מי מגדיר על מה מדברים? יחסי כוח במפגשי מורים יהודים־ערבים
מחקר אתנוגרפי רב־שנים מגלה שרוב ומיעוט מפעילים כוח בדרכים שונות — והמאבק על עצם הדיון בסכסוך מעצב את המפגש.
בדיון מקצועי ״קר״ שלט הרוב היהודי; כשהסכסוך עלה, הידע והנרטיב של המיעוט הערבי יצרו כוח השפעה — ולכן גם מאבק על סדר היום.
איזה פרויקט מפגשים נחקר?
המחקר עקב אחר פרויקט מפגשים מוכר בידי משרד החינוך שפעל בשנים 1983–1993 וחיבר בין מורים מבתי ספר תיכוניים יהודיים וערביים. בשלב המרכזי נפגשו הקבוצות פעם או פעמיים בחודש לאורך שנת לימודים, ובסך הכול השתתפו כ־300 מורים מכ־25 זוגות בתי ספר.
כיצד נאספו הנתונים?
עבודת השדה נערכה מתחילת 1989 עד תחילת 1996 בגישה אתנוגרפית המבוססת על תאוריה מעוגנת בשדה. היא כללה 100 תצפיות, ובהן 70 מפגשי קבוצות וכ־20 ישיבות צוות לצד אירועים נוספים, וכן 40 ראיונות פתוחים וכ־200 מסמכים.
מה ההבדל בין נושא ״קר״ לנושא ״חם״?
נושאים ״קרים״ היו עניינים מקצועיים שנראו מרוחקים יחסית מן הסכסוך, כגון עבודת המורה והמסגרת החינוכית. נושאים ״חמים״ עסקו במישרין ביחסי יהודים וערבים, בזהות, באפליה ובסכסוך הפוליטי.
כיצד הופיע כוח הרוב בנושאים מקצועיים ״קרים״?
בדיונים המקצועיים המשתתפים היהודים נטו לדבר יותר, לקבל יותר תפקידי הנהגה ולהשפיע יותר על סדר היום. הדפוס שיקף יתרון של קבוצת הרוב גם כאשר מספר המשתתפים משתי הקבוצות היה דומה.
כיצד הפעיל המיעוט הערבי כוח בנושאים ״חמים״?
כאשר הדיון עבר לסכסוך, למשתתפים הערבים היה ידע ישיר ונרטיב המבוסס על ניסיון חייהם כמיעוט. המחקר מתאר זאת כהשפעה אינפורמטיבית שאפשרה להם לשנות את השיחה ולהציב בפני המשתתפים היהודים נקודות מבט שלא שלטו בהן קודם.
האם כוחו של המיעוט ביטל את יתרון הרוב?
לא, משום שההשפעה הערבית הייתה תלויה בכך שהסכסוך עצמו ייכנס לסדר היום. הרוב והנהלת התוכנית החזיקו בכוח רחב יותר לקבוע את מבנה המפגש, את גבולות הדיון ואת משך הזמן שיוקדש לנושאים פוליטיים.
מדוע הנהלת התוכנית צמצמה את הדיון הפוליטי?
המחקר מתאר מגמה שבה ההנהלה הגבילה בהדרגה את המקום שניתן לנושאי הסכסוך והעדיפה תכנים מקצועיים שנחשבו בטוחים יותר. מנחים ומשתתפים ערבים המשיכו לדחוף לדיון פוליטי, משום שמבחינתם אי אפשר היה להפריד את המפגש מן המציאות הלא־שוויונית שבתוכה התקיים.
כיצד השתנה הזמן שהוקדש לסכסוך?
בתקופה מוקדמת יותר תפס הדיון בסכסוך בערך מחצית מן המפגשים, בממוצע כארבע פגישות. בשנים 1991–1993 ירד חלקו לכשליש מן התוכנית, בממוצע כשתי פגישות, ירידה הממחישה את השינוי בסדר היום.
מה רצו המשתתפים עצמם מן המפגש?
משתתפים משתי הקבוצות תיארו את העיסוק בסכסוך כחלק החשוב ביותר במפגשים. הפער בין העדפה זו לבין צמצום הדיון בידי ההנהלה מראה שסדר היום לא היה רק החלטה פדגוגית, אלא מוקד של יחסי כוח.
האם שוויון מספרי יוצר מפגש שוויוני?
חלוקה מספרית מאוזנת יכולה למנוע רוב פשוט בחדר, אך היא אינה מוחקת הבדלים במעמד, בשפה, במשאבים וביכולת לקבוע את כללי השיחה. המחקר מראה שההקשר החברתי של רוב ומיעוט נכנס למפגש גם כאשר עיצוב הקבוצה נראה סימטרי.
מהי המשמעות לתוכניות מפגש בין קבוצות?
תוכנית מפגש אינה יכולה להסתפק ביצירת קרבה אישית אם היא נמנעת מן הנושאים שעליהם בנויים יחסי הכוח בין הקבוצות. עליה לבחון מי קובע את סדר היום, איזה ידע נחשב לגיטימי וכיצד נותנים מקום לנרטיב של המיעוט בלי להפוך אותו לקישוט.
מהם גבולות המחקר?
זהו מחקר איכותני והיסטורי בתוכנית טבעית אחת, ללא קבוצת ביקורת וללא הקצאה אקראית, ולכן אינו יכול להוכיח השפעה סיבתית על דעות קדומות. החוקרת שימשה מעריכה ראשית של הפרויקט בשנים 1989–1993, וחלק מן הפרוטוקולים תורגמו, נסיבות שחשוב להביא בחשבון בפרשנות.
מהי השורה התחתונה?
במפגש היהודי־ערבי פעלו בו בזמן כוחו המבני של הרוב וכוחו האינפורמטיבי של המיעוט. השאלה אם הסכסוך יעלה לדיון קבעה איזה כוח יוכל להתבטא, ולכן מאבק על תוכן השיחה היה חלק מן המפגש עצמו.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 14 ביולי 2026