דעת קהל, קיטוב ואלימות פוליטית
מאמרים על עמדות ציבוריות, תמיכה בנסיגה דמוקרטית, קיטוב, זהות פוליטית והצדקת אלימות פוליטית.
מאמר יכול להופיע ביותר מנושא אחד כאשר הוא עוסק, למשל, גם בזכויות וגם במוסדות או גם בפופוליזם וגם בבית המשפט. בעמוד זה מופיעים 559 תקצירים שמשויכים לנושא.
חדש באתר
מאמר חדש
בינה מלאכותית כשותפה לתרגול שיח על מחלוקות
יפעת בן-דוד קוליקנט, Omri Hadar ו-Asaf Salman בחנו צ׳אטבוט שהותאם לשיחות פוריות בנושאים שנויים במחלוקת. בעשר שיחות שניהלו החוקרים הוא הציג נקודות מבט נוספות ושאל על הנחות יסוד, אך גם הפגין טעויות, הטיות וטון שעלול לסגור את השיח. המאמר מציע פוטנציאל להכנה לדיאלוג אנושי, בלי להראות עדיין ירידה בקיטוב בקרב תלמידים.
לקריאת העמוד
חדש באתר
נורמות הכלה וקיטוב בין מתבגרים: מעקב בשני בתי ספר בגרמניה
מאור שני ועמיתיו עקבו אחר תפיסת נורמות של הכלה ונכונות לקשר עם בני נוער בעלי עמדות מנוגדות בשני בתי ספר בגרמניה. ההבדלים בין קבוצות עמדה היו ניכרים, אך תפיסת אקלים מכיל לא ניבאה ירידה בקיטוב לאורך שנה בניתוחי האורך. הממצאים מציעים להבחין בין הצהרה על סובלנות לבין שינוי ביחסים, ולבחון מסגרות שיח תוך התחשבות בהקשר הבית-ספרי ובמורכבות עמדות המתבגרים.
לקריאת העמוד
חדש באתר
סקרי בחירות מקומיות בחברה הערבית: דגימה לפי קשרי משפחה
ראמי זידאן בוחן סקרים בבחירות המקומיות של 2013 בארבע רשויות ערביות בישראל. הוא משווה שיטות דגימה ואיסוף נתונים ומציע להתחשב במבנה המשפחתי המקומי ובאופן שבו משיבים לא-מחליטים מסתירים או מגבשים העדפות. שילוב התאמות אלה שיפר את החיזוי במקרים שנחקרו, תוך הדגשת הצורך בבדיקה מקומית במקום בהנחה שכל הבוחרים מתנהגים באותו אופן.
לקריאת העמוד
חדש באתר
תאי הד וריבוי מפלגות: גבולות החיזוי של הצבעה ברשתות חברתיות
Jacques Bara, עומר לב ו-Paolo Turrini בוחנים בסימולציות אם מדד של פער השפעה ברשת מנבא תוצאות הצבעה גם בנוכחות קהילות ותאי הד. כאשר הרשת מחולקת לקהילות, ספירה פשוטה של התמיכה הראשונית מנבאת לעיתים טוב יותר, ובייחוד בתחרות מרובת מפלגות. הממצאים מדגישים שהצלחת מדד תלויה במבנה החברתי שבו הוא נבדק.
לקריאת העמוד
חדש באתר
סדר היום הציבורי במשבר: הרפורמה המשפטית והמלחמה בישראל
אמנון כוורי ואסיף אפרת משווים את סדרי העדיפויות של הציבור בישראל בזמן המשבר החוקתי ובזמן המלחמה. סקרי התקופה מראים שמשבר פנימי הרחיב את הפער בין המחנות בנושאים שהעסיקו אותם, ואילו איום ביטחוני חיצוני ריכז את תשומת הלב בנושאים משותפים. הסכמה על הבעיה הדחופה אינה בהכרח הסכמה על הממשלה או על הפתרון.
לקריאת העמוד
חדש באתר
הצבעה אסטרטגית במעבדה: פשרה והטיה לטובת המוביל
רשף מאיר, קובי גל ומאור טל בוחנים משחקי הצבעה שבהם המשתתפים יודעים מה יקבלו מניצחון כל מועמד. רבים מתפשרים בהתאם למצב בסקר, אך חלקם עושים זאת יותר מכפי שמצדיק התגמול הצפוי ונמשכים למועמד המוביל. הממצאים מבחינים בין אסטרטגיית פשרה לבין הטיית מוביל ומסייעים להבין את השפעת המידע המוצג במערכות הצבעה.
לקריאת העמוד
חדש באתר
למדוד תמיכה בדמוקרטיה דרך עקרונות ומוסדות, מעבר לתווית הכללית
קלאסן, כוורי ועמיתיהם מפתחים מדד לתמיכה בדמוקרטיה ליברלית באמצעות שאלות על בחירות, זכויות והגבלת כוח השלטון. הבדיקה ב־19 מדגמים לאומיים מראה מדוע הסכמה עם המילה דמוקרטיה לבדה אינה מספקת. לצד מדד קצר, השאלון המורחב מאפשר לזהות אילו עקרונות זוכים לתמיכה ואילו מעוררים התנגדות.
לקריאת העמוד
חדש באתר
הצבעה ברצף מול הצבעה בו־זמנית: מתי סדר המצביעים אינו משנה את שיווי המשקל
אדי דקל ומיקלה פיצ׳ונה מראים שבבחירה בין שתי חלופות עם מצביעים סימטריים, שיווי משקל אינפורמטיבי וסימטרי של הצבעה בו־זמנית יכול להתקיים גם בהצבעה ברצף. המנגנון נשען על החלטה המותנית בכך שקולו של המצביע מכריע. המסקנה מוגבלת לתנאי המודל ואינה שוללת השפעות של סדר ההצבעה במוסדות אחרים.
לקריאת העמוד
חדש באתר
הצבעת אישור וביטוי פוליטי: כיצד שיטת ההצבעה עשויה להשפיע על השתתפות
המודל של אראגונס, גלבוע ווייס בוחן מצביעים המבקשים לבטא עמדה באמצעות הפתק שלהם. האפשרות לאשר כמה מפלגות מרחיבה את מגוון העמדות שאפשר לבטא, ולכן עשויה לצמצם הימנעות גם בלי להניח עלות להצבעה. זו תוצאה תאורטית התלויה באופן שבו מפרשים את משמעות הפתק, ולא תחזית אמפירית לשיעור ההצבעה בבחירות מסוימות.
לקריאת העמוד
אותו מידע, אמונות מתרחקות: כיצד עמימות יכולה לייצר קיטוב?
סנדיפ בליגה, ערן חנני ופיטר קליבנוף מציעים מודל שבו אנשים הנרתעים מעמימות מקטבים את אמונותיהם לאחר קבלת אותו מידע. ההסבר אינו דורש הטיית אישוש או מידע פרטי שונה, אך מתקיים בתנאים מוגדרים ואינו קביעה שכל מחלוקת פוליטית היא רציונלית.
לקריאת העמוד
להצביע למרכיב הממשלה: בחירה אסטרטגית במערכות רב־מפלגתיות
רעות איצקוביץ׳־מלכה, לירן הרסגור ואור טוטנאואר בוחנים מדוע תומכי מפלגות קטנות מצביעים למפלגה של מי שהם מעדיפים כמרכיב הממשלה. נתונים השוואתיים וסקרים מגרמניה מצביעים על חשיבות התחרות בין המועמדים להרכבה, לצד כוחן של הזיקה למפלגה ושל ציפיות הבוחרים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איום משותף וזכויות מיעוטים: שינוי בתפיסות אחרי ההפיכה במיאנמר
שלושה סקרים במיאנמר, לפני ההפיכה הצבאית ב־2021 ואחריה, מצביעים על ירידה זמנית באיום שיוחס למיעוטים כאשר האיום על החברה כולה גבר. איום נמוך יותר מצד מיעוטים נקשר לתמיכה בזכויותיהם, אך המדגמים הנפרדים וההבדלים בין קבוצות מגבילים הסקה על סיבתיות ועל יציבות השינוי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
זהות מפלגתית ועוינות למחנה היריב: מדוע מדידה בתוך אדם דורשת הבחנה בין המפלגות?
יעקב שול, יואב גנזך ואסיה פזי מנתחים מחדש סקרי אורך אמריקאיים על זהות מפלגתית ועוינות. הם מראים ששילוב בין כיוון ההזדהות לעוצמתה משנה את פירוש הקשר בתוך אדם, ומוצאים קשר חזק יותר בקרב רפובליקאים במודלים שנבחנו, בלי לקבוע סיבתיות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
תקציב משתף עם קולות מצטברים: ביטוי לעוצמת ההעדפה והגנה על קבוצות מיעוט
המאמר מציע שיטות לתקציב משתף שבהן כל מצביע מחלק תקציב וירטואלי שווה בין פרויקטים. ניתוח מתמטי וסימולציות מראים כיצד העברת תמיכה בין פרויקטים יכולה לשפר ייצוג יחסי, ומדגישים שהכלל המחבר את הקולות משפיע על מי שייהנה מכספי הציבור.
לקריאת העמוד
סטריאוטיפים בפרסום מסחרי: חופש ביטוי מול אוטונומיית הקהל
משה כהן־אליה ויואב המר מציעים הצדקה ליברלית להגבלת סטריאוטיפים מגדריים וגזעיים בפרסומות. לטענתם, מסרים חזותיים חוזרים עלולים לשמר הטיות רגשיות גם אצל מי שמחזיקים בעמדות שוויוניות, ולפגוע בעיצוב עצמאי של העדפות.
לקריאת העמוד
כיצד שיח זכויות אדם נעשה מקומי: העיתונות הישראלית בין השפעות עולמיות למאבקים פנימיים
ניב גורדון וניצה ברקוביץ בוחנים את התפתחות שיח זכויות האדם בעיתונות בישראל. הם טוענים שהפצת רעיונות עולמיים תלויה באירועים ובפרקטיקות מקומיים, ומחייבת הבנה של ההבדלים בתוך הזירה הלאומית.
לקריאת העמוד
הגנה על הדמוקרטיה מפני קיצוניות ימנית: כוח המדינה וחוסנה של החברה האזרחית
עמי פדהצור משווה תגובות לקיצוניות ימנית בארצות הברית, גרמניה וישראל. הוא מבחין בין דיכוי חריף, הגנה מוסדית וחיסון חברתי, ומדגיש שחברה אזרחית פעילה עשויה לצמצם את הצורך באמצעים הפוגעים בחירויות.
לקריאת העמוד
חדשות כלכליות והצבעה בישראל: בין ביצועי המשק להערכת הממשלה
תמיר שפר בוחן כיצד סיקור הכלכלה מתקשר להערכת יכולתה הכלכלית של מפלגת ראש הממשלה ולהצבעה עבורה. המחקר משלב נתונים כלכליים, תוכן חדשותי וסקרי בחירות, ומאיר את תפקיד התקשורת באחריותיות הדמוקרטית.
לקריאת העמוד
סיכון אלקטורלי והפער בין נשים לגברים בהצבעה לימין הפופוליסטי
אודליה אושרי ועמיתיה מציעים להסביר חלק מהפער המגדרי בהצבעה לימין הרדיקלי באמצעות רתיעה מסיכון אלקטורלי וחברתי. ניתוח השוואתי ומקרה גרמני מראים כיצד סיכויי ההצלחה של מפלגה והלגיטימיות הנתפסת שלה עשויים לשנות את הפער.
לקריאת העמוד
זיכרון השואה בטוויטר: מהנצחה ועד עקיצה פוליטית
מוטי נייגר, אורן מאיירס וענת בן־דוד מראים כיצד הביטוי ״ועוזריהם״ נע בין הנצחת השואה, תקיפה פוליטית ושימוש משחקי. חקר ההקשרים חושף כיצד זיכרון היסטורי מוסיף לעצב את השיח הציבורי גם כשהאירוע המקורי אינו מוזכר במפורש.
לקריאת העמוד
המפלגה בעיני הבוחר: עמדה אישית ואידאולוגיה מעצבות את תפיסת היריב
יעקב שול ויואב גנזך מנתחים סקרי בחירות אמריקאיים ומבחינים בין עמדה בסוגיה לבין זהות אידאולוגית. בוחרים מקרבים לעצמם את המפלגה המועדפת ומרחיקים את היריבה. האידאולוגיה מוסיפה תרומה נפרדת, במיוחד לתפיסת היריב.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אותו סיפור על הגירה, תגובות מוחיות שונות: קיטוב גם בין עמדות קרובות
מחקר הדמיה בפינלנד מצא קשר בין הבדלים קטנים בעמדות כלפי הגירה לבין דמיון בתגובות המוחיות להאזנה לסיפורים פוליטיים. גם בתוך מדגם שהיה ברובו תומך בהגירה ניכרו דפוסים שונים. הממצא מרחיב את חקר הקיטוב, אך אינו הופך עמדה פוליטית לתכונה ביולוגית קבועה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
המחלוקת הפוליטית מגיעה למטבחון: יחסי עבודה סביב בחירות בארצות הברית
שלושה מחקרים סביב בחירות בארצות הברית מציעים שהשפעתם של הבדלים פוליטיים בין עמיתים משתנה לאורך מערכת הבחירות. לאחר ההצבעה, איום על הזהות הקבוצתית עשוי לצמצם התחשבות באחר ולפגוע ביחסים. הממצאים מדגישים צורך בקשב ארגוני גם לאחר תום הקמפיין.
לקריאת העמוד
משפיעים בשיחה הפוליטית, אך האם גם יודעים יותר?
מחקר בקרב משתתפי סקר בשוודיה בוחן אם אנשים המתארים את עצמם כמובילי דעה פוליטיים מחזיקים בידע מדויק יותר. לאחר התחשבות בגורמים כמו עניין בפוליטיקה, לא נמצא יתרון ידע כללי עקבי. יכולת לעורר שיחה או לשכנע אחרים אינה יכולה לשמש לבדה סימן לאיכות המידע המועבר.
לקריאת העמוד
צריכת תקשורת חלופית ותפיסות שגויות: תמונה מורכבת משוודיה
החוקרים, ובהם יריב צפתי, בוחנים כיצד אזרחים בשוודיה משלבים תקשורת מרכזית וחלופית. הם מוצאים הבדלים בתפיסות שגויות בין דפוסי הצריכה, אך לא שינוי כללי לאורך שנה שאפשר לקשור לדפוסים אלה. המחקר מדגיש את ההבחנה בין סוג כלי התקשורת, מכלול מקורות המידע והוכחת השפעה על אמונות ציבוריות.
לקריאת העמוד
עיתונאים כנביאים מסויגים: כיצד מסקרים עתיד פוליטי לא ודאי
המחקר של קרן טננבוים־וינבלט, טלי אהרוני וכריסטיאן באדן בוחן כיצד עיתונאים מייצרים ומתווכים תחזיות פוליטיות. ראיונות וניתוח סיקור בחירות מראים מתח בין לחצים לספק תחזית לבין ערכים מקצועיים וסיכון לטעות. הדרך שבה התחזית מוצגת משפיעה על יכולת הציבור להבחין בין עובדה, תרחיש ואי־ודאות.
לקריאת העמוד
לאומיות כבסיס לשלילת הדמוקרטיה באיטליה הפשיסטית ובגרמניה הנאצית
נוגה וולף מנתחת את כתבי מוסוליני והיטלר כדי לברר כיצד קדימות מוחלטת של האומה יכולה לדחוק ערכים אנושיים אוניברסליים. היא מדגישה סולידריות המוגבלת לבני הקבוצה לצד הממד הגזעי של האידאולוגיות. הטיעון מאיר מנגנון היסטורי של שלילת דמוקרטיה באמצעות החלפת אמת המידה המוסרית.
לקריאת העמוד
עמדות כלפי מדינת הרווחה: מעבר לחלוקה בין בעד לנגד
סקר סטודנטים בשמונה דמוקרטיות מציג תמיכה במדינת הרווחה כצירוף של עמדות על אחריות, עבודה, עוני וחלוקה מחדש. ההבדלים בין משטרי רווחה אינם מסתדרים בסולם פשוט, ובחלקם אף מנוגדים לציפיות. המחקר מציע לבחון מה בדיוק אנשים מבקשים מן המדינה לפני שמסיקים אם הם תומכים ברווחה.
לקריאת העמוד
אובדן משאבים ומצוקה נפשית אחרי מחאת המטריות בהונג קונג
סקר של 1,208 תושבים לאחר מחאת המטריות מצא קשר בין אובדן תחושת שליטה וקשרים חברתיים לבין מצוקה נפשית. המחקר ממחיש כיצד משבר סביב ייצוג דמוקרטי עשוי להשתלב בחיי היום־יום וברווחה האישית. מאחר שנערך במועד אחד וללא מדידת בריאות מוקדמת, הוא אינו מוכיח שהמחאה עצמה גרמה לתסמינים.
לקריאת העמוד
עמדות כלפי תקיפה מינית אחרי MeToo: שינוי לאורך זמן והבדלים בין קבוצות
מעקב בארבעה מועדים אחר משיבים בארצות הברית מצא ירידה בנטייה לבטל תלונות על תקיפה מינית לאחר התפשטות MeToo, שנשמרה גם כעבור חצי שנה. השינוי השתנה לפי מגדר ותמיכה בהיררכיה בין קבוצות. נשירה ניכרת והיעדר קבוצת ביקורת מחייבים להבחין בין שינוי שנצפה בקרב המשתתפים לבין הוכחה להשפעת התנועה על הציבור כולו.
לקריאת העמוד
סאטירה פוליטית בלבנון: גבולות הביטוי בין החוק, האיום והמסך
אבנר אשר, דן נאור ויוסי מן מנתחים כ־1,700 מערכונים מחמש תוכניות סאטירה לבנוניות. הם מראים כיצד יוצרים מרחיבים את מרחב הביקורת באמצעות הומור ורמיזות, ובו בזמן נזהרים מנושאים ומדמויות מסוימים. התוצאה היא חופש ביטוי לא אחיד, המעוצב הן בידי החוק והן בידי כוח פוליטי ולחצים בלתי רשמיים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מה חושב עלינו המחנה האחר? חדשות מפלגתיות ותפיסות של עוינות
שלושה מחקרים בחנו כיצד צריכת חדשות של מחנות שונים קשורה לאמונה שהקבוצה האחרת שונאת אותנו או שוללת את אנושיותנו. בחלק מן הקבוצות חשיפה לתקשורת של הצד האחר נקשרה לתפיסות מתונות יותר, אך הדפוס לא היה סימטרי או עקבי בכל בדיקה. המחקר בוחן גם תחושת קִרבה עקיפה דרך התקשורת. מאחר שהנתונים חתכיים, הם אינם קובעים אם החשיפה היא שיצרה את השינוי.
לקריאת העמוד
ללמוד לחבב יריב פוליטי דרך מעשים מוסריים
טל מורן ואווה ולתר בחנו אם למידה על מעשים מוסריים של יריבים פוליטיים מפחיתה קיטוב רגשי. בשלושה ניסויים רשומים מראש בארצות הברית, מידע חיובי על אנשים מן המחנה האחר צמצם העדפה לאנשי המחנה של המשתתף. חלק מהשינויים נשמרו בבדיקה כעבור יומיים שכללה תזכורת. ההכללה אל המפלגה כולה הייתה חלקית ושונה בין מדדים.
לקריאת העמוד
מחלוקת פוליטית בפייסבוק: מתי חברות שורדת פגיעה מוסרית?
שני מחקרים בקרב משתמשי פייסבוק בגרמניה בחנו מתי אמירה פוליטית מעוררת רצון להסיר חבר או לחסום אותו. ככל שהאמירה נתפסה כפסולה מוסרית, התחזקה הנטייה לניתוק. עם זאת, קשרים קרובים היו עמידים יותר, ותמיכה רגשית הייתה חלק מן ההסבר. הממצאים עוסקים בעיקר בתגובות לתרחישים ובדיווח עצמי, ולא במעקב אחר מחיקות בפועל.
לקריאת העמוד
למה נדמה לנו שהיריב הפוליטי מצדיק מעשים פסולים?
סדרת שמונה מחקרים בארצות הברית מצאה שאנשים מעריכים ביתר את נכונותם של יריבים פוליטיים לקבל מעשים פסולים בבירור. ההטיה קשורה לדה־הומניזציה ולהימנעות מקשר. בניסויים, מידע על התנגדות היריב למעשים כאלה שיפר את היחס אליו, ולעיתים גם למחנהו. הסכמה מוסרית בסיסית עשויה אפוא לפתוח פתח למפגש בלי לפתור את המחלוקת הפוליטית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איום ולאומיות: מי נתפס כשותף לגיטימי בשלטון בישראל?
המחקר בוחן את גבולות ההשתייכות הפוליטית דרך עמדות של בני הרוב היהודי כלפי המיעוט הערבי־פלסטיני. נתוני פאנל מ־2022–2023 קושרים עמדות שילוב והדרה לשלושה סוגי איום: על האופי האתנו־לאומי, על הביטחון ועל הסדר המשטרי. הקשרים השתנו בין אשכולות של אמונות לאומיות ובין תקופת המאבק על השינויים המשפטיים לבין התקופה שלאחר 7 באוקטובר. פח׳ורי ופיינשטיין מציעים לנתח את הרוב כשחקן מגוון ונפרד מן המדינה, כדי להבין מתי אזרחות פורמלית מתורגמת ללגיטימציה להשתתף בשלטון.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מי מדבר בשם הדמוקרטיה? מסגור וגיוס במחאות בישראל
המחקר מנתח כיצד שני מחנות יריבים השתמשו בדמוקרטיה להצדקת מטרותיהם במאבק על השינויים המשפטיים ב־2023. באמצעות תצפיות משתתפות, ניתוח רשתות חברתיות וסקר אוכלוסייה, המחקר בוחן לא רק מסרים של מנהיגים אלא גם את התקבלותם בקרב אזרחים. המסגור הליברלי של מתנגדי השינויים הדהד דרך סיפור מוסרי, טיעון מוסדי והגנת זכויות, ונקשר להשתתפות במחאה. המחקר מכנה את השימוש המתחרה באותה מסגרת ניכוס חוזר של מסגור, ומראה מדוע עצם ההסכמה על המילה דמוקרטיה אינה מבטיחה הסכמה על משמעותה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
סובלנות פוליטית בקרב מורים לאזרחות בישראל
המחקר בוחן סובלנות פוליטית אצל 160 מורים לאזרחות בחינוך הממלכתי ובחינוך הממלכתי־דתי לאחר אירועי 7 באוקטובר 2023. בחינוך הממלכתי נמצאה סובלנות כוללת גבוהה יותר, עם פערים בולטים ביחסי דת ומדינה, בערכים ליברליים וביחסי יהודים וערבים. דתיות הייתה המנבא השלילי החזק ביותר בניתוח, ואילו השכלה גבוהה ומגדר נשי נקשרו לתוספות חיוביות מתונות. הממצאים מדגישים את חשיבות הכשרת המורים לדיאלוג פלורליסטי, בלי להפוך קשרים קבוצתיים לאבחנה על כל מורה יחיד.
לקריאת העמוד
דירוג מועמדים והשתתפות בבחירות המקומיות בניו זילנד
הבחירות המקומיות בניו זילנד ב־2004 יצרו הזדמנות להשוות בין רשויות שהשתמשו בקול יחיד נייד לבין רשויות שהמשיכו בשיטת רוב. ג׳קי זבולון בוחן באמצעותן את הקשר בין כללי הבחירה להשתתפות אזרחית, ומערער על הסברים מקובלים להשתתפות נמוכה. הדיון מחבר את שאלת הייצוג להבנת הליך ההצבעה ולביצועו המעשי. שינוי שיטת בחירות דורש אפוא בחינה של התנהגות הבוחרים ושל ההקשר המוסדי שבו הם מצביעים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
שתי מציאויות חדשותיות במשבר השינויים במערכת המשפט
כץ מנתח כיצד ערוצים 12 ו־14 בנו סיפורים מתחרים על המשבר סביב השינויים במערכת המשפט. ערוץ 12 מוצג כמי שהדגיש סכנה לדמוקרטיה והגנה מוסדית, ואילו ערוץ 14 הדגיש השבת כוח לרצון העם ומאבק באליטות. הניתוח עוסק בשפה, בבחירת מקורות, במבנה הסיפור ובדימויים חזותיים ורגשיים. המחבר טוען שדפוסים אלה מחלישים בסיס עובדתי משותף, אך מבחין בין הטיית תקשורת מרכזית לתקשורת מפלגתית. המחקר מנתח תוכן של מדגם שידורים מצומצם ואינו מודד ישירות השפעה סיבתית על הצופים.
לקריאת העמוד
אלימות פשיסטית נגד שלטון מקומי נבחר באיטליה, 1920–1921
המחקר משווה בין 69 מחוזות באיטליה ומוצא שהאלימות הפשיסטית התמקדה בעיקר במקומות שבהם הסוציאליסטים נהנו מתמיכה אלקטורלית חזקה. אלעזר מסבירה את הדפוס באמצעות האיום על ההגמוניה של בעלי הקרקעות ומסורת ההתארגנות האנטי־עובדית שלהם, שהובילה לברית עם הפשיסטים. תמיכת בעלי הקרקעות ויחסן האוהד של הרשויות אפשרו לחוליות לפגוע בממשלים סוציאליסטיים שנבחרו כחוק. העלייה הפשיסטית מוצגת כתהליך פוליטי מותנה, ולא כגורל היסטורי בלתי נמנע.
לקריאת העמוד
בחירות 2003 בישראל: האם ביטול הבחירה הישירה צמצם את פיצול המפלגות?
קניג מנתח שתי רפורמות בשיטת הבחירות בישראל ואת השלכותיהן על מערכת המפלגות. באמצעות מדד המספר האפקטיבי של מפלגות הוא בוחן שינוי בגודלן היחסי, לצד התמריצים של בוחרים ואסטרטגיות מפלגתיות. טענתו היא שהבחירה הישירה לראשות הממשלה תרמה בבירור לעלייה בפיצול, ואילו החזרה לשיטה יחסית של פתק אחד עשויה לפעול בכיוון ההפוך. המסקנה מציבה את כללי ההצבעה כגורם חשוב בפיצול, בלי לטעון ששינוי יחיד מבטיח מערכת מפלגות מרוכזת.
לקריאת העמוד
קבוצות אינטרס ומשמעת מפלגתית: מי משפיע על מדיניות אחרי הבחירות?
המאמר מנתח תחרות בין שתי קבוצות אינטרס המבקשות מדיניות שונה לאחר הבחירות. כאשר אין משמעת מפלגתית מחייבת, הפעילות מופנית גם לקואליציה וגם לאופוזיציה, וההשפעה תלויה בקרבה האידאולוגית ובחלוקת המושבים. כאשר המשמעת נאכפת, מרכז הכובד עובר להכרעה בתוך הקואליציה לפני קביעת הקו המחייב. המודל מבחין בין סיכוי גבוה לנצח לבין היכולת של השדלנות לשפר את הסיכוי ביחס למצב ללא תחרות. מכאן שהערכת כוחן של קבוצות מחייבת להתחשב גם בכללי ההכרעה ולא רק בזהות הרוב.
לקריאת העמוד
מסחר במניות ועמדות כלפי שלום: ניסוי לקראת בחירות 2015 בישראל
סאומיטרה ג׳ה ומשה שעיו הקצו באקראי נכסים פיננסיים למשתתפים לקראת בחירות 2015 ותמרצו מסחר במשך עד שבעה שבועות, בלי מסרים פוליטיים. ההקצאה הגדילה בכשש נקודות אחוז את ההצבעה למפלגות השמאל במדגם, והפחיתה התנגדות לוויתורים במסגרת שלום. ממצאי ההמשך מצביעים על שינוי החורג מתמריץ כספי מיידי: המשתתפים נעשו מודעים יותר לעלויות הכלכליות הלאומיות של הסכסוך. הניסוי מלמד כיצד התנסות כלכלית יכולה להשפיע על שיקול פוליטי, במסגרת האוכלוסייה והנסיבות שנבדקו.
לקריאת העמוד
שייכות שמאפשרת ביקורת: אזרחות בשלושה דורות של ישראלים דוברי רוסית
לריסה רמניק ואנה פרשיצקי משוות תפיסות אזרחות ומעורבות ציבורית בשלושה דורות של יוצאי ברית המועצות לשעבר בישראל. הן מתארות מעבר מדגש על התבססות ועל ערוצי השתתפות מוגבלים לעבר מגוון רחב יותר של פעילות אזרחית, תרבותית וביקורתית אצל הדורות הצעירים. תחושת שייכות לישראל יכולה לחזק את הנכונות לתבוע שוויון והכרה, בלי למחוק זהות משפחתית ותרבותית. המאמר משלב סקרים ומחקרים איכותניים מתקופות שונות, ולכן אינו מאפשר לייחס את כל ההבדלים לגיל או לדור בלבד.
לקריאת העמוד
שותפים לשעבר, יריבים מתונים יותר: זיכרון קואליציוני ועוינות מפלגתית
ויל הורן, ג׳יימס אדמס ונעם גדרון בוחנים אם שותפות בממשלה מותירה חותם על היחסים בין תומכי מפלגות. בניתוח 77 מערכות בחירות ב־19 דמוקרטיות הם מוצאים ששותפות בהווה ובעבר קשורה לעוינות נמוכה יותר, גם בהתחשב במרחק אידיאולוגי. הזיקה לשותפות קודמת נחלשת ככל שחולף זמן מאז הקואליציה. המחקר מציע שהיסטוריה של שיתוף פעולה עשויה לסייע להסביר קיטוב רגשי במערכות רב־מפלגתיות, אך הנתונים התצפיתיים אינם מוכיחים שהקמת קואליציה כשלעצמה תגרום לפיוס בין המחנות.
לקריאת העמוד
מהי אזרחות טובה בעיני מתבגרים? שינוי בדפוסי ציפיות בין 1999 ל־2016
ג׳ניפר אוסר, מארק הוכה, ז׳וז׳ה באק ורוברטו די מארי בוחנים תפיסות של אזרחות טובה אצל 137,499 מתבגרים בשלושה גלי סקר בין־לאומיים. במקום להניח מעבר פשוט מאזרחות של חובה לאזרחות מעורבת, הם מזהים חמישה דפוסי ציפיות. הקבוצות המזוהות בבירור עם חובה או מעורבות נותרות יציבות יחסית, בעוד שקבוצת הביניים מצטמצמת וקבוצות בעלות ציפיות רחבות מאוד או נמוכות גדלות. המחקר מראה מדוע ממוצע אחד אינו מספיק להבנת עתיד ההשתתפות הדמוקרטית, ומבחין בין תפיסות נורמטיביות של בני נוער לבין התנהגותם בפועל.
לקריאת העמוד
דתיות וערכים דמוקרטיים: התפקיד המתווך של סמכותנות
דפנה קנטי־ניסים בוחנת כיצד דתיות קשורה לתמיכה בערכים דמוקרטיים בקרב סטודנטים יהודים בישראל. במודל הנתמך בנתונים, הקשר עובר בעיקר דרך סמכותנות, ואילו התרומה הישירה של הדתיות מצומצמת. המחקר מבקש להבחין בין אמונה לבין דפוסי יחס לסמכות, לקונפורמיות ולמי שסוטים מן הנורמות. ההבחנה מסייעת להבין מתחים סביב זכויות מיעוטים וחופש ביטוי בלי לזהות באופן אוטומטי דתיות עם התנגדות לדמוקרטיה; עם זאת, סקר חד־פעמי של סטודנטים אינו מוכיח סדר סיבתי ואינו מייצג את כלל הציבור.
לקריאת העמוד
מפלגות כמנגנון להתחייבות לפשרה: כשהברית משנה את המדיניות
מפלגות עשויות לשנות את המדיניות משום שהן מאפשרות לקבוצות בעלות עמדות שונות להתחייב לפשרה משותפת. במודל של גילת לוי, מועמד עצמאי יכול להבטיח באמינות רק את המדיניות שהוא עצמו מעדיף, ואילו מפלגה יכולה לאכוף הסכמות בין חבריה. היכולת הזאת כרוכה בוויתור על שליטה ובהתחשבות בשותפים, ולכן המחקר בוחן גם אם הברית עמידה בפני פרישה. כאשר יש ממד מחלוקת יחיד, מפלגות אינן מוסיפות תוצאות יציבות מעבר לאלה האפשריות בהתמודדות עצמאית. כשיש כמה ממדים, הן יכולות לאפשר החלפת ויתורים בין נושאים וליצור תוצאות חדשות. דוגמה המשלבת מיסוי עם יעד ההוצאה מראה כיצד בעלי הכנסה גבוהה וחלק מבעלי ההכנסה הנמוכה עשויים להתאחד סביב מס נמוך יחסית ושירותים המיועדים לקבוצה מסוימת. הברית גם מחברת מחלוקות שונות לחבילת מדיניות שנראית כעמדת שמאל או ימין. זהו הסבר תיאורטי מותנה למקור כוחן של מפלגות, המדגיש כיצד הרכבן והתחייבויותיהן מעצבים את החלופות המוצגות לבוחרים ואת חלוקת ההישגים בין קבוצות.
לקריאת העמוד
לימודים באוניברסיטה וסובלנות פוליטית: המקרה הישראלי
תואר אקדמי אינו מבטיח כשלעצמו שינוי בסובלנות פוליטית. זהורית דדון-גולן, אדריאן זידרמן ואיריס בן דוד-הדר בוחנים שאלונים של 329 סטודנטים באוניברסיטאות חיפה, בר-אילן ובן-גוריון, שנאספו ביוני 2016. הם משווים סטודנטים בשנה הראשונה ובשנה האחרונה, ומפרידים בין מסלולים של ארבעה ימי לימוד בקמפוס ומעלה למסלולים מרוכזים של שלושה ימים ומטה. ניתוח הפרש ההפרשים אינו מוצא השפעה מובהקת של הנוכחות המוגברת על סובלנות פוליטית; ההבדל שנמצא קטן מאוד. החוקרים מציעים שחיי קמפוס מצומצמים, עבודה, מחויבויות משפחתיות והגעה בגיל מבוגר יחסית עשויים להסביר מדוע התוצאה שונה מזו המצופה בחלק מהספרות. הם מדגישים את חשיבות המפגש וההחלפה של דעות מחוץ להרצאות, ומרחיבים את הדיון ללמידה מרחוק ולחופש הביטוי. השאלה הדמוקרטית היא אילו תנאים מוסדיים מאפשרים פתיחות למחלוקת, ולא רק כמה שנים או ימים מבלים במסגרת לימודית. מאחר שהמחקר משווה קבוצות שונות ואינו עוקב אחרי אותם אנשים, הממצא אינו מוכיח שאין לאוניברסיטה השפעה בכל הקשר.
לקריאת העמוד
ביקורת תקשורתית על בית המשפט העליון: בין ערעור על הסמכות להגנה עליה
ביקורת על בית המשפט העליון יכולה להופיע בתוך כתבה שמציגה אותו דווקא באור חיובי. רינה בוגוש ויפעת הולצמן-גזית מנתחות 1,297 פריטים מהארץ ומידיעות אחרונות בארבעה חודשים נבחרים בכל אחת מהשנים 2002, 2008 ו־2011. הן מפרידות בין ביקורת נקודתית על החלטות או שופטים לבין ביקורת על סמכותו ותפקודו של בית המשפט כמוסד, ובוחנות בנפרד מסגור פוליטי וטון כולל. הביקורת גדלה בתקופה הנחקרת, ובייחוד התרבו ערעורים על המוסד, אך אלה שולבו לעיתים בתגובות נגד שהגנו עליו. כתבות על מינויים ועל יחסי בית המשפט עם רשויות אחרות היו ביקורתיות יותר מהסיקור של הכרעותיו. לכן ספירת אמירות ביקורתיות אינה מספיקה להבנת הדימוי הציבורי שנוצר: יש לבדוק מי מדבר, מהו מושא הביקורת ואילו תגובות ניתנות לה. המחקר מאיר את המתח הדמוקרטי בין עיתונות שבוחנת מוסדות כוח לבין האופן שבו היא משמרת או מערערת את הלגיטימציה שלהם. הוא מודד את תוכן הסיקור, ולא שינוי סיבתי באמון הקוראים.
לקריאת העמוד
העלאת אחוז החסימה בישראל שינתה בריתות פוליטיות אך לא פתרה את הפיצול
העלאת אחוז החסימה בישראל עודדה הסתגלות אסטרטגית של מפלגות ובוחרים, אך לא סיפקה פתרון יציב לפיצול המפלגתי. אטמור בוחן את הרפורמה שהעלתה את הסף ל־3.25% באמצעות התנהגות רשימות, נתוני בחירות וסימולציות של ספים חלופיים. הוא מתאר בריתות בין מפלגות, גיוס מועמדים והצבעה המתחשבת בסיכויי כניסה לכנסת, לצד תנודות חדות בשיעור הקולות שנותרו ללא ייצוג. הסימולציות מבודדות את ההשפעה המכנית של הסף ואינן מנבאות את מלוא תגובות השחקנים לכלל אחר. המסקנה היא שמאפייני החברה והשיטה היחסית ממשיכים להזין פיצול, ולכן יש לשקול את מחיר הפגיעה בייצוג קבוצות קטנות מול תועלת אפשרית למשילות שלא בהכרח מתממשת.
לקריאת העמוד
כיצד הכנסות ממשאבי טבע עלולות להעמיק קיטוב פוליטי
הכנסות גדלות ממשאבי טבע יכולות להעלות את התמריץ להתחרות על השליטה בשיח הציבורי, ובתנאים מסוימים להעמיק קיטוב. המחקר משלב מודל שבו קולות קיצוניים דוחקים מתונים עם נתוני ANES מהשנים 1964–2020, מדדי הכנסות מנפט וגז ונתוני קרבה של אוכלוסייה לבירות המדינות בארצות הברית. האומדנים מראים קשר חזק יותר בין הכנסות בלתי צפויות לקיטוב רגשי כאשר החיבור למרכז הפוליטי גבוה. הקישוריות הנמדדת היא גאוגרפית ופוליטית, ולא מידת השימוש באינטרנט, והמסקנה אינה חלה באופן אחיד על כל מדינה בעלת משאבים. החוקרים מציעים לבחון ניהול שקוף וצפוי יותר של הכנסות כאלה, משום שהשלכותיהן עשויות להתבטא גם באיכות הדיון הדמוקרטי ולא רק בצמיחה ובהוצאות הציבוריות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אישיות פוליטיקאים וחשיפה תקשורתית: היתרון של תכונות אפלות בסיקור אישי
החשיפה שמקבלים פוליטיקאים תלויה לא רק בכוחם המוסדי, אלא גם במפגש בין אישיותם לבין דפוסי הסיקור. אלון זויזנר, אלסנדרו נאי ויורגן מאייר משלבים הערכות מומחים של תכונות אישיות עם אזכורים בעיתונים של 159 מועמדים ב־85 מערכות בחירות ב־52 מדינות בשנים 2016–2022. בניגוד להשערתם הראשונית, יציבות אישיותית הייתה קשורה ליותר נראות במודל המרכזי, בעוד שלא נמצא יתרון כללי מובהק לתכונות אפלות או למוחצנות ופתיחות שנמדדו יחד. התמונה השתנתה בסביבות שבהן החדשות התמקדו בדמויות ובאישיות: שם נמצא קשר חזק יותר בין נרקיסיזם, מקיאווליזם ופסיכופתיה תת־קלינית לבין חשיפה. הממצאים לגבי דגש תקשורתי על שליליות חלשים יותר מבחינה סטטיסטית ונוגעים בעיקר לנרקיסיזם ולמקיאווליזם. המחקר מבוסס על קשרים תצפיתיים ועל הערכות מומחים, מודד עיתונות בלבד ואינו מאבחן אישיות קלינית או בוחן ישירות השפעה על הצבעה. תרומתו היא בהצבעה על מנגנון אפשרי שבו בחירות עריכה המעדיפות עימותים ודמויות עשויות להגדיל את הבמה של מנהיגים מניפולטיביים, בלי שזו תהיה כוונתם של העיתונאים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הפרדוקס של מולדובה: קיטוב שוחק דמוקרטיה אך גם מקשה על שלטון יחיד
מישה גיפסמן, דניס איבנוב ודינה רוזנברג טוענים שמולדובה אינה מחולקת בפשטות לשני מחנות קבועים של מזרח ומערב. הקיטוב מעלה את המחיר של הפסד פוליטי ומעודד פגיעה במוסדות, אך גבולות המחנות המשתנים וההצבעה נגד בעלי השלטון גם משמרים תחרות ומקשים על התבססות אוטוקרטיה. ניתוח סקרים, מדדים, נתוני קלפיות וראיונות מבחין בין הישרדותה של תחרות אלקטורלית לבין ההגנה הנדרשת על זכויות ומוסדות ליברליים.
לקריאת העמוד
כשוועדה קרואה מחליפה נבחרי ציבור, קבוצות שונות מגיבות אחרת בקלפי
אבי בן־בסט ומומי דהן בוחנים את ההשלכות האלקטורליות של החלפת נבחרי ציבור מקומיים בוועדות ממונות. ביישובים ערביים ההתערבות קשורה לעלייה בהצבעה לכנסת ולתמיכה מוגברת במפלגות ערביות, בעוד שביישובים יהודיים נאמדת ירידה בהשתתפות, בעוצמה ובמובהקות המשתנות בין המודלים. המחקר מציע שמדיניות הנתפסת כפגיעה קבוצתית יכולה לעורר התגייסות פוליטית גם לצד חוסר אמון, ולכן יש להעריך פיקוח על רשויות גם במונחים של קול אזרחי וייצוג.
לקריאת העמוד
זכויות חברתיות כחלק מדמוקרטיה: השוואה בין ארצות הברית לאירופה
ג׳ניפר אוסר ומארק הוכה בוחנים אם הגנה מעוני וצמצום אי־שוויון בהכנסות נתפסים כחלק מדמוקרטיה ראויה, ומה מבדיל בעניין זה בין ארצות הברית לאירופה. הם משווים שאלות זהות בסקר החברתי האירופי מ־2012 ובמודול אמריקאי של סקר CCES מ־2014, על בסיס מסגרת האזרחות של ת״ה מרשל. משיבים משני צדי האוקיינוס נתנו עדיפות גבוהה לשוויון בפני בתי המשפט ולבחירות חופשיות והוגנות, אך האמריקאים דירגו את שני רכיבי הזכויות החברתיות נמוך יותר. ניתוח דפוסי תשובות זיהה חמש קבוצות, ובהן קבוצה המדגישה זכויות חברתיות וקבוצה המדגישה זכויות פוליטיות. הקבוצה החברתית הייתה קטנה יחסית בארצות הברית, אך עצם קיומה אינו חריג ואינו מוגבל לשמאל הקיצוני. ההבדל הבולט הוא הפיצול האידאולוגי: באירופה הדגש החברתי נמצא לאורך הקשת הפוליטית, ובארצות הברית הוא נדיר יותר בקרב משיבים מן הימין. המחקר מצביע על התאמה בין דעת הקהל לבין מדיניות הרווחה, אך נתוני החתך אינם קובעים אם הציבור עיצב את המדיניות או למד ממנה מה לצפות. תרומתו היא בהצבת הביטחון החומרי והשוויון בתוך הדיון הציבורי על משמעות האזרחות הדמוקרטית.
לקריאת העמוד
צריכת חדשות, ידע פוליטי וקיטוב רגשי בבחירות בארצות הברית
בומסו קים, ראיין ברוסארד ומתיו ברנידג׳ בוחנים אפשרות מאתגרת לחינוך אזרחי: חדשות עשויות להרחיב ידע פוליטי ובה בעת להעמיק את הפער הרגשי בין מחנות. באמצעות סקר הבחירות האמריקאי ANES סביב בחירות 2016 הם מצאו שצריכת חדשות לפני הבחירות נקשרה לידע רב יותר אחריהן, ושידע רב יותר נקשר לקיטוב רגשי כלפי המועמדים וכלפי ליברלים ושמרנים. ניתוחי תיווך הצביעו על מסלול עקיף חיובי דרך הידע. הסקר כלל 4,271 משיבים בתחילתו, אך ניתוחי התיווך התבססו על 1,212 ו־1,215 תצפיות בהתאם לתוצאה. קיטוב נמדד כהפרש מוחלט בין דירוגי חום רגשי, וידע נמדד באמצעות זיהוי בעלי תפקידים; המחקר לא עקב ישירות אחר למידת מסרים שליליים. מאחר שהידע והתוצאה נמדדו באותו גל שלאחר הבחירות, ומכיוון שמדובר בתצפיות ולא בניסוי, כיוון ההשפעה נשאר פתוח. המחברים מציעים שאוריינות חדשות, הכוללת בחינה ביקורתית של תוכן ושל תגובות רגשיות, עשויה להשלים חינוך המבוסס על ידע. האפשרות הזאת היא המלצה הנובעת מן הדיון, ולא התערבות שנבחנה במחקר.
לקריאת העמוד
פריימריז במפלגות ושינוי מאזן הכוחות בין הכנסת לממשלה
איל בנבנישתי מציע הסבר לשינוי מעמדה של הכנסת בשנות התשעים: המעבר לבחירת מועמדים בידי חברי המפלגה הפחית את תלותם של חברי הכנסת בהנהגה, ועודד אותם לבנות בסיסי תמיכה עצמאיים באמצעות חקיקה ופיקוח. לטענתו, השינוי הפנים־מפלגתי יצר תוצאות חוקתיות גם בלי תיקון ישיר של החוקה. המאמר משלב ניתוח תמריצים ופעולה קולקטיבית עם השוואת פעילות הכנסת השתים־עשרה והשלוש־עשרה, דוגמאות לחקיקה ולבריתות בין מפלגות, ודיון בתגובת בית המשפט העליון. בנבנישתי טוען שהכנסת העצמאית יותר פיזרה כוח, צמצמה את יתרונן של המפלגות הדתיות כמתווכות קואליציוניות ופתחה אפשרויות פעולה למפלגות ערביות. הוא מציין שהראיות לשינוי כוחן של הקבוצות פחות ברורות מן הראיות לפעילות הפרלמנטרית. הניתוח מבחין בין הפריימריז לבין הבחירה הישירה לראש הממשלה ואינו מציג ניסוי המבודד השפעה סיבתית. השלכתו הציבורית היא שכללי בחירת מועמדים משפיעים על האיזונים בין הרשויות ועל הייצוג, ולכן יש לבחון אותם גם כעניין של עיצוב דמוקרטי ולא רק של ניהול מפלגה.
לקריאת העמוד
זהות מפלגתית חזקה, אמון פוליטי ואמון חברתי: שני קשרים שונים בארצות הברית
מארק הוחה וג׳ניפר אוסר בוחנים כיצד עוצמת ההזדהות המפלגתית בארצות הברית קשורה לשני סוגים שונים של אמון: אמון פוליטי בממשל הפדרלי, בבית המשפט העליון ובקונגרס, ואמון מוכלל בכך שאנשים אחרים אמינים, הוגנים ומסייעים. הם משתמשים בנתוני General Social Survey מן השנים 1972–2014 ומבחינים בין עצמאים, נוטים למפלגה, מזדהים חלשים ומזדהים חזקים, בנפרד מן השאלה אם המפלגה היא דמוקרטית או רפובליקנית. במודלים עם אפקטים קבועים לשנה ובקרות דמוגרפיות, כלכליות, תקשורתיות ודתיות נמצא קשר כמעט ליניארי: עצמאים דיווחו על האמון הפוליטי הנמוך ביותר ומזדהים חזקים על הגבוה ביותר, עם פער חזוי של כ־0.11 בסולם של אחת עד שלוש. לעומת זאת, האמון המוכלל היה הגבוה ביותר אצל מי שנוטים למפלגה; עצמאים ומזדהים חזקים נמצאו ברמות נמוכות ודומות, והקשר היה חלש יותר מזה שנמצא לאמון פוליטי. לאחר בקרה לא נמצא הבדל מובהק בין דמוקרטים לרפובליקנים בכל אחד מסוגי האמון. אינטראקציות עם שנה לא היו מובהקות, ולכן הנתונים אינם תומכים בטענה שהקשר בין עוצמת מפלגתיות לאמון התחזק עם הזמן. ניתוחי פאנל קצרים לא מצאו השפעה כיוונית מובהקת בין המשתנים, ועל כן המחקר אינו מוכיח שהזדהות חזקה מייצרת אמון פוליטי או פוגעת באמון חברתי. התמונה מורכבת: חיבור מפלגתי עשוי לשלב אזרחים במערכת הפוליטית, אך הזדהות חזקה אינה מתורגמת בהכרח לאמון רחב יותר בזולת. מכאן נובע הצורך להבחין בין לגיטימציה מוסדית לבין הון חברתי ולא להשתמש במונח ״אמון״ כאילו היה תכונה אחת.
לקריאת העמוד
למי המדיניות נענית: לכלל האזרחים או בעיקר למצביעים?
רות דאסונוויל, פרננדו פייטוסה, מארק הוחה וג׳ניפר אוסר שואלים אם ממשלות במדינות OECD מגיבות לעמדת האזרח החציוני או לעמדת המצביע החציוני. הם מאחדים סקרי דעת קהל מ־36 מדינות בשנים 1980–2017, הכוללים 2,462,526 מיקומים עצמיים בשמאל–ימין, ומזהים הצבעה מדווחת או כוונת הצבעה אצל 794,215 משיבים. ב־476 שנות־מדינה שבהן ניתן לחשב את שני החציונים, המתאם ביניהם גבוה, 0.91, אך המצביע החציוני נמצא מימין לאזרח החציוני ב־80% מן המקרים ובממוצע ב־0.13 נקודה בסולם אחיד של אחת עד עשר. התוצאה המדינתית היא הוצאה חברתית ציבורית כאחוז מן התוצר לפי OECD SOCX. במודלי אורך עם הוצאה מפגרת, אפקטים קבועים למדינה, מגמת זמן ומשתני בקרה, עמדת האזרח החציוני לא ניבאה באופן מובהק את ההוצאה, ואילו חציון ימני יותר בקרב מצביעים נקשר להוצאה נמוכה יותר. במפרט הבסיסי שינוי של נקודה ימינה בחציון המצביעים נקשר לכ־0.3 נקודת אחוז פחות בהוצאה במובהקות גבולית, ובהוספת אידאולוגיית הממשלה הקשר התחזק לכ־0.64 נקודת אחוז והיה מובהק יותר; אידאולוגיית הממשלה עצמה ניבאה אף היא מדיניות. שיעור הצבעה גבוה יותר לא חיזק את הקשר בין חציון כלל האזרחים למדיניות. התוצאות נשמרו ברוב בדיקות העמידות, אך הן אינן מוכיחות שממשלות מקשיבות ישירות רק למצביעים: הנתונים תצפיתיים, דיווח עצמי על הצבעה נוטה להפריז בהשתתפות, ציר שמאל–ימין והוצאה חברתית הם מדדים רחבים, והמאמר אינו בוחן ישירות את המנגנונים האפשריים של קשר, תרומה, שדולה או הטיה בתוכניות מפלגתיות. המשמעות הנורמטיבית היא שאי־שוויון בהשתתפות עלול להצטבר לאי־שוויון בייצוג, ולכן דמוקרטיה מכלילה זקוקה גם לערוצים שמעבירים למקבלי החלטות את העדפותיהם של מי שאינם מצביעים.
לקריאת העמוד
הבטחות בכנסת אינן נגמרות ביום הבחירות: שיח שגרתי ואחריותיות מתמשכת
אביטל זליק וכריסטיאן באדן מנתחים הבטחות כנדרים פוליטיים המופיעים בשיח הפרלמנטרי השגרתי, ולא רק כהתחייבויות במצע בחירות. הם דגמו 180 ישיבות מליאת הכנסת בשש תקופות בין 1992 ל־2022: עשר לפני בחירות, עשר מיד אחריהן ועשר באמצע הכהונה בכל תקופה. באמצעות מילון חישובי לעתיד בגוף ראשון וסיווג ידני אותרו 709 הבטחות לפעולה ציבורית, בממוצע 3.9 לישיבה. רק 71 מהן, 10%, נוסחו כהבטחה מפורשת; 638 נוסחו בעקיפין באמצעות אמירה על פעולה עתידית. מספר ההבטחות היה הגבוה ביותר מיד לאחר בחירות, 321 לעומת 197 לפניהן ו־191 באמצע הכהונה, והעלייה נבעה במיוחד מדברי הקואליציה. נציגי קואליציה נטו יותר להבטיח תוצאות, תכנון ופעולות מעשיות, ואילו נציגי אופוזיציה נטו יותר למאבק, שימור, השמעת קול ונאמנות. הבטחות מפלגות רחבות־קהל היו מכלילות יותר מהבטחות מפלגות מבוססות זהות, אך לא נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות בשימוש בניסוח ישיר לעומת עקיף. המאמר אינו בודק אם ההבטחות קוימו או אם האזרחים זיהו אותן, והזיהוי המילוני אינו לוכד כל דרך לשונית להתחייב לעתיד. תרומתו היא להראות שהבטחה פוליטית היא חלק מזרם שוטף של ייצוג, משא ומתן ודיווח על כוונות, ולכן ביקורת דמוקרטית צריכה לתעד גם התחייבויות הנאמרות בין מערכות בחירות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מפלגה או מדיניות? כיצד בוחרים קנדים מעריכים מועמדים במערכת רב־מפלגתית
קלרטה טרגר ועמיתיה בוחנים אם בוחרים משתמשים בעמדות מדיניות כמידע מהותי או בעיקר כרמז מפלגתי סמוי. בסקר קנדי של 1,131 משיבים הם מדדו תחילה אילו מפלגות, אם בכלל, מזוהות בעיני כל משיב עם 12 עמדות בשישה נושאים, ולאחר מכן הציגו ניסוי משולב של מועמדים עם עמדות ותכונות שהוקצו באקראי. הניתוח המרכזי של 739 מזדהים עם הליברלים, השמרנים או המפלגה הדמוקרטית החדשה כולל 4,480 דירוגי מועמדים. תווית של מפלגת הבית העלתה את דירוג המועמד בכ־0.75 נקודה בסולם של שבע נקודות, אך התאמה בין עמדת המועמד לעמדת המשיב נותרה חיובית גם בנוכחות תוויות מפלגתיות. בניגוד לציפייה שלפיה עמדה המזוהה עם מפלגה תשמש קיצור דרך ותפחית עיבוד תוכני, לא נמצא דפוס עקבי שבו השפעת ההתאמה חלשה יותר בעמדות המזוהות עם מפלגת הבית או עם מפלגה יריבה. בשלושה הבדלים מובהקים שנמצאו, הכיוון אף היה הפוך מן ההשערה. המחקר תומך במסקנה מוגבלת אך חשובה: בהקשר הקנדי הרב־מפלגתי והמתון יחסית, רמזי מפלגה ומדיניות פועלים יחד ואינם בהכרח תחליפים. הוא אינו מוכיח שבוחרים חסינים לזהות מפלגתית, ואינו מאפשר להכליל אוטומטית למערכות מקוטבות יותר, לנושאים בעלי בולטות נמוכה או לבחירות אמיתיות שבהן מועמדים וחבילות מדיניות אינם מוקצים באקראי.
לקריאת העמוד
לא כל קול שווה גם בייצוג יחסי: כיצד גודל המחוז מטה את תרגום הקולות למושבים
אורית קדר, לירן הרשגור ורז א׳ שיינרמן מערערים על ההנחה ששיטת בחירות יחסית מעניקה לכל המצביעים קול שווה רק מפני שהתוצאה הארצית נראית מידתית. בשיטות יחסיות המחולקות למחוזות, קולות נספרים ומושבים מוקצים בתוך מחוזות שגודלם שונה: בוחר בעיר גדולה עשוי להצביע במחוז רב־נציגים ויחסי מאוד, ואילו בוחר באזור כפרי או בעיירה קטנה עשוי להצביע במחוז קטן המתנהג באופן רובני יותר. כדי למדוד את הפער, המחברים מגדירים כל קבוצת מצביעים לפי המפלגה שבה תמכה והמחוז שבו הצביעה. לכל קבוצה מחושב יחס המרה בין חלקה בכלל המושבים לבין חלקה בכלל הקולות: יחס קטן מאחד מסמן שקולה הומר לפחות מושבים מחלקה בקולות, ויחס גדול מאחד מסמן הגברה. סידור הקבוצות לפי יחס ההמרה יוצר עקומת אי־שוויון, והשטח בינה לבין קו השוויון מניב מדד RI בין אפס לאחד. הנתונים כוללים 20 דמוקרטיות פרלמנטריות מערביות ו־21 מערכות בחירות, משום שניו זילנד נבחנת לפני ואחרי שינוי שיטתה: שלושה מקרי רוב יחסי במחוז חד־נציגי, 14 מקרי ייצוג יחסי מחוזי וארבעה מקרי מחוז ארצי יחיד. בסך הכול נכללו 236 מפלגות ו־1,391 מחוזות, על בסיס תוצאות רשמיות. הממצא התיאורי המרכזי הוא ששיטות יחסיות מחוזיות הציגו אי־שוויון רב מכפי שמקובל לייחס להן; במדינות בעלות מחוז ארצי יחיד מדד RI נע בין 0.02 ל־0.08, ואילו חלק מן השיטות המחוזיות התקרבו במחצית הדרך לדפוסי השיטות הרובניות. בתוך השיטות המחוזיות, מחוזות קטנים היו פחות שוויוניים מגדולים בכל המקרים, והקשר היה מובהק סטטיסטית בכל המקרים פרט לאחד. תומכי מפלגות גדולות זכו בדרך כלל ליחס המרה גבוה יותר מתומכי מפלגות קטנות, והיתרון היה חזק יותר במחוזות קטנים. גם להטיה היה לעיתים כיוון אידאולוגי: במדינות שבהן מחוזות קטנים נטו להיות שמרניים ומחוזות גדולים עירוניים וליברליים, מפלגות ימין המירו תמיכה למושבים ביעילות רבה יותר במחוזות הקטנים; היתרון נחלש ככל שגודל המחוז עלה. זהו דפוס תכוף אך לא כלל אוניברסלי, והוא לא היה מובהק באותה צורה בכל מדינה. בניתוח בין־מדינתי, ככל שחלק גדול יותר מן הפרלמנט נבחר במחוזות של פחות משלושה, חמישה או שבעה נציגים, כך גדל אי־השוויון, גם לאחר בקרה על גודל המחוז הממוצע או החציוני ועל נוסחת הבחירות. המחקר אינו ניסוי ואינו מוכיח שגודל המחוז לבדו גורם לכל ההטיות; הוא נשען על חתך מצומצם של דמוקרטיות מערביות, על מיקומי מפלגות מסקרי מומחים ועל החלטות מדידה לגבי מושבי איזון. הוא גם מודד שוויון בהמרת קולות למושבים, לא את מלוא איכות הייצוג או המדיניות. תרומתו הדמוקרטית היא להראות שממוצע ארצי עלול להסתיר אזרחים שקולם מוגבר או מוחלש, ושעיצוב מחוזות בשיטה יחסית הוא שאלה של שוויון פוליטי ולא פרט טכני בלבד.
לקריאת העמוד
מרחבים מטריים להצעה ולהצבעה בבחירות, בתקצוב ובחקיקה
לורן בולטו, גל שחף, אהוד שפירא ונמרוד טלמון מציעים מסגרת כללית לתורת הבחירה החברתית שבה החלטות מסוגים שונים מיוצגות במרחב מטרי. כל משתתף מוסר ״נקודת אידאל״: חלופה שהיא גם הצעתו וגם הצבעתו, והמודל מסיק שהוא מעדיף תוצאות קרובות אליה על פני תוצאות רחוקות יותר. כך אפשר לתאר באותה שפה מתמטית בחירה של מועמד יחיד, מיקום על ציר מדיניות, חלוקת תקציב רציף, דירוג חלופות, בחירת ועדה וניסוח חקיקה משתף. המחברים משווים שני סוגים מרכזיים של הכרעה. כלל קונדורסה בוחר תוצאה שאינה מפסידה לשום תוצאה אחרת בעימות רוב זוגי, אם תוצאה כזאת קיימת. משפחת כללי Lp ממזערת מרחקים מן ההצעות האישיות: בקצה אחד L1 ממזער את סך המרחקים, ובקצה האחר L∞ ממזער את המרחק הגדול ביותר. היתרון הנורמטיבי שהמחברים מדגישים הוא שוויון בכוח ההצעה, ולא רק זכות לבחור מתוך תפריט שמוסד אחר קבע; הדבר חשוב במיוחד כאשר מרחב התקציבים או נוסחי החוק פתוח. המסגרת גם עשויה לאפשר תשתית דיגיטלית אחידה ולהתחבר להצבעת שליחים, עמידות לזהויות מזויפות ותהליכי דיון. אולם זהו מאמר תאורטי, לא ניסוי במערכת דמוקרטית פעילה. הזנת נקודת אידאל אחת מניחה שמרחק מייצג את כל ההעדפות, אף ששני אנשים בעלי אותה נקודה יכולים לחלוק על חלופות אחרות. מרחק בין פריטי תקציב אינו מבטא בהכרח תלות ביניהם, ומרחק עריכה בין טקסטים לוכד דמיון תחבירי ולא משמעות משפטית; נוסח ביניים ״קרוב״ עלול להיות סותר או בלתי קביל. גם החישוב עצמו נעשה קשה בחלק מן היישומים: מציאת זוכים בכללים מסוימים היא NP-hard, וזוכה קונדורסה אינו תמיד קיים. המחברים מציעים היוריסטיקות, פותרים כלליים, שיטות עיבוד שפה ותהליך איטרטיבי שמשלב הצבעה עם דיון ככיווני המשך. המשמעות הליברל־דמוקרטית היא כפולה: מתמטיקה יכולה להרחיב את הזכות להציע ולהפוך פשרות לברות חיפוש, אך מדד המרחק וכלל האגרגציה הם בחירות מוסדיות בעלות השלכות חלוקתיות. מערכת לגיטימית תצטרך לחשוף אותן, לאפשר ערעור ודיון, לשמור על חלופות ועל זכויות שאינן ניתנות לצמצום לממוצע, ולהוכיח ביצועים בעולם האמיתי לפני שהאלגוריתם מקבל סמכות ציבורית.
לקריאת העמוד
לא רק אזרחי או אתני: ציר לניתוח לאומיות ימנית
מתאו עידו כהן טוען שהניגוד המקובל בין לאומיות ״אזרחית״ ל״אתנית״ אינו חד דיו לניתוח מפלגות ימין. שימוש רחב במושג אתניות מערבב מוצא ביולוגי עם שפה, היסטוריה, מנהגים ודת ועלול לסווג שמרנות תרבותית כימין רדיקלי; שימוש צר בשני המושגים משאיר ביניהם מרחב גדול שאינו אזרחי ואינו אתני. בהסתמך על ביקורות של מקס ובר ורוג׳רס ברובייקר, המאמר מפרק את ״אזור התרבות״ ומציע ציר של דרישות הולכות ומחמירות לחברות לאומית. בקצה האזרחי עומדים אמון במסגרת הפוליטית, ציות לחוק ואזרחות; אחריו מופיעים בסיס לשוני, היסטורי ודתי, שכל אחד מהם תובע מידה גדולה יותר של הומוגניות אך ניתן עקרונית לרכישה. בקצה האתני הצר עומד מוצא תורשתי — גזע, צבע עור או קשרי דם — שאי אפשר לרכוש ושאותו המחבר מציב מחוץ לגבולות הדמוקרטיה המודרנית. המאמר אינו מציב לאומיות אזרחית בקצה השמאלי: לטענתו גם לאומיות אתנית כוללת בדרך כלל מוסדות אזרחיים, ואילו הניגוד המלא ללאומיות הוא אנטי־לאומיות. לאומיות שמרנית ממוקמת באזור התרבות משום שהיא משלבת מוסדות משותפים, שפה ומנהגים, דוחה בסיס ביולוגי ונשמרת מריחוק מסוים גם מבסיס דתי מחייב. המסגרת מאפשרת להגדיר ״הדבקה ימינה״ כתנועה של מפלגה שמרנית אל מדיניות המבוססת על תורשה ביולוגית, ולעומתה ״חגורת בידוד״ כגבול רעיוני ומוסדי מול לאומיות כזאת. זהו מאמר נורמטיבי ותיאורטי, לא מבחן אמפירי של מפלגות ולא סולם מדידה שעבר תיקוף. המחבר מדגיש שגם שפה ומסורת אינן מוצדקות תמיד, ושהישארות בתוך גבולות הציר היא תנאי הכרחי בלבד ללגיטימיות; יש לבחון בנוסף פלורליזם, זכויות אדם ויחס להגדרה עצמית של קבוצות אחרות.
לקריאת העמוד
זכות ההצבעה של מהגרים משנה במודל את מדיניות החלוקה מחדש
אסף רזין ואפרים צדקא מפתחים מודל סטטי של כלכלה פוליטית כדי לבחון כיצד הגירה מיומנת יכולה לשנות בעת ובעונה אחת את שוק העבודה, את הרכב ציבור הבוחרים ואת מדיניות החלוקה מחדש. נקודת המוצא היא העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר לישראל, שהיקפה היה כ־20% מן האוכלוסייה הוותיקה ושחבריה היו בעלי מיומנויות רבות יחסית אך הון מועט. המחברים מציגים נתונים תיאוריים שלפיהם בין 1990 ל־2003 עלה אי־השוויון בהכנסה הפנויה אף שאי־השוויון בהכנסת השוק ירד, משום שהחלוקה מחדש נחלשה יותר. המודל אינו בודק את ההסבר הזה אמפירית; הוא בונה מנגנון אפשרי הכולל ילידי הארץ מיומנים ולא־מיומנים, מהגרים משני סוגים, החלטת השקעה בהשכלה, היצע הגירה, ייצור, מס אחיד על שכר והעברה אחידה לנפש בתקציב מאוזן. המדיניות נקבעת בהצבעת רוב, והמחברים משווים שני מקרי קצה: מהגרים שאינם משתתפים בבחירות ומהגרים שמצביעים במלואם. בסימולציה, העלאת פרמטר היצע המהגרים המיומנים מ־1.2 ל־8.2 מגדילה מאוד את מספרם. כאשר הם אינם מצביעים, הבוחר המכריע נשאר יליד הארץ לא־מיומן; המס וההעברה עולים והמערכת נעשית פרוגרסיבית יותר. בתרחיש זה כל הקבוצות משתפרות במונחי ההכנסה המחושבת במודל למעט המהגרים המיומנים. כאשר המהגרים מצביעים, המהגרים המיומנים נעשים הקבוצה הגדולה בקואליציית המיומנים ומכתיבים סבסוד שכר הממומן במס גולגולת, כלומר מדיניות רגרסיבית; בתוצאה המספרית המהגרים הלא־מיומנים נדחקים לאפס וכל הקבוצות האחרות מרוויחות. זהו ממצא של מודל מכויל תחת הנחות חזקות, לא תיאור ישיר של בחירת מדיניות בישראל ולא טענה שהענקת זכות הצבעה תמיד מפחיתה חלוקה מחדש. התרומה הדמוקרטית היא בהמחשת העובדה שהשתתפות פוליטית של מהגרים אינה רק זכות אישית אלא גם רכיב במאזן הקואליציות שמעצב מסים, העברות ורווחה. המחברים מסיימים בהדגשה שהמודל סטטי ושחקר הדינמיקה בין הגירה לחלוקה מחדש נותר למשך מחקר.
לקריאת העמוד
האם אפשר להשוות השתתפות פוליטית בין מדינות?
מרינה גורושיט בוחנת בעיית יסוד במחקר השוואתי: לפני שמשווים את רמת ההשתתפות הפוליטית בין מדינות, צריך לוודא שאותן שאלות מודדות בהן את אותו מושג. במקום לסכם באופן שווה כל תשובת ״כן״, המאמר מתייחס להשתתפות כמשתנה לטנטי בעל שני ממדים ברמת הפרט. הממד הממוסד נמדד באמצעות פנייה לפוליטיקאי, עבודה במפלגה ועבודה בארגון; הממד הלא־ממוסד נמדד באמצעות חתימה על עצומה, חרם צרכני והשתתפות בהפגנה חוקית. הנתונים הם הסבב החמישי של הסקר החברתי האירופי משנת 2010: 50,781 משיבים במדגמים מייצגים ב־26 מדינות, ובהן 2,294 משיבים בישראל. ניתוח גורמים מאשש נפרד בכל מדינה תמך במבנה הדו־ממדי בכל 26 המדינות, אף שבשבע מהן הקשר בין שני הממדים היה גבוה; בשש מתוך השבע התאימה החלוקה לשניים טוב יותר, ובאוקראינה התאימו הפתרון החד־ממדי והדו־ממדי במידה דומה. הליך alignment הראה שמרבית עומסי הגורמים שווים בין המדינות, עם חריגים נקודתיים, ואילו ספי הפריטים הצביעו על שקילות סקלרית חלקית ולא מלאה. מודל רב־רמתי תמך בשני ממדים ברמת הפרט, אך ברמת המדינה מבנה חד־ממדי התאים לא פחות ממבנה דו־ממדי; בשל 26 יחידות בלבד, המחברת מתייחסת לרמת המדינה כממד אחד. המשמעות היא שניתן להשתמש במבנה הלטנטי להשוואת קשרים בין משתנים, ובזהירות גם להשוואת ממוצעים לטנטיים, אך לא להניח שכל פריט פועל באופן זהה לחלוטין בכל מקום. המחקר אינו מסביר מדוע אזרחים משתתפים, אינו בוחן השפעה סיבתית ואינו מוכיח שהרשימה הקצרה מכסה את כל צורות ההשתתפות. תרומתו לדמוקרטיה היא מתודולוגית: מסקנה על פערי מעורבות בין ציבורים אמינה רק אם סרגל המדידה עצמו בר־השוואה.
לקריאת העמוד
מחזור ההייפ של התקשורת הפוליטית בעידן הדיגיטלי
ירון אריאל וורד אלישר מציעים לקרוא את תולדות התקשורת הפוליטית הדיגיטלית לא כסיפור של התקדמות ישרה, אלא כמחזור חוזר של ציפיות מנופחות, אכזבה והסתגלות. זהו מאמר עיוני המסנתז ספרות מחקרית ותיאורים היסטוריים מאמצע שנות התשעים ועד עידן הבינה המלאכותית; הוא אינו ניסוי ואינו מודד אפקט אחד של פלטפורמה על הצבעה או על עמדות. המחברים מתאימים את מחזור ההייפ של גרטנר לזירה הפוליטית ומנתחים כל תקופה בארבעה ממדים: התפתחות טכנולוגית, פלטפורמות, פרקטיקות של שחקנים פוליטיים והשיח האקדמי עליהן. התקופה הראשונה אופיינה בתקווה שהאינטרנט יצמצם פערי זמן ומרחב, יחבר ישירות בין נבחרים לאזרחים ויחזק השתתפות. לאחר מכן באה התפכחות: יחסי כוח ישנים לא נעלמו, מתווכים חדשים צמחו, ונחשפו פיצול של המרחב הציבורי, חשיפה בררנית ותאי תהודה. עליית Web 2.0 והרשתות החברתיות הציתה גל נוסף של התלהבות בשל יכולתן להפיץ מידע, לארגן פעולה ולהפוך משתמשים גם ליצרני תוכן, אך אותן תכונות אפשרו מעקב, מיקוד מסרים, מידע כוזב ומניפולציה. בשלב הנוכחי בינה מלאכותית מאפשרת צ׳טבוטים, ניתוח רגשות, חיזוי ויצירת תוכן, ובה בעת מעוררת חששות מפני דיפ־פייק, עמימות, פגיעה באמון והעמקת יחסי כוח קיימים. המאמר מכנה את היעד לא ״רמת פריון״ יציבה אלא הבנה מדודה, מפני שטכנולוגיות פוליטיות נשארות שנויות במחלוקת ומשתנות בעקבות בחירות, משברים, רגולציה ותגובת הציבור. תרומתו היא מסגרת פרשנית שמזהירה מפני התלהבות טכנולוגית אוטומטית ומעודדת הערכה רציפה, שקיפות ואוריינות מערכתית. עם זאת, המחברים עצמם מציינים שמחזור ההייפ פותח בהקשר עסקי, שהתיקוף האמפירי שלו מוגבל ושמערכות פוליטיות ותרבויות שונות אינן נעות בהכרח באותו קצב.
לקריאת העמוד
הגירה, לא רק זהות: מדוע חלק מהמצביעים הלטינים תמכו בטראמפ ב־2020
אודי זומר ועידן פרנקו מבקשים להסביר חידה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־2020: דונלד טראמפ הרחיב את תמיכתו בקרב מצביעים לטינים אף שמסע הבחירות ונשיאותו זוהו עם רטוריקה ומדיניות הגירה מגבילות. ההסברים המקובלים הדגישו שמרנות חברתית או הערכה חיובית של הכלכלה והניחו שמי שתמך בטראמפ עשה זאת למרות מדיניות ההגירה שלו. המחברים מציעים הסבר אחר: בקרב הציבור הלטיני קיימות עמדות מגוונות גם בנושא ההגירה, וטראמפ הפך עמדות מגבילות שהיו רדומות או פחות בולטות לשיקול אלקטורלי פעיל. מצב כלכלי נתפס כחיובי אמור, לפי התאוריה, לספק הקשר מאפשר להפעלה הזאת משום שהוא מרחיק חלק מן המצביעים מבחינה מבנית ממהגרים חדשים ומחליש סולידריות אתנית סביב ההגירה. הבדיקה העיקרית משתמשת ב־Cooperative Congressional Election Study של 2020, סקר YouGov ארצי ומרובד ובו יותר מ־50 אלף משיבים בשני גלים סביב הבחירות. הניתוח מבחין בין הצבעה מוקדמת להצבעה ביום הבחירות ומתמקד במשיבים שדיווחו שבחרו בטראמפ או בג׳ו ביידן. מדד העמדות נגד הגירה מחבר ארבע שאלות על הגדלת משמר הגבול, שלילת מימון פדרלי ממשטרה שאינה מדווחת על מהגרים ללא מעמד, צמצום הגירה חוקית וסיום מסלולי הגרלה ואיחוד משפחות, והקצאת 25 מיליארד דולר לביטחון גבולות ולחומה. המדד קודד מ־1 עד 5, כאשר ערך גבוה משמעו תמיכה רבה יותר בהגבלות. שני משתני ההשוואה הם אידאולוגיה בסולם מליברלית לשמרנית ותפיסה רטרוספקטיבית של הכלכלה המשלבת את מצב משק הבית ואת מצב המדינה. במודלים הארציים, עמדה מגבילה יותר כלפי הגירה נקשרה בעקביות להסתברות גבוהה יותר להצביע לטראמפ בקרב לטינים, גם כאשר אידאולוגיה ותפיסת הכלכלה נכללו במודל. לפי דיווח המחברים, המדד לבדו קשור לכ־44.96% מן השונות בהצבעה הלטינית המוקדמת ולכ־40.31% מן השונות בהצבעת יום הבחירות במפרטים המרכזיים; אלה ערכי התאמה של מודל, לא שיעור מצביעים שטראמפ ״גרם״ להם לשנות עמדה. אידאולוגיה נותרה המנבא החזק ביותר בטבלאות הרגרסיה, וגם תפיסת כלכלה חיובית הייתה קשורה לתמיכה בטראמפ. האינטראקציה בין עמדות ההגירה לתפיסת הכלכלה לא הייתה מובהקת בקרב המצביעים המוקדמים אך הייתה מובהקת בקרב מצביעי יום הבחירות, ולכן התמיכה בהשערת ״ההקשר המאפשר״ היא חלקית ולא אחידה. השוואות ל־2012 ול־2016 מראות שההתאמה בין עמדות הגירה להצבעה לרפובליקנים הייתה חלשה יותר לפני 2020, והמחברים מפרשים את העלייה כראיה לכך שהמסר של טראמפ הפעיל נטייה קיימת. בדיקות ב־30 מדגמים אקראיים מסקר Democracy Fund–UCLA Nationscape מצאו כמעט תמיד קשר מובהק ובעל גודל ניכר בקרב לטינים, וגם הבחינו בין אי־אהדה למהגרים ללא מעמד לבין אי־אהדה ללטינים בכלל. ניתוחים תיאוריים של פלורידה, אריזונה וניו מקסיקו מוסיפים ממד גאוגרפי: בפלורידה ובניו מקסיקו הופיע שילוב רב יותר של עמדות הגירה מגבילות ותפיסות כלכלה חיוביות מאשר באריזונה, והדפוסים מתיישבים עם השינוי בתמיכת טראמפ. עם זאת, השוואה בין מדינות אינה מוכיחה שקבוצת מצביעים מסוימת הכריעה את התוצאה; הבדלים במוצא לאומי, גיל, דת, התארגנות מפלגתית והקשר מקומי יכולים לפעול יחד. גם הממצא הארצי הוא תצפיתי ומבוסס דיווח עצמי. רגרסיות ובדיקות חוסן מחזקות קשר סטטיסטי, אך אינן מראות שטראמפ יצר את העמדות, שהן קדמו להצבעה או שהמנגנון הפסיכולוגי של ״הפעלה״ התרחש בפועל אצל כל משיב. התרומה הבטוחה יותר היא הפרכת ההנחה שהציבור הלטיני הוא גוש אחיד שהעדפותיו נגזרות אוטומטית מסולידריות אתנית. הכרה בשונות אינה אישור נורמטיבי למדיניות הגירה מגבילה; היא תנאי להסבר דמוקרטי שמייחס לבני קבוצת מיעוט סוכנות פוליטית ומנתח את עמדותיהם במקום להניח אותן מראש.
לקריאת העמוד
מחוזות תחרותיים מצביעים יותר: הקשר בין מרווח הניצחון לשיעור ההשתתפות
פול אברמסון, אברהם דיסקין ודן פלזנטל בוחנים את הטענה שכאשר תוצאת הבחירות במחוז נתפסת כמוכרעת מראש, חלק מן האזרחים מוותרים על הצבעה. הם מרכיבים בסיס נתונים ארוך טווח של כל 14 הבחירות הכלליות לבית הנבחרים הבריטי בשנים 1955–2005 ושל כל 43 הבחירות הדו־שנתיות לבית הנבחרים האמריקאי בשנים 1920–2004. שתי המדינות משתמשות במחוזות חד־נציגיים ובכלל רוב יחסי, ולכן אפשר להשוות בין שיעור ההשתתפות לבין מרווח הקולות בין המנצח לסגנו. החוקרים מגדירים מדד קרבה בין 0 ל־1 ומדד הכרעה משלים: ככל שהפער בין שני המועמדים המובילים גדול יותר, ההכרעה גבוהה יותר. בכל 57 מערכות הבחירות היה המתאם בין הכרעה להשתתפות שלילי. המתאם הממוצע באותה מערכת בחירות היה −0.60 בארצות הברית ו־−0.39 בבריטניה; הקשר בין ההשתתפות הנוכחית לבין ההכרעה בבחירות הקודמות היה −0.52 ו־−0.37 בהתאמה. ההשתתפות עצמה הייתה מתמשכת מאוד ממערכת למערכת, אך הוספת ההכרעה הקודמת שיפרה את יכולת הניבוי. יחד, השתתפות והכרעה מן הבחירות הקודמות הסבירו בממוצע 74.1% מן השונות בהשתתפות במחוזות בארצות הברית ו־76.1% בבריטניה. חלוקה לסוגי מחוזות ממחישה את הפער: בארצות הברית שיעור ההשתתפות הממוצע היה 54.94% במחוזות צמודים מאוד ורק 23.69% במחוזות דומיננטיים; בבריטניה הנתונים המקבילים היו 76.29% ו־66.18%. הקשר היה מעט חזק יותר בבחירות אמצע כהונה בארצות הברית מאשר בשנים נשיאותיות, אף שרמת ההשתתפות הכללית הייתה נמוכה בהרבה באמצע הכהונה. התוצאות תומכות בכל שש ההשערות של המחברים, אך אינן מוכיחות אי־הצבעה רציונלית ברמת הפרט. תוצאה בפועל משמשת קירוב לציפייה מוקדמת, מסעות בחירות משקיעים יותר במחוזות צמודים, וגורמים חברתיים ומוסדיים עשויים להשפיע גם על התחרותיות וגם על ההשתתפות. המשמעות הדמוקרטית אינה שקול במחוז בטוח חסר ערך, אלא שתחרות נתפסת משפיעה על מימוש הזכות לבחור. כאשר מחוזות נשארים בלתי־תחרותיים לאורך זמן, לא רק חלוקת המושבים אלא גם מי שמגיע לקלפי עלול להשתנות; לכן הערכת שיטת בחירות צריכה לכלול את תמריצי ההשתתפות שהיא יוצרת לצד הוגנות התוצאות.
לקריאת העמוד
אפליה דתית מעוררת תלונות — אך אינה מנבאת אלימות לבדה
מתיאס בזדאו, ג׳ונתן פוקס, יאן פירסקאלה, גאורג שטרובר ויוהנס וילרס בודקים טענה מרכזית בחקר סכסוכים: אפליה אובייקטיבית יוצרת תחושת קיפוח, ותחושת הקיפוח מניעה אלימות. תרומתם היא לפרק את השרשרת לשני קשרים נפרדים ולא להתייחס לאפליה ולתלונה כאילו היו אותו הדבר. בסיס הנתונים משלב מידע על 433 מיעוטים דתיים ב־127 מדינות באסיה, באמריקה הלטינית, במזרח התיכון ובאפריקה שמדרום לסהרה בשנים 1990–2008, עד 8,227 תצפיות של קבוצה־שנה למשתנה. אפליה ממשלתית נמדדה במדד מצטבר של 29 הגבלות על פרקטיקות ומוסדות דתיים, ואילו תלונה נרשמה רק כאשר נציגי הקהילה או מאמיניה ביטאו במפורש תחושה שהם מופלים. מעורבות בסכסוך נמדדה בנפרד על בסיס נתוני UCDP/PRIO והקשר הדתי של הצדדים. הממצא הראשון ברור יחסית: מעבר מן הערך הנמוך לגבוה שנצפה במדד האפליה העלה את ההסתברות החזויה לתלונה מכ־2% לכ־12%, פי שישה בממוצע. אבל הקשר רחוק מדטרמיניסטי; המתאם הדו־משתני בין אפליה לתלונות היה 0.13 בלבד. הממצא השני מפרק את השרשרת: תלונות בפיגור של שנה לא ניבאו באופן עמיד את תחילתו של סכסוך אלים, וגם הכנסת האפליה עצמה למודלי האלימות לא הפיקה תוצאה יציבה על פני מפרטים ובדיקות חלופיות. רק כ־20 מתוך 433 הקבוצות התאימו בשנה אחת או יותר לרצף החיובי המלא, בעוד שכמעט 150 קבוצות חוו אפליה וביטאו תלונות באותה שנה; יותר מ־80% מן הקבוצות שהתלוננו לא פנו לאלימות. המחברים מפנים לכן את תשומת הלב מן המניע בלבד אל ההזדמנות: גודל יחסי של המיעוט ויכולת המדינה נקשרו יותר להיתכנות מרד. הם אינם טוענים שאפליה אינה מזיקה או שאין לה השלכות פוליטיות; הממצא הוא שהנזק והכעס אינם מספיקים כשלעצמם להסביר מעבר לאלימות. מבחינה ליברל־דמוקרטית, ההבחנה חשובה משני צדדים: יש למנוע אפליה ולהבטיח ערוצי תלונה וזכויות גם כאשר לא נשקפת סכנת מרד, ובמקביל אין לתייג קהילה מתלוננת כאיום אלים רק בשל קיפוחה. מגבלות המדידה — תלונה בינארית, מיקוד באפליה דתית ולא בהדרה מעוצמה או ממשאבים, ומידע קבוצתי חלקי — מחייבות לראות בתוצאה מבחן השוואתי חזק לטענה הפשוטה, לא מילה אחרונה על כל סוגי הקיפוח והאלימות.
לקריאת העמוד
דיוק נבחרים בהבנת עמדות הבוחרים נקשר לסיכויי בחירה מחדש
סימון הוג, פרדריק וארון, לוזיה הלפר, סטפן וולגרייב, קרולין סונטיינס וליאור שפר בוחנים חוליה סמויה בייצוג הדמוקרטי: לפני שנבחר ציבור יכול להגיב לרצון הבוחרים, עליו להבין מה הם רוצים. החוקרים משלבים סקרי פנים אל פנים של חברי פרלמנט בבלגיה, בקנדה ובשווייץ בשנת 2018 עם סקרי ציבור מקבילים ועם תוצאות הבחירות שלפני הסקר ואחריו. הנבחרים העריכו את עמדת מצביעי מפלגתם בשמונה או תשעה נושאי מדיניות, וההערכות הושוו לעמדות שנמדדו בפועל בקרב אותם ציבורים. כך נבנה מדד לטנטי של דיוק תפיסתי, ולצדו מדד של ביטחון המושב המתאים לשיטות הבחירה השונות. במודל הבחירה מחדש, שהתבסס על 140 נבחרים בעלי מלוא הנתונים, ההסתברות החזויה להיבחר מחדש עלתה מכ־0.52 אצל הנבחרים הפחות מדויקים לכ־0.82 אצל המדויקים ביותר. ההפרש החזוי היה 0.29, אך רווח הסמך של 95% נע בין −0.03 ל־0.60, ולכן הכיוון תואם את ההשערה אך אי־הוודאות ניכרת. בכיוון ההפוך, מעבר מן המושב הבטוח פחות אל הבטוח ביותר נקשר לירידה של כחצי סטיית תקן בדיוק התפיסתי. התמונה מתיישבת עם מנגנון כפול: בחירות עשויות להשאיר בתפקיד נבחרים שמבינים טוב יותר את ציבורם, ואיום אלקטורלי עשוי לתמרץ נבחרים להקשיב וללמוד. עם זאת, מדובר בנתונים תצפיתיים ובמדגם קטן, והתוצאות המשולבות משקפות בעיקר את בלגיה ושווייץ יותר מאשר את קנדה. אמונתם הכללית של הפוליטיקאים שהבוחרים יענישו אותם לא חיזקה את הקשר בין ביטחון המושב לדיוק, ולכן המאמר אינו מזהה בוודאות את המנגנון הפסיכולוגי. המשמעות הליברל־דמוקרטית היא שאחריותיות אינה מסתכמת באפשרות להחליף שלטון: היא תלויה גם באיכות המידע שנבחרים אוספים על הציבור, בתמריץ שלהם להמשיך להקשיב לאחר שנבחרו וביכולת הבוחרים לתגמל או להעניש ייצוג שמבוסס על הבנה אמיתית של העדפותיהם.
לקריאת העמוד
אמונת פוליטיקאים שהבוחרים קצרי־טווח מנבאת מדיניות קצרת־טווח יותר מקרבת הבחירות
ליאור שפר, פיטר ג׳ון לואן וג׳ק לוקאס בוחנים מדוע נבחרי ציבור מעדיפים לעיתים פתרון מהיר על פני השקעה שתועיל לאורך שנים. במקום להניח שהסיבה העיקרית היא הבחירות המתקרבות, הם בודקים גם את התיאוריה שהפוליטיקאי מחזיק על הבוחרים: האם לדעתו הם מתגמלים תועלת ארוכת־טווח או נשלטים בידי המחיר המיידי. הנתונים באים מן Canadian Municipal Barometer, סקר שנתי של נבחרים ביותר מ־400 רשויות מקומיות בקנדה. בשנים 2020–2022 התקבלו 2,456 תשובות למשימת בחירה על גשר הזקוק לטיפול, מיותר מ־1,500 פוליטיקאים. חלופה א׳ הייתה תיקון מהיר המאריך את חיי הגשר בעשר שנים; חלופה ב׳ הייתה בניית גשר חדש בעל חיי שירות של לפחות 60 שנה, שתימשך חמש שנים. בשנת 2020 הוצגה העלות המיידית של החלופה הארוכה באופן מתון יותר, וב־2021 וב־2022 הודגשו עיקוף רחוק, פקקי תנועה ותסכול תושבים. 629 פוליטיקאים השיבו לשתי גרסאות המשימה, כך שאפשר להשוות גם את אותו אדם כאשר המחיר הקצר נעשה מוחשי יותר. רוב המשיבים בחרו בכל שנה בפתרון הארוך, אך שיעורם ירד בכ־12 נקודות אחוז בין 2020 ל־2021 ונשאר ברמה הנמוכה יותר ב־2022. הקשר נשמר במודלים עם בקרות, עם השפעות קבועות לרשות ועם השוואה בתוך אותו משיב. בשנת 2022 נשאלו הפוליטיקאים גם אם הבוחרים מתמקדים בטווח הקצר או מסוגלים להתעלם מהסחות מיידיות ולהביט קדימה. 48% הציבו אותם בצד הקצר של הסולם, 17% באמצע ו־35% בצד הארוך; רק 11 משיבים, כ־1%, בחרו ״לא יודע״. פוליטיקאים שראו את הבוחרים כקצרי־טווח היו בסך הכול 16 נקודות אחוז פחות מוכנים לבחור בגשר ארוך־הטווח לעומת מי שראו אותם כארוכי־טווח. אצל הראשונים, הדגשת העלות המיידית נשארה חזקה ומובהקת; אצל האחרונים היא הצטמצמה ביותר משליש ולא הייתה מובהקת. לעומת זאת, מספר השנים עד הבחירות המוניציפליות הבאות לא נקשר באופן מובהק לבחירה, וגם השוואה בתוך אותו פוליטיקאי כשהבחירות התקרבו לא שינתה את המסקנה. הממצא אינו מוכיח שבחירות לעולם אינן יוצרות קוצר ראייה. המדגם מורכב מנבחרים מקומיים בקנדה, שבהם שיעורי בחירה מחדש גבוהים, והמשימה עוסקת בתשתית אחת; ייתכן שקרבה בחודשים או בשבועות, סוגיות מס או העברות ישירות יפעלו אחרת. גם הקשר בין אמונה על הבוחרים לבחירת מדיניות הוא תצפיתי ואינו מוכיח שהאמונה היא הסיבה. למרות זאת, המאמר משנה את נקודת המבט הדמוקרטית: פוליטיקאים עשויים להימנע מהשקעה עתידית לא רק מפני שהציבור קצר־טווח, אלא מפני שהם מאמינים שהוא כזה. לכן איכות הייצוג תלויה גם בדיוק התמונה שיש לנבחרים על האזרחים, ולא רק בלוח הבחירות ובתמריצים פורמליים.
לקריאת העמוד
ברשת אנו נמשכים לא רק לדומים לנו, אלא גם לבני המחנה הקיצוניים מאיתנו
פדריקו צימרמן ועמיתיו מציעים להרחיב את ההסבר המקובל להפרדה פוליטית ברשת. הומופיליה מתארת משיכה לאנשים הדומים לנו, ואילו אקרופיליה פוליטית מתארת העדפה לבן אותו מחנה שנמצא רחוק יותר מאיתנו בכיוון הקיצוני, גם כאשר אדם מתון בכיוון ההפוך נמצא במרחק אידאולוגי דומה. המחקר משלב ניסוי מקוון שנרשם מראש עם ניתוח תצפיתי רחב של רשת ציוצים מחדש, כדי לבדוק הן העדפה מדווחת והן קשרים שנוצרו בפועל. במחקר הראשון גויסו 400 משתמשי טוויטר תכופים מארצות הברית; לאחר הוצאת 12 משתתפים ששויכו למחנה לא נכון או לא הזדהו עם אחת משתי המפלגות, נותחו 388 משתתפים — 194 דמוקרטים ו־194 רפובליקנים, במדגם מאוזן בקירוב גם לפי מגדר. המשתתפים ראו פרופיל בדוי ניטרלי לצד פרופילים מתונים או קיצוניים מן המחנה שלהם ודירגו אם ירצו לעקוב אחריהם. הם העדיפו פרופיל קיצוני על פני פרופיל מתון, והממצא נותר כאשר החוקרים בחנו את המרחק בין עמדת המשתתף לעמדת הפרופיל: ככלל הדמיון עדיין משך, אך במרחק נתון היה יתרון לאדם שנמצא בכיוון הקיצוני על פני אדם שנמצא בכיוון המתון. המשתתפים גם תפסו את הקיצוניים כמייצגים יותר את הזרם המרכזי של מפלגתם, בטוחים בעצמם, מעניינים ואינטליגנטיים יותר וכבעלי טיעונים מוצקים יותר. הנטייה להעדיף פרופילים קיצוניים נקשרה לרגש קר יותר כלפי מפלגת החוץ, r=-0.19, ובעיבוד הכולל עוינות כלפי החוץ הייתה המנבא החזק ביותר בין המשתנים שנבדקו; הקשר המתאמי אינו מגלה מה גורם למה. במחקר השני נותחה רשת שנגזרה מנתוני טוויטר ממאי 2019 עד דצמבר 2020. לאחר סינון לחשבונות פעילים, קשרים בתוך אותו מחנה, ללא ציוץ עצמי ובעוצמת קשר של אחד עד חמישה ציוצים מחדש, המאמר מדווח על 66,639 משתמשי מוקד, 3,898,327 קשרי מוקד–עמית ייחודיים ו־5,722,470 ציוצים מחדש. הנטייה הפוליטית של משתמש הוסקה מן הנטייה של כלי התקשורת שצייץ מחדש, על בסיס דירוגי AllSides, ולכן היא אומדן התנהגותי ולא הצהרת זהות ישירה. כדי להבחין בין אקרופיליה לבין המבנה הקיים של הרשת, החוקרים הריצו 1,000 הדמיות לכל עוצמת קשר והשוו את ההתנהגות בפועל לשלוש אסטרטגיות: הומופיליה מלאה, אקרופיליה המעדיפה תחילה את הקרובים יותר, ואקרופיליה מלאה המעדיפה תחילה את הקיצוניים ביותר. אצל ליברלים, ההסתברות בפועל לצייץ מחדש משתמש קיצוני יותר הייתה 46.90%, מעל תרחיש ההומופיליה, 33.37%, אך מתחת לתרחיש האקרופיליה, 59.98%. אצל שמרנים ההסתברות בפועל הייתה 33.28%, מעל הומופיליה, 12.05%, ואף מעל תרחיש האקרופיליה המתון, 25.24%, אך מתחת לאקרופיליה מלאה, 48.26%. ההשוואות אינן אומרות ששמרנים קיצוניים יותר מליברלים במספר מוחלט, משום שהתפלגות ההיצע בכל מחנה שונה; הן בודקות כל מחנה מול חלופות המדמות את הרשת שלו. בניתוח נוסף נאספו בשנת 2023 עד 200 ציוצים אחרונים מ־35,668 משתמשים, בסך 7,114,377 ציוצים. מקדם אקרופיליה גבוה יותר נקשר לתוכן שלילי יותר ולשימוש רב יותר בכינויי גוף בגוף שלישי רבים כגון ״הם״, והקשר לשליליות התחזק אצל מי שהרבו להפנות את השפה לאחרים; זהו סמן עקיף לעוינות כלפי קבוצת חוץ, לא זיהוי ודאי של יעד כל ציוץ. מבחינה דמוקרטית, אקרופיליה עלולה להאיץ הפרדה מעבר למה שנוצר מדמיון בלבד: משתמשים מתונים מקבלים ייצוג־יתר של קולות קיצוניים, והקיצוניות יכולה להיראות כנורמה המחנאית. אולם החשיפה ברשת נוצרת משילוב של בחירת משתמש ואלגוריתם, בוטים לא נותחו, שנת 2020 בארצות הברית הייתה חריגה בשל בחירות וקורונה, והקשר לעוינות נשאר מתאמי. לכן הראיות תומכות בקיומה של משיכה לקיצון ברשת הזאת, אך אינן מוכיחות שהאלגוריתם יצר אותה, שהיא מתקיימת בכל פלטפורמה או שהפחתתה לבדה תפחית קיטוב.
לקריאת העמוד
כשציוץ מצוטט כדי להפוך את עמדתו, הרגש שבמקור מסייע לחזות זאת
יוגב מטלון, אופיר מגדסי, אדם אלמוזלינו ודן ימין חוקרים מצב שבו משתמש משתף ציוץ באמצעות Quote Tweet ומוסיף לו טקסט בעל עמדה שונה כלפי ישראל. הם מכנים זאת Opinion Inversion — היפוך עמדה — ומגדירים אותו באופן תפעולי כאי־התאמה בין קטגוריית הקוטביות של המקור לזו של הציטוט: תמיכה, ניטרליות או התנגדות. מאגר הבסיס כלל מדגם אקראי של 715,894 ציוצים באנגלית מן השנים 2008–2018 שהכילו אחת מ־30 מילות מפתח הקשורות לישראל ולסכסוך הישראלי–פלסטיני, ונכתבו בידי כ־260 אלף משתמשים. כדי לסנן שימושים לא־רלוונטיים תייגו שבעה סטודנטים ישראלים 5,000 ציוצים; ההסכמה במדגם הבדיקה הייתה קאפה 0.95, ומסווג הרלוונטיות הגיע לדיוק 0.96 ול־ROC-AUC של 0.98. לאחר הסינון תויגו 4,500 ציוצים רלוונטיים לפי העמדה כלפי ישראל; קאפה הייתה 0.804, ומודל הקוטביות הגיע לדיוק 0.79 ול־F1 משוקלל 0.78. החוקרים זיהו 7,147 ציוצי ציטוט, חילצו את ציוצי המקור שלהם וקיבלו 14,294 ציוצים מאת 7,783 משתמשים. 973 מן המקורות לא עסקו בישראל אף שהציטוטים שלהם כן עסקו בה, והניתוח העיקרי התמקד ב־6,174 זוגות רלוונטיים. אף שמספר הזוגות קטן ביחס למאגר כולו, הם נשאו 69% מנפח המעורבות הכולל במאגר — סכום הלייקים והציוצים מחדש — ולכן אין לפרש את הנתון כאילו הם היו 69% מן הציוצים. לפי הסיווג האוטומטי, 41% מציוצי הציטוט שינו את קטגוריית העמדה של המקור. מתוך מקרי ההיפוך, 33% היו מעבר ישיר בין תמיכה להתנגדות, 49% הפכו מקור ניטרלי לציטוט שאינו ניטרלי, ו־18% הפכו מקור לא־ניטרלי לציטוט ניטרלי. ארבעה מודלים נבחנו על 36 מאפייני מקור בשלוש משפחות — תוכן, פרופיל המשתמש ופעילות קודמת — בחלוקה אקראית של 90% לאימון ו־10% לבדיקה. יער אקראי השיג את הביצועים הטובים ביותר, ROC-AUC של 0.835 ו־F1 של 0.82, וכ־80% מחשיבות המאפיינים המצטברת נקשרה לתוכן ובעיקר לעמדה ולרגש. מודל שהשתמש רק במאפייני רגש הגיע ל־AUC של 0.795, ומודל רגש ותוכן ל־0.816; רגשות שליליים כגון פחד, כעס וגועל תרמו יותר משמחה. מקורות שהביעו תמיכה חזקה בישראל עברו היפוך בהסתברות 0.63, לעומת 0.21 למקורות שהתנגדו לה בחוזקה, אך האסימטריה שייכת לשיח ולדגימה המסוימים ואינה חוק כללי של הפצה פוליטית. נוסף על כך, ב־14% מכלל הזוגות מקור שלא עסק בתחום הוסב בציטוט לדיון על ישראל, והעוצמה הרגשית הכללית של המקור נטתה להישמר גם כאשר הנושא הוחלף. התרומה הדמוקרטית היא תזכורת שמעורבות אינה שקולה להסכמה: שיתוף יכול להפיץ מסר תוך התנגדות לו, ולכן ספירת לייקים ושיתופים לבדה עלולה לעוות את מפת התמיכה הציבורית. עם זאת, המודלים מנבאים התאמה בין תוויות ואינם מוכיחים שהרגש גרם להיפוך, שהציטוט שינה דעת קהל או שהמעורבות ביטאה תמיכה; הם גם אינם כוללים את מבנה הרשת או את הזמן בין המקור לציטוט, נשענים על תיוג של סטודנטים ישראלים ומתארים טוויטר היסטורי בתחום פוליטי אחד.
לקריאת העמוד
התאמה אישית ופופוליזם חולקים הבטחה: לחשוף רצון ״אותנטי״ בלי תיווך
ערן פישר מבקש להסביר מדוע האליטה הטכנולוגית והפופוליזם בן זמננו עשויים להיראות יריבים תרבותיים ובכל זאת לחלוק תשתית רעיונית. נקודת הפתיחה היא נוכחותם הבולטת של מנהלי חברות הטכנולוגיה בהשבעתו השנייה של דונלד טראמפ בינואר 2025, אך המאמר אינו טוען שהם נעשו פופוליסטים מסיבות זהות או שהטכנולוגיה גרמה לעליית טראמפ. זהו חיבור תאורטי־פסיכו־חברתי, לא מחקר סיבתי או היסטורי, והוא מתמקד בזרם האנטי־אליטיסטי, האנטי־היררכי והאנטי־ביקורתי של הפופוליזם. טענת הליבה היא שההתאמה האישית הדיגיטלית והפופוליזם מציעים תשובה דומה לשתי שאלות: מהו הרצון האמיתי של אדם או של העם, וכיצד ניתן להגיע אליו. ההתאמה האישית היא מכלול של פלטפורמות, איסוף נתונים ואלגוריתמים העוקבים אחר פעולות המשתמש, מסיקים מהן העדפות ומכוונים בהתאם תוכן ושירותים. ברובד הגלוי היא ממשיכה את ההבטחה הליברטריאנית של האינטרנט לפרק היררכיות, לעקוף עורכים ואוצרים ולהעניק לפרטים בחירה ויכולת ייצור והפצה. ברובד העמוק יותר, לפי פישר, היא מבטיחה לפטור את האדם מן העבודה של בירור רצונו: המכונה אמורה לדעת מה הוא רוצה עוד לפני שניסח, נימק או ביקר את הרצון הזה. כדי לבסס את הקשר בין סדר ידע לסדר פוליטי, המאמר נשען על שייפין ושאפר ועל הוויכוח בין בויל להובס: דרכים שונות לקבוע אמת מדעית נשאו איתן דגמים שונים של סמכות, הסכמה וסדר חברתי. הוא נעזר גם בניתוחו של אוטו מאייר לשעון כמטפורה פוליטית, ששימשה פעם להצדקת סמכות ריכוזית ופעם לדימוי של סדר ליברלי ספונטני. בתחום התרבות, ההתאמה האישית מציעה לפרק את ״התרבות״ כמערכת אחידה והיררכית שבה מפיקים, עורכים ואוצרים מחליטים מה ראוי, ולהחליפה בשדה מפוצל המותאם לכל משתמש. המעבר מבחירה רחבה ב־Web 1.0 לייצור משתמשים ב־Web 2.0 מוצג כהגשמת הבטחה אנטי־תיווכית, אך אלגוריתמי ההמלצה מוסיפים שלב: הם אינם רק מרחיבים בחירה אלא בוחרים בשם המשתמש. מכאן נובעים שני פרדוקסים. אנטי־אליטיזם דיגיטלי תלוי במומחיות חדשה של מדעני נתונים, מהנדסים וטכנו־בירוקרטים ובבעלות מרוכזת של ענקיות פלטפורמה; והבטחה להעצים אינדיבידואליות עלולה לרוקן אותה מן היכולת הרפלקסיבית, המנומקת והביקורתית שמאפשרת אוטונומיה. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא אזהרה מושגית: הסרת שערי כניסה ומתווכים יכולה להרחיב השתתפות, אך דמוקרטיזציה אינה רק סיפוק מיידי של רצונות שנמדדו בהתנהגות. דמוקרטיה ליברלית תלויה גם בדיון, הצדקה, תיקון עצמי, מומחיות הניתנת לביקורת וריבוי מוסדות; אם רצון העם או היחיד מוצג כנתון גולמי שהאלגוריתם רק חושף, המרחב שבו הרצון מתעצב ונבחן נעשה בלתי נראה.
לקריאת העמוד
הקשבה איכותית בשיחה פוליטית פותחת את הדובר — בלי לשפר ישירות את יחסו למחנה היריב
המאמר בוחן מה קורה לדוברים כאשר אדם מן המחנה הפוליטי היריב מקשיב להם בתשומת לב, מבקש להבין ונמנע משיפוט. נקודת המוצא היא ששיחה חוצת־מחנות עלולה לאיים על זהות, לעורר מגננה ולהגביר הימנעות, אך הקשבה איכותית עשויה להפוך אותה מאיום להזדמנות לבחינה וללמידה. המחברים מגדירים פתיחות מצבית כמצב זמני של סקרנות, גמישות ונכונות לשקול נקודות מבט חלופיות, ומציעים שהיא הגשר הפסיכולוגי בין הקשבה לבין יחסים טובים יותר עם היריב. שלושה ניסויים בארצות הברית השתמשו בשלוש דרכי המחשה: היזכרות בשיחה קודמת עם בן מחנה אחר, תרחיש כתוב של שיחה מדומיינת, וסרטון המציג מאזין איכותי או מאזין באיכות בינונית ולאחריו דמיון של שיחה פוליטית. המחקר השלישי נרשם מראש, והמחברים מדווחים בניתוח־על פנימי על 1,390 משתתפים בשלושת המחקרים. בכל שלושת הניסויים, תנאי ההקשבה האיכותית הגביר באופן ברור את הפתיחות המצבית של הדובר; באיחוד התוצאות גודל האפקט היה גדול יחסית, d=0.74. לעומת זאת, לא נמצא אפקט ישיר כולל על החיבה כלפי המחנה היריב, d=0.03. במחקר השלישי המשתתפים בתנאי ההקשבה האיכותית אמנם דיווחו על תחושה חזקה מעט יותר שעמדתם השתנתה, d=0.24, אך זו הייתה הערכה סובייקטיבית ולא מדידת לפני–אחרי של עמדה פוליטית. ההשפעה על הנכונות לקיים מפגשים נוספים הייתה בלתי אחידה בין הניסויים, אך בניתוח־העל התקבל אפקט קטן, d=0.20. בכל המחקרים נמצאו השפעות עקיפות דרך פתיחות: הקשבה הגבירה פתיחות, ופתיחות גבוהה יותר נקשרה ליחס חיובי יותר ולנכונות רבה יותר למפגש נוסף. דפוס זה אינו שקול לשינוי ישיר ביחס למחנה האחר ואינו מוכיח שמפגש יחיד מפחית קיטוב לאורך זמן; הוא מצביע על מנגנון אפשרי שמרחיב את הנכונות להישאר בשיחה גם בלי להסכים. מבחינה דמוקרטית, התרומה היא בהבחנה בין הסכמה לבין יכולת לקיים קשר פוליטי: דמוקרטיה פלורליסטית אינה מחייבת שהיריבים ישנו מיד את דעתם, אך היא זקוקה לאזרחים המסוגלים לשמוע, לדבר ולהיפגש שוב. בסיס הראיות עדיין מוגבל משום שהמשתתפים נזכרו בשיחות או דמיינו אותן ולא ניהלו שיחה חיה; המדגמים נטו בחלקם שמאלה, צעירים ונשיים, לא נאספו נתוני גזע או מוצא, ובסרטוני המחקר השלישי הופיעו מאזינים לבנים בלבד. לכן המאמר תומך בהקשבה כצעד ראשון ליצירת מרחב פסיכולוגי בטוח, ולא כפתרון מוכח לקיטוב או כתחליף למוסדות, אינטרסים ומאבקי כוח.
לקריאת העמוד
הצבעה בקלפי העלתה קורטיזול יותר מהצבעה בבית או יציאה לחנות
ג׳יימי ניימן, קארל ג׳יוספי, קווין סמית, ג׳פרי פרנץ׳, ישראל וייסמל־מנור וג׳ון היבינג בוחנים אם המתח הפיזיולוגי שנקשר להצבעה נובע מן הבחירה הפוליטית, מן היציאה למקום ציבורי או מן השילוב ביניהן. המדד שלהם הוא קורטיזול ברוק, הורמון הקשור לפעילות ציר הדחק ההיפותלמי־יותרתי־אדרנלי. קורטיזול אינו מדד מושלם או ייחודי לחרדה, אך שינוי קצר לאחר פעולה, כאשר שעת הדגימה נשלטת, מספק אינדיקציה לתגובת דחק. המחקר הוא ניסוי שדה שנערך סביב הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־2012 בעיר בינונית במערב התיכון. מאגר הגיוס המקורי כלל 343 מבוגרים שנדגמו ב־2010 באמצעות טלפונים קוויים וניידים. למחקר הנוכחי גויסו 137 מצביעים רשומים שהתכוונו להצביע והסכימו להיות גמישים בדרך ובמועד ההצבעה; 133 סיפקו שאלונים ודגימות רוק שמישות. הם הוקצו באקראי לשלוש קבוצות. 47 הצביעו בקלפי בסביבות 19:00 ביום הבחירות, 42 מילאו בבית פתק הצבעה בדואר בסביבות 19:00 שבוע קודם, ו־44 הצביעו כרצונם לפני 15:00 ביום הבחירות ואז יצאו בסביבות 19:00 לחנות נוחות ורכשו פריט קטן שאינו מזון. קבוצת החנות תוכננה לחקות יציאה מהבית, נהיגה, מפגש עם אנשים, המתנה ובחירה — בלי החלטה פוליטית. כל משתתף אסף רוק בערך ב־18:30 ושוב ב־19:30. התזמון חשוב משום שקורטיזול נוטה לרדת במהלך היום ותגובה למלחיץ מגיעה לשיא לאחר כ־20–30 דקות. המשתתפים התבקשו לא לאכול או לשתות דבר מלבד מים משעה 17:00, ודיווחו על גורמים כגון עישון, אלכוהול, תרופות, היריון ופעילות גופנית. לא נמצאו הבדלים התחלתיים בין הקבוצות בגיל, הכנסה, השכלה, מגדר, רגש שלילי או רמת קורטיזול לפני הפעולה. התוצאה הגולמית ברורה: בקבוצת החנות השינוי הממוצע היה ירידה של 0.42 ננוגרם למ״ל, ובהצבעה בבית ירידה של 0.40, תבנית המתאימה לקצב היומי הטבעי. בקבוצת הקלפי נרשמה עלייה ממוצעת של 0.21. הבדלי הממוצעים בין שלוש הקבוצות היו מובהקים, והפער בין הקלפי לחנות הוערך ב־0.62 ננוגרם למ״ל במודל הבסיסי. לאחר בקרות הוא גדל לכ־0.76, ואילו קבוצת הבית נשארה בלתי נבדלת מן הביקורת. במודל של רמת הקורטיזול לאחר הפעולה, תוך שליטה ברמה שלפניה, קבוצת הקלפי הייתה גבוהה ב־1.25 ננוגרם למ״ל מקבוצת החנות. הדפוס תומך באפשרות שלא עצם הבחירה הפוליטית מספיקה — אחרת גם ההצבעה בבית הייתה מעלה קורטיזול — ושגם יציאה חברתית רגילה אינה מספיקה — אחרת החנות הייתה דומה לקלפי. לפי המחברים, הגורם המלחיץ הוא השילוב בין פעולה פוליטית טעונה לבין ביצועה בפומבי. מבחינה דמוקרטית, הממצא מצביע על עלות השתתפות שאינה רק זמן, מידע או נגישות פיזית. אנשים הרגישים לעימות, לחשיפה חברתית או למתח עשויים לחוות את אתר הקלפי כחסם, ולכן הצבעה בדואר או בבית יכולה להרחיב אפשרויות השתתפות. אולם המחקר לא מדד שינוי בשיעור ההצבעה, שגיאות בפתק או איכות החלטה; כל המשתתפים כבר התכוונו להצביע והסכימו לניסוי. המדגם קטן, מקומי ומוטה למשתתפים נכונים במיוחד, ומועד ההצבעה בבית היה שבוע לפני יום הבחירות בעוד שתי הקבוצות האחרות פעלו ביום עצמו. לכן אין להסיק שכל קלפי מלחיצה כל אדם, שהצבעה בדואר תמיד עדיפה או שהעלייה הזמנית בקורטיזול מזיקה לבריאות. התוצאה היא ראיה ניסויית ראשונית לכך שעיצוב מוסדי של אופן ההצבעה יכול לשנות את החוויה הגופנית של השתתפות פוליטית.
לקריאת העמוד
אובדן עבודה נקשר לעלייה בתמיכה בגירוש מהגרים ללא מעמד
דניאל ג׳ הופקינס, יותם מרגלית ועומר סולודוך מבקשים ליישב שתי תמונות מוכרות אך סותרות לכאורה. ברמת המאקרו, משברים כלכליים מלווים לעיתים בעלייה בהתנגדות להגירה; ברמת הפרט, מחקרי חתך מוצאים בדרך כלל קשר חלש בין מצב תעסוקתי או מאפייני מקצוע לבין עמדות הגירה. הפתרון שהם מציעים הוא להבחין בין מצב קבוע לבין שינוי אישי: היותו של אדם מובטל ברגע נתון אינו בהכרח מנבא עמדה, אך המעבר מעבודה לאבטלה עשוי ליצור איום, תסכול וחיפוש אחר קבוצת חוץ להאשמה. המחקר משתמש בפאנל אוכלוסייה אמריקאי שגויס באמצעות דגימת כתובות או חיוג אקראי. הגל הראשון נערך באוקטובר 2007 והגל החמישה־עשר באוקטובר 2020; שאלת העמדה כלפי הגירה ללא מעמד נמדדה מ־2012 ואילך. כך ניתן להשוות אדם לעצמו לאורך זמן במקום להשוות מובטלים לאנשים עובדים שהם שונים גם במאפיינים רבים אחרים. העמדה נמדדה בסולם בן שבע דרגות בין החזרת מהגרים ללא מעמד לארצות מוצאם לבין יצירת נתיב לאזרחות, ולאחר מכן קודדה לתמיכה בגירוש כאשר התשובה הייתה מתחת לנקודת האמצע. זעזוע תעסוקתי הוגדר כאבטלה לאחר שבגל הקודם האדם היה מועסק. ירידת הכנסה גדולה הוגדרה כירידה של שתי קטגוריות לפחות בסולם ההכנסה, בקירוב 25%–50%. במדגם המאוחד, 3.5% מן התצפיות היו של מובטלים, 1.5% של מי שאיבדו עבודה לאחרונה ו־7.7% של מי שחוו ירידת הכנסה ניכרת. ניתוחי החתך משחזרים את הממצא המקובל: אבטלה כשלעצמה אינה קשורה באופן יציב או מובהק לתמיכה בגירוש. לעומת זאת, שינוי במצב הכלכלי קשור לשינוי בעמדה. אובדן עבודה נקשר לעלייה בתמיכה בגירוש של 6.7 נקודות אחוז, עלייה יחסית של 16% מעל שיעור בסיס של 40.7% בקרב מועסקים. ירידת הכנסה של לפחות כרבע נקשרה לעלייה של 3.8 נקודות, או 9.3% יחסית לבסיס. התוצאות נשמרו במודלים עם השפעות קבועות לאדם ולשנה ובקרות למאפיינים משתנים. חזרה לעבודה לא יצרה תיקון מקביל: המקדם היה 0.7 נקודת אחוז ולא מובהק. המחברים בודקים אם תחרות עבודה מסבירה את השינוי. אילו זה היה המנגנון, היה צפוי אפקט חזק יותר בקרב בעלי השכלה נמוכה, לא־מאוגדים, תושבי מחוזות עם אבטלה גבוהה או מקומות שבהם שיעור ילידי חוץ גבוה. אף אחת מן האינטראקציות האלה לא סיפקה את הדפוס הצפוי, ובחלקן הסימן היה אף הפוך. לעומת זאת, ההטרוגניות לפי מעמד חברתי בולטת: לאחר פיטורים, משיבים לבנים נעשו תומכים יותר בגירוש בכ־17 נקודות אחוז, בעוד אצל משיבים לא־לבנים לא נמצא שינוי מובהק. דפוס דומה הופיע אצל גברים, ובמיוחד גברים לבנים. המחברים מפרשים זאת כראיה לכך שחוויה כלכלית עוברת דרך עדשות של איום מעמדי, גזע ומגדר, ולא כחישוב צר של תחרות עם עובדים מהגרים. בחינת משך ההשפעה מצביעה על כך שהיא אינה נעלמת מיד עם מציאת עבודה חדשה. אומדנים עם השהיות מראים היחלשות עד שאחרי שלושה גלים, כ־45 חודשים בממוצע, האפקט כבר אינו נבדל מאפס, אך מסלול זה רגיש לבחירת המודל ולכן פחות ודאי. התרומה הדמוקרטית היא להבנת האופן שבו אי־ביטחון כלכלי יכול לזלוג לתחום זכויות והמיעוטים: זעזוע פרטי אינו משנה רק העדפות חלוקה, אלא עשוי להפוך קבוצה חיצונית ליעד של אשמה ולחזק דרישה למדיניות כפייה. עם זאת, אין כאן ניסוי בפיטורים. הפאנל משפר מאוד את הזיהוי באמצעות השוואה בתוך אדם, אך אירועים המלווים אובדן עבודה יכולים להשפיע גם הם על העמדה. הממצא מגיע מארצות הברית, עוסק במהגרים ללא מעמד, והזעזועים נדירים יחסית; לכן הוא מסביר שינוי חד אצל מיעוט מן הציבור ולא את מלוא היציבות או העוינות בדעת הקהל.
לקריאת העמוד
הציבור מקבל יותר מהגרים שכבר חיים במדינה מאשר מהגרים שטרם נכנסו
יותם מרגלית ועומר סולודוך מראים שמונח־העל ״הגירה״ מסתיר שתי שאלות ציבוריות שונות: האם לאפשר לאנשים חדשים להיכנס למדינה, והאם לאפשר ללא־אזרחים שכבר חיים בה להישאר. הם מכנים את הקבוצה הראשונה זרם ההגירה ואת השנייה מלאי ההגירה, וטוענים שסקרים ומחקרים רבים מודדים למעשה עמדות כלפי זרם אך מכלילים אותן לכל מדיניות ההגירה. בסקירת 78 מחקרים שנכללו בסקירה מרכזית קודמת, 38% עסקו רק בזרם, 19% רק במלאי, 35% בשניהם ו־8% לא הבהירו לאיזה מהם התכוונו. כדי לבודד את השפעת המיקום ערכו המחברים בפברואר 2019 ניסוי סקר ארצי בארצות הברית באמצעות Lucid. מכסות דגימה התאימו את המדגם לאוכלוסייה לפי מגדר, גיל, אזור, מוצא והשכלה. 2,220 משיבים הוקצו באקראי לקרוא על אחד משני מצבים דומים: זרים החיים מחוץ לארצות הברית ומבקשים אשרת הגירה, או תושבים זרים חוקיים המבקשים הארכת אשרה. הנוסח שמר ככל האפשר על גודל הקבוצה, סיבות ההגירה ופוטנציאל ההשתלבות, והבהיר שדחייה פירושה מניעת כניסה במקרה הראשון או חיוב לעזוב במקרה השני. התוצאה המרכזית היא ״פרמיית מלאי״ של 8.7 נקודות אחוז: 47.9% בקבוצת המלאי תמכו באישור רוב הבקשות או כולן, לעומת 39.1% בקבוצת הזרם. זהו גידול יחסי של 22.4%, והוא הופיע אצל נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, בעלי השכלה נמוכה וגבוהה, ליברלים ושמרנים. הפער נע מ־5.1 נקודות אצל דמוקרטים ל־13.2 נקודות אצל רפובליקנים; הפער המפלגתי עצמו הצטמצם מ־23 נקודות לגבי זרם ל־15 לגבי מלאי. המחקר בוחן שלושה מנגנונים. קשר אישי עם מהגרים, הורה שנולד מחוץ לארצות הברית ושיעור תושבים היספנים במחוז לא הגדילו את הפרמיה, ולכן היכרות כשלעצמה אינה ההסבר שנמצא. גם תפיסות של עשר תכונות — ובהן השכלה, אנגלית, חריצות ואלימות — היו דומות מאוד כלפי שתי הקבוצות, כך שהמשיבים לא נתנו למלאי יתרון משום שדמיינו אותו כקבוצה איכותית יותר. הראיות מתיישבות יותר עם חובה מוסרית ועם תפיסת ראוּיוּת: מי שכבר חי בחברה נתפס כמי שצבר תביעה להישאר, והוצאתו היא פעולה מוחשית יותר מחסימת כניסה. בהתאם, פרמיית המלאי הייתה גדולה אצל מחפשי עבודה אך הצטמצמה כאשר דובר בנרדפים פוליטית או דתית, שמצבם מעורר חובה גם כשהם עדיין מחוץ למדינה. המשיבים ייחסו פחות חשיבות לכישורים מקצועיים כשהחליטו על הארכת שהייה, והעדיפו יותר קטינים וקשישים במלאי לעומת מועמדים בגיל העבודה בזרם. שני ניסויי שכפול מחדדים את ההשלכה. העדפה למהגרים מיומנים נשמרה בשני המצבים, אך בניסוי conjoint שכלל תשעה מאפיינים, השכלה, אנגלית וניסיון תעסוקתי השפיעו פחות על ההחלטה אם לאפשר לתושב קיים להישאר מאשר על ההחלטה אם להכניס אדם חדש. כלומר, ״הקונצנזוס הנסתר״ לגבי סוג המהגר הרצוי משתנה לפי השאלה המשפטית והאנושית שעל הפרק. התרומה הליברלית־דמוקרטית היא אזהרה מפני תרגום תמיכה בגבול קשיח למנדט לגירוש או לצמצום זכויות של תושבים. מדיניות כניסה ומדיניות שהייה מפעילות שיקולים ציבוריים שונים של אינטרס, הדדיות, הסתמכות ושייכות. עם זאת, הניסוי עסק בעיקר בהגירה מורשית, במדגם מקוון אמריקאי ובתרחישים היפותטיים; הוא אינו קובע מה ראוי משפטית, אינו מוכיח שהחובה המוסרית היא המנגנון היחיד ואינו מבטיח שהפרמיה תופיע באותה עוצמה במדינות אחרות או כלפי מהגרים ללא מעמד.
לקריאת העמוד
סיפור לאומי שלם נקשר לנכונות גבוהה יותר להצביע
שאול ר׳ שנהב, תמיר שפר, אלון זויזנר, אניטה ואן הוף, יאן קלייניינהאוס, יעל רבקה קפלן ודיוויד ניקולס הופמן מציעים הסבר נרטיבי לפרדוקס ההצבעה: אף שקול יחיד כמעט אינו מכריע בחירות, ההצבעה עשויה לקבל משמעות כמעשה סמלי המחבר את האזרח לסיפורה של הקהילה הלאומית. הם מכנים מנגנון זה ״תמריץ הסיפור״. לפי הטיעון, מי שמחזיק בדעתו רצף הכולל עבר לאומי, עתיד משותף ודמויות מרכזיות עשוי לראות את עצמו כחלק מסיפור מתמשך, לחוש אחריות רבה יותר לקבוצה ולהפיק מן ההצבעה תועלת פנימית של שייכות וביטוי. לצד זאת עשוי לפעול מנגנון חיצוני: ככל שהקשר לקהילה משמעותי יותר, כך גם העלות החברתית של הפרת נורמת החובה האזרחית גבוהה יותר. המחקר אינו מסתפק בשאלה עד כמה אדם אוהב את מדינתו. הוא מבחין בין עוצמת ההיקשרות הלאומית לבין התוכן שהאדם מסוגל לייחס לאומה, וטוען שסיפור לאומי הוא ממד נפרד של זהות. הבדיקה נשענת על סקרי בחירות בדנמרק ב־2015, בישראל ב־2013, בהולנד ב־2012, בבריטניה ב־2015 ובארצות הברית ב־2016. המדגמים המקוריים כללו בהתאמה 1,000, 1,292, 1,455, 1,002 ו־1,001 משיבים. המשתנה התלוי הוא כוונת הצבעה ולא הצבעה מאומתת: ברוב המדינות רק תשובה שלפיה המשיב בהחלט יצביע קודדה כהצבעה. שלוש שאלות פתוחות ביקשו לזהות את אירוע העבר החשוב ביותר, עתיד רצוי לאומה והאדם המשמעותי ביותר בתולדותיה. מספר הרכיבים שסופקו יצר מדד שלמות בין אפס לשלוש. מדד נוסף, בין אפס לשש, בחן עד כמה הרכיבים חופפים לחמש התשובות הנפוצות בכל מדינה. הממצא המרכזי תומך בהשערת השלמות: לאחר בקרה על גיל, השכלה, מגדר, דתיות, הכנסה, שיחה פוליטית, אמון פוליטי, צריכת חדשות והבדלים בין מדינות, ככל שהסיפור היה שלם יותר כך גדלה כוונת ההצבעה. ההסתברות החזויה הייתה כ־84% אצל מי שסיפק רכיב אחד וכ־90% אצל מי שסיפק את כל שלושת הרכיבים; הפער בין היעדר סיפור לבין סיפור שלם הוערך ב־11 נקודות אחוז. לעומת זאת, ההשערה שלפיה דווקא קרבה לסיפור הלאומי המרכזי מגבירה השתתפות לא אושרה באופן יציב. הקרבה ניבאה כוונת הצבעה בכלל המדגם, אך חדלה להיות מובהקת בקרב מי שכבר סיפקו את שלושת הרכיבים, וגם ההבדל בין סיפורים שכיחים לחריגים לא היה מובהק. לכן הממצאים תומכים בנוכחותו ובשלמותו של מבנה נרטיבי יותר מאשר בציות לתוכן לאומי הגמוני מסוים. בבדיקת חוסן בארצות הברית, המתאמים בין עוצמת ההיקשרות הלאומית לבין שלמות הסיפור או קרבתו לסיפור המרכזי היו חלשים יחסית, 0.187 ו־0.194, והקשר בין שלמות לכוונת הצבעה נשמר לאחר הכנסת ההיקשרות למודל. התרומה לדמוקרטיה ליברלית כפולה. מצד אחד, סיפור משותף עשוי להעניק משמעות לחובה האזרחית ולתמוך בהשתתפות גם במערכות פוליטיות שונות. מצד אחר, המחקר אינו מראה שכל סיפור לאומי מועיל, אינו בוחן את תוכנו לעומק ואינו מוכיח שסיפור הוא שגרם להצבעה. מדד ״דק״ המבוסס על שלוש תשובות, כוונת הצבעה בדיווח עצמי ונתוני חתך מותירים אפשרות שאזרחים מעורבים יותר פשוט מסוגלים לענות ביתר קלות. מכאן שהשלכה מעשית סבירה אינה להכתיב סיפור אחיד, אלא לטפח מרחב אזרחי שבו קבוצות שונות יכולות לחבר עבר, עתיד ושחקנים משותפים בלי למחוק מחלוקת, מיעוטים או סיפורי נגד.
לקריאת העמוד
כשהטרור מרחיב את אי־הסובלנות כלפי ״שותפים לדרך״
מארק פפלי, מארק ל׳ האצ׳יסון ומיכל שמיר שואלים אם עלייה בטרור שוחקת חירויות לא רק של מי שנתפסים כקרובים למבצעים, אלא גם של קבוצות מקומיות המוצגות כ״שותפות לדרך״ אף שהן רחוקות מן האלימות ואינן אחראיות לה. המחקר משלב 18 סקרים ייצוגיים של יהודים בוגרים בישראל שנערכו בטלפון או פנים אל פנים בין 1980 ל־2011; ב־15 מהם נשאלה גם שאלה קבועה על אזרחים ערבים. הסובלנות נמדדת באמצעות הנכונות להתיר הפגנה לקבוצה הפוליטית הפחות־אהודה על המשיב, ובסקרים המתאימים גם לאזרחים הערבים בישראל כקבוצה רחבה. שלוש קבוצות היעד הן קבוצות פוליטיות ערביות לא־אהודות, קבוצות שמאל יהודיות לא־אהודות והציבור הערבי האזרחי. רמת הטרור היא מספר הפיגועים שתיעד Global Terrorism Database בתוך גבולות ישראל המוכרים בינלאומית בשלושת החודשים שלפני כל סקר; המספר נע בין אפס ל־27 והממוצע היה 11. עוד לפני בחינת השינוי בטרור, הסובלנות כלפי קבוצות פוליטיות ערביות לא־אהודות הייתה נמוכה מזו שניתנה לקבוצות שמאל יהודיות לא־אהודות. ככל שמספר הפיגועים עלה, הנכונות להתיר הפגנה לשני סוגי הקבוצות הפחות־אהודות ירדה בקצב דומה, בניגוד להשערה שהפגיעה תהיה חזקה יותר כלפי הקבוצות הערביות. הפירוק לפי זהות פוליטית מראה שהקשר השלילי נבע בעיקר ממשיבים בימין: אצלם התפשטה הירידה בסובלנות לכל שלוש קבוצות היעד, בלי הבחנה רבה ביניהן. ביחס לאזרחים ערבים, המקדם היה −0.011 בקרב הימין והיה מובהק ברמת p<0.01; בימין המתון הוא היה −0.007 ברמת p=0.08, ואילו במרכז ובשמאל לא נמצא קשר מובהק. בדיקות עמידות במודלים חלופיים, עם מדדי איום נוספים, ללא מי שבחרו בתנועה האסלאמית ובבדיקות של בחירת הקבוצה הפחות־אהודה שמרו על המסקנה המרכזית. עם זאת, המחקר הוא תצפיתי ואינו יכול להוכיח שפיגועים לבדם גרמו לשינוי בעמדות, והיעדר מדדים עקביים של איום נתפס, ביטחון פסיכולוגי ומחויבות לנורמות דמוקרטיות מגביל את זיהוי המנגנון. תרומתו היא בהראותו כיצד איום ממשי יכול להרחיב את מעגל הקבוצות שחירותן נעשית פגיעה, במיוחד כאשר זהות פוליטית משרטטת גבול רחב בין ״אנחנו״ ל״הם״.
לקריאת העמוד
אותם בוחרים, מנצחת אחרת: בחירות בריטניה ב־2010 תחת כללי הצבעה חלופיים
פול אברמסון וחמשת עמיתיו משתמשים בנתוני סקר כדי לשאול כיצד היו נראות בחירות בריטניה ב־2010 תחת כללי הכרעה אחרים. הבחירות בפועל נערכו בשיטת הרוב היחסי במחוזות, FPTP, והסתיימו בפרלמנט תלוי — בלי רוב למפלגה אחת — לראשונה זה יותר מדור. החוקרים מדמים ארבע חלופות: השוואות זוגיות מחזוריות, ספירת בורדה, שיטת הקול החלופי ושיטת קומבס. לפי התוצאות המדווחות, הליברל־דמוקרטים היו מנצחים כל מפלגה אחרת בהשוואה ישירה ולכן היו המנצחים לפי אמת המידה של קונדורסה. הם היו מנצחים גם בכל אחת מן השיטות החלופיות שנבדקו למעט הקול החלופי; הם לא ניצחו כמובן גם בשיטת FPTP שבה נערכו הבחירות. החריג יוצר אירוניה פוליטית: הקול החלופי היה השיטה שהליברל־דמוקרטים תמכו בה במשאל העם במאי 2011. המאמר מדגים אפוא שכלל ההכרעה אינו כלי ניטרלי המתרגם העדפות לתוצאה אחת הכרחית. עם זאת, זו סימולציה המבוססת על העדפות שדווחו בסקר תחת מערכת הבחירות שהתקיימה בפועל, ולא תצפית בבחירות מקבילות. מן התקציר אי אפשר לדעת כיצד קמפיינים, מועמדים, הצבעה אסטרטגית או שיעור ההשתתפות היו משתנים אילו הכללים החלופיים היו נהוגים באמת, ואף לא להשלים את מלוא החישובים בכל שיטה. לכן הממצא מבסס טענת רגישות מוסדית חזקה — כללים שונים יכולים לבחור מנצחת אחרת מאותם נתוני העדפה — אך אינו מוכיח איזו שיטה היא ההוגנת ביותר או מה היה הציבור עושה תחתיה בפועל.
לקריאת העמוד
מוסדות דת כמתווכים אלקטורליים: כיצד נבנית תמיכה במפלגות דתיות בישראל
מייקל פרידמן מנתח את מוסד הדת המקומי כחוליה המחברת בין מפלגה, משאבים ציבוריים ובוחרים. הטיעון הוא שמפלגות דתיות מסייעות בהזרמת מימון וגישה פוליטית לישיבות ולארגוני אמונה יהודיים, ואילו המוסדות מעניקים שירותי דת, חינוך, רווחה ורשתות חברתיות ומעודדים תמיכה במפלגות. היחסים דומים לקליינטליזם, אך אינם זהים לקניית קולות: ההצבעה חשאית, ההטבות אינן מותנות בדרך כלל בהצבעתו הנצפית של אדם מסוים, וההשפעה פועלת דרך קהילה, לגיטימציה וציפייה למשאבים עתידיים. המחקר מחבר תוצאות של בחירות ארציות בשנים 1977–2015 ברמת אזור סטטיסטי לנתוני מיקום ומועד הקמה של יותר מ־3,000 מוסדות דת רשומים. כדי להתמודד עם העובדה שמוסדות אינם מוקמים בשכונות באקראי, הוא משווה בין אזורים שקיבלו מוסד ראשון בשנות התשעים לבין אזורים שקיבלו מוסד בשנים 2000–2015; לפני הטיפול ניכרו בשתי הקבוצות מגמות הצבעה דומות. האומדן המרכזי קושר כניסת מוסדות בשנות התשעים לעלייה ממוצעת של כארבע נקודות אחוז בהצבעה למפלגות דתיות בבחירות הבאות — כחמישית מממוצע בסיס של 20 אחוז. העלייה מופיעה בעיקר אצל יהדות התורה וש״ס, לצד ירידה בתמיכה במפלגות מרכז ובחלק מן המפלגות הימניות הלא־דתיות, ולא כתנועת נגד ברורה אל מפלגות השמאל. מוסדות שקיבלו מימון מן המדינה נקשרו להשפעה גדולה יותר ממוסדות שלא קיבלו מימון, ממצא התואם את מנגנון חלוקת המשאבים אך אינו לבדו הוכחה לו. נתוני הגירה פנימית לשנים המצומצמות שבהן היו זמינים אינם מראים שינוי שנתי מובהק בהרכב השכונה בעקבות מוסד חדש, ולכן ההסבר הנתמך יותר הוא שינוי בחירתם של תושבים קיימים; עם זאת, הבדיקה אינה שוללת שינוי דמוגרפי ארוך טווח סביב מוסדות גדולים. מבחינה דמוקרטית, המחקר מראה שארגון קהילתי יכול לתרגם שירותים, אמון ומימון ציבורי לכוח מפלגתי מקומי. הוא גם מחדד את הצורך לבחון כיצד הקצאת תקציבים דרך מוסדות המזוהים פוליטית משפיעה על תחרות, אחריותיות ועל השסע בין דתיים לחילונים.
לקריאת העמוד
גושים יציבים וזהויות מרובות בבחירות בישראל ב־2015
גדעון רהט, ראובן חזן ופזית בן־נון בלום מנתחים את בחירות 2015 דרך שני תהליכים מחוברים: תנועת קולות בתוך גושים אידאולוגיים והופעתן של זהויות מרובות בקמפיינים. הבחירות הוקדמו לאחר שממשלת נתניהו קרסה, שנתיים וחודשיים בלבד אחרי הבחירות הקודמות. מערכת הבחירות הוצגה כמרוץ בין הליכוד למחנה הציוני, ושתי המפלגות אכן התחזקו ביחס לבחירות שקדמו לה. אולם כמעט כל התוספת שקיבלה כל אחת מהן הגיעה ממפלגות אחרות בתוך הגוש שלה, ולא מחציית הגבול בין הגושים. לפי המחברים, הפוליטיקה של זהויות מרובות דחפה את שתי המפלגות לפנות בעיקר אל בוחרים במחנה שלהן ובו בזמן הבהירה את גבולות המחנות. החריגה הייתה כולנו, מפלגת מרכז חדשה שהצליחה לתפוס עמדה אסטרטגית מכרעת בין האפשרויות הקואליציוניות. ניצחונו הברור של הליכוד על המחנה הציוני הוביל את כולנו להצטרף לקואליציית ימין־דתיים בראשות הליכוד. המאמר מראה אפוא שמרוץ בין שתי מפלגות גדולות אינו מעיד בהכרח על מעבר רחב של בוחרים מצד לצד. הוא יכול לשקף ריכוז מחדש של תמיכה בתוך מחנות יציבים, כאשר מפלגת מרכז אחת מחזיקה בעמדה שמכריעה כיצד יתורגמו התוצאות לממשלה.
לקריאת העמוד
כשהבוחרים נוטשים והמועמד פורש: הצבעה אסטרטגית בישראל ב־1999
פול אברמסון ועמיתיו בוחנים את המרוץ הישיר לראשות ממשלת ישראל ב־1999 כמקרה של הצבעה אסטרטגית בתחרות מרובת מועמדים. בתחילת המרוץ השתתפו חמישה מועמדים, אך שלושה מהם פרשו ביומיים שלפני ההצבעה. בין הפורשים היה יצחק מרדכי, מועמד מרכזי שמוקם במרכז המפה הפוליטית. לפי המחקר, פרישתו נבעה במידה רבה מן ההחלטות האסטרטגיות של בוחרים שתמכו בו אך נטשו את מועמדותו ככל שמעמדו בסקרים נחלש. המחברים משתמשים בסקרים שנערכו במהלך מערכת הבחירות ואומדים מודלים המבוססים על חישוב הצבעה בתחרות מרובת מועמדים. הם מוצאים כי רמתה ואופייה של ההצבעה האסטרטגית בשיטה הישראלית של רוב עם סיבוב הכרעה דמו לדפוסים שנמצאו בשיטות הקרובות יותר לרוב יחסי טהור. התוצאה תומכת בהסבר שנתן מרדכי לפרישתו: היחלשות התמיכה לא הייתה רק תמונת מצב, אלא חלק מתהליך שבו בוחרים התאימו את בחירתם לסיכויי המועמדים. המקרה ממחיש שהחלטת הבוחר והחלטת המועמד כרוכות זו בזו, מפני שציפיות ציבוריות יכולות לצמצם את התמיכה ובהמשך לשנות את עצם מבנה התחרות. כך הבחירות אינן רק רגע של ספירת קולות, אלא תהליך אסטרטגי שבו מידע על כדאיות משפיע על האפשרויות שנותרות לבוחרים ביום ההצבעה.
לקריאת העמוד
כשהאליטות אינן סובלניות יותר מן הציבור
מיכל שמיר בוחנת את הטענה האליטיסטית שלפיה מנהיגים פוליטיים מחויבים יותר מן הציבור לנורמות דמוקרטיות ולכן מסוגלים לרסן אי־סובלנות עממית. המחקר משלב סקרים בקרב אליטות ובקרב הציבור עם ניתוח מקרה של תגובת המערכת הפוליטית בישראל לכניסתן של שתי קבוצות חוץ חדשות לזירה בשנות השמונים. לפי התקציר הרשמי, הממצאים מערערים על הכללה רחבה של התאוריה בשלושה מובנים. ראשית, במיוחד כאשר קבוצה נתפסת כמאיימת ומעוררת התנגדות חזקה, האליטה הפוליטית אינה בהכרח סובלנית יותר מן הציבור; לעומת זאת, אליטות שאינן פוליטיות נמצאו שונות ממנו. שנית, חישובים מפלגתיים נכנסים לתהליך קבלת ההחלטות ויכולים ליצור דינמיקה של אי־סובלנות: קבוצות האליטה הפוליטית לא ריסנו זו את זו, אלא שיתפו פעולה בהרחבת ההגבלות לקבוצות נוספות. שלישית, אף שאי־סובלנות הייתה נפוצה בציבור, הצעדים המעשיים להגבלת קבוצות היו מעשה ידיהן של האליטות. בכך המחקר מפריד בין עמדות ציבוריות לבין הכוח המוסדי לתרגמן להגבלות על קבוצות פוליטיות. תרומתו הדמוקרטית היא אזהרה מפני הסתמכות על אופיים המשוער של מנהיגים כתחליף לכללים, זכויות וביקורת: האליטה עשויה לפעול כמסנן סובלני, אך תחרות מפלגתית ואיום פוליטי עלולים להפוך אותה דווקא לסוכן של הגבלה.
לקריאת העמוד
כשהנדסת בחירות משמרת דמוקרטיה מוגבלת
גדעון רהט ומריו סניידר מנתחים את הנדסת הבחירות שנעשתה בצ׳ילה ערב המעבר מן המשטר הצבאי לממשלה נבחרת. לפי תקציר המאמר, תכלית ההסדר הייתה לשמר את הסדר החוקתי שקיבע המשטר בחוקת 1980 גם לאחר חידוש הבחירות. המחברים בוחנים את הבחירות הכלליות של 1989 ושל 1993 ומראים כי הדרך שבה קולות תורגמו למושבים היטיבה, כמתוכנן, עם הגוש האלקטורלי השני בגודלו — הימין הצ׳יליאני. ההטיה לא פעלה לבדה: סנאטורים ממונים ורוב מיוחס שנדרש לתיקונים חוקתיים הצטרפו אליה והעניקו לימין כוח וטו של מיעוט על יוזמות שינוי. מערכת הבחירות גם יצרה תמריצים למפלגות, למועמדים ולבוחרים שחיזקו את מאזן הכוחות הזה. הטענה אינה שבחירות נעדרו או שהציבור לא השתתף, אלא שהמסגרת המוסדית הגבילה מראש את יכולת התחרות האלקטורלית להביא לשינוי ליברלי מלא. בכך המאמר מבחין בין עצם קיומן של בחירות לבין איכותה של הדמוקרטיה: מוסדות בחירה יכולים להעניק לגיטימציה לשלטון נבחר ובה בעת להגן על מובלעות סמכותניות ועל זכות חסימה שאינה משקפת רוב. מסקנת המחברים היא שמערכת הבחירות סייעה לבסס בצ׳ילה דמוקרטיה מוגבלת, ולא דמוקרטיה ליברלית.
לקריאת העמוד
המפלגה, המועמד ושני שערי הבחירה: מתי קמפיין נעשה אישי?
פוליטיקאי המבקש להגיע לפרלמנט חייב בדרך כלל לעבור שני שערים: להיבחר כמועמד בתוך מפלגתו ולזכות בתמיכת הבוחרים בבחירות הכלליות. אור טוטנאואר וגדעון רהט מראים שאין להבין את סגנון הקמפיין האישי בלי לבחון את יחסי הגומלין בין שני השערים. הם מחברים את סקר המועמדים ההשוואתי למאגר מפלגות מפורט ומנתחים 9,320 משיבים מ־101 מפלגות, ב־18 מערכות בחירות וב־16 דמוקרטיות. המדד המרכזי הוא דיווח המועמדים על מוקד הקמפיין בסולם שבין משיכת תשומת לב למפלגה לבין משיכת תשומת לב לעצמם. בשיטות יחסיות עם רשימה סגורה, בחירה בפריימריז או בידי מנהיג נקשרה ליותר קמפיין אישי מאשר בחירה בידי מוסד מפלגתי קולגיאלי. ככל ששיטת הבחירות מאפשרת לבוחרים לבחור מועמד מסוים, ההבדלים בין שיטות הבחירה הפנים־מפלגתיות נחלשים ואף נעלמים. הממצא מערער על ההנחה שבחירת מועמדים בידי מנהיג היא בהכרח ההפך מפריימריז: שתיהן עשויות להיות צורות שונות של פרסונליזציה, האחת ממוקדת במנהיג והאחרת ביחיד. מבחינה דמוקרטית, המחקר מדגיש שכלל שנראה משתף או ריכוזי בתוך המפלגה אינו מכתיב לבדו את התנהגות המועמדים; משמעותו תלויה במבנה הבחירות שבתוכו הוא פועל.
לקריאת העמוד
חיסון פסיכולוגי נגד תוכן מקטב: פחות שיתוף, אך לא פחות שפה עוינת
תוכן היפר־מפלגתי מקבל כוח פוליטי לא רק ממי שיוצר אותו, אלא גם ממשתמשים אמיתיים שלוחצים, משתפים, מגיבים ומעניקים לו נראות ולגיטימציה. פינטאן סמית, אלמוג שמחון, דון הולפורד וסטפן לבנדובסקי בוחנים אם חיסון פסיכולוגי קצר יכול להחליש את הדחף להשתתף בהפצה. ההתערבות מזהירה מפני המחיר הדמוקרטי של שיח מקטב ומלמדת לזהות שלוש טכניקות: יצירת שעיר לעזאזל, התקפה על האדם ושפה רגשית. ששת הניסויים נחלקים לשתי קבוצות. בשלושת הניסויים הראשונים, שכללו יחד 3,276 משתתפים בבריטניה ובארצות הברית, ההתערבות הפחיתה דיווח על נכונות ללחוץ על כותרות מקטבות או לשתף אותן. בשני ניסויי הברקזיט בבריטניה הירידה לא הוגבלה לתוכן משפיל כלפי המחנה האחר, ואילו בניסוי האמריקאי על הפלות נרשמה השפעה חזקה במיוחד על תוכן מקטב רגשית. בשלושת הניסויים הבאים, שכללו יחד 1,878 משתתפים, ההתערבות לא שינתה באופן מובהק את מידת השפה המקטבת בטקסט שהמשתתפים עצמם כתבו. ההבדל בין התוצאות מבהיר שהימנעות מפעולת הפצה קלה אינה שקולה לשינוי סגנון הביטוי העצמי. ההתערבות מציעה כלי אפשרי להאטת תפוצה, אך אינה תחליף לעיצוב פלטפורמות, לנורמות שיח או להתערבויות שמכוונות במפורש ליצירת תוכן.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
לא כל רשת מתאימה לכל מחאה: מפת היכולות הדיגיטליות של תנועות חברתיות
רשתות חברתיות אינן ארגז כלים אחיד, ותכונה טכנית אינה הופכת מעצמה ליכולת פוליטית. כריסטיאן באדן, אנט הפט, מייקל ווהן וברברה פטש מציעים לנתח יכולות דיגיטליות ברמת ביניים: מפורטת מספיק כדי להבדיל בין דרכי הפעולה שפלטפורמות מאפשרות, אך כללית מספיק להשוואה בין פלטפורמות, מדינות ותקופות. נקודת המוצא היא סוג השחקן. תנועות חברתיות חולקות שלושה צרכים: לנסח תביעות ציבוריות, לגייס פעולות מחאה ולבנות ארגון, רשת וזהות קולקטיבית. מתוך ספרות רחבה המחברים גוזרים שמונה יכולות: יחסים עם תקשורת, תיווך עצמי לקהל, סיפור משותף, הנעה להשתתפות, תיאום מבוזר, בניית זהות משלבת, היררכיות מתהוות וקבלת החלטות מבוזרת. כל יכולת נוצרת מן היחסים בין עיצוב הפלטפורמה, תפיסת המשתמש והמטרה שהוא מבקש להשיג. המסגרת מוסיפה שני תנאי הקשר. דיכוי נתפס מגדיל את ערכם של הצפנה ומרחבים מוגנים אך מקשה להגיע לציבור; חלוקת הכוח בין תאגיד יחיד, מוסד פוליטי או ציבור מפוזר משנה אם התנועה זקוקה בעיקר לתיאום, ללגיטימציה ציבורית או לסיפור משותף. המאמר הוא בניית תאוריה ולא מבחן אמפירי של דירוג פלטפורמות. תרומתו הדמוקרטית היא להראות שנראות, ביטחון, השתתפות וארגון כרוכים לעיתים בעסקאות חליפין, ולכן בחירה דיגיטלית של תנועה היא החלטה פוליטית ולא רק טכנית.
לקריאת העמוד
אחרי אובדן השלטון: מדוע מפלגות אינן ממהרות אל המרכז?
מה עושה מפלגת שלטון לאחר שהבוחרים שולחים אותה לאופוזיציה: מתקרבת למרכז, חוזרת לעמדות מובחנות יותר או מתקנת את המהלך שעשתה לפני ההפסד? יותם מרגלית, טארה סלאו ומייקל טינג בוחנים בחירות בדמוקרטיות מפותחות בשנים 1945–2015 ומחברים נתוני ממשלות למצעי מפלגות ממאגר MARPOR ולנתונים על בחירת הנהגה. הם מבחינים בין אובדן קולות לבין אובדן שלטון, ובין הכיוון האידאולוגי של שינוי לבין גודלו. המרכז מוגדר ביחס להתפלגות מצעי המפלגות בכל מדינה, ולא נמדד ישירות מתוך עמדת הבוחר החציוני. באחת האמידות המרכזיות, אובדן שלטון קשור לירידה של 13.7 נקודות אחוז בהסתברות להתמודד בבחירות הבאות עם מצע מרכזי. במקביל, מפלגות נוטות להפוך את כיוון התזוזה הקודמת שלהן, ותיקון זה חזק יותר לאחר הפסד. מוסדות פנים־מפלגתיים מעצבים את התגובה: כשהמנהיג נבחר בידי גוף מצומצם, אובדן השלטון קשור לשינוי גדול יותר במצע; בגופי בחירה רחבים התגובה מתונה יותר בגודלה, בלי עדות ברורה לכיוון אידאולוגי אחר. התרחקות מן המרכז לאחר הפסד קשורה גם לסיכוי גבוה יותר לחזור לשלטון, אך המחברים אינם מפרשים את האמידות כסיבתיות. המודל התאורטי שהם מציעים מסביר כיצד תחרות בין אגפים מתונים ומובחנים יותר, הבדלי איכות בין מועמדים ושליטה בבחירת ההנהגה יכולים לייצר את הדפוסים לאורך זמן. תרומת המחקר היא להראות שהתגובה לתבוסה תלויה גם בהיסטוריה האידאולוגית ובמבנה הארגוני של המפלגה, ולא רק בתמריץ לפנות אל הבוחר החציוני.
לקריאת העמוד
יותר שיחה פוליטית אינה מבטיחה פער קטן יותר בין נשים לגברים
לילך ניר וסקוט ד׳ מקלרג בוחנים אם מוסדות פוליטיים וגישה שוויונית למשאבים קשורים לצמצום הפער בין נשים לגברים בשיחה פוליטית. הם משתמשים בסקר האזרחות של תוכנית הסקרים החברתיים הבין־לאומית, ISSP 2004, ומחברים תשובות של כ־36 אלף משתתפים ב־33 דמוקרטיות למאפיינים לאומיים של שיטת הבחירות, מכסות מועמדות, ייצוג נשים בפרלמנט, ותק זכות הבחירה ופערי השכלה, הכנסה ותעסוקה. הביטוי הפוליטי נמדד באמצעות תדירות דיווח על שיחות עם משפחה, חברים ועמיתים ועל ניסיון לשכנע מי שמחזיקים בדעה אחרת. המודלים הרב־רמתיים מבחינים בין רמת השיחה הכוללת לבין גודל הפער המגדרי. הממצאים מצביעים על שלושה דפוסים שונים: ייצוג גבוה יותר של נשים בבית המחוקקים נקשר לשיחה רבה יותר בקרב נשים ולפער קטן יותר; מכסות נקשרו בחלק מן המודלים לרמת שיחה גבוהה יותר, בלי צמצום מובהק בפער; ושיטת בחירות יחסית נקשרה לעלייה בשיחה שהייתה חזקה יותר אצל גברים, ולכן לפער גדול יותר. ותק זכות הבחירה לנשים נקשר לצמצום הפער במודלים נפרדים, אך ייצוג הנשים בפועל היה הממצא העקבי יותר גם במודלים משולבים. פערים לאומיים בהשכלה ובהכנסה לא סיפקו הסבר מובהק ועקבי לפערי הביטוי, וגם ממצאי התעסוקה לא תמכו בתהליך פשוט של צמצום הפער. המחברים מציעים ששפע מידע והזדמנויות להשתתפות עשוי להיטיב יותר עם מי שכבר מחזיקים בידע ובעניין פוליטי, ושנראות של נשים בתפקידי כוח עשויה לספק אות להשתייכות וליכולת השפעה. אלה פירושים אפשריים לקשרים תצפיתיים, לא מנגנונים שהוכחו בניסוי. המדדים גם אינם לוכדים את איכות התעסוקה, תחומי ההשכלה או חלוקת הטיפול במשפחה. הסיכום מבוסס על כתב יד מלא המקושר מאתר אחד המחברים; מעמדו כגרסה שהתקבלה לפרסום אינו מצוין. המשמעות הדמוקרטית היא שיש להבחין בין הגדלת היקף השיחה לבין חלוקה שוויונית יותר של האפשרות להשמיע דעה ולהשפיע.
לקריאת העמוד
כשאזרחים מדרגים את הדמוקרטיה, הם לא תמיד מודדים את אותו הדבר
גל אריאלי בוחן מה באמת מודדת שאלה המבקשת מאזרחים לדרג עד כמה מדינתם מתנהלת באופן דמוקרטי. הבעיה מתחדדת כאשר תושבים במשטרים סמכותניים מעניקים למדינתם ציונים גבוהים מאלה שנותנים תושבי דמוקרטיות מבוססות: הציון יכול לשקף תפיסות שונות של דמוקרטיה, הערכת ביצועים או קושי להשיב בחופשיות. המחקר משתמש בסקר הערכים העולמי מ־2005 ובמודלים רב־רמתיים הכוללים 59,846 משיבים ב־47 מדינות בניתוח המרכזי. לצד הדירוג העצמי נבנה מדד לתפיסה פרוצדורלית וליברלית של דמוקרטיה, על בסיס החשיבות המיוחסת לבחירות חופשיות, לזכויות אזרח, לאפשרות לשנות חוקים במשאלי עם ולשוויון זכויות לנשים. ניתוח גורמים מצא בסיס להשוואה חלקית של המדד בין מדינות, אך לא אחידות מלאה במשמעות הדמוקרטיה; גאנה הוצאה מן הניתוח משום שאחד מפריטי המדד התנהג בה בכיוון הפוך. הממצא המרכזי הוא שהקשר בין תפיסה פרוצדורלית לבין דירוג המדינה כדמוקרטית משתנה לפי ההקשר: במדינות דמוקרטיות יותר הוא חיובי, ובמדינות פחות דמוקרטיות הוא אינו מובהק. במקביל, שיעורי אי־המענה לשאלות הדמוקרטיה היו גבוהים יותר במדינות פחות דמוקרטיות, ולכן ממוצע התשובות אינו בהכרח מייצג את מי שנמנעו מלענות. בבדיקת הסברים חלופיים, יעילות ממשלתית ותוצר לנפש נקשרו להערכות דמוקרטיה בדפוסים דומים לאלה של מדד המשטר. המתאמים החזקים ביניהם הקשו לבודד את התרומה הנפרדת של דמוקרטיה, ביצועים ופיתוח כלכלי. מכאן לא נובע שסקרי דמוקרטיה חסרי ערך, אלא ששאלה כללית אחת דורשת תיקוף באמצעות שאלות על תוכן הדמוקרטיה, בדיקת אי־מענה וניתוח של ההקשר הלאומי. זהו מחקר תצפיתי של קשרים בין תשובות ומאפייני מדינות, ולא ניסוי המוכיח שמבנה המשטר גורם להבנה מסוימת או שמי שנותן ציון גבוה תומך בהכרח בזכויות ובמגבלות על השלטון.
לקריאת העמוד
שלוש מחאות נפרדות חשפו את גבולות הסולידריות האזרחית בשנת הקורונה
גדי חיטמן בוחן את המחאה בישראל בשנת 2020 על רקע שני משברים חופפים: מגפת הקורונה ומשבר פוליטי מתמשך שכלל שלוש מערכות בחירות בתוך פחות משנה, ממשלת חירום קצרת ימים ומשפט פלילי של ראש הממשלה. הוא אינו מתאר ״מחאת קורונה״ אחת, אלא שלוש זירות בעלות תביעות שונות: מחאת הדגלים השחורים נגד שחיתות ופגיעה במוסדות הדמוקרטיים; מחאות חרדיות נגד סגרים מקומיים, מגבלות על תפילה ולימוד תורה ושימוש מופרז בכוח משטרתי; ומחאת עצמאים ובעלי עסקים שדרשו פיצוי על אובדן הכנסה שנגרם מהגבלות הממשלה. כדי להסביר כיצד כל קבוצה התגייסה, המאמר משלב ספרות על התנהגות קולקטיבית, גיוס משאבים, זהות קולקטיבית והזדמנויות פוליטיות. כדי להסביר את העיתוי ואת המעבר מאכזבה לפעולה, הוא מוסיף שלוש עדשות: אירוע מקרי המטלטל את השגרה, כאן המגפה; כשל תפקודי של מוסדות שאינם מספקים שירות או מענה צפוי; וקיפוח יחסי, כלומר הפער שקבוצה חשה בין מצבה לבין מה שלדעתה מגיע לה או ניתן לאחרים. מחאת הדגלים השחורים החלה עוד לפני שהנזק הכלכלי של המגפה עמד במרכז, בעקבות העימות סביב כינוס הכנסת והציות לפסיקת בית המשפט העליון. היא הרחיבה את יעדיה להגנה על הדמוקרטיה, התנגדות לשחיתות ודרישה להתפטרות נתניהו, גייסה אלפים בירושלים ומפגינים במאות גשרים, והמשיכה גם תחת מגבלות הסגר. המאמר מדגיש שבית המשפט וגורמים בממשלת האחדות הגנו על עצם האפשרות להפגין, ומפרש את החקירות נגד ראש הממשלה, העימות עם מוסדות האכיפה וניהול המגפה כמקורות להתגבשותה. המחאה החרדית נשענה על הנהגה רבנית ועל מוסדות קהילתיים קיימים. היא עסקה בסגירת יישובים ומוסדות חינוך, באיסור הנסיעה לאומן, בהגבלת טקסים דתיים ובטענות לאכיפה אלימה או מפלה; מכאן שהקיפוח היחסי שלה הוגדר בהשוואה ליחס שקיבלו קבוצות אחרות ולא סביב שחיתות או פיצוי לעסקים. מחאת העצמאים התגבשה סביב פער בין הבטחות הסיוע לבין הכסף והזכאות שהגיעו בפועל. אף שקבוצת ״אני שולמן״ מנתה לפי המאמר יותר מ־200 אלף חברים, בעלי מסעדות, אנשי תרבות, תיירות, תחבורה וענפים אחרים לא בנו הנהגה מוסכמת או שיטת פעולה משותפת; חלקם ניהלו משא ומתן עם הממשלה, אחרים דחו אותו, וקבוצות שקיבלו מענה מגזרי חדלו להפגין. באמצע יולי הופיע רגע אפשרי של חיבור כאשר בעלי עסקים קשרו בין המצוקה הכלכלית לבין שחיתות ושלטון החוק, אך החיבור לא נעשה לקואליציה יציבה. מסקנת חיטמן היא שהמחאות היו מפוצלות יותר משהיו מאוחדות: שלוש הנהגות, שלושה סדרי עדיפויות והיעדר השתתפות הדדית אפשרו לממשלה להגיב לכל קבוצה בנפרד והחלישו את כוח המיקוח המשותף. זו מסקנה פרשנית הנשענת על דיווחי תקשורת ועל ראיונות ותצפיות שמובאים במאמר, ולא מבחן סיבתי שיטתי. אין פירוט מלא של מספר המקורות והמרואיינים, דרך בחירתם או הליך קידוד, ואין השוואה למקרים שבהם תנועות שונות כן התאחדו. גם התמונה אינה אחידה: הדגלים השחורים הכריזו ביוני 2021 שהשיגו את מטרתם לאחר חילופי השלטון, וחלק מן העצמאים קיבלו מענה נקודתי, ולכן הטענה שכל המחאות נכשלו דורשת הבחנה בין הישג מגזרי, שינוי ממשלה ושינוי מדיניות שנגרם מן המחאה. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא בהצגת משבר כזירה שבה תלונות לגיטימיות אינן מתחברות מעצמן. הגנה משפטית על זכות ההפגנה יוצרת הזדמנות לפעולה, אך כוח אזרחי רחב דורש גם הנהגה שמתרגמת חוויות שונות של כשל וקיפוח לשפה משותפת בלי למחוק את ההבדלים בין הקבוצות.
לקריאת העמוד
לא רק רשתות והזדמנויות: ההשפלה היומיומית שהניעה את חרם האוטובוסים במונטגומרי
דורון שולצינר מציע הסבר חברתי־פסיכולוגי למקורות חרם האוטובוסים במונטגומרי, האירוע המכונן של התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית. במקום להתחיל ברשתות הכנסייה, במשאבים הארגוניים או בהזדמנות הפוליטית — גורמים המסבירים היטב את התמדת החרם ואת הצלחתו — הוא שואל מדוע נוסעות ונוסעים שחורים פיתחו דווקא בשנים 1953–1955 נכונות חדשה לפעולה. הניתוח ההיסטורי משווה את כללי ההפרדה במונטגומרי לערים דרומיות אחרות ומשחזר את המפגשים באוטובוסים באמצעות עדויות, מסמכים ארכיוניים, עיתונות מקומית, רישומי ארגונים ומקורות משניים. ייחודה של מונטגומרי היה קו הפרדה נע: עשרת המושבים הקדמיים נשמרו ללבנים, אך הנהג היה רשאי להזיז את השלט לאחור ולדרוש מנוסעים שחורים שקנו כרטיס לקום ואף לרדת, בעוד מושבים ״לבנים״ נותרו ריקים. עם הגידול היחסי במספר הנוסעים השחורים לעומת הלבנים, הסתירה נעשתה גלויה ותכופה יותר: רוב לקוחות המערכת נשאו בעומס, אך הנהגים הלבנים שלטו במקום הישיבה ובאכיפה. במקביל, 94 נהגי החברה — כולם גברים לבנים ממעמד העובדים — התמודדו עם שכר ותנאי עבודה מתסכלים. המאמר אינו מצדיק את התנהגותם, אלא מסביר כיצד לחץ תעסוקתי, סמכויות כמעט משטרתיות ותפקידם כאוכפי גבול גזעי משתנה הפכו מפגשים שגרתיים לעימותים משפילים. פסק הדין בראון נגד מועצת החינוך במאי 1954 הוסיף הקשר של איום על הסדר הגזעי; לפי השחזור, תגובת־הנגד הלבנה החריפה את העלבונות, האלימות והאכיפה באוטובוסים. כבר בסוף 1953 מתועדות תלונות גוברות, ובמאי 1954, ארבעה ימים לאחר בראון, איימה ג׳ו אן רובינסון בשם המועצה הפוליטית של הנשים בחרם אם היחס לא ישתנה. מעצריהן של קלאודט קולווין ומרי לואיז סמית ב־1955 הראו שהעימות לא החל עם רוזה פארקס. סירובה של פארקס לקום ב־1 בדצמבר היה הזרז שסביבו יכלו פעילים מאורגנים לפעול במהירות, אך המוטיבציה הציבורית כבר נבנתה בחוויות חוזרות של התעללות והשפלה. שולצינר מבדיל לכן בין שלושה שלבים אנליטיים: היווצרות המוטיבציה למחאה, צבירת תנופה והתמדה, והצלחה או כישלון. כנסיות, מנהיגים, הסעות חלופיות ומבנה הזדמנויות חיוניים לשני השלבים המאוחרים, אך אינם לבדם תשובה לשאלה מדוע קהילה שלמה הייתה מוכנה לשאת בעלויות החרם בתחילתו. הטענה נשענת על צירוף עקבי של תזמון, מנגנון והשוואה, אך אינה ניסוי סיבתי: המקורות ההיסטוריים חלקיים, רגשות אינם נמדדים ישירות, ולא ניתן לבודד לחלוטין את תרומת כל אחד משלושת השינויים. התרומה הרחבה היא דרישה לחבר בין מוסדות לבין ניסיון חי. מחאה דמוקרטית אינה נוצרת רק כאשר יש ארגון שמסוגל לגייס; היא דורשת גם שינוי באופן שבו אנשים מפרשים אינטראקציות יומיומיות, מזהים פגיעה משותפת וממירים השפלה פרטית לעוול ציבורי שניתן לפעול נגדו יחד.
לקריאת העמוד
אפליה דתית במערב אינה מצייתת לקווי ״התנגשות הציביליזציות״
ג׳ונתן פוקס בוחן האם אפליה דתית בתוך דמוקרטיות מערביות ונוצריות מתיישבת עם תאוריית ״התנגשות הציביליזציות״ של סמואל הנטינגטון. לפי התחזית הפשוטה, מיעוטים המשתייכים לציביליזציה שונה מזו של הרוב אמורים לסבול יותר הן מאפליה חברתית והן מאפליה ממשלתית. פוקס מעמיד מולה שלושה הסברים ממוקדים יותר: ביטחוניזציה של האסלאם, שבה מוסלמים מוצגים כאיום המצדיק צעדי חירום והגבלות; מדיניות נגד קבוצות שהמדינה או החברה מסווגות כ״כתות״; ואנטישמיות, הצפויה להתבטא במיוחד בעוינות חברתית כלפי יהודים ולא בהכרח בהגבלות ממשלתיות. המחקר משתמש בגרסה השלישית של מאגר Religion and State–Minorities (RASM3). יחידת הניתוח היא מיעוט דתי במדינה, והמדגם כולל 156 מיעוטים ב־36 דמוקרטיות מערביות ואירופיות בעלות רוב נוצרי. הנתונים מכסים את השנים 1990–2014, או מן השנה הראשונה הזמינה למדינות שהוקמו לאחר 1990. ככלל נכללו מיעוטים שמנו לפחות 0.25% מאוכלוסיית המדינה, לצד מיעוטים יהודיים ומוסלמיים קטנים יותר שנכללו בשל מרכזיותם בשיח ובפוליטיקה העולמיים. מקודדי המאגר הכינו דוחות מדינה מחוקים וחוקות, דיווחי תקשורת, מסמכי ממשלה, דוחות ארגונים לא־ממשלתיים ומחקרים אקדמיים. פוקס מפריד בין שני סוגי תוצאה. מדד האפליה החברתית, SRD, מחבר 27 סוגים של פעולות בידי חברי קבוצת הרוב — מאפליה כלכלית ותעמולה עוינת ועד ונדליזם, הטרדה ואלימות — וכל רכיב מקודד 0, 1 או 2, כך שהטווח התאורטי הוא 0–54. מדד האפליה הממשלתית, GRD, מחבר 35 הגבלות או פרקטיקות הנוגעות לפולחן, למוסדות, לאנשי דת ולהפצת אמונה, באותו סולם של 0–2 ובטווח תאורטי של 0–70. אף מיעוט במדגם אינו מגיע לקצה העליון של אחד המדדים. החלוקה לקבוצות מבחינה בין נוצרים מאותה ציביליזציה של הרוב, מוסלמים, יהודים, נוצרים מציביליזציה אחרת, קבוצות לא־ציביליזציוניות שהמאמר מקבץ תחת קטגוריית ״כתות״, ומיעוטים מציביליזציות אחרות כגון הינדים, בודהיסטים וסיקים. המגמות התיאוריות אינן מתאימות לניבוי ציביליזציוני כללי. יהודים חווים בממוצע את הרמה הגבוהה ביותר של אפליה חברתית, והיא עולה לאורך התקופה. מוסלמים נמצאים במקום השני, אך הפער בינם לקבוצות אחרות קטן יחסית עד לעלייה ניכרת ב־2002, מיד לאחר מתקפות 11 בספטמבר 2001; התזמון מתאים יותר להסבר של ביטחוניזציה מאשר להבדל ציביליזציוני קבוע שהיה אמור להופיע כבר ב־1990. המיעוטים הלא־נוצריים מן הקטגוריה הציביליזציונית האחרת חווים דווקא את הרמות הנמוכות ביותר של אפליה חברתית: רק 4 מתוך 27 קבוצות כאלה חוו אפליה כלשהי, וברמות נמוכות. פירוק המדד מראה שיהודים היו הקבוצה הסבירה ביותר לחוות 18 מתוך 27 סוגי האפליה החברתית. כל המיעוטים היהודיים פרט לזה שבאסטוניה חוו לפחות סוג אחד, וכך גם 89.2% מן המיעוטים המוסלמיים; בכל קטגוריה אחרת השיעור היה 50% או פחות. זהו דפוס המתאים להסבר של אנטישמיות חברתית, ולא לטענה שכל מי שממוקם מחוץ לציביליזציה של הרוב נפגע באופן דומה. גם האפליה הממשלתית מציגה דפוס אחר. עד 2006 מוסלמים וקבוצות שהוגדרו לא־ציביליזציוניות חוו רמות ממוצעות דומות, ולאחר מכן המוסלמים הגיעו לרמה הגבוהה ביותר. בשנת 2014 נמצאו במדגם 28 מתוך 35 סוגי ההגבלה הממשלתית האפשריים; מוסלמים היו הקבוצה הנפגעת ביותר ב־12 סוגים, ורק המיעוט המוסלמי בקנדה לא חווה כלל אפליה ממשלתית לפי הקידוד. לעומת זאת, המיעוטים מן הציביליזציות האחרות היו הקבוצה שנפגעה בתדירות הנמוכה ביותר ב־23 סוגי הגבלה. היהודים, אף שהובילו במדד החברתי, לא הובילו במדד הממשלתי — בדיוק ההבחנה שחזתה השערת האנטישמיות. לאחר התיאור, פוקס מריץ ניתוחים רב־משתניים ל־2014. המודלים כוללים את דת הרוב, סוג המיעוט או עצם השוני הציביליזציוני, גודל אוכלוסיית המדינה, תוצר לנפש, משך המשטר, תמיכת המדינה בדת, שיעור המיעוט באוכלוסייה וממוצע פעולות אלימות או אלימות־למחצה של בני המיעוט בשנים 1990–2014; בניבוי אפליה ממשלתית נכלל גם מדד האפליה החברתית. שוני ציביליזציוני כללי אינו מנבא יותר אפליה ממשלתית, ובמודל של אפליה חברתית הקשר אף שלילי — בניגוד לתחזית הנטינגטונית. מוסלמים ויהודים חווים יותר אפליה חברתית, אך לא נמצא קשר דומה לשתי הקטגוריות האחרות של מיעוטים ציביליזציוניים. פעולות אלימות קודמות של בני מיעוט מנבאות הן אפליה חברתית והן אפליה ממשלתית, תוצאה העולה בקנה אחד עם מנגנון ביטחוניזציה. אוכלוסיית מדינה גדולה יותר קשורה ל־SRD גבוה יותר, ותמיכה ממשלתית חזקה יותר בדת קשורה ל־GRD גבוה יותר. הממצאים התיאוריים על ״כתות״ תומכים בחלק מהציפייה למדיניות נגדן, אך הקשר אינו שורד בניתוח הרב־משתני. לכן המאמר מסכם שהסברי הביטחוניזציה והאנטישמיות מתאימים לנתונים טוב יותר מתאוריית התנגשות הציביליזציות. התוצאה אינה אומרת שאין אפליה נגד מוסלמים או שאין לפערים תרבותיים השפעה; היא אומרת שהקטגוריה הרחבה ״ציביליזציה אחרת״ אינה מסבירה את מגוון הדפוסים. ההבחנה בין חברה למדינה חשובה במיוחד: קבוצה יכולה לסבול מתקיפות, תעמולה והדרה חברתית בלי שהממשלה תטיל עליה את ההגבלות הרבות ביותר, וקבוצה אחרת יכולה להיות יעד לרגולציה ממשלתית הנעטפת בשפת ביטחון גם כאשר כל צעד אינו קשור ישירות לסכנה. למחקר יש מגבלות ברורות. המדדים הם סכומים לא־משוקללים של סוגי פעולה שונים, וקידוד המבוסס על מקורות ציבוריים תלוי באיכות הדיווח בכל מדינה ושנה. פעולות שמבצעיהן לא זוהו מיוחסות במדד החברתי לבני הרוב, הנחה שעלולה ליצור סיווג שגוי. סף האוכלוסייה והחריגים ליהודים ולמוסלמים יוצרים מדגם שאינו סימטרי, והקטגוריה ״כתות״ טעונה ומאגדת דתות שונות מאוד על בסיס יחס מוסדי כלפיהן. יתרה מזו, המודלים הרב־משתניים הם חתך של 2014: קשר בין אלימות של בני מיעוט לבין אפליה עשוי לשקף גם תגובת נגד לאפליה או מעגל הדדי, ולא רק מסלול חד־כיווני מאלימות לביטחוניזציה. העלייה לאחר 2001 תואמת את ההסבר הביטחוני אך אינה כשלעצמה ניסוי סיבתי. המסקנה המדויקת היא שתאוריה רחבה של קווי ציביליזציה מפספסת את זהות הנפגעים, את סוג הפגיעה ואת העיתוי. כדי להבין אתגר דמוקרטי לחופש הדת נדרש לפרק את התופעה למנגנונים ולמוסדות: מי מפלה, באיזו פעולה, באיזה הקשר, והאם כוח המדינה מעגן את הפגיעה או מנסה לבלום אותה.
לקריאת העמוד
מצביעים שחורים אינם גוש אחיד: עמדות גזע נקשרו לתמיכה בטראמפ ב־2020
אודי זומר ועידן פרנקו יוצאים מתופעה אלקטורלית שנראתה מפתיעה: למרות הרטוריקה והמדיניות הגזעית השנויות במחלוקת של דונלד טראמפ, אומדני סקר הצביעו על עלייה בתמיכה בו בקרב מצביעים אפרו־אמריקאים בין 2016 ל־2020. במקום להתייחס לציבור השחור כגוש דמוקרטי אחיד, המחברים מבקשים להסביר את השונות שבתוכו. הטענה המרכזית שלהם היא שעמדות שנמדדו באמצעות סולם המכונה בספרות ״תרעומת גזעית״ קשורות בעוצמה להצבעה לטראמפ גם בקרב נשאלים שחורים, ולא רק בקרב לבנים שעבורם פותח המדד מלכתחילה. הרקע התאורטי הוא המושג ״גורל משותף״, שלפיו אדם שחור מפרש את ענייניו האישיים דרך מצבה של הקבוצה השחורה ואת פעילותו הפוליטית דרך סולידריות קבוצתית. המחברים אינם טוענים שהמושג חסר ערך, אלא שהסתמכות עליו כהסבר גורף מטשטשת הבדלים בגיל, במעמד, באידאולוגיה ובאופן שבו אנשים מסבירים אי־שוויון. חלק מן האפרו־אמריקאים מייחסים פערים בעיקר למבנים של אפליה וגזענות, ואחרים נותנים משקל רב יותר לאחריות אישית ולמאמץ; שונות זו עשויה להתבטא גם בבחירה מפלגתית. הבדיקה נשענת על Cooperative Congressional Election Study משנת 2020, סקר YouGov ארצי ומרובד הכולל יותר מ־50 אלף משיבים. הסקר נערך בגל שלפני הבחירות ובגל שלאחריהן, והמחברים מפרידים בין מי שהצביעו מוקדם לבין מי שהצביעו ביום הבחירות; בניתוח הבחירה נכללו מי שדיווחו שהצביעו לטראמפ או לג׳ו ביידן. משתנה המפתח נבנה מחמש שאלות על יתרון לבן, השפעת העבדות והאפליה, הכחשת אפליה, יחס מערכת האכיפה והבנת בעיותיהם של אפרו־אמריקאים. כל תשובה קודדה בסולם של 1 עד 5 והסכום נע בין 5 ל־25; ציון 15–25 הוגדר כגבוה בבדיקות התיאוריות, ובנספח נבדקו גם נקודות חיתוך אחרות. המודלים בוחנים את הקשר בין המדד להצבעה תוך התחשבות באידאולוגיה ובהערכת המצב הכלכלי, ובהמשך גם בדתיות ובסקסיזם. הם משווים בין מצביעים שחורים לאחרים, בוחנים בנפרד הצבעה מוקדמת והצבעה ביום הבחירות, מריצים גרסאות שונות של המדד וחוזרים על בדיקה מקבילה בנתוני American National Election Studies. הממצא המרכזי יציב לאורך המפרטים: ככל שהציון במדד גבוה יותר, כך גדלה ההסתברות החזויה להצביע לטראמפ בקרב משיבים שחורים. לפי הצגת המחברים, המדד מסביר 28.98% מן השונות בהצבעת השחורים המוקדמת ו־24.02% מן השונות בהצבעתם ביום הבחירות; המודלים הכוללים מסבירים בהתאמה 49.60% ו־40.83%. אידאולוגיה שמרנית והערכה חיובית יותר של הכלכלה קשורות גם הן לתמיכה בטראמפ, אך באיורים המשולבים השפעתן אינה מחליפה את הקשר עם מדד עמדות הגזע. דתיות וסקסיזם נמצאו קשורים להצבעה כשהוערכו בנפרד, אולם דתיות איבדה מובהקות כאשר המדד נכלל באותו מודל, וסקסיזם נותר מובהק רק במודל של מצביעי יום הבחירות. בדיקות הרגישות במדדים חלופיים, בקידוד דיכוטומי ובנתוני ANES הובילו לאותה מסקנה מהותית. המחברים משלבים את ניתוח הפרטים עם מיפוי מדינתי ומקרי בוחן ממדינות מתנדנדות. הם מצביעים על ריכוז גבוה יחסית של נשאלים שחורים בעלי ציונים גבוהים בפלורידה ובוויסקונסין לעומת ג׳ורג׳יה, ומקשרים זאת להבדלים בהישגי טראמפ. בוויסקונסין, למשל, מעט פחות מ־30% מן האלקטורט האפרו־אמריקאי סווג כבעל ציון גבוה לפי הגרסה הדיכוטומית, וטראמפ הפסיד במדינה בפער של 20,682 קולות. אלה נתונים שממחישים פוטנציאל אלקטורלי במדינות צמודות, אך אינם מוכיחים שאותם נשאלים הכריעו את התוצאה או שהבדלי המדד בין המדינות גרמו לפערי ההצבעה. החשיבות הדמוקרטית של המחקר כפולה. מצד אחד, הוא מתנגד לדימוי פטרנליסטי שלפיו סוכנות פוליטית שחורה חייבת להתבטא רק בעמדה ליברלית או בהצבעה דמוקרטית; ציבור מיעוט הוא ציבור מגוון שגם בחירותיו הלא צפויות דורשות הסבר. מצד אחר, המונח ״תרעומת גזעית״ טעון במיוחד כאשר מיישמים אותו על נשאלים שחורים. המדד פותח כדי לזהות גזענות סמלית של לבנים כלפי שחורים, והסכמה או אי־הסכמה עם פריטי המדד עשויה לקבל משמעות אחרת אצל חברי הקבוצה הנמדדת. המחברים עצמם כותבים שייתכן שצריך לשקול מחדש את שם המושג במקרה זה. לכן אין להסיק מציון גבוה זהות פסיכולוגית פשוטה, ״גזענות עצמית״ או עמדה אחת לגבי כל סוגי האפליה. המחקר הוא תצפיתי ומבוסס דיווח עצמי. רגרסיות ובדיקות חוסן מצמצמות כמה הסברים חלופיים אך אינן מקצות עמדות באקראי, אינן קובעות מה קדם למה ואינן שוללות משתנים חסרים כגון זהות מפלגתית, הקשר מקומי או חשיפה למסרים פוליטיים. גם המעבר מנתוני משיבים למסקנה על תוצאות במדינה חשוף לכשל אקולוגי, וההשוואות בין שכונות ומדינות הן המחשה ולא זיהוי סיבתי. התוצאה החזקה ביותר היא אפוא מצומצמת ומדויקת: בתוך ציבור המצביעים השחור של 2020 התקיימה שונות מדידה בעמדות על גזע, ושונות זו הייתה קשורה באופן מובהק להצבעה לטראמפ גם בנוכחות כמה מנבאים מוכרים. הממצא מערער על הנחת ההומוגניות ומרחיב את המחקר על התנהגות מיעוטים, אך אינו הופך את הקשר לסיבה יחידה או את המדד לתיאור ממצה של זהותם הפוליטית של מצביעים שחורים.
לקריאת העמוד
הקול החרדי כבר לא היה מובן מאליו: קמפיין החירום של בחירות 2013
נסים ליאון בוחן מדוע יהדות התורה וש״ס ניהלו ערב בחירות 2013 קמפיין חירום חריג כדי לשמר את קולותיהם של מצביעים חרדים שנחשבו במשך שנים נאמנים כמעט אוטומטית. בעבר ביקשו המפלגות להרחיב את כוחן מחוץ למחנה — ש״ס בקרב ציבור מסורתי מזרחי ויהדות התורה במידה מצומצמת יותר — אך הפעם הן נאלצו להפנות את מרכז המאמץ פנימה. ברקע עמדה חברה חרדית שגדלה והתגוונה: יותר גברים ונשים נכנסו לשוק העבודה ולהכשרה מקצועית, חלק מן הגברים פנו לשירות צבאי או אזרחי, האינטרנט הרחיב חשיפה לביקורת, ובעיות יום־יום כמו עוני וקבלה למוסדות חינוך העמיקו תסכול מן הנציגים. השינויים לא הובילו לכיוון פוליטי אחד. אצל חלק מן הציבור הם יצרו אדישות, מחשבה על הימנעות או הצבעה למפלגה אחרת, ואצל חלק אחר תגובת נגד שמרנית שביקשה להדק את גבולות הקהילה. גם שתי המפלגות התמודדו עם שסעים פנימיים. ביהדות התורה התפתח מאבק ירושה במחנה הליטאי לאחר מות הרב יוסף שלום אלישיב, בין תומכי הרב אהרן לייב שטיינמן לתומכי הרב שמואל אוירבך, והוא הוליד את רשימת נצח המתחרה. בש״ס חזר אריה דרעי להנהגה, הוקמה הנהגה משולשת עם אלי ישי ואריאל אטיאס, ובמקביל הציבו חיים אמסלם ואמנון יצחק רשימות שקראו תיגר על הממסד המפלגתי ועל חלוקת הכוח בו. ליאון מתאר כיצד בשבועיים האחרונים עבר הקמפיין מהצגת תרומת המפלגות לציבור הרחב אל שתי אסטרטגיות של גיוס פנימי. פוליטיקת הטאבו הציגה גיוס בחורי ישיבה והתערבות בתוכני החינוך החרדי כאיומים העלולים לפרוץ את גבולות אורח החיים; פוליטיקת הטוטם הפכה את ההצבעה למבחן נאמנות לרבנים נערצים, ובראשם הרב שטיינמן והרב עובדיה יוסף, גם כאשר המועמדים הפוליטיים עצמם עוררו ביקורת. המפלגות גייסו ישיבות, כרזות, עיתונות חרדית, שיחות טלפון ופעילות מדלת לדלת כדי להפוך חוסר ודאות לתחושת חירום. התוצאה הייתה יציבות, אך לא רגיעה: ש״ס נשארה עם 11 מושבים ויהדות התורה עלתה משישה לשבעה; שתי רשימות האתגר לא עברו את אחוז החסימה, אך יחד קיבלו 68,818 קולות, ושיעור ההצבעה בערים חרדיות נשאר גבוה. לצד זאת, ביישובים החרדיים מודיעין עילית וביתר עילית הצביעו לפי הנתונים 5%–10% למפלגות לא־חרדיות, שיעור כפול בקירוב מזה של 2009, והשטח המשיך לבטא אי־נחת. מכאן הביטוי ״יציבות בלתי נוחה״: דפוס ההצבעה נשמר בטווח הקצר, אך היה צורך לעבוד קשה כדי לייצרו והוא לא ביטל את התמורות החברתיות שערערו אותו. המאמר מבוסס על עבודת שדה אינטנסיבית מדצמבר 2012 עד ינואר 2013, שכללה ראיונות עם חברי כנסת, מועמדים, פעילים בשכר ותלמידי ישיבה, איסוף חומרים כתובים ומצולמים, השתתפות בכנסים ומעקב אחר עיתונות ואתרים חרדיים. זהו סיכום ראשוני ואיכותני של מצב רוח, מסרים ומאבקים, ולא ניסוי המבודד את השפעת הקמפיין או סקר מייצג של כלל הציבור החרדי. לכן הממצאים מראים כיצד המפלגות פירשו את הסיכון וכיצד פעלו מולו, אך אינם מוכיחים שכל מצביע השתכנע בגלל פחד מגיוס או נאמנות לרבנים. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא בהראותו שגם גוש אלקטורלי ממושמע אינו נתון קבוע: ייצוג מפלגתי, סמכות קהילתית, מחאה חברתית ושינוי באורחות החיים מתחרים על משמעותו של הקול, ועל המפלגות לחדש את הקשר עם בוחריהן בכל מערכת בחירות.
לקריאת העמוד
פרסום פגיעות בזכויות זרים ותגובת־נגד בין מדינות האמנה נגד עינויים
שרה קאהן־ניסר בוחנת נוהג שזכה לתשומת לב מועטה: גופים המנטרים הפרות זכויות אדם מציינים לעיתים בדוחותיהם את מדינת המוצא של נפגעים החיים מחוץ לארצם. המאמר טוען כי הפרסום הזה עלול ליצור בלי כוונה דינמיקה דו־צדדית של תגובת־נגד בין מדינת המוצא של הנפגעים לבין המדינה שפגעה בזכויותיהם. לפי ההשערה, כאשר מדינה אחת פוגעת בזכויותיהם של זרים ממדינה עמיתה והפגיעה מזוהה ומתפרסמת, המדינה העמיתה עשויה להגיב בפגיעה בזכויות אזרחי המדינה הראשונה. המחקר בוחן את ההשערה באמצעות מאגר נתונים זוגי חדש על פגיעות בזכויות זרים, כפי שזוהו בידי אמנסטי אינטרנשיונל והוועדה נגד עינויים של האו״ם. הניתוח האמפירי מדווח על קשר התואם את השערת תגובת־הנגד. בנוסף, המאמר בוחן את המקרה הסורי־לבנוני כדי להתחקות אחר התהליך ולא להסתפק במתאם בין זוגות מדינות. שני חלקי הניתוח תומכים בטענה שמדינות מגיבות לפגיעות בזכויות אזרחיהן בחו״ל. התרומה אינה טענה שדיווח זכויות אדם מזיק תמיד, אלא זיהוי של תוצאה לא מכוונת אפשרית של פרסום מדינת המוצא. התקציר אינו מפרט את הגדרת התוצאה, יחידת הזמן, מספר זוגות המדינות, האומדנים או מלוא הראיות ממקרה המבחן, ולכן הסיכום אינו מוסיף פרטים אלה ואינו הופך את הקשר המדווח לקביעה סיבתית רחבה יותר.
לקריאת העמוד
דעת הקהל במשחק הדו־מפלסי: מסגור והמרחב להסכם
ג׳ייקוב שמיר וח׳ליל שקאקי מציבים את דעת הקהל בלב המשחק הדו־מפלסי של משא ומתן ישראלי־פלסטיני: מנהלים נדרשים לפעול הן מול הצד שמנגד והן מול הציבור שבשמו הם נושאים ונותנים. המאמר מדגיש שתי תכונות של דעת הקהל הרלוונטיות למדיניות — היותה רבת־פנים ורגישותה למסגור. לפי המחברים, שתי התכונות מעניקות למנהלים אפשרות להשפיע על ״טווחי הקבלה״, כלומר על קבוצת ההסכמות שעשויות לזכות בתמיכת רוב בכל ציבור. הם מדגימים את הטענה בעזרת נתוני סקרים פלסטיניים־ישראליים משותפים בשתי סוגיות קשות: הכרה ישראלית בזכות השיבה של פליטים פלסטינים והכרה פלסטינית בזהותה היהודית של ישראל. בנוגע לפליטים, התקציר מדווח כי הצגת פתרון כיישום של זכות השיבה או כוויתור עליה משנה במידה רבה את התמיכה בו, אך אינו מוסר שיעורים או אומדנים. עוד נדונות עמימות בונה והיכולת שלה לאפשר לקהלים שונים לקרוא ניסוח מוסכם בדרכים שונות. בסוגיית הזהות הלאומית, גישה רבת־פנים מסייעת לזהות בורות פלורליסטית וטעויות הדדיות בהערכת עמדות הציבור האחר. המאמר אינו טוען שדעת הקהל ניתנת לשליטה מלאה, אלא מראה שהאופן שבו שואלים, מציגים ומפרשים חלופות יכול לשנות את המרחב הפוליטי הנתפס. התקציר אינו מפרט את מועדי הסקרים, גודל המדגמים, נוסחי השאלות או מלוא התוצאות, ולכן הסיכום אינו מוסיף נתונים או טענות סיבתיות שאינם מופיעים בו.
לקריאת העמוד
כשהציבור פותח את תיק החקירה: דמוקרטיזציה של שיח פלילי ברשתות החברתיות
עזי לב־און בוחן כיצד תיק פלילי שהיה בעבר כמעט נחלתם של חוקרים, עורכי דין, שופטים ועיתונאים הופך למרחב של חקירה ופרשנות אזרחית. מקרה הבוחן הוא הפעילות המקוונת למען רומן זדורוב, שהורשע ב־2010 ברצח תאיר ראדה, ערעורו נדחה ב־2015, משפט חוזר בעניינו אושר ב־2021 והוא זוכה ב־2023. המאמר אינו מכריע מחדש בשאלת האשמה; הוא חוקר את סביבת המידע והשיח שנבנתה סביב ההליך. המחקר הוא נטנוגרפיה איכותנית שנמשכה מדצמבר 2015 עד מרץ 2023. הוא שילב תצפית והתקשרות עם מנהלי קבוצות ופעילים, תיעוד בזמן אמת של פוסטים ותגובות ב־15 קבוצות פייסבוק שמנו יחד יותר מ־300 אלף חברויות, ודגימה יומית בקבוצות הפעילות ושבועית באחרות. נוסף על כך נערכו 25 ראיונות מוקלטים ומתומללים עם מנהלי קבוצות, שנמשכו כשעה עד שעה וחצי. לב־און מזהה שלושה תנאים המאפשרים ״דמוקרטיזציה״ של שיח משפטי: דיגיטציה של חומרי חקירה, נגישות ושקיפות של החומרים, וקיומן של זירות שבהן ציבור רחב יכול לדון בהם. אתר ״האמת היום״, שהוקם ב־2016, ריכז מסמכי משטרה ומשפט, וחלק מן החומרים תומללו או תורגמו בידי מתנדבים; פעילים גם הכינו כתוביות לכ־110 שעות וידאו עם דיבור ועברו על עוד כ־47 שעות ללא דיבור. התשתית הזאת אפשרה חינוך אזרחי, בדיקת עבודת הרשויות, יצירת טיעונים ותוצרים חזותיים וגיוס פעולה. אך אותה פתיחות שימרה ללא מגבלת זמן מידע אישי על תלמידים, תושבים ועובדי ציבור, והעניקה חומר גלם לממים ולנרטיבים חלופיים שחלקם כבר הופרכו או לא נתמכו בחקירה. המאמר מתאר פגיעה אפשרית בשם טוב, הטרדה, הפצת מידע כוזב ושחיקת אמון במערכת המשפט, לצד אפשרות לחשוף טעויות ולדרוש אחריות. המסקנה אינה שיש לסגור את החומרים או שההמון תמיד צודק, אלא שמוסדות צריכים ללמוד להשתתף בזירה, לספק הקשר, להתמודד עם מידע מטעה ולרתום ידע אזרחי. זהו מחקר עומק של מקרה יחיד וחריג, ללא קבוצת השוואה וללא אומדן סיבתי; ספירת החברויות בקבוצות אינה בהכרח מספר אנשים ייחודיים, והמאמר אינו מודד את השפעת השיח על פסק הדין, על דעת הקהל או על כל משתתף.
לקריאת העמוד
האם כסף קונה קולות? הוצאות קמפיין בבחירות המקומיות בישראל
אבי בן־בסט, מומי דהן ואסטבן קלור בוחנים שאלה מרכזית להגינות דמוקרטית: האם יתרון כספי בקמפיין מתורגם ליתרון בקלפי. קשר פשוט בין הוצאה לקולות אינו מספיק, מפני שמועמד פופולרי מגייס יותר כסף, מועמד במרוץ צמוד עשוי להוציא יותר, ולראש רשות מכהן יש משאבים שאינם מופיעים בדוח הקמפיין. החוקרים משתמשים במבנה הבחירות המקומיות בישראל כמעין ניסוי טבעי. אם איש אינו מקבל לפחות 40% בסיבוב הראשון, שני המובילים מתמודדים שוב כעבור 14 יום; כללי המימון הציבורי ותקרת ההוצאה משתנים בין הסיבובים, ובסיבוב השני מקבלים שני המועמדים מימון ותקרה שווים. מאגר המחקר מכסה את ארבע מערכות הבחירות של 1993, 1998, 2003 ו־2008. מתוך 134 מרוצי סיבוב שני נכללו במאגר הראשי 100 רשויות שבהן היו הנתונים הדרושים על הוצאה ותוצאות. האמידה משווה בין המועמדים ובין שני הסיבובים את השינוי היחסי בהוצאה ואת השינוי היחסי בתמיכה, ובכך מסירה מאפיינים קבועים של מועמד ורשות ומצמצמת סיבתיות הפוכה. לפני התיקון נראה קשר חיובי חזק בין כסף לקולות; לאחר אסטרטגיית ההפרשים־בהפרשים, האלסטיות המוערכת הייתה כ־0.034 ולא הייתה שונה באופן מובהק מאפס. עלייה של כמעט 70% בהוצאה — סטיית תקן אחת — נקשרה לעלייה של כ־2% בלבד בשיעור הקולות. התוצאה נשמרה לאחר הוצאת תצפיות בעייתיות, בחינת רשויות יהודיות בנפרד, חלוקה לפי גודל ומצב חברתי־כלכלי, השמטת כל שנת בחירות בתורה ושימוש בגודל הסיעה במועצה כמקור חלופי ליתרון במימון. הממצא שונה מאומדנים גדולים יותר מברזיל וממקסיקו, אך המחברים מציגים את ההסברים האפשריים — הצבעה חובה, מגבלות פרסום, מימון נדיב, רוויה, ביטוח מפני הפסד או הוצאה הדדית שמבטלת את עצמה — כהשערות שלא נבדקו ישירות. המחקר אינו מוכיח שכסף לעולם אינו חשוב, אינו מפריד בין ערוצי הוצאה ואינו מכסה בחירות ארציות או מרוצים ללא סיבוב שני. הוא מראה שבמסגרת המסוימת של בחירות מקומיות בישראל, עוד הוצאה בתוך טווח ההוצאות שנצפה לא סיפקה יתרון אלקטורלי גדול או יציב.
לקריאת העמוד
כשהקיר ליד הקלפי נכנס להצבעה: ההשפעה של הסביבה המיידית על בחירת מפלגה
פזית בן־נון בלום, עמית בירנבוים ורן ר' חסין מעבירים את חקר ההקשר האלקטורלי מרמת השכונה אל המטרים והשניות שלפני הטלת הפתק. הם שואלים אם עיטורי בית ספר שאינם תעמולת בחירות מפורשת — דגלים, דמויות לאומיות, פסוקים וסמלים של חג — יכולים להפעיל זהות לאומית, דתית או חילונית ולשנות בחירה בין מפלגות. המחקר כולל חמישה מחקרים משלימים. בתצפית ביום הבחירות לכנסת ה־21 קודדו 142 קלפיות ב־31 בתי ספר ב־12 ערים: ב־44% מן הקלפיות נמצא תוכן לאומי ברור וב־30% תוכן דתי ברור, ונמצאה שונות גם בין קלפיות בתוך אותו בית ספר. שלושה ניסויים שנערכו סמוך לבחירות 2019 השוו סביבת קלפי לאומית, דתית וניטרלית. הראשון השתמש במציאות מדומה ובמדגם סטודנטים סופי של 154 משתתפים; השניים הבאים השתמשו בתמונות מן הסביבה המדומה ובמדגמים סופיים של 446 ושל 1,058 יהודים ישראלים. לא נמצא אפקט ראשי אחיד של הסביבה על כלל המשתתפים. לעומת זאת, בשלושת הניסויים נמצא דפוס מותנה: עיטור לאומי קירב בעיקר מצביעי שמאל בעלי הזדהות לאומית נמוכה או בינונית אל מרכז הגוש, ואילו הסביבה הדתית נטתה להרחיב את הפער בין שמאל לימין ברמות הזדהות לאומית נמוכות, אך דפוס זה היה חלש ופחות יציב. בקלפיות שנצפו הוטלו 57,052 קולות תקפים, ומודל השדה קישר את הקודים הסביבתיים להצבעה ב־138 קלפיות בתוך 30 בתי ספר. תוכן לאומי נקשר להצבעה מתונה יותר בקלפיות שמאליות מובהקות, אך זהו ניתוח מצרפי הנשען על הקצאה מעין־אקראית לפי שמות משפחה ועל שימוש בדפוס ההצבעה כתחליף להזדהות לאומית אישית. גודל האפקט הלאומי ירד מ־d=0.34 בניסוי המציאות המדומה ל־0.21 ול־0.14 בניסויי התמונות, והאפקט הדתי היה קטן ופחות עמיד למפרט המודל. לכן המאמר אינו מראה שקישוט יחיד משנה בהכרח קול, אלא שסביבה שיטתית שהמצביע לא בחר עשויה להטות מעט החלטות של קבוצות מסוימות. החוקרים מציעים לכסות או לאחד סמלים לאומיים ודתיים באזורי הצבעה, ובו בזמן מדגישים שהמחקר נערך בישראל ושאלת ההכללה למדינות ולמוסדות אחרים נשארת פתוחה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אזרחות מחיקה: המעמד הרשמי נשאר, אך הזכויות נעשות תלויות בנאמנות
גל לוי מציע את המושג ״אזרחות מחיקה״ לתיאור מצב שבו אזרחותו הפורמלית של מיעוט נשארת בתוקף, אך היכולת לממש את הזכויות הכרוכות בה נעשית שברירית וניתנת להשעיה בפועל. המאמר מתמקד ברדיפה של אזרחים ערבים־פלסטינים בישראל לאחר מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 ובמהלך המלחמה בעזה, וממקם אותה בתוך היסטוריה ארוכה של הכלה מסויגת, הפרדה וחשד ביטחוני. בניגוד להסברים המתמקדים רק בחוק ובמוסדות המדינה, לוי בוחן כיצד אזרחים יהודים מן הקבוצה הדומיננטית משתמשים בתלונות, פיקוח על רשתות חברתיות, מחאה ולחץ על מעסיקים כדי לקבוע מי רשאי לדבר, להתאבל ולהופיע במרחב הציבורי. הוא מחבר את הפעולות האלה ל״אזרחות פרפורמטיבית״ ול״אזרחות רגשית״: מעשים אזרחיים אינם בהכרח מרחיבים זכויות, ורגשות כמו פחד, חרדה ואהבת מולדת יכולים לשמש גם לסימון אזרחים אחרים כאיום. המקרה המרכזי הוא הזמרת והחוקרת דלאל אבו אמנה, שהפכה ממי שפנתה למשטרה בשל איומים לחשודה, נעצרה ונשארה יעד להפגנות ליד ביתה וללחץ על מקום עבודתו של בעלה גם לאחר סגירת ההליך נגדה. המאמר מצרף למקרה דיווחים על הליכים נגד סטודנטים ועובדים, נתוני סקרים, ניתוח שיח ברשת וריאיון עם דיילת בדואית המכונה ״דוניא״. סיפורה של דוניא מדגים כי מסלול של שירות אזרחי, עבודה במוסד ישראלי ושימוש בעברית אינו מבטיח הכלה, מפני שדיבור בערבית או מבטא ערבי עדיין יכולים לעורר תלונה; לצד זאת, הגנה פעילה מצד עמיתים ומנהלים מראה שאחריות הדדית יכולה לשנות את החוויה המוסדית. הטענה אינה שכל האזרחים היהודים פועלים כך או שכל ביטוי של חשש ביטחוני הוא רדיפה, אלא ששיתוף פעולה גלוי וסמוי בין אזרחים, פוליטיקאים ומוסדות יוצר סמכות לא־רשמית לשיטור גבולות האזרחות. בכך המאמר הופך את הנסיגה הדמוקרטית מתהליך שמתרחש רק בפרלמנט, בבית המשפט או בממשלה לתהליך יומיומי שבו בעלי מעמד בטוח יותר מצמצמים את מרחב הזכויות של שכניהם ועמיתיהם. לוי מחדד ש״אזרחות מחיקה״ אינה שם נוסף לאזרחות מדרגה שנייה בלבד: היא מדגישה את האפשרות שכל פעולה ישירה או מיוחסת תפעיל במהירות מנגנון חברתי ומוסדי שמוחק את הגנת האזרחות בלי למחוק את הרישום המשפטי. זהו ניתוח איכותני ופרשני הנשען על שלושה סיפורים אישיים ועל נתונים מצרפיים ממקורות משניים, ולכן אינו מודד את שכיחות התופעה ואינו מוכיח קשר סיבתי כללי. תרומתו היא בזיהוי מנגנון דמוקרטי מסוכן: זכויות אזרחיות ורגשות שייכות יכולים לשמש לא רק להתנגדות לכוח, אלא גם להפעלת כוח מלמטה נגד קבוצה פגיעה.
לקריאת העמוד
ברקזיט דחף מצביעים בצפון אירלנד מן הקצוות הפוליטיים אל המרכז
הבחירות לפרלמנט הבריטי בצפון אירלנד בשנת 2019 שברו דפוס שנמשך כמעט שני עשורים: חלקן המצטבר של המפלגות הקשוחות ירד ב־12.1 נקודות אחוז, מפלגות המרכז קיבלו יחד 43.6% מן הקולות, וזו הייתה התוצאה הפחות מקוטבת מאז ראשית שנות האלפיים. נועם פטרבורג ואודליה אושרי טוענים כי השינוי אינו רק תנודה מפלגתית רגילה. ברקזיט החזיר למרכז סדר היום את הגבול באי אירלנד, את מעמדה החוקתי של צפון אירלנד ואת החשש מפגיעה בהישגי הסדר יום השישי הטוב; בעיני חלק מן הבוחרים, אלה היו אינטרסים משותפים של ביטחון ורווחה שחצו את החלוקה בין יוניוניסטים ללאומנים. הטיעון נשען על שתי שכבות ראיות: סקרי דעת קהל לאורך השנים 1998–2019, ונתונים משלוש־עשרה מערכות בחירות לווסטמינסטר בשנים 1974–2019. הסקרים מתעדים ציבור שהתרחק בחלקו מן הזהויות המסורתיות: שיעור המגדירים עצמם לא יוניוניסטים ולא לאומנים עלה מ־33% ל־39%, שיעור המזדהים כצפון־אירים עלה מ־23% ל־27%, ושיעור חסרי הדת עלה מ־9% ל־20%. המחברים מכנים את הבלתי־משויכים ואת המתונים גם יחד "פרגמטיסטים": אנשים שעשויים להחזיק בזהות קבוצתית, אך נותנים קדימות לשימור הסדר השלום כאשר נדמה שהוא בסכנה. חשיבות ברקזיט בסקרים עלתה מ־15.6% בשנת 2017 ל־22.8% בשנת 2019, ו־42% מתושבי אזור הגבול התמקדו בהשלכות האפשריות של גבול קשיח על תהליך השלום. במקביל נרשמו תקריות אלימות, החרפה בהערכת היחסים בין פרוטסטנטים לקתולים וירידה מ־39% ל־29% בתמיכה בהסרת "קווי השלום" בין שכונות. במישור האלקטורלי, הברית — Alliance — משכה קולות מן הקצוות, ממפלגות מרכז אחרות וממי שלא הצביעו ב־2017; כמעט 60% מקולותיה ב־2019 הגיעו מאנשים שלא הצביעו לה בבחירות כלליות לפחות ארבע שנים. שיעור מצביעי הברית שאמרו כי הצביעו טקטית עלה מ־13% בשנת 2017 ל־27% בשנת 2019, וכמעט מחצית מן המצביעים הטקטיים הגיעו ממפלגות קשוחות. מכאן נולד מנגנון האיזון שמציעים המחברים: כשהפשרה החוקתית נתפסת יציבה, בוחרים יכולים לתמוך בנציג קשוח כדי למקסם הישגים קבוצתיים; כשהפשרה עצמה נתפסת כמתערערת, אותם בוחרים עשויים לעבור למרכז כדי למנוע הסלמה. זהו מחקר מקרה פרשני ולא ניסוי סיבתי. ההשעיה המקבילה של ממשלת צפון אירלנד, מנהיגותה של Alliance וגורמים נוספים אינם נשללים לחלוטין, והמחברים עצמם מזהירים מהכללה ממקרה יחיד. תרומתו הדמוקרטית המדויקת של המאמר היא להראות שבחברה שלאחר סכסוך, מפלגות אינן רק ביטוי לזהויות קבועות: תחרות מפלגתית יכולה לשמש אזרחים כמכשיר אסטרטגי להגנת פשרה חוקתית, השתתפות פוליטית ושלום.
לקריאת העמוד
אזרחות ומוצא אתנו־לאומי יצרו מדרג בתמיכה בזכויות חברתיות בישראל
רבקה רייכמן בוחנת את גבולות החברות בחברה הישראלית דרך שאלה מעשית: עד כמה בני קבוצת הרוב היהודי מוכנים לחלוק זכויות חברתיות עם שלוש קבוצות שמעמדן המשפטי והאתנו־לאומי שונה — עולים יהודים שהם אזרחים, ערבים אזרחי ישראל, ומהגרי עבודה שאינם יהודים, פלסטינים או אזרחים. ההשוואה מעמידה זו מול זו שלוש תפיסות של חברות. התפיסה הליברלית מבחינה בראש ובראשונה בין אזרחים ללא־אזרחים; התפיסה האתנו־לאומית מעניקה משקל להשתייכות יהודית; והתפיסה הפוסט־לאומית מבססת זכויות על תושבות ואנושיות ולכן אמורה לצמצם את הפער בין אזרחים למהגרים. הנתונים באו מסקר "עמדות כלפי עובדי מיעוט" שנערך במחצית השנייה של 1999 בידי מכון ב. י. ולוסיל כהן באוניברסיטת תל אביב. הניתוח כולל 800 משיבים יהודים מתוך מדגם ארצי מרובד, שהתראיינו פנים אל פנים בביתם; שיעור ההיענות היה 56%. המשיבים דירגו בסולם של 1–7 אם המדינה צריכה לספק לכל קבוצה שירותי בריאות, חינוך, רווחה ודיור הולם. במקביל נמדדה תפיסת איום על שכר, תעסוקה, קצבאות, בריאות, חינוך ודיור, וכן תמיכה כללית בהומוגניות לאומית ותרבותית. בכל המדדים הייתה התמיכה בזכויות גבוהה ביותר לעולים ונמוכה ביותר למהגרי עבודה, כאשר האזרחים הערבים נמצאו בין שתי הקבוצות. לאחר בקרה על תפיסות איום ועל מאפייני המשיבים, הפער במשתנה הסמוי של תמיכה בזכויות לעומת עולים היה −1.625 לאזרחים ערבים ו־−4.254 למהגרי עבודה; הפער של מהגרי העבודה היה מובהק, וזה של האזרחים הערבים היה סמוך לסף המקובל. המחברת מסיקה כי מעמד האזרחות השפיע על ההדרה יותר מן המוצא האתנו־לאומי, אך האזרחות לא הבטיחה חברות שווה: אזרחים ערבים קיבלו פחות תמיכה מעולים יהודים. גם תפיסת תחרות חברתית־כלכלית וגם העדפת הומוגניות לאומית נקשרו בפחות תמיכה בזכויות, והקשר של ההומוגניות היה שלילי יותר כלפי שתי הקבוצות הלא־יהודיות. בעלי השכלה אקדמית נטו פחות לתמוך בהדרה של אזרחים ערבים ומהגרי עבודה גם לאחר בקרה על איום, ואילו משיבים אורתודוקסים נטו פחות לתמוך בזכויות של כל שלוש הקבוצות, במיוחד של הלא־יהודים. התמונה הכוללת היא מדרג כפול: הגבול האזרחי מציב את הלא־אזרחים בתחתית, והגבול האתנו־לאומי מבדיל גם בתוך מעגל האזרחים. המחקר אינו מוצא תמיכה ציבורית בתפיסה פוסט־לאומית שלפיה תושבות או אישיות אנושית מספיקות להקניית זכויות חברתיות שוות. חשיבותו לדמוקרטיה ליברלית היא בהבחנה בין אזרחות פורמלית לחברות מהותית: זכויות רשומות יכולות להתקיים לצד נכונות ציבורית לא־שווה לממן וליישם אותן. עם זאת, אין לקרוא את התוצאות כסקר של ישראל כיום. הנתונים נאספו ב־1999, לפני האינתיפאדה השנייה, המדגם האנליטי כלל יהודים בלבד והמודל הסטטיסטי אינו מוכיח כיוון סיבתי בין איום, הומוגניות והדרה. המאמר מספק אפוא צילום היסטורי מוקפד ומסגרת לבחינת מדרג הזכויות, לא אומדן עדכני של עמדות הציבור.
לקריאת העמוד
כעס והכוונה להצביע: הכול תלוי במטרה הפוליטית
המאמר שואל אם אפשר להבין הצבעה בבחירות לאומיות כצורה של פעולה קולקטיבית, ומה קורה כאשר מוסיפים למודל לא רק זהות ותחושת השפעה אלא גם כעס. בספרות על מחאה, הזדהות עם קבוצת הפנים, אמונה ביעילותה וכעס המופנה כלפי קבוצה חיצונית מנבאים השתתפות. בבחירות, לעומת זאת, אדם מצביע בדרך כלל בעד מפלגה שתשיג מטרות קבוצתיות ולא רק נגד יריב, ולכן למחברים יש ציפייה שונה לכל מניע: הזדהות עם מפלגה ואמונה שבוחריה מסוגלים להשפיע אמורות להניע הצבעה במגוון הקשרים, ואילו השפעת הכעס תלויה בזהות המטרה ובנתיב השינוי הזמין. המחקר מבחין בין כעס על מדיניות הממשלה הקודמת לבין כעס על הפוליטיקה בכללותה. הכעס הראשון אמור, לכאורה, לעודד החלפת ממשלה בתוך כללי המשחק; הכעס השני יכול לבטא ציניות ונסיגה מן הקלפי, אך אם מופיעה מפלגה שמציעה לשנות את המערכת עצמה הוא עשוי להפוך לדחף להשתתף. כדי לבחון זאת אספו החוקרים נתונים לפני בחירות בהולנד בספטמבר 2012, בישראל בינואר 2013 ובאיטליה בפברואר 2013. שלוש המדינות היו דמוקרטיות רב־מפלגתיות עם ממשלות קואליציוניות ושיעורי הצבעה גבוהים יחסית, אך מבנה התחרות היה שונה. בהולנד התחרות המרכזית הייתה בין מפלגות ותיקות. בישראל הופיעו שתי מפלגות חדשות שביקשו שינוי בתוך המערכת והצטרפו אחר כך לקואליציה. באיטליה התנועה החמישה כוכבים צמחה ממחאה, תקפה את ״הפוליטיקה הישנה״ והציעה שינוי של המערכת הפוליטית עצמה. המדגם ההולנדי כלל תחילה 172 סטודנטים בשנה א׳, ומתוכם נותחו 164 לאחר החרגת שמונה בעלי נתונים חסרים שיטתיים. המדגם הישראלי כלל 209 משתתפים מפאנל מקוון בתשלום בשבוע שלפני הבחירות, ומתוכם נותחו 204. המדגם האיטלקי כלל 231 סטודנטים, ומתוכם נותחו 228. אלה מדגמי נוחות שונים מאוד בגיל ובהרכב, ולכן החוקרים לא איחדו אותם אלא הריצו אותו מודל בנפרד בכל מדינה וחיפשו התכנסות בין התוצאות. כוונת ההצבעה נמדדה בפריט אחד בסולם של שבע דרגות. הזדהות מפלגתית נמדדה בארבעה פריטים על דמיון, חיבור וגאווה בקבוצת המצביעים של אותה מפלגה; יעילות מפלגתית נמדדה באמונה שבוחרי המפלגה יכולים יחד להשפיע על מדיניות הממשלה החדשה; ושני סוגי הכעס נמדדו באמצעות דירוג רגשות כגון כעס, רוגז וזעם. הכוונות היו גבוהות מאוד בכל שלושת המדגמים והממוצעים נעו בין 6.04 ל־6.53, כך שאפקט תקרה הותיר שונות מוגבלת להסבר. ארבעת המנבאים יחד הסבירו שיעור מתוקן של 10% מן השונות בהולנד, 12% בישראל ו־18% באיטליה, וכל שלושת המודלים היו מובהקים. הזדהות מפלגתית ניבאה כוונת הצבעה בהולנד, β=.19 ו־p=.02, ובישראל, β=.22 ו־p<.01; באיטליה הקשר היה בכיוון הצפוי אך לא מובהק, β=.11 ו־p=.09. יעילות מפלגתית ניבאה כוונה להצביע בכל המדגמים: β=.17 בהולנד, β=.20 בישראל ו־β=.28 באיטליה. זהו החלק היציב יחסית בתמונה: תחושת ״אנחנו״ מפלגתית ואמונה שקול משותף יכול להשפיע פועלות בדומה למניעי פעולה קולקטיבית. לעומת זאת, ההשערה שכעס על מדיניות הממשלה הקודמת יעודד הצבעה לא קיבלה תמיכה. הקשר לא היה מובהק בהולנד או בישראל, ובאיטליה הוא היה שלילי, β=-.32 ו־p<.01. גם כעס על הפוליטיקה בכללותה פעל באופן תלוי־הקשר. בהולנד נמצא כיוון שלילי שלא הגיע למובהקות, β=-.17 ו־p=.08; בישראל הקשר היה שלילי ומובהק, β=-.16 ו־p=.04; ובאיטליה הוא היה חיובי ומובהק, β=.19 ו־p<.01. החוקרים מפרשים את הדפוס ההולנדי והישראלי כביטוי אפשרי של ציניות פוליטית: אם המערכת כולה היא מושא הכעס ואין חלופה שמגלמת שינוי מערכתי, הקלפי עלול להיתפס כחלק מן הבעיה. באיטליה, לעומת זאת, התנועה החמישה כוכבים סיפקה ערוץ אלקטורלי למחאה נגד ״הפוליטיקה הישנה״, ולכן כעס מערכתי יכול היה להתיישב עם הצבעה במקום עם נסיגה. זהו פירוש הקשרי סביר, אך אינו מבחן ישיר של המנגנון. המדינה, סוג המדגם, השפה, הסוגיות המרכזיות והמערכת המפלגתית השתנו יחד, והמחקר לא הקצה אנשים באקראי למסגרות שונות של כעס ולא מדד בפועל אם כל משיב ראה במפלגה מסוימת כלי לשינוי מערכתי. מכאן שהנתונים אינם מוכיחים שכעס גורם להצבעה או לאי־הצבעה. הם מודדים כוונה לפני הבחירות, לא הגעה לקלפי; כל המשתנים נאספו באותו שאלון; המדגמים אינם מייצגים; והמקרים כולם היו מערכות רב־מפלגתיות שבהן ההצבעה נחשבה קלה ובטוחה יחסית. התוצאות אינן בהכרח חלות על שיטה דו־מפלגתית, על מדינה בעלת שיעור הצבעה נמוך או על הקשר שבו עצם ההצבעה מסוכנת. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא הסירוב להתייחס לכעס כאל דלק אחיד. מסר שמעלה זעם בלי להגדיר מי אחראי, איזה שינוי מבוקש ואיזה נתיב מוסדי יכול להשיגו עלול להעמיק ניכור במקום השתתפות. לעומת זאת, תחושת שייכות פוליטית ואמונה בפעולה משותפת נראות כמקורות יציבים יותר למוטיבציה אלקטורלית. עבור מפלגות, תקשורת ומוסדות המבקשים להרחיב השתתפות, הממצא אינו המלצה לעורר כעס אלא אזהרה: יש להבחין בין ביקורת שמחברת אזרחים לדרך השפעה ממשית לבין זעם כולל שמערער את האמונה שהקלפי מסוגל לשנות דבר.
לקריאת העמוד
אותו מסר, שיפוט אחר: מתי עמדה נגד מהגרים נתפסת כחופש ביטוי?
המאמר אינו שואל בראש ובראשונה מדוע אנשים מחזיקים בדעות קדומות, אלא כיצד הם מחליטים איזו אמירה היא דעה קדומה ואיזו היא אמת או חופש ביטוי. נקודת המוצא היא שאין הסכמה מלאה, במחקר או בציבור, על גבולות המושג דעה קדומה. עמדות שליליות בוטות קלות יחסית לזיהוי, אך צורות מודרניות, סמליות או מעודנות מציגות הדרה באמצעות ערכים מקובלים כגון עבודה קשה, שוויון פורמלי, ביטחון או חופש ביטוי. כך מסר בעל השלכות מפלות יכול להיתפס כתיאור רציונלי של המציאות, והאדם המחזיק בו אינו רואה צורך לשנותו. המחברים מציעים ניתוח של זהות חברתית. לאנשים יש זהות אישית וגם זהויות קבוצתיות, וכאשר זהות מפלגתית נעשית בולטת הם נוטים להעריך חברים בקבוצתם בחיוב ולהעניק משקל רב יותר לפרשנות של מי שנתפס כ״אחד משלנו״. מכאן נגזרו שני תהליכים: העדפת קבוצת הפנים אמורה לגרום לאותה עמדה להיראות פחות דעה קדומה, יותר אמיתית ויותר בגדר חופש ביטוי כאשר חבר קבוצת הפנים אומר אותה; והשפעה חברתית אמורה לגרום לפרשנות של חבר הקבוצה — ״דעה קדומה״ או ״חופש ביטוי״ — לעצב את השיפוט יותר מפרשנות של חבר קבוצת חוץ. בניסוי השתתפו 347 תושבי ארצות הברית שגויסו דרך Amazon Mechanical Turk ביוני וביולי 2017, הזדהו כדמוקרטים או כרפובליקנים ועברו בדיקות עקביות, קשב וזמן השלמה. גילם הממוצע היה 38, 51.30% הזדהו כגברים, 68.30% כדמוקרטים וכ־80.12% תיארו את עצמם במונחים של לבנים, קווקזים או אירופים. המשתתפים הוקצו באקראי לעיצוב 2×2×2: הדובר הראשון היה חבר במפלגתם או במפלגה היריבה; המגיב שפירש את הדברים היה אף הוא מקבוצת הפנים או החוץ; והתגובה הגדירה את הפוסט כדעה קדומה או כחופש ביטוי. לאחר שאלות שחיזקו את בולטות הזהות המפלגתית, הוצג דף פיקטיבי דמוי פייסבוק מתקופת בחירות 2016. בפוסט נכתב שארצות הברית מקבלת מהגרים גם מתרבויות בעלות ערכים שונים, אך רק אם יעבדו קשה ויאמצו את ערכי המדינה לאחר הגעתם. זהו ניסוח מותנה ורב־משמעי: הוא פותח בשפה של חירות וסובלנות, אך מציב השתלבות בתרבות הרוב כתנאי לקבלה. התוכן היה זהה בכל התנאים; השתנו רק שיוכם המפלגתי של הדובר והמגיב והתווית שנתן המגיב. לאחר בדיקות זיכרון דירגו המשתתפים את הפוסט בסולם של שבע דרגות. מדד הדעה הקדומה כלל שמונה תארים כגון אפליה, סטריאוטיפ, הטיה ואי־הוגנות והיה מהימן מאוד, α=.94. מדד האמת כלל עשרה תארים כגון עובדתי, תקף, אובייקטיבי, מוצדק ורציונלי, α=.97. חופש הביטוי נמדד בפריט יחיד. זהות הדובר יצרה הבדל מובהק בכל שלושת המדדים. כאשר הדובר היה חבר בקבוצת הפנים, הפוסט דורג כפחות דעה קדומה, 3.74 לעומת 4.10, p=.02; כיותר אמיתי, 4.23 לעומת 3.90, p=.03; וכיותר חופש ביטוי, 6.12 לעומת 5.84, p=.03. גדלי האפקט היו קטנים, η² חלקי של .01–.02, אך התוכן המילולי היה זהה וההקצאה הייתה אקראית. משמעות הממצא אינה שחברי אחת המפלגות מוטים יותר, משום שהניתוח איחד דמוקרטים ורפובליקנים ובחן אם הדובר שייך לקבוצת המשיב. היא גם אינה שהמשתתפים הכריעו שאלה משפטית; הם נתנו שיפוט פסיכולוגי על אמירה, ורוב דירוגי חופש הביטוי היו גבוהים בשני תנאי הדובר. לפרשנות שבאה אחרי הפוסט הייתה השפעה מצומצמת יותר מן הצפוי. השיוך והתווית של המגיב לא שינו באופן מובהק את דירוגי הדעה הקדומה או האמת, ולכן ההשערה הרחבה על השפעת חברי הקבוצה לא נתמכה במדדים האלה. בחופש הביטוי הופיעה אינטראקציה תלת־כיוונית קטנה אך מובהקת, p=.04. כאשר המגיב היה מקבוצת החוץ, פרשנותו לא שינתה את יתרון הדובר מקבוצת הפנים: דבריו דורגו כחופש ביטוי יותר מדברי דובר חיצוני, 6.26 לעומת 5.89. כאשר חבר בקבוצת הפנים כינה את הפוסט חופש ביטוי, הפער נשמר ואף היה 6.14 לעומת 5.52; אך כאשר חבר הקבוצה כינה אותו דעה קדומה, ההבדל בין זהותי הדובר נעלם סטטיסטית, 5.82 לעומת 6.05 ו־p=.40. כלומר, ביקורת פנימית הצליחה לצמצם את ההעדפה הקבוצתית בשיפוט חופש הביטוי, אך לא הפכה את הפוסט לבלתי־מוגן או למחוץ לשיח. המחברים מציעים שהפוסט המקורי פעל כנורמה תיאורית — סימן למה שחברי הקבוצה אומרים בפועל — ואילו תגובת המגיב פעלה כנורמה מצווה — מה ראוי לומר או לחשוב. זהו הסבר בדיעבד שלא נמדד ישירות. המגבלות חשובות. האמירה נבחרה בכוונה להיות מתונה ועמומה כדי לאפשר שונות, ולכן אין לדעת אם זהות הדובר תגבר על נורמה ברורה נגד השמצה חריפה. המסר כלל כמה רכיבים יחד, ומחקר נוסף נדרש להפריד בין עבודה קשה, אימוץ ערכים וקבלה מותנית. הדמוקרטים והרפובליקנים חלקו גם זהות לאומית אמריקאית, והמהגרים היו קבוצת היעד המשותפת, ולכן אי אפשר להפריד את תרומת הזהות המפלגתית מזו הלאומית. המדגם המקוון אינו מייצג, חופש הביטוי נמדד בפריט אחד, והמחקר אינו בוחן חוקים, פסיקות, הסרת תוכן, נזק ממשי למהגרים או שינוי עמדות לאורך זמן. מבחינה דמוקרטית־ליברלית, הניסוי חושף סיכון בשיח ציבורי מקוטב: הגבול הנתפס בין ביטוי לגיטימי לבין הדרה עשוי לנוע לפי זהות הדובר ולא רק לפי תוכן הדברים והשלכותיהם. חופש הביטוי הוא זכות חיונית, אך שיפוט פסיכולוגי של אמירה כ״חופש ביטוי״ יכול לשמש גם להלבנת דעה מפלה ולהפיכתה לנורמלית. התוצאה אינה מציעה למסור לקבוצת חוץ את הסמכות לקבוע מהי דעה קדומה; היא מצביעה על ערכה האפשרי של ביקורת מתוך הקבוצה ועל הצורך לבחון טענות לפי עקרונות עקביים, ראיות וההשפעה על שוויון ומעמד המיעוט, ולא לפי השאלה מי מאיתנו אמר אותן.
לקריאת העמוד
יכולת מילולית גבוהה יותר נקשרה לפחות תמיכה בטראמפ — גם מעבר להשכלה ולהכנסה
יואב גנזך, יניב הנוך ובקי ל׳ צ׳ומה בוחנים אם יכולת מילולית קשורה ליחס כלפי מועמדים ולהצבעה לנשיאות ארצות הברית, ואם הקשר שנמצא לדונלד טראמפ הוא רק ביטוי של תמיכה במפלגה הרפובליקנית או של מעמד חברתי־כלכלי. המחקר משתמש בגלי 2012 ו־2016 של American National Election Studies, שכללו בהתאמה 5,914 ו־4,271 משיבים במדגמים ארציים אקראיים ומייצגים לפי תיאור המחברים. היכולת המילולית נמדדה באמצעות WORDSUM, מבחן בן עשר שאלות שבו בוחרים מילה הקרובה במשמעותה למילת יעד; יחסם של המשיבים לארבעת המועמדים ולשתי המפלגות נמדד בסולם רגשות של 0–100, וההצבעה נמדדה בדיווח על בחירה במועמד הרפובליקני או הדמוקרטי. המודלים מבקרים על יחס למפלגות, גיל, מין, גזע, הכנסה ושנות השכלה ומשווים הן מועמדים מאותה מפלגה בשנים שונות הן את הפער בין שני המתחרים בכל בחירות. המתאמים הגולמיים השתנו במידה ניכרת לאחר הבקרות, המחשה לכך שקשר בין ציון מילולי לבין עמדה פוליטית תלוי בהרכב הקבוצות, בהשכלה ובהזדהות מפלגתית. במודלים המבוקרים, ציון מילולי גבוה יותר נקשר ליחס פחות חיובי לטראמפ ולסיכוי נמוך יותר לדווח על הצבעה לו, ואילו אצל מיט רומני הקשר נעלם לאחר שהוכנס היחס למפלגה הרפובליקנית. ציון גבוה יותר נקשר ליחס חיובי יותר לברק אובמה ולהילרי קלינטון לאחר הבקרות, אך ההשוואה בין בחירות 2012 ל־2016 מראה שהשינוי הבולט בתוך אותה מפלגה היה בצד הרפובליקני. גם שנות השכלה נקשרו באופן שלילי לתמיכה בטראמפ, בעוד הכנסה לא ניבאה אותה באופן מובהק; בבחירות 2012, לעומת זאת, הכנסה ניבאה תמיכה ברומני והיכולת המילולית לא הבדילה באופן מובהק בין ההצבעה לרומני לבין ההצבעה לאובמה. לכן המחברים מפרשים את התמיכה בטראמפ כקשורה יותר לגורמים אינטלקטואליים שנמדדו באמצעות יכולת מילולית והשכלה ופחות להכנסה, בניגוד להסבר שהתמקד בעיקר במעמד כלכלי. עם זאת, הנתונים מתאמיים ואינם מראים שיכולת מילולית גורמת לבחירה פוליטית, שהצבעה משנה יכולת או איזה מנגנון של מסרים, ידע או אידאולוגיה יוצר את הקשר. WORDSUM הוא מבחן אוצר מילים קצר ולא מדד מקיף של אינטליגנציה; המחברים עצמם מציינים שהוא מושפע מן ההשכלה ואמינותו מוגבלת יחסית למדדי יכולת רחבים. הממצא הוא הבדל הסתברותי בין קבוצות בתוך מודל, ולא אבחון של כל מצביע טראמפ או בסיס למדרג של זכויות אזרחיות. תרומתו הדמוקרטית של המחקר היא בהראותו שהסברים להתנהגות בוחרים צריכים להפריד בין מועמד, מפלגה, הכנסה, השכלה וכישורים קוגניטיביים, וששימוש אחראי בממצא מחייב להימנע מהמרת מתאם קבוצתי לתיוג אישי או לשלילת שוויון פוליטי.
לקריאת העמוד
היונים הספקניות ומפת שלושת הגושים: ההשפעה האלקטורלית המתמשכת של הסלמת הסכסוך
אלון יקטר ומארק טסלר בוחנים מה נשאר בדפוסי ההצבעה שנים לאחר שגל האלימות שוכך, ולא רק מי מרוויח בבחירות הסמוכות אליו. טענתם היא שהסלמת הסכסוך הישראלי־פלסטיני בראשית שנות האלפיים נקשרה להתפצלות ארוכת טווח בין עמדה עקרונית לעמדה מעשית: ישראלים רבים המשיכו לתמוך במשא ומתן ובפשרה טריטוריאלית, אך חדלו להאמין שאפשר להגיע להסכם עם הפלסטינים. המחברים מכנים אותם ״יונים ספקניות״ — יוניים בעיקרון וספקניים בפועל — ומציעים שהצירוף הזה לא קיבל ייצוג מספק לא בשמאל, שחיבר פשרה לאמונה בסיכויי השלום, ולא בימין, שחיבר אי־אמון להתנגדות לפשרה. סדרות סקרי הבחירות הלאומיים ומדד השלום מלמדות כי הפחד המיידי מפיגועים ירד לאחר דעיכת האלימות, בעוד אי־האמון בכוונות הפלסטינים נותר גבוה; בה בעת התמיכה העקרונית במשא ומתן לא נשחקה בדומה לאופטימיות לגבי תוצאותיו. בבחירות 2006 נרשמה תנועה חריגה למרכז משני צדי המפה: העוברים מן השמאל דמו לנאמני השמאל בתמיכתם בפשרה אך היו ספקניים מהם לגבי מימושה, ואילו העוברים מן הימין היו נכונים יותר מנאמני הימין לפשרה טריטוריאלית. נקודת ספקנות נוספת נקשרה לעלייה ממוצעת של 16.8 נקודות אחוז בהסתברות לעבור מן השמאל למרכז, ונקודת תמיכה נוספת בפשרה נקשרה לעלייה של 13.2 נקודות אחוז במעבר מן הימין למרכז. בניתוח מאוחד של בחירות 2009, 2013, 2015 ואפריל 2019, שילוב של תמיכה בפתרון שתי מדינות עם פסימיות לגבי הסכם העלה ב־13.8 נקודות אחוז את ההסתברות הממוצעת להצביע למרכז, והפחית את ההסתברות לשמאל ב־8 נקודות ולימין ב־5.8 נקודות. הקשרים נשמרו לאחר בקרות לעמדות כלכליות, יחסי דת ומדינה, מועד ההחלטה על ההצבעה ומאפיינים דמוגרפיים, והיו חזקים מן ההסברים החלופיים שנבדקו. המחברים אינם מייחסים את השינוי לביקוש ציבורי בלבד: פרישת אריאל שרון מן הליכוד והקמת קדימה סיפקו היצע מפלגתי לעמדה המורכבת, ושיטת הבחירות היחסית הורידה את חסמי הכניסה. עם זאת, היעלמות שרון וקריסת קדימה לא החזירו את המערכת לדו־גושיות; מפלגות מרכז התחלפו, אך ציבור הבוחרים המרכזי נשאר יציב יחסית ברמת הגוש. בדיקות עמידות הראו שהקשר אינו מוסבר באדישות לסכסוך, בצירופים מיוחדים של עמדות כלכליות ודתיות או במדד יחיד של פסימיות, והוא לא ניכר בסקרי 1996–1999 שלפני ההסלמה. זהו מחקר סקרים תצפיתי ולא ניסוי, ולכן הוא אינו מוכיח שהאלימות לבדה גרמה לשינוי, וההשוואות מוגבלות בשל הבדלים בשאלות בין השנים, דיווח בדיעבד על הצבעה ומדגמים קטנים בחלק ממודלי המעבר של 2006. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא בהחלפת סיפור חד־ממדי על ״הקצנה ימינה״ בניתוח של אמביוולנטיות פוליטית: מה שהבוחרים רוצים שהממשלה תעשה יכול להיפרד ממה שהם מאמינים שהיא מסוגלת להשיג. כאשר עמדה כזאת נעשית נפוצה, אליטות מציעות לה בית מפלגתי והמוסדות מאפשרים כניסה של מפלגות חדשות, גם תקופת אלימות מוגבלת יכולה להשתקף בשינוי מתמשך של מערכת המפלגות.
לקריאת העמוד
אמון בעיתונות ואמון פוליטי: הקשר תלוי בסביבת התקשורת
גל אריאלי בוחן קשר שנזנח יחסית במחקר ההשוואתי מחוץ לארצות הברית: האם אנשים שנותנים אמון בעיתונות נוטים גם לתת אמון במערכת הפוליטית, וכיצד סביבת התקשורת הלאומית משנה את עוצמת הקשר. הניתוח משתמש בנתוני סקר מ־32 מדינות באירופה ובמודלים רב־רמתיים, המאפשרים לבחון יחד הבדלים בין אנשים והבדלים בין מערכות תקשורת. המאמר מדווח שאמון בעיתונות ואמון פוליטי קשורים זה לזה באופן חיובי, אך הקשר אינו בעוצמה אחידה. שלושה מאפיינים מבניים מסבירים חלק מן השונות: עצמאות התקשורת, מקצועיות עיתונאית ומקבילות מפלגתית־עיתונאית. במדינות שבהן לתקשורת עצמאות רבה יותר והעיתונות מקצועית יותר, הקשר בין אמון בעיתונות לאמון פוליטי חלש יותר. לעומת זאת, כאשר אמצעי תקשורת ומפלגות מקבילים זה לזה במידה רבה יותר, הקשר חזק יותר. אריאלי מפרש את הדפוס כך שבסביבה מקצועית וחופשית יותר, לציבור יש יותר מקורות והזדמנויות לגבש תפיסות פוליטיות שאינן תלויות באותה מידה באמון הכולל שלו בעיתונות; בסביבה מוגבלת ופחות מקצועית, האופן שבו הפוליטיקה מדווחת עשוי להשפיע יותר על תפיסת הזירה הפוליטית. הממצא אינו אומר שהתקשורת בהכרח יוצרת אמון פוליטי, ואף לא שכל אדם שמאמין לעיתונות מאמין למוסדות. הוא מראה קשר מותנה ברמת הפרט והמדינה ומדגיש שאי אפשר להסיק ממדינה אחת על כולן בלי להתחשב במבנה מערכת התקשורת. התקציר הזמין אינו מפרט את פריטי המדידה, שנת הסקר, גודל המדגם הכולל או בדיקות הרגישות, ולכן כוח ההסקה של התוצאות תלוי בפרטים שאינם גלויים בו.
לקריאת העמוד
מפעל הקליקים בוולס: כיצד תמריצי רווח הזינו דיסאינפורמציה בבחירות 2016
המאמר נכנס אל תעשיית הדיסאינפורמציה שפעלה מן העיירה ולס שבמקדוניה סביב הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־2016 ושואל מי בנה אותה, מה הניע את מפעיליה וכיצד יוצרים צעירים שלא שלטו היטב באנגלית הצליחו למשוך קהל אמריקאי עצום. המחברים מבחינים בין המונח הרחב והעמום ״חדשות כזב״ לבין דיסאינפורמציה — יצירה ושיתוף מכוונים של מידע שקרי — וקובעים שהתוכן שהופק בוולס שייך לקטגוריה השנייה. במאי 2018 ערכה יוז עבודת שדה אתנוגרפית בוולס בשיטת דגימת כדור שלג. נערכו תשעה ראיונות: חמישה עם תושבים שהכירו את התעשייה, שלושה עם יוצרי חדשות כזב ואחד עם דיפלומט זר שעקב אחריה; רובם התקיימו בעזרת מתורגמנית ולא הוקלטו, ולכן התיעוד נשען על הערות מפורטות. עבודת השדה קוצרה כאשר תנאי המפגש נעשו בלתי בטוחים. בנפרד ראיינו החוקרים פעמיים את מירקו צ'סלקוסקי, מומחה שיווק דיגיטלי אוטודידקטי, ושילמו 797 דולר כדי להירשם לקורס המקוון שלו, Facebook Marketing University, שאותו למדו תושבים רבים גם במתכונת מקומית. שילוב העדויות מציב את צ'סלקוסקי במרכז רשת הידע: תושבים ומפעילים חזרו והפנו לקורס שלו, ובבדיקה של רשימות החברים בפייסבוק של שלושת המרואיינים ושל עשרה מפעילים נוספים הוא היה השם היחיד שהופיע אצל כל 13. לפי המאמר הוא לימד תושבים להרוויח ברשת כבר ב־2011, לפני הקמתם של אתרים פוליטיים שיוחסה מאוחר יותר לשחקנים אחרים. הקורס לא הוצג כבית ספר לדיסאינפורמציה אלא כמערכת לשיווק מבוסס קליקים. תלמידים למדו לבחור נישה שכבר מושכת קהל, לעקוב מדי יום אחר עמודים מצליחים, להשתמש בכלי מחקר תוכן כדי לזהות נושאים ויראליים, להריץ מודעות קטנות ובדיקות A/B, ולפלח קהלים על בסיס זהות ורגש. מפעילים ניסו תוכן נגד שני המועמדים וגילו שתוכן נגד הילרי קלינטון נעשה ויראלי ורווחי יותר; לפי המחקר, הבחירה הפרו־טראמפית נבעה מביצועי השוק ולא ממחויבות אידאולוגית. כדי לבנות אמון המליץ צ'סלקוסקי לטפח עמוד לאורך זמן ולשמור, בניסוחו, על יחס של ״80% אמת, 20% לא אמת״: מספיק תוכן אמין כדי שהערוץ ייראה לגיטימי, ומעט תוכן שערורייתי כדי להציע ערך קליקי שאין למדיה רגילה. כלי חיפוש וניטור חשפו אילו סיפורים כבר מצליחים; מחוללי כותרות ובדיקות זולות זיהו את הניסוח המושך ביותר; והעתקת מבנה, ביטויים ותוכן מעמודים אמריקאיים אפשרה גם למי שכמעט לא דיברו אנגלית לייצר טקסט שנראה מקומי. המניע הכלכלי מקבל תמיכה מן ההקשר ומהעדויות, לא מניסוי או ממדגם מייצג. המאמר מתאר את ולס כעיירה בת כ־45 אלף תושבים, עם שכר חודשי נטו ממוצע של 380 דולר, שיעור עוני של 22% ואבטלה של 24% לפי מקור סטטיסטי מ־2016. שלושת המפעילים שרואיינו דיווחו על הכנסה נוספת של כאלף אירו בחודש, סכום גדול מאוד בסביבה זו, ותושבים תיארו את העסק כמסלול לחיים רגילים ולא כפעילות פוליטית. עם זאת, דיווחים על מיליונים או על תשלום אישי מנשיא ארצות הברית היו שמועות מקומיות ואינם ממצאי המחקר. המחברים אינם בודקים כמה מצביעים נחשפו לתוכן מסוים ואינם מוכיחים שהוא הכריע את הבחירות. הם גם אינם שוללים קשרים בין אתרים אחרים לבין כותבים שמרנים אמריקאים, לאומן רוסי או פעילות סמויה של הסוכנות הרוסית לחקר האינטרנט. הראיונות בשיטת כדור שלג, הסירוב להקלטה, סיום מוקדם של עבודת השדה והאינטרס של צ'סלקוסקי לשמר את המוניטין שלו מגבילים את היכולת לקבוע מקור יחיד או למפות את כל הרשת. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא חשיפת שרשרת תמריצים שמתרגמת תשומת לב לכסף: פלטפורמה מתגמלת מעורבות, יזם בודק איזה רגש וזהות מייצרים קליקים, ותוכן כוזב נארז בתוך ערוץ שבנה אמון. כך יכולה מערכת בחירות להיפגע גם ממפעילים זרים שאינם מבקשים לקדם משטר או אידאולוגיה מסוימים, אלא פשוט מזהים שסכסוך פוליטי הוא מוצר רווחי.
לקריאת העמוד
מדוע אנשים אינם מצביעים? תפקידם של ערכים אישיים
המאמר מציע הסבר פסיכולוגי להימנעות מהצבעה: אזרחים נוטים פחות להשתתף כאשר הערכים החשובים להם אינם תואמים את הערכים שמקדמות — או נתפסות כמקדמות — החלופות הפוליטיות הזמינות. מחקר 1 בחן 1,782 משיבים ביחס לבחירות הארציות באיטליה ב־2001: 602 דיווחו שהצביעו למרכז־ימין, 889 למרכז־שמאל ו־291 שלא הצביעו. ערכים אישיים נמדדו באמצעות שאלון PVQ בן 40 פריטים, והחוקרים השוו אותם לערכים שאפיינו את שתי הקואליציות. מעבר לגיל, מגדר, הכנסה והשכלה, הוספת ממדי הערכים הסבירה עוד 3.6% מן השונות בהצבעה לעומת הימנעות; לא־מצביעים ייחסו חשיבות נמוכה יותר לערכים שאפיינו כל אחת משתי הקואליציות. מחקר 2 בחן 543 משיבים ביחס לבחירות 2008 ומדד גם כיצד כל אדם תפס את ערכי המרכז־ימין והמרכז־שמאל. בקרב הלא־מצביעים אף אחד משמונת מדדי ההתאמה הנתפסת לא עלה על 0.07, וחמישה היו שליליים; במודל הרב־משתני, ההתאמה הנתפסת הוסיפה 23.5% לשונות המוסברת מעבר לדמוגרפיה ולערכים האישיים. התוצאות עקביות עם הטענה שהצבעה נעשית כדאית כאשר היא מאפשרת לאזרח לאשר, לקדם או להגן על ערכיו. עם זאת, שני המחקרים מתאמיים, משתמשים במדגמי נוחות שבהם קבוצות מוחלשות מיוצגות בחסר, ונערכו במדינה אחת בעלת שיעורי הצבעה גבוהים ופוליטיקה מפלגתית חזקה; לכן אין להסיק מהם שערכים גורמים להימנעות או שהדפוס זהה בכל דמוקרטיה.
לקריאת העמוד
ויסות רגשות כדרך לטפח סובלנות פוליטית
המאמר בוחן אם אסטרטגיה פסיכולוגית קצרה — הערכה קוגניטיבית מחדש — יכולה לצמצם נכונות לשלול זכויות פוליטיות מקבוצה לא־אהודה. המחברים מגדירים אי־סובלנות פוליטית כתמיכה בשלילת זכויות בסיסיות מבני קבוצת חוץ, ומציעים שרגשות בין־קבוצתיים כגון כעס, פחד ושנאה עשויים להרחיק אזרחים מן העקרונות הדמוקרטיים שבהם הם מחזיקים. הערכה מחדש אינה דורשת מן האדם לאהוב את הקבוצה או להסכים עמה; היא משנה את פירושו של המצב כדי למתן את השפעתו הרגשית ולהרחיב את נקודת המבט. תחילה נותחו נתוני סקר ארצי מייצג של 201 יהודים בישראל שנאסף בינואר 2009, בזמן המלחמה בעזה. נטייה לדווח על שימוש בהערכה מחדש נקשרה לפחות התנגדות להבעת דעות ביקורתיות בזמן מלחמה, הן במתאם פשוט והן לאחר בקרה על עמדה פוליטית, דתיות, הכנסה, השכלה, סמכותנות ימנית, צורך במבנה ואיום נתפס. זהו קשר מתאמי בלבד, אך הוא סיפק בסיס לשני ניסויים. במחקר 1 השתתפו 161 סטודנטים למשפטים, כלכלה ומנהל עסקים; חמישה שלא מילאו אחר ההוראות הוצאו מן הניתוח. המשתתפים קראו טקסט ביקורתי וטעון נגד אזרחי ישראל הפלסטינים. קבוצת ההערכה מחדש התבקשה לקרוא אותו כאילו היא חוקרת אותו מבחוץ, באופן קר ואנליטי וללא ייחוס אישי או לאומי, ואילו קבוצת הביקורת התבקשה לזהות ולחוות את הרגשות שהתעוררו. בכלל המדגם לא נמצא אפקט עיקרי מובהק על אי־סובלנות או על רגש שלילי. עם זאת, הופיעה אינטראקציה עם עמדה פוליטית: בקרב 61 משתתפים מן הימין, ההנחיה הורידה את ממוצע הרגש השלילי מ־4.57 ל־4.18 ואת ממוצע אי־הסובלנות מ־3.38 ל־2.64 בסולם של שש דרגות; בקרב 93 משתתפי המרכז־שמאל לא נמצא שינוי. ניתוח תיווך מותנה תמך בכך שהפחתת הרגש השלילי העבירה את השפעת ההתערבות על אי־הסובלנות אצל משתתפי הימין. במחקר 2 גויסו 173 סטודנטים למנהל עסקים, ומתוכם נותחו 145 לאחר הוצאת מי שנכשלו בבדיקת קשב או השלימו את השאלון בזמן חריג. כל משתתף בחר את הקבוצה שממנה הוא חש מרוחק ביותר — אזרחי ישראל הפלסטינים, שמאל קיצוני, חרדים או ימין קיצוני — וקרא טקסט ביקורתי מותאם לקבוצה. הפעם הערכה מחדש הורידה בכלל המדגם את ממוצע אי־הסובלנות מ־3.34 ל־2.89. הרגש השלילי ירד מ־4.33 ל־4.02 ברמת מגמה שלא הגיעה לסף המובהקות המקובל, והתמיכה בערכים דמוקרטיים עלתה מ־4.78 ל־5.06. במודל תיווך מרובה, הירידה ברגש השלילי והעלייה בערכים הדמוקרטיים נשאו כל אחת חלק מובהק מן הקשר בין ההנחיה לבין ירידת אי־הסובלנות. הממצאים מספקים ראיה ניסויית ראשונית לכך שאופן העיבוד של מסר טעון יכול להשפיע על עמדות בדבר זכויות פוליטיות. הם אינם מוכיחים שהשינוי נשמר לאורך זמן, משנה התנהגות ממשית או יעיל בכל אוכלוסייה. שני הניסויים נערכו בקרב סטודנטים יהודים בישראל, המדדים היו דיווחים עצמיים, והמתווכים במחקר 2 נמדדו יחד ולא הוקצו בניסוי; לכן אי אפשר לקבוע את סדרם הסיבתי. המשמעות הדמוקרטית היא שסובלנות אינה רק ידע חוקתי או זהות אידאולוגית: גם הדרך שבה אזרחים מווסתים תגובה רגשית לאיום ולפרובוקציה עשויה לקבוע אם יגנו על זכויות יריביהם דווקא ברגע שבו ההגנה קשה ביותר.
לקריאת העמוד
כשהגלגל הומצא שוב ושוב: ההיסטוריה המבולבלת של מדידת כוח הצבעה
דן ס׳ פלזנטל ומשה מחובר מציגים היסטוריה מושגית של מדידת כוח הצבעה אפריורי, ובה רעיונות מרכזיים הופיעו שוב ושוב בלי שהממציאים המאוחרים הכירו את קודמיהם. הסיפור מתחיל כבר בדאגתו של לותר מרטין בוועידת החוקה האמריקאית של 1787 מפני כוחן של מדינות גדולות, אך המחקר המדעי השיטתי מיוחס לל״ס פנרוז. פנרוז הראה ב־1946 שכוח אינו זהה למשקל והגדיר אותו דרך הסיכוי להיות בצד המנצח מעבר למזל, השקול לסיכוי שקול יהיה מכריע; ב־1952 הוא ניסח את המדד בצורתו המוחלטת ופיתח את כלל השורש הריבועי לייצוג דו־שלבי. עבודתו נשכחה כמעט לחלוטין, ובשנות החמישים נתפס מדד שייפלי–שוביק, שנגזר מתורת המשחקים השיתופיים, כנקודת הפתיחה של התחום. ההשתלטות של מסגרת זו ערבבה בין כוח־I — יכולת להשפיע על קבלה או דחייה — לבין כוח־P — חלק צפוי בפרס קבוע של קואליציה מנצחת. בנזהף המציא מחדש בשנות השישים את רעיון ההכרעה של פנרוז, אך חסידיו נרמלו את המדד המוחלט למדד יחסי שסכומו אחד והחלו להתייחס לכוח השפעה כאילו היה כמות קבועה לחלוקה. ריי גילה מחדש קשר שפנרוז כבר ניסח, וקולמן הבחין בין כוחו של גוף לפעול לבין כוחו של חבר ליזום או למנוע פעולה, אך נרמול מדדיו הסתיר את המידע הנוסף שבהם. בשנות השבעים והשמונים נולדו מדדים נוספים ששילבו, לדעת המחברים, הנחות לא תואמות על השפעה ועל חלוקת שלל; אפילו מבקרים כמו בריאן בארי גילו מחדש חלקים מתורת פנרוז בזמן שתקפו גרסה מנורמלת שלה. בשנות התשעים חזר התחום לבחון את יסודותיו, לרבות כללים שאינם בינאריים והמשמעות העצמאית של הימנעות. הדבר חשף שמודלים מקובלים הציגו באופן שגוי כללים ממשיים, ובהם כלל ההכרעה של מועצת הביטחון של האו״ם. המחברים כוללים גם תיקון עצמי: מסקנה שלהם מ־1995 נגד מדד בנזהף היחסי השתנתה לאחר שההבחנה בין כוח מוחלט ליחסי ובין כוח־I לכוח־P נוסחה במפורש ב־1998. ההיסטוריה מלמדת שמדד מתמטי אינו מקבל משמעות מן הנוסחה לבדה; יש לברר איזה סוג כוח הוא מייצג, אילו הנחות מוסדיות עומדות מאחוריו ואילו אפשרויות הצבעה הכלל האמיתי מאפשר. זהו לקח ישיר לעיצוב דמוקרטי: טעות בהמשגת המדד עלולה להפוך לטעות בהערכת שוויון, ייצוג וזכות הכרעה.
לקריאת העמוד
רפורמת הבחירות בישראל: שינוי שנועד להחליש מפלגות קטנות עלול היה לחזק אותן
חנה דיסקין ואברהם דיסקין מנתחים את הפוליטיקה של רפורמת הבחירות בישראל מראשית המדינה ועד תחילת שנות התשעים. הם מתארים שיטה המבוססת מאז 1949 על מחוז ארצי יחיד, ייצוג יחסי ורשימות מפלגתיות סגורות, ומקשרים את שורשיה למוסדות היישוב היהודי בתקופת המנדט. המאמר סוקר הצעות שלא הבשילו בשנים 1949–1977, 1977–1990 ומ־1990 ואילך, ובהן גרסאות שונות לשיטה מעורבת שנועדו לא פעם לצמצם את כוחן של מפלגות קטנות וציריות. לפי הניתוח, כישלון הרפורמות נבע לא רק מהגנה שמרנית על הכללים הקיימים, אלא גם מאינטרסים משתנים של מפלגות גדולות וקטנות, מתלות קואליציונית, ממחלוקות בתוך המפלגות ומלחץ ציבורי לתקן את שיטת הממשל. המשבר הקואליציוני של 1990 והפופולריות של רעיון הבחירה הישירה לראשות הממשלה הסיטו את הדיון משינוי שיטת הבחירות לכנסת לשינוי במבנה הממשלה. חוק־יסוד: הממשלה שאושר במרץ 1992 קבע בחירה ישירה של ראש הממשלה, אך חייב אותו להשיג את אמון הכנסת בממשלתו בתוך 45 יום ואפשר בחירות מיוחדות או כפולות בנסיבות שונות. המחברים טוענים, מנקודת הזמן שלפני יישום הרפורמה, שהשילוב בין הצבעה מפוצלת, חובת אמון ומנדטים דמוקרטיים נפרדים לראש הממשלה ולכנסת עלול להגדיל דווקא את כוח המיקוח של מפלגות קטנות וליצור עימות חוקתי בין הרשות המבצעת למחוקקת. זהו ניתוח היסטורי ומוסדי בעל רכיב תחזיתי: הוא מתעד את תהליך החקיקה ומעריך את השלכותיו האפשריות, אך אינו בוחן בדיעבד את יישום הבחירה הישירה בבחירות מאוחרות יותר.
לקריאת העמוד
משקל הצבעה אינו כוח: כיצד מודדים השפעה אפריורית על החלטה
דן ס׳ פלזנטל ומשה מחובר מבקשים לחדד מהו כוח הצבעה אפריורי וכיצד אפשר למדוד אותו בלי לבלבל בין משקל פורמלי, הצלחה מקרית והשפעה ממשית על תוצאה. נקודת המוצא היא כלל הכרעה בינארי: כל חבר מצביע בעד או נגד, והכלל קובע אילו צירופי קולות יעבירו הצעה. משקל חיובי אינו מבטיח כוח; בדוגמת ההצבעה ברוב מיוחס במועצת השרים האירופית בשנים 1958–1972, ללוקסמבורג היה משקל של קול אחד אך שום מצב שבו שינוי קולה היה משנה את התוצאה. מדד פנרוז מסיר מן ההצלחה את רכיב המזל ומזהה כוח השפעה מוחלט עם ההסתברות שחבר יהיה מכריע — כלומר שיוכל להפוך את תוצאת ההצבעה באמצעות שינוי קולו. המדד היחסי של בנזהף מתקבל מנרמול הכוחות האלה, ולכן הוא מתאים להשוואת חברים בתוך אותו כלל אך עלול להטעות בהשוואה בין כללים, משום שסך כוח ההשפעה אינו קופה קבועה. מול תפיסה זו מציבים המחברים את מדד שייפלי–שוביק, שמקורו בתורת המשחקים השיתופיים ומתאר חלק צפוי בפרס קבוע המחולק לקואליציה מנצחת. מכאן ההבחנה היסודית בין כוח־I, השפעה על קבלת הצעה או חסימתה, לבין כוח־P, חלק צפוי בתגמול קואליציוני. ההבחנה משנה את ההנחות על מניעי המשתתפים, על היווצרות קואליציות, על אופי התוצאה ועל השאלה אם כוח הוא גודל מוחלט או יחסי בלבד. כוח אפריורי גם אינו תחזית לכוח בפועל: הוא מבודד את התרומה שמעניק כלל ההכרעה עצמו מאינטרסים, דיפלומטיה, לחצים ובריתות. דווקא משום כך הוא משמש אמת מידה נורמטיבית לעיצוב חוקתי, להשוואת כללים ולבדיקת השוויון הפורמלי בין מדינות, בעלי מניות או חברי גוף ציבורי. המחברים משיבים לביקורת על מודל ההצבעה האקראית בכך שמרחב כל צירופי הקולות הוא סופי ומוגדר, ומדגישים שהמודל נועד לבודד זכאות מוסדית ולא לתאר הצבעה מסוימת. המסקנה היא שהוגנות בהקצאת כוח מחייבת לבחור תחילה מה מבקשים למדוד, ורק אחר כך לבחור מדד; מספר הקולות לבדו אינו מספר כמה יכולת הכרעה קיבל בעליהם.
לקריאת העמוד
כיצד ערכים אישיים עיצבו את ההצבעה בישראל של 1988?
המחקר מחבר בין תאוריית עשרת ערכי היסוד של שוורץ לבין בחירה מפלגתית בבחירות 1988 בישראל. חמישה מומחים דירגו שמונה מפלגות בשלושה צירים — ליברליזם קלאסי, שוויוניות כלכלית ויחסי דת ומדינה — והחוקרות והחוקרים בדקו אם סדר העדיפויות הערכי של המצביעים תאם את המסרים האלה. הנתונים נאספו בקיץ 1990 במדגם מייצג של 999 יהודים ישראלים בני יותר מ־19, למעט תושבי קיבוצים; הניתוח המפלגתי התבסס על 769 משיבים שדיווחו שהצביעו לאחת משמונה המפלגות שנבדקו. ערכים נמדדו באמצעות גרסה בת 37 פריטים של שאלון הערכים של שוורץ, שכיסתה את עשרת הסוגים התאורטיים; מאחר שבניתוח המבנה אוניברסליזם ונדיבות לא נבדלו זה מזה, הם אוחדו למדד התעלות עצמית אחד והניתוח השתמש בתשעה מדדי ערכים. ניתוחי הבחנה זיהו פונקציה ערכית שסידרה את הבוחרים בהתאם לציר דת ומדינה, ולאחר הוצאת המפלגות הדתיות זוהתה פונקציה נוספת שהתאימה בקירוב לציר הליברליזם הקלאסי. המודל לכל שמונה המפלגות סיווג נכונה 51% מן המצביעים והפחית את טעויות הסיווג ב־32% לעומת סיווג מקרי. לעומת זאת, שוויוניות כלכלית — ציר שהשופטים מצאו כי כמעט לא הבחין בין המפלגות — לא נקשרה לדפוס ערכי מובהק. הממצאים תומכים ברעיון שהרלוונטיות הפוליטית של ערכים תלויה בהקשר ובחלופות שמציעות המפלגות, אך אינם מוכיחים סיבתיות: ההצבעה דווחה בדיעבד כשנתיים לאחר הבחירות, המדגם לא כלל אזרחים ערבים או תושבי קיבוצים, והניתוח מתייחס למערכת מפלגתית היסטורית מסוימת.
לקריאת העמוד
גם בייצוג יחסי בוחרים נוטשים מפלגה מועדפת משיקולים אסטרטגיים
פול אברמסון ושבעת עמיתיו מרחיבים את הדיון מהצבעה טקטית נצפית ל״בחינה אסטרטגית״: בוחר יכול לשקול סיכויי ניצחון, הרכבת קואליציה ותוצאות מדיניות גם כאשר לבסוף הוא מצביע למפלגה המועדפת עליו. כדי לבדוק את החלק שניתן לצפייה, הם מצליבים בסקרי טרום־בחירות את המועמד או המפלגה שקיבלו מן המשיב את ציון מדחום התחושה הגבוה ביותר עם כוונת ההצבעה שלו. המדגם ההשוואתי כולל תחרויות רוב בארצות הברית בשנים 1980, 1992, 1996 ו־2000, הבחירה הישירה לראשות ממשלת ישראל ב־1999, נשיאות מקסיקו ב־2000 והבחירות בבריטניה ב־2005; מול בחירות יחסיות לכנסת ב־1999, 2003 ו־2006 ולפרלמנט ההולנדי ב־1998, 2002 ו־2006. המבחן משווה שתי תחזיות. הצבעה כנה צופה שכל אדם יבחר באפשרות המועדפת; מודל בחינה אסטרטגית צופה שתומכי המתמודדים הגדולים יישארו איתם ושחלק מתומכי האפשרויות הקטנות יעברו לאחת הגדולות. מדד ההפחתה היחסית בטעות, PRE, שואל איזה חלק מן העריקות שאינן מוסברות בכנות מתאים לדפוס האסטרטגי. בקרב מי שהעדיפו מפלגה או מועמד גדול, בדרך כלל 82%–99% התכוונו להצביע למועדף. בקרב מעדיפי אפשרויות קטנות ההישארות הייתה נמוכה ומשתנה מאוד: למשל 26.6% מתומכי ניידר בארצות הברית ב־2000, 61.3% מתומכי מפלגות קטנות בישראל ב־1999, ו־66.2% בקבוצת המפלגות הקטנות בהולנד ב־2006. ערכי PRE בבחירות היחסיות, 51.0%–61.8%, דומים לרבים מן הערכים בתחרויות הרוב, שנעו בין 25.3% ל־80.0%. לכן שיקולים אסטרטגיים מסבירים עריקות גם תחת ייצוג יחסי; ומכיוון שבמערכות יחסיות יותר בוחרים מעדיפים מפלגות קטנות, המספר הכולל של מצביעים טקטיים עשוי אף להיות גדול יותר. עם זאת, המאמר אינו מודד ישירות ציפיות לניצחון או לקואליציה, ולכן ״מתאים לבחינה אסטרטגית״ אינו הוכחה למניע אסטרטגי. בחירה במפלגה גדולה יכולה להיות כנה ואסטרטגית בעת ובעונה אחת, ועריקה בין מפלגות קטנות לצורך איזון קואליציוני אינה נספרת במלואה. הסקרים, השנים והגדרות המפלגות אינם אחידים, וכוונת הצבעה אינה פתק ממשי. חשיבותו הדמוקרטית של המחקר היא שהמרת קולות למושבים משפיעה לא רק על תוצאות אלא גם על האופן שבו אזרחים מתרגמים העדפה לקול: גם בלי מחוז חד־נציגי, ספים, קואליציות וזהות מרכיב הממשלה יוצרים תמריצים שמפרידים בין המפלגה האהודה לבין הבחירה בקלפי.
לקריאת העמוד
כללי ההצבעה של אמנת ניס העניקו זכות חסימה גבוהה — וכמעט לא תיקנו את פערי הייצוג
דן פלזנטל ומשה מחובר מפרקים לשלושה כללי הכרעה את ההסדר המורכב שאמנת ניס קבעה למועצת השרים של האיחוד האירופי. N15 נועד לאיחוד בן 15 מדינות אם ההרחבה לא תושלם בזמן; N27 הוא הנוסח העיקרי לאיחוד בן 27; ו־N′27 נובע מהוראת מיעוט חוסם שסתרה את המכסה שנכתבה קודם באמנה. בכללים מופיעים משקלי קולות של מדינות, דרישת מספר מדינות ודרישה שהקואליציה התומכת תייצג לפחות 62% מן האוכלוסייה. המחברים מונים במדויק את הקואליציות המנצחות ומחשבים לכל מדינה את מדד פנרוז — ההסתברות האפריורית שקולה יהיה מכריע — ואת מדד בנזהף היחסי. הם מעריכים כל כלל בארבעה ממדים: שוויוניות בכוח העקיף של אזרחי המדינות לפי כלל השורש הריבועי של פנרוז; גרעון רוב ממוצע, המודד עד כמה תוצאת המועצה עלולה לסתור רוב אזרחי; רגישות, המודדת עד כמה חברים יכולים לשנות תוצאה; והתנגדות, המודדת את הנטייה להגן על הסטטוס קוו ולחסום החלטה. N15 נמצא שיפור ברור לעומת כלל 15 המדינות הקיים: הוא שוויוני יותר, רובי יותר ומעט פחות עמיד לשינוי, בלי שינוי חשוב ברגישות. לעומת זאת, בשתי גרסאות 27 המדינות סעיפי רוב המדינות והאוכלוסייה כמעט אינם משנים את חלוקת הכוח; המכסות המשוקללות הגבוהות — 258 או 255 מתוך 345 — הן שמכריעות. ב־N27 מקדם ההתנגדות הוא 0.967 וההסתברות האפריורית להעביר הצעה היא כ־0.017, לעומת 0.078 בכלל הקיים; כלומר, בתנאי המודל קשה להעביר פעולה פי 4.7 בערך, והיחס נגד אישור מתקרב ל־60 ל־1. ב־N′27 המצב מעט טוב יותר אך עדיין קשה פי 3.8 בערך. חלופת הבוחן Rule B נותנת משקל בקירוב לפי שורש האוכלוסייה ומכסה של כ־60%; היא כמעט משווה את כוחם העקיף של האזרחים ומעלה את הסתברות הפעולה לכ־0.198. אלה מדדים אפריוריים, לא תחזית לשיעור ההצעות שיאושרו בפועל: הם מניחים צירופי תמיכה שווי־הסתברות, משתמשים באוכלוסייה כתחליף למספר בעלי זכות בחירה ומפשיטים משא ומתן, סדר יום ותלות פוליטית בין מדינות. תרומת המאמר לדמוקרטיה מוסדית היא ההמחשה שכלל הצבעה מחלק בעת ובעונה אחת ייצוג, השפעה ויכולת למשול; שכבה חוקתית מורכבת אינה מבטיחה איזון, וסף חסימה גבוה עלול לנעול מוסד בקיפאון שקשה לתקן משום שגם שינוי הכלל דורש הסכמה רחבה.
לקריאת העמוד
בישראל, פוליטיקת סוגיות לא החליפה שסעים חברתיים — שאלות זהות חיברו ביניהם
מיכל שמיר ואשר אריאן בוחנים מדוע העלייה בהצבעה לפי סוגיות בישראל לא לוותה בהיחלשות מקבילה של שסעים חברתיים, כפי שתואר בדמוקרטיות תעשייתיות רבות. בחלק האורכי הם מריצים רגרסיות לוגיסטיות על סקרי שמונה בחירות מ־1969 עד 1996: תחילה מאפיינים חברתיים־דמוגרפיים, אחר כך עמדות בשלוש זירות — כלכלה, שטחים ודת במדינה — ולבסוף הערכות ביצוע כלכליות וביטחוניות. הם מנתחים הן בחירה בין העבודה לליכוד והן, מ־1981, בין גושי שמאל וימין; ב־1996 ההצבעה הישירה לראשות הממשלה משמשת מדד גושי. הסוגיות הוסיפו בהדרגה כוח הסבר, במיוחד מ־1984, אך כוחה של הדתיות לא נשחק ואף גדל. שאלת השטחים נעשתה הציר העיקרי של ההצבעה, בעוד הממד הכלכלי נחלש והמוצא היה משמעותי במיוחד במהפך ובשנות ה־80 אך פחות ב־1996. בחלק הממוקד ב־1996, ניתוח גורמים של שאלות על ארבעה ערכים — רוב יהודי, ארץ ישראל השלמה, מדינה דמוקרטית עם זכויות פוליטיות שוות ושלום — יחד עם שאלות על שטחים, דת ואזרחים ערבים, מעלה שלושה ממדים. האחד הוא אתוס מוסכם יחסית של שלום ומדינה יהודית; השני הוא זהות חיצונית בין יוניות לנציות, הנוגעת לגבולות ולסכסוך; השלישי הוא זהות פנימית בין הגדרה ישראלית להגדרה יהודית, הנוגעת לדת, אזרחות ואופי המדינה. שני ממדי המחלוקת היו נפרדים אך מתואמים. בסולמות שבנו המחברים, הממד החיצוני ניבא את בחירת פרס או נתניהו חזק מן הממד הפנימי: 83% מן היונים תמכו בפרס ו־87% מן הנצים בנתניהו, לעומת התאמה של 74% בכל צד של החלוקה הפנימית. בקצוות, הממד החיצוני כמעט הכריע; בקרב המרכז הגדול בשאלת הגבולות, הממד הפנימי נעשה חשוב במיוחד. ההצטלבות חיברה דתיות ומוצא לעמדות מדיניות וכך חיזקה שסעים במקום להחליפם, אך היא גם חשפה מרכז מאוכלס שבו שלום ומדינה יהודית נותרו ערכים משותפים. זהו מחקר תצפיתי היסטורי המבוסס על סקרים, קטגוריות גוש וניתוח של ציבור יהודי ב־1996; הוא אינו מוכיח שסוגיית זהות גרמה להצבעה, אינו מייצג במלואו אזרחים ערבים ואינו מתאר את ישראל שלאחר 1996. תרומתו הדמוקרטית היא להראות שמחלוקת על מדיניות נעשית קשה במיוחד כאשר היא מגדירה בעת ובעונה אחת מי שייך, מהם גבולות הקהילה ומי רשאי להשתתף בהכרעה.
לקריאת העמוד
פיגוע סמוך לבחירות הזיז את היישוב שנפגע ימינה — אך ברמה הארצית העמיק קיטוב
קלוד ברבי ואסטבן קלור בוחנים אם טרור משנה בחירה פוליטית ולא רק מתלווה אליה. הם מחברים תוצאות ברמת יישוב מחמש בחירות לכנסת — 1988, 1992, 1996, 1999 ו־2003 — עם מאגר יומי וגאוגרפי של הרוגים ישראלים לא־לוחמים בפיגועים בין יולי 1984 ליוני 2004. המשתנה המרכזי הוא חלקו של גוש הימין מתוך קולות שני הגושים, והאמידה משווה שינויים לאורך זמן בתוך אותו יישוב, תוך הבחנה בין הרוגים ביישוב לבין כלל ההרוגים בישראל ובקרה על מאפיינים דמוגרפיים, כלכליים ופוליטיים. לפי האמידה המועדפת, עצם התרחשותו של פיגוע ביישוב בשלושת החודשים שלפני הבחירות העלתה ב־1.35 נקודות אחוז את התמיכה המקומית היחסית בגוש הימין. הרוגים מחוץ ליישוב פעלו דרך זירה ארצית: ביישובים ימניים הם חיזקו עוד את הימין, ואילו ברוב היישובים השמאליים הם חיזקו את השמאל; פגיעה מקומית ביישוב שמאלי, לעומת זאת, הזיזה אותו ימינה. משום שרק מעט מן היישובים השמאליים נפגעו במידה שהאפילה על האפקט הארצי, התוצאה המצטברת הייתה התרחקות בין מחנות ולא תנועה אחידה של המדינה ימינה. האפקט היה חזק יותר ככל שהפיגוע אירע קרוב לבחירות, לא הוסבר בשינוי בשיעור ההצבעה ולא השתנה באופן מובהק לפי זהות הגוש של ראש הממשלה. בדיקות חלופיות — מדידת התקפות במקום הרוגים, השמטת ירושלים ותל אביב–יפו, הגדרות אחרות לגושים והוצאת יישובים שמעבר לקו הירוק — שמרו על המסקנה האיכותית. עם זאת, זהו ניתוח אקולוגי של תוצאות יישוביות המבוסס על הנחת מגמות מקבילות ועל כך שמיקום הפיגוע אינו נבחר לפי שינוי פוליטי לא־נצפה; הוא אינו מזהה איזה אדם החליף את קולו ואינו מוכיח מה הייתה כוונת מבצעי הטרור. מבחינה דמוקרטית, המאמר מראה שאלימות סמוכה לבחירות יכולה לשנות סדרי עדיפויות, להקצין פערים בין קהילות ואף להשפיע על חלוקת המנדטים, ולכן הגנת הבחירה החופשית כוללת גם צמצום יכולתה של אלימות לקבוע את הקשר הרגשי והמידעי שבו נשפטות חלופות פוליטיות.
לקריאת העמוד
כשתוכנית האזרחות מתחלפת עם השלטון: שני דגמים מתחרים של צעיר דמוקרטי בפולין
מרטינה אלריאן, מירי ימיני וקטרז׳ינה יאסיקובסקה בוחנות כיצד קיטוב פוליטי נכתב לתוך תוכנית הלימודים באזרחות בפולין. הן משוות בין Historia i Teraźniejszość (HiT), שהונהגה ב־2022 בידי ממשלת חוק וצדק הימנית, לבין Edukacja Obywatelska (EO), שפותחה בידי הממשלה המרכז־שמאלית שנבחרה ב־2023 ונועדה להיכנס לבתי הספר בספטמבר 2025. החוקרות ערכו ניתוח תמטי נפרד של שני מסמכי הליבה המשפטיים, תחילה בעזרת קטגוריות מן הספרות ובהמשך תוך פתיחות לתמות חדשות, ובחנו אזרחות וממשל, השתתפות ופעילות צעירים, פיתוח מיומנויות, ומבט לאומי לעומת גלובלי. את ההשוואה הן ארגנו גם לפי חמישה ממדים של מוסדיות דיסקורסיבית: רעיונות, זירות, שחקנים, שפה ולגיטימציה. HiT מעניקה מקום מרכזי להיסטוריה הפולנית שאחרי 1945, לערכים לאומיים, לקתוליות ולהעברת ידע קבוע מראש; היא מזכירה דיאלוג וחברה אזרחית אך מציעה מעט מרחב לבירור ביקורתי ולהשפעת תלמידים. EO מגדירה שש מיומנויות, ובהן אוריינות מידע, גיבוש עמדה, דיאלוג מכבד, פתרון בעיות, השפעה אזרחית והתנהלות מול המינהל. היא מבקשת מן התלמידים לנתח קיטוב, לזהות חדשות כזב, לבחון שחיתות וזכויות, ולבצע ארבע מתוך 18 פעילויות מעשיות כגון דיון, פנייה לרשות, פרסום עמדה, קמפיין, תקציב השתתפותי ואף הכנת מסמכים לרישום הפגנה. ההבדל מופיע גם בדת, גלובליזציה, זכויות אדם, האיחוד האירופי ואקטיביזם סביבתי: HiT ממסגרת אותם בעיקר דרך מורשת נוצרית, איום וזהות לאומית, ואילו EO נותנת יותר מקום לגיוון, לפיקוח אזרחי ולגיבוש עמדה עצמאי. עם זאת, EO משאירה למורים בחירת דוגמאות וחומרים רבים, מעמיסה דרישות, ומעמדה הפקולטטיבי עלול לייצר פער בין בתי ספר ואזורים. המחקר מנתח טקסטים ולא שיעורים: EO טרם יושמה בזמן כתיבת המאמר, ולכן אין בו תצפיות, ראיונות עם מורים ותלמידים או ראיות לשינוי בהתנהגות אזרחית. תרומתו היא להראות שגם מעבר לתוכנית משתפת אינו פתרון אוטומטי; כאשר תוכניות מתחלפות במהירות עם הקואליציה, החינוך האזרחי נעשה ״כדור פוליטי״, רצף הלמידה נפגע והמורים נדרשים לתווך מחלוקת בלי תמיכה מספקת. בדמוקרטיה מקוטבת, השאלה אינה רק אילו עובדות מלמדים אלא איזה סוג של אזרח רשאי לשאול, לחלוק, לפקח ולפעול.
לקריאת העמוד
השתלבות מצמצמת רק מעט את פער ההצבעה: הדרה מחזקת הצבעה קבוצתית של מוסלמים באירופה
אודליה אושרי ורעות איצקוביץ׳־מלכה שואלות מדוע אזרחים מוסלמים בדמוקרטיות מערב־אירופיות תומכים במפלגות שמאל בשיעור גבוה בהרבה מאזרחים שאינם מוסלמים גם כאשר הם משתלבים בחברה. הן מנתחות את כל עשרת גלי הסקר החברתי האירופי מן השנים 2002–2020 ב־18 מדינות וב־151 מדגמי מדינה־שנה, ומשלבות מאפייני משיבים עם סיווג מפלגות, כוח אלקטורלי של הימין הרדיקלי ומדדי פשעי שנאה אזוריים בבריטניה. במדגם, 55.9 אחוזים מן המצביעים המוסלמים תמכו בשמאל לעומת 25 אחוזים מן הלא־מוסלמים; מודל הבסיס העריך פער של 32 נקודות אחוז. המודלים מביאים בחשבון גיל, מגדר, השכלה, דתיות, אידאולוגיה, עניין ואמון פוליטיים, צפיפות יישוב, פגיעוּת תעסוקתית ושפה בבית, וכן אפקטים קבועים למדינה ולשנה. השתלבות כלכלית ולשונית אכן קשורה לפחות תמיכה מוסלמית בשמאל, אך בניתוח נגדי שבו הוחלפו המאפיינים הממוצעים של הקבוצות הצטמצם הפער החזוי רק בחמש עד שבע נקודות אחוז. לעומת זאת, דיווח של מוסלמים שהם שייכים לקבוצה המופלית בגלל דת, מוצא או שפה, וכן עלייה בשיעור הקולות או המושבים של הימין הרדיקלי, נקשרו להסתברות גבוהה יותר להצבעה לשמאל אצל מוסלמים ובכיוון שונה אצל לא־מוסלמים. המחברות מפרשות זאת דרך זהות בולטת וגורל מקושר: כאשר קבוצה נתפסת כמותקפת, האינטרס הקבוצתי מקבל משקל רב יותר בבחירה. ניתוח בריטי משלים חיבר נתוני סקר לשיעורי פשעי שנאה גזעיים או אתניים בעשרה אזורים; משום שהנתונים אינם מזהים קורבנות מוסלמים, הוא בחן מהגרים מן הדור הראשון מארצות לא־מערביות. ההסתברות החזויה שלהם לתמוך בשמאל עלתה מכ־0.3 באזורים בעלי שיעור פשעים נמוך ליותר מ־0.75 בקצה הגבוה. אלה קשרים תצפיתיים, לא הוכחה שהדרה גורמת להצבעה: הסקר אינו דוגם מיעוטים במיוחד, מנגנון הזהות לא נמדד ישירות והניתוח הבריטי מחליף אוכלוסייה ומדד. למרות המגבלות, המאמר מראה שהשתלבות והדרה אינן תהליכים מנוגדים ופשוטים; חברה יכולה לשלב יחידים כלכלית ובאותו זמן לשלוח לקבוצתם אותות פוליטיים וחברתיים שמחזקים גבולות וזהות קבוצתית.
לקריאת העמוד
צדק הליכי במשא ומתן לשלום מגן על קבוצות מוחלשות ועל יציבות ההסכם
מיכל סליטרניק מציבה את הליך המשא ומתן עצמו במרכז הדיון על שלום דמוקרטי. הסכמי שלום מחלקים מחדש ביטחון, קרקע, משאבים, זכויות וכוח מוסדי, אך המנהלים את המיקוח נוטים להיות חשופים יותר ללחצים של קבוצות חזקות מאשר לצורכי נשים, מיעוטים, פליטים, עניים ואנשים מחוץ למדינות החותמות. הסודיות המקובלת, החסינות היחסית מביקורת שיפוטית והצגת ההסכם לפרלמנט כחבילה סופית מחריפות את גירעון הייצוג. המאמר מציע חבילה של שלושה כלים: השתתפות מאפשרת למושפעים להציג מידע וטיעונים; שקיפות מאפשרת להם להבין את האפשרויות ולפקח על הנציגים; ומתן נימוקים מחייב את המנהלים להסביר כיצד שקלו אינטרסים מתחרים. לצד הערך הדמוקרטי, כלים אלה עשויים לסייע למיקוח עצמו: הם מכניסים מידע ונקודות מבט שמערערים קיבעון וחשיבה של סכום אפס, מעודדים פתרונות יצירתיים ומחייבים רפלקסיה על הטעמים להחלטה. השתתפות הוגנת עשויה גם להגדיל את הלגיטימיות הנתפסת של ההליך ואת הנכונות לכבד הסכם, לרבות בקרב מי שאינם מרוצים מכל סעיפיו. סליטרניק אינה מציעה שקיפות מלאה או מושב לכל אדם בכל שלב. היא מזהה סכנות של עיכוב, התחפרות, ניצול ההליך בידי קבוצות חזקות או ספוילרים, ופגיעה ביכולת להחליף ויתורים בחדר סגור. לכן היא ממליצה לשלב ערוצים פתוחים עם ייצוג ממוקד של קבוצות פגיעות, להסיר חסמי ביטחון, עלות, שפה וטכנולוגיה, ולהתאים את עיתוי החשיפה לשלב המיקוח: ערוץ חשאי עשוי להיות מוצדק לפתיחת מגעים, אך הסדרים מהותיים צריכים לעבור בהמשך לדיון ציבורי, פיקוח והנמקה. המשפט הבינלאומי מספק רק תשתית חלקית — ובראשה החלטה 1325 על נשים, שלום וביטחון, לצד כללי השתתפות בנוגע לעקורים, סביבה ופיתוח — ולכן המאמר קורא לפיתוח נורמות גמישות יותר של עשיית שלום. זהו טיעון משפטי־נורמטיבי הנשען על ספרות במשא ומתן, פסיכולוגיה חברתית ודמוקרטיה דיונית; הוא אינו ניסוי אמפירי המוכיח שכל תוספת השתתפות מאריכה שלום. מסקנתו המדויקת היא שהליך הוגן אינו קישוט להסכם: בעיצוב זהיר הוא חלק מן הלגיטימיות של השלום ומן התשתית לקיומו.
לקריאת העמוד
משברים כלכליים מעניקים לימין יתרון אלקטורלי א־סימטרי
יותם מרגלית ועומר סולודוך שואלים מדוע משבר כלכלי אינו מתורגם באופן סימטרי להצבעת מחאה נגד מי שבשלטון. הם מחברים את מאגר Global Crises Data, המזהה משברי בנקים, מטבע, אינפלציה וחוב ריבוני, לנתוני בחירות, מפלגות, ממשלות ומצעי MARPOR. המדגם הסופי כולל 448 בחירות שנערכו בשנים 1945–2019, 301 מפלגות, 2,443 תצפיות מפלגה־בחירות ו־129 משברים ב־24 דמוקרטיות מפותחות. כל מדינה נכנסת למדגם מן הבחירות הדמוקרטיות הראשונות שלה לאחר מלחמת העולם השנייה. כדי לא לכפות הנחה אחת על משך ההשפעה, המחברים משווים בין הבחירות הראשונות שאחרי תחילת המשבר, חלון של שנה וחלון של חמש שנים. הם אומדים שינויים בנתח הקולות של משפחות מפלגתיות, בהרכב הממשלה ובזהות ראש הממשלה, עם אפקטים קבועים, דינמיקה של הצבעה קודמת ובדיקות חלופיות, ובנוסף משתמשים באומד FEct כדי להתמודד עם תזמון טיפול שונה והטרוגניות בהשפעה. התמונה הראשונה אינה של רעידת אדמה אלקטורלית: התפלגות השינויים בנתחי הקולות אחרי משבר דומה למדי לזו שבתקופות יציבות, והגידול בתנודתיות קטן. אולם תזוזות שוליות מצטברות לכיוון פוליטי ברור. באמידת הרכב הממשלה בחלון של עד חמש שנים, ההסתברות למנהיג מן הימין גבוהה בכמעט 13 נקודות אחוז, ההסתברות לרוב ימני גבוהה ב־12.5 נקודות, וחלקו של הימין בממשלה גדל בכ־11 נקודות. ברמת המפלגה, שמרנים מרוויחים בממוצע כ־1.4 נקודות בבחירות סמוכות לתחילת המשבר וכ־1.8 נקודות בבחירות הראשונות אחריו; מפלגות לאומניות מרוויחות עד כ־2.4 נקודות. הא־סימטריה מתחדדת כשמביאים בחשבון את זהות השלטון. כאשר משבר פורץ תחת ממשלת מרכז־שמאל, הגוש הימני צובר בסך הכול כ־4.3 נקודות. כאשר הוא פורץ תחת שלטון ימני, המרכז־שמאל מרוויח רק כ־0.8 נקודות; חלק מאכזבת מצביעי הימין המתון נשאר בתוך הגוש ועובר למפלגות לאומניות, שמרוויחות כ־2.7 נקודות, במקום לעבור לשמאל. היתרון גדול במיוחד אחרי משברי בנקים, שבהם הגוש הימני עולה בכ־9.9 נקודות, ואחריהם משברי אינפלציה בכ־5.8 נקודות ומשברי מטבע בכ־2.4 נקודות. כדי לברר אם ההיצע המפלגתי השתנה, המחברים מנתחים את שיעור המשפטים במצעי הבחירות העוסקים ברווחה, ריסון תקציבי, לאומיות וסדר ציבורי ואת מיקום המפלגות בסולם שמאל–ימין. רוב המפלגות אינן משנות לאחר משבר באופן שיטתי את מיקומן או את הדגשי המצע; בפרט, שמרנים ולאומנים שמרוויחים קולות אינם מדגישים יותר את הנושאים המזוהים עמם. בצד הביקוש, מיזוג עם European Social Survey יוצר מדגם אישי מ־19 מדינות בשנים 1999–2018. אחרי משבר המשיבים אינם ממקמים את עצמם ימינה יותר ואינם נעשים סמכותניים יותר, אך המפלגה שאליה הם חשים קרובים ממוקמת 0.2 סטיות תקן ימינה יותר. הם גם רואים מעט יותר איום תרבותי בהגירה ומתנגדים מעט יותר להעמקת האינטגרציה האירופית, בשיעורים של 0.07 ו־0.09 סטיות תקן, ומייחסים מעט פחות חשיבות לשוויון בהכנסות בטווח הארוך. לא נמצא הבדל שיטתי בגידול בשיעור ההצבעה בין מזדהי ימין למזדהי שמאל, ולכן הסבר של גיוס אלקטורלי עודף בימין אינו מקבל תמיכה. התוצאות נשמרות לאחר בקרה על מלחמות ואלימות אזרחית, בהשמטת המדינות הלא־אירופיות, בהשמטת הונגריה, פולין ויוון, בחלונות זמן חלופיים ובמבחן פלצבו של השנים שלפני המשבר. עם זאת, זהו ניתוח תצפיתי ולא ניסוי: זיהוי סיבתי תלוי בהנחה שלאחר האפקטים הקבועים, המשתנים המושהים והבקרות, פרוץ משבר אינו מתואם עם גורם פוליטי לא־נצפה שמסיט את ההצבעה. נתוני ESS הם חתכים חוזרים ואינם עוקבים אחר אותם בוחרים, מצעים אינם מודדים את כל המסרים בקמפיין, והמדגם מוגבל לדמוקרטיות מפותחות עד 2019. לכן המאמר אינו טוען שכל משבר מביא ימין לשלטון או שכל מצביע נע ימינה. מסקנתו המדויקת יותר היא שמחאה כלכלית פועלת בתוך מבנה מפלגתי א־סימטרי: לשמאל יש יריב ימני ברור, ואילו מצביע מאוכזב מן הימין המתון יכול להעניש את המכהנים בלי לחצות גוש — באמצעות מעבר לימין הלאומני.
לקריאת העמוד
כשהמפלגה צפויה להישאר מחוץ לקואליציה, גובר הסיכוי שבוחריה יחליפו הצבעה
לירן הרשגור, רעות איצקוביץ׳־מלכה ואור טוטנאור שואלים אם בוחרים מחליפים מפלגה בין בחירות לא רק מפני שהשתנו עמדותיהם או הערכתם למפלגה, אלא גם כדי להשפיע על השלב הבא במשטר פרלמנטרי — הקמת הממשלה. הם מבחינים בין איזון מדיניות, שבו בוחר נוטש מפלגה שסיכוייה להיכנס לקואליציה נמוכים ועובר למפלגה שיוכל להשפיע דרכה על חלוקת הכוח בממשלה, לבין מיטוב מרכיב הממשלה, שבו בוחר עובר למפלגת מועמד לראשות הממשלה כדי להשפיע מי יקבל את ההזדמנות להרכיב קואליציה. המקרה הוא שלוש הבחירות בישראל באפריל 2019, בספטמבר 2019 ובמרץ 2020, ללא הקמת ממשלה בין הסבבים. סקר פאנל מקוון נערך שבוע לפני כל בחירות בקרב האוכלוסייה היהודית הבוגרת; לאחר סינון, הניתוח כלל 1,104 הזדמנויות להחלפת הצבעה של 655 משיבים. 23.7% מן ההזדמנויות כללו כוונת הצבעה למפלגה אחרת. ככל שהמשיב העריך שהמפלגה שבה תמך קודם תיכנס לקואליציה, כך פחת הסיכוי שיחליף אותה. במודל המרכזי, מי שנתנו למפלגתם הקודמת סיכוי של 0–2 בסולם 0–10 נמצאו בעלי הסתברות חזויה של 47%–58% לעבור, לעומת 13% בקרב מי שהיו בטוחים לחלוטין שתיכנס. רוב העוברים שמיקמו את סיכויי מפלגתם הקודמת ב־6 ומטה עברו למפלגה שלהערכתם סיכוייה הקואליציוניים גבוהים יותר. בקרב מצביעי מפלגות שאינן מפלגותיהם של שני המועמדים להרכבת הממשלה, הקשר בין ציפיית קואליציה למעבר נמצא רק אצל מי שחשבו שתוצאת המרוץ בין המרכיבים ברורה — כצפוי מאיזון מדיניות — אך האינטראקציה עצמה הייתה חלשה יחסית. ההשערה הפשוטה שלפיה כל אי־ודאות במרוץ מגדילה מעבר למפלגת מרכיב לא קיבלה תמיכה מובהקת. בניתוח מעודן יותר, מי שראו מרוץ פתוח היו בסבירות גבוהה יותר לעבור למפלגת מרכיב לעומת מי שהיו בטוחים שהמועמד המועדף עליהם ינצח; ההבדל מול מי שהיו בטוחים שמועמדם יפסיד לא היה מובהק, ובבדיקת bootstrap גם התוצאה המובהקת איבדה את מובהקותה. זהו מחקר תצפיתי על כוונות, במדגם מקוון של יהודים ובמצב חריג של בחירות חוזרות. ציפיות יכולות לשקף העדפות ולא רק לגרום להצבעה, ולכן הממצאים מלמדים על דפוס אסטרטגי עקבי אך אינם מוכיחים שציפיות קואליציוניות גרמו לכל מעבר.
לקריאת העמוד
סימטריה במידע הופכת הצבעה כנה לשיווי משקל — ואי־סימטריה שוברת אותו
רות בן־ישר בוחנת תנאי מוקדם להצדקה האפיסטמית של הכרעת רוב: האם מצביעים בעלי מטרה משותפת אכן מוסרים באמצעות הצבעתם את המידע הפרטי שלהם. המאמר בונה מודל תיאורטי של ועדה בגודל אי־זוגי הבוחרת בין שתי חלופות, כאשר אחת מהן מתאימה למצב האמיתי, שני המצבים שווי הסתברות מראש, העלות והתרומה של טעות והצלחה סימטריות, והמצביעים רוצים יחד לבחור נכון. כל מצביע עשוי לקבל מספר אי־זוגי ושונה של אותות פרטיים עצמאיים. כלל ההכרעה האופטימלי היה מאגד את כל האותות של כל המצביעים, אך רוב פשוט פועל בשתי מדרגות: כל מצביע מסכם תחילה את אותותיו להצבעה אחת, ואז הוועדה סופרת את ההצבעות. אובדן מידע זה יכול להפוך את הרוב הפשוט לפחות יעיל, ולכן עולה חשש שמצביע ישפר את סיכויי ההכרעה באמצעות הצבעה שאינה תואמת את אותותיו. התוצאה הראשונה מראה שבמודל הסימטרי, למרות אי־האופטימליות של הכלל ולמרות ריבוי האותות, הצבעה כנה היא שיווי משקל. כאשר מצביע יכול לשנות את התוצאה, ההסתברות שהוא מכריע זהה בשני מצבי הטבע; לכן הכיוון העולה מרוב אותותיו הוא גם הכיוון שממקסם את תועלתו הצפויה. לאחר מכן המאמר משנה רכיב אחד: לכל מצביע אות יחיד, אך דיוקו שונה בין שני המצבים. במצב כזה עצם הידיעה שהקול מכריע נעשית מידע נוסף על איזה מצב סביר יותר. בדוגמה של שלושה מצביעים, דיוק של 0.9 במצב אחד ו־0.6 באחר יוצר כלל אופטימלי מחמיר יותר מרוב פשוט; מצביע שקיבל אות התומך במצב הראשון עשוי בכל זאת להצביע למצב השני, מפני שהאירוע שבו קולו מכריע שכיח יותר שם. זהו שימוש אסטרטגי בהסקה על קולות האחרים, לא שקר לשם יתרון מפלגתי. חשיבותו הדמוקרטית של הניתוח היא מותנית מאוד. הוא מראה שהצדקת רוב כאמצעי לאיגום ידע תלויה לא רק באיכות המידע אלא גם בסימטריה שלו ובתמריצים שנוצרים ברגע ההכרעה. עם זאת, אין כאן ניסוי בבוחרים או טענה על בחירות תחרותיות רגילות: המודל מניח שתי תשובות, אמת משותפת, העדפות זהות, אותות פרטיים ועצמאות הצבעה, ואינו כולל מפלגות, אידאולוגיה, שכנוע, קמפיינים או אינטרסים מנוגדים. לכן המסקנה המוסדית היא לבחון כיצד כללי הכרעה מתקשרים למבנה המידע ולסף הנכון, ולא להניח שכנות או מניפולציה הן תכונות אופי קבועות של מצביעים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
דיאלוג בין־דתי בחיפה בנה אמון — בתוך גבולות המלחמה
אוריאל סימונסון ומעיין קרן רווה מנתחים את היוזמה הרב־דתית בחיפה, שכינסה מנהיגים יהודים, מוסלמים, חברי הקהילה האחמדית, נוצרים ודרוזים זמן קצר לאחר מתקפת 7 באוקטובר 2023 ובמהלך המלחמה. נקודת המוצא היא התערערות היחסים בין יהודים לערבים בתוך ישראל, על רקע פחד, חשד, צמצום מרחב הביטוי וזיכרון האלימות בערים מעורבות במאי 2021. חיפה, המזוהה לעיתים כעיר של חיים משותפים, משמשת מקרה לבחינת האפשרות לקיים דיאלוג דווקא בזמן משבר חריף. המאמר נשען על מעורבות ישירה של המחברים כמלווים וכחוקרים של התהליך; אחד מהם, ראש המעבדה, יזם את הקבוצה והיה אחראי לגיוס חבריה. לאחר פסגת חירום שבה השתתפו יותר מ־60 מנהיגים ואנשי חינוך, נבנתה קבוצה קטנה של 19 משתתפים. בין 15 בדצמבר 2023 ל־25 במרץ 2024 היא קיימה שישה מפגשים בני כשעתיים וחצי בקמפוס אוניברסיטת חיפה. שני מנחים מקצועיים — גבר יהודי ואישה מוסלמית — הובילו את המפגשים; עמית מחקר רשם פרוטוקולים מפורטים, והנתונים כללו את הרשימות, תצפיות המחברים לפני המפגשים, במהלכם ואחריהם ומשוב בעל פה מן המשתתפים. החומר נקרא באופן איטרטיבי דרך מסגרת של שלושה ממדים, בלי קידוד פתוח או צירי פורמלי. הממד המבני בוחן מי יכול להשתתף ולדבר בתוך יחסי כוח ומוסדות. גיוס מנהיגים מוסלמים, נוצרים ודרוזים נשען במידה רבה על ערוצים מוסדיים ומדינתיים, דבר שאפשר השתתפות בשעת חירום אך גם הגביל אותה; מנהיגים חרדים לא הצטרפו, ורק שבעה מתוך כ־10–15 מנהיגים ציונים־אורתודוקסים שאליהם פנו הסכימו להשתתף. בתוך הקבוצה, פערי הכוח בין הרוב היהודי למיעוטים לא נעלמו. משתתפים יהודים חשו לעיתים חופשיים יותר להציב דרישות מפורשות, ואילו אנשי דת מן המיעוטים שקלו את תלותם במוסדות ואת אחריותם וביטחונם מול קהילותיהם. הממד היחסי עוסק בבניית אמון ובמשא ומתן על זהויות. זהות חיפאית מקומית משותפת שימשה גשר שאִפשר להדגיש שכנות, ביטחון עירוני ואחריות הדדית בלי לדרוש ויתור על זהות דתית. סיפורים אישיים, מפגשים בלתי־פורמליים ועקרונות מוכרים מכתבי הקודש סייעו לרכך גבולות. אולם ההישענות על המקומי גם אִפשרה לדחות שאלות לאומיות, אי־שוויון היסטורי ומחלוקות על המלחמה. במובן זה, המרחב הבטוח היה גם מרחב מוגבל. הממד הטרנספורמטיבי בוחן מעבר משיחה לפעולה. שני תוצרים מוחשיים נוצרו: הצהרה ציבורית של אחריות, אי־אלימות ושכנות טובה, שעליה חתמו 17 מתוך 19 חברי הקבוצה, והקמת פורום רב־דתי חיפאי שנועד לפתח יכולות התערבות בזמן עימות ויוזמות בחינוך ובפעילות חברתית. תהליך ניסוח ההצהרה עצמו חשף את המתח: דרישה מפורשת לגינוי חמאס הוסרה לאחר שיחה שהבהירה כי היא עלולה לסכן משתתף מוסלמי מחוץ לחיפה; שני משתתפים נמנעו לבסוף מחתימה מסיבות שונות הקשורות ללגיטימציה בקהילותיהם ולתחושת ייצוג לא־מאוזן. המחברים מוצאים גם דפוס מגדרי מורכב. בעוד כמה גברים בעלי סמכות — במיוחד מקבוצות מיעוט — נזהרו בדבריהם, נשים שהשתתפו ללא אותה סמכות דתית פורמלית נהנו לעיתים מחופש ביטוי יחסי והובילו את השיחה לכיוון מעשי. אין זו הוכחה ששוליות מעצימה תמיד, אלא דוגמה לאופן שבו כמה מדרגי כוח מצטלבים ומשנים מי מסוגל לדבר. המסקנה אינה שדיאלוג בין־דתי פותר סכסוך. הוא עשוי לקיים חיים אזרחיים משותפים, לבנות קשרי אמון וליצור שכבת מנהיגות מתווכת שמחוברת גם לקהילה וגם למוסדות, אך הוא עלול להישאר טקסי אם אינו מתמודד עם אי־שוויון מבני, נרטיבים היסטוריים ולחצי ייצוג. המחקר מתאר מקרה יחיד שבו החוקרים היו גם שחקנים, ללא קבוצת השוואה, מדידה שיטתית של שינוי עמדות או מעקב ארוך טווח אחר פעולות הפורום. לכן הצהרה ופורום הם תוצרים מיידיים חשובים, אך אינם כשלעצמם הוכחה להפחתת אלימות או לשינוי ביחסי יהודים וערבים בעיר. התרומה הדמוקרטית היא בהצגת חברה אזרחית מקומית כתשתית שיכולה לשמר שיחה ואחריות בזמן שמרחב הביטוי מתכווץ. האמון נבנה לא באמצעות טשטוש זהויות אלא באמצעות ניהול זהיר שלהן; עם זאת, שותפות בת־קיימא דורשת בסופו של דבר גם תנאים שבהם קולות לא־שווים יכולים להשפיע באופן שווה יותר.
לקריאת העמוד
הגדרה מוסכמת לטרור נעשית רחבה מכדי להבחין
לנרד ויינברג, עמי פדהצור וסיון הירש־הפלר בוחנים מדוע המושג ״טרור״ נותר קשה להגדרה, והאם אפשר לזהות בכל זאת מכנה משותף בשימוש האקדמי בו. המאמר אינו חוקר אירוע טרור מסוים, אינו מודד תמיכה ציבורית באלימות ואינו מנתח את הדמוקרטיה, המשפט או זכויות האדם בישראל. תרומתו לאתר היא מצומצמת ומקדימה: הוא בוחן את כלי ההגדרה והמדידה שעליהם נשען מחקר השוואתי של אלימות פוליטית. המחברים פותחים בקשיים מושגיים ופוליטיים. ״טרור״ הוא מושג שנוי במחלוקת מהותית ומשמש גם כתווית לגינוי; הרחבתו למקרים חדשים עלולה למתוח אותו עד אובדן דיוק, ואילו הגדרה צרה מדי עלולה להחמיץ צורות משתנות של אלימות. כדי להפוך את הבעיה לניתנת לבדיקה, הם מגבילים את הדיון לזירת השיח האקדמית ולטרור לא־מדינתי, ומבחינים בינה לבין הגדרות של מדינות וחוקים, שיח תקשורתי והשפה של ארגונים אלימים ותומכיהם. המחקר משווה שני מאגרי הגדרות. הראשון הוא עבודתם של Alex Schmid ו־Albert Jongman, שהתבססה על שאלון מומחים משנת 1985: 109 הגדרות שפורקו ל־22 רכיבים. השני נבנה בידי המחברים מקריאת כתבי העת המקצועיים Terrorism, Studies in Conflict and Terrorism ו־Terrorism and Political Violence בתקופות שבין 1977 ל־2001: 73 הגדרות שנמצאו ב־55 מאמרים וקודדו לפי אותם 22 רכיבים. ההשוואה מראה שבשני המקורות חוזרים במיוחד שימוש בכוח או באלימות, מניע פוליטי, איום והבנת הטרור כשיטה, אסטרטגיה או טקטיקה; לרדיפה אחר פרסום יש גם נוכחות מספקת כדי להיכלל בליבה שהציעו המחברים. לעומת זאת, הגדרות כתבי העת העניקו משקל נמוך בהרבה לפחד, לטרור פסיכולוגי ולתגובות הצפויות של קהל. בקובץ כתבי העת, למשל, אלימות או כוח הופיעו ב־71% מן ההגדרות ומניע פוליטי ב־60%, אך פחד ב־22% והשפעות פסיכולוגיות בכ־5.5%. מן החפיפה גוזרים המחברים הגדרת קונצנזוס: טרור הוא טקטיקה בעלת מניע פוליטי, הכרוכה באיום בכוח או באלימות או בשימוש בהם, ושבה השאיפה לפרסום ממלאת תפקיד משמעותי. ההגדרה מעבירה את מרכז הכובד מן המצב הנפשי של הקורבנות אל התנהגות שאפשר לצפות בה ולקודד אותה. זהו יתרון למחקר אמפירי, משום שקל יותר לזהות מניע פוליטי, פעולה אלימה וחיפוש אחר תשומת לב מאשר למדוד ״טרור״ פנימי. אולם מסקנת המאמר אינה שהבעיה נפתרה. מחיר ההסכמה הוא עלייה גבוהה מדי בסולם ההפשטה. ההגדרה אינה דורשת שהיעד יהיה אזרח או לא־לוחם, אינה מבחינה בבירור בין טרור ללוחמת גרילה, ואינה מפרידה בין פעולה מתוכננת של קבוצה מחתרתית קטנה לבין אלימות רחבת היקף של קהל המבקש פרסום. היא גם דומה במידת מה להגדרות של רשויות מדינה, דבר שמעורר שאלה אם השיח האקדמי באמת נפרד מן השיח המוסדי. ההבדל בין מאגר 1985 להגדרות המאוחרות עשוי לנבוע משינוי היסטורי בסוגי האירועים שעמדו לנגד עיני החוקרים, אך המחברים מציגים הסבר זה כהשערה בדיעבד ולא כמבחן סיבתי. גם עצם איתורן של הגדרות מפורשות בכתבי עת אינו תופס בהכרח את כל המשמעות שמחברים מייחסים למושג בתוך מחקריהם. המאמר מספק אפוא תשתית למדידת אלימות פוליטית וגם אזהרה מפניה: קטגוריה רחבה יכולה להקל על השוואה אך לערבב תופעות שונות; קטגוריה צרה יכולה לשפר הבחנה אך לצמצם הסכמה. לפני שסופרים אירועים, משווים קבוצות או מעריכים מדיניות, צריך לפרסם את כללי הסיווג, לבדוק מקרי גבול ולהראות כיצד תוצאות משתנות תחת הגדרות חלופיות. זו המשמעות הדמוקרטית העקיפה בלבד: תוויות של אלימות משפיעות על ידע ומדיניות, ולכן שקיפות מושגית היא תנאי לדיון ציבורי ולמחקר שניתנים לביקורת — אך המאמר עצמו אינו מוכיח השפעה כלשהי על דמוקרטיה או זכויות.
לקריאת העמוד
כשפרס השלטון גדל, הקמפיין נעשה שלילי יותר
דוד לגזיאל, אהוד לרר ואוהד רווה שואלים כיצד רווח פתאומי ממשאבי טבע משנה את התנהגות המועמדים במרוץ על כוח פוליטי. נקודת המוצא היא שרווח כזה מגדיל את הפרס הכרוך בניצחון: ממשל נכנס יכול להשתמש בהכנסות כדי לבצע מדיניות ולצבור תמיכה, אך בסביבה מושחתת הן עשויות גם להרחיב אפשרויות לרווח פרטי. המחברים מפתחים מודל של תחרות בין שני מועמדים, שכל אחד מהם יכול להשקיע בקמפיין חיובי המשפר את דימויו או בקמפיין שלילי הפוגע בסיכויי היריב. כאשר התועלת מן הניצחון עולה, שני סוגי המאמץ גדלים; בתנאים המקובלים במודל, שבהם התשואה למסרים חיוביים פוחתת והמידע השלילי משפיע יותר, היחס נוטה לכיוון תקיפה. המודל גם מנבא שהתגובה חזקה יותר כשהמרוץ סימטרי ותחרותי. מועמד מפגר נוטה מלכתחילה להיות שלילי יותר, אבל פער גדול בין הצדדים מחליש את המאמץ של שניהם ואת תגובתם לתוספת בפרס. המבחן האמפירי משתמש בנתוני Wesleyan Media Project על 5,190,461 שידורים של פרסומות טלוויזיה הנוגעות לבחירות למושלים בשנים 2010–2020, ב־48 המדינות הרציפות, ב־210 שווקי מדיה וב־36 תחנות־רשת. הטון קודד למדד בינארי: פרסומת התוקפת יריב נחשבת שלילית, ואילו פרסומת המקדמת את המועמד או משווה בינו לבין היריב נחשבת לא־שלילית. מדד הרווח ממשאבים מכפיל את מלאי הנפט בר־ההפקה שנקבע גאולוגית בכל מדינה במחיר הנפט הבין־לאומי החודשי ומתקנן לפי שטח המדינה. כך מתקבלת חשיפה שונה של מדינות לאותה תנודת מחיר עולמית. האמידה הבסיסית כוללת השפעות קבועות למדינה וליום, והשגיאות מקובצות לפי מדינה ויום. המקדם הבסיסי הוא 0.11: עלייה של סטיית תקן במדד הרווח, כ־0.4, נקשרה לתוספת של כ־0.04 בהסתברות לטון שלילי, שהם כ־10% מן הממוצע במדגם, כ־0.35. עליות במחיר הנפט נקשרו ליותר שליליות וירידות לפחות שליליות, והתגובה לעלייה הייתה גדולה יותר במונחים מוחלטים. ניתוחי ההטרוגניות תואמים למנגנון התמריצים: ההשפעה התחזקה במרוצים תחרותיים, בקרב מועמדים שאינם מכהנים, במקום שבו המפלגות חלשות יותר מבחינה מוסדית ובמדינות בעלות שחיתות גבוהה. ברמות שחיתות גבוהות היא כמעט הוכפלה, ואילו ברמת תוצר גבוהה היא נחלשה עד קרוב לאפס. המחברים מפרשים זאת כתמיכה בערוץ שבו הרווח מגדיל את התמורה מן הניצחון, ובעיקר את אפשרויות השחיתות, ולא רק ביתרון של המושל המכהן. הממצא נשמר לאחר בקרות כלכליות ופוליטיות, השפעות קבועות למועמד ומאפייני פרסומת, ובהגדרות חלופיות של משאבים ושל טון. בדיקות נוספות בחנו את אלסקה כדוגמה, אירועי שינוי חד במחיר הנפט ועיצוב אי־רציפות סביב נפילת מחיר הנפט בראשית מגפת הקורונה. המחברים גם מדווחים שהקשר אינו מוסבר בקלות באמצעות שינוי בקיטוב רגשי, בתרומות, בשיעור הצבעה או בתגובה להתקפה קודמת. עם זאת, זהו מחקר תצפיתי הנשען על הטענה שהחיבור בין גאולוגיה למחיר עולמי יוצר שינוי חיצוני סביר; הוא אינו ניסוי אקראי, ומחירי נפט יכולים להשפיע על מדינות בדרכים נוספות. המדד סופר שידורים ולא רק יצירות פרסום ייחודיות, מתמקד בטלוויזיה ובבחירות למושלים, ומגדיר שליליות כתחליף אמפירי לחבלה פוליטית. לכן אין להסיק שכל הכנסה ממשאב גורמת לתעמולה שלילית, או שהממצא יעבור ללא שינוי לבחירות ארציות, לרשתות חברתיות או למדינות אחרות. התרומה הדמוקרטית היא בזיהוי צד פוליטי של ״קללת המשאבים״ גם בדמוקרטיה מבוססת: כסף ציבורי נוסף אינו משנה רק תקציב ומדיניות, אלא גם את ערך השליטה בשלטון ואת תמריצי התחרות עליו. שקיפות, בלמים נגד שחיתות וכללים המצמצמים את הרווח מתקיפת יריבים עשויים להיות חשובים במיוחד דווקא בעת גאות.
לקריאת העמוד
כשהמכונית מקבלת קול והאישה נשארת ״המתלוננת״
ענת פירסט ומיכל אגמון־גונן בוחנות כיצד בתי משפט בישראל מספרים את סיפורן של עבירות אלימות שגברים מבצעים כלפי בנות זוגם, ומה הסיפור הזה אומר על מעמדן של נשים כנושאות זכויות. המחקר אינו מסתפק באורך המאסר: הוא מפעיל ניתוח טקסטואלי וסמיוטי ובוחן קורפוס כולל של כ־600 פסקי דין מהשנים 1996–2004; כ־500 עסקו באלימות בין בני זוג והיתר, בקירוב כמאה, בעבירות רכב. ההשוואה מכוונת במתכוון בין גוף אנושי לבין רכוש. היא שואלת אם הזכויות לחיים, לשלמות הגוף ולכבוד אכן מקיפות את האישה שנפגעה, או שהשיח המשפטי ממשיך למקם אותה כאובייקט בתוך המשפחה בעוד המכונית ובעליה מקבלים מעמד של סובייקט שנגרם לו עוול. בגזרי הדין על אלימות מצאו המחברות גינוי תקיף של הגבר המכה ברמה ההצהרתית, אך גם נטייה למקד בו את הנרטיב: עברו, שיקומו, פרנסתו, נורמטיביות חייו והמחיר שישלם אם משפחתו תתפרק. האישה מופיעה לא פעם בעיקר כ״אשתו״ או כ״מתלוננת״, ותיאור פחדה, כאבה והפגיעה באוטונומיה שלה דל יותר. לעומת זאת, בשיח על עבירות רכב בעל המכונית מתואר כקורבן תמים ושומר חוק, העבריין כדמות שלילית והפגיעה בביטחון ובשגרת החיים כנזק הראוי לתגובה מחמירה. המחקר ממפה כמה נימוקים חוזרים להקלה באלימות זוגית: הזמן שחלף עד המשפט; פרידה בין בני הזוג, שנתפסה לעיתים כמחיר שכבר שילם הנאשם; רצון לשקם או לשמר את התא המשפחתי; בקשת האישה לרחמים כאשר היא וילדיה תלויים כלכלית בגבר; ייחוס חלק מן העימות להתנהגותה; היעדר מסוכנות עתידית; והצגת המורשע כאזרח נורמטיבי מחוץ לבית. מבחינת המחברות, נימוקים אלה אינם ניטרליים כאשר הם הופכים את המשפחה לערך שצריך להציל גם במחיר הצנעת האלימות, או כאשר תלות שיצרה את חולשת האישה משמשת בעקיפין להקלה עם הפוגע. בהשוואות המוצגות במאמר נמצא גם פער ברמת הענישה: בדוגמאות של אלימות חמורה נגד נשים העונשים היו בדרך כלל פחות מעשרה אחוזים מן העונש המרבי, ואילו בדוגמאות של עבירות רכב הגיעו ל־29%, 31%, 43% ו־71%; בהשוואת התקרות החוקיות מדובר בעד שש שנות מאסר על תקיפת בת זוג שגרמה חבלה של ממש, לעומת עד עשר שנים על רכישה, מכירה או פירוק של רכב גנוב. אין לראות במספרים אלה אומדן ממוצע לכל התיקים או הוכחה שכל עבירת רכב נענשת בחומרה רבה יותר, אלא המחשה לאופן שבו חקיקה, ענישה ונרטיב יכולים להתכנס להיררכיה ערכית. המאמר מציב את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואת התפתחות ההכרה באלימות נגד נשים כפגיעה בזכויות אדם מול מיעוט השימוש בשפה זו בגזרי הדין שנבחנו. הוא מציע להבין אלימות זוגית כאלימות פטריארכלית הנובעת מיחסי כוח, ולא כתקלה פרטית ורכה בתוך ״שלום הבית״. הניתוח אינו ניסוי סיבתי, אינו משווה תיקים זהים בכל פרט ואינו מתאר בהכרח את הפסיקה כיום; הוא מפרש קורפוס היסטורי ואת הדפוסים הלשוניים שבו. תרומתו הדמוקרטית היא בהבהרת אחריותו של המשפט הפלילי לראות באישה אדם שלם: לתאר את הנזק לה, לשקול את קולה בלי להפוך תלות להסכמה, וליישם את הזכויות לחיים, לכבוד ולשלמות הגוף בעוצמה שאינה נופלת מן ההגנה על קניין.
לקריאת העמוד
יותר חדשות אינן מבטיחות יותר ידע
לאיה קסטרו ו־17 עמיתים בוחנים כיצד אזרחים מתמצאים בסביבת מידע שבה טלוויזיה, רדיו, עיתונות, אתרי חדשות ורשתות חברתיות מתחרים על תשומת לבם. במקום לספור שימוש בכל מדיום בנפרד, הם שואלים אילו צירופים של מקורות, תדירויות והרגלי חיפוש מתקבצים ל״פרופילים״ של משתמשי חדשות, כיצד שכיחות הפרופילים משתנה בין מדינות ואילו מהם נקשרים לידע על פוליטיקה ואקטואליה. הנתונים מגיעים מן הגל הראשון של סקר מקוון שנערך בדצמבר 2019 ב־17 מדינות אירופיות, ובהן ישראל, לפני שמגפת הקורונה שינתה את דפוסי המידע. חברת Dynata גייסה 28,317 משיבים באמצעות מכסות גיל, מגדר ואזור מטרופוליני, בין 1,600 ל־1,723 בכל מדינה; הגיל הממוצע היה 42 ו־55.4% היו נשים. המבוגרים ובעלי ההשכלה הנמוכה היו מיוצגים מעט בחסר, והשימוש בסקר מקוון מחייב זהירות בהכללה. ניתוח פרופילים חבויים שילב 14 מדדים: תדירות צריכת חדשות בטלוויזיה, רדיו, עיתונים ושידור ציבורי; שימוש באינטרנט וברשתות חברתיות; מספר אתרי החדשות והפלטפורמות; צריכת מדיה חלופית ואינפוטיינמנט; חשיפה סלקטיבית ומקרית; מידע ממקורות לא־עיתונאיים; והימנעות מחדשות. פתרון של חמישה פרופילים התאים לנתונים: מינימליסטים של חדשות, 17%; משתמשי חדשות ברשתות חברתיות, 22%; מסורתיים הנשענים על טלוויזיה, רדיו, עיתונות ושידור ציבורי, 19%; מבקשי חדשות מקוונים פעילים, 32%; והיפר־צרכנים, 10%. ידע פוליטי נמדד בשבע שאלות רב־ברירה על עניינים לאומיים ובינלאומיים, מדיניות ושחקנים ציבוריים, והקשרים נותחו במודלים רב־רמתיים תוך בקרה על עניין פוליטי, הצבעה, השכלה, מגדר וגיל. בממוצע המצטבר, רק המסורתיים ומבקשי החדשות המקוונים נקשרו בעקביות לידע רב יותר מן הפרופילים האחרים; המסורתיים היו הקבוצה המיודעת ביותר. מבקשי החדשות המקוונים שילבו רשתות חברתיות עם ביקורים ישירים באתרי חדשות, והבדל זה הפריד בינם לבין מי שקיבלו מעט חדשות כמעט רק מן הזרם החברתי. ההיפר־צרכנים השתמשו בשישה עד שבעה אתרי חדשות וביותר משלוש פלטפורמות חברתיות, אך ברמה המצטברת הקשר שלהם לידע היה לא מובהק או שלילי ביחס למסורתיים ולמבקשים המקוונים. המחברים מציעים עומס מידע ו״נשנוש״ חדשות כהסבר אפשרי, אך אינם מודדים אותם ישירות ולכן אינם יכולים לקבוע שזהו המנגנון. ההקשרים אינם אחידים בין מדינות: שימוש מסורתי וציבורי נקשר לידע כמעט בכל מקום, למעט קשר לא מובהק ביוון ובפולין וקשר חלש יותר באיטליה. יתרון מבקשי החדשות המקוונים הופיע במדינות סקנדינביה, באוסטריה, בשווייץ, בהונגריה, ברומניה ובישראל, אך לא בחלק ממערכות המדיה הדרום־אירופיות, בבריטניה ובהולנד. גם היפר־צריכה הראתה חריגים חיוביים בנורווגיה, שוודיה, ישראל ורומניה, ולכן אין לתרגם את הממצא המצטבר לגורל אישי קבוע. ההבדלים הלאומיים מרמזים שאיכות המוסדות העיתונאיים והיצע השידור הציבורי מעצבים את התועלת שאפשר להפיק מאותו דפוס שימוש. המחקר חתכי ומבוסס דיווח עצמי, ולכן אינו מוכיח שהפרופיל גורם לידע: אנשים שכבר יודעים ומתעניינים יותר עשויים לבחור מקורות מסוימים, והמשיבים עלולים להפריז בצריכה או לזכור אותה באופן חלקי. לא נערך ניתוח של התוכן שנצרך בפועל ולא נאספו עקבות דיגיטליים, וגם עקבות כאלה היו מביאים בעיות של הסכמה, מכשירים וכיסוי פלטפורמות. מבחינה דמוקרטית, שפע בחירה אינו תחליף למוסדות שמייצרים מידע בדוק ונגיש. חירות לבחור בין מקורות מרחיבה הזדמנויות, אך אזרחות מיודעת תלויה גם באיכות העיתונות, בשידור ציבורי, בגישה ישירה למקורות מקצועיים וביכולת לעבד מידע בלי לטבוע בו; פערים בתשתית זו עלולים להפוך שפע תקשורתי לעוד מקור של אי־שוויון פוליטי.
לקריאת העמוד
כששוויון נתפס גם ככוח וגם כמבחן מוסרי
אנה קנדה ועמיתיה שואלים כיצד אנשים מפרשים תנועה נגד הטרדה מינית כאשר היא מציגה את הפגיעה לא רק כאירוע בין יחידים אלא כבעיה הטבועה ביחסי הכוח בין נשים לגברים. הם משלבים את מודל הצרכים מבוסס־הפיוס, המבחין בין צורך של קבוצה מוחלשת בהעצמה לבין צורך של קבוצה מועדפת בשיקום זהותה המוסרית, עם תאוריית הצדקת המערכת, שלפיה אנשים שונים בנכונותם לראות את הסדר המגדרי הקיים כהוגן ולגיטימי. המחקר נשען על סקר מקוון גדול שנערך בהונגריה מיד לאחר התפרצות #MeToo בנובמבר 2017, ועל שני סקרי נוחות קטנים יותר שנערכו בישראל ובגרמניה ב־2018. במדגם ההונגרי שנותח היו 10,265 משתתפים ומשתתפות, ובמדגמים הישראליים והגרמניים היו 356 ו־413 בהתאמה; בכל המדגמים נשים היו רוב, רמת ההשכלה הייתה גבוהה יחסית והגיוס לא היה הסתברותי. המשיבים דירגו הצדקה של המערכת המגדרית, את מידת ההעצמה או ההחלשה שהם מייחסים לקמפיין, את האפשרות שהוא מעניק לקבוצתם לשפר את התנהגותה המוסרית, את החשש שהוא מכתים שלא בצדק את המוניטין המוסרי של הקבוצה ואת כוונות התמיכה בקמפיין. צוות המחקר בדק את מבנה המדדים ולאחר מכן התאים מודלי תיווך בנפרד לנשים ולגברים בכל מדינה. אצל נשים, הצדקה נמוכה יותר של הסדר המגדרי נקשרה לתפיסת #MeToo כמחזק נשים, ותפיסה זו נקשרה לתמיכה רבה יותר בקמפיין בכל שלושת המדגמים. אצל גברים, הצדקה נמוכה יותר של המערכת נקשרה במידה רבה יותר לראיית הקמפיין כהזדמנות של גברים לשיפור מוסרי ובמידה פחותה יותר לטענה שהוא מכתים את שמם שלא בצדק; שני הנתיבים נקשרו בהתאמה לתמיכה רבה יותר או פחותה יותר. בהונגריה ובישראל נוסף נתיב של איום סטטוס: ככל שגברים ראו בקמפיין גורם שמחליש את קבוצתם, כך פחתה התמיכה, ואילו בגרמניה הנתיב הזה לא נמצא. דמיון הכיוונים בשלוש הזירות מחזק את הטענה שמסגור של כוח ומוסר מסייע להבין תגובות לתנועת שוויון, אך הוא אינו הופך את המדגמים להשוואה מייצגת בין מדינות. הנתונים חתכיים ולכן אינם מוכיחים שתפיסת הצרכים גורמת לתמיכה; ייתכן גם שתמיכה מוקדמת בתנועה מעצבת בדיעבד את האופן שבו היא נתפסת. המדגם ההונגרי הגדול במיוחד עלול להגדיל הטיות גיוס, תתי־המדגמים של גברים בישראל ובגרמניה קטנים למודל תיווך, ועיצוב השאלון הבינרי לא אפשר לכלול משתתפים מחוץ לחלוקה נשים–גברים. המשמעות הדמוקרטית־ליברלית היא שתנועה המבקשת לממש שוויון וביטחון אישי פועלת בתוך מאבק על פרשנות קולקטיבית: הכרה בעוול עשויה להעניק קול וסוכנות לנפגעות, אך אצל בני הקבוצה המועדפת היא עלולה להתקבל כהזמנה לאחריות מוסרית או כאיום גורף על זהותם ומעמדם. המאמר מציע שמסרים של העצמה, אפשרות לתיקון, אישור שהשוויון אינו משחק סכום אפס והבחנה בין אחריות לבין הכתמה קולקטיבית עשויים להרחיב קואליציה לשינוי. זו הצעת יישום הנגזרת מקשרים תצפיתיים, לא ניסוי שהוכיח איזה מסר ישכנע בפועל, ולכן נכון להשתמש בה כבסיס לבדיקה ולא כנוסחת הסברה מוכחת.
לקריאת העמוד
זקוקים לשירות, לא בהכרח מעניקים לגיטימציה
נעם ברנר, נופר אבני, גלעד רוזן ודן מיודובניק שואלים כיצד קבוצה מוחלשת בעיר שנויה במחלוקת מקבלת שירותים מרשות שאינה נתפסת בעיניה כלגיטימית. הם מציעים את המושג ״ציות גמיש״: תושבים בוחרים באופן מעשי בין מוסדות רשמיים, מוסדות מתווכים וגורמים לא־רשמיים לפי הבעיה והיכולת המקומית, ובכך מבקשים להשיג תועלת וחלוקה של משאבים בלי לוותר בהכרח על זהותם או להכיר בתביעת הריבונות של השלטון. ירושלים משמשת מקרה מבחן משום שתושביה הפלסטינים תלויים בעירייה ובמוסדות הקשורים אליה לשירותי מים, ביוב, חשמל, ניקיון, מרחב ציבורי, חינוך, בריאות וביטחון אישי, אף שרבים מהם מתנגדים לשלטון הישראלי ונמנעים מהשתתפות רשמית. המחקר נערך בשני שלבים ב־2018. תחילה נותחו 27 ראיונות עומק עם פעילים ומנהיגים פלסטינים, בהסכמה מדעת ובאנונימיות. הראיונות העלו שלושה דפוסים: אי־אמון במוסדות הרשמיים, מעורבות סלקטיבית כשהיא מועילה, ושונות בין שכונות. לאחר מכן נותח סקר של 1,210 משיבים: 612 תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים רואיינו פנים אל פנים במדגם אוכלוסייה מייצג, ו־598 תושבים יהודים־ישראלים במערב העיר השתתפו בפאנל מקוון שהתקרב למאפייני האוכלוסייה היהודית המרכזיים. שאלות פתוחות ביקשו לזהות איזו בעיה שכונתית מטרידה את המשיב ואל מי יפנה לפתרונה. התשובות קודדו תחילה לגורמים רשמיים ולא־רשמיים, ובהמשך הושוו בתוך הקבוצה הרשמית העירייה והמועצות הקהילתיות. החוקרים השתמשו ברגרסיה לוגיסטית ובהתאמה מדויקת גסה, CEM, כדי לאזן גיל, מגדר, הכנסה והשכלה. 96% מן המשיבים הפלסטינים ציינו פותר בעיות מסוים, לעומת 66% מן היהודים־ישראלים. באופן כללי הפלסטינים נטו פחות לפנות למוסדות רשמיים, אך כאשר הדיון הוגבל לבעיות מוניציפליות ההבדל הרשמי–לא־רשמי לא היה מובהק ברמה המקובלת. בקרב מי שבחרו בגורם רשמי, תושבי מזרח ירושלים נטו יותר מן המשיבים היהודים להעדיף פקידים בעירייה על פני מועצות קהילתיות, במיוחד בעניינים שבאחריות העירייה. בתוך הציבור הפלסטיני לא נמצא תחילה קשר מובהק בין מיקום לבין בחירה כללית בגורם רשמי. רק בניתוח המותנה במי שכבר העדיפו גורם רשמי לבעיה מוניציפלית הופיע דפוס מרחבי: תושבי השכונות הפנימיות נטו יותר לעירייה, תושבים מעבר לגדר ההפרדה נטו פחות אליה ויותר למועצות הקהילתיות, ובשכונות החיצוניות נמצאה נטייה דומה למועצות שלא הגיעה למובהקות של 0.05. המחברים מפרשים זאת כציות תועלתני וגמיש: נגישות ושירות עשויים להוביל לפנייה נקודתית בלי להפוך אותה להסכמה נורמטיבית. הם מציעים ״משילות גמישה״ שמכירה במתווכים מקומיים ולעיתים מאצילה להם שירותים, אך זו המלצת מדיניות ולא תוצאה של ניסוי. המחקר מודד העדפות מדווחות בזמן אחד, לא התנהגות בפועל, איכות שירות או שינוי בלגיטימציה; שיטות הסקר השונות עשויות להשפיע על ההשוואה, והתאמה על משתנים נצפים אינה מסירה הבדלים לא־נצפים. לכן המאמר מציע מבט תיאורי ראשון ומושג לבדיקת המשך, לא הוכחה שפנייה לעירייה מייצרת לגיטימציה או שהאצלה תמיד משפרת רווחה.
לקריאת העמוד
איך שופטים מתקפת טרור המונית בלי לוותר על שלטון החוק?
שי פרבר ואופק אפרים אללוף משתמשים במתקפת 7 באוקטובר כמקרה מבחן לשאלה כיצד משפט ביטחוני צריך להגיב לאירוע טרור המוני, מתוכנן ומתואם, שמציב בפני רשויות החקירה והתביעה מספר חריג של חשודים, זירות, נפגעים וסוגי ראיות. המונח mass terrorism הוא כלי אנליטי של המחברים ולא קטגוריה משפטית בינלאומית מוסכמת. המאמר הוא מחקר דוקטרינרי, נורמטיבי ומשווה: הוא קורא חקיקה, פסיקה, דיני זכויות אדם, משפט הומניטרי ומשפט פלילי בינלאומי, ומשווה ניסיון מבריטניה, ספרד, איטליה וארצות הברית. הוא אינו בודק אמפירית איזו שיטה השיגה יותר הרשעות או ביטחון. המחברים מציגים שלושה דגמים. דגם אכיפת החוק הרגיל מציע כללי ראיות והליך מוכרים והגנה חזקה על הנאשם, אך עלול להתקשות בעומס, בראיות מודיעיניות ומסווגות ובזירות שנפגעו. דגם המלחמה מאפשר תגובה רחבה ומהירה יותר, אך עלול לטשטש מעמד משפטי ולהרחיב סמכויות חריגות על חשבון חירות והוגנות. דגם היברידי משלב מנגנונים ייעודיים עם ליבת ההליך הפלילי; המחברים נוטים אליו, אך מדגישים שהוא זקוק להגדרה ברורה, סמכות מוגבלת ופיקוח שיפוטי. בין האתגרים שהם מונים: שימור ראיות דיגיטליות ופיזיות, שימוש במידע מודיעיני בלי למנוע מן ההגנה אפשרות ממשית להתמודד עמו, הגנה על עדים ונפגעים, התייחסות רגישה לראיות של אלימות מינית ומגדרית, שיתוף פעולה חוצה גבולות ועומס מוסדי. ההצעה כוללת יחידות חקירה ותביעה מתמחות, כללי גילוי וראיות מותאמים אך לא ויתור על מהימנות, פסילת ראיות שהושגו בכפייה, ייצוג והליך הוגן, השתתפות ותמיכה בנפגעים, סיוע משפטי הדדי וסטנדרטים לשיתוף מידע. הניסיון ההשוואתי משמש גם כאזהרה: בתי הדין הצבאיים האמריקאיים שלאחר 11 בספטמבר עוררו ביקורת קשה על זכויות והפיקו מעט תוצאות ביחס למשך פעילותם. המאמר אינו טוען שכל אירוע גדול מצדיק משטר חריג, ואינו מספק הערכת יכולת רשמית של מערכת המשפט בישראל. זוהי הצעת עיצוב מוסדי שיש לבחון מול משאבים, חוקתיות, ישימות והסיכון שהחריג יהפוך לקבוע. בסיכום זה הובא בחשבון תיקון רשמי שפרסם כתב העת ב־20 ביולי 2026, DOI 10.1093/jcsl/krag011, המחליף ארבע הפניות ביבליוגרפיות בהערות השוליים; הוא אינו משנה את טיעון הליבה, ואין כאן שימוש בהפניות השגויות שהוחלפו. המשמעות הדמוקרטית של המאמר היא שהיקף הזוועה והקושי הראייתי אינם מבטלים את הצורך בהליך אמין: מסגרת המסוגלת להעמיד אחראים לדין חייבת גם להציב גבולות לכוח המדינה, משום שלגיטימיות, דיוק ואמון תלויים בדרך שבה המשפט פועל ולא רק בתוצאה שהוא מבקש להשיג.
לקריאת העמוד
כשהאלימות הפוליטית נדחקה לשולי הסיפור
מאיה מארק חוזרת לפרשת ברית הקנאים, מחתרת קטנה שהקימו תלמידי ישיבות בירושלים ב־1950 ושביקשה לעצב את מדינת ישראל על פי ההלכה. באמצעות שחזור היסטורי של מסמכים משטרתיים וממשלתיים, דיוני כנסת, עיתונות וחומר פנימי של הקבוצה, היא מתארת ארגון חשאי בן כ־35 חברים, שפעל בתאים, השתמש בכינויים ובמסרים מוצפנים ואימץ שיטות פעולה ממחתרות טרום־המדינה תוך החלפת התכלית הלאומית בתכלית דתית. חבריו שלחו אזהרות לנהגי מוניות שפעלו בשבת, הציתו כלי רכב ובית עסק שמכר חזיר וניסו לפגוע בתשתיות תחבורה. התוכנית השאפתנית ביותר, על רקע ההתנגדות לגיוס נשים, כללה שרפת ארכיון בלשכת גיוס והשלכת פצצת עשן מיציע הכנסת בזמן שחוליה אחרת מנתקת את החשמל; היא לא בוצעה משום שהמשטרה ושירות הביטחון כבר חדרו לארגון. לאחר המעצרים במאי 1951 הוחזקו עשרים חשודים ללא הליך שיפוטי מכוח תקנות ההגנה לשעת חירום מ־1945. המהלך יצר סערה פוליטית, והדיון עבר במהירות מן השאלה מה ביקשה המחתרת להשיג באמצעות אלימות אל הלגיטימיות של תקנות קולוניאליות ואל טענות על יחס משפיל ופוגעני לעצורים במחנה ג׳למה. ועדת כנסת מצאה ליקויים חמורים בהתנהלות המשטרה, אך מסקנותיה פורסמו סמוך לבחירות וזכו לתשומת לב מוגבלת. בהליך הפלילי הוסרו שבעה מן האישומים החמורים, הושג הסדר טיעון, וארבעת הנאשמים שנותרו במעצר הודו בעבירות קלות יותר ונידונו במרץ 1952 לשישה עד שנים־עשר חודשי מאסר. מארק טוענת שהבחירות, חשבונות קואליציוניים, הוויכוח על סמכויות החירום וההתמקדות בהתעללות טשטשו בזיכרון הציבורי את שאלת האלימות הפוליטית ואת האידאולוגיה שחיברה קנאות דתית עם דפוסים לאומניים. היא מציגה את המקרה כפרק מוקדם ומובחן בתולדות האלימות הפוליטית המאורגנת בתוך המדינה, ולא כמקרה טיפוסי של החברה החרדית: הנהגה רבנית וגופים חרדיים מרכזיים הסתייגו מן הארגון, והוא חרג גם מדפוסי המחאה וההסתגרות שהיו רווחים בסביבתו. זהו מחקר היסטורי פרשני של מקרה יחיד, לא מבחן סיבתי ולא בסיס להכללה על ציבור שלם. תרומתו הדמוקרטית היא בהצבת שתי שאלות יחד: כיצד מדינה מתמודדת עם קבוצה שמבקשת לכפות חזון פוליטי באלימות, וכיצד תגובה שלטונית הפוגעת בהליך הוגן ובכבוד האדם עלולה לשנות את מוקד הביקורת ואף להסתיר את האיום המקורי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
שלוש מחאות, דפוס אחד של פירוד
גדי חיטמן בוחן כיצד בנימין נתניהו הגיב לשלושה גלים שונים של מחאה אזרחית בישראל: מחאת הצדק החברתי והדיור ב־2011, המחאות המפוצלות של שנת הקורונה ב־2020, והמחאה נגד השינוי המשפטי ב־2023. השאלה המארגנת היא אם דפוס ההנהגה כלפי המוחים היה מתגמל — מכוון ליעדים מיידיים, תגמול, ענישה ושימור כוח — או מעצב, המבקש לבנות חזון משותף באמצעות דיאלוג והעצמת המונהגים. חיטמן אומר שאסף את כל ההתבטאויות הפומביות, הכתובות והמדוברות של נתניהו הרלוונטיות לשלושת המקרים. החיפוש הונחה בידי מונחים הנוגעים לפגיעה בדמוקרטיה, שלטון החוק, ניסיון להפיל ממשלה, אינטרס לאומי והבטחות לשיפור, ולדבריו לא הוסר מקור שהופק מן החיפוש. הוא מנסח מראש שלוש השערות: שבכל המקרים נתניהו פעל כמנהיג מתגמל כדי להישאר בשלטון ולסיים את המחאה, שבנה גבול בין ״אנחנו״ ל״הם״ והאשים את השמאל, ושלא פעל כמנהיג מעצב. ב־2011 המאמר מזהה תגובה מעורבת. נתניהו קרא לאחדות מול איומים אזוריים, הבטיח רפורמות בתכנון, בדיור ובתחרות והאשים את המוחים בפופוליזם המסכן צמיחה. הוא גם הקים ועדה שהמלצותיה תורגמו בחלקן למדיניות: דוח חיצוני מ־2018 המצוטט במאמר העריך כי 78% מן ההמלצות אומצו, 44% במלואן ו־34% חלקית, אך תחומים מרכזיים ובהם דיור, חינוך וסיעוד לא טופלו. חיטמן מפרש את הפער בין מסרים והישגים נקודתיים לבין בעיות היסוד כסימן להעדפת תועלת מיידית על שינוי ארוך טווח. ב־2020 ניצבו זו לצד זו מחאת הדגלים השחורים נגד שחיתות, מחאת עצמאים שנפגעו מן הסגרים ומחאה חרדית נגד מגבלות. לפי הניתוח, הפיצול העניק לנתניהו אפשרות להיפגש עם חלק מן המארגנים, להבחין בין ענפים וקבוצות ולהשתמש במחלוקות על דרך הפעולה; במקביל הוא הציג את התקשורת כשותפה למחאה וטען שבשם הדמוקרטיה מנסים לרמוס אותה. המאמר מייחס לשילוב הזה תרומה להיחלשות החזית המשותפת, אך אינו בודק באופן סיבתי אם פגישות או מסרים הם שגרמו לדעיכה. ב־2023, לאחר הצגת תוכנית השינוי המשפטי, חיטמן מזהה החרפה. נתניהו הציג את תוצאת הבחירות כמנדט לביצוע המהלך, כינה מוחים ״אנרכיסטים״ או מיעוט קיצוני, קשר אי־התייצבות של מתנדבי מילואים לסכנה לביטחון והאשים גורמי מחאה בחבירה לאויבי ישראל. גם כאשר הודיע במרץ על השהיית החקיקה לשם הידברות, טוען המאמר, נמשכה החלוקה בין מחנה נבחר ולגיטימי לבין מתנגדים שהוצגו כמסכנים סדר, צבא ומדינה. ההשוואה מסתיימת עם פרוץ מלחמת ישראל–חמאס ב־7 באוקטובר 2023, לאחר יותר משלושים שבועות מחאה. מסקנת המחבר בנויה משלושה רכיבים: ניצול שסעים כדי למנוע קואליציית מחאה רחבה; דה־לגיטימציה במקום מענה לטענות; ומיזוג הישרדותו הפוליטית של המנהיג עם האינטרס והביטחון של המדינה. לאורך ציר הזמן הוא מזהה הסלמה — מפתרונות מוסדיים חלקיים ולשון מתונה יחסית ב־2011, דרך האשמת התקשורת ופיצול קבוצות ב־2020, ועד רטוריקה של אנרכיה, סרבנות ואויב ב־2023. זהו ניתוח פרשני של מסרים ופעולות, לא מדידה שיטתית של השפעתם. המאמר אינו מציין כמה התבטאויות נכללו, באילו מאגרים נערך החיפוש, כיצד סווג או נותח כל טקסט, ואם נבדקה עקביות בניתוח או כיצד הופרדו אמירות נתניהו מפרשנות של מקורות עיתונאיים. בחירת שלושה מקרים תחת אותו מנהיג אינה מספקת קבוצת השוואה, וקשה להבחין בין דפוס הנהגה לבין הבדלים בהיקף המחאה, במגפה, בקואליציה, בתקשורת ובמטרות המוחים. גם הטענה שהאסטרטגיה החלישה מחאות אינה נבדקת מול נתוני השתתפות, ראיונות עם מארגנים או חלופה סיבתית. משום כך נכון לקרוא את הסיווג ״מנהיג מתגמל״ ואת ייחוס מניע שימור הכוח כמסקנת המחבר, ולא כעובדה שהמחקר הכריע באופן בלתי תלוי. תרומת המאמר היא בהצבת התגובה למחאה כמבחן למנהיגות דמוקרטית ובהפניית תשומת הלב לאופן שבו ביקורת אזרחית יכולה להיות מתורגמת מאי־הסכמה לגיטימית לאיום על ״העם״. כאשר הבחנה בין תומכים למתנגדים הופכת להבחנה בין אזרחים לגיטימיים לאויבי המדינה, נפגעים הפלורליזם, האמון והאפשרות של מחאה להשפיע על מדיניות. הממצאים מציעים השערה חשובה למחקר נוסף: יש לבחון באופן שקוף ושיטתי לא רק אם מנהיג מאפשר הפגנה פורמלית, אלא אם הוא מקשיב לתביעות, מכיר במתנגדים כחלק מן הציבור ונמנע משימוש במשאבי הסמכות כדי להעמיק את השסעים שעליהם נשענת הישרדותו.
לקריאת העמוד
הנשיא נשאר בתסריט — לפחות בסדר היום הרטורי
המאמר מרחיב את רעיון הייצוג הדינמי אל תוך התקשורת הנשיאותית. במקום לשאול רק אם ממשל קיים הבטחה מסוימת, המחברים בוחנים אם סדר העדיפויות שמוצג בנאום מצב האומה — המסר התוכניתי הבולט של הנשיא — ממשיך לעצב את אלפי ההתבטאויות השגרתיות שבאמצעותן הוא פונה לציבור לאורך השנה. הם מכנים התאמה כזאת הישארות בתסריט הדמוקרטי, משום שחזרה עקבית על הדגשי מדיניות עשויה להמחיש מיקוד, שקיפות והמשכיות בין התחייבות ציבורית לבין פעולת הנהגה. עם זאת, המדד הוא רטורי בלבד: הוא בודק כמה תשומת לב ניתנה לכל נושא, לא איזו עמדה הוצגה, אם הנשיא שכנע את הציבור או אם המדיניות אכן יושמה. בסיס הנתונים כולל 73 נאומי מצב האומה ו־16,450 נאומים שסווגו כהערות מזדמנות בארכיון American Presidency Project, מטרומן עד טראמפ. יחד מדובר ב־16,523 נאומים וביותר מ־1.8 מיליון משפטים. כל משפט סווג לאחד מעשרים תחומי המדיניות של Comparative Agendas Project או כמשפט ללא תוכן מדיניות. לשם כך כוונן מודל RoBERTa על נתונים שקודדו בידי בני אדם, הוסיף סבב אימות מומחים לקטגוריות קשות ונדירות, ולבסוף הפעיל את המודל על יתרת הקורפוס. ההסכמה בין המקודדים האנושיים הייתה לפחות 87%, והמודל הסופי הגיע לפי המחברים לדיוק של 88.9%. הניתוח מראה התאמה ניכרת: המתאם המשוקלל הממוצע בין הדגשי הנושאים בשני סוגי הנאומים הוא 0.5, ויציבות סדר היום הממוצעת יורדת מ־0.72 ברבעון הראשון ל־0.69 ברבעון האחרון. במודל פאנל עם אפקטים קבועים לנשיא, לרבעון ולנושא, עלייה של סטיית תקן בהדגש שניתן לנושא בנאום מצב האומה קשורה לעלייה של 0.367 סטיות תקן בתשומת הלב אליו בהערות השגרתיות. האומדן נשאר חיובי גם לאחר הוספת פיגור של תשומת הלב השגרתית ובהשמטת נושאי הענק של כלכלה ויחסי חוץ. בהתאם להשערה השנייה, הקשר נחלש מרבעון לרבעון, אך נותר חיובי ומובהק בכל ארבעת הרבעונים. לעומת זאת, השערות האירועים לא אוששו. המחברים ציפו שאירועים מרכזיים יצמצמו את מגוון הנושאים וירכזו את דברי הנשיא בתחום אחד או בכמה תחומים, במיוחד כאשר נאום מצב האומה היה מגוון. מדד האירועים שבו השתמשו — אירועים שקיבלו סיקור נרחב בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס — נקשר דווקא לעלייה קטנה במגוון, והאינטראקציה עם מגוון נאום מצב האומה לא הייתה מובהקת. דוגמאות כמו העלייה בתשומת הלב לחוק ולפשיעה לאחר ירי המוני מציעות שמבחן ממוקד אירוע ונושא עשוי להניב תמונה אחרת, אך המאמר אינו מבצע אותו. התוצאה העיקרית היא אפוא צנועה ומדויקת יותר מן הכותרת: נשיאים נוטים לשמר לאורך השנה את חלוקת תשומת הלב שהציגו במסר השנתי, ובמקביל להתאים אותה למציאות המשתנה. אין כאן הוכחה לקשר בין דיבור לחקיקה, לצווים, לתקציב או לתוצאות מדיניות; אין שקלול של גודל הקהל או החשיפה התקשורתית; והסיווג מתעלם מהקשר, ממסגור ומכיוון אידאולוגי. המחקר גם מתייחס למערך הנאומים כמערכת סגורה ואינו מחבר אותו ישירות למצעי בחירות, לדעת הקהל או לביצועי הממשל. תרומתו הדמוקרטית היא ביצירת דרך שקופה וניתנת לשכפול למדוד עקביות בסדר יום רטורי בקנה מידה גדול, תוך שמירה על ההבחנה בין נוכחותו של נושא בדיבור לבין אחריותיות ממשית עליו. כדי לדעת אם נשיא לא רק חזר על התסריט אלא גם קיים אותו, דרוש השלב הבא: לחבר את הדיבור להבטחות, לתגובת הציבור ולפעולה השלטונית.
לקריאת העמוד
הבטחות בחירות מזיזות אמון — אבל לא אצל כולם
אוולין ביצק, יוליה ק׳ דופון, מלאני ק׳ שטפנס, נדין קנאב ופרנק מ׳ שניידר בוחנים חוליה בסיסית אך מעט־נמדדת באחריותיות דמוקרטית: האם מידע שלפיו ממשלה קיימה או הפרה הבטחות בחירות משנה את האמון בה. תאוריות של ייצוג באמצעות הבטחות מניחות שמפלגות מציעות לבוחרים תוכנית, ולאחר הבחירות האזרחים אמורים לעדכן את הערכתם, לתגמל ביצוע ולהעניש הפרה. אמון מופיע כאן בשני תפקידים: לפני הבחירות הוא מאפשר לבוחר להאמין שהבטחה תבוצע, ולאחריה הוא תוצאה של ההשוואה בין הציפייה להתנהגות הממשלה. המחקר נערך בגרמניה במרץ 2017, כאשר הממשלה הפדרלית הייתה קואליציה של CDU/CSU ו־SPD. בגל הראשון השתתפו 1,016 בעלי זכות בחירה; 841 מהם חזרו לגל השני, והם המדגם הסופי. המשתתפים היו בני 18–86, 49% מהם הזדהו כנשים ו־51% כגברים, והדגימה השתמשה במכסות מגדר, גיל והשכלה. בגל השני הם הוקצו באקראי לשלושה תנאים: ידיעה פיקטיבית בעיצוב המזכיר אתר חדשות איכותי ולפיה הממשלה הפרה את רוב הבטחותיה, ידיעה זהה ולפיה קיימה את רובן, או קבוצת ביקורת שלא קיבלה ידיעה. כדי לבודד את עצם המידע על קיום הבטחות, הידיעות לא פירטו אילו הבטחות נשמרו או הופרו; בתום המחקר המשתתפים קיבלו הבהרה שהטקסט פיקטיבי. אמון נמדד בשני הגלים באמצעות שישה פריטים על יושרה וכשירות של פוליטיקאי הממשלה, בסולם 1–5, עם מהימנות פנימית גבוהה. נמצאה אינטראקציה מובהקת בין זמן לתנאי, אך גודל האפקט היה קטן. בתנאי ההפרה ירד ממוצע האמון מ־2.81 ל־2.72; בתנאי הקיום הוא עלה מ־2.78 ל־2.92; ובקבוצת הביקורת השינוי מ־2.92 ל־2.85 לא היה מובהק. לאחר הגל השני היה האמון בתנאי הקיום גבוה במובהק מזה שבתנאי ההפרה. בניגוד להשערת ״אחריותיות א־סימטרית״, לא נמצא שמידע שלילי פעל חזק יותר ממידע חיובי: עוצמות השינוי היו דומות. ההשפעה גם לא הוגבלה לתומכי מפלגות הממשלה. תמיכה מפלגתית לא מיתנה את הקשר, וגם האמונה הכללית שפוליטיקאים תמיד מפרים הבטחות לא שינתה אותו במובהק; תומכים ולא־תומכים, וגם ציניים יותר ופחות, הראו אמון גבוה יותר לאחר מסר על קיום הבטחות מאשר לאחר מסר על הפרתן. שני תנאים אישיים כן היו חשובים. בקרב אנשים ששביעות רצונם הקודמת מן הממשלה הייתה בינונית או גבוהה, הפער בין מסר הקיום למסר ההפרה היה ברור; אצל בעלי שביעות רצון נמוכה מאוד הוא לא היה מובהק. ניתוח Johnson–Neyman איתר את סף ההשפעה ב־1.46 בסולם 1–5, טווח שכלל 75% מן המדגם. גם רלוונטיות אישית מיתנה את התוצאה: כאשר הידיעה נתפסה כרלוונטית במידה בינונית או גבוהה, היא שינתה אמון; כאשר הרלוונטיות הייתה נמוכה, כמעט לא נמצא פער. הסף היה 2.63 בסולם 1–5 וכלל 74% מן המדגם. הממצאים תומכים במנגנון עדכון של אחריותיות, אך אינם מוכיחים כיצד אזרחים מגיבים להבטחה ממשית בעולם האמיתי. הגירוי היה כללי ופיקטיבי, לא ציין תחום מדיניות, והוצג כמסר ממקור איכותי; ממשלת קואליציה גם מקשה לייחס הצלחה או כישלון למפלגה מסוימת. הניסוי מחזק סיבתיות פנימית ומדידת שינוי בתוך אדם, אך מגביל תוקף חיצוני. המשמעות הדמוקרטית כפולה: מידע אמין על ביצוע יכול לחזק או להחליש אמון בהתאם לעובדות, אך סיקור שמבליט באופן שיטתי רק הפרות עלול ליצור מעגל של ירידת אמון גם כאשר חלק גדול מן ההבטחות מקוים. אחריותיות זקוקה אפוא לא רק להבטחות ולבחירות, אלא גם למדידה שקופה, לייחוס הוגן של אחריות ולדיווח שמאפשר לאזרחים להעריך ביצוע בלי להפוך ביקורת לציניות גורפת.
לקריאת העמוד
לא חייבים להאמין כדי להמשיך לקרוא
אנה ליטוויננקו ואנה סמוליארובה בוחנות פרדוקס מרכזי בסביבת מידע סמכותנית: מדוע אנשים ממשיכים לצרוך חדשות ממקור אנונימי שהם עצמם מגדירים כבלתי אמין. המקרה הוא ערוצי חדשות פוליטיים ב־Telegram ברוסיה, שבה עיתונות ממלכתית ופרו־ממשלתית שלטה בחלקים גדולים מן המרחב הציבורי, צנזורה עצמית ו״קווים אדומים״ עמומים צמצמו שקיפות, וערוצים אנונימיים הציעו בעת ובעונה אחת מסלול לעקיפת מגבלות וזירה נוחה לשמועות ולמניפולציה. המחקר נערך ביולי–אוגוסט 2020, לפני הפלישה הרוסית המלאה לאוקראינה ולפני חסימת רשתות זרות ב־2022, ולכן הוא מתאר רגע היסטורי מוגדר ולא את Telegram הרוסי של היום. החוקרות ערכו 25 ראיונות עימות־עצמי עם משתמשים בני 24–50, 12 גברים ו־13 נשים. המרואיינים התבקשו לקרוא במשך כ־15 דקות ערוצים שהם רגילים לצרוך, לחשוב בקול, להסביר מדוע עצרו בפוסט מסוים או דילגו עליו, ולאחר מכן לשוחח על תזונת המדיה שלהם, על אמון ועל אסטרטגיות ניווט. המדגם כלל עשרה עיתונאים ושבעה אנשי יחסי ציבור ולכן נטה לאנשים משכילים ובעלי מקצועות תקשורת; הוא אינו מייצג את כלל האוכלוסייה הרוסית. עשרה מרואיינים אמרו שהם בוטחים במידע בערוצים האנונימיים ו־15 אמרו שאינם בוטחים בו. שבעה הרחיבו את אי־האמון וטענו שאינם בוטחים בשום כלי תקשורת. אף על פי כן, רוב המשתתפים תיארו אמון באמצעות אמות מידה המזוהות עם העיתונות הדמוקרטית: דיוק, עצמאות, הצגת נקודות מבט שונות, בדיקת עובדות, קישורים למקורות, מקצועיות, מוניטין ותיקון טעויות. מי שנתנו אמון בערוצים עשו זאת בשל התאמה למקורות אחרים, אמון מותנה שאפשר לבטל או הסתמכות על עמיתים ועיתונאים שצרכו את אותו מידע. מי שדחו אותם התמקדו בהיעדר אחריותיות, בחוסר ידיעה מי עומד מאחורי הערוץ ובאי־יכולת להעריך את כשירותו ואת האינטרסים שלו. אי־אמון לא ביטל שימוש מפני שהערוצים מילאו פונקציות אחרות: הם חשפו פרשנויות שאינן מופיעות בתקשורת המרכזית, פעלו כמאגרים וכמסנני קישורים, סיפקו חדשות במהירות, אפשרו לעקוב אחר מאבקי אליטות ומתחרים מקצועיים והציעו סגנון בלתי פורמלי ומשעשע. המשתמשים גללו במהירות ובנו היוריסטיקות אישיות. קישור חיצוני שימש אצל רובם אות לאיכות, אך רק חמישה מתוך 25 פתחו בפועל קישורים במהלך התצפית, ורבים לא העריכו את איכות המקור שאליו הופנו. שמות, מספרי הצעות חוק ופרטים קונקרטיים שימשו נקודות אחיזה לבדיקה; אנשי תקשורת ויחסי ציבור נטו יותר לנסות לזהות אינטרס פוליטי או מסחרי מאחורי פרסום. כאשר תוכן התאים לעמדה קיימת, המוטיבציה לבדוק אותו נחלשה. כמעט כל המרואיינים דיווחו על עומס קוגניטיבי גבוה, וחמישה סיפרו שעזבו ערוצים לאחר שזיהו שמועות כוזבות או שימוש מכוון בידי שחקנים שונים. חלקם צמצמו את הצריכה לערוצי נישה בתחומי מומחיות שבהם הרגישו מסוגלים לשפוט מידע. תרומת המאמר היא החלפת השאלה הבינרית ״האם הציבור בוטח בתקשורת״ במפה של יחסים מעשיים עם מידע. משתמש יכול לדחות מקור כמוסד ובכל זאת להיעזר בו להתמצאות, לבידור, להתרעה או לאיתור נושאים לבדיקה. במצב כזה היחיד נוטל על עצמו פעולות של בחירה, הצלבה ופירוש שמזוהות בדרך כלל עם עבודה עיתונאית, אך הביטחון שלו ביכולתו עלול לעלות על עומק הבדיקה בפועל. מבחינה דמוקרטית, ספקנות בונה דורשת כלים ומשאבים; בלעדיהם היא עלולה להפוך לציניות כללית, לעייפות ולפגיעוּת להשפעה של מידע שגם הקורא טוען שאינו מאמין בו.
לקריאת העמוד
״ג׳יהאד לבן״: שאילה סמלית אינה מיזוג אידאולוגי
גבריאל ויימן, אלכסנדר ט׳ פאק וגל רפפורט בוחנים את המושג ״ג׳יהאד לבן״ — הטענה שחלקים מן הימין הקיצוני הלבן מאמצים שפה, אסתטיקה ודפוסי פעולה המזוהים עם תעמולה ג׳יהאדיסטית. נקודת המוצא היא פרדוקס: גורמי ימין קיצוני מרבים להסית נגד מוסלמים ולתקוף מוסדות אסלאמיים, ובכל זאת מופיעים במרחבים שלהם ביטויי הערצה לאלימות ג׳יהאדיסטית, מונחים מושאלים וסגנונות תעמולה דומים. הספרות הציעה לכך כמה הסברים, ובהם משיכה לאלימות אפוקליפטית, ניסיון להתעלות על יריבים בתוך המחנה הקיצוני, אויבים משותפים מסוימים ושאיפה לזהות קולקטיבית לוחמנית. המחברים אינם מסתפקים בדוגמאות בודדות מרשתות חברתיות, אלא שואלים אם הדמיון מחזיק מעמד בהשוואה רחבה של פרסומים רשמיים יחסית. הקורפוס כולל שלושה כתבי־עת של סביבת Terrorgram, לצד 18 גיליונות של Inspire מטעם אל־קאעדה בחצי האי ערב, 15 גיליונות Dabiq ו־12 גיליונות Rumiyah של המדינה האסלאמית — 48 גיליונות ובהם 3,075 עמודים. חמשת המקודדים בחנו כל עמוד באמצעות קוד בינרי בשלושה ממדים: דרכי פעולה והדרכה מעשית, זהות האויבים וייצוג עצמי של חברי הקבוצה ותומכיה. הקודבוק נבדק פעמיים, ורק משתנים שהשיגו אלפא של קריפנדורף מעל 0.8 נשמרו. התוצאות מערערות על גרסה חזקה של תאוריית המיזוג. בתשעה מתוך עשרה משתני דרכי הפעולה נמצאו הבדלים בין כתבי־העת, וב־17 מתוך 27 ההשוואות הזוגיות בין Terrorgram לבין שלושת כתבי־העת הג׳יהאדיסטיים ההבדל היה מובהק. Inspire היה המעשי ביותר: 40.2% מעמודיו כללו הדרכה כללית ו־28.4% הדרכה מסוימת ומפורטת, והוא הרבה יחסית לעסוק באמצעים מורכבים, בפעולת יחידים ובחומרי נפץ. Terrorgram עסק פחות בהדרכה טקטית, והתוכן המעשי שלו נטה יותר לשיטות נגישות, לנשק חם ולחומרי נפץ; נקודת הדמיון העקבית ביותר הייתה התמיכה בשיטות פעולה פשוטות. גם מפת האויבים נשארה שונה. Terrorgram מיקד את העוינות בעיקר בקבוצות גזע ובקבוצות המוגדרות לפי נטייה מינית, ואילו כתבי־העת הג׳יהאדיסטיים הציגו קשת רחבה יותר של מדינות, קבוצות דתיות, גופי צבא ואכיפת חוק ודמויות פוליטיות. כל עשרת המשתנים בקטגוריה זו הצביעו על שונות, ו־23 מתוך 30 ההשוואות הזוגיות היו מובהקות. בייצוג העצמי, כתבי־העת הג׳יהאדיסטיים השתמשו לעיתים קרובות יותר בדימויים של ״לוחמים״, ״חיילים״ ו״שהידים״, בעוד פרסומי Terrorgram כמעט שלא הציגו את אנשיהם במונחים כאלה; חמישה מתוך ששת המדדים בקטגוריה נבדלו בין הקבוצות. מסקנת המחברים אינה שאין כל מעבר של רעיונות. הם מכירים בשאילה שטחית של מינוח, איקונוגרפיה ודימויי אלימות, ואף מציעים לראותה כמיזוג א־סימטרי שבו הימין הקיצוני בורר רכיבים מן הרפרטואר הג׳יהאדיסטי. אולם הנתונים אינם תומכים בהתלכדות עמוקה של תפיסת האויב, של ההדרכה המבצעית ושל הזהות הקולקטיבית. ההבחנה חשובה למדיניות דמוקרטית: רשתות קיצוניות לומדות זו מזו, אך סיווג רחב מדי עלול לטשטש הבדלי איום ולהוליד תגובה אחידה למנגנונים שונים. המחקר מוגבל לפרסומים באנגלית, לפרקי זמן שאינם חופפים ולכתבי־עת שאינם מייצגים את כל השיח ברשת; יחידת ניתוח של עמוד וקידוד נוכחות בינרי גם אינם מודדים את צפיפות הרעיון או את עוצמתו. לכן הממצא מצמצם את טענת המיזוג בתוך הקורפוס שנבדק, אך אינו שולל השפעות נוספות בשיחות Telegram, בסרטונים או בהתנהגות של יחידים.
לקריאת העמוד
כשהאדם מאפיל על המוסד: פרסונליזציה ואמון בהחלטות משפטיות
אורי אהרונסון, יוליה אלעד־שטרנגר, תומאס קסלר ויובל פלדמן בוחנים שתי דרכים מתחרות שבהן מוסד משפטי יכול לבקש לגיטימציה ציבורית. דרך אחת מציבה במרכז את נושא המשרה, את הביוגרפיה שלו ואת התכונות שאמורות לעורר הזדהות או אמון; הדרך האחרת מציגה את ההחלטה כתוצר של תפקיד, כללים, מקצועיות ואי־תלות שאינם תלויים בזהות האדם המכהן. המחברים בדקו את המתח הזה בתוך פרשה פוליטית ממשית ומקוטבת: החלטות היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, להעמיד את בנימין נתניהו לדין בתיקים 1000, 2000 ו־4000 ולא להעמידו לדין בתיק 3000. בניסוי מקוון השתתפו 1,000 ישראלים בני 18–83, שגויסו במדגם מאוזן יחסית מבחינת אוריינטציה פוליטית. המשתתפים הוקצו לאחד מחמישה תנאי מידע: ללא מידע אישי, מידע ביוגרפי לא־פוליטי, מידע שמציג את מנדלבליט כנוטה לשמאל, כנוטה לימין או כבעל רקע פוליטי מעורב. בתוך כל תנאי הודגשה באקראי החלטה שנתפסה כתומכת בנתניהו או החלטה שנתפסה כפועלת נגדו. לאחר מכן נמדדה האובייקטיביות שיוחסה ללשכת היועץ באמצעות ארבעה היגדים על אובייקטיביות, מקצועיות, חתירה לאמת והנעה משיקולים פוליטיים. הממצא המרכזי היה עקבי: כל חשיפה למידע אישי הפחיתה את האובייקטיביות הנתפסת לעומת מצב שבו לא נמסר מידע כזה. לא נמצא הבדל מובהק בין מידע ביוגרפי רגיל לבין מידע פוליטי מסוגים שונים, והאפקט לא השתנה לפי ההחלטה שהודגשה או לפי יחסו של הנשאל לנתניהו. גם מי שהוגדרו ״מנצחים״ מפני שההחלטה התאימה לנטייתם לא היו אדישים לאופן שבו הוצג המוסד. במקביל, יחס חיובי יותר לנתניהו נקשר לאובייקטיביות נמוכה יותר שיוחסה ללשכה, בעיקר כאשר הודגשה ההחלטה להעמידו לדין; הקשר הזה נבדל מאפקט הפרסונליזציה עצמו. התוצאות נותרו דומות לאחר בקרה על גיל, מגדר, הכנסה, השכלה, אוריינטציה פוליטית והיכרות מוקדמת מדווחת עם הביוגרפיה של היועץ. המחקר אינו בוחן אם החלטותיו של מנדלבליט היו אובייקטיביות בפועל, ואינו מוכיח שאנונימיות תמיד מחזקת מוסדות. הוא מראה שבמקרה ישראלי טעון, עצם הסטת הקשב מן התפקיד אל האדם עלולה להפוך את האישיות, הזהות והעבר לחומר גלם לחשד בהטיה. מבחינה דמוקרטית, הממצא מחדד שלגיטימציה של הפעלת כוח משפטי תלויה לא רק בתוצאה אלא גם באתוס המוסדי ובאופן שבו הציבור מבין את מקור ההחלטה. הוא גם מזהיר מפני הנחה שתומכי התוצאה אינם זקוקים להליך שנראה מקצועי והוגן, אך מחייב זהירות בהכללה מעבר למוסד תביעה שנבנה במסורת שירות ציבורי לא־אישית ולפרשה שהציבור כבר הכיר היטב.
לקריאת העמוד
דמוקרטיזציה אינה מרגיעה מדינה לבדה
בנימין מילר יוצא משתי תצפיות סותרות לכאורה: בדרום אמריקה ובמרכז אירופה דמוקרטיזציה לוותה בהעמקת השלום, ואילו בבלקן ובחלק מן המרחב הפוסט־סובייטי היא לוותה באלימות. במקום להכריע אם מעבר לדמוקרטיה הוא מטבעו מרגיע או מסוכן, המאמר מציע לראות בו משתנה מתווך. המשתנה היסודי הוא ׳מאזן מדינה–לאום׳, המורכב משילוב בין כוח המדינה לבין הלימה לאומית. כוח המדינה פירושו יכולת מוסדית לספק חוק, סדר וביטחון, לגייס משאבים ולשלוט בשטח; הוא אינו מעיד בהכרח על משטר חופשי או לגיטימי, ולכן גם מנגנון הכפייה של עיראק תחת סדאם חוסיין נחשב בניתוח לביטוי של עוצמה מדינתית. הלימה לאומית פירושה התאמה מספקת בין גבולות המדינה לבין זהותם ושאיפותיהם של תושביה: אי־הלימה פנימית מתקיימת כאשר קבוצות לאומיות מתחרות על המדינה מבפנים, ואי־הלימה חיצונית מתקיימת כאשר קהילה לאומית מפוצלת בין מדינות או מבקשת לשנות גבולות. הצירוף בין שני הממדים יוצר תוצאות שונות. במדינה חזקה והלימה גבוהה, תחרות דמוקרטית יכולה לחזק הזדהות אזרחית, לעגן מדיניות של שמירת הסטטוס קוו ולהפוך שלום ל׳שלום חם׳. במדינה חזקה אך בלתי הולמת מבחינה לאומית, פתיחת הזירה עשויה לתת כוח ליזמים לאומניים ולתביעות אירדנטיות; כאשר אי־ההלימה גם פנימית, מנהיגים עלולים להשתמש בעימות חיצוני כדי לגייס תמיכה. במדינה חלשה ובלתי הולמת, בחירות וחלוקת כוח נערכות בצל פחד הדדי, מוסדות ביטחון רעועים וקשרים חוצי גבולות, ולכן המודל צופה מאבק על תוצאות הבחירות, סכסוך אזרחי והתערבות חיצונית. גרמניה מספקת למילר השוואה בתוך אותה מסורת לאומית. אחרי מלחמת העולם הראשונה נותרה רפובליקת ויימאר עם מוסדות ומנהל מפותחים אך עם תביעות לאומיות חיצוניות שנקשרו להסדר ורסאי ולאוכלוסיות גרמניות שמעבר לגבולות; התחרות הפוליטית העניקה לפי הניתוח ערוץ ללחצים רוויזיוניסטיים, אף שהדמוקרטיה לא הייתה הסיבה היחידה לקריסת הרפובליקה או למלחמת העולם השנייה. אחרי 1945, לעומת זאת, תבוסה מוחלטת, גבולות ודפוסי אוכלוסייה שונים, שיקום מוסדי, צמיחה וסיוע אמריקאי יצרו במערב גרמניה בסיס חזק והולם יותר שעליו יכלו מוסדות דמוקרטיים לעגן אוריינטציה מתונה. המאמר מייחס חשיבות גם לשילובם החברתי והכלכלי של המגורשים הגרמנים, אך מתאר גירוש ועקירה כתהליכים היסטוריים מסבירים ולא כמתכון דמוקרטי. עיראק מדגימה את ההבחנה בין יכולת שלטונית לבין הסכמה לאומית. תחת סדאם הייתה למדינה יכולת כפייה ושליטה, לצד שסעים פנימיים וקשרים ותביעות חוצי גבולות; מכאן מסיק מילר כי מלחמות רוויזיוניסטיות והסטת סכסוך החוצה אינן זקוקות לדמוקרטיזציה כדי להתקיים. לאחר הפלישה ב־2003 נחלש המרכז השלטוני, בעוד המחלוקות בין סונים, שיעים וכורדים והזיקות למדינות ולקבוצות שכנות נשארו. הבחירות, החוקה והפדרליזם נפתחו אפוא בתוך דילמת ביטחון: כל קבוצה חששה שהאחרות ישתמשו ברוב, במשאבים או באוטונומיה נגדה, וכוחות חיצוניים יכלו להישען על קשרים קהילתיים. אין זו טענה שבחירות או פדרליזם מזיקים תמיד, אלא טענה מותנית על יישומם כאשר אין סמכות ציבורית אמינה או הסכמה בסיסית על המדינה המשותפת. כוחות חיצוניים יכולים לפי המאמר לבלום רוויזיוניזם ולספק ביטחון, סיוע כלכלי ושיקום מוסדי, אך אינם יכולים ליצור לבדם זהות לאומית משותפת. גם כפייה חיצונית של דמוקרטיזציה אינה מסבירה את התוצאה: היא לוותה ביציבות במערב גרמניה ובאלימות בעיראק, משום שתנאי הפתיחה היו שונים. המחקר הוא בדיקה חקרנית לפיתוח תאוריה באמצעות השוואה מובנית וממוקדת, ניתוח בתוך מקרים והתחקות אחר תהליכים; הוא אינו מבחן שיטתי של השערות ואינו מאגר נתונים עולמי. הבחירה במקרים מאפשרת להמחיש מנגנונים, אך אינה מוכיחה שמאזן מדינה–לאום גובר תמיד על הסברים חלופיים, והמסקנות על עיראק משקפות ראיות שהיו זמינות עד תקופת כתיבת המאמר. תרומתו הדמוקרטית של המאמר היא הדרישה לבחון לא רק אם נערכות בחירות, אלא גם מי נחשב לחלק מן העם, אם הגבולות מקובלים ואם מוסדות המדינה מסוגלים להגן על כל המשתתפים. בלי תנאים אלה, דמוקרטיזציה עלולה להגביר מאבק שכבר קיים; כאשר הם קיימים, היא יכולה להפוך הסכמה בסיסית לשלום עמוק ועמיד יותר.
לקריאת העמוד
כשהשלטון הקצין ותומכיו התמתנו: תגובת מצביעי הקואליציה בישראל
שירה הבל־סלע, לי אלדר, טל אוריין הראל, בועז חמאירי, רותי פליסקין וערן הלפרין שואלים מה קורה כאשר מנהיגים שנבחרו בידי ציבור אידאולוגי מסוים מקדמים במהירות גרסה קיצונית יותר של עמדות המחנה. תאוריות של השפעת אליטות צופות שתומכים יישרו קו עם נציגיהם ויקצינו; תאוריית החשיבה הפרדוקסלית מציעה אפשרות הפוכה, שבה המחשה מוגזמת של אמונה קיימת יוצרת הפתעה, איום על זהות ובחינה מחודשת שמובילה להתמתנות. ישראל שלפני מלחמת ישראל–עזה ב־2023 סיפקה למחברים מקרה טבעי נדיר: קואליציית ימין, חרדים וימין רדיקלי קידמה שינוי משפטי רחב ומדיניות בנושאי דת, לאומיות, נשים ולהט״ב, בזמן שמחאה ציבורית גדולה התפתחה נגדה. המחקר נשען על מדידת בסיס שנערכה כחודשיים לפני בחירות נובמבר 2022 בקרב 1,596 יהודים ישראלים בגיל הצבעה. מתוכם התאימו למחקר 589 שהשלימו את מדדי העמדות והתכוונו להצביע למפלגה שתתמוך בבנימין נתניהו לראשות הממשלה: 66% לליכוד, 21% לרשימת הציונות הדתית, 1% למפלגות חרדיות ו־12% לרוח הציונית, שהתפרקה לפני הבחירות. כארבעה חודשים לאחר הבחירות נאספו 501 תשובות ייחודיות; לאחר הגבלה למי שדיווחו שהצביעו בפועל למפלגות הקואליציה נותרו 391. כשלושה שבועות אחר כך השתתפו 365, ובסוף יולי — לאחר חזרת הכנסת מן הפגרה והעברת החוק הראשון הקשור לרפורמה — 350. הניתוח העיקרי כולל 366 אנשים שהשתתפו בשלוש נקודות זמן לפחות. בכל ארבעת הגלים נמדדו ארבע עמדות: הפרדת דת מאורגנת מהמדינה; המתח בין דמוקרטיה מכלילה ללאומיות יהודית; תמיכה בנישואים חד־מיניים; וזכותן של נשים להפלה. מן הגל השני נוספו סולם תמיכה בערכים דמוקרטיים, ארבעה פריטי תמיכה במדיניות הממשלה ומדדי איום על זהות ימין, הפתעה, אחריות ואשמה. כל שאלון לאחר הבחירות נפתח בתיאור ניטרלי של התפתחויות מדיניות והצהרות אחרונות. מודלים ליניאריים מעורבים, עם זמן כאפקט קבוע וחיתוך אקראי לאדם, מצאו תנועה ליברלית בכל ארבע העמדות שהיו זמינות גם לפני הבחירות. התמיכה בהפרדת דת ומדינה גדלה כבר בגל השני והמשיכה לגדול עד הגל הרביעי; התמיכה במדינה דמוקרטית מכלילה עלתה באופן מובהק מן הגל השלישי; התמיכה בנישואים חד־מיניים נעשתה גבוהה באופן מובהק בגל הרביעי; והתמיכה בזכות להפלה הייתה גבוהה יותר בכל אחד מן הגלים שאחרי הבחירות לעומת קו הבסיס. התוצאות נשמרו לאחר תיקון FDR להשוואות מרובות, בניתוח בלי השלמת נתונים ובמודלים עם בקרות דמוגרפיות. במדדים שנוספו רק לאחר הבחירות לא נמצא שינוי מובהק לאורך זמן בתמיכה הכללית בערכים דמוקרטיים בין הגלים 2–4, אך התמיכה בארבע מדיניות ממשלתיות קונקרטיות ירדה באופן מובהק בין הגל השלישי לרביעי. הממצא המרכזי תומך בהשערת ההתמתנות ולא בהשערת יישור הקו עם האליטות. עם זאת, המנגנון שהציעו החוקרים לא קיבל תמיכה. איום על זהות הימין עלה בגל השלישי וירד בגל הרביעי, אך שינוי בו לא נקשר לשינוי בעמדות, ולכן תנאי היסוד לניתוח תיווך לא התקיימו. גם המסלולים דרך הפתעה, אחריות ואשמה לא סיפקו הסבר מאומת. ייתכן שהתגובה הראשונית דעכה אחרי שהמדיניות נעשתה מוכרת בעוד שינוי העמדה נמשך; אפשרויות אחרות הן יצירת טיעוני־נגד או התבלטות של זהות מתונה, חילונית או דמוקרטית. אלה פירושים להמשך בדיקה, לא תוצאות סיבתיות של המחקר. המגבלות מהותיות. מדגם הבסיס נבנה למחקר אחר והכיל ייצוג יתר של מצביעי ימין חילונים ומתונים יחסית; לא הייתה קבוצת ביקורת דומה שלא נחשפה לאירועים; מדדי המתווכים לא נאספו לפני הבחירות; ונשירה לאורך ארבעת הגלים עלולה ליצור הטיית הישרדות. המחאה, חדשות, פיטורי שר הביטחון יואב גלנט, השביתה והשהיית החקיקה התרחשו לצד צעדי הממשלה, ולכן עיצוב תצפיתי אינו יכול לבודד איזו חשיפה יצרה את השינוי. החוקרים בדקו הבדלים סביב האירועים החריגים בתוך הגל השלישי ולא מצאו הבדל מובהק, אך בדיקה זו אינה מחליפה הקצאה אקראית. גם תוקף ההכללה מוגבל למקרה של הקצנה מהירה, רחבה ובולטת שנתקלה בהתנגדות ציבורית עזה. המחברים מעלים אפשרות שהקצב וההיקף מנעו הסתגלות הדרגתית והפכו את החריגה מן הימין המתון לגלויה, אך אינם מוכיחים זאת. המסקנה הדמוקרטית כפולה. הקצנת מנהיגים אינה מבטיחה שהציבור ילך בעקבותיהם, וחשיפה ברורה של חריגה מכללים ומערכים יכולה לעורר תיקון בקרב חלק מתומכיהם. בה בעת, אסור להניח שנסיגה דמוקרטית מתקנת את עצמה: המנגנון אינו ידוע, המדגם מצומצם והמחקר עצמו מציין מקרים שבהם הציבור דווקא מקצין עם מנהיגיו. מוסדות, תקשורת וחברה אזרחית יכולים להבליט צעדים קיצוניים ולהציבם מול ערכי המחנה, אך עליהם לעשות זאת תוך בדיקה מתמשכת של מי משתכנע, באילו תנאים ולמשך כמה זמן.
לקריאת העמוד
אהבה למועמד ושנאה ליריב: מתי הערכת מנהיגים מוציאה בוחרים לקלפי
לירן הרשגור וניל נוויט בוחנים האם הערכות של מועמדים לנשיאות ארצות הברית משנות לא רק את הבחירה בין מפלגות, אלא גם את ההחלטה אם להצביע. נקודת המוצא היא המעבר לפוליטיקה ממוקדת־מנהיג: היחלשות עוגנים אידאולוגיים ומפלגתיים ושינויי תקשורת הגדילו את הנראות של מועמדים, אך המחקר על השפעתם עסק בעיקר בבחירת המועמד ולא בשיעור ההשתתפות. המחברים מציעים שני מנגנונים. פער רגשי חד בין המועמדים הופך את החלופות לברורות ואת תוצאת הבחירות לחשובה יותר בעיני הבוחר; במקביל, חיבה למועמד של המפלגה שעמה מזדהים יכולה למשוך לקלפי, וסלידה ממועמד היריבה יכולה לדחוף להצביע כדי למנוע את ניצחונו. אלא ששני הרגשות אינם פועלים בחלל ריק: זהות מפלגתית קובעת אם הערכת המנהיג מתיישבת עם שיוך הבוחר או יוצרת לחץ צולב. המחקר משתמש בקובץ המצטבר של American National Election Studies לבחירות הנשיאותיות בין 1968 ל־2020. מדחום רגשות של 0–100 מודד יחס לכל מועמד; 0–49 מסווג כקר, 50 כפושר ו־51–100 כחם. צירוף ההערכות לשני המועמדים יוצר שש קבוצות: פושרים כלפי שניהם; סולדים מאחד ופושרים כלפי האחר; אוהבים אחד ופושרים כלפי האחר; אוהבים אחד וסולדים מן האחר; אוהבים את שניהם; או סולדים משניהם. המודלים הלוגיסטיים מסבירים דיווח עצמי על הצבעה, שולטים בגיל, מגדר, גזע, תואר אקדמי והכנסה, כוללים השפעות קבועות לשנת הבחירות ומשקלים כל סקר כך שכל מערכת בחירות תתרום במידה שווה לאמידה המאוחדת. התמונה התיאורית מצביעה על קיטוב רגשי הולך וגובר: שיעור האוהבים את שני המועמדים פחת, ואילו שיעור האוהבים אחד וסולדים מן האחר גדל. בקובץ המאוחד 53% נמצאים בקבוצה האחרונה, 21% אוהבים את שניהם, 14.5% אוהבים אחד ופושרים כלפי האחר, וקרוב ל־12% אינם מחבבים אף מועמד. הקשר להשתתפות חד. לאחר בקרות, ההסתברות המחושבת להצביע היא 0.84 אצל מי שאוהבים מועמד אחד וסולדים מן האחר — הגבוהה מבין הקבוצות. היא 0.79 אצל האוהבים את שני המועמדים, 0.76 אצל מי שאוהבים אחד ופושרים כלפי האחר, 0.75 אצל הסולדים משניהם, 0.72 אצל הסולדים מאחד ופושרים כלפי האחר, ורק 0.60 אצל הפושרים כלפי שניהם. רגשות שליליים כלפי שתי החלופות אפוא אינם בהכרח משביתים השתתפות; אדישות מוחלטת קשורה להשתתפות הנמוכה ביותר. אולם כאשר מוסיפים זהות מפלגתית מתגלה אסימטריה מרכזית. דמוקרטים ורפובליקנים נוטים יותר להצביע ככל שהם מחבבים את מועמד מפלגתם, ופחות ככל שהם מחבבים את מועמד היריבה, אם כי גודל ההשפעה משתנה מבחירות לבחירות. סלידה מן המועמד היריב מגדילה את הסיכוי להצביע רק כאשר הבוחר גם מחבב את מועמד מפלגתו. אצל אוהבי מועמד הפנים־מפלגה, ההסתברות החזויה היא 0.86 כאשר הם סולדים מן היריב, לעומת 0.76 כשהם מחבבים גם אותו ו־0.74 כשהיחס אליו פושר. אצל מי שאינם מחבבים את מועמד מפלגתם, שנאה ליריב אינה יוצרת אותו אפקט גיוס ולעיתים אף מסמנת אי־שביעות רצון כללית. בקרב עצמאיים אין דפוס אחיד לאורך השנים, והערכות של מועמדים רפובליקנים מופיעות לעיתים קרובות יותר כמנבא מובהק מהערכות של מועמדים דמוקרטים. הממצאים אינם מאשרים ציפייה פשוטה שלפיה השפעת המנהיגים על ההשתתפות גדלה בהתמדה ככל שהפוליטיקה נעשית אישית יותר; ההשפעות נראות יציבות למדי בממוצע אך תלויות במערכת הבחירות. זהו מחקר תצפיתי ולכן הוא מזהה קשרים מותנים ולא מוכיח שמועמד אהוד גרם לאדם מסוים להצביע. ההצבעה מדווחת בסקר ונוטה להיות מופרזת, והנתונים אינם כוללים בכל השנים מידע אחיד על הצבעה קודמת; בדיקות משלימות מצאו שהוספתה בשנים הזמינות אינה משנה את המסקנות העיקריות. גם המבנה הנשיאותי הדו־מפלגתי האמריקאי מקל על יצירת בחירה חדה, ולכן אין להניח שהדפוס זהה בשיטות רב־מפלגתיות. מבחינה דמוקרטית, המחקר מחדד שעוינות פוליטית יכולה להעלות השתתפות אך אינה בסיס עצמאי ובריא לגיוס. מסר שלילי נגד היריב עובד בעיקר לצד זיקה חיובית לחלופה שמייצגת את הבוחר; בלי חלופה כזאת, שליליות עלולה להפוך לניכור. לכן מפלגות המבקשות להשתתפות רחבה אינן יכולות להסתמך רק על פחד ושנאה, אלא נדרשות גם לבנות אמון, הזדהות וסיבה חיובית להגיע לקלפי.
לקריאת העמוד
לא רק מי מנצח: כיצד כלל ההצבעה משנה את הרצון להשתתף
סשה בורז׳ואה־ז׳ירונד וז׳ואאו ו׳ פריירה טוענים שבחירת כלל הצבעה אינה קובעת רק כיצד קולות מצטברים למנצח. היא קובעת גם כמה מן ההעדפה האישית יכול הבוחר להביע, ולכן עשויה לשנות את התועלת שהוא מפיק מעצם ההצבעה ואת נכונותו לשאת בעלות ההשתתפות. המחברים מפתחים מודל אורדינלי שבו תועלת ביטויית היא הגבוהה ביותר כאשר ההעדפה שנמסרת בקלפי זהה להעדפה האמיתית, ויורדת ככל שהמרחק ביניהן גדל. המרחק נמדד באמצעות מרחק קמני — מספר החלפות היחס בין זוגות חלופות הנדרשות כדי לעבור מדירוג אחד לאחר. ״כוח ביטוי״ מוגדר באופן מחמיר: כלל א׳ חזק מכלל ב׳ כאשר הוא מאפשר לבטא קבוצה שהיא על־קבוצה ממש של כל ההעדפות שב׳ מאפשר. לכן הצבעת אישור חזקה מכלל הריבוי, משום שהיא כוללת את אפשרויותיו ומוסיפה אפשרות לאשר שתי חלופות; כלל A-Borda הסינתטי של הניסוי מוסיף גם דירוג מלא בנקודות 2–1–0. מן המודל נגזרת תחזית בתנאים שווים: ככל שהכלל מאפשר לבוחר להתקרב להעדפתו האמיתית, ההשתתפות הצפויה לא תפחת ותעלה כאשר לפחות חלק מן הבוחרים מרוויחים יכולת ביטוי. המחברים מדגישים שזו טענת ceteris paribus; הסתברות להיות קול מכריע, מורכבות ותמריצים להצבעה אסטרטגית יכולים לפעול בכיוון אחר. כדי לבדוק את הערוץ הביטויי הם ערכו ב־4 במאי 2020 ניסוי מקוון בקרב אזרחים בריטים בפלטפורמת Prolific. 2,041 גויסו ו־1,977 השלימו. המשתתפים דירגו תחילה שלוש מדיניות לפתיחת בריטניה לאחר סגר הקורונה — ריחוק מחמיר לכולם, הגבלות מחמירות רק לפגיעים או ריחוק עצמי — ודירוג זה שימש מדד להעדפה האמיתית אך לא נספר בהצבעה. לאחר מכן הוקצו באקראי לחמישה תנאים. T1 השתמש בכלל ריבוי, T2 בהצבעת אישור, ו־T3 בכלל A-Borda שאפשר לבטא את כל הדירוגים שהשניים האחרים מאפשרים ועוד דירוג 2–1–0. T4 ו־T5 חזרו על כלל הריבוי ועל A-Borda, בהתאמה, אבל הציגו קודם מסך שהסביר את שלושת הכללים וכך יצר נקודת ייחוס מפורשת. רק לאחר ההצבעה החליטו המשתתפים אם ״לרשום״ את קולם; רישום חייב מענה על שאלות נוספות במשך כשלוש עד חמש דקות בלי תשלום נוסף, ולכן שימש מדד השתתפות בעל עלות. 80% רשמו את קולם, ובפועל הם השקיעו בממוצע כארבע דקות יותר מן הנמנעים. כצפוי, ההעדפה שנמסרה הייתה רחוקה יותר מן ההעדפה האמיתית בכלל הריבוי מאשר בהצבעת אישור, ורחוקה יותר באישור מאשר ב־A-Borda. מרחק נמוך יותר נקשר לסיכוי גבוה יותר להשתתף. אולם ללא הצגת חלופות, שיעורי ההשתתפות ב־T1, T2 ו־T3 — 80.15%, 82.92% ו־79.0% — לא היו שונים באופן מובהק. כאשר המשתתפים ראו את שלושת הכללים לפני שהצביעו, ההבדל הופיע: 82.99% השתתפו ב־A-Borda לעומת 76.79% בכלל הריבוי, פער של 6.2 נקודות אחוז שהיה מובהק ונשמר עם בקרות. המשתתפים גם תפסו את A-Borda כביטויי יותר, ו־68.4% אמרו בדיעבד שהיו מעדיפים להשתמש בו, לעומת 19.3% בכלל הריבוי ו־12.3% בהצבעת אישור. לצד זאת, הכלל העשיר נתפס כמורכב יותר, ומורכבות נקשרה להשתתפות נמוכה יותר — מנגנון נגדי שיכול להסביר מדוע לא הופיע פער בלי נקודת הייחוס. המאמר בודק גם חלופות: כ־30% בתנאי A-Borda לא מסרו את ההעדפה שדיווחו קודם אף שיכלו, בשל אסטרטגיה, טעות או סיבה אחרת, אך דפוס זה פעל נגד התוצאה המרכזית ולא הסביר אותה; רק 10% מן המשתתפים שהצביעו ציינו מניע אינסטרומנטלי עיקרי, לעומת 36% שציינו קול, ביטוי או דמוקרטיה. הממצאים מציעים שכוח ביטוי הוא קריטריון רלוונטי לצד הוגנות, ייצוג ותוצאות, וששינוי כלל עשוי להצליח יותר כאשר מסבירים לציבור מה ניתן לבטא בו לעומת החלופה. אך אין כאן הוכחה שכלל A-Borda רצוי לבחירות אמיתיות או שכל כלל עשיר יעלה הצבעה. זהו סקר מקוון בעל הקשר קורונה, כלל אחד היה סינתטי, סדר הפעולות היה הפוך מבחירות רגילות — הצבעה לפני החלטת השתתפות — והעלות הייתה דקות של שאלון ולא הגעה לקלפי. התוצאה החזקה תלויה גם במודעות להשוואה. התרומה הדמוקרטית היא לחשוף שמוסדות הצבעה מעצבים לא רק את התוצאה הקולקטיבית, אלא גם את החוויה האזרחית של היכולת לומר במדויק מה רוצים.
לקריאת העמוד
כשחברי פרלמנט מצביעים נגד המחוז: הרטוריקה שמנסה להשיב היענות
רעות איצקוביץ׳־מלכה, גיא מור, אודליה אושרי ושאול שנהב מרחיבים את מושג ההיענות הדמוקרטית מעבר להתאמה בין העדפת הבוחרים לבין הצבעת הנציג. מחוקקים משרתים כמה ״מנהלים״ בעת ובעונה אחת — רוב המחוז, הנהגת המפלגה, קבוצות מסוימות ומצפונם שלהם — ולכן אינם יכולים להיות תואמים לכולם בכל החלטה. כאשר נציג מצביע בניגוד להעדפה המזוהה של מחוזו נוצר חסר ייצוגי. המאמר טוען שנציגים יכולים להגיב לו באמצעות היענות רטורית: שימוש בדיבור פרלמנטרי מפצה שמכיר במתח, מסביר אותו או מנסה לבנות מחדש תחושת קשר. המחברים מבחינים בשלוש אסטרטגיות, בהשראת לוגוס, אתוס ופאתוס. פרשנות מחדש מציגה את רצון המחוז באופן שמתיישב עם פעולת המחוקק; תמורה מפנה להישג חומרי או סמלי שהנציג סיפק או מתכוון לספק, גם אם הוא אינו קשור ישירות להצבעה; ונטילת נקודת המבט מכירה בפומבי בחששות ובהפסדים של מי שנפגעו ומעניקה להם קול. ההשערה היא שעצם החסר יגדיל אזכורים של המחוז, ואילו גודל החסר ישנה את סוג האסטרטגיה: כשאי־ההתאמה קטנה או עמומה קל יותר לפרש את ההעדפה מחדש, וכשהיא גדולה וברורה עולה הצורך להכיר בהפסד או להציע תמורה. המבחן האמפירי משתמש בתשעה דיונים והצבעות בבית הנבחרים הבריטי מינואר 2018 עד אוקטובר 2019 סביב הברקזיט. תוצאת משאל העם ב־2016 סיפקה מדד פומבי ברמת המחוז, והצבעות חברי הפרלמנט על הצעות הממשלה שימשו לקביעת התאמה: תמיכה בעמדת המפלגה השמרנית סווגה כתואמת Leave והתנגדות כתואמת Remain. נאומים נשלפו מ־ParlSpeech V2; מילון מותאם זיהה אזכורים של מחוז, קהילה ואזור, האזכורים אומתו ידנית, והמשפט המזכיר את המחוז יחד עם המשפט שלפניו ואחריו קודדו לשלוש האסטרטגיות. 37% מן המחוקקים בנתונים נמצאו בחסר ייצוגי: 31% ייצגו מחוז Leave אך הצביעו נגד עמדת השמרנים, ו־6% ייצגו מחוז Remain והצביעו עמה. רגרסיות לוגיסטיות עם שגיאות תקן מקובצות לפי מחוקק ומשתני בקרה הראו שמחוקקים בחסר הזכירו את המחוז יותר ממחוקקים תואמים, בהתאם להשערה הראשונה. לעומת זאת, גודל החסר לא הגדיל כשלעצמו את ההסתברות לאזכור; התבניות המנוגדות בתוך הדיבור מסבירות את האפס המצטבר. ככל שהפער גדל, פרשנות מחדש נעשתה פחות סבירה באופן חד ונטילת נקודת המבט נעשתה סבירה יותר. גם תמורה נעה בכיוון החזוי, אך במודל המרכזי האפקט שלה לא היה מובהק; הוא נעשה מובהק בבדיקת עמידות שהוציאה תומכי ברקזיט נוקשים. הממצאים מראים שהנאום אינו רק קישוט להצבעה. הוא מספק לנציג דרך להקשיב בפומבי, להכיר במפסידים ולהסביר מדוע פעל כפי שפעל, ולכן יכול לשמר היענות תקשורתית במקום שבו אין היענות מדיניות. עם זאת, המאמר אינו בודק אם הבוחרים שמעו את הנאומים, האמינו להם, שינו עמדה או נמנעו מענישה אלקטורלית. הברקזיט הוא מקרה בעל בולטות חריגה והעדפות מחוזיות שנמדדו במשאל עם; ההתאמה בין הצבעה על הסדר ברקזיט מסוים לבין זהות Leave או Remain אינה מושלמת, והמדד המצרפי אינו לוכד עוצמת העדפה של יחידים או מיעוטים. לכן הראיות תומכות בשימוש אסטרטגי בדיבור נוכח חסר ייצוגי, אך אינן מוכיחות שהרטוריקה מתקנת את הייצוג בעיני הציבור. התרומה הדמוקרטית היא להציג היענות כתהליך מתמשך של פעולה, הקשבה והסבר — ולחדד שהערכה של נציג אינה יכולה להסתפק בספירת הצבעות, אך גם שדיבור מפצה אינו תחליף מובטח לאחריותיות על מדיניות.
לקריאת העמוד
כשהמשפט חושף — ומסתיר — את חלקו של החוק בעינויים
נטלי ר׳ דוידסון בוחנת מתח עמוק בלב משפט זכויות האדם: החוק עשוי להגביל אלימות שלטונית, אך הוא גם יכול לארגן אותה, להצדיק אותה ולחלק את האחריות עליה בין בעלי תפקידים. היא מבחינה בין שלטון החוק, שבו עקרונות ליברליים מגבילים כוח שרירותי, לבין שלטון באמצעות חוק, שבו צורות משפטיות פועלות בלי בלמים אפקטיביים. מכאן היא מפתחת את רעיון המשפט הרפלקסיבי — הליך שאינו מסתפק בהענשת מעוולים אלא חושף גם את חלקם של מוסדות, מסמכים ודוקטרינות משפטיות ביצירת האלימות. המקרה המרכזי הוא תביעה ייצוגית שהוגשה ב־1986 בבית משפט פדרלי בהוואי בשם אלפי קורבנות פיליפינים נגד פרדיננד מרקוס, מכוח Alien Tort Statute. במשפט האחריות ב־1992 העידו 44 קורבנות ושמונה מומחים, והמושבעים קבעו אחריות לעינויים, להוצאות להורג ללא משפט ולהיעלמויות; בהמשך נפסקו פיצויים לדוגמה ופיצויים לאלפי תובעים. מבנה התיק — תביעה נגד ראש המדינה בשם קבוצה גדולה והישענות על אחריות פיקודית — חייב את התובעים להוכיח דפוס שיטתי וקשר בין הדרג העליון לבין מנגנוני הביצוע, ולא להציג כל עינוי כאירוע מבודד. בעדות נחשפה תשתית חוקית ובירוקרטית רחבה: הכרזת משטר צבאי, תיקונים חוקתיים, צווים שהחלישו ביקורת שיפוטית, פקודות מעצר מסוג ASSO, PCO ו־PDA, ״מרכזי שיקום״, אישורי שחרור וטפסים שכפו על עצורים להכחיש שעונו, להתחייב לשתיקה או להסכים לשמש מודיעים. מסמכים אלה לא היו תפאורה ניטרלית; הם תיאמו פקידים וכוחות ביטחון, ייצרו מראית עין של סדר, שלטו בהתנהגות הקורבנות וסייעו למחוק עקבות. עם זאת, ההליך חשף את החוקיות רק באופן חלקי. עורכי הדין הציגו את משטר מרקוס כהתנוונות של דגם חוקתי אמריקאי, בלי לעסוק במלוא המשקל במקורות הקולוניאליים האמריקאיים של סמכויות החירום ובהמשך התמיכה האמריקאית במרקוס. דוקטרינות שנדונו בערעור — פעולה ״בצבע החוק״, מעשה מדינה וחסינות ריבונית — עודדו תיאור של העינויים כמעשים פרטיים או כשימוש לרעה בסמכות, כאילו החוק עצמו נמצא מחוץ לתמונה. כך הצלחה משפטית עבור הקורבנות התקיימה לצד סיפור שמיקד אשמה באדם אחד והצניע את המערכת. דוידסון אינה משווה בין דמוקרטיה ליברלית למשטר דכאני ואינה טוענת שכל חוק מוליד זוועה. היא מבקשת לשמר את ההבחנה הנורמטיבית ביניהם, ובו בזמן להכיר בכך שגם מסגרת משפטית מוכרת יכולה להסוות אלימות. מן המקרה היא גוזרת ארבעה ממדים לעיצוב תגובה משפטית רפלקסיבית: זהות הנתבע והיקף התיק, הנורמות המשפטיות המופעלות, מקור הסמכות והלגיטימיות של הפורום, ומידת המשפטיזציה של ההליך לעומת מנגנונים כגון ועדות אמת. היא גם מציעה לתת משקל רב יותר לרשומות משפט ולכתיבה היסטורית, משום שפסקי דין ערעוריים מופשטים הם שמעצבים בדרך כלל את הזיכרון הציבורי אף שדווקא העדות בערכאה הדיונית חשפה את המנגנון. מסקנת המאמר אינה נוסחה מוסדית פשוטה: הליך יכול לחשוף ולהסתיר בעת ובעונה אחת, והתמקדות בראש המדינה עלולה למחוק משתפי פעולה. התרומה היא דרישה לבחון משפט זכויות אדם לא רק לפי התוצאה שקיבל הקורבן, אלא גם לפי הסיפור שהוא מותיר על היחסים בין חוק, סמכות ואלימות.
לקריאת העמוד
מתי מצביעים רואים מפלגה כמסוכסכת מבפנים?
טריסטן קלינגלהפר ויוכן מילר שואלים מתי אזרחים תופסים מפלגה כמסוכסכת מבפנים, ולא רק מתי קיימות בה עמדות שונות. ההבחנה שלהם מחלקת אחדות מפלגתית לשני ממדים: תוכן, שנע מהומוגניות להטרוגניות של עמדות, ויחסים, שנעים מהרמוניה לעוינות. מפלגה יכולה להשמיע קולות שונים כחלק מאסטרטגיה מתואמת של פנייה רחבה, אך עימות עוין בין אנשיה משדר לבוחרים חוסר כשירות וספק אם תוכל לקיים הבטחות ולהיות אחראית כלפיהם. כדי להסביר את התנודות בתפיסה, המחברים מציעים ״מחזור חיים דמוקרטי״: רצף חוזר של תחרות, בחירות וממשל שבו כל שלב משנה את התמריצים לסכסוך ואת נראותו בתקשורת, ותוצאות הבחירות משפיעות על הסיבוב הבא. הם גוזרים ארבע ציפיות. הטרוגניות תוכנית רבה יותר תיתפס לעיתים קרובות כעוינות; מפלגות שלטון ייראו מסוכסכות יותר בגלל פשרות, אילוצים וחשיפה תקשורתית; ככל שמתרחקים מיום הבחירות תקטן המשמעת הזמנית שמאחדת את המפלגה; וככל שהפסדים מצטברים יגברו קריאות לשינוי הנהגה וקו. הבדיקה משתמשת בשאלות חוזרות של סקר Politbarometer בגרמניה לאורך 16 שנים על שבע מפלגות מרכזיות. כ־60 אלף משיבים דירגו אם כל מפלגה ״מסוכסכת״ או ״מאוחדת״, והמודל המלא כולל 244,938 הערכות מפלגה משום שכל משיב העריך כמה מפלגות. הטרוגניות נמדדה באמצעות יותר מ־550 מצעי בחירות של שלוחות מפלגתיות ב־16 מדינות המחוז, שמוקמו על רצף שמאל–ימין בשיטת Wordscores; סטיית התקן בין השלוחות ייצגה את הפיזור הפנימי בזמן הסקר. שלושת המדדים האחרים היו השתתפות בממשלה הפדרלית, מספר הימים מן הבחירות הפדרליות הקרובות ביותר, ושיעור הבחירות הפדרליות והאזוריות בחמש השנים הקודמות שבהן המפלגה איבדה קולות. רגרסיות לוגיסטיות, עם שגיאות תקן מקובצות לפי משיב, אפקטים קבועים לסקר ומשתני דמה למפלגות, תמכו בכל ארבע ההשערות. במודל המלא המקדמים היו 0.76 להטרוגניות העמדות, 0.50 להשתתפות בממשלה, 0.09 למרחק של כשנה מיום בחירות ו־0.73 לשיעור ההפסדים, וכולם היו מובהקים ברמה של פחות מ־0.001. ההבדל המוחשי ביותר היה בשלטון: ההסתברות החזויה לראות מפלגה כמסוכסכת הייתה 0.64 כשהייתה בממשלה לעומת 0.44 באופוזיציה, בהינתן יתר המשתנים. גם זהות מפלגתית לא מחקה את המחזור. תומכים ראו את מפלגתם בדרך כלל כמאוחדת יותר מיריבותיה, אך הטרוגניות, שלטון, ריחוק מבחירות ורצף הפסדים הזיזו את תפיסותיהם כמעט באותו כיוון כמו אצל לא־תומכים. הממצאים מצביעים על לולאת משוב מסוכנת: סכסוך נתפס פוגע לפי מחקרים קודמים בסיכויי ההצבעה, הפסדים מצטברים מעוררים מאבק פנימי גלוי, והגלוי עלול לחזק שוב את דימוי המפלגה כמסוכסכת. הם גם מוסיפים ״עלות שלטון״ שאינה נובעת רק ממדיניות לא פופולרית אלא מן הפשרות והמחלוקות שהשלטון חושף. עם זאת, המחקר תצפיתי ואינו מודד ישירות עוינות ממשית או את היקף הסיקור התקשורתי, ולכן אינו יכול להפריד אם הבוחרים מגיבים לעימות אמיתי, למסגור תקשורתי או לדימוי כללי של מפלגה מפסידה. המקרה הגרמני, מדד Wordscores והשאלה הבינארית מגבילים הכללה. התרומה הדמוקרטית היא בהראותה שאחדות נראית אינה רק סגנון קמפיין: היא משפיעה על יכולת מפלגות לייצג מגוון פנימי בלי לאבד אמון, ועל הדרך שבה תחרות, ממשל ותקשורת יכולים יחד לייצר מעגלי היחלשות או התאוששות.
לקריאת העמוד
הרגש שוב מכריע בהצבעה — אבל הוא כבר פחות מעוגן במעמד ובדת
טריסטן קלינגלהפר, סימון ריכטר וניקול לו מערערים על הסיפור שלפיו הפופוליזם הכניס לראשונה רגש עז לפוליטיקה המפלגתית. הם מפרידים בין שתי חוליות: האופן שבו המבנה החברתי מעצב חיבה וסלידה ממפלגות, והאופן שבו אותן נטיות רגשיות מתורגמות לבחירה בקלפי. באמצעות צבירה של 625 סקרי Politbarometer מייצגים בגרמניה, הכוללים יותר מ־375 אלף משיבים לאורך 44 שנים, הם מראים שהחוליה השנייה אכן התחזקה בעשורים האחרונים — אך חזרה בערך לעוצמה שאפיינה את סוף שנות השבעים ושנות השמונים. התקופה החריגה אינה דווקא ההווה הרגשי, אלא השנים 1988–2005, שבהן הקשר בין יחס רגשי למפלגה לבין כוונת ההצבעה נחלש. במקביל השתנתה החוליה הראשונה באופן חד יותר. רגרסיות שנתיות שבדקו את דירוגי המפלגות ב״מדחום״ רגשי מראות כי חברות במשק בית מאוגד, השתתפות בתפילות, עבודה עצמאית, השכלה אקדמית, אבטלה ומגורים במזרח גרמניה מסבירות לאורך זמן חלק קטן והולך מן ההבדלים ביחס למפלגות. בשנות השמונים הגיע כוח ההסבר של המשתנים החברתיים לכ־10% ביחס לנוצרים־דמוקרטים ולסוציאל־דמוקרטים, ולעד כ־5% ביחס למפלגות הקטנות; לקראת סוף התקופה הוא התקרב ברוב המקרים ל־2.5% ואף פחות. הדפוס בולט במיוחד בקשרים הקלאסיים: חברות באיגוד הייתה כרוכה בעבר ביחס חיובי יותר ל־SPD ושלילי יותר ל־CDU/CSU, והשתתפות דתית פעלה בכיוון ההפוך, אך המקדמים התקרבו בהדרגה לאפס. גם הקשר בין מזרח גרמניה לבין היחס למפלגת השמאל נחלש. לעומת זאת, קשרים חדשים יותר — כגון השכלה גבוהה וחיבה לירוקים או סלידה מ־AfD — אינם מייצרים בסיס חברתי כולל בעוצמה הדומה לשסעים הישנים. כדי לבדוק את המעבר מרגש להצבעה, המחברים אומדים לכל שנה מודל בחירה מותנה המשווה בין המפלגות שאותו בוחר יכול לבחור. יחס חיובי יותר למפלגה מעלה תמיד ובאופן מובהק את הסיכוי להצביע לה. האפקט היה גבוה בשנים 1977–1987, ירד בתקופה שבין 1988 ל־2005, ואז עלה מחדש עם שינוי מפלגת השמאל ועם הופעת AfD; בעשור האחרון במדגם הוא רק מעט גבוה מרמתו המוקדמת. שילוב שני הממצאים תומך יותר בתיאוריית ההינתקות מאשר בתיאוריית ההיערכות מחדש: הבוחרים אינם נעשים נטולי רגש, אלא רגשותיהם הפוליטיים נעשים פחות צפויים מתוך מיקום חברתי יציב. בדיקות רגישות עם מדדי השכלה חלופיים, מקדמים נפרדים לכל מפלגה, מיקום עצמי בשמאל–ימין והשפעות ישירות של המבנה החברתי על ההצבעה אינן משנות את התמונה המרכזית. המשמעות הדמוקרטית היא כפולה. מפלגות עדיין מקשרות בין אזרחים לבין תחרות שלטונית באמצעות שייכות, חיבה וסלידה, ולכן פוליטיקה רגשית אינה סטייה חדשה מן העבר; עם זאת, כאשר הקשרים אינם נטועים עוד בקבוצות חברתיות מאורגנות, מנהיגים, סוגיות ואירועים עשויים לעצב אותם במהירות רבה יותר. המאמר אינו מזהה מה החליף את המעמד והדת, אינו מוכיח שהפופוליזם גרם לעלייה המאוחרת ואינו בודק רגשות בדידים כגון פחד או כעס. הוא גם נשען על מקרה גרמני, על חתכי רוחב חוזרים ועל מדחומי מפלגות שעלולים לכלול גם שיפוט אידאולוגי. תרומתו היא בפרספקטיבה ההיסטורית: כדי להבין את כוחו הרגשי של הפופוליזם אין די להשוותו להווה הקרוב, אלא צריך לשאול מה חדש במקור הרגש, מה נותר דומה בעוצמתו, וכיצד השתנה הקשר בין מפלגות לבין הקבוצות שאותן הן מתיימרות לייצג.
לקריאת העמוד
כיצד חברת ריגול בסייבר מבקשת להפוך מעקב חודרני ללגיטימי?
דן מ׳ קוטליאר ואלינור כרמי בוחנים כיצד NSO, חברה ישראלית שמוכרת כלי ריגול דיגיטליים לרשויות מדינה, ניסתה להעניק לגיטימציה ציבורית לפגסוס לאחר דיווחים על שימוש בו נגד עיתונאים, פעילים ומתנגדי משטר. במקום להעריך אם טענות החברה נכונות, המחקר מנתח כיצד היא עצמה ניסחה את הצורך במוצר, את זהותה ואת אחריותה, ומראה שלגיטימציה היא תשתית חיונית לפעילות מעקב לא פחות מקוד, הון ורישיונות יצוא. החוקרים ערכו ניתוח שיח ביקורתי של 293 מסמכים בעברית ובאנגלית שנאספו מינואר 2019 עד יולי 2022: 44 הופעות וראיונות בתקשורת, 200 פרסומים ברשתות חברתיות, 30 דפי אתר, שלושה דוחות ו־16 מסמכים משפטיים. ניתוח תמטי זיהה שש אסטרטגיות, והמאמר מתמקד בארבע הבולטות. הראשונה היא ביטחוניזציה: הצפנה מתוארת כחשכה שמונעת ממשטרה וממודיעין להציל ילדים, לסכל טרור וללכוד עבריינים, ולכן חדירה לטלפון מוצגת כהכרח חריג ולא כהפעלת כוח המחייבת הכרעה ציבורית. השנייה היא פטריוטיות ציונית: התנדבות, זיכרון השואה, פיתוח הפריפריה וטענות לרדיפה אנטי־ישראלית מחברים את הישרדות החברה לזהות הקולקטיבית של קהל ישראלי ומסיטים את המבט מן השימוש במוצר. השלישית היא הלבנת אתיקה: החברה מדגישה פיקוח של משרד הביטחון, מדיניות זכויות אדם, ועדות פנימיות ודוחות שקיפות, אך אינה חושפת לקוחות, שיקולי אישור או מגבלות טכניות באופן שמאפשר אחריותיות חיצונית. הרביעית היא נרמול: NSO מציגה את עצמה כחברת טכנולוגיה רגילה באמצעות פוסטים על עובדים, אירועי חברה, גיוס כוח אדם ומוצרים הגנתיים שאינם פגסוס. המחברים ממקמים את שתי האסטרטגיות הראשונות בציר מקומי של ״פופוליזם מונע־ביטחון״, ואת שתי האחרונות בציר אוניברסלי השואב מדפוסי ההלבנה האתית של עמק הסיליקון. 75% מהופעות החברה במדגם התקשורתי היו בכלי תקשורת ישראליים, נתון התואם את תלותה ברגולטורים ובפוליטיקאים בישראל; עם זאת, הקמפיין הבין־לאומי לא מנע את הכנסת החברה לרשימה השחורה של משרד המסחר האמריקאי בנובמבר 2021 ואת המשבר שבא אחריה. המושג המרכזי הוא ״ריאליזם של מעקב״: קבלה של מעקב כאפשרות היחידה, גם כאשר עוולותיו ידועות. המחקר מראה כיצד סיפורי הצלת חיים, זיקה לאומית, נהלים אתיים ומראה תאגידי שגרתי מטפחים יחד תחושה זו אצל רגולטורים, משקיעים, עובדים, לקוחות והציבור. מבחינה דמוקרטית, הניתוח מזהיר ששקיפות שמנוהלת בידי החברה אינה שקולה לביקורת עצמאית, ושמסגור ביטחוני עלול להפוך פגיעה בפרטיות ובהתנגדות פוליטית לעניין טכני כביכול. זהו מחקר פרשני של התבטאויות ציבוריות, לא בדיקה של פעולת פגסוס ולא מדידה של השפעת המסרים על דעת הקהל; סודיות החברה מגבילה גם את האפשרות להשוות בין דימויה הציבורי לבין החלטותיה הפנימיות. תרומתו היא בזיהוי המנגנונים המילוליים והתרבותיים שמאפשרים לכוח מעקב לבקש הסכמה, ובהצבעה על המקומות שבהם רגולציה, עיתונות וחברה אזרחית יכולות לערער על הצגת המעקב כבלתי נמנע.
לקריאת העמוד
מתי חברי קבוצות בעלות יתרון תומכים בשינוי חברתי למען שוויון?
ליסה ק׳ פריש, סימונה סבן, לואיזה ליקפט, נורית שנבל, אמיליו פאולו ויסינטין, יוהנס אולריך וטבאה הסלר שואלים מה מעודד חברי קבוצות בעלות יתרון מבני לפעול למען שוויון בין קבוצות. המחקר מחבר בין שני הסברים בפסיכולוגיה חברתית. לפי מודל הצרכים, אי־שוויון מאיים על הדימוי המוסרי של הקבוצה החזקה, ולכן מפגש שבו בני הקבוצה המוחלשת מקבלים את האדם ואינם רואים בו אדם בעל דעות קדומות או לא־מוסרי עשוי לעודד הדדיות ותמיכה בשינוי. לפי מודל הזהות של קבוצת־העל המשותפת, זהות כפולה — תפיסה של שתי קבוצות נבדלות השייכות גם לקבוצה משותפת — יכולה לשמור על המודעות לפערי כוח ובו בזמן להרחיב את תחושת השייכות המוסרית. החוקרים רשמו מראש שלוש השערות: קבלה במגע בין־קבוצתי וזהות כפולה ינבאו כל אחת תמיכה גבוהה יותר בשינוי, והקשר בין קבלה לתמיכה יהיה חזק במיוחד אצל מי שמחזיקים בזהות כפולה חזקה. הנתונים באו מפרויקט בין־לאומי ב־12 מדינות וכללו 20 תתי־מדגם של קבוצות אתניות, גזעיות ודתיות בעלות יתרון ביחס לקבוצות מוחלשות. מתוך 4,105 משתתפים אפשריים נותרו לאחר החרגות 2,304 — 1,521 נשים, 773 גברים ועשרה בעלי זהות מגדרית אחרת, בגיל חציוני 24 ובטווח 16–81. משתתפים שלא דיווחו על מגע עם הקבוצה המוחלשת לא קיבלו את שאלות המגע ולכן הוחרגו למעשה בשל נתונים חסרים; המסקנות נוגעות אפוא לאנשים שהיה להם מגע כלשהו. קבלה נמדדה בשני פריטים על תחושת קבלת פנים ועל אי־תיוג האדם כבעל דעות קדומות או כלא־מוסרי. זהות כפולה נמדדה לצד שלוש דרכי ייצוג אחרות: שתי קבוצות נפרדות, קבוצה משותפת אחת ואנשים נפרדים ללא קטגוריות. תמיכה בשינוי נמדדה הן לפי פעילות בעבר והן לפי כוונות עתידיות, כגון השתתפות במפגשים, חתימה על עצומות, שיתוף תוכן והצבעה למועמדים התומכים בשוויון. בניתוח הרשום מראש, קבלה במגע נקשרה לתמיכה גבוהה יותר בעבר בעוצמה מתוקננת של 0.19, וזהות כפולה בעוצמה של 0.08; שתיהן היו מובהקות. בניגוד להשערה השלישית, האינטראקציה ביניהן הייתה כמעט אפסית ולא מובהקת. אותו דפוס התקבל בכוונות לעתיד, עם קשרים חזקים יותר לקבלה ולזהות הכפולה אך ללא אינטראקציה. הקשרים נשמרו גם לאחר שליטה בחיוביות הכללית של המפגש, בדרכי ייצוג הזהות האחרות, בגיל, במגדר, במעמד חברתי־כלכלי ובאידאולוגיה, וגם ניתוחים בייסיאניים סדריים הניבו אותה מסקנה. המשתתפים הצהירו על כוונות עתידיות רבות יותר מן הפעולות שביצעו בעבר, תזכורת לפער בין כוונה להתנהגות. המסקנה המרכזית היא ששני המסלולים פועלים בנפרד בנתונים האלה: תחושה שהקבוצה המוחלשת מקבלת אותך קשורה לתמיכה בשוויון גם בלי זהות כפולה חזקה, וזהות כפולה קשורה לתמיכה גם בלי מגע מקבל במיוחד. עם זאת, המחקר הוא סקר חתך ולכן אינו מוכיח שהקבלה או הזהות גרמו לפעולה; ייתכן שפעילות למען שוויון יוצרת מפגשים מקבלים ומשנה את תפיסת הזהות. כל אחד מן המשתנים המרכזיים נמדד בדרך אחת בלבד, התמיכה בעבר הייתה נדירה ומוטה, אזורי עימות אלים קיצוני מיוצגים בחסר, ומי שאין להם מגע עם הקבוצה המוחלשת אינם חלק מן המדגם האנליטי. לכן התוצאות מציעות שני יעדים נפרדים לבדיקה ניסויית — מפגש שמעניק קבלה בלי לפגוע בהעצמת הקבוצה המוחלשת, וזהות משותפת שמכירה בהבדלים ובאי־שוויון — ולא נוסחה מוכחת להתערבות.
לקריאת העמוד
כשאזרחים תומכים בצמצום אי־שוויון, למה בדיוק הם מתכוונים?
יותם מרגלית ושיר רביב בוחנים הנחה נפוצה בחקר דעת הקהל: כאשר נשאלים אומרים שהממשלה צריכה לצמצם פערי הכנסה, האם הם אכן מביעים תמיכה במדיניות חלוקה מחדש של מיסוי פרוגרסיבי וסיוע לבעלי הכנסה נמוכה. המחקר משתמש בשני סקרים ארציים מקוריים בקרב מבוגרים בארצות הברית. בסקר הראשון, שבו השתתפו 1,000 איש, 67% השיבו שבהחלט או כנראה על הממשלה להיות אחראית לצמצום פערי ההכנסה. מחצית בקירוב התבקשה להסביר במילים שלה מה הממשלה צריכה לעשות, ומחצית קיבלה רשימת אפשרויות סגורה. רק 3% מן המשיבים לשאלה הפתוחה הזכירו יחד העלאת מסים לבעלי הכנסה גבוהה ושירותים חברתיים לבעלי הכנסה נמוכה; גם כאשר כוללים מי שהזכירו רק אחד משני המרכיבים, השיעור הגיע ל־26%. לעומת זאת, 40% נתנו תשובה שנשארה ברמת היעד הכללי בלי לציין כלי מדיניות. גם ברשימה הסגורה פחות מ־30% בחרו בשילוב המס והסיוע כאפשרות הקרובה ביותר למה שחשבו עליו, ורבים ראו בהעלאת שכר המינימום או בהשקעה בחינוך דרך לצמצום פערים. בסקר שני, בקרב 1,500 מבוגרים באפריל 2020, חולקו המשיבים באקראי לאחת מארבע גרסאות של אותה שאלה: מצמצום מופשט של פערי הכנסה, דרך אחריות ממשלתית והתערבות בשוק, ועד ניסוח מפורש של העלאת מסים לבעלי הכנסה גבוהה ומתן סיוע לבעלי הכנסה נמוכה. הניסוח הקונקרטי ביותר העלה את התמיכה לכ־72% — תשע נקודות אחוז מעל שאלת האחריות הממשלתית הסטנדרטית ו־13 נקודות מעל הניסוח המופשט ביותר. עם זאת, הפירוט חשף פער חומרי שהשאלה הכללית הסתירה. בניסוח המופשט בעלי הכנסה גבוהה היו תומכים יותר מבעלי הכנסה נמוכה ב־14 נקודות אחוז, ואילו בניסוח הקונקרטי הם היו תומכים פחות ב־17 נקודות; זהו היפוך של 31 נקודות בפער בין הקבוצות. הדפוס נשמר גם כאשר נבחנו ליברלים ושמרנים בנפרד, אך האידאולוגיה נותרה מנבא מרכזי ולא נוצרה התכנסות מלאה בין אנשים בעלי הכנסה דומה. המאמר מסיק שאין מדד יחיד ונכון תמיד לתמיכה בחלוקה מחדש. שאלה כללית עשויה להתאים למדידת יעד ערכי רחב או להשוואה לאורך זמן, אך היא אינה חושפת בהכרח אילו צעדים הציבור מוכן לממן ומי צפוי לשלם או ליהנות. שאלה קונקרטית מפעילה שיקולים אחרים ומבליטה אינטרס חומרי, אך גם היא מודדת תגובה לניסוח מסוים ולא התנהגות פוליטית בפועל. המחקר נערך בארצות הברית בלבד, והניסוי משנה את נוסח השאלה ולא מיישם מדיניות ממשית; לכן ההכללה למדינות אחרות ולמחלוקות אחרות דורשת בדיקה. תרומתו הדמוקרטית והמתודולוגית היא האזהרה שלא לתרגם רוב בעד יעד מופשט למנדט אוטומטי לחבילת מדיניות מסוימת.
לקריאת העמוד
מי מוכן לתת לבינה מלאכותית תפקיד בקבלת החלטות שלטוניות?
תמר גור, בועז חמאירי ויוסי מערבי בוחנים מי תומך בהכנסת בינה מלאכותית לתהליכי קבלת החלטות שלטוניים, ובאילו שיקולים התמיכה הזאת תלויה. המחקר נערך בישראל ב־3–5 באפריל 2023, בעיצומו של העימות הציבורי סביב תוכנית הממשלה לשינוי מערכת המשפט ולפני מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיה. חברת סקרים מקוונת גייסה 703 משיבים יהודים, במדגם שנועד לייצג את החברה היהודית לפי מגדר, גיל ומקום מגורים; 43.1% הגדירו את עצמם ימנים, 32.7% אנשי מרכז ו־24.2% שמאלנים. מאחר שמספר השמאלנים היה קטן, החוקרים איחדו את המרכז והשמאל לקבוצת מרכז־שמאל והשוו אותה לימין. המשיבים התבקשו להעריך שימוש כללי בבינה מלאכותית בקבלת החלטות שלטונית, ולא יישום מסוים כמו הקצאת קצבאות, שיטור או הכרעה משפטית. הם דיווחו על תמיכה, לגיטימיות והוגנות נתפסות, תועלת, מוכנות טכנולוגית, ידע, חום רגשי, חשש מפגיעה, רגשות ונורמות חברתיות נתפסות; במקביל נמדדו יחסיהם לממשלה, לתוכנית השינויים ולתחושת המסוגלות הפוליטית שלהם. קבוצת המרכז־שמאל הביעה תמיכה גבוהה יותר בשימוש בבינה מלאכותית בשלטון: ממוצע 3.14 לעומת 2.85 בסולם המחקר. היא גם תפסה את השימוש כלגיטימי יותר, חשה חום רב יותר כלפי בינה מלאכותית, התרגשה ממנה יותר וחששה פחות מפגיעה אישית או משפחתית. שני המחנות לא נבדלו בהערכת שיעור הציבור התומך בשימוש כזה ולא בתחושת המסוגלות הפוליטית שלהם. ברגרסיות נפרדות, לגיטימיות נתפסת הייתה מנבא חיובי של תמיכה הן במרכז־שמאל והן בימין. במרכז־שמאל נקשרו לתמיכה גם תועלת נתפסת וחום כלפי בינה מלאכותית, ואילו מסוגלות פוליטית גבוהה יותר נקשרה לתמיכה נמוכה יותר. בימין נקשרו לתמיכה הנורמה הנתפסת, חילוניות ומוכנות טכנולוגית שבאופן מפתיע נשאה קשר שלילי לאחר שליטה בשאר המשתנים. המחברים מפרשים את ההבדל בזהירות: בקרב הימין הקבלה עשויה להיות רגישה יותר למה שנתפס כמקובל חברתית, ואילו בקרב המרכז־שמאל היא נקשרה יותר לתועלת ולתחושה שהטכנולוגיה יכולה להציע חלופה במצב פוליטי שנתפס כמאיים. עם זאת, זהו סקר חתך חקרני שלא נרשם מראש, והקשרים אינם מוכיחים שאידאולוגיה או המשבר גרמו לעמדות. המדגם מוגבל ליהודים בישראל, הקבוצות הפוליטיות אינן מאוזנות, המרכז והשמאל אוחדו, ונמדדה תמיכה ברעיון רחב בלי לפרט סמכויות, תחומי מדיניות, מנגנוני פיקוח או ביצועים בפועל. לכן המאמר אינו קובע אם נכון למסור החלטות לבינה מלאכותית; הוא מראה שאותה הצעה טכנולוגית מקבלת משמעות פוליטית שונה, ושעיצוב דמוקרטי של שימוש ממשלתי בבינה מלאכותית חייב להתמודד עם שאלות של לגיטימיות, תועלת, נורמות ואמון ציבורי.
לקריאת העמוד
כשהתעמולה הופכת למופע: אסטרטגיית ה״אג׳יטיינמנט״ של הטלוויזיה הרוסית
ורה טולץ ויורי טפר טוענים שהטלוויזיה הפדרלית ברוסיה השתנתה באופן מהותי עם תחילת כהונתו השלישית של ולדימיר פוטין. בעשור שקדם לכך תוארה לא פעם טלוויזיית פוטין כמערכת שמצמצמת פוליטיקה ומציעה בידור, צרכנות ותחושת יציבות; אחרי מחאות 2011–2012, כאשר סיפור השגשוג כבר לא התיישב עם חווייתם של חלק מן האזרחים, הערוצים המרכזיים הגדילו מאוד את זמן האוויר הפוליטי ואת עוצמת המסר האידאולוגי. אלא שהם לא חזרו פשוט לתעמולה סובייטית כבדה. ערוץ הראשון ורוסיה־1 שילבו מסרים מגייסים עם חדשות רכות, תוכניות אירוח תיאטרליות, טבלואידיזציה, תיאוריות קונספירציה ואירועים מבוימים או מועצמים לטלוויזיה. המחברים מכנים את התמהיל ״אג׳יטיינמנט״ — הלחם של agitation ו־entertainment — ומדגישים שתכליתו להגיע גם לקהל שאינו מתעניין דרך קבע בפוליטיקה. בסיס המחקר הוא ניטור שיטתי של שני הערוצים מ־1 בספטמבר 2010 ועד קיץ 2014 במסגרת פרויקט מחקר רחב; לתקופה המאוחרת יותר נעזרו המחברים בארכיוני האינטרנט המקיפים של הערוצים ובהקלטות זמינות. הם מנתחים פורמטים, מבני סיפור ושחקנים בארבעה מסעות שידור בין 2012 ל־2016, ומשלבים ראיונות עם אנשי תקשורת, ובהם דמיטרי קיסליוב. מסע Pussy Riot, ממרץ עד ספטמבר 2012, הציב דת מסורתית וערכים שמרניים מול אויבים פנימיים. מסע נגד הגירה, שהחל בסתיו 2012 ונמשך כשנה, תיאר את ״המהגר המוסלמי״ כאיום על ציוויליזציה נוצרית־אירופית שרוסיה היא חלק ממנה. הסיקור מפברואר עד מאי 2014 סביב סיפוח קרים, שהמשיך לשלוט בסדר היום לפחות עד סוף השנה, הציג הגנה על רוסים אתניים ועל טריטוריה שנתפסה כרוסית. המסע על ההתערבות בסוריה, מספטמבר 2015 עד מאי 2016, בנה דימוי של רוסיה שחזרה למעמד מעצמה שווה למערב. בכל המקרים נבנתה חלוקה רגשית בין קהילה מוסרית מאוימת לבין ״אחרים״ — מיעוטים מיניים, מהגרים, פעילים, ״פשיסטים אוקראינים״, אסלאמיסטים והמערב — והסברים קונספירטיביים חיברו אירועים נפרדים לכוונת אויב אחת. הפורמט היה חלק מן האסטרטגיה: תוכניות אירוח פוליטיות שבו מן השוליים והפכו, אחרי קרים, למרתונים יומיים; מסגור אפיזודי התרכז באנשים ובתקריות, ומריבות, צעקות ולעיתים אלימות העניקו לפוליטיקה את משיכת ״טלוויזיית האשפה״. אירועי מדיה טקסיים כמו משאל העם בקרים והקונצרט בפלמירה הציעו סיום ניצחוני מתוזמר, ואילו אירועים משבשים יצרו דרמה ושינוי חד בסדר היום. המאמר גם מסרב לתאר את השדרנים כבובות בלבד. המדינה מציבה גבולות ומכוונת, אך עיתונאים־כוכבים ומפיקים מפתחים מסגרות, בוחנים אילו מסרים מהדהדים ולעיתים מקדימים את הניסוח הרשמי; מסע ההגירה אף הדגים פער בין צרכי הכלכלה שהציג הקרמלין לבין הקו החריף של הטלוויזיה. מכאן שהערוצים הם שחקנים מכוננים במשטר ולא רק צינור להעברת הוראות. עם זאת, המחקר איכותני ומתמקד בארבעה קמפיינים בשני ערוצים ארציים. הוא מנתח תפוקה ואסטרטגיה, לא מדגם מייצג של צופים, ולכן אינו מוכיח שהפורמטים שינו עמדות או גרמו לתמיכה במשטר; וגם המעבר בחלק המאוחר מן הניטור הישיר לארכיוני רשת עשוי להשאיר תוכן שלא השתמר. כוחו של המאמר הוא בהסבר כיצד משטר סמכותני יכול להגביר פוליטיזציה ובה בעת לעטוף אותה בבידור, לא באומדן סיבתי של השפעתה על הקהל.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשפופוליזם פוגש ביטחון לאומי: בפולין השיח השתנה יותר מן האסטרטגיה
דניאל ויינר ואנה ווייצ׳וק בוחנים שאלה שהוויכוח על פופוליזם וביטחון נוטה לטשטש: האם שפה לוחמנית, חלוקה מוסרית בין ׳העם׳ ל׳אליטות׳ והבטחות לעוצמה אכן משנות את התנהגותה הביטחונית של מדינה. כדי לפרק את השאלה הם מציעים מסגרת של חמישה ממדים: הממד הגאופוליטי של בריתות ויישור קו; הממד החומרי של תקציב, כוח אדם ורכש; הממד המוסדי של מקצועיות, תיאום וריכוז סמכות; הממד המבצעי של הפעלת כוח; והממד הרעיוני של הגדרת אויבים, איומים וזהות לאומית. המסגרת מיושמת על ממשלות מפלגת חוק וצדק בפולין בשנים 2015–2023, מקרה שנראה מלכתחילה מתאים במיוחד לזיהוי אפקט פופוליסטי. ביטחון עמד במרכז מצע המפלגה, היא נשאה מסורת אנטי־רוסית חריפה, החזיקה ברוב פרלמנטרי ופעלה לצד נשיא המזוהה עמה. המחקר משלב מסמכים רשמיים וספרות משנית עם 28 ראיונות עומק שנערכו מיולי 2023 עד מרץ 2024 עם מקבלי החלטות, דיפלומטים, אנשי צבא ומומחי ביטחון. רוב המרואיינים נשארו אנונימיים; יָאצֶק צ׳פוטוביץ׳, שר החוץ לשעבר, בחר להיקרא בשמו. הממצא המרכזי הוא השפעה לא אחידה. חוק וצדק הצליחה יותר לשנות את הממד הרעיוני ואת הארגון המוסדי הפנימי מאשר את הבריתות, הפעלת הכוח ובניין הכוח החומרי. היא חיברה בין אויבים חיצוניים ליריבים מבית, הציגה את גרמניה ככוח המאיים על ריבונות פולין ואת דונלד טוסק כ׳אויב מבפנים׳ המשרת אינטרסים גרמניים ורוסיים, והשתמשה במשאבי מדינה ובמידע ביטחוני במאבק אלקטורלי. במישור המוסדי התחזקו ריכוזיות ופרסונליזציה, משרד החוץ נחלש, משרד ההגנה ולשכות הנשיא וראש הממשלה התחרו על סמכות, ותיאום בין־משרדי נעשה קשה יותר. לעומת זאת, במדיניות החוץ והביטחון נותרו קווי המשכיות מרכזיים. נאט״ו והיחסים עם ארצות הברית נשארו עוגני הביטחון; בתקופת דונלד טראמפ הקשר קיבל אופי אישי ועסקתי יותר, ובתקופת ג׳ו ביידן הוא התקרר בשל סוגיות שלטון החוק עד שהמלחמה באוקראינה העלתה מחדש את ערכה האסטרטגי של פולין. הממשלה תקפה מילולית יוזמות ביטחון של האיחוד האירופי, אך הצטרפה ל־PESCO, לא פירקה התחייבויות קיימות ולאחר 2022 תמכה במסגרות אירופיות לסיוע לאוקראינה ובסנקציות על רוסיה. גם התמונה החומרית אינה מתאימה לסיפור של התחמשות פופוליסטית רציפה. בתחילת כהונת חוק וצדק נרשמה ירידה זמנית בהוצאות בעקבות ביטול עסקאות עם ספקים אירופיים; תחת טראמפ עלה הרכש האמריקני גם ככלי לחיזוק הקשר הבילטרלי, אך המפנה הגדול הגיע רק לאחר הפלישה הרוסית המלאה בפברואר 2022. אז זינקו ההוצאות, הועבר נשק רב לאוקראינה ונקבעה תנופה רחבת היקף לרכש ולגידול הצבא. גם השימוש המבצעי בכוח היה בעיקר תגובתי. הצבא ומשמר הגבול גויסו למשבר בגבול בלארוס, נבנתה גדר וננקטה מדיניות קשוחה כלפי מהגרים, אך מדינות שכנות לא־פופוליסטיות והממשלה הפולנית שבאה אחר כך פעלו בדרכים דומות; לכן קשה לבודד כאן אפקט ייחודי של פופוליזם. המחברים מסיקים שהרטוריקה הפופוליסטית שימשה בעיקר לגיוס בוחרים, לקיטוב ולביסוס שליטה, בעוד אילוצים גאופוליטיים, מחויבויות ברית, עמידות מוסדית וזעזועים חיצוניים קבעו עד כמה היא תיהפך למדיניות מתמשכת. אין בכך טענה שהפער בין דיבור למעשה אינו מזיק: הפוליטיזציה של ביטחון ערערה אמון, טשטשה גבולות בין הגנה לאומית למאבק מפלגתי והחריפה קיטוב גם בלי שינוי יסודי באסטרטגיה. זהו חקר מקרה יחיד של פופוליזם ימני במזרח־מרכז אירופה ובצל איום רוסי ייחודי. הוא מציע מבחן היתכנות למסגרת חמשת הממדים ולא הוכחה סיבתית או כלל אוניברסלי על כל הממשלות הפופוליסטיות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כיצד סיקרה הטלוויזיה את מחאת הדרוזים נגד חוק הלאום?
ניסים כץ בוחן כיצד חדשות הטלוויזיה בישראל פירשו את מחאת הדרוזים נגד חוק הלאום של 2018 ואת המתח שבין לאומיות אתנית לשוויון אזרחי. המחקר מבוסס על ניתוח תוכן איכותני של 42 קטעי חדשות בפריים־טיים ששודרו בין 19 ביולי ל־31 בדצמבר 2018 בכאן 11, קשת 12, רשת 13 וערוץ 20. כל הקטעים תומללו עם רכיבים חזותיים וקוליים וקודדו בתהליך משולב של קטגוריות תאורטיות וקטגוריות שעלו מן הנתונים. נמצאו ארבע מסגרות: הברית שהופרה, שהציגה את הדרוזים כחיילים וכאחים לנשק שנבגדו; הזירה הפוליטית, שהכניסה את המחאה לסיפור מפלגתי של הגנת הדמוקרטיה או ניצול ציני בידי השמאל; המפנה הרגשי, שהעמיד במרכז עדויות כאב, מדים ודגלי ישראל; והעדשה המקוטבת, שבה ערוצי המיינסטרים הציגו משבר לאומי לגיטימי ואילו ערוץ 20 צמצם את המחאה והטיל ספק באותנטיות שלה. כץ מכנה את האסטרטגיה מחאה פטריוטית: קבוצת מיעוט משתמשת בערכי המדינה, בשירות צבאי ובשיח אזרחות רפובליקני כדי לדרוש הכללה ולא כדי לדחות את הסדר הלאומי כולו. האסטרטגיה הקשתה על התקשורת להפעיל מסגרות רגילות שמציגות מפגינים כסוטים, אלימים או אנטי־לאומיים, ולכן העניקה לדרוזים גישה, אמפתיה ולגיטימציה גבוהה. בה בעת היא התנתה את ההכרה בהוכחת תרומה והקרבה, דחקה לשוליים תביעה אוניברסלית לשוויון ואפשרה לתקשורת להמיר ביקורת על היררכיה אתנו־לאומית בסיפור רגשי או מפלגתי. העובדה שהחוק לא בוטל או תוקן בעקבות המחאה משמשת במאמר ראיה לגבולות ההון הסמלי של השירות הצבאי. המחקר אינו מודד כיצד צופים פירשו את הסיקור, אינו כולל עיתונות, רדיו או רשתות חברתיות ומסתיים בדצמבר 2018, ולכן הוא מסביר את בניית המסר התקשורתי ולא את מלוא השפעתו או את התפתחות המאבק בשנים שאחר כך.
לקריאת העמוד
נשים בפרלמנט המצרי נשמעות בתקשורת — אך מקבלות הרבה פחות סיקור ותמונות
המאמר בוחן כיצד מגדר קשור לכמות ולאיכות הייצוג התקשורתי של חברי הפרלמנט במצרים לאחר שמכסת בחירות העלתה את מספר הנשים ל־164 מתוך 596 מושבים בבחירות 2020. החוקרות בחרו עשרה גברים ועשר נשים שדורגו כבעלי הפעילות הפרלמנטרית הגבוהה ביותר, ואיתרו 703 כתבות מינואר עד דצמבר 2021 בארכיונים המקוונים של אל־אהראם, אל־מצרי אל־יום ואל־יום אל־סאבע. אף שהקבוצות הושוו לפי פעילותן, 522 מן האזכורים היו של גברים ורק 181 של נשים, כלומר 74% לעומת 26%. מדד נראות בן חמישה רכיבים הציג תמונה מורכבת: נשים היו הדמות הראשית ב־58% מן הכתבות עליהן וצוטטו ישירות ב־70.2%, שיעורים דומים או מעט גבוהים משל הגברים, אך תמונתן הופיעה רק ב־27.1% מן הכתבות לעומת 46.7% אצל גברים. גם חלוקת הנושאים נשארה מגדרית: 43.6% מסיקור הנשים עסק בנושאים שסווגו נשיים ורק 18.2% בנושאים שסווגו גבריים, לעומת 11.3% ו־39.5% אצל גברים; עם זאת, בנושאי תשתיות, שירותים, משפט, תעסוקה ודיור התקבל שיעור דומה יחסית, 38.1% לנשים ו־43.3% לגברים. רוב מוחלט של הסיקור היה מקצועי וניטרלי, כמעט ללא עיסוק בחיים האישיים, והיקף הסיקור של פעילות במליאה ובוועדות לא היה שונה באופן מובהק בין המינים. הפער הבולט באזכורים חיוביים — 1% לנשים מול 7% לגברים — נקשר במאמר גם לכך שהגברים במדגם החזיקו לעיתים קרובות יותר בתפקידי הנהגה מפלגתיים ופרלמנטריים. החוקרות מפרשות את השילוב כתוצר אפשרי של מסגור מגדרי שמרני לצד ייצוג מעצים התואם גם את סדר היום של פמיניזם ממלכתי במשטר סמכותני. מאחר שהמחקר מוגבל לעשרים מחוקקים פעילים, לשלושה עיתונים ולשנת סיקור אחת, הוא אינו מודד כיצד הקהל פירש את הכתבות ואינו מזהה השפעה סיבתית של מכסת הייצוג על תפיסות הציבור.
לקריאת העמוד
כיצד חינוך דמוקרטי יכול להתמודד עם פופוליזם, פוסט־אמת ושקרים מאורגנים?
זהו מאמר עיוני הבוחן את הקשר בין פופוליזם, פוסט־אמת, מדיה דיגיטלית וחינוך לדמוקרטיה. ממלוק טוען שפופוליזם אינו רק פנייה אל הציבור, אלא אסטרטגיה שמחלקת את החברה לעם אמיתי מול אליטה ומארגנת זהויות, רגשות ופעולה סביב הגבול הזה. כאשר האסטרטגיה הזאת מתחברת לדיסאינפורמציה ולמערכות תקשורת מותאמות אישית, עובדות נתמכות, דעות ושקרים מכוונים מתערבבים והמרחב הציבורי מתפצל לבועות המאשרות את עצמן. דרך חנה ארנדט מודגש שהסכנה בשקר מאורגן אינה רק שאנשים יאמינו לשקר מסוים, אלא שהיכולת המשותפת להתמצא במציאות ולהבחין בין אמת לכזב נשחקת. דרך יורגן הברמס המאמר מתאר כיצד חדרי הד והמעבר מצריכת מידע להפקתו בידי כל משתמש יכולים להרחיב השתתפות, אך גם להחליש מקצועיות, ביקורת ומפגש עם דעות סותרות. בתגובה מציע ממלוק לעבור מחינוך למען דמוקרטיה לחינוך דרך דמוקרטיה: תלמידים משתתפים בדיון ממשי בסוגיות שמעסיקות אותם, בוחנים טענות לפי נורמות מוסכמות ומפתחים שיפוט עצמאי. הדיאלוג אינו שיחה חופשית ללא גבולות; המורה נדרש למנוע השתלטות של קולות חזקים, לספק הכוונה מקצועית ולוודא שהסכמה אינה נשענת על ידע מסולף. המאמר אינו מציג ניסוי או הערכת התערבות, ולכן תרומתו היא מסגרת נורמטיבית ופדגוגית ולא הוכחה אמפירית לכך שהגישה המוצעת מצמצמת אמונה בדיסאינפורמציה.
לקריאת העמוד
מה מנבא מעורבות פוליטית מקוונת ומחוץ לרשת בבחירות בישראל?
ירון אריאל, ורד אלישר ודנה וימן־סקס בוחנים את הקשרים בין אמון פוליטי, מסוגלות פוליטית ומעורבות אזרחית בזמן מערכת הבחירות בישראל בנובמבר 2022, החמישית בתוך כשלוש שנים וחצי. המחקר מפריד בין שני מושגים שלעתים נכרכים יחד: אמון מפושט במערכת הפוליטית ובמוסדות המדינה, ואמון ממוקד בפוליטיקאים ובנבחרי ציבור. הוא גם מפריד בין מעורבות מחוץ לרשת, כגון הפגנות ופעילות במפלגה או בארגון, לבין מעורבות מקוונת, כגון שיתוף תוכן פוליטי ודיונים ברשתות חברתיות. המחקר מדווח על 530 משתתפים שגויסו מפאנל ״פרויקט המדגם״ באמצעות מכסות גיל, מגדר והשכלה; בפרק ההליך נאמר גם ש־17 שאלונים הוצאו לפי זמן המילוי, אך לא מובהר אם 530 הוא המספר לפני הסינון או אחריו. המשתנים נמדדו בסולמות מרובי פריטים, והחוקרים בחנו מתאמים, שתי רגרסיות ליניאריות וניתוחי תיווך באמצעות 5,000 דגימות bootstrap. תחושת המסוגלות הפוליטית — האמונה שאדם מסוגל להבין פוליטיקה ולהשתתף בה באופן בעל השפעה — הייתה המנבא היציב ביותר: היא ניבאה גם מעורבות מחוץ לרשת וגם מעורבות מקוונת. לעומת זאת, לאחר הכנסת שלושת המנבאים יחד, אמון במערכת ניבא רק מעורבות מחוץ לרשת, ואמון בפוליטיקאים ניבא רק מעורבות מקוונת. המודל הסביר 19% מן השונות במעורבות מחוץ לרשת ו־17% מן השונות במעורבות המקוונת. לפי תרשים 1 וסיכום המחברים, ניתוחי התיווך הצביעו על תיווך של מסוגלות פוליטית בין אמון בפוליטיקאים למעורבות מקוונת, בעוד הקשר בין אמון במערכת למעורבות מחוץ לרשת הוצג כישיר. עם זאת, פסקאות התוצאות מחליפות בין זוגות המשתנים ובין H4 ל־H5 ומציגות תחומי ביטחון משובשים, ולכן יש לקרוא את הדפוס הזה כמסקנת המחברים ולא כאומדן שניתן לשחזר בבטחה מן הטקסט. החוקרים מציעים שמעורבות מחוץ לרשת דורשת השקעה וסיכון גדולים יותר ולכן נשענת על אמון עמוק בכללי המשחק, ואילו פעילות מקוונת מתרחשת לעתים קרובות סביב חשבונות ומחנות אישיים ולכן קשורה יותר לאמון בשחקנים מסוימים. זהו הסבר פרשני, לא ממצא ניסויי. הנתונים גם מראים שסביבות המדיה היו משולבות: אתרי חדשות, פייסבוק, חדשות בטלוויזיה, רדיו וקבוצות ווטסאפ שימשו במקביל, ו־41% מן המשתתפים דיווחו שהם עוקבים אחר פוליטיקאים ברשתות. עם זאת, המחקר הוא חתך יחיד של פאנל מקוון, נשען על דיווח עצמי ונערך בתקופה ישראלית חריגה של בחירות חוזרות. לכן הוא מזהה קשרים סטטיסטיים ומציע מנגנונים אפשריים, אך אינו מוכיח שאמון או מסוגלות גורמים להשתתפות ואינו מבטיח שהדפוסים יחזרו במדינות אחרות או בתקופות פוליטיות רגילות.
לקריאת העמוד
האם איום במהפכה סייע להעביר את חוק הרפורמה הגדול של 1832?
טוקה ס׳ איידט ורפאל פרנק בוחנים את תאוריית איום המהפכה באמצעות הבחירות באנגליה ב־1831, צומת מכריע בדרך לחוק הרפורמה הגדול של 1832. הם מיקמו גאוגרפית 2,818 אירועים של מהומות סווינג שהתרחשו בין בחירות 1830 לבחירות 1831, וחישבו כמה מהם אירעו ברדיוס של 10 קילומטרים מכל אחד מ־244 אזורי הבחירה האנגליים. התוצאה שנבדקה היא שיעור המושבים שבהם נבחרו ויגים ורדיקלים תומכי רפורמה, תוך בקרה על תמיכה קודמת בוויגים, הצבעה פרלמנטרית על רפורמה ב־1830, סוג אזור הבחירה, פטרונות, אוכלוסייה והרכב כלכלי. באומדן הריבועים הפחותים המועדף, כל מהומה נוספת בקרבת אזור בחירה נקשרה לעלייה של 0.47 נקודת אחוז בשיעור המושבים של הוויגים; הפער החזוי בין הרבעון העליון, עם לפחות 12 מהומות, לרבעון התחתון, עם מהומה אחת לכל היותר, היה 5.2 נקודות אחוז. מאחר ששיעור הוויגים עלה בפועל מ־42.9% ב־1830 ל־56.6% ב־1831, האומדן הבסיסי מייחס למהומות כמחצית מן העלייה הממוצעת. אומדני התאמה ומשתני עזר היו גדולים פי שניים עד פי חמישה. משתנה העזר היה זמן הנסיעה ברגל לאורך רשת הדרכים של 1830 מן הכפר סוונאוקס, שבו החלו המהומות; הוא נשען על התפשטותן לאורך הדרכים, אך פירושו הסיבתי תלוי בהנחה שהמרחק השפיע על הבחירות רק דרך החשיפה למהומות. מבחני פלצבו לא מצאו שהמהומות המקומיות ניבאו את בחירות 1830 שקדמו לגל האלימות, וגם לא את תוצאות 1826, 1835 או ההצבעה על הרפורמה של 1867. החוקרים מפרשים את הדפוס כך שבוחרים ופטרונים בעלי זכות הצבעה ראו אלימות מקרוב, חששו שהמרד הכפרי יתחבר לתנועת רפורמה רחבה ותמכו בוויגים שהציעו הרחבה מוגבלת של הזיכיון. המהומות לא היו תנועה מאורגנת למען רפורמה, והמתפרעים עצמם לא היו אמורים לקבל זכות הצבעה מן החוק. זהו מחקר של מקרה היסטורי יחיד ושל ציבור מצביעים זעיר, ומשתנה העזר המרחבי מחייב הנחת אי־השפעה חלופית חזקה; הוא אינו מסביר מדוע הרפורמה החלה, אינו טוען שהמהומות היו הגורם היחיד ואינו מוכיח שללא איום לא הייתה מתרחשת רפורמה בזמן אחר.
לקריאת העמוד
מה מניע תמיכה בחלוקה מחדש: חמלה, קנאה ואינטרס עצמי — או הוגנות?
המאמר בוחן מדוע אנשים תומכים בחלוקה מחדש של משאבים באמצעות 13 מחקרים שבהם השתתפו 6,024 בני אדם מארצות הברית, הודו, בריטניה וישראל. המסגרת התאורטית מתארת מדיניות חלוקה מחדש כמצב בן שלושה שחקנים: אדם נזקק המעורר חמלה, אדם שמצבו טוב יותר המעורר קנאה, והאדם עצמו המעריך אם ירוויח או יפסיד מן המדיניות. בארבעת המחקרים המרכזיים, חמלה נטייתית, קנאה נטייתית וציפייה לרווח אישי ניבאו כל אחת בנפרד יותר תמיכה בחלוקה מחדש; המקדמים המתוקננים נעו בין 0.28 ל־0.39 לחמלה, בין 0.10 ל־0.14 לקנאה ובין 0.18 ל־0.30 לאינטרס עצמי. יחד הסבירו שלושת המניעים 13%–28% מן השונות, והקשרים נשמרו לאחר הוספת גיל, מגדר ומעמד חברתי־כלכלי. חתימות התנהגותיות הבחינו בין חמלה לקנאה: חמלה לבדה ניבאה אם אדם נתן מכספו או ממשאביו לעניים בשנה הקודמת, ואילו קנאה לבדה ניבאה בחירה להטיל מס גבוה יותר על עשירים גם בתרחיש שבו העניים קיבלו פחות כסף. מחקרי המשך בארצות הברית בחנו הוגנות פרוצדורלית, שהוגדרה כהחלה אחידה של כללים, והוגנות חלוקתית, שהוגדרה כשונות נמוכה או אפסית בתוצאות. ההעדפה להוגנות חלוקתית לא ניבאה תמיכה בשלושת המחקרים הראשיים בתחום זה, והקשר של הוגנות פרוצדורלית נחלש בדרך כלל לאחר בקרה על שלושת המניעים; בגרסאות המשך שונות השפעות ההוגנות היו בלתי עקביות וקטנות בהרבה. המסקנה מוגבלת להגדרות ההוגנות שנבדקו ואינה שוללת תפיסות אחרות של צדק. נוסף על כך, מדדי העמדה המרכזיים הם מתאמיים ורוב המדגמים הם מקוונים או סטודנטיאליים, ולכן המחקר אינו מוכיח שמניע מסוים גורם לעמדה או מספק אומדנים ייצוגיים לכל ארבע האוכלוסיות.
לקריאת העמוד
כיצד השתנו תפיסות האזרחות של בני 14 ב־21 מדינות בתוך עשור?
מארק הוגה וג׳ניפר אוסר משווים שני סקרי בתי ספר בין־לאומיים של בני 14 שנערכו ב־1999 וב־2009 ב־21 מדינות. הניתוח מבוסס על 72,543 משיבים בסקר CivEd הראשון ועל 75,020 משיבים בסקר ICCS השני, מתוך מחקרים רחבים יותר שתוכננו לייצג את אוכלוסיית בתי הספר בגיל זה. התלמידים דירגו את חשיבותן של 12 פעולות ותכונות של אזרח טוב, ובהן ציות לחוק, הצבעה, חברות במפלגה, מחאה שקטה, מעורבות קהילתית, הגנת זכויות אדם והגנת הסביבה. במקום לנתח כל פריט בנפרד, החוקרים השתמשו בניתוח קבוצות סמויות וזיהו בחמש קבוצות חוזרות: אזרחות מקיפה, אזרחות מעורבת, אזרחות מבוססת חובה, אזרחות ממוצעת ונתינים המדגישים ציות ועבודה קשה. חלקה של קבוצת האזרחות המעורבת, המדגישה זכויות אדם, סביבה וקהילה ופחות מחויבות למפלגות ולסמכות, עלה מ־16% ב־1999 ל־30% ב־2009. חלקה של האזרחות מבוססת החובה ירד מ־22% ל־15%, וחלקם של הנתינים ירד מ־16% ל־6%, בעוד שהקבוצה המקיפה גדלה מ־25% ל־35%. למרות המעברים הללו, שיעורי התמיכה בפריטים בודדים השתנו מעט יחסית: חשיבות ההצבעה הייתה 80% ב־1999 ו־79% ב־2009, למשל. גם הגאוגרפיה השתנתה באופן שלא התאים לסיפור ליניארי של חלוציות מערב־אירופית: האזרחות המעורבת ירדה בסקנדינביה ובמערב אירופה ועלתה בחדות במרכז ומזרח אירופה ובמספר המדינות מאמריקה הלטינית ואסיה. המאמר מתעד שינוי בין שני חתכי גיל מקבילים ולא התפתחות של אותם ילדים, והוא מודד אמונות נורמטיביות ולא התנהגות בפועל; לכן אין להסיק ממנו כיצד יחידים יתנהגו כמבוגרים או מה גרם לשינוי.
לקריאת העמוד
כיצד ערכים אישיים קשורים לאקטיביזם פוליטי ב־28 מדינות?
המחקר בוחן כיצד ערכי יסוד אישיים קשורים לאקטיביזם פוליטי בשני מערכי נתונים המקיפים יחד 28 מדינות בארבע יבשות. מחקר 1 מנתח 35,116 משיבים במדגמים ייצוגיים של 20 מדינות בסקר החברתי האירופי, ומחקר 2 מנתח 7,773 מבוגרים ב־14 מדינות באמצעות שאלון ערכים מפורט יותר. האקטיביזם נמדד לפי פעולות שבוצעו בשנה שקדמה לסקר, ובהן פנייה לנבחר ציבור, עבודה במפלגה או בארגון, חתימה על עצומה, הפגנה, חרם וקנייה מטעמים פוליטיים או מוסריים. בשני המחקרים, פתיחות לשינוי והתעלות עצמית נקשרו ליותר אקטיביזם, ואילו ערכי שימור נקשרו לפחות אקטיביזם; לערכי קידום עצמי לא נמצא קשר עקבי. במחקר הראשון ארבעת אשכולות הערכים הסבירו 8.7% מן השונות באקטיביזם, והוסיפו 5.3% לאחר בקרה על גיל, מגדר, השכלה והכנסה. במחקר השני, שבו נבחנו 15 ערכים צרים, הכוונה עצמית במחשבה הייתה הקשר החיובי החזק ביותר, ואילו קונפורמיות וביטחון אישי היו הקשרים השליליים החזקים ביותר. רמת הדמוקרטיה של המדינה נקשרה הן ליותר אקטיביזם והן לקשרים חזקים יותר בין אקטיביזם לבין פתיחות לשינוי, התעלות עצמית ושימור. עם זאת, העיצוב הוא חתך מתאמי המבוסס על דיווח עצמי, רוב מדגמי המחקר השני אינם ייצוגיים, והערכים הסבירו בין 1% ל־25% מן השונות במדינות השונות. לכן המאמר מצביע על דפוס פסיכולוגי עקבי ועל תלותו בהקשר הדמוקרטי, אך אינו מוכיח שערכים גורמים לאקטיביזם.
לקריאת העמוד
כיצד לייקים בפייסבוק שימשו למדידת אידאולוגיה של פוליטיקאים ומיליוני אזרחים
המאמר מפתח מדד התנהגותי שממקם פוליטיקאים ואזרחים על אותו סולם אידאולוגי באמצעות לייקים לעמודים פוליטיים רשמיים בפייסבוק. בסיס הנתונים העיקרי כולל 6.2 מיליון משתמשים אמריקאים בגירים שאהבו לפחות שני עמודים מתוך 1,223 עמודים פוליטיים, לצד חתכי נתונים מ־2011 ומ־2012. החוקרים בונים מטריצת שיתוף קהלים בין עמודים, מנרמלים אותה לפי מספר התומכים בכל עמוד ומפעילים פירוק לערכים סינגולריים כדי להפיק את הממד האידאולוגי הראשון. ציון המשתמש הוא ממוצע ציוני העמודים שאהב, וכך האליטות והציבור מוצבים באותה מערכת מדידה. תיקוף מול 465 עמודים של חברי הקונגרס ה־111 הניב מתאם של 0.94 עם DW-NOMINATE, מדד המבוסס על הצבעות שמיות בקונגרס. ברמת האזרחים, הציונים הסתדרו לפי התוויות הפוליטיות שהמשתמשים כתבו בפרופיל ולפי סקר נפרד של 20,027 משתמשים שניתן היה להתאים להם ציון. שלושה יישומים מדגימים את המדד: הקשר בין גיל לאידאולוגיה, הדמיון האידאולוגי בין בני משפחה, בני זוג וחברים, והקשר בין אי־הסכמה ברשת לבין הצבעה. המתאם בין אידאולוגיות של חברים היה 0.67 ב־2011 ו־0.69 ב־2012, והדמיון עלה ככל שהקשר היה קרוב יותר; זוגות נשואים הציגו את המתאם הגבוה ביותר מבין סוגי הקשר שנבדקו. בהתאמה לרשומות הצבעה מ־13 מדינות בארצות הברית, עלייה של סטיית תקן אחת במרחק האידאולוגי הממוצע בין אדם לחבריו נקשרה לירידה של 1.3 נקודות אחוז בהסתברות להצביע. החוקרים מדגישים שהמדגם אינו מייצג את האוכלוסייה: משתמשים שאוהבים שני עמודים פוליטיים לפחות הם מעורבים פוליטית יותר, וסקר התיקוף היה מדגם נוחות בעל שיעור תגובה נמוך. לייק עשוי לבטא חיפוש מידע ולא תמיכה, והקשרים בין דמיון, קרבת קשר והצבעה אינם מבחינים בין בחירת חברים דומים, השפעה הדדית וחשיפה משותפת. לכן תרומת המאמר היא כלי מדידה רחב היקף ותשתית להשערות, לא הוכחה שכלל הציבור מקוטב או שרשת הומוגנית גורמת להימנעות מהצבעה.
לקריאת העמוד
האם ההצלחה האלקטורלית של תנועת חמשת הכוכבים הייתה הצבעת שמאל פופוליסטית
המאמר שואל אם מצביעי Movimento 5 Stelle באיטליה מייצגים גרסה שמאלית מובחנת של ההצבעה הפופוליסטית באירופה. הוא משתמש בסבב השישי של סקר החברה האירופי מ־2012 ומשווה את מניעי מצביעי התנועה למניעי מצביעים בשש מדינות נוספות שבהן היה בסקר מספר מספיק של תומכי מפלגה פופוליסטית. המשתנה התלוי הוא דיווח עצמי על המפלגה שבעדה הצביע המשיב בבחירות הכלליות האחרונות. ההסברים כוללים הערכה של תפקוד הדמוקרטיה והזכויות החברתיות, אמון בחמישה מוסדות פוליטיים, יחס למהגרים, עמדה כלפי האיחוד האירופי ומאפיינים חברתיים ופוליטיים. מודלים לוגיסטיים נפרדים לכל מדינה מראים כי באיטליה ההסבר המובהק והייחודי הוא הערכה שלילית של התהליכים והמוסדות הפוליטיים והמשפטיים. לעומת זאת, יחס שלילי למהגרים, מיקום עצמי על ציר שמאל–ימין ועמדה אירוסקפטית אינם מסבירים באופן מובהק הצבעה לחמשת הכוכבים בנתוני 2012. בכך מצביעי התנועה שונים ממצביעים פופוליסטיים בהולנד, שווייץ ודנמרק, שבהן לעמדות נגד הגירה היה משקל מרכזי. אולם ההבדל אינו הופך אותם אוטומטית למצביעי שמאל: גם הזדהות שמאלית לא נמצאה כמניע. הממצא המדויק יותר הוא שפופוליזם איטלקי זה התמחה באי־שביעות רצון מן המערכת הלאומית, בשעה שמושאי המחאה במדינות אחרות היו שונים. המחקר מוגבל לנתוני חתך מ־2012, לדיווח עצמי ולשבע מדינות, והוא מנתח מניעי מצביעים ולא את מצע המפלגה, מנהיגותה או שינוי עמדותיה בשנים הבאות. לכן הוא אינו קובע מהי זהותה הקבועה של התנועה, אלא מראה אילו מניעים הבחינו את מצביעיה באותו זמן ובאותו סקר.
לקריאת העמוד
כיצד האקלים הטיעוני בדיון פוליטי מקוון משנה את דעת המשתתפים
המאמר בוחן כיצד דברי משתתפים בדיון פוליטי מקוון משפיעים על מה שאחרים מוכנים לומר ועל דעתם לאחר השיחה. הנתונים נלקחו מפרויקט Electronic Dialogue, פאנל אינטרנטי שנמשך שנה סביב הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000. מדגם בסיס של 1,684 מבוגרים הגיע מפאנל הסתברותי ארצי שגויס בחיוג מספרים אקראי וקיבל ציוד WebTV, ולא ממדגם נוחות של גולשי אינטרנט. הניתוח במאמר מתמקד ב־306 אנשים שהשתתפו באירוע הדיון השישי וב־247 מהם שהשלימו סקר לפני הדיון ואחריו. המשתתפים שובצו ב־60 קבוצות ושוחחו במשך כ־12 דקות על תוכניות המס של ג׳ורג׳ ו׳ בוש ואל גור, בלי שנדרשו להגיע להסכמה או להצביע. החוקרים קידדו כל אמירה כעמדה חיובית או שלילית נטולת נימוק, או כטיעון שמציג גם כיוון וגם סיבה, ובנו לכל משתתף מדד של האקלים שנוצר מדברי האחרים בלבד. לאחר שליטה בעמדה המוקדמת, בגודל הקבוצה ובנטייה להשתתף, טיעוני האחרים ניבאו את כיוון הטיעונים שהיחיד השמיע ואת עמדתו לאחר הדיון. ההשפעה לא נראתה בעיקר כספירלת שתיקה שבה מיעוטים חדלים לדבר, אלא כתהליך שבו טיעונים מעוררים טיעונים נוספים. כאשר הוסיפו למודל את דבריו של המשתתף עצמו, תרומת דברי הקבוצה נחלשה ולא הייתה מובהקת, ואילו טיעוניו של היחיד היו מנבא חזק של עמדתו המאוחרת. הממצא תומך במסלול עקיף: האקלים הקבוצתי מכוון את מה שהאדם אומר, והביטוי העצמי מסייע לגבש או להזיז את דעתו. גם 55 המשתתפים שלא ידעו מראש איזו תוכנית הם מעדיפים נטו לאחר הדיון לכיוון הטיעונים ששמעו בקבוצתם. עם זאת, זהו ניתוח של שיחה קצרה בנושא יחיד, בקבוצות שנבנו למחקר וברשת של שנת 2000; הוא אינו ניסוי שמקצה אקראית אקלים טיעוני ואינו מוכיח שהדפוס זהה ברשתות החברתיות האלגוריתמיות של ימינו.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מסרים אנטי־מוסלמיים יכולים לגייס מצביעים מוסלמים במקום להרחיקם
אודליה אושרי, רעות איצקוביץ׳־מלכה, גיא מור־לן ושאול שנהב בוחנים אם הדרה פוליטית וחברתית מרחיקה מיעוט מוסלמי מן הפוליטיקה או דווקא מגייסת אותו. המחקר נערך ביולי 2023 בקרב 983 אזרחים גרמנים מוסלמים ממוצא טורקי שהיו בעלי זכות הצבעה בבחירות הפדרליות. המשתתפים חולקו באקראי לסרטון על פשעי שנאה אנטי־מוסלמיים, לסרטון על הצלחת מפלגת הימין הקיצוני והעמדות האנטי־מוסלמיות שלה, או לסרטון ניטרלי. שני מסרי ההדרה העלו כוונת השתתפות פוליטית, סולידריות פנים־קבוצתית, רגשות שליליים וכוונה להצביע למפלגות שמאל לעומת הביקורת. התמיכה המיועדת במפלגה הסוציאל־דמוקרטית הייתה 19.9 אחוזים בביקורת, 33.4 אחוזים לאחר סרטון פשעי השנאה ו־24.5 אחוזים לאחר סרטון הימין הקיצוני. כעס, פחד ועוינות גברו בחדות בשתי קבוצות ההדרה, כאשר הכעס הממוצע עלה מ־0.28 בביקורת ל־0.71 ו־0.66 בשני התנאים. בני הדור השלישי או מי שלא זוהה אצלם רקע הגירה דיווחו על השתלבות גבוהה יותר בכל חמשת ממדי המדד, אך גם על יותר הפליה ועל זהות מוסלמית חזקה יותר. עם זאת, האינטראקציה בין דור לבין השפעת המסר על כוונת ההצבעה לשמאל לא הייתה מובהקת, ולכן אין ראיה שהאפקט הניסויי חזק יותר אצל דור מסוים. ניתוחים משלימים מצאו שזהות מוסלמית חזקה העצימה רגשות שליליים ושבתשובות פתוחות הופיעו יחד ביקורת על גזענות ושאיפות לחירות, סובלנות וצדק, אך ניתוחים אלה לא נרשמו מראש. הממצאים מראים שמסר הדרה קצר יכול לעורר גיוס מיידי וכוונת הצבעה, אך אינם מוכיחים שינוי ממושך או הצבעה ממשית בקלפי.
לקריאת העמוד
התערבויות מותאמות אידאולוגית עשויות לקדם שוויון ומעורבות
נמרוד ניר וערן הלפרין בוחנים אם מסרים קצרים שמותאמים לנטיות המוטיבציוניות של מחנות פוליטיים יכולים לחזק תמיכה בשוויון בין יהודים לערבים בישראל. הם מבחינים בין תיקון של תפיסה מוטעית בדבר עמדות הערבים, הצגת נורמה של תמיכה גוברת בשוויון, והדגשת היכולת של אנשים וקבוצות להשתנות. במחקר הראשון השתתפו 2,288 יהודים אזרחי ישראל שנדגמו מתוך סקר בסיס קודם ושויכו באקראי להתערבות או לקבוצת ביקורת בתוך כל מחנה אידאולוגי. התמיכה בשוויון נמדדה באמצעות עשרה פריטים שכללו עמדות כלליות וגם נכונות לפעול. בקרב שמרנים, המסר המתקן על תמיכת רוב הערבים בדו־קיום הוביל לתוצאה החזקה ביותר; בקרב אנשי מרכז בלט המסר על נורמה חברתית; ובקרב ליברלים בלט המסר על יכולת להשתנות. הניתוח השתמש במשוואות אמידה מוכללות — שיטה סטטיסטית המתאימה למדידות חוזרות של אותם משתתפים ומספקת אמידה עמידה יותר כאשר הנחות ההתפלגות אינן מתקיימות — לאחר שהנתונים לא עמדו בהנחות הנדרשות לניתוח השונות שתוכנן מראש. במחקר השני הופצו שלושת המסרים כמודעות ברשת חברתית לקהלים פוליטיים שונים, והם הגיעו ליותר מ־69 אלף משתמשים והניבו 1,577 לחיצות ייחודיות על קישור לעצומה. דפוס ההתאמה הופיע גם בשדה, אולם ההבדלים בין המודעות המובילות לבין חלק מן החלופות לא היו מובהקים בקרב שמרנים ואנשי מרכז. אצל ליברלים, מודעת היכולת להשתנות השיגה שיעור לחיצה גבוה יותר ועלות נמוכה יותר ללחיצה משתי המודעות האחרות. הממצאים תומכים באפשרות שהתאמה פוליטית משפרת התערבויות בין־קבוצתיות, אך אינם מוכיחים שהשינוי מחזיק לאורך זמן או שלחיצה על קישור שקולה לשינוי יציב בעמדה.
לקריאת העמוד
קרבה לבחירות ורטוריקה מפלגתית נקשרות להקשחת עמדות כלפי הגירה
המאמר בוחן אם עצם הקרבה לבחירות משנה זמנית את עמדות הציבור כלפי קבלת מהגרים באירופה. הוא מחבר את שבעת הסבבים הראשונים של הסקר החברתי האירופי, שנערכו בשנים 2002–2015 ב־28 מדינות, למועדי יותר מ־500 בחירות. במדגם המועדף נכללו 284,684 משיבים, ומועד הריאיון בתוך גל הסקר משמש מקור לשונות מעין־אקראית במרחק מן הבחירות. מדד העמדה הוא ממוצע תשובות לשלוש שאלות על קבלת מהגרים מקבוצות מוצא שונות, כאשר ציון גבוה יותר מבטא פתיחות רבה יותר. כדי לאפיין את המסר הפוליטי, החוקרים מודדים את הנטייה נטו של מצעי מפלגות בעד הגירה או נגדה. הממצא המרכזי הוא שעמדות נוטות להיות פחות מסבירות פנים סמוך לבחירות ונעשות חיוביות יותר ככל שמתרחקים מהן. הקשר הזה מרוכז בעיקר במערכות בחירות שבהן המצע המפלגתי המצרפי היה מתון עד שלילי כלפי הגירה. במקרים המעטים שבהם הרטוריקה הייתה חיובית מאוד, אין עדות להקשחה ואף מתקבלת תבנית הפוכה, אך האומדן אינו מצדיק מסקנה גורפת. הדפוס מופיע בקרב משיבים מן השמאל, המרכז והימין, והניתוחים אינם מספקים תמיכה ברורה בטענה שרק מחנה אידאולוגי אחד מושפע. המחקר עוסק בשינוי קצר טווח סביב מערכת הבחירות ואינו מראה שהעמדות נשארות כך לאורך זמן.
לקריאת העמוד
חג לאומי כמכשיר שלטוני: עיצוב זיכרון ההפיכה הכושלת בטורקיה
בליל 15 ביולי 2016 ניסו יחידות בצבא טורקיה להפיל את השלטון, ויותר ממאתיים אזרחים שהתנגדו להפיכה נהרגו ו־2,193 נפצעו. לאחר כישלון הניסיון הכריזה הממשלה על מצב חירום, חיזקה את הנשיאות וב־2017 קבעה את יום השנה כחג רשמי בשם יום הדמוקרטיה והאחדות הלאומית. נדב סולומונוביץ׳ שואל כיצד אירוע טרי נהפך למסורת לאומית ומה מלמד עיצוב החג על סדר היום של מפלגת הצדק והפיתוח. הוא נשען על ספרות העוסקת במסורות מומצאות ובפוליטיקה של זיכרון, ורואה בלוח השנה ובמרחב הציבורי מנגנונים של חִברות, לגיטימציה ובניית אומה. הקורפוס כולל דרשות ופרסומים של רשות הדת, תוכניות של משרד החינוך, טקסים ונאומי נשיא, אתרי אינטרנט, בולים ומטבעות, שינויי שמות, בתי קברות ואנדרטאות. המאמר מראה כי שפת הקדושים והלוחמים, קריאת הקוראן, תפילות במסגדים ואזכורי התערבות אלוהית העניקו לחג אופי אסלאמי מפורש. מערכת החינוך שילבה את 15 ביולי בשבוע הראשון ללימודים, בפינות זיכרון, סרטונים, מכתבים, תחרויות, תפילות ופעילויות שנועדו להעביר לילדים נרטיב אחיד של הקרבה, מולדת והנהגת ארדואן. במרחב הציבורי שונו שמותיהם של גשר וכיכרות מרכזיות, והאנדרטאות באיסטנבול ובאנקרה קשרו בין דת, דגל, אחדות העם, הנשיאות והסיסמה הפוליטית של המפלגה. המחבר אינו טוען שהחג מוחק את אטאטורק, אלא שהוא מרחיב ומשנה את הנרטיב הרפובליקני כך שהציבור הדתי־שמרני והמפלגה השלטת תופסים בו מקום מרכזי יותר. מאחר שהמחקר מנתח בעיקר את הייצור הרשמי של הזיכרון בשנותיו הראשונות של החג, הוא אינו יכול לקבוע כיצד כלל הציבור קיבל אותו או אם ישרוד חילופי שלטון, שחיקה טקסית והתנגדות מפלגתית.
לקריאת העמוד
דתיות ואמביוולנטיות בהערכת תפקוד הדמוקרטיה בישראל
פזית בן־נון־בלום, מינה צמח ואשר אריאן בוחנים כיצד החוויה הדתית מעצבת הערכות של תפקוד הדמוקרטיה בישראל. נקודת המוצא היא שאזרחים דתיים חיים בין סביבות ערכיות שונות: הסביבה הדתית האישית עשויה להתנהל לפי מאפיינים שאינם דמוקרטיים, ואילו החוויה האזרחית כוללת מאפיינים דמוקרטיים מגוונים. המפגש בין העולמות יוצר קונפליקט ערכי שמסייע להסביר מדוע דתיות קשורה הן לביקורת רבה יותר על ביצועי הדמוקרטיה והן לחוסר יציבות רב יותר בהערכות אלה. ההשלכה אינה רק על עצם ההערכה של המשטר. ככל שהדתיות גוברת, אזרחים נשענים פחות על הערכת תפקוד הדמוקרטיה כאשר הם מעצבים תחושת מסוגלות פוליטית, אמון במוסדות ופטריוטיות. ממצא זה אינו זהה לטענה שדתיות בהכרח מפחיתה כל אחד מן הרגשות האלה; הוא מצביע על היחלשות הקשר בינם לבין שיפוט ביצועי הדמוקרטיה. המחקר מבוסס על סקר מייצג משנת 2006 בקרב יהודים בישראל ועל מודלים של נראות מרבית עם שונות לא־אחידה, שמאפשרים לבחון לצד כיוון ההערכה גם את חוסר היציבות שלה. התרומה היא העברת הדיון מעוצמתן של עמדות מדיניות בלבד אל אמביוולנטיות בשיפוטים הערכתיים רחבים על הדמוקרטיה ועל תפקודה.
לקריאת העמוד
תחרות אלקטורלית, ריבוי מפלגות ופערים בשיחה הפוליטית
לילך ניר מעבירה את חקר השיחה הפוליטית מן הפרט אל המפגש בין אזרחים למערכות פוליטיות. מחקרים רבים הסבירו מי מדבר על פוליטיקה באמצעות מאפיינים אישיים, אך התבססו על מדינה אחת ולעיתים התייחסו להקשר האמריקאי כאילו הוא אוניברסלי. המאמר משלב תאוריות מתקשורת ומפוליטיקה השוואתית כדי לבדוק אם תכונות מערכתיות, ובהן תחרות אלקטורלית וריבוי מפלגות, משפיעות על היצע המידע הפוליטי ברמת המערכת. ניתוח הנתונים הבין־לאומיים מראה שתכונות מערכת כאלה קשורות לתדירות גבוהה יותר של דיון פוליטי. הן גם ממתנות את התרומה של הבדלים אישיים לפערים בין מי שמרבים להשתתף בשיחה לבין מי שנשארים בשוליה. הממצאים אינם מבטלים את חשיבותם של מאפיינים אישיים, אלא מראים שתכונות המערכת ממתנות את תרומתם לתדירות השיחה. מבחינה דמוקרטית, שיחה פוליטית היא שער ללמידה, לגיבוש עמדה ולהשתתפות; כאשר היא מרוכזת בידי קבוצות מסוימות, גם הזדמנויות ההשפעה אינן מתחלקות באופן שווה. המאמר מציע אפוא לראות במבנה המערכת חלק מן התשתית של מרחב דיוני, ולא רק מנגנון לחלוקת מושבים. מאחר שהממצאים מתארים קשרים השוואתיים, הם תומכים בהשערה שמערכות יכולות לצמצם פערי דיון אך אינם מוכיחים שכל תוספת תחרות או מפלגה תגרום לכך לבדה.
לקריאת העמוד
הפסיכולוגיה של קיטוב פוליטי רעיל
סמנתה ל׳ מור־ברג, בועז חמאירי ואמיל ברונו פותחים בהבחנה דמוקרטית מרכזית: מחלוקת היא רכיב רצוי בדמוקרטיה, אך מחלוקת מפלגת יכולה לסכן לכידות חברתית ולהפוך רעילה לדמוקרטיה. המאמר סוקר תהליכים פסיכולוגיים הקשורים לקיטוב פוליטי רעיל. מחקרים קודמים התמקדו לעיתים קרובות בקיטוב כתוצאה של הבדלים אידאולוגיים או של הערכות רגשיות בין מחנות. הסקירה מרחיבה את המבט לשני תהליכים המוכרים מהקשרים בין־קבוצתיים אחרים אך נחקרו רק לאחרונה בזירה הפוליטית: דה־הומניזציה ומטא־תפיסות. מטא־תפיסות הן ההערכות השליליות שחברי קבוצת פנים תופסים כחוות הדעת של קבוצת החוץ על קבוצתם. המחקרים הנסקרים עוסקים בקבוצות שוות מעמד המחזיקות באידאולוגיות מנוגדות ובוחנים כיצד הנטייה האידאולוגית הפוליטית מעצבת הערכות בין־קבוצתיות. המסגרת הזאת מראה שקיטוב אינו רק מרחק בעמדות, אלא קשור גם לאופן שבו מחנות מעריכים זה את זה ולאופן שבו הם מדמיינים שהם מוערכים בידי הצד האחר. כך הפסיכולוגיה הבין־קבוצתית מסייעת להבין מדוע מחלוקת פוליטית עלולה לחרוג מתחרות דמוקרטית ולפגוע בלכידות החברתית.
לקריאת העמוד
שני אגפים של הימין הרדיקלי: מניעי הצבעה לאומניים ודתיים
סיון הירש־הפלר, דפנה קנטי ועמי פדהצור מציבים זה לצד זה שני סוגי מפלגות שמאתגרים דמוקרטיות אך נחקרים בדרך כלל בספרויות נפרדות: מפלגות ימין פופוליסטי רדיקלי, המתוארות כחילוניות ברובן, ומפלגות פונדמנטליסטיות דתיות. שאלתם היא עד כמה גורמים חברתיים־כלכליים, עמדות אידאולוגיות ותפיסות של איום ביטחוני מנבאים הצבעה לכל אחת משתי המשפחות. הניתוח נשען על נתונים שנאספו לאחר הבחירות לפרלמנט בישראל ב־2003 בקרב 808 משתתפים. ההשוואה אינה מניחה מראש שמניעי התמיכה בשתי הקבוצות זהים, אלא משתמשת באותן משפחות הסבר כדי לברר את נקודות הדמיון והשוני ביניהן. הממצאים מערערים על תפיסה חילונית אחידה של קיצוניות ימנית. המחברים מציעים לראות בימין הרדיקלי משפחה מרובת פנים הכוללת לפחות אגף לאומני ניצי ואגף רדיקלי מבוסס אמונה. החלוקה הזאת מפנה את תשומת הלב לכך שדת ולאומנות עשויות להגדיר מסלולים שונים של השתייכות לאותה משפחה פוליטית רחבה. מבחינה דמוקרטית, המאמר מחדד שסיווג מפלגות אינו רק עניין של תווית, מפני שהבנת בסיסי התמיכה מחייבת להבחין בין צורות שונות של רדיקליות ימנית.
לקריאת העמוד
מחאה היא רק מעשה פוליטי אחד
ג׳ניפר אוזר מציעה להפסיק לבחון מחאה כפעולה מבודדת ולעבור לניתוח רפרטוארים — הצירופים הקבועים יחסית של פעולות פוליטיות שאנשים מבצעים. המחקר משתמש במדגם המשוקלל של סקר הבחירות הלאומי האמריקאי משנת 2016, ובו 2,409 משיבים, ומקודד 13 פעולות בינאריות. הפעולות כוללות שלוש הצבעות, צרכנות פוליטית, שכנוע, פעילות פוליטית ברשתות חברתיות, חתימה על עצומה, תרומה, הצגת שלט או סמל קמפיין, פנייה לנבחר ציבור, השתתפות באירוע פוליטי, עבודה למפלגה או למועמד והצטרפות לצעדת מחאה. שיעור המדווחים על צעדת מחאה היה 3.3 אחוזים בלבד, לעומת 83.3 אחוזים שדיווחו על הצבעה בבחירות הכלליות, 57.6 אחוזים על צרכנות פוליטית ו־34.5 אחוזים על מסר פוליטי ברשת חברתית. ניתוח מחלקות סמויות בייסיאני השווה מודלים של מחלקה אחת עד שש, ומודל חמש המחלקות השיג את ערך BIC הנמוך ביותר, 22,448, עם שגיאת סיווג של 0.10. חמשת הטיפוסים הם מומחי הצבעה, 50 אחוזים; מצביעים־משכנעים, 24 אחוזים; מנותקים, 17 אחוזים; משתתפים לא־ממוסדים, 6 אחוזים; ופעילים רב־תחומיים, 4 אחוזים. לא נמצאה מחלקה של אנשים שמוחים אך כמעט אינם עושים דבר פוליטי אחר. ההסתברות למחאה הייתה כמעט אפסית אצל מומחי ההצבעה והמנותקים, 0.09 אצל המצביעים־המשכנעים, 0.05 אצל המשתתפים הלא־ממוסדים ו־0.34 אצל הפעילים הרב־תחומיים. הפעילים הרב־תחומיים הציגו גם הסתברות של 0.86 להשתתף באירועים פוליטיים, 0.94 לשכנע אחרים, 0.89 לצרכנות פוליטית ו־0.84 לתרום. ניתוח המשך של חובה אזרחית השתמש ברגרסיה לוגיסטית מולטינומית משוקללת וכלל בקרה במפלגתיות, תחושת מסוגלות פנימית, עניין פוליטי, גיל, מגדר, השכלה, הכנסה וגזע. לעומת המנותקים, תחושת חובה להצביע נקשרה באופן מובהק למומחי ההצבעה, למצביעים־המשכנעים ולפעילים הרב־תחומיים, אך לא למשתתפים הלא־ממוסדים. לכן החובה האזרחית קשורה במיוחד לרפרטוארים שבהם ההצבעה בולטת, ולא בהכרח לכל הרחבה של הפעילות הפוליטית. זהו ניתוח חתך תיאורי של דיווח עצמי בבחירות אמריקאיות יחידות, ולכן הוא אינו מוכיח מה גורם לאדם לעבור בין טיפוסים או שמבנה חמש המחלקות יחזור במדינה אחרת. נדירות המחאה, גודלה הקטן של מחלקת הפעילים הרב־תחומיים, תלות התוצאה בבחירת המודל ואובדן אי־הוודאות כאשר כל משיב משויך למחלקה אחת מחייבים פרשנות זהירה. תרומת המאמר היא בעיקר מושגית ומתודולוגית: מחאה מובנת טוב יותר כחלק ממערך השתתפות שלם מאשר באמצעות חלוקה בינארית בין מוחים ללא־מוחים.
לקריאת העמוד
השורשים התרבותיים של הפופוליזם
יותם מרגלית, שיר רביב ועומר סולודוך מבקשים להפוך את המונח הכללי הסבר תרבותי לחמש טענות נבדלות שאפשר להעמיד מול נתוני בוחרים. הם מזהים תגובת־נגד בין־דורית של מבוגרים סמכותניים, חשש של ילידים משינוי אתנו־תרבותי בעקבות הגירה, תרעומת של תושבי כפר החשים חסרי קול פוליטי, חרדת מעמד של מי שמייחסים חשיבות גבוהה לכבוד אך מדרגים את עצמם נמוך יחסית, והתפוררות קהילתית מחוץ לערים גדולות. בסיס הנתונים המרכזי כולל את סבבים 6–9 של European Social Survey מן השנים 2012–2018: 44,571 משיבים שדיווחו על הצבעתם בדנמרק, צרפת, גרמניה, הונגריה, איטליה, הולנד, פולין, שוודיה, שווייץ ובריטניה. עשר המדינות מייצגות כ־70 אחוזים מאוכלוסיית האיחוד האירופי. מפלגות ימין פופוליסטי סווגו לפי הגדרת קאס מודה ורשימת The PopuList, שאומתה בידי יותר מ־80 מומחים. המחקר בוחן את גודל הקבוצה המתאימה לכל סיפור, את ייצוג היתר שלה בקרב מצביעים פופוליסטיים ואת עקביות הדפוס בין מדינות. הוא משתמש במודלים של הסתברות ליניארית אך מדגיש שאינו מזהה השפעה סיבתית או מוכיח את המניע הסובייקטיבי של כל מצביע. החשש משינוי אתנו־תרבותי הוא ההסבר העקבי ביותר, ובגרמניה הפרופיל היה שכיח פי ארבעה בקרב מצביעי AfD לעומת אחרים. עם זאת, אפילו סיפור זה מתאים לכל היותר לכמחצית מן הבסיס הפופוליסטי, ושיעור הלא־מתאימים נע בין 44 אחוזים בצרפת ל־80 אחוזים בפולין. תרעומת כפרית וחרדת מעמד מתאימות לכמה מדינות, ואילו תגובת־נגד דורית והתפוררות קהילתית בולטות רק במקרים מסוימים. החפיפה בין הסיפורים מוגבלת: מבין מי שהתאימו לפחות לסיפור אחד, כמעט 70 אחוזים התאימו לאחד בלבד וכ־26 אחוזים לשניים. פרופיל כלכלי לבדו לא היה שכיח יותר בעקביות בקרב מצביעים פופוליסטיים, אך בוחרים פופוליסטיים היו בסבירות כפולה מאחרים להציג יחד פרופיל כלכלי ותרבותי. ניתוח ANES של בחירות ארצות הברית ב־2016 מצא שלבנים ילידי המדינה שחשבו שהגירה פגעה בתרבות היה סיכוי גדול מפי שלושה להצביע לדונלד טראמפ לאחר בקרה, אף שהם לא היו רוב מצביעיו. בדיקות נוספות ב־ANES 2020, World Values Survey ו-ISSP תמכו בכיוון הכללי. מסקנת המחברים היא שאין טיפוס אחד של בוחר פופוליסטי: איום אתנו־תרבותי הוא המכנה המשותף החזק ביותר שנמדד, אך מפלגות פופוליסטיות מאגדות קואליציות שונות ממדינה למדינה. המגבלות כוללות מדדי קירוב, שאלות הזמינות רק בסבב 2012, דיווח עצמי על הצבעה והתמקדות בימין פופוליסטי במדינות שבהן כוחו עלה.
לקריאת העמוד
כשהתקשורת מתגמלת פשטות: מניעי מדיה והרטוריקה של חברי פרלמנט
ערן אמסלם, תמיר שפר, סטפן וולגרייב, פיטר ג׳ון לוון וסטיוארט נ׳ סורוקה בוחנים אם התלות של פוליטיקאים בתקשורת משנה את האופן שבו הם מציגים טיעונים בפרלמנט. נקודת המוצא הנורמטיבית היא שדיון דמוקרטי איכותי מציג יותר מנקודת מבט אחת, מכיר בלגיטימיות של חלופות ומקשר בין שיקולים מתחרים. החוקרים מודדים איכות זו באמצעות מורכבות אינטגרטיבית: הבחנה בין ממדים שונים של סוגיה ושילובם במסגרת משותפת. בין יוני 2013 למאי 2014 רואיינו פנים אל פנים 111 חברי פרלמנט מכהנים: 40 מפלנדריה בבלגיה, 35 מקנדה ו־36 מישראל. מן המאגרים הרשמיים נאספו 9,546 נאומי מליאה וועדות, ומהם נדגמו באקראי 30 נאומים לכל מחוקק; פסקה אחת מכל נאום יצרה 3,330 יחידות קידוד. שלושה מקודדים עיוורים להשערות דירגו כל פסקה בסולם 1–3, מאמירה שאינה מבחינה בין נקודות מבט ועד טיעון שגם מבחין ביניהן וגם משלב אותן. מניע המדיה נמדד בשאלה אחת בסולם 1–10 על החשיבות של מידע בעל פוטנציאל למשוך תשומת לב תקשורתית למחוקק ולמפלגתו. בניתוח המאוחד של שלוש המדינות לא נמצא אפקט ראשי מובהק של מניע המדיה על המורכבות. אולם האינטראקציה עם המערכת הפוליטית שינתה את התמונה: בישראל הקשר בין מניע מדיה למורכבות היה שלילי ומובהק ביחס לקנדה, ובבלגיה הוא היה שלילי וקרוב לסף המובהקות; ניתוחי עמידות ומודל היררכי תמכו בכיוון בשתי המדינות. בקנדה, שבה מחוזות חד־נציגיים יוצרים קשר מקומי ישיר יותר בין חבר הפרלמנט לבוחריו, לא נמצא הקשר השלילי. חברי הפרלמנט הקנדים גם דיווחו על מניע מדיה נמוך יותר, והיו בעלי סיכוי נמוך יותר להופיע במדגם של כלי תקשורת ארצי. הפרשנות של המחברים היא אסטרטגית: כאשר סיקור ארצי הוא משאב חשוב לבחירה מחדש, פוליטיקאים בעלי מניע תקשורתי חזק יותר עשויים להתאים את נאומיהם להעדפת החדשות למסרים פשוטים, ברורים וחד־ממדיים. התוצאה אינה מלמדת בהכרח שהם חושבים באופן פשוט יותר, אלא שהם מציגים בפומבי פחות חלופות וקשרי גומלין. המשמעות הדמוקרטית היא אפשרות שטעמי חדשות מצמצמים את מגוון השיקולים הזמין לאזרחים ולמחוקקים, אך המחקר אינו מודד במישרין שינוי בדעת קהל, קיטוב או איכות החלטות. הוא גם תצפיתי, מבוסס על דיווח עצמי של מניע המדיה ועל מדגם קטן יחסית של שלוש מדינות. לכן הממצא החזק הוא קשר מוסדי מותנה בין תמריץ תקשורתי לסגנון רטורי, ולא הוכחה שכל חשיפה למדיה גורמת לכל פוליטיקאי לפשט את דבריו.
לקריאת העמוד
פייסבוק ובחירות 2013: שוויון דיגיטלי בין מתמודדים חדשים למכהנים
טל סמואל־עזרן, מורן ירחי וגדי וולפספלד מציבים שתי השערות מתחרות על כוח פוליטי ברשת. השערת ההשוואה גורסת שהעלות הנמוכה והגישה הישירה לציבור מאפשרות למתמודדים חדשים להתחרות בבעלי מעמד ומשאבים, ואילו השערת הנרמול גורסת שהזירה הדיגיטלית משעתקת את יתרונם של השחקנים החזקים. המקרה הישראלי מתאים לבחינה משום שמערכת רב־מפלגתית ותהליך של פרסונליזציה מעמידים את מנהיגי המפלגות במרכז הקמפיין. החוקרים אספו באמצעות חברת MAKAM את כל הפוסטים של חמישה מועמדים שקיבלו יותר מ־500 לייקים בין 7 בדצמבר 2012 ליום הבחירות, 22 בינואר 2013. המדגם כלל 493 פוסטים: 102 של בנימין נתניהו, 76 של יאיר לפיד, 101 של נפתלי בנט, 106 של שלי יחימוביץ׳ ו־108 של ציפי לבני. ההשוואה התבססה על ממוצע הלייקים והשיתופים לפוסט, ולצדה נבחנו מדד Talking About This של פייסבוק ומספר הלייקים שנוספו לכל עמוד במהלך הקמפיין. ניתוח שונות חד־כיווני ובדיקות Scheffé הראו שהפוסטים של נתניהו ובנט היו בקבוצה העליונה הן בלייקים והן בשיתופים, בלי הבדל מובהק ביניהם. לפיד ויחימוביץ׳ הגיעו לרמות מעורבות דומות, ואילו לבני קיבלה את הממוצעים הנמוכים ביותר. התמונה התיאורית מחזקת את הממצא: לבנט היה מדד TAT ממוצע של 74,882 לעומת 70,428 לנתניהו, והוא הוסיף לעמודו 70,880 לייקים בתקופת הקמפיין לעומת 17,949 בעמוד נתניהו, אף שנתניהו התחיל מבסיס עוקבים גדול בהרבה. הממצאים תומכים באפשרות שפייסבוק העניק למתמודדים חדשים הזדמנות למשוך תשומת לב ומעורבות בקנה מידה דומה לזה של מכהנים. עם זאת, המחקר מודד תגובות בעמודי מועמדים ולא חשיפה לכלל הבוחרים, שכנוע, שינוי עמדה או הצבעה, והוא כולל רק פוסטים שעברו סף של 500 לייקים. זהו גם מקרה יחיד של בחירות בישראל, שבו בנט ולפיד הגיעו עם מיומנויות דיגיטליות, היכרות ציבורית ורקע אישי ייחודיים. לכן המסקנה המדויקת היא השוואה במעורבות בפייסבוק בתוך הקמפיין שנבדק, ולא הוכחה שהרשת ביטלה פערי משאבים או השוותה תוצאות אלקטורליות.
לקריאת העמוד
לא כל המתלבטים דומים: שני טיפוסים של בוחרים בבחירות בישראל
מורן ירחי, גדי וולפספלד וטל שמואל־עזרן בוחנים סתירה ותיקה במחקר על בוחרים מתלבטים: גישה אחת מציגה אותם כמי שאינם מעורים בפוליטיקה, ואילו גישה אחרת רואה בהם אזרחים מתוחכמים שעוקבים אחר הקמפיין עד לקבלת החלטה. במקום לבחור דימוי אחד לכל הקבוצה, המחברים מבחינים בין מתלבטים מתוחכמים יותר ופחות על בסיס רמת העניין והידע הפוליטיים שלהם. הניתוח משתמש בשני סקרי פאנל שנערכו לפני ואחרי בחירות אפריל 2019 בישראל, ובהם 1,427 ו־912 משיבים. ההשוואה עוסקת ברקע הדמוגרפי, בחיפוש מידע פוליטי במהלך הקמפיין, בדרך קבלת ההחלטה הסופית ובהשתתפות בפועל בהצבעה. המתלבט המתוחכם הטיפוסי הגיע מרקע חברתי מיוחס יותר, נתן אמון רב יותר בתקשורת המסורתית וצרך יותר חדשות על הקמפיין הן ממקורות מסורתיים והן מרשתות חברתיות. הוא נטה יותר להשתתף בדיונים מקוונים על הבחירות, לבסס את בחירתו על סוגיות מדיניות ולהתלבט בין מפלגות בתוך אותו מחנה אידאולוגי. לבסוף, הוא גם היה בעל סבירות גבוהה יותר להצביע מן המתלבט הפחות מתוחכם. הטיפולוגיה מסבירה מדוע ממצאים קודמים יכלו לייחס לאותה קטגוריה מאפיינים מנוגדים: השהיית החלטה יכולה לנבוע ממחסור במידע, אך היא יכולה גם לשקף איסוף מידע פעיל והשוואה בתוך מחנה פוליטי. מבחינה דמוקרטית, המאמר מראה שלא די לספור כמה בוחרים טרם החליטו; חשוב לברר אילו משאבים, הרגלי תקשורת ורמות ידע מאפשרים לחלקם להפוך את ההתלבטות להשתתפות מושכלת, בעוד אחרים נותרים פחות מחוברים למידע ולתהליך הבחירה.
לקריאת העמוד
כשהאסלאם הופך ל״איום ביטחוני״: אפליה דתית בדמוקרטיות מערביות
המאמר בוחן אם הפיכת האסלאם מסוגיה של פוליטיקה רגילה לסוגיה המוצגת כאיום קיומי או ביטחוני קשורה לעלייה באפליה ממשלתית נגד מיעוטים מוסלמיים. המחברים משתמשים בנתוני Religion and State–Minorities על 86 מיעוטים דתיים ב־27 דמוקרטיות מערביות, בכל שנה מ־1990 עד 2008, ומקודדים 29 סוגים של הגבלות המכוונות למיעוט ביחס לדת הרוב. מוסלמים קיבלו לאורך התקופה את ציוני האפליה הגבוהים ביותר, והפער גדל: העלייה ביחס ל־1990 הייתה מובהקת סטטיסטית בשנים 2003–2005 ושוב ב־2008. רגרסיות רב־משתניות מראות שהקשר בין היות הקבוצה מוסלמית לבין יותר אפליה נשמר בכל שמונת המודלים, לצד קשר חיובי של חקיקה דתית וקשר שלילי בדרך כלל של ותק המשטר. הממצאים מתאימים להסבר של ביטחוּן, ובפרט להרחבת פיקוח, הגבלות על ארגונים ומסגדים, כללי לבוש ומעצרים או הטרדות לאחר 11 בספטמבר; עם זאת, העיצוב התצפיתי אינו מוכיח שביטחוּן הוא הסיבה היחידה. גם מיעוטים אחרים הופלו, תרבויות והיסטוריות לאומיות שונות זו מזו, והקידוד מתעד מדיניות וחוקים ברמת המדינה ולא את מלוא חוויות החיים של כל אדם.
לקריאת העמוד
מתקפת סייבר אינה בהכרח שוחקת אמון: ניסוי בשלוש דמוקרטיות
שרון מצקין, ראיין שנדלר ודפנה קנטי בוחנים אמונה רווחת שלפיה מתקפות סייבר על תשתיות קריטיות חושפות חוסר אונים שלטוני ולכן שוחקות אמון במוסדות דמוקרטיים. מול הטענה הזאת הם מציבים את תיאוריית ההתלכדות סביב הדגל, שלפיה איום חיצוני פתאומי עשוי דווקא להגביר תמיכה בממשלה, ואת האפשרות שכעס וחרדה מובילים לכיוונים פוליטיים שונים. בניסוי סקר השוואתי השתתפו 1,828 משיבים מארצות הברית, בריטניה וישראל. בכל מדינה הוקצו המשתתפים באקראי לאחד מארבעה סרטוני חדשות מקצועיים — מתקפת סייבר או טרור קונבנציונלי נגד רכבת, עם תוצאה קטלנית או נזק כספי — או לקבוצת ביקורת שלא צפתה בסרטון. הסרטון הותאם לסגנון השידור ולשפה המקומיים, וזהות התוקפים נשארה לא ידועה כדי לשקף את בעיית הייחוס בסייבר. לאחר החשיפה נמדדו כעס, חרדה ואמון ביכולת הממשלה ורשויות האכיפה למנוע מתקפה בטווחי זמן שונים. לא נמצא אפקט ישיר של אף תרחיש על האמון באף אחת משלוש המדינות. תרחישי הסייבר הגבירו כעס וחרדה, והתגובה לתרחישים הקטלניים הייתה חזקה מן התגובה לנזק הכספי. החרדה לא תיווכה שינוי באמון בשום מדינה; בארצות הברית בלבד, הכעס תיווך באופן מלא וחיובי את הקשר בין החשיפה למתקפה לבין האמון, במיוחד בתרחיש הקטלני. בבריטניה ובישראל לא נמצא מסלול עקיף מובהק כזה. התוצאה מצמצמת את הטענה שמתקפת סייבר פתאומית גורמת בהכרח למשבר אמון, אך אינה מלמדת שמוסדות דיגיטליים חסינים מפני שחיקה. הניסוי בדק אירוע יחיד ומדומה, מדד אמון צר יחסית, ותשתית רכבות — לא מתקפה מתמשכת, פגיעה בבחירות או כשל ממשלתי מוכח. נוסף על כך, מטעמי אתיקה הוצאו מן המדגם אנשים שדיווחו על תסמיני דחק פוסט־טראומטי או טראומה טרייה. מבחינה דמוקרטית, הממצא דורש זהירות כפולה: אין לבסס מדיניות חירום ומעקב על הנחה לא־בדוקה שהציבור מאבד אמון מיד, אך גם אין לפרש התלכדות קצרת טווח כהסכמה יציבה או כהיתר לצמצום פרטיות ופיקוח.
לקריאת העמוד
אלימות ודעת קהל באינתיפאדה השנייה: תגובה קצרה ועקבות דוריים
דייוויד א׳ ייגר, אסטבן פ׳ קלור, סאמי ח׳ מיעארי ומ׳ דניאל פסרמן בוחנים כיצד אלימות בתקופת האינתיפאדה השנייה נקשרה לעמדות פוליטיות בציבור הפלסטיני. הם מחברים סקרי חתך חוזרים של תכנית מחקרי הפיתוח באוניברסיטת ביר זית לנתוני הרוגים יומיים של בצלם, ומנצלים שונות בין מחוזות ובין מועדי סקר. שאלת התמיכה במשא ומתן נשאלה ב־12 סקרים בין מאי 2001 לספטמבר 2006 וסיפקה 13,207 תצפיות; שאלת התמיכה בפלגים נשאלה ב־17 סקרים בין פברואר 2001 לפברואר 2007 וסיפקה 19,891 תצפיות. בממוצע 59.6% תמכו בהמשך המשא ומתן ו־36.9% התנגדו; 29.4% תמכו בפתח, 22.6% בחמאס ו־28.3% לא תמכו בשום פלג. המחברים משתמשים בתמיכה במשא ומתן ובפתח כאינדיקטורים לעמדה מתונה, לאחר שהראו שבנתונים 72% מתומכי פתח תמכו במשא ומתן לעומת 48% מתומכי חמאס. מודלי הסתברות ליניאריים כוללים השפעות קבועות ל־15 מחוזות, תקופות עימות, מאפייני משיבים, אבטלה, שכר וסגירות גבול, ומפרידים בין הרוגים בארבעה השבועות שלפני הסקר, בחודש השני ובחודש השלישי. עלייה של סטיית תקן במספר ההרוגים הפלסטינים במחוז המגורים נקשרה בחודש הראשון לירידה של 1.2 נקודות אחוז בתמיכה במשא ומתן ולירידה של 0.55 נקודת אחוז בתמיכה בפתח. האומדן למשא ומתן היה מובהק, האומדן לפתח היה גבולי, בחודש השני לא נמצא אפקט מובהק, ובתוך שלושה חודשים הסימן התהפך; ההשפעה הכוללת של עלייה מתמשכת בהרוגים לא הייתה מובהקת. ניתוח לפי סוג אירוע מצא שהקשר לעמדות נבע בעיקר מהרוגים שלא היו יעד של סיכול ממוקד: פגיעה אגבית באזרחים נקשרה לתגובה חזקה יותר ממותם של היעדים עצמם. ניתוח נוסף מצא שהתגובה הקצרה התרכזה במשיבים שסווגו מראש כבעלי נטייה רדיקלית יותר, אך ההבדל בינם לאחרים היה רק גבולי מבחינה סטטיסטית. לתמונה הקצרה מצטרף ניתוח ארוך טווח בסקרי JMCC: מדד מתינות שנבנה מעשר שאלות הראה כי ילידי 1976–1979, שהיו בני 14–17 בתקופת הסכמי אוסלו, היו מתונים מן הצפוי לפי גילם, ואילו ילידי 1970–1973, שהיו בגילים אלה עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, היו רדיקליים יותר. במפרט המרכזי הפערים היו כ־0.05 סטיית תקן לכל כיוון, והדפוס המגדרי היה שונה: הקשר לאינתיפאדה הראשונה בלט אצל גברים והקשר לאוסלו אצל נשים. המחקר מראה אפוא שאירוע אלים מקומי עשוי להזיז עמדות לזמן קצר, בעוד תהליך פוליטי מכונן בתקופת ההתבגרות עשוי להותיר מתאם דורי ממושך יותר. עם זאת, אלה אינם ניסויים אקראיים: השפעות קבועות, בדיקות של אלימות עתידית ומודלים דינמיים מצמצמים הסברים חלופיים, אך אינם שוללים כל גורם בלתי־נצפה, והגדרת מתינות באמצעות תמיכה בפתח או במשא ומתן היא תלויה בהקשר ההיסטורי.
לקריאת העמוד
ממעמד חברתי־כלכלי להשתתפות פוליטית: המסלול הפסיכולוגי שבאמצע
אהרון כהן, ערן ויגודה ואליזה סמורלי בוחנים מדוע אזרחים בעלי השכלה והכנסה גבוהות נוטים להשתתף יותר בפוליטיקה. במקום להסתפק בהסבר שלפיו המשאבים החברתיים־כלכליים פועלים ישירות, הם בונים ארבעה מודלים מתחרים ומשווים ביניהם באמצעות משוואות מבניות. בכל המודלים מופיעים שישה רכיבים: מעמד חברתי־כלכלי, הערכה עצמית, מוקד שליטה, מסוגלות פוליטית, מעורבות פסיכולוגית בפוליטיקה והשתתפות פוליטית פעילה. הנתונים נאספו בראיונות שאלון עם 434 תושבים משתי ערים בצפון ישראל, תוך ניסיון לכלול שכונות ורמות מעמד מגוונות. התוצאות מחלישות את מודל הקשר הישיר: למעמד לא נמצא נתיב ישיר מובהק לשתי צורות ההשתתפות כאשר המשתנים הפסיכולוגיים נכללו יחד, וכמה מן הנתיבים הישירים האחרים לא תאמו את הציפיות. המודל שקיבל את התמיכה היחסית הטובה ביותר מתאר רצף שבו מעמד חברתי־כלכלי קשור להערכה עצמית ולמוקד שליטה פנימי יותר; אלה קשורים למסוגלות פוליטית; והמסוגלות קשורה הן למעורבות הפסיכולוגית והן לפעולה. המחקר גם מראה שקריאה, עניין, דיון וקשב לפוליטיקה הם ממד נפרד מפעולות כמו הצבעה, עצומה, פנייה לנבחר או השתתפות באספה, אף שהמעורבות עשויה להוביל לפעולה. רוב המשתנים הסבירו את המעורבות טוב יותר מן ההתנהגות הפעילה, תזכורת לכך שכוונה וקשב אינם מבטיחים פעולה הכרוכה בזמן, הזדמנות ועלויות. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא הצבת המנגנון הפסיכולוגי בתוך מבנה של אי־שוויון: חלוקה לא שווה של משאבים יכולה לעצב גם את התחושה שהמערכת מובנת ופתוחה להשפעה, וכך להשפיע על מי שקולו נשמע. עם זאת, זהו מחקר חתך בדיווח עצמי בשתי ערים, והמודל עבר התאמות לנתונים ללא אימות במדגם חדש; לכן הוא מציע מסלול סביר ומבוסס יותר מן הקשר הישיר, לא הוכחה סיבתית סופית ולא נוסחה אחידה לכל חברה.
לקריאת העמוד
מאלימות פוליטית להקצנה: מסלול של דחק, איום ועמדות מיליטנטיות
דפנה קנטי, בריאן ג׳ הול, כרמית רפפורט וקרלי ויין מציעים מודל מבוסס־דחק להבנת האופן שבו אלימות פוליטית ממושכת משנה עמדות אזרחיות. המודל מתאר שרשרת: חשיפה ישירה או עקיפה לאלימות פוגעת ברווחה הנפשית והגופנית; מצוקה, ובייחוד תסמינים פוסט־טראומטיים ודיכאוניים, מעצימה את הפרשנות הסובייקטיבית של סכנה; ותפיסת האיום נקשרת לתמיכה במיליטנטיות, בהדרת קבוצת החוץ, בצמצום זכויות ובהתרחקות מפשרה. זהו מאמר סקירה תיאורטי המארגן ראיות ממחקרים קודמים, ובהן סקרים אורכיים ומחקרי שדה בקרב יהודים בישראל, פלסטינים בגדה המערבית ובעזה, וקתולים ופרוטסטנטים בצפון אירלנד. ההשוואה מראה שהמסלול אינו פועל באופן אחיד: בסכסוך מתמשך המצוקה תיווכה את הקשר בין חשיפה לאיום באופן מובהק יותר מאשר במקום שבו עיקר האלימות נמצא בעבר. גם בתוך אותה זירה אנשים מגיבים אחרת, בהתאם לאובדן משאבים, לתמיכה חברתית, לתחושת מסוגלות פוליטית ולאתוס הסכסוך. כמה מנגנוני הגנה הם דו־ערכיים: לכידות פנימית או אתוס שמעניק משמעות עשויים להפחית מצוקה, אך גם לחזק דימוי שלילי של היריב ולהקשות על פיוס. מכאן נובעת מסקנה דמוקרטית ומעשית רחבה: בריאות הנפש, אמון במוסדות, יחס הממשלה לפריפריה, מגע בין קבוצות וצמצום חשיפת אזרחים לאלימות אינם נושאים נפרדים מן הפוליטיקה, אלא מנופים שעשויים להשפיע על תמיכה בזכויות, בפשרה ובמדיניות ביטחון. המאמר אינו טוען שכל נפגע מקצין או שטיפול לבדו פותר סכסוך; הוא מזהה מסלול הסתברותי ומציע לפעול בכמה נקודות בו כדי למנוע מן הטראומה להזין את סבב האלימות הבא.
לקריאת העמוד
כשאותה תשובה אינה אומרת אותו דבר: השוואת תמיכה בדמוקרטיה בין מדינות
גל אריאלי ואלדד דוידוב שואלים אם תשובות לשאלות זהות על דמוקרטיה ניתנות להשוואה אמיתית בין מדינות ותרבויות. הם מנתחים את גל 2000 של סקר הערכים העולמי, הכולל 51,067 משיבים ב־36 מדינות, ובוחנים שני סולמות בני ארבעה פריטים: העדפת דמוקרטיה מול חלופות אוטוקרטיות והערכת תפקודה של דמוקרטיה. באמצעות ניתוח גורמים מאשש רב־קבוצתי הם בודקים שקילות תצורתית, מטרית וסקלרית — רמות שקובעות בהתאמה אם אותו מבנה נמדד, אם אפשר להשוות קשרים למשתנים אחרים ואם אפשר להשוות ממוצעים. בשני הסולמות הפריט הכללי שמזכיר דמוקרטיה במפורש התנהג אחרת מפריטים קונקרטיים יותר והוסר מן הניתוח ההשוואתי. לאחר ההתאמה, סולם העדפת המשטר הגיע לשקילות מטרית ב־27 מדינות, ולכן אפשר להשוות בו קשרים אך לא ממוצעים; סולם הערכת התפקוד הגיע לשקילות סקלרית חלקית ב־35 מדינות, ולכן אפשר להשוות בזהירות גם ממוצעים. המסקנה אינה שסקר הערכים העולמי חסר ערך, אלא שהשוואת תמיכה בדמוקרטיה חייבת להיות מותנית בבדיקת המדד: ללא שקילות, פער שנראה פוליטי או תרבותי עלול לנבוע מתרגום, מפרשנות שונה או ממבנה מדידה שאינו זהה.
לקריאת העמוד
שיחה עם הצד האחר ועוינות מפלגתית: שלושה מחקרים מקנדה
ערן אמסלם, אריק מרקלי ופיטר ג׳ון לוון בוחנים אם שיחה פוליטית עם אנשים מן הצד האחר קשורה לעוינות נמוכה יותר בין מחנות מפלגתיים. נקודת המוצא היא ששיחה הומוגנית יכולה לחזור על מידע נוח ולהבליט זהות של אנחנו מול הם, בעוד מגע חוצה מחנות יכול לערער סטריאוטיפים, להציג את היריב כאדם ולחשוף נקודות משותפות. המחקר משלב שלושה מערכי סקר קנדיים משלימים. מחקר 1 משתמש בשלושה מדגמי חתך מקוונים סביב הבחירות הפדרליות של 2019 ומנתח 3,596 מזדהים עם המפלגה השמרנית, הליברלית או הדמוקרטית החדשה. מחקר 2 משתמש בפאנל דו־גלי שנערך בין מרץ למאי 2020 ובו 3,408 מזדהים משלוש המפלגות, עם מודל אפקטים קבועים המנצל שינוי בתוך אותו אדם. מחקר 3 הוא סקר של 2,005 קנדים מינואר–פברואר 2021 ומשתמש באמידת שני שלבים: תדירות שיחות פוליטיות בעבודה, במקום תפילה ובארגוני התנדבות משמשת מכשיר סטטיסטי להטרוגניות של שיחה פנים אל פנים. הקיטוב הרגשי נמדד באמצעות מדחום רגשות למפלגות היריבות, ובמחקרים 1 ו־3 גם באמצעות הערכת תכונות ומרחק חברתי משכנים, חברים ונישואי ילדים. במחקר 1, דיון פנים אל פנים ברשת הטרוגנית לעומת הומוגנית נקשר למדחום חם ב־2.5 נקודות, להערכת תכונות חמה ב־1.8 נקודות ולמרחק חברתי נמוך ב־5.4 נקודות. שיחה מקוונת הטרוגנית נקשרה לשיפור בשני מדדי היחס אך לא למרחק החברתי. במחקר 2, מעבר בתוך אדם לרשת הטרוגנית יותר נקשר למדחום חם ב־2.4 נקודות בשיחה פנים אל פנים וב־2.8 נקודות בשיחה מקוונת. במחקר 3, עלייה של סטיית תקן בהטרוגניות המנובאת נקשרה לירידה של 0.76 סטיות תקן בעוינות במדחום, 0.60 בהערכת תכונות ו־0.10 במרחק חברתי. העקביות בין חתך, פאנל ומשתנה מכשיר מחזקת את הטענה שמגע בין־מפלגתי עשוי למתן עוינות, אך אין כאן ניסוי שהקצה שותפי שיחה. עוינות קודמת יכולה להשפיע על בחירת הרשת, דיווח עצמי על שיחות עלול לסבול מזיכרון ורצייה חברתית, שני מחקרים נערכו בתקופת הקורונה, וכל הנתונים הם מקנדה. לכן הממצא המדויק הוא קשר עמיד התואם השפעה מפחיתת־עוינות, לא הוכחה סופית שכל שיחה עם יריב פוליטי גורמת לפיוס.
לקריאת העמוד
חקיקת מאבק בטרור וזכויות אדם: הסיכון מתרכז במדינות שבאמצע
המחקר בוחן באופן השוואתי אם אימוץ חקיקה המתמקדת במאבק בטרור קשור לדיכוי מאוחר יותר של ארבע זכויות שלמות הגוף: הגנה מהרג ללא משפט, מהיעלמות, מעינויים וממאסר פוליטי. הניתוח העיקרי כולל 135 מדינות ועד 2,868 תצפיות מדינה־שנה בשנים 1981–2009, מחבר את מאגר החקיקה CLD עם מדדי CIRI ומפגר את המשתנים המסבירים בשנה. ברגרסיה לוגיסטית סדורה רגילה לא נמצא קשר מובהק בין חקיקה לבין מדד הדיכוי הכולל או כל אחת מארבע הפרקטיקות. אולם מודל גמיש יותר, שאינו מניח השפעה זהה בכל רמות הדיכוי, מצא שהחקיקה נקשרה להחמרה במעברים שבאמצע סולם הדיכוי ולא בקצותיו. המחברים מפרשים זאת כך שמדינות מכבדות זכויות עשויות להיות מוגנות באמצעות מוסדות ופיקוח, ואילו מדינות מדכאות מאוד אינן זקוקות לחוק חדש כדי לדכא; במדינות הביניים יש גם מקום להחמרה וגם פחות חסמים. הממצא אינו מזכה חקיקה נגד טרור מסיכון ואינו בוחן זכויות כמו קניין, הליך הוגן, תנועה או דת, אך הוא מלמד שהערכת הסכנה צריכה להיות תלויה בהקשר המוסדי ולא רק בנוסח החוק.
לקריאת העמוד
כשהאיום מתורגם להדרה: סמכותנות ועמדות כלפי זכויות ערב פינוי עזה
דפנה קנטי, ערן הלפרין, סטיבן הובפול, אורן שפירא וסיון הירש־הופלר בוחנים כיצד סמכותנות ותפיסת איום נקשרות לתמיכה בהדרת ערבים מזכויות אזרחיות ופוליטיות. באוגוסט 2005, ערב פינוי היישובים היהודיים מרצועת עזה, נערך סקר טלפוני במדגם אקראי של קווים נייחים בקרב 190 מתיישבים יהודים בוגרים; שיעור ההיענות היה 41% ושיעור שיתוף הפעולה 50%. בניתוח נתיבים, תפיסת האיום הייתה המנבא החזק ביותר של הדרה, עם מקדם מתוקנן של β=.51. סמכותנות נקשרה הן ישירות להדרה, β=.22, והן בעקיפין באמצעות תפיסת איום: סמכותנות ניבאה איום ב־β=.29, וההשפעה העקיפה הייתה .15 ומובהקת במבחן סובל. דתיות נקשרה בעוצמה לסמכותנות, β=.43, אך לא נמצאו לה קשרים ישירים לאיום או להדרה במודל המשולב. משום שהנתונים חתכיים ומגיעים מאוכלוסייה ייחודית ברגע משברי, המודל מתאר מנגנון מתווך התואם את הנתונים ואינו מוכיח שרשרת סיבתית.
לקריאת העמוד
כשהמדינה אינה יכולה להגן על הדמוקרטיה לבדה: החברה האזרחית מול הימין הקיצוני בברנדנבורג
עמי פדהצור בוחן כיצד חברה אזרחית פרו־דמוקרטית יכולה לסייע לדמוקרטיה להתגונן מפני ימין קיצוני בלי לאמץ אמצעים שמחלישים את זכויות היסוד שהיא מבקשת להגן עליהן. מחקר המקרה מתמקד בברנדנבורג שלאחר איחוד גרמניה ומשלב ראיונות עם פעילים בשלושה ארגונים מקומיים, שיחות עם גורמי ביטחון ומשטרה וחומר ציבורי על תוכניות ויוזמות. הארגונים עסקו בחינוך לדמוקרטיה, העלאת מודעות, יצירת נוכחות ציבורית וסיוע למהגרים ולמבקשי מקלט. הפעילים דיווחו על שינוי מתודעה קהילתית אדישה למעורבות רחבה ומגוונת יותר, אך לא על ירידה משמעותית מוכחת בפעילות הקיצונית. המחקר מדגיש שהקבוצות היו קטנות, מבודדות ושבריריות, ולכן נזקקו לקשרים ביניהן, לתמיכה מוסדית ולמשאבים יציבים. הוא גם מצא חסר בולט בארגוני זכויות אזרח שיפקחו על תגובת המדינה עצמה כאשר המאבק בקיצוניות מסכן חירויות דמוקרטיות.
לקריאת העמוד
האם פופוליזם עירוני יכול לדמוקרט את העיר? המקרה של תל אביב–יפו
כיצד נעשות ערים דמוקרטיות יותר? עמרי כהן יוצא מן המחלוקת בין מי שרואים בשלטון המקומי מרחב עשיר יותר להזדמנויות דמוקרטיות לבין מי שמדגישים מכשולים מקומיים בפני דמוקרטיזציה. המאמר מחבר בין רעיונות של פופוליזם דמוקרטי לבין המחקר על הזכות לעיר. במרכזו עומדת בנייתו של „עם עירוני”: ציבור פוליטי שמוגדר באמצעות פנייה לתושבים הרגילים של העיר ובאמצעות עימות עם מוקדי כוח מקומיים. הניתוח האמפירי מתמקד בבחירות המוניציפליות בתל אביב–יפו בשנת 2008 ובהתרחשויות שבאו אחריהן. הממצאים מראים שהגדרה פעילה של „האנשים הרגילים” בעיר והתקשרות עמם יכולות לקדם דמוקרטיה עירונית. כהן מזהה ארבע רמות של פופוליזם טרנספורמטיבי המחזקות זו את זו: שינוי השיח, שינוי ההשתתפות, שינוי כללי המשחק ושינוי המדיניות. החלוקה מבהירה שדמוקרטיזציה עירונית אינה מסתכמת במסר בחירות, אלא יכולה לגעת גם בשאלה מי משתתף, כיצד מתקבלות החלטות ומה העירייה עושה. עם זאת, רמות השינוי אינן נתקלות באותה התנגדות. לפי המחקר, שינוי דמוקרטי של השיח נתקל בפחות התנגדות מצד האליטות המקומיות מאשר שינוי ההשתתפות, כללי המשחק והמדיניות. מכאן שפנייה אל „העם העירוני” יכולה לפתוח אפשרויות דמוקרטיות, אך המעבר משפה חדשה לשינוי מוסדי ומדיניותי קשה יותר. המאמר אינו הופך כל פופוליזם לדמוקרטי; הוא בוחן צורה דמוקרטית ומקומית של פופוליזם במקרה היסטורי מסוים ומציע באמצעותה דרך לחשוב על דמוקרטיזציה בעיר.
לקריאת העמוד
דווקא בלי לייקים: פוליטיקאים עשויים להגיב יותר לעמדה ציבורית ברשת
מדדי פופולריות כמו לייקים הם מאפיין מרכזי של רשתות חברתיות, ופוליטיקאים עשויים להשתמש בהם כאות לכך שעמדה או סדר יום זוכים לתמיכה רחבה. אלא שמספר הלייקים יכול להשתנות במהירות, ולכן תוכן שאינו פופולרי כעת עשוי להפוך בהמשך ללהיט. מכאן שהיעדר סימוני פופולריות אינו מלמד בהכרח שלתוכן אין פוטנציאל ציבורי. טליה גורן, איתי בארי ודנה ר׳ ושדי מכנים את הבעיה הזאת אפקט רפאים: גם כאשר אין לייקים גלויים, האפשרות לפופולריות עתידית ממשיכה להשפיע על הערכת הפוליטיקאי. בהישען על תורת הערך בתנאי אי־ודאות ועל היעדר עוגן מספרי, הם משערים שפוליטיקאים יהיו קשובים יותר לתוכן של דעת קהל ללא לייקים מאשר לתוכן שמוצג עם לייקים. ניסוי סקר בקרב 100 פוליטיקאים ישראלים תמך בהשערה הזאת. התוצאה מראה שמדד שנועד לפשט את קריאת דעת הקהל עלול גם לקבע הערכה ולהפחית קשב לתוכן, בעוד היעדרו משאיר את פוטנציאל הפופולריות פתוח. למחקר יש חשיבות לייצוג, משום שפוליטיקאים פוגשים ברשת רק חלק מן הציבור ומקבלים לצד המסר גם אותות כמותיים על תגובות אחרים. המחקר מודד היענות ניסויית ואינו קובע את גודל האפקט לאורך זמן או שינוי מדיניות בפועל. לכן הממצא תומך בטענה על היענות בניסוי, ולא בקביעה שכל תוכן נטול לייקים יקבל תשומת לב רבה יותר בכל פלטפורמה ובכל מערכת פוליטית.
לקריאת העמוד
כשאתרי חדשות חרדיים שברו טאבו: מרחבים דיגיטליים הזיזו את גבולות הקהילה
יוסי דוד וכריסטיאן באדן בוחנים את תפקידם של מרחבים דיגיטליים בתוך הקהילה החרדית בישראל, המתוארת במחקר כקהילה שמרנית וסגורה בעלת הנהגה המבקשת לשמר טאבו וגבולות שיח. נקודת המוצא היא מתקפת מצעד הגאווה בירושלים ביולי 2015, שבה חבר בקהילה החרדית רצח משתתפת ופצע שישה משתתפים נוספים. לפי המחקר, כלי תקשורת קהילתיים מסורתיים ניסו להתעלם מן האירוע, ואילו שני אתרי חדשות חרדיים שפעלו מחוץ לשליטה הישירה של ההנהגה אפשרו דיונים חתרניים יותר. באמצעות ניתוח תאוריה מעוגנת, המחברים מתארים כיצד דיונים על משמעות המתקפה ועל הטאבו הממושך סביב סוגיות להט״ב וקוויריות הובילו למסגור מחודש של גבולות הקהילה. המסגור המחודש של גבולות הקהילה לא פירושו היעלמות של הזהות החרדית, אלא שינוי במה שניתן לומר בתוכה ובמי רשאי לערער על עמדות הגמוניות. הממצא המרכזי הוא שמרחב תקשורתי שקשה יותר לפקח עליו עשוי לאפשר לחברי קהילה לאתגר סמכות מבפנים, כאשר כלי התקשורת המסורתיים מנסים להתעלם מן האירוע. מבחינה דמוקרטית, החשיבות היא בהרחבת האפשרות למחלוקת פנימית, לביקורת ולמתן דין וחשבון בתוך קהילה בעלת מנגנוני משמעת חזקים. עם זאת, המחקר מתמקד באירוע ובזירות מקוונות מסוימות, ולכן אין להסיק ממנו שכלל הציבור החרדי שינה את עמדותיו או שכל מדיה דיגיטלית מחלישה בהכרח סמכות.
לקריאת העמוד
איזו דמוקרטיה פוליטיקאים רואים כשהם מביטים בבוחרים?
ג׳ק לוקאס, ליאור שפר ופיטר ג׳ון לוון חוקרים את התיאוריות האמפיריות שפוליטיקאים מחזיקים לגבי התנהגות בוחרים. הם מבחינים בין שלושה צירים: הצבעה לפי העדפות מדיניות או זהות מושרשת, מבט קדימה להבטחות או אחורה לביצועים, וייחוס בהיר של אחריות או תגמול ועונש על אירועים שאינם בשליטת הנבחר. הנתונים באים משלושה סקרים מקוונים: 1,517 תשובות של ראשי ערים וחברי מועצות ביותר מ־400 רשויות בקנדה בשנים 2021 ו־2022, ו־581 תשובות ממדגם אקראי של נבחרים ברשויות אמריקאיות שמונות יותר מאלף תושבים באביב 2022. בכל אחד מן הצירים התשובות התפרשו על מלוא הסולם מאפס עד עשר. עם זאת, הממוצעים בשתי המדינות נטו לעמדה הריאליסטית: הבוחרים מייחסים אחריות באופן לא הוגן, נשענים יותר על זהויות ומביטים יותר לאחור. הנטייה הייתה חזקה יותר בקרב האמריקאים, אך עמדתו של נבחר בציר אחד ניבאה רק במידה חלשה את עמדתו בצירים האחרים, והבדלים מפלגתיים היו בדרך כלל קטנים. לאחר קיבוץ כל ציר לשלוש קטגוריות, כל 27 הצירופים האפשריים הופיעו אצל אחוז אחד לפחות מן המשיבים. ריאליזם דמוקרטי מלא — זהות, עבר וייחוס לא הוגן — היה הצירוף הנפוץ ביותר: 16.6% במאגר המאוחד, 13.8% בקנדה ו־23.3% בארצות הברית; יחד עם שלושה צירופי ריאליזם חלש הגיע שיעורו ליותר משליש מן המדגם ול־46% בקרב האמריקאים. ניתוח נפרד של 444 פוליטיקאים קנדים קשר אמונות אלה לדיווח על שעות עבודה. מי שראו בוחרים כמונעי זהות או כמביטים לאחור דיווחו על יותר זמן לתקשורת עם תושבים ופחות זמן לפיתוח מדיניות, ומי שראו בוחרים כמייחסים אחריות בהגינות דיווחו גם הם על יותר תקשורת. אלה אסוציאציות שנאמדו ברגרסיות, לא הוכחה שהאמונה גרמה להתנהגות: ניסיון בתפקיד וחלוקת הזמן עשויים לעצב את התיאוריה באותה מידה שהתיאוריה עשויה לעצב את העבודה. נוסף על כך, המחקר עוסק בנבחרים מקומיים בשתי מדינות ובשלושה פריטי מדידה יחידים, ולכן המחברים קוראים להשוואה בין רמות שלטון, שיטות בחירה וסביבות קיטוב שונות.
לקריאת העמוד
מדוע אזרחים מסכימים לממן חילוץ כלכלי של מדינות אחרות?
המאמר בוחן מדוע מצביעים במדינה תורמת מוכנים לשאת בעלות של חילוץ מדינות אחרות, והאם העמדות נובעות מן הרווח או ההפסד האישי הצפוי. המחברים מנתחים סקר מקוון של 5,000 מצביעים גרמנים מראשית ינואר 2012, משווים אותו לסקר טלפוני ארצי של 1,000 מצביעים ומשתמשים גם בהחלטה אם לשלוח מסר מזוהה לחבר פרלמנט. במודלים התצפיתיים, הכנסה, אבטלה, תלות הענף בסחר, קבלת העברות אזוריות ורוב מדדי האינטרס החומרי מסבירים מעט מן ההתנגדות, בעוד אלטרואיזם וקוסמופוליטיות קשורים בעקביות לתמיכה גבוהה יותר. גם המפלגתיות אינה מתארגנת על ציר שמאל–ימין פשוט: מצביעי הקצוות מתנגדים יותר ממצביעי המפלגות המרכזיות. בניסוי משובץ הוקצו באקראי סכומי השתתפות גרמניים של 123, 189, 211 או 418 מיליארד אירו; ככל שהסכום שנמסר היה גבוה יותר, עלתה ההסתברות להתנגד לחילוץ, אך העלייה הייתה דומה בקבוצות הכנסה שונות. הניסוי תומך בפרשנות של דאגה לנטל על הכלכלה הגרמנית בכללותה, ולא במנגנון שבו כל משק בית מחשב רק את העלות לעצמו. עם זאת, רק מניפולציית הסכום הוקצתה באקראי; הקשרים עם אלטרואיזם, קוסמופוליטיות ומפלגה הם תצפיתיים ואינם מוכיחים סיבתיות. הממצאים מציבים את החילוץ הבין־לאומי גם כשאלת זהות, סולידריות ומדיניות חוץ, ומראים שהלגיטימציה הציבורית להעברות בין מדינות אינה ניתנת להבנה באמצעות חלוקה חומרית מקומית בלבד.
לקריאת העמוד
כשהפסד מסחרי הופך לכוח פוליטי: ״ישראל היום״ כשחקן תקשורת משבש
מייקל דהאן ומולי בנטמן מנתחים את ״ישראל היום״ לא כעוד חינמון אלא כמקרה של שחקן תקשורת משבש: גוף שמוכן להקריב רווחיות כדי לשנות במכוון את כללי המשחק בשוק התקשורת ובפוליטיקה. הם מתאימים את מושג החדשנות המשבשת של קלייטון כריסטנסן, אך מדגישים הבדל מכריע: כאן השיבוש איננו תוצר לוואי של מוצר יעיל יותר אלא היעד עצמו. בסיס הטיעון הוא ניתוח מקרה פוליטי־כלכלי של העשור הראשון לעיתון. המחברים מצרפים נתוני תפוצה והערכות כלכליות לדיון במבנה הבעלות, בתחרות מול עיתונים מסחריים, בניסיונות חקיקה, בהקלטות נתניהו–מוזס ובוויכוח על סיקור אוהד לראש הממשלה. בעת פרסום המאמר הם דיווחו על 275 אלף עותקים בימי חול ו־400 אלף בסופי שבוע, על קרוב ל־40% חשיפה, על מחיר פרסום של כמחצית ממחיר השוק ועל הערכות להפסד מצטבר של 200–300 מיליון דולר מאז 2007. בעיניהם, השילוב בין תפוצה גבוהה, היעדר היגיון רווחי עקבי ותמיכה אישית בבנימין נתניהו מאפשר לבעלות עתירת הון להשפיע בו־זמנית על כלכלת העיתונות ועל מאזן הכוח הפוליטי. המאמר אינו מציג ניסוי, ניתוח תוכן שיטתי או זיהוי סיבתי של השפעה על בוחרים; הוא בונה מושג תיאורטי מתוך מקרה יחיד ומקורות פומביים. לכן כוחו הוא בהצעת מנגנון ובחיבור בין שוק התקשורת לדמוקרטיה, ואילו חולשתו היא שהמודל דורש בדיקה השוואתית במקרים נוספים. המשמעות הליברל־דמוקרטית רחבה: שפע של עותקים חינמיים אינו מבטיח פלורליזם, אם בעל הון יכול לסבסד לאורך זמן קול פוליטי אחד, להחליש מתחרים ולשנות את התנאים שבהם הציבור מקבל מידע.
לקריאת העמוד
תזכורת למוות חיזקה תמיכה בנקמה דרך שיקולי צדק — לא דרך הערכת התועלת
גלעד הירשברגר, טום פישצ׳ינסקי וצחי עין־דור בוחנים מנגנון פסיכולוגי אפשרי המקשר בין איום קיומי לבין תמיכה באלימות בין־קבוצתית: העדפת צדק גמולי על פני בחינה מעשית של עלויות ותועלות. במחקר הראשון הוקצו באקראי 209 סטודנטים ישראלים לחשוב על מותם או על כאב גופני חמור, ולאחר מכן קראו על ירי טילים של חמאס לשדרות שהסתיים בנפגעים רבים או רק בנזק לרכוש. כאשר תוצאות ההתקפה הוצגו כחמורות, בולטות המוות הגבירה תמיכה בנימוקים של גמול וצדק לתקיפה נגדית בגודל אפקט d=0.67; כאשר התוצאה הייתה קלה לא נמצא אפקט כזה, ובשני המצבים לא התחזקו נימוקי התועלת. במחקר השני הוקצו 112 סטודנטים למניפולציה דומה, השלימו מדדים כלליים של נטייה לחפש צדק או תועלת, ואז דירגו תמיכה בתקיפה מקדימה של מתקני הגרעין באיראן. תזכורת למוות הגבירה את נטיית הצדק מ־4.49 ל־4.91 בסולם בן שבע דרגות, d=0.38, אך לא שינתה באופן מובהק את נטיית התועלת. לא נמצא אפקט ישיר מובהק של תזכורת המוות על התמיכה בתקיפה באיראן. עם זאת, נמצא נתיב עקיף מובהק דרך נטיית הצדק, שרווח הסמך שלו היה 0.02–0.31, ואילו הנתיב דרך שיקולי תועלת לא היה מובהק. שני המחקרים מציעים שאיום קיומי אינו מפעיל תמיכה אוטומטית בכל אלימות: במחקר הראשון נדרש נזק חמור שהפך נקמה למוצדקת בעיני המשתתפים, ובמחקר השני זהירות מפני יריב חזק כנראה ריסנה את האפקט הישיר. הממצאים עוסקים בעמדות בתרחישים, לא בהתנהגות אלימה בפועל, והמדגמים כללו בעיקר צעירים יהודים ישראלים בהקשרים מסוימים של הסכסוכים עם הפלסטינים ועם איראן. הגדרת התועלת הייתה חומרית וקונקרטית, ולכן אין להסיק שכל חשיבה מוסרית אינה מעשית או שכל תביעה לצדק מובילה לאלימות. מבחינה דמוקרטית, המחקר מראה כיצד בעת איום השיח הציבורי עלול לעבור מדיון בתוצאות של מדיניות למסגרת מוחלטת של טוב, רע וגמול; מעבר כזה עלול לצמצם פשרה ובחינה ביקורתית של חלופות גם כשהמחיר המעשי גבוה.
לקריאת העמוד
כשקול פלסטיני ביקש שלום בפייסבוק, התגובות היו חיוביות יותר — סיפורי סבל עוררו בעיקר מגננה
יפעת מור, יפתח רון ויפעת מעוז בוחנים אם וכיצד עמוד פייסבוק יכול לפתוח דיאלוג בין יהודים ישראלים לפלסטינים בתוך סכסוך ממושך ואסימטרי. הם מנתחים את העמוד ״ערבים מצייצים״, שהוקם ונוהל בידי אזרחים פלסטינים בישראל כדי להשמיע בעברית נקודות מבט פלסטיניות ולעודד שיחה. קורפוס המחקר כולל 85 פוסטים שפורסמו בין 8 בנובמבר ל־4 בדצמבר 2014, לאחר המלחמה בעזה ולפני בחירות 2015; הפוסטים צברו 9,657 סימוני אהבתי, 461 שיתופים ו־3,565 תגובות ותשובות. בניתוח איכותני בהשראת תיאוריה מעוגנת זוהו שני נושאים מרכזיים. פוסטים שהציגו סבל פלסטיני עוררו אמפתיה בחלק מן המקרים, אך רוב התגובות היהודיות־ישראליות שנדונו היו שליליות או מתגוננות והעבירו אחריות לפלסטינים או לחמאס. לעומת זאת, פוסטים שהשמיעו קול פלסטיני מתון ושוחר שלום, גינו טרור או הדגישו אנושיות משותפת נענו בעיקר בקבלה, אהדה, תקווה ותחושת שותפות. ההשוואה מצביעה על חשיבותו של נושא הדיון: אותה זירה מקוונת יכולה לתמוך בשיחה בונה או להחריף התנגשות בין נרטיבים. החוקרים מדגישים שדיאלוג בפייסבוק חסר לעיתים את הרציפות ואת בניית היחסים שמאפיינות מפגשים ממושכים פנים אל פנים, ולכן מסר של סבל אינו מביא בהכרח להכרה ולפיוס. עם זאת, העמוד נתן לקבוצת מיעוט נתיב לעקוף ייצוג תקשורתי מוגבל, להשמיע גינוי לאלימות ולהזמין את קבוצת הרוב לשיחה. זהו חקר מקרה איכותני של עמוד יחיד במשך פחות מחודש, בקרב משתמשים שבחרו להשתתף ובשפה שאינה נגישה לכולם; לכן הוא אינו מודד את השפעת החשיפה, אינו מייצג את כלל היהודים והפלסטינים ואינו מוכיח שפייסבוק כשלעצמו יוצר פיוס. מבחינה דמוקרטית, המחקר מדגים הן את הפוטנציאל של מרחב דיגיטלי להרחיב קול מיעוט ודיאלוג אזרחי והן את התלות של הפוטנציאל הזה במסגור, ברציפות וביחסי הכוח שבתוכם השיחה מתנהלת.
לקריאת העמוד
כאשר מתקפת סייבר גובה חיים, התמיכה בתגובה משתווה לזו שלאחר טרור קונבנציונלי
ריאן שנדלר, מייקל ל׳ גרוס, סופיה בקהאוס ודפנה קנטי בוחנים כיצד חשיפה לטרור קיברנטי משפיעה על העדפות מדיניות חוץ. סדרת הניסויים כללה 2,028 משיבים; הניסוי המרכזי הקצה באקראי 1,848 משיבים מארצות הברית, מבריטניה ומישראל לאחת מארבע כתבות חדשות מבוימות או לקבוצת ביקורת. הכתבות הציגו מתקפה על תשתית רכבות והבדילו בין אמצעי קיברנטי לקונבנציונלי ובין תוצאה קטלנית לתוצאה כלכלית לא־קטלנית. בממוצע המשולב, התמיכה בתגמול בסולם של 1–6 הייתה 3.26 לאחר מתקפת סייבר קטלנית לעומת 3.02 לאחר מתקפת סייבר לא־קטלנית; במתקפות הקונבנציונליות הממוצעים היו 3.42 ו־3.23 בהתאמה. בניתוח הרגרסיה, מתקפת הסייבר הלא־קטלנית הורידה את התמיכה בתגמול ב־0.393 נקודה לעומת מתקפה קונבנציונלית קטלנית, ואילו ההבדל בין שתי המתקפות הקטלניות לא היה מובהק. הממצאים מצביעים אפוא על סף קטלניות: הציבור מגיב למתקפת סייבר כמו למתקפה פיזית בעיקר כאשר יש הרוגים. ניתוח תיווך מצא כי כעס הסביר חלק מן המעבר מחשיפה לתמיכה בתגמול, עם אפקט תיווך ממוצע של 0.100 במתקפות סייבר ושל 0.109 במתקפות קונבנציונליות; חרדה ותפיסת איום לא מילאו אותו תפקיד. ההשפעה המשולבת הונעה בעיקר בידי המדגמים בישראל ובבריטניה, ולא נמצאה באותה צורה במדגם האמריקאי. מבחינה דמוקרטית, המחקר מראה כי העדפות הציבור לגבי שימוש בכוח עשויות להשתנות לא רק לפי הנזק אלא גם לפי הרגש שמעורר אופן הצגת המשבר. הדבר מדגיש את אחריותם של ממשלות וכלי תקשורת למסור מידע מדויק ולא להפוך כעס ציבורי למסלול אוטומטי להסלמה.
לקריאת העמוד
טרולים מדינתיים משתמשים בשפה מקטבת יותר — והיא זוכה ליותר הפצה בשיח פוליטי
אלמוג שמחון, ויליאם ג׳ בריידי וג׳יי ג׳ ואן באוול בוחנים כיצד טרולים הקשורים למדינות משתמשים בשפה מקטבת בשיח מקוון. הם בנו מילון בן 205 מילים באמצעות שילוב של דפוסים מונחי נתונים, בדיקה ידנית והרחבה באמצעות ייצוגי מילים, ואימתו אותו בארבע דרכים: מדגם בדיקה שלא שימש לפיתוח, דיון Black Lives Matter, קהילות Reddit ושינויים בפער המפלגתי בדאגה מקורונה. לאחר מכן נותח קורפוס של 2,306,233 ציוצים מקוריים באנגלית: 383,510 מחשבונות רוסיים, 329,453 מאיראן, 85,970 מוונצואלה ו־1,507,300 ציוצי ביקורת אמריקאיים. בהשוואה מותאמת בזמן, ציוצים רוסיים קיבלו ציון שפה מקטבת ממוצע 2.37 לעומת 1.47 בביקורת האמריקאית, והבדל מובהק הופיע גם בהשוואות מול איראן וונצואלה. בניתוח לאורך זמן עלתה הרטוריקה המקטבת בחשבונות הרוסיים והוונצואליים, ירדה בחשבונות האיראניים ולא עלתה באופן מובהק במדגם האמריקאי האקראי. פירוק מילון הקיטוב לרכיבים של סוגיות ושל עוינות רגשית הראה שכל שלוש קבוצות הטרולים השתמשו ביותר משני הסוגים מן הביקורת, כאשר ההבדלים היו גדולים יותר ברכיב הסוגיות. במדגם של 118,215 ציוצי טרולים בעלי נתוני הפצה, כל מילה מקטבת נוספת נקשרה לעלייה של 72% במספר הציוצים מחדש; אצל משתמשים אמריקאים המעורבים פוליטית העלייה הייתה 39%, ואילו במדגם אמריקאי אקראי הקשר לא היה מובהק. המאמר מספק כלי פתוח למדידה השוואתית של רטוריקה, אך אינו מזהה כוונה מתוך כל מילה ואינו מוכיח ששפה מקטבת גרמה לשינוי עמדות. המשמעות הדמוקרטית היא שמבצע השפעה יכול לפעול משני צדי מחלוקת ולהעצים את עצם השסע, ולכן ניטור תוכן לפי מחנה אידאולוגי בלבד עלול להחמיץ את מנגנון ההפרעה.
לקריאת העמוד
מחאה לא־אלימה של מיעוטים נתפסת כאלימה יותר — והיתרון האסטרטגי נשחק
דבורה מנקין ותמר מיטס בוחנות למי מועיל היתרון המיוחס להתנגדות לא־אלימה. בניתוח משולב של נתוני NAVCO 2.0 ו־Ethnic Power Relations נכללו 220 קבוצות שהשתתפו בקמפיינים אלימים ולא־אלימים ב־110 מדינות בין 1946 ל־2006. רק אחד מכל חמישה קמפיינים לא־אלימים של מיעוטים הצליח, לעומת אחד מכל שני קמפיינים לא־אלימים של קבוצות רוב; מעבר לאי־אלימות העניק יתרון גדול לקבוצות דומיננטיות, אך כמעט לא שינה את סיכויי ההצלחה הנמוכים של קבוצות מיעוט. כדי לבדוק מנגנון אפשרי ערכו החוקרות שני ניסויי סקר מקוונים בכל אחת מארצות הברית וישראל, בארבעה מדגמים שכללו יחד 11,810 משיבים. בניסוי הראשון הוצגו כתבות מדומות שבהן זהות המוחים וטקטיקת המחאה הוקצו באקראי. כאשר המחאה הייתה צעדה שקטה, מוחים שחורים בארצות הברית נתפסו כאלימים יותר ממוחים לבנים; בישראל, מוחים יוצאי אתיופיה ומוחים ערבים נתפסו כאלימים יותר ממוחים יהודים לבנים שעשו אותה פעולה. לדוגמה, ביחס לצעדת רוב, צעדות של יוצאי אתיופיה ושל ערבים נתפסו כאלימות יותר ב־11% וב־16%, והתמיכה בפעולת משטרה נגד מוחים ערבים גדלה ב־21%. בניסוי השני שונו גם מטרת המחאה והצהרה מפורשת על מחויבות לאי־אלימות. מוחים שחורים נתפסו כאלימים יותר וכדורשים יותר שיטור גם כאשר שחורים ולבנים מחו למען אותן מטרות של צדק גזעי; הצהרת אי־אלימות סייעה בבירור לחלק מקבוצות הרוב, אך לא באופן מובהק לכל קבוצות המיעוט. המאמר אינו טוען שכל מיעוט נתפס באותו אופן, ואינו מוכיח שהטיה ציבורית לבדה גורמת לכישלון קמפיינים. הוא מראה שממוצעים כלליים על יעילות אי־אלימות מסתירים היררכיות אתניות: אותה טקטיקה דמוקרטית יכולה לזכות בפרשנות ובתגובה משטרתית שונות לפי זהות המשתתפים.
לקריאת העמוד
סיקור אסטרטגי מגביר ציניות ומפחית ידע — אך לא נמצא שהוא מצמצם השתתפות
אלון זויזנר בוחן באופן שיטתי את ההשלכות הדמוקרטיות של סיקור אסטרטגי — חדשות המדגישות את הטקטיקות של פוליטיקאים להשגת תמיכה, את המרוץ ואת נתוני הסקרים. המטה־אנליזה משלבת מחקרים שפורסמו עם מחקרים שלא פורסמו ומרכזת 54 ממצאים מ־32 מחקרים, הכוללים יחד 38,658 משיבים. הסינתזה מצביעה על שלוש תוצאות שליליות עקביות בממוצע: עלייה בציניות פוליטית בגודל אפקט מתוקנן d=0.32, ירידה בידע פוליטי מהותי בגודל d=-0.31, וירידה בהערכה החיובית של פריטי חדשות בגודל d=-0.22. לעומת זאת, לא נמצאה עדות לכך שסיקור אסטרטגי שוחק השתתפות פוליטית. ההבחנה בין התוצאות חשובה משום שהשפעה על האופן שבו אזרחים תופסים פוליטיקה, מבינים סוגיות ומעריכים חדשות אינה זהה בהכרח לשינוי בהתנהגותם הפוליטית. המחקר אינו מתאר כל חשיפה כגורמת לאותה תגובה, אלא מסכם ממוצעים מתוקננים על פני מחקרים והקשרים שונים. הכללת חומר שלא פורסם מרחיבה את בסיס הראיות ומצמצמת את התלות רק בתוצאות שהגיעו לכתבי עת, אף שאינה מבטלת הבדלים בשיטות, במדדים ובאוכלוסיות. מבחינה דמוקרטית, התוצאות מצביעות על מחיר אפשרי לסיקור שמציג פוליטיקה בעיקר כתחרות על יתרון: הוא עלול להחליש הבנה מהותית ולחזק חשד כלפי המערכת גם בלי להרחיק אזרחים מפעולה פוליטית. הממצא על השתתפות הוא היעדר עדות לשחיקה בקורפוס שנבדק, ולא הוכחה שכל צורה של סיקור אסטרטגי נטולת השפעה על כל סוג השתתפות.
לקריאת העמוד
עיתונות, דעת קהל ומדיניות חוץ במשבר בוסניה: קשרים משתנים בין שלבי המשבר
יעלי בלוך־אלקון בוחנת כיצד עיתונות, דעת קהל ומדיניות חוץ מתקשרות זו לזו במהלך משבר בינלאומי. היא מציעה מודל משולב המחבר בין תאוריות מתקשורת המונים לבין תאוריות של יחסים בינלאומיים, ומדגישה כי טיב היחסים עשוי להשתנות עם שלב המשבר, תפקידי התקשורת והעמדות שכל גורם נוקט ביחס למדיניות. המודל מיושם על תגובת ארצות הברית למשבר בבוסניה בשנים 1992–1995. בסיס הראיות התקשורתי כולל מאמרי פרשנות ומאמרי מערכת ב־Washington Post וב־Wall Street Journal, וכן כותרות חדשות ב־USA Today וב־Washington Times. המחקר משלב את החומר הזה עם נתוני דעת קהל ועם התפתחות המדיניות האמריקאית. לפי הממצאים, התקיימו מתאמים חזקים ומובהקים בין תוכן התקשורת, עמדות הציבור והמדיניות, ותפקידי העיתונות לא נותרו זהים לאורך שלבי המשבר. התוצאה מערערת על מודל חד־כיווני שבו התקשורת תמיד מובילה, הממשלה תמיד קובעת או הציבור תמיד מגיב. היא מציעה במקום זאת מערכת יחסים דינמית שתלויה בעיתוי ובמיקום היחסי של כל שחקן. מבחינה דמוקרטית, המקרה מראה כיצד הדיון הציבורי על פעולה מעבר לגבולות המדינה מתעצב בתוך משולש של מידע, העדפות ואחריות שלטונית. עם זאת, מתאם אינו מזהה מי השפיע ראשון או שולל גורמים משותפים, והבחירה בארבעה עיתונים ובמשבר אחד מגבילה הכללה למדינות, תקופות ומערכות תקשורת אחרות.
לקריאת העמוד
הצבעת האזרחים הערבים בארבע מערכות בחירות: בין איחוד מפלגתי למסוגלות פוליטית
אריק רודניצקי בוחן את התנהגות הבוחרים הערבים בישראל בארבע מערכות הבחירות לכנסת שנערכו מאפריל 2019 עד מרץ 2021. התקופה מציגה תנודות חריפות: באפריל 2019 השתתפו 49.2% מבעלי זכות הבחירה הערבים, ובמרץ 2020 הגיע שיעור ההצבעה ל־64.8% — הגבוה ביותר זה כשני עשורים. שנה לאחר מכן, במרץ 2021, ירדה ההשתתפות ל־44.6%, שיעור שהמאמר מתאר כשפל היסטורי. גם מבנה הייצוג המפלגתי השתנה במהירות. המפלגות הערביות התמודדו בנפרד וקיבלו יחד עשרה מושבים באפריל 2019; הרשימה המשותפת המאוחדת הגיעה ל־15 מושבים במרץ 2020; ובמרץ 2021 התמודדו המפלגות שוב בשתי רשימות וקיבלו יחד עשרה מושבים. הטענה המרכזית היא שהישג הרשימה המשותפת לא העיד בהכרח שהמפלגות רכשו השפעה עמוקה יותר על הציבור הערבי. רודניצקי מציע לקרוא את הכיוון גם הפוך: עמדותיו וציפיותיו המשתנות של הציבור השפיעו יותר ויותר על האופן שבו המפלגות התארגנו והתחרו. הוא קושר את יחסי הגומלין האלה לתהליכים פוליטיים בחברה הערבית בישראל לאורך שני העשורים שקדמו לרצף הבחירות. המקרה מחדד הבחנה דמוקרטית חשובה בין השתתפות, מספר מושבים ותחושת השפעה: שלושת המדדים יכולים לנוע יחד לזמן קצר, אך אינם מבטיחים זה את זה. ההשוואה היא תיאורית והיסטורית ואינה ניסוי המבודד סיבה יחידה, ולכן השינויים אינם מיוחסים אוטומטית לאיחוד או לפיצול המפלגות בלבד.
לקריאת העמוד
חדשות בדיגיטל, מעורבות אזרחית והשתתפות פוליטית בקרב צעירים בישראל
שגית דינר והלל נוסק בוחנים כיצד צעירים בישראל משלבים מקורות חדשות שונים וכיצד דפוסי הצריכה האלה מתקשרים למעורבות אזרחית ולהשתתפות פוליטית. במקום למדוד רק שימוש במדיום יחיד, הם מתייחסים לרפרטואר חוצה־מדיה: הצירוף המעשי של מקורות ופלטפורמות בחיי היומיום. המשתתפים מיינו כרטיסי גירוי על סולם יחסי בשיטת Q, ולאחר מכן שימש ניתוח גורמים להפקת תת־טיפוסים של רפרטואר ולזיהוי דרכי השיח סביבם. החוקרים הוסיפו שאלון על צריכת חדשות, השתתפות פוליטית ומעורבות אזרחית. לפי התקציר, רוב הצעירים השתמשו ברפרטוארים המבוססים על מדיה דיגיטליים וחדשים, והיו מודעים מאוד לבחירת מקורות החדשות שלהם. חלקם אמרו במפורש שהם מעדיפים מקורות המשקפים את עמדותיהם הפוליטיות. המחקר גם מצא שהצעירים משתתפים ומעורבים במידה רבה בפעילות אזרחית ובמחאות. הממצא הדמוקרטי המרכזי הוא שצריכת חדשות אינה פעולה טכנית בלבד: בחירת מקורות, שילוב פלטפורמות והשתתפות ציבורית מתקיימים באותו מרחב של אזרחות פעילה. עם זאת, התקציר אינו מוסר את גודל המדגם, דרך הגיוס או אומדני קשר, ולכן אין להסיק שמדיה דיגיטליים גורמים להשתתפות או שהדפוסים מייצגים את כלל הצעירים בישראל.
לקריאת העמוד
כשהקיטוב הופך מוסדות לזירת מאבק מפלגתי
משה כהן־אליה ועידו פורת בוחנים את הקיטוב הפוליטי כאחד האתגרים המרכזיים של דמוקרטיות מודרניות. הם מגדירים אותו כהעמקה של שסעים אידאולוגיים וחברתיים בין מחנות פוליטיים, שלעיתים מלווה בעוינות ובחוסר אמון. התקציר מונה אי־שוויון כלכלי, פיצול תקשורתי, פוליטיקת זהויות ועיצוב מוסדי בין הגורמים המרכזיים שמחזקים מחלוקות ומקבעים נאמנויות מפלגתיות. הטיעון המרכזי הוא שהקיטוב אינו נשאר בזירת הבחירות והשיח: הוא הופך מוסדות שנחשבו ניטרליים לשדות מאבק מפלגתיים, ובכך פוגע באמינותם וביעילותם. בתי המשפט מקבלים מקום מיוחד בניתוח מפני שמחנות פוליטיים מבקשים לעצב פסיקות בהתאם להעדפותיהם האידאולוגיות. לפי המחברים, המפלגתיות של המוסדות היא מן התוצאות המזיקות ביותר של קיטוב, משום שהיא מפחיתה אמון במבנים דמוקרטיים ומחלישה את יכולתם לפעול ביעילות. התקציר מציג מסגרת מושגית וטיעון מוסדי, אך אינו מפרט נתונים, מקרי מבחן או בדיקה סיבתית שמאפשרים לדרג את משקלם של הגורמים השונים.
לקריאת העמוד
מתי קיטוב חד־צדדי מסכן את לגיטימיות בית המשפט?
עידו פורת סוקר ומשווה את התפתחות הקיטוב בבתי המשפט העליונים של ישראל ושל ארצות הברית. לדבריו, הקיטוב בין שופטים ליברלים לשמרנים היה בעת כתיבת המאמר תופעה חדשה יחסית בישראל, לעומת ההיסטוריה הארוכה והמוכרת יותר בארצות הברית. המאמר בוחן את ההיסטוריה, הסיבות והמאפיינים המיוחדים של הקיטוב בשני בתי המשפט ואת ההבדלים ביניהם. הוא מוסיף שתי הבחנות: בין קיטוב של בית משפט לבין פוליטיזציה שלו, ובין קיטוב רגיל לקיטוב חד־צדדי. קיטוב רגיל מתרחש כאשר ההרכב מחולק בקירוב שווה בין שני מתחרים פוליטיים מרכזיים; קיטוב חד־צדדי מתקיים כאשר לצד אחד במפה הפוליטית יש יתרון ברור בהרכב. כדוגמאות היסטוריות שנכונות למועד הכתיבה, פורת תיאר את בית המשפט האמריקאי כבעל שישה שופטים שמרנים ושלושה ליברלים, ואת הישראלי כבעל עשרה שופטים שסיווג כליברלים וחמישה שסיווג כשמרנים. הטענה המרכזית היא שקיטוב חד־צדדי מציב בעיה קשה במיוחד ללגיטימיות בית המשפט, אף יותר מקיטוב רגיל. המאמר מסיים בסקירת פתרונות אפשריים שיסייעו לישראל לצאת מן המצב, אך התקציר אינו מפרט מהם ולכן אין בסיס לתארם כאן. המספרים והסיווגים הם תיאורו של המחבר במועד הכתיבה, ולא תיאור של ההרכבים כיום או קביעה מוסכמת בדבר השקפתו של כל שופט.
לקריאת העמוד
חדשות על אסטרטגיה פוליטית עשויות דווקא לצמצם עוינות בין־מפלגתית
אלון זויזנר, שאול ר׳ שנהב, יאיר פוגל־דרור ותמיר שפר שואלים איזה תפקיד ממלא תוכן חדשותי בהסבר עוינות בין מפלגות. הם מתמקדים בסיקור אסטרטגי — דרך נפוצה לסקר פוליטיקה באמצעות תשומת לב לאסטרטגיות ולטקטיקות של שחקנים פוליטיים — וטוענים כי חשיפה אליו עשויה להפחית קיטוב רגשי, אף שסגנון הסיקור הזה ספג ביקורת רבה במחקרים קודמים. המסקנה נשענת על שני מחקרים נפרדים. הראשון הוא ניסוי סקר, המספק בסיס לבחינת השפעת החשיפה במסגרת ניסויית; השני הוא סקר חתך שחובר לניתוח תוכן ממוחשב של הכתבות שאליהן נחשפו המשיבים דרך מקורות החדשות העיקריים שלהם במהלך מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־2016. ניתוח התוכן כלל 415,604 כתבות מ־157 כלי תקשורת אמריקאיים. לפי התקציר, התוצאות בשני המחקרים מצביעות על ירידה בעוינות כלפי המפלגה היריבה כאשר הסיקור האסטרטגי נוכח. עם זאת, יש להבחין בין סוגי הראיות: ניסוי הסקר יכול לתמוך בטענה סיבתית בהתאם להקצאה ולמניפולציה שבוצעו בו, ואילו הקשר במחקר החתך נשאר תצפיתי ואינו מוכיח לבדו שהסיקור גרם לעמדות. התקציר אינו מוסר את גודל המדגם בכל סקר, את נוסח הטיפול הניסויי, את מדד העוינות, את מודל ניתוח התוכן או את גודל האפקט. לכן הסיכום מציג את העיצוב הכללי ואת כיוון הממצאים בלי להמציא אומדנים או להרחיב את הטענה מעבר למסגרת האמריקאית שנבדקה.
לקריאת העמוד
עמדות הציבור כלפי ביקורת שיפוטית יכולות לחשוף כיצד תרבות דמוקרטית פועלת
סיגל בן־רפאל גלנטי ואלון לבקוביץ בוחנים עמדות כלפי ביקורת שיפוטית ביפן וברפובליקה של קוריאה. התקציר מתאר את שתי המדינות כקרובות מבחינה גאוגרפית ותרבותית וכדמוקרטיות שאינן מקרים קלאסיים של הדגם המערבי, אך מדגיש שהן עברו תהליכי דמוקרטיזציה שונים ואימצו סוגים שונים של משטר דמוקרטי. ההבדל ניכר במיוחד במנגנוני הביקורת השיפוטית שלהן, אשר מסייעים לאזרחים בדרכים שונות להביא מדיניות ציבורית לבחינת בתי המשפט. המחברים משתמשים בניתוח עמדות האזרחים כלפי המנגנונים האלה כדי לחפש עמדות אזרחיות ליברליות־דמוקרטיות. באמצעות ההשוואה מבקשים המחברים לתרום לוויכוח על יכולתן של חברות לא־מערביות, שלא צמחו מתוך תרבות ליברלית מושרשת, לאמץ ולהפנים ערכים ליברליים־דמוקרטיים. עם זאת, התקציר הזמין אינו מדווח כיצד נדגמו המשיבים, אילו שאלות נשאלו, מה היו ההבדלים בין המדינות או אם נמצאה תמיכה בהשערה. לכן הסיכום מציג את המסגרת ההשוואתית בלבד ואינו מייחס למחקר ממצאים אמפיריים שאינם נמסרים בתקציר.
לקריאת העמוד
כשהכוח עוזב את המפלגה הוא יכול לעלות למנהיג וגם להתפזר בין פוליטיקאים
מיטל בלמס, גדעון רהט, תמיר שפר ושאול ר׳ שנהב טוענים שהמונח פרסונליזציה מסתיר שני כיוונים שונים של חלוקת כוח. במסלול הריכוזי כוח ותשומת לב זורמים מן המפלגה, הממשלה או הקבינט אל מנהיג יחיד; במסלול המבוזר הם זורמים מן הקבוצה אל מועמדים, חברי פרלמנט ושרים שאינם בהכרח המנהיגים. המחברים משלבים סקירת ספרות עם שורה של מדדים היסטוריים על ישראל, ובהם שינויי כללים, ניתוח תוכן של 16 מערכות בחירות לכנסת בשנים 1949–2003, אופן כינוי הממשלה בעיתונות, פרסומות מפלגתיות, חלוקת משרות קואליציוניות, חקיקה פרטית, הצבעות שמיות, נאומי ראשי ממשלה וסקרי בוחרים. הממצאים מצביעים על ריכוזיות: סיקור ופרסום התמקדו יותר במנהיגים, הממשלה זוהתה יותר בשם ראש הממשלה, השימוש בגוף ראשון יחיד בנאומי הצגת ממשלה גדל והערכת המנהיג נעשתה חשובה יותר בהחלטת ההצבעה ביחס להזדהות מפלגתית. במקביל נמצאו סימנים לביזור: פריימריז העניקו מנדט אישי למועמדים, עלות התמיכה הקואליציונית במשרות עלתה, שיעור החקיקה שמקורה בהצעות פרטיות גדל וחברי כנסת השתמשו יותר בכלים אישיים. במדיה, לעומת זאת, לא נמצאה מגמה כוללת ברורה בנראות של מועמדים זוטרים; מגמת ביזור הופיעה רק כאשר נותחו פריטים שבהם המנהיג לא הוזכר. המאמר מסיק ששני המסלולים אינם מאזנים זה את זה, מפני ששניהם מחלישים את הקבוצה המאורגנת. הוא אינו מוכיח שמנגנון יחיד גרם לשינויים ואינו מציג מאגר אחיד לכל התקופה, ולכן יש לקרוא את המספרים כפסיפס תיאורי שמדגים את הטיפולוגיה ולא כאומדן סיבתי אחד.
לקריאת העמוד
לא די לקנות את האליטות: כיצד מחזקים דמוקרטיה חדשה
עדי ברנדר ואלן דרייזן מערערים על ההנחה שלפיה המונים בדמוקרטיה חדשה תומכים תמיד במשטר, ולכן די להעביר משאבים לאליטות המסוגלות לבצע הפיכה. הם מציעים מסגרת משלימה שבה תמיכה ציבורית בדמוקרטיה מייקרת לאליטות את החזרה לאוטוקרטיה, והממשלה יכולה לבחור בין העברות ממוקדות לאליטות לבין מדיניות המשפיעה על אמונת האזרחים ש׳דמוקרטיה עובדת׳. במודל דו־תקופתי מסוגנן, האזרח רואה הכנסה שוטפת אך אינו יודע להפריד בין ביצועי היסוד של המשטר, התערבות הממשלה וזעזוע מקרי. הוצאה ממשלתית יכולה לשפר את הערכתו רק כאשר הוא אינו מזהה אותה במלואה כמניפולציה; אם ההתערבות ידועה, היא אינה מלמדת דבר על ביצועי היסוד ואף עלולה לפגוע באמון. עלות הדרך העממית תלויה לכן בשני קשרים: עד כמה המדיניות משנה תמיכה, ועד כמה תמיכה משנה את העלות שאליטות מייחסות להפיכה. המאמר מציג גם ממצאים מעבודות קודמות של המחברים: בדמוקרטיות חדשות קריסת משטר הייתה כמעט פי שלושה שכיחה יותר בשנות בחירות, ובארבע הבחירות הראשונות לאחר מעבר לדמוקרטיה ההוצאה הממשלתית המרכזית עלתה בשנת בחירות בכ־0.8% מן התוצר לעומת שנים אחרות. עם זאת, לא נמצא שהוצאה או גירעון גבוהים הגדילו את סיכויי בחירתו מחדש של המכהן, ולכן תמריץ של ייצוב המשטר אפשרי אך אינו מזוהה ישירות. המסגרת היא תאורטית ומצומצמת, והראיות התצפיתיות אינן מוכיחות שמדיניות מסוימת מנעה הפיכה. תרומתה היא בהצבת יחסי הגומלין בין אליטות, עמדות ציבוריות וביצועים כלכליים במרכז הדיון על התבססות דמוקרטית.
לקריאת העמוד
כיצד קשר עם פוליטיקאים ברשתות חברתיות קשור לתחושת ייצוג?
שירה דביר־גבירסמן, קרן צוריאל, תמיר שפר, שאול שנהב, אלון זויזנר, לירון לביא, מיכל שמיר וישראל וייסמל־מנור בוחנים אם ערוצי הקשר החדשים בין אזרחים לבין פוליטיקאים ומפלגות מצמצמים את הפער הנתפס בין הציבור למערכת הפוליטית. המחקר מבוסס על פאנל שנמשך שנתיים וכיסה ארבע מערכות בחירות בישראל. הוא מבחין בין ייצוג דיאדי — התחושה שפוליטיקאי או מפלגה מסוימים מייצגים את האזרח — לבין ייצוג קולקטיבי בידי הפרלמנט כולו, וכן בין קשר פסיבי של קבלת מידע פוליטי לבין קשר פעיל של יצירת מידע. לפי תקציר המאמר, קבלת מידע ברשתות החברתיות הגבירה את תחושת הייצוג הדיאדית, ואילו יצירת מידע לא הניבה השפעה דומה. לעומת זאת, לא נמצא ששני סוגי הקשר שינו את תחושת הייצוג הקולקטיבית. החוקרים בחנו גם כיוון הפוך — האם מי שכבר מרגישים מיוצגים מתחברים יותר לפוליטיקאים ולמפלגות — ולא מצאו תמיכה בסדר הסיבתי הזה. מכאן הם מסיקים שתקשורת חד־כיוונית, מן השחקן הפוליטי אל האזרח, עשויה לחזק תחושה של קרבה וייצוג ביחס לשחקן מסוים, אך השפעתה מוגבלת ואינה מתרחבת בהכרח לאמון בייצוג הפרלמנטרי הכולל. ההבחנה חשובה לדמוקרטיה ייצוגית: נוכחות דיגיטלית יכולה לחזק קשר אישי או מפלגתי בלי לרפא את הפער שבין אזרחים לבין המוסד המחוקק. עם זאת, התקציר אינו מוסר את מספר המשתתפים, את נוסח המדדים, את הפלטפורמות שנבדקו או את אומדני האפקט. לכן אי אפשר להעריך ממנו לבדו את גודל השינוי, את ייצוגיות המדגם או את מידת ההכללה מעבר לישראל ולתקופה שנחקרה.
לקריאת העמוד
מתי העדפות הציבור מתחברות למדיניות החברתית?
מארק הוגה, רות דאסונוויל וג׳ניפר אוסר בוחנים הנחת יסוד של ממשל ייצוגי: העדפות האזרחים אמורות להיות קשורות לתוצאות מדיניות. הם בנו מערך נתונים מקורי על 21 מדינות OECD בשנים 1980–2014, המחבר בין עמדות שמאל–ימין של אזרחים, פרלמנטים וקבינטים לבין מדיניות חלוקה מחדש, הנמדדת בתקציר באמצעות רמת ההוצאה החברתית. לפי הממצאים המדווחים, לקבינט תפקיד חשוב יותר מזה של הפרלמנט בהסבר ההוצאה החברתית. עמדת השמאל–ימין של האזרחים אינה משפיעה על רמת ההוצאה החברתית במישרין וגם לא בעקיפין דרך העמדות האידאולוגיות של הפרלמנט או הממשלה. עם זאת, בהקשרים של שיעור הצבעה גבוה קיים קשר בין העדפות ההמונים לבין העמדה האידאולוגית של הפרלמנט והממשלה. התמונה אינה שרשרת פשוטה שבה העדפה ציבורית עוברת בשלמותה אל תקציב הרווחה: השתתפות רחבה יותר קשורה לייצוג אידאולוגי טוב יותר, אך ייצוג זה אינו מתורגם בתקציר להשפעה מוכחת של עמדת הציבור על רמת ההוצאה. ההבחנה בין שלבי השרשרת חשובה מפני שהיא מונעת ערבוב בין התאמה של נבחרים לציבור לבין התאמה של מדיניות לתוצאה שהציבור מעדיף. התקציר אינו מוסר את המדינות, את הגדרת שיעור ההצבעה הגבוה, את המודלים, את המקדמים או את מבחני הרגישות, ולכן אינו מאפשר לאמוד את גודל הקשרים או לייחס להם סיבתיות.
לקריאת העמוד
כיצד שיח על גזענות עשוי לגייס פופוליזם ימני
קווין דורהיים ועמיתיו בוחנים שאלה פרדוקסלית: כיצד ייצוג המגונה כגזעני אינו בהכרח פוגע במנהיג פופוליסטי, ואף עשוי לסייע לו לגייס תמיכה. המקרה הוא המחלוקת שנוצרה סביב קמפיין Breaking Point של UKIP בימים שלפני משאל העם על חברות בריטניה באיחוד האירופי. החוקרים אספו 29 כתבות מן הימים 16–19 ביוני 2016, בהיקף 19,840 מילים, ולצדן תגובות קוראים בהיקף 75,134 מילים. מתוך המאגר הם בחרו לניתוח 100 קטעים מן הכתבות ומתגובות טוויטר שנכללו בהן, ו־135 קטעים מתגובות קוראים, באמצעות ניתוח שיח תמטי קונסטרוקציוניסטי. הביקורת התארגנה בשני מסלולים: תיאור הייצוג ככשל מוסרי של שנאה ודעה קדומה, ותיאור הקמפיין כתעמולה המפחידה ומסיתה ציבור פגיע. המסלול השני יצר פתח רטורי לפופוליזם, משום שהוא יכול להישמע גם כהאשמה שהמצביעים בורים, נוחים למניפולציה או גזענים סמויים. תגובת נייג׳ל פאראג׳ הסיטה את הדיון מן הגזענות אל טענה לייצוג עובדתי של הגירה ואל זכותו של הציבור להביע דאגה, ובכך בנתה יחס תלת־קוטבי: מנהיג ועם מול מבקרי ממסד. בתגובות הקוראים נמצאו אימוץ של המסגור הזה, הגנה על המנהיג ולעיתים בעלות אירונית על תווית הגזענות כאילו הייתה עלבון שהאליטה מטיחה בפטריוטים. הטענה אינה שהייצוג חדל להיות גזעני או שכל ביקורת אנטי־גזענית מזיקה, אלא שלקטגוריות מוסריות יש גם תפקיד אינטראקציוני: האופן שבו הן מייחסות זהות ומניעים יכול ליצור את הברית שהביקורת מבקשת לפרק. זהו מחקר איכותני של אירוע תקשורתי קצר ושל טקסטים שנבחרו לצורך ניתוח, לא מדגם מייצג של המצביעים ולא מבחן סיבתי של תוצאות הברקזיט. תרומתו לדמוקרטיה היא אזהרה אסטרטגית: מאבק בהדרה זקוק לביקורת תקיפה של מסרים ומדיניות, אך גם לשפה שאינה מוסרת למנהיג הפופוליסטי את הציבור כקבוצה מושפלת שאפשר לגייס נגד הממסד.
לקריאת העמוד
רוכשי נשק בתקופת הקורונה בלטו גם בעמדות אנטי־מערכתיות — אך הקשר אינו סיבתי
מתיו ד׳ סימונסון, מתיו ג׳ לקומב, ג׳ון גרין וג׳יימס נ׳ דרוקמן בוחנים האם גל רכישת הנשק בארצות הברית בתקופת הקורונה התחבר גם לעמדות ולהתנהגויות שמאתגרות יציבות דמוקרטית. המאמר המפורסם מנתח 32,540 משיבים בשלושה גלי סקר מקוון שנאספו בין 29 בדצמבר 2020 ל־6 ביולי 2021 באמצעות PureSpectrum. המדגם נבנה במכסות ושוקלל לפי מאפיינים דמוגרפיים וגאוגרפיים של אוכלוסיית ארצות הברית, לאחר סינון משיבים לא קשובים, חוזרים או אוטומטיים למחצה. החוקרים משווים שלוש קבוצות: משיבים שבמשק ביתם נרכש נשק בזמן המגפה, בעלי נשק קודמים שלא רכשו נשק נוסף בתקופה, ומי שאינם בעלי נשק. התוצאות כוללות אי־אמון בטיפול של הבית הלבן, הקונגרס, ממשלת המדינה והרשות העירונית בקורונה; חמש אמונות קונספירטיביות; השתתפות במחאות והנושא שלהן; ותמיכה בתרחיש של אלימות סביב בחירות ובהסתערות על הקפיטול ב־6 בינואר. לאחר בקרות למפלגתיות, אידאולוגיה, הכנסה, דמוגרפיה ומשתנים נוספים, רוכשי הנשק בתקופת המגפה היו בסבירות גבוהה ב־7–10 נקודות אחוז לדווח על אי־אמון במוסדות לעומת מי שאינם בעלי נשק. גם בכל מדדי הקונספירציה הם בלטו: למשל, 13.3% הסכימו מאוד עם רעיונות QAnon לעומת 1.8% מבעלי הנשק הוותיקים ו־2.7% ממי שאינם בעלי נשק; 41.3% הסכימו מאוד שטראמפ היה מנצח אילו הקולות נספרו בהגינות, לעומת 26% ו־15.4% בהתאמה. הקבוצה דיווחה גם על יותר השתתפות במחאות ועל יותר תמיכה באלימות פוליטית, והדפוסים האנטי־מערכתיים היו בולטים במיוחד בקרב מי שאמרו שקנו נשק מסיבות פוליטיות כגון הגנה מפני הממשלה, הגבלות הסגר או הבחירות. אולם זהו מחקר תצפיתי: ייתכן שעמדות קודמות הובילו לרכישה, שהרכישה והעמדות נבעו מגורם שלישי, או ששני הכיוונים פעלו יחד. שאלת הרכישה מתייחסת למשק הבית ולא תמיד לאדם שהשיב, המדגם אינו הסתברותי, והמדדים מבוססים על דיווח עצמי. לכן המאמר מזהה ריכוז מדאיג של גישה לנשק ועמדות אנטי־מערכתיות באותה קבוצה, אך אינו קובע שקניית נשק יוצרת קונספירציות, מחאה או אלימות ואינו מראה שהמשיבים התכוונו להשתמש בנשק נגד המדינה.
לקריאת העמוד
מי נעשה פעיל פוליטית? תפריטי מידע בבחירות 2013
גדי וולפספלד, מורן ירחי וטל שמואל־עזרן מנתחים סקר חתך מקוון שנערך בקרב 1,125 משתמשי אינטרנט בישראל בשבוע שלפני הבחירות לכנסת בינואר 2013. הם מציעים את המושג תפריט מידע פוליטי: מכלול מקורות המידע שאדם משלב בחיי היום־יום, ולא השפעתו של מדיום יחיד. החלוקה בין שימוש גבוה ונמוך במדיה מסורתית ובמדיה חברתית יוצרת ארבעה טיפוסים — נמנעים, מסורתיים, חברתיים ואקלקטיים. האקלקטיים, שצרכו הרבה משני סוגי המדיה, גילו את העניין והמסוגלות הפוליטיים הגבוהים ביותר והשתתפו יותר הן בזירה המקוונת והן בפעילות מסורתית. עם זאת, המסורתיים השיגו את רמת הידע הפוליטי הגבוהה ביותר, והמדיה המסורתית הייתה קשורה לידע כללי יותר מן המדיה החברתית. הממצאים מתיישבים עם האפשרות שמדיה חברתית מוסיפה נתיבי השתתפות ואינה מחליפה בהכרח את הפעילות האזרחית הוותיקה, אך מבנה המחקר החתכי והדיווח העצמי אינם מאפשרים לקבוע שהרגלי המדיה הם שגרמו להשתתפות.
לקריאת העמוד
מבוגרים מכדי לשכוח: כיצד זיכרון מוסדי מארץ המוצא מעצב אמון פוליטי של מהגרים
קיארה סופרטי ונעם גדרון מבקשים להסביר מדוע אמון של מהגרים במוסדות המדינה הקולטת תלוי גם בהווה וגם בזיכרון פוליטי שנוצר בארץ המוצא. הם מפתחים את הרעיון של ״נקודת ייחוס מארץ המוצא״: חוויות ממוסדות קודמים יוצרות אמת מידה להשוואה בכל מפגש עם מוסדות המדינה החדשה. שני גורמים קובעים אם אמת המידה הזאת תישאר פעילה — גיל האדם בעת ההגירה והתנאים ההיסטוריים והדמוקרטיים בארץ המוצא באותה עת. לפי הטענה, רק מהגרים שהיו מבוגרים דיים כדי לזכור את ההקשר המוסדי שעליו גדלו נשענים על ההשוואה הזאת. לאורך זמן מצטבר אמון חיובי במוסדות המדינה הקולטת אצל מי שנקודת הייחוס שלהם פחות דמוקרטית, ואמון שלילי אצל מי שנקודת הייחוס שלהם דמוקרטית יותר. המחברים בוחנים את הדינמיקה באמצעות עדויות סקר על אמון פוליטי של מהגרים בישראל, ומציגים את ההגירה כתהליך שבו זיכרון מוסדי ממשיך לעצב הערכה דמוקרטית גם לאחר חציית הגבול.
לקריאת העמוד
כשהתקשורת נתפסת כעוינת: הדרך מתחושת השפעה לניכור בקרב ערבים בישראל
יריב צפתי בוחן מנגנון עקיף שבאמצעותו סיקור שנתפס כמוטה עלול להעמיק ניכור של קבוצת מיעוט. המקרה הנחקר הוא תחושת הסטיגמטיזציה התקשורתית בקרב ערבים אזרחי ישראל, והבדיקה מבוססת על מדגם של 251 ועל מודל משוואות מבניות. לפי התקציר, תפיסת התקשורת כעוינת והאמונה שלסיקור יש השפעה על אחרים נקשרו לדימוי הנתפס של האזרחים הערבים, וזה נקשר בתורו לניכור חברתי. הקשרים נותרו גם מעבר להשפעות של משתנים אידאולוגיים, חברתיים ודמוגרפיים. לצד זאת, כמות החשיפה לתקשורת הישראלית המרכזית לא מילאה תפקיד מובהק בתהליך המתואר, בעוד חשיפה לתקשורת הערבית השפיעה באופן מובהק על תפיסת הסיקור העוין. המאמר מציע אפוא שהשאלה הדמוקרטית אינה רק כמה מיעוטים נחשפים לתקשורת, אלא כיצד הם מפרשים את ייצוגם וכמה כוח הם מייחסים לסיקור בעיצוב מבטו של הציבור עליהם.
לקריאת העמוד
כיצד חשיפה לחדשות מפלגתיות נקשרת לקיטוב רגשי?
המאמר בוחן כיצד חשיפה למידע התואם עמדה מפלגתית ולמידע המנוגד לה קשורה לקיטוב רגשי — הפער בין חיבה למחנה הפוליטי של האדם לבין חיבה למחנה האחר. החוקרים ניתחו שני סקרי פאנל סביב בחירות: מדגם הסתברותי אמריקאי שהחל עם 1,004 משיבים בשלושה גלים במהלך בחירות הנשיאות של 2012 והסתיים עם 652, ומדגם אינטרנט ישראלי של מצביעים יהודים שהחל עם 453 משיבים לפני בחירות 2013 והמשיך עם 397 לאחריהן. בארצות הברית נמדדה תדירות שימוש באתרים ובלוגים ליברליים ושמרניים, ובישראל נמדדה חשיפה ל־15 מקורות ימניים ול־13 מקורות שמאליים; בכל מקרה הסיווג ל״תואם״ או ״מנוגד״ נקבע לפי נטיית המשיב. הממצאים החתכיים הראו בשתי המדינות שחשיפה למקורות תואמים נקשרה לפער חיבה גדול יותר, ואילו חשיפה למקורות מנוגדים נקשרה לפער קטן יותר; גדלי המקדמים בשני הכיוונים לא נבדלו באופן מובהק. במודלים ששלטו ברמת הקיטוב בגל קודם, הכיוון נשמר: בארצות הברית מקדם החשיפה התואמת היה 0.43 והמנוגדת −0.53, ובישראל 1.21 ו־−0.98 בהתאמה. בארצות הברית, חשיפה תואמת נקשרה גם להתנגדות רבה יותר לנישואים בין־מפלגתיים ולייחוס פחות תכונות חיוביות נטו למחנה האחר, אך לחשיפה מנוגדת לא היה קשר מובהק למדדי המרחק החברתי. האינטראקציה בין שני סוגי החשיפה לא הייתה יציבה: היא הייתה מובהקת בחתך האמריקאי אך לא לאורך זמן, ובישראל הופיעה רק במודל האורך. לכן הטענה ששמיעת שני הצדדים עלולה דווקא להחריף קיטוב נותרת אפשרות ולא ממצא איתן. מאחר שהחשיפה דווחה בידי המשיבים ולא הוקצתה בניסוי, אי אפשר לשלול בחירה עצמית או גורמים משותפים; נוסף על כך, המדגם הישראלי לא כלל אזרחים ערבים והגדיר מחנות לפי ימין ושמאל. המחקר מספק ראיות השוואתיות ועיתיות עקביות לכך שסביבת חדשות אוהדת קשורה לקיטוב רגשי, אך אינו מוכיח שכל חשיפה מפלגתית גורמת לו.
לקריאת העמוד
מי מניע את מי? מדיה דיגיטלית והשתתפות פוליטית
המאמר בוחן את כיוון הקשר בין שימוש במדיה דיגיטלית להשתתפות פוליטית באמצעות מטא־אנליזה ראשונה שהוגבלה למחקרי פאנל חוזרים. ג׳ניפר אוסר ושלי בוליאן איתרו בין מאי 2015 לפברואר 2019 38 מחקרי סקר, שנערכו על נתונים מן השנים 1982–2017 וכללו יחד יותר מ־70 אלף משיבים ו־279 מקדמים. המחקרים מדדו פעילויות דיגיטליות, כגון חדשות מקוונות, חדשות ברשתות חברתיות, ביטוי פוליטי מקוון ודוא״ל, והצליבו אותן עם התנהגות פוליטית ממשית כגון הצבעה ומחאה. בגלל השונות הרבה בסוגי המקדמים והתוצאות, המחברות השתמשו בשיטת ספירת קולות לפי כיוון ומובהקות ברמת p<0.05, ולא איחדו גדלי אפקט. בסך הכול 68% מן המקדמים היו חיוביים, אך רק 31% מכלל המקדמים היו מובהקים: 29% חיוביים ו־2% שליליים; ב־12.5% מן הבדיקות הלא־מובהקות לא דווח הכיוון. כאשר השימוש במדיה נבחן כמנבא של השתתפות, 29.8% מן הבדיקות היו חיוביות ומובהקות, לעומת 44.6% כאשר השתתפות קודמת נבחנה כמנבא של שימוש מאוחר במדיה; ההבדל בין התפלגויות התוצאות היה מובהק. גם מרווח הזמן היה קשור לדפוס: 38.9% מן הבדיקות בפאנלים של יותר משישה חודשים היו חיוביות ומובהקות, לעומת 24.2% בפאנלים קצרים יותר. התמונה תומכת אפוא יותר בחיזוק של פעילים קיימים מאשר בגיוס של לא־מעורבים, ועשויה לרמוז על העמקת אי־שוויון בהשתתפות. עם זאת, ספירת מובהקות רגישה לגודל המדגם, אינה מלמדת מהו גודל ההשפעה, וריבוי מקדמים מאותו מחקר אינו שקול ל־279 מחקרים עצמאיים; לכן אין לקרוא את הממצאים כאומדן אחיד של השפעה סיבתית.
לקריאת העמוד
פורטנייט כזירת ויכוח פוליטי: תרבות פופולרית פתחה שיחה אך כמעט לא גישרה בין מחנות
המאמר שואל אם תרבות פופולרית יכולה להפוך תחביב משותף למרחב שבו צעירים מבטאים עמדה ואף משוחחים עם בעלי דעה פוליטית אחרת. המקרה שנבחר הוא המם של בניית חומת הגבול שהציע דונלד טראמפ בתוך משחק Fortnite, משום שהוא מחבר סוגיה פוליטית מקטבת לעולם תוכן צעיר שקיים ב־YouTube, ב־TikTok וב־Instagram. החוקרות בחרו את שני הפריטים בעלי מספר התגובות הגדול ביותר בכל פלטפורמה וניתחו 6,398 תגובות בשיטות כמותיות ואיכותניות. הן קידדו תגובה כפוליטית אם הזכירה שחקן, קבוצה או סוגיה פוליטיים, ולאחר מכן סיווגו עמדה כלפי טראמפ, נימוס, אזרחיות ושיחה חוצת־עמדות בתוך שרשור. בסך הכול 1,369 תגובות, 21.4%, היו פוליטיות, אך הממוצע השתנה מאוד: כ־44% ב־TikTok, כ־40% ב־YouTube ורק כ־4% ב־Instagram. גם תוכן הפריט השפיע: סרטון YouTube שבו בניית החומה הייתה מרכז המשחק הניב 48.9% תגובות פוליטיות, לעומת 31.5% בסרטון שבו החומה הייתה מהלך משני בתוך תחרות. עולם המשחק סיפק משאבים סמליים — חומות, דמויות ללא "סקין" ושחקנים בעלי כרטיס בתשלום — שבאמצעותם מגיבים שיבחו את טראמפ, לעגו לו או תרגמו את ויכוח ההגירה למטפורות משחק. אך אותו אוצר מילים שימש לעיתים להקטנת מהגרים ולחיזוק גבול בין "אנחנו" ל"הם". בכל שש הזירות הופיעו קולות בעד ונגד טראמפ, אולם שיחה ישירה בין המחנות הייתה נדירה מאוד, ובשני פריטי Instagram לא נמצאה כלל. חוסר נימוס הופיע ב־13.8% עד 27.3% מן התגובות הפוליטיות לפי הפריט, בעוד אי־אזרחיות במובן של סטריאוטיפים, שלילת זכויות או איום על הדמוקרטיה הייתה נדירה יותר, 0% עד 5.4%. החוקרות מסיקות שתרבות פופולרית יכולה למשוך קהלים מגוונים ולתת לצעירים שפה משותפת לביטוי פוליטי, אך השפה אינה יוצרת מעצמה הקשבה או גישור; תוכן, נורמות ואפשרויות הפעולה של כל פלטפורמה מעצבים את התוצאה. הממצאים תיאוריים ומבוססים על שישה פריטים פופולריים בלבד, וגיל המגיבים לא היה ידוע אלא הוסק מן הקהל של המשחק והפלטפורמות. לכן אין להכליל את האחוזים לכל צעירי ארצות הברית או לכל שיחה בכל פלטפורמה, אך המקרה מדגים מדוע עצם המפגש סביב תחביב אינו מבטיח שיח דמוקרטי חוצה מחנות.
לקריאת העמוד
המחאה קדמה לזינוק ברשתות: האביב הערבי מלמד שהפוליטיקה באה ראשונה
המאמר מערער על הכינוי הפשוט "מהפכת פייסבוק" ומציע שני עקרונות: הפוליטיקה קודמת לרשתות החברתיות הן מבחינה אנליטית והן מבחינה כרונולוגית. אנליטית, אי אפשר להבין את תפקיד המדיה בלי לבדוק את עומק המצוקה, הדיכוי, המשאבים והנגישות לתקשורת בכל מדינה. כרונולוגית, אירוע פוליטי גדול צפוי להגדיל שימוש במדיה יותר משהתפשטות המדיה לבדה צפויה להצית אירוע כזה. החוקרים חיברו נתוני מחאה, משטר, כלכלה וחדירת אינטרנט, פייסבוק וטוויטר בעשרים מדינות וברשות הפלסטינית, אם כי לא כל משתנה היה זמין בכל מקום. מדד המחאה ספר, בסולם 0–8, את מספר הימים שבהם התקיימה מחאה משמעותית של לפחות אלף משתתפים בתוך חלון שמונת הימים הפעיל ביותר. בהשוואה הפשוטה נמצא קשר שלילי בין חדירת רשתות חברתיות להיקף המחאה: המדינות שבהן המצוקה הייתה רבה יותר נטו להיות גם עניות, מדכאות ופחות מחוברות, אך בהן התרחשה יותר מחאה. המחברים מכנים זאת אי־שוויון מצטבר ומזהירים שהקשר ברמת המדינה אינו שולל שרשתות סייעו לפעילים מסוימים — הסקה כזאת תהיה כשל אקולוגי. לבדיקת הרצף בזמן הם השתמשו בשלושה מדדי קירוב. קצב הרישום לפייסבוק האט מן התקופה המוקדמת לתקופה הסמוכה למחאה, מ־2.03% ל־1.49%, ואז עלה ל־2.78% בתקופת המחאות. חיפושי Google אחר "Facebook" זינקו אחרי 25 בינואר 2011 במצרים ובסוריה, אך לא הציגו שבירה מקבילה בעומאן ובאיחוד האמירויות; גם רשימות מונחי החיפוש המובילים נעשו חדשותיות וחברתיות יותר בזמן המחאה ואחריה במדינות הסוערות. התוצאות מתאימות למעגל פוליטיקה–מדיה–פוליטיקה: שינוי פוליטי מעלה שימוש במדיה, והשימוש עשוי בתורו לסייע בהמשך הגיוס. אולם המחקר בוחן ישירות רק את החצי הראשון של המעגל, נשען על מדדי קירוב ולא על שימוש אישי, ואינו מוכיח שהמדיה לא תרמה להמשך ההתקוממות או לדמוקרטיזציה. מסקנתו המדויקת היא שהרשתות הן תשתית חשובה כשהן פוגשות נגישות ומוטיבציה פוליטית, אך אין להבין אותן מחוץ למוסדות, לארגונים וליחסי הכוח שבתוכם הן פועלות.
לקריאת העמוד
דגל מתחת לסף המודעות: רמז לאומי צמצם פערים פוליטיים ונקשר גם להצבעה
המאמר בוחן טענה מאתגרת על אזרחות רציונלית: גם רמז לאומי שאנשים אינם מדווחים כי ראו עשוי לשנות עמדות והחלטות פוליטיות. בשלושה ניסויים אקראיים בישראל הוצג דגל ישראל למשך 16 אלפיות השנייה ומיד כוסה במסכה חזותית; קבוצת הביקורת ראתה דגל מפורק. החוקרים השוו משתתפים שקיבלו ציון גבוה או נמוך במדד הזדהות עם הלאומיות הישראלית, IWIN. בניסוי הראשון, בקרב 53 משתתפים, הפער בעמדות על הסכסוך הישראלי־פלסטיני שהיה רחב בקבוצת הביקורת כמעט נעלם לאחר החשיפה לדגל, בלי שינוי בשאלות ביקורת לא־פוליטיות. ניסוי שני, שנערך בשבועות שלפני ההתנתקות מעזה בקרב 46 משתתפים, שחזר את ההתכנסות בעמדות כלפי מתנחלים והנסיגה. בניסוי השלישי השתתפו תחילה 221 אנשים בשבוע שלפני בחירות מרץ 2006; לאחר סינון מי שדיווחו על מודעות לגירוי ובעקבות נשירה במעקב, ניתוח ההצבעה בפועל נשען על 101 משיבים. בקבוצה זו צומצם הפער בין בעלי IWIN גבוה ונמוך ב־63% בכוונות ההצבעה וב־88% בדיווח על ההצבעה בפועל. התוצאה אינה פשוטה של תזוזה ימינה או שמאלה: שתי הקבוצות התקרבו למרכז הפוליטי, והמחברים מציעים שהדגל הפעיל את הציונות הזרמית שסימל בהקשר הישראלי. עם זאת הם לא בדקו ישירות אם פעל יעד של אחדות, שינוי במשקל המידע או מנגנון אחר; גם אין מכאן ראיה שכל דגל, בכל מדינה ובכל תקופה, יוצר התמתנות. לפיכך תרומת המחקר היא הדגמת האפשרות שסמל לאומי מוסווה ישפיע על שיפוט ואף יהיה קשור להתנהגות אלקטורלית, לצד צורך בשחזור, במדגמים רחבים ובבדיקת סמלים והקשרים אחרים.
לקריאת העמוד
מה הציבור מכנה שחיתות פוליטית — ואיך מודדים את גבולות המושג
המאמר מציע להבחין בין המושג הכללי שחיתות פוליטית לבין ה"תפיסה" הציבורית שלו — מערכת הגבולות שבאמצעותה אנשים מחליטים אילו מעשים של בעלי תפקידים נכללים במושג. דורון נבות ואיתי בארי גזרו מן הספרות שישה ממדים אפשריים של ההגדרה, פיתחו שאלון בן 22 תרחישים, בחנו אותו בפיילוט ולאחר מכן העבירו אותו ב־2012 למדגם מכסות אקראי של 296 אזרחים בגיל הצבעה בארבע ערים בישראל. ניתוח הגורמים העלה מבנה בן שישה ממדים ומהימנות פנימית גבוהה לכלי הכולל, אך המחברים מציגים זאת כשלב ראשוני בפיתוח המדד ולא כאימות סופי. במדגם, סוג הרווח וזהות הנהנה השפיעו יותר על סיווג מעשה כשחיתות, ואילו עצם אי־החוקיות השפיעה פחות; בממוצע נטו המשתתפים לתפיסה רחבה ולא מצמצמת של המושג. תפיסה רחבה יותר נקשרה לתפיסה שהמערכת הפוליטית מושחתת יותר, אך המדדים הכוללים לא הצביעו על קשר פשוט בין רוחב ההגדרה לבין סובלנות לשחיתות. המאמר מדגיש כי רוחב ההגדרה, רגישות לזיהוי שחיתות במקרים מובהקים, סובלנות מוסרית והערכת היקף השחיתות במערכת אינם אותו דבר. לכן הוא מציע תשתית למדידה מדויקת יותר של דעת קהל, אך אינו קובע שהמדגם מייצג את ישראל כולה, אינו מזהה מה יצר את התפיסות ואינו מודד שחיתות בפועל.
לקריאת העמוד
אזרחות אקספרסיבית: צעירים, רשתות חברתיות ודמוקרטיה
נטע קליגלר־וילנצ׳יק ויואנה ליטרט מציעות את המושג אזרחות אקספרסיבית כדי להבין כיצד צעירים מממשים סוכנות פוליטית ברשתות חברתיות. זהו מאמר עיוני־סינתטי קצר, המבוסס על כחמש־עשרה שנות מחקר של המחברות ועל ספרן בנושא, ולא דיווח על ניסוי או סקר חדש. נקודת המוצא היא שצעירים אינם רק אזרחים עתידיים שיש להכין להצבעה בגיל שמונה־עשרה: הם כבר עכשיו מבטאים עמדות, מחברים פוליטיקה לזהות ולחיי היומיום ומנסים להשפיע. במודל המוצע, הבעה פומבית סביב אירועים אקטואליים היא סוג של השתתפות כשלעצמה ולעיתים גם נעשית לנורמה חברתית, בעיקר בזמן משבר או סערה פוליטית. הביטוי הצעיר יכול להיות יצירתי, אישי ובעל משמעות גם כשהוא נראה למבוגרים קליל או בלתי מובן, משום שהוא משתמש בשפות, בממים ובאפשרויות הפעולה של הפלטפורמות כדי ליצור קול וקשרים. המחברות מדגימות את המתח באמצעות מחאות Black Lives Matter ב־2020: אינסטגרם וטיקטוק אפשרו שיתוף חוויות, בירור של פריבילגיה וקריאות לשינוי, אך פרסום המוני של ריבועים שחורים גם דחק לעיתים מידע מעשי. קמפיינים כגון March for Our Lives ו־Stop Asian Hate מראים כיצד ביטוי יכול להתפתח לגיוס, במיוחד עבור צעירים מקבוצות ששערי המדיה המסורתית פחות פתוחים בפניהן. עם זאת, אין זהות אוטומטית בין קול להשפעה. לשם כך נחוצה תיאוריית שינוי שמסבירה כיצד פוסט, סרטון או האשטאג מתחברים להקשבה, להתארגנות, למוסדות או למדיניות. גם עיצוב הפלטפורמות אינו ניטרלי: אלגוריתמי נראות, תמריצי מעורבות והחלטות תאגידיות יכולים להבליט תוכן קיצוני ופשטני או להשתיק פעילים, ולעיתים לפגוע במיוחד בקולות שוליים. סף כניסה נמוך וציפייה להביע עמדה עלולים לעודד ביצוע פומבי שטחי, ידע דל והפצת מידע שגוי. במונחים דמוקרטיים, הרשת עשויה להיטיב עם גיוס לפעולה אך פחות עם המטרה הדיונית של הקשבה לצד האחר, הבנתו ובניית סולידריות. המחברות גם מזהירות שלא לייחס לטכנולוגיה לבדה קיטוב שקדם לאינטרנט ושמוזן בידי אליטות ותקשורת ותיקה. מסקנתן אינה שיש לדחות את הביטוי המקוון, אלא שיש לתמוך בו ולחבר אותו לידע, להקשבה ולנתיבי השפעה, תוך מחקר אחראי גם של רדיקליזציה וזרמים אנטי־דמוקרטיים בקרב צעירים.
לקריאת העמוד
כשמדיניות ירוקה מטילה עלות לא־שווה, המחיר עשוי להופיע בקלפי
המאמר בוחן את התוצאות הפוליטיות של Area B, אזור מוגבל לתנועת כלי רכב המשתרע על 72% משטחה של מילאנו ומקיף 97% מתושביה. המדיניות, שהוכרזה ביולי 2018 והחלה לפעול בפברואר 2019, אסרה בהדרגה נסיעה בדגמי רכב מזהמים; בעלי מכוניות דיזל Euro 4 נדרשו להחליף רכב או לשאת באובדן שימוש וערך, ודיווחו על הפסד חציוני של 3,750 אירו — כ־17% מן ההכנסה השנתית הגולמית החציונית בעיר. איטלו קולנטונה, ליביו די לונרדו, יותם מרגלית ומרקו פרקוקו ערכו בינואר 2021 סקר מקוון ממוקד בקרב 1,073 בעלי רכב המתגוררים באזור, והשוו 293 בעלי דיזל Euro 4 שנפגעו לבעלי דגמי בנזין Euro 4 ודגמי Euro 5 דומים שלא נאסרו. באמצעות הפרש־הפרשים, בקרות לבחירות קודמות ומבחני פלצבו, הם מעריכים שהפגיעה העלתה ב־13.5 נקודות אחוז בממוצע את הסיכוי להצביע ללגה בבחירות לפרלמנט האירופי ב־2019; בקרב מי שלא הצביעו בעבר ללגה, העלייה בהסתברות לעבור אליה הייתה כ־15–18.6 נקודות. התגובה לא הייתה שינוי אנטי־סביבתי כללי: לא נמצאו הבדלים שליליים בהתנהגות, בעמדות או בהתעניינות ביוזמות ירוקות, ולעיתים הנפגעים אף נטו יותר למעורבות סביבתית. לעומת זאת הם נטו הרבה יותר לדרוש שממשלות וחברות גדולות יישאו באחריות, והפיצוי העירוני נקשר לכך שנפגעים לא עברו ללגה יותר מקבוצת הביקורת. המחברים מפרשים את הדפוס כתגובת כיס והוגנות לחלוקה צרה של עלויות, אך מסייגים שהפיצוי לא הוקצה באקראי ושזיכרון ההצבעה והבעלות ברכב נמדדו בדיעבד. המסקנה אינה שיש לוותר על מדיניות ירוקה, אלא שעיצוב חלוקתי, נגישות לפיצוי וכבוד כלפי הנושאים בעלות הם תנאים לקיימותה הדמוקרטית והאלקטורלית.
לקריאת העמוד
כמה חמים המפגשים הפוליטיים? קיטוב תלוי גם בסיכוי לפגוש יריב
מדדי קיטוב רגשי מקובלים שואלים עד כמה תומכי מפלגה אוהבים את מפלגתם יותר מאשר את יריבותיה, אך אינם כוללים את הסיכוי שתומך יפגוש בן מחנה או יריב. אנסגר הודה, ויל הורן, ג׳יימס אדמס ונעם גדרון מציעים מדד משלים — פרקציונליזציה רגשית, AFrac — שמכפיל את פער החיבה כלפי כל מפלגת חוץ בחלקה האלקטורלי ומחשב את הרגש הצפוי במפגש אקראי בין תומכי מפלגות. מתמטית, המדד שווה לקיטוב הרגשי המקובל APol כפול ההסתברות שמפגש אקראי יהיה בין־מפלגתי. החוקרים מיישמים אותו על 92 מחקרי בחירות של Comparative Study of Electoral Systems ב־20 דמוקרטיות מערביות בשנים 1996–2019, ובהן ישראל. התוצאות מראות שארצות הברית יכולה להיות עוינת מאוד אך בעלת AFrac נמוך יחסית משום שבמערכת דו־מפלגתית הסיכוי לפגוש בן מחנה גבוה יותר; הולנד מגיעה לתוצאה נמוכה מסיבה הפוכה — ריבוי יריבים אך דירוגים חמים יחסית. בין 1996 ל־2019 עלתה ההסתברות החזויה למפגש בין־מפלגתי מ־70.8% ל־75.1%, בעוד העלייה בסלידה מיריבים הייתה קטנה ולא מובהקת; AFrac עלה באופן מובהק מ־2.7 ל־3.0, בעיקר בשל התפצלות מפלגתית, וב־14 מ־20 המדינות נרשמה עלייה. המדד אינו מתיימר להחליף קיטוב רגשי, והסתברויות אקראיות אינן תדירות המפגשים בפועל בגלל הומופיליה והפרדה חברתית. תרומתו היא להוסיף לשאלת עוצמת העוינות את שאלת תדירות החשיפה אליה.
לקריאת העמוד
לא רק ימין ושמאל: פופוליזם מסדר את מפת הרגשות בין מפלגות
האם עוינות בין מחנות מפלגתיים באירופה מאורגנת רק על ציר ימין־שמאל? סם פולר, ויל הורן, ג׳יימס אדמס ונעם גדרון מנתחים סקרים מקוונים שנערכו בקיץ 2021 בתשע מדינות: צרפת, גרמניה, יוון, איטליה, הולנד, פולין, ספרד, שוודיה ובריטניה. המשיבים דירגו מפלגות בסולם חיבה של 0–10, והחוקרים השתמשו בסילום רב־ממדי לא־מטרי כדי לבנות לכל מדינה מפה דו־ממדית של המרחקים הרגשיים בין ציבורי המפלגות. בכל המדינות אחד הצירים תאם לימין־שמאל; ברובן הופיע ציר שני הקשור להבדלים במידת הפופוליזם, לרבות פופוליזם מן השמאל ולא רק מן הימין הרדיקלי. ניתוח מאוחד של 200 צמדי מפלגות, בעזרת ציוני אידאולוגיה ממאגר המניפסטים וציוני פופוליזם מסקר המומחים POPPA, מצא שגם מרחק אידאולוגי וגם מרחק בפופוליזם מנבאים פערי חיבה בין מפלגת הבית למפלגת חוץ, עם מקדמים מתוקננים בני סדר גודל דומה. מפות מקבילות המבוססות על נכונות לקרבה חברתית הניבו מסקנות דומות. עם זאת, זהו מחקר תצפיתי: הוא ממפה קשרים ואינו מוכיח שפופוליזם גורם לעוינות. גם הציר השני אינו חד בכל מקום — בבריטניה לא הייתה ב־2021 מפלגה גדולה בעלת ציון פופוליזם גבוה, ובספרד שסעים טריטוריאליים סביב קטלוניה וחבל הבסקים הקשו על פירושו.
לקריאת העמוד
השכלה והכנסה נקשרו לתחושת השפעה פוליטית; ייצוג נשים נקשר לצמצום הפער המגדרי
שוויון דמוקרטי תלוי לא רק בשאלה אם מוסדות מגיבים לקבוצות שונות, אלא גם בשאלה מי מרגיש שהוא מבין פוליטיקה ושקולו יכול להשפיע. ג׳ניפר אוסר, פרננדו פייטוסה ורות דסונוויל מנתחים את כל מודולי ISSP שבהם נוסחו שאלות זהות על מסוגלות פוליטית: 1996, 2004, 2006, 2014 ו־2016, ובהם יותר מ־200 אלף משיבים מ־46 מדינות. הם מפרידים בין מסוגלות חיצונית — אמונה שהשלטון קשוב לאנשים כמו המשיב — למסוגלות פנימית — ביטחון ביכולת להבין סוגיות פוליטיות ולהשתתף ביעילות. במודלים עם השפעות קבועות למדינה ולמודול, שנת לימוד נוספת נקשרת לעלייה של 0.048 נקודה במסוגלות חיצונית ושל 0.051 בפנימית בסולם של 1–5. עלייה של סטיית תקן בהכנסה נקשרת לעליות של 0.090 ו־0.071 בהתאמה. נשים אינן שונות מגברים במסוגלות חיצונית לאחר בקרות, אך מדווחות על מסוגלות פנימית נמוכה ב־0.277 נקודה. הפערים לפי השכלה, הכנסה ומגדר נותרים יציבים למדי לאורך תקופת המחקר ומופיעים באופן עקבי בניתוחים נפרדים לפי מדינה. ניתוח רב־רמתי נוסף מחבר את הסקרים לשיעור הנשים בבית התחתון או היחיד של הפרלמנט. במדינות שבהן נשים מיוצגות יותר, הפער המגדרי במסוגלות החיצונית קטן: נשים חשות שיש להן יותר אמירה בהחלטות השלטון. קשר דומה לא נמצא במסוגלות הפנימית. המחקר תצפיתי, משתמש בשאלה יחידה לכל ממד ואינו מודד ייצוג ענייני של העדפות או קבוצות כגון מיעוטים אתניים, אנשים עם מוגבלות ומיעוטים מיניים. לכן הוא אינו מוכיח שייצוג נשים גורם לתחושת השפעה, אך הוא מראה שפערים חברתיים בייצוג האובייקטיבי משתקפים גם באופן שבו אזרחים מעריכים את מקומם שלהם בדמוקרטיה.
לקריאת העמוד
האם יותר חברות פרלמנט במפלגה מפחיתות את העוינות כלפיה?
המאמר בוחן אם ההרכב המגדרי של מפלגות בפרלמנט קשור לקיטוב רגשי בציבור. ג׳יימס אדמס, דייוויד ברקן, נועם גדרון, ויל הורן, דיאנה ז׳ אובריאן וקייטלין סנק בנו מאגר של שיעור הנשים במשלחות הפרלמנטריות של 125 מפלגות ב־20 דמוקרטיות מערביות בשנים 1996–2017, וחיברו אותו לסקרי CSES שבהם תומכי מפלגות דירגו מפלגות אחרות בסולם חום של 0 עד 10. יחידת הניתוח היא צמד מכוון של מפלגת־פנים ומפלגת־חוץ בתוך מערכת בחירות, והמשתנה המרכזי הוא שיעור חברות הפרלמנט במפלגת־החוץ שנה קודם לכן. ב־1,842 צמדי מפלגות, שיעור נשים גבוה יותר נקשר לדירוג חם יותר של המפלגה היריבה גם לאחר בקרה על המרחק האידאולוגי, שותפות בקואליציה או באופוזיציה והשפעות קבועות של מדינה־שנה. מעבר משיעור 0.13 לשיעור 0.45 נשים — סטיית תקן אחת מתחת לממוצע ואחת מעליו — נקשר לעלייה חזויה של 0.55 נקודה בסולם, והקשר הופיע הן בקרב גברים והן בקרב נשים. בדיקות חלופיות לפי משפחת מפלגות, יחסיות שיטת הבחירות, תקופה, מגדר הנהגת המפלגה והרכב מפלגת־הפנים לא שינו את המסקנה העיקרית. עם זאת, זהו ניתוח תצפיתי: אין בו הוכחה שהגדלת מספר הנשים לבדה תפחית עוינות, והוא אינו מפריד בין התנהגות שיתופית של נבחרות, סטריאוטיפים מגדריים, העדפה לייצוג תיאורי וסיקור תקשורתי. המחברים גם מזהירים ש׳בונוס׳ כזה עשוי לסייע למפלגות קיצוניות לרכך את תדמיתן, בזמן שנשים נבחרות עצמן נושאות עלויות גבוהות של אלימות והטרדה.
לקריאת העמוד
כשבית המשפט מדגיש יושרה, בוחרים מענישים שחיתות בחומרה רבה יותר
המאמר יוצא מן הפער המוכר בין הסתייגות ציבורית משחיתות לבין הענישה האלקטורלית הצנועה שפוליטיקאים חשודים מקבלים לעיתים. עומר יאיר, רענן סוליציאנו־קינן ויואב דותן מציעים שמידע אינו המשתנה היחיד: גם המשקל שבוחרים מעניקים ליושרה ביחס לשיקולים אחרים יכול להשתנות. זמן קצר לפני הבחירות המקומיות של 2013 הורה בית המשפט העליון, בשתי החלטות תקדימיות, להדיח שלושה ראשי ערים מכהנים שהוגשו נגדם כתבי אישום בעבירות שחיתות. ההחלטות עסקו בשלוש ערים בלבד, אך העניקו לבוחרים בערים אחרות אות ציבורי חזק בדבר חשיבותה של יושרה בלי למסור מידע חדש על ראש העיר שלהם. במחקר הראשון המחברים משלבים תוצאות בחירות ומידע על טענות שחיתות ב־71 ערים בשנים 2003, 2008 ו־2013, ומוצאים שלאחר החלטות בית המשפט גדל הפער בתמיכה בין ראשי ערים בעלי יושרה גבוהה ונמוכה. במחקר השני, ניסוי סקר אקראי בקרב תושבי שבע ערים, חשיפה לתיאור החלטת בית המשפט הגדילה את הפער בשביעות הרצון בין ראשי ערים משתי הקבוצות. שני המחקרים יחד תומכים בטענה שמוסדות יכולים לחזק אחריותיות דמוקרטית באמצעות הבלטת נורמה, אף שהמחקר אינו מוכיח שכל התערבות שיפוטית תשפיע כך או שהמנגנון מחליף מידע אמין והליך פלילי הוגן.
לקריאת העמוד
כשהמשיבים המעורבים נשארים בסקר: הקיטוב הציבורי עלול להיראות גדול מדי
המאמר מערער על ההנחה שמדגם סקר נעשה רק קטן יותר כאשר שיעור ההיענות יורד; הוא עלול גם להשתנות באופן שיטתי. אנשים שמסכימים להשתתף בסקרי דעת קהל נוטים להיות מיודעים, מעורבים ובעלי עניין רב יותר בפוליטיקה, ולכן גם להחזיק בעמדות מפלגתיות חזקות ומגובשות יותר. אם אזרחים כאלה נשארים במדגם בשיעור גבוה מאזרחים אדישים או בעלי עמדות חלשות, מדדי הקיטוב עלולים לייחס לכלל הציבור את המאפיינים של המיעוט הנענה. כוורי ופרידמן בוחנים את הקשר באמצעות נתוני פרט מסקרי Pew בשנים 2004–2014 וממחקרי הבחירות הלאומיים האמריקאיים בשנים 1984–2012. הם מוצאים ירידה משמעותית בהיענות ברמת יחידת המדגם, הקשורה לעלייה בשיעור המשיבים הפעילים פוליטית, המזוהים מפלגתית והמקוטבים. המשמעות אינה שכל הקיטוב הוא אשליה, אלא שבחלק מן הנושאים העדות למחלוקת בין המפלגות עשויה להיות חזקה יותר בסקר מכפי שהיא באוכלוסייה. התרומה המתודולוגית היא הפיכת אי־היענות מבעיה של גודל מדגם לבעיה של ייצוג: השאלה מי לא עונה יכולה לשנות את הסיפור שהנתונים מספרים על הדמוקרטיה.
לקריאת העמוד
מדידת קיטוב רגשי אינה זהה בכל שיטת מפלגות
תומס טיכלבקר, נועם גדרון, ויל הורן וג׳יימס אדמס בוחנים בעיה יסודית במחקר ההשוואתי של קיטוב רגשי: מדדים שפותחו ואומתו בארצות הברית, שבה שתי מפלגות מרכזיות מארגנות את התחרות, מועברים יותר ויותר למדינות בעלות שיטות מפלגות שונות. המאמר מציג מערך נתונים חדש המכסה עשר מדינות ומבחין בין שני יעדים של רגש מפלגתי — המפלגות היריבות עצמן ותומכי המפלגות היריבות. בשני המקרים מדובר בניסיון למדוד סלידה ועוינות מעבר לקווי המפלגות, אך אלה אינם בהכרח אובייקטים חברתיים ופוליטיים זהים. המחברים מוצאים קשר בין הרגש כלפי מפלגות יריבות לבין הרגש כלפי תומכיהן, אולם עוצמת הקשר משתנה ממדינה למדינה. הם דנים בהסברים מדידתיים לשונות הזאת ומדגישים את השלכותיה על ספרות הקיטוב הרגשי ההשוואתית. הממצא אינו מצדיק לוותר על השוואה בין מדינות; הוא מחייב להבהיר אם המדד מתאר יחס לארגונים מפלגתיים, לאזרחים המזוהים עמם או לשניהם. מבחינה דמוקרטית, ההבחנה חשובה משום שעוינות כלפי מפלגה מתחרה ועוינות כלפי אנשים המשתייכים למחנה אחר עלולות להשפיע בדרכים שונות על תחרות פוליטית, שיתוף פעולה ואזרחות משותפת.
לקריאת העמוד
אי־הכרה מצד האליטות מגבירה בוז כלפיהן ודחיית מיעוטים
המאמר בוחן את הטענה שאזרחים הנחווים בעיני עצמם כמי שהאליטות אינן מכירות בהם כחברים שווי־ערך באומה מגיבים לא רק נגד האליטות אלא גם נגד מיעוטים לאומיים. המחברים מציעים מנגנון מתורת הזהות החברתית: אי־הכרה קבוצתית מאיימת על תחושת השייכות והערך הלאומית, ובוז כלפי האליטות ודחיית מיעוטים מפורשים כתגובות של ניהול זהות שעשויות להשיב תחושת עליונות סובייקטיבית. מחקר 1, סקר חתך מייצג של 382 גרמנים, מצא כי הכרה מצד האליטות אך לא הכרה בין אנשים נקשרה לפחות איום על הזהות, פחות בוז ופחות דחיית מיעוטים; מסלולי התיווך היו מובהקים גם עם בקרות. במחקר 2 חולקו באקראי 155 משיבים גרמנים לקריאת פרוטוקול מומצא שבו פוליטיקאים הביעו הכרה או אי־הכרה באזרחים. בתנאי אי־ההכרה היו רמות מותאמות גבוהות יותר של בוז כלפי האליטות, 4.12 לעומת 3.14, ושל דחיית מיעוטים, 5.10 לעומת 4.05, בסולם בן שבע דרגות. מחקר 3 השווה משיבים שקיבלו משוב של שוליות גבוהה או נמוכה ומצא אותו כיוון, אך 67 מתוך 176 משיבים סוננו בהתאם לתשובותיהם ולכן ההקצאה לקבוצות הסופיות לא הייתה אקראית והמסקנה הסיבתית ממנו חלקית. כל המחקרים נערכו בקרב אזרחים גרמנים שנולדו בגרמניה ודוברים גרמנית כשפת אם, והמדדים העיקריים עסקו בעמדות ולא בהצבעה בפועל. לפיכך הממצאים תומכים במנגנון פסיכולוגי מסוים של עמדות המזוהות עם הימין הפופוליסטי, אך אינם מוכיחים שכל תחושת שוליות מובילה לימין או שהדפוס זהה במדינות ובקבוצות אחרות.
לקריאת העמוד
ותק באיחוד האירופי נקשר לתמיכה גבוהה יותר בערכים דמוקרטיים
המאמר שואל אם האיחוד האירופי מצליח לחברת אזרחים לערכים הדמוקרטיים שהוא מצהיר עליהם, ומגדיר את ליבת הזהות האירופית המשותפת במונחים של ערכים ולא של תרבות לאומית אחידה. החוקרים מנתחים ארבעה גלים של סקרי הערכים האירופי והעולמי מן השנים 1994–2010, ובהם 295,484 משיבים ב־99 מדינות, ומחלצים ארבעה ממדים: הערכות ממוקדות של תפקוד הדמוקרטיה, התנגדות לשלטון סמכותני, תמיכה כללית בדמוקרטיה וזכויות מיעוטים. הניתוח העיקרי של הממד האנטי־סמכותני כולל עד 286,799 משיבים ב־219 צירופי מדינה־שנה ומפריד בין ותק החברות הממוצע של מדינה לבין השינוי בו לאורך זמן. בשני הממדים של הוותק מתקבל קשר חיובי ומובהק גם לאחר בקרה על תוצר לנפש, רמת הדמוקרטיה ומאפייני המשיבים. לפי המודל המלא, התמיכה החזויה באנטי־סמכותנות במדינה בעלת 57 שנות חברות גבוהה בכ־12 נקודות מזו שבמדינה בעלת ארבע שנות חברות ובכ־14 נקודות מזו שבמדינה שאינה חברה. בדיקות חלופיות, ובהן ניתוח למדינות דמוקרטיות מבוססות בלבד, אפקטים קבועים למדינה ומודל עם תלות בזמן, משמרות את הכיוון החיובי. עם זאת, שנות חברות הן מדד עקיף לחיברות, הנתונים תצפיתיים, והמאמר אינו מזהה איזה מוסד או מנגנון של האיחוד יצר את השינוי. לכן הממצאים תומכים בהשערת החיברות אך אינם מהווים ניסוי המבודד סיבה יחידה.
לקריאת העמוד
צריכת מדיה מפלגתית נקשרת לתחושת רוב — ואז להשתתפות
שירה דביר־גבירסמן, ר׳ קלי גארט ויריב צפתי בוחנים תועלת דמוקרטית אפשרית של מדיה מפלגתית: לא רק קיטוב, אלא גם השתתפות. המנגנון המוצע הופך את לוגיקת ״ספירלת השתיקה״: חשיפה לכלי תקשורת התואם את עמדת האדם מספקת דוגמאות רבות לתמיכה במחנהו, גורמת לאקלים הדעה להיראות אוהד יותר ומפחיתה את החשש להביע עמדה בפומבי. ההשערות נבדקו בשני מחקרי פאנל סביב בחירות. בישראל נאספו שני גלים בקרב בוחרים יהודים: 453 השיבו בגל הראשון ו־397 בגל השני; המודל בדיווח עצמי כלל 340 משיבים ומודל נפרד של רישומי גלישה כלל 332. בארצות הברית נאספו שלושה גלים במדגם הסתברותי ארצי: 1,004 בגל הבסיס ו־652 בגל השלישי, והניתוח המפלגתי כלל 377. בישראל נמדדה תפיסת התמיכה הציבורית בארבע סוגיות מרכזיות ו־13 פעולות פוליטיות; בארצות הברית נמדדו סיכויי הניצחון הנתפסים של המועמד המועדף ותשע פעולות. בשני המקרים חשיפה למדיה תואמת ניבאה תפיסה שהציבור או סיכויי הבחירות נוטים לצד המשיב, ותפיסה זו ניבאה עלייה קטנה בהשתתפות לאחר בקרה על השתתפות התחלתית. בישראל התיווך היה מלא הן בדיווח העצמי והן בנתוני הגלישה; בארצות הברית נשאר גם אפקט ישיר, ולכן קיימים כנראה מנגנונים נוספים. ההשערה שחשיפה למדיה שאינה תואמת תפחית תמיכה נתפסת והשתתפות לא קיבלה תמיכה. העיצוב הרב־גלי מחזק את סדר הזמנים, אך אינו ניסוי: בחירה עצמית במדיה, הטיה בפאנל הישראלי, נשירה, חסר בנתוני HTTPS ואי־מדידת רשתות חברתיות ומדיה לא־מקוונת מגבילים מסקנה סיבתית.
לקריאת העמוד
פחד, שנאה וכעס אינם אותו מחסום לשלום
ערן הלפרין בוחן מדוע רגשות שליליים אינם פועלים כמקשה אחת בעיצוב דעת קהל על שלום. שבוע לפני ועידת אנאפוליס ב־2007 נערך סקר־ניסוי ארצי בקרב 501 יהודים בישראל, בדגימה אקראית בתוך שכבות; שיעור ההיענות היה 44%. המשתתפים דיווחו תחילה על אידאולוגיה ועל רגשות מתמשכים של פחד, שנאה וכעס כלפי פלסטינים, ולאחר מכן שמעו ידיעת עיתון מדומה על השיחות. שתי מסגרות שליליות — אופי פלסטיני מאיים או התנהגות לא הוגנת — הושוו לקבוצת ביקורת; כל מודל נתיבים השווה 120 נחשפים למסגרת עם 141 משתתפי ביקורת, ולכן N=261. התוצאות מפרידות בין שלושה מסלולים: פחד היה המנבא הרגשי היחיד של פחות תמיכה בנטילת סיכונים ושל פחות תמיכה בפשרה טריטוריאלית; שנאה ניבאה פחות פשרה סמלית, פיוס ופתיחות למידע חיובי, והייתה המנבא היחיד לדרישה להפסיק משא ומתן והבולט ביותר לתמיכה בפעולה צבאית בלתי־מבחינה; כעס ניבא הטלת אשמה על הפלסטינים, אך כאשר הופרד משנאה נקשר גם ליותר נכונות ליטול סיכון וליותר פתיחות למידע חיובי. בניגוד להשערה, פחד נקשר גם לתמיכה בפעולה צבאית. מסגרות האירוע פעלו בעוצמה שונה לפי אידאולוגיה, והרגשות המיידיים תיווכו במודלים את הקשר בין מסגור, הערכה קוגניטיבית, נטייה רגשית מתמשכת ועמדות. עם זאת, כל הרגשות והעמדות נמדדו בדיווח עצמי, המסגור עורר שליליות כללית ולא רגש יחיד, ומדובר ברגע פוליטי מסוים ובציבור היהודי בלבד; לכן אין להסיק שהקשרים זהים בתקופות, קבוצות או סכסוכים אחרים.
לקריאת העמוד
דירוג בינלאומי גבוה משכנע — דירוג נמוך נתקל בדחייה ולעיתים בתגובת נגד
אמנון כוורי, אסיף אפרת ועומר יאיר בוחנים אם דירוגים בינלאומיים מצליחים להפעיל לחץ ציבורי בתוך מדינה, או שהציבור מקבל מהם בעיקר את החדשות המחמיאות. באוגוסט 2022 הם ערכו בישראל ניסוי סקר מקוון רשום מראש עם 4,016 משיבים. כל משתתף קרא תיאור קצר של דירוג שנתי פיקטיבי המשווה 180 מדינות, והוקצה באקראי לאחד מ־12 תנאים במערך 3×2×2: מקור הדירוג היה ממשלת ארצות הברית, ה־OECD או ארגון לא־ממשלתי בינלאומי פיקטיבי; התחום היה זכויות אדם או איכות הסביבה; ומיקומה של ישראל היה 14, דירוג גבוה, או 78, דירוג נמוך. לאחר מכן נשאלו המשתתפים אם מצבה של ישראל בתחום טוב, אם הממשלה צריכה להשקיע יותר בשיפורו ואם יהיו מוכנים לחתום על עצומה הקוראת לפעולה. בהשוואה לדירוג נמוך, דירוג גבוה העלה את הערכת הביצועים ב־0.09 בסולם 0–1, כ־0.3 סטיית תקן, והפחית ב־0.03 הן את התמיכה במאמץ ממשלתי נוסף והן את הנכונות לחתום על עצומה. שני האפקטים האחרונים היו קטנים. כדי לברר איזה תנאי יצר את הפער, החוקרים השוו את הערכת הביצועים למדדי שביעות רצון שנשאלו לפני הניסוי. הדירוג הגבוה שיפר את ההערכה בשני התחומים; הדירוג הנמוך לא הוריד אותה. בתחום הסביבה ההערכה אחרי דירוג נמוך כמעט לא השתנתה מן הבסיס, ובתחום זכויות האדם היא דווקא עלתה ב־0.06 — דפוס שהמחברים מפרשים כתגובת נגד אפשרית לביקורת חיצונית. השפעת הדירוג הייתה חזקה יותר בסביבה, נושא שנתפס כפחות מקוטב בישראל, מאשר בזכויות אדם. לעומת זאת, זהות המדרג לא שינתה את האפקט באופן מובהק: שבח התקבל באופן דומה מארצות הברית, מה־OECD ומהארגון הפיקטיבי. הממצאים נשמרו ללא בקרות, ברגרסיה לוגיסטית סדורה, עם הכללת תשובות ״לא יודע״, לאחר בקרה על עמדות קודמות ובבדיקות לפי אידאולוגיה. עם זאת, אין בניסוי קבוצת ביקורת אמיתית שלא קיבלה מספר, ולכן מדד הקדם הוא קו בסיס חלקי ולא זהה לשאלת התוצאה. המדגם גם אינו ייצוגי לחלוטין וממעיט בייצוג אזרחים ערבים; נבדקו מדינה אחת, שני תחומים, מסר חד־פעמי פיקטיבי ותוצאות מיידיות של עמדה וכוונת פעולה, לא התנהגות או שינוי מדיניות. המחקר אינו מראה שכל ביקורת בינלאומית נכשלת. הוא כן מראה שמידע השוואתי אינו נכנס לתודעה באופן סימטרי: הערכה לאומית, קיטוב והגנה על זהות קבוצתית עשויים להפוך כלי שנועד לבייש מדינה למקור של שבח או התנגדות. מבחינה דמוקרטית, דירוג אינו תחליף להסבר אמין, לשיח מקומי ולמסלול פעולה שמאפשר לאזרחים לתרגם ביקורת לרפורמה.
לקריאת העמוד
אותו איום יכול להגביר כמיהה לשלום ולהחליש אמונה שהוא אפשרי
עודד אדומי לשם וערן הלפרין מפרקים שני מושגים שבדרך כלל נמדדים כמקשה אחת: איום ותקווה. איום עתידי כולל גם הערכה עד כמה האלימות תהיה חמורה וגם הערכה עד כמה היא צפויה; תקווה לשלום כוללת גם רצון שהשלום יושג וגם ציפייה שהוא אכן יושג. הטענה היא ששני המסלולים פועלים בכיוונים הפוכים. ככל שאנשים רואים אלימות עתידית כהרסנית וכואבת יותר, הם רוצים שלום בעוצמה רבה יותר ולכן תומכים יותר במדיניות יונית. ככל שהם רואים את האלימות כסבירה או בלתי נמנעת, הם מצפים פחות שהשלום אפשרי ולכן תומכים פחות באותה מדיניות. המחקר מבוסס על נתונים שנאספו במקביל מ־500 יהודים בישראל בפאנל מקוון ומ־300 פלסטינים בערים, כפרים ומחנות פליטים בגדה המערבית באמצעות דגימה הסתברותית מרובדת. המדגם הישראלי שוקלל לפי דתיות; נתוני עזה נותחו בנפרד בנספח ולא נכללו בניתוח הראשי מפני שהתפלגות האיום שם הייתה קיצונית ומוטה. המשתתפים דירגו בסולם 1–5 את סבירותו וחומרתו של אירוע אלים רחב נגד הקבוצה שלהם, ובסולם 1–6 את הרצון בשלום ואת הציפייה שיתממש. תמיכה במדיניות יונית נמדדה בחמישה פריטים קונקרטיים, ובהם הסדר בירושלים, מתווה פליטים ופיצוי, הפגנה משותפת לא־אלימה, צוות דיפלומטים לשעבר וחלוקת הארץ לשלום. בניתוחי רגרסיה, חומרת האלימות ניבאה רצון חזק יותר לשלום, וסבירות האלימות ניבאה ציפייה נמוכה יותר לשלום; השפעות הצולבות לא הופיעו. במודלי תיווך, הרצון לשלום הסביר חלק מן הקשר החיובי בין חומרה לתמיכה במדיניות יונית, והציפייה לשלום הסבירה במלואה את הקשר השלילי בין סבירות לתמיכה. מודל משוואות מבניות שהעריך את שני המסלולים יחד התאים היטב לנתונים, והמגמות חזרו בכל מדגם לאומי ובמדדי איום אישי. גם היחס הפנימי בין רכיבי האיום היה חשוב: משתתפים שאצלם משקל החומרה עלה על משקל הסבירות תמכו יותר במדיניות יונית ממשתתפים עם המבנה ההפוך. עם זאת, הנתונים חתכיים ואינם מוכיחים שאיום קודם לתקווה או שהתקווה גורמת לעמדה; חומרה, סבירות, רצון וציפייה נמדדו כל אחד בפריט יחיד, והמהימנות של סולם המדיניות הייתה נמוכה יחסית במדגם הפלסטיני. ההשוואה גם משלבת שיטות דגימה שונות ומוציאה את עזה מן המודל המרכזי. התרומה הדמוקרטית והציבורית היא בהחלפת המסר הפשטני שלפיו פחד הופך אנשים אוטומטית ל״נצים״ או ל״יונים״. תמיכה בפשרה דורשת בו־זמנית רצון חזק לצאת מן האלימות ואמונה שהיציאה אפשרית; הסלמה יכולה לחזק את הראשון ולרסק את השנייה.
לקריאת העמוד
טרור מתמשך שוחק סובלנות פוליטית בטווח הקצר — אך ותק דמוקרטי בונה חוסן
מארק פפלי, מארק ל׳ האצ׳יסון ומיכל שמיר בוחנים כיצד טרור כרוני משפיע על נכונותם של אזרחים להעניק זכויות פוליטיות בסיסיות דווקא ליריביהם. הם מאחדים 18 סקרים ייצוגיים של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל שנערכו בטלפון או פנים אל פנים בין דצמבר 1980 לפברואר 2011, ובהם 14,211 משיבים, עם ספירת פיגועים ממאגר Global Terrorism Database. הסובלנות נמדדה בשיטת ״הקבוצה הפחות־אהודה״: כל משיב בחר קבוצה פוליטית שהוא מתנגד לה במיוחד, ואז דירג אם יש לאפשר לה לנאום בטלוויזיה ולהפגין. שני הפריטים חוברו למדד 0–8, ולכן המבחן אינו אם אדם תומך בחופש של קבוצה אהודה אלא אם הוא מוכן לרסן את הדחף לדכא יריב. המשתנה המרכזי היה מספר הפיגועים בתוך גבולות ישראל המוכרים בינלאומית בשלושת החודשים שלפני כל סקר; חלון זה ניבא סובלנות בעקביות רבה יותר מחלונות של שישה או שנים־עשר חודשים וממדדים כמו הרוגים או פיגועי התאבדות. במודלים רב־רמתיים, שבהם אנשים מקוננים בתוך מועדי סקר, כל פיגוע נוסף נקשר בממוצע לירידה של 0.043 נקודה בסובלנות. על פני הטווח הנצפה ההפרש החזוי התקרב לנקודה שלמה בסולם בן תשע רמות. במקביל, שנות דמוקרטיה רציפה נקשרו לעלייה לא־ליניארית בסובלנות, שהאטה בהמשך; גם אחרי האינתיפאדה השנייה הרמה הכוללת לא חזרה לשפל של תחילת שנות השמונים. האפקט של טרור לא היה אחיד אידאולוגית. מזדהי ימין הפחיתו סובלנות בחדות עם ריבוי פיגועים, ואילו אצל מזדהי שמאל הכיוון היה מעט חיובי אך לא מובהק. הרגישות בימין הייתה גדולה יותר בתקופה שאחרי אוסלו מאשר בתקופה שקדמה לה, בעוד השינוי אצל השמאל היה זעיר. התוצאה לא הוסברה בכך שאנשי ימין בחרו דווקא קבוצות ערביות כקבוצה הפחות־אהודה, והדפוס נשמר בבדיקות עם חלונות זמן, סוגי טרור ומפרטים חלופיים. רוב ההשפעה הישירה דעכה אחרי שלושה חודשים, אך השפעה קטנה יותר נותרה עד שנה. המחקר אינו ניסוי: 18 נקודות זמן במדינה אחת אינן מאפשרות לבודד סיבתיות מלאה, וחלק מן הסקרים כללו רק יהודים ולכן אזרחים ערבים הוצאו מכל הניתוח. חסרים גם מדדים עקביים של איום נתפס, מחויבות לנורמות דמוקרטיות וביטחון פסיכולוגי. למרות המגבלות, הממצאים מחדדים מתח ליברלי־דמוקרטי מרכזי: איום ביטחוני ממשי יכול להחליש את ההגנה על חירויות של קבוצות שאינן אחראיות לאיום, בעוד מוסדות ונורמות הנלמדים לאורך זמן עשויים לבלום חלק מן השחיקה.
לקריאת העמוד
נבחרי ציבור פועלים לפי מה שהם חושבים שהציבור רוצה — גם כשהתפיסה אינה מדויקת
סטפן וולגרייב, סטיוארט סורוקה, פיטר לואן, תמיר שפר וקרולין סונטיינס בוחנים מנגנון בסיסי של ייצוג דמוקרטי: האם נבחרי ציבור פועלים לפי סדר העדיפויות האמיתי של הציבור, או לפי התמונה שהם בונים בראשם על סדר העדיפויות הזה. בין מרץ לאוגוסט 2015 נערכו ראיונות ממוחשבים פנים אל פנים עם 410 פוליטיקאים בבלגיה, בקנדה ובישראל; לאחר הוצאת שרים בלגים מן ההשוואה נותחו עד 397 נבחרים, ובמודל המרכזי נכללו 357. לכל פוליטיקאי הוצגו שבע ידיעות חדשות פנים־מדינתיות שנדגמו באקראי מן העמודים הראשיים בחמשת השבועות שקדמו לריאיון. לגבי כל ידיעה הוא העריך בסולם 0–10 עד כמה הציבור רוצה פעולה, ודיווח אילו מבין שבע פעולות שקל או ביצע — מאיסוף מידע ושיחה עם עמיתים ועד עמדה פומבית, שאילתה או כתיבת הצעת חוק. במקביל, 6,210 אזרחים — 2,189 בבלגיה, 2,902 בקנדה ו־1,119 בישראל — דירגו את הצורך בפעולה באותן ידיעות, וכך התקבל מדד עצמאי של העדיפות הציבורית בפועל. במודל בלי תפיסת הנבחר, כל נקודה נוספת בעדיפות הציבורית האמיתית נקשרה לעלייה של 0.49 בסולם הפעולה בן 14 הנקודות. לאחר הוספת העדיפות הנתפסת, כל נקודה בה נקשרה לעלייה של 0.43, ואילו המקדם של העדיפות האמיתית ירד ל־0.03 ולא היה מובהק. הדפוס חזר בכל מדינה בנפרד, בפעולות פורמליות ולא־פורמליות, ורק בפעולות שבוצעו בפועל ולא רק נשקלו. הוא גם לא היה חזק יותר באופן מובהק אצל נבחרים שהגדירו את עצמם כנציגים־שליחים או אצל מי שמושבם האלקטורלי פחות בטוח. בדיקת דיווחים מול רישומי פרלמנט מצאה תיעוד לרוב הגדול של השאילתות שנבדקו, אך פעולות לא־פורמליות נותרו דיווח עצמי. הממצא המרכזי אינו שהציבור חסר השפעה, אלא שהשפעתו עוברת דרך קליטה אנושית העלולה להיות חלקית או מוטה. מאחר שהתפיסה והפעולה נמדדו באותו סקר, אין אפשרות לשלול שהנבחרים הצדיקו בדיעבד פעולה שכבר ביצעו, שהשליכו את העדפותיהם על הציבור או שהגיבו לחומרת הבעיה עצמה. לכן המחקר מציג קשר עקבי וחזק, לא ניסוי סיבתי. מבחינה דמוקרטית, אחריותיות מחייבת לא רק לאפשר לציבור להביע העדפות, אלא גם לבנות ערוצי מידע מגוונים ומדויקים שימנעו מקבוצות קולניות, תקשורת או אינטואיציה פוליטית להפוך בטעות ל״קול הציבור״.
לקריאת העמוד
שכר גבוה בשירות הציבורי אינו חיסון משחיתות: תמריצים, מוטיבציה וסובלנות לשוחד
דורון נבות, יניב ריינגוורץ ונסים כהן מערערים על ההנחה ששכר גבוה הוא כשלעצמו כלי יעיל נגד שחיתות בשירות הציבורי. ההיגיון המקובל אומר ששכר נדיב מגדיל את המחיר של פיטורים ולכן מרתיע קבלת שוחד; המחברים מציבים מולו אפשרות אחרת, שלפיה הדגשת תגמול חומרי עלולה לדחוק מוטיבציה פנימית לשירות, למשוך עובדים בעלי אוריינטציה אינסטרומנטלית ולשדר שגם החברה מצפה מעובדי הציבור לפעול מתוך אינטרס עצמי. הם מנתחים את הגל השישי של סקר הערכים העולמי מן השנים 2010–2014 ומתמקדים ב־18,800 מועסקים במגזר הציבורי ב־58 מדינות. ההכנסה נמדדה כדירוג עצמי של הכנסת משק הבית בסולם 1–10 ביחס למשקי בית אחרים במדינה, ואילו היחס לשחיתות נמדד בעיקר באמצעות השאלה עד כמה מוצדק לקבל שוחד במסגרת התפקיד, גם היא בסולם 1–10. לאחר בקרה על מדינה, גיל, מגדר, השכלה ומצב משפחתי נמצא קשר חיובי קטן: עלייה בדרגת הכנסה אחת נקשרה לעלייה של 0.035 נקודה בסובלנות לשוחד. בקרב משיבים מתחת לגיל 45 הקשר היה גדול יותר, 0.167, ואילו בקרב המבוגרים יותר הוא לא היה מובהק. בדיקות נוספות באמצעות מודל לוגיט סדור, מדגם של מפרנסים עיקריים, סיווג מעמדי עצמי והגבלת המדגם לגיל העבודה שמרו על הכיוון הכללי. הזדהות פטריוטית חזקה החלישה את הקשר, ממצא שהמחברים מפרשים כתמיכה בחשיבותן של השתייכות ומוטיבציה לשירות. עם זאת, המחקר אינו מודד שכר אישי אלא הכנסה יחסית של משק הבית, בוחן הצדקה מדווחת של שוחד ולא מעשי שחיתות, ונשען על נתוני חתך. לכן הוא אינו מוכיח ששכר גבוה גורם לשחיתות או שיש להפחית שכר. תרומתו היא בהצבת גבול לטענה ששכר לבדו פותר בעיית יושרה ובהדגשת הצורך לשלב תגמול הוגן עם פיקוח, נורמות מקצועיות, הכשרה ואתוס של אחריות לציבור.
לקריאת העמוד
מיהו ״האזרח הטוב״ בעידן המדיה החדשה?
נטע קליגלר־וילנצ׳יק ממקמת ספרות על מדיה ואזרחות בתוך פרדיגמה רחבה שהיא מכנה ״מודלים חלופיים לאזרחות״. נקודת המוצא היא שמחקרים רבים מתארים נורמות ופרקטיקות אזרחיות המתממשות, מתפתחות ונבחנות בסביבות של מדיה חדשה. השאלה הפתוחה היא מה מעמדה של הסביבה הזאת: האם השינויים בתפיסת האזרחות תלויים במדיה החדשה, או שהמדיה היא זירה שבה שינוי חברתי רחב יותר מתבצע ומתחזק. המאמר ממפה את נוף המודלים החלופיים ומחפש את החוט המחבר ביניהם. לפי הטענה המשותפת, חל שינוי במה שנחשב ״אזרחות טובה״, ואין לפרש אותו בהכרח כירידה מרמה קודמת אלא כביטוי של מודל אזרחות חדש. המסגרת מאפשרת לבחון את תפקיד המדיה בלי להניח מראש שטכנולוגיה לבדה היא הסיבה לשינוי ובלי למדוד כל פרקטיקה חדשה רק ביחס לתקן אזרחי ישן.
לקריאת העמוד
כשאתר חדשות מושך גם בגלל הקהל שלו: הומופיליה וקיטוב
שירה דביר־גבירצמן טוענת שצרכני תקשורת עשויים לבחור אתר פוליטי לא רק בגלל התוכן שהוא מפרסם, אלא גם בגלל זהות הקהל שהם מצפים למצוא בו. היא מכנה את ההעדפה לאתרים מפלגתיים המאוכלסים בצרכנים הומוגניים ובעלי דעות דומות ״הומופיליית קהל״. ההסבר המוצע נשען על צורך בעקביות עצמית: סביבה של דומים מחזקת את ההתאמה בין הזהות הפוליטית של האדם לבין מרחב המדיה שבו הוא נמצא, ובמהלך חוזר עלולה ליצור ספירלת חיזוק. המאמר בוחן את הטענה באמצעות ניסוי סקר בקרב 300 משתתפים ובאמצעות מחקר פאנל ששולב בו מעקב אחר חשיפה מקוונת בפועל בקרב 397 משתתפים. אנשים בעלי אידאולוגיה קיצונית יותר הציגו רמות גבוהות יותר של הומופיליית קהל. בממד האורכי, הומופיליית קהל הייתה קשורה במידה מסוימת לקיטוב אידאולוגי, לאי־סובלנות ולנגישות של הגדרה עצמית פוליטית, ניסוח שמצביע על קשר עקבי אך לא מוחלט.
לקריאת העמוד
האם חשיפה לחדשות על שחיתות מעודדת חוסר יושר?
ישראל וייסמל־מנור, פטרישה מוי, ריקו נוימן ומורן שכניק בוחנים את הקשר בין חשיפה תקשורתית לשחיתות פוליטית לבין התנהגות לא־ישרה. המחקר נשען על ניסוי פקטוריאלי 2×2 בקרב 404 משתתפים: מחציתם נחשפו למשדר חדשות על שחיתות פוליטית, ומחציתם הוצע תגמול על תשובות נכונות לשאלות על המשדר. שילוב התנאים נועד להפריד בין ההשפעות הישירות של החשיפה ושל התמריץ ולבחון גם את פעולתם המשותפת. לפי הממצאים המדווחים, התמריץ היה יעיל מאוד בניבוי הסיכוי לרמאות, ואילו החשיפה לחדשות על שחיתות לא ניבאה רמאות. עוד נמצא כי רמאות הייתה שכיחה יותר בקבוצות סוציו־דמוגרפיות מסוימות, אך התקציר אינו מזהה אותן ולכן אין בסיס לייחס את התוצאה לקבוצה מסוימת. המסקנה התחומה של המחקר היא שבמסגרת הניסוי, תגמול מיידי היה קשור להתנהגות הלא־ישרה יותר מעצם המפגש עם דיווח חדשותי על שחיתות.
לקריאת העמוד
שמרנים וליברלים מול שינוי: הסטטוס קוו חשוב יותר מן התווית
יוטה פרוך, יוליה אלעד־שטרנגר ותומאס קסלר בוחנים מחדש טענה מקובלת בפסיכולוגיה פוליטית: שמרנים מתנגדים לשינוי חברתי וליברלים מקבלים אותו. בארבעה מחקרים בגרמניה הם מפרידים בין אינטואיציה רווחת לבין יחס ממשי לשינוי במגוון סוגיות. במחקר הראשון 112 סטודנטים אכן ייחסו לשמרנים יותר מסורת, שימור סטטוס קוו והתנגדות לשינוי, וההסכמה על הסטריאוטיפ הייתה רחבה בכל הרצף הפוליטי. במחקרים 2א ו־2ב נשאלו 159 סטודנטים ו־148 משתתפים מן האוכלוסייה הכללית על 22 ו־10 סוגיות שנויות במחלוקת. בסוגיות שבהן הסטטוס קוו היה מקובל יותר על שמרנים, שמרנות נקשרה לפחות רצון בשינוי; בסוגיות שבהן הסטטוס קוו היה מקובל יותר על ליברלים, הכיוון התהפך ושמרנים רצו יותר שינוי. הרצון בשינוי בשתי קבוצות הנושאים גם לא יצר נטייה אישית אחת יציבה. במחקר השלישי 218 משתתפים העריכו ישירות שמונה מצבי סטטוס קוו, את רצונם בשינוי, את כיוון השינוי, את הפחד ממנו ואת היתכנותו. אישור הסטטוס קוו נקשר בעוצמה להתנגדות לשינוי בכל שלוש קבוצות הסוגיות, עם מתאמים של −0.80, −0.62 ו־−0.56, ותיווך חלק ניכר מן הקשר בין אוריינטציה פוליטית לרצון בשינוי בסוגיות ליברליות ושמרניות. לא נמצא קשר יציב בין אידאולוגיה לבין תמיכה בשינוי ׳מתקדם׳ או ׳ריאקציוני׳, וגם שמרנים לא דיווחו באופן עקבי על יותר פחד משינוי או על פחות אמונה שהוא אפשרי. המחברים מסיקים שדגימת הגירויים חשובה: מחקר שבוחר בעיקר הגירה, נישואים חד־מיניים או סוגיות שבהן הימין מעדיף את המצב הקיים עלול לייצר מראית עין של הבדל פסיכולוגי כללי. הם אינם טוענים שאין הבדלים פסיכולוגיים בין ימין לשמאל, אלא שהיחס לשינוי אינו מועמד טוב להבדל כללי שאינו תלוי הקשר. המחקרים מוגבלים לגרמניה, למדגמים צעירים וליברליים יחסית ולמספר מצומצם של סוגיות שמעמדן משתנה עם הזמן, ולכן נדרשת שכפול במדינות ובתקופות אחרות.
לקריאת העמוד
כשהחדשות מעצבות את דמות המועמד: תכונות, רגש וכוונת הצבעה
מיטל בלמס ותמיר שפר בוחנים את מערכת הבחירות בישראל ב־2006 כדי לחבר בין קביעת סדר יום ברמת התכונות לבין הטרמה רגשית והצבעה. הם מנתחים 467 כתבות חדשותיות ב׳הארץ׳ וב׳ידיעות אחרונות׳ מן התקופה 27 בינואר עד 28 במרץ, ובהן 738 מופעים של אהוד אולמרט, בנימין נתניהו ועמיר פרץ. לכל מועמד קודדו מנהיגות, אינטליגנציה, אמינות, מוסריות ותכונות אחרות, ובכל קטגוריה גם הכיוון החיובי או השלילי. במקביל נערכו שלושה סקרים טלפוניים נפרדים בקרב יהודים ישראלים, שבהם המשיבים התבקשו לתאר כל מועמד במילה אחת; בסקר השני נמדדה גם התאמת המועמד לתפקיד. ההתאמה בין סדר היום התכונתי בחדשות לבין סדר היום של הציבור הייתה ניכרת, וההשוואות לאורך שלוש התקופות הצביעו בדרך כלל על כיוון מן התקשורת אל הציבור יותר מאשר על הכיוון ההפוך. הקשר היה ברור במיוחד בקרב קוראים כבדים, בעוד אצל קוראים קלים לא התקבל דפוס מובהק דומה. מעבר לבולטות, הטון של התכונה הנגישה ביותר ניבא במרבית המקרים את הערכת התאמת המועמד, גם לאחר שליטה בזהות פוליטית, ידע על המועמד, השכלה וגיל. ברמה המצטברת, הטון של התכונה הבולטת נע יחד עם כוונות ההצבעה למפלגותיהם של אולמרט ופרץ, אך לא באופן ברור אצל נתניהו. המחברים מדגישים כי הסקרים אינם פאנל, שהמחקר עוסק בעיתונות מודפסת ובציבור היהודי בלבד, וכי מתאם מצטבר אינו מוכיח סיבתיות. התרומה המרכזית היא להראות שבמערכת פרלמנטרית, שבה מצביעים למפלגה ולא ישירות למועמד, האופן שבו החדשות מגדירות את דמות המנהיג עדיין עשוי לעצב את אמת המידה לשיפוט ואת הכיוון האלקטורלי.
לקריאת העמוד
האמונה שהתקשורת משפיעה על אחרים קשורה להצבעה אסטרטגית
Jonathan Cohen ו־Yariv Tsfati שואלים אם בוחרים משנים את בחירתם לא רק בגלל תוכן חדשותי שמשכנע אותם, אלא גם בגלל מה שהם סבורים שהחדשות יעשו לבוחרים אחרים. הם מגדירים הצבעה אסטרטגית כהצבעה למפלגה שאינה המועדפת ביותר, כדי להימנע מבזבוז קול או להשפיע על זהות המפלגה שתרכיב קואליציה. הטענה היא שייחוס השפעה לתקשורת מספק מידע חברתי על התוצאה הצפויה: מי שחושב שהסיקור יסיט אחרים עשוי לעבור למפלגה מעשית יותר כדי להצטרף למגמה או לאזן אותה. במחקר הראשון נותחו סקרים טלפוניים אקראיים שנערכו ארבעה עד חמישה שבועות לפני בחירות 2003 ו־2006, ובהם 1,219 ו־509 משיבים בהתאמה. בשני הסקרים, תפיסת ההשפעה על אחרים נקשרה לדיווח עצמי על שיקולים אסטרטגיים גם במודלים שכללו תפיסת השפעה על העצמי, עניין והשתתפות פוליטיים, מסוגלות, ציניות, חשיפה לחדשות ומאפיינים דמוגרפיים. המחקר השני סקר 517 מצביעים אפשריים בעשרת הימים האחרונים לפני בחירות 2006 והשווה בין המפלגה שאליה התכוונו להצביע לבין מידת הקרבה שחשו לעד שלוש מפלגות. לפי המדד הישיר זוהו 58 מצביעים אסטרטגיים, 11.2% מן המצביעים האפשריים, ובמודל הרלוונטי כל עלייה של יחידה בתפיסת ההשפעה על אחרים נקשרה לעלייה של 71% ביחס הסיכויים להצבעה אסטרטגית. העקביות בין שלושה מאגרי נתונים ושתי דרכי מדידה תומכת במה שהמחברים מכנים אפקט תיאום, אך המחקר הוא תצפיתי וחתכי ולכן אינו מוכיח שהאמונה בכוח התקשורת היא שגרמה לשינוי ההצבעה.
לקריאת העמוד
נבחרי ציבור אינם חסינים מהטיות החלטה — ולעיתים הם מוטים יותר מאזרחים
ליאור שפר, פיטר ג׳ון לואן, סטיוארט סורוקה, סטפן וולגרייב ותמיר שפר בודקים ישירות הנחה נפוצה במדע המדינה: שנבחרי ציבור הם מקבלי החלטות אסטרטגיים ושקולים יותר מן האזרחים שבחרו בהם. בשני סבבי ראיונות פנים אל פנים בשנים 2014 ו־2015 הם העבירו לפוליטיקאים מכהנים בפרלמנטים ארציים ואזוריים בבלגיה, בקנדה ובישראל ארבע מטלות ניסוייות, והשוו את תשובותיהם למדגמי אזרחים שקיבלו את אותן מטלות. בניסוי הסיכון בחרו פוליטיקאים בחלופה מסוכנת ב־62.5% מן המקרים לעומת 53.8% בקרב אזרחים, פער שהתקרב אך לא הגיע לרף המובהקות המקובל; מעבר ממסגור של רווח למסגור של הפסד הגדיל בחירה מסוכנת ב־38 נקודות אחוז אצל פוליטיקאים וב־35 אצל אזרחים. בניסוי העלות השקועה תמכו 83.7% מן הפוליטיקאים בהארכת תוכנית הלוואות שנכשלה בהשבת מלוא ההשקעה, לעומת 71.1% מן האזרחים, פער מובהק. בניסוי הזמן היו ממוצעי נקודת המעבר דומים, אך ההתפלגות הייתה שונה: 75.18% מן הפוליטיקאים הסכימו בשלב כלשהו להמתין שנתיים להשקעה גדולה יותר, לעומת 53.95% מן האזרחים. בניסוי הסטטוס קוו בחרו 67.3% מן הפוליטיקאים בתוכנית שהוצגה כברירת המחדל, לעומת 64.1% מן האזרחים, ללא פער מובהק בכלל המדגם; בקנדה נמצא פער מובהק. ניסיונות לעורר תחושת אחריותיות באמצעות קרבת בחירות וסיקור תקשורתי הניבו השפעות קטנות, לא מובהקות או שונות בין מדינות, ולכן אינם מספקים תנאי ברור שמנטרל הטיות. המאמר מסיק שאין הצדקה להניח שפוליטיקאים חסינים מהטיות המוכרות אצל אזרחים, אך מדגיש שהמטלות היפותטיות, מספר המדינות המצומצם והבדלים בין תחומי המדיניות מגבילים הכללה וסיבתיות. הוא מציע לחקור בנפרד כיצד מיון של טיפוסים מסוימים לפוליטיקה, למידה וניסיון בתפקיד, וסביבת האחריותיות הציבורית מייצרים את הדפוסים שנצפו.
לקריאת העמוד
מהמציאות למהדורה, ומהמהדורה לקלפי: ארבע בחירות חושפות שרשרת של השפעה
תמיר שפר וגבריאל ויימן מנתחים ארבע מערכות בחירות בישראל — 1996, 1999, 2001 ו־2003 — כדי לבחון שרשרת בת חמישה שלבים: תנאי המציאות, סדר היום התקשורתי, סדר היום הציבורי, כוונת ההצבעה של היחיד והתוצאה המפלגתית המצטברת. הם מחלקים את התחרות לשני תחומים: ביטחון־שלום מול כלכלה־פנים. תנאי הביטחון נמדדו במספר ההרוגים האזרחים והחיילים בששת החודשים שלפני הבחירות, והכלכלה בשינוי השנתי בתוצר לנפש. סדר היום התקשורתי נמדד בחדשות ערוצים 1 ו־2, וסדר היום הציבורי בסקרי בחירות ששאלו מהי הבעיה החשובה ביותר. בשלוש מערכות הבחירות הראשונות הסיקור נע בכיוון התנאים הבולטים במציאות; ב־2003, אף שגם הביטחון וגם הכלכלה הורעו, התקשורת העניקה מקום נרחב יותר לכלכלה. במודל משולב סדר היום הטלוויזיוני היה מנבא חזק של הבעיה שהציבור ציין, בעוד מספר ההרוגים לא היה מובהק. ברמת הפרט, מי שראה בתחום מסוים את הבעיה המרכזית נטה יותר להצביע למפלגה המזוהה עם טיפול בו, גם לאחר שליטה בהצבעה קודמת, עמדות מדיניות וכלכליות ומאפיינים חברתיים. גם הקולות המצטברים של גושי המפלגות נעו יחד עם בולטות התחומים בציבור, אך ארבע נקודות זמן אינן מאפשרות להסיק סיבתיות. המאמר מציג אפוא ראיות תומכות להשפעת סדר יום ולהטרמה במערכת רב־מפלגתית, לצד מגבלות מהותיות של מדגם יהודי בלבד, היעדר מדידת חשיפה אישית וארבע בחירות בלבד.
לקריאת העמוד
כשהרשימה המשותפת מתאחדת, הייצוג עולה: שלוש בחירות בשנה אחת
גדי חיטמן בוחן את התנהגות הציבור הערבי בישראל בשלוש מערכות הבחירות הכלליות שנערכו בין אפריל 2019 למרץ 2020. בסיבוב הראשון, ב־9 באפריל 2019, הרשימה המשותפת פורקה אף שהיו בציבור הערבי ציפיות גבוהות להתמודדות מאוחדת בבחירות לכנסת ה־21. לפי התקציר הרשמי, אכזבת הבוחרים התבטאה בהתרחקות מן הקלפי, והייצוג המפלגתי הערבי ירד מ־13 לעשרה מושבים. בסיבוב השני, ב־17 בספטמבר 2019, הרשימה הוקמה מחדש וזכתה שוב ב־13 מושבים. בסיבוב השלישי, במרץ 2020, היא התמודדה שוב כרשימה משותפת והגיעה ל־15 מושבים. המחבר מסיק מן הרצף שהחרמת בחירות פוגעת במיעוט הערבי, בעוד איחוד המפלגות מגדיל את כוחו הפוליטי. ההשוואה מציגה שינוי ברור בתוצאה הפרלמנטרית לצד שינוי במבנה ההתמודדות ובהשתתפות המתוארת. עם זאת, הרשומה הציבורית אינה מפרטת שיעורי הצבעה, נתוני סקר, שיטת ניתוח או מבחן של הסברים חלופיים, ולכן שלוש התצפיות אינן מוכיחות שהפיצול או האיחוד היו הסיבה היחידה לשינוי. המסקנה הנתמכת היא שבתקופה שנבדקה פיצול לווה בירידה במספר המושבים, ואיחוד לווה בהתאוששות ובהתחזקות.
לקריאת העמוד
אובדן הכנסה, שמאל רדיקלי וימין רדיקלי: מבחן פאנל הולנדי
נעם גדרון וג׳ונתן ג׳ ב׳ מייס בוחנים הנחה נפוצה על משברים כלכליים: האם האנשים שאיבדו הכנסה הם עצמם אלה שפנו למפלגות רדיקליות פופוליסטיות. המחקר משתמש בשמונה גלים של פאנל LISS בהולנד בשנים 2007–2015, לפני המשבר הגדול, במהלכו ואחריו, ועוקב אחר 8,696 אנשים בגיל העבודה לאורך 30,653 תצפיות. מודלים עם אפקטים קבועים לאדם ולשנה משווים כל אדם לעצמו לאורך זמן ומפרידים בין שינוי אישי בהכנסה לבין הבדלים קבועים בין אנשים ומגמות שנתיות משותפות. אובדן של 1,000 אירו בהכנסה חודשית נטו נקשר לעלייה של מעט פחות מעשירית סטיית תקן באהדה למפלגה הסוציאליסטית מן השמאל, והקשר חזק במיוחד בקבוצת ההכנסה הבינונית. אותו אובדן נקשר גם ליותר תמיכה בצמצום פערי הכנסה; שינוי של 1,000 אירו מקביל לקצת יותר מעשירית סטיית תקן במדד החלוקה מחדש, בכיוון סימטרי של יותר תמיכה לאחר הפסד ופחות לאחר רווח. לעומת זאת, שינוי בהכנסה אינו מנבא שינוי באהדה למפלגת החירות מן הימין הרדיקלי. הקשר לעמדות נייטיביסטיות קטן ובעל מובהקות שולית בלבד, ואובדן הכנסה כשלעצמו אינו יוצר עלייה מובהקת במדד. בדיקות עם מעבר לאבטלה ועם כוונת הצבעה אינן משחזרות את כל ממצאי האהדה, ולכן התמונה חזקה יותר ביחס לחלוקה מחדש מאשר ביחס להצבעה בפועל. המסקנה הדמוקרטית היא שאין בסיס למנגנון כלכלי אישי אחד שמסביר יחד פנייה לשמאל הרדיקלי ולימין הרדיקלי: פגיעה חומרית ישירה מסבירה כאן חלק מן התנועה שמאלה, בעוד עליית הימין עשויה לעבור דרך מנגנונים תרבותיים, מעמדיים או כלכליים עקיפים אחרים. העיצוב האורכי מחזק את הזיהוי לעומת סקר חתך, אך אינו ניסוי; התוצאות מוגבלות להולנד ולאוכלוסייה בגיל העבודה ואינן מוכיחות סיבתיות מלאה.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה מתוך הבדל: מן הגיוון במחוז אל רשת השיחה הפוליטית
המאמר מציע להבין אזרחות דמוקרטית דרך כמה שכבות של הבדל ולא דרך רשת השיחה האישית בלבד. דיטרם א׳ שויפלה, ברוס ו׳ הארדי, דומיניק ברוסארד, ישראל וייסמל־מנור ואריק ניסבט משלבים סקר טלפוני ארצי חתכי במדגם הסתברותי של כמעט 800 מבוגרים עם נתונים ברמת המחוז על גיוון דתי, פוליטי וגזעי. הם בונים מודל נתיבים שמחבר בין המבנה החברתי, ההקשר המקומי, רשתות הדיון ותהליכי תקשורת כדי לבחון קשרים ישירים ועקיפים להשתתפות פוליטית. התקציר מדווח על קשרים חיוביים בין הטרוגניות מבנית להטרוגניות של רשתות הדיון, הן במישרין והן בעקיפין באמצעות תהליכי תקשורת. החידוש הוא רב־רמתי: סביבת המגורים והאנשים שאיתם אדם מדבר אינם שתי זירות נפרדות, מפני שההקשר עשוי לעצב את מגוון המפגשים והשיחות הזמינים לו. מבחינה דמוקרטית, המודל מדגיש שהיחשפות להבדל אינה רק תכונה של יחיד אלא תוצר של מבנה ושל תקשורת. מאחר שהנתונים חתכיים והתקציר אינו מציג גדלי אפקט, המאמר אינו מצדיק כלל סיבתי גורף שלפיו כל גיוון חברתי יוצר אוטומטית יותר השתתפות.
לקריאת העמוד
כשהקהל מבקר את סיקור המחאה: טיקטוק כזירה דמוקרטית — וגם לא־דמוקרטית
המאמר מעביר את מוקד המחקר מסיקור המחאה עצמו אל הקהל שמבקר את הסיקור. יואנה ליטרט, ליליאן בוקסמן־שבתאי ונטע קליגלר־וילנצ׳יק מנתחות באופן איכותני סרטוני טיקטוק ואת התגובות הקשורות אליהם, מתוך תוכן שנאסף באביב 2021. הדיון התרכז בשני מוקדים פוליטיים שונים: מחאת Black Lives Matter ומהומות הקפיטול. לפי התקציר, משתמשים ניצלו את אפשרויות היצירה של טיקטוק כדי לפרק ייצוגים חדשותיים מסוימים, לבקר את מנגנון התקשורת ולהרחיב את הנרטיב החדשותי. כך הקהל אינו רק מקבל מסגור עיתונאי, אלא יוצר שכבת פרשנות ציבורית גלויה סביבו. המסקנה אינה מציגה את הפלטפורמה כמרחב דמוקרטי בהכרח: ביקורת תקשורתית בטיקטוק יכולה לערער ייצוג מצמצם ולפתוח נקודות מבט, אך היא יכולה לשמש גם מטרות לא־דמוקרטיות. המאמר מציב אפוא את ביקורת המדיה הדיגיטלית כיכולת פוליטית שתוצאתה תלויה בתוכן, בהקשר ובאופן השימוש בה.
לקריאת העמוד
אותה שחיתות, תגובה אזרחית שונה: תפיסות הציבור והשתתפות פוליטית בישראל
המאמר בוחן מדוע אזרחים הרואים שחיתות פוליטית סביבם אינם מגיבים תמיד באותה דרך. במחקר שדה בקרב 298 ישראלים, דורון נבות ואיתי בארי מקשרים בין שלושה רכיבים: האופן שבו אדם מגדיר שחיתות, היקף השחיתות שהוא חושב שקיים והשתתפותו הפוליטית. הניתוח מראה שרמת השחיתות הנתפסת היא גורם חשוב בהסבר ההשתתפות, אך השפעתה תלויה באופן מובהק בתפיסת השחיתות של האזרח. פירוש הדבר הוא ששני אנשים המעריכים את היקף השחיתות באופן דומה עשויים להבין את אותה הערכה אחרת ולהגיב אליה אחרת במרחב הפוליטי. מבחינה דמוקרטית, הממצא מחבר בין אחריותיות לבין פרשנות ציבורית: חשיפה למידע על שחיתות אינה פועלת בחלל ריק, אלא עוברת דרך אמות המידה שלפיהן הציבור מזהה ניצול פסול של כוח. לכן מדידת תפיסת היקף השחיתות לבדה עלולה להחמיץ חלק מרכזי מן הדרך שבה שחיתות נקשרת למעורבות אזרחית.
לקריאת העמוד
לפני הבחירות הבוחרים מחוברים ל״עם״; אחרי ההצבעה הקשר מתפרק
לירון לביא מפתחת מסגרת של ארבעה פנים למושג ״העם״: פוליטי, לאומי, מרחבי ומופשט. הפן הפוליטי, המתגלם בבוחרים, יוצר ממד קונקרטי שקשור לבחירות; שלושת הפנים האחרים יוצרים ממד מפוזר של זהות וסוכנות פוליטית רחבה. כדי לבדוק כיצד הממדים מופיעים בפועל, המחקר מנתח תמלילים של 478 תוכניות CNN ו־Fox News ששודרו בשבוע שלפני ובשבוע שאחרי בחירות 2016 בארצות הברית, בסך 286 שעות. אלגוריתם מבוסס מילון זיהה ביטויים הקשורים לעם ולזמן. ״Country״ הופיע בממוצע 10.75 פעמים בשעה, ״voters״ 7.53, ״Americans״ 3.70, ״the people״ 2.38 ו־״nation״ 1.58. ניתוח הגורמים הראה שני ממדים שהסבירו יחד 61% מן השונות: הבוחרים עמדו בנפרד מן הפנים המופשטים, הלאומיים והמרחביים. לפני הבחירות הופיעו ״voters״ 11.33 פעמים בשעה בממוצע ואחרי הבחירות רק 3.45; לעומת זאת ״the people״ עלה מ־1.72 ל־3.08. ניתוח אופקי הזמן מצא ששני הממדים חלקו קשר לעבר הקרוב, אך הממד הקונקרטי נקשר להווה ולעתיד הקרוב והממד המפוזר לעתיד שלאחר הבחירות. המסקנה היא שהחיבור בין הבוחרים לבין העם הרחב התקיים לפני ההצבעה ולא אחריה, והותיר את ״העם״ העתידי מנותק מן המנגנון הקונקרטי של ריבונותו ופגיע יותר לרטוריקה פופוליסטית עמומה.
לקריאת העמוד
החרב הדו־להבית של הדת: אמונה, קהילה ועמדות כלפי דמוקרטיה
פזית בן־נון בלום וגיזם אריקאן מציעות פתרון לממצאים הסותרים בספרות על דת ודמוקרטיה: להפסיק למדוד דתיוּת כתכונה אחת. הן מבחינות בין אמונה אישית, התנהגות חברתית בקהילה דתית והשתייכות למסורת דתית. מבחינה תיאורטית, אמונה קשורה בעיניהן לערכי שימור, סדר והתנגדות לשינוי, שעלולים להתנגש עם פתיחות וסובלנות דמוקרטיות; ההתנגשות צפויה להפחית תמיכה בדמוקרטיה וגם להגדיל אמביוולנטיות, משום שהאדם מחזיק שיקולים ערכיים המושכים לכיוונים מנוגדים. השתתפות בבית תפילה או בארגון דתי פועלת דרך מנגנון אחר. רשת קהילתית מספקת קשרים, דיון ומיומנויות אזרחיות, ומנהיגים דתיים עשויים לעודד מיעוט פעיל להשתמש בזכויות שמעניק המשטר הדמוקרטי; הומוגניות יחסית של הרשת גם מחזקת ודאות ומפחיתה אמביוולנטיות. המחקר בוחן את הטענות בנתוני הגל הרביעי של סקר הערכים העולמי, שנאספו בשנים 1999–2001. לאחר הוצאת מדינות שסווגו כלא־דמוקרטיות ומקרים שחסרו בהם נתונים, הניתוח כולל 45 מדינות ו־36,047 או 38,286 משיבים, בהתאם למדד התלוי. שני המדדים מבחינים בין תמיכה בדמוקרטיה מול חלופה של מנהיג חזק לבין הערכה שדמוקרטיה היא מערכת יעילה. האמונה נמדדת באמצעות אמונה באל, בחיים שלאחר המוות ובגן עדן, חשיבות האל בחיי המשיב וקבלת נחמה וכוח מן הדת; ההתנהגות החברתית משלבת חברות בארגון דתי ותדירות השתתפות בטקסים. מודל נראות מרבית הטרוסקדסטי אומד בנפרד את ממוצע העמדה ואת שונות השגיאה, שאותה המחברות מפרשות כאמביוולנטיות. לאחר בקרות אישיות ומדינתיות, מעבר מן הרמה הנמוכה לגבוהה במדד האמונה נקשר לירידה של 0.076 בסולם התמיכה ולירידה של 0.054 בהערכת היעילות, בעוד פעילות חברתית דתית נקשרה לעליות קטנות יותר של 0.023 ו־0.012. במשוואת השונות, אמונה הגדילה אמביוולנטיות ופעילות חברתית הפחיתה אותה בשני המדדים. הזדהות עם אחת מתשע מסורות דתיות הפיקה דפוסים פחות עקביים, ולכן לא נכון להסיק מן התווית הדתית לבדה עמדה דמוקרטית. בדיקות חלופיות שמרו על ההבחנה הבסיסית, אך אינטראקציות הראו שגם הקשר החיובי של פעילות קהילתית תלוי בעוצמת האמונה ובמסורת. זהו ניתוח תצפיתי של חתך זמן אחד; הוא אינו מוכיח סיבתיות, אינו מודד את כל רכיבי התרבות הדמוקרטית ומשתמש בקטגוריות השתייכות רחבות שאינן לוכדות קהילות וזרמים מקומיים.
לקריאת העמוד
לאומיות תרבותית וערכים ליברליים: מדוע הסינתזה נותרת חמקמקה
גל גרסון ואביעד רובין מנתחים ביקורתית ניסיון מרכזי בפילוסופיה הפוליטית של סוף המאה העשרים: להצדיק לאומיות מטעמים ליברליים באמצעות הגדרתה כתרבות משותפת, ולא כקהילת דם, מוצא או דת. הוגים ובהם ויל קימליקה, ניל מק׳קורמיק ודיוויד מילר טוענים שהפרט אינו בוחר בחלל ריק. שפה, היסטוריה ומוסדות מעניקים לו תפריט מובן של אפשרויות, והכרה בקבוצה עשויה לחזק את תחושת המסוגלות של חבריה; לכן זכויות קבוצתיות, אוטונומיה טריטוריאלית או מדינה לאומית יכולות להיתפס כאמצעים לקידום חירות אישית. המחברים אינם מכחישים שתרבות מייצרת היכרות, סולידריות ולכידות, ואף מציינים מחקר השוואתי שקושר תרבות לאומית משותפת לדמוקרטיה בת־קיימא. טענתם היא שהמעבר מן העובדה הסוציולוגית שאנשים מעוצבים בסביבה אל הדרישה להעניק לסביבה זו מעמד משפטי יוצר שתי סתירות. ראשית, חוקתנות ליברלית מבקשת להציב בין רצונות מתחרים חוק גלוי, יציב, לא־אישי וניתן לדיון, כדי שכל אדם יוכל לצפות את תוצאות מעשיו ולהתגונן מפני כוח שרירותי. תרבות לאומית, לעומת זאת, פועלת במידה רבה דרך זיכרונות, בדיחות, סמלים, רגשות והנחות שלא ניתן לפרט במבחן ציבורי מלא. כאשר תוכן מרומז כזה נהפך לבסיס של סמכות כופה, מי שחולק אותו באופן אינטואיטיבי נהנה מיתרון, ואילו מהגרים, מיעוטים או אזרחים שאינם מזדהים עם הסמלים נדרשים לציית לכללים שאינם יכולים לדעת במלואם. שנית, התיאוריה מצהירה שהיא מגינה על אוטונומיה אך גם מייחסת ערך לכך שהבחירה מעוצבת מראש בידי כוח קדם־דיוני שאינו בשליטת הפרט. כך היא עלולה להחליק מהכרה בהשפעת הסביבה להצדקת אותה השפעה ולהעדיף את גבולות הזהות על פני חקירה עצמית פתוחה. המאמר הוא טיעון נורמטיבי ופרשני, לא בדיקה אמפירית של תוצאות משטריות. הוא אינו שולל כל חיבור בין לאומיות לליברליזם, אלא את ההצדקה המסוימת שמעניקה לתרבות לא־מוגדרת כוח פוליטי בשם האוטונומיה; איחוד אזרחי או דמוס שאינם נשענים על ליבה תרבותית סמויה נותרים בעיניו אפשרויות אחרות.
לקריאת העמוד
כשהסנקציה מקשיחה עמדות: ניסויים בדעת הקהל בישראל
המאמר בודק ישירות כיצד סנקציות משפיעות על דעת הקהל במדינת היעד באמצעות שני ניסויים ששולבו בסקר מקוון ארצי של 2,385 בגירים בישראל במרץ–אפריל 2016. בניסוי הראשון הוקצו משיבים באקראי לקריאת כתבת חדשות אמיתית על החלטת האיחוד האירופי לסמן מוצרים שיוצרו בהתנחלויות בגדה המערבית וברמת הגולן, או לכתבת בקרה שאינה קשורה, ולאחר מכן נמדדו עמדות כלפי משא ומתן, הקפאת בנייה, הנהגה, קבוצות וזכויות אזרח. החשיפה להחלטה הפחיתה את התמיכה בהקפאת התנחלויות ב־5% ואת התמיכה בחידוש המשא ומתן ב־8% ביחס לקבוצת הביקורת; ההקשחה הופיעה במיוחד במרכז הפוליטי, ולא רק בימין שנחשב יעד ישיר של הסנקציה. אישור תפקודו של בנימין נתניהו ירד, אך המשיבים שנחשפו לכתבה נטו יותר לבחור מועמד הניצי ממנו, ולכן ירידת תמיכה במנהיג לא העידה על נכונות לוויתור. החום כלפי מתנחלים עלה מ־55.4 ל־59.8 בסולם של 0–100 והחום כלפי אירופים ירד ב־3.35 נקודות, בעוד היחס לפלסטינים ומדד זכויות האזרח לא השתנו באופן מובהק. בניסוי השני שובצו באקראי זהות שולח — האיחוד האירופי, ארצות הברית או הקוורטט — וסוג סנקציה — חרם על מוצרי הגדה, חרם על כלל מוצרי ישראל, חרם אקדמי או הגבלות אשרה. רוב השילובים לא הגדילו תמיכה בשינוי מדיניות; החריג המרכזי היה תרחיש קיצוני ולא סביר של חרם מקיף מצד ארצות הברית, שהעלה נכונות לפשרה בעיקר בקרב המרכז. המחקר תומך אפוא במנגנון תגובת נגד בטווח הקצר ומערער על ההנחה שסנקציה ״חכמה״ וממוקדת בהכרח תגייס את האופוזיציה במדינת היעד. עם זאת, זהו סקר מצטרף במדינה אחת, חלק מן התרחישים היפותטיים, הניסוי מודד חשיפה למידע ולא עלות מצטברת, והוא אינו בוחן השפעות ארוכות טווח או מטרות אחרות של סנקציות כגון איתות, הרתעת השקעות או לחץ על חברות.
לקריאת העמוד
כשסיפור פוגש פתק: קרבה נרטיבית והצבעה במערכת רב־מפלגתית
המאמר מפתח מודל של בחירה אלקטורלית במערכת רב־מפלגתית המבוסס על קרבה נרטיבית: מידת ההתאמה בין הסיפור הלאומי של הבוחר לבין הסיפור שמבטאת מפלגה. החוקרים חילצו ממגילת העצמאות מאגר של נקודות עבר וחזונות עתיד, ביקשו מ־2,058 משתתפי סקר יציאה בבחירות 2009 לבחור רכיב עבר ורכיב עתיד, וזיהו את סיפורי המפלגות באמצעות 1,233 אזכורים בנאומי הכנסת השבע־עשרה. שבעה צירופי סיפור הופיעו אצל לפחות 5% מן המשיבים, ובהם שילובים של הקמת המדינה, המקרא או השואה עם שלום, עוצמה, שוויון או חזון רוחני. מודלים לוגיסטיים נפרדים לכל מפלגה בדקו אם הקרבה בין סיפור הבוחר לשיח המפלגתי מנבאת הצבעה, לצד הזדהות אידאולוגית בגוש שמאל–מרכז–ימין, דתיות, גיל, מגדר, השכלה, הכנסה ורקע עדתי. הקרבה הנרטיבית הייתה מנבא חיובי ומובהק ברוב המפלגות היהודיות; הקשר היה גבולי במרצ ובישראל ביתנו ולא מובהק בעבודה וביהדות התורה. הדוגמאות התיאוריות מראות גם התאמות וגם פערים: בקרב מצביעי קדימה בלט סיפור הקמת המדינה–שלום, בקרב מצביעי הליכוד הקמת המדינה–עוצמה, ובקרב מצביעי ש״ס הסיפור המקראי–רוחני, ואילו שיח העבודה לא התאים היטב לסיפור השלום שהיה נפוץ בקרב מצביעיה. המחקר מציע שהצבעה אינה רק חישוב של עמדות ואינטרסים אלא גם בחירה בין סיפורים שמקשרים עבר, הווה ועתיד. עם זאת, מדובר במחקר חתך של מערכת בחירות אחת; אזרחים ערבים הוצאו מן הניתוח, השיח המפלגתי נמדד בנאומי הכנסת בלבד, ואין בנתונים הוכחה שהקרבה הנרטיבית היא שגרמה להצבעה.
לקריאת העמוד
לא כל רשת היא תיבת תהודה: חשיפה אידאולוגית בבחירות 2013
המאמר בודק אם אזרחים באינטרנט בוחרים מידע פוליטי שמתאים לעמדתם ונמנעים ממידע מנוגד, תוך החלפת ההסתמכות הרגילה על זיכרון המשיבים במדידה של התנהגות גלישה. 402 משתתפים התקינו כלי מעקב במחשביהם במשך שבעת השבועות שקדמו לבחירות לכנסת בינואר 2013 ומילאו סקר על אידאולוגיה והרגלי מדיה. היומנים כללו 661,483 כתובות מ־15,976 אתרים; החוקרים סיווגו 3,359 אתרים שכיסו 83% מן הכתובות, תחילה כפוליטיים או לא־פוליטיים ואז כשמאל, ימין או ללא זיהוי אידאולוגי ברור. רק 5% מן האתרים היו פוליטיים, אף שהם קיבלו 15% מן הגלישה, והאתרים האידאולוגיים — 16 משמאל ו־40 מימין — היו 18% מן הגלישה הפוליטית, כלומר כ־3% מכלל הגלישה שנמדדה. 45% מן המשתתפים ביקרו לפחות בכתובת ימנית אחת ו־24% לפחות בכתובת שמאלית אחת. עמדה עצמית בשמאל או בימין הייתה קשורה לשימוש באתרי המחנה המתאים, וקיצוניות אידאולוגית ניבאה יותר חשיפה תואמת עמדה; היא לא ניבאה באופן עקבי הימנעות מן הצד האחר. כמחצית המשתתפים לא נחשפו כלל לאתר שסווג אידאולוגית, כשליש נחשפו רק לצד אחד וכחמישית לשני הצדדים, בעוד 20% לא ביקרו בשום אתר פוליטי. רשת הגלישה הייתה מבוזרת, וברוב האתרים שהגיעו ל־3% מן המדגם הייתה חפיפת קהל עם לפחות 80% מן האתרים האחרים. ההתאמה בין דיווח עצמי ליומן הייתה חלשה: המתאמים לאתר נעו בין 0 ל־0.38, בממוצע 0.18, ו־83% מן הטוענים שביקרו באתר אידאולוגי מסוים לא תועדו כמבקרים בו ביומן. הממצאים מזהים ברירה תואמת עמדה אך אינם מצדיקים תיאור של כלל הרשת כתיבות תהודה; הם מוגבלים למדגם מצטרף, לגלישה ממחשבים שולחניים וניידים בתקופת בחירות אחת, לקידוד אידאולוגיה ברמת האתר ולהוצאה של אזרחים ערבים מניתוח זה.
לקריאת העמוד
כשהקריאות גוברות על הנאום: כיצד הפרעות בכנסת קטעו את הנרטיב של רבין?
שאול שנהב בוחן קריאות ביניים חוזרות לנאומי ראש הממשלה יצחק רבין בכנסת בין יולי 1992 לנובמבר 1995 באמצעות שילוב של ספירה כמותית וניתוח נרטיבי של פרוטוקולים רשמיים. המסגרת המושגית מבחינה בין הצגה לבין סיפור: קריאת ביניים יוצרת פעולה ועימות בזמן אמת, ואילו נאום רציף מאפשר לדובר לקשור עבר, הווה ועתיד לטיעון פוליטי. השוואה של שמונה נאומים מרכזיים של ראשי ממשלה על יוזמות ביחסי ישראל–ערב ממקמת את תקופת רבין בתוך רצף רחב יותר ומזהה עלייה ניכרת במספר ההפרעות למאה מילים בכנסת השלוש־עשרה. העלייה החלה כבר בתקופה שלפני הסכמי אוסלו, כאשר הממשלה החלה לקדם יוזמות ביטחוניות ומדיניות, ולא רק לאחר חתימת ההסכמים. יותר מארבעים חברי אופוזיציה קראו לפחות קריאת ביניים אחת, אף שקבוצה של כעשרה חברים בלטה במיוחד, וכ־23% מן ההפרעות נוסחו כשאלות. קריאות יושב ראש הכנסת לסדר נעו כמעט יחד עם שיעור ההפרעות, במתאם של 0.92, ומחזקות את הטענה שהפרוטוקולים לוכדים הפרעה ממשית לדיון. קריאה צמודה בנאומים מראה שהקריאות הצטברו במיוחד ברגעים שבהם רבין ניסה לפרש מחדש גבולות, ביטחון וזהות לאומית ולבנות רצף בין ניסיון היסטורי למדיניות עתידית. לפי שנהב, הפרעה מתונה יכולה לבטא פלורליזם וליצור דיאלוג, אך הצפה חוזרת של הנאום מעבירה את תשומת הלב מן הסיפור אל המופע ומקשה על הצגת חלופה למדיניות ולנרטיב הקיימים. זהו מחקר מקרה של תקופה, מנהיג וסוג נאומים מסוימים; הוא אינו מודד את השפעת הקריאות על דעת הקהל ואינו מוכיח שהן תואמו או נועדו במכוון לחסום שינוי. תרומתו היא בהבהרת תנאי תקשורתי בסיסי של פרלמנט דמוקרטי: עליו לאפשר גם התנגדות נראית לעין וגם מרחב מינימלי לטיעון רציף שאפשר לבקרו.
לקריאת העמוד
כשהתקשורת נתפסת כמטה את המשחק: דימוי ציבורי ולגיטימציה דמוקרטית בקרב תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה
יריב צפתי וג׳ונתן כהן בוחנים כיצד אמונה בכוחה של התקשורת על אחרים עשויה לערער לגיטימציה דמוקרטית גם בלי להוכיח שהסיקור אכן שינה את דעת הקהל. בסקר טלפוני שנערך בשבועות האחרונים של אפריל 2004, לפני משאל חברי הליכוד על תוכנית ההתנתקות, השתתפו 413 מבוגרים מן ההתנחלויות היהודיות ברצועת עזה. המשיבים העריכו שהסיקור שלילי ושהוא משפיע הרבה יותר על הציבור הישראלי מאשר עליהם עצמם: ממוצע ההשפעה הנתפסת היה 4.01 על הציבור לעומת 1.58 על העצמי. במודל נתיבים, תפיסת סיקור שלילי נקשרה להשפעה חזקה יותר המיוחסת לאחרים, וזו נקשרה לתפיסה שלפיה הציבור מחזיק בדימוי שלילי יותר של המתיישבים. הדימוי השלילי הנתפס נקשר בתורו לחוסר יעילות פוליטית, למחשבות על עזיבת האזור ולהצדקת שימוש בכוח; הצדקת הכוח נקשרה גם לכוונה מוצהרת להתנגד בכוח. המאמר מכנה את המנגנון הזה השפעת התקשורת המשוערת: אנשים עשויים לפעול על סמך מה שהם מאמינים שהתקשורת עשתה לאחרים, גם כאשר האמונה אינה מדויקת. ואכן, ניתוח תוכן חיצוני שהמחברים מצטטים תיאר את סיקור המשאל כמאוזן יחסית, ולכן הנתונים מלמדים על כוחן הפוליטי של תפיסות ולא על הטיה מוכחת. זהו סקר חתך של קבוצה מעורבת מאוד באירוע קיצוני, ורבים מן המשתנים נמדדו בפריט יחיד; משום כך המודל אינו מוכיח סיבתיות, אינו שולל כיוון הפוך ואינו מאפשר להכליל בקלות לציבורים אחרים. תרומתו היא בהצגת מסלול אפשרי שבו תחושת הדרה תקשורתית נעשית תחושת הדרה מן ההליך הדמוקרטי עצמו.
לקריאת העמוד
כשהמפלגה נכנסת לשכר ולקניות: המחיר הכלכלי של קיטוב
כריסטופר מקונל, יותם מרגלית, ניל מלהוטרה ומתיו לוונדוסקי בוחנים אם זהות מפלגתית בארצות הברית משפיעה לא רק על דעה פוליטית אלא גם על התנהגות כלכלית הכרוכה בכסף או בעבודה. הם משלבים ניסוי שדה בשוק עבודה מקוון, שני ניסויי צרכנים וניסוי סקר מתוגמל במדגם הסתברותי ארצי. בניסוי העבודה, שבו אותתה משימת עריכה כי מייסדי החברה קשורים לדמוקרטים, לרפובליקנים או לארגון ניטרלי, עובדים ביקשו ממעסיק בן מפלגתם שכר סף נמוך בכ־0.23 דולר מן התנאי הניטרלי; הם לא דרשו תוספת ממעסיק המזוהה עם היריב. בניסוי צרכנים, הצעה לרכוש כרטיס מתנה של 50 דולר ב־25 דולר זכתה ליותר היענות כשהשולח אותת על קשר למפלגת הנמען, במיוחד בקרב מזדהים חזקים; שוב לא נמצא עונש ברור למוכר מן המפלגה היריבה לעומת מוכר ניטרלי. בניסוי הסקר, 75.4% העדיפו לקבל 3 דולר במקום 6 דולר שהיו מלווים בתרומה של 4 דולר לוועדה הלאומית של המפלגה היריבה; השיעור היה 89.1% בקרב מזדהים חזקים ו־68.5% בקרב מזדהים חלשים או נוטים. העלאת התשלום החלופי ל־9 דולר הפחיתה את הוויתור רק ב־4.8 נקודות אחוז, והאפקט היה דומה בגודלו לזה של שסע דתי וחזק בהרבה מחלוקה גאוגרפית שרירותית. דפוס ניסויי השדה מתאים בעיקר להעדפת קבוצת הפנים, ואילו הבחירה המפלגתית המפורשת בניסוי הסקר מתאימה גם לסלידה מקבוצת החוץ. תיקון שפורסם ב־2020 תיקן שגיאות קידוד, מדגמים ואומדנים בשני המחקרים הראשונים; הוא לא שינה את ניסוי הסקר או את המסקנות המהותיות, והנתונים המספריים כאן נשענים על הטבלאות המתוקנות. המחקר אינו משנה באקראי את זהותם המפלגתית של המשתתפים ואינו מוכיח נזק מקרו־כלכלי, אך הוא מראה שאיתות מפלגתי יכול לשנות בחירות יומיומיות בעלות מחיר ממשי.
לקריאת העמוד
האם פופוליזם הוא גם בעיה של השתלבות חברתית ומעמד נתפס?
נועם גדרון ופיטר א׳ הול מציעים לראות חלק מן התמיכה במפלגות רדיקליות כביטוי לכשל בהשתלבות חברתית. הם מנתחים את הסקר החברתי האירופי מ-2012–2013 ב-25 מדינות ומשתמשים בסולם שבו משיבים מדרגים את מקומם בחברה כדי למדוד מעמד חברתי סובייקטיבי. מי שחשו במעמד נמוך יותר נטו להביע פחות אמון ושביעות רצון מן המערכת, להימנע מהצבעה ולהצביע למפלגות ימין ושמאל רדיקליות. הממצאים הם קשרים תצפיתיים ולא הוכחה סיבתית, אך הם מצביעים על כך שקושי חומרי, שינוי כלכלי, פער תרבותי והיעדר הכרה יכולים להשתלב ביצירת תחושת שוליות פוליטית.
לקריאת העמוד
מה מפחית קיטוב רגשי: יחסים חמים בין מנהיגים או פשרה במדיניות?
ליאוני האדי ועומר יאיר משווים בין שני הסברים לקיטוב רגשי: עוינות בין קבוצות חברתיות לעומת מרחק בעמדות מדיניות. ב-2017 וב-2018 השתתפו 937 דמוקרטים ורפובליקנים בשני ניסויי סקר מקוונים, שבהם קראו ידיעה מדומה על מפגש בין צ׳אק שומר למיץ׳ מקונל. החוקרים שינו בנפרד את חום היחסים בין המנהיגים ואת נכונותם להתפשר בסוגיות הגירה. בשני המחקרים יחסים חמים שיפרו במידה קטנה אך עקבית את הערכת המפלגה היריבה, ואילו פשרה במדיניות לא שיפרה אותה גם כאשר המשיבים זיהו שהעמדות התמתנו.
לקריאת העמוד
כיצד חוק לאומיות של הרוב משפיע על אפליה כלפי מיעוטים?
נטע ברק־קורן, יובל פלדמן ונועם גדרון בוחנים את כוחו האקספרסיבי של חוק באמצעות טיוטת חוק הלאום בישראל. בשני ניסויי סקר, שכללו יחד 602 משתתפים מן הרוב היהודי, הם השוו חשיפה לטיוטה לחשיפה לחוק ניטרלי או לחוק נגד אפליה ולאחר מכן מדדו העדפות בהקצאת משאבים לארבע קבוצות מיעוט. התמיכה בטענה שהחוק מגביר אפליה באופן כללי הייתה חלשה, אך נמצאו סימנים לזליגה בין קבוצות ובין הזירה הציבורית לפרטית. הממצא הבולט היה שמתנגדי החוק נעשו נדיבים יותר כלפי מיעוטים, ובעיקר כלפי ערבים, תגובה שהמחברים מכנים האפקט הפרובוקטיבי של החוק.
לקריאת העמוד
אידיאלים גבוהים, אמון נמוך: כיצד ציפיות מדמוקרטיה מעצבות אמון פוליטי
מארק הוכה, סופי מריאן וג׳ניפר אוסר הופכים את השאלה המקובלת על אמון פוליטי: במקום לראות בכל חוסר אמון סימן למחויבות דמוקרטית חלשה, הם שואלים אם אזרחים ביקורתיים נותנים פחות אמון דווקא משום שהם דורשים יותר מן הדמוקרטיה. המחקר משתמש בסבב השישי של הסקר החברתי האירופי, שנערך בשנים 2012–2013 במדגמים מייצגים ב־29 מדינות וכלל 54,673 משיבים בניתוח האידיאלים. המשיבים דירגו מ־0 עד 10 את חשיבותם של 11 רכיבים, החל משוויון בפני בתי המשפט ובחירות חופשיות ועד הגנה מעוני, צמצום פערי הכנסה ותקשורת חופשית. ניתוח מחלקות חבויות מזהה חמש תפיסות: אידיאלים גבוהים בכל התחומים (23%), בינוניים (31%), נמוכים (10%), דגש על זכויות חברתיות (20%) ודגש על זכויות פוליטיות (16%). אמון בחמישה מוסדות לאומיים נמוך ביותר בקבוצת האידיאלים הגבוהים — ממוצע 3.694 בסולם 0–10 — וגבוה ביותר בקבוצת הזכויות הפוליטיות, 4.796. בניתוח רב־רמתי של 43,277 משיבים, ההשתייכות לקבוצת הציפיות הגבוהות קשורה באופן מובהק לפחות אמון גם לאחר בקרה על גיל, מגדר, השכלה, אידאולוגיה ומאפייני המדינה. האינטראקציה עם איכות הממשל מחזקת את מנגנון הפער היחסי: השפעת הציפיות הגבוהות שלילית כמעט בכל המדינות אך נעלמת במערכות בעלות הביצועים הטובים ביותר, כגון מדינות סקנדינביה, הולנד ושווייץ. בעלי דגש על זכויות חברתיות נוטים גם הם לפחות אמון, ואילו דגש על זכויות פוליטיות קשור ליותר אמון בממשל איכותי. המאמר מסיק שחוסר אמון יכול להיות ביקורת דמוקרטית ולא דחייה של הדמוקרטיה, אך נתוני חתך מגל אחד אינם מראים שציפיות עולות גרמו לירידת אמון לאורך זמן.
לקריאת העמוד
לא כל רשת היא תיבת תהודה: היכן ישראלים פוגשים דעות פוליטיות שונות?
נילי שטיינפלד ואזי לב־און חוזרים לשאלתם של מאץ ומרטין משנת 2001 — אילו מקורות מידע חושפים אזרחים לעמדות פוליטיות שונות משלהם — ומעדכנים אותה לעידן פייסבוק, ווטסאפ, דוא״ל ואתרי חדשות. בסקר מקוון השתתפו 514 משתמשי אינטרנט בוגרים בישראל, בני 18–70; 51% היו גברים, הגיל הממוצע היה 40.72, ו־49% הגדירו עצמם ימין, 31% מרכז ו־20% שמאל. לכל אחד מ־12 מקורות המידע חוּשב מדד דמיון בן שלושה פריטים בסולם 1–5, שבו ציון נמוך פירושו חשיפה מגוונת יותר. התוצאה המרכזית היא מדרג חברתי, לא טכנולוגי: האדם הקרוב ביותר לשיחה פוליטית קיבל ציון דמיון 3.59, האדם השני 3.38 וחבר פייסבוק 3.25; לעומתם חדשות טלוויזיה קיבלו 2.70, אתרי חדשות 2.74 ותוכניות ריאליטי 2.47 — המקור שנתפס כמגוון ביותר. פיד פייסבוק, ווטסאפ, דוא״ל, מכרים בעבודה ועיתונים נמצאו באמצע. שתי ההשערות אושרו: תקשורת בין־אישית נוטה להומוגניות ומדיה המונית להטרוגניות, וגם בתוך העולם הדיגיטלי ההבדל עובר בין קשר אישי לבין אתר תוכן. עם זאת, המחקר מודד תפיסה בדיווח עצמי ולא חשיפה שנצפתה בפועל; הוא חתך יחיד של פאנל אינטרנט ישראלי ואינו מוכיח שחשיפה מגוונת משנה סובלנות או קיטוב. אפילו ריאליטי עשוי להציג שונות כסנסציה וכמצב רוח, ולא כדיון ציבורי רציונלי. המאמר מפריך אפוא דיכוטומיה גסה של ״אינטרנט שווה בועה״, אך אינו שולל בררנות או תיבות תהודה בערוצים מסוימים.
לקריאת העמוד
מדוע נדרשות שתי דמוקרטיות לשלום: מידע, אמינות וויתורים הדדיים
גילת לוי ורוני רזין מציעים הסבר אסטרטגי לטענה האמפירית שדמוקרטיות נלחמות זו בזו לעיתים נדירות. במקום להניח נורמות שלום מיוחדות, השניים בונים משחק בין שתי מדינות שכל אחת יכולה לבצע ויתור יקר, כאשר ויתור הדדי מגדיל את הסיכוי להסדר יותר מוויתור חד־צדדי. אי־הוודאות נוגעת ליחס העלות־תועלת של הוויתור בכל מדינה: המנהיג יודע את מצבה, אך הציבור אינו יודע, ומסר פומבי נשמע הן בבית והן מעבר לגבול. בדמוקרטיה הציבור הוא מקבל ההחלטה הסופי במודל, ואילו באוטוקרטיה המנהיג המיודע מחליט בעצמו. מכאן נובע הבדל באמינות: שליט אוטוקרטי ירצה תמיד לשדר את המסר שמעודד את היריב לוותר ולכן אינו יכול להעביר מידע אמין שמשנה את התנהגות היריב; מנהיג דמוקרטי מדבר לשני קהלים, וההשפעה של דבריו על הציבור שלו יוצרת מחיר פנימי להטעיה. לשתי דמוקרטיות יש שני מסלולים לשלום: כאשר הוויתור זול יחסית, שני ציבורים לא־מיודעים יכולים לתאם על ויתור הדדי; כאשר הוא יקר, מנהיגים דמוקרטיים יכולים לומר אמת ולתאם ויתור רק כאשר המצב מיטיב עם שתיהן. אם המשלימוּת האסטרטגית חזקה מספיק, שני הטווחים מכסים את כלל העלויות ושתי דמוקרטיות משיגות את הסתברות השלום הגבוהה ביותר. אם המשלימות חלשה יותר, קיים טווח ביניים שבו שני משטרים אוטוקרטיים עשויים להגיע ליותר ויתורים משתי דמוקרטיות, ולכן התוצאה אינה סיסמה שלפיה דמוקרטיה תמיד שלווה יותר. דיאדה מעורבת אינה נהנית מן הסימטריה: האוטוקרט שומר על יתרון מידע, והציבור הדמוקרטי חושש שוויתורו לא ייענה. המאמר הוא הוכחה תיאורטית מותנית ולא מבחן סטטיסטי של מלחמות; הוא מבהיר מנגנון אפשרי, את חשיבות סוג המשטר בשני הצדדים ואת הערך האפשרי של אשרור ציבורי, אך אינו מוכיח שהמנגנון מסביר לבדו את השלום הדמוקרטי בעולם.
לקריאת העמוד
משאלי העם בשווייץ: המכנה המשותף גובר על השסעים הלשוניים והדתיים
אברהם דיסקין, אנדרה אשה־שוורץ ודן ס׳ פלזנטל בוחנים אם משאלי עם בחברה שסועה מעמיקים חלוקה בין קבוצות או דווקא חושפים דפוס פוליטי משותף. שווייץ היא מבחן מחמיר משום שהיא רב־לשונית ורב־דתית ומשתמשת בדמוקרטיה ישירה בתדירות ובהיקף חריגים. החוקרים אספו תוצאות לפי קנטון מכל משאלי העם הפדרליים מראשית הקונפדרציה ב־1848 עד סוף 2005; לאחר השמטת ההצבעה הראשונה, שאין לגביה נתונים קנטונליים, הניתוח העיקרי כולל 537 הצבעות. בניתוח גורמים של שיעור קולות הכן בכל קנטון, גורם הומוגניות משותף מסביר 84.6% מן השונות, בעוד גורם לשוני מסביר 7.7% וגורם הטרוגניות שני, הקשור בעיקר לדת ולמאפיינים חברתיים נוספים, מסביר 2.3%. הדמיון אינו מוחק הבדלים: קנטונים דוברי צרפתית ואיטלקית נבדלים מן הרוב דובר הגרמנית, והפער הלשוני נעשה בולט יותר לאחר הקמת קנטון ז׳ורה. במקביל, גורם ההומוגניות התחזק במיוחד לאחר הנהגת ״נוסחת הקסם״ של ממשלת הקואליציה הרחבה ב־1959, והיה חזק יותר במשאלים חוקתיים מאשר במשאלים פקולטטיביים על חקיקה רגילה. בשני סוגי המשאלים החוקתיים גורם ההומוגניות היה חזק יותר כאשר התוצאה תאמה את עמדת הממשלה; במשאלים הפקולטטיביים מסוג 2a נמצא דווקא הכיוון ההפוך, 58.3% בהצלחת הממשלה לעומת 62.5% בכישלונה. המחברים מפרשים את המכלול כתמיכה בטענה שהמנגנון השווייצרי משתלב בתרבות של פשרה, התייעצות ולגיטימציה, אך מזהירים שאין לדעת מן הנתונים אם משאלים יצרו את הקונסנסוס או שמוסדות קונסנסואליים אפשרו את הצלחתם. גם המחיר הדמוקרטי גלוי: ב־340 מתוך 519 משאלים מאז 1879 שיעור ההשתתפות היה נמוך מ־50%, ורק בשבעה רוב המצביעים היה גם רוב מבעלי זכות הבחירה. זהו מחקר מקרה היסטורי רחב אך ייחודי, ולכן הוא שולל את ההנחה שמשאל עם חייב לפרק חברה הטרוגנית, בלי להוכיח שהעתקת המודל השווייצרי תייצר לכידות בכל חברה מפוצלת.
לקריאת העמוד
איום אישי ואיום קולקטיבי קשורים בשני מסלולים רגשיים לאלימות
אוליבר פינק, סיוואר חסן־אסליח וערן הלפרין בוחנים כיצד רגשות קשורים לפעולה קולקטיבית אלימה בקרב משתתפים בשטחים הפלסטיניים הכבושים במהלך הסלמת סכסוך. ההבחנה המרכזית היא בין רגשות אישיים, הנחווים ביחס לעצמי, לבין רגשות מבוססי־קבוצה, הנחווים כחבר או חברה בקולקטיב; לצדה עומדת הבחנה בין איום אישי לאיום קולקטיבי. החוקרים מציעים שהקשר הסכסוכי ממתן את היחס בין סוג הרגש לתמיכה באלימות, ולכן אי אפשר להניח שרק רגשות קבוצתיים רלוונטיים בכל מצב. הם ערכו שני מחקרי שדה כמותיים בשטחים הפלסטיניים הכבושים בהקשרי איום שונים: במחקר הראשון ההקשרים הוגדרו לפי דומיננטיות של איום שנחווה אישית לעומת איום שנחווה קולקטיבית, ובמחקר השני נכחו שני סוגי האיום. לפי התקציר, כאשר האיום היה בעיקר קולקטיבי, רגשות קבוצתיים — ולא רגשות אישיים — ניבאו פעולה קולקטיבית אלימה; כאשר האיום נחווה אישית, רגשות אישיים — ולא קבוצתיים — ניבאו מעורבות אלימה. הממצאים תומכים אפוא בשני מסלולים תלויי־הקשר, אך אינם מוכיחים שהרגשות גרמו לאלימות. חוזק ההכללה תלוי בגודל המדגמים, ברגשות שנמדדו, במועדי עבודת השדה ובאירועים שהגדירו כל סוג איום; גורמים אלה עשויים לשנות את דפוס הקשר בין חוויה אישית, זהות קבוצתית ונכונות לאלימות.
לקריאת העמוד
מאוימים או מאיימים? אידאולוגיה, איום ומדיניות מקלט
דפנה קנטי, קרן ל׳ ג׳ סניידר, אן פדרסן ובריאן ג׳ הול בחנו מדוע אזרחים תומכים במדיניות מדירה כלפי מבקשי מקלט. במחקר הראשון הושוו סקרי אינטרנט של 137 יהודים תושבי תל אביב ושל 138 תושבי פרת׳ שבאוסטרליה. המשתתפים מיקמו את עצמם על רצף פוליטי, העריכו איומים חומריים וסמליים שיוחסו למבקשי מקלט והביעו עמדה כלפי מדיניות הממשלה. בשני המקומות, הזדהות ימנית יותר נקשרה לתפיסת איום גבוהה יותר ולתמיכה רבה יותר במדיניות מגבילה; ניתוח תיווך הראה שתפיסת האיום מסבירה חלק, אך לא את כולו, מן הקשר בין אידאולוגיה לעמדה. המשיבים הישראלים דיווחו על איום גבוה יותר, ואילו התמיכה בהדרה הייתה מעט גבוהה יותר במדגם האוסטרלי. במחקר השני הסכימו 94 ממשתתפי תל אביב להצטרף לגל חוזר באוגוסט 2014, במהלך הלחימה בעזה, ונתוני 93 מהם נכללו בניתוח אוגוסט לאחר הסקר הראשון במרץ. רמת ההדרה והאיום כלפי מבקשי מקלט לא עלתה באופן מובהק בין הגלים, ואותו דפוס תיווך הופיע בשניהם. התוצאה אינה מלמדת שתפיסת איום היא עובדה על מבקשי מקלט או שהאידאולוגיה גורמת בהכרח לעמדה; אלה מדדים עצמיים וניתוח קשרים במדגמים קטנים, עירוניים ולא מייצגים. גם המונחים ״ימין״ ו״שמאל״ לא הוגדרו, וסולמות האיום לא היו זהים לחלוטין בין המדינות. התרומה היא זיהוי מנגנון עקבי לכאורה: השקפה פוליטית קשורה לאופן שבו מידע וקבוצת חוץ מתפרשים כאיום, והפירוש הזה קשור לתמיכה במדיניות. לכן דיון דמוקרטי במדיניות מקלט צריך לבדוק לא רק העדפות סופיות אלא גם כיצד שיח ציבורי מייצר, מחזק או מתקן תפיסות איום.
לקריאת העמוד
לדבר פוליטיקה מול קהלים מתנגשים: צעירים יהודים־ישראלים בפייסבוק
יפעת מור, נטע קליגלר־וילנצ׳יק ויפעת מעוז בוחנות כיצד צעירים יהודים־ישראלים מבטאים פוליטיקה בפייסבוק בתוך חברה השרויה בסכסוך ממושך. המחקר מנתח 15 ראיונות עומק עם סטודנטיות וסטודנטים חילונים בני 23–29, משתמשים יומיומיים בפייסבוק שהיו בעלי עניין ומעורבות פוליטית. בניגוד לתמונה של צעירים הנמנעים תמיד מפוליטיקה ברשת כדי לשמור על יחסים חברתיים, המרואיינים ראו בביטוי פוליטי חלק רצוי מן הזהות שלהם כאנשים מעודכנים, בעלי עמדה ומשתתפים. הם ביקשו לבטא רגש, לנהל דיון, לשכנע, להפיץ מידע ולעיתים גם להיחשף לעמדות שונות. בה בעת, פייסבוק איחד חברים, קרובי משפחה, עמיתים, מפקדים ומעסיקים אפשריים לקהל בלתי נראה שקשה לחזות את תגובותיו. פוסט פוליטי היה עלול להצית ויכוח, לאכזב בני משפחה, לפגוע בקשר חלש, להשפיע על דימוי מקצועי או לצאת מהקשרו באמצעות צילום מסך ושיתוף. הגדרות פרטיות לא סיפקו פתרון מלא, ולכן המרואיינים פיתחו ארבע אסטרטגיות מרכזיות: צמצום הקהל, ניסוח מרומז או מרוכך, שיתוף או סימון אהבתי לתוכן של אחרים במקום הצהרה מקורית, ושימוש בהומור. ברגעים רגשיים במיוחד, הרצון להגיב מיד גבר לעיתים על ניהול הרושם והוביל לחרטה. המחברות מדגישות שביטוי פוליטי עצמו עשוי לשמש ניהול רושם חיובי בהקשר הישראלי, משום שדיבור ישיר ומעורבות ציבורית יכולים לסמן ידע ואכפתיות. עם זאת, המדגם קטן, הומוגני ונוטה שמאלה, ולכן אין להסיק ממנו על כלל הצעירים, על קבוצות מיעוט או על התנהגות בפלטפורמות אחרות. תרומת המחקר היא בהצגת השתיקה והדיבור לא כשתי אפשרויות מנוגדות, אלא כרצף של התאמות שבאמצעותן אזרחים מנסים להשתתף בלי לאבד שליטה על זהותם החברתית.
לקריאת העמוד
הקשר החד־צדדי עם המועמד: יחסים פארא־חברתיים והצבעה בבחירות 2019 בישראל
יריב צפתי, ג׳ונתן כהן, שירה דביר־גבירסמן, קרן צוריאל, ישראל וייסמל־מנור ור׳ לאנס הולברט בוחנים אם תחושת קשר אישי חד־צדדי עם מנהיג פוליטי מנבאת בחירה בקלפי. הם מרחיבים את מושג היחסים הפארא־חברתיים מן המחקר על דמויות מדיה אל הפוליטיקה, שבה קמפיינים אישיים מציגים מועמד כאדם מוכר, אותנטי ומבין. המחקר משתמש בנתוני פאנל מקוון שנאספו בשבעה גלים סביב שתי מערכות הבחירות בישראל ב־2019; הניתוחים נשענים על 1,061 נשאלים ועל תתי־מדגמים משתנים לפי מספר הגלים והמדדים שנדרשו לכל מודל. הקשר לבנימין נתניהו ולבני גנץ נמדד באמצעות ארבעה היגדים על תחושת שייכות לקבוצת המנהיג, נוחות המזכירה חברות, תפיסתו כאדם טבעי ואמיתי ותחושה שהוא מבין את צורכי הבוחר. בשתי מערכות הבחירות, קשר חזק יותר עם נתניהו ניבא הצבעה לליכוד והפחית את הסיכוי להצביע לכחול לבן; קשר חזק יותר עם גנץ ניבא הצבעה לכחול לבן, ובחלק מן המודלים גם הפחית הצבעה לליכוד. שינוי לאורך זמן בקשר עם נתניהו ניבא מעבר אל הליכוד או ממנו, ואילו דפוס השינוי המקביל אצל גנץ היה פחות עקבי. הקשרים עם שני המנהיגים ניבאו גם הישארות עם מפלגתם בין אפריל לספטמבר, והיו לעיתים בין שלושת המנבאים החזקים ביותר לצד אידאולוגיה והערכת מועמד. המחברים מדגישים שהמדד אינו שקול לחיבה בלבד: הוא מתאר תחושת אינטימיות, היכרות והדדיות מדומיינת, אף שהפוליטיקאי אינו מכיר את הבוחר. עם זאת, זהו מחקר תצפיתי המבוסס על דיווח עצמי, ולכן ייתכן שהעדפה מפלגתית מחזקת את הקשר למנהיג בדיוק כפי שהקשר עשוי לחזק את ההעדפה. המסקנה הדמוקרטית היא שבמערכת מפלגתית, יחסים נתפסים עם דמויות פוליטיות יכולים להפוך רכיב עצמאי יחסית של התנהגות בוחרים ולהעמיק את האישיותיות של התחרות.
לקריאת העמוד
כשהסמל גובר על התוכן: כיצד תקשורת ממשלתית עלולה לעורר אמון לא מוצדק
סער אלון־ברקת בוחן אם לוגו, צבעי מותג ודמויות מוכרות בתקשורת ממשלתית יכולים לא רק לחזק אמון, אלא גם לטשטש חולשה של הסבר מדיניות. המחקר נשען על מודל סבירות העיבוד, המבחין בין בחינה שיטתית של טיעונים לבין הסתמכות על רמזים היקפיים המעוררים רגש ואסוציאציות. בניסוי־סקר אקראי השתתפו 859 אזרחיות ואזרחים בישראל, וכל אחד מהם קרא שתי הודעות של המשרד להגנת הסביבה: אחת על הפחתת זיהום האוויר במפרץ חיפה ואחת על פסולת ביתית ומיחזור. לכל משתתף הוצגה תוכנית אחת בעלת היגיון משכנע ותוכנית אחת חלשה אך סבירה למראה, ובין קבוצות הוחלפה מעטפת ההודעה בין סמלים אמיתיים ומוכרים של המשרד, סמלים בדויים או היעדר סמלים. החשיפה לסמלים המוכרים העלתה את האמון בתוכניות לעומת שתי קבוצות הביקורת, והפער היה גדול יותר כאשר תוכן התוכנית היה חלש. מדדי זמן הקריאה ומבחן הזיכרון הצביעו על כך שהסמלים המוכרים צמצמו את העיבוד של התוכן; בניתוחי התיווך, הירידה בעיבוד הסבירה חלק מן העלייה באמון בתוכנית החלשה. התיווך באמצעות זמן התגובה היה עקבי יותר מן התיווך באמצעות זיכרון, ולכן המחקר אינו טוען שכל ההשפעה נובעת ממנגנון יחיד. המשמעות הדמוקרטית כפולה: תקשורת מושכת יכולה להפחית חשדנות בלתי מוצדקת כלפי שירות ציבורי, אך היא עלולה גם לעמעם ביקורת מוצדקת על מדיניות לקויה. המחבר קורא לבחון כללי אתיקה והסדרה לשימוש במיתוג ובסמלים ממשלתיים, משום שאמון אינו יעד רצוי כשלעצמו אם הוא נרכש על חשבון תשומת לב למידע מהותי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
לא רק דתיות ואידאולוגיה: ההקשר המקומי ותמיכה במדיניות להט״ב
עליזה פורמן־רבינוביץ׳ ואיתי בארי בוחנים כיצד הקשר מקומי משנה את האופן שבו דתיות ואידאולוגיה אישיות קשורות לדעת קהל בתחום המכונה בספרות ״מדיניות מוסר״. הם ערכו סקר מקוון בקרב 1,305 תושבים ותיקים יחסית של תל אביב, ירושלים וחיפה, שלוש ערים השונות בהרכבן הדתי והפוליטי, ובמודלים הסופיים נותחו 1,262 תשובות. כל משתתף הוקצה באקראי לאחד משני תיאורים של הכרה עירונית בזוגות חד־מיניים: גרסה סמלית שכללה הכרה וטקס, או גרסה חומרית שהוסיפה הטבות עירוניות כגון הנחה בארנונה, רישום למוסדות חינוך והטבות בשירותים. כצפוי, דתיות גבוהה יותר ואידאולוגיה שמרנית יותר נקשרו לתמיכה נמוכה יותר במדיניות. ואולם עוצמת הקשר השתנתה בין הערים: הקשר השלילי של דתיות היה חד במיוחד בירושלים, ואילו הקשר בין מעבר מעמדות ימין לעמדות שמאל לבין תמיכה היה חזק יותר בירושלים מאשר בתל אביב ובחיפה. חיפה הציגה את הפער האידאולוגי המתון ביותר, ותל אביב לא נבדלה ממנה באופן מובהק בעוצמת הקשר בין דתיות לתמיכה. בניגוד לציפייה אפשרית, הרחבת ההכרה הסמלית לחבילת הטבות חומריות לא הורידה את התמיכה באופן מובהק. התוצאות מראות שלא די לדעת מהי דתיותו או אידאולוגייתו של אדם; האופן שבו מאפיינים אלה מתורגמים לעמדה מדינית תלוי גם בסביבה המקומית. עם זאת, תושבים בוחרים היכן לגור, ורק שלוש ערים ומדיניות אחת נבדקו, ולכן אין לייחס לעיר השפעה סיבתית או לקבוע איזה רכיב בהקשר המקומי אחראי להבדלים. התרומה היא בזיהוי אינטראקציה בין אדם למקום ובקריאה למדוד דעת קהל גם ברמה תת־לאומית, לא בטענה שאפשר לשנות עמדה פשוט באמצעות מעבר לעיר אחרת.
לקריאת העמוד
להיתקל בחדשות או להתעכב עליהן? חשיפה מקרית והשתתפות פוליטית ב־17 מדינות
יורג מתס, אלון צויזנר, אנדראס נאנץ, דוד ניקולס הופמן, יאניס תאוכריס וסלינה נצל מבקשים לדייק מושג נפוץ במחקר על חדשות ברשת: ״חשיפה מקרית״ אינה אירוע יחיד. הם מבחינים בין רמה ראשונה, שבה אדם נתקל בתוכן פוליטי בלי שהתכוון לחפש אותו ואף עשוי לדלג עליו, לבין רמה שנייה, שבה התוכן תופס את תשומת הלב ומוביל למבט קרוב או לעיבוד יסודי. הניתוח נשען על סקר מקוון שנערך בדצמבר 2019 בקרב 28,317 נשאלים ב־17 מדינות, ובהן ישראל, ובוחן בנפרד השתתפות ברשתות חברתיות והשתתפות לא־מקוונת. עצם ההיתקלות בתוכן נקשרה בקשר שלילי קטן להשתתפות ברשתות חברתיות ולא נקשרה באופן כללי להשתתפות מחוץ לרשת. לעומת זאת, תשומת לב לתוכן מקרי נקשרה בקשר חיובי וברור יותר לשני סוגי ההשתתפות, גם לאחר בקרה במאפיינים אישיים ובהבדלים בין מדינות. איכות הדמוקרטיה שינתה את הקשר של הרמה הראשונה: במדינות דמוקרטיות פחות הקשר השלילי להשתתפות ברשת היה חזק יותר, ואילו בדמוקרטיות חזקות הוא הצטמצם; לגבי השתתפות לא־מקוונת הופיע קשר חיובי לרמה הראשונה רק בקצה הדמוקרטי החזק. קיטוב אליטות, שנמדד בעיקר לפי המרחקים בין עמדות מפלגות, לא שינה באופן מובהק את הקשרים. הממצאים תומכים בטענה שהשאלה החשובה אינה רק אם חדשות עברו מול העיניים אלא אם הן הצליחו למשוך קשב ולעבור עיבוד. עם זאת, הנתונים חתכיים, מבוססי דיווח עצמי ואינם מסדרים בזמן את החשיפה וההשתתפות, ולכן אפשר שגם אנשים מעורבים יותר נוטים להבחין ולעסוק בחדשות מקריות. המחקר גם אינו מודד את איכות התוכן או את אופייה הדמוקרטי של ההשתתפות, ומכאן שאין להסיק שכל תשומת לב לחדשות מקריות מועילה בהכרח לשיח הציבורי.
לקריאת העמוד
האם הפלטפורמה משנה? שימוש ברשתות חברתיות ואמונה בקונספירציות קורונה ב־17 מדינות
יאניס תאוכריס ו־18 עמיתים בוחנים אם נכון לדבר על ״מדיה חברתית״ כעל סביבה אחידה כאשר מסבירים אמונה בתאוריות קונספירציה על הקורונה. הם משתמשים בשני גלים של סקר פאנל מקוון ב־17 מדינות, ובהן ישראל: בדצמבר 2019 נמדד השימוש בחמש פלטפורמות לצורכי חדשות, ובמאי–יוני 2020 נמדדה הסכמה עם שלוש טענות קונספירטיביות על מקור הנגיף ועל טיפולים אפשריים. בגל הראשון השתתפו 28,317 נשאלים ובגל השני 14,218 מהם, והמודלים כללו שורה רחבה של משתני רקע, ובהם ידע פוליטי, אמון, צריכת חדשות, עניין פוליטי, אידאולוגיה, גיל, השכלה והכנסה. בניתוח הרב־רמתי, שימוש בטוויטר לחדשות נקשר לרמה נמוכה יותר של אמונות קונספירטיביות, ואילו שימוש ביוטיוב ובווטסאפ נקשר לרמה גבוהה יותר; הקשרים של פייסבוק ומסנג׳ר היו תלויי מפרט ולא נשמרו באותה בהירות לאחר שקלול ההבדלים בין המדינות. בדיקות התאמה ושקלול באמצעות ציוני נטייה חיזקו את התמונה הכללית של קשר שלילי לטוויטר וקשרים חיוביים לפלטפורמות האחרות, אך אינן מבטלות הטיית בחירה הנובעת ממשתנים שלא נמדדו. יתרה מזאת, דפוסי הקשר השתנו בין מדינות, ולכן אין להסיק שפלטפורמה נתונה פועלת באותו אופן בכל מערכת תקשורתית ופוליטית. המחברים מפרשים את ההבדלים בעזרת מאפייני פלטפורמה כגון מבנה הרשת, פומביות השיח, סוג התוכן, המלצות אלגוריתמיות ואפשרויות תיקון, אך המחקר אינו מבודד בניסוי איזה מאפיין אחראי לאיזה קשר. היתרון של סדר המדידות הוא שהשימוש בפלטפורמות נמדד לפני התפרצות המגפה, אך אמונות הקונספירציה נמדדו רק בגל השני והמשתמשים לא הוקצו באקראי לפלטפורמות. לכן המסקנה המדויקת היא שפלטפורמות שונות קשורות באופן שונה לאמונות קונספירטיביות, לא שהמחקר הוכיח כי אחת מהן גורמת להן ואחרת מגינה מפניהן.
לקריאת העמוד
ללכת עם הנרטיב עד האבסורד: ניסוי שדה בחשיבה פרדוקסלית למען פשרה
בועז חמירי, רוני פורת, דניאל בר־טל, עטרה בילר וערן הלפרין מציעים דרך נגד־אינטואיטיבית להתמודד עם אמונות מקובעות בסכסוך עיקש. במקום למסור מידע הסותר את נרטיב הסכסוך ועלול לעורר הגנה, ההתערבות מציגה מסר התואם את הנרטיב אך דוחף אותו לקצה, בתקווה שההקצנה תיתפס כאבסורד ותעודד בחינה מחדש. לאחר ניסוי מקדים בקרב 81 יהודים בישראל, החוקרים ערכו ניסוי שדה מקוון בן תשעה גלים סביב בחירות 2013. במדגם הבסיס של שני התנאים היו 249 משתתפים שהוקצו באקראי להתערבות, 125, או לביקורת, 124; 161 מהם השלימו את שמונת הגלים הראשונים, 81 ו־80 בהתאמה. בגלים 2–7 צפתה קבוצת ההתערבות בשישה מקבצים בני כחמש דקות, שכללו פרסומות רגילות וסרטוני ״הסכסוך״; בסך הכול הוצגו לה 15 סרטונים שונים שטענו, למשל, שהמשך הסכסוך נחוץ לשימור מוסריות, אחדות או זהות ישראלית. קבוצת הביקורת צפתה בפרסומות רגילות באותו משך. לאחר ההתערבות דיווחו המשתתפים בתנאי הפרדוקסלי על בחינה מחדש רבה יותר של אמונות יסוד, ייחסו לפלסטינים פחות אחריות בלעדית להמשך הסכסוך והביעו יותר תמיכה בפינוי חלק מההתנחלויות במסגרת הסכם שלום. הירידה בייחוס האחריות הופיעה בעיקר בקרב משתתפי המרכז ובמידה חלשה יותר בקרב הימין, ולא בקרב השמאל; לעומת זאת, ההשפעה על נכונות לפשרה לא השתנתה לפי עמדה פוליטית. ניתוח תיווך סדרתי תמך במסלול שבו ההתערבות נקשרה ל״הפשרת״ מחסומים, זו נקשרה לפחות הטלת אחריות על הפלסטינים, וזו נקשרה ליותר נכונות לפשרה. יומיים לאחר הבחירות, 115 משתתפים שדיווחו למי הצביעו נטו בתנאי ההתערבות לדווח יותר על הצבעה לעבודה או למרצ, גם לאחר בקרה על נטייה פוליטית ומאפיינים דמוגרפיים. כשנה לאחר מכן, 102 מתוך 249 משתתפי הבסיס חזרו לסקר, והמשתתפים בתנאי ההתערבות הביעו בממוצע יותר נכונות לפשרות בסוגיות משא ומתן. זהו ממצא נדיר של השפעה מתמשכת, אך יש לפרשו בזהירות: שיעור ההישארות לאחר שנה היה 41%, ההצבעה נמדדה בדיווח עצמי, והמחקר לא מדד ישירות אם המסרים נתפסו כאבסורד. נוסף על כך, בניסוי המקדים חלק מן המשתתפים קיבלו את המסר הקיצוני כפשוטו ואף חשו יותר גאווה, וגרסה מפורשת יותר של המסר במחקר הראשי לא השפיעה והושמטה מן הניתוח המרכזי. לפיכך המאמר מספק הוכחת היתכנות מבטיחה לחשיבה פרדוקסלית, לא נוסחה בטוחה לקמפיין ציבורי ולא הוכחה שכל הקצנת מסר תמתן עמדות.
לקריאת העמוד
מקורבנות קולקטיבית לבעלות משותפת: מי מוכן להכריע יחד על שטח מסוכסך?
נורה שטורץ, רזארטה בילאלי, בורחה מרטינוביץ׳, אדונה מאלוקו, נמרוד רוזלר ואיריס ז׳ז׳לי בוחנים כיצד זיכרון של קורבנות קולקטיבית קשור לנכונות לחלוק סמכות פוליטית בסכסוכים טריטוריאליים. הם מבחינים בין קורבנות תחרותית, שבה הקבוצה רואה את סבלה כחמור מזה של היריב, לבין קורבנות מכלילה, המכירה בכך ששתי הקבוצות נפגעו. המחקר הראשון נערך בסקר מקוון בקרב 609 יהודים בישראל ועסק בארץ שבין הירדן לים; המחקר השני כלל 995 משתתפים שנדגמו בהליך הסתברותי רב־שלבי — 390 אלבנים מקוסובו, 200 סרבים מקוסובו ו־405 סרבים מסרביה — ועסק בקוסובו. בשני ההקשרים נמדדו קורבנות מכלילה ותחרותית, תפיסת בעלות טריטוריאלית משותפת ותמיכה בכך ששתי הקבוצות יקבלו יחד החלטות הנוגעות לשטח. בקרב היהודים בישראל, קורבנות תחרותית נקשרה לתפיסה חלשה יותר של בעלות משותפת, וקורבנות מכלילה נקשרה לתפיסה חזקה יותר; בעלות משותפת, בתורה, נקשרה לתמיכה רבה יותר בהחלטות משותפות. הקשר העקיף דרך בעלות משותפת היה שלילי לקורבנות תחרותית וחיובי לקורבנות מכלילה, והדפוס נשמר לאחר בקרות דמוגרפיות ופוליטיות. המחקר בקוסובו שיחזר את הליבה בשלוש הקבוצות: תחרות על מעמד הקורבן נקשרה לפחות בעלות משותפת, הכרה בקורבנות שני הצדדים נקשרה ליותר בעלות משותפת, ובעלות משותפת נקשרה ליותר תמיכה בהכרעה יחד. עם זאת, עוצמת הקשרים וחלק מן הנתיבים הישירים השתנו לפי מעמד הרוב או המיעוט, ובייחוד בקרב הסרבים בקוסובו. הממצאים מחדדים שהכרה בזיקת היריב לשטח אינה מחייבת ויתור על תחושת הבעלות של קבוצת הפנים; אפשר להחזיק בשתי התפיסות בעת ובעונה אחת. מאחר שכל הנתונים נאספו בנקודת זמן אחת, אי אפשר לדעת אם זיכרון קורבני מעצב בעלות משותפת, אם תפיסות בעלות משנות את סיפור הקורבנות, או אם גורם שלישי משפיע על שתיהן. לכן המחקר מציע מסלול אפשרי לפיוס מוסדי, אך אינו מוכיח שהתערבות בזיכרון הקולקטיבי תגרום לתמיכה בחלוקת כוח.
לקריאת העמוד
כשהמשטרה אוכפת מגפה: אמון, יעילות ונכונות לשתף פעולה בישראל
גלי פרי וטל יונתן־זמיר בוחנות כיצד קהילת הרוב בישראל תפסה את המשטרה בשבועות הראשונים של אכיפת תקנות הקורונה. הסקר המקוון נערך ב־6–8 באפריל 2020, בזמן סגר מחמיר ובסמוך לחג הפסח, בקרב 1,575 יהודים בוגרים שהגדירו את עצמם לא־חרדים. רוב המשיבים תמכו בכך שהמשטרה תתמקד בתקנות החירום: 69.8% הסכימו שזה צריך להיות מוקד פעילותה, ורק 15.2% תמכו בגישה סלחנית כלפי מפרי התקנות. 62.2% חשבו שהמשטרה מצליחה במשימות הקשורות לקורונה, לעומת 47.4% שהעריכו בחיוב את תפקודה המקומי השוטף ו־35.4% שסברו שהצליחה לאחרונה במאבק בפשיעה. גם בתחום האמון הופיע פער הקשרי: 40.2% הסכימו באופן כללי ששוטרים נוהגים לעיתים קרובות בחוסר יושר, אך 59.9% סמכו עליהם שיאכפו את תקנות החירום ביושרה. רוב המשיבים לא חשבו שאכיפת המגפה פוגעת ביחסי משטרה–ציבור, ו־40.8% אמרו שתפקוד המשטרה במשבר חיזק את אמונם בה. עם זאת, הנכונות לדווח למשטרה על הפרת בידוד או על הפרת תקנות מצד שכן עמדה על פחות מ־70%, לעומת יותר מ־80% במצבים מוכרים של פשע חמור, חפץ חשוד או פעילות מסוכנת בשכונה. המחברות מפרשות את התמונה כתמיכה הקשרית בשעת חירום: הציבור ראה במשטרה גוף המטפל באיום המרכזי והתגייס סביב מטרה משותפת, אך טרם הפנים בהכרח את התקנות החדשות כעבירות המצדיקות דיווח. זהו סקר חתך של מגזר אחד בנקודת זמן מוקדמת, ולכן הוא אינו מוכיח שהמגפה העלתה אמון ואינו מלמד כיצד השתנו העמדות בהמשך. מסקנת המדיניות היא שתמיכה בעת משבר אינה תחליף להוגנות הליכית, שקיפות, אחריותיות ותקשורת עקבית כאשר החירום מתארך.
לקריאת העמוד
בחירה במדיה אינה מובילה בהכרח לקיטוב: ניסוי הולנדי על חדשות והגירה
דמיאן טרילינג, מריין ואן קלינגרן ויריב צפתי בוחנים טענה מרכזית בדיון על תקשורת דיגיטלית: האם היכולת לבחור מידע התואם לעמדה קיימת דוחפת אזרחים לעמדות קיצוניות יותר. הם ערכו בפברואר 2014 ניסוי־סקר מקוון בקרב 501 משתתפים שמדגם המכסות שלהם דמה לאוכלוסייה ההולנדית בגיל, במגדר ובהשכלה. המשתתפים קראו כתבה בעד הגירה או נגדה, שנשענה בשתי הגרסאות על אותן עובדות ובאותו סדר אך פירשה אותן בכיוונים מנוגדים; חלקם בחרו כתבה לפי הכותרת, חלקם הוקצו אליה באקראי, וקבוצת ביקורת קראה טקסט שאינו קשור להגירה. החוקרים מדדו שינוי בעמדות כלפי הגירה ובחנו שלושה מנגנונים אפשריים: אימוץ מסגרות כלכליות ותרבותיות, תפיסת האקלים של דעת הקהל ולמידת עובדות. התוצאות אינן תומכות בטענה גורפת שלפיה חשיפה תואמת־עמדה מקטבת. קוראי הכתבות החיוביות נעשו בממוצע חיוביים יותר, אך קוראי הכתבות השליליות לא נעשו שליליים יותר באופן מקביל; בקרב מי שבחרו בעצמם כתבה שלילית הופיע אף דפוס של התמתנות. גם לא נמצא הבדל מובהק בין עוצמת השינוי לאחר בחירה עצמית לבין הקצאה כפויה. אימוץ המסגרות לא תיווך שינוי בעמדה, ואילו תפיסת דעת קהל חיובית יותר נקשרה לשינוי חיובי יותר, בעיקר בקרב מי שבחרו כתבה חיובית. המשתתפים למדו עובדות בקצב דומה מן הכתבות השונות, ולמידה רבה יותר נקשרה לשינוי שלילי יותר בעמדה בלי תלות בעמדה המוקדמת או בפרשנות הכתבה; לכן אין כאן עדות לכך שמידע שימש רק לחיזוק עמדה קיימת. המחברים מסיקים שהקשר בין בחירת חדשות לקיטוב תלוי בהקשר הפוליטי, בנושא ובמצב העמדות ההתחלתי. ניסוי קצר בנושא אחד במדינה רב־מפלגתית ומתונה יחסית אינו שולל השפעות מצטברות של מערכות מדיה אחרות, אך הוא מזהיר מפני הנחה שכל בחירה בתוכן תואם יוצרת בהכרח קיטוב.
לקריאת העמוד
כיצד שנאה נעשית נורמלית? זהות, קיטוב רגשי ודה־הומניזציה בזירת פייסבוק
טל אוריאן הראל, ג׳סיקה כץ ג׳יימסון ויפעת מעוז בוחנות כיצד שיח ברשת חברתית יכול לבטא ולחזק קיטוב רגשי ודה־הומניזציה בתוך חברה הנתונה בסכסוך פוליטי עיקש. הן מנתחות את עמוד הפייסבוק הישראלי ״הצל״, מרחב פופולרי המזוהה עם הימין הקיצוני, וממפות תגובות כלפי יהודים ישראלים מן השמאל לארבעת שלבי ההסלמה במודל הזהות של טרל נורת׳רופ: איום, עיוות, התקבעות וקנוניה הדדית. בסיס הנתונים נאסף בשתי תקופות של שבוע במהלך 2017. מתוך 194 פוסטים ו־51,126 תגובות, חיפוש מונחים המתייחסים לשמאל הוביל ל־3,108 תגובות, ולאחר הסרת כפילויות ותגובות קצרות נותר קורפוס של 2,870 תגובות לניתוח איכותני. הקידוד מצא דפוסים המציגים את השמאל כאיום קיומי, מעוותים את עמדותיו ושוללים את הלגיטימיות שלו, מוציאים אותו מן הקולקטיב היהודי או האזרחי ומשתמשים בדימויים מבזים ובלשון של שלילת זכויות. נמצאו גם עדויות מוגבלות לשלב הקנוניה ההדדית: תגובות של אנשי שמאל נענו בדחייה מפורשת של עצם השיחה עמם, ובכך שני המחנות מוסיפים למלא תפקידים המקבעים את הסכסוך. לצד זאת הופיעו מעט תגובות סותרות שקראו להכיר בכך שגם היריב רוצה בטובת המדינה, אך הן נענו לרוב בהתנגדות. המחברות טוענות שהצירוף של איום זהותי, מרחב הומוגני ואישור הדדי יכול להפוך שפה קיצונית לשגורה, לצמצם נכונות לדיאלוג ולהרחיב את המרחק הפסיכולוגי מן היריב. הן מציעות בזהירות כי מפגש ישיר יותר, שינוי דפוסי התקשורת והדגשת זהויות משותפות עשויים לפתוח דרך לאמפתיה, אך אינן מציגות ניסוי המוכיח שהתערבויות אלה יעילות. זהו חקר מקרה מכוון של עמוד אחד, ללא עמוד שמאל מקביל וללא מדגם מייצג; לכן אין להסיק ממנו מה שכיחות השנאה בפייסבוק, האם הימין קיצוני יותר מקבוצות אחרות, או שהחשיפה לעמוד היא שגרמה לעמדות שנצפו.
לקריאת העמוד
תסמיני דיכאון אינם לבדם הסיפור: אמונות קונספירטיביות ותמיכה באלימות פוליטית
מתיו באום, ג׳יימס דרוקמן, מתיו סימונסון, ג׳ניפר לין ורוי פרליס בוחנים קשר רגיש ולעיתים מוצג באופן מטעה: היחס בין תסמיני דיכאון לבין תמיכה באלימות פוליטית. נקודת המוצא שלהם אינה שאנשים עם דיכאון אלימים. להפך, מחקר קודם מצביע על קשר חלש ולא בהכרח סיבתי בין דיכאון לבין ביצוע אלימות, ותסמיני דיכאון לבדם עשויים דווקא להפחית השתתפות בגלל אובדן אנרגיה ותחושת שליטה. התאוריה במאמר מציעה שהקשר לתמיכה באלימות מופיע בתנאים מסוימים. אמונה בקונספירציות יכולה לספק הסבר, יעד להאשמה ותחושה שהמערכת חסומה; נטייה קודמת להשתתפות פוליטית יכולה לספק מסלול פעולה לאדם המבקש להשיב תחושת שליטה. החוקרים בודקים את הטענות באמצעות סקר הפאנל המקוון COVID States Survey: 19,766 משיבים השתתפו בגל נובמבר 2020 סביב הבחירות לנשיאות, ו־2,044 מהם השיבו שוב מיד אחרי 6 בינואר 2021. תסמיני דיכאון נמדדו בסולם PHQ-9, אמונות קונספירטיביות בעשרה היגדים שגויים על המגפה והבחירות, ונטייה השתתפותית לפי ביצוע לפחות אחת משש פעולות פוליטיות בחצי השנה הקודמת. התוצאות היו תמיכה באלימות היפותטית אם בחירות ייתפסו כלא הוגנות ותמיכה בהסתערות על הקפיטול ובמבצעיה. במודלים עם בקרות דמוגרפיות, כלכליות ופוליטיות, תסמיני דיכאון גבוהים ללא שני התנאים הנלווים לא נקשרו לתמיכה גבוהה יותר באלימות. לעומת זאת, הצטלבותם עם אמונות קונספירטיביות נקשרה בעקביות לעלייה גדולה בתמיכה בשלושת המדדים. נטייה להשתתפות חיזקה את הקשר בשניים משלושת המדדים בכלל המדגם, ובאופן עקבי יותר בקרב גברים; שילוב כל שלושת המאפיינים נקשר לרמות התמיכה הגבוהות ביותר ברוב ההשוואות. בדיקות נפרדות הראו שהדפוס אינו מוסבר רק בידי רפובליקנים או תומכי דונלד טראמפ. עם זאת, אין כאן ניסוי: המדגם גויס מפאנלים בתשלום ואינו מדגם הסתברותי, שיעור החזרה לגל השני קטן, משתנים עשויים להשפיע זה על זה, והמנגנון המוצע של השבת שליטה לא נמדד ישירות. לכן אומדנים של ירידה אפשרית בתמיכה באלימות בעקבות טיפול בדיכאון הם תרחיש מותנה בלבד, לא תוצאה מוכחת של התערבות. המסר הציבורי החשוב כפול: אין לתייג אנשים הסובלים מדיכאון כאיום, ובמקביל יש טעם לחקור כיצד בריאות נפשית, מידע כוזב ודרכי השתתפות מצטלבים בתקופות של משבר דמוקרטי.
לקריאת העמוד
מחיר הדמים ומחיר הכלכלה: מה נקשר לעמדות ישראלים בסכסוך?
אבי בן־בסט, מומי דהן, בני גייס ואסטבן קלור שואלים אם הנזק הכלכלי של סכסוך אלים משנה עמדות פוליטיות בנפרד מן המחיר האנושי שלו. הם מתמקדים בסכסוך הישראלי־פלסטיני בשנים 1996–2009, תקופה הכוללת את האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה. המחקר מחבר שלושה סוגי נתונים: סקרי הבחירות הלאומיים בישראל ומדד הדמוקרטיה, נתונים על הרוגים ישראלים במלחמות ובפיגועים, ונתוני כוח אדם ב־19 נפות. המשתנה הפוליטי המרכזי הוא נכונות המשיבים להסכים לוויתורים טריטוריאליים במסגרת הסכם שלום; נבדקו גם הזדהות על ציר ימין–שמאל וכוונה להצביע לגוש הימין. כדי לאמוד את העלות הכלכלית המיוחסת לאלימות משתמשים החוקרים בשיעור העובדים היהודים בתיירות בכל נפה. הבחירה נשענת על רגישותה המהירה של תיירות לאירועי ביטחון ועל ההבדלים בין נפות בחשיפה לענף, בעוד שמדדים כלליים כמו הכנסה ואבטלה מושפעים מזעזועים רבים אחרים. הניתוח מנצל שונות בזמן ובמרחב, כולל השפעות קבועות לנפה ולסקר ובקרות אישיות, ובחלק מן המודלים משתמש בשיעור התעסוקה בתיירות שחוזה רמת ההרוגים המקומית. התוצאה המרכזית אינה סיפור פשוט של ״יותר הרוגים, יותר פשרה״. הקשר המשוער בין הרוגים לוויתורים הוא לא־ליניארי: ברמות נמוכות יותר של אבדות ניכרת הקשחה, ואילו ברמות גבוהות במיוחד הכיוון מתהפך ונקשר ליותר נכונות לוויתורים; רק מעט תצפיות הגיעו מעבר לנקודת המפנה. לעומת זאת, השינויים בתעסוקה בתיירות לא הציגו קשר מובהק ועקבי עם העמדות בשלל המפרטים והמדדים. מכאן אין להסיק שלמחיר כלכלי אין השפעה פוליטית בכל סכסוך, אלא שבמקרה ובתקופה שנבדקו לא זוהה ערוץ יציב כזה. גם לשון סיבתית מחייבת זהירות: התכנון מנסה לבודד את רכיב הפעילות הכלכלית שנובע מן האלימות, אך הוא אינו ניסוי ותוקפו תלוי בהנחות על תיירות, זעזועים מקומיים והשוואת סקרים שנוסחם השתנה. תרומת המאמר היא בפירוק ״עלות הסכסוך״ למנגנונים נפרדים ובהדגמה שמחיר אנושי ומחיר כלכלי אינם חייבים לתרגם את עצמם לאותה תגובה פוליטית.
לקריאת העמוד
זיהוי מידע כוזב על המלחמה באוקראינה ב־19 דמוקרטיות
בזמן מלחמה אזרחים נדרשים להבחין בין דיווח עובדתי, תעמולה, טעות ודיסאינפורמציה בתוך זרם מידע טעון ולא יציב. לואיזה גלה ו־22 עמיתים בוחנים את היכולת הזאת בסקר מקוון שנערך בין 20 באפריל ל־6 במאי 2022, כחודשיים לאחר תחילת הפלישה הרוסית המלאה לאוקראינה. חברת קנטר גייסה 19,037 משיבים מ־19 דמוקרטיות באמצעות פאנלים מקוונים ומכסות רכות ומשולבות של גיל ומגדר, לצד מכסה להשכלה, כדי לקרב את המדגם להרכב האוכלוסייה בכל מדינה. המשיבים דירגו את אמיתותן של עשר טענות על המלחמה בסולם בן חמש דרגות, מטענה שהם בטוחים שהיא שקרית ועד טענה שהם בטוחים שהיא אמיתית. הטענות נבחרו לאחר בדיקה במקורות של ארגוני בדיקת עובדות וגופי חדשות, ואוזנו בין מסגור פרו־רוסי לאנטי־רוסי ובין טענות נכונות לכוזבות. פריט אחד שלא השתלב במבנה המדידה הוצא מן הניתוח, ועל בסיס תשעת האחרים נבנה ציון דיוק בין 1 ל־5. הממוצע היה 3.19: המשיבים נטו להעריך את הטענות נכון יותר מאשר לטעות, בלי מדינה שהתרחקה מאוד מן הדפוס הכללי. הם היו מדויקים יותר בטענות בעלות מסגור אנטי־רוסי מאשר בטענות בעלות מסגור פרו־רוסי בכל המדינות. המחקר מעמת שני מנגנונים. מוטיבציית דיוק מתבטאת בנכונות להשקיע מאמץ מחשבתי ובביטחון ביכולת לזהות מניפולציה; מוטיבציה כיוונית מובילה אנשים לעבד מידע בהתאם לעמדה פוליטית קודמת. מודלים רב־רמתיים מצאו קשרים חיוביים קטנים בין הציון הכולל לבין צורך בקוגניציה ואוריינות תקשורתית נתפסת. עם זאת, אלה מדדי דיווח עצמי ולא מבחן מיומנות אובייקטיבי. גם העמדה כלפי המלחמה נקשרה לתוצאה: עמדה פרו־רוסית חזקה יותר נקשרה לדיוק נמוך יותר, ואילו עמדה אנטי־רוסית נקשרה לדיוק גבוה יותר בממוצע. דפוסי ההתאמה לא איששו בפשטות את התחזית שאנשים מקבלים כל טענה התואמת לזהותם; בחלק מן הניתוחים התאמה למסגור האנטי־רוסי דווקא שיפרה את הסיווג. המחברים מפרשים זאת בזהירות על רקע המידע המאומת והסיקור המקובל שהיה זמין בזמן האיסוף. בניגוד להשערה ההשוואתית, קיטוב מפלגתי ברמת המדינה, חופש העיתונות והמרחק הגאוגרפי מאוקראינה לא ניבאו את דיוק הפרט, ורק חלק קטן מן השונות נמצא בין מדינות. אין פירוש הדבר שהקשר לא חשוב: רוב המדגם היה אירופי, המלחמה זכתה לסיקור גלובלי חריג, והמדדים הלאומיים עשויים שלא ללכוד את סביבת המידע שחווה כל משיב. זהו סקר חתך תצפיתי הנשען על פאנלים מקוונים, מספר מוגבל של טענות ומדדי יכולת עצמית, ולכן אינו מוכיח שאוריינות גורמת לדיוק או שהעמדה כלפי רוסיה גורמת לטעות. תרומתו היא בהראותו שחוסן למידע כוזב אינו רק תכונה של מערכת תקשורת לאומית: הוא משלב מאמץ להעריך עובדות עם נקודת המבט שממנה האזרח פוגש אותן.
לקריאת העמוד
כשהנבחרים מנחשים את דעת הקהל: פערי תפיסה בארבע דמוקרטיות
ייצוג דמוקרטי קשוב מניח שלנבחרי ציבור יש מושג סביר מה הציבור רוצה, גם אם לבסוף הם בוחרים להנהיג, לשכנע או להצביע בניגוד לעמדה הרווחת. סטפאן וולגרייב ו־13 עמיתים בוחנים ישירות את ההנחה הזאת באמצעות יותר מ־10,000 הערכות של 866 פוליטיקאים בבלגיה, קנדה, גרמניה ושווייץ; פלנדריה וולוניה נותחו כמערכות פוליטיות נפרדות. בין מרץ 2018 לספטמבר 2019 נשאלו נבחרים בראיונות סקר ממוחשבים פנים אל פנים מהו לדעתם שיעור התומכים בשמונה הצעות מדיניות בנות־זמנן, או תשע בשווייץ, בקרב כלל הציבור ובקרב מצביעי מפלגתם. סקרי אוכלוסייה שנערכו באותו זמן ובאותו ניסוח סיפקו אומדן להשוואה, ואזרחים התבקשו גם הם לנחש את דעת הציבור כדי ליצור אמת מידה של לא־מומחים. החוקרים מודדים שני סוגי טעות: האם הפוליטיקאי הציב את הרוב בצד הנכון, ומהו המרחק המוחלט בין שיעור התמיכה שניחש לבין השיעור שנמדד. בקרב 488 הנבחרים שהתבקשו להעריך את כלל הציבור, הפוליטיקאי הממוצע טעה בצד הרוב ב־2.3 מתוך שמונה סוגיות, כלומר ב־29% מן המקרים. שבעים אחוז מן השגיאות האלה אירעו גם כאשר לפחות 60% מן האזרחים נמצאו בצד אחד, ולכן הן אינן מוגבלות למרוצים צמודים. כ־19.6% מן הפוליטיקאים השיגו תוצאה השווה לניחוש מקרי או גרועה ממנו, בעוד שפחות מעשירית לא טעו כלל. במדד המדויק יותר, הטעות הממוצעת הייתה 17.6 נקודות אחוז; רק 10% מן הנבחרים טעו בפחות מעשר נקודות בממוצע. פוליטיקאים עשו טוב יותר מניחוש מקרי, אך יתרונם על אזרחים היה קטן: אזרחים טעו בצד הרוב ב־2.7 סוגיות ובכ־20.9 נקודות אחוז, לעומת 2.3 סוגיות ו־17.6 נקודות אצל נבחרים. גם ההיכרות עם בסיס התמיכה המפלגתי לא פתרה את הבעיה. נבחרים טעו בדרך כלל בקצת יותר משתיים מתוך שמונה הערכות של רוב מצביעי מפלגתם, ובהערכת שיעור התמיכה המדויק הם סטו בכ־20 נקודות אחוז — מעט יותר מן הטעות לגבי כלל הציבור. רמות הדיוק היו דומות למדי בחמש המערכות שנבדקו, אף שהסוגיות לא היו זהות, ושיעורי ההיענות היו נמוכים במיוחד בקנדה ובגרמניה. המחקר הוא השוואתי ותיאורי: הוא אינו קובע מדוע פוליטיקאים טועים, אם הטעויות מוטות תמיד לאותו כיוון, או עד כמה הן שינו הצבעות בפועל. הוא גם אינו שולל אפשרות שנבחרים מחפשים מידע נוסף ברגעי הכרעה. ובכל זאת, התוצאה מערערת על הציפייה שניסיון פוליטי לבדו הופך נבחרים למומחים בדעת הקהל. אם ההיענות לציבור עוברת דרך תפיסות שגויות, גם רצון כן לייצג עלול לכוון מדיניות הרחק מהעדפות האזרחים.
לקריאת העמוד
שפע תקשורתי אינו מבטיח ציבור מיודע יותר
פטר ואן אלסט, יספר סטרומבק וארבעה־עשר עמיתים מציעים מסגרת להבנת תקשורת פוליטית בסביבת מדיה עתירת־בחירה. במקום לספור רק כמה חדשות זמינות, הם מגדירים "סביבת מידע פוליטי" כמפגש בין ההיצע — כמות, איכות, מבנה ונגישות של מידע — לבין הביקוש — מה שאנשים בוחרים לצרוך ובאיזו איכות. על בסיס סקירת ספרות השוואתית הם בוחנים שישה חששות: ירידה יחסית בכמות החדשות הפוליטיות; ירידה באיכות; ריכוז בעלות וצמצום מגוון; פיצול וקיטוב; יחסיות אפיסטמית שבה עובדות נעשות עניין של זהות ודעה; והתרחבות אי־השוויון בשימוש בחדשות ובידע פוליטי. התמונה אינה של הידרדרות אחידה. כמות המידע הפוליטי המוחלטת גדלה, אך חלקו בתוך ים הבידור קטן והיכולת להימנע ממנו גדלה; אין ראיה מכרעת לירידה אחידה במדינות ובסוגי המדיה שנבחנו, אך קיצוצי מערכות ותחרות על קליקים מעמיקים פערים בין מקורות; יש יותר תוכן מפלגתי ושקרי, אך רוב האנשים עדיין משתמשים גם בגופי חדשות מרכזיים ואינם סגורים לחלוטין בבועה. הראיה המשכנעת יותר נוגעת לפערים: בעלי עניין ויכולת יכולים לנצל את השפע כדי לקבל יותר מידע איכותי, ואילו מי שמעדיפים בידור יכולים להימנע כמעט לגמרי מחשיפה מקרית לפוליטיקה. המחברים מסכמים שהאזהרות האפוקליפטיות אינן מוצדקות, אך שלושה כיוונים מציבים אתגר ממשי לדמוקרטיה: פיצול וקיטוב, יחסיות של עובדות ופערי ידע גדלים. שלושתם פוגעים בתנאים שמעבר לבחירות תקינות — הבנה מושכלת, השתתפות אפקטיבית והכללה שוויונית. זהו מאמר סקירה שפורסם ב־2017 וממפה את הראיות שהיו זמינות עד אז. גם המחברים מדגישים שחסרים מחקרי אורך והשוואות בין מדינות, ולכן כוחו של המאמר הוא בארגון הטענות ובשקילת הראיות, לא בהוכחת חוק אוניברסלי אחד.
לקריאת העמוד
מס סביבתי שנתפס כפגיעה קבוצתית הותיר התנגדות גם לאחר שבוטל
נחומי מלוביצקי־יפה, בועז המאירי, לאה בלוי ורם פישמן בוחנים כיצד מס סביבתי יכול לשנות לא רק התנהגות אלא גם את הלגיטימיות של מטרת המדיניות. המקרה הוא המס שהטילה ישראל ב־2021 על כלים חד־פעמיים, מוצרים שנצרכים בהיקף רב בחברה החרדית בשל משפחות גדולות ואירוח קהילתי. החוקרות והחוקרים ערכו שישה סקרים מקוונים בחברה החרדית; ארבעת סקרי הסביבה והקורבנוּת כללו יחד 4,077 משיבים ונערכו לפני כניסת המס, מיד לאחריה, כחודש לאחר ביטולו ושנה אחר כך, ושני סקרים נוספים בחנו את סדר העדיפויות הפוליטי לאחר נפילת הממשלה ובמהלך מערכת הבחירות. מדד העמדה הסביבתית שילב שבע שאלות על נזקי פלסטיק, אחריות אנושית, התערבות ממשלתית ונכונות לשינוי, ומדד הקורבנוּת שילב שלוש שאלות על כוונה לפגוע במשפחות, באורח החיים החרדי ובקהילה. לאחר הטלת המס עלתה תחושת הקורבנוּת וירדה התמיכה בעמדות סביבתיות. כשהמס בוטל חזרה תחושת הקורבנוּת בקירוב לרמתה הקודמת, אך העמדות הסביבתיות נשארו נמוכות גם בגל שנערך שנה לאחר הביטול. בניתוח משוקלל, קורבנוּת נקשרה בעוצמה לעמדה סביבתית שלילית יותר, ובמעבר המידי למס היא הסבירה את ההבדל בין הגלים טוב יותר מעצם העיתוי; עם זאת, הירידה המאוחרת נשארה גם לאחר בקרה על קורבנוּת. בשני הסקרים הפוליטיים, 32% ביולי ו־31% באוגוסט בחרו בביטול מס הפלסטיק כתנאי החשוב ביותר להצטרפות המפלגות החרדיות לקואליציה, לפני רפורמות שנגעו לרבנות ולטלפונים כשרים. המאמר מסיק שמדיניות הנתפסת ככפויה בידי קואליציה שאינה מייצגת את הקבוצה עלולה ליצור תגובת נגד ארוכת טווח, ומציע שיתוף ומסגור ערכי — למשל חיבור לאיסור "בל תשחית" — במקום הצגת הציבור כמכשול. אך מדובר בסקרי חתך חוזרים ולא בפאנל של אותם אנשים, ההשתתפות המקוונת אינה כוללת את הקבוצות החרדיות הסגורות ביותר, והגל האחרון נערך לאחר 7 באוקטובר והמלחמה. לכן התוצאות מצביעות על דפוס עמיד ועל מנגנון אפשרי של קורבנוּת, אך אינן מוכיחות שהמס לבדו גרם לכל השינוי.
לקריאת העמוד
אמון בחדשות נבנה גם מן הפלטפורמה, לא רק מן התוכן
טלי אהרוני, קרן טננבוים־ויינבלט, נטע קליגלר־וילנצ׳יק, פבלו בוצקובסקי, קאורי הייאשי, אאוחניה מיטשלשטיין ומיקו וילי מבקשים להרחיב את הדיון באמון בחדשות מעבר לשאלה אם ידיעה מדויקת. הם מנתחים 488 ראיונות עומק עם צרכני תקשורת בארגנטינה, פינלנד, ישראל, יפן וארצות הברית, מדגם מגוון אך לא מייצג שנאסף בדגימת כדור שלג. נושא האמון לא נשאל ישירות במדריך הראיון, אך עלה שוב ושוב; החוקרים איתרו התייחסויות לאמון, חשד, דיוק, הטיה וטכנולוגיה וקידדו אותן בשפות המקומיות. מן הניתוח עלו שני אופנים מרכזיים. בראשון אנשים מעבירים את מלאכת הסינון והאימות לאחרים — עורכים ועיתונאים, מכרים או אלגוריתמים — ובשני הם סומכים על הסוכנות האישית שלהם לחפש, להשוות ולסנן. לשני האופנים נקשרו שש "אפשרויות פעולה" שמעניקה הטכנולוגיה: סלקטיביות, אינטראקטיביות והתאמה אישית תמכו לרוב באמון באחרים; יכולת חיפוש, שפע מידע ומיידיות תמכו בתחושת שליטה ובאמון עצמי ביקורתי יותר. אלא שאותו מאפיין פעל לעיתים בכיוונים מנוגדים: בחירת מקור מוכר יכולה להפחית עומס אך גם לנעול אדם בתוך מסגרת אחת; תגובות חברים יכולות להוסיף שיפוט חברתי אך גם להפיץ דעה לא בדוקה; אלגוריתם יכול להציג תוכן רלוונטי אך גם לבנות מעגל הד. באופן דומה, חיפוש ושפע מאפשרים הצלבה, אך אינם מבטיחים שהמשתמש יודע כיצד מנוע החיפוש מדרג מקורות. מבחינה דמוקרטית, המאמר מסבך את ההנחה שיותר אמון תמיד טוב ויותר ספקנות תמיד רעה: אמון עיוור במתווך עלול לצמצם חשיפה, ואילו ספקנות יכולה לעודד בדיקה וגיוון, אך גם להחליש כל מקור משותף של עובדות. המחקר אינו מודד מי צדק, אינו משווה שכיחות סטטיסטית בין המדינות ואינו מוכיח השפעה של פלטפורמה, אך הוא מציע מסגרת שימושית להבנת אמון כחוויה חברתית־טכנולוגית ולא רק כשיפוט על תוכן.
לקריאת העמוד
נבחרי ציבור חושבים שהבוחרים שמרנים יותר מכפי שהם באמת
ז׳אן־בנואה פילה, ליאור שפר, לוזיה הלפר, פרדריק וארון, רנס פליגנטהארט וסטפאן ולגרבה בודקים אם הנטייה של פוליטיקאים אמריקאים להעריך את הציבור כשמרני מדי קיימת גם במערכות פוליטיות אחרות. הם משווים סקר POLPOP של 866 נבחרי ציבור בבלגיה, קנדה, גרמניה ושווייץ לסקרי אוכלוסייה מייצגים שנערכו במקביל. הפוליטיקאים העריכו את שיעור התמיכה בהצעות קונקרטיות בתחומי פנסיה, חלוקה מחדש ומעורבות המדינה, הגירה וסוגיות חברתיות־תרבותיות, הן בקרב הציבור והן בקרב מצביעי מפלגתם; בשווייץ הוערכה גם דעת הקהל במחוז. ההפרש בין ההערכה לשיעור שנמדד בפועל הראה הטיה שמרנית עקבית: 645 פוליטיקאים, 81% מן המדגם ששימש לחישוב, העריכו בממוצע את הציבור כשמרני יותר. שיעורם נע בין 64% בוולוניה ו־67% בגרמניה לבין 86% בשווייץ, 91% בפלנדריה ו־92% בקנדה. ההטיה הופיעה בעוצמה מיוחדת בנושאי פנסיה, וברוב המקומות גם בחלוקה מחדש, מיסוי וזכויות עובדים; בנושא ההגירה התמונה הייתה חריגה, עם הטיה שמרנית בפלנדריה, וולוניה ושווייץ אך הטיה ליברלית בקנדה ובגרמניה. היא נמצאה בקרב פוליטיקאים משמאל ומימין, ולא הייתה חזקה בעקביות דווקא בימין. בדיקת ההסבר שלפיו אזרחים שמרנים פונים יותר לפוליטיקאים לא סיפקה תמיכה עקבית, ולכן המחברים מעלים מנגנונים נוספים כגון זכירות של מסרים קיצוניים, השפעת קבוצות אינטרס, תשומת לב רבה יותר לאזרחים אמידים והשלכת עמדת הפוליטיקאי על הציבור. מבחינה דמוקרטית, הבעיה אינה רק טעות בסקר: אם מקבלי החלטות מניחים שהציבור מבקש מדיניות ימנית יותר מכפי שהוא מבקש בפועל, שרשרת הייצוג וההיענות עלולה לנטות באופן שיטתי. עם זאת, המחקר תצפיתי, שיעורי ההיענות השתנו מאוד בין המדינות, והצעות המדיניות לא היו זהות לחלוטין, ולכן הוא מתעד דפוס רחב אך אינו מוכיח את מקורו או את השפעתו הישירה על החלטות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשהשיוך הפוליטי משתנה, גם תגובת המוח לתוכן פוליטי משתנה
גל בוימן, טל אוהד, יוחאי צבי, נועה כתבי ויערה ישורון ניצלו תקופה חריגה של טלטלה פוליטית בישראל כדי לבדוק כיצד שינוי בפירוש הפוליטי בתוך אותו אדם משתקף בתגובת המוח. מתוך 37 משתתפים שנותרו לאחר הסריקה הראשונה באביב 2019, 21 חזרו לסריקה נוספת כשנתיים וחצי אחר כך, באוגוסט–ספטמבר 2021. הניתוח התמקד בשבעה סרטונים זהים שהופיעו בשתי הסריקות, מתוך שמונה סרטונים בכל סריקה: סרט ניטרלי, ארבעה תשדירי מפלגות ושני נאומי פוליטיקאים, ולאחר מכן השיבו המשתתפים על מסרים, רגשות, דמויות והזדהות. כל 54 שאלות הפירוש שחזרו בשני המועדים השתנו במובהק, והשינוי הגדול ביותר נרשם ביחס למפלגות שמיקומן, הנהגתן או בריתותיהן השתנו במיוחד בין 2019 ל־2021. בהשוואת אותות ה־fMRI נמצאה יציבות יחסית באזורי חישה ראשוניים, לעומת שינוי גדול יותר באזורים הקשורים לרגש, זיכרון, תגמול והערכת משמעות, ובהם האמיגדלה, ההיפוקמפוס, הסטריאטום והגרעין הזנבי. השינויים באזורים אלה נקשרו למדד המשולב של שינוי בפירוש, אך הקשר היה רחב וחזק בהרבה עבור שאלות על קבוצת פנים, קבוצת חוץ ודמויות פוליטיות מאשר עבור שאלות אידאולוגיות. הממצא תומך באפשרות שחוויה פוליטית, הקשר חברתי ונאמנות קבוצתית מעצבים לאורך זמן את תגובת המוח לתוכן, ולא בתמונה פשטנית שבה מוח קבוע מראש מכתיב עמדה. עם זאת, המדגם קטן, המחקר לא הוגדר מראש, רק 21 משתתפים חזרו, ואין בו הקצאה ניסויית או יכולת להפריד לחלוטין בין שינוי אצל הצופה לבין שינוי במשמעות הציבורית של הדמויות. לכן הוא מספק ראיה אורכית נדירה לקשר בין שינוי פוליטי לשינוי עצבי, אך אינו מוכיח שפוליטיקה שינתה מבנה מוחי או מאפשר להסיק כיצד יגיב הציבור הרחב.
לקריאת העמוד
טוויטר אינו ציבור אחד: מגפה, מחאה ומי זוכה לקול ב־2020
שרה שוגרס ועמיתיה בוחנים כיצד יש להגדיר ״ציבור״ בפלטפורמת טוויטר באמצעות תיאור מפורט של שיח הקורונה ומחאות הצדק הגזעי בארצות הברית בשנת 2020. בסיס הנתונים התחיל בפאנל של 1.6 מיליון חשבונות שהותאמו לרשומות בוחרים ציבוריות. כ־784 אלף מהם היו פעילים בין ינואר לספטמבר 2020 והפיקו 284,581,223 ציוצים. החוקרים זיהו כ־27.9 מיליון ציוצים הקשורים לקורונה באמצעות 974 מילות מפתח, וכ־13.1 מיליון ציוצים הקשורים לצדק גזעי ול־Black Lives Matter באמצעות 345 מילות מפתח. ציוצי הקורונה נבדקו מ־1 בינואר עד 30 בספטמבר, ואילו חלון הצדק הגזעי החל ב־1 במאי ונמשך עד 30 בספטמבר. בדיקת יד של 1,500 ציוצים נתנה דיוק של 90.7% לשני המסווגים, עם דיוק חיובי ואחזור גבוהים. שני הנושאים הגיעו לשיאים עצומים — 30.6% מכלל הציוצים ביום השיא של הקורונה ו־34.6% ביום השיא של Black Lives Matter — אך הפעילות בנושאים אחרים נשארה יציבה יחסית. 65% מן המשתמשים הפעילים כתבו לפחות על אחד משני הנושאים, ורוב המשתמשים בקבוצה זו כתבו על שניהם. לכן נושא מספק גבול מחקרי שימושי, אך אינו יוצר קהילה אחידה או שיחה אחת. הפעילות הייתה מרוכזת מאוד: האחוז הפעיל ביותר של הכותבים יצר כמעט מחצית מן הציוצים בכל נושא. ציוץ מחדש היה צורת הפעילות הנפוצה ביותר, אך דפוסי כתיבה, תגובה, ציטוט ושיתוף השתנו לפי נושא וקבוצה. סביב Black Lives Matter, למשל, רפובליקנים נטו פחות לכתוב ציוצים עצמאיים ויותר להשיב, בעוד אצל דמוקרטים הופיע דפוס הפוך. גם תשומת לב אינה מושג יחיד: לייק, ציוץ מחדש וציטוט מחדש ממלאים תפקידים שונים, ומספר עוקבים נקשר רק בקשר חלש מאוד למספר האינטראקציות. נשים וצעירים נטו לקבל יותר אינטראקציות אף שהיו להם פחות עוקבים מן הצפוי לפי חלקם. בהשוואה של כל קבוצת גיל לציוציה בנושאים אחרים, ציוצי Black Lives Matter של צעירים זכו ליותר שיתופים מחדש ולפחות ציטוטים מחדש; בקרב בני 50–64 ובני 65 ומעלה נמצא הדפוס היחסי ההפוך. המחברים מזהירים שהפאנל כולל רק אנשים שניתן היה להתאים לרשומות בוחרים ולזהות בשם ובמיקום, ולכן אינו מייצג את כל הציבור או אפילו את כל משתמשי טוויטר. גם מחיקה ואי־זמינות יצרו אובדן של 10.8% מן הציוצים בעת האחזור החוזר. המסקנה הדמוקרטית היא שמחקר על שיח מקוון חייב להבחין בין מי נוכח, מי מדבר, מי מגביר קול של אחרים ומי מקבל תשומת לב; צבירת הכול למדד אחד עלולה להפוך קבוצות ודרכי השתתפות שונות ל״ציבור״ מדומיין.
לקריאת העמוד
ADHD והשתתפות פוליטית: יותר פעילות, צריכת חדשות פסיבית יותר
ישראל וייסמל־מנור, יעל ר׳ קפלן, שאול ר׳ שנהב, יאיר זלוטניק, שירה דביר־גבירסמן וגל איפרגן בוחנים לראשונה באופן שיטתי כיצד תסמיני ADHD בקרב מבוגרים קשורים להשתתפות פוליטית. הנתונים נאספו במסגרת פאנל אינטרנטי בן חמישה גלים סביב בחירות אפריל 2019, והניתוח הנוכחי משתמש במדדים משלושה גלים שנערכו בין סוף ינואר לסוף מרץ. 1,369 משיבים מן האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל השלימו את השאלונים, לאחר גיוס לפי מכסות של גיל, מגדר, אזור, השכלה, דתיות והכנסה. תסמינים נמדדו בסולם הסינון העצמי ASRS-6, ולא באבחנה קלינית. מאתיים משיבים, 14.6% מן המדגם, עברו את סף הסינון החיובי. לאחר בקרה על גיל, מגדר, השכלה, הכנסה, דתיות, נטייה פוליטית, עניין וידע פוליטיים וטיפול ממריץ, סינון חיובי נקשר ליותר השתתפות מסורתית — כגון הפגנה, שכנוע או פעילות מטה — וליותר חיבור לפוליטיקאים, ביטוי דעה ושיתוף חדשות ברשתות חברתיות. במקביל הוא נקשר חזק יותר לגישת ״החדשות ימצאו אותי״, כלומר הסתמכות על חברים, זרם הרשת ואלגוריתמים במקום חיפוש חדשות יזום. המשיבים שסוננו כחיוביים נטו גם לתמוך מעט יותר בהשתקת דעות מסוימות, אך לא נבדלו באופן מובהק בתמיכה הכללית בעקיפת כללי המשחק הדמוקרטי, בעניין פוליטי, בתחושת ייצוג או באמון במוסדות. לכן אין בסיס לתיאורם כפחות דמוקרטיים באופן גורף. החוקרים מציעים שהמשוב המיידי והגירוי של רשתות חברתיות עשויים להתאים לדפוסי קשב ואימפולסיביות, ושצריכה פסיבית עשויה להגדיל תלות בסינון חברתי ואלגוריתמי; אלו פרשנויות אפשריות ולא מנגנונים שנבדקו בניסוי. המאמר מדגיש ארבע מגבלות: הקשר ישראלי מקוטב ואוכלוסייה יהודית בלבד, כלי סינון במקום אבחנה, אפשרות לדפוסי מענה שונים בקרב בעלי קשיי קשב ודיווח עצמי על הפעילות. התרומה היא בהרחבת חקר ההשתתפות לנוירו־מיעוטים ובהצבת בסיס למחקרי המשך שיאמתו את הדפוס באמצעות אבחנות קליניות ומדידה ישירה של התנהגות דיגיטלית.
לקריאת העמוד
כשסכסוך נתפס כחומרי, לאומי או דתי: המסגור שנקשר לנכונות לפשרה
דפנה קנטי, איברהים חטיב, אביעד רובין וקרלי ויין טוענים שסכסוך ממושך אינו רק אוסף של מחלוקות אובייקטיביות; הוא גם מציאות שהצדדים מפרשים באמצעות מסגרות מושגיות שונות. הם מבחינים בין מסגרת חומרית, הרואה מאבק על שטח, מים, ביטחון ומשאבים; מסגרת לאומית, הקושרת את המאבק להגדרה עצמית ולמולדת; ומסגרת דתית, המייחסת לאדמה ולאתרים קדושה וציווי שאינם ניתנים בקלות לחלוקה. בשלב הראשון נערכו 14 קבוצות מיקוד נפרדות עם 32 יהודים אזרחי ישראל, 42 פלסטינים אזרחי ישראל ו־37 פלסטינים מהגדה המערבית. הניתוח האיכותני שימש לבניית סולם בן 13 שאלות, שנבדק גם בידי חמישה מומחים אזוריים. בשלב השני נערך ב־2013 סקר בקרב כ־410 סטודנטים בארבעה קמפוסים בישראל ובגדה. יותר ממחצית היהודים בסקר סיווגו את הסכסוך בעיקר כלאומי, ואילו 64% מן הפלסטינים בגדה סיווגו אותו כבעל מקור דתי; פלסטינים אזרחי ישראל נמצאו בין שתי הקבוצות אך נטו יותר למסגור דתי מן היהודים. הנכונות הממוצעת לפשרות קונקרטיות בסולם של אחת עד שש הייתה 3.69 בקרב יהודים, 2.98 בקרב פלסטינים אזרחי ישראל ו־2.21 בקרב פלסטינים בגדה. בניתוחים שבקרו על גיל, מגדר, השכלה, דתיות ועמדה פוליטית, מסגור דתי נקשר לפחות נכונות לפשרה בקרב יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל. מסגור חומרי נקשר ליותר נכונות לפשרה בקרב פלסטינים אזרחי ישראל, אך לא באופן מובהק בשתי הקבוצות האחרות. בקרב פלסטינים בגדה לא נמצא הבדל מובהק בנכונות לפשרה לפי המסגרת, והמחברים מציעים בזהירות שחשיפה גבוהה יותר לאלימות, השפלה ומציאות הכיבוש עשויה להקשיח עמדות מעבר להשפעת הפרשנות המושגית. המאמר אינו מראה שמסגור לבדו גורם לעמדה, משום שהסקר תצפיתי והמדגמים אינם מייצגים את כלל האוכלוסיות. תרומתו היא בהמחשה שמתווכים וקובעי מדיניות עלולים להיכשל אם יציעו רק חלוקת משאבים לצדדים הרואים בלב המחלוקת זהות, קדושה או הכרה לאומית.
לקריאת העמוד
בין ביטוח חברתי להגנת מעמד: אי־שוויון, אי־ודאות ועתיד מדינת הרווחה
רייצ׳ל ז׳ פרידמן וטורבן איוורסן בוחנים מדוע תקופות של שינוי כלכלי מהיר מולידות לעיתים הרחבה של מדינת הרווחה ולעיתים דווקא הסתגרות, הדרה ופופוליזם ימני. הם מציבים זה מול זה שני עקרונות. הראשון, ״צדק הסתברותי״, נשען על ההכרה שאנשים חולקים פגיעוּת למחלות, אבטלה, זקנה ואובדן הכנסה, ולכן יש להם עניין הדדי במאגר סיכונים ציבורי רחב. השני, ״הגנת מעמד״, מבקש לצמצם אי־ודאות באמצעות שימור גבולות בין שכבות וקבוצות, חסימת ניידות מלמטה והגנה על יתרונות קיימים. הטיעון המרכזי הוא שאי־ודאות ואי־שוויון פועלים יחד. כאשר ההבדלים המעמדיים מתונים והעתיד אינו ודאי, קל יותר לאנשים לראות בממוצע הלאומי נקודת מוצא רלוונטית לסיכוניהם ולתמוך בביטוח חברתי. כאשר אי־השוויון גבוה והמסלולים החברתיים מופרדים ויציבים, רשתות, בתי ספר, שכונות ושווקי ביטוח נבדלים מחזקים זיקה לקבוצת הפנים ומחלישים נכונות לחלוקת סיכון רחבה. המצב העכשווי של אי־שוויון גבוה ואי־ודאות גבוהה אינו מוביל לתוצאה אחת הכרחית. הוא עשוי להצמיח ״מקומיות הגנתית״ של קבוצות שחוששות מירידת מעמד, אך גם ״מקומיות אסרטיבית״ של בעלי משאבים האוגרים הזדמנויות באמצעות אזורי רישום איכותיים, דיור יקר וכללי תכנון מגבילים. מנגד, אותה אי־ודאות יכולה להצדיק השקעה בחינוך, דיור, אינטגרציה, ניידות וביטוח חברתי, וכך להרחיב שוב את תחושת הגורל המשותף. המחברים נעזרים בהיסטוריה של מדינת הרווחה, בתאוריות הסתברות וצדק ובספרות על הון חברתי כדי להראות שמוסדות וערכים מזינים זה את זה. מדיניות מפלגת יכולה לחזק היררכיות וזהויות סגורות, ואילו מדיניות שמחברת בין קבוצות יכולה לבנות אמון וסולידריות. זהו מאמר תאורטי המציג טיפולוגיה וטיעון נורמטיבי, לא מבחן אמפירי סיבתי מלא; תרומתו היא בהבהרת נקודת הבחירה של דמוקרטיות מערביות ובכך שהתגובה לחרדת מעמד אינה חייבת להיות הדרה.
לקריאת העמוד
מדוע הציבור תומך בצנע, ואילו חבילות הוא מוכן לקבל?
קירק בנסק, מייקל מ׳ בכטל ויותם מרגלית חוקרים מדוע ממשלות מאמצות צנע במשברים כלכליים אף שקיצוצים והעלאות מסים נתפסים כבלתי פופולריים. המפתח לניתוח הוא הבחנה בין תמיכה בצנע כגישה כללית לבין תמיכה בחבילת מדיניות קונקרטית. בסקר מקוון שנערך ב־2015 בקרב כ־14,800 משיבים בצרפת, יוון, איטליה, ספרד ובריטניה, רוב בכל מדינה העדיף הפחתת הוצאות וחוב על פני הגדלת הוצאות ותמריץ פיסקלי. הימין נטה לתמוך יותר בצנע, אך האידאולוגיה לא יצרה חלוקה פשוטה: גם חלק ניכר מן השמאל, וברוב המדינות אף רובו, העדיף צנע. הכנסה, עבודה במגזר הציבורי, קבלת סיוע, אבטלה ומדדים אחרים של אינטרס חומרי לא הסבירו באופן עקבי את ההעדפה הכללית. ניסוי מסגור שהשווה נימוקים כלכליים לנימוקי משק בית, שכל ישר ומוסר סיפק תמיכה מוגבלת בלבד לרעיון שלצנע יש יתרון פסיכולוגי מובנה. בסקר נוסף של כ־3,950 משיבים באיטליה ובספרד ב־2019 הוגרלו חבילות שכללו שיעורים שונים של קיצוץ בביטחון, חינוך, רווחה, משרות ציבוריות ופנסיות ושל העלאת מס הכנסה, מס מכירה ומס חברות. התמיכה הייתה רגישה במיוחד לקיצוץ בפנסיות ולהעלאת מס הכנסה, ואילו קיצוץ בהוצאות ביטחון דווקא הגדיל אותה; קיצוץ במשרות ציבוריות ושינויים במס חברות השפיעו מעט ברוב הטווח. זהות המפלגה התומכת הייתה אות רב־עוצמה: אפילו מרחק אידאולוגי קטן בין מפלגת המשיב למפלגה הממליצה הוריד את ההסתברות לתמוך בחבילה בכ־10 עד 20 נקודות אחוז. מודל חיזוי המבוסס על הניסוי הראה שחבילות היסטוריות שיושמו באיטליה ובספרד יכלו להתקרב לרוב בקרב הציבור המקומי, בעוד חבילה יוונית קשה יותר זכתה לתמיכה חזויה נמוכה יותר. המסקנה אינה שהציבור מקבל כל צנע, אלא שממשלות יכולות לבחור מתוך מרחב גדול של אפשרויות חבילות שקל יותר להצדיק פוליטית ולגייס מפלגות קרובות לבוחרים כדי לתמוך בהן. כך עיצוב מדיניות ואותות מפלגתיים מסייעים להסביר מדוע צנע יכול להיות ישים מבחינה אלקטורלית גם כאשר עלותו החברתית והכלכלית שנויה במחלוקת.
לקריאת העמוד
כיצד תקווה ופחד מכוונים את המידע שאנשים מחפשים בסכסוך ממושך?
סמדר כהן־חן, ערן הלפרין, רוני פורת ודניאל בר־טל בוחנים כיצד תקווה ופחד ארוכי טווח קשורים לעיבוד מידע על הזדמנות לפתרון סכסוך עיקש. בפברואר 2012 נמדדו בקרב יהודים בישראל תקווה לעתיד היחסים עם הפלסטינים, פחד מפעולותיהם העתידיות ועמדה פוליטית; כחמישה חודשים לאחר מכן הוצגה להם באתר חדשות מדומה הצעה של מחמוד עבאס לחדש משא ומתן. האתר הציע כתבות התומכות ביוזמה, מתנגדות לה וכתבות ניטרליות, ותיעד אילו כתבות נפתחו וכמה זמן נקראו. מתוך 230 משתתפים הוצאו שמונה שלא השלימו את המשימה באופן מהימן, ולכן הניתוח המרכזי התבסס על 222 משתתפים. תקווה ופחד לא נקשרו למספר הכולל של הכתבות שנפתחו או לזמן הכולל באתר. לעומת זאת, תקווה נקשרה לבחירה יחסית רבה יותר של מידע התומך בהזדמנות לשלום, ואילו פחד נקשר לבחירה יחסית רבה יותר של מידע השולל אותה. הקשרים נשמרו לאחר בקרה על עמדה פוליטית, גיל, מגדר, חמלה ושנאה, אך כוח ההסבר הכולל היה מתון. עמדה פוליטית לא ניבאה ישירות את הטיית המידע במודל, אלא נקשרה אליה בעקיפין: נטייה שמאלית יותר נקשרה ליותר תקווה ולפחות פחד, ואלה נקשרו לבחירת המידע. הממצא המרכזי הוא שרגשות אינם בהכרח קובעים כמה מידע אנשים יבקשו, אך הם עשויים לכוון איזה מידע ייראה להם ראוי לתשומת לב. מאחר שמדובר במחקר מתאמי עם מדדי רגש בני פריט יחיד וסביבה מדומה, הוא אינו מוכיח שיצירת תקווה תגרום לבחירת מידע תומך שלום. עם זאת, הפער בן חמשת החודשים והמדידה ההתנהגותית מחזקים את האפשרות שרגשות מתמשכים משתתפים בעיצוב האופן שבו אזרחים פוגשים הזדמנות מדינית חדשה.
לקריאת העמוד
כשאזרחים סומכים על הממשלה: כיצד אמון מתורגם לציות להנחיות בריאות?
טליה גורן, דנה ר׳ ושדי ואיתי בארי מבקשים להסביר כיצד אמון בממשלה קשור לנכונות הציבור לציית להנחיות בריאות. במקום להניח שאמון יוצר ציות ישיר מכוח לגיטימיות או חובה, הם מציעים את מודל האמון המתווך: אמון במקור ההנחיה עשוי לשנות את האופן שבו האזרח מעריך את הפעולה שהממשלה מבקשת ממנו לבצע. המודל מרחיב את מודל האמונות הבריאותיות ומתמקד בתועלת הנתפסת של הפעולה, בחסמים לביצועה ובמסוגלות העצמית לבצע אותה. הוא נבחן בארבעה מחקרי חתך מקוונים שנערכו בישראל מאפריל 2020 עד נובמבר 2021 בקרב 3,732 משתתפים מן הציבור היהודי הכללי, מן החברה הערבית ומן החברה החרדית. המשתתפים קיבלו הנחיה ממשלתית מדומה הנוגעת למדידת חום, למיגון עיניים, לסגר או לחיסון תקופתי, ודיווחו על כוונתם לציית לה. הקשר הישיר בין אמון לבין כוונת ציות לא היה מובהק בשלושת המחקרים הראשונים והיה מובהק רק במחקר הרביעי, שעסק בחיסון מדי שישה חודשים. למרות זאת, אמון נקשר בעקביות לתפיסת תועלת גבוהה יותר, ותפיסת התועלת תיווכה את הקשר בינו לבין כוונת הציות בכל ארבעת המחקרים. חסמים פיזיים תיווכו את הקשר במחקרים על מיגון עיניים וסגר, חסמי בטיחות תיווכו אותו במחקר החיסון, ומסוגלות עצמית תיווכה אותו בשניים משלושת המחקרים שבהם נמדדה. תפיסת הסיכון מן המחלה לא הייתה נתיב עקבי: היא תיווכה את הקשר רק במחקר הראשון, ולא במחקרים המאוחרים יותר. הממצאים תואמים הסבר שלפיו אמון פוליטי קשור לציות דרך שיקול דעת על יתרונות, עלויות וישימות, ולא רק דרך קבלה בלתי־מותנית של הוראה. בה בעת, המחקרים מודדים כוונות ביחס להנחיות מדומות בחתכי זמן נפרדים, ולכן אינם מוכיחים שאמון גרם להתנהגות בפועל. התרומה למדיניות דמוקרטית היא ההבנה שבניית אמון והסבר אמין של התועלת והישימות משלימים זה את זה: ממשלה אינה יכולה להסתמך על עצם סמכותה כאשר היא מבקשת שיתוף פעולה ציבורי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשהפופוליזם חוצה גבולות: ריכוז כוח, קיטוב והסלמה בזירה הבינלאומית
לואיס רוניגר מחבר בין שתי זירות שנחקרות לעיתים בנפרד: שחיקה דמוקרטית בתוך המדינה והתנהגות עימותית מחוץ לה. הוא מגדיר פופוליזם בעיקר כסגנון ביצועי של ארגון פוליטי, תקשורת וגיוס, ולא רק כאידאולוגיה דקה. המוקד הוא מנהיגים פופוליסטים מלאים, שלפי המאמר שינו כללים חוקתיים או בלתי־כתובים, ריכזו קבלת החלטות וניהלו מדיניות חוץ באופן אישי. הניתוח האיכותני נשען על ספרות ומקורות משניים ומשווה את רג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה, בנימין נתניהו בישראל, נרנדרה מודי בהודו ודונלד טראמפ בכהונתו השנייה בארצות הברית. הטענה אינה שפופוליזם מוביל מעצם טבעו למלחמה; רוניגר כותב במפורש שאין קשר פנימי הכרחי בין השניים. במקום זאת הוא מציע צירוף תנאים שמגדיל סיכון: בניית אויבים, קיטוב הציבור, דה־לגיטימציה של מבקרים, החלשת בתי משפט, סוכנויות עצמאיות, תקשורת ציבורית וחברה אזרחית, וריכוז שיקול הדעת אצל המנהיג ומעגלו. טון רגשי המשלב כעס, פחד, תחושת קורבנוּת והבטחת גבורה עשוי להפוך עימות חיצוני לכלי של לגיטימציה פנימית. ברקע פועלים גם רב־קוטביות עולמית, היחלשות הסדר הליברלי וירידה ביכולת של מעצמה הגמונית לתווך ולרסן. מנגד, מוסדות עמידים, חברה אזרחית עצמאית, אילוצים גאו־פוליטיים ובריתות יכולים לבלום הסלמה. הודו משמשת במאמר דוגמה למנהיגות לאומנית שהוגבלה בין השאר בידי שכנות גרעיניות ושיקולים פרגמטיים, בעוד המקרים האחרים מדגימים בדרכים שונות זליגה של סגנון עימותי אל מכסים, איומים או שימוש בכוח. זהו ניתוח השוואתי ראשוני של מקרים שנבחרו משום שהם מתאימים להגדרת המחבר, ולא מבחן סטטיסטי המוכיח שפופוליסטים לוחמניים יותר ממנהיגים אחרים. מבחינה דמוקרטית, המאמר מציע לראות בבלמים ואיזונים, בתקשורת חופשית ובחברה אזרחית לא רק הגנות על זכויות בבית, אלא גם מנגנוני זהירות שעשויים לצמצם החלטות חוץ אישיות ומסלולי הסלמה.
לקריאת העמוד
בקיטוב פוליטי, היריב נתפס רחוק יותר משהמועמד המועדף נתפס קרוב
יואב גנזך בוחן כיצד זהות אידאולוגית מעוותת את תפיסת מיקומם של מועמדים פוליטיים. בפסיכולוגיה פוליטית, הטמעה היא נטייה לראות מועמד קרוב כקרוב עוד יותר לעמדתנו, ואילו ניגוד הוא נטייה לראות מועמד רחוק כרחוק עוד יותר. המחקר משתמש בכל סקרי הבחירות לנשיאות של American National Election Studies שכללו את המדדים הדרושים, מ-1972 עד 2020: 13 מערכות בחירות ו-39,147 משיבים בעלי מיקום תקף בסולם ליברלי–שמרני. השיטה אינה זקוקה לזיהוי המועמד המועדף, ולכן כוללת גם מי שלא הצביעו. המשיבים מיקמו את עצמם ואת המועמדים הדמוקרטי והרפובליקני בסולם של אחת עד שבע, והניתוח בחן את השיפועים והמתאמים בקרב ליברלים ושמרנים. עבור המועמד הדמוקרטי, מתאם הניגוד היה −0.258 לעומת מתאם הטמעה של 0.116; עבור המועמד הרפובליקני התקבלו −0.253 לעומת 0.107. אפקט הניגוד היה חזק יותר בכל אחת מ-13 מערכות הבחירות. לאורך זמן, עוצמת הניגוד עלתה בבירור, r = 0.84, בעוד ההטמעה כמעט לא השתנתה, r = 0.11. גם בקרב מצביעים, שהמחקר משתמש בהצבעה כסמן מעורבות וקיטוב, ההבדל נטה לנבוע מניגוד חזק יותר ולא מהטמעה חזקה יותר. הממצאים מציעים שקיטוב מתעצם פחות מפני שאנשים מקרבים אליהם את מועמד המחנה שלהם, ויותר מפני שהם מרחיקים בתודעתם את מועמד המחנה האחר. אולם הנתונים מתאמיים ואמריקאיים, והם אינם מוכיחים אם קיטוב גורם להנגדה, אם הנגדה מעמיקה קיטוב, או אם שני התהליכים מזינים זה את זה. מבחינה דמוקרטית, המחקר מסמן סכנה תפיסתית: כאשר היריב נראה קיצוני יותר ממה שהוא, מחלוקת על מדיניות עלולה להפוך לדחייה של המחנה האחר כולו ולהקטין את המרחב לפשרה.
לקריאת העמוד
כיצד קיטוב אידאולוגי מחליש ציות מרצון לרגולציה?
ליבי ממן, יובל פלדמן וטום טיילר בוחנים כיצד קיצוניות אידאולוגית, ממד מרכזי של קיטוב, משפיעה על שיתוף פעולה בהקשרים של אסדרה עצמית. מודלים חדשים של ממשל משתמשים בכלים כמו התחייבויות ודחיפות התנהגותיות כדי להשיג ציות בלי להישען רק על כפייה. כלים אלה מניחים שאנשים משתפים פעולה מתוך מניע פנימי, ולכן הצלחתם תלויה באמון במוסדות הממשלה ובאמון בין אזרחים. המחברים מציעים שקיצוניות אידאולוגית שוחקת את שני סוגי האמון, מפחיתה התנהגות שיתופית ומאיימת על יכולתה של אסדרה עצמית להשיג ציות. הם מציעים גם שקיצוניות משנה את יחסי הסמכות, כך שהנטייה האידאולוגית וההתאמה המפלגתית נעשות חשובות יותר לקביעת רמת שיתוף הפעולה. באמצעות נתונים מן הסקר החברתי האירופי ומסקר הערכים העולמי, המחקר מוצא ראיות מוצקות לכך שקיצוניות אידאולוגית מחלישה שיתוף פעולה באמצעות מנגנונים שונים לאורך הקשת האידאולוגית. התקציר אינו מפרט את גודל ההשפעות או את כל ההבדלים בין חלקי הקשת, והמחברים מציינים שלנתונים יש מגבלות. מבחינה מדינית ודמוקרטית, המסקנה אינה שכלי ציות מרצון חסרי ערך, אלא שיש להתאים את השימוש בהם לרמת האמון ולדינמיקה האידאולוגית של הציבור ולא להניח ששיתוף פעולה יופיע באופן אחיד.
לקריאת העמוד
כיצד נורמות המצדיקות שחיתות משנות את הקשר בין שחיתות לאמון במוסדות?
שלמה מזרחי ודנה נתן קרופ בוחנים את היחסים בין שחיתות, דמוקרטיה ואמון בממשלה, תוך התמקדות בנורמות חברתיות התומכות בשחיתות. הניתוח האמפירי משתמש בהערכות ובתפיסות של אזרחים שנאספו בסבב השביעי של סקר הערכים העולמי. הממצאים מראים ששחיתות מוסדית קשורה לפגיעה באמון במוסדות, אך עוצמת הקשר תלויה באמונות הציבור: כאשר נורמות חברתיות מציגות שחיתות כלגיטימית, ההשפעה השלילית של שחיתות מוסדית בפועל על האמון נחלשת. במקביל, המחברים מציגים מסלול מתווך שבו היחלשות הדמוקרטיה מעודדת שחיתות מוסדית, וזו מפחיתה את האמון. יחסי המיתון והתיווך נשמרים גם כאשר הניתוח כולל גורמים ברמת הפרט וברמת המדינה. מכאן שהטענה ששחיתות הורסת אמון ופוגעת באיכות הממשל נכונה, אך אינה פועלת באותה עוצמה בכל חברה: נורמות ואמונות יכולות לטשטש את המחיר הציבורי הנתפס של שחיתות. המסגרת מסייעת להסביר כיצד פוליטיקאים המעורבים בהתנהגות מושחתת עשויים בכל זאת לזכות בתמיכה ובלגיטימיות, ומציגה רצף מהיחלשות דמוקרטית, דרך שחיתות מוסדית, אל שחיקת האמון.
לקריאת העמוד
מה הסביר הצבעה למפלגות ימין קיצוני בישראל בבחירות 2009?
מייקל פרידמן, אור קנר ואירנה קפלן בוחנים אילו גורמים מסבירים תמיכה במפלגות ימין קיצוני בישראל. נקודת המוצא היא התמיכה האלקטורלית הניכרת שמפלגות כאלה קיבלו במדינות אירופה והמחקר הרב שניסה להסביר מי נמשך אליהן בדמוקרטיות מערביות. המחברים משתמשים בנתוני פרט של מחקר הבחירות הלאומי בישראל לבחירות 2009 ומחפשים את הגורמים הקשורים להצבעה זו בהקשר הישראלי. לפי התקציר, חוסר שביעות רצון פוליטית וסוגיות ביטחוניות תרמו באופן מובהק לתמיכה במפלגות ימין קיצוני. לעומת זאת, עמדות כלכליות לא הסבירו באופן מובהק את התמיכה, בשונה ממדינות אחרות שבהן סוגיות כלכליות בולטות יותר. הממצא מצביע על כך שלא נכון להעתיק לישראל הסבר אחיד שפותח על בסיס מערכות מפלגתיות אחרות: גם כאשר תופעת ההצבעה נושאת תווית דומה, ההקשר המניע אותה עשוי להיות שונה. הוא גם מבחין בין שתי זירות של שיפוט בוחרים — הערכה של הפוליטיקה ושל הביטחון מצד אחד ועמדות כלכליות מצד אחר — ומראה שרק הראשונה נמצאה מסבירה במדגם ובמודל שנבדקו. התקציר אינו מפרט אילו מפלגות סווגו כימין קיצוני, כיצד נמדדו חוסר שביעות הרצון והעמדות הביטחוניות, מה היה גודל המדגם או מהם גודלי ההשפעה. לכן המסקנה המבוססת היא על קשרים מובהקים בנתוני בחירות 2009, ולא על סיבתיות מוכחת או על כלל מערכות הבחירות בישראל.
לקריאת העמוד
קיטוב רגשי בקרב נבחרי ציבור: המוסדות הלא־מפלגתיים אינם כל הסיפור
ג׳ק לוקאס וליאור שפר מעבירים את חקר הקיטוב הרגשי מן הציבור אל מי שמכהנים בתפקיד נבחר. קיטוב רגשי הוא עוינות כלפי תומכי מפלגות יריבות, והוא שונה ממרחק אידאולוגי בין עמדות מדיניות. לעוינות כזאת עשויות להיות השלכות על אמון, משא ומתן, חלוקת משאבים ושיתוף פעולה בין נבחרים, אך רוב המחקר הקודם מדד אותה אצל אזרחים. המקרה הקנדי מאפשר לבחון את הנבחרים בסביבה מיוחדת: רוב המועמדים העירוניים נבחרים כעצמאיים, בלי תווית מפלגתית על פתק ההצבעה, אף שרבים מהם מזדהים באופן אישי עם מפלגות פדרליות או פרובינציאליות. המחקר נשען על Canadian Municipal Barometer משנת 2023, שפנה לראשי ערים ולחברי מועצה ברשויות שמונות יותר מ־9,000 תושבים. התקבלו 849 תשובות מלאות, בשיעור היענות של 23%, והמשיבים דמו לאוכלוסיית הנבחרים במאפיינים נצפים מרכזיים. כל נבחר דירג את רגשותיו כלפי מפלגות בסולם 0–10; החוקרים חישבו את הפיזור בין הדירוגים, במשקל גודלן האלקטורלי של המפלגות, והפיקו מדד קיטוב בסולם של כחמש נקודות. להשוואה עם הציבור שימשו נתוני הבחירות הפדרליות בקנדה מ־2019, ובהשוואה הפרובינציאלית נתוני בחירות אונטריו מ־2022. לאחר בקרה על מאפיינים אישיים ופוליטיים ואף השוואה בתוך אותה רשות, הנבחרים העירוניים היו מקוטבים רגשית בכ־0.2 נקודה פחות מתושבים דומים. עם זאת, הפיזור בתוך קבוצת הנבחרים היה גדול מאוד. קיצוניות אידאולוגית הייתה המתאם החזק ביותר: מעבר מן המרכז אל הקצה נקשר לפער של כ־1.3–1.4 נקודות. זהות מפלגתית חזקה נקשרה לתוספת של כ־0.6–0.8 נקודה, ושאיפה להתמודד בעתיד לתפקיד פדרלי או פרובינציאלי נקשרה לפער צנוע יותר של כ־0.2–0.3 נקודה. נבחר שמזוהה מאוד עם מפלגה וממוקם בקצה האידאולוגי היה, בממוצע, מקוטב בכשתי נקודות יותר מנבחר מתון ולא־מפלגתי בעל מאפיינים אחרים דומים. לעומת זאת, גיל, מגדר, השכלה, מספר כהונות והבדל בין ראש עיר לחבר מועצה לא הציגו קשר מהותי דומה לאחר הבקרות. הממצאים אינם מוכיחים שמוסדות לא־מפלגתיים גורמים למתינות או ששאיפה פוליטית גורמת לעוינות: הנתונים תצפיתיים, וייתכן שסוגים מסוימים של אנשים נבחרים למוסדות מסוימים או מבקשים להתקדם בהם. בכל זאת, המחקר מבהיר שעצם הכהונה אינה מחייבת קיטוב רגשי גבוה. כללים המחלישים תלות בתווית מפלגתית וקשרים יומיומיים עם יריבים עשויים לאפשר שיתוף פעולה, אך זהויות פרטיות, מרחק אידאולוגי ומסלולי קידום עדיין מושכים חלק מן הנבחרים לעוינות. המשמעות הדמוקרטית היא שעיצוב מוסדות חשוב, אך יש לבחון גם את מי הם בוחרים, אילו תמריצי קריירה הם יוצרים ואיך הם מטפחים מגע ועבודה משותפת בין יריבים.
לקריאת העמוד
הקרנה פוליטית: נבחרי ציבור מייחסים לבוחרים את העמדות של עצמם
ייצוג קשוב דורש מנבחרים לדעת לא רק מה הם עצמם חושבים, אלא גם היכן הציבור מסכים עמם והיכן הוא חולק עליהם. ג׳ולי סווננס ו־12 עמיתים בוחנים כיצד הקרנה חברתית מעצבת את תפיסותיהם של פוליטיקאים לגבי דעת הקהל. הקרנה בסיסית היא הקשר בין עמדתו האישית של נבחר לבין הערכתו את שיעור התמיכה הציבורית; הקרנה שגויה נוצרת כאשר הקשר הזה דוחף אותו לזהות את הרוב בצד הלא נכון. החוקרים ערכו בין מרץ 2018 לספטמבר 2019 ראיונות סקר פנים אל פנים בעזרת מחשב עם 866 פוליטיקאים נבחרים בבלגיה, קנדה, גרמניה ושווייץ, בשיעור היענות כולל של 45%. פלנדריה וולוניה נותחו כמערכות פוליטיות נפרדות. כל פוליטיקאי הביע עמדה לגבי שמונה הצעות מדיניות רלוונטיות למדינתו, או תשע בשווייץ, והעריך את שיעור התומכים בקרב קבוצות בוחרים. בבלגיה, קנדה וגרמניה נשאלו הנבחרים על כלל הציבור ועל בוחרי מפלגתם; בשווייץ הם נשאלו על בוחרי המפלגה ועל מחוז הבחירה. במקביל נערכו סקרי אזרחים של לפחות 1,000 משיבים בכל מדינה, ובהם אותן הצעות, כדי לאמוד את התמיכה בפועל ולספק אמת מידה. הניתוח כלל 3,863 הערכות של כלל הציבור, 6,660 הערכות של ציבור מפלגתי ו־2,796 הערכות מחוזיות. ככל שעמדתו האישית של הפוליטיקאי הייתה חיובית יותר, כך הוא העריך תמיכה ציבורית גבוהה יותר בכל שלוש הקבוצות. הקשר היה החזק ביותר לגבי בוחרי המפלגה: כל צעד בסולם ההסכמה נקשר לעלייה של כשש נקודות אחוז בהערכת התמיכה, כך שהפער בין נבחר המתנגד לחלוטין לנבחר המסכים לחלוטין הגיע לכ־24 נקודות. לגבי כלל הציבור היה הקשר כשלוש נקודות לצעד, ולגבי מחוזות בשווייץ מעט יותר משתיים. להקרנה יש תוצאה שונה לפי מידת ההתאמה למציאות. כאשר דעת הפוליטיקאי תאמה את דעת הרוב, הנחת הדמיון יכלה להוביל לתשובה נכונה; כאשר היא עמדה בניגוד לרוב, ההקרנה הסתירה את אי־ההסכמה. הסיכוי לטעות בזיהוי הרוב בקרב בוחרי המפלגה עלה מ־14% במצב של התאמה ל־48% במצב של אי־התאמה. לגבי כלל הציבור הוא עלה מ־19% ל־39%, ולגבי המחוז מ־33% ל־48%. אי־התאמה הגדילה גם את גודל הטעות המוחלטת בכ־11 נקודות אחוז בהערכות המפלגתיות, ב־5.5 נקודות בכלל הציבור ובארבע נקודות במחוז. עם זאת, רוב הנבחרים היו תואמים לבוחריהם ברבות מן הסוגיות, ולכן בטבלה התיאורית הערכות מפלגתיות שהלכו בכיוון עמדת הנבחר טעו בזיהוי הרוב ב־20% מן המקרים, לעומת 53% בהערכות שלא הלכו בכיוונו. זהו הצד הכפול של ההקרנה: היא מספקת קיצור דרך יעיל כשהדמיון אמיתי, אך מסתירה בדיוק את המקרים שבהם נדרש לנבחר מידע חיצוני. בהשוואה לאזרחים, נבחרים הציגו מעט פחות הקרנה בסיסית בממוצע, אך לא יתרון עקבי בהימנעות מהקרנה שגויה. בפלנדריה ובוולוניה הם טעו בדומה לאזרחים, בקנדה יותר מהם ורק בגרמניה פחות. הנתונים חתכיים ואינם יכולים להפריד באופן מלא בין הקרנה, התאמת עמדה לתפיסת הציבור, סביבת מידע מוטה או היסק סביר מתוך זהות מפלגתית. הם גם אינם מצדיקים הכללה זהה לכל מוסד ומדינה, והערכת מחוז נבדקה רק בשווייץ. אף על פי כן, המאמר מצביע על בעיה דמוקרטית מעשית: נבחר שמניח דמיון עלול שלא לזהות מחלוקת, ולכן לא להתאים מדיניות, תקשורת או נימוק לציבור שאותו הוא מייצג. אזהרה כללית מפני הטיה אינה מספיקה בהכרח; דרושים ערוצי מידע שיטתיים, מגוונים ועצמאיים שמציגים לנבחרים גם קולות שאינם דומים לשלהם.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מעבר לממוצע: כשפוליטיקאים חושבים על התפלגות הדעות, הם טועים פחות
ניקולס דיאס, ג׳ק לוקאס וליאור שפר בוחנים מחדש את הממצא שלפיו פוליטיקאים תופסים את ציבור בוחריהם כשמרני יותר מכפי שהוא בפועל. לטענתם, בקשה להציב את ״התושב הממוצע״ בנקודה אחת על סולם שמאל–ימין עלולה למדוד לא רק ידע אלא גם קיצור דרך מחשבתי ופורמט שאינו מתאים לאופן שבו נבחרים חושבים על קבוצות שונות. בשכפול תיאורי של סקרי Canadian Municipal Barometer מן השנים 2020–2023, שכלל 1,865 פוליטיקאים עירוניים, כשני שלישים מן הטעויות נטו ימינה. הערכת־היתר הממוצעת הייתה 0.53–0.71 נקודות בסולם 0–10, וכ־30% מן הנבחרים מיקמו את תושבי עירם בצד הלא נכון של נקודת האמצע. ״האמת״ העירונית הוערכה במודל רב־רמתי עם פוסט־סטרטיפיקציה, MRP, על בסיס 94,073 תשובות אזרחים, 79 משתני מפקד ותוצאת ההצבעה השמרנית בבחירות הפדרליות של 2021. בניסוי רשום מראש שנערך בינואר–פברואר 2024 השתתפו 788 פוליטיקאים. כל אחד נתן הערכת נקודה ובנה התפלגות באמצעות 20 אסימונים על סולם אידאולוגי, כשכל אסימון מייצג 5% מן התושבים; סדר המשימות הוגרל. טעות הערכת הנקודה הייתה 0.67 נקודות ימינה, ואילו טעות ממוצע ההתפלגות ירדה ל־0.19 — הפחתה של יותר ממחצית. כאשר שאלת הנקודה הופיעה אחרי בניית ההתפלגות היא השתפרה, וכשני שלישים מכלל השיפור עברו גם אליה; זהו סימן לכך שהמשימה הפעילה מאמץ קוגניטיבי. עם זאת, ממוצע ההתפלגות נותר מדויק יותר גם מן הנקודה המאוחרת, ולכן לפורמט המובחן עצמו יש יתרון נוסף. סדר הנחת האסימונים חשף מנגנון דו־שלבי: בתחילה נבחרים נטו להציב תושבים הקרובים לעמדתם שלהם, כלומר הקרנה, ובהמשך הוסיפו עודף דוגמאות שמרניות. אצל נבחרי שמאל שני הכוחות קיזזו זה את זה; אצל נבחרי ימין הם פעלו יחד והחריפו את הטעות. התוצאה מרככת את הטענה שפוליטיקאים פשוט אינם מכירים את הציבור, אך אינה מבטלת את ההטיה הנותרת ואינה מוכיחה שינוי בהחלטות או במדיניות. המחקר מוגבל לנבחרים עירוניים בקנדה, לסולם אידאולוגי ולדיוק הממוצע של ההתפלגות; הוא אינו מראה שהנבחרים מעריכים נכון את רוחב ההתפלגות או את שיעור הקיצוניים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מאוחדים במלחמה, מפולגים ביחס לשלטון
יובל פיינשטיין וגפן בן־דוד שואלים אם אירוע ביטחוני קיצוני מאחד חברה מקוטבת לא רק סביב פעולה צבאית אלא גם סביב הממשלה המנהלת אותה. הם מנתחים פאנל מקוון לא־הסתברותי של יהודים ישראלים בני 18 ומעלה: 1,552 השתתפו במרץ–אפריל 2023, וכאלף מהם רואיינו שוב ב־18–22 באוקטובר ובתחילת דצמבר, לאחר תחילת התמרון הקרקעי. מתקפת 7 באוקטובר קיימה כמעט את כל התנאים הקלאסיים ל״התלכדות סביב הדגל״ — אירוע חוץ דרמטי, אויב שנוא, השפלה לאומית, תגובה צבאית נרחבת ורטוריקה מאחדת — אך הגיעה אחרי מאבק חריף על השינוי המשפטי שפיצל את החברה ואף חלקים מן הימין. התוצאה הייתה ״עמדות מפוצלות״. התמיכה בתקיפות אוויריות הייתה כמעט מוחלטת, והתמיכה בתמרון קרקעי עלתה מכ־77% באוקטובר לכ־90% בדצמבר. אמון גבוה או גבוה מאוד בצה״ל ירד מעט מכ־74% לפני המתקפה לכ־70% באוקטובר וחזר לכ־73% בדצמבר. לעומת זאת, שיעור המרוצים במידה כלשהי מנתניהו ירד מכ־43% לפני המשבר לכ־36% באוקטובר ונשאר כ־38% בדצמבר; האמון הגבוה בו ובממשלה נותר נמוך ולא הופיעה עלייה מעל קו הבסיס. המודלים מצביעים על שני מסלולים נפרדים. תפיסת חמאס כאיום ניבאה כעס ופחד; כעס נקשר לתמיכה בתקיפה אווירית ולאמון בצה״ל בשני הגלים ולתמיכה בתמרון בדצמבר, ואילו פחד נקשר לתמיכה צבאית נמוכה יותר באוקטובר בלבד. הערכת נתניהו והממשלה נקשרה בעיקר לייחוס אחריות: האשמת הממשלה ניבאה בעקביות פחות אמון ושביעות רצון, והאשמת המחאה ניבאה הערכות חיוביות יותר בעיקר בדצמבר. עמדה שתמכה בשינוי המשפטי ונמדדה חודשים לפני המלחמה ניבאה פחות האשמת הממשלה, יותר האשמת המחאה ויותר אמון בהנהגה בזמן המלחמה, אך כמעט לא ניבאה את ענף העמדות הצבאיות. ניתוחי תיווך עם 5,000 דגימות bootstrap מתיישבים עם שני המסלולים, אך אינם הופכים את כל הקשרים לסיבתיים: ייחוסי אשמה והערכת ההנהגה נמדדו יחד, ואין קבוצת ביקורת של חברה דומה אך פחות מקוטבת. המדגם כולל יהודים בלבד ואינו מייצג אזרחים ערבים או פלסטינים בישראל; הוא גם אינו בוחן את חוקיות המלחמה, את מוסריותה או תמיכה בכל דרך פעולה. התרומה המדויקת היא להראות שתמיכה רחבה במאמץ צבאי יכולה להתקיים לצד אחריותיות ואי־אמון פוליטיים, וכי קיטוב קודם עשוי למנוע ממנהיגות ליהנות מן הראלי שהאיום הלאומי היה צפוי לייצר.
לקריאת העמוד
כשהמחלוקת נעשית אישית: ניסוי בעשר מדינות על שורשי הקיטוב הרגשי
נועם גדרון, ג׳יימס אדמס, ויל הורן ותומאס טיכלבקר בוחנים אם מחלוקות מדיניות אינן רק קשורות לקיטוב רגשי אלא מסוגלות לגרום לירידה מיידית באמון בין מחנות. ביוני–יולי 2021 השתתפו בסקר מקוון 11,001 משיבים מארצות הברית, שוודיה, פולין, הולנד, איטליה, יוון, בריטניה, צרפת, ספרד וגרמניה. המשיבים הוקצו באקראי לכתיבה פתוחה על מחלוקות כלכליות, על מחלוקות תרבותיות או, בקבוצת הביקורת, על יעד לחופשה. לאחר המטלה הם נשאלו באיזו תדירות אפשר לסמוך על תומכי מפלגות יריבות שיעשו את הדבר הנכון למדינה. שתי המטלות הפוליטיות הפחיתו את האמון ביחס לביקורת בשיעור קטן אך מובהק של כ־0.04–0.06 סטיות תקן במודלים המתוקננים. כך מספק המחקר ראיה סיבתית לכך שגם מחלוקות כלכליות וגם מחלוקות תרבותיות יכולות להחריף אי־אמון מפלגתי בטווח המיידי. ניתוח התשובות הפתוחות מוסיף ממצא ממוקד: 37% מן המשיבים בתנאי התרבותי הזכירו הגירה, לעומת 12% בתנאי הכלכלי. לאחר איזון סטטיסטי על מאפיינים שנמדדו לפני הטיפול, אזכור הגירה בתנאי התרבותי נקשר לאי־אמון עמוק יותר, והדפוס הונע כולו בידי משיבים מן הימין. משיבי ימין נטו למסגר הגירה דרך אי־חוקיות, פשיעה ועומס על שירותים ציבוריים, ואילו משיבי שמאל הדגישו יותר גזענות, אי־שוויון, צדק חברתי ופליטים. עם זאת, עצם אזכור ההגירה לא הוקצה באקראי, ולכן הניתוח הזה אינו נהנה מאותה עוצמת זיהוי סיבתי כמו ההשוואה בין שלוש המטלות. גם גודל ההשפעה בעולם האמיתי אינו נלמד ישירות: תזכורת קצרה בסקר עלולה לדעוך, אך גם אינה משחזרת חשיפה מצטברת של שנים לוויכוחים פוליטיים. התרומה המדויקת היא הוכחה השוואתית לכך שהפניית קשב למחלוקת מדיניות יכולה להפוך מחלוקת רעיונית לאי־אמון בין־אישי, לצד זיהוי זהיר של הגירה כמנוע תרבותי חשוב במיוחד בקרב הימין.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איך השמרנות האמריקאית הותאמה לימין הישראלי
אור אשר ורונן מנדלקרן מבקשים להסביר תופעה שלדבריהם אינה מתיישבת היטב עם הסברים מקובלים לנדידת רעיונות: עלייתה של שמרנות אמריקאית כאידאולוגיה סדורה בתוך הימין הישראלי, אף שהממשלה האמריקאית, האיחוד האירופי ורוב המומחים המקומיים לא הובילו אותה ולעיתים התנגדו לביטוייה. הם מציעים מנגנון חלופי — שיתוף פעולה בין תפוצה לשחקנים מקומיים, Diaspora–Local Cooperation או DLC. הקשר נשען הן על הסכמה רעיונית והן על תחושת שייכות לאומית משותפת; השייכות מעניקה לתורמים מן התפוצה לגיטימציה שאינה זמינה תמיד לשחקן זר ומעודדת השקעה בתשתית רב־תחומית ולא בנושא יחיד. באמצעות מעקב תהליכי, שישה ראיונות חצי־מובנים שנערכו ב־2021, פרסומי ארגונים, מסמכי מדיניות, תרגומים, דיוני כנסת, חקיקה וסיקור תקשורתי, המחברים משחזרים שרשרת: תורמים יהודים־אמריקאים ושותפים ישראלים מקימים ומממנים ארגונים; הארגונים מתרגמים וממקמים רעיונות אמריקאיים בתוך שפה ישראלית ויהודית; והרעיונות נכנסים לשיח, להצעות מדיניות ולקשרים עם פוליטיקאים. קרן תקווה ופורום קהלת הם הצמתים המרכזיים, ולצדם מוסדות כמו השילוח, שיבולת, הפורום הישראלי למשפט וחירות ומידה. ההשפעה אינה אחידה. בתחום המשטר והמשפט, רעיונות על ריסון שיפוטי, פוליטיזציה של מינוי שופטים, החלשת כוחם של יועצים משפטיים והגדלת מינויים פוליטיים התאימו לצורכי שחקני ימין ולמתח בין יעדיהם לבין הסדר המשפטי; המחברים קושרים בין מסמכי קהלת לבין רכיבים מרכזיים של מהלך השינוי המשפטי מ־2023 ומתעדים פגישות וייעוץ ישיר. בתחום הכלכלה תורגמו והותאמו רעיונות של שוק חופשי, הפרטה, דה־רגולציה, החלשת איגודים ובחירת הורים בחינוך, אך חדירתם נותרה מוגבלת יותר משום שהם מתנגשים באינטרסים קואליציוניים ובמסורות של סולידריות ורווחה. בתחום המוסר החברתי הופיע שיח אמריקאי מחולן יחסית של ״ערכי משפחה״ והתנגדות לפרוגרסיביות, והוא ניכר במאבקים סביב אלימות כלכלית במשפחה ואמנת איסטנבול; גם כאן ההשפעה חלקית בגלל מחלוקות פנימיות בימין. המחקר אינו טוען שהאידאולוגיה הישראלית הוחלפה בשלמותה. לפי הניתוח המורפולוגי שלו, ליבת הימין — מקסימליזם טריטוריאלי ואתנו־לאומיות יהודית — נשארה יציבה, ואילו מושגים סמוכים והיקפיים הוחלפו או נוסחו מחדש. גם אין זה אומדן כמותי של השפעת כל תרומה או הוכחה ששחקן יחיד גרם לכל שינוי; זוהי טענה מנגנונית המבוססת על הצטברות ראיות תהליכיות ועל השוואה בין שלושה תחומים.
לקריאת העמוד
יותר ידע עובדתי, פחות קיטוב בעמדות — אך לא פחות ריחוק
מייקל ניקולס סטגנרו וערן אמסלם בוחנים באופן סיבתי טענה מרכזית בחקר הקיטוב: האם רכישת ידע עובדתי בנושא פוליטי גורמת לאנשים לעבד מידע לטובת המחנה שלהם ולהקצין, או שהיא מאפשרת להם לעדכן עמדה ולהתמתן. בניסוי מקוון שנרשם מראש הוקצו 1,011 משיבים אמריקאים לאימון ידע על פיקוח על נשק או לאימון ביקורת לא־פוליטי על אילוף כלבים; שתי הקבוצות קיבלו תמריץ קטן על תשובות נכונות. חומרי הפיקוח על נשק כללו עובדות ממקורות שצוטטו, ובהן מידע ניטרלי, מידע התומך בהרחבת הפיקוח ומידע המתנגד לה, כך שהמשתתפים נחשפו גם לעובדות שאינן נוחות לעמדתם הראשונית. מיד לאחר האימון נרשמה עלייה גדולה בידע על נשק בקבוצת הטיפול, והיתרון נותר קטן יותר אך מובהק גם בקרב 881 המשיבים שחזרו לאחר חודש. הלמידה לא הוגבלה לעובדות מחזקות־עמדה: המשתתפים רכשו ידע מכל שלושת הסוגים, ובכמה מן ההשוואות למדו דווקא יותר מן החומר המנוגד לעמדתם. בשלושה מדדי עמדה התקבלה תמונה של התמתנות ולא של הקצנה, אך עיתוי המובהקות היה מעורב: עמדת המדיניות הכללית זזה באופן מובהק אל המרכז רק בגל המאוחר, ואילו שתי הערכות הקושרות בין הראיות למדיניות השתנו באופן מובהק בעיקר מיד לאחר האימון. לעומת זאת, מדד המרחק החברתי מן המחנה היריב לא השתנה בשום גל. המאמר מסיק שבתנאים מובנים של חשיפה מאוזנת, מקורות גלויים ותמריץ לדיוק, ידע יכול לצמצם קיטוב בעמדות מדיניות; הוא אינו מוכיח שחשיפה דומה מתרחשת מרצון בסביבה התקשורתית היומיומית, שהאפקט מכליל לנושאים אחרים, או ששיפור ידע מרכך קיטוב רגשי.
לקריאת העמוד
דעת קהל ברשת אינה רק ספירת דעות
כריסטיאן באדן, נטע קליגלר־וילנצ׳יק ועמיתיהם מציעים מסגרת תאורטית לחקר דעת קהל במערכת מדיה דיגיטלית. נקודת המוצא שלהם היא שהמונח דעת קהל מתייחס כאן לא להתפלגות של דעות פרטיות שאפשר לאמוד בסקר, אלא לתהליך פומבי שבו משתתפים מנסים לקבוע אילו עמדות יכולות להיאמר כלגיטימיות, אילו נותרות שנויות במחלוקת ואילו נדחות אל מחוץ למסדרון המקובל. המחברים מחלצים מן התאוריה הטרום־דיגיטלית חמש תכונות של משא ומתן כזה: ביטוי משתתף ופומבי, תרומות הממוקמות חברתית, אינטראקציה בין תרומות, אוריינטציה נורמטיבית, והשתלבות בזירות המובנות בידי מוסדות וכללים סוציו־טכניים. הדיגיטציה מרחיבה את מספר הדוברים ואת מגוון התגובות, אך אינה הופכת את השיח למדגם מייצג או לשוק שווה של רעיונות. משקלם של מסרים תלוי בזהות הדובר, בסמכות ובמוניטין שיוחסו לו, בפעולות כמו תגובה ושיתוף, ובכללי האתר, האלגוריתם והמודרציה. גם לייק, ציטוט ביקורתי או התעלמות הם חלק מן התהליך, משום שהם עשויים להעניק נראות, לסמן הסכמה או לבטא דחייה; לעיתים ביקורת אף מגדילה את תפוצת המסר שהיא מבקשת לגנות. מכאן נובעת אזהרה מתודולוגית: ספירת פוסטים בפלטפורמה אחת אינה מלמדת כמה אזרחים מחזיקים בעמדה, מפני שההשתתפות בררנית, הקולות אינם שווי־משקל, רוב הציבור עשוי לשתוק והזירות מקושרות זו לזו. המאמר אינו מדווח ניסוי או מאגר נתונים שמאמתים את המסגרת, אלא בונה סדר יום מחקרי: להגדיר את הציבור והזירות הרלוונטיות, לשחזר שרשראות תגובה והדהוד, לזהות את מעמדם של המשתתפים ולנתח את הנימוקים שבאמצעותם גבולות המקובל נפתחים או נסגרים.
לקריאת העמוד
דתיות, סובלנות פוליטית ונכונות לפיוס בקולומביה
חואן פדריקו פינו אוריבה, יוהאנה אמאיה־פאנצ׳ה, נטלי מנדס מנדס ואנדרס קאסאס קאסאס בוחנים את הקשר בין דתיות, סובלנות פוליטית ונכונות לפיוס בקולומביה — סכסוך שלא נבע בעיקר ממחלוקת דתית, אך שחקנים דתיים השתתפו בעימות הציבורי סביב הסכם השלום עם FARC. המחקר מאגד נתוני AmericasBarometer של LAPOP מן השנים 2014, 2016 ו־2018 ומשתמש ברגרסיה לוגיסטית ובמודלים ליניאריים מרובים. הנכונות לפיוס נמדדת בשלושה פריטים נפרדים: אמונה בינארית באפשרות של סליחה ופיוס בין נפגעים ל־FARC, הסכמה לכך שילד או ילדה יתיידדו עם לוחם FARC משוחרר, ותמיכה בזכויות שוות למפלגות של חברי FARC לשעבר. הדתיות נמדדת באמצעות החשיבות המיוחסת לדת, תדירות ההשתתפות באירועים דתיים והשתייכות דתית; הסובלנות הפוליטית נבנית מארבע שאלות על זכויות ההצבעה, המחאה, ההתמודדות לתפקיד והביטוי של מי שמבקרים את צורת השלטון. לאחר בקרה למגדר, השכלה, גיל, הכנסה, אידאולוגיה, אמון בממשלה ושנת הסקר, חשיבות בינונית או גבוהה של הדת נקשרה בעקביות לנכונות נמוכה יותר לפיוס בכל שלושת הממדים. עם זאת, תדירות השתתפות דתית הציגה תמונה מורכבת יותר: השתתפות פעם או פעמיים בשנה נקשרה לנכונות כללית וחברתית גבוהה יותר, ולא נמצא לה קשר מובהק בממד הפוליטי. סובלנות פוליטית נקשרה באופן חיובי לכל שלושת מדדי הפיוס, וניתוחי האינטראקציה הובילו את המחברים לתמוך בטענה שהיא מחלישה חלק מן הקשר השלילי בין דתיות לנכונות לפיוס, בעיקר בממדים החברתי והפוליטי; הדפוסים משתנים בין מדדי דתיות וקבוצות השתייכות, וחלק מרווחי הסמך רחבים. משום שהנתונים הם סקרי חתך והמשתנים המרכזיים נמדדו בפריט יחיד, התוצאות מתארות קשרים מותנים ואינן מוכיחות שסובלנות שנרכשה תגרום לפיוס או שדתיות כשלעצמה גורמת לדחיית לוחמים לשעבר.
לקריאת העמוד
האם ההטיה הפוליטית סימטרית בין ימין לשמאל?
אניקה קלוגה ועמיתיה בוחנים את מחלוקת הסימטריה האידאולוגית בלי להשוות יחס לקבוצת מיעוט חיצונית: אנשי ימין ואנשי שמאל התבקשו למיין מילים הקשורות ישירות לשני המחנות, בזמן שפעילות מוחם נמדדה ב־MEG. מתוך 81 מגויסים נותחו נתוניהם של 77 ישראלים בני 18–35; ההשוואה הישירה כללה 35 אנשי ימין ו־31 אנשי שמאל, ואילו 11 אנשי מרכז נכללו רק בניתוחים של כלל המדגם. הגירויים בעברית אוזנו מושגית ונבדקו גם במודל סמנטי, והמחקר שילב שאלון אי־סובלנות, ציון D של מבחן IAT וניתוח תנודות עצביות. אנשי ימין דיווחו על אי־סובלנות גבוהה יותר והציגו הטיה התנהגותית חזקה ועקבית יותר, אף שגם אנשי שמאל הראו בממוצע הטיה כלפי קבוצת החוץ. ברמה העצבית נמצאו שני רכיבים נבדלים: פעילות אלפא מוקדמת ב־dACC וב־mPFC שנקשרה לעמדה הפוליטית אך לא לציון ה־IAT, ודיכוי בטא מאוחר באזורים קדם־מרכזיים ובתר־מרכזיים שנקשר ישירות לציון ההתנהגותי. המחברים מסיקים שהאסימטריה במדגם הישראלי הופיעה בשלוש הרמות, אך מדגישים שהדפוס תלוי בהקשר החברתי־פוליטי ושיש לשחזרו במדינות ובמערכות מפלגתיות אחרות.
לקריאת העמוד
כיצד חדשות כזב מחליפות עובדות בדעות?
אילן צבי ברון ופיקי איש־שלום מציעים אבחון מושגי לאיום הדמוקרטי של חדשות כזב. במקום לזהות את הסכנה רק בכמות השקרים, בכוונת המפיץ או בפגיעה באמון, הם שואלים כיצד מידע כוזב בונה עולם משמעות שמערער את התנאים לשיפוט פוליטי תקף. המאמר הוא מחקר תאורטי־פרשני: הוא סוקר ספרות על דיסאינפורמציה, מנתח את פסק הדין הקנדי R v Zundel משנת 1992, וקורא את ההבחנות של חנה ארנדט בין אמת עובדתית לדעה ובין שיפוט לחוסר מחשבה לצד רעיונות של קאבל, ויטגנשטיין ויונס. הטענה נבנית בשני שלבים: חדשות כזב מנצלות את הפתיחות של ידע לביקורת כדי להפוך כל אי־ודאות לעילה לדחייה, ובה בעת משתמשות בגמישות השפה כדי להציג דעה שאינה ניתנת להפרכה כאילו הייתה עובדה. כאשר דעה פרטית דוחקת ידע עובדתי שנוצר בעדות, תקשורת ובדיקה עם אחרים, נעלם גם השיפוט הפוליטי התלוי בריבוי נקודות מבט. התוצאה היא פסאודו־מציאות סוליפסיסטית שבה רק בני הקבוצה והנרטיב שלה נחשבים, ולכן מחלוקת, אחריותיות ודיאלוג דמוקרטי נעשים בלתי אפשריים. זהו הסבר נורמטיבי ולא מבחן אמפירי של השפעות תקשורת, ולכן כוחו בהבהרת מנגנון מושגי ומגבלתו באי־הוכחת שכיחותו או השפעתו הסיבתית באוכלוסייה.
לקריאת העמוד
מתי דיסאינפורמציה מצליחה להצדיק פלישה?
יאן זילינסקי ו־23 עמיתים בוחנים עד כמה ציבורים דמוקרטיים קיבלו שתי טענות שהקרמלין הפיץ להצדקת הפלישה לאוקראינה, ומה מנבא את קבלתן. חברת קנטר ערכה באפריל–מאי 2022 סקר מכסות ב־19 מדינות, ובניתוח נכללו 19,037 משיבים; הם דירגו בסולם של חמש דרגות את הטענות שממשלת אוקראינה אנטישמית ונשלטת בידי נאו־נאצים ושארצות הברית מממנת מחקר בנשק ביולוגי באוקראינה. החוקרים השוו את תרומתם הסטטיסטית של חשיבה קונספירטיבית, ציניות פוליטית, שימוש בפלטפורמות, חדשות בטלוויזיה ובעיתונים ומאפיינים דמוגרפיים ופוליטיים באמצעות מודלי OLS מאוגמים, אפקטים קבועים למדינה וניתוחים נפרדים לכל מדינה. רוב הציבור ברוב המדינות דחה את הנרטיבים, אך בכל מדינה לפחות 14% קיבלו לפחות אחד מהם; במדגם המאוגם 23% קיבלו את טענת המעבדות ו־13.6% את טענת השליטה הנאו־נאצית. נטייה קונספירטיבית קדמה סטטיסטית לכל מנבא אחר: במודל העשיר מעבר מן הציון הנמוך לגבוה ביותר נקשר לעלייה של 0.885 נקודה בדירוג האמת הממוצע, בעוד שהקשרים עם פייסבוק, יוטיוב וטיקטוק היו קטנים יותר ולא עקביים בכל המדינות. צריכה תכופה של חדשות בטלוויזיה ובעיתונים נקשרה בדרך כלל לדחיית הטענות, אך גם כאן נמצאו חריגים לאומיים. מאחר שזהו סקר חתך הנשען על דיווח עצמי, המאמר מזהה קשרים ולא מוכיח שהלך רוח קונספירטיבי גורם לאמונה או שפלטפורמה מסוימת משכנעת את משתמשיה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
לא רק כעס ופחד: הקוקטייל הרגשי של הימין הפופוליסטי הרדיקלי
טריסטן קלינגלהפר מערער על ההנחה שהמשיכה הרגשית של מפלגות ימין פופוליסטי רדיקלי נשענת כמעט רק על כעס ופחד. המחקר משלב שתי עדשות: ניתוח של שכיחות הרגשות בחומרי קמפיין מן הבחירות באוסטריה ובגרמניה ב־2017 ובאיטליה ב־2018, ושחזור הכוונה האסטרטגית באמצעות ארבעה ראיונות עומק חצי־מובנים — שניים עם אנשי מפתח בקמפיין מפלגת החירות האוסטרית ושניים עם אנשי מפתח באלטרנטיבה לגרמניה. בחלק הכמותי נאספו מניפסטים, פוסטים בפייסבוק, הודעות לעיתונות וכרזות של המפלגות המרכזיות, אוחדו לפי מפלגה וערוץ תקשורת ונותחו במילוני LIWC בגרמנית ובאיטלקית. מודלים ליניאריים השוו את שיעור המילים הקשורות לכעס, חרדה ורגש חיובי אצל FPÖ, AfD, Lega ו־Fratelli d’Italia לעומת מפלגות אחרות, תוך בקרה למדינה ולערוץ ואשכול שגיאות התקן לפי מפלגה. עוד נותחו 31 סרטוני תעמולה — 16 מאוסטריה, שבעה מגרמניה ושמונה מאיטליה — בידי שני מקודדים שלא ידעו את שאלת המחקר ואת הציפיות התאורטיות. כעס, ובמידה פחותה פחד, בלטו כרכיבים המבדילים את מפלגות הימין הפופוליסטי הרדיקלי מן המיינסטרים; עם זאת, גם מפלגות אלה השתמשו בתדירות ניכרת בתקווה, גאווה, שמחה והתלהבות. הראיונות מראים שהשילוב היה מכוון: אנשי הקמפיינים תפסו תקווה וחיוביות כאמצעי להתרחק מדימוי קיצוני, לפנות למעמד הביניים ולקבוצות יעד מסורתיות של מפלגות המיינסטרים, ולהכשיר כניסה לפרלמנט או לממשלה. התרומה המרכזית אינה הטענה שרגש חיובי מחליף שליליות, אלא שהוא כרוך בה ויכול להפוך מסר רדיקלי לנגיש יותר. קלינגלהפר מבחין בין דה־רדיקליזציה של הדימוי לבין מתינות במדיניות: אם העמדות עצמן אינן מתמתנות, מעטפת חיובית עשויה לסייע להרחבת הקהל של פוליטיקה רדיקלית. המחקר מנתח מסרים וכוונות של אנשי קמפיין, לא תגובות של מצביעים, ולכן אינו מוכיח שהתערובת שינתה רגשות, עמדות או הצבעה בפועל.
לקריאת העמוד
מתי שוטרים מפעילים אלימות כלפי מפגינים?
רפאל אלקדיפאני, גבריאלה לוטה וניסים כהן שואלים מדוע בעלי סמכות בחזית השירות הציבורי מפעילים אלימות במצבים מסוימים אך נמנעים ממנה באחרים. המחקר נשען על תשעה חודשי עבודת שדה אתנוגרפית סביב 16 הפגנות שבהן פעלה יחידת סיור ופיזור הפגנות ברזילאית, ששמה הוסווה. החוקרים ניתחו יומן שדה, שיחות, הקלטות קצרות, תצלומים וסרטונים באמצעות קידוד אינדוקטיבי וצירי. הם מזהים ארבעה גורמים הפועלים יחד: היגיון מוסדי של לוחמים וכוח, מאפייני ההפגנה והמפגינים, רצון לנקום וליהנות מן השימוש בכוח, ותחושה שאין פיקוח אפקטיבי או מחיר אישי. הטענה המרכזית אינה שכל שוטר או כל מחאה מולידים אלימות, אלא שהתלכדות הגורמים הופכת אלימות לאפשרית ולגיטימית בעיני השוטרים ומפחיתה את המעצורים נגדה.
לקריאת העמוד
כיצד רגשות מעצבים את המוניטין של רשויות ציבוריות
משה מאור, דובילה רימקוטה וטרזה קפלוס מציעים מסגרת וסדר יום למחקר על האופן שבו רשתות של קהלים לומדות את המוניטין של סוכנויות ציבוריות. נקודת המוצא היא שקהל אינו גוש אחיד: אזרחים, אנשי מקצוע ומדע, שחקנים פוליטיים ומשפטיים, חברות, ארגונים ללא כוונת רווח ותקשורת מחזיקים מידע, אינטרסים וקשרים שונים. ״למידת מוניטין״ היא התהליך שבו הם יוצרים ומעדכנים אמונות סמליות על יכולתה, התנהלותה וחוקיותה של סוכנות באמצעות ניסיון ישיר, מידע עקיף ותקשורת בתוך רשתות וביניהן. המאמר מוסיף לרשת הזאת את הרגש בשני תפקידים — כתוכן של הערכה וכחלק מן התהליך שבאמצעותו מידע נקלט ומעובד. לפי גישת הרגש־כמידע, תחושה חיובית או שלילית יכולה לשמש קיצור דרך בשיפוט ואף לצבוע מידע בהתאם למצב הרוח. לפי תיאוריית האינטליגנציה הרגשית, חרדה מפעילה קשב ומעקב ומעודדת פתיחות לעדכון, בעוד כעס והתלהבות נוטים להפעיל הרגלים והיוריסטיקות ועלולים לחזק עמדה קיימת. רגשות אינטגרליים נובעים מן הסוכנות או מפעולתה; רגשות אגביתיים מקורם באירוע אחר, אך עדיין עשויים להשפיע על שיפוט הסוכנות, במיוחד כאשר מסר פוליטי מחבר ביניהם. אירוע קצר כמו משבר או שערורייה יכול להפוך לשינוי מוניטין ממושך דרך זיכרון, שיתוף וחזרה ברשת. המחברים מציעים לבחון כיצד רגשות משפיעים על ארבעה ממדי מוניטין — טכני, ביצועי, משפטי־פרוצדורלי ומוסרי — וכן על אינטראקציות ישירות ועקיפות, כוחן של רשתות, זמן ואסטרטגיות תקשורת של סוכנויות. המשמעות הדמוקרטית היא שמוניטין משפיע על אמון, לגיטימיות, סמכות ואוטונומיה מנהלית, ולכן תקשורת ציבורית צריכה להיות מדויקת ורגישה להטרוגניות רגשית בלי לגלוש למניפולציה. זהו מאמר תיאורטי המנסח השערות ושאלות למחקר עתידי; הוא אינו מציג מדגם מקורי או אומדני השפעה.
לקריאת העמוד
מתי מסר פופוליסטי מגייס — ומתי הוא דווקא מרחיק?
מייקל המלירס ו־28 עמיתים בוחנים אם תקשורת פופוליסטית מגייסת אזרחים למעורבות פוליטית באותו אופן במדינות שונות. הם ערכו בתחילת 2017 ניסוי מקוון בעל עיצוב זהה ב־16 מדינות, ובו 15,412 משתתפים במדגם האנליטי נחשפו לידיעה בדויה על ירידה צפויה בכוח הקנייה. בניסוי הופעל או הושמט מסר המעמיד את ״העם״ במרכז, ובמקביל הוטלה האחריות על אליטות פוליטיות, מהגרים או עשירים; שתי קבוצות ביקורת אפשרו להפריד בין רכיבי המסר. פנייה לעם לבדה או האשמת האליטה לבדה לא העלו באופן מובהק את המעורבות, אך שילובן יצר מסר אנטי־אליטיסטי מלא שהגביר אותה. לעומת זאת, מסר משולב שהאשים מהגרים הפחית מעורבות, והמחקר לא מצא שמסרים מלאים של פופוליזם מן השמאל ומן הימין מגייסים באותה מידה. ההשפעות השתנו לפי ההקשר: אבטלה גבוהה יותר חיזקה הן את האפקט המגייס של האשמת האליטה והן את האפקט המדכא של האשמת מהגרים, בעוד שיעור ההגירה לא הסביר הבדלים מקבילים. גם ההצלחה האלקטורלית של מפלגות פופוליסטיות מן הימין או השמאל נקשרה לדפוסי תגובה שונים לרמזים. התרומה היא הבחנה בין רכיבי תקשורת שאינם פועלים לבדם לבין מסרים שלמים והקשרים לאומיים שנותנים להם משמעות. זהו ניסוי המאפשר לייחס הבדלים מיידיים לנוסח הידיעה, אך הוא בוחן נושא אחד, חשיפה אחת ומדדי נכונות למעורבות או להפצת הידיעה; אין להסיק ממנו לבדו על השתתפות פוליטית ממושכת או על כל סוגי המסרים הפופוליסטיים.
לקריאת העמוד
בעלות ברית טבעיות? ארצות הברית ורוסיה בעיני הימין הרדיקלי בצרפת ובגרמניה
טובי גרין מערער על ההנחה שלימין הרדיקלי האירופי יש מדיניות חוץ אחידה או שקרבה אידאולוגית לרוסיה הופכת אותה אוטומטית ל״בעלת ברית טבעית״. הוא משווה בין Alternative für Deutschland הגרמנית לבין Rassemblement National הצרפתית, שתי מפלגות שונות מאוד במבנה ובהיסטוריה, ומנתח ראיונות עומק עם נבחרים בהווה ובעבר לצד מצעים והתבטאויות מנהיגים. בשתי המפלגות הוא מזהה שונות פנימית דומה. מרואיינים שתפסו אירועים בינלאומיים בעיקר דרך עימות מוסרי בין ״העם״ לבין ״אליטה״ עוינת, ולעיתים אימצו הסברים קונספירטיביים, נטו לעמדה רוויזיוניסטית יותר: אנטי־אמריקאיות חריפה יותר, נכונות להתרחק מנאט״ו וממסגרות ביטחון מערביות, ופתיחות רבה יותר לשותפות עם רוסיה. לעומתם, מי שלא ייחסו כוח מסביר מרכזי לקנוניה של אליטות הבחינו אמנם בין אינטרסים לאומיים לבין דרישות וושינגטון, אך המשיכו לראות בדמוקרטיות המערב קהילה של ערכים ותרבות ונקטו זהירות גדולה יותר כלפי מוסקבה. כך מתברר שהמחלוקת אינה רק על מדיניות מסוימת, אלא על גבולות הקרבה החוצת־לאומים: האם בני הברית הטבעיים הם דמוקרטיות ליברליות החולקות מוסדות וערכים, או כוחות ריבוניים ושמרניים המתנגדים כביכול לאליטה גלובלית. הדמיון בדפוס הפנימי בולט דווקא משום שה־RN היא מפלגה ריכוזית יותר וה־AfD מפוצלת ופדרלית יותר. המאמר אינו טוען שכל מי שמבקר את ארצות הברית או תומך בדיאלוג עם רוסיה הוא קונספירטיבי, ואינו מודד קשר סטטיסטי באוכלוסיית המפלגות. זוהי חקירה איכותנית של מספר מוגבל של מרואיינים, וחלק מן הראיונות קדמו לפלישה הרוסית המלאה לאוקראינה ב־2022. תרומתה היא בזיהוי מנגנון פרשני אפשרי ובהצגת הימין הרדיקלי כזירה של מאבק על זהות בין־לאומית, ולא כגוש פרו־רוסי או אנטי־אמריקאי אחיד.
לקריאת העמוד
כשהאליטות מפעילות זהות לאומית: הדרך מהדרה להצבעה לימין הקיצוני
אנטוניה מיי וכריסטיאן צימארה יוצאים מחידה אמפירית: יותר ממחצית מן המשיבים בסקרים האירופיים מחזיקים תפיסה מצמצמת של השתייכות לאומה, אך רק מיעוט מעדיף מפלגות ימין קיצוני. הם מציעים שהזהות אינה מתורגמת אוטומטית לבחירה פוליטית; כדי שתיעשה רלוונטית להצבעה, השיח של האליטות צריך ״להפעיל״ אותה. המחקר מחבר נתונים מתואמים מסקרי ISSP ו־EVS עם נתוני Manifesto Project על מצעי מפלגות בשנים 1995–2020. לאחר השמטת תצפיות חסרות, המדגם האנליטי כולל 127,409 בני 18 ומעלה שנולדו במדינה, ב־26 מדינות וב־104 צירופי מדינה־שנה. ניתוח מחלקות לטנטיות מזהה בכל חמשת גלי הסקר טיפוס עקבי שמציב חסמי כניסה גבוהים ללאום, כגון לידה במדינה, שפה, מגורים ממושכים, מוצא וכיבוד מוסדותיה. העדפת הימין הקיצוני שכיחה יותר בקרב בעלי זהות כזאת, אך ההבדל תלוי באקלים הפוליטי. כאשר המפלגות במדינה מקדישות מקום רב יותר לשבח אורח החיים הלאומי, להגבלת הגירה ולהסתייגות מרב־תרבותיות, הקשר בין זהות מדירה לבין העדפת ימין קיצוני מתחזק במובהק. באומדן המוצג, הפער החזוי בין בעלי זהות מדירה לאחרים נע מכ־1.4 נקודות אחוז ברמה הנמוכה של שיח מדיר לכ־15.9 נקודות ברמה הגבוהה, אם כי אי־הוודאות גדלה בקצה זה. בדיקות חלופיות של סיווג מפלגות, מדידת שיח ומפרט סטטיסטי משמרות את הכיוון הכללי. הממצא חשוב במיוחד למפלגות ממסדיות: אימוץ רטוריקה מדירה כדי להשיב מצביעים עשוי דווקא להפוך זהויות חבויות לשיקול אלקטורלי ולחזק את הימין הקיצוני. עם זאת, זהו מחקר תצפיתי של חתכי רוחב חוזרים, ותוצאת ההצבעה מאחדת כוונה, בחירה קודמת והעדפת מפלגה. לכן הוא תומך במנגנון ההפעלה ובהשתנות בתוך מדינות, אך אינו מוכיח לבדו שהרטוריקה גרמה לכל אדם לשנות את הצבעתו.
לקריאת העמוד
פופוליזם בטאיוואן: עלייתו ונפילתו של האן קואו־יו
פרדריק קרומביין בוחן כיצד חוקרים ועיתונאים בטאיוואן מגדירים פופוליזם וכיצד הם מפעילים את התווית על האן קואו־יו, מועמד הקוומינטנג לנשיאות ב־2020. הוא משווה שלוש גישות: הרעיונית, המזהה ניגוד מוסרי בין ״עם טהור״ ל״אליטה מושחתת״; הפוליטית־אסטרטגית, המתמקדת במנהיג אישי היוצר קשר ישיר ולא ממוסד עם המונים; והחברתית־תרבותית, הבוחנת סגנון עממי, ישיר ולעיתים בוטה. סקירת המחקר המקומי מראה שהגישה הרעיונית, ובעיקר אנטי־אליטיזם, נפוצה במיוחד, אך המושג מורחב לעיתים עד שהוא כולל עמדות אנטי־סיניות, רגשנות או פוליטיקה שהכותב רואה כבלתי רציונלית. קרומביין מדגיש שעמדה כלפי סין או זהות טאיוואנית אינן פופוליזם כשלעצמן; נדרשים סימנים למבנה עם־אליטה, לאנטי־פלורליזם, לאסטרטגיית הנהגה או לסגנון מתאים. האן הוא בעיניו הדוגמה הברורה ביותר לפופוליסט בטאיוואן מאז הדמוקרטיזציה: הוא הציג את עצמו כאדם פשוט וכאאוטסיידר, תקף אליטות ומומחים, השתמש בסיסמאות נגישות, בלבוש עממי, ברשתות חברתיות ובעצרות, והבטיח להציב פרנסה לפני סוגיות מדיניות מורכבות. הוא מתאים היטב לגישה הרעיונית והחברתית־תרבותית, אך רק חלקית לגישה האסטרטגית משום שנשען על מפלגה ממוסדת ולא השתלט עליה; גם הדרת מיעוט ואנטי־פלורליזם חד לא היו מרכזיים בשיחו. לאחר ניצחונו המפתיע בראשות עיריית קאושיונג ב־2018, הוא הפסיד בבחירות לנשיאות עם 38.6% מול 57.1% לצאי אינג־וון. המאמר קושר את הירידה לתפקודו כראש עיר, להפרת הבטחה שלא להתמודד, לדיווחים על עושר ונדל״ן שפגעו בדימוי ״האדם הפשוט״, לפיצול במחנה הכחול ולעליית ״גורם סין״ בעקבות הונג קונג. בניתוח העיתונות מופיעים שלושה נרטיבים: טאיוואן כ״דמוקרטיה פופוליסטית״, האן כפופוליסט, וצאי וה־DPP כפופוליסטים או סמכותניים. העיתונים המזוהים עם המחנה הכחול הציגו את האן באופן מעורב והפנו את התווית גם ל־DPP, ואילו Liberty Times הציג אותו בשלילה עקבית יותר. המסקנה היא שפופוליזם נותר מוגבל בטאיוואן, אך שימוש רופף במושג עלול לשחוק את יכולתו לזהות איום ממשי על פלורליזם ומוסדות.
לקריאת העמוד
משחק השמות הפופוליסטי: כיצד כינויים ושתיקה שוללים לגיטימיות מיריבים
אורי קדרון ופיקי איש־שלום מנתחים את פעולת השיום לא כקישוט רטורי אלא כמנגנון כוח. שם מזהה אדם ומעניק לו נוכחות ציבורית; שינויו, טעינתו בלעג או מחיקתו מן הדיבור יכולים לצמצם את מעמדו ולהפוך יריב פוליטי מדמות הראויה לתחרות לסמל של חולשה, שחיתות או אי־רלוונטיות. המחברים ממקמים את המנגנון בתוך פופוליזם כאידאולוגיה רזה המחלקת את החברה ל״עם טהור״ ול״אליטה מושחתת״ ומבקשת להציג מנהיג אחד כקולו האותנטי של העם. הם עורכים ניתוח שיח בשלוש שפות ובשלושה הקשרים: נאומי דונלד טראמפ סביב בחירות 2020, מסע הבחירות של בנימין נתניהו ב־2015, והופעות ולדימיר פוטין בזמן גלי מחאה ברוסיה ב־2017 וב־2021. מן ההשוואה עולות שלוש טקטיקות. טראמפ ממציא כינויים מבזים וחוזר עליהם עד שהם נעשים מסגרת קבועה לקריאת היריב; בשתי עצרות שנבדקו הוא חזר על ״Sleepy Joe״ 17 ו־13 פעמים. נתניהו ניכס כינויים קיימים — ״בוז׳י״ ו״ציפי״ — והטעין אותם במשמעויות מקומיות של ילדותיות, נשיות וחולשה ביטחונית, בעוד הכינוי ״ביבי״ הוצג כסימן לקִרבה עממית ולעוצמה. פוטין, הפועל במרחב תקשורתי וסמכותני יותר, השתמש בהימנעות: ב־30 הופעות שנבדקו סביב מחאות 2017 ובתשע הופעות מינואר עד מאי 2021, בשיא המחאות למען אלכסיי נבלני, הוא לא אמר את שמו, וכך סימן את האופוזיציה כבלתי ראויה להכרה. ההבדלים מלמדים שהטקטיקה תלויה במידת התחרות, בשליטה בתקשורת ובמטען התרבותי של השפה. המשותף הוא מעבר מעימות על מדיניות לערעור על זהות היריב ועל זכותו לייצג. המחקר אינו מודד אם הטקטיקות משנות הצבעה או תמיכה, ואינו משווה באופן שיטתי למנהיגים לא־פופוליסטים; הוא מספק מסגרת מושגית ואמפירית למחקר ההשפעות האלה.
לקריאת העמוד
פופוליזם במזרח אסיה: למדוד מול קו בסיס מקומי
אקסל קליין, פרדריק קרומביין והאנס מוסלר מסבירים מדוע יפן, דרום קוריאה וטייוואן נותרות בשולי הספרות ההשוואתית על פופוליזם אף שהמונח מופיע במחקרים עליהן זה עשרות שנים. בסקירת ספרות באנגלית, סינית, יפנית וקוריאנית הם מזהים שלוש גישות עיקריות — פוליטית־אסטרטגית, חברתית־תרבותית ורעיונית — אך מראים שחוקרים מערבבים ביניהן, נשענים לעיתים על אנקדוטות ומסווגים דמויות באופן בינארי בלי להבהיר מהו סף הפופוליזם. מתוך הספרות הם מחלצים עשרה רכיבים בארבע קבוצות: אנטגוניזם בין ״אנחנו״ ל״הם״ וריבונות העם; תקשורת ישירה, פנייה לבוחרים לא־מפלגתיים והופעה תיאטרלית־רגשית; כריזמה, סמכותנות ודימוי של אדם רגיל או אאוטסיידר; ואופורטוניזם המוני והבטחת רפורמה. המקרים מראים כמה קל לבלבל מאפיינים אלה עם פוליטיקה רגילה. ביפן קואיזומי, השימוטו וקויקה זוהו באמצעות עימות עם ממסד, סגנון תקשורתי ורפורמות, אף שחלקם צמחו בתוך אליטות ותיקות. בדרום קוריאה רו מו־היון, מון ג׳ה־אין ולי ג׳ה־מיונג תויגו בשל מתקפה על אליטות ישנות וצ׳בולים, ריבונות עממית, תקשורת ישירה והבטחות רווחה, ולעיתים גם בשל לאומיות ועמדות כלפי יפן וארצות הברית. בטייוואן הדיון על לי דנג־חווי, צ׳ן שווי־ביאן, קו ון־ג׳ה והאן קואו־יו קשור למתח עם סין ולמאבק בדמוקרטיזציה, ולעיתים עמדה מפלגתית של החוקר דוחפת תיוגים קיצוניים שאינם מתיישבים עם תרומתם של חלק מן המנהיגים לזכויות ולפתיחת המשטר. המסקנה היא שאין להסתפק בהשוואה ל״פופוליסטים בפטיש״ מן המערב, שמולם המקרים האסייתיים נראים מתונים מדי, אך גם אין להגדיר כל סטייה מקומית כפופוליזם. יש להשוות התנהגות לקו בסיס מקומי לא־פופוליסטי, לפרק את המושג לרכיבים, להשתמש בנתונים שיטתיים ולמדוד עוצמה על רצף. דווקא החולשה היחסית של התנאים המזוהים במערב עם פופוליזם קיצוני יכולה להפוך את מזרח אסיה למבחן חשוב של גבולות המושג.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הפוליטיקה הרגשית של הרפורמה המשפטית בישראל
מיכל נויבאואר־שני, יעל רם ומשה מאור מכניסים רגשות אל תוך שלב הגדרת הבעיה במסגרת הזרמים המרובים במדיניות ציבורית. הם מנתחים את המסרים שבאמצעותם יריב לוין ושמחה רוטמן הציגו את בית המשפט, היועצים המשפטיים והסדר החוקתי כמערכת אליטיסטית, בלתי מאוזנת ומסוכנת לריבונות הציבור. ניתוח ידני של 31 אירועים זיהה שבעה מסגורים, וסיווג בסיוע שני מודלים שימש לבדיקת יציבות הפרשנות; לאחר מכן סקר בקרב 470 יהודים בישראל מדד 20 רגשות בתגובה לשישה קטעים מייצגים ולשני הפוליטיקאים. בניגוד להשערה על רפרטוארים רגשיים שונים למחנות שונים, כמעט כל התגובות הבולטות היו שליליות בכל שלושת המחנות. ההבדל העיקרי היה בעוצמה: משיבים מן הימין דיווחו בדרך כלל על פחות שליליות ממשיבים מן המרכז והשמאל, והמחקר לא הצליח להפריד היטב בין התגובה לתוכן לבין התגובה לזהות הדובר. המחברים מפרשים את הדפוס כתואם עיגון רגשי מוקדם שמקשה למסגר מחדש את הסכסוך, אך מדגישים שהעיצוב החתכי אינו מוכיח סיבתיות ואינו מייצג את הציבור הערבי.
לקריאת העמוד
מתקרבים למפגינים: כיצד הרשתות משנות את סיקור המחאה בישראל
המחקר משווה 219 כתבות מחמישה אתרי חדשות, 324 פוסטים מצולמים ברשתות החברתיות ותשעה ראיונות עם מובילי מחאת בלפור בשנים 2020–2021. יותר ממחצית הכתבות מסגרו את המחאה כאלימה, בעוד שכמעט מחצית מתצלומי הרשתות היו דיוקנאות ורק 11 הציגו אלימות. המאמר מזהה לצד פרדיגמת המחאה הוותיקה פרדיגמה מתקרבת של עדות, דיוקן ואחריות אזרחית, אך מדגיש שהמעבר אינו שלם ושמערכות החדשות והמדיה החברתית ממשיכות לפעול לפי כללים שונים.
לקריאת העמוד
כשהקשרים החלשים משתיקים: מדוע צעירים נמנעים מביטוי פוליטי בפייסבוק
המאמר מנתח ראיונות עומק עם 50 סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב ובוחן כיצד קשרים חזקים וקשרים חלשים מעצבים ביטוי פוליטי. 48 מרואיינים דיברו על פוליטיקה מחוץ לרשת ו־44 העדיפו לעשות זאת שם, ואילו בפייסבוק החשש מאי־הסכמה, מפגיעה ביחסים ומקהל מעורב הוביל לצנזורה עצמית. המחברים מכנים זאת אפקט קיפאון: קשרים חלשים, שלעתים נחשבים מנוע להפצת מידע, עשויים לעכב דווקא את הנכונות להביע עמדה פוליטית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הכללים כתובים, המודל מחליט: מי שולט בבקרת התוכן?
רננה קידר, נועה מור, יובל שני ועמרי אבנד בוחנים כיצד המעבר למודלי שפה גדולים משנה את ממשל הדיבור ברשת. מקרה הבוחן הוא מדיניות דברי השנאה של פייסבוק, שהתפתחה מהצהרה קצרה ורחבה למערכת מפורטת של הגדרות, דרגות חומרה, דוגמאות וחריגים — כלומר ממדיניות דמוית סטנדרט למדיניות דמוית כללים. מנגד, אכיפה באמצעות מודלי שפה אינה מיישמת את הטקסט באופן מכני: היא משקללת הקשר, כוונה, שפה ודפוסים שנלמדו מנתוני עתק, ולכן דומה להפעלת סטנדרט גמיש. המחברים מציעים קטגוריה שלישית, כללים במיליונים, כדי לתאר מיליוני מיקרו־כללים הסתברותיים שפועלים יחד, משתנים עם ההקשר ואינם נגישים לביקורת אנושית רגילה. התוצאה היא פער בין המדיניות המוצהרת למדיניות המופעלת בפועל, עם סיכונים לחופש הביטוי, לשוויון, לצפיות המשתמשים ולהליכי ערעור. המאמר ממליץ על שקיפות ביחס לאכיפה ולא רק לטקסט הכללים, שיתוף מומחי טכנולוגיה בעיצוב המדיניות, גופי פיקוח עצמאיים, ביקורות חובה פומביות ומנגנוני ערעור שמסוגלים לבדוק החלטות אלגוריתמיות.
לקריאת העמוד
שלום בחוץ, שוויון בפנים? יחסי ערבים־יהודים בעידן השלום
סמי סמוחה כתב בראשית תהליך אוסלו תחזית שיטתית ליחסי המיעוט הערבי והרוב היהודי בישראל ב״עידן השלום״. הוא מציב שני תסריטים: ניכור הדדי, שבו הקצנה ערבית והקשחה יהודית מזינות עימות, לעומת הסתגלות הדדית, שבה פוליטיזציה של האזרחים הערבים ופתיחות יהודית מרחיבות שילוב. סמוחה מעדיף את התסריט השני וטוען ששלום עשוי להחליש את זיהוי האזרחים הערבים עם אויב חיצוני, לתת לגיטימציה לזהותם הפלסטינית ולהגדיל את השתתפותם בקואליציות ובמוקדי הכרעה. עם זאת, הוא אינו צופה שישראל תחדל להיות מדינה יהודית או ״דמוקרטיה אתנית״, ולכן השלום לבדו לא יעניק שוויון והזדהות מלאים. גם צמיחה כלכלית, קשרים עם העולם הערבי ועלייה יהודית נושאים תוצאות מעורבות: הזדמנויות חדשות לצד תחרות על עבודה, קרקע ודיור והעמקת פערים. ההמלצה הנורמטיבית של המאמר היא לנצל את המעבר לשלום לשינוי מהיר: אי־אפליה, שותפות קואליציונית, הכרה באזרחים הערבים כמיעוט לאומי פלסטיני ואוטונומיה מוסדית. מאחר שמדובר בתחזית מ־1994, חשיבותה כיום היא גם כמסמך היסטורי שאפשר לבחון מול ההתפתחויות שהתרחשו מאז.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה צעירה תחת לחץ: לקחי ישראל מן שנות השמונים
רפאל כהן־אלמגור מנתח את הדמוקרטיה הישראלית כמסגרת צעירה ועמידה, אך גם פגיעה ללחצים פנימיים וחיצוניים. נקודת המוצא שלו היא שדמוקרטיה אינה רק הכרעת רוב: היא מחייבת הגנה על זכויות המיעוט, השתתפות אזרחית, פלורליזם ופשרה. המאמר משתמש בשנות השמונים כמוקד לבחינת שלושה אתגרים: עליית הכהניזם והוויכוח על ״דמוקרטיה מתגוננת״, השפעת מלחמת לבנון והאינתיפאדה על הקיטוב ועל יחסי יהודים־ערבים, וריכוזיות פוליטית שהרחיקה אזרחים ממוקדי ההכרעה והחלישה פיקוח ואופוזיציה. כהן־אלמגור מצדיק את פסילת רשימת כך ב־1988, אך מבחין בין חופש רחב להביע דעה לבין הזכות להיבחר ולחוקק נגד יסודות המשטר. במקביל הוא מזהיר שניסוח רחב של עבירות הסתה עלול לפגוע בחופש הביטוי, ודורש הבחנה מדויקת בין הבעת עמדה לבין קריאה הקשורה למעשה אלים. מסקנתו היא שהגנה על הדמוקרטיה דורשת אכיפת חוק, חינוך אזרחי והרחבת השתתפות — לצד ריסון הכוח שמופעל בשמה.
לקריאת העמוד
מי מגדיר על מה מדברים? יחסי כוח במפגשי מורים יהודים־ערבים
יפעת מעוז חקרה תוכנית מפגשים בין מורים מכ־25 זוגות של בתי ספר תיכוניים יהודיים וערביים, שבה השתתפו כ־300 מורים לאורך שנות הפעילות. אתנוגרפיה שכללה 100 תצפיות, 40 ראיונות וכ־200 מסמכים גילתה שני דפוסי כוח שונים: בנושאים מקצועיים ״קרים״ המשתתפים היהודים דיברו והובילו יותר ושלטו בסדר היום, ואילו בנושאים ״חמים״ של הסכסוך המשתתפים הערבים הפעילו השפעה אינפורמטיבית מכוח הידע והניסיון שלהם. הנהלת התוכנית צמצמה בהדרגה את המקום לדיון פוליטי, בעוד משתתפים ומנחים ערבים המשיכו לדרוש אותו ושתי הקבוצות תיארו אותו כחלק החשוב ביותר במפגש. המחקר מראה ששוויון מספרי בחדר אינו מבטל יחסי רוב ומיעוט, ושעצם ההחלטה אם לדבר על הסכסוך היא זירה של כוח.
לקריאת העמוד
זהות ימין־שמאל וסובלנות פוליטית: קיטוב סביב חירויות אזרחיות בישראל
המאמר מנתח סקר פאנל מקוון דו־גלי של אזרחים יהודים בישראל שנערך ביוני וביולי 2018. בגל הראשון, לאחר הוצאת המרכז הפוליטי מן הניתוח, הזדהות ימנית חזקה יותר נקשרה לפחות סובלנות כלפי הקבוצה הפחות־אהודה וכלפי אזרחים ערבים, ואילו הזדהות שמאלית חזקה יותר נקשרה ליותר סובלנות בשניים משלושת המדדים. בגל השני, ניסוי איום מצא שבתנאי פיגועים קטלניים מזוהים־פלסטיניים או מיוחסים לאזרחים ערבים, ימנים בעלי זהות חזקה נטו יותר לתמוך בצעדי דיכוי, בעוד שמאלנים בעלי זהות חזקה שמרו על התנגדות גבוהה יותר; שמאלנים בעלי זהות חלשה נעו לעבר תמיכה בדיכוי. המסקנה אינה שזהות פוליטית תמיד פוגעת בדמוקרטיה, אלא שתוכנה הנורמטיבי של הזהות קובע אם חיבור חזק למחנה יעודד שלילת זכויות או יגן על חירויות אזרחיות.
לקריאת העמוד
הפרדה מרחבית, אלימות וחרדה: אי־שוויון בין נשים ערביות ליהודיות סביב לידה
דאוד ועמיתיה משלבים סקר של 1,401 נשים הרות או עד חצי שנה לאחר לידה עם נתוני המעמד החברתי־כלכלי של שכונות מגוריהן. נשים ערביות־פלסטיניות דיווחו על חרדה בשיעור גבוה יותר מנשים יהודיות, 60.5% לעומת 42.1%, ועל חומרה גבוהה של אלימות ואי־סדר בשכונה בשיעור 49.5% לעומת 16.2%. לאחר התאמה למאפייני הפרט והשכונה נותר פער בחרדה בין הקבוצות, אך הקשר הישיר בין אלימות ואי־סדר לחרדה היה מורכב: הוא נמצא ברמה נמוכה לעומת היעדר בעיות בכלל המדגם ובקרב יהודיות, ולא נותר מובהק אצל ערביות־פלסטיניות במודל הסופי. לכידות חברתית בשכונה ותמיכה חברתית הגנו בשתי הקבוצות, ואילו אפליה מצרפית בשכונה הייתה גורם סיכון רק בקרב ערביות־פלסטיניות. החוקרים מפרשים את מכלול הדפוסים כמנגנונים שכונתיים של הפרדה מרחבית, אך עיצוב המחקר החתכי אינו מוכיח סיבתיות.
לקריאת העמוד
דאגה ביישובים מעורבים: ביטחון אזרחי והון חברתי בחברה הערבית בישראל
המאמר של Nohad Ali ו-Dennis Rosenberg בוחן אם מגורים ביישוב אתני מעורב קשורים לרמות גבוהות יותר של דאגה מתופעות חברתיות בקרב אזרחים ערבים בישראל. לפי תקציר הרשומה האקדמית, המחקר נשען על תאוריית ההון החברתי ועל נתוני מדד הביטחון האישי והקהילתי שנערך בשנת 2020 בקרב 947 אזרחים ערבים בישראל. הניתוח השתמש במודלים של רגרסיה מולטינומית וליניארית, ומצא שמגורים ביישובים מעורבים קשורים לפרופיל דאגה גבוה ולדאגה רבה יותר מתופעות חברתיות כלליות ומתופעות הקשורות לאלימות. מבחינה דמוקרטית, המאמר מדגיש שדיון בשוויון אזרחי אינו יכול להסתפק בזכויות פורמליות: הוא צריך לכלול גם ביטחון אישי, אמון קהילתי, נגישות לשירותים ויכולת של רשויות להבין את תנאי החיים של מיעוט אזרחי במרחבים מעורבים.
לקריאת העמוד
אמון במשטרה והבחירה בחלופות לא־משטרתיות בחברה הערבית בישראל
המאמר של Nohad Ali ו-Dennis Rosenberg בוחן אילו גורמים משפיעים על נכונותם של אזרחים ערבים בישראל לשקול התערבות שאינה משטרתית לאחר קורבנות אפשרית. לפי תקציר הרשומה המחקרית, המסגרת התאורטית משלבת ביצועי משטרה, צדק פרוצדורלי וחוסר ארגון חברתי, והנתונים מגיעים ממדד הביטחון האישי והקהילתי לשנת 2019. המדגם האנליטי כלל 692 אזרחים ערבים בישראל, והניתוח נעשה באמצעות מודל רגרסיה לוגיסטית. הממצא המרכזי הוא שאמון גבוה יותר במשטרה ושביעות רצון גבוהה יותר ממנה קשורים לפחות שקילה של חלופות לא־משטרתיות, בעוד תפיסה של עלייה באלימות ביישוב וקורבנות קודמת קשורות ליותר שקילה של חלופות כאלה. מבחינה דמוקרטית, המאמר מבהיר שזכות לביטחון אישי אינה נמדדת רק בקיומה הפורמלי של משטרה, אלא גם באמון, בהוגנות ובהתאמה של מוסדות אכיפה לחוויות של מיעוט אזרחי.
לקריאת העמוד
ביטוח בריאות ממלכתי ונגישות לשירותי בריאות בקרב בדואי הנגב
המאמר של Mohammed Morad, Shifra Shvarts, Joav Merrick ו-Jeffrey Borkan בוחן את השנים הראשונות לאחר כניסת חוק ביטוח בריאות ממלכתי לתוקף בקרב בדואי הנגב. המחקר משלב סקירת מסמכים היסטוריים ומדיניות, שלושה סקרי שטח של שירותי בריאות בשנים 1994, 1995 ו-1999, סקר אזורי בקרב 515 משקי בית בשנת 1997 וראיונות עם בעלי תפקידים. הממצא המרכזי הוא שהחוק הפך אוכלוסייה גדולה שהיתה בחלקה לא מבוטחת לזכאית לשירותים, יצר תחרות על מבוטחים והוביל לגידול ניכר במספר המרפאות, כוח האדם והבחירה בין קופות. מבחינה דמוקרטית, המאמר מדגיש שהבטחה פורמלית לשוויון חברתי יכולה לשנות תמריצים מוסדיים, אך היא זקוקה גם לתכנון רגיש למקום, לשפה, לתרבות ולמרחק כדי להפוך לזכות נגישה בפועל.
לקריאת העמוד
שוליות חברתית־כלכלית והעדפות פוליטיות של ערבים בישראל
מיעארי, לוונטל ועדנאן מנתחים נתוני פאנל של 63 יישובים ערביים, תוצאות בחירות ואינדיקטורים חברתיים־כלכליים בשבע מערכות בחירות בין 1996 ל־2015. המאמר מראה כי שיעור ההצבעה קשור לייצוג ולהדרה: ייצוג ערבים במפלגות רוב יהודיות תרם להשתתפות, ואירועי האינתיפאדה השנייה נקשרו לירידה ארוכת טווח בהצבעה. בתחום העדפות המפלגות, שיפור חברתי־כלכלי נקשר לירידה בתלות במפלגות רוב יהודיות לאספקת טובין ציבוריים ולחיזוק ההעדפה למפלגות ערביות על פני מפלגות שמאל ציוניות.
לקריאת העמוד
זהות דרוזית בישראל בין קהילה, ערביות ואזרחות ישראלית
חלבי בוחן את הזהות הדרוזית בישראל דרך ראיונות עם 50 סטודנטים דרוזים. לפי התקציר, שלוש קטגוריות תוכן מרכזיות עלו מן הראיונות: ״דרוזי בדם״, ״ערבי, אבל פחות״ ו״להיות ישראלי״. הזהות הדרוזית מוצגת כתוצר של יחסים מורכבים עם המדינה, עם יהודים ועם ערבים אחרים, כאשר שירות צבאי, יחס המדינה והאמונה בגלגול נשמות ממלאים תפקידים מרכזיים. המאמר חשוב לשיח דמוקרטי משום שהוא מראה כיצד מדינה וקבוצת מיעוט מעצבות יחד גבולות שייכות, נאמנות וזהות.
לקריאת העמוד
סדנאות מפגש יהודי־ערבי לנוער בגישה לויניאנית
ברגל ובר מנתחים סדנאות ניהול קונפליקט בין נוער ערבי־פלסטיני ויהודי בישראל דרך שלושה מקורות ידע מתורת השדה: זהות אתנית ויחסי רוב־מיעוט, שינוי אישי בתוך קבוצה, ועקרונות מחקר פעולה. לפי התקציר, יישום המושגים בסדנאות הוביל לשינוי בעמדות המשתתפים, לפיתוח שיטות להכשרת מנחים ולידע מצטבר על הבדלים בסגנונות תקשורת בין הקבוצות. המאמר חשוב לשיח דמוקרטי משום שהוא בוחן מפגש לא כסיסמה של דו־קיום אלא כתהליך חינוכי מובנה, תצפיתי וניתן ללמידה.
לקריאת העמוד
חשיפה ממושכת לאלימות פוליטית בקרב מתבגרים יהודים וערבים
המאמר מנתח נתונים על 3,800 מתבגרים יהודים וערבים בישראל בשנים 1998-2004, בשלוש תקופות: לפני שיא האינתיפאדה השנייה, בזמן השיא ובתקופת דעיכה. המחקר מבחין בין חשיפה אובייקטיבית לאירועי אלימות פוליטית לבין ההשפעה הסובייקטיבית שיוחסה להם, ומראה שהקשר בין השניים משתנה לפי תקופה ולפי השתייכות אתנית.
לקריאת העמוד
תוכניות חינוך לדו־קיום ושיפור יחסי יהודים־ערבים בישראל
מאמר המבוא מציג גיליון מיוחד על תוכניות חינוך לדו־קיום שנועדו לשפר את יחסי היהודים והערבים בישראל. לפי התקציר, מומחים יהודים וערבים בישראל פיתחו תוכניות בין־קבוצתיות חדשניות, ואנשי חינוך ומחקר משני הצדדים השקיעו מאמץ בהפחתת עוינות. המאמר מספק רקע היסטורי לסכסוך, מתאר תפיסות שונות של הצדדים, ומדגיש גורמים כמו תרבות, מעמד חברתי־כלכלי ואתניות. תרומתו הדמוקרטית היא בהצבת מפגש חינוכי לא כפתרון קסם, אלא כזירה שבה אפשר לבחון כיצד מוסדות חינוך וחברה אזרחית מנסים להתמודד עם קיטוב, פחד ואי־שוויון.
לקריאת העמוד
אפליה נתפסת, זהות קבוצתית ורווחה בקרב חרדים בישראל
המאמר בודק מקרה שבו אפליה קבוצתית נתפסת אינה קשורה בהכרח לרווחה נמוכה יותר. במדגם של 332 חרדים מארבע ערים בישראל נמצא שאפליה קבוצתית נתפסת הייתה מתואמת חיובית עם שביעות רצון מן החיים, והזהות החרדית תיווכה את הקשר הזה. המחקר מבחין בין אפליה אישית נתפסת לבין אפליה קבוצתית נתפסת, ומציע שבקבוצות מיעוט מסוימות תחושת פגיעה בקבוצה יכולה לחזק הזדהות ושייכות. הממצא אינו מצדיק אפליה, אלא מצביע על מנגנון חוסן פנימי בחברה בעלת גבולות זהות ומוסדות קהילתיים חזקים.
לקריאת העמוד
שוויון בתקשורת במפגשי דיאלוג בין יהודים לערבים בישראל
המאמר טוען שהערכת מפגשי מגע אינה צריכה להסתפק בשינוי עמדות לאחר המפגש, אלא לבחון את תהליך התקשורת עצמו. במקרה של יהודים וערבים בישראל, שבו יחסי הקבוצות מאופיינים בפערי כוח ובשליטה רחבה יותר של הרוב היהודי במשאבים פוליטיים, כלכליים וחברתיים, שוויון תקשורתי נעשה קריטריון דמוקרטי מרכזי. המחקר מדד עד כמה משתתפים יהודים וערבים תרמו באופן שווה לשיחה במפגשים מתוכננים, ומצא שרוב גדול מן התוכניות היו סימטריות או כמעט סימטריות בהשתתפות הפעילה. המאמר גם מראה ששוויון כזה נבנה בעזרת הנחיה מובנית: חלוקת תורות דיבור, השתתפות מאוזנת במשחקים ובמשימות, והצבת שוויון כעיקרון גלוי של הפעילות.
לקריאת העמוד
משאבי התמודדות ואמון במוסדות בזמן מלחמת חרבות ברזל
המאמר בודק 471 משתתפים, 69.9% יהודים ו-30.1% ערבים, שמילאו שאלון על דמוגרפיה, חשיפה למלחמה, אמון במוסדות, תחושת קוהרנטיות ותוצאות בריאות נפשית. יהודים דיווחו על חשיפה גבוהה יותר לאירועי מלחמה, תחושת קוהרנטיות חזקה יותר ופחות מצוקה נפשית מערבים. האמון במוסדות לא פעל באופן אחיד: אמון בצבא נקשר למצוקה נמוכה יותר בקרב יהודים, ואמון בפרלמנט נקשר למצוקה גבוהה יותר בקרב ערבים.
לקריאת העמוד
איומים נתפסים והקצאת זכויות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות בישראל
המאמר עוסק ב״מרחבי אזרחות״ ושואל כיצד איומים נתפסים שונים משפיעים על נכונות להקצות זכויות פוליטיות, זכויות רווחה וזכויות תרבות בישראל. לפי המטא־דאטה והכותרת, מוקד המאמר הוא בקשר בין תפיסות איום לבין לגיטימציה להגבלת או הרחבת זכויות. התרומה הדמוקרטית היא בהבחנה בין סוגי זכויות: אדם עשוי לתמוך בזכות רווחה אך להתנגד לזכות פוליטית או תרבותית, והדבר תלוי בסוג האיום שהוא מייחס לקבוצה אחרת. כך האזרחות אינה מופיעה כחבילה אחת, אלא כשדה שבו ביטחון, כלכלה, תרבות ושייכות מתחרים זה בזה.
לקריאת העמוד
עמדות סטודנטים יהודים וערבים בישראל כלפי זוגיות, מגדר ונורמות חברתיות
המאמר מציג הערת מחקר על הבדלים בין סטודנטים יהודים וערבים־מוסלמים בישראל בעמדות כלפי בחירת בני זוג ויחסים מגדריים. לפי התקציר, 214 יהודים ו-162 ערבים מילאו שאלונים, וכ-70% מן המשיבים בשתי הקבוצות היו נשים. יהודים יותר מערבים וגברים יותר מנשים נטו לציין מראה חיצוני כקריטריון לבחירת בן או בת זוג. בשתי הקבוצות נשים חשבו שנדרשת תקופת היכרות ארוכה יותר לפני יחסים מיניים, אך בקרב ערבים נמצאו פערי מגדר גדולים יותר, והחוקרים שלטו בדתיות, מצב משפחתי ומצב כלכלי.
לקריאת העמוד
אפליה דתית, תפוצות ודפוסי הצבעה באו״ם על ישראל
המאמר מציב את הצבעות האו״ם על ישראל בתוך הקשר רחב של זכויות מיעוטים ויחסי דת־מדינה. לפי התקציר, מדינות שמפלות מיעוטים דתיים נוטות יותר להצביע נגד ישראל, בין היתר כאסטרטגיית הסחה מן ההתנהלות הפנימית שלהן. במקביל, גודלן של תפוצות יהודיות ומוסלמיות במדינה קשור לכיוון ההצבעה, אך לא באותו אופן ולא תמיד באותה עוצמה. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא בהראותו שעמדות בזירה בין־לאומית אינן מנותקות מאיכות ההגנה על מיעוטים בתוך המדינה. הצבעה דיפלומטית יכולה להיות גם שפה של אינטרס, זהות, לחץ פנימי וניסיון להסתיר פגיעה בזכויות.
לקריאת העמוד
מדוע מיעוטים מצביעים מקומית אך נמנעים בבחירות ארציות?
המאמר טוען שנוכחות של נציגים מקבוצת מיעוט אינה מספיקה אם היא אינה משפרת בפועל את הגישה לטובין ציבוריים. כאשר הייצוג הוא תיאורי בלבד, חישוב ההצבעה של בוחרים עשוי להקטין השתתפות; כאשר הייצוג מהותי ומקדם מדיניות שמיטיבה עם הקבוצה, הוא עשוי להגדיל השתתפות. בישראל, ערבים־מוסלמים הפחיתו השתתפות בבחירות ארציות והגדילו השתתפות בבחירות מקומיות.
לקריאת העמוד
תיאטרון כטריגר לשיח זהות של תלמידים פלסטינים בישראל
המאמר מציג מחקר איכותני על שתי קבוצות שצפו בהצגה An Arab Dream: תלמידים פלסטינים במערכת החינוך הישראלית ובכירי חינוך יהודים. הממצאים מראים שהתיאטרון פתח עבור התלמידים מרחב לעיסוק בסוגיות רגישות של זהות מיעוט, אך בכירי החינוך היהודים פירשו את ההצגה כפרובוקטיבית, חסרת ערך חינוכי ואף מזיקה לקהל יהודי צעיר.
לקריאת העמוד
הייחודיות של הדמוקרטיה הישראלית ויחסי יהודים־ערבים
המאמר מציע לחשוב על הדמוקרטיה הישראלית כעל מקרה שאינו נכנס בקלות לתבניות פשוטות של דמוקרטיה ליברלית אחידה. השאלה המרכזית היא כיצד מאפייני המשטר, הזהות הלאומית והחלוקה בין רוב יהודי למיעוט ערבי משפיעים על יחסי הקבוצות. מבחינה דמוקרטית, החשיבות היא בכך שהמאמר אינו מתייחס ליחסי יהודים־ערבים רק כבעיה חברתית או תרבותית, אלא כעניין שנובע מן המבנה הפוליטי עצמו. אם מוסדות המדינה, סמליה וחלוקת הכוח משקפים בעיקר קבוצה אחת, אז שוויון אזרחי דורש יותר מאיסור אפליה; הוא דורש בחינה של כללי השייכות וההכרה.
לקריאת העמוד
שיטור מיעוטים מנוכרים בערים מחולקות תלוי בעיקר בהוגנות
המאמר עוסק בשאלה כיצד משטרה יכולה לזכות בלגיטימיות בקרב מיעוט לאומי שמערכת היחסים שלו עם המדינה טעונה. לפי התקציר, המחקר בוחן שלושה גורמים: יעילות והוגנות משטרתית, תחושת אפליה בין־קבוצתית והזדהות עם המדינה. בסקר של יהודים וערבים בשכונות מעורבות בישראל, כל הגורמים מסבירים חלק מן הפערים, אך הוגנות המשטרה חשובה במיוחד. הממצא הזה חשוב לדמוקרטיה ליברלית משום שהוא מזכיר שכוח אכיפה אינו נשען רק על חוק כתוב או על יכולת מבצעית. הוא תלוי באמון שהכוח מופעל בהגינות, ללא אפליה ובאופן שמכיר באזרחים כמוגנים ולא כאובייקטים של שליטה.
לקריאת העמוד
אובדן תחושת ה״אנחנו״ בקרב דרוזים בישראל אחרי חוק הלאום
המחקר סקר דרוזים בישראל זמן קצר לאחר חקיקת חוק הלאום, שנחווה בעיני רבים כהדרה של לא־יהודים. מתוך 178 משתתפים שגויסו, המדגם לאחר סינון כלל 154 נבדקים. המאמר מצא שאובדן תחושת “אנחנו” משותפת ניבא נכונות לפעולה רדיקלית, במיוחד בקרב צעירים הקרובים לשירות הצבאי, גם לאחר שליטה במנבאים מוכרים של פעולה אלימה ולא־אלימה.
לקריאת העמוד
צעירים פלסטינים־ערבים בישראל מנסחים אזרחות מתוך הדרה
המאמר בוחן כיצד 20 תלמידים בבית ספר תיכון ערבי־מוסלמי בישראל מפרשים אזרחות ומנהלים זהות אזרחית ולאומית. על בסיס ראיונות חצי־מובנים וקבוצות מיקוד, הוא מראה שהתלמידים מודעים לפוליטיקה של האזרחות בישראל ומשתמשים בשיחי אזרחות שונים כדי להגדיר שייכות, הכלה והדרה.
לקריאת העמוד
דניאל בר-טל על הסכסוך הישראלי-פלסטיני לפני ואחרי 7 באוקטובר
המאמר הוא ראיון אקדמי עם דניאל בר-טל שנערך ארבעה חודשים אחרי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 והמלחמה בעזה. הראיון משתמש בתיאוריית הקונפליקט הבלתי פתיר כדי לדון בגורמי ההסלמה, בתרומת שני הצדדים לה, בהשלכותיה על אפשרות לפתרון שלום ובמחלוקות סביב אנטישמיות, רצח עם וטיהור אתני.
לקריאת העמוד
עמדות הציבור בישראל כלפי ראיות פורנזיות ואמינותן
המחקר מבוסס על סקר בקרב הציבור בישראל ומצא אמון ניכר ביכולת של ראיות פורנזיות לזהות מבצע עבירה. עם זאת, האמון פוחת כאשר נשאלים על שלבים מסוימים בתהליך הפורנזי, והמשיבים טעו לא פעם בהערכת אמינותם של סוגי ראיות פורנזיות ספציפיים.
לקריאת העמוד
תקשורת משטרתית עם נפגעי עבירה בתיקים שנסגרו בישראל
המאמר בוחן נפגעי עבירה במחוז הדרום בישראל שדיווחו על פשעים באופן מקוון ותיקיהם נסגרו. המחקר מצא ששיחת הרגעה נוספת המבוססת על צדק פרוצדורלי לא שיפרה באופן מובהק שביעות רצון, אמון, תחושת ביטחון או תפיסת צדק מעבר לקשר הראשוני; שיחת חוקר נקשרה לשיפור בשביעות רצון ובתפיסת צדק פרוצדורלי, ואילו מכתב בלבד לא שיפר את תפיסות הנפגעים.
לקריאת העמוד
מיקור המונים של מעקב בוחרים באפליקציות קמפיין
המאמר מנתח כיצד מעקב בוחרים בקמפיינים דיגיטליים אינו פועל רק מלמעלה, באמצעות מפלגות וכלים מרכזיים, אלא גם מן הצד, באמצעות אזרחים שמתנדבים לאסוף מידע עבור יעדים אלקטורליים. דרך מושג מיקור ההמונים הוא מצביע על מתח בין שפה של השתתפות פוליטית לבין תשתיות מעקב חברתיות, טכנולוגיות ופוליטיות.
לקריאת העמוד
אלימות מיילדותית וההתמודדות עמה בקולות של נשים ערביות ויהודיות בישראל
המאמר בוחן חוויות של נשים ערביות ויהודיות בישראל שחוו אלימות מיילדותית. המחקר נשען על מתודולוגיה איכותנית־קונסטרוקטיביסטית וניתוח תמטי של 20 ראיונות עומק חצי־מובנים, ומתמקד בהשלכות פיזיות, רגשיות, זוגיות ומוסדיות לצד דרכי התמודדות אישיות וחברתיות.
לקריאת העמוד
תפיסות אזרחים בישראל את האינטליגנציה הרגשית של בנימין נתניהו
המאמר בוחן כיצד 414 משתתפים ישראלים בעלי תואר אקדמי ראשון ומעלה תפסו את האינטליגנציה הרגשית של בנימין נתניהו. הממצאים מצביעים על הערכה גבוהה יחסית, ממוצע 5.08 מתוך 7, לצד הנחה שלפיה נתניהו משתמש בכישורים רגשיים גם בצד האפל של אינטליגנציה רגשית כדי לקדם מטרות פוליטיות.
לקריאת העמוד
פנזיני פאנק, תרבות נוער ומחאה אזרחית בישראל
המאמר מתאר את פריחת פנזיני הפאנק בישראל כמרחב ביטוי עצמאי של בני נוער. הוא ממקם את התופעה בעיירות פרבריות במרכז הארץ, בהשפעת פאנק, תרבות פופולרית אירופית ואמריקאית ותפיסות ליברליות־אזרחיות שהתפשטו בעיקר במעמד הביניים.
לקריאת העמוד
פעולות מדינה ושינויים באלימות פוליטית בישראל־פלסטין
המאמר מרחיב את גישת התהליך הפוליטי כדי להסביר כיצד מבנה ההזדמנויות והאיומים של המדינה מעצב פעולות דיכוי ופיוס, וכיצד פעולות אלה משפיעות על רמות אלימות מתקוממת. הניתוח של פעולות מדינת ישראל והתקפות פלסטיניות באינתיפאדה הראשונה מציע הבחנה חשובה בין פעולות סלקטיביות לבין פעולות לא־מבחינות.
לקריאת העמוד
פוליטיקת השתיקה של סגל פלסטיני באקדמיה הישראלית בזמן מלחמה
המאמר בוחן את חוויותיהם של 27 חברי סגל פלסטינים במוסדות אקדמיים בישראל בתקופת המלחמה בעזה. הוא מנתח כיצד מוסדות אקדמיים מתיישרים עם נרטיב מדינתי דומיננטי, מצמצמים קול פלסטיני ביקורתי, ומייצרים היררכיות בין דיבור מותר לדיבור מסוכן.
לקריאת העמוד
אמת, אוטונומיה ומוות בסיוע רופא בעמדות הציבור בישראל
המחקר מבוסס על סקר חתך מקוון שנערך בפברואר 2020 בקרב 515 משתתפים המייצגים את האוכלוסייה הבוגרת בישראל. הוא מצא תמיכה רחבה באמירת אמת לחולים גם בתנאים קשים, לצד מחלוקת עמוקה יותר סביב מוות בסיוע רופא, כאשר דתיות וקבוצת אוכלוסייה קשורות במובהק לעמדות שמרניות יותר.
לקריאת העמוד
שתיקה וקול בין עובדים סוציאליים יהודים ופלסטינים־ישראלים בעת משבר
המאמר בוחן את יחסי העבודה בין עובדים סוציאליים פלסטינים־ישראלים ויהודים בשש ערים מעורבות לאחר האלימות הפוליטית במאי 2021. ראיונות עם 25 עובדים מצביעים על דפוס בולט של הימנעות משיח פוליטי במקום העבודה, שנועד להפחית חשש מפגיעה מקצועית, לשמור על הרמוניה ולהימנע מעימות.
לקריאת העמוד
נורמות עיתונאיות בטלגרם בזמן מלחמת ישראל-חמאס
המאמר בוחן כיצד ערוצי חדשות אלטרנטיביים בטלגרם מיישמים או מערערים נורמות עיתונאיות בזמן מלחמת ישראל-חמאס. באמצעות ניתוח תוכן והשוואה לקודי אתיקה עיתונאיים בישראל, המחקר מצא תמונה לא אחידה: חלק מן הערוצים פועלים לפי סטנדרטים כמו בדיקת עובדות והגנת מקורות, ואחרים נותנים עדיפות למהירות ולסנסציוניות על חשבון דיוק וזהירות אתית.
לקריאת העמוד
יחסים בין־דוריים במחאת מבוגרים בישראל
המאמר מתבסס על 30 ראיונות עם מפגינים ישראלים מעל גיל 65 שנערכו במרץ-אפריל 2023. הוא מראה שמבוגרים תיארו עצמם כבעלי ניסיון, זמן ומחויבות ערכית, אך ראו בצעירים תנאי לאנרגיה, לסמליות ולשלמות המחאה.
לקריאת העמוד
אמנות רחוב כצורה של השתתפות פוליטית וחברה אזרחית
המאמר טוען שאמנות רחוב היא התערבות פעילה במרחב הציבורי ואחת הדרכים המתמשכות למחות על פגיעה בזכויות במרחב זה. דרך המקרה הישראלי הוא מציע לכלול אמנות רחוב בתוך ההבנה התאורטית של חברה אזרחית והשתתפות פוליטית.
לקריאת העמוד
מה מניע אזרחים להשתתף במחאה פוליטית בישראל?
המאמר מנתח את פרופיל משתתפי מחאת 2011 בישראל לאור חמישה גורמים מקובלים בחקר מחאה: תחושת עוול, יעילות פוליטית, זהות, רגשות והשתלבות חברתית, תוך שימוש בנתוני INES.
לקריאת העמוד
קיטוב בעמדות הציבור בישראל על החלטות בסוף החיים
המחקר השתמש במדגם מקוון של 605 מבוגרים מעל גיל 50, כולל אנשים שליוו קרוב משפחה לקראת מותו בשלוש השנים הקודמות. הממצאים מצביעים על קיטוב סביב אוטונומיית המטופל וסיוע רפואי במיתה, לצד הסכמה רחבה על חשיבות מעורבות המשפחה בקבלת החלטות סוף חיים.
לקריאת העמוד
חשיפה לאלימות פוליטית, לחץ משפחתי ותוקפנות בקרב נוער ישראלי ופלסטיני
המחקר עקב בארבעה גלים אחר 451 ילדים יהודים ישראלים ו־600 ילדים פלסטינים והוריהם, ומצא שחשיפה לאלימות אתנו־פוליטית מגבירה הורות פיזית נוקשה ותוקפנות ילדים דרך תהליכים משפחתיים כגון תוקפנות בין ההורים.
לקריאת העמוד
מחאת בלפור ביצעה אזרחות דרך גוף, צבע, קול ומרחב ציבורי
המאמר בוחן את מחאת בלפור כמחאה נגד פגיעה בערכים דמוקרטיים, משילות כושלת, מנהיגות פרסונלית ושחיתות מוסדית ואישית. במקום להתמקד רק בסיסמאות, הוא מנתח את המופע הציבורי של המחאה: חזרתיות חושית, דימויים סמליים, פעולות פרפורמטיביות והתפשטות למוקדים כמו גשרים וצעדות. המאמר מזהה שלושה מרחבים אזרחיים משתלבים: מרחב לעומתי מול סמל השלטון, מרחב המשתמש מחדש בדפוסים לאומיים, ומרחב אוטופי המדגים חלופות של טוב משותף.
לקריאת העמוד
הטיה אידאולוגית בשיפוט חוקתי נבחנת בניסוי
המחקר בוחן את הפער בין הניטרליות המוצהרת של זכויות חוקתיות לבין האופן שבו אנשים מיישמים אותן במקרים פוליטיים טעונים. בשני ניסויים על החלטה חוקתית הקשורה לזכות להפגין נמצא שהטיה אידאולוגית מונעת מהעדפת קבוצת פנים. המאמר בוחן גם פתרונות אפשריים ומראה שמחויבות מוקדמת חתומה לאי-משוא פנים או למתן עדיפות לזכויות חוקתיות מעודדת משתתפים שלא להפלות קבוצות חוץ, בעוד שלא נמצאה עדות לכך שעיוורון זמני מפחית את ההטיה.
לקריאת העמוד
מה הניע את מהומות מאי 2021 בקרב האזרחים הערבים בישראל?
המחקר מנתח את אירועי מאי 2021 על רקע ההיסטוריה של יחסי יהודים וערבים בישראל ועל רקע דפוסי חיים בערים מעורבות. הוא מצביע על מוקדים כמו לוד, רמלה, יפו ועכו, ועל כך שהאלימות כללה קורבנות, פצועים ונזק כבד לרכוש. לצד ההקשרים הלאומיים והדתיים, המאמר מדגיש בעיות אזרחיות מתמשכות: הפרדה במגורים ובחינוך, מחסור בתשתיות ושירותים, תחושת ביטחון נמוכה ואובדן אמון בממסד המקומי.
לקריאת העמוד
עוד מאותו דבר: תגובות שיח של חברי כנסת למחאת 2011
המאמר מציג פרדוקס פוליטי סביב מחאת 2011 בישראל: מחאה שנולדה מאי־שביעות רצון מתוצאות המדיניות הכלכלית הניאו־ליברלית לא דחקה את השיח הניאו־ליברלי מן הכנסת. להפך, חברי הכנסת השתמשו ברעיונות ובשפה ניאו־ליברליים יותר לאחר פרוץ המחאה מאשר לפניה. המחקר בוחן זאת דרך סעיפי ההסבר של הצעות חוק פרטיות, כלומר דרך האופן שבו פוליטיקאים מנמקים יוזמות חקיקה. המאמר טוען שייתכן שהמחאה העבירה רעיונות ניאו־ליברליים מתפקיד של כלי מומחים לקידום ליברליזציה כלכלית לתפקיד פוליטי חדש: אמצעי שבאמצעותו נבחרי ציבור מציגים תגובתיות לדרישות הכלכליות של אזרחים.
לקריאת העמוד
אידאולוגיה אנטי־ציונית חרדית מסבירה דפוסי מחאה מול המדינה
המאמר מציג את האידאולוגיה האנטי־ציונית ככוח המניע מאחורי המחאות החרדיות בישראל, ומתמקד בעימותים בין מפגינים חרדים למשטרה משנת 2000 ואילך. הוא מציע מודל חדש לניתוח דפוסי העימות עם הרשויות, המשלב בין גישות פרימורדיאלית, קונסטרוקטיביסטית ותלוית הקשר. המאמר מסיק, בין היתר, כי הקהילה החרדית היא תנועת מחאה פסיבית קבועה, המגיבה בדרך כלל מיד ליוזמות רשמיות לשינוי הסטטוס קוו הנוגע למדינה, לפוליטיקה, לחברה ולדת בישראל.
לקריאת העמוד
איך נוצרת תמיכה ציבורית במחאה חברתית?
המאמר שואל כיצד מחאה חברתית זוכה לתמיכה ציבורית רחבה, כאשר במדינות רבות השתתפות פוליטית המונית מחוץ להצבעה היא אירוע נדיר. המקרה הנבחן הוא מחאת קיץ 2011 בישראל, שבה מאות אלפים השתתפו באירועים רחבי היקף שנמשכו כמה שבועות. המחקר מתבסס על שני מדגמים עצמאיים, של סטודנטים לתואר ראשון ושל מפגינים פעילים, ובסך הכול 59 משיבים. הממצאים מצביעים על כך שתמיכה במחאה הייתה קשורה בעיקר לשילוב בין דאגה מאי־צדק חברתי לבין אמונה שהממשלה אחראית למצב. בכך המאמר מדגיש שתמיכה במחאה אינה רק תגובה למצוקה, אלא גם תוצאה של פרשנות פוליטית שמזהה עוול וכתובת שלטונית לתביעה.
לקריאת העמוד
הרפורמה המשפטית פגעה בלכידות החברתית שישראל מציגה כלפי חוץ
Mordechai Levy מנתח את חודשי המחאה נגד הרפורמה המשפטית ואת האופן שבו מנהיגים ופרסומים של חמאס, חזבאללה ואיראן פירשו את המשבר בישראל. המאמר טוען שהפילוג האזרחי נתפס אצלם דרך רעיון ״קורי העכביש״ וכסימן להיחלשות ישראל, ולכן מסיק שכוח צבאי וטכנולוגי לבדו אינו מספיק להרתעה בלי לכידות חברתית.
לקריאת העמוד
פגיעה מוסרית של לוחמים יכולה להפוך גם לפעולה אזרחית ופוליטית
המחקר מנתח 13 ראיונות עומק עם ותיקי לחימה ישראלים ומתאר כיצד הם מפרשים אירועים כגון הרג לוחמי אויב, פגיעה באזרחים או תחושת בגידה מצד מפקדים, המערכת הצבאית והחברה. המאמר מבחין בין נרטיב הומניטרי, הקשור בבושה ואשמה ומוביל לעשייה חברתית ולניסיון תיקון, לבין נרטיב ביטחון לאומי, הקשור בכעס ותסכול ומוביל למחאה ולאקטיביזם פוליטי אינטנסיבי.
לקריאת העמוד
אלימות ונשק בקרב צעירים ערבים קשורים גם לדימויי גבריות ולרשתות חברתיות
המחקר האיכותני מתמקד ב-40 נערים וצעירים ערבים מוסלמים ונוצרים בצפון ישראל, עם וללא רקע של אלימות או פשיעה. הוא משלב ניתוח תוכן, אתנוגרפיה דיגיטלית וניתוח רטורי־סמיוטי כדי להבין כיצד דימויי גבריות, אמונת “מכתוב”, רקע אישי ביחס לאלימות, חשד כלפי אכיפת החוק והרגלי מדיה חברתית מעצבים תפיסות של נשק ואלימות. המאמר מסיק שנדרשות התערבויות רגישות תרבותית ותוכנית חינוכית מוקדמת עם מודלים גבריים חיוביים ושיתוף פעולה עם סמכויות ידע בקהילה.
לקריאת העמוד
אחרי 7 באוקטובר, מסרי שיתוף אזרחים עוררו מעורבות גבוהה במיוחד ברשתות
Vincent Mabillard, Raphaël Zumofen, Gal Yavetz ו-Jenny Bronstein בוחנים כיצד ארגונים ציבוריים בישראל השתמשו בפייסבוק לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023. הניתוח מראה שפוסטים חדשותיים יצרו יותר מעורבות מאשר מסרי הרגעה והעצמה, וכי במונחים מוחלטים רמות המעורבות הגבוהות ביותר הופיעו כאשר רשויות פרסמו מסרים על שיתוף פעולה אזרחי.
לקריאת העמוד
חינוך דמוקרטי זקוק לדיון אמיתי במחלוקות גם בעידן של קיטוב ומידע כוזב
המאמר נשען על דיוני קבוצות עם תלמידים בבתי ספר תיכוניים באנגליה כדי לבחון את הרלוונטיות ואת האתגרים הפדגוגיים של הוראת סוגיות שנויות במחלוקת. התלמידים ייחסו ללמידה זו ערך פנימי, משום שהיא מסייעת להתפתחות אינטלקטואלית ואישית מול פייק ניוז, מידע מטעה ודיסאינפורמציה ברשתות חברתיות; וערך אינסטרומנטלי, משום שהיא מכינה להשתתפות דמוקרטית. המאמר ממליץ לתת לחינוך דמוקרטי מוקד ביקורתי יותר גם בתוכנית הלימודים וגם במרחבים חוץ־לימודיים.
לקריאת העמוד
המעבר מטרנסגרסיה לאלימות מציב דילמה דמוקרטית חריפה בסכסוך הישראלי־פלסטיני
כץ מנתח את ההבחנה בין טרנסגרסיה, כלומר חריגה מנורמות, גבולות או כללים חברתיים, לבין אלימות, כלומר שימוש מכוון בכוח או בסמכות לשם גרימת נזק. הסכסוך הישראלי־פלסטיני משמש מקרה מרכזי לבחינת האופן שבו מחאות, אי־ציות, צעדי ביטחון, מאבקים טריטוריאליים ונרטיבים לאומיים מתחרים יכולים להיקרא כחריגה מנורמות ולהידרדר לאלימות. המאמר מדגיש גם את תפקידן של פלטפורמות דיגיטליות בעיצוב דעת קהל, בגיוס, בחיזוק פחדים קולקטיביים ובהפצת פאניקה ומידע מטעה.
לקריאת העמוד
כשמטפלים חילונים פוגשים לקוחות חרדים, כשירות תרבותית אינה רק מיומנות מקצועית
Einat Doron, Dariusz Walkowiak, Rivka Tuval-Mashiach, Sławomir Tobis ו-Jan Domaradzki מנתחים סקר מקוון אנונימי שנערך בישראל בין אפריל לנובמבר 2024 בקרב 70 מטפלים חילונים. המחקר מצא פער בין כשירות בין־תרבותית כללית גבוהה לבין כשירות ועמדות מורכבות יותר ביחס ללקוחות חרדים, וכן קשר בין ניסיון טיפולי עם לקוחות חרדים לבין עמדות חיוביות יותר.
לקריאת העמוד
האחים המוסלמים ממשיכים למסגר לגיטימציה דרך דמוקרטיה וזכויות אדם אחרי 2013
המאמר מנתח יותר מ-50 ראיונות עומק חצי־מובנים עם עיתונאים ועורכים מצרים, שנערכו לפני ואחרי הדחת שלטון האחים המוסלמים בידי הצבא ביולי 2013. הממצאים מראים שתפקידי ניטור ותיווך שהופיעו בראשית התקופה שלאחר מובארכ התחלפו במהירות בעיתונות אופוזיציונית חריפה כלפי האחים המוסלמים ובעיתונות משתפת פעולה כלפי המשטר הצבאי.
לקריאת העמוד
המחאה סביב הרפורמה המשפטית נקשרה למצוקת הסתגלות גם מעבר לקווי המחנה
Yafit Levin, Rahel Bachem, Elazar Leshem, Menachem Ben-Ezra, Martin Robinson ו-Yaira Hamama-Raz מנתחים מדגם מייצג של 1,999 מבוגרים בישראל. המחקר מצא כי מתנגדי הרפורמה דיווחו על רמות גבוהות יותר של הפרעת הסתגלות אפשרית ביחס לניטרלים ולתומכים, אך גם זיהה מבנה סימפטומים דומה בין הקבוצות ואת הקושי להירגע כסימפטום מרכזי.
לקריאת העמוד
סקסיזם אמביוולנטי מנבא העדפות מגדריות סביב שחרור חטופים
המחקר מנתח מדגם יהודי־ישראלי מייצג של 1,171 משיבים בגל סקר שנערך בפברואר-מרץ 2024, לאחר 7 באוקטובר. הניתוח מראה שרוב המשיבים תמכו בקדימות לנשים בשחרור חטופים, שסקסיזם עוין ניבא התנגדות לקדימות כזו, ושסקסיזם מיטיב ניבא תמיכה בה. שני סוגי הסקסיזם פעלו במידה רבה כמסלולים פסיכולוגיים נפרדים, ללא עדות משכנעת לאינטראקציה ביניהם.
לקריאת העמוד
חוסן לאומי נשען גם על התנגדות אזרחית מאורגנת
המאמר מנתח התנגדות אזרחית כחלק ממסגרות של הגנה כוללת וחוסן לאומי. דרך מקרי אוקראינה וישראל הוא טוען שהתארגנות אזרחית מבוזרת סייעה לספוג את ההלם הראשוני של תוקפנות אלימה ולעצב את מסלול המלחמה בתחילתה. בשלבים מאוחרים יותר, ההתנגדות האזרחית אינה מחליפה יכולת צבאית או מוסדות מדינה, אך רצון הלחימה של החברה האזרחית ממשיך לתמוך בתפקוד צבאי וחברתי לאורך זמן.
לקריאת העמוד
דיאלוג בין מטפלים יהודים ופלסטינים מציע אתיקה מקצועית בזמן מלחמה
המאמר בוחן קבוצת עבודה של שש נשות מקצוע, חוקרות ומחנכות מתחומי הטיפול במוזיקה ובאמנות, פלסטיניות־ערביות ויהודיות אזרחיות ישראל. באמצעות קבוצת מיקוד, ניתוח תמטי והתייעצות קבוצתית, המחקר מזהה חמישה נושאים מרכזיים ומדגיש את הצורך באתיקה מקצועית רגישה־תרבותית ובדיאלוג שמסוגל להחזיק אמיתות מרובות.
לקריאת העמוד
מדד חדש בוחן עד כמה רגולטורים שקופים, אחראים, משתפים ומכלילים
Libby Maman, Jacint Jordana, David Levi-Faur, Edoardo Guaschino, Rahel Schomaker ו-Esther Van-Zimmeren בונים מדדים דה־יורה ודה־פקטו לארבע תכונות דמוקרטיות של רגולטורים. המאגר כולל 49 גופים בשלושה תחומים ובתשע מדינות, והמדדים מאומתים באמצעות Item Response Theory כדי להשוות בין רגולטורים ובין ממדי דמוקרטיה שונים.
לקריאת העמוד
יהודים וערבים חילונים בישראל מתמודדים עם מתחים דתיים דומים בתוך קבוצותיהם
Oriana Abboud-Armaly, Rachelly Ashwall-Yakar ו-Michal Raz-Rotem מנתחות שני מחקרים איכותניים שנערכו בישראל בשנים 2016-2019, ובהם 28 יהודים חילונים ו-28 ערבים חילונים, נוצרים ומוסלמים. המאמר מצא דמיון בחוויות של גבולות שייכות, לגיטימיות והכרה מול בני קבוצה דתיים יותר.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
במשבר ביטחוני, חיפוש מידע יכול להפחית אי־ודאות וגם להגביר חרדה
המחקר מתבסס על ראיונות עומק חצי־מובנים עם 25 משתתפים ובוחן את צורכי המידע, מקורות המידע והחסמים שחוו אזרחים בישראל בזמן משבר ביטחוני. המאמר מצא שלצד שימוש במדיה חברתית ובטלוויזיה לעדכונים מיידיים, המשתתפים פיתחו שלוש אסטרטגיות התמודדות עם עומס וחרדה: סינון, השמטה או הימנעות, ושימוש בכמה ערוצים במקביל. הניתוח מראה שחרדת מידע גם מניעה חיפוש כדי להפחית אי־ודאות וגם מעכבת אותו כאשר עודף מידע מגביר מצוקה.
לקריאת העמוד
הכללה רדיקלית בישראל־פלסטין מחפשת דיאלוג גם בלי הסכמה ליברלית מלאה
Erica Weiss מנתחת את מגבלות התבונה הציבורית הליברלית במצב של משבר אזרחי וסכסוך אלים ומתמשך. דרך Citizens’ Accord Forum ו-Siach Shalom, המאמר מראה כיצד דיאלוג יכול להימשך גם בלי קונצנזוס, באמצעות אמון, אשראי מוסרי ומסגרות דתיות או קהילתיות חלופיות.
לקריאת העמוד
המשבר סביב הרפורמה המשפטית קשור למצוקה נפשית מתמשכת
המחקר מתייחס למשבר סביב הרפורמה המשפטית כגורם דחק חברתי־פוליטי מתמשך. הוא מבוסס על שאלוני דיווח עצמי של אזרחים ישראלים בשתי נקודות זמן, 811 משתתפים בראשונה ו־518 בשנייה, ומשתמש בניתוח רשת כדי לבחון קשרים בין סימפטומים של דחק, רגש חיובי, עמדות כלפי פעולות הממשלה, התנהגויות בריאות ומשאבים פנימיים כמו שליטה עצמית, תקווה וחוסן. הממצאים מצביעים על הבדלים בין ימין לשמאל/מרכז, אך גם על היחלשות חלק מן ההבדלים לאורך זמן ועל צורך בתמיכה ציבורית ממוקדת בבריאות הנפש בתקופות של אי־שקט חברתי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אלימות זוגית מעמיקה פערי בריאות בין נשים פלסטיניות ויהודיות בישראל
המחקר בחן עשרה מדדי בריאות נפשיים ופיזיים, ובהם דיכאון אחרי לידה, סימפטומים דיכאוניים, חרדה, בריאות מדווחת עצמית, הפלות, לידה מוקדמת, היריון לא מתוכנן, מחלה כרונית וריבוי תחלואה. נשים פלסטיניות הציגו תוצאות בריאות גרועות יותר באופן מובהק בשבעה מתוך עשרה מדדים, ובהם דיכאון אחרי לידה, דיכאון, חרדה, היריון לא מתוכנן, הפלות טבעיות, לידה מוקדמת וריבוי תחלואה. כאשר המודלים כללו גם אלימות זוגית מעבר למשתנים סוציו־אקונומיים ודמוגרפיים, חלק מן הפערים הצטמצם; המאמר מסיק שאלימות זוגית היא תופעה מבנית שמעמיקה אי־שוויון בריאותי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הוגנות הארנונה למגורים בישראל בעיני משלמי המסים
המאמר בוחן עמדות ציבוריות כלפי הארנונה למגורים בישראל ומשווה בין תמיכה בשיטה הקיימת, המבוססת על שטח, שימוש ומיקום, לבין חלופה המבוססת על שווי נכס. רוב קטן, כ-55%, העדיף את השיטה הקיימת וכ-45% תמכו בחלופה מבוססת שווי, אך התמיכה הרחבה ביותר הייתה בשילוב איכות שירותים עירוניים ומדדי סביבה בחישוב המס.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
גזענות מקוונת קשורה לרווחה נפשית נמוכה יותר בקרב צעירים ערבים-פלסטינים בישראל
המחקר מתמקד בצעירים ערבים-פלסטינים בישראל החיים במרחב דיגיטלי שבו גזענות, פוליטיקה וזהות לאומית נפגשות באופן יומיומי. הוא בוחן חשיפה לגזענות מקוונת לצד מדדים של בריאות נפש, זהות אתנית, הגדרה עצמית והשתתפות פוליטית ברשתות חברתיות. לפי המאמר, גזענות מקוונת קשורה לתוצאות פסיכולוגיות שליליות, אך ההשפעה אינה אחידה: זהות ופעילות פוליטית עשויות לשנות את האופן שבו צעירים מפרשים את הפגיעה ומתמודדים איתה. לכן המאמר מחבר בין בריאות נפש, אזרחות מיעוט והמרחב הציבורי הדיגיטלי. בכך הוא מדגיש שהמרחב המקוון הוא חלק מן החיים האזרחיים של צעירים, ולא זירה נפרדת או שולית. בקריאה לאתר, תרומת המאמר היא בהצבת גזענות מקוונת ובריאות נפשית של צעירים ערבים-פלסטינים בתוך רצף של מוסדות, פרקטיקות ותנאי חיים, ולא ככותרת כללית בלבד. לכן הסיכום צריך להחזיק יחד את הטענה המרכזית, את גבולות הממצא ואת המשמעות הציבורית, בלי להוסיף עובדות שלא תועדו במקורות שנבדקו. מעבר לכך, חשיבותו של המאמר היא באופן שבו הוא מחבר בין המקרה המסוים לבין שאלות רחבות יותר של אחריות ציבורית, מוסדות, שוויון ויכולת פעולה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אוניברסיטאות בזמן מלחמה הן זירת ידע, פחד, שייכות ואחריות ציבורית
המאמר טוען שהקמפוסים בישראל בזמן מלחמה אינם מרחבים ניטרליים: הם משקפים שסעים חברתיים רחבים, חווים קיטוב בין קהילות יהודיות וערביות-פלסטיניות, ומושפעים מצעדים משמעתיים וממגבלות על ביטוי שפוגעים במיוחד בסטודנטים ובאנשי סגל ערבים. על בסיס סקירה של תגובות מוסדיות ועמדות מחקריות, המאמר מדגיש גם את הפוטנציאל של מוסדות אקדמיים ליצור דיאלוג בין-תרבותי, חוסן אקדמי ותמיכה בקבוצות פגיעות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מעבר לתועלת: עברית, זהות ועמדות פוליטיות אחרי 7 באוקטובר
זהו מחקר כמו־ניסויי במדידות לפני ואחרי התערבות, שניתח 119 משתתפים באמצעות Generalized Estimating Equations. הממצאים מצביעים על שיפור בארבעה מתוך חמשת מדדי התוצאה, אך גם על הבדלים חשובים בין תלמידי תיכון לפרחי הוראה. בקרב מזדהים כפלסטינים נרשמה העלייה החדה ביותר בתקווה לשלום ובסיווג אברהמי, ואילו הרגישות לאי־שוויון ירדה אצל פרחי הוראה אך עלתה אצל תלמידי תיכון.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
חשיפה עקיפה לטרור עלולה להגביר תמיכה באלימות פוליטית
המחקר בוחן חשיפה עקיפה, מתווכת־סייבר, לאיומי טרור בקרב משיבים יהודים ישראלים. הוא מראה כי חשיפה כזו הגדילה תמיכה באלימות נגד מנהיגים פוליטיים, וכי המנגנון המרכזי היה כעס ולא לחץ נפשי או תפיסת איום כללית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אזרחות חמושה בישראל נעה בין רישיון מדינתי לזכות מדומיינת
המחקר נשען על שלוש וחצי שנות אתנוגרפיה, 36 ראיונות ויותר מ־125 שעות תצפית בחנויות נשק, מטווחים, קורסי הכשרה ומרחבים מקוונים. המאמר טוען כי בעלי נשק בישראל אינם פועלים רק מתוך מיליטריזם מדינתי או רק מתוך תפיסה ליברלית של זכות אישית, אלא חיים ומנהלים בפועל את הסתירה בין שני ההיגיונות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
בינה מלאכותית משנה את תפקיד הנציגים הדמוקרטיים במקום להעלים אותם
המאמר מנתח את השפעת הבינה המלאכותית על ייצוג דמוקרטי בשני ערוצים: ייצוג קלט, שבו מערכות מסייעות לאסוף ולמפות העדפות אזרחים, וייצוג פלט, שבו מערכות אלגוריתמיות משתתפות ביישום החלטות מדיניות. באמצעות דיון ב־vTaiwan ובמערכת הפרופילינג של שירות התעסוקה האוסטרי, המאמר טוען כי נציגים אינם נעלמים אלא עוברים לתפקידים של תיווך, עיצוב מערכות החלטה ופיקוח על מטרות, שקיפות, אחריותיות וסמכות מוסדית.
לקריאת העמוד
ההשפעות המנתקות של אמון מוסדי לעומת אמון אישי וחברתי על דמוקרטיה
המאמר מערער על ההנחה הפשוטה שיותר אמון תמיד טוב לדמוקרטיה. במקום לדבר על אמון כמושג אחד, הוא מבחין בין אמון אישי, אמון חברתי כללי ואמון מוסדי. על בסיס נתונים מ-100 מדינות ושיטות שונות, כולל משתנים אינסטרומנטליים, ניתוח פאנל ומדדי דמוקרטיה חלופיים, המחקר מוצא שאמון אישי ואמון חברתי כללי קשורים לדמוקרטיה רבה יותר, תרבות פוליטית ליברלית יותר וממשל איכותי יותר. לעומת זאת, אמון מוסדי קשור לפחות דמוקרטיה, מעורבות פוליטית נמוכה יותר, יעילות ממשלתית נמוכה יותר ופחות דאגה לחירויות אזרח. האפקט קשור גם לעוני, להשתתפות כלכלית של נשים ולגיוון דתי: קבוצות מוחלשות עשויות למתן את הקשר השלילי, בעוד גיוון דתי מחריף אותו. המאמר מסיק שיש להיזהר מהמלצות מדיניות שמבקשות להגדיל אמון מוסדי בלי לבדוק מהו סוג האמון ומה הוא מאפשר למוסדות לעשות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
פוליטיזציה של בחירת שופטים בישראל עלולה לפגוע באחד ממנגנוני הבלימה המרכזיים
גיא לוריא מציב את תיקון 2025 בתוך ההקשר הרחב של המאבק סביב מערכת המשפט מאז תוכנית ינואר 2023. המאמר טוען שהגרסה שאושרה במרץ 2025 אינה מעניקה לקואליציה שליטה בלעדית כפי שתוכנן בתחילה, אך עדיין מעבירה כוח משמעותי לשחקנים פוליטיים מן הקואליציה והאופוזיציה. הסיכון המרכזי נובע מכך שבישראל אין חוקה משוריינת, מגילת זכויות מלאה או מערך בלמים חזק, ולכן עצמאות בית המשפט היא אחד האיזונים המרכזיים מול הרוב הפוליטי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
עיתונות מקצועית ותרבות טיקטוק במערכת התקשורת הישראלית
המחקר מציג את טיקטוק כזירת מידע ובידור שמאפשרת לעיתונאים להגיע לקהלים צעירים ולשמור על רלוונטיות, אך גם מחייבת התאמה לפורמט קצר, חזותי ומהיר. המרואיינים רואים בעצמם שומרי סף הנאבקים במידע כוזב, ובמקביל מתמודדים עם דילמות אתיות, מיתוג אישי וסביבה שאינה בנויה לתחקיר עיתונאי רציני.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הרשתות החברתיות נעשות זירת מאבק על משמעות האלימות בחברה הערבית בישראל
המאמר משתמש בניתוח שיח ביקורתי מולטימודלי כדי לבחון את תפקיד טיקטוק ואינסטגרם במשבר האלימות בחברה הפלסטינית־ערבית בישראל. הוא מצא שהפלטפורמות פועלות כמרחב נגד־ציבורי שמבקר את הזנחת המדינה, אך גם עשוי להאדיר גבריות עבריינית ולשמר גבולות פטריארכליים פנימיים.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אמון מוסדי מעצב תחושת ביטחון של הורים בבתי ספר ערביים
המחקר מציב את בטיחות בית הספר כתהליך פרשני מוסדי-יחסי: הורים אינם מעריכים סיכון רק לפי אירועים או נהלים, אלא גם לפי אמון במורים, ביועצים, במנהלים ובמערכת החינוך. הממצאים מראים שאמון מוסדי היה המנבא החזק ביותר של הערכת בטיחות, לצד תרומה של הישגים לימודיים וקבלה חברתית של הילד. לכן המאמר מדגיש שמניעת אלימות בבתי ספר ערביים מחייבת לא רק אמצעי בטיחות, אלא גם תגובות הוגנות ושקופות, תקשורת בונה אמון ופרקטיקות מותאמות תרבותית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אי־שוויון דיגיטלי בהקשר: למידה מרחוק של סטודנטים ערבים בישראל
המחקר מבוסס על ראיונות עומק עם 30 סטודנטים ערבים בישראל ועל מסגרת המשלבת עיצוב חברתי של טכנולוגיה, הון חברתי ותרבותי, נוכחות חברתית ועומס קוגניטיבי. המאמר מראה שלמידה בזום הייתה “חרב פיפיות”: הרצאות מוקלטות וגמישות סייעו לחלק מן הסטודנטים, אך עבור רבים תנאים ביתיים וטכניים הפכו את הלמידה למעמסה אקדמית וחברתית.
לקריאת העמוד
הכללת מיעוטים בפוליטיקה מושפעת מבחירות וממלחמה
המחקר מציב את הכללת המיעוט הערבי־פלסטיני במשחק הקואליציוני כבעיה של ייצוג דמוקרטי ושל תפיסת איום. בשני ניסויי שדה הוצגו למשתתפים כתבות התערבות שנועדו להשפיע על ערכים, מתחים ונורמות. לפני בחירות, התערבויות שעסקו בקונפליקט ערכי, הפחתת מתחים ותפיסת נורמה הגבירו תמיכה בהכללה; בזמן מלחמה הן לא שיחזרו את אותו אפקט.
לקריאת העמוד
מרחבי חדשות ביניים משנים את הגבול בין שיחה פרטית לציבורית
המאמר טוען שחלק מרכזי מן התקשורת החדשותית כיום מתרחש לא רק בכלי תקשורת ציבוריים ולא רק בשיחות פרטיות, אלא במרחבים חצי־סגורים כמו קבוצות פייסבוק, מרחבי X וצ׳טים קבוצתיים בוואטסאפ, טלגרם ו-WeChat. הוא מדגים זאת באמצעות קבוצות וואטסאפ וטלגרם שסייעו בארגון מחאת 2023 בישראל, ומדגיש את האתגרים המחקריים והדמוקרטיים של מרחבים כאלה: נגישות, אתיקה, הקשר, מידע מטעה וקשרי אמון בתוך קהילה.
לקריאת העמוד
משבר חברתי מתמשך משנה חוסן והתמודדות לפי מחנה פוליטי
המחקר מבוסס על שלוש מדידות חוזרות בקרב אותה אוכלוסיית משיבים יהודית בוגרת בישראל, לפני בחירות נובמבר 2022, בפברואר 2023 ובאוגוסט 2023. הניתוח מצא שהמשבר לא השפיע באופן אחיד: חוסן חברתי עלה בקרב מצביעי קואליציה וירד בקרב מצביעי אופוזיציה, ובמדידות המאוחרות מצביעי אופוזיציה דיווחו על פחות חוסן ותקווה ועל יותר דחק ותחושת סכנה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
תחושת מורכבות פוליטית, יותר מן העמדות בפועל, קשורה לצריכת חדשות מגוונת
המחקר משתמש בסקרים בארצות הברית ובישראל כדי להשוות בין עמדות חוצות־מחנות בפועל לבין האופן שבו משתתפים תופסים את מבנה העמדות שלהם. הממצא המרכזי הוא שרבים טעו בהערכת מבנה עמדותיהם, ושהתפיסה העצמית של עמדות חוצות־מחנות, ולא המבנה בפועל, נקשרה לצריכה רבה יותר של חדשות המזוהות עם המחנה האידיאולוגי היריב. הקשר נותר גם מעבר למתינות אידיאולוגית ששימשה מדד מקורב למרכזיות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
השתתפות במחאה נגד הרפורמה המשפטית נקשרה לתחושת העצמה אזרחית
Anat Gesser-Edelsburg, Rana Hijazi, Ester Eliyahu ו-Ricky Cohen מנתחות סקר מקוון חתכי של 570 משתתפים על מחאת 2023 נגד הרפורמה המשפטית. המחקר מצא שאיומים נתפסים, גיל, חשיפה לאלימות מילולית ברשת וכוונות הגירה נקשרו לדפוסי השתתפות, ושעצם ההשתתפות נקשרה לחוללות עצמית אזרחית גבוהה יותר.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
בזמן מלחמה קשה יותר לזהות מידע כוזב ותעמולה
המחקר מראה שמלחמה משנה את התנאים שבהם אנשים שופטים מידע. המשתתפים התבקשו להעריך כותרות אמיתיות וכוזבות, שחלקן עסקו ישירות במלחמה וחלקן בנושאים ניטרליים יותר. הדיוק הכולל היה 70%, אך יכולת ההבחנה הייתה נמוכה יותר בכותרות מלחמתיות. דה-הומניזציה של האויב, חשיבה קונספירטיבית, נכונות לאלימות פוליטית, פעילות ברשתות חברתיות וסקפטיות נקשרו ליכולת הבחנה נמוכה יותר; השכלה ומוטיבציה לזהות מידע כוזב נקשרו לדיוק גבוה יותר.
לקריאת העמוד
כשהשתקה פוליטית הופכת לעמדה מדידה בדעת הקהל
Yariv Tsfati ו-Shira Dvir-Gvirsman מציעים מסגרת למדידת אמונה בחשיבות של השתקה פעילה של אחרים. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא בכך שהוא הופך נטייה אנטי־פלורליסטית לכלי מחקר שאפשר לעקוב אחריו, להשוות אותו ולבחון את קשריו לאמון, זהות פוליטית ותקשורת.
לקריאת העמוד
בחירת מועמדים בתוך מפלגות משפיעה על שביעות הרצון מדמוקרטיה
המחקר מציב מפלגות כגורם המשפיע על עמדות אזרחים כלפי הדמוקרטיה, ולא רק כמכשיר תחרות בבחירות כלליות. החוקרות והחוקר בנו מאגר השוואתי על הליכי בחירת מועמדים ב-130 מפלגות ב-28 הקשרים, ובחנו אם מצביעים למפלגות המאורגנות באופן דמוקרטי יותר מרוצים יותר מתפקוד הדמוקרטיה במדינתם. הניתוח ההשוואתי והבדיקות הממוקדות בישראל ובבלגיה מצאו קשר חיובי בין דמוקרטיות בבחירת מועמדים לבין שביעות רצון מן הדמוקרטיה.
לקריאת העמוד
דת, אליטות וקיטוב מעצבים את דעת הקהל האמריקנית על ישראל
Amnon Cavari מנתח את הפער המפלגתי בדעת הקהל האמריקנית כלפי ישראל דרך שילוב של אמונות דתיות, התיישרות מפלגתית וקיטוב בין אליטות. המאמר מציע להבין תמיכה במדיניות חוץ לא רק כתגובה לאירועים בינלאומיים, אלא גם כתוצר של מבנה פוליטי פנימי ושל זהויות חברתיות.
לקריאת העמוד
צעירים משתתפים בפוליטיקה מקוונת בזהירות בחברה מקוטבת
המחקר ניתח 23,223 פעולות פייסבוק של 50 משתתפים, ובהן 2,323 דפוסים פוליטיים־מפלגתיים ו־1,434 דפוסים חברתיים־פוליטיים, ושילב יומני פעילות ישירים עם ראיונות עומק. המאמר מצא כי שימוש בפייסבוק חושף לעיתים ״אני פוליטי״ נסתר: צעירים נוטים לפעולות לא מחייבות כמו לייקים, מרגישים נוח יותר בזירות חברתיות־פוליטיות מאשר בדיון מפלגתי ישיר, ומנווטים בזהירות את זהותם בסביבה מקוטבת.
לקריאת העמוד
עיתונאים נעשים מותגים אישיים בעידן של קיטוב ופופוליזם
Arnon Kedem ו-Motti Neiger מרחיבים את הדיון בפרסונליזציה פוליטית אל תוך העיתונות. באמצעות ראיונות עם 18 עיתונאים בולטים מישראל, איטליה וארצות הברית וניתוח של 600 ציוצים, המאמר מראה כיצד הפרסונה האישית של העיתונאי נעשית חלק מן המוצר העיתונאי ומן היחסים עם הקהל.
לקריאת העמוד
מה מנבא סוגים שונים של מעורבות קהילתית?
במדגם של 494 משתתפים ישראלים, המחקר מצא שתחושת שליטה ורוב המשתנים הקהילתיים מנבאים את שני סוגי המעורבות, בעוד הערכה עצמית ושנות פעילות אינן מנבאות אותן באופן כללי.
לקריאת העמוד
אכיפה מרכזית בוועדות קרואות ברשויות מקומיות כושלות
המחקר מיישם את מתודולוגיית ההבדלים בהפרשים באמצעות נתונים על 77 רשויות ישראליות בשנים 2000–2011 כדי לענות על שאלה זו. המחקר מוצא השפעה ניכרת של ועדות קרואות על הביצועים הכספיים של הרשויות המקומיות, לרבות הפחתה של 11% בעלויות העבודה העירוניות, הפחתה של 6% בגירעונות השוטפים והפחתה של 40% בחוב העירוני. המחקר מוצא גם כמה עדויות לעלייה בגביית המס המקומית. בהקשר דמוקרטי, הממצא המרכזי הוא שהנושא אינו רק טכני או מקצועי: הוא משפיע על האופן שבו כוח מופעל, מוגבל ומוצדק כלפי אזרחים וקבוצות שונות.
לקריאת העמוד
שחיתות מקומית מתעצבת בין ממשל מרכזי, רשויות ויחסים פנים־עירוניים
המאמר של Itai Beeri ו-Doron Navot מנתח שחיתות פוליטית מקומית כתוצר של מבנים מוסדיים, ולא רק ככשל אישי של נבחרי ציבור. הוא מבחין בין כשלים בממשק בין השלטון המרכזי והמקומי, בין רשויות מקומיות שונות ובתוך הרשות עצמה.
לקריאת העמוד
תפיסת תקשורת עוינת עלולה לערער אמון בתקשורת ובקבלת הכרעות דמוקרטיות
המאמר של Yariv Tsfati ו-Jonathan Cohen בוחן את השלכות תופעת התקשורת העוינת בקרב מתיישבים יהודים ברצועת עזה לפני הצבעה פוליטית מרכזית. תפיסת סיקור עוין נקשרה לאמון נמוך יותר בתקשורת, ואמון בתקשורת נקשר לאמון בדמוקרטיה ולנכונות לקבל הכרעות דמוקרטיות.
לקריאת העמוד
חברות שסועות מנהלות קונפליקט באמצעות דפוסים שונים של הסדרה פוליטית
המאמר של Sammy Smooha ו-Theodor Hanf מתמקד באופני הסדרה של קונפליקט בחברות שסועות לעומק. הוא רלוונטי במיוחד לדיון דמוקרטי משום שהוא עוסק בשאלה כיצד מוסדות, הסכמות ויחסי כוח מאפשרים חיים פוליטיים משותפים למרות חלוקות חברתיות עמוקות.
לקריאת העמוד
הפונדמנטליזם היהודי הערני מציב מבחן גבול לדמוקרטיה ולביטחון הציבורי
המאמר של Raphael Cohen-Almagor מנתח תופעות של פונדמנטליזם יהודי ערני מן ה-JDL ועד כך, על רקע שאלות של קיצוניות פוליטית ואלימות. חשיבותו לאתר היא בדיון בגבול שבין מחאה, ארגון פוליטי, מיליטנטיות ופגיעה בסדר דמוקרטי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
קיטוב רגשי בכנסת נמדד דרך סגנון רגשי ולא רק דרך עמדות אידאולוגיות
המאמר בוחן קיטוב רגשי בדיבור פרלמנטרי באמצעות מדדי ערכיות, עוררות ודומיננטיות. הוא מפתח משאבי VAD לעברית ומיישם אותם על קורפוס הכנסת, הכולל יותר מ-30 מיליון משפטים מדיוני מליאה וועדות.
לקריאת העמוד
יום הזיכרון לשואה עשוי להפחית זמנית קיטוב רגשי דרך אבל משותף
המחקר עקב אחרי 517 משתתפים יהודים-ישראלים לפני יום הזיכרון לשואה, במהלכו ואחריו. הוא מצא ירידה בקיטוב הרגשי במהלך יום הזיכרון, כאשר העלייה בעצב תיווכה חלק מן ההשפעה.
לקריאת העמוד
זיהוי אסטרוטרפרים בפייסבוק הופך איום מידע דמוקרטי לבעיה מדידה
המאמר מנתח פעילות פייסבוק לאורך 15 חודשים שבהם התקיימו שלוש מערכות בחירות בישראל, ומראה כיצד תכונות פעילות ותזמון משפרות זיהוי של פרופילים החשודים כאסטרוטרפרים.
לקריאת העמוד
קבוצות אינטרס בישראל פונות לביורוקרטיה גם בתוך דמוקרטיית מפלגות
Mshai מנתחת את המקרה הישראלי כחריגה מן הציפייה שקבוצות אינטרס בדמוקרטיית מפלגות יפעלו בעיקר דרך מפלגות. הקבוצות נמשכות אל המינהל הציבורי עצמו, ופקידים בכירים מקיימים איתן קשרים רבים גם כאשר הם ממעיטים בערך השפעתן.
לקריאת העמוד
מטא־שיח מאפשר דיון דמוקרטי גם בתרבות דיבור מאתגרת
Manosevitch, Friedman ו-Sprain בוחנים כיצד משתתפים בפורומים דיוניים בישראל מתייחסים לדיבור עצמו, למסגור האינטראקציה ולמתחים בין תרבות מקומית לבין עקרונות דיוניים. מטא־שיח מאפשר להם להכיר בקושי, לשאת ולתת על נורמות ולשלב יצירתית בין שיח ישראלי לבין דליברציה.
לקריאת העמוד
זיהוי דפוסי טרולים ובוטים חושף חדירה חדה למערכות בחירות
Hanouna ושותפיו מנתחים מאגרי טוויטר הקשורים לבחירות לפרלמנט האירופי ב-2019, לשתי מערכות הבחירות בישראל ב-2019 ולקמפיין הפדרלי בקנדה באוקטובר 2019. הם מציגים שיטה לזיהוי חשבונות פוליטיים חריגים באמצעות ניתוח משווה של מטא־דאטה, תוכן ומבנה רשת, ומזהים אלפי חשבונות שעסקו בפוליטיקה קנדית והציגו דפוסי פעילות שונים מקבוצת ביקורת.
לקריאת העמוד
פסילת מפלגות בשל תמיכה בטרור בוחנת את גבולות הדמוקרטיה המתגוננת
Navot בוחנת את התיקון האנטי־טרוריסטי בדיני הבחירות בישראל ומשווה אותו גם לחקיקה הספרדית משנת 2002. המאמר מדגיש שהמאבק בטרור בזירה הפוליטית מחייב קווים ברורים, ראיות אמינות ופיקוח שיפוטי כדי שלא להפוך הגנה על הדמוקרטיה לפגיעה בה.
לקריאת העמוד
מפגשי שלום מקוונים יוצרים מרחב דיאלוג נדיר לנוער יהודי וערבי
המאמר מראה כיצד טכנולוגיה יכולה ליצור מרחב קשר כאשר מפגש פיזי בין קבוצות סכסוך מוגבל או טעון. מבחינה דמוקרטית, החשיבות היא ביכולת לבנות שיחה אזרחית על שוויון וסובלנות גם כאשר המציאות היומיומית מצמצמת הזדמנויות לכך.
לקריאת העמוד
בחירות בישראל עיצבו את הסכסוך דרך ייצוג יותר מאשר דרך דיון עמוק
המאמר מטיל ספק באיכות הדליברציה בבחירות שעסקו בסכסוך, אך מדגיש שהבחירות בכל זאת עיצבו את הסכסוך דרך חילופי שלטון וייצוג דינמי. לכן הבחירות אינן רק מדד לעמדות ציבוריות אלא מנגנון שמשנה את מסלול המדיניות.
לקריאת העמוד
צעירי העלייה מברית המועצות לשעבר מפרשים הצבעה דרך ניסיון הגירה ואזרחות
המאמר מציע לראות בהצבעה לא רק פעולה טכנית של אזרחים חדשים אלא חלק מתהליך למידה פוליטית. צעירים מהגרים מפרשים את הדמוקרטיה הישראלית דרך ניסיון משפחתי, תרבותי וחינוכי, ולכן חינוך אזרחי צריך להכיר במורכבות הזאת.
לקריאת העמוד
עמדות לפיוס ולפשרה תלויות בציפיות לשלום ובאמון בדמוקרטיה
המחקר נשען על מדגמים מייצגים של 525 ישראלים ו-1,259 פלסטינים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים. הממצא המרכזי הוא שציפיות לעתיד של שלום ודמוקרטיה מסבירות עמדות פיוס ופשרה מעבר למאפיינים דמוגרפיים ולעמדות פוליטיות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
קיטוב חברתי ותגובות מצוקה לאחר טראומת 7 באוקטובר
Eshel, Kimhi, Marciano ו־Adini מנתחים שלושה ממדי קיטוב: מוצא אתני, תמיכה בממשלה ורמת דתיות. הממצא המרכזי הוא שעמדה בתוך קווי החלוקה האלה קשורה בעקביות לרמות מצוקה שונות לאחר הטראומה המלחמתית.
לקריאת העמוד
העוצמה החדה של סין נבלמת בישראל בידי ספקנות ציבורית ושיח ביקורתי
Chaziza ו־Lutmar מציבים את ישראל כמקרה מבחן לחוסן דמוקרטי מול מניפולציה, צנזורה והשפעה חיצונית. סין ניסתה לעצב תפיסות ציבוריות, אך תמיכתה בעמדות המנוגדות לאינטרסים ישראליים והמודעות הציבורית הגוברת החלישו את הצלחתה.
לקריאת העמוד
המהפך של 1977 מוצג כבחינה של פחדים ועמידות דמוקרטית
המאמר מנתח את הפער בין רטוריקת אזהרה של אליטות אקדמיות, תרבותיות, פוליטיות ותקשורתיות לבין תוצאות המהפך הפוליטי. הקריאה המרכזית היא שחילופי שלטון מסודרים יכולים לחזק דמוקרטיה גם כאשר הם מלווים בפחד ציבורי חריף.
לקריאת העמוד
שינוי האסטרטגיה הצבאית ב־1953 מחדד את שאלת הפיקוח האזרחי
Oren, Barak ו־Shapira משתמשים במסמכים רשמיים ישראליים שלא נוצלו קודם, ראיונות, זיכרונות, ביוגרפיות ומקורות משניים כדי לבחון רגע מכריע ביחסי צבא וממשלה. המאמר מערער הסברים שממקדים את השינוי בבן־גוריון או בדיין ומדגיש את כוחם של מנגנוני תכנון צבאיים.
לקריאת העמוד
זכויות לא־אזרחים תלויות באופן שבו הציבור מפרש איום ושייכות לאומית
Raijman, Davidov, Schmidt ו־Hochman משתמשים במודול הזהות הלאומית של ISSP משנת 2003 כדי להשוות בין מדינות בעלות משטרי אזרחות והגירה שונים. המחקר מראה שהיחס לזכויות מהגרים אינו נגזר בפשטות ממודל לאומי ליברלי או אתנו־לאומי, אלא מתווך דרך תפיסות איום וצורות שונות של הזדהות לאומית.
לקריאת העמוד
ניסוי Minds of Peace בוחן שלום כהליך אזרחי פתוח
Cahen מציג את MOPE כניסיון להעביר חלק מדיון השלום אל מרחב אזרחי גלוי: שתי משלחות מדומות, ישראלית ופלסטינית, דנות מול קהל בצעדים לסיום הסכסוך בעזרת מנחים. המאמר מעריך את המודל גם ככלי להשפעה על דינמיקת הסכסוך וגם כאפשרות לאספה ציבורית פלסטינית־ישראלית רחבה יותר.
לקריאת העמוד
פרשנות בחירות כמנדט מחייב תלויה בתקשורת ובדעת קהל
שמיר, שמיר ושפר מציעים תנאים הכרחיים לזיהוי בחירות כמנדט מדיניות. בניתוח ישראל בשנים 1992-2003, כולל סיקור עיתונות ונתוני סקרים, המאמר מוצא שבאף אחת מחמש מערכות הבחירות לא התקיימו כל התנאים למנדט ברור.
לקריאת העמוד
קיטוב פרשני ברשתות חברתיות מסביר איך מחלוקת מתקבעת
Kligler-Vilenchik, Baden ו־Yarchi מנתחים דיונים על פרשת אלאור אזריה בשלוש פלטפורמות חברתיות לאורך תקופת המחלוקת. הם מוצאים שעמדות מנוגדות ופרשנויות מנוגדות הופיעו כבר מתחילת הדיון, השתנו רק מעט לאורך זמן, וקיבלו צורות שונות בהתאם לאפשרויות החברתיות־טכנולוגיות של כל פלטפורמה.
לקריאת העמוד
גלובליזציה מקרבת בין שיחי זכויות של יהודים אמריקאים וישראלים
המאמר מתמקד ביהודים ישראלים ואמריקאים ממעמד בינוני וממוצא אירופי, ומוצא גם חפיפה בין הקבוצות וגם בידול פנימי בתוכן. הוא מייחס את ההתקרבות הפוליטית לנסיעות בין־לאומיות, למוסדות יהודיים טרנס־לאומיים, להשתלבות ישראל ביחסים קפיטליסטיים גלובליים ולתפיסות ביטחון שמקרבות חלק מיהודי ארצות הברית לדאגות ביטחוניות ביחס לעצמם ולישראל.
לקריאת העמוד
תגובות רגשיות לפוליטיקאים ברשת משתנות בין משבר אזרחי למשבר צבאי
Yadlin-Segal, Yavetz ו-Bronstein מנתחים מאגר של 24,491 פוסטים שפורסמו בין נובמבר 2022 לנובמבר 2023 בידי חברי כנסת וחברי ממשלה פעילים מהימין, המרכז והשמאל. הניתוח מראה שסוג המשבר משנה את דפוסי הרגש המקוונים, ושמשבר צבאי הגביר במיוחד תגובות קצה ורגשות שליליים.
לקריאת העמוד
גיוס חובה יכול להגביר את רגישות המדינה לשלום החיילים
המאמר בוחן את הקשר בין גיוס, מחאה אזרחית ומחויבות המדינה לחיילים. ההשוואה בין ארצות הברית לישראל עוסקת במחאה נגד מלחמה ובהשפעתה על פריסת כוחות, הגנת כוחות וחילופי שבויים. המנגנון המרכזי הוא שכפיית שירות מחזקת קול אזרחי ומגבירה את התביעה הציבורית שהמדינה תגן על מי שהיא מגייסת.
לקריאת העמוד
חשיפה סלקטיבית מקטבת כאשר אנשים מכירים בעיקר טיעונים שמחזקים אותם
המאמר מסביר את הקשר בין צריכת מדיה מפלגתית לבין קיטוב דרך היכרות עם טיעונים. ראיונות מובנים עם 440 מעורבים פוליטית קיצוניים הראו שמשתמשי מדיה מפלגתית נחשפו יותר לטיעונים מחזקים, והיכרות זו נקשרה לקיטוב חזק יותר. ידע על טיעונים מאתגרים לא נפגע מצריכת מדיה מפלגתית, אך גם לא קידם דה-קיטוב.
לקריאת העמוד
אמון פוליטי מסייע להבין נכונות להקרבה בחברה הפלסטינית בגדה
המאמר מנתח 90 ראיונות עם תושבי הגדה המערבית ומציב את האמון הפוליטי כגורם מרכזי להבנת נכונות להקרבה במאבק הלאומי. הממצאים תואמים סקרי דעת קהל של PCPSR ומראים כי היעדר דמוקרטיה, פיצול פנימי מתמשך, רמת חיים נמוכה ושחיתות שלטונית שוחקים את האמון ברשות הפלסטינית. מכאן המאמר מסיק שאובדן אמון מקשה על גיוס עממי למאבק לאומי, ולכן אינתיפאדה עממית חדשה נראית פחות סבירה, גם אם ההתנגדות לכיבוש נותרת חזקה.
לקריאת העמוד
קיטוב מפלגתי מעוות גם הערכות של שירותים ציבוריים יומיומיים
המאמר טוען שבסביבה מקוטבת, אזרחים אינם שופטים רק כלכלה, ביטחון או סוגיות מדיניות דרך נאמנות מפלגתית; ההטיה מופיעה גם בהערכת שירותים ציבוריים מוחשיים, והיא מקשה על אחריותיות דמוקרטית.
לקריאת העמוד
הדגשת מכנה משותף יכולה להחזיר לגיטימיות לקולות ביקורתיים
המחקר בדק בקרב יהודים ישראלים כיצד מסרים המדגישים דמיון בין קבוצה שעברה דה-לגיטימציה לבין ערכים או אינטרסים מיינסטרימיים משפיעים על תפיסת הלגיטימיות שלה. הניתוח מצא ששתי התערבויות כאלה היו יעילות יותר בהעלאת הלגיטימיות הנתפסת.
לקריאת העמוד
הרשת הפוליטית בטוויטר הגבירה וריכזה רעיונות פופוליסטיים בישראל
Tzelgov ו-Wilson מצאו עלייה עקבית בתדירות ובריכוז של רעיונות פופוליסטיים בטוויטר הפוליטי הישראלי, במיוחד בקרב מחוקקים ממפלגות דתיות-לאומיות, ושיא בהתפתחות השיח בשנת 2022.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
קיטוב רגשי נשען יותר על אכזבה מיריבים מאשר על שנאה
המאמר מפרק קיטוב רגשי לרגשות מובחנים: כעס, פחד, גועל, בוז, אכזבה ושנאה. בארבעה מחקרים בארצות הברית ובמחקר נוסף בישראל, האכזבה נמצאה כרגש החזק והעקבי ביותר הקשור לקיטוב רגשי, מעבר לקבוצות אידיאולוגיות ולמדדי רגש שונים. הטענה המרכזית היא שקיטוב בין אזרחים אינו רק שנאה הדדית, אלא גם ציפייה מאוכזבת מיריבים שאמורים לתרום לטוב הלאומי המשותף.
לקריאת העמוד
אזרחים שופטים ייצוג פרלמנטרי כמערכת רב־ממדית
באמצעות פריטי סקר מקוריים בישראל, המחקר מצא שאזרחים תופסים ייצוג כרב־ממדי, מייחסים פחות חשיבות לייצוג תיאורי וסמלי, ושהעמדות הדמוקרטיות שלהם קשורות במיוחד לתחושת ייצוג קולקטיבית על ידי הכנסת.
לקריאת העמוד
הזדהות עם מחנה אידיאולוגי מייצבת הצבעה במערכת רב־מפלגתית
Oshri, Yair ו־Huddy מבססים את הניתוח על שני סקרים מקוונים בקרב יהודים בישראל, עם 617 משיבים ביולי 2018 ו־703 משיבים באוגוסט-ספטמבר 2019. הם מפתחים סולם בן שמונה פריטים להתקשרות למחנה אידיאולוגי ומראים שהוא מנבא בחירת מפלגה והשתתפות פוליטית באופן עצמאי וחזק יותר מאידיאולוגיה מבוססת סוגיות ומעוצמת זהות מפלגתית. ניסויי סקר מראים שבעלי התקשרות גבוהה מגיבים ביותר כעס או התלהבות כאשר מעמד המחנה שלהם מאוים או מקבל חיזוק.
לקריאת העמוד
סיפורי גבול לאומיים קשורים לתמיכה בימין פופוליסטי רדיקלי
Oshri, Amsalem ו־Shenhav משתמשים בסקרי בחירות ייצוגיים מקוריים בדנמרק, הולנד, בריטניה וארצות הברית כדי לבחון כיצד תפיסות שונות של האומה קשורות להצבעה. המאמר מוצא שבוחרים המאמצים סיפור גבול לאומי נוטים יותר להצביע למפלגות ימין פופוליסטי רדיקלי, ושסיפורי המצביעים למפלגות אלה שונים מסיפורי תומכי המפלגות המרכזיות. ההשפעה בולטת במיוחד בקרב קבוצות מוחלשות כמו בעלי השכלה נמוכה, עניים ותושבי אזורים כפריים או פריפריאליים.
לקריאת העמוד
קיטוב נעשה מסוכן כשהיריב נתפס כאיום מוסרי
Goldner ו־Ben‐Nun Bloom מציעות סינתזה תיאורטית באמצעות גרפיקה סיסטמית. המאמר מחבר בין מחקר על נכונות אמריקנים להעדיף מטרות מפלגתיות על פני עקרונות דמוקרטיים לבין מחקר על ניתוק מוסרי, טינה וטריוויאליזציה כדרכי התמודדות עם החלטות מאיימות מוסרית. הטענה המרכזית היא שמוסר ממלא תפקיד כפול בקיטוב: הוא מסייע ליצירת עוינות מפלגתית וגם מזין את התמשכותה והחרפתה.
לקריאת העמוד
דתיות משפיעה על מחויבות דמוקרטית דרך מניעים והקשר
Ben‐Nun Bloom, Arikan ו־Vishkin טוענים שאין תשובה אחת לשאלה אם דתיות מקדמת או מעכבת מחויבות לדמוקרטיה. הם סוקרים מחקרים על תמיכה במערכת הדמוקרטית, השתתפות פוליטית וסובלנות פוליטית, ומראים שגישות רב־ממדיות קיימות עדיין אינן מסבירות די הצורך את הסתירות בממצאים. לכן הם מציעים את מודל REME, שממפה קשרים בין אמונה, התנהגות חברתית והתנהגות פרטית לבין המניעים הדתיים שמעצבים אותן.
לקריאת העמוד
תפיסות שונות של דמוקרטיה מובילות לדפוסי השתתפות שונים
Oser ו־Hooghe מנתחים את הקשר בין אידיאלים דמוקרטיים לבין התנהגות פוליטית באמצעות ניתוח מחלקות חבויות ושאלות רחבות של הסקר החברתי האירופי מ־2012. הם מזהים שתי קבוצות אזרחים המדגישות מושגי אזרחות שונים: תפיסה של זכויות פוליטיות ותפיסה של זכויות חברתיות. מי שמדגישים זכויות חברתיות פעילים יחסית יותר בהשתתפות לא־ממוסדת אך פחות בהשתתפות ממוסדת, בעוד שמדגישי זכויות פוליטיות פעילים יותר בכל צורות ההשתתפות.
לקריאת העמוד
ברירה טבעית ומקורות הצמיחה הכלכלית
Galor ו-Moav טוענים שקיפאון כלכלי ממושך יצר לחצי ברירה טבעית שהעדיפו השקעה באיכות הילדים ובהון אנושי. שינוי זה בהרכב ההעדפות באוכלוסייה תרם להתקדמות טכנולוגית, למעבר דמוגרפי ולצמיחה מתמשכת.
לקריאת העמוד
קיטוב, נאו־לאומיות מדירה והעיר
המאמר מציע מסגרת של גאוגרפיה פוליטית עירונית להבנת עליית הנאו־לאומיות המדירה. הוא מתאר מתחים מבניים חדשים בין מטרופולינים לבין מדינות לאום, ובוחן כיצד ערים המזוהות עם הגירה, פתיחות, מקלט לפליטים וסובלנות נעשות יעד למאבק מצד תנועות ומנהיגים נאו־לאומיים. לצד הקיטוב בין העיר למדינה, המאמר מדגיש גם קיטוב פנימי בתוך העיר: מחסור בדיור, הטרדה משטרתית ושירותים חסרים מעודדים תנועות חברתיות עירוניות, אך גם מעמיקים שברים של מעמד, זהות ודור.
לקריאת העמוד
מגמות ומגבלות של דמוקרטיה חלקית באמריקה הלטינית
המאמר בוחן את אמריקה הלטינית לאחר גל הדמוקרטיזציה, אך מסרב להסתפק בשאלה האם נערכות בחירות חופשיות. שניידר ורוניגר מתמקדים בדמוקרטיה חלקית: משטרים שבהם קיימים מוסדות דמוקרטיים, בחירות וחירויות מסוימות, אך איכות הדמוקרטיה מוגבלת על ידי תרבויות פוליטיות ישנות, אי-שוויון, חולשת מוסדות, שווקים מופרטים וחסמים להשתתפות אזרחית. המאמר מנתח את הקשר בין דמוקרטיזציה לבין מדיניות שוק חופשי בשני העשורים שקדמו לכתיבתו. הוא שואל האם דרכי אספקת שירותים ציבוריים, רפורמות חוקתיות ומבנים מנהליים חדשים מעמיקים דמוקרטיה או דווקא מייצרים צורות חדשות של הדרה. אחת התרומות החשובות היא המעבר ממודל אידיאלי של דמוקרטיה אל פרקטיקה ממשית: איך אזרחים משתתפים, איך נוצרים מרחבים ציבוריים, ומה קורה כאשר מוסדות פורמליים מתקיימים לצד קליינטליזם פוליטי, שחיתות, פערים חברתיים וחולשת שלטון החוק. למרות שאינו עוסק בישראל, המאמר רלוונטי לאתר משום שהוא מספק שפה השוואתית להבנת דמוקרטיות שאינן אוטוריטריות לגמרי אך גם אינן ליברליות ומלאות.
לקריאת העמוד
מנהיגות ופוליטיקת זהות בעיני ילדים ערב בחירות 2015
המאמר בוחן כיצד ילדים בישראל תפסו מנהיגות ופוליטיקת זהות ערב בחירות 2015. נקודת המוצא היא שילדים אינם מצביעים, אך הם חיים בתוך שדה פוליטי רווי מסרים: מנהיגים בטלוויזיה, שיחות בבית, בית ספר, פחדים ביטחוניים וזהויות קבוצתיות. באמצעות נקודת מבט של ילדים, המאמר חושף כיצד פוליטיקה לאומית מחלחלת לדמיון האזרחי עוד לפני גיל ההצבעה. ילדים לומדים מי נחשב מנהיג חזק, מי מייצג את ״אנחנו״, אילו קבוצות נתפסות כאיום או שותפות, ואיך זהות לאומית, דתית ואתנית מתרגמת לשיפוט פוליטי. תרומתו היא בהרחבת מחקר הבחירות מעבר לבוחרים עצמם: הדמוקרטיה משכפלת את שפתה גם בדור שעדיין אינו משתתף פורמלית. המאמר גם מזכיר שמנהיגות פוליטית אינה נמדדת רק על ידי מצביעים מבוגרים. ילדים קולטים דימויים של כוח, פחד, ביטחון וזהות, ולעיתים משחזרים אותם בשפה פשוטה אך חושפנית. לכן מחקר כזה מאפשר לראות כיצד קיטוב פוליטי עובר בין דורות, וכיצד בית, תקשורת ובית ספר יוצרים תשתית מוקדמת להבנת אזרחות, נאמנות ומחלוקת.
לקריאת העמוד
מה חסר בארכיון זכויות האדם?
המאמר עוקב אחר תהליך איסוף מחדש של מסמכים ועדויות בעל פה מארגון Women for Political Prisoners, שפעל משנת 1988 לתיעוד מעצר, התעללות, עינויים ותנאי כליאה של אסירות פוליטיות פלסטיניות. הוא משתמש במושג אתנו-ארכוב כדי להראות שהיעדר ארכיון אינו רק בעיה טכנית, אלא תוצאה של בחירות אסטרטגיות, הגנה על נשים פלסטיניות, שוליות פוליטית ומקצועיזציה של ארגוני זכויות אדם. בכך המאמר קושר בין מחיקה ארכיונית לבין ההשתקה הרחבה של אלימות מגדרית בישראל/פלסטין.
לקריאת העמוד
איך מודדים קיטוב פוליטי ברשתות לאורך זמן?
המחקר מנתח כמעט רבע מיליון תרומות שיח מקוונות על מחלוקת פוליטית בישראל במשך 16 חודשים, בשלוש פלטפורמות: פייסבוק, טוויטר ווואטסאפ. הוא מודד קיטוב בשלושה ממדים: עם מי משתמשים מתקשרים, אילו עמדות הם מבטאים, ואילו רגשות ויחס כלפי קבוצות אחרות מופיעים בשיח. הממצא המרכזי הוא שקיטוב דיגיטלי אינו תופעה אחידה: טוויטר התאימה יותר לציפיות של קשרים הומופיליים, החרפת עמדות ועוינות בין-קבוצתית; בוואטסאפ נצפתה ירידה בקיטוב לאורך זמן; ופייסבוק נמצאה כפלטפורמה הפחות הומופילית בשלושת הממדים.
לקריאת העמוד
התפתחות הדמוקרטיה הברזילאית בשיח בחירות
המאמר מנתח 1,191 ציוצים של מועמדים לנשיאות ברזיל בבחירות 2018 ו-2022, ומראה עלייה בשליליות לצד קשר שונה בין נושאי מדיניות לבין אסטרטגיות קמפיין.
לקריאת העמוד
מסגרות בחירה של מצביעים: על מה היו הבחירות?
המאמר מציע כלי להבנת בחירות דרך מושג ״מסגרות בחירה״. במקום להניח שמערכת בחירות עוסקת בנושא אחד אובייקטיבי, המחברים שואלים כיצד המצביעים עצמם ממסגרים את הבחירות. אותו אירוע פוליטי יכול להיתפס בעיני בוחרים שונים כמשאל על מנהיג, כהכרעה אידיאולוגית, כהצבעה על ביטחון, כלכלה, דת ומדינה, זהות קבוצתית או מחאה נגד שלטון קיים. המסגרת חשובה משום שהיא משפיעה על הדרך שבה מידע פוליטי נקלט, על השיקולים המנחים הצבעה ועל משמעות התוצאה לאחר הבחירות. אם אזרחים שונים מצביעים באותה מערכת אך חושבים שהיא ״על״ דברים שונים, קשה לדבר על מנדט ציבורי אחד וברור. המאמר משתלב במחקר רחב של התנהגות בוחרים, תקשורת פוליטית והבניית סדר יום. תרומתו היא בהעברת תשומת הלב מן הקמפיין בלבד אל פרשנות האזרחים: הבחירות אינן רק מה שהמפלגות אומרות שהן, אלא גם מה שהבוחרים מבינים מהן. מבחינת דמוקרטיה, הדבר משמעותי מאוד. בחירות אמורות לייצר הכרעה ציבורית, אך ההכרעה נעשית רב-משמעית כאשר קבוצות שונות מעניקות לה מסגרות שונות.
לקריאת העמוד
שיתוף ציבור דיגיטלי, בוטים דמוקרטיים ועתיד קביעת הכללים
המאמר עוסק ב־deliberative e-rulemaking: פלטפורמות התייעצות דיגיטליות שמטרתן לאפשר דיון ציבורי בהצעות מדיניות ורגולציה. פרז טוען שהאתגר המרכזי אינו רק פתיחת ערוץ תגובה, אלא יצירת תהליך שמסייע למקבלי החלטות לזהות חלופות, לשקול שיקולים רלוונטיים ולגבש פתרונות אחראיים מבחינה אפיסטמית. המאמר מבקר שני כיוונים קיימים, RegulationRoom של קורנל ומודל של השתתפות רגולטורית בסיוע חישובי, ולאחר מכן דן באופן ביקורתי באפשרות של סוכנים מלאכותיים אוטונומיים במסגרת הדיון על דמוקרטיה מתוגברת.
לקריאת העמוד
גזע, דת ולאום בבחירת מהגרים אחרי פרשת ההדרה הסינית
המאמר מנתח את פרשת ההדרה הסינית משנת 1889 ואת המשך ההכרה השיפוטית בכוח הרחב של המדינה להרחיק זרים, גם בפסקי דין מאוחרים יותר. מתוך ההיסטוריה הזו הוא בוחן את דיני ההגירה בארצות הברית ומראה שתחזיות על היעלמות שיקולי גזע היו מוקדמות מדי: הסיווגים נעשו עקיפים יותר, לעיתים חיוביים יותר ולעיתים מבוססי לאום, אך הם עדיין פורמליים וקבוצתיים. מבחינה נורמטיבית, המאמר מערער על ההבחנה הפשוטה בין קריטריונים אסורים ומותרים, ובוחן את הסוגיה דרך משפט חוקתי, זכויות אדם בינלאומיות ופילוסופיה מוסרית.
לקריאת העמוד
אי־יציבות משטרית וחילול מקומות קדושים של מיעוטים
המחקר מנתח נתונים על מיעוטים דתיים ב־162 מדינות בשנים 1991–2014, ומוצא קשר מובהק בין עלייה באי־יציבות משטרית לבין אלימות קשה נגד אתרים קדושים של מיעוטים. הקשר בולט במיוחד במדינות דמוקרטיות יותר שבהן המדינה תומכת בעוצמה במוסדות דתיים, והממצאים מצביעים על מנגנון של הסחת זעם ציבורי כלפי מיעוטים פנימיים.
לקריאת העמוד
שלום וביטחון בבחירות 2009 בישראל
המאמר מציב את בחירות 2009 כהמשך לוויכוח הישראלי על שלום וביטחון לאחר התגבשות קונצנזוס ניאו־מרכזי ב־2006. לפי הניתוח, הציבור היה נכון עקרונית לוויתורים טריטוריאליים רחבים, אך התנגד להם בפועל משום שלא האמין שיביאו שלום וביטחון. מצב זה העניק יתרון לגוש הימין ול״ימין החדש״, שהתמקד בניהול איומים ביטחוניים יותר מאשר במקסימליזם טריטוריאלי. לצד זאת, המאמר מדגיש התפתחות מדאיגה בקמפיין: הסתה של מתחים בין אזרחים יהודים וערבים סביב שאלות שלום וביטחון.
לקריאת העמוד
לקראת חברה פוסט-אזרחית?
המאמר מגדיר אזרחות מודרנית באמצעות שלושה רכיבים: חברות בקהילה פוליטית שיש בה אחריות הדדית, שוויון זכויות לאזרחים, ורשות מבצעת המוגבלת בידי שלטון החוק. הוא טוען שהשילוב בין מדיניות כלכלית ניאו־ליברלית לבין המלחמה העולמית בטרור שוחק את שלושת הרכיבים האלה ועלול להוביל לחברה פוסט־אזרחית. ישראל משמשת מקרה מבחן: מדינה חזקה בעלת שיח אתנו־רפובליקני, שבה זכויות חברתיות נשחקו מאז הליברליזציה הכלכלית של אמצע שנות השמונים, זכויות אזרחיות ופוליטיות של אזרחים פלסטינים נפגעו מאז האינתיפאדה השנייה, וכשל הטיפול בתושבי הצפון במלחמת לבנון 2006 חשף נסיגה באחריות המדינה לזכויות חברתיות.
לקריאת העמוד
נורמות אזרחות, מדיה דיגיטלית והשתתפות פוליטית
המחקר מבוסס על סקר טלפוני דו-גלי שנערך בישראל בשנים 2018-2019. הוא מצא שנורמות אזרחות ושימוש פעיל במדיה דיגיטלית בגל הראשון מנבאים השתתפות פוליטית לא-אלקטורלית בגל השני בקרב יהודים וערבים, אך בהצבעה הגורם המובהק היחיד הוא זהות יהודית או ערבית.
לקריאת העמוד
מגדר, תפיסת איום ותמיכה בפגיעה בזכויות פלסטינים
המאמר מציע מודל של ״מגדריזציה״ של זכויות אדם: ייחוס תכונות סטריאוטיפיות נשיות לקבוצת חוץ עשוי להפחית את תחושת האיום ממנה, ובעקבות זאת להפחית תמיכה בפגיעה בזכויותיה. המודל נבחן באמצעות סקר דעת קהל בקרב 517 יהודים־ישראלים בהקשר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני המתמשך והאסימטרי. הממצאים מראים כי תפיסת פלסטינים כבעלי תכונות הנתפסות כנשיות מנבאת תפיסת איום נמוכה יותר, וזו קשורה לפחות תמיכה בהפרת זכויות האדם שלהם.
לקריאת העמוד
אקטיביזם משחקי והתנגדות פלסטינית בטיקטוק
המאמר מנתח 500 סרטוני TikTok תחת #gazaunderattack ומראה כיצד סינכרון שפתיים, דואטים ונקודות מבט הפכו למחוות פוליטיות שיתופיות בזמן עימות.
לקריאת העמוד
פופוליזם והסדר הבין־לאומי הליברלי בהצבעות האו״ם
המאמר בוחן אם פופוליזם ממשלתי מתבטא בהתנגדות לנורמות הליבה של הסדר הבין־לאומי הליברלי דרך דפוסי הצבעה באו״ם.
לקריאת העמוד
חינוך אזרחי פעיל ולמידה מבוססת פרויקטים
המחקר מצא שלמידה מבוססת פרויקטים יכולה לחזק ידע אזרחי, תחושת מסוגלות ונכונות למעורבות אזרחית בקרב סטודנטים, במיוחד בני מיעוטים לא-יהודים.
לקריאת העמוד
תאוריות של פוליטיקאים על התנהגות בוחרים
המאמר מצא שפוליטיקאים ב-11 מדינות נוטים לאמץ תפיסה רזה ומינימליסטית של בוחרים, בעוד שאזרחים מחזיקים בתפיסות אופטימיות ומוכוונות מדיניות יותר.
לקריאת העמוד
שפת גדר ההפרדה והמאבק על מונחי הסכסוך
המאמר מנתח מונחים כמו ״גדר ביטחון״, ״חומת אפרטהייד״, ״חומת הפרדה״ ומונחים נוספים, ומראה שהזירה שבה נאמרים הדברים משפיעה על הבחירה הלשונית ועל מידת הקרבה או המרחק בין עמדות הצדדים.
לקריאת העמוד
השתתפות דיגיטלית של נשים פלסטיניות במזרח ירושלים
המאמר מנתח השתתפות דיגיטלית של צעירות פלסטיניות במזרח ירושלים בתוך מרחב של סכסוך מתמשך, חברה שמרנית ופיקוח מדינתי על קבוצת מיעוט. על בסיס ניתוח תמטי איכותני של 13 ראיונות עומק, המחקר מזהה שלושה דפוסי שימוש הקשורים לפיקוח: פיקוח מדינתי, פיקוח קרובי משפחה ופיקוח עצמי. המאמר מציע להבין התנהגויות אלה כ'הימנעות מהשתתפות' - בחירה מתי, איך ולמה לא להתבטא באופן גלוי, בלי להסיק מכך היעדר עמדה פוליטית.
לקריאת העמוד
לגיטימציה לאלימות בין־מפלגתית וקיטוב רגשי
המאמר משווה בין קיטוב רגשי לבין יעילות קבוצתית לא אלימה נמוכה כהסברים ללגיטימציה של אלימות בין מחנות פוליטיים, באמצעות סקרים בישראל ובארצות הברית בשנת 2020.
לקריאת העמוד
מדיניות המדינה ואלימות פוליטית בקרב אזרחים ערבים
חסיסי ופדהצור מנתחים אלימות פוליטית בקרב ערבים בישראל דרך פעולת המדינה ובמסגרת שהם מגדירים כדמוקרטיה לא-ליברלית. המאמר מציע הסבר חלופי לגישות שממקדות את הדיון בתהליכים פנימיים בחברה הערבית, כגון איסלאמיזציה, ומפנה את תשומת הלב למדיניות, הדרה, הכלה וקיפוח יחסי. הטענה המרכזית היא שמדיניות מדירה יכולה להזין תחושות אפליה שמגבירות אלימות, ואילו מדיניות מכלילה יותר יכולה לסייע בוויסות רמות האלימות. כך המאמר מציב את יחסי המדינה והמיעוט במרכז ההסבר.
לקריאת העמוד
ספורטאים ערבים בתקשורת העברית ומודל צר של דו־קיום
המאמר עוסק בתפקיד הספורט והתקשורת ביצירת דימויים של דו־קיום בחברה שסועה. דרך המקרה של ספורטאים ערבים בתקשורת העברית בישראל, הוא שואל כיצד דמויות ערביות מקבלות הכרה ציבורית במרחב לאומי הנשלט ברובו בידי יהודים. המקורות הזמינים מצביעים על ממצא זהיר: דו־קיום בתקשורת העברית אינו מוצג בהכרח כשוויון בין קבוצות, אלא לעיתים כהשתלבות שמתקבלת כאשר הספורטאי הערבי אינו מערער על גבולות הזהות והעמדה היהודית־ישראלית. לכן הספורט מופיע גם כמרחב של נראות והערכה, וגם כמנגנון שמסמן איזה סוג של ערביות נחשב מקובל. יונאי ושור בוחנים כיצד התקשורת העברית מציגה ספורטאים ערבים בחברה מחולקת. על בסיס מקורות מאומתים, המאמר מתואר כניתוח של שפת דו־קיום שבה קבלה יהודית מותנית לעיתים בהצגת הספורטאי הערבי כמי שמקבל את גבולות העמדה היהודית־ישראלית. משום שבסיס המקור הוא טריאנגולציה משנית ולא קריאת טקסט מלא, הסיכום נשאר נאמן למסגרת שאומתה ואינו מייחס למקור ממצאים פרקיים או דוגמאות שלא תועדו. לכן כדאי לקרוא אותו כמקור שמחדד לא רק עמדה נורמטיבית, אלא גם את הדרך שבה מושגים כמו שוויון, זכויות, ייצוג, סמכות ואחריות ציבורית מקבלים צורה מוסדית קונקרטית.
לקריאת העמוד
דימוי עיתונאים וקשרי קהל־תקשורת בעידן פופוליסטי
המאמר מציע את מסגרת "העיתונאים המדומיינים" ובוחן כיצד קהלים בישראל מתארים עיתונאים, אילו סוגי ביקורת הם מעלים, וכיצד עמדות אלה קשורות להזדהות פוליטית ופופוליסטית.
לקריאת העמוד
מי יכול לבקר בלי לעורר תגובת נגד?
המחקר מבוסס על ניסוי סקר מקוון מתוכנן מראש בקרב 2,108 משיבים יהודים ישראלים, שנערך בעברית בנובמבר 2021. המשתתפים נחשפו לביקורת על ישראל מצד פוליטיקאי ישראלי, יהודי־אמריקאי או אמריקאי, ובחלק מן התנאים הביקורת הופנתה לתקשורת ישראלית או בינלאומית. הממצאים מראים שביקורת מצד מבקרי תפוצה ומבקרים זרים עוררה תגובת נגד בנושא זכויות האדם לעומת מצב ללא ביקורת, בעוד ביקורת מצד מבקר ישראלי לא עוררה תגובה כזו; עם זאת, מבקרים מן התפוצה נתפסו כבעלי כוונות חיוביות יותר ממבקרים זרים.
לקריאת העמוד
בוחרים מדמיינים את יום שאחרי הבחירות בתוך שיחה חברתית
המאמר משתמש בבחירות החוזרות בישראל בשנים 2019–2021 כדי להראות שחיזוי רגשי פוליטי אינו רק תהליך פסיכולוגי אישי. על בסיס סקר בן 12 גלים ו-25 קבוצות מיקוד, הניתוח קושר בין ציפיות רגשיות לגבי זהות ראש הממשלה לבין זהות פוליטית, אינטראקציות חברתיות, קיטוב והשתתפות פוליטית.
לקריאת העמוד
מסתננים או פליטים?
המאמר מציג ניתוח גנאלוגי של מדיניות ההגירה והמקלט בישראל. הוא טוען שהיחס למבקשי מקלט אפריקאים, ובהם מי שנכנסו דרך סיני, מושפע ממדיניות היסטורית של שמירת מדינה בעלת רוב יהודי ומן הניסיון לבודד הגירה מתחומי מדיניות אחרים. התוצאה היא מדיניות של החזרה, מעצר, גירוש והליכי מקלט בעייתיים, שלטענת המחברים מפרה את מחויבויות ישראל לפי אמנת הפליטים ואינה יעילה.
לקריאת העמוד
״למות מעולם לא הייתה העדפה״: שיח אתי לאחר מלחמה
המאמר מציע את המושג שיח אתי לאחר מלחמה כדי לתאר כיצד הנהגות מצדיקות בדיעבד מלחמות והעצמה צבאית באמצעות הדגשת צמצום נפגעים. הוא מראה שהבטחות לדיוק, אתיקה וטכנולוגיות שמרחיקות חיילים משדה הקרב יוצרות תסריט מוסרי שלפיו המלחמה הבאה תהיה נקייה יותר ופחות קטלנית לשני הצדדים. הניתוח נשען על מקרים לאחר מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה, מלחמת וייטנאם ומקרה ישראלי, ומציג את הרגישות לנפגעים כערך חשוב אך גם ככלי פוליטי לבניית לגיטימציה.
לקריאת העמוד
פוליטיקת בריתות במחאה רב-אתנית
המאמר משתמש בניסוי סקר ארצי ובניתוח תמונות מרשתות חברתיות כדי לבדוק כיצד בעלי ברית מקבוצת רוב משפיעים על מחאת מיעוט. הממצאים מראים שנוכחות לבנה משמעותית במחאות BLM הגבירה אישור למחאה בקרב משיבים לבנים, הפחיתה תפיסות של אלימות והעלתה נכונות להשתתף, בלי ליצור תגובת נגד משמעותית בקרב משיבים שחורים.
לקריאת העמוד
למה רגשות מפלגתיים מתחממים אחרי בחירות?
המאמר משתמש בנתוני Israel Polarization Panel סביב בחירות מרץ 2021 בישראל, תקופה שבה תוצאות הבחירות לא תורגמו מיד להרכב ממשלה ברור. הממצאים תומכים בשני מנגנונים שמפחיתים רגש מפלגתי שלילי: נדיבות של מי שתופסים עצמם כמנצחים, והתחממות בין תומכי מפלגות שנכנסות יחד לקואליציה. עם זאת, שותפות בשלטון גם הגבירה רגשות שליליים בקרב תומכי האופוזיציה כלפי מפלגות הקואליציה.
לקריאת העמוד
אלימות מבנית כלפי מבקשי מקלט בישראל
המאמר מציג את מדיניות המקלט בישראל כמדיניות שאינה רק מנהלת גבולות, אלא מייצרת תנאי חיים פוגעניים. הוא סוקר מנגנונים של מניעה, הרחקה, כליאה או הגבלה, לצד צמצום גישה לביטחון, עבודה, שירותים וזכויות. הפגיעה מוצגת כמבנית: לא תקלה נקודתית, אלא מערכת של החלטות שמטרתה להפוך את החיים לבלתי נסבלים מספיק כדי לעודד עזיבה או להרתיע הגעה. בכך המאמר מחבר בין מדיניות הגירה, שיח ביטחוני, גזע וזכויות אדם. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל אלימות מבנית כלפי מבקשי מקלט כאל כותרת כללית, אלא מציב אותה בתוך מדיניות ישראל כלפי מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודאן. בסיס הדיון הוא חוקים, נהלים, כליאה, הגבלת עבודה ושירותים, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין ניהול גבולות לבין ייצור תנאי חיים שמטרתם הרתעה ועזיבה; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת גזענות מדינתית ואלימות מבנית כמדיניות מצטברת, ומתוך כך בהבהרת זכויות אדם של מי שחיים בשולי האזרחות ובצל חשד ציבורי.
לקריאת העמוד
מעקב ומחאה מרחבית בעיר המעורבת לוד
המאמר מנתח את ייצור המרחב בלוד דרך המושגים של אנרי לפבר, ומראה כיצד מדיניות תכנון, הפרדה, תשתיות ומעקב מעצבות את חיי התושבים הפלסטינים ואת אפשרויות ההתנגדות שלהם.
לקריאת העמוד
מסגור ועמדות כלפי מבקשי מקלט בישראל
המאמר מראה כי הצגת מבקשי מקלט כ"מסתננים" מגבירה עמדות הדרה, וכי אפקט המסגור מתווך את הקשר בין תפיסת איום חברתי־כלכלי לבין הדרה.
לקריאת העמוד
אפליה בענישה בין נאשמים ערבים ויהודים בזמן מלחמה
המחקר בוחן אם תקופות של מלחמה, מבצע צבאי או אינתיפאדה השפיעו על הפער בין נאשמים יהודים וערבים בהחלטות על ביטול הרשעה בעבירות עוון בישראל, תוך התייחסות גם למוצא השופטים ולהחרגת עבירות ביטחוניות מסוימות מן המדגם.
לקריאת העמוד
קיטוב של פעילים משתתפים ומתדיינים במדיה חברתית
המאמר מציג את קמפיין הצדק לרומן זדורוב כמקרה שבו אקטיביזם ברשתות חברתיות מתארגן סביב שני היגיונות שונים: בירור עובדתי ודיון מבוסס מידע, מול הרחבת קשב ציבורי והגברת מעורבות.
לקריאת העמוד
ביטחון אונטולוגי, אלימות והגנה על נשים בקהילות מיעוט
המאמר מנתח מסמכי מדיניות, דיוני כנסת, הצהרות ציבוריות וסיקור תקשורתי, לצד ראיונות קבוצתיים ונרטיבים אישיים של נשים ממשפחות פוליגמיות, כדי לבחון את הפער בין מנגנוני המדינה לבין חוויותיהן ודרכי ההתמודדות של נשים.
לקריאת העמוד
הדרך לבחירות 2009 בישראל
המאמר מציג היסטוריה פוליטית של קמפיין בחירות 2009 בישראל. הוא מתחיל ב־26 באוקטובר 2008, כאשר הנשיא שמעון פרס קרא לבחירות חדשות, וב־11 בנובמבר, כאשר הכנסת פוזרה. המאמר מתאר קמפיין שבו לבני, נתניהו וברק הוצגו כמועמדים לראשות הממשלה, וההתמודדות התמקדה יותר באישים מאשר במפלגות. סוגיות ביטחון, עמדות המפלגות ביחס לשתי מדינות לשני עמים, השימוש באינטרנט ומבצע עופרת יצוקה עיצבו קמפיין שהמאמר מגדיר כמקוטע ומקוצר.
לקריאת העמוד
איך חוקי הבחירות מגבילים ומסתירים דיבור פוליטי?
המאמר מציג ניתוח היסטורי־ביקורתי של חוקי תעמולת הבחירות בשידורים בישראל ושל פרשנותם בידי קובעי מדיניות ובתי משפט מאז 1959. הניתוח מראה שהבסיס הרעיוני של ההסדר התהפך עם הזמן, ויצר מערכת כאוטית שבה גבולות המותר והאסור אינם ברורים. במקום לבטל רגולציה או להסתמך על איסורים שאינם נאכפים היטב, המאמר מציע תיאוריה של דיבור שקוף.
לקריאת העמוד
בריתות מפתיעות במחאת הדיור של 2011
המאמר קורא את מחאת האוהלים של 2011 דרך שאלת ההשתתפות הפלסטינית-ישראלית. מצוקת הדיור יצרה אפשרות לשפה אזרחית משותפת סביב צדק חברתי, מחירים, תכנון וזכות למגורים, אך היא לא ביטלה את ההבדלים בין חוויות יהודיות ופלסטיניות של קרקע ומדיניות דיור. עבור פלסטינים אזרחי ישראל, דיור אינו רק יוקר מחיה אלא גם תוצאה של תכנון, מחסור בקרקע, אפליה מוסדית ומעמד אזרחי מורכב. אלויל מראה כיצד המחאה פתחה מרחב לבריתות מפתיעות, ובו בזמן חשפה את הקושי של מחאה כלל-ישראלית להכיל תביעות של מיעוט לאומי. לכן הדיור נעשה דרך להבין אזרחות, שייכות ודמוקרטיה מרחבית. במרכז המאמר עומדת האפשרות לברית אזרחית סביב דיור לצד גבולות לאומיים ומרחביים של המחאה. הבסיס המחקרי הוא ניתוח מחאת האוהלים דרך דיור, אזרחות ופלסטינים אזרחי ישראל, ומתוכו עולה כי מצוקת הדיור פתחה שפה משותפת, אך לא ביטלה פערים של קרקע, תכנון ואפליה מוסדית. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: דיור הוא זירת אזרחות שבה צדק חברתי פוגש זהות לאומית ומרחב. תרומתו היא הצגת מחאת 2011 כמקום שבו נוצרו בריתות מפתיעות אך מוגבלות, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
החברה האזרחית בישראל ב־2023: ממחאה לסיוע
המחקר מנתח ראיונות עומק עם מנהיגי ארגונים שפעלו במחאה ובסיוע, ומראה כיצד אירועי 2023 תרמו לעיצוב אליטה משרתת חדשה, ליברלית באוריינטציה, הפועלת מתוך אחריות אזרחית בזמן משבר דמוקרטי וביטחוני.
לקריאת העמוד
פגיעה מוסרית ומצוקה נפשית במחאה נגד ההפיכה המשפטית
המחקר מנתח את המחאה נגד תוכנית הממשלה לשינוי מערכת המשפט בישראל כזירה של השתתפות אזרחית ממושכת ושל עומס נפשי. באמצעות שאלוני דיווח עצמי מתוקפים בקרב 4,036 מפגינים פעילים, הוא בוחן חשיפה לאירועים שעלולים לגרום לפגיעה מוסרית, תסמיני PTSD ודיכאון. הממצאים מצביעים על שיעורים גבוהים של מצוקה, ובמיוחד על תרומה עצמאית של חשיפה לפגיעה מוסרית מעבר למאפיינים דמוגרפיים, מאפייני המחאה וחשיפה לאלימות.
לקריאת העמוד
אמון ואי־אמון בין תקשורת החדשות לקהל
המאמר מנתח את הדינמיקה של אמון ואי־אמון בין מומחים, עיתונאים וקהל סביב מדגמי הבחירות בישראל באפריל 2019. הוא משלב קבוצות מיקוד עם אזרחים, ראיונות עומק עם עיתונאים, סוקרים ומומחים, וניתוח איכותני של דיווחי חדשות. הממצאים מזהים שלושה נרטיבי אשמה סביב הפער בין מדגם ערוץ 12 לתוצאות הרשמיות: כשל סטטיסטי של הסוקרים, הטיה של התקשורת, והונאה מצד חלק מן המצביעים. המאמר טוען שאמון בתקשורת נוצר בתוך יחסי גומלין בין מי שמייצרים, מקבלים ומפרשים חדשות.
לקריאת העמוד
״אם כל המחאות״ ופוליטיקה של זקנה ומגדר
המאמר עוסק במחאות ההמוניות נגד המהפכה המשפטית בישראל ומפנה את המבט אל משתתפים מבוגרים, ובמיוחד אל האופן שבו גיל ומגדר מעצבים השתתפות פוליטית. במקום לראות בזקנים קבוצה פסיבית או מחוץ לפוליטיקה, איילון ואוקון בוחנות כיצד אנשים מבוגרים נכנסו למחאה עם ניסיון חיים, זיכרון היסטורי, דאגה לדורות הבאים ותחושת אחריות אזרחית. הכותרת ״אם כל המחאות״ מאפשרת גם משחק מגדרי: המחאה מוצגת לא רק כמופע פוליטי גדול, אלא כמרחב שבו דימויים של אימהות, סבתאות, אחריות וטיפול מקבלים משמעות ציבורית. המאמר מדגיש שהשתתפות בגיל מבוגר אינה רק המשך של אזרחות רגילה. היא מצטלבת עם תפיסות חברתיות של זקנה, גוף, פגיעות, ניסיון וסמכות מוסרית. מבוגרים במחאה עשויים להיתפס כמי שמגינים על עתיד שאולי לא יחיו לראות במלואו, ולכן השתתפותם מייצרת מסר בין-דורי חזק. המאמר תורם להבנת המחאה הישראלית בכך שהוא מוסיף לה ממד של גילנות, מגדר וסולידריות בין-דורית. דמוקרטיה נבחנת גם בשאלה מי נראה ברחוב, מי מקבל קול, ואיך זהויות של גיל ומגדר משנות את משמעות ההתנגדות.
לקריאת העמוד
נטישה מוסדית של נשים מקבוצות מיעוט נפגעות אלימות בישראל
המחקר עוסק בנשים פלסטיניות ואתיופיות בישראל שנפגעות מאלימות פיזית, מינית, נפשית וכלכלית, ובוחן את נגישותן למשאבי הגנה של המדינה. הוא נשען על אתנוגרפיה מוסדית ועל ראיונות חצי־מובנים: 32 אמהות חד־הוריות פלסטיניות בשנים 2007-2018, 18 נשים אתיופיות נפגעות אלימות ו־23 בעלי תפקידים בשירותים החברתיים בשנים 2013-2017. המאמר טוען כי זכויות פורמליות אינן מספיקות כאשר אזרחיות אינן מצליחות לממש ביטחון, דיור ושירותי הגנה בפועל.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה בבחירת מועמדים ומעורבות פוליטית של אזרחים
המחקר משלב נתוני סקרי INES משבע מערכות בחירות בישראל בשנים 1996-2015 עם נתונים על שיטות בחירת מועמדים במפלגות. הוא מוצא שתהליכים מכילים יותר קשורים לרמות גבוהות יותר של עניין ומעורבות פוליטית, אך אינם מתורגמים לעלייה בהצבעה או בפעילות מפלגתית.
לקריאת העמוד
מחאת האוהלים והאפקט המצנן של הלאומיות
המאמר קורא את מחאת האוהלים של 2011 לא רק כהתפרצות של דרישה לצדק חברתי, אלא גם כמקרה שבו גבולות הלאומיות עיצבו את מה שניתן היה לומר בשם “העם”. המחאה הצליחה לייצר שפה רחבה סביב יוקר מחיה, דיור ואי־שוויון, אך לפי הניתוח, אותה רוחביות דרשה הימנעות מנושאים מפצלים: הכיבוש, מעמד אזרחים פלסטינים, אפליה מבנית ושאלות של חלוקת משאבים לפי קווי לאום. הלאומיות פעלה כאן כאפקט מצנן: היא לא בהכרח אסרה דיון, אך הפכה חלק מן העוולות לבלתי נוחות או בלתי משתלמות פוליטית. תרומת המאמר היא בהבהרת הקשר בין צדק חברתי לבין גבולות הקהילה המדומיינת. הוא שואל מי נכלל ב“אנחנו” של המחאה, ואילו תביעות נדחקות כאשר מאבק חברתי מבקש להישאר קונצנזואלי. כך המאמר מציע לקרוא מחאה חברתית גם דרך מה שהיא אינה אומרת: אילו קבוצות, אזורים ומבני כוח נשארים מחוץ לשפה המאחדת של המאבק. כך המאמר מציע לקרוא מחאה חברתית גם דרך מה שהיא אינה אומרת: אילו קבוצות, אזורים ומבני כוח נשארים מחוץ לשפה המאחדת של המאבק. הוא חשוב משום שהוא מסביר כיצד תביעה לצדק יכולה להיות אמיצה בתחום אחד ועדיין מוגבלת בתחום אחר, במיוחד כאשר היא תלויה בתחושת סולידריות לאומית צרה.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה פנים־מפלגתית ואמון במפלגות בישראל ובבלגיה
המאמר מצא שבוחרים התומכים במפלגות עם גוף בוחר כוללני יותר נוטים להביע אמון גבוה יותר במפלגה, בעוד שביזור של תהליך בחירת המועמדים נקשר לאמון נמוך יותר במפלגות בשתי המדינות.
לקריאת העמוד
התנחלות בגדה המערבית ואתוס הדיור הציוני
המאמר מנתח את המעבר מדיור כאתוס של מקלט לאומי ואישי לדיור כאקט פוליטי בעימות הישראלי־פלסטיני. הוא מדגיש שהמתנחלים המוקדמים ביקשו להפוך את הגדה המערבית ממרחב צבאי למולדת אזרחית, אך בכך הדיור עצמו נעשה מושא מרכזי של הקונפליקט.
לקריאת העמוד
לוביסטים מסחריים בכנסת והיסודות הדמוקרטיים
המאמר מנתח את מקומם של לוביסטים מסחריים בתהליכי העבודה של הכנסת. כהן מתמקד בשנים 2015-2018 ובוחן כיצד שחקנים חיצוניים בעלי משאבים פועלים מול חברי כנסת, ועדות ותהליכי חקיקה. לוביזם אינו מוצג רק כתופעה פסולה: הוא יכול להעביר מידע, להציג מומחיות ולייצג אינטרסים שלא תמיד מובאים בפני המחוקקים. עם זאת, כאשר גישה והשפעה נקנות בכסף או מרוכזות בידי גופים חזקים, עולה חשש לפגיעה בשוויון פוליטי, בשקיפות ובאמון הציבור. התרומה של המאמר היא בהצבת הלוביזם בתוך הדמוקרטיה המעשית של הכנסת: לא רק הצבעות במליאה, אלא גם מי נמצא בחדר, מי מספק מידע ומי מסוגל לעצב את סדר היום. במרכז המאמר עומדת השאלה אם פעילות לוביסטים בשנים 2015-2018 מממשת ייצוג ומומחיות או מערערת שוויון ושקיפות. הבסיס המחקרי הוא ניתוח אמפירי של לוביזם מסחרי בכנסת, ומתוכו עולה כי לוביזם יכול לספק מידע למחוקקים, אך גם ליצור יתרון לגופים בעלי משאבים וגישה. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: הדמוקרטיה הפרלמנטרית מתרחשת גם בחדרי ועדות ובזרימת מידע, לא רק בהצבעות. תרומתו היא הבנת לוביזם כתופעה דו-ערכית שמחייבת שקיפות וכללי גישה, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
צדק מרחבי, צדק עירוני ומחאת 2011
המאמר בוחן את מחאת 2011 בישראל באמצעות עקרונות הצדק של ג׳ון רולס. במקום לתאר את המחאה רק כגל של זעם חברתי, הוא מתמקד באופן שבו אי־שוויון מרחבי, מחירי דיור וחוויית החיים בעיר הפכו לשפה פוליטית. הקריאה הרולסיאנית מאפשרת להבחין בין תביעה רחבה לצדק חברתי לבין דרישה ממוקדת יותר לצדק עירוני, בעיקר סביב תל אביב ומאהלי המחאה. בתוך כך המאמר מראה גם את כוחו של המרחב העירוני כמוקד התארגנות וגם את מגבלותיו: תביעות אוניברסליות לשוויון אינן תמיד מצליחות לכלול באופן מלא את כל הפריפריות והקבוצות שנפגעות מאי־צדק מרחבי. הקריאה הרולסיאנית מאפשרת לראות את מחאת 2011 כהתמודדות עם חלוקת הזדמנויות במרחב. היא גם מזכירה שהמרכז העירוני יכול להעניק למחאה כוח וסמליות, אך אינו מבטיח שכל סוגי אי-הצדק המרחבי יקבלו מקום שווה. במובן זה, המחאה נבחנת לא רק לפי מספר המשתתפים או הסיסמאות, אלא לפי יכולתה לתרגם מצוקת דיור ותכנון עירוני לשפה של צדק הנוגעת גם למי שאינם במרכז הסמלי של המחאה. הקריאה המוצעת כאן נשארת צמודה לממצא המרכזי של צדק מרחבי, צדק עירוני ומחאת 2011: המוסדות, הקטגוריות והשפות הציבוריות אינם רק רקע, אלא חלק מן הדרך שבה כוח, שייכות וזכויות מקבלים צורה מעשית.
לקריאת העמוד
בחירות המדיה החברתית בישראל
המאמר מנתח את תפקיד הרשתות החברתיות בבחירות בישראל ואת השימוש האגרסיבי של בנימין נתניהו במדיה זו לגיוס תמיכה פוליטית, להנעת מעורבות ציבורית ולחיזוק מעמד הליכוד.
לקריאת העמוד
היתכנות דמוקרטיה השתתפותית ורישום למפלגות בישראל
המאמר בוחן כיצד התפקדות למפלגות בישראל יכולה להגדיל את כוחם הפוליטי של אזרחים וקבוצות מאורגנות באמצעות השתתפות בבחירת מועמדים ויושבי ראש מפלגה.
לקריאת העמוד
איום רקטות והצבעה בבחירות בישראל
המחקר משתמש בשינויים בזמן ובמרחב בטווח הרקטות כדי להשוות יישובים בתוך הטווח ומחוצה לו, ומוצא שביישובים שנכנסו לטווח נרשם שיעור הצבעה גבוה יותר למפלגות ימין, בגודל של 2 עד 6 נקודות אחוז במודלים המרכזיים.
לקריאת העמוד
מיליטריזם, ביטחון ותרבות השכול בישראל
המאמר טוען שמיליטריזם תרבותי אינו מוביל בהכרח למדיניות ביטחון תקיפה או יעילה יותר. במקרה הישראלי, פחד מאבדות חיילים ומנגנונים של פאניקה מוסרית חדרו לדרגים פוליטיים וצבאיים בכירים, ושינו את האיזון בין הקרבה צבאית לבין הגנה אזרחית. כך נוצרת כפילות: חברה שמעניקה לצבא מקום מרכזי גם מפתחת רתיעה עמוקה ממחיר אנושי צבאי, והרתיעה הזאת מעצבת דוקטרינה, שיקול דעת ומדיניות. המאמר מדגיש כי התרבות הפוליטית, יותר משיקולים גאו-אסטרטגיים בלבד, היא גורם מרכזי בעיצוב ההתנהגות הצבאית.
לקריאת העמוד
השתתפות פעילה של מבוגרים בעצרות פוליטיות כמקור לחוסן
הטקסט הוא תקציר כנס, ולכן צריך לסכם אותו בזהירות ולא כמאמר מלא. הוא מציב את השתתפותם של מבוגרים במחאה נגד הרפורמה המשפטית כמקור אפשרי לחוסן נפשי ואזרחי. נקודת הרקע היא הצעת הקואליציה מדצמבר 2022 לשינוי מערכת האיזונים והבלמים בישראל, שינוי שלפי מומחי משפט היה עלול לסיים את הדמוקרטיה הליברלית בישראל. בעקבות זאת התפתחה, לפי התקציר, תנועת המחאה הגדולה ביותר בתולדות המדינה. אף שהמחאה יצרה עלויות נפשיות משמעותיות, השפעתה על מבוגרים לא נבחנה ישירות. התקציר מדגיש ממצא ציבורי מעניין: סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה ביולי 2023 העריך שכמעט רבע מן האזרחים השתתפו לפחות פעם אחת בפעולת מחאה, ושיעור ההשתתפות בקרב מבוגרים הגיע ל-37%, הגבוה מבין קבוצות הגיל שנבדקו. ההסבר המוצע הוא שמבוגרים, כחלק מדור המייסדים, חוו את המשבר כאיום על אורח חייהם ועל מורשתם.
לקריאת העמוד
גבולות האלימות הפוליטית: לקחים מהונגריה ומישראל
המאמר בוחן כיצד ממשלות ימין שמרניות בהונגריה ובישראל משתמשות בחקיקה, בהחלשת מערכת המשפט ובסימון יריבים כדי לשנות את אופי המדינה והחברה.
לקריאת העמוד
האתוס הלאומי והפסיכולוגיה הפוליטית של בחירות 2015
ניתוח של דפוסי הצבעה בישראל ב־2015 דרך אתוס לאומי, אמון במוסדות ועמדות כלפי ביטחון, פטריוטיות ובית המשפט העליון.
לקריאת העמוד
מערכות מפלגתיות וממדי סוגיות: ישראל מול שלושים וחמש דמוקרטיות
המאמר של ארנד לייפהרט, פיטר בומן וראובן חזן משווה את מערכת המפלגות בישראל לשלושים וחמש דמוקרטיות ותיקות וחדשות. הוא בוחן כיצד שסעים חברתיים וממדי סוגיות מתורגמים לתחרות מפלגתית: ימין-שמאל, דת-חילון, לאום, מעמד, מרכז-פריפריה ושאלות משטריות. ישראל מוצגת כמקרה של פיצול מפלגתי גבוה וריבוי ממדים, שבו לא כל המחלוקות מסתדרות על ציר אחד. ההשוואה מאפשרת להבין מדוע קואליציות בישראל מורכבות במיוחד ומדוע מפלגות קטנות יכולות לשאת כוח גדול. התרומה היא בהצבת ישראל בתוך מפה השוואתית של דמוקרטיות, כך שהחריגות שלה נמדדת מול דפוסים מוכרים של מערכות מפלגתיות. המאמר חשוב במיוחד משום שהוא מפריד בין ייצוג לבין משילות. מערכת מפלגות מפוצלת יכולה לשקף היטב חברה מגוונת, אך גם לייצר קושי עקבי ביצירת קואליציות יציבות ובקבלת החלטות ארוכות טווח. ההשוואה מלמדת שהבעיה הישראלית אינה רק מספר המפלגות, אלא מספר ממדי הסכסוך הפועלים בו זמנית ומונעים מהתחרות להתכנס לציר פוליטי אחד.
לקריאת העמוד
היכולת להיות בטוחים בסיקור מבקשי מקלט בקורונה
המאמר מנתח 43 כתבות שהתפרסמו בישראל היום, ynet והארץ בין 1 במרץ ל־31 ביולי 2020 ועסקו במבקשי מקלט אפריקאים. שומרון מראה שהסיקור פעל בשני כיוונים: הוא חשף קשיים ייחודיים, הציע פתרונות, הפריך האשמות על אי־ציות להנחיות וביקר גזענות; אך גם יצר הדרה סמלית, זיהה מבקשי מקלט עם הפצת קורונה, סימן הבחנה בין “הם” ל“אנחנו” והתעלם מתרומתם לחברה בזמן המגפה. ההבדלים בין כלי התקשורת היו משמעותיים: הארץ נטה יותר להגן על ביטחונם, ישראל היום נטה יותר לפגוע בו, ו־ynet נמצא באמצע.
לקריאת העמוד
מחאה דתית ותגובת המשטרה בתיאו־דמוקרטיה הישראלית
המאמר מציב את ישראל כ״תיאו־דמוקרטיה״: דמוקרטיה שבה מוסדות מודרניים פועלים לצד מעמד ציבורי ומשפטי משמעותי לדת. בתוך ההקשר הזה, להמן־וילציג וגולדברג בוחנים מחאה דתית ותגובה משטרתית לאורך שלושה עשורים, מ-1950 עד 1979. המקורות הזמינים מצביעים על כך שהמאמר אינו עוסק רק באלימות או בסדר ציבורי, אלא בשאלה עדינה יותר: כיצד מדינה דמוקרטית מתמודדת עם קבוצות דתיות שמערערות על החלטות, סמלים או פרקטיקות ציבוריות בשם סמכות דתית. הדגש החשוב הוא שרוב המחלוקת המתוארת היא יהודית פנימית, ולכן היא חושפת את המתח בין יהדות המדינה לבין מנגנוני אכיפה אזרחיים. הסיכום צריך להציג את המחאה הדתית כזירה שבה נבחנות גבולות הסובלנות, סמכות המדינה והיכולת של משטרה דמוקרטית להגיב לקונפליקט דתי בלי להפוך אותו למאבק אנטי־דתי. במבט רחב יותר, המאמר מראה שמחאה דתית אינה רק התנגדות למדינה חילונית. לעיתים היא מאבק פנימי על דמותה היהודית של המדינה ועל הגבול בין סמכות רבנית, נורמות קהילתיות ומשפט אזרחי. תגובת המשטרה נעשית לכן מדד עדין: היא צריכה לשמור על סדר וחוק, אך גם לא להפוך מחלוקת דתית לתמונה של דיכוי אמונה. זהו בדיוק המתח שמייחד ״תיאו־דמוקרטיה״.
לקריאת העמוד
חינוך לסובלנות מול השסע היהודי־ערבי
המאמר בוחן את סוגיית חינוך לסובלנות מול השסע היהודי־ערבי דרך עדשה של זכויות, שוויון ומיעוטים.
לקריאת העמוד
דת, פוסטמודרניזציה ועמדות ישראליות כלפי הסכסוך
המאמר בוחן את היחסים בין דת, תרבות פוליטית ישראלית ועמדות כלפי הסכסוך עם הפלסטינים. נקודת המוצא היא שהיהדות אינה מכתיבה עמדה אחת ביחס לסכסוך, אך בישראל דתיים היו נציים יותר מחילונים במידה משמעותית. ההסבר המוצע הוא שהדת חיזקה אתנוצנטריות בקרב הציבור היהודי, ואתנוצנטריות זו קשורה לעמדות נציות. המאמר מוסיף שהקשר נעשה בולט פוליטית רק אחרי 1967, משום שתהליכי פוסטמודרניזציה הפכו את התרבות הפוליטית המרכזית בישראל לפחות אתנוצנטרית, ליברלית יותר ויונית יותר, בעוד שהקהילה הדתית נעה בכיוון הפוך. לכן הדת פעלה גם כמגן מפני חלק מהשפעות הפוסטמודרניזציה וגם כמסגרת שעודדה מגמות נגדיות.
לקריאת העמוד
סובלנות פוליטית של יהודים בישראל כלפי זכויות האזרחים הערבים
סליגסון וכספי שואלים כיצד דמוקרטיה יכולה לשמור על זכויות מיעוט בתנאים של שסע אתני חריף. הם בוחנים סובלנות יהודית כלפי זכויות אזרחים ערבים באמצעות שאלות על זכות הצבעה, אספה שקטה, התמודדות לתפקיד ציבורי, הופעה ברדיו ובטלוויזיה ולימודים באוניברסיטה. הממצאים מצביעים על כך שצעירים, משכילים, בעלי אמצעים, פחות דתיים ובעלי סובלנות כללית גבוהה נוטים להיות סובלניים יותר כלפי אזרחים ערבים. המאמר גם מדגיש את תפקיד תפיסת האיום ואת ההבדלים בין יהודים ממוצא מערבי ומזרחי. בכך המחקר מזכיר שזכויות מיעוט אינן מוגנות רק בחוקים; הן תלויות גם בנכונות חברתית של הרוב להכיר ביריבים פוליטיים כאזרחים בעלי זכויות. המחקר מראה שסובלנות פוליטית אינה נבחנת ביחס לקבוצות אהודות, אלא ביחס לקבוצה שנתפסת כמאיימת או יריבה. לכן זכויות הצבעה, התמודדות וביטוי של אזרחים ערבים הופכות למבחן מעשי של מחויבות הרוב לכללי משחק דמוקרטיים. בכך המאמר מחבר בין פסיכולוגיה פוליטית לבין מבנה משטר: גם אם זכויות כתובות בחוק, הן זקוקות לתרבות אזרחית שבה הרוב מוכן לסבול ביטוי, התארגנות וייצוג של מיעוט לא אהוד.
לקריאת העמוד
מחאות ואלימות פוליטית בקרב חברי כנסת ערבים
המאמר של גדי היטמן וניר סיני מבקש להבין את מידת המעורבות של חברי כנסת ערבים במחאות ובאלימות פוליטית בישראל בעשור שקדם לפרסומו. הוא עושה זאת באמצעות ארבעה מקרי מבחן: משט המרמרה ב-2010, מבצע עמוד ענן ב-2012, מבצע צוק איתן ב-2014 וחקיקת חוק הלאום ב-2018. לפי התקציר, המחברים מבקשים להבחין בין מחאה אזרחית-חברתית לבין מחאה שמקורה ברדיקליזציה לאומית. הממצא שהם מדגישים הוא שבמקרי המבחן שנבחרו, המחאה הערבית בישראל לא התבססה בעיקר על אי-שוויון כלכלי או על סוגיות של חברה אזרחית, אלא הייתה קשורה להזדהות לאומית ולתהליכים של הקצנה פוליטית. המאמר אף טוען כי זוהתה מגמה מסוכנת של אנטישמיות בקרב מנהיגים ערבים בישראל. מכיוון שמדובר בטענה פוליטית רגישה ומסגרת מחקרית שנויה במחלוקת, הסיכום צריך להציג אותה כטענת המחברים, לא כעובדה עצמאית של האתר. הערך המרכזי של המאמר הוא בהצבת שאלת הגבול בין מחאה לגיטימית, ייצוג פרלמנטרי של מיעוט לאומי, והאופן שבו מדינה דמוקרטית מפרשת מחאה לאומית של נבחרי ציבור ערבים.
לקריאת העמוד
קיצוניות ואלימות בדמוקרטיה הישראלית
המאמר מתמודד עם סתירה לכאורה בלב הדמוקרטיה הישראלית: מצד אחד, ישראל הצליחה לבסס דמוקרטיה יציבה יחסית באזור שבו דמוקרטיות ליברליות היו נדירות; מצד שני, מתוכה צמחו ביטויים קשים של אלימות יהודית פוליטית. נקודת המוצא היא שני אירועים מטלטלים: הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים פלסטינים במערת המכפלה בפברואר 1994, ורצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995. המאמר בוחן את מקומה של קיצוניות בפוליטיקה הישראלית מאז הקמת המדינה ומנסה להבין כיצד אלימות יכולה להיווצר דווקא בתוך מערכת דמוקרטית. לפי התקציר, המסקנה אינה שדמוקרטיה מחסנת מפני אלימות, אלא שלעיתים דמוקרטיה עצמה מייצרת תנאים שבהם קונפליקטים עמוקים מתפרצים באלימות. באופן פרדוקסלי, המאמר גם מציע שאלימות עשויה לעיתים לחזק מחדש את יסודות הפוליטיקה האזרחית והדמוקרטיה, כאשר החברה והמוסדות מגיבים לה בהגנה מחודשת על כללי המשחק.
לקריאת העמוד
פרדוקס הסובלנות? התרעות מתוך ישראל על קיטוב־יתר ודמוקרטיה מאוימת
המאמר הוא תגובת פרשנות קצרה, לא מחקר אמפירי רחב. חשיבותו טמונה דווקא במבט ה״מתוך המקום״: ישראל מוצגת כזירה שבה קיטוב־יתר, מחלוקת פוליטית חריפה ואיום על מוסדות דמוקרטיים הופכים את שאלת הסובלנות לשאלה דחופה. פרדוקס הסובלנות, במובן הקלאסי, שואל האם חברה פתוחה צריכה לסבול גם כוחות שמבקשים לנצל את פתיחותה כדי לערער אותה. סינה מחברת את השאלה הזו לאירועים ולתחושות בישראל, שבהם קיטוב פוליטי אינו רק ויכוח בין מחנות אלא אתגר לניהול סכסוכים, לאמון בין קבוצות וליכולת לשמר מרחב דמוקרטי משותף. הסיכום צריך להבהיר שזהו טקסט התערבותי וקצר בתוך דיון מקצועי על קיטוב, ולכן אין להפוך אותו למאמר נתונים מקיף. כוחו הוא בהתראה: דמוקרטיה נבחנת לא רק ביכולתה להכיל מחלוקת, אלא גם ביכולתה להציב גבולות לכוחות שמפרקים את עצם התנאים למחלוקת דמוקרטית.
לקריאת העמוד
מי מגן על הדמוקרטיה? מאבק האליטות בבחירות 2003
הפרק ממוקם בתוך בחירות 2003, תקופה של אינתיפאדה שנייה, חשש ביטחוני, קיטוב פוליטי ודיון ציבורי חריף על נאמנות, קיצוניות ודמוקרטיה מתגוננת. פדהצור מתמקד במאבק בין אליטות על משמעות ההגנה על הדמוקרטיה. מצד אחד, פוליטיקאים ומפלגות מבקשים להציג עצמם כמי שמגינים על הציבור מפני איום, הסתה או חתרנות. מצד אחר, מוסדות משפטיים, ועדת הבחירות, בית המשפט ואליטות אזרחיות מתמודדים עם השאלה עד כמה ניתן להגביל השתתפות פוליטית בשם הגנה על הדמוקרטיה. הפרק חשוב משום שהוא מציב את בחירות 2003 לא רק כתחרות מפלגתית, אלא כזירה שבה נקבעים גבולות המשחק הדמוקרטי. מי רשאי לרוץ? מי נחשב מסוכן? מי מחליט מהי אנטי-דמוקרטיות? ומה קורה כאשר אותה שפה של הגנה על הדמוקרטיה משמשת גם להדרה פוליטית? הסיכום נשען בעיקר על מקורות הפרק ומטא-דאטה, ולכן אינו נכנס לפרטי כל מקרה. עם זאת, המסגרת ברורה: הפרק עוסק בדמוקרטיה מתגוננת ובמאבק על בעלות מוסדית וסמלית על המושג דמוקרטיה בתקופת בחירות טעונה.
לקריאת העמוד
מבוא: בחירות 2013 והדמוקרטיה הישראלית
המבוא של מיכל שמיר מציג את בחירות 2013 כחלון להבנת הדמוקרטיה הישראלית לאחר המחאה החברתית, חזרת השיטה הפרלמנטרית הרגילה ושינויים במערכת המפלגות. הבחירות לא סבבו רק סביב ביטחון או ימין-שמאל מסורתי, אלא גם סביב יוקר מחיה, ייצוג מעמדי, פוליטיקה חדשה, השתתפות צעירים ושאלת האמון במוסדות. המבוא ממקם את פרקי הקובץ כבחינה רב-ממדית של הדמוקרטיה הישראלית: זכות להיבחר, מפלגות חדשות, מגדר, זהות, דת, מחאה ומנהיגות. חשיבותו היא בהצגת הבחירות כמראה של מורכבות: מצד אחד מערכת בחירות תחרותית וחיה; מצד אחר קיטוב, אי-שוויון, שאלות ייצוג ומשבר אמון. המבוא מראה שבחירות הן לא רק תוצאה מספרית אלא רגע שבו החברה הישראלית מספרת לעצמה מה חסר בדמוקרטיה שלה. המבוא גם מאפשר להבין את בחירות 2013 כתרגום פוליטי חלקי של אנרגיית המחאה החברתית. שאלות של דיור, יוקר מחיה ומעמד הביניים נכנסו למערכת המפלגתית, אך לא ביטלו שאלות ותיקות של ביטחון, דת וזהות. לכן הבחירות מוצגות כרגע של פתיחות ומגבלה גם יחד: הציבור ביקש שינוי, אך השיטה הפוליטית עיבדה אותו דרך קואליציות, מפלגות ומבנים קיימים.
לקריאת העמוד
איך חשיבה מונעת מעצבת קיטוב סביב הרפורמה המשפטית?
המחקר מנתח קיטוב סביב הרפורמה המשפטית ומראה שעמדות כלפיה הושפעו ממאפיינים מוקדמים כגון אמון במוסדות, זהות לאומית, פטריוטיות ועמדה פוליטית. הוא מצא שהמחלוקת נגעה גם לשאלה מהי דמוקרטיה: חלק הדגישו איזונים ובלמים וזכויות מיעוט, ואחרים נתנו משקל גבוה יותר לשלטון הרוב.
לקריאת העמוד
האם מלחמה בולמת סמכותנות או משנה את צורתה?
המאמר מציב את ניסיון שינוי מערכת המשפט בישראל מאז 2023 כמקרה מבחן לפופוליזם ימני-דתי. הוא טוען שהחיבור בין פופוליזם הדרתי לדת יכול להצדיק ריכוז כוח ודיכוי התנגדות, אך גם יוצר מתחים פנימיים והתנגדות ציבורית שמגבילים את הדחף הסמכותני.
לקריאת העמוד
מי מוכן לתמוך בנסיגה דמוקרטית בישראל?
המחקר מצא שהתמיכה בתוכנית המשפטית קשורה בעיקר לזיקה חזקה לנתניהו ולסלידה ממתנגדים מפלגתיים, ופחות לתפיסה רובנית של דמוקרטיה או להתנסות שלילית עם מערכת המשפט.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
ישראל: פופוליזם, קיטוב ומשבר הדמוקרטיה
המאמר מציב את משבר הדמוקרטיה בישראל בתוך מפגש בין פופוליזם, קיטוב ומבנה חוקתי פגיע. הוא מנתח את תוכנית לוין לשינוי מערכת המשפט ואת ההקשר הפוליטי שבו הוצגה: היעדר חוקה מלאה, חוקי יסוד שניתנים לשינוי יחסית בקלות, מערכת קואליציונית ריכוזית ופערי אמון עמוקים בין מחנות. הטענה המרכזית היא שפופוליזם אינו רק סגנון רטורי; הוא מציג את הרוב הפוליטי כנציג העם האמיתי ומחליש מוסדות שמגבילים אותו, ובראשם בתי משפט ויועצים משפטיים. כאשר קיטוב חברתי הופך כל פשרה לבגידה, שינוי מוסדי יכול להיתפס כמאבק קיומי. תרומת המאמר היא בהסבר מדוע המשבר הישראלי אינו רק מחלוקת על סמכויות בית המשפט, אלא מבחן של חסינות דמוקרטית במדינה שבה הבלמים הפורמליים חלשים יחסית. לכן המאמר קורא את המשבר הישראלי לא כאירוע חד־פעמי, אלא כתוצאה של מפגש בין רעיון רובני של דמוקרטיה לבין מערכת מוסדית שמתקשה להגן על גבולותיה. הוא מדגיש שהמאבק על בית המשפט הוא גם מאבק על השאלה מי מוסמך לפרש את העם, את החוק ואת מגבלות הכוח של רוב נבחר.
לקריאת העמוד
חיכוך דמוקרטי בממשל שיח באמצעות בינה מלאכותית
המאמר בוחן את המעבר לממשל שיח באמצעות בינה מלאכותית וטוען כי בתהליך הזה עלול להיעלם מרחב חשוב של שליטה עצמית ושל דיון חברתי על נורמות. אלקין-קורן ופרל מציעות למקד מדיניות ציבורית בקידום חיכוך דמוקרטי: מנגנונים שמאפשרים מחלוקת, הכלה ודיון ציבורי במקום להותיר את עיצוב הנורמות למערכות אוטומטיות בלבד. התרומה של המאמר היא בהעברת הדיון על AI ושיח מן השאלה הטכנית של ניהול ביטוי אל שאלת התנאים המוסדיים שמאפשרים דמוקרטיה.
לקריאת העמוד
איך בעלות של מיליארדרים על עיתונים יכולה להפוך להשקעה פוליטית?
המאמר מראה שבעלות תקשורתית אינה רק שאלה עסקית, אלא יכולה לשמש כלי בעל השפעה אלקטורלית ופוליטית עמוקה.
לקריאת העמוד
האם חשיפה לחדשות ברשתות חברתיות משנה קיטוב פוליטי?
המחקר מצא שחשיפה לחדשות ברשתות חברתיות משנה צריכת חדשות ומפחיתה קיטוב רגשי כאשר התוכן מנוגד לעמדות, אך לא נמצאה השפעה ברורה על דעות פוליטיות.
לקריאת העמוד
האם איום ביטחוני מפחית קיטוב רגשי בתוך החברה?
המחקר מראה שפערים בין מחנות אידיאולוגיים בתפיסת האיום החיצוני קשורים לקיטוב רגשי גבוה יותר, בין השאר דרך תחושת איום פנימי מן המחנה היריב.
לקריאת העמוד
איך תחרות ושיתוף פעולה בין מפלגות מעצבים קיטוב רגשי?
המחקר מראה שקרבה לבחירות מגבירה קיטוב רגשי, בעוד הדגשת אפשרות לשיתוף פעולה קואליציוני יכולה לעודד סובלנות בין מחנות.
לקריאת העמוד
מה מאפשר לנו מאגר הנתונים על קיטוב בישראל בשנים 2019-2021?
מאגר הפאנל מאפשר לעקוב אחר קיטוב בישראל לאורך משבר פוליטי מתמשך ולא רק לצלם עמדות בנקודת זמן אחת.
לקריאת העמוד
מי לא אוהב את מי בפוליטיקה רב-מפלגתית?
המאמר מנתח 506 זוגות מפלגות ב־81 מערכות בחירות בשנים 1996-2017 ומראה שסלידה ממפלגות אחרות קשורה לפערים אידיאולוגיים, להסדרים קואליציוניים ולחריגות של מפלגות ימין רדיקלי.
לקריאת העמוד
איך השתנה הקיטוב הפוליטי בישראל בין 1992 ל-2022?
הפרק מציב את בחירות 2022 בתוך רצף רחב של קיטוב פוליטי בישראל, ומשווה בין קיטוב אידיאולוגי, זהות קבוצתית וקיטוב רגשי.
לקריאת העמוד
אילו רגשות באמת עומדים מאחורי קיטוב פוליטי?
המאמר מסביר שקיטוב רגשי אינו רגש אחד אלא משפחה של רגשות שונים, שכל אחד מהם עשוי להוביל להתנהגות פוליטית אחרת.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
האם מתקפת 7 באוקטובר הורידה את הקיטוב הרגשי בישראל?
המחקר מצא שקיטוב רגשי בישראל נשאר יציב מאוד גם לאחר איום ביטחוני חריף, הן במדדי רגשות והן במדדי מרחק חברתי.
לקריאת העמוד
איך מחנכים לערכים דמוקרטיים במדינה המצויה בסכסוך?
המאמר טוען כי כשל ארוך טווח בחינוך לדמוקרטיה תרם לפער בין תפיסת ישראל כמדינה דמוקרטית לבין התנהלות לא-דמוקרטית של המדינה ואזרחיה.
לקריאת העמוד
מה קורה כשמדעני מדינה מדברים לציבור בזמן נסיגה דמוקרטית?
המאמר מראה שמדעני מדינה בזמן משבר דמוקרטי נעים בין חובה מקצועית ואזרחית, מומחיות ציבורית, חשש מפוליטיזציה ותיווך תקשורתי.
לקריאת העמוד
למה המשבר החוקתי בישראל עובר דרך המשפט המינהלי?
המאמר טוען שהמשבר של 2023 חשף חולשה בתיאוריה החוקתית שהתפתחה מאז 1995: בישראל אין שכבה חוקתית קשיחה מעל חקיקה רגילה, וההגנה על ביקורת שיפוטית תלויה בעיקר במשפט מינהלי ובמאבק הציבורי סביבו.
לקריאת העמוד
איך דמוקרטיית הסכמה נקלעת למשבר רובני?
המאמר טוען שהמשבר החוקתי בישראל נובע מסתירה בין פוליטיקה קואליציונית יחסית לבין חוקה לא משוריינת, קיטוב גושי ובית משפט חזק שנעשה מוקד לעימות פוליטי.
לקריאת העמוד
איך קיטוב פוליטי הופך משבר חוקתי לבלתי פתיר?
המאמר טוען שהקיטוב בישראל תרם להיווצרות העימות החוקתי עם בית המשפט העליון והפך אותו לעז וקשה יותר לפתרון.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
האם מחאה משבשת יכולה לעזור לבלום נסיגה דמוקרטית?
מחקר על מחאת 2023 נגד הרפורמה המשפטית ועל האופן שבו פעולות שיבוש לא-אלימות השפיעו על תמיכה וגיוס.
לקריאת העמוד
איך חברי כנסת מבינים דמוקרטיה בזמן משבר?
ניתוח איכותני של האופן שבו 72 חברי כנסת מהכנסת ה-24 מסגרו דמוקרטיה, זכויות ומוסדות לפי שיוך אידיאולוגי.
לקריאת העמוד
האם מתקפה על ארגוני חברה אזרחית מחלישה את הדמוקרטיה?
איך מימון זר וזהות אידיאולוגית משפיעים על יחס הציבור לעמותות בישראל.
לקריאת העמוד
האם נסיגה דמוקרטית היא רק ויכוח על בית המשפט?
למה הוויכוח על הרפורמה המשפטית תלוי גם בשאלה איזה סוג של דמוקרטיה ישראל היא?
לקריאת העמוד
מאמר חדש
נסיגה דמוקרטית ואלימות פוליטית: מה קורה לתודעה הציבורית?
מחקר ישראלי על ההבדל בין הצדקת אלימות פוליטית לבין נכונות אישית לבצע אותה בזמן משבר דמוקרטי.
לקריאת העמוד
למה הדמוקרטיה הישראלית נקלעה למשבר?
הסבר קצר למשבר הישראלי דרך קיטוב, מוסדות חלשים ותמריצים פוליטיים.
לקריאת העמוד
מי תומך בנסיגה דמוקרטית, ולמה?
מחקר על מקורות התמיכה הציבורית ברפורמה המשפטית בישראל ובנסיגה דמוקרטית רחבה יותר.
לקריאת העמוד
מה חוקי לאום עושים לתחושת השוויון של מיעוטים?
מחקר אמפירי על האופן שבו חוקי לאומיות של הרוב משפיעים על שוויון אזרחי של מיעוטים.
לקריאת העמוד