שורשים קולוניאליים של פיתוח כלכלי

איך תמותת מתיישבים הפכה למפתח להבנת מוסדות?

המחברים משתמשים בשיעורי תמותה של מתיישבים אירופים לא כנתון רפואי בפני עצמו, אלא כסימן היסטורי לאפשרות של התיישבות קולוניאלית. כאשר הסיכון למתיישבים היה נמוך יחסית, נוצר תמריץ לבנות מוסדות שיתאימו לחברה שבה אירופים מתכוונים לחיות לאורך זמן.

במקומות שבהם התמותה הייתה גבוהה, התמריץ היה אחר: שליטה מרחוק, ניצול משאבים והפקה מהירה של ערך. כך משתנה בריאותי היסטורי נעשה כלי אמפירי להבחנה בין מוסדות התיישבות למוסדות חילוץ.

מה המאמר מצא או טוען בפועל?

המאמר מתמקד במושבות לשעבר שעבורן קיימים נתונים על תמותת מתיישבים, הגנה מפני הפקעה ותוצר. במדגם הבסיסי מופיעות 64 מדינות, והתוצאה הכלכלית המרכזית היא תוצר לנפש ב-1995 במונחי PPP; כמדד חלופי מופיע גם תוצר לעובד בשנת 1988.

המדד המוסדי המרכזי הוא הגנה מפני סיכון הפקעה, בסולם 0 עד 10 של Political Risk Services, והוא משמש קירוב לזכויות קניין ולמגבלות על כוח שלטוני. המאמר מראה ששיעורי תמותת המתיישבים לפני יותר ממאה שנה מסבירים כ-27% מן ההבדלים במוסדות בני זמננו, ושחלקם של אירופים באוכלוסייה בשנת 1900 מסביר כ-30% מן השונות במדד המוסדי העכשווי.

הניתוח הדו-שלבי מטפל בהגנה מפני הפקעה כמשתנה אנדוגני ומשתמש בתמותת מתיישבים כמשתנה עזר. אומדן ההשפעה של מוסדות על תוצר לנפש הוא 0.94 עם שגיאת תקן 0.16, והממצאים נשארים דומים גם כאשר משתמשים במגבלות על הרשות המבצעת בשנת העצמאות הראשונה ובבקרה על הזמן מאז העצמאות, מה שמחזק את טענת ההתמדה המוסדית.

מה ההבדל בין מושבת התיישבות למושבת ניצול?

מושבת התיישבות נוטה להצמיח מוסדות שמגבילים כוח שלטוני ומגנים על זכויות קניין, משום שהמתיישבים עצמם זקוקים להגנה כזו. מושבת ניצול בנויה סביב שליטה באוכלוסייה המקומית והעברת משאבים החוצה.

המאמר אינו טוען שכל מוסד קולוניאלי היה דמוקרטי או שוויוני. הוא טוען שההבדל בין סוגי מוסדות יצר מסלולים ארוכי טווח שהמשיכו להשפיע גם אחרי סיום השלטון הקולוניאלי.

איך המחקר מתמודד עם שאלת הסיבתיות?

הקושי הוא שמוסדות והכנסה משפיעים זה על זה. כדי לבודד את השפעת המוסדות, המחברים משתמשים בתמותת מתיישבים כמשתנה עזר לאיכות מוסדות היסטורית, ואז בוחנים את הקשר להכנסה לנפש כיום.

המהלך הזה הפך את המאמר למשפיע במיוחד, משום שהוא נתן דרך אמפירית לדבר על מוסדות כגורם עומק ולא רק כתיאור של מדינות שכבר הצליחו כלכלית.

מה נשאר מן התקופה הקולוניאלית אחרי העצמאות?

הטענה המרכזית היא שלמוסדות יש התמדה. גם כאשר שלטון קולוניאלי מסתיים, דפוסי זכויות קניין, מגבלות על הרשות המבצעת ויחסי כוח בין המדינה לאזרחים אינם נמחקים בבת אחת.

לכן העצמאות הפורמלית אינה בהכרח שוברת את המסלול המוסדי. מדינה יכולה לרשת מנגנונים שנבנו לשליטה ולניצול, ולהמשיך לשאת את השפעתם בפיתוח הכלכלי והפוליטי.

למה מוסדות כלכליים הם גם שאלה דמוקרטית?

זכויות קניין והגבלת כוח אינן רק תנאים להשקעה. הן גם מבטאות יחס בין שלטון לבין נשלטים: האם הכוח מוגבל, האם שרירותיות נבלמת, והאם אנשים יכולים לתכנן את חייהם בלי פחד מהפקעה או כפייה.

במובן זה, המאמר מחבר בין פיתוח כלכלי לבין תשתית משטרית. כלכלה אינה נפרדת מן השאלה מי מחזיק בכוח ומי מוגן מפניו.

מה המאמר שינה בדיון על פיתוח?

התרומה הגדולה היא העברת הדיון מגאוגרפיה או תרבות בלבד אל מוסדות היסטוריים שנוצרו בתנאים פוליטיים מסוימים. הוא מציע לחשוב על עוני ועושר כתוצאות של מסלולים מוסדיים ארוכים.

הקריאה הזו אינה פוטרת מהסברים אחרים, אך היא מעניקה משקל מיוחד לשאלה כיצד מוסדות נולדים, את מי הם משרתים, וכיצד הם ממשיכים לפעול גם כאשר ההקשר המקורי השתנה.