קיטוב, נאו־לאומיות מדירה והעיר

איך העיר הופכת למעבדה של נאו־לאומיות?

המאמר הוא מאמר עמדה תאורטי־השוואתי, לא מחקר כמותי. הוא מבקש להכניס את העיר והמטרופולין לדיון על נאו־לאומיות מדירה ועל שחיקת דמוקרטיה.

המחברים טוענים שהספרות על לאומיות חדשה לא שמה מספיק לב לפער בין פוליטיקה מטרופולינית לבין פוליטיקה לאומנית מחוץ לעיר.

מה המאמר מצא או טוען בפועל?

המאמר טוען שהשלכותיה המרחביות והפוליטיות של נאו־לאומיות מדירה מחייבות ניסוח חדש של גאוגרפיה פוליטית עירונית. נקודת המוצא היא שהמתח בין מטרופולינים לבין מדינות לאום נעשה מרכיב מרכזי ביחסים פוליטיים, חברתיים וקבוצתיים.

הניתוח מציג דוגמאות למאבקים סביב הגירה, זהות, חלוקה, ביטחון ודמוקרטיה. בתל אביב מוזכרת התנגדות עירונית לתכנית ממשלתית לגירוש מבקשי מקלט אפריקאים; בארצות הברית עימותים סביב ערי מקלט ומסכות בתקופת הקורונה נקשרים למאבק בין נאו־לאומיות לבין מדיניות ליברלית מטרופולינית; ובטורקיה ובהודו מתוארות מערכות פוליטיות נגד כוחות ליברליים באיסטנבול ובדלהי.

המאמר מדגיש שנאו־לאומיות נוטה לשמר חזות דמוקרטית דקה, אך מקדמת מנהיגים חזקים שמכופפים כללים בשם הגנה על אינטרסים לאומיים. במקביל, בתוך הערים עצמן מחסור בדיור, הטרדה משטרתית ושירותים לא מספקים מעודדים תנועות חברתיות של קבוצות מודרות, אך גם מייצרים פיצול פנימי סביב מעמד, זהות ודור.

מהו קיטוב כפול?

הקיטוב הראשון הוא אופקי: ערים גלובליות ומטרופולינים מזוהים לעיתים עם ליברליות, הגירה וקוסמופוליטיות, בעוד כוחות נאו־לאומניים מציבים אותם כמטרה פוליטית וסמלית.

הקיטוב השני הוא אנכי: גם בתוך העיר קיימים גבולות של מעמד, גזע, אתניות, אזרחות וגישה לשירותים. העיר הליברלית אינה בהכרח מתקנת אי־שוויון, ולעיתים היא מעמיקה אותו.

איך תל אביב וירושלים נכנסות להשוואה?

המאמר מציע לראות דיור, שיטור, ג׳נטריפיקציה, גירוש, ביטחון ושירותים עירוניים כשדות פוליטיים שבהם נאו־לאומיות ודמוקרטיה נמדדות בפועל.

הוא אינו מוכיח מדיניות אחת או מקרה יחיד, אלא מציע מסגרת מחקרית להמשך בדיקה של הקשר בין עיר, לאומיות וקיטוב.

איפה דיור ושיטור פוגשים דמוקרטיה?

דיור, ג׳נטריפיקציה, שיטור, גירוש ושירותים עירוניים קובעים מי יכול לגור בעיר, לנוע בה ולהיראות בה. לכן העיר היא זירה שבה זכויות דמוקרטיות מקבלות צורה מרחבית.

מדוע המטרופולין אינו תמיד מרחב פתוח?

גם עיר שמזוהה עם ליברליות וקוסמופוליטיות יכולה לייצר הדרה מעמדית, אתנית ולאומית. המאמר מבקש לפרק את הדימוי הפשוט של העיר כמרחב דמוקרטי טבעי.