הצבעת אישור וביטוי פוליטי: כיצד שיטת ההצבעה עשויה להשפיע על השתתפות

Enriqueta Aragones, יצחק גלבוע, Andrew Weiss

המודל של אראגונס, גלבוע ווייס בוחן מצביעים המבקשים לבטא עמדה באמצעות הפתק שלהם. האפשרות לאשר כמה מפלגות מרחיבה את מגוון העמדות שאפשר לבטא, ולכן עשויה לצמצם הימנעות גם בלי להניח עלות להצבעה. זו תוצאה תאורטית התלויה באופן שבו מפרשים את משמעות הפתק, ולא תחזית אמפירית לשיעור ההצבעה בבחירות מסוימות.

לקריאת העמוד

להצביע למרכיב הממשלה: בחירה אסטרטגית במערכות רב־מפלגתיות

רעות איצקוביץ׳-מלכה, לירן הרסגור, אור טוטנאואר

רעות איצקוביץ׳־מלכה, לירן הרסגור ואור טוטנאואר בוחנים מדוע תומכי מפלגות קטנות מצביעים למפלגה של מי שהם מעדיפים כמרכיב הממשלה. נתונים השוואתיים וסקרים מגרמניה מצביעים על חשיבות התחרות בין המועמדים להרכבה, לצד כוחן של הזיקה למפלגה ושל ציפיות הבוחרים.

לקריאת העמוד

המחשה שנוצרה בבינה מלאכותית: תושבים בוחנים דגמים של פרויקטים ומקצים להם אסימונים במפגש תקציב משתף

הפגנה נגד השינויים במערכת המשפט בכיכר הבימה בתל אביב בינואר 2023

מאמר חדש

מי מדבר בשם הדמוקרטיה? מסגור וגיוס במחאות בישראל

אביטל סיקרון

המחקר מנתח כיצד שני מחנות יריבים השתמשו בדמוקרטיה להצדקת מטרותיהם במאבק על השינויים המשפטיים ב־2023. באמצעות תצפיות משתתפות, ניתוח רשתות חברתיות וסקר אוכלוסייה, המחקר בוחן לא רק מסרים של מנהיגים אלא גם את התקבלותם בקרב אזרחים. המסגור הליברלי של מתנגדי השינויים הדהד דרך סיפור מוסרי, טיעון מוסדי והגנת זכויות, ונקשר להשתתפות במחאה. המחקר מכנה את השימוש המתחרה באותה מסגרת ניכוס חוזר של מסגור, ומראה מדוע עצם ההסכמה על המילה דמוקרטיה אינה מבטיחה הסכמה על משמעותה.

לקריאת העמוד

מאמר חדש

סובלנות פוליטית בקרב מורים לאזרחות בישראל

שרה זמיר · שלמה דאודי

המחקר בוחן סובלנות פוליטית אצל 160 מורים לאזרחות בחינוך הממלכתי ובחינוך הממלכתי־דתי לאחר אירועי 7 באוקטובר 2023. בחינוך הממלכתי נמצאה סובלנות כוללת גבוהה יותר, עם פערים בולטים ביחסי דת ומדינה, בערכים ליברליים וביחסי יהודים וערבים. דתיות הייתה המנבא השלילי החזק ביותר בניתוח, ואילו השכלה גבוהה ומגדר נשי נקשרו לתוספות חיוביות מתונות. הממצאים מדגישים את חשיבות הכשרת המורים לדיאלוג פלורליסטי, בלי להפוך קשרים קבוצתיים לאבחנה על כל מורה יחיד.

לקריאת העמוד

איור של חוקרים הממיינים תיקי חקיקה בחדר עיון פרלמנטרי

חברי מפלגה מסדרים יחד מסמכים סביב שולחן ארוך באולם ציבורי, מול דוכן מנהיג שנותר ריק

המחשה: חוקרת מעיינת בתיקי מודיעין ישנים בארכיון ברזילאי, לצד תצלומי קהילה ומפת ברזיל ללא כיתוב

מיתוס השוויון שהפך קשר לתפוצה לחשד באי־נאמנות

Jonathan Grossman

יונתן גרוסמן בוחן כיצד אליטות לאומניות בברזיל תפסו יהודים, יהדות וציונות בשנות הדיקטטורה הצבאית, 1964–1985. הטענה המרכזית היא שחשד כלפי יהודים לא נשען רק על סטריאוטיפים אנטישמיים מוכרים, אלא קיבל צורה ברזילאית ייחודית מתוך נרטיב ״הדמוקרטיה הגזעית״. נרטיב זה תיאר את ברזיל כאומה שנוצרה מערבוב מוצלח של גזעים וקבוצות, נטולת אפליה ושסעים קבועים. דווקא משום שהלאום דומיין כאחיד ופתוח לכול, שמירה על גבולות קהילתיים וזיקה למולדת חיצונית הוצגו כסירוב להשתלב. המאמר משתמש במושג ״עמדה תפוצתית״ כדי לתאר שני רכיבים: שימור זהות מובחנת ביחס לחברת המגורים וקשר סמלי או פוליטי למולדת נתפסת. יהודים ברזילאים שתמכו בישראל או קיימו מוסדות יהודיים לא נחשבו בהכרח לאויבים, אך בעיני פקידים, דיפלומטים, אנשי ביטחון ואינטלקטואלים מסוימים הם נעשו ברזילאים שנאמנותם אינה שלמה. המחקר הוא ניתוח היסטורי של מסמכי מקור: דוחות מודיעין וביטחון שהותרו לפרסום, תכתובת דיפלומטית ברזילאית, מברקים מארכיון המדינה בישראל, ועיתונות יהודית וכללית. גרוסמן אינו משתמש בדוחות כדי לקבוע מה יהודים עשו בפועל; הוא מנתח את הטענות, השגיאות והסטריאוטיפים שבהם כעדות לאופן שבו האליטות ראו אותם. לאורך שנות השישים החשד נותר בדרך כלל בשיח פנימי גם כשיחסי ברזיל–ישראל היו טובים. בראשית שנות השבעים, עם החרפת הדיכוי והלאומנות ושינוי מדיניות החוץ במזרח התיכון, השיח הפך ביטחוני יותר וקשר ציונות לקומוניזם, הון בינלאומי ואיום על המדינה. בנובמבר 1975, בעת שברזיל תמכה בהחלטת העצרת הכללית של האו״ם 3379 שהשוותה ציונות לגזענות, ההאשמות יצאו מן המסמכים הסודיים אל נאומים רשמיים: בכירים טענו כי זיקה לישראל סותרת את המסורת הברזילאית של התמזגות ונאמנות בלעדית. לאחר 1979, כשיחסי המשטר עם ישראל ועם הנהגת הקהילה השתפרו, העוצמה והפומביות של השיח פחתו, אך הוא לא נעלם. ההשוואה הקצרה לארגנטינה מחדדת את הייחוד הברזילאי. בלאומנות הארגנטינית הקתולית יהודים הוצגו לעיתים כזרים מעצם יהדותם; בברזיל ההבטחה הייתה הכלה מותנית — יהודים יכלו להשתייך אם ויתרו על עמדה תפוצתית והוכיחו שוב ושוב את ברזילאיותם. המאמר מדגיש שיהודי ברזיל נהנו בדרך כלל מהצלחה חברתית וכלכלית ולא היו קבוצה מודרת בדומה לברזילאים ממוצא אפריקאי. אין הוא מציג את ברזיל כמדינה אנטישמית בכללותה, אלא חושף מנגנון של שייכות לא־שוויונית שפעל גם ללא הדרה גורפת. תרומתו הדמוקרטית רחבה מן המקרה היהודי: אידאל של אחדות ושל עיוורון להבדלים יכול להסתיר היררכיה כאשר רק מיעוטים נדרשים למחוק זיקות מורכבות ולהוכיח נאמנות. חברה פלורליסטית נבחנת לא רק בפתיחת שעריה למיעוט, אלא גם ביכולתו להשתייך בלי לוותר על זהות, קשרים חוצי גבולות וביקורת פוליטית לגיטימית.

לקריאת העמוד

המחשה: פרחי הוראה ממדינות שונות דנים סביב שולחן בחומרי שיעור על הגירה, כשמחשב נייד מחבר עמיתים מרחוק

מאמר חדש

דיאלוג על מחלוקת דורש גם מיומנות הוראה וגם עמדה ביקורתית

Aviv Cohen; Yifat Ben-David Kolikant; Micah Sapir; Julia Resnik; Timothy J. Patterson

אביב כהן, יפעת בן־דוד קוליקנט, מיכה ספיר, ג׳וליה רזניק וטימותי פטרסון בוחנים כיצד פרחי הוראה מתרגמים חינוך לאזרחות גלובלית להתמודדות ממשית עם סוגיות ציבוריות שנויות במחלוקת. נקודת המוצא היא שחינוך כזה אינו רק טיפוח סובלנות, מודעות לעולם או כישורים לשוק גלובלי. בגרסתו הביקורתית הוא דורש לבחון יחסי כוח, עוולות היסטוריות, היררכיות של ידע ומפגש עם נקודות מבט שאינן נוחות ללומד. אלא שמטרות אלה אינן הופכות מעצמן לפרקטיקה בכיתה: מורה צריך גם לדעת לבנות שיחה, להכין ידע רקע, לטפל ברגש ובקונפליקט ולהחליט מתי ניטרליות מגינה על דיון ומתי היא מסתירה אי־שוויון. המחקר נערך במסגרת GlobalSense, מיזם Erasmus+ להכשרת מורים שחיבר פרחי הוראה מבלגיה, צרפת, גרמניה, ישראל וארצות הברית. בשלושה מחזורים בשנים האקדמיות 2021–2024 התקיימו 37 מפגשים מקוונים מוקלטים ומתומללים ובהם 300 משתתפים. הפעילות כללה ארבעה שלבים: קריאת טקסטים וניתוח חומר חזותי על הגירה; בניית מערך שיעור מותאם להקשר המקומי; שיחה סינכרונית בת 90 דקות בקבוצה בינלאומית; וכתיבת רפלקציה אישית והשתתפות בקבוצת מיקוד מקומית. לצד הגירה, עלו בשיחות גם דת וחילוניות, זכויות להט״ב וצנזורה. החוקרים ניתחו את החומרים באופן תמטי וספירלי, תוך מעבר בין היכרות מעמיקה עם הנתונים, ניסוח שאלות, קידוד ופרשנות. הממצאים מצביעים על שני מוקדים קשורים: מה צריך לדעת על הסוגיה, ואיך צריך ללמד אותה. המשתתפים ביקשו בסיס עובדתי והיכרות עם ההקשר, חששו מהטיה ומפגיעה בתלמידים, והציעו כלים כגון שיחה מובנית, ריבוי מקורות, משחקי תפקידים וסיפורים המעניקים פנים אנושיות לסוגיה. עם זאת, רבים מהם לא הסתפקו בניהול מסודר של תור דיבור. הם שאלו מי מרגיש בטוח לדבר, אילו קולות נעדרים, איזה ידע מקבל סמכות וכיצד אפשר להחזיק מחלוקת בלי לנטרל את שאלות הצדק שבתוכה. מכאן נובעת מסקנתו המרכזית של המאמר: הכשרה מבוססת פרקטיקה מעניקה למורים כלים הכרחיים, אך עלולה להפוך דיון דמוקרטי לטכניקה נטולת פוליטיקה אם היא מתעלמת מהיסטוריה, זהות וכוח. מן הצד האחר, שפה מופשטת של צדק, אמפתיה ושינוי אינה מספיקה אם למורה אין דרך מעשית לתרגם אותה למבנה שיעור ולתגובה בזמן אמת. הדרישה היא אינטגרטיבית — ידע תוכן, מיומנות הנחיה, רפלקסיה ביקורתית ורגישות אתית ורגשית. המחקר אינו טוען שכל המשתתפים פיתחו אותה עמדה; האתוס הביקורתי הופיע בעוצמות שונות ולעיתים התקיים לצד רצון בניטרליות. גם תנאי המיזם מגבילים את ההכללה: כל המוסדות היו בצפון הגלובלי, השיחות התנהלו באנגלית, היו הבדלים בשליטה בשפה ובהיכרות קודמת עם התחום, ולא נאספו נתונים דמוגרפיים אחידים בכל האתרים. המחקר מנתח תכנון ושיח של פרחי הוראה, לא את הצלחתם המאוחרת בהנחיית כיתות. למרות זאת, הוא מבהיר מדוע שיחה על מחלוקת היא פעולה דמוקרטית ולא רק כלי הוראה. כשהמורה מאפשר התנגדות, מברר אילו הנחות שולטות בחדר ויוצר מקום גם לאי־נוחות וגם לאחריות, הכיתה יכולה לפתח רפלקסיביות, אמפתיה, יכולת לחלוק והכרה במגבלות הידע של כל משתתף.

לקריאת העמוד

חברי מפלגה בוחנים תמונות מועמדים באספת בחירה פנימית בזמן שמועמד נואם ברקע

המפלגה, המועמד ושני שערי הבחירה: מתי קמפיין נעשה אישי?

Or Tuttnauer; Gideon Rahat

פוליטיקאי המבקש להגיע לפרלמנט חייב בדרך כלל לעבור שני שערים: להיבחר כמועמד בתוך מפלגתו ולזכות בתמיכת הבוחרים בבחירות הכלליות. אור טוטנאואר וגדעון רהט מראים שאין להבין את סגנון הקמפיין האישי בלי לבחון את יחסי הגומלין בין שני השערים. הם מחברים את סקר המועמדים ההשוואתי למאגר מפלגות מפורט ומנתחים 9,320 משיבים מ־101 מפלגות, ב־18 מערכות בחירות וב־16 דמוקרטיות. המדד המרכזי הוא דיווח המועמדים על מוקד הקמפיין בסולם שבין משיכת תשומת לב למפלגה לבין משיכת תשומת לב לעצמם. בשיטות יחסיות עם רשימה סגורה, בחירה בפריימריז או בידי מנהיג נקשרה ליותר קמפיין אישי מאשר בחירה בידי מוסד מפלגתי קולגיאלי. ככל ששיטת הבחירות מאפשרת לבוחרים לבחור מועמד מסוים, ההבדלים בין שיטות הבחירה הפנים־מפלגתיות נחלשים ואף נעלמים. הממצא מערער על ההנחה שבחירת מועמדים בידי מנהיג היא בהכרח ההפך מפריימריז: שתיהן עשויות להיות צורות שונות של פרסונליזציה, האחת ממוקדת במנהיג והאחרת ביחיד. מבחינה דמוקרטית, המחקר מדגיש שכלל שנראה משתף או ריכוזי בתוך המפלגה אינו מכתיב לבדו את התנהגות המועמדים; משמעותו תלויה במבנה הבחירות שבתוכו הוא פועל.

לקריאת העמוד

מפגינים בכיכר תחריר מטעינים יחד טלפונים ניידים ששימשו לתקשורת ולתיעוד המחאה

נשים וגברים מכמה קהילות דתיות יושבים במעגל שיחה בחדר המשקיף אל מפרץ חיפה, ללא סמלים או כיתוב

מבט רחב משנת 2005 ממשכנות שאננים לעבר גדר ההפרדה ואבו דיס; תצלום המחשה היסטורי שאינו מתעד אתר שנדגם במחקר

זקוקים לשירות, לא בהכרח מעניקים לגיטימציה

Noam Brenner; Nufar Avni; Gillad Rosen; Dan Miodownik

נעם ברנר, נופר אבני, גלעד רוזן ודן מיודובניק שואלים כיצד קבוצה מוחלשת בעיר שנויה במחלוקת מקבלת שירותים מרשות שאינה נתפסת בעיניה כלגיטימית. הם מציעים את המושג ״ציות גמיש״: תושבים בוחרים באופן מעשי בין מוסדות רשמיים, מוסדות מתווכים וגורמים לא־רשמיים לפי הבעיה והיכולת המקומית, ובכך מבקשים להשיג תועלת וחלוקה של משאבים בלי לוותר בהכרח על זהותם או להכיר בתביעת הריבונות של השלטון. ירושלים משמשת מקרה מבחן משום שתושביה הפלסטינים תלויים בעירייה ובמוסדות הקשורים אליה לשירותי מים, ביוב, חשמל, ניקיון, מרחב ציבורי, חינוך, בריאות וביטחון אישי, אף שרבים מהם מתנגדים לשלטון הישראלי ונמנעים מהשתתפות רשמית. המחקר נערך בשני שלבים ב־2018. תחילה נותחו 27 ראיונות עומק עם פעילים ומנהיגים פלסטינים, בהסכמה מדעת ובאנונימיות. הראיונות העלו שלושה דפוסים: אי־אמון במוסדות הרשמיים, מעורבות סלקטיבית כשהיא מועילה, ושונות בין שכונות. לאחר מכן נותח סקר של 1,210 משיבים: 612 תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים רואיינו פנים אל פנים במדגם אוכלוסייה מייצג, ו־598 תושבים יהודים־ישראלים במערב העיר השתתפו בפאנל מקוון שהתקרב למאפייני האוכלוסייה היהודית המרכזיים. שאלות פתוחות ביקשו לזהות איזו בעיה שכונתית מטרידה את המשיב ואל מי יפנה לפתרונה. התשובות קודדו תחילה לגורמים רשמיים ולא־רשמיים, ובהמשך הושוו בתוך הקבוצה הרשמית העירייה והמועצות הקהילתיות. החוקרים השתמשו ברגרסיה לוגיסטית ובהתאמה מדויקת גסה, CEM, כדי לאזן גיל, מגדר, הכנסה והשכלה. 96% מן המשיבים הפלסטינים ציינו פותר בעיות מסוים, לעומת 66% מן היהודים־ישראלים. באופן כללי הפלסטינים נטו פחות לפנות למוסדות רשמיים, אך כאשר הדיון הוגבל לבעיות מוניציפליות ההבדל הרשמי–לא־רשמי לא היה מובהק ברמה המקובלת. בקרב מי שבחרו בגורם רשמי, תושבי מזרח ירושלים נטו יותר מן המשיבים היהודים להעדיף פקידים בעירייה על פני מועצות קהילתיות, במיוחד בעניינים שבאחריות העירייה. בתוך הציבור הפלסטיני לא נמצא תחילה קשר מובהק בין מיקום לבין בחירה כללית בגורם רשמי. רק בניתוח המותנה במי שכבר העדיפו גורם רשמי לבעיה מוניציפלית הופיע דפוס מרחבי: תושבי השכונות הפנימיות נטו יותר לעירייה, תושבים מעבר לגדר ההפרדה נטו פחות אליה ויותר למועצות הקהילתיות, ובשכונות החיצוניות נמצאה נטייה דומה למועצות שלא הגיעה למובהקות של 0.05. המחברים מפרשים זאת כציות תועלתני וגמיש: נגישות ושירות עשויים להוביל לפנייה נקודתית בלי להפוך אותה להסכמה נורמטיבית. הם מציעים ״משילות גמישה״ שמכירה במתווכים מקומיים ולעיתים מאצילה להם שירותים, אך זו המלצת מדיניות ולא תוצאה של ניסוי. המחקר מודד העדפות מדווחות בזמן אחד, לא התנהגות בפועל, איכות שירות או שינוי בלגיטימציה; שיטות הסקר השונות עשויות להשפיע על ההשוואה, והתאמה על משתנים נצפים אינה מסירה הבדלים לא־נצפים. לכן המאמר מציע מבט תיאורי ראשון ומושג לבדיקת המשך, לא הוכחה שפנייה לעירייה מייצרת לגיטימציה או שהאצלה תמיד משפרת רווחה.

לקריאת העמוד

מאהל מחאת הצדק החברתי בגינת לוינסקי בדרום תל אביב בלילה, ובו אוהלים ומשתתפים המתכנסים במרחב הציבורי

מאמר חדש

שלוש מחאות, דפוס אחד של פירוד

Gadi Hitman

גדי חיטמן בוחן כיצד בנימין נתניהו הגיב לשלושה גלים שונים של מחאה אזרחית בישראל: מחאת הצדק החברתי והדיור ב־2011, המחאות המפוצלות של שנת הקורונה ב־2020, והמחאה נגד השינוי המשפטי ב־2023. השאלה המארגנת היא אם דפוס ההנהגה כלפי המוחים היה מתגמל — מכוון ליעדים מיידיים, תגמול, ענישה ושימור כוח — או מעצב, המבקש לבנות חזון משותף באמצעות דיאלוג והעצמת המונהגים. חיטמן אומר שאסף את כל ההתבטאויות הפומביות, הכתובות והמדוברות של נתניהו הרלוונטיות לשלושת המקרים. החיפוש הונחה בידי מונחים הנוגעים לפגיעה בדמוקרטיה, שלטון החוק, ניסיון להפיל ממשלה, אינטרס לאומי והבטחות לשיפור, ולדבריו לא הוסר מקור שהופק מן החיפוש. הוא מנסח מראש שלוש השערות: שבכל המקרים נתניהו פעל כמנהיג מתגמל כדי להישאר בשלטון ולסיים את המחאה, שבנה גבול בין ״אנחנו״ ל״הם״ והאשים את השמאל, ושלא פעל כמנהיג מעצב. ב־2011 המאמר מזהה תגובה מעורבת. נתניהו קרא לאחדות מול איומים אזוריים, הבטיח רפורמות בתכנון, בדיור ובתחרות והאשים את המוחים בפופוליזם המסכן צמיחה. הוא גם הקים ועדה שהמלצותיה תורגמו בחלקן למדיניות: דוח חיצוני מ־2018 המצוטט במאמר העריך כי 78% מן ההמלצות אומצו, 44% במלואן ו־34% חלקית, אך תחומים מרכזיים ובהם דיור, חינוך וסיעוד לא טופלו. חיטמן מפרש את הפער בין מסרים והישגים נקודתיים לבין בעיות היסוד כסימן להעדפת תועלת מיידית על שינוי ארוך טווח. ב־2020 ניצבו זו לצד זו מחאת הדגלים השחורים נגד שחיתות, מחאת עצמאים שנפגעו מן הסגרים ומחאה חרדית נגד מגבלות. לפי הניתוח, הפיצול העניק לנתניהו אפשרות להיפגש עם חלק מן המארגנים, להבחין בין ענפים וקבוצות ולהשתמש במחלוקות על דרך הפעולה; במקביל הוא הציג את התקשורת כשותפה למחאה וטען שבשם הדמוקרטיה מנסים לרמוס אותה. המאמר מייחס לשילוב הזה תרומה להיחלשות החזית המשותפת, אך אינו בודק באופן סיבתי אם פגישות או מסרים הם שגרמו לדעיכה. ב־2023, לאחר הצגת תוכנית השינוי המשפטי, חיטמן מזהה החרפה. נתניהו הציג את תוצאת הבחירות כמנדט לביצוע המהלך, כינה מוחים ״אנרכיסטים״ או מיעוט קיצוני, קשר אי־התייצבות של מתנדבי מילואים לסכנה לביטחון והאשים גורמי מחאה בחבירה לאויבי ישראל. גם כאשר הודיע במרץ על השהיית החקיקה לשם הידברות, טוען המאמר, נמשכה החלוקה בין מחנה נבחר ולגיטימי לבין מתנגדים שהוצגו כמסכנים סדר, צבא ומדינה. ההשוואה מסתיימת עם פרוץ מלחמת ישראל–חמאס ב־7 באוקטובר 2023, לאחר יותר משלושים שבועות מחאה. מסקנת המחבר בנויה משלושה רכיבים: ניצול שסעים כדי למנוע קואליציית מחאה רחבה; דה־לגיטימציה במקום מענה לטענות; ומיזוג הישרדותו הפוליטית של המנהיג עם האינטרס והביטחון של המדינה. לאורך ציר הזמן הוא מזהה הסלמה — מפתרונות מוסדיים חלקיים ולשון מתונה יחסית ב־2011, דרך האשמת התקשורת ופיצול קבוצות ב־2020, ועד רטוריקה של אנרכיה, סרבנות ואויב ב־2023. זהו ניתוח פרשני של מסרים ופעולות, לא מדידה שיטתית של השפעתם. המאמר אינו מציין כמה התבטאויות נכללו, באילו מאגרים נערך החיפוש, כיצד סווג או נותח כל טקסט, ואם נבדקה עקביות בניתוח או כיצד הופרדו אמירות נתניהו מפרשנות של מקורות עיתונאיים. בחירת שלושה מקרים תחת אותו מנהיג אינה מספקת קבוצת השוואה, וקשה להבחין בין דפוס הנהגה לבין הבדלים בהיקף המחאה, במגפה, בקואליציה, בתקשורת ובמטרות המוחים. גם הטענה שהאסטרטגיה החלישה מחאות אינה נבדקת מול נתוני השתתפות, ראיונות עם מארגנים או חלופה סיבתית. משום כך נכון לקרוא את הסיווג ״מנהיג מתגמל״ ואת ייחוס מניע שימור הכוח כמסקנת המחבר, ולא כעובדה שהמחקר הכריע באופן בלתי תלוי. תרומת המאמר היא בהצבת התגובה למחאה כמבחן למנהיגות דמוקרטית ובהפניית תשומת הלב לאופן שבו ביקורת אזרחית יכולה להיות מתורגמת מאי־הסכמה לגיטימית לאיום על ״העם״. כאשר הבחנה בין תומכים למתנגדים הופכת להבחנה בין אזרחים לגיטימיים לאויבי המדינה, נפגעים הפלורליזם, האמון והאפשרות של מחאה להשפיע על מדיניות. הממצאים מציעים השערה חשובה למחקר נוסף: יש לבחון באופן שקוף ושיטתי לא רק אם מנהיג מאפשר הפגנה פורמלית, אלא אם הוא מקשיב לתביעות, מכיר במתנגדים כחלק מן הציבור ונמנע משימוש במשאבי הסמכות כדי להעמיק את השסעים שעליהם נשענת הישרדותו.

לקריאת העמוד

תלמידים עם תיקים עוברים בשער זכוכית מבוקר במסדרון בית ספר, מורה עומדת לידם ומצלמה מותקנת בתקרה

אולם המליאה של הסיים, הבית התחתון של הפרלמנט הפולני, ובו שורות מושבים המקיפות את דוכן הנואמים

מאמר חדש

כשפופוליזם פוגש ביטחון לאומי: בפולין השיח השתנה יותר מן האסטרטגיה

Daniel F. Wajner; Anna Wojciuk

דניאל ויינר ואנה ווייצ׳וק בוחנים שאלה שהוויכוח על פופוליזם וביטחון נוטה לטשטש: האם שפה לוחמנית, חלוקה מוסרית בין ׳העם׳ ל׳אליטות׳ והבטחות לעוצמה אכן משנות את התנהגותה הביטחונית של מדינה. כדי לפרק את השאלה הם מציעים מסגרת של חמישה ממדים: הממד הגאופוליטי של בריתות ויישור קו; הממד החומרי של תקציב, כוח אדם ורכש; הממד המוסדי של מקצועיות, תיאום וריכוז סמכות; הממד המבצעי של הפעלת כוח; והממד הרעיוני של הגדרת אויבים, איומים וזהות לאומית. המסגרת מיושמת על ממשלות מפלגת חוק וצדק בפולין בשנים 2015–2023, מקרה שנראה מלכתחילה מתאים במיוחד לזיהוי אפקט פופוליסטי. ביטחון עמד במרכז מצע המפלגה, היא נשאה מסורת אנטי־רוסית חריפה, החזיקה ברוב פרלמנטרי ופעלה לצד נשיא המזוהה עמה. המחקר משלב מסמכים רשמיים וספרות משנית עם 28 ראיונות עומק שנערכו מיולי 2023 עד מרץ 2024 עם מקבלי החלטות, דיפלומטים, אנשי צבא ומומחי ביטחון. רוב המרואיינים נשארו אנונימיים; יָאצֶק צ׳פוטוביץ׳, שר החוץ לשעבר, בחר להיקרא בשמו. הממצא המרכזי הוא השפעה לא אחידה. חוק וצדק הצליחה יותר לשנות את הממד הרעיוני ואת הארגון המוסדי הפנימי מאשר את הבריתות, הפעלת הכוח ובניין הכוח החומרי. היא חיברה בין אויבים חיצוניים ליריבים מבית, הציגה את גרמניה ככוח המאיים על ריבונות פולין ואת דונלד טוסק כ׳אויב מבפנים׳ המשרת אינטרסים גרמניים ורוסיים, והשתמשה במשאבי מדינה ובמידע ביטחוני במאבק אלקטורלי. במישור המוסדי התחזקו ריכוזיות ופרסונליזציה, משרד החוץ נחלש, משרד ההגנה ולשכות הנשיא וראש הממשלה התחרו על סמכות, ותיאום בין־משרדי נעשה קשה יותר. לעומת זאת, במדיניות החוץ והביטחון נותרו קווי המשכיות מרכזיים. נאט״ו והיחסים עם ארצות הברית נשארו עוגני הביטחון; בתקופת דונלד טראמפ הקשר קיבל אופי אישי ועסקתי יותר, ובתקופת ג׳ו ביידן הוא התקרר בשל סוגיות שלטון החוק עד שהמלחמה באוקראינה העלתה מחדש את ערכה האסטרטגי של פולין. הממשלה תקפה מילולית יוזמות ביטחון של האיחוד האירופי, אך הצטרפה ל־PESCO, לא פירקה התחייבויות קיימות ולאחר 2022 תמכה במסגרות אירופיות לסיוע לאוקראינה ובסנקציות על רוסיה. גם התמונה החומרית אינה מתאימה לסיפור של התחמשות פופוליסטית רציפה. בתחילת כהונת חוק וצדק נרשמה ירידה זמנית בהוצאות בעקבות ביטול עסקאות עם ספקים אירופיים; תחת טראמפ עלה הרכש האמריקני גם ככלי לחיזוק הקשר הבילטרלי, אך המפנה הגדול הגיע רק לאחר הפלישה הרוסית המלאה בפברואר 2022. אז זינקו ההוצאות, הועבר נשק רב לאוקראינה ונקבעה תנופה רחבת היקף לרכש ולגידול הצבא. גם השימוש המבצעי בכוח היה בעיקר תגובתי. הצבא ומשמר הגבול גויסו למשבר בגבול בלארוס, נבנתה גדר וננקטה מדיניות קשוחה כלפי מהגרים, אך מדינות שכנות לא־פופוליסטיות והממשלה הפולנית שבאה אחר כך פעלו בדרכים דומות; לכן קשה לבודד כאן אפקט ייחודי של פופוליזם. המחברים מסיקים שהרטוריקה הפופוליסטית שימשה בעיקר לגיוס בוחרים, לקיטוב ולביסוס שליטה, בעוד אילוצים גאופוליטיים, מחויבויות ברית, עמידות מוסדית וזעזועים חיצוניים קבעו עד כמה היא תיהפך למדיניות מתמשכת. אין בכך טענה שהפער בין דיבור למעשה אינו מזיק: הפוליטיזציה של ביטחון ערערה אמון, טשטשה גבולות בין הגנה לאומית למאבק מפלגתי והחריפה קיטוב גם בלי שינוי יסודי באסטרטגיה. זהו חקר מקרה יחיד של פופוליזם ימני במזרח־מרכז אירופה ובצל איום רוסי ייחודי. הוא מציע מבחן היתכנות למסגרת חמשת הממדים ולא הוכחה סיבתית או כלל אוניברסלי על כל הממשלות הפופוליסטיות.

לקריאת העמוד

המחשה בדיונית של נשים פלסטיניות־ערביות דנות במסמכים סביב שולחן בחדר ציבורי בעל קירות אבן

לא רק מקום ברשימה: מתי ייצוג נשים פלסטיניות־ערביות בשלטון המקומי נעשה משמעותי?

Rana Zaher-Karayannia

רנא זאהר־קריאניה מבקשת להבין מדוע העלייה במספר הנשים הפלסטיניות־ערביות המכהנות ברשויות מקומיות בישראל אינה מתורגמת בהכרח לייצוג איכותי ומשפיע. נקודת המוצא היא פער חריף שהמאמר מתאר על בסיס נתונים ודיווחים שהיו זמינים בעת המחקר: נשים היו כ־16.2% מן הנבחרים בשלטון המקומי בישראל לעומת כ־24% בזירה הארצית, ואילו שיעורן של נשים פלסטיניות־ערביות ברשויות המקומיות היה בקושי 2%. לפי מידע שמביאה המחברת מראשת ארגון נשים נגד אלימות, כ־25 נשים פלסטיניות־ערביות כיהנו ברשויות שונות בתקופת 2018–2023, לעומת שלוש בשנות השבעים. המחקר אינו מסתפק בספירת מושבים אלא עוקב אחר המסלול שהוביל לכהונה ואחר היכולת לפעול בתוכה. הוא מבוסס על ראיונות עומק חצי־מובנים, פנים אל פנים, עם 15 נשים שנבחרו למועצות מקומיות ושסיפרו על שלושה שלבים: לפני הבחירות, במהלך מערכת הבחירות והכהונה, ואחרי לפחות תקופת כהונה אחת. כל המרואיינות תיארו פעילות חברתית וקהילתית מגיל צעיר, בבתי ספר, בצופים, במרכזים קהילתיים או במועצות תלמידים; הניסיון הזה בנה כישורי הנהגה ורשתות חברתיות שהפכו להון פוליטי. עם זאת, אצל רבות מהן עצם המועמדות לא צמחה מיוזמה אישית. גברים בעלי השפעה במפלגה או ברשימה פנו אליהן, בין השאר משום שנוכחות אישה שיפרה את קבילות הרשימה או אפשרה תמריץ כספי, והנשים נכנסו לתהליך בלי ידע מספיק על הרכבת הרשימה ובלי שליטה ממשית על מיקומן. כך נוצרה תלות כפולה: המגייסים יכלו להציג את הבחירה כאילו העניקו לנשים חסד, והנשים חשו מחויבות כלפיהם גם לאחר שנבחרו. המשפחה הגרעינית הייתה תנאי חשוב לכניסה וליכולת להתמודד, ולעיתים העניקה גאווה, עזרה וקבלה חברתית; אך התמיכה לא תמיד החזיקה לאורך הכהונה, כאשר זמן שנגרע מן הבית, מן הילדים ומן העבודה הוליד תלונות ואשמה. במקביל, ארגוני חברה אזרחית ועמותות נשים סיפקו הכשרה, חונכות ורשתות תמיכה שמפלגות ורשימות לא סיפקו. המרואיינות למדו מבחוץ או בכוחות עצמן לקרוא תקציב, להבין דין ונוהל, לתכנן פרויקט ולהתנהל מול תקשורת. המחברת מפרשת את המאמץ הזה כביטוי של סוכנות: גם מי שנכנסה לתהליך באופן פסיבי יחסית יכלה לרכוש ידע, לדרוש הכרה ולהרחיב את חופש הפעולה שלה. ההערכה בדיעבד הייתה מעורבת. חלק מן הנשים תיארו כהונה מעצימה, מרחיבת אופקים ומאפשרת סיוע לתושבים, ואחרות סיפרו שלא נלקחו ברצינות, שנעשה בהן שימוש אלקטורלי ושנענשו כאשר ביקשו לדבר ולפעול כפוליטיקאיות של ממש. כולן עודדו נשים אחרות להיכנס לפוליטיקה, אך הדגישו שהיוזמה צריכה להיות שלהן ושעליהן להכין מראש גם את עצמן וגם את משפחתן. המסקנה היא שהרחבת הייצוג המספרי חשובה אך אינה מספקת: ייצוג משמעותי דורש שליטה בתהליך המועמדות, הכשרה לתפקיד, תמיכה מתמשכת וסביבה מוסדית שמייחסת ערך לקולן של נבחרות. זהו מחקר איכותני קטן המבוסס על עדויות רטרוספקטיביות של 15 נשים, ללא מסגרת דגימה או השוואה שיטתית לנשים שלא נבחרו ולגברים, ולכן הוא מאיר מנגנונים וחוויות אך אינו אומד את שכיחותם ואינו מוכיח מה גרם להצלחה או לכישלון.

לקריאת העמוד

משפטנים ונציגי קהילה בדיוניים דנים סביב מפה מרובדת ומסמכים אנונימיים המייצגים תחומי שיפוט חופפים

מי מעניק לגיטימציה למשפט גלובלי ללא מדינה? יצירתיות נורמטיבית כחלופה חלקית

Oren Perez

המאמר יוצא מן הפער בין כוחם הגובר של משטרים משפטיים חוצי גבולות לבין היעדר מרכז פוליטי עולמי שמסוגל להעניק להם לגיטימציה דמוקרטית. אורן פרז מתאר מרחב פלורליסטי של מערכות ציבוריות, היברידיות ופרטיות, ובהן מנגנון יישוב הסכסוכים של ארגון הסחר העולמי, תקינה טכנית, ממשל האינטרנט ובוררות בין־לאומית. כמקרה מבחן הוא מנתח את ארגון התקינה הבין־לאומי, ISO. הסכמי ארגון הסחר חיזקו את סמכותם המעשית של תקנים בין־לאומיים, אף שהליך התקינה של ISO מעניק זכויות פורמליות בעיקר לגופי התקינה החברים, מגביל ארגונים אזרחיים למעמד קישור ואינו מספק גישה חופשית לטיוטות ולתקנים. סדרת ISO 14000 ממחישה שהכרעות המוצגות כטכניות נושאות תפיסה סביבתית וחברתית: היא ממקדת ניהול סביבתי בתהליכי ארגון ובשיפור מתמשך, בלי לקבוע בהכרח רמת ביצוע מוחלטת או חובת דיווח ציבורי שנתית. המאמר בוחן שלוש תשובות למשבר הלגיטימיות ודוחה את הספיקות שלהן. פיקוח דמוקרטי עקיף דרך מדינות אינו מתאים לאוטונומיה של משטרים גלובליים ולכוחם של תקנים פרטיים; השתתפות ארגונים לא־ממשלתיים אינה דמוקרטית מעצם קיומה, משום שהארגונים עצמם אינם בהכרח ייצוגיים ושער הכניסה שלהם נשלט בידי המוסד המבוקר; ודמוקרטיה דיונית ישירה אינה מבטיחה קונצנזוס או לגיטימיות תרבותית משותפת. גם האינטרנט אינו פותר את הבעיה בשל תמריצי נוסע חופשי, שליטה בתשתית ופער דיגיטלי בין צפון לדרום. כחלופה חלקית מציע פרז את מושג ״המוסד היצירתי״. יצירתיות מוסדית כוללת יכולת להציג אותו אירוע מכמה מסגרות, לזהות דפוסים חוזרים ולשנות כללי מעבר כדי שהמערכת לא תחזור שוב ושוב לאותה תוצאה. השתתפות של ארגונים אזרחיים יכולה לפי מסגרת זו להוסיף נקודות מבט שונות, גם אם אינה הופכת מוסד לדמוקרטי; וחובות לאסוף מידע חדש ולבחון מחדש אמצעי זהירות יכולות לעודד רגולציה רפלקסיבית. יצירתיות אינה שוות ערך ללגיטימיות ואינה הצדקה מוחלטת לסמכות, אלא רכיב אחד בשיפוט מורכב של מוסדות גלובליים. הדוגמאות והטכנולוגיה הן מן התקופה שלפני פרסום המאמר ב־2003, ולכן יש לקרוא את היישום האמפירי בהקשרו ההיסטורי ואת המסגרת המושגית כהצעה פתוחה לבדיקה.

לקריאת העמוד

אסדת גז טבעי מול חופי ישראל, תשתית שסביבה התנהלו מאבקי אסדרה, תחרות ופיקוח ציבורי

ועדה מחוקקת בדיונית בוחנת חבילת חוק עבה כשלצדה מסדרון בית משפט

תיעוד של מליאת הכנסת הפעילה בזמן דיון פרלמנטרי, ללא כיתוב

עובדים ונציגי ארגונים מתכנסים סביב מסמכי מדיניות בבית מלאכה, המחשה לבניית קואליציה פופוליסטית עם שותפים מאורגנים

אספת תנועת 15-M בכיכר פוארטה דל סול במדריד ביולי 2011, ובה משתתפים מאזינים לדוברת במעגל פתוח

מה הפופוליזם מאפשר למפלגות שמאל רדיקלי — והיכן הוא נעצר?

Or Dar

אור דר בוחן מדוע חלק ממפלגות השמאל הרדיקלי הפופוליסטיות פרצו קדימה אחרי המשבר הכלכלי של 2008, בעוד אחרות לא הצליחו לעשות זאת. הטיעון הראשון הוא שפופוליזם התאים לדינמיקה משתנה של מאבק מעמדי ואפשר למפלגות לגייס תסכול חברתי מפוזר. לפי התקציר, המאבק המעמדי התפצל לזירה המבוססת על איגודי עובדים ולזירה שאינה מבוססת על איגודים, והזירה השנייה נעשתה מרכזית יותר. אלא שמחאה ספונטנית יכולה להתפרץ בלי לבנות כוח מאורגן ויציב, ולכן קשה יותר לרתום אותה לאורך זמן. סיריזה ופודמוס ניצלו את ההזדמנות כאשר היו מתואמות עם מחזור המחאה וכאשר החזיקו בעמדה חזקה בתוך מערכת המפלגות. הטיעון השני מצביע על מבוי סתום: רק תנאים מיוחדים אפשרו לאחד גוש שמאלי רחב. "מבחוץ" — ובהם צעירים עירוניים משכילים במצב תעסוקתי לא יציב — היו ליבת גלי המחאה והזינוקים האלקטורליים; "מבפנים", מצביעי שמאל מבוססים ובטוחים יותר, עברו אל הפופוליסטים רק כמוצא אחרון. מכאן נבע קושי לאחד את מלוא הגוש העממי, וחלקים ממעמד העובדים נותרו בלתי נגישים. לפי התקציר, המפלגות גם לא בנו ארגוני המונים של קבוצות כפופות ולכן הותירו אחריהן מעט מורשת מאורגנת. מסקנת המחבר אינה לוותר על פופוליזם, אלא להשתמש בו לצד שיטות פוליטיות של "מעמד לעצמו" הבונות יכולת קולקטיבית מאורגנת. התקציר אינו מפרט שיטת מחקר, מקורות נתונים או מדדי הצלחה, ולכן הסיכום אינו מייחס למאמר השוואה שיטתית או ממצאים כמותיים שאינם מצוינים בו.

לקריאת העמוד

מחפשי עבודה מתבוננים בלוח משרות בכניסה למשרד ציבורי, וברקע עובדים במרחב משרדי

תושבים מרקעים שונים דנים יחד בכרטיסי מדיניות במפגש קהילתי עירוני

חוקרות וחוקרים יושבים סביב שולחן ועדה אקדמית ומעיינים בתיקי מועמדות

מה משנות מכסות מגדריות באקדמיה האירופית?

Aliza Forman‐Rabinovici; Hadas Mandel; Anne Bauer

אליזה פורמן־רבינוביץ׳, הדס מנדל ואן באואר בוחנות אם מכסות מגדריות שהמדינה מחייבת באקדמיה האירופית משנות רק את המספר הנראה לעין של נשים בגופי קבלת החלטות, או גם את חלוקת המשרות והדרגות במערכת. הן משתמשות בנתוני She Figures של הנציבות האירופית על 25 מדינות, שנמדדו בדרך כלל אחת לשלוש שנים בין 2003 ל־2018, ומשוות בין 11 מדינות שבהן הונהגה בתקופה זו מכסה מחייבת לבין מדינות ללא מכסה כזאת. ההשפעה הישירה נמדדת בשיעור הנשים בגופים אקדמיים מרכזיים — גופי ממשל, גיוס עובדים והקצאת מימון — ואילו ההשפעות העקיפות נמדדות בשיעור הנשים בכלל הסגל האקדמי ובדרגת Grade A, הדרגה הבכירה המקבילה בקירוב לפרופסורה מן המניין. בתיאור נתוני 2018 עמד שיעור הנשים בגופים אלה במדינות עם מכסה על 40.4%, לעומת 32.2% במדינות ללא מכסה; הפערים בכלל הסגל ובדרג הבכיר היו קטנים יותר, 46.6% לעומת 43.2% ו־28% לעומת 25.1%, בהתאמה. במודלים רב־רמתיים, לאחר בקרה על זמן, גודל המערכת האקדמית ומדד הפיתוח המגדרי של האו״ם, מכסה הייתה קשורה לתוספת של כמעט שבע נקודות אחוז בייצוג נשים בגופי ההחלטה. לעומת זאת, הקשר הישיר בין עצם קיום המכסה לבין שיעור הנשים בכלל הסגל ובדרג הבכיר איבד מובהקות לאחר הכנסת מגמת הזמן. שיעור הנשים בגופי ההחלטה נותר קשור באופן חיובי ומובהק לשני מדדי התוצאה, ולכן המחברות מפרשות את הדפוס כמסלול תיווך: מכסות משנות תחילה את מי שיושבים במוקדי ההחלטה, והרכב זה קשור בהמשך לייצוג רחב ובכיר יותר. בדיקה של טענת תגובת־הנגד — האפשרות שמינוי נשים מכוח מכסה יחליש את השפעתן או יעורר התנגדות — לא מצאה דפוס שלילי עקבי לאחר הבקרות, אך גם אינה מודדת ישירות הדרה מתפקידים מרכזיים, סטיגמה, עומס ייצוגי או התנהגות של חברות ועדה. זהו מחקר תצפיתי במספר קטן של מדינות ובמערכות שמכסותיהן שונות בשיעור, באכיפה ובהקשר, ולכן אין לקרוא את המקדמים כהוכחה סיבתית מלאה. תרומתו היא בהבהרה ששוויון מספרי בגוף מייעץ אינו סוף התהליך: כדי שמכסה תשנה מוסד, לנשים שמונו צריכה להיות השתתפות ממשית בהחלטות על גיוס, קידום וחלוקת משאבים.

לקריאת העמוד

חדר קבלת החלטות מדיני שבו מנהיג ניצב במרכז, יועצים יושבים סביב שולחן ומפת אזורי עימות תלויה על הקיר

משתתפות ומשתתפים בסדנה מקיימים דיון קבוצתי סביב שולחן עבודה

מתי תיאום הופך ליזמות מדיניות? עובדי קו ראשון בישראל ובגרמניה

Lihi Lahat; Tanja Klenk; Noga Pitowsky-Nave

ליהי להט, טניה קלנק ונוגה פיטובסקי־נוה שואלות כיצד יזמות מדיניות ושיתוף פעולה מתחברים בעבודתם של עובדי קו ראשון בשירותים החברתיים. המחקר מבוסס על עשרים ראיונות עומק חצי־מובנים שנערכו בינואר–יוני 2022, עשרה בישראל ועשרה בגרמניה, עם עובדים שנבחרו במכוון משום שהיה להם ניסיון ביזמות, בתיאום או בשיתוף פעולה. הניתוח האיכותני מציע שלושה טיפוסים. יזמי מדיניות משתפי־פעולה, שלושה בישראל ושניים בגרמניה, בנו קואליציות ארוכות טווח ומובנות כדי לשנות עיצוב מדיניות ברמה ארצית, פדרלית או רחבה. יזמים משתפי־פעולה־מתאמים, חמישה בישראל וארבעה בגרמניה, פעלו ברשתות קצרות ופחות פורמליות וקידמו בעיקר שינויי מדיניות מקומיים. יזמים מתאמים־משתפי־פעולה, שניים בישראל וארבעה בגרמניה, חיברו שירותים ומשאבים כדי לשפר יישום, אך בדרך כלל לא ניסו לשנות את הכללים עצמם. המסקנה המרכזית היא יחס של מדרגה: ככל שהשינוי המבוקש גבוה ורחב יותר, נדרשת רמת שיתוף פעולה גבוהה יותר, ובה שותפים מגוונים, חלוקת מומחיות, אמון, כוח פוליטי והתמדה. הראיונות הישראליים הציגו יותר בניית קואליציות אסטרטגית וסובלנות מנהלים ליוזמה, ואילו כמה מרואיינים גרמנים הדגישו נאמנות לכללים, הפרדה בין מנהל לפוליטיקה וצורך באישור הממונה. המחברות מציעות שתרבויות מנהליות וסגנונות מדיניות עשויים להאיר את ההבדל, אך אינן טוענות שהמדינה לבדה גורמת לו. המדגם קטן, נבחר מראש ואינו מייצג את שכיחות הטיפוסים; מערכות השירות שונות, גבולות המושגים אינם חדים והראיונות לוכדים נקודת זמן אחת. לכן הטיפולוגיה היא כלי לניתוח ולניהול, לא דירוג לאומי. היא מראה ששיתוף פעולה אינו רק דרך ליישם שירות אלא גם תשתית אפשרית להעברת ידע מן השטח, לבניית לגיטימציה ולשינוי מדיניות—בתנאי שהארגון נותן לעובדים תמיכה, כישורי קואליציה וערוצי אחריותיות.

לקריאת העמוד

שלושה אנשים מסדרים כרטיסיות צבעוניות על שולחן מול התפלגות גדולה של כרטיסיות על הקיר

אזרחים ועובדי ציבור משוחחים באולם שירות עמוס ומגיבים בדרכים רגשיות שונות למידע ולמפגש עם הרשות

כיצד רגשות מעצבים את המוניטין של רשויות ציבוריות

Moshe Maor; Dovilė Rimkutė; Tereza Capelos

משה מאור, דובילה רימקוטה וטרזה קפלוס מציעים מסגרת וסדר יום למחקר על האופן שבו רשתות של קהלים לומדות את המוניטין של סוכנויות ציבוריות. נקודת המוצא היא שקהל אינו גוש אחיד: אזרחים, אנשי מקצוע ומדע, שחקנים פוליטיים ומשפטיים, חברות, ארגונים ללא כוונת רווח ותקשורת מחזיקים מידע, אינטרסים וקשרים שונים. ״למידת מוניטין״ היא התהליך שבו הם יוצרים ומעדכנים אמונות סמליות על יכולתה, התנהלותה וחוקיותה של סוכנות באמצעות ניסיון ישיר, מידע עקיף ותקשורת בתוך רשתות וביניהן. המאמר מוסיף לרשת הזאת את הרגש בשני תפקידים — כתוכן של הערכה וכחלק מן התהליך שבאמצעותו מידע נקלט ומעובד. לפי גישת הרגש־כמידע, תחושה חיובית או שלילית יכולה לשמש קיצור דרך בשיפוט ואף לצבוע מידע בהתאם למצב הרוח. לפי תיאוריית האינטליגנציה הרגשית, חרדה מפעילה קשב ומעקב ומעודדת פתיחות לעדכון, בעוד כעס והתלהבות נוטים להפעיל הרגלים והיוריסטיקות ועלולים לחזק עמדה קיימת. רגשות אינטגרליים נובעים מן הסוכנות או מפעולתה; רגשות אגביתיים מקורם באירוע אחר, אך עדיין עשויים להשפיע על שיפוט הסוכנות, במיוחד כאשר מסר פוליטי מחבר ביניהם. אירוע קצר כמו משבר או שערורייה יכול להפוך לשינוי מוניטין ממושך דרך זיכרון, שיתוף וחזרה ברשת. המחברים מציעים לבחון כיצד רגשות משפיעים על ארבעה ממדי מוניטין — טכני, ביצועי, משפטי־פרוצדורלי ומוסרי — וכן על אינטראקציות ישירות ועקיפות, כוחן של רשתות, זמן ואסטרטגיות תקשורת של סוכנויות. המשמעות הדמוקרטית היא שמוניטין משפיע על אמון, לגיטימיות, סמכות ואוטונומיה מנהלית, ולכן תקשורת ציבורית צריכה להיות מדויקת ורגישה להטרוגניות רגשית בלי לגלוש למניפולציה. זהו מאמר תיאורטי המנסח השערות ושאלות למחקר עתידי; הוא אינו מציג מדגם מקורי או אומדני השפעה.

לקריאת העמוד

מתחם נמל וגבול שבו מכולות, מחסומים, פקחים ונציגים ציבוריים ופרטיים נפגשים תחת שכבות סמכות חופפות

צוות מגוון של עובדי ציבור מתאם פעולות בחדר מצב עמוס, כממחיש לחץ מוסדי ועבודה מקצועית בזמן משבר

מסדרון בית סוהר לצד דלתות תאים ואור יום במסגרת הדיון בזכויות אסירים

מאסר וזכויות אדם בישראל: אי־ודאות ותנודתיות

לסלי סבה, רחלה אראל

לסלי סבה ורחלה אראל מציעים סקירה משפטית־סוציולוגית של היחסים בין מאסר לזכויות אדם בישראל וטוענים שאין בהם כיוון יציב של התקדמות או נסיגה. אשרור אמנות האו״ם ב־1991 וחוקי היסוד של 1992 יצרו שפה חזקה של כבוד, חירות וביקורת שיפוטית, ובית המשפט פסל בית סוהר פרטי, הוראות לכליאת מבקשי מקלט ותנאי צפיפות בלתי אנושיים. מנגד, אמנות אינן נקלטות אוטומטית בדין הישראלי, ישראל לא הצטרפה למנגנוני תלונה ופיקוח מרכזיים, ופקודת בתי הסוהר ממשיכה להעניק לנציב שיקול דעת רחב הנשען על מבנה מנדטורי. הפער ניכר בהצגת זכויות כטובות הניתנות לפי התנהגות, בבידוד מנהלי ממושך, בהזנה בכפייה, ובהסדר שיקום שאינו מקים זכות ברורה. במקביל להתפתחות החוקתית התרחבו כליאה מנהלית, החמרות בשחרור מוקדם ושליטה פוליטית בשחרור אסירים ביטחוניים; אך ועדת דורנר, פסק הדין בעניין הצפיפות והבניית שיקול הדעת בענישה פעלו בכיוון מצמצם יותר. התנודתיות נובעת מן המאבק בין משפט בין־לאומי, חקיקה, בתי משפט, רשויות הכלא, לחץ פוליטי ויוזמות מקצועיות, ולכן המחברים מזהירים שקשה לנבא אם זכויות האסירים יתחזקו או ייסוגו.

לקריאת העמוד

נציגי איגוד עובדים ופעילי חברה אזרחית מתכנסים לפני שביתת מחאה ציבורית

מאמר חדש

חוקתנות גלובלית ואיגודי עובדים כתנועה חברתית

לילך ליטור

לילך ליטור מפתחת הצדקה נורמטיבית להרחבת ההגנה על שביתות נגד מדיניות ממשלתית. נקודת המוצא היא ההבחנה של גופי הפיקוח של ארגון העבודה הבין־לאומי בין שביתה פוליטית טהורה, שאינה קשורה לאינטרסים של עובדים, לבין שביתת מחאה העוסקת במדיניות כלכלית, חברתית או דמוקרטית המשפיעה עליהם גם כאזרחים. המאמר משלב הבחנה זו עם איגוד מקצועי כתנועה חברתית: איגודים חוברים לארגוני חברה אזרחית, לקבוצות מחאה ולציבור כדי לקדם שוויון, זכויות וצדק חברתי. רעיון החוקתנות הגלובלית מספק לטענתה גשר מן הנורמות הבין־לאומיות אל הדין המקומי, משום שחופש ההתאגדות והזכות לשבות נושאים מעמד יסודי החורג מסכסוך עבודה צר. הניתוח של שביתות בישראל ושל מקרה עובדי הנפט בברזיל מראה כיצד בתי משפט עלולים לסווג מחאה חברתית כפעולה פוליטית אסורה אף שיש לה זיקה ממשית לעובדים. המודל המוצע אינו מעניק היתר לכל שביתה פוליטית: הוא דורש קשר לאינטרסים רחבים של עובדים, מבחין בין סוגי מדיניות ומכפיף את הפגיעה בצדדים שלישיים לבחינת מידתיות.

לקריאת העמוד

מפגינים מול מעון ראש הממשלה בירושלים בשעת ערב ביולי 2020, ולצדם רכב משטרתי

מתקרבים למפגינים: כיצד הרשתות משנות את סיקור המחאה בישראל

Matan Aharoni

המחקר משווה 219 כתבות מחמישה אתרי חדשות, 324 פוסטים מצולמים ברשתות החברתיות ותשעה ראיונות עם מובילי מחאת בלפור בשנים 2020–2021. יותר ממחצית הכתבות מסגרו את המחאה כאלימה, בעוד שכמעט מחצית מתצלומי הרשתות היו דיוקנאות ורק 11 הציגו אלימות. המאמר מזהה לצד פרדיגמת המחאה הוותיקה פרדיגמה מתקרבת של עדות, דיוקן ואחריות אזרחית, אך מדגיש שהמעבר אינו שלם ושמערכות החדשות והמדיה החברתית ממשיכות לפעול לפי כללים שונים.

לקריאת העמוד

צעירים יושבים יחד בבית קפה, בעוד אחד מהם מהסס לפני פרסום הודעה פוליטית בטלפון

כשהקשרים החלשים משתיקים: מדוע צעירים נמנעים מביטוי פוליטי בפייסבוק

Limor Ziv, Gal Yavetz

המאמר מנתח ראיונות עומק עם 50 סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב ובוחן כיצד קשרים חזקים וקשרים חלשים מעצבים ביטוי פוליטי. 48 מרואיינים דיברו על פוליטיקה מחוץ לרשת ו־44 העדיפו לעשות זאת שם, ואילו בפייסבוק החשש מאי־הסכמה, מפגיעה ביחסים ומקהל מעורב הוביל לצנזורה עצמית. המחברים מכנים זאת אפקט קיפאון: קשרים חלשים, שלעתים נחשבים מנוע להפצת מידע, עשויים לעכב דווקא את הנכונות להביע עמדה פוליטית.

לקריאת העמוד

אמנית, פקיד תרבות, ניצול שואה וצעירים מתווכחים בלובי של אולם קולנוע ישראלי בשנות החמישים

מאמר חדש

כשהמדינה אסרה לשמוע גרמנית: צנזורה, זיכרון ובניית זהות בישראל

Adam Shinar

אדם שנער חושף איסור רשמי שכמעט נשכח: במשך כתשע־עשרה שנים סירבה ישראל לאשר סרטים, הצגות ומוזיקה קולית בגרמנית, ובהמשך מיקדה את הצנזורה ביצירות מגרמניה וביוצרים בעלי עבר נאצי. המחקר נשען על ארכיון המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פרוטוקולים ממשלתיים, דיוני כנסת, פניות ציבור ועיתונות, ועוקב אחר החלטות פרטניות שהפכו למדיניות תרבות. ההצדקה המוצהרת הייתה הגנה על רגשות ניצולי השואה והציבור מפני נוכחות פומבית של השפה והתרבות הגרמנית, אך המאמר מזהה גם מטרות של כבוד לאומי, הנצחת הזיכרון והבדלת הישראלי הריבוני מן היהודי הגלותי. המועצה, שהורכבה כמעט כולה מגברים יהודים אשכנזים וכמעט לא כללה נשים או ערבים, ראתה בעצמה נציגת הציבור ובעלת עצמאות מן הממשלה, גם כאשר יהודים יוצאי גרמניה, אנשי רוח ופוליטיקאים טענו שהאיסור אנטי־דמוקרטי ופוגע בחופש התרבות. גבולות האיסור השתנו יחד עם היחסים עם מערב גרמניה: חדשות צולמו בגרמניה, סרטים אוסטריים ושווייצריים הותרו, אחר כך הוכשרו הפקות משותפות, ולאחר כינון יחסים דיפלומטיים מלאים ב־1965 ביטלה הממשלה את האיסור ב־1967, למעט תוכן נאצי או משתתפים בעלי עבר נאצי. המעבר מאיסור על שפה ולאום לסינון של נאציזם מלמד, לפי שנער, שהצנזורה לא רק שיקפה טראומה קיימת אלא השתתפה באופן פעיל בהגדרת האויב, גבולות הזיכרון והזהות הישראלית.

לקריאת העמוד

זרם פוסטים עובר דרך רשת של כללים זעירים אל מאזניים של חופש ביטוי ובטיחות, כמטפורה לבקרת תוכן בידי מודל שפה, ללא טקסט קריא

מאמר חדש

הכללים כתובים, המודל מחליט: מי שולט בבקרת התוכן?

Renana Keydar; Noa Mor; Yuval Shany; Omri Abend

רננה קידר, נועה מור, יובל שני ועמרי אבנד בוחנים כיצד המעבר למודלי שפה גדולים משנה את ממשל הדיבור ברשת. מקרה הבוחן הוא מדיניות דברי השנאה של פייסבוק, שהתפתחה מהצהרה קצרה ורחבה למערכת מפורטת של הגדרות, דרגות חומרה, דוגמאות וחריגים — כלומר ממדיניות דמוית סטנדרט למדיניות דמוית כללים. מנגד, אכיפה באמצעות מודלי שפה אינה מיישמת את הטקסט באופן מכני: היא משקללת הקשר, כוונה, שפה ודפוסים שנלמדו מנתוני עתק, ולכן דומה להפעלת סטנדרט גמיש. המחברים מציעים קטגוריה שלישית, כללים במיליונים, כדי לתאר מיליוני מיקרו־כללים הסתברותיים שפועלים יחד, משתנים עם ההקשר ואינם נגישים לביקורת אנושית רגילה. התוצאה היא פער בין המדיניות המוצהרת למדיניות המופעלת בפועל, עם סיכונים לחופש הביטוי, לשוויון, לצפיות המשתמשים ולהליכי ערעור. המאמר ממליץ על שקיפות ביחס לאכיפה ולא רק לטקסט הכללים, שיתוף מומחי טכנולוגיה בעיצוב המדיניות, גופי פיקוח עצמאיים, ביקורות חובה פומביות ומנגנוני ערעור שמסוגלים לבדוק החלטות אלגוריתמיות.

לקריאת העמוד

מצלמת מעקב מותקנת מעל סמטה ציבורית בעיר העתיקה בירושלים בשעת לילה

חינוך דמוקרטי זקוק לדיון אמיתי במחלוקות גם בעידן של קיטוב ומידע כוזב

Simon Eten Angyagre

המאמר נשען על דיוני קבוצות עם תלמידים בבתי ספר תיכוניים באנגליה כדי לבחון את הרלוונטיות ואת האתגרים הפדגוגיים של הוראת סוגיות שנויות במחלוקת. התלמידים ייחסו ללמידה זו ערך פנימי, משום שהיא מסייעת להתפתחות אינטלקטואלית ואישית מול פייק ניוז, מידע מטעה ודיסאינפורמציה ברשתות חברתיות; וערך אינסטרומנטלי, משום שהיא מכינה להשתתפות דמוקרטית. המאמר ממליץ לתת לחינוך דמוקרטי מוקד ביקורתי יותר גם בתוכנית הלימודים וגם במרחבים חוץ־לימודיים.

לקריאת העמוד

תצלום הקשור לארגזי חול רגולטוריים לבינה מלאכותית בישראל מאזנים חדשנות עם אחריות ציבורית חלקית בלבד

מאמר חדש

מנהיגות בית־ספרית בחינוך הערבי יכולה לפתוח מסלולי צדק ומוביליות

Alaa Elmalak-Watad

Alaa Elmalak-Watad מנתחת 60 ראיונות חצי־מובנים עם מנהלים ואנשי צוות בבתי ספר ערביים בישראל, לצד תצפיות. המחקר מזהה ארבעה ממדים של מנהיגות טרנספורמטיבית: הישגים לימודיים, רווחה רגשית וחברתית, העצמת תלמידים ועידוד מנהיגות, ופיתוח יכולות וכישורים.

לקריאת העמוד

מאמר חדש

במשבר ביטחוני, חיפוש מידע יכול להפחית אי־ודאות וגם להגביר חרדה

Ayelet Ayalon, Noa Aharony

המחקר מתבסס על ראיונות עומק חצי־מובנים עם 25 משתתפים ובוחן את צורכי המידע, מקורות המידע והחסמים שחוו אזרחים בישראל בזמן משבר ביטחוני. המאמר מצא שלצד שימוש במדיה חברתית ובטלוויזיה לעדכונים מיידיים, המשתתפים פיתחו שלוש אסטרטגיות התמודדות עם עומס וחרדה: סינון, השמטה או הימנעות, ושימוש בכמה ערוצים במקביל. הניתוח מראה שחרדת מידע גם מניעה חיפוש כדי להפחית אי־ודאות וגם מעכבת אותו כאשר עודף מידע מגביר מצוקה.

לקריאת העמוד

תצלום הקשור לדיאלוג חינוכי על ערכים דמוקרטיים מצליח כשהשיחה מחייבת הכרעה מוסרית

מאמר חדש

דיאלוג חינוכי על דילמה עשוי לקדם תיאום בין חשיבה אתית להתנהגות דיאלוגית

Baruch B. Schwarz, Michael J. Baker, Noa Brandel

Baruch B. Schwarz, Michael J. Baker ו-Noa Brandel מתארים מחקר מקרה מתוך מחקר רחב יותר שבו ילדים מכמה מדינות באירופה דנו בערכים. באמצעות מסגרת DoE/EoD, המאמר מנתח במקביל את האופן שבו תלמידים בונים הבנה אתית של סובלנות, הכלה ואמפתיה ואת האופן שבו הם מתנהגים זה כלפי זה בזמן הדיון. הניתוח מראה שלמידה אתית בממד החשיבתי וההתנהגותי יכולה להתקדם או להיחסם בחינוך דיאלוגי, בהתאם לעקרונות העיצוב של השיחה.

לקריאת העמוד

הכללה רדיקלית בישראל־פלסטין מחפשת דיאלוג גם בלי הסכמה ליברלית מלאה

Erica Weiss

Erica Weiss מנתחת את מגבלות התבונה הציבורית הליברלית במצב של משבר אזרחי וסכסוך אלים ומתמשך. דרך Citizens’ Accord Forum ו-Siach Shalom, המאמר מראה כיצד דיאלוג יכול להימשך גם בלי קונצנזוס, באמצעות אמון, אשראי מוסרי ומסגרות דתיות או קהילתיות חלופיות.

לקריאת העמוד

ציפייה לסטיגמה מעצבת את שאיפות ההורות של להט״בים בישראל

Kfir Ifrah, Yuval Shaia, Geva Shenkman

Kfir Ifrah, Yuval Shaia ו-Geva Shenkman מנתחים שאלונים מקוונים של 314 משתתפים להט״בים ו-392 משתתפים הטרוסקסואלים בני 18-49, שנאספו בין נובמבר 2022 ליולי 2023. המחקר מצא שלהט״בים דיווחו על שאיפות הורות נמוכות יותר, שציפייה לסטיגמה תיווכה את הקשר הזה, ושפתיחות גבוהה להתנסות החלישה את ההשפעה העקיפה של הסטיגמה הצפויה.

לקריאת העמוד

בעלות נשים על נשק אזרחי בישראל משנה את שפת הביטחון והמגדר

Maya Maor, Nehemia Stern, Uzi Ben-Shalom

Maya Maor, Nehemia Stern ו-Uzi Ben-Shalom מנתחים 17 ראיונות עומק עם נשים יהודיות בישראל שמחזיקות באקדח. המחקר מצא שהחלטתן לשאת נשק הוצדקה דרך שילוב בין אי־אמון גובר בהגנת המדינה, תחושת איום פוליטי ופגיעות מגדרית, ולא דרך אימוץ פשוט של זהות גברית. המאמר טוען שבעלות פרטית על אקדח אינה מפרקת לגמרי את המיליטריזציה הגברית בישראל, אלא יוצרת שפה נשית חדשה של ביטחון, אימהות, לבוש ואזרחות.

לקריאת העמוד

תצלום הקשור לשלטי המחאה נגד הרפורמה המשפטית חיזקו זהות אזרחית משותפת

מאמר חדש

״בפנים״ ו״בחוץ״: דינמיקות קבוצת פנים וחוץ בשלטי מחאת הרפורמה המשפטית

Shani Pitcho-Prelorentzos, Dorit Bar-Nir, Michal Mahat-Shamir

Shani Pitcho-Prelorentzos, Dorit Bar-Nir ו-Michal Mahat-Shamir בוחנות שלטים שהוצגו במחאות ינואר-אוגוסט 2023 נגד הרפורמה המשפטית. באמצעות תאוריית זהות חברתית וניתוח תמטי איכותני של 437 שלטים, המאמר מצא ארבעה תפקודים מרכזיים: יצירת זהות קבוצתית ותכונות חיוביות, ניסוח רצונות וסלידות, בניית חוסן דרך אתוס והיסטוריה, וחיזוק לכידות. המאמר מציג את השלטים ככלי תקשורתי של חברה אזרחית שמנסחת מחויבות לדמוקרטיה ליברלית ומסמנת את היריב הפוליטי כקבוצת חוץ מאיימת.

לקריאת העמוד

תצלום הקשור למחנכים בחברה הערבית רואים בחינוך לערכים תהליך קהילתי ארוך טווח

מאמר חדש

מחנכים ערבים בישראל מתארים חינוך לערכים כתהליך קהילתי

Raed Zedan

המאמר מבוסס על ראיונות עומק חצי־מובנים עם 158 מחנכים מ־34 בתי ספר יסודיים ציבוריים ביישובים ערביים בישראל בשנת הלימודים 2023-2024. המחקר מצא שמחנכים רואים בחינוך לערכים משימה מרכזית, מדגישים ערכים חברתיים כמו אמפתיה והתחשבות לצד ערכים אישיים כמו מצוינות והישגיות, ומבקשים כלים מקצועיים ושיתוף פעולה הדוק יותר עם הורים.

לקריאת העמוד

תצלום הקשור לבעלות אזרחית על נשק בישראל מתקיימת בין זכות אישית להרשאת מדינה

מאמר חדש

אזרחות חמושה בישראל נעה בין רישיון מדינתי לזכות מדומיינת

Nehemia Stern, Maya Maor, Guy Nagar, Uzi Ben-Shalom

המחקר נשען על שלוש וחצי שנות אתנוגרפיה, 36 ראיונות ויותר מ־125 שעות תצפית בחנויות נשק, מטווחים, קורסי הכשרה ומרחבים מקוונים. המאמר טוען כי בעלי נשק בישראל אינם פועלים רק מתוך מיליטריזם מדינתי או רק מתוך תפיסה ליברלית של זכות אישית, אלא חיים ומנהלים בפועל את הסתירה בין שני ההיגיונות.

לקריאת העמוד

תצלום הקשור לבינה מלאכותית משנה את תפקיד הנציגים הדמוקרטיים

מאמר חדש

בינה מלאכותית משנה את תפקיד הנציגים הדמוקרטיים במקום להעלים אותם

Yuval Rymon

המאמר מנתח את השפעת הבינה המלאכותית על ייצוג דמוקרטי בשני ערוצים: ייצוג קלט, שבו מערכות מסייעות לאסוף ולמפות העדפות אזרחים, וייצוג פלט, שבו מערכות אלגוריתמיות משתתפות ביישום החלטות מדיניות. באמצעות דיון ב־vTaiwan ובמערכת הפרופילינג של שירות התעסוקה האוסטרי, המאמר טוען כי נציגים אינם נעלמים אלא עוברים לתפקידים של תיווך, עיצוב מערכות החלטה ופיקוח על מטרות, שקיפות, אחריותיות וסמכות מוסדית.

לקריאת העמוד

תצלום הקשור ללא כל סוגי האמון מחזקים דמוקרטיה באותה מידה

ההשפעות המנתקות של אמון מוסדי לעומת אמון אישי וחברתי על דמוקרטיה

Yaron Zelekha

המאמר מערער על ההנחה הפשוטה שיותר אמון תמיד טוב לדמוקרטיה. במקום לדבר על אמון כמושג אחד, הוא מבחין בין אמון אישי, אמון חברתי כללי ואמון מוסדי. על בסיס נתונים מ-100 מדינות ושיטות שונות, כולל משתנים אינסטרומנטליים, ניתוח פאנל ומדדי דמוקרטיה חלופיים, המחקר מוצא שאמון אישי ואמון חברתי כללי קשורים לדמוקרטיה רבה יותר, תרבות פוליטית ליברלית יותר וממשל איכותי יותר. לעומת זאת, אמון מוסדי קשור לפחות דמוקרטיה, מעורבות פוליטית נמוכה יותר, יעילות ממשלתית נמוכה יותר ופחות דאגה לחירויות אזרח. האפקט קשור גם לעוני, להשתתפות כלכלית של נשים ולגיוון דתי: קבוצות מוחלשות עשויות למתן את הקשר השלילי, בעוד גיוון דתי מחריף אותו. המאמר מסיק שיש להיזהר מהמלצות מדיניות שמבקשות להגדיל אמון מוסדי בלי לבדוק מהו סוג האמון ומה הוא מאפשר למוסדות לעשות.

לקריאת העמוד

מאמר חדש

בקרב להט״ב בישראל גיל מבוגר יותר נקשר לפחות בדידות וליותר חוסן

Raphael Eppler-Hattab, Yitschak Shnoor, Ayelet Berg-Warman, Hyun-Jun Kim

המאמר מנתח שאלון מקוון של 231 מבוגרים להט״בים בישראל בגילי 19-81, שנאסף בשנת 2022 במסגרת Global Pride Project. הממצאים קושרים גיל מבוגר יותר לפחות בדידות וליותר תמיכה חברתית, חוסן ואיכות חיים, ומדגישים את תפקידן של רשתות חברתיות, חשיפת זהות ומעורבות קהילתית.

לקריאת העמוד

מאמר חדש

מדיניות העברית בקיבוצים עיצבה בחירות לשוניות וזהות

Blake Steinnecker, Elana Shohamy

Blake Steinnecker ו-Elana Shohamy מנתחים איכותנית 24 ראיונות עם מהגרים דוברי אנגלית וספרדית שחיו בקיבוצים בין 1949 ל-1982. המחקר מראה שמדיניות השפה בקיבוץ לא פעלה רק כחוק רשמי, אלא דרך משפחה, מרחב ציבורי, בתי ילדים, אספות קהילה ולחץ חברתי, ולעיתים גבתה מחיר של ויתור על שפות מורשת וזהויות לשוניות.

לקריאת העמוד

תצלום הקשור למבט אנתרופולוגי מבפנים על איום הקיצוניות הימנית על הדמוקרטיה בישראל

אנתרופולוג יליד מתאר איום ימני על הדמוקרטיה בישראל

Moshe Shokeid

שוקד אינו מציג מחקר כמותי או סקירה מוסדית רגילה, אלא עדות פרשנית הנשענת על עשרות שנות מחקר אתנוגרפי ועל ביוגרפיה ישראלית ארוכה. המאמר מסביר מדוע במקרה זה האנתרופולוג אינו רק צופה על אחרים, אלא גם אינפורמנט המעיד על החברה שבה הוא חי. הוא קושר בין זיכרון לאומי, תצפית אתנוגרפית ועמדה פוליטית מוצהרת כדי לתאר שינוי הנתפס בעיניו כאיום על הדמוקרטיה בישראל.

לקריאת העמוד

תצלום הקשור לעיתונות מקצועית נבחנת מחדש בתוך תרבות הטיקטוק

מאמר חדש

עיתונות מקצועית ותרבות טיקטוק במערכת התקשורת הישראלית

Tal Laor

המחקר מציג את טיקטוק כזירת מידע ובידור שמאפשרת לעיתונאים להגיע לקהלים צעירים ולשמור על רלוונטיות, אך גם מחייבת התאמה לפורמט קצר, חזותי ומהיר. המרואיינים רואים בעצמם שומרי סף הנאבקים במידע כוזב, ובמקביל מתמודדים עם דילמות אתיות, מיתוג אישי וסביבה שאינה בנויה לתחקיר עיתונאי רציני.

לקריאת העמוד

מאמר חדש

תקשורת מדעית ציבורית תלויה גם במבנה חברתי־פוליטי

Niels G. Mede, Viktoria Cologna, Sebastian Berger, John C. Besley, Cameron Brick, Marina Joubert, Edward Maibach, Sabina Mihelj, Dana Harari, Atar Herziger ואחרים

המחקר משתמש בסקר של 71,922 משיבים ב־68 מדינות כדי לבחון כיצד אנשים נתקלים במידע על מדע וכיצד הם מתקשרים עליו. הממצאים מראים שמדיה חברתית היא מקור המידע המדעי הנפוץ ביותר ברוב המדינות, למעט מדינות עם מערכות תקשורת דמוקרטיות־קורפורטיסטיות שבהן חדשות משמשות מקור רחב יותר. המאמר מצביע גם על קשר בין קולקטיביזם לבין נטייה להתבטא פחות בגלוי על מדע בחיי היומיום, בין השכלה נמוכה לבין נטייה להתבטא יותר בגלוי, ובין גישה מוגבלת למדיה דיגיטלית לבין השתתפות במחאות בענייני מדע.

לקריאת העמוד

מרחבי חדשות ביניים משנים את הגבול בין שיחה פרטית לציבורית

Neta Kligler-Vilenchik, Ori Tenenboim

המאמר טוען שחלק מרכזי מן התקשורת החדשותית כיום מתרחש לא רק בכלי תקשורת ציבוריים ולא רק בשיחות פרטיות, אלא במרחבים חצי־סגורים כמו קבוצות פייסבוק, מרחבי X וצ׳טים קבוצתיים בוואטסאפ, טלגרם ו-WeChat. הוא מדגים זאת באמצעות קבוצות וואטסאפ וטלגרם שסייעו בארגון מחאת 2023 בישראל, ומדגיש את האתגרים המחקריים והדמוקרטיים של מרחבים כאלה: נגישות, אתיקה, הקשר, מידע מטעה וקשרי אמון בתוך קהילה.

לקריאת העמוד

תצלום הקשור למשבר פוליטי מתמשך משנה את תחושת החוסן לפי מחנה פוליטי

משבר חברתי מתמשך משנה חוסן והתמודדות לפי מחנה פוליטי

Hadas Marciano, Shaul Kimhi, Yohanan Eshel, Bruria Adini

המחקר מבוסס על שלוש מדידות חוזרות בקרב אותה אוכלוסיית משיבים יהודית בוגרת בישראל, לפני בחירות נובמבר 2022, בפברואר 2023 ובאוגוסט 2023. הניתוח מצא שהמשבר לא השפיע באופן אחיד: חוסן חברתי עלה בקרב מצביעי קואליציה וירד בקרב מצביעי אופוזיציה, ובמדידות המאוחרות מצביעי אופוזיציה דיווחו על פחות חוסן ותקווה ועל יותר דחק ותחושת סכנה.

לקריאת העמוד

תצלום הקשור לנסיגה דמוקרטית משנה את החלטת הכניסה לשירות הציבורי

מאמר חדש

נסיגה דמוקרטית משנה את ההחלטה להיכנס לשירות הציבורי

Reut Marciano, Ilana Shpaizman, Sharon Gilad

המחקר עוסק במועמדים פוטנציאליים לשירות הציבורי ובוחן שלוש אפשרויות: כניסה, אי־כניסה והמתנה. כאשר הדמוקרטיה נסוגה, השירות הציבורי עשוי להיראות גם כזירה להשפעה ותיקון וגם כמקום מסוכן, פוליטי או מתסכל. לכן חלק מהמועמדים עשויים להיכנס כדי להגן על מוסדות, אחרים להימנע בגלל חשש מפוליטיזציה או פגיעה באתיקה, ואחרים להמתין עד שהתנאים יתבהרו. המאמר מדגיש שהון אנושי ציבורי מושפע מן האקלים הדמוקרטי, עוד לפני שאנשים נכנסים למערכת. בכך המאמר מוסיף ממד ארוך־טווח לדיון בנסיגה דמוקרטית: היא משנה לא רק את ההווה המוסדי, אלא גם את מי שירצו להפעיל את המדינה בעתיד. בקריאה לאתר, תרומת המאמר היא בהצבת נסיגה דמוקרטית וגיוס לשירות הציבורי בתוך רצף של מוסדות, פרקטיקות ותנאי חיים, ולא ככותרת כללית בלבד. לכן הסיכום צריך להחזיק יחד את הטענה המרכזית, את גבולות הממצא ואת המשמעות הציבורית, בלי להוסיף עובדות שלא תועדו במקורות שנבדקו. מעבר לכך, חשיבותו של המאמר היא באופן שבו הוא מחבר בין המקרה המסוים לבין שאלות רחבות יותר של אחריות ציבורית, מוסדות, שוויון ויכולת פעולה.

לקריאת העמוד

תצלום הקשור לכשל מדינתי מקומי אחרי 7 באוקטובר הדגיש את כוח החברה האזרחית

מאמר חדש

אחרי 7 באוקטובר החברה האזרחית לא רק השלימה את המדינה, אלא החליפה אותה ברמה המקומית

Hagai Katz, Benjamin Gidron

המחקר מבחין בין כשל ממשלתי בתוך מוסדות קיימים, כשל מדינתי כרוני, וכשל מדינתי מקומי: קריסה מהירה, מוגבלת גאוגרפית אך רחבה בתפקידי יסוד. במקרה הישראלי אחרי 7 באוקטובר, המדינה לא נעלמה לגמרי, אך באזורים ובתחומים שנפגעו תפקידי ליבה הוזזו בפועל לידי שחקני חברה אזרחית. המאמר מדגיש שהתגייסות זו נשענה על תשתית מחאה קיימת, ויצרה מבני משילות היברידיים שנמשכו חודשים.

לקריאת העמוד

מאמר חדש

השתתפות במחאה נגד הרפורמה המשפטית נקשרה לתחושת העצמה אזרחית

Anat Gesser-Edelsburg, Rana Hijazi, Ester Eliyahu, Ricky Cohen

Anat Gesser-Edelsburg, Rana Hijazi, Ester Eliyahu ו-Ricky Cohen מנתחות סקר מקוון חתכי של 570 משתתפים על מחאת 2023 נגד הרפורמה המשפטית. המחקר מצא שאיומים נתפסים, גיל, חשיפה לאלימות מילולית ברשת וכוונות הגירה נקשרו לדפוסי השתתפות, ושעצם ההשתתפות נקשרה לחוללות עצמית אזרחית גבוהה יותר.

לקריאת העמוד

תצלום הקשור למעורבות אזרחית יכולה לחזק צעירים ערבים מודרים בישראל

מאמר חדש

מעורבות אזרחית יכולה לחזק צעירים ערבים בסיכון בישראל

Serene Dakak-Abed Al Wahad, Lana J. Jeries Loulou, Limor Goldner, Galit Yanay Ventura

המחקר מתבסס על 132 משתתפים מפרויקט Meidad Enterprise-Social Engagement, בגיל ממוצע 20.40 ועם 57% נשים, ובוחן שינוי לאורך זמן באמצעות עיצוב אורך לפני-אחרי. הממצאים מצאו עלייה בעמדות, תפיסות ומיומנויות של מעורבות אזרחית, בהתנהגויות אזרחיות וברווחה. השיפור הבולט ביותר נמצא אצל משתתפים שדיווחו בתחילת המחקר על יותר תסמיני דיכאון ובדידות ועל רמות נמוכות יותר של ערך עצמי, שביעות רצון מהחיים, משמעות ותקווה.

לקריאת העמוד

שליטה בסדר היום בממשלה רב־מפלגתית לא יציבה

Maoz Rosenthal

המאמר טוען שכאשר פוליטיקאים נבחרים מחזיקים בפחות ידע, מידע ומומחיות על תהליך המדיניות, נחלשת יכולתם לשלוט בו ולעצב את סדר יומו באופן עצמאי. אי־יציבות קבינטית מקצרת את משך כהונתם של פוליטיקאים בתפקידיהם, ולכן מעמידה אותם בעמדת נחיתות מול ביורוקרטים מקצועיים. המאמר מציג את ישראל כמקרה ברור של מערכת פרלמנטרית רב־מפלגתית ולא יציבה שבה הביורוקרטיה היא שחקן מרכזי בתהליך המדיניות, ומציין שימוש בשאלונים למנהלים בדרגי ביניים ובדרגים בכירים במגזר הציבורי על בסיס מדגם כדור שלג לא־הסתברותי.

לקריאת העמוד

תצלום הקשור לערים ליברליות במדינות בתהליך אוטוקרטיזציה

תצלום על פופוליזם, מוסדות דמוקרטיים והגבלת כוח שלטוני

תצלום על בית משפט, מינוי שופטים וניסיון לרכז כוח פוליטי

למה שליטה פוליטית במינוי שופטים היא ניסיון ללכוד את בתי המשפט?

גיא לוריא

המאמר טוען שהצעת 2023 למינוי וקידום שופטים אינה רק שינוי מוסדי, אלא מהלך שמעניק לממשלה ולקואליציה שליטה כמעט מלאה בבתי המשפט. הוא בוחן זאת דרך ההיגיון של השיטה הישראלית הקיימת, השינויים שחלו בה בשנים האחרונות, וההשוואה למודלים דמוקרטיים אחרים.

לקריאת העמוד

תצלום על מחאה אזרחית מול שחיקה מוסדית ונסיגה דמוקרטית