התנחלות בגדה המערבית ואתוס הדיור הציוני
המאמר בוחן כיצד הדיור הציוני עבר מאתוס של מקלט לזירה של עימות לאומי, ומראה שהמאבק אינו רק מתרחש סביב בתים אלא גם מכוון אל מרחב המגורים עצמו.
מה המאמר בוחן?
המאמר בוחן כיצד אתוס הדיור הציוני השתנה מאתוס של מקלט לאתוס שבו דיור אזרחי נעשה אקט של אלימות בהקשר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
באמצעות היסטוריה אדריכלית מפורטת של ההתיישבות המוקדמת בגדה המערבית, המאמר מבקש לזהות את השינוי בפרקטיקות ההתיישבות ולהבחין תאורטית בין קונפליקט לאלימות.
מה המאמר מצא או טוען בפועל?
המאמר יוצא מהקשר בין בית לאומי לבית פרטי בציונות, וטוען שההיסטוריוגרפיה של ישראל־פלסטין התמקדה באלימות ובקונפליקט אך הזניחה את היחס בינם לבין התיישבות ודיור. הוא שואל מתי וכיצד דיור אזרחי החל להיות מזוהה לא רק כמקלט אלא גם כאקט במסגרת עימות לאומי.
הניתוח מערער על הטענה המקובלת שלפיה ההתנחלויות המוקדמות תוכננו מראש כמוצבים צבאיים בפרויקט התקפי של שליטה טריטוריאלית. לפי המאמר, המתנחלים המוקדמים ניסו להפוך את הגדה המערבית מאזור צבאי למולדת אזרחית, לעיתים בניגוד לעמדת המדינה שהצדיקה בנייה רק מטעמים צבאיים או משפטיים.
המאמר מציע להבין את הדיור כמושא מרכזי של הקונפליקט הישראלי־פלסטיני: לא רק אתר שבו מתרחשת אלימות ולא רק אמצעי להפעלתה, אלא מרחב קונקרטי שסביבו מתגבשים מאבקי בית, מולדת ואזרחות. בכך הוא מפרש את המעבר מאתוס של מקלט לאתוס שבו בנייה אזרחית יכולה להופיע כתגובה, כנקמה או כאקט של אלימות מרחבית.
מהי התרומה המרכזית?
התרומה המרכזית היא הצעת הדיור כמושא שסביבו מתנהל הקונפליקט הישראלי־פלסטיני, ולא רק כאתר שבו מתרחשת אלימות או כאמצעי להפעלתה.
בכך המאמר קושר בין ההיסטוריה האדריכלית של ההתיישבות לבין דיון תאורטי באלימות מרחבית, ומראה שהמאבק על המולדת מכוון גם אל המרחב הקונקרטי של המגורים.
למה זה חשוב לדמוקרטיה ליברלית?
המאמר מאתגר את התפיסה הליברלית הרואה בקונפליקט סטייה שיש לפתור, ונשען על תאוריית האגוניזם של שנטל מוף, שלפיה קונפליקט שאינו ניתן לפתרון ממלא תפקיד בהתהוותה של קהילה פוליטית.
לפי המאמר, הדיור הוא האובייקט שסביבו מתארגנת המחלוקת: הוא מחבר בין שחקנים פוליטיים דווקא משום שהוא מחלק ביניהם, ולכן המאבק עליו נוגע גם לעיצוב הקהילה הפוליטית.
מהי המשמעות הישראלית של הדיון?
במקרה הישראלי, המאמר מזהה בראשית שנות ה־1990 מעבר מאתוס של התיישבות אזרחית לאתוס שבו בנייה משמשת פעולה התקפית במאבק הלאומי, בתגובה להסכמי אוסלו.
שנת 2011 מוצגת כנקודת מפנה שבה דיור הוכרז בפומבי כמושא של אלימות: הן כלפי הפלסטינים באמצעות בנייה בהתנחלויות, הן כלפי החברה הישראלית באמצעות שוק דיור נאו־ליברלי.
איך המחקר קשור לשלטון החוק?
המחקר קשור לשלטון החוק משום שהוא מראה כיצד המעמד המשפטי של ההתיישבות האזרחית בגדה המערבית עמד בלב מחלוקת בין המדינה למתנחלים: המדינה הציגה בנייה כמוצדקת למטרות צבאיות, ואילו המתנחלים דרשו להכיר באזור כמולדת אזרחית.
המאמר מתאר כיצד המחלוקת על המשפט הבין־לאומי, על מעמד השטח ועל הסכמי אוסלו עיצבה את אסטרטגיות ההתיישבות ואת המעבר לבניית מאחזים.
מה אפשר ללמוד ממנו על זכויות?
המאמר קושר זכויות לדיור בשני הקשרים: דיור בהתנחלויות המסובסד כמכשיר במאבק על המולדת, ושוק הדיור בישראל שבו נשחקה תפיסת הדיור כזכות אזרחית.
מחאת הדיור של 2011 דרשה להשיב את החוזה החברתי המבוסס על הזכות לדיור ולהחזיר את אתוס הדיור ממעשה של אלימות למקלט.
האם המאמר עוסק רק בישראל?
המאמר מתמקד בישראל ובגדה המערבית, ובוחן את השינוי באתוס הדיור באמצעות פרקטיקות התיישבות מאז 1967 ושוק הדיור בישראל.
עם זאת, הוא מציע תרומה תאורטית רחבה יותר: להבין את המרחב החומרי של הבית כמושא הקונפליקט שסביבו מתהווה קהילה פוליטית, ולא רק כאתר או כאמצעי של אלימות.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 13 ביולי 2026