מתקרבים למפגינים: כיצד הרשתות משנות את סיקור המחאה בישראל
הדיוקן והעדות מקרבים את הציבור למפגינים, אך מסגור המחאה כאלימה ומרוחקת עדיין דומיננטי בחלק גדול מן החדשות המקוונות.
מה המאמר בוחן?
המאמר בוחן כיצד עיתונות מקוונת ופעילי מחאה ברשתות החברתיות ייצגו את מחאת בלפור נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו מיוני 2020 עד יוני 2021. הוא שואל אם המעבר למדיה מקוונת משנה את פרדיגמת המחאה המסורתית, שמציגה מפגינים בעיקר דרך עימות, חריגה מן הסדר וריחוק.
מהי פרדיגמת המחאה הוותיקה?
פרדיגמת המחאה היא מערכת של הרגלי סיקור שמעדיפה אלימות, הפרעה, שפה מלחמתית וקולות ממסדיים על פני מטרותיהם וקולותיהם של המפגינים. המסגור יוצר מרחק רטורי וחזותי מן המשתתפים ועלול להפחית לגיטימציה ותמיכה ציבורית.
כיצד נאספו הנתונים?
המחקר ניתח 219 כתבות ב־Ynet, וואלה, מעריב אונליין, ישראל היום והארץ, וכן 324 פוסטים מצולמים מפייסבוק, אינסטגרם וטוויטר. נוסף לכך נערכו תשעה ראיונות חצי־מובנים עם חמש נשים וארבעה גברים שהיו ממקימי המחאה ומנהליה, והקידוד הבין־שופטי הגיע לקאפה של 0.92.
כיצד סיקרו את המחאה אתרי החדשות?
116 מן הכתבות, 52.97 אחוזים, מסגרו את המחאה כאלימה, ועוד 21 שילבו אלימות עם עדות של מפגינים. 48 כתבות התמקדו בעדות ו־34 היו ניטרליות, ולכן ההתקרבות לקולות המשתתפים ניכרת אך אינה מחליפה את המסגור הוותיק.
מה הציגו המפגינים ברשתות החברתיות?
מתוך 324 הפוסטים, 152 הציגו דיוקנאות ו־110 צולמו בגובה העיניים, לעומת 52 תצלומי קהל מרוחקים ורק 11 תצלומים שהציגו אלימות. הבחירה בפנים, בגוף ובעדות אישית יוצרת קִרבה ומציבה את המפגין כאזרח מזוהה ולא כאיום אנונימי.
מהי ״פרדיגמת המחאה שלנו״?
המאמר מכנה את הדפוס המתהווה ״פרדיגמת המחאה שלנו״: סיקור שמקרב את הקהל באמצעות עדויות אישיות בעיתונות ודיוקנאות ברשתות. המילה ״שלנו״ אינה קביעה שכל הציבור מזדהה עם המחאה, אלא תיאור של מסגור שמצמצם מרחק ומדגיש אחריות אזרחית משותפת.
כיצד מובילי המחאה תפסו את התקשורת?
המרואיינים ראו ברשתות החברתיות ערוץ עיקרי וישיר לקהל ולעיתים תיארו את התקשורת הוותיקה כבלתי רלוונטית. עם זאת, יועצים ודוברים המשיכו לעודד קשר עם עיתונאים, והפער הזה מלמד שמעמד החדשות המסורתיות נחלש אך לא נעלם.
מדוע שתי מערכות המדיה אינן מתמזגות?
לפי המאמר, העיתונות והרשתות החברתיות פועלות בתוך מערכות בעלות כללי ידע והרגלי הפקה נוקשים יחסית. במקום סימביוזה תחרותית מלאה, כל מערכת ממשיכה לבחור מקורות, תמונות וסיפורים בדרכה, ולכן שתי פרדיגמות מתקיימות במקביל.
מה המשמעות הדמוקרטית של מרחק חזותי?
צילום מרחוק יכול להפוך ציבור של יחידים להמון מופשט, ואילו דיוקן בגובה העיניים מאפשר לצופה לזהות אדם וסיפור. הבחירה החזותית אינה רק אסתטית: היא משפיעה על השאלה אם המחאה נתפסת כהפרעה לסדר או כצורה לגיטימית של השתתפות אזרחית.
האם המדיה החברתית מבטיחה ייצוג מאוזן?
לא: המחקר מראה שהמפגינים יכולים לייצר מסגור חלופי, אך אינו מוכיח שפוסטים מגיעים לכלל הציבור או שהאלגוריתמים מפיצים אותם באופן שוויוני. גם תוכן שמופק בידי פעילים הוא תוכן אסטרטגי, ולכן יש לקרוא אותו לצד מקורות אחרים ולא כחלון ניטרלי למציאות.
מה מגבלות המחקר?
זהו חקר מקרה של מחאה ישראלית אחת במשך שנה, והראיונות משחזרים בדיעבד את תפיסות המנהיגים. המחבר מציע להרחיב את הבדיקה למחאות ולמשטרים אחרים, לראיין גם עיתונאים ולבחון את תפקיד האלגוריתמים וקורפוסים גדולים יותר של פוסטים.
מהו הלקח המרכזי?
המעבר לרשת אינו מחליף בבת אחת את מסגור המחאה הוותיק, אך הוא מספק למפגינים כלים לבנות ייצוג קרוב ואישי יותר. השינוי הדמוקרטי נמצא במאבק המתמשך על נקודת המבט: מי מצולם, מאיזה מרחק, מי מדבר ואיזה סוג של עדות מקבל נראות.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 15 ביולי 2026