 1990-2001 ומשווה בין מדינות חילוניות למדינות בעלות בלעדיות דתית. הממצא המרכזי הוא שמדינות דתיות-בלעדיות אכן יוזמות יותר סכסוכים כאלה, אך בעיקר סביב טריטוריות בעלות חשיבות אסטרטגית ולא סביב טענות זהותיות.
לקריאת העמוד
האם לחיילים יש קול בהחלטות על מבצעים צבאיים?
המאמר מראה שתמיכה ציבורית במבצע צבאי מושפעת מן השאלה אם האזרחים מאמינים שהחיילים עצמם תומכים במבצע, ובוחן את המנגנונים של ביצוע צבאי, הסכמה ואמפתיה.
לקריאת העמוד
מהשתלבות להפרדה: תפקידה של הדת בצה״ל
המאמר טוען שתפקידה של הדת בצה״ל מורכב מכדי להתאים לפרדיגמות רגילות של צבא במדינה חילונית. אף שצה״ל הוא זרועה הצבאית של מדינה חילונית וליברלית, הוא אינו מגביל את הדת לתפקיד צר של רבנות צבאית. מוטיבים יהודיים מסורתיים מופיעים בתחומים רבים של חיי הצבא ולעיתים מגויסים למטרות צבאיות. במשך שנים רווחה ההנחה שהדת ממלאת בצה״ל תפקיד אינטגרטיבי, מחזקת לכידות ומחברת בין קבוצות. המאמר בוחן את בסיס הטענה הזו ואז מטיל ספק בעדכניותה. לפי התקציר, מתחים בחברה הישראלית סביב השקפות ואורחות חיים דתיים מתחילים להשפיע גם על הצבא. שלוש תופעות עומדות במרכז: אי־שירות מטעמים דתיים, שירות נפרד של חיילים מן הציבור הדתי־לאומי, וסימנים ראשונים לשירות מותנה. לכן הסיכום צריך להציג את המאמר כמעבר מדת כמנגנון שילוב לדת כמקור אפשרי להפרדה, משא ומתן ותנאים בתוך הצבא.
לקריאת העמוד
משטרי צדק דמוקרטיים בקואופרטיבי מוניות בישראל
המאמר מציג את קואופרטיבי המוניות בישראל כמקרה מבחן למשטרי צדק דמוקרטיים בארגוני עבודה. קואופרטיב מבטיח לכאורה שליטה שווה יותר של העובדים, אך בפועל נדרשים כללים שמסדירים קבלה, זכויות, חובות, חלוקת הכנסות, סנקציות והשתתפות בהחלטות. המחקר מראה שדמוקרטיה במקום עבודה אינה מצב טבעי שנובע מעצם השם קואופרטיב; היא תלויה בפרוצדורות, תרבות ארגונית, שקיפות ונכונות של חברים לקבל הכרעות משותפות. בכך המאמר מחבר בין צדק ארגוני לבין דמוקרטיה יומיומית במרחב העבודה. המאמר בוחן קואופרטיבים של מוניות בישראל כדי להבין כיצד דמוקרטיה ארגונית פועלת במקום עבודה. הוא מתמקד בכללים, השתתפות, חלוקת משאבים ויישוב סכסוכים, ומראה שצדק דמוקרטי בארגון תלוי במוסדות פנימיים ולא רק בבעלות משותפת. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל. לכן כדאי לקרוא אותו כמקור שמחדד לא רק עמדה נורמטיבית, אלא גם את הדרך שבה מושגים כמו שוויון, זכויות, ייצוג, סמכות ואחריות ציבורית מקבלים צורה מוסדית קונקרטית.
לקריאת העמוד
סמכות ה-ICC בעזה וסעיף 12(3) לחוקת רומא
המאמר מנתח את ההצהרה שהגיש שר המשפטים הפלסטיני לבית הדין הפלילי הבינלאומי בינואר 2009, ובה ביקש להכיר בסמכות בית הדין לגבי מעשים שבוצעו בשטח פלסטין מאז 2002. רונן מתמקדת בסעיף 12(3) לחוקת רומא ושואלת מי רשאי למסור הצהרה כזו: רק מדינה מוכרת, או גם ישות מעין־מדינתית המבקשת להפעיל סמכות פלילית בינלאומית. מכאן נפתחות שאלות נוספות: האם התובע רשאי להניח מדינתיות פלסטינית, האם פרשנות תכליתית של האמנה יכולה להרחיב את הגישה לבית הדין, ומהן ההשלכות של הכרעה פרוצדורלית על יחסי הכרה וריבונות. התרומה המרכזית היא בהצגת סמכות ה-ICC לא רק ככלי של אחריות פלילית, אלא כזירה שבה משפט בינלאומי, פוליטיקה של הכרה והסכסוך הישראלי־פלסטיני נשזרים זה בזה. כך השאלה על עזה אינה רק שאלה של זירת פשע אפשרית, אלא מבחן ליכולתו של משפט פלילי בינלאומי לפעול כאשר הריבונות עצמה שנויה במחלוקת. המאמר חשוב משום שהוא מראה שדיני סמכות אינם שוליים טכניים: הם יכולים לקבוע אם נפגעים יזכו לערוץ אחריות, ואם ישות פוליטית לא־מדינתית תזכה להישמע בזירה משפטית בינלאומית.
לקריאת העמוד
דת ומדינה באירופה ובישראל
המאמר מבקש להבין את ישראל לא רק דרך הוויכוח המקומי על דת ומדינה, אלא דרך השוואה רחבה יותר למודלים אירופיים של יחסי מדינה, כנסיות וקהילות דתיות. לפי מקורות המידע והציטוטים המשניים, נויברגר מתנגד להנחה שישראל היא מקרה שאין להשוותו: כמעט לכל מדינה יש היסטוריה, מסורת ותרבות משלה, ולכן מטרת ההשוואה היא לחשוף גם קווי דמיון וגם הבדלים. בישראל, אחד המוקדים המובהקים הוא דיני המעמד האישי, ובפרט נישואין וגירושין של יהודים הכפופים למבחנים הלכתיים. אך המאמר אינו רק על הרבנות; הוא עוסק בשאלה רחבה יותר של איך מדינות דמוקרטיות מאזנות בין זהות דתית־לאומית, הכרה מוסדית בדת, זכויות אזרח וחופש מדת. לכן הערך באתר צריך להציג את המאמר כהשוואה מוסדית ופוליטית, לא כתיאור כללי של ״מתח בין דתיים לחילונים״. ההשוואה האירופית גם מונעת קריאה פשטנית של ישראל כחריגה מוחלטת או כתיאוקרטיה. מדינות דמוקרטיות רבות מכירות בדת בדרכים שונות: מימון ציבורי, מעמד רשמי, חינוך דתי או דיני אישות. הייחוד הישראלי נמצא בשילוב בין זהות יהודית-לאומית, סמכות דתית בתחומים מסוימים וריבוי קהילות אזרחיות. לכן המאמר מאפשר לשאול לא רק אם יש הפרדה בין דת ומדינה, אלא איזה סוג של קשר מוסדי נוצר ומה מחירו האזרחי.
לקריאת העמוד
מצבי חירום מתמשכים בצרפת ובישראל
המאמר טוען שמצבי חירום אמורים להיות חריגים, אך בצרפת ובישראל צעדי חירום נגד טרור הוארכו או הוטמעו בחקיקה רגילה באופן שמעורר חשש דמוקרטי.
לקריאת העמוד
רפורמות מבניות בשלטון המקומי ותפיסות דמוקרטיה
המאמר מנתח רפורמות מבניות בשלטון המקומי בישראל לא רק כצעדי יעילות, אלא כצעדים שמשנים את האופן שבו תושבים מעריכים את הרשות שלהם. המחקר משווה בין רפורמות קשות של איחוד ופירוק, שהיו בעיקר מלמעלה למטה, לבין אשכולות ושיתופי פעולה רכים יותר המבוססים על קואליציות וולונטריות. הממצאים מראים שתמיכה ציבורית ברפורמה חשובה במיוחד: תושבים המעורבים באשכולות נוטים יותר לתת אמון ברשות ולחוש שהיא מקשיבה ומגיבה לצורכיהם, ואילו תושבי רשויות שעברו איחוד או פירוק נטו להערכות חיוביות פחות, למעט מי שתמכו מאוד באיחוד.
לקריאת העמוד
ציונות נוצרית, מהגרי עבודה והמדינה היהודית
המאמר מתמקד בקהילות אוונגליסטיות של מהגרי עבודה בישראל ובקשר שלהן למדינה היהודית ולדימויי ארץ הקודש. הוא מראה שציונות נוצרית אינה רק תנועה חיצונית שמביטה בישראל מרחוק או לובי פוליטי בינלאומי, אלא גם שפה דתית וחברתית שמאומצת ומעוצבת על ידי קהילות מהגרים החיות בתוך ישראל. דרך הכנסיות האוונגליסטיות, המאמר בוחן כיצד אנשים שאינם שייכים למעמד האזרחות המרכזי של המדינה מוצאים משמעות דתית במרחב הישראלי, ולעיתים גם מאמצים תפיסות שמחברות בין המקרא, העם היהודי, המדינה והחוויה המקומית שלהם כמהגרים. כך נוצרת שייכות רוחנית שאינה חופפת לשייכות אזרחית. המאמר מוסיף שכבה מקומית לדיון בציונות נוצרית. הוא מראה כיצד מהגרי עבודה נוצרים עשויים למצוא בישראל משמעות דתית עמוקה, גם כאשר מעמדם האזרחי והחברתי אינו מקנה להם שייכות מלאה למדינה היהודית. בכך המאמר מרחיב את מושג השייכות בישראל: לצד אזרחות ולאומיות, קיימות גם צורות דתיות ומהגריות של זיקה למקום, שאינן מעניקות כוח פוליטי מלא אך משפיעות על חיי הקהילה. הקריאה המוצעת כאן נשארת צמודה לממצא המרכזי של ציונות נוצרית, מהגרי עבודה והמדינה היהודית: המוסדות, הקטגוריות והשפות הציבוריות אינם רק רקע, אלא חלק מן הדרך שבה כוח, שייכות וזכויות מקבלים צורה מעשית.
לקריאת העמוד
אתניזציה מדינתית ומשבר ירושת ההנהגה בקרב הדרוזים בישראל
המאמר עוסק בתהליך שבו מדינה מעצבת קבוצה אתנית כקטגוריה פוליטית ומוסדית לצרכיה. פריש טוען שמדינות נוטות “לאתנז” קבוצות, אך בכך הן משחררות תהליכים סותרים. מצד אחד, המדינה מאפשרת לאנשים להשתלב במבנים מודרניים על בסיס הישגים אישיים, שירות ומעמד אזרחי. מצד שני, היא יכולה למסד זהות קולקטיבית מסורתית באמצעות הכרה במנהיג, ראש עדה או מבנה ייצוגי. במקרה הדרוזי בישראל, המאמר מנתח את היחסים בין המדינה לבין הקהילה הדרוזית ואת המחלוקת סביב הארגון הבינלאומי של הדרוזים. עם הזמן, רפורמטורים אתניים עשויים לערער על האתניזציה המדינתית ולדרוש יותר אוטונומיה באמצעות חקיקה וכלים מדינתיים. אך כאן נוצר הפרדוקס: הצלחה כזאת יכולה לצמצם את כוח המדינה, אך גם לצמצם את חירות הפרט בתוך הקבוצה להגדיר את זהותו בעצמו. לכן ירידה באתניזציה מדינתית בדמוקרטיה אינה מובילה בהכרח להעצמת הקבוצה כקבוצה; ייתכן שהיא דווקא מחזקת את הפרט, או מעבירה כוח למוסדות קהילתיים חדשים. המאמר חשוב להבנת הדרוזים בישראל משום שהוא מציג את הקשר בין הכרה מדינתית, מנהיגות מסורתית, אוטונומיה קהילתית וחברה אזרחית.
לקריאת העמוד
בין בירוקרטיה לדמוקרטיה באירופה
המאמר משווה בין מדינות באירופה ושואל כיצד אזרחים תופסים מצוינות ניהולית במינהל הציבורי, ועד כמה תפיסות אלה קשורות לשביעות רצונם משירותים ציבוריים ולאמון שלהם במוסדות השלטון. במקום להפריד בין בירוקרטיה לדמוקרטיה, הוא מציג את איכות השירות והניהול כחלק מן התשתית שמחזיקה לגיטימיות דמוקרטית. אזרחים פוגשים את המדינה לא רק בבחירות או בעימותים אידאולוגיים, אלא גם בשירותים יומיומיים. לכן מינהל שנתפס כמקצועי, הוגן ויעיל יכול לחזק אמון, בעוד מינהל שנתפס כפוליטי, אטום או כושל עלול לפגוע בקשר הבסיסי בין אזרח לממשל. המחקר מחזיר לדמוקרטיה את המפגש היומיומי עם המינהל. כאשר אזרחים חווים שירות ציבורי כמקצועי, הוגן ומנוהל היטב, האמון בממשל אינו נשען רק על נאמנות פוליטית אלא גם על חוויה חוזרת של יכולת ציבורית. כך המאמר מגשר בין שפה ניהולית לשפה דמוקרטית: איכות שירות, הוגנות ויכולת ביצוע אינן עניין טכני בלבד, אלא חלק מן האופן שבו אזרחים מחליטים אם הממשל ראוי לאמון. הקריאה המוצעת כאן נשארת צמודה לממצא המרכזי של בין בירוקרטיה לדמוקרטיה באירופה: המוסדות, הקטגוריות והשפות הציבוריות אינם רק רקע, אלא חלק מן הדרך שבה כוח, שייכות וזכויות מקבלים צורה מעשית.
לקריאת העמוד
כוחם הפוליטי של שליחים מקומיים
המאמר טוען שמחקר מלחמות השליחים התמקד בעיקר במדינות כספונסריות של שחקנים לא-מדינתיים, ולכן החמיץ מצב שבו ארגון לא-מדינתי מפעיל בעצמו שליחים מקומיים. הניתוח בוחן שלושה מקרים הנבדלים באידאולוגיה וביכולת: אל-קאעדה בחצי האי ערב, יחידות ההגנה העממיות בסוריה וחיזבאללה בלבנון. המאמר מאשר את חשיבותם הפוליטית של שליחים מקומיים, אך גם מראה שהרצון והיכולת לשלוט בהם משתנים בהתאם ליכולת של הספונסר.
לקריאת העמוד
זכויות דת אישיות תלויות גם בחירות מוסדות הדת
המאמר מציע לראות בחופש דת לא רק זכות אישית, אלא גם זכות שתלויה במוסדות, ארגונים, קהילות ומקומות התכנסות. פוקס ופינקה משתמשים בנתוני Religion and State round 3 כדי לעקוב אחר הגבלות על ארגונים דתיים ועל יחידים בין 1990 ל-2014. המחקר מצא שהגבלות על חירויות דת מוסדיות ואישיות הן תופעה נפוצה ועולה. ביחס למיעוטים דתיים, ההגבלות המוסדיות חמורות יותר מן ההגבלות האישיות; ביחס לדת הרוב, ההגבלות האישיות חמורות יותר.
לקריאת העמוד
יזמות מדיניות בירוקרטית בסוגיות דת ומדינה
המאמר מציג בירוקרטיה לא רק כמערכת שמרנית ומבצעת, אלא גם כזירה שבה פקידים יכולים ליזום שינוי. הטענה המרכזית היא שחוסר יעילות בירוקרטית יוצר לחץ חברתי המתבטא בדעת קהל, ובעקבותיו מתגבר לחץ מצד ספקים חדשים המציעים תחרות מלמטה. בתנאים אלה פקידים עשויים לפנות לאסטרטגיות של יזמות מדיניות כדי לעצב שירותים יעילים יותר, תוך שמירה על המונופול שלהם באספקת השירות. הטענה נבחנת דרך יחסי דת ומדינה בישראל, ובפרט רפורמת הפיקוח על הכשרות משנת 2021.
לקריאת העמוד
איך מודדים השפעה דתית על התנהגות מדינתית?
המאמר הוא מתודולוגי בעיקרו. הוא סוקר ניסיונות קודמים למדוד דת והשפעה פוליטית של דת, ומציע משתנים מעשיים למחקר כמותי בין־מדינתי. בין השאר הוא מבחין בין מדינות עם דת רשמית לבין מדינות ללא דת רשמית, משום שהמשמעות של הגבלה דתית משתנה לפי ההקשר. הוא מדגיש שגם חקיקה דתית צריכה להיבחן לצד אכיפה בפועל, שכן חוק כתוב אינו תמיד משקף מדיניות מיושמת. המטרה היא לפתח דרכים יעילות יותר למדוד השפעה דתית על התנהגות מדינתית. המחבר מתמקד בשאלה מתודולוגית: איך להפוך תופעה מורכבת כמו דת למשתנים שאפשר להשתמש בהם במחקר השוואתי. המאמר מציע כלים מדידים לבחינת השפעת דת על מדינות במחקר השוואתי. במקום לטעון שאפשר למדוד “דת” באופן ישיר ומושלם, הוא בונה אינדיקטורים עקיפים כגון דת רשמית, הגבלות על מיעוטים דתיים, חקיקה דתית ורמת אכיפה. המאמר בונה מדדים עקיפים להשפעת דת על מדינות, מתוך הכרה בכך שמדידה ישירה של דת אינה מספקת. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
אמנות חברתיות כפתרון למשבר דת ומדינה בישראל?
המאמר מציג את יחסי הדת והמדינה בישראל כמשבר שהחריף לאחר שהפוליטיקה הקונסוציונלית של פשרות בין אליטות איבדה מכוחה. הוא מסביר כיצד קיטוב חברתי, שינוי במערכת המפלגתית, התחזקות שחקנים דתיים נצים יותר ואקטיביזם חילוני בזירה המשפטית ערערו את מנגנוני ההכלה הישנים. מול זאת נבחנות אמנות חברתיות שנועדו לייצר הסכמה רחבה, לגייס תמיכה ציבורית ולהעביר פשרה לזירה הפוליטית והמשפטית. המסקנה זהירה: לקובננטליזם יש פוטנציאל לייצוב, אך מכשולי היישום כבדים.
לקריאת העמוד
מדינה ודת: סכסוך דתי בין יהודים בישראל
המאמר עוסק ביחסי מדינה ודת בישראל דרך עדשה פנים־יהודית: לא רק יחסים בין יהודים ללא־יהודים, אלא מחלוקת בין קבוצות יהודיות על הדרך שבה הדת צריכה להיות מאורגנת ומוכרת על ידי המדינה. נקודת הפתיחה המופיעה בקטע הזמין משווה את ארגון הדת בישראל לשאלה הכללית של דת במדינות מערביות מודרניות ותעשייתיות. אולם בישראל השאלה חריפה במיוחד מפני שהדת היהודית קשורה ללאום, למעמד אישי, למוסדות רשמיים ולזהות המדינה. לכן הסכסוך הדתי אינו מתמצה בוויכוח אמוני; הוא נוגע לסמכות, תקציבים, ייצוג, חינוך, נישואין וגירושין, ולשאלה מי רשאי לדבר בשם היהדות במרחב הציבורי. הסיכום צריך להראות שהמאמר הוא ניתוח של קונפליקט מוסדי וחברתי בתוך הרוב היהודי, ולא רק תיאור כללי של מתח בין דתיים וחילונים. המאמר חשוב משום שהוא קורא את המחלוקת הדתית כמחלוקת על כוח מוסדי. מי שמחזיק בסמכות על נישואין, גירושין, כשרות או חינוך אינו רק מפרש הלכה, אלא משפיע על זכויות, תקציבים והכרה ציבורית. לכן הסכסוך בין יהודים סביב דת ומדינה הוא גם סכסוך דמוקרטי: הוא עוסק בשאלה כיצד רוב יהודי מגוון יכול לחלוק מרחב פוליטי אחד מבלי שקבוצה אחת תגדיר לבדה את היהדות הציבורית.
לקריאת העמוד
דת אזרחית בישראל ותרבות פוליטית יהודית
המאמר עוסק ביחסי דת, מדינה ודמוקרטיה, וממקם את הדיון בתוך שאלות של מוסדות, שלטון החוק, אחריותיות ואמון ציבורי.
לקריאת העמוד
המדינה העמוסה והתרחבות אחריות השלטון
המאמר מציג את ישראל כמקרה של מדינה עמוסה: מדינה שנדרשת להתערב בתחומים רבים, להתמודד עם דרישות מגזריות, לספק פתרונות למשברים ולהחזיק יחד מנגנונים ביטחוניים, חברתיים וכלכליים כבדים. שרקנסקי מדגיש שהעומס אינו רק בעיה ניהולית, אלא דפוס פוליטי שמתחזק עם הזמן. ככל שהמדינה נענית ליותר דרישות ומחלצת יותר סקטורים, כך גדלות הציפיות ממנה והקושי לסגת מאחריות שכבר קיבלה על עצמה. התרומה של המקור היא בהעברת הדיון מן הכותרת הכללית אל מנגנונים קונקרטיים: מי מגדיר את הבעיה, אילו מוסדות מקבלים סמכות, כיצד קבוצות שונות מושפעות מן ההכרעה, ומה נחשף על היחסים בין כוח, זכויות ולגיטימציה. לכן הקריאה בו חשובה לא רק להבנת המקרה הנדון, אלא גם להבנת הדרך שבה דמוקרטיה פועלת בפועל דרך חקיקה, פסיקה, חינוך, מדיניות ציבורית או פעולה אזרחית. המקרה הישראלי מדגים כיצד עומס שלטוני אינו רק בעיית יעילות, אלא מצב שבו ציפיות ציבוריות, פוליטיקה מגזרית וצרכים ביטחוניים מרחיבים שוב ושוב את תחומי אחריות המדינה.
לקריאת העמוד
השליחות הציונית ותפקיד הדת בקרב יהודים ערבים
המאמר מנתח כיצד השליחות הציונית פנתה ליהודים בארצות ערב וכיצד הדת שימשה בה בעת גשר, מסגרת משמעות ומנגנון סיווג. שנהב מתעניין במושג יהודים ערבים ובאופן שבו הלאומיות הציונית ביקשה למקם קהילות אלה בתוך סיפור לאומי יהודי, תוך טשטוש או עיצוב מחדש של רכיבי זהות ערביים. הכותרת המטפורית מצביעה על מתח בין כסות, כלוב וערפל קדושה: הדת יכולה להעניק לגיטימציה ושייכות, אך גם למסגר קבוצות בתוך היררכיות אתניות ולאומיות. במרכז המאמר עומד האופן שבו ציונות גייסה קהילות יהודיות בארצות ערב דרך דת, אתניות ולאומיות. הבסיס המחקרי הוא ניתוח היסטורי-סוציולוגי של שליחות, סיווג וזהות, ומתוכו עולה כי הדת שימשה גשר לשייכות יהודית אך גם מסגרת שסייעה לטשטש או לעצב מחדש זהויות ערביות. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: הפרויקט הלאומי אינו רק מגייס קבוצה קיימת אלא מייצר את קטגוריות השייכות שלה. תרומתו היא קריאה ביקורתית במושג יהודים ערבים ובתפקיד הדת בהיררכיות לאומיות ואתניות, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
הזכות למות בכבוד כשאלת דת ומדינה
המאמר משתמש במקרה של הזכות למות בכבוד כדי להסביר כיצד נושאי דת ומדינה מגיעים לסדר היום הפוליטי בישראל. נקודת המוצא היא שהאיום המתמשך על קיום המדינה יוצר סדר יום נוקשה ותחרות חריפה על תשומת לב, אך דווקא בתוך תנאים אלה יחסי דת ומדינה מצליחים לתפוס מקום גבוה. המחקר ממקם את המתת החסד הפסיבית בתוך מסגרת רחבה של קביעת סדר יום, ומשווה אותה למקרים נוספים מן המציאות הישראלית כגון חפירות בקברים עתיקים, פתיחת עסקים בשבת וגיוס תלמידי ישיבות. תרומתו היא בהצגת דינמיקה שבה נושא יכול להתחזק במדד אחד ולהיחלש במדד אחר, ולא רק לעלות או לרדת באופן אחיד.
לקריאת העמוד
אחריות המדינה בישראל ובדרום אפריקה
המאמר מראה כי ישראל ודרום אפריקה חולקות רקע משפטי מעורב אך אינן מתפתחות באותו קצב. בישראל דיני הנזיקין נשענו במקור על המשפט המקובל האנגלי, ואילו בדרום אפריקה דיני הדליקט צמחו מן המשפט הרומי-הולנדי והושפעו מאוחר יותר מן המשפט האנגלי. בשתי השיטות נורמות פתוחות אפשרו לבתי המשפט לפתח את התחום. ההשוואה מצביעה על גורמים שמשפיעים על אחריות המדינה: ערכים חוקתיים, הגנה על זכויות יסוד, אקטיביזם שיפוטי, רב-תרבותיות, בעיות פשיעה וביטחון ומגמות עולמיות של הרחבת אחריות. עם זאת, בתי המשפט בדרום אפריקה נותרו שמרניים יותר בתחומים כמו נזק כלכלי טהור, רשלנות מנהלית ואובדן ראיות.
לקריאת העמוד
יחסי דת ומדינה בישראל: האם המודל ההסדרי עדיין חי?
המאמר בודק את התחזית שלפיה המודל הקונסוציונלי ביחסי דת ומדינה בישראל נעלם ומוחלף במודל משברי. הממצא המרכזי מערער על תחזית זו: בסוף שנות ה-90 המתח סביב יחסי דת ומדינה הגיע לשיא וקיבל מקום גבוה יותר בסדר היום, אך במאה ה-21 לא נרשם המשך עלייה. בבחירות 2015 נרשמה ירידה דרמטית במיקום הסוגיה בסדר היום, ממצא שסותר את הציפייה למשבר הולך ומחריף. התרומה של המאמר היא בהחלפת רושם כללי של הסלמה במדידה אמפירית של מרכזיות פוליטית לאורך זמן.
לקריאת העמוד
דת ומדינת הרווחה בישראל: המקרה של שירותי קבורה
המאמר מצטרף לדיון על תפקידה של דת בעיצוב מדינות רווחה, ומוסיף לו את המקרה הישראלי דרך שירותי הקבורה. הניתוח מראה ששירות זה אינו רק ביטוי לשליטה דתית, אלא גם חלק ממורשת מוסדית שבה יהדות, מימון ציבורי וחברות קבורה דתיות השתלבו ביצירת שירות אוניברסלי. שורשי ההסדר מגיעים לתקופת המנדט הבריטי, והמורשת הזאת ממשיכה לפעול גם בתקופה של צנע מתמשך וקיצוצי רווחה. בכך המאמר מערער על תיאור מדינת הרווחה הישראלית כפרויקט חילוני בלבד, ומציע לראות ביהדות גם כוח היסטורי שבנה תשתיות רווחה ציבוריות.
לקריאת העמוד
חוק הלאום ולגיטימציה חוקתית פרטיקולרית ואוניברסלית
המאמר טוען שחוק הלאום מעגן את זהות המדינה כמדינה יהודית, אך החידוש המרכזי בו אינו עצם העיגון הזה אלא ההשמטה המכוונת של ערכים אוניברסליים כגון דמוקרטיה ושוויון. הראל משווה את החוק למסמכים קודמים, ובהם הכרזת העצמאות וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבהם הופיעה יהדות המדינה לצד ערכים אוניברסליים. מתוך הבחנה בין לגיטימציה ייצוגית לבין לגיטימציה מבוססת-טעמים, המאמר טוען שעיגון ערכים פרטיקולריים בחברה שסועה מחייב תמיכה הסכמית רחבה. מאחר שתמיכה כזאת לא הושגה, החוק מוצג כניסיון בלתי לגיטימי לעגן ערכים של כוחות לאומיים ושמרניים, אף שהוא תקף מבחינה משפטית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
ערים ליברליות במדינות שעוברות אוטוקרטיזציה
המאמר שואל כיצד ערים יכולות להישאר ליברליות יותר מן המדינה שבתוכה הן פועלות. הוא מצביע על מוסדות מקומיים, הנהגה עירונית, חברה אזרחית, רשתות בין-עירוניות ומשאבים פוליטיים, אך גם על תלות בתקציבים ובסמכויות של המדינה המרכזית. לכן העיר מוצגת גם כאתר התנגדות וגם כזירה שברירית הנתונה ללחץ לאומי. התרומה היא בעיקר מחקרית: במקום להתמקד רק בשחיקה דמוקרטית ברמה הארצית, המאמר קורא לבדוק כיצד דמוקרטיה, זכויות ופלורליזם נשמרים או נשחקים בקנה מידה עירוני. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל ערים ליברליות במדינות שעוברות אוטוקרטיזציה כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך העיר כמוקד התנגדות ושבריריות בתוך מדינה נשחקת. בסיס הדיון הוא מיפוי ספרות, נתיבי מחקר וסדר יום עתידי, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין אוטונומיה מקומית ורשתות עירוניות מול תלות בתקציבים וסמכויות של המרכז; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת ליברליזם עירוני כקנה מידה נפרד לניתוח נסיגה דמוקרטית, ומתוך כך בהבהרת שמירת זכויות ופלורליזם כאשר המדינה הארצית מצמצמת אותם.
לקריאת העמוד
דת, מדינה והמערכת הבינלאומית בסכסוך הישראלי-פלסטיני
המאמר של הלל פריש ושמואל סנדלר עוסק ביחס בין דת, לאומיות והמערכת הבינלאומית בסכסוך הישראלי-פלסטיני. השאלה המרכזית שלו היא מדוע סכסוכים בין מדינות ותנועות לאומיות נשארים בדרך כלל לאומיים, כלומר סביב הגדרה עצמית ושליטה בטריטוריה, ולא הופכים בעיקר למסעות דתיים בשם אמונה. תשובתם היא שהמבנה של המערכת הבינלאומית המודרנית מחזק את השחקנים הלאומיים: מדינות, תנועות לאומיות והנהגות המבקשות הכרה בינלאומית, גבולות וריבונות. לכן ההנהגה הפלסטינית לא יצרה הסדר חלוקת כוח יציב עם האסלאמיסטים, ובישראל ההסדר עם המחנה הדתי-לאומי התערער כאשר איים על היחסים עם ארצות הברית ועל מעמדה הבינלאומי של ישראל. עם זאת, המאמר אינו מצמצם את הדת לשוליים. הדת מבטאת ערכים ראשוניים ועמוקים, במיוחד בחברה הפלסטינית, והיא מרכיב חשוב בזהות קולקטיבית. לכן שחקנים לאומיים משתמשים בסמלים ובקבוצות דתיות כדי לקדם מטרות לאומיות או מדינתיות. התרומה של המאמר היא בהבחנה בין דת כמקור זהות וסמלים לבין לאומיות כמסגרת האסטרטגית שמעצבת את ההתנהגות הפוליטית בזירה הבינלאומית.
לקריאת העמוד
מקומיות של דת במדינה יהודית
המאמר טוען כי בישראל דת וחירות דתית אינן מוסדרות רק ברמה הארצית, אלא גם דרך רשויות מקומיות. ערים משתמשות בכלים כמו רישוי עסקים, שליטה בתנועה ובכבישים, תקצוב וסמכויות מיוחדות שניתנות בחקיקה כדי לעצב בפועל את המרחב הדתי. הלוקליזציה הזאת נובעת מקרבת הסוגיות לחיי היומיום, ממגע ישיר של סמכויות עירוניות עם נושאי דת, ומחוסר היכולת של השלטון המרכזי להגיע להסכמה ארצית. התוצאה מעורבת: במקומות מסוימים היא מחלישה את המונופול של היהדות האורתודוקסית ומאפשרת לקהילות שונות לבטא חזון דתי ייחודי, אך היא גם עלולה להחריף מתחים, לעודד הפרדה מגורים על בסיס דתי ולהגביר סיכון לפיצול ולדיכוי מיעוטים.
לקריאת העמוד
ישראל: ניתוחים סוציולוגיים של הדת במדינה היהודית
המאמר של סטיבן שרוט סוקר את הסוציולוגיה של הדת בישראל ומראה כי הדת במדינה היהודית אינה רק אמונה פרטית או מוסד רבני. היא קו שסע חברתי, מקור זהות לאומי, מערכת של מוסדות, ושפה שמארגנת יחסים בין קבוצות יהודיות שונות ובין יהודים לערבים. שרוט מצביע על מורכבות פנימית בתוך החברה היהודית: חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים אינם מסודרים על ציר פשוט אחד. עדה, מעמד, מוצא, לאומיות ומדינה משפיעים על האופן שבו דת נחווית ונמדדת. המאמר חשוב משום שהוא מציב את ישראל כמקרה ייחודי לסוציולוגיה של הדת: מדינה מודרנית ודמוקרטית שבה דת ולאום קשורים מוסדית וסמלית, אך החברה עצמה מפולגת בדרכים שאינן נענות לדגם אירופי פשוט של חילון. המאמר גם מסביר מדוע קשה לייבא לישראל מודלים סוציולוגיים רגילים של חילון. יהודים חילונים רבים ממשיכים להחזיק בזהות יהודית חזקה, מסורתיים אינם מתאימים לדיכוטומיה חילוני-דתי, והחרדיות מתפתחת כמערכת חברתית וכלכלית נפרדת. לכן הדת בישראל אינה נעלמת מן המרחב הציבורי; היא משתנה, מתארגנת מחדש וממשיכה לעצב גבולות של אזרחות ושייכות.
לקריאת העמוד
מגדר, דת ומדינה בחינוך הדתי הממלכתי בישראל
המאמר של חנה הרצוג מנתח את בית הספר הדתי הממלכתי כמקום שבו מגדר, דת ומדינה אינם קטגוריות יציבות ונפרדות, אלא כוחות שמעצבים זה את זה. מבחינה דמוקרטית, הדיון חשוב משום שמערכת חינוך ציבורית יכולה לשמר היררכיות מגדריות בשם מסורת, אך גם להפוך לזירה שבה אזרחות ושוויון מתפרשים מחדש. לכן המאמר מחבר בין מדיניות חינוך, דת ציבורית וזכויות נשים.
לקריאת העמוד
דתות מיעוט במדינה יהודית ודמוקרטית
המאמר בוחן האם ישראל רשאית להעניק ליהדות מעמד מועדף ביחס לדתות אחרות, והאם בפועל היא מבטיחה יחס שווה לכל הדתות. הוא דוחה הצדקות להעדפת היהדות במימון צרכים ושירותים דתיים, ומראה שהגנת חופש הדת של לא־יהודים בישראל חלשה מזו הניתנת ליהודים.
לקריאת העמוד
מדוע לא התפתחה בישראל סוציולוגיה של דת?
המאמר של עזרא קופלוביץ ויעל ישראל־שמסיאן שואל מדוע בישראל לא התפתחה מסורת חזקה של סוציולוגיה של דת, למרות מרכזיות הדת בחיים הציבוריים. מבחינה דמוקרטית, זו שאלה על ידע ציבורי: אילו תופעות מקבלות שפה מחקרית, אילו נשארות מחוץ למסגרת, וכיצד סכסוכים לאומיים ודתיים משפיעים על מה שהחברה מסוגלת להבין על עצמה. לכן המאמר רלוונטי למי שחושב על דת ומדינה גם דרך מוסדות ידע ואקדמיה.
לקריאת העמוד
תמיכת המדינה בדת ואמון הציבור בממשלה
המחקר מצא שבמדינות בעלות רוב נוצרי, תמיכת מדינה בדת קשורה לרמות נמוכות יותר של אמון בממשלה ובפרלמנט, ולא בהכרח מחזקת לגיטימיות פוליטית.
לקריאת העמוד
זהות עצמית של מתבגרים ערבים כמיעוט אזרחי בישראל
המאמר של פייסל עזאיזה ואדיטל בן־ארי מתאר את התפיסה העצמית של מתבגרים ערבים החיים בישראל כקבוצת מיעוט העוברת שינויים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים. המשמעות הדמוקרטית היא שהשאלה אינה רק רווחה אישית, אלא גם תנאי שייכות אזרחית ושוויון בתוך מדינה שבה הסכסוך הלאומי משפיע על זהות יומיומית. לכן המאמר מחבר בין עבודה סוציאלית, זכויות מיעוטים ואזרחות שווה.
לקריאת העמוד
רבנים ציוניים־דתיים ופשרה בין דת למדינה
המאמר מנתח את משנתם של שני רבנים ציוניים־דתיים מרכזיים, הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל והרב חיים דוד הלוי, כמקרה של שפה דתית המבקשת להפחית מתחים בין דת למדינה. הוא טוען שסמכויות דתיות בעלות השפעה, הפתוחות למציאות מודרנית ולפרשנות גמישה של טקסטים מסורתיים, יכולות לתרום לתרבות פוליטית סובלנית יותר.
לקריאת העמוד
דת ומדינה בישראל בין זהות יהודית לאופי דמוקרטי
המאמר משתמש בנתוני Religion and State כדי לבחון את מעורבות הממשלה בדת בישראל בהשוואה לדמוקרטיות אחרות. מסקנתו היא שכל סוגי המעורבות הקיימים בישראל קיימים גם בדמוקרטיות אחרות, ולכן עצם היקף המעורבות אינו שולל את אופייה הדמוקרטי של ישראל, אף שדמוקרטיות נוטות למעורבות נמוכה יותר ממדינות לא־דמוקרטיות.
לקריאת העמוד
דמוקרטיזציה של יחסי דת ומדינה במזרח התיכון
המאמר טוען שדמוקרטיזציה של יחסי דת ומדינה אינה תלויה בעצם קיומה של הפרדה או אינטגרציה, אלא בצורה, במידה ובכיוון של ההסדרים. בטורקיה, מצרים וישראל תהליכים דמוקרטיים יכולים לכלול חזרה של דת למרחב הציבורי כאשר היא מרחיבה ייצוג, או להפך, צמצום של סמכות דתית ממוסדת כאשר היא שולטת במוסדות ציבוריים ובמעמד האישי.
לקריאת העמוד
רפורמת הכשרות ושינוי יחסי דת ומדינה בישראל
המאמר טוען שרפורמת הכשרות של 2021 היא חלק משינוי רחב יותר ביחסי דת ומדינה בישראל. במקום מודל סטטוס־קוו אחד, שבו קבוצות דתיות מוכרות מחזיקות מונופול בתחומים מסוימים והמדינה מספקת טובין דתיים, מתפתח מודל היברידי המשלב שרידי סטטוס־קוו, רגולציה, נסיגה מדינתית והפרטה חלקית.
לקריאת העמוד
הדחה באמצעות ביקורת שיפוטית במערכת האיזונים הישראלית
המאמר מנתח דוקטרינה ייחודית שהתפתחה בבית המשפט העליון בישראל מאז שנות התשעים: הסרת נושאי משרה מתפקידם באמצעות הליכי ביקורת שיפוטית רגילים. הדוקטרינה אינה נשענת על מסגרת חוקתית פורמלית של הדחה, אך השפיעה עמוקות על היחסים בין הרשות השופטת לבין הרשות הפוליטית ועל עליית כוחו של בית המשפט.
לקריאת העמוד
האם אמונה מגבילה שחיתות פוליטית?
המאמר בוחן את הקשר בין דת, מוסדות דמוקרטיים ושחיתות באמצעות נתונים השוואתיים ברמת מדינות ונתונים אישיים מסקרי ערכים. הטענה המרכזית היא שאין קשר אחיד ופשוט בין אמונה דתית לבין ניקיון כפיים ציבורי: המשמעות הפוליטית של דת תלויה בשאלה אם קיימים מוסדות דמוקרטיים שמרסנים התנהגות מושחתת. בדמוקרטיות, נורמות מוסריות דתיות עשויות להתחבר למוסדות פיקוח ואחריותיות; בהיעדר מוסדות כאלה, דתיות אינה מתורגמת בהכרח לפחות שחיתות.
לקריאת העמוד
הציונות הדתית במגננה פוליטית
המאמר מציג את הציונות הדתית כסקטור בעל נוכחות גוברת במוקדי כוח פוליטיים, מקצועיים, אקדמיים וצבאיים. לצד שביעות רצון ואופטימיות גבוהות, הוא מדגיש ריכוז פוליטי בימין, קשרים פנימיים צפופים ופריפריה מתרחבת שמגדילים את השפעת המגזר על קבלת החלטות. נקודת המפנה המרכזית היא בחירות 2021, שבהן ימינה והציונות הדתית התחרו על ייצוג אותנטי של המחנה, וכל אחת מהן זכתה במספר מנדטים זהה. המאמר טוען שמאזן הכוחות בין הזרמים והמפלגות יקבע אם הציונות הדתית תתבסס כשחקן מרכזי בפוליטיקה הישראלית או תישאר במעמד שולי יותר.
לקריאת העמוד
חינוך לאזרחות בחברות שסועות: ישראל וצפון אירלנד
המאמר בוחן חינוך לאזרחות בבתי ספר קתוליים, פרוטסטנטיים, יהודיים־ישראליים וערביים־פלסטיניים, ומזהה שלוש פרשנויות מתחרות: העצמה אזרחית, כלי פוליטי שמציף או משתיק מחלוקת, ומקצוע שמצטמצם לביצועים ולבחינות.
לקריאת העמוד
האם יש משבר מוטיבציה בגיוס לצבא בישראל?
המאמר ממקם את שאלת המוטיבציה לשירות צבאי בישראל בתוך ספרות על מיליטריזם, אזרחות והחוזה בין צה"ל לחברה. הוא נשען בין היתר על נתוני מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2007 ועל דיון קודם במעבר מ"מיליטריזם חובה" ל"מיליטריזם חוזי". במקום להתייחס למשבר רק כירידה מספרית בגיוס, המאמר בוחן כיצד יחסי החברה והצבא משתנים כאשר שירות צבאי נעשה תלוי יותר במיקוח, באמון, במעמד חברתי ובתפיסות אזרחיות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
פופוליזם ומינויים פוליטיים
המאמר מחבר בין פופוליזם לבין מינויים פוליטיים דרך מדד אמפירי: פטורים מתחרות או מהליך בחירה מבוסס כישורים. כהן ודוהל מנתחים את כלל הפטורים מסוג זה בשירות המדינה הישראלי מ-1 בינואר 2000 עד 30 באפריל 2024, ומציגים אותם כאינדיקציה מרכזית לפוליטיזציה. הממצאים קושרים בין פופוליזם למינויים פוליטיים ומצביעים על פוליטיזציה רחבה בשירות הציבורי בישראל, עד כדי כך שהמאמר מעריך כי ישראל נמנית עם המדינות הדמוקרטיות המפותחות הבולטות בהיקף התופעה. המאמר מסיים בקריאה לבחון מינויים פוליטיים באופן ביקורתי יותר, במיוחד נוכח השלכותיהם על מקצועיות, גיוס לפי כישורים, שלטון החוק ואיזונים דמוקרטיים.
לקריאת העמוד
חינוך לזהות פלסטינית־ישראלית בבנק"י
המאמר מנתח את סדר היום החינוכי של בנק״י, תנועת נוער יהודית־ערבית הפועלת בחסות המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הוא מתמקד בתפקיד התנועה בסוציאליזציה פוליטית של נוער ערבי־פלסטיני אזרח ישראל, ובוחן את המתח בין חיזוק הזהות הפלסטינית לבין שילוב בחברה ובמערכת הפוליטית בישראל. המחקר מבוסס על חקר מקרה איכותני ועל ראיונות חצי־מובנים עם 14 מנהיגים ערבים בבנק״י משמונה סניפים. הממצאים מציגים את עבודת בנק״י כפעולה נגד־הגמונית מול אתנו־לאומיות מדירה בישראל, ובמידה פחותה גם מול הנהגת מק״י, משום שהיא מערערת על ההפרדה בין לאומיות פלסטינית לאזרחות ישראלית.
לקריאת העמוד
חוקי זיכרון ושליטה חברתית בישראל
המאמר מנתח כיצד מוסדות ואליטות שלטוניות משתמשים בחקיקת זיכרון כדי לעצב גבולות של שייכות, הכרה ושכחה ציבורית. הוא מראה שהשפעתם של חוקים כאלה אינה רק משפטית, אלא בעיקר פוליטית וסמלית.
לקריאת העמוד
השפעות אידיאולוגיות על בתי משפט עליונים במבט השוואתי
המאמר עוסק במתח בין הציפייה שבתי משפט יפעילו סמכות רגולטורית ללא הטיה עמדתית לבין האפשרות שאידיאולוגיה של מקבלי החלטות משפיעה גם על שופטים. הוא מציע מודל תגובה דינמי שמפריד בין רכיבים אידיאולוגיים, אסטרטגיים ומשפטיים בהחלטות שיפוטיות. המחקר מפתח שני מדדים: DCAM למדידת התנהגות עמדתית של בית המשפט כמוסד, ו-IIPP למדידת נקודת העדפה אידיאולוגית של שופטים יחידים. הנתונים המקוריים על פסיקות בזכויות פוליטיות ודתיות בארצות הברית, קנדה, הודו, הפיליפינים וישראל תומכים בתקפות המדדים.
לקריאת העמוד
תפיסות של אזרחות גלובלית בבתי ספר בישראל
המאמר בוחן כיצד תלמידים בשני הקשרים חינוכיים שונים בישראל מגדירים אזרחות גלובלית, מי נכלל במושג הזה, כיצד הם מבינים מתחים בין ממדיה, ומהו תפקיד בית הספר והאזרחות הגלובלית בהקשר של סכסוך.
לקריאת העמוד
מה קורה לדמוקרטיה מקומית כשהמרכז מתערב?
המאמר שואל אם התערבות של השלטון המרכזי בניהול רשויות מקומיות כושלות פוגעת בתפקוד הדמוקרטיה המקומית. הוא מתמקד במדיניות הישראלית של ועדות ממונות, שבה הנהגה מקומית נבחרת מנוטרלת ומוחלפת בוועדה שמונתה מלמעלה. המחקר משווה את מצב הדמוקרטיה לפני ואחרי פעילות הוועדות ב-31 רשויות מקומיות, מול קבוצת ביקורת של 191 רשויות, לאורך ארבע מערכות בחירות בשנים 2003-2018. בניגוד לציפייה אפשרית, הממצאים מראים שהוועדות הממונות לא פגעו במימוש הדמוקרטיה המקומית, ובחלק מהמקרים אף שיפרו אותו.
לקריאת העמוד
מי נתפס כראוי לתמיכת המדינה?
המאמר מחבר בין מסגרת הראויות של ואן אורשוט לבין ניתוח מגדרי והצטלבותי. על בסיס נתונים מנהליים נדירים על תביעות לקצבת נכות, הוא משווה החלטות לגבי גברים ונשים מן הרוב היהודי, מוסלמים ויהודים חרדים, ומראה שמיעוט אינו קטגוריה אחידה: תפיסות של קרבה תרבותית לרוב ושל תרומה חברתית משתנות לפי מגדר וקבוצה.
לקריאת העמוד
חינוך אזרחי פעיל ולמידה מבוססת פרויקטים
המחקר מצא שלמידה מבוססת פרויקטים יכולה לחזק ידע אזרחי, תחושת מסוגלות ונכונות למעורבות אזרחית בקרב סטודנטים, במיוחד בני מיעוטים לא-יהודים.
לקריאת העמוד
איך אמון הדדי משפיע על תשלום מסים מקומיים?
המאמר מציג תשלום מסים מקומיים כאתגר של אמון הדדי בין תושבים לרשות המקומית. על בסיס סקר של 607 תושבים ונתוני גבייה עצמאיים, הוא מראה שתפיסות של אכיפת מסים ויכולת משילות מתווכות בין תפיסת הוגנות לבין שיעורי גבייה, ושקשרים אלה מקבלים משמעות מיוחדת ברשויות שמוציאות את גביית המסים למיקור חוץ.
לקריאת העמוד
תוכנית ההיסטוריה בבתי ספר ערביים בין הוראה לאתגר
המאמר מנתח את הוראת ההיסטוריה בחינוך הערבי בישראל כמרחב שבו מדיניות מדינתית, זהות לאומית ופדגוגיה נפגשות. המחקר מבוסס על ראיונות עומק פתוחים עם מורות ומורים ערבים ועל ניתוח פנומנולוגי פרשני. ממצאיו מצביעים על שלושה דפוסי התמודדות עם תוכנית הלימודים: הוראה ממוקדת הישגים כדי להימנע מעימות, חשיפה זהירה ויצירתית של התלמידים לנרטיב הערבי, והצגה גלויה של הנרטיב הפלסטיני לצד הנרטיב היהודי-ציוני.
לקריאת העמוד
חינוך פלסטיני בישראל ומורשת הממשל הצבאי
Abu-Saad טוען שמערכת החינוך הציבורית לאזרחים הערבים-פלסטינים התפתחה בתוך משטר של שליטה צבאית, ושגם לאחר ביטולו הפורמלי נמשכו מנגנוני מרגינליזציה, שליטה תרבותית-חברתית ואי-שוויון במשאבים ובהישגים.
לקריאת העמוד
רפורמות חינוך והפיכת הערבים בישראל לקטגוריית אזרחות
המאמר מנתח את מדיניות החינוך הערבי בישראל ומראה כיצד רפורמות החינוך של שנות השישים והשבעים סימנו מעבר מהדרה לשילוב, אך גם קבעו את גבולות השילוב. לוי טוען כי המדינה מילאה תפקיד מרכזי ביצירת מגמות של ישראליזציה ופלסטיניזציה בקרב המיעוט הערבי, וכי שתי המגמות לא היו בחירה חופשית אלא מסלול כפול והכרחי של הכלה פוליטית וחברתית מוגבלת. הקטגוריה 'ישראלים-ערבים' מוצגת כתוצר של דפוסי הכלה והדרה הממקמים את המיעוט גם כישראלי וגם כפלסטיני.
לקריאת העמוד
חברה אזרחית מול ריבונות צבאית
המאמר מתאר את צה״ל כמוסד שנהנה במשך תקופה ארוכה ממעמד כמעט מקודש בחברה הישראלית, ואת ההורים השכולים כבעלי קשר מיוחד לצבא. מראשית שנות התשעים, הורים שכולים שנתמכו בתנועות חברתיות חדשות ובשילוב בין הזירה המשפטית לתקשורת החלו לאתגר את זירת הביטחון והצבא. הניתוח מדגיש כי מאבקי חברה אזרחית אינם מתקיימים בחלל ריק: סביבה מוסדית יכולה לאפשר אותם או לחסום אותם. לכן המאמר מציב את הדמוקרטיזציה של מדיניות ציבורית כמאבק בין קומפלקס מוסדי דומיננטי לבין קומפלקס נגדי משפטי-תקשורתי.
לקריאת העמוד
סטודנטים יהודים וערבים לומדים רב־תרבותיות במינהל חינוך
המחקר בדק קורס בשם ״שונות ורב־תרבותיות בעידן הגלובלי״ במסגרת תואר שני במדיניות ומינהל בחינוך. באמצעות שאלונים לפני הקורס ואחריו בקרב 528 סטודנטים, הוא בחן אם השתתפות בקורס קשורה לשינוי בעמדות, בהתנהגות ובביצוע פעולות רב־תרבותיות בשדה החינוך. הממצאים מצביעים על קשר ישיר בין ההשתתפות בקורס לבין פעילות רב־תרבותית, ועל כך שרכישת ידע על רב־תרבותיות תיווכה את הקשר הזה. בנוסף נמצאו הבדלים בין סטודנטים יהודים וערבים בדיווחיהם על האווירה האקדמית, יחסי הגומלין בין הקבוצות והשינוי בעמדות.
לקריאת העמוד
מדיניות המדינה ואלימות פוליטית בקרב אזרחים ערבים
חסיסי ופדהצור מנתחים אלימות פוליטית בקרב ערבים בישראל דרך פעולת המדינה ובמסגרת שהם מגדירים כדמוקרטיה לא-ליברלית. המאמר מציע הסבר חלופי לגישות שממקדות את הדיון בתהליכים פנימיים בחברה הערבית, כגון איסלאמיזציה, ומפנה את תשומת הלב למדיניות, הדרה, הכלה וקיפוח יחסי. הטענה המרכזית היא שמדיניות מדירה יכולה להזין תחושות אפליה שמגבירות אלימות, ואילו מדיניות מכלילה יותר יכולה לסייע בוויסות רמות האלימות. כך המאמר מציב את יחסי המדינה והמיעוט במרכז ההסבר.
לקריאת העמוד
מתי מבקרי מדינה מרחיבים את גבולות הביקורת?
המאמר טוען שהחלטות של מבקרי מדינה אינן מוסברות רק באמצעות מקצועיות, מנדט משפטי או העדפות אישיות. לפי המסגרת המוסדית שהוא מציע, ההקשר החברתי, התרבותי והפוליטי משפיע במיוחד על השאלה מתי ביקורת תישאר צרה ומתי תהפוך לביקורת רחבה על מדיניות, היערכות או קבלת החלטות. הדוגמאות מישראל מראות כיצד ביקורת יכולה לנוע מבדיקת ארגון נקודתית אל בחינה מערכתית של אחריות ציבורית.
לקריאת העמוד
מדוע ערבים מבוגרים לא הצטרפו למחאה נגד הרפורמה המשפטית?
המאמר מתמקד בפער בין עמדה פוליטית לבין השתתפות במחאה. המשתתפים הערבים המבוגרים התנגדו לרפורמה המשפטית וראו בה איום שעלול להחריף הפליה בתעסוקה, בדיור ובשירותים חברתיים ובריאותיים. עם זאת, הם כמעט שלא השתתפו במחאות. הניתוח התמטי מצביע על כמה סיבות: המחאות נתפסו כסכסוך פנימי יהודי; המשתתפים היו רגילים לחוויות הפליה ולכן לא ראו ברפורמה אירוע חריג מבחינתם; הייתה תחושת אפקטיביות פוליטית נמוכה; והמחאה לא פנתה אליהם בשפה ובמסגור שיצרו שותפות אמיתית. כך המחקר מראה שדמוקרטיה מחאתית תלויה גם באמון, הכלה ותחושת שייכות. דרך המוקד של ראיונות עם 23 ערבים מבוגרים על התנגדות לרפורמה המשפטית לצד אי-השתתפות במחאות 2023, המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו.
לקריאת העמוד
מורי אזרחות בישראל בין סוכני מדינה לאינטלקטואלים משני מציאות
המאמר מנתח ראיונות עם שנים-עשר מורי אזרחות בירושלים וביישובים סמוכים, ומראה כיצד לחצים לאומיים, מדיניות הערכה ותמיכת בית הספר מעצבים את יכולתם ללמד אזרחות ביקורתית.
לקריאת העמוד
איזה משטר מתמודד טוב יותר עם אסונות?
המחקר בוחן כיצד סוג משטר קשור לתגובה למשבר וליכולת התאוששות לאחריו. באמצעות נתוני מדד הדמוקרטיה של האקונומיסט, מדד תגובת ממשלות לקורונה של אוקספורד ומדד החוסן המדינתי לשנת 2022, המאמר מוצא שדמוקרטיות מפגינות חוסן גבוה יותר ויכולת הסתגלות טובה יותר בזכות שקיפות, אחריותיות והשתתפות ציבורית. משטרים היברידיים וסמכותניים עשויים להגיב במהירות או לרכז משאבים, אך חולשות מוסדיות, שחיתות, מחסור באמון ופגיעה בשקיפות מקשות על התאוששות ארוכת טווח.
לקריאת העמוד
שוויון וצדק חינוכי בספרות ילדים בחברה מופרדת
המאמר בוחן 25 ספרי ילדים בעברית מתוכנית "מצעד הספרים" ומנתח כיצד הם מייצגים מיומנויות חברתיות־רגשיות, שוויון וחשיפה לתרבויות שונות.
לקריאת העמוד
ערכים ניהוליים ולחצי אחריותיות במשברים
המאמר משתמש בשלושה מקרי מבחן ישראליים ובשני מקרים אמריקאיים מקבילים כדי לבדוק האם אסון או משבר מובילים לשינוי מדיניות שמונע הישנות. הניתוח מראה שהתגובה אינה אוטומטית: שינוי תלוי באקלים פוליטי וביחסי אחריותיות. הוא מציב את ערכי התוצאות, היושרה והחוסן במסגרת אחת, ומראה כיצד ניהוליות המדגישה ביצוע מהיר יכולה להחליש בקרות ולהגדיל סיכונים.
לקריאת העמוד
מסתננים או פליטים?
המאמר מציג ניתוח גנאלוגי של מדיניות ההגירה והמקלט בישראל. הוא טוען שהיחס למבקשי מקלט אפריקאים, ובהם מי שנכנסו דרך סיני, מושפע ממדיניות היסטורית של שמירת מדינה בעלת רוב יהודי ומן הניסיון לבודד הגירה מתחומי מדיניות אחרים. התוצאה היא מדיניות של החזרה, מעצר, גירוש והליכי מקלט בעייתיים, שלטענת המחברים מפרה את מחויבויות ישראל לפי אמנת הפליטים ואינה יעילה.
לקריאת העמוד
הטעם לעבודה ממשלתית מושפע גם מן הטעם הפוליטי שלה
המאמר מערער על תפיסה ניטרלית מדי של בחירת עבודה ממשלתית. מחקרים רבים מסבירים משיכה לשירות הציבורי דרך מוטיבציות כמו ביטחון תעסוקתי, שליחות או עניין במדיניות. כאן נטען שבעידן של קיטוב פוליטי והתקפות על מוסדות דמוקרטיים, גם הזדהות עם הקואליציה או עם האופוזיציה יכולה להשפיע על הרצון לעבוד בממשלה. המקרה הישראלי הוא ניסיון הממשלה לקדם את הרפורמה המשפטית, המתוארת בתקציר כניסיון לערער את מערכת המשפט. המחקר נשען על סקר פאנל דו־שלבי בקרב 1,861 צעירים בני 21-30 ועל ניסוי המשך עם 1,211 מהם. הממצאים מראים שהזדהות מפלגתית משפיעה על הנטייה לבחור עבודה במשרד ממשלתי לעומת מגזרים אחרים. לגבי השאלה האם תפיסת הרפורמה כאיום על הדמוקרטיה מסבירה את האפקט, הממצאים מעורבים. לכן הסיכום צריך להדגיש את החידוש: העבודה בממשלה אינה נתפסת רק כקריירה מקצועית, אלא גם כבחירה פוליטית בתוך משבר דמוקרטי.
לקריאת העמוד
מעקב רב־שכבתי בישראל/פלסטין והדרה מכלילה
המאמר מבחין בין מעקב מדיר כלפי פלסטינים, מעקב מנרמל כלפי אזרחים יהודים־ישראלים, ומעקב מגלבל המפעיל קהילות ציוניות מחוץ לישראל. הטענה המרכזית היא שמעקב משמש לשימור נאמנות לציונות ולמשטר, אך הוא גם מייצר התנגדות וחושף את ההיגיון הסמכותני של המערכת.
לקריאת העמוד
מיליטריזם רך בחינוך בלתי פורמלי בישראל
המאמר מנתח את פעילות השומר החדש כמקרה של חיבור בין ביטחון, חינוך בלתי פורמלי וחברה אזרחית בישראל. הארגון מציג את פעולתו כמענה לאיום על חקלאים בפריפריה, ומשלב שמירה על חוות עם חינוך לאדמה, חקלאות ומורשת יהודית. לצד זאת, הפעילויות כוללות נושאים ומיומנויות צבאיים כגון מנהיגות, גבורה, הקרבה, שמירה, ניווט וקרב מגע. הניתוח טוען שזהו מיליטריזם רך: הוא עטוף בהתנדבות, סולידריות ופטריוטיות אזרחית, ולכן יכול להרחיב את הלגיטימציה של שיח ביטחוני מחוץ למוסדות המדינה.
לקריאת העמוד
שירות צבאי, אזרחות וערכים רפובליקניים בכנסת
המאמר מנתח את חוק האזרחות הישראלי, תיקוני 1987 ו־2004 ו־35 הצעות תיקון שקשרו בין שירות צבאי לבין אזרחות. הוא טוען שהוראות המקלות על התאזרחות בעקבות שירות בצה״ל נחקקו בעיקר כסימון סמלי של השתתפות רפובליקנית והקרבה לאומית. מבחינה מעשית, ההוראות חלות בעיקר על לא־יהודים, משום שיהודים מקבלים אזרחות מכוח חוק השבות. המאמר מראה שבישראל העיקרון האתני גובר בדרך כלל על העיקרון הרפובליקני, ולכן הדיון בשירות ואזרחות משקף גם מאבקים פנימיים על זהות חילונית ודתית ועל היררכיות בין קבוצות.
לקריאת העמוד
שפה וזהות של סטודנטים פלסטינים באוניברסיטה עברית
המאמר מבוסס על ניתוח תמטי של 15 ראיונות עומק עם סטודנטים פלסטינים שהם אזרחי ישראל או תושבי קבע ממזרח ירושלים. הוא בוחן כיצד אוניברסיטה עברית־יהודית יוצרת אתגרים אקדמיים וחברתיים, במיוחד סביב שליטה בעברית, יחסי רוב ומיעוט ומתיחות פוליטית. הממצאים מראים שחשיפה מוגברת לסטודנטים יהודים ושיפור בעברית יכולים לסייע למגע בין־קבוצתי, אך אסימטריה, מתח פוליטי וחוסר שליטה בעברית פועלים כחסמים ומעמיקים חלוקה. המאמר מוסיף שהחשיפה המתמדת לתרבות הרוב היהודית ולעברית קשורה גם לחיזוק זהות קבוצתית פלסטינית.
לקריאת העמוד
פוליטיקה, אתיקה ואמון במינהל הציבורי
המאמר מציג מחקר לאומי שנערך בישראל בשנים 2001-2005 בקרב 2,281 משתתפים. הוא בודק את תפיסות הציבור כלפי פוליטיזציה ואתיקה במינהל הציבורי, ומראה קשרים ישירים ועקיפים בין תפיסות אלה לבין שביעות רצון משירותים, אמון בממשל, תחושת מסוגלות פוליטית והשתתפות פוליטית.
לקריאת העמוד
מסורות אזרחות ותרבויות שירות צבאי בדמוקרטיות
המאמר מציג סקרים מייצגים מצרפת, גרמניה, ישראל, בריטניה וארצות הברית שנערכו בין 2018 ל-2021. הממצאים מראים שונות רחבה בין מדינות בתפיסת מניעי השירות, ומציעים שההסבר העיקרי נעוץ בשילוב בין תרבות אזרחות לאומית לקצב המבצעי של הצבא.
לקריאת העמוד
אנטישמיות, אסלאמופוביה ואנטי-ציונות כהבניות פוליטיות של אפליה
המאמר מציג טיעון היסטורי-מושגי, ללא יצירת נתונים חדשים, על האופן שבו דיונים באנטישמיות ובאסלאמופוביה משקפים מחלוקות רחבות על שילוב מיעוטים בדמוקרטיות מערביות. הוא טוען שמן סוף המאה ה-19 הדיון באנטישמיות היה קשור לשאלת הזהות הלאומית ולפרויקט ההשכלה של אזרחות שווה, וכי בתקופה הנוכחית שאלת שילוב המוסלמים מעוררת עימות פנימי בתוך מחשבה ליברלית בין רב-תרבותיות וחופש דת לבין אינטגרציה חילונית.
לקריאת העמוד
עבודת הצדקה של שוטרות ערביות במשטרת ישראל
המחקר מבוסס על ראיונות איכותניים מובנים למחצה עם 27 שוטרות ערביות במשטרת ישראל. הניתוח מראה כיצד המשתתפות מסבירות את בחירתן המקצועית ואת חוויית חציית הגבולות האתנו־לאומיים הכרוכה בעבודה במשטרה, מול ביקורת, קונפליקטים ערכיים ויחסים מתוחים בין המשטרה לבין המיעוט הערבי בישראל.
לקריאת העמוד
פוליטיקה של שוויון, גיוון והכלה במועצות מקומיות
המאמר מציג ממצאים ראשוניים ממחקר פעולה בשמונה מועצות מקומיות בצפון, ומראה שמעורבות משמעותית של נשים בהחלטות אסטרטגיות ברשות המקומית נותרת חלקית בלבד.
לקריאת העמוד
מוניטין ארגוני, דיבור רגולטורי ושתיקה אסטרטגית
המאמר מחבר בין מחקר על מוניטין ארגוני לבין מחקר על רגולציה. הוא טוען שרגולטורים אינם פועלים רק דרך החלטות, אכיפה וכללים, אלא גם דרך ניהול זהיר של מה שהם אומרים לציבור ומה שהם בוחרים לא לומר. דיבור רגולטורי יכול להגן על תדמית של מומחיות, קשיחות, הוגנות או יעילות; שתיקה יכולה למנוע התחייבות מוקדמת, להקטין סיכון פוליטי או לשמור מרחב פעולה. בכך המאמר מציע להבין תקשורת רגולטורית כחלק ממשילות: דרך לעצב ציפיות, לנהל ביקורת ולשמר לגיטימציה. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל מוניטין רגולטורי ושתיקה אסטרטגית כאל כותרת כללית, אלא מציב אותם בהקשר של גופי רגולציה המדברים ולעיתים שותקים מול הציבור. בסיס הדיון הוא דיבור רגולטורי, הימנעות מתגובה, אמינות וסמכות, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין צורך להסביר ולבנות אמון לבין סיכון פוליטי ומשפטי של אמירה מוקדמת; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת תקשורת רגולטורית כחלק ממשילות ומניהול מוניטין, ומתוך כך בהבהרת לגיטימציה של רגולטורים כאשר הציבור שופט גם את המילים וגם את השתיקות.
לקריאת העמוד
מתי פוליטיקאים מקטבים ומומחים מקרבים?
המחקר סקר 12,955 משיבים בברזיל, ישראל, איטליה, דרום קוריאה, שוודיה, בריטניה וארצות הברית באוגוסט 2020. המשתתפים העריכו מדיניות קורונה שייחסה דגש שונה לבריאות הציבור או להתאוששות כלכלית, ולצדה רמזים על זהות התומכים במדיניות. הממצאים מראים שתמיכה של אליטות פוליטיות ליברליות או שמרניות שינתה את רמת התמיכה בהתאם להזדהות הפוליטית של המשיבים, גם מעבר לעמדותיהם כלפי תוכן המדיניות. לעומת זאת, מדיניות שהוצגה כתמוכה בידי מומחים לא־מפלגתיים או קואליציות דו־מפלגתיות זכתה לתמיכה רחבה יותר ופחות מקוטבת.
לקריאת העמוד
תוכנית האזרחות החדשה בתיכונים בישראל וזהות פלסטינית
המאמר בוחן את תוכנית הלימודים החדשה באזרחות לתיכונים בישראל באמצעות ניתוח שיח. פינסון מתמקדת לא רק במה שהתוכנית אומרת על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות, אלא באופן שבו היא מייצרת דימוי של הפלסטינים, אזרחי ישראל הפלסטינים והנרטיבים ההיסטוריים שלהם. נקודת המוצא היא שחינוך אזרחי אינו ניטרלי: הוא מגדיר מי שייך לקהילה הפוליטית, אילו סיפורים נחשבים לגיטימיים, ומה נחשב ידע אזרחי ראוי. המאמר מראה שהתוכנית נוטה לבנות את הזהות הפלסטינית דרך מסגרות שמצמצמות אותה: כמיעוט בתוך מדינה יהודית, כסוגיה של השתלבות או נאמנות, ולעיתים כבעיה שיש לנהל ולא כסיפור לאומי עצמאי. בכך התוכנית מציבה גבולות לשפה שבה תלמידים יכולים להבין פלסטיניות, אזרחות ושייכות. החשיבות אינה רק חינוכית אלא דמוקרטית. כאשר תוכנית אזרחות מלמדת דמוקרטיה אך ממסגרת את המיעוט הפלסטיני באופן מצומצם, היא משפיעה על האופן שבו תלמידים יהודים וערבים מדמיינים את גבולות הקהילה האזרחית. המאמר מציע לראות את ספר האזרחות כזירה פוליטית: מקום שבו המדינה מספרת לתלמידים מי הם האזרחים, מי הוא הרוב, מי הוא המיעוט, ואיזה עבר מותר לזכור.
לקריאת העמוד
מניפולציה דיגיטלית כאיום על שלמות הבחירות
המאמר מנתח את המעבר מתעמולה גלויה למניפולציה דיגיטלית שקשה לזהות: חשבונות אוטומטיים או מתואמים המתחזים לקולות אזרחיים, מגבירים מסרים מפלגים ומטשטשים את מקור ההשפעה הפוליטית. פלדמן ונחמיאס מציבות את הבעיה מול ההגנות הרחבות של התיקון הראשון בארצות הברית על ביטוי פוליטי, אנונימי ובדוי־שם. הטענה היא שהסכנה הייחודית של אסטרוטורפינג מחייבת מודלים רגולטוריים חדשים, במיוחד כלפי פלטפורמות חברתיות שמחזיקות ביכולת זיהוי וניהול סיכונים שאין לציבור הרחב.
לקריאת העמוד
בית כנסת ומדינה בצה״ל
המאמר בוחן את צה״ל כזירה שבה ויכוחי דת ומדינה אינם נשארים ברמת העיקרון החוקתי, אלא הופכים לשגרה מוסדית: פקודות, הפרדה, סמכות רבנית, השתתפות נשים ותנאי שירות. יפת מראה כיצד מדיניות שנועדה לאפשר השתלבות של חיילים דתיים יכולה, במצבים מסוימים, להפוך למנגנון שמגביל חיילות או חיילים שאינם שותפים לאותה תפיסה דתית. כך נוצרת ביקורת על רב-תרבותיות שאינה בוחנת את יחסי הכוח שבתוכה. המאמר חשוב מפני שהוא מציב את שאלת הדמוקרטיה בתוך מוסד ממלכתי מרכזי: איך משלבים חופש דת, שוויון מגדרי, שירות ציבורי וסמכות צבאית בלי להפוך הכלה של קבוצה אחת לפגיעה באחרות. במרכז המאמר עומד הדרך שבה התאמות דתיות בצה״ל עשויות להגביל נשים וקבוצות אחרות. הבסיס המחקרי הוא ניתוח משפטי-מוסדי של שירות משותף, סמכות רבנית ומדיניות צבאית, ומתוכו עולה כי הכלה של חיילים דתיים יכולה להפוך למנגנון כוח אם אינה בוחנת את השפעתה על שוויון מגדרי וחירות של אחרים. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: צה״ל הוא מוסד ממלכתי שבו דת ומדינה מקבלות צורה פקודתית ויומיומית. תרומתו היא ביקורת על רב-תרבותיות שאינה שואלת מי משלם את מחיר ההתאמה, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
ארגוני שטח בעין הסערה של נסיגה דמוקרטית
המאמר מעביר את הדיון בנסיגה דמוקרטית אל ארגונים שמספקים שירותים ציבוריים ישירות לאזרחים ולקהילות. גופן מציעה מסגרת בת ארבעה תפקידים, המבוססת על הבחנה בין זירת המדיניות לזירת הפוליטיקה ובין ארגונים כמי שמקבלים מדיניות לבין ארגונים כמי שמעצבים אותה. בהקשר של פופוליזם ונסיגה דמוקרטית, המאמר מבחין בין ארגונים שמתכנסים למדיניות לא־ליברלית לבין כאלה שסוטים ממנה, ובין תגובות תגובתיות ליוזמות פרואקטיביות. כך שירות ציבורי יומיומי מוצג כזירה שבה דמוקרטיה נשחקת או נשמרת בפועל.
לקריאת העמוד
חוויות עבודה של אחיות מקבוצות מיעוט
המאמר בוחן 13 ראיונות עומק עם אחיות ואחים ערבים בבתי חולים ציבוריים בישראל. הוא מתאר שילוב מקצועי והזדמנויות תעסוקה לצד סטריאוטיפים, סירוב לקבל טיפול וגילויי עוינות, ומציע תגובה מוסדית לקשיים ייחודיים אלה.
לקריאת העמוד
בית המשפט העליון, משרד האוצר והזכות לשירותי בריאות
המאמר בוחן כיצד עתירות בתחום שירותי הבריאות נדחות למרות ביקורת שיפוטית חריפה, ומה המשמעות להגנה המשפטית על הזכות לבריאות.
לקריאת העמוד
שילוב ילדים עם מוגבלויות מן הקהילה הפלסטינית־ערבית בחינוך הישראלי
המאמר מתמקד בהכללה חינוכית של תלמידים עם מוגבלויות, בעיקר מוגבלות שכלית, מן הקהילה הפלסטינית־ערבית בישראל. הוא מציג את השילוב כחלק ממדיניות החינוך המיוחד בישראל מאז חוק החינוך המיוחד משנת 1988, אך מדגיש כי מערכת החינוך הערבית ומערכת החינוך היהודית שונות גם בתחום הצרכים המיוחדים. המאמר טוען שתלמידים עם מוגבלויות המשתייכים לקבוצת מיעוט נתקלים בחסמים נוספים, ובוחן גם את עמדותיהם והתנהגותם של מורים ערבים ביחס לשילוב ולמוגבלות.
לקריאת העמוד
סיוע לדמוקרטיה במזרח התיכון וצפון אפריקה: ארצות הברית מול האיחוד האירופי
המאמר בוחן את סיוע הדמוקרטיה כמרכיב מעשי במדיניות חוץ מאז שנות התשעים, ומשווה בין ארצות הברית לאיחוד האירופי באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה. הוא מוצא דמיון רחב בסוג המוסדות והתחומים הנתמכים, ובהם משפט, פרלמנטים, חברה אזרחית, זכויות אדם, נשים ותקשורת. לצד זאת הוא מזהה הבדלים במימון פיתוח מפלגות, בביזור, באיזון בין גישה מלמעלה ומלמטה, בדגשים נושאיים ובאופי השותפות עם גורמים מקומיים ומדינתיים.
לקריאת העמוד
מי משתתף במשחק הפוליטי? משילות עבודת המין בישראל
המחקר מצא שהליכי החקיקה בישראל מאז 2007 דחקו עובדות ועובדי מין מחוץ לדיון הפוליטי, אף שהמדיניות משפיעה ישירות על תנאי עבודתם, רווחתם והסטיגמה כלפיהם.
לקריאת העמוד
פיקוח המדינה על שירותים לנערות ערביות־פלסטיניות
המחקר מצא שמדיניות רווחה אוניברסלית ועיוורת להבדלי לאום ומגדר מקשה על פקחים להבטיח שירותים מתאימים לנערות ערביות־פלסטיניות.
לקריאת העמוד
מהו חוסן לאומי בדמוקרטיה?
קנטי, וייסמל-מנור, כהן ורפפורט שואלים מה פירושו של חוסן לאומי בדמוקרטיה, במיוחד כאשר המדינה מתמודדת עם טרור ואיומים ביטחוניים. באמצעות השוואה בין ארצות הברית לישראל, הם בוחנים כיצד אזרחים תופסים יכולת עמידה לאומית, אמון, תמיכה במוסדות ותחושת מסוגלות קולקטיבית. המאמר חשוב משום שהוא מראה שחוסן בדמוקרטיה אינו רק כוח צבאי או כלכלי; הוא תלוי גם ביחסי האזרחים עם מוסדות המדינה וביכולת לשמור על לגיטימציה ציבורית בזמן איום. באמצעות ההתמקדות בחוסן לאומי בדמוקרטיות כיכולת ציבורית רב-ממדית תחת איומי ביטחון בארצות הברית ובישראל, המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו. המאמר בוחן כיצד אזרחים בארצות הברית ובישראל מבינים חוסן לאומי במדינות דמוקרטיות המתמודדות עם איומי ביטחון. הוא מפרק את המושג לממדים ציבוריים, פוליטיים וחברתיים במקום להשתמש בו כסיסמה כללית. המוקד הוא חוסן לאומי בדמוקרטיות כיכולת ציבורית רב-ממדית תחת איומי ביטחון בארצות הברית ובישראל, ולכן המאמר נקרא כתרומה ממוקדת להבנת היחסים בין מוסדות, קבוצות ותפיסות דמוקרטיות.
לקריאת העמוד
החברה האזרחית בישראל ב־2023: ממחאה לסיוע
המחקר מנתח ראיונות עומק עם מנהיגי ארגונים שפעלו במחאה ובסיוע, ומראה כיצד אירועי 2023 תרמו לעיצוב אליטה משרתת חדשה, ליברלית באוריינטציה, הפועלת מתוך אחריות אזרחית בזמן משבר דמוקרטי וביטחוני.
לקריאת העמוד
עמותות פלסטיניות-ערביות מול ההגמוניה
המאמר מנתח את צמיחת העמותות הפלסטיניות־ערביות בישראל כחלק משינוי בדפוסי המוביליזציה הפוליטית של המיעוט הערבי. הוא מראה כיצד מוסדות חברה אזרחית הפועלים ברובם בנפרד ממוסדות החברה האזרחית היהודית מספקים שירותים בתחומי חינוך, בריאות ותכנון, ובמקביל מפתחים ידע, זהות ויכולת ארגונית. התרומה המרכזית היא בהבנת החברה האזרחית הפלסטינית־ערבית ככוח נגד־הגמוני: לא רק רשת שירותים, אלא מנגנון של העצמה, תביעה לזכויות ושימור תרבותי. עם זאת, המאמר מדגיש שהפעילות הציבורית, המשפטית והבינלאומית של העמותות לא הצליחה להביא לדמוקרטיזציה מלאה של מדיניות המדינה כלפי החברה הערבית, בין היתר בשל זהות המדינה ומבנה הכוח שלה.
לקריאת העמוד
אגודות אזרחים ובניית חברה אזרחית בישראל של שנות החמישים
המאמר מתמקד בעשור הראשון למדינת ישראל ושואל כיצד נבנתה חברה אזרחית במציאות של מדינה חדשה, הגירה המונית, מפלגות חזקות ומוסדות ציבוריים ריכוזיים. במקום לתאר אגודות אזרחים כמרחב עצמאי לגמרי מול המדינה, המחקר מראה שהן פעלו בתוך מערכת צפופה של קשרים עם מפלגות, רשויות, סוכנויות ממשלתיות ומרכזי כוח מקומיים. אגודות אלו סיפקו שירותים, ייצגו אינטרסים, ארגנו השתתפות ויצרו שפה של אזרחות, אך לעיתים גם נשענו על משאבים פוליטיים ומוסדיים. לכן המאמר מסבך את ההבחנה הפשוטה בין מדינה לחברה אזרחית ומציג את החברה האזרחית בישראל כתוצר היסטורי של שיתוף פעולה, תלות ומאבק. המאמר בוחן אגודות אזרחים בישראל של שנות החמישים ומראה שחברה אזרחית לא צמחה רק מחוץ למדינה, אלא נבנתה בתוך יחסי תלות, תמיכה ופיקוח בין אזרחים, מפלגות ומוסדות המדינה הצעירה. הוא מציע מבט היסטורי מדויק על המקורות הארגוניים של השתתפות אזרחית בישראל. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה פנים־מפלגתית ואמון במפלגות בישראל ובבלגיה
המאמר מצא שבוחרים התומכים במפלגות עם גוף בוחר כוללני יותר נוטים להביע אמון גבוה יותר במפלגה, בעוד שביזור של תהליך בחירת המועמדים נקשר לאמון נמוך יותר במפלגות בשתי המדינות.
לקריאת העמוד
איך מלמדים מחלוקת בדמוקרטיה שבירה?
המאמר של איתי פולק, עליזה סגל, אדם לפסטין ואסף משולם עוסק באחת השאלות העדינות של חינוך אזרחי: כיצד מלמדים ילדים לדון במחלוקת פוליטית בתוך דמוקרטיה שממילא חווה שסעים עמוקים. באמצעות ניתוח כיתות יסוד בישראל, המאמר מראה שהוראת סוגיות שנויות במחלוקת אינה בהכרח מייצרת דיון פתוח, ביקורתי ושוויוני. לעיתים היא דווקא מובילה ל״נטרול״ הדליברציה: המורים מבקשים לשמור על סדר, על ביטחון רגשי ועל תחושת לכידות, ולכן הם מרככים אמירות, מדלגים על נקודות עימות, מעבירים את הדיון למישור מוסרי כללי או מחזירים אותו לתשובות מוסכמות. התוצאה אינה צנזורה בוטה אלא תהליך חינוכי עדין יותר, שבו המחלוקת מוצגת אך מאבדת את כוחה הפוליטי. המאמר חשוב משום שהוא אינו מאשים מורים בפשטות. הוא מתאר את התנאים שבתוכם הם פועלים: גיל צעיר של התלמידים, חשש מפגיעה, לחץ מוסדי ורקע של חברה מקוטבת. דווקא בשל כך הוא מצביע על פרדוקס דמוקרטי. כדי להגן על הכיתה כמקום בטוח, בית הספר עשוי להחליש את האפשרות ללמוד כיצד חיים עם אי הסכמה אמיתית. המאמר מציע לראות בכיתה מיקרוקוסמוס של דמוקרטיה שבירה: מקום שבו הרצון לחנך לאזרחות מתנגש בפחד מפוליטיקה עצמה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אידאולוגיה מול פרגמטיזם בדינמיקת הממשל בישראל
המאמר טוען שהשפעתן של מפלגות דתיות והמרכזיות של ערכים דתיים במדיניות ציבורית יוצרות אתגר מתמשך ליציבות, ללכידות וליכולת של ישראל לשלב בין ממדיה הדתיים והחילוניים.
לקריאת העמוד
ניהול ציבורי והאתוס הדמוקרטי בישראל לאורך חמש שנים
המחקר מציע מודל תיאורטי הקושר בין מעורבות אזרחים בקבלת החלטות מנהלית, איכות הניהול הנתפסת, ביצועי המגזר הציבורי והיבטים של התנהגות דמוקרטית כגון אמון בסוכנויות מנהליות, השתתפות פוליטית ומעורבות קהילתית. הנתונים נאספו מ-2,281 אזרחים בישראל בשנים 2001-2005. הממצאים מראים שתפיסות של מעורבות והשתתפות בהחלטות מנהליות קשורות באופן חיובי לאיכות ניהולית נתפסת, אך אינן קשורות לביצועי המגזר הציבורי כפי שהם נתפסים בידי האזרחים.
לקריאת העמוד
חברה אזרחית ודמוקרטיה: הניסיון הישראלי
המאמר בוחן האם החברה האזרחית בישראל מתפקדת כתשתית לדמוקרטיה, ומראה שבסקר בקרב 360 התאגדויות התנדבותיות בישראל, סוג הקבוצה לא הסביר הבדלים בביצוע הדמוקרטי והתחום החלש ביותר היה אינטגרציה.
לקריאת העמוד
״הוא דגל ישראל חי״: הימין והנשיאות בתקופת ויצמן
המאמר מראה שמוסד הנשיאות בתקופת ויצמן היה זירה שבה הימין עיצב את יחסו למדינה, לדמוקרטיה ולגבולות האופוזיציה. חירות ביקשה לחזק את מעמד הנשיא גם כסמל של אחדות לאומית וגם כגורם בעל תפקיד ממשי באיזון הכנסת והממשלה. בתוך משטר פרלמנטרי חד-ביתי, החשש מכוח רוב לא מרוסן הוביל להצעות להעניק לנשיא יכולת לעכב חקיקה ולנתק במידה מסוימת את מעמדו מן הכנסת. לצד זאת, המאמר מתאר כיצד יריבות פנימית במחנה הרוויזיוניסטי ואי-בהירות לגבי מוסד הנשיאות החריפו את היחס לוויצמן בתקופות מסוימות. תרומתו היא בהצגת הנשיאות כמוסד שסייע לבחון כיצד אופוזיציה פוליטית מבודדת יצרה הזדהות עם המדינה בלי לוותר על ביקורתה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איך מחדשים במגזר הציבורי תחת פופוליזם?
המאמר משתמש בישראל כמקרה מבחן להבנת חדשנות ציבורית בהקשר שבו פוליטיקה פופוליסטית מציבה את ״רצון העם״ מול אליטות, מומחים ומוסדות מקצועיים. הוא מראה כי חדשנות אינה בהכרח תהליך ניטרלי של יעילות ושיפור שירותים: תחת פופוליזם היא יכולה לקבל משמעות פוליטית, לשמש לביקורת על ביורוקרטיה, אך גם להיפגע כאשר עצמאות מקצועית, יציבות ארגונית ואמון בין הדרג הנבחר לדרג המקצועי נשחקים. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל חדשנות ציבורית תחת פופוליזם כאל כותרת כללית, אלא מציב אותה בתוך המגזר הציבורי בישראל. בסיס הדיון הוא יוזמות חדשנות, מומחיות, אמון ויחסי דרג נבחר-מקצועי, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין הרצון לשפר שירותים ולהגיב לציבור לבין מתקפה על מומחים ומוסדות; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת חדשנות ציבורית כזירה פוליטית ולא רק ניהולית, ומתוך כך בהבהרת יכולת המדינה ללמוד ולהשתפר בלי לפרק את התנאים המקצועיים לכך.
לקריאת העמוד
מדיניות מחירי הדיור בישראל ומבנה המשילות, 2008-2015
המאמר בוחן את מדיניות הדיור בישראל בשנים 2008-2015, וטוען שמבנה ממשלי בלתי יציב הוביל למדיניות פוזיטיביסטית שמושפעת מאינטרסים של מעצבי המדיניות.
לקריאת העמוד
האתוס הלאומי והפסיכולוגיה הפוליטית של בחירות 2015
ניתוח של דפוסי הצבעה בישראל ב־2015 דרך אתוס לאומי, אמון במוסדות ועמדות כלפי ביטחון, פטריוטיות ובית המשפט העליון.
לקריאת העמוד
טנגו הביורוקרטיה והדמוקרטיה במגזר הציבורי
המאמר בוחן את המתח בין ביורוקרטיה לדמוקרטיה לא כניגוד פשוט, אלא כיחסים הדדיים בתוך ארגונים ציבוריים. המודל נבדק אמפירית בארבעה מחקרי שדה במגזר הציבורי הישראלי: אנרגיה ציבורית, בריאות, שיטור ושלטון מקומי. הממצאים מאשרים קשר חיובי בין רכיבים של ביורוקרטיה אפקטיבית לבין רכיבים של דמוקרטיה פעילה. התמיכה החזקה ביותר נמצאה במודל שבו תפיסת הביצוע מתווכת בין הביורוקרטיה לבין הדמוקרטיה. בכך המאמר מציע להבין כללים, מקצועיות ומבנה ארגוני לא רק כמכשולים להיענות ציבורית, אלא גם כתנאים שיכולים לתמוך בה כאשר הם קשורים לביצוע ציבורי נתפס.
לקריאת העמוד
חקיקה והפיכת הזהות היהודית לסוגיית ביטחון
המאמר מנתח חוקים שאושרו והצעות חוק שהונחו בכנסת בשנים 2000-2011 כדי להבין כיצד זהות אתנית-לאומית יכולה להיות ממוסגרת כאיום ביטחוני. הזהות היהודית של המדינה מוגדרת במאמר במונחים אתניים-לאומיים, שבהם בני הלאום היהודי נהנים ממעמד מועדף. הניתוח מראה כי היו ניסיונות עקביים למסגר את זהות המדינה כסוגיה ביטחונית, אך רובם לא הצליחו להתממש במלואם. חשיבות המאמר היא בכך שהוא מצביע על סקיוריטיזציה בנאלית: שימוש באמצעים רגילים, ובעיקר חקיקה, במקום פעולה חריגה או מצב חירום. כך הוא מסביר כיצד פרקטיקות לא-ליברליות עשויות להיכנס לשגרה הדמוקרטית בהדרגה.
לקריאת העמוד
פוליטיקת מחאה בדמוקרטיה הישראלית
המאמר עוסק בשאלה כיצד יש להבין מחאה פוליטית בדמוקרטיה הישראלית: האם היא סימן לחוסר יציבות, או דווקא ביטוי להשתתפות אזרחית חיה במערכת דמוקרטית צעירה ורבת־שסעים. עציוני־הלוי מתמקדת בפוליטיקה חוץ־אלקטורלית, כלומר בדרכים שבהן אזרחים וקבוצות מבקשים להשפיע על החלטות מדיניות שלא דרך הצבעה בלבד. מן המקורות הזמינים עולה שהמאמר בוחן מקרים של מחאה בחברה הישראלית ומנסה להעריך את משמעותם בתוך מסגרת דמוקרטית: עד כמה המחאה משקפת לחץ חברתי, עד כמה היא מתורגמת לשינוי או התאמת מדיניות, ומתי היא נתפסת כאיום על הסדר. הסיכום צריך להיות זהיר: אין בידינו טקסט מלא פתוח של המאמר, אך יש בסיס מספק להחליף תיאור גנרי בטענה מדויקת יותר על מחאה, השתתפות והשפעה פוליטית מחוץ לקלפי. המאמר גם חשוב משום שהוא מחזיר את המחאה אל לב הדמוקרטיה במקום לשוליה. בישראל, שבה שסעים חברתיים וביטחוניים רבים אינם נפתרים בבחירות בלבד, מחאה יכולה לשמש מנגנון איתות, לחץ ותיווך בין ציבור לבין שלטון. לכן השאלה אינה רק כמה אנשים יצאו לרחוב, אלא אילו תביעות הם הציבו, מי קיבל אותן כלגיטימיות, וכיצד המערכת הפוליטית למדה להגיב להן.
לקריאת העמוד
תנועות חברתיות בעידן פוסט-דמוקרטי: מחאת האוהלים של 2011 וייצור המקום
המאמר בוחן את מחאת J14 בישראל כחלק מגל מחאות שהתפתח מאז 2011 בהשראת האביב הערבי. הוא מזהה שני מאפיינים משותפים למחאות אלה: דרישה לדמוקרטיה ממשית והקמה של מאהלים זמניים במרחבים ציבוריים בולטים. במקרה הישראלי, הקמת יותר משבעים מאהלים ברחבי המדינה מוצגת כאסטרטגיה של ייצור מקום: יצירת מרחבים פיזיים וחברתיים שבהם ניתן היה לאתגר יחסי כוח הגמוניים ואת המערכת הפוליטית הפוסט-דמוקרטית. הניתוח מדגיש גם את התרומה הפנימית של המאהלים להתמודדות עם משבר ייצוג בתוך תנועת המחאה. עם זאת, המאמר מדגיש שהאסטרטגיה אמביוולנטית: ייצור מקום הוא נקודת פתיחה חזקה, אך אינו מחליף ארגון מרושת ורב-קני שמסוגל להתמודד עם רשויות המדינה לאורך זמן.
לקריאת העמוד
תנועות מחאה ודמוקרטיה בישראל
הפרק טוען שחברה אזרחית פעילה היא סימן חשוב לדמוקרטיה, ולכן מחאה ציבורית היא חלק מרכזי בהערכת המערכת הפוליטית בישראל. הוא מתאר היסטוריה חזקה של מחאה ופעולה חוץ-פרלמנטרית בתחומים חברתיים, פוליטיים וכלכליים, ומתוך מגזרים שונים בחברה הישראלית. לצד זאת, הפרק מדגיש שהמסלולים של תנועות מחאה והיחס שהן מקבלות מהרשויות אינם אחידים. המרחב הפוליטי נעשה מוגבל יותר עבור קבוצות מודרות, ובהן פליטים, אזרחים פלסטינים בישראל ויהודים יוצאי אתיופיה, וכן עבור פעילים המבקשים לאתגר את אידיאולוגיית הממשלה או את מדיניותה. לכן המחאה מוצגת גם כביטוי לחיוניות דמוקרטית וגם כמבחן לשאלה מי יכול להשתתף בפוליטיקה ביקורתית בפועל.
לקריאת העמוד
מחאת לא נחמדים ודמוקרטיה רדיקלית בישראל
המאמר מנתח את מחאת "לא נחמדים" כפעולה פוליטית שמערערת על כללי הנימוס של המרחב הציבורי הישראלי. במקום לראות במחאה חריגה או הפרעה, הוא קורא אותה כביטוי לדמוקרטיה רדיקלית: דרישה להשמיע קולות שנדחקו לשוליים, במיוחד סביב מזרחיות, מעמד, דיור והכרה. המאמר מדגיש כי מחאה שאינה נוחה לרוב יכולה לחשוף את גבולות ההכלה של הדמוקרטיה הליברלית. בכך הוא מציע להבין את השאלה לא רק כ"סדר ציבורי", אלא כמאבק על מי רשאי להופיע, לכעוס ולתבוע צדק במרחב הציבורי. במרכז המאמר עומד המאבק על צורות מחאה שאינן מנומסות או קלות לעיכול במרחב הציבורי הישראלי. הבסיס המחקרי הוא ניתוח מחאה מזרחית ורדיקלית דרך תאוריה דמוקרטית, ומתוכו עולה כי מחאה שמפריעה לסדר הליברלי יכולה לחשוף קולות, מעמדות ותביעות שנדחקו לשוליים. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: דמוקרטיה אינה רק הכלה מנומסת אלא גם יכולת לשמוע כעס פוליטי לא נוח. תרומתו היא קריאה של מחאה כמאבק על עצם הזכות להופיע ולתבוע צדק, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
מחאה דתית ותגובת המשטרה בתיאו־דמוקרטיה הישראלית
המאמר מציב את ישראל כ״תיאו־דמוקרטיה״: דמוקרטיה שבה מוסדות מודרניים פועלים לצד מעמד ציבורי ומשפטי משמעותי לדת. בתוך ההקשר הזה, להמן־וילציג וגולדברג בוחנים מחאה דתית ותגובה משטרתית לאורך שלושה עשורים, מ-1950 עד 1979. המקורות הזמינים מצביעים על כך שהמאמר אינו עוסק רק באלימות או בסדר ציבורי, אלא בשאלה עדינה יותר: כיצד מדינה דמוקרטית מתמודדת עם קבוצות דתיות שמערערות על החלטות, סמלים או פרקטיקות ציבוריות בשם סמכות דתית. הדגש החשוב הוא שרוב המחלוקת המתוארת היא יהודית פנימית, ולכן היא חושפת את המתח בין יהדות המדינה לבין מנגנוני אכיפה אזרחיים. הסיכום צריך להציג את המחאה הדתית כזירה שבה נבחנות גבולות הסובלנות, סמכות המדינה והיכולת של משטרה דמוקרטית להגיב לקונפליקט דתי בלי להפוך אותו למאבק אנטי־דתי. במבט רחב יותר, המאמר מראה שמחאה דתית אינה רק התנגדות למדינה חילונית. לעיתים היא מאבק פנימי על דמותה היהודית של המדינה ועל הגבול בין סמכות רבנית, נורמות קהילתיות ומשפט אזרחי. תגובת המשטרה נעשית לכן מדד עדין: היא צריכה לשמור על סדר וחוק, אך גם לא להפוך מחלוקת דתית לתמונה של דיכוי אמונה. זהו בדיוק המתח שמייחד ״תיאו־דמוקרטיה״.
לקריאת העמוד
כיצד מחאה נגד סכנות אוטוקרטיזציה ברפורמה מוסדית קשור לסיכון לנסיגה דמוקרטית?
המאמר מנתח את המחאה הישראלית נגד הרפורמה המוסדית של 2023 כמקרה של פוליטיקה מתעמתת בעת נסיגה דמוקרטית. הוא משתמש במושג ההיסטרזיס של בורדייה כדי להסביר כיצד מתחים היסטוריים בזהות המדינה הופכים למשבר פוליטי עכשווי.
לקריאת העמוד
חינוך לסובלנות מול השסע היהודי־ערבי
המאמר בוחן את סוגיית חינוך לסובלנות מול השסע היהודי־ערבי דרך עדשה של זכויות, שוויון ומיעוטים.
לקריאת העמוד
ארגונים פלסטיניים בישראל: שוויון אזרחי או חברה אזרחית אתנית
המאמר מעביר את הדיון בפוליטיקה של האזרחים הפלסטינים בישראל מן הפרלמנט אל החברה האזרחית. הוא טוען כי ארגונים פלסטיניים משתמשים בכלים המזוהים עם חברה אזרחית, אך מטרותיהם מכוונות לעיתים להעצמת קהילה אתנית מובחנת, להכרה בה ולשינוי מוסדי שייטיב עמה. לצד ארגונים המספקים מענים מעשיים בתחומי חינוך, תרבות, דיור, תקשורת ותעסוקה, המאמר מזהה גם פעילות המבקשת להתמודד עם שורשי הכפיפות של המיעוט בתוך מדינה המזוהה עם הרוב היהודי.
לקריאת העמוד
מנהיגות לשוויון וצדק חברתי בבתי ספר ערביים ויהודיים
המחקר מתבסס על ראיונות חצי-מובנים עם עשרה מנהלים ערבים ויהודים, ומראה כיצד מדיניות חינוך, מסלולי חיים אישיים ופרקטיקות בית-ספריות קשורים לקידום צדק חברתי בבתי ספר בישראל.
לקריאת העמוד
איך מקום ופוליטיקה מעצבים חינוך לזכויות אדם?
המאמר טוען שחינוך לזכויות אדם יכול לקדם דמוקרטיה והגנה על זכויות, אך הצלחתו אינה מובטחת באמצעות הכשרת מורים, תקציבים או שינויים בתוכנית הלימודים בלבד. במקרה הישראלי, גם השקעה ממשלתית בחינוך לזכויות אדם אינה מונעת עמדות לא שוויוניות בקרב רוב בני הנוער היהודים כלפי אזרחים פלסטינים. ההסבר המרכזי הוא שהפרדה כמעט מלאה בין יהודים לפלסטינים במערכת החינוך ואידיאולוגיה אתנו-לאומית חזקה מעצבות את גבולות ההפנמה של ערכי זכויות האדם.
לקריאת העמוד
מורות ומורים בישראל מול חינוך לאזרחות גלובלית בחברה מפוצלת
המאמר משווה בין תפיסות של מורים יהודים חילונים, יהודים דתיים וערבים פלסטינים לגבי חינוך לאזרחות גלובלית בישראל.
לקריאת העמוד
איך ישראל קיימה בחירות בזמן מגפת קורונה?
המאמר בוחן את חוויית הבחירות בישראל בזמן מגפת הקורונה דרך הזיקה בין SARS-CoV-2, ניהול בריאותי ודמוקרטיה. מן המידע הזמין עולה שזהו מקור קצר וממוקד, שפורסם בכתב עת לרפואת מטיילים, וממקם את הבחירות בישראל בתוך אתגר עולמי של שמירת הליכים דמוקרטיים תחת מגפה. זהות המחברים וקשריהם למרכז הרפואי שיבא, משרד הבריאות, אוניברסיטת תל אביב ומכוני אפידמיולוגיה מדגישים שהדיון נשען על נקודת מבט של בריאות הציבור ולא רק על תיאוריה פוליטית.
לקריאת העמוד
מה הערך של קשרים פוליטיים בדמוקרטיה פרלמנטרית מרובת מפלגות?
המאמר בודק האם קשרים פוליטיים הם נכס כלכלי מדיד עבור חברות ציבוריות בדמוקרטיה פרלמנטרית מרובת מפלגות. לרר משתמש בבחירות לכנסת ב-2015 כמעין אירוע שוק: אם משקיעים חושבים שקשרים פוליטיים צפויים להניב יתרון, הדבר אמור להתבטא בתשואות חריגות של חברות המחוברות פוליטית לאחר התוצאות. המחקר מזהה קשרים פוליטיים בקרב דירקטורים ומנהלים בכירים בכל החברות הציבוריות בישראל ובוחן את תגובת המניות בבורסה בתל אביב. הממצא המרכזי, לפי התקציר, מורכב: בממוצע לקשרים פוליטיים הייתה השפעה מועטה על תשואות חריגות בתקופת האמידה, אך מגזרים מסוימים הגיבו באופן מובהק. במיוחד, חברות גז ונפט הראו תשואה חריגה חיובית גבוהה יותר. לכן המאמר אינו אומר שהפוליטיקה לא משנה לשוק, אלא שהשוק הישראלי לא תימחר קשרים אישיים־פוליטיים באופן רחב לאחר בחירות 2015, כנראה בגלל מאפייני המערכת המוסדית והפוליטית בישראל.
לקריאת העמוד
חינוך אזרחי ואזרחות בישראל
המאמר סוקר את החינוך האזרחי והחינוך לאזרחות בישראל. הוא מתייחס לתוכנית הלימודים ולמתחים שהיא נושאת: מדינה יהודית ודמוקרטית, אזרחות משותפת מול זהויות קבוצתיות, ושאלת מקומם של תלמידים מקבוצות מיעוט. החינוך האזרחי מוצג כזירה שבה המדינה מלמדת לא רק ידע פוליטי על מוסדות, בחירות וזכויות, אלא גם גבולות של שייכות. לכן הדיון אינו פדגוגי בלבד. הוא עוסק באופן שבו תלמידים לומדים מי נחשב חלק מן הציבור, אילו ערכים מוצגים כמשותפים, ואיך מערכת החינוך מתמודדת עם שסעים לאומיים, דתיים וחברתיים. במובן זה, תוכנית אזרחות היא גם מראה של המחלוקות שהחברה מבקשת לנהל. הסקירה מראה שחינוך אזרחי הוא תמיד גם חינוך לשייכות. תוכנית הלימודים אינה רק מעבירה מידע על הכנסת ובית המשפט, אלא מציעה לתלמידים מפה של הציבור הישראלי, של ערכיו המשותפים ושל המחלוקות שלא נפתרו בתוכו. לכן החינוך לאזרחות מוצג כמנגנון שמייצר אזרחים מדומיינים: הוא מלמד מהי המדינה, אך גם מי נחשב חלק טבעי ממנה, מי מופיע כמיעוט, ואילו מתחים מוצגים כפתירים או כנתונים.
לקריאת העמוד
דחיקת החברה האזרחית בדמוקרטיה לא־ליברלית
הפרק מציב את ישראל בתוך מגמה רחבה של נסיגה דמוקרטית, עליית דמוקרטיות פופוליסטיות לא־ליברליות, לאומנות ופגיעה בשומרי סף דמוקרטיים. המקרה המרכזי הוא הקרן החדשה לישראל, שהוצגה על ידי ממשלת ישראל כ“אויבת המדינה”. הניתוח מתאר דחיקה של חברה אזרחית באמצעות חקיקה, מתקפות רטוריות, הגבלות על מימון בינלאומי ויחס שונה לארגוני זכויות אדם, בעיקר כלפי ארגוני שמאל המתנגדים לכיבוש ולקיפאון בתהליך השלום.
לקריאת העמוד
הקרן החדשה לישראל מול דחיקת חברה אזרחית
המאמר בוחן את ישראל ואת הקרן החדשה לישראל בתוך מגמה של נסיגה דמוקרטית, עליית דמוקרטיות לא־ליברליות, התחזקות ימין קיצוני ופגיעה בשומרי סף דמוקרטיים. הוא טוען שדחיקת החברה האזרחית בישראל כוללת חקיקה, מתקפות רטוריות, ניסיונות להגביל מימון בינלאומי ויחס שונה לארגונים לפי עמדה פוליטית. ראיונות עם מנהיגים בעבר ובהווה בקרן החדשה לישראל מראים שההתקפות לא רק החלישו, אלא גם דחפו שחקנים ליברליים להיות אסטרטגיים, מקצועיים וממוקדים יותר בתשתיות לחברה אזרחית ולדמוקרטיה.
לקריאת העמוד
קולות מחנכים בישראל על דמוקרטיה בזמן משבר
המאמר עוסק בחינוך לדמוקרטיה בישראל בתקופה של מתיחות חריפה בין יהודים לערבים ובצל האלימות הישראלית־פלסטינית. לפי התקציר המפורט, דבורה קורט מציגה ראיונות עומק עם שישה מחנכים ישראלים, שניים יהודים וארבעה ערבים, המבקשים להבין את הדמוקרטיה הישראלית ואת הבעיות של קבוצותיהם. המאמר מדגיש שדמוקרטיה אינה מספקת עקרונות אוטומטיים לחיים ראויים; יש לפרש ולאזן אותה בין יחידים, קבוצות ומדינה. דרך מסגרת רעיונית של ג׳ון דיואי, המאמר מציע לראות ביחסים יומיומיים, אמון והבנה בין אזרחים בסיס לחיזוק דמוקרטי מלמטה.
לקריאת העמוד
חברה אזרחית ערבית וחינוך בישראל: המועצה הפדגוגית הערבית כביצוע מחאתי של הכרה לאומית
המאמר עוסק באקטיביזם חינוכי של החברה האזרחית הערבית בישראל דרך מקרה ממוקד: היוזמה להקים מועצה פדגוגית ערבית עצמאית. אגבאריה טוען שהיוזמה אמנם מאתגרת את המדינה ואת הגדרתה כיהודית ודמוקרטית, אך אין לקרוא אותה כסימן לרדיקליזציה או בדלנות. להפך, לפי התקציר, מדובר באקט של אזרחות. הקמת מועצה פדגוגית עצמאית היא פעולה פוליטית ואתית שבה ארגוני חברה אזרחית ופעילים ערבים מכוננים עצמם כשחקנים פוליטיים עצמאיים, כאזרחים וכמי שתובעים זכויות, זכאויות ואחריות לאיכות החיים ולעתיד הפלסטינים בישראל. החינוך כאן הוא זירה של הכרה לאומית: לא רק תוכניות לימודים או ניהול בתי ספר, אלא מאבק על מי מוסמך להגדיר ידע, זהות ועתיד קולקטיבי. לפיכך, המאמר מציג את המועצה הפדגוגית הערבית כביצוע אזרחי מחאתי המבקש הכרה לאומית, ולא כסימן לבדלנות.
לקריאת העמוד
האורתודוקסים, החרדים ובחירות 1988
הפרק בוחן את בחירות 1988 דרך הזירה הדתית בישראל. במקום להתייחס ל״דתיים״ כגוש אחד, היילמן מבחין בין אורתודוקסים ציונים לבין חרדים, ובתוך כל מחנה בין זרמים, מוסדות וסדרי עדיפויות שונים. הבחירות לכנסת ה-12 התרחשו לאחר שנים של התעצמות פוליטית דתית, עליית ש״ס, מאבקים על חינוך, שבת, גיור, תקציבים וזהות יהודית של המדינה. הפרק מציג את הפוליטיקה הדתית כמשא ומתן מתמיד בין מחויבות הלכתית לבין השתתפות במערכת דמוקרטית מפלגתית. עבור הציונות הדתית, הבחירות כרוכות בשאלות של ארץ ישראל, התיישבות, לאומיות ומעמד הרבנים בתוך פוליטיקה מודרנית. עבור החרדים, השאלה היא כיצד לשמור על אוטונומיה קהילתית ומוסדות תורה תוך השתתפות אסטרטגית במשחק הקואליציוני. הפרק חשוב משום שהוא מראה שהמפלגות הדתיות אינן רק לשון מאזניים טכנית. הן מייצגות תפיסות שונות של אזרחות, סמכות, יהדות ומדינה. בבחירות 1988, פוליטיקה דתית הפכה לאחד המפתחות להבנת יציבות קואליציונית, חלוקת משאבים והמאבק על אופייה הציבורי של ישראל.
לקריאת העמוד
ישראל נגד הדמוקרטיה, חלק 2: ניתוח שלאחר הבחירות
המאמר טוען שבחירות 2013 לא שינו את מבנה הכוח המרכזי בישראל. יש עתיד הפכה למפלגה השנייה בגודלה עם 17 מושבים, אך דיין מציגה אותה כחלק ממסורת של מפלגות מרכז פטריוטיות ואנטי־דתיות במעורפל, שלא מערערות את הסדר הפוליטי העמוק. הניתוח קושר בין דעיכת האנרגיה של מחאת 2011, המשך כוחו של הון־שלטון, התחזקות ימין מתנחלי, והתקפות פרלמנטריות על זכויות, מיעוטים וארגוני חברה אזרחית.
לקריאת העמוד
קרל שמיט והלווייתן היהודי: העליון מול הכנסת הריבונית
המאמר של עמנואל אוטולנגי מציב את המאבק בין בית המשפט העליון לכנסת בתוך שפה תיאורטית של ריבונות. באמצעות קרל שמיט והובס, הוא שואל מי מחזיק בכוח האחרון להכריע בישראל: הכנסת הנבחרת, המבטאת ריבונות פוליטית, או בית המשפט, שהעצים את מעמדו בעקבות המהפכה החוקתית. המאמר אינו רק ביקורת מוסדית רגילה; הוא מתעניין באופן שבו בית המשפט הופך לשחקן המכונן את גבולות השלטון עצמו. אם הכנסת היא הריבון הדמוקרטי, התערבות שיפוטית עמוקה עשויה להיראות כהחלפת הריבון. אם זכויות וחוקי יסוד מגבילים את הכנסת, בית המשפט עשוי להיתפס כמגן הסדר החוקתי מפני כוח רובני. התרומה היא בהצגת המאבק הישראלי על ביקורת שיפוטית כוויכוח פילוסופי על ריבונות, לא רק כמחלוקת משפטית טכנית. הדיון בשמיט חשוב במיוחד משום שהוא מסמן את נקודת החיכוך בין דמוקרטיה רובנית לבין דמוקרטיה חוקתית. אם הריבון הוא מי שמכריע במצב החריג, השאלה הישראלית היא האם הכנסת לבדה מחזיקה בכוח הזה, או שבית המשפט רשאי לומר גם לרוב נבחר שיש גבולות שאינו יכול לעבור. כך המאמר מקדים ויכוחים מאוחרים על פסקת התגברות, ביקורת שיפוטית וסמכות מכוננת.
לקריאת העמוד
מי מגן על הדמוקרטיה? מאבק האליטות בבחירות 2003
הפרק ממוקם בתוך בחירות 2003, תקופה של אינתיפאדה שנייה, חשש ביטחוני, קיטוב פוליטי ודיון ציבורי חריף על נאמנות, קיצוניות ודמוקרטיה מתגוננת. פדהצור מתמקד במאבק בין אליטות על משמעות ההגנה על הדמוקרטיה. מצד אחד, פוליטיקאים ומפלגות מבקשים להציג עצמם כמי שמגינים על הציבור מפני איום, הסתה או חתרנות. מצד אחר, מוסדות משפטיים, ועדת הבחירות, בית המשפט ואליטות אזרחיות מתמודדים עם השאלה עד כמה ניתן להגביל השתתפות פוליטית בשם הגנה על הדמוקרטיה. הפרק חשוב משום שהוא מציב את בחירות 2003 לא רק כתחרות מפלגתית, אלא כזירה שבה נקבעים גבולות המשחק הדמוקרטי. מי רשאי לרוץ? מי נחשב מסוכן? מי מחליט מהי אנטי-דמוקרטיות? ומה קורה כאשר אותה שפה של הגנה על הדמוקרטיה משמשת גם להדרה פוליטית? הסיכום נשען בעיקר על מקורות הפרק ומטא-דאטה, ולכן אינו נכנס לפרטי כל מקרה. עם זאת, המסגרת ברורה: הפרק עוסק בדמוקרטיה מתגוננת ובמאבק על בעלות מוסדית וסמלית על המושג דמוקרטיה בתקופת בחירות טעונה.
לקריאת העמוד
זכויות אדם מבעד לבית משפט צבאי מקומי
המאמר משתמש בזירה של בית משפט צבאי כדי לבחון כיצד מדיניות זכויות אדם נוצרת בפועל. הוא מתאר את האקטיביזם השיפוטי כאיזון דינמי בין שחקנים רבים: מערכת הביטחון, מקבלי החלטות פוליטיים, פקידות, ארגוני זכויות, דעת קהל ולחצים בינלאומיים. לכן בית המשפט אינו מופיע רק כמגן מופשט של זכויות, אלא כמוסד הפועל בתוך שדה פוליטי ומנהלי צפוף. התרומה המרכזית היא בהצגת זכויות אדם כמדיניות ציבורית שמתגבשת בתוך מוסדות, מגבלות ותמריצים, במיוחד כאשר הזירה היא צבאית וביטחונית. במרכז המאמר עומד הפער בין עקרונות זכויות אדם לבין יישומם בזירה ביטחונית-צבאית. הבסיס המחקרי הוא ניתוח מוסדי של בית משפט צבאי ושל שחקני המדיניות סביבו, ומתוכו עולה כי אקטיביזם שיפוטי נוצר כאיזון בין מערכת הביטחון, פוליטיקאים, פקידות, קבוצות אינטרס, הציבור והזירה הבינלאומית. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: זכויות אדם אינן רק הצהרה משפטית אלא מדיניות שמתגבשת בתוך מוסדות כוח. תרומתו היא הבנת בית המשפט הצבאי כזירה שבה ביטחון, משפט ולחץ ציבורי מעצבים זה את זה, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
החברה האזרחית בישראל תורמת לדמוקרטיה, אבל פחות מכפי שנהוג להניח
ישי בוחנת את החברה האזרחית בישראל לא כסיסמה חיובית מראש, אלא כשדה מורכב של השתתפות, ארגונים, מאבקים, שסעים ולעיתים גם חברה אזרחית בלתי־ליברלית. לפי המקורות הפרק־ספציפיים, המוביליזציה האזרחית בישראל רחבה אך לעיתים טקסית יותר מממשית; החברה האזרחית אינה ממלאת תפקיד חזק דיו בטיפוח סובלנות וכבוד הדדי; ואתגריה כלפי סמכות מוגבלים. הפרק גם מדגיש שהיבטים שליליים של חברה אזרחית, המזוהים עם הקואליציה ועם אידאולוגיה מרכזית, זוכים להשפעה ציבורית גוברת. לכן החברה האזרחית מוצגת כזירה אמביוולנטית: היא יכולה להרחיב השתתפות, אך גם לשקף ולהעמיק שסעים. ישי מציעה קריאה מפוכחת של חברה אזרחית: השתתפות וארגונים אינם ערובה לליברליזם או לדמוקרטיה עמוקה. חברה אזרחית יכולה לייצר גישור וביקורת, אך גם לשכפל שסעים, לקדם אידאולוגיות מדירות ולהותיר אתגרי סמכות מוגבלים. במובן זה, הפרק תורם לדיון על דמוקרטיה בישראל משום שהוא מסרב לזהות חברה אזרחית עם טוב פוליטי מובטח. הוא מבקש לבדוק אילו ארגונים, אילו ערכים ואילו יחסי כוח פועלים בתוכה.
לקריאת העמוד
נוכחות חברי כנסת וכלל הקוורום: פרוצדורה קטנה עם משמעות חוקתית
המאמר עוסק בשאלת הנוכחות בישיבות הכנסת ובמשמעותו של כלל הקוורום. פאסט מצביעה על כך שבדין הישראלי קיימים פטורים מחובת קוורום, אך בתוך אותה מסגרת יש גם הוראות משוריינות שאינן ניתנות לשינוי ברוב רגיל או מקרי, אלא דורשות רוב מוחלט או מיוחד בזמן ההצבעה. הדיון נשען גם על ביקורת ציבורית ותקשורתית כלפי מליאה ריקה ועל מידע שנאסף מראיונות עם מזכירי ועדות הכנסת ומזכירי סיעות. המאמר משווה להסדרים בפרלמנטים אחרים, שבהם היעדרות ממושכת עלולה להביא לאובדן המושב.
לקריאת העמוד
מבוא: בחירות 2013 והדמוקרטיה הישראלית
המבוא של מיכל שמיר מציג את בחירות 2013 כחלון להבנת הדמוקרטיה הישראלית לאחר המחאה החברתית, חזרת השיטה הפרלמנטרית הרגילה ושינויים במערכת המפלגות. הבחירות לא סבבו רק סביב ביטחון או ימין-שמאל מסורתי, אלא גם סביב יוקר מחיה, ייצוג מעמדי, פוליטיקה חדשה, השתתפות צעירים ושאלת האמון במוסדות. המבוא ממקם את פרקי הקובץ כבחינה רב-ממדית של הדמוקרטיה הישראלית: זכות להיבחר, מפלגות חדשות, מגדר, זהות, דת, מחאה ומנהיגות. חשיבותו היא בהצגת הבחירות כמראה של מורכבות: מצד אחד מערכת בחירות תחרותית וחיה; מצד אחר קיטוב, אי-שוויון, שאלות ייצוג ומשבר אמון. המבוא מראה שבחירות הן לא רק תוצאה מספרית אלא רגע שבו החברה הישראלית מספרת לעצמה מה חסר בדמוקרטיה שלה. המבוא גם מאפשר להבין את בחירות 2013 כתרגום פוליטי חלקי של אנרגיית המחאה החברתית. שאלות של דיור, יוקר מחיה ומעמד הביניים נכנסו למערכת המפלגתית, אך לא ביטלו שאלות ותיקות של ביטחון, דת וזהות. לכן הבחירות מוצגות כרגע של פתיחות ומגבלה גם יחד: הציבור ביקש שינוי, אך השיטה הפוליטית עיבדה אותו דרך קואליציות, מפלגות ומבנים קיימים.
לקריאת העמוד
החוקתיות החדשה בישראל ושאלת הדמוקרטיה
המאמר בוחן את החוקתיות החדשה בישראל כחלק מתהליך רחב שבו אכיפה שיפוטית של מגילות זכויות וחוקות נוקשות מעבירה כוח ממחוקקים אל בתי המשפט. מנדל מתנגד לתיאור התהליך כהתפתחות דמוקרטית פשוטה, וטוען שהוא משנה את מיקום הפוליטיקה ואת אופייה באמצעות משפטיזציה. ביקורתו חריפה במיוחד: החוקתיות החדשה מוצגת כאמצעי שמצמצם את כוחם של מוסדות ייצוגיים ומגן על סדר חברתי המבוסס על קניין פרטי מפני הכרעות של רוב דמוקרטי.
לקריאת העמוד
חוקתיות כלכלית שלילית ובית המשפט העליון
המאמר מבחין בין חוקתיות כלכלית שלילית, שמצמצמת הכרה בזכויות חברתיות ומדגישה חירויות כלכליות, לבין חוקתיות חברתית חיובית, שמטילה על המדינה חובה להכיר בזכויות חברתיות, להגן עליהן ולממן את מימושן. באמצעות פסיקת בית המשפט העליון בישראל, ליטור מראה כיצד לאחר חוקי היסוד והמהפכה החוקתית של שנות התשעים התפתחה גישה צרה לזכויות חברתיות, בין היתר בתחומי רווחה, רפורמות וחקיקה המשפיעות על הזכות לקיום בכבוד. המאמר מסיים בקריאה לאמץ מודל של חוקתיות חברתית חיובית.
לקריאת העמוד
מה קורה לעצמאות שיפוטית כאשר הנהלת בתי המשפט הופכת לסוכנות חזקה?
המאמר מראה שעצמאות שיפוטית אינה תלויה רק במינוי שופטים או בפסקי דין, אלא גם במבנה המנהלי שמנהל את בתי המשפט ואת עבודת השופטים.
לקריאת העמוד
איך נבנתה הנהלת בתי המשפט בישראל בין שר המשפטים לנשיא העליון?
המאמר מראה שמבנה הנהלת בתי המשפט בישראל התעצב מתוך מתחים בין שר המשפטים, נשיא בית המשפט העליון, מנהל בתי המשפט ושופטים בערכאות שונות.
לקריאת העמוד
איך בעלות של מיליארדרים על עיתונים יכולה להפוך להשקעה פוליטית?
המאמר מראה שבעלות תקשורתית אינה רק שאלה עסקית, אלא יכולה לשמש כלי בעל השפעה אלקטורלית ופוליטית עמוקה.
לקריאת העמוד
האם חשיפה לחדשות ברשתות חברתיות משנה קיטוב פוליטי?
המחקר מצא שחשיפה לחדשות ברשתות חברתיות משנה צריכת חדשות ומפחיתה קיטוב רגשי כאשר התוכן מנוגד לעמדות, אך לא נמצאה השפעה ברורה על דעות פוליטיות.
לקריאת העמוד
מה אחריותם הציבורית והמשפטית של נבחרי ציבור בכירים?
הפרק מציב את מקרה נתניהו כמבחן למערכת דמוקרטית שבה נבחר ציבור בכיר מחזיק במנדט פוליטי אך כפוף גם לאמות מידה ציבוריות ומשפטיות.
לקריאת העמוד
האם איום ביטחוני מפחית קיטוב רגשי בתוך החברה?
המחקר מראה שפערים בין מחנות אידיאולוגיים בתפיסת האיום החיצוני קשורים לקיטוב רגשי גבוה יותר, בין השאר דרך תחושת איום פנימי מן המחנה היריב.
לקריאת העמוד
איך תחרות ושיתוף פעולה בין מפלגות מעצבים קיטוב רגשי?
המחקר מראה שקרבה לבחירות מגבירה קיטוב רגשי, בעוד הדגשת אפשרות לשיתוף פעולה קואליציוני יכולה לעודד סובלנות בין מחנות.
לקריאת העמוד
מה מאפשר לנו מאגר הנתונים על קיטוב בישראל בשנים 2019-2021?
מאגר הפאנל מאפשר לעקוב אחר קיטוב בישראל לאורך משבר פוליטי מתמשך ולא רק לצלם עמדות בנקודת זמן אחת.
לקריאת העמוד
מי לא אוהב את מי בפוליטיקה רב-מפלגתית?
המאמר מנתח 506 זוגות מפלגות ב־81 מערכות בחירות בשנים 1996-2017 ומראה שסלידה ממפלגות אחרות קשורה לפערים אידיאולוגיים, להסדרים קואליציוניים ולחריגות של מפלגות ימין רדיקלי.
לקריאת העמוד
איך השתנה הקיטוב הפוליטי בישראל בין 1992 ל-2022?
הפרק מציב את בחירות 2022 בתוך רצף רחב של קיטוב פוליטי בישראל, ומשווה בין קיטוב אידיאולוגי, זהות קבוצתית וקיטוב רגשי.
לקריאת העמוד
איך מחנכים לערכים דמוקרטיים במדינה המצויה בסכסוך?
המאמר טוען כי כשל ארוך טווח בחינוך לדמוקרטיה תרם לפער בין תפיסת ישראל כמדינה דמוקרטית לבין התנהלות לא-דמוקרטית של המדינה ואזרחיה.
לקריאת העמוד
מתי הגבלת ביטוי פוגעת דווקא בחופש הביטוי?
המאמר מזהיר שמדיניות שנועדה להגן מפני פגיעה יכולה, בתנאים מסוימים, להחליש את התרבות החוקתית שמגינה על חופש הביטוי.
לקריאת העמוד
איך בליץ חוקתי מאיץ נסיגה דמוקרטית?
המאמר מנתח כיצד ארבעה תמריצים שהתלכדו סביב הקמת הממשלה ה-37 האיצו את השחיקה הדמוקרטית בישראל.
לקריאת העמוד
מה קורה כשמדעני מדינה מדברים לציבור בזמן נסיגה דמוקרטית?
המאמר מראה שמדעני מדינה בזמן משבר דמוקרטי נעים בין חובה מקצועית ואזרחית, מומחיות ציבורית, חשש מפוליטיזציה ותיווך תקשורתי.
לקריאת העמוד
למה שיעורי אזרחות הפכו לזירה של מאבק על דמוקרטיה ליברלית?
מיכל נויבאואר-שני מראה שלימודי אזרחות בישראל הפכו לזירת מעורבות ציבורית של מדעני מדינה, על רקע מחלוקת עמוקה סביב משמעות הרכיבים היהודי והדמוקרטי בזהות המדינה.
לקריאת העמוד
מה קורה לדמוקרטיה כשמבטלים את חובת הסבירות?
קרמניצר טוען שביטול עילת הסבירות משחרר את הממשלה והשרים מחובה מרכזית לפעול כנאמני ציבור, מחליש את היועצת המשפטית לממשלה ושומרי הסף, ומסכן מינויים, מנהל תקין, שירות ציבורי מגוון ואמון ציבורי.
לקריאת העמוד
איך מתקנים את בג״ץ בלי להפוך אותו למוסד מפלגתי?
המאמר טוען שמשבר הלגיטימציה של בג״ץ אינו נובע רק מתוצאות פסקי דין או מהרכב שופטים מסוים, אלא גם ממבנים מוסדיים של ההליך. הוא מציע לתקן את כללי העמידה, בירור העובדות, הרכבי השופטים ומינוי השופטים כך שיחזקו עצמאות, שקיפות ואמון בהליך.
לקריאת העמוד
למה המשבר החוקתי בישראל עובר דרך המשפט המינהלי?
המאמר טוען שהמשבר של 2023 חשף חולשה בתיאוריה החוקתית שהתפתחה מאז 1995: בישראל אין שכבה חוקתית קשיחה מעל חקיקה רגילה, וההגנה על ביקורת שיפוטית תלויה בעיקר במשפט מינהלי ובמאבק הציבורי סביבו.
לקריאת העמוד
איך דמוקרטיית הסכמה נקלעת למשבר רובני?
המאמר טוען שהמשבר החוקתי בישראל נובע מסתירה בין פוליטיקה קואליציונית יחסית לבין חוקה לא משוריינת, קיטוב גושי ובית משפט חזק שנעשה מוקד לעימות פוליטי.
לקריאת העמוד
למה שליטה פוליטית במינוי שופטים היא ניסיון ללכוד את בתי המשפט?
המאמר טוען שהצעת 2023 למינוי וקידום שופטים אינה רק שינוי מוסדי, אלא מהלך שמעניק לממשלה ולקואליציה שליטה כמעט מלאה בבתי המשפט. הוא בוחן זאת דרך ההיגיון של השיטה הישראלית הקיימת, השינויים שחלו בה בשנים האחרונות, וההשוואה למודלים דמוקרטיים אחרים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
האם מחאה משבשת יכולה לעזור לבלום נסיגה דמוקרטית?
מחקר על מחאת 2023 נגד הרפורמה המשפטית ועל האופן שבו פעולות שיבוש לא-אלימות השפיעו על תמיכה וגיוס.
לקריאת העמוד
האם ארגוני חברה אזרחית חרדיים מקדמים דמוקרטיזציה?
מחקר על האופן שבו ארגוני חברה אזרחית חרדיים יכולים לשמר גבולות קהילתיים במקום לקדם ליברליזציה.
לקריאת העמוד
מדוע אופן מינוי השופטים חשוב לעצמאות מערכת המשפט?
איך כללי מינוי השופטים משפיעים על עצמאות מערכת המשפט ועל יכולתה להגן על דמוקרטיה?
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איך דמוקרטיה מקומית משנה את היחס בין אוטונומיה, ליברליזם ושלטון מרכזי?
המאמר בוחן כיצד אוטונומיה מקומית יכולה להרחיב את ההבנה של דמוקרטיה מעבר לבחירות ולמוסדות ברמה הלאומית.
לקריאת העמוד
מה מגלה הפער בין המחאה נגד הרפורמה המשפטית לבין השתיקה בזמן המלחמה?
אדם שנער טוען שהמחאה נגד הרפורמה המשפטית גייסה שפה ליברלית אוניברסלית אך נמנעה לרוב מעיסוק בכיבוש ובאפליית אזרחים פלסטינים בישראל. הפער בין עוצמת המחאה ב־2023 לבין התגובה המוגבלת לפגיעה בזכויות בזמן המלחמה מעורר ספק לגבי עומק ההטמעה של ערכים ליברליים בישראל.
לקריאת העמוד
למה האקטיביזם השיפוטי בישראל קשור להגנה על דמוקרטיה ליברלית?
איך בית המשפט העליון בישראל הפך למנגנון מרכזי של זכויות, ביקורת שלטונית והגנה על דמוקרטיה ליברלית.
לקריאת העמוד
מה קורה לדמוקרטיה כאשר המדינה עצמה מפורקת?
המאמר טוען שהמשבר הישראלי אינו רק פופוליזם, נסיגה דמוקרטית או מעבר לסמכותנות, אלא פרויקט של פירוק המדינה ותשתיותיה המוסדיות.
לקריאת העמוד
איך חברי כנסת מבינים דמוקרטיה בזמן משבר?
ניתוח איכותני של האופן שבו 72 חברי כנסת מהכנסת ה-24 מסגרו דמוקרטיה, זכויות ומוסדות לפי שיוך אידיאולוגי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
האם בית המשפט יכול לשמור על אחריות שלטונית במשטר היברידי?
איך ביקורת שיפוטית יכולה לשמור על אחריות שלטונית גם כאשר הדמוקרטיה אינה מלאה?
לקריאת העמוד
איך משבר חוקתי מעביר כוח מהכנסת לממשלה?
המאמר מראה כיצד משבר פוליטי ומשפטי סביב נתניהו, ולאחר מכן תקופת המלחמה, העבירו כוח מן הכנסת אל הממשלה והותירו את בית המשפט העליון כבלם מרכזי אך לא תמיד מספיק.
לקריאת העמוד
איך מזהים נסיגה דמוקרטית בתוך תהליך החקיקה?
המחקר משווה דיונים בשלושה חוקי יסוד ומוצא שבכנסת ה-25 הופיעו יותר סימני נסיגה חקיקתית מאשר בכנסת ה-20.
לקריאת העמוד
האם מתקפה על ארגוני חברה אזרחית מחלישה את הדמוקרטיה?
איך מימון זר וזהות אידיאולוגית משפיעים על יחס הציבור לעמותות בישראל.
לקריאת העמוד
מה קורה לשירות הציבורי כשהדמוקרטיה נשחקת?
המאמר בוחן את תגובותיהם של עובדי מדינה בישראל לשינוי המשפטי, ובמיוחד את הקשר בין תפיסת איום דמוקרטי לבין כוונות עזיבה, השמעת קול ומאמץ בעבודה.
לקריאת העמוד
האם נסיגה דמוקרטית היא רק ויכוח על בית המשפט?
למה הוויכוח על הרפורמה המשפטית תלוי גם בשאלה איזה סוג של דמוקרטיה ישראל היא?
לקריאת העמוד
האם איגודי עובדים יכולים להגן על הדמוקרטיה?
כיצד איגודי עובדים וקואליציות חברתיות־כלכליות יכולים להשפיע על מאבק בנסיגה דמוקרטית.
לקריאת העמוד
כשהוויכוח על הדמוקרטיה פוגש את הכלכלה
הקשר בין משבר חוקתי, שיח ציבורי ופוליטי, ותפיסות כלכליות לגבי ישראל.
לקריאת העמוד
למה הדמוקרטיה הישראלית נקלעה למשבר?
הסבר קצר למשבר הישראלי דרך קיטוב, מוסדות חלשים ותמריצים פוליטיים.
לקריאת העמוד
איך צעדים קטנים יכולים לשנות דמוקרטיה שלמה?
המאמר טוען שאת הרפורמה המשפטית בישראל יש להבין כתמונה מצטברת של מהלכים משפטיים, ולא רק כתיקון יחיד, משום שהשילוב ביניהם עלול לשנות את מבנה המשטר.
לקריאת העמוד