לגיטימציה לאלימות בין־מפלגתית וקיטוב רגשי
המאמר מראה שבשני הקשרים פוליטיים ממשיים, לגיטימציה לאלימות בין מחנות נקשרה יותר לתחושת חוסר יעילות של פעולה לא אלימה מאשר לקיטוב רגשי כשלעצמו.
מושגי יסוד בקצרה
קיטוב רגשי הוא מצב שבו יריבים פוליטיים אינם רק חולקים בדעותיהם אלא מפתחים חשד, ריחוק או עוינות זה כלפי זה. בהקשר של המאמר, המושג חשוב כדי להבין כיצד רגשות כלפי מחנות פוליטיים משפיעים על אמון, אלימות פוליטית ונכונות לשתף פעולה.
מה המאמר מצא או טוען בפועל?
המאמר מציע שתי מסגרות הסבר ללגיטימציה של אלימות בין מחנות פוליטיים: קיטוב רגשי, כלומר מוטיבציה רגשית לפגוע במחנה היריב, ויעילות קבוצתית לא אלימה נמוכה, כלומר הערכה שדרכים לא אלימות אינן מאפשרות לקבוצה להשיג את יעדיה. ההבחנה חשובה משום שהיא מפרידה בין סלידה פוליטית לבין תפיסה אינסטרומנטלית של אלימות כאמצעי פעולה.
המחקר בדק את ההסברים בשני סקרי דעת קהל בשנת 2020. בישראל השתתפו 500 יהודים ישראלים, לאחר שהמרכז הפוליטי הוחרג מן המדגם, והמשיבים חולקו לימין ולשמאל. בארצות הברית המדגם הסופי כלל 631 משתתפים, דמוקרטים ורפובליקנים, ולאחר הסרת חריגים נותחו 598 משתתפים.
הממצאים תמכו בהסבר האינסטרומנטלי ולא בהסבר הרגשי: יעילות קבוצתית לא אלימה נמוכה ניבאה לגיטימציה גבוהה יותר לאלימות נגד המחנה הפוליטי היריב, ואילו הקשר בין קיטוב רגשי לבין לגיטימציה לאלימות לא קיבל תמיכה. בישראל נמצאה גם רגישות לסדר הצגת השאלות על אלימות של קבוצת הפנים וקבוצת החוץ, ממצא שהמאמר מציע לבדוק בנפרד במחקר עתידי.
מה עומד במרכז הדיון המחקרי?
במרכז הדיון נמצאת השאלה אם לגיטימציה לאלימות בין־מפלגתית קשורה יותר לקיטוב רגשי או לתפיסה של יעילות קבוצתית לא אלימה נמוכה.
המאמר מבחין בין הסבר רגשי, שלפיו עוינות כלפי המחנה היריב מניעה תמיכה באלימות, לבין הסבר אינסטרומנטלי, שלפיו אלימות נתפסת כאמצעי להשגת מטרות פוליטיות כאשר פעולה לא אלימה נתפסת כבלתי יעילה.
איפה נמצאת המשמעות הדמוקרטית?
המאמר עוסק באלימות בין מחנות פוליטיים בחברות דמוקרטיות, שבהן אלימות בין קבוצות אידאולוגיות נחשבת להפרה של נורמות דמוקרטיות מקובלות.
עם זאת, המחברים מדגישים כי אלימות פוליטית בהקשרים של דיכוי, שלילת כוח פוליטי או הגנה עצמית מחייבת מסגרת נורמטיבית אחרת, המתחשבת בגישה לכוח ובאפליה ובאלימות ממוסדות.
מה חשוב במיוחד לקורא הישראלי?
המחקר הישראלי נערך באוקטובר 2020, על רקע המחאה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו והעימותים בין אזרחים מן הימין ומן השמאל, ובחן מדגם של יהודים ישראלים שהזדהו כימין או כשמאל.
המחברים מזהירים שהממצאים מוגבלים להקשר של אי־יציבות פוליטית וחברתית, ומציינים שהמחקר לא הביא בחשבון קבוצות חברתיות מודרות אחרות ולא התחשב בסוגיית יחסי הכוח בין קבוצות.
איזו בעיה דמוקרטית עולה מן המאמר?
הבעיה הדמוקרטית היא כיצד להתמודד עם לגיטימציה לאלימות בין־מפלגתית וקיטוב רגשי בלי לוותר על שוויון אזרחי, ביקורת ציבורית וכללים החלים גם על בעלי כוח.
הממצאים מצביעים על קשר בין תפיסה שפעולה לא אלימה אינה יעילה לבין נכונות גבוהה יותר להעניק לגיטימציה לאלימות, אך בשל אופיו המתאמי של המחקר אי אפשר להסיק שהיעילות הנתפסת היא הגורם לאותה לגיטימציה.
איך הנושא קשור לזכויות ולשוויון?
המחברים מציינים כי אלימות פוליטית מאיימת במיוחד על חברי קבוצות מודרות, החשופים לה יותר ולעיתים אינם יכולים לקבל סעד מן המדינה; הם גם מדגישים שהמחקר לא בחן אוכלוסיות בעלות גישה מוגבלת יותר לכוח פוליטי.
איך הנושא קשור לשלטון החוק?
המאמר מתייחס להצבעה בבחירות, לקמפיינים ציבוריים ולמחאה לא אלימה כאמצעי פעולה נורמטיביים, ומצא שיעילות נתפסת נמוכה של אמצעים כאלה נקשרה ללגיטימציה גבוהה יותר לאלימות, הנתפסת כהפרה חריפה של נורמות דמוקרטיות.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 13 ביולי 2026