אמון בהנחיות נקשר לריחוק פיזי בקרב יהודים, אך לא בקרב ערבים בישראל

מושגי יסוד בקצרה

אמון מוסדי הוא הנכונות לראות במוסדות ובמקורות מידע גורמים אמינים ולפעול על סמך הנחיותיהם. היענות במחקר אינה התנהגות אישית שנצפתה, אלא הערכת המשיבים את מידת השמירה על ריחוק פיזי בקרב אנשים בסביבתם.

סקר רוחבי מודד משתנים בנקודת זמן ואינו יכול לקבוע מה קדם למה או להוכיח סיבתיות. יחס סיכויים משווה את הסיכוי לתוצאה בין קבוצות לאחר התאמות; ערך נמוך מאחד מצביע על סיכוי נמוך יותר ביחס לקבוצת הייחוס, אך אינו מסביר לבדו מדוע נוצר ההבדל.

מה ביקש המחקר לבדוק?

המחקר בחן אם אמון בהנחיות ובמקורות מידע נקשר להיענות לריחוק פיזי בתקופת הקורונה, והאם הקשר שונה בין אזרחים יהודים לערבים בישראל. ההשוואה נועדה לזהות לא רק פער ממוצע באמון אלא גם אם אמון ממלא אותו תפקיד התנהגותי בשתי הקבוצות.

כיצד נערכו שני הסקרים?

הסקר הראשון נערך באפריל–יוני 2020 לאחר הסגר הראשון וכלל 332 יהודים ו־281 ערבים, ובסך הכול 613 משתתפים. הסקר השני נערך באוקטובר–נובמבר לאחר הסגר השני וכלל 319 יהודים ו־223 ערבים, ובסך הכול 542 משתתפים.

השאלונים הופצו בערבית ובעברית באמצעות קישור ברשתות חברתיות ונענו באופן מקוון. אלה שני מדגמי נוחות נפרדים ולא מחקר אורך העוקב אחר אותם משתתפים בין הסגרים.

כיצד נמדד אמון?

המשיבים דירגו בסולם של חמש דרגות את אמונם בתשעה מקורות מידע, ובהם ראש הממשלה, משרד הבריאות, שירותי חירום, קופות חולים, הרשות המקומית, רשתות חברתיות, אנשי רפואה וגופים מקומיים או מקצועיים. החוקרים חישבו מדד כולל וחילקו אותו לרמת אמון גבוהה או נמוכה סביב החציון, ולכן התוצאה מתארת מיקום יחסי במדגם ולא סף אוניברסלי של אמון.

מדוע ההיענות נמדדה באופן עקיף?

המשיבים נשאלו עד כמה אנשים בסביבתם מקיימים ריחוק פיזי, ולא אם הם עצמם הפרו את הכללים. החוקרים בחרו בניסוח הזה כדי להפחית רצייה חברתית בתקופה שבה אי־ציות היה עלול להוביל לסנקציה, אך המדד עשוי לשקף גם תפיסה של הסביבה ולא התנהגות ממשית.

מה היו פערי האמון בין הקבוצות?

בסקר הראשון 59% מן היהודים דיווחו על רמת אמון גבוהה לעומת 42% מן הערבים, ובסקר השני השיעורים היו 58% ו־39% בהתאמה. הפער היה מובהק בשתי נקודות הזמן והופיע גם ביחס לכמה מקורות מסוימים, אם כי דפוס ההבדלים בין המקורות השתנה בין הסקרים.

מה היו פערי ההיענות לריחוק פיזי?

בסקר הראשון 82% מן המשתתפים היהודים לעומת 64% מן הערבים דיווחו על היענות גבוהה בסביבתם. בסקר השני השיעורים היו 76% לעומת 66%, כך שהפער הצטמצם אך נותר מובהק.

האם הפער נותר לאחר התאמות סטטיסטיות?

כן. לאחר התאמות לגיל, חרדה, דתיות, הכנסה, מצב משפחתי, השכלה, מידע בשפת האם ומשתנים נוספים, יחס הסיכויים של משתתפים ערבים לדווח על היענות גבוהה היה 0.52 בסקר הראשון ו־0.62 בסקר השני לעומת יהודים.

היחסים מצביעים על פער שאינו נעלם בעקבות המשתנים שנמדדו, אך אין לפרשם כאילו הזהות הלאומית עצמה גורמת לאי־ציות. משתנים מבניים, מקומיים וחברתיים שלא נמדדו עשויים להסביר חלק מן ההבדל.

כיצד נקשר אמון להיענות בקרב יהודים?

בסקר הראשון יהודים בעלי אמון גבוה היו בעלי סיכוי גבוה בערך פי 2.5 לדווח על היענות גבוהה גם לאחר התאמות. בסקר השני הופיע קשר בניתוח הלא־מותאם, אך לאחר ההתאמות הוא היה גבולי עם ערך p של 0.06, ולכן הראיות לקשר עצמאי בנקודת הזמן השנייה חלשות יותר.

מה נמצא בקרב המשתתפים הערבים?

בקרב ערבים לא נמצא קשר מובהק בין מדד האמון למדד ההיענות באף אחד משני הסקרים. גיל היה גורם בולט יותר: משתתפים מבוגרים, ובמיוחד בני 50 ומעלה, נטו לדווח על היענות גבוהה יותר בסביבתם לעומת בני 18–29.

האם היעדר קשר סטטיסטי אומר שאמון אינו חשוב למיעוט הערבי?

לא. ייתכן שמדד אמון כללי בתשעה מקורות אינו לוכד את המקור הרלוונטי לכל קהילה, או שיכולת ההיענות מוגבלת בידי תנאים חברתיים וחומריים גם כאשר יש אמון.

היעדר מובהקות יכול לנבוע גם מגודל המדגם, מאופן המדידה או מהבדלים פנימיים בתוך הציבור הערבי. לכן הממצא מצדיק בירור ממוקד יותר ולא מסקנה שמותר להזניח בניית אמון.

אילו הסברים אפשריים מציעים המחברים לפער?

המחברים מפנים לאי־אמון היסטורי בממשלה ובמוסדות, לתחושות ניכור הקשורות באפליה, ולכך שבתחילת המשבר מידע רשמי בערבית היה לעיתים חסר או מאוחר. הם מציינים גם שהסקר הראשון נערך ברמדאן, תקופה של מפגשים משפחתיים ודתיים, אך אינם בודקים ישירות אם אחד הגורמים האלה יצר את הפער.

מה מלמד המידע על נגישות לשונית?

בסקר הראשון 34% מן המשתתפים הערבים דיווחו שקיבלו מידע מועט בשפת אמם, לעומת 16% מן היהודים. הנתון אינו מוכיח שהפער הלשוני גרם להיענות נמוכה יותר, אך הוא מראה שהנחיה אחידה אינה בהכרח מידע נגיש ושווה לכל האוכלוסייה.

האם אפשר להסיק שההיענות נשחקה בין הסגרים?

שיעור ההיענות הכולל ירד מ־74% בסקר הראשון ל־72% בשני, והמחברים דנים בעייפות, שינויי הנחיות, אכיפה, פוליטיזציה ואובדן תעסוקה כהסברים אפשריים. מאחר שלא נשאלו אותם אנשים בשתי הנקודות, אי אפשר לייחס את ההבדל לשינוי אישי או לקבוע איזה מנגנון גרם לו.

מהן המגבלות המרכזיות של המחקר?

ההשתתפות המקוונת דרך רשתות חברתיות יוצרת מדגם נוחות שעלול לייצג פחות אנשים בלי גישה לאינטרנט או קבוצות שקשה להגיע אליהן. המדידה העקיפה של סביבת המשיב, החלוקה הבינארית סביב חציון והעיצוב הרוחבי מגבילים הכללה ואינם מאפשרים להסיק שאמון גרם להיענות.

בנוסף, שני הסקרים כוללים אנשים שונים והרכב הקבוצות אינו זהה לחלוטין. התאמות סטטיסטיות מסייעות להתמודד עם משתנים שנמדדו, אך אינן מתקנות הטיית בחירה או גורמים שלא נכללו בשאלון.

איזו מדיניות חירום משתמעת מן הממצאים?

בניית אמון צריכה להתחיל לפני המשבר ולהישמר לאורך זמן, משום שאמון שנשחק קשה לשקם באמצעות הודעה חד־פעמית. מידע מהיר בשפת האם, שותפות עם רשויות וגורמים מקומיים והכרה במגבלות המעשיות של קבוצות שונות הם רכיבים משלימים, ולא תחליף לבירור נוסף של מקורות הפער.

מהי המשמעות הדמוקרטית של המחקר?

במצב חירום המדינה מבקשת מן הציבור לשנות התנהגות למען טוב משותף, ולכן הלגיטימיות והנגישות של ההנחיות הן חלק מיכולת הביצוע שלה. פער עקבי בין רוב למיעוט באמון ובמידע מאותת שממשל שוויוני נדרש לא רק לפרסם כלל אחיד, אלא לוודא שכל קבוצה יכולה להבין אותו, לבקר אותו ולפעול לפיו.

היכן אפשר לקרוא את המקור המלא?

המאמר המלא פתוח לקריאה ולהורדה באתר International Journal of Public Health. פרטי הפרסום והקישור הקבוע זמינים גם דרך DOI 10.3389/ijph.2022.1604533.