ישראל נגד הדמוקרטיה, חלק 2: ניתוח שלאחר הבחירות
דיין מציגה את ישראל כמשטר הפרדה שבו דמוקרטיה לאזרחים ושליטה לא־דמוקרטית בשטחים מתקיימות יחד ומזינות זו את זו.
מה חשפו בחירות 2013?
המאמר נכתב לאחר בחירות 2013 ומנתח את משמעות ניצחונו השלישי של נתניהו ואת הצלחת יש עתיד. דיין מתעניינת פחות במספרי המנדטים כשלעצמם ויותר בשאלה האם הופיעה חלופה פוליטית לשילוב בין ניאו־ליברליזם, לאומנות והמשך הכיבוש.
היא חוזרת למחאת 2011 וטוענת כי למרות האנרגיה החברתית שלה, היא לא יצרה ברית פוליטית יציבה עם שכונות מזרחיות, פעילים פלסטינים וקבוצות מודרות אחרות.
איך מחאת 2011 נשארה מוגבלת?
דיין מתארת את ישראל כמשטר הפרדה: מצד אחד סדר דמוקרטי לאזרחים, ומצד שני סדר של שליטה דיקטטורית בפלסטינים חסרי ייצוג בשטחים. בעיניה, שני הסדרים אינם נפרדים לגמרי; הדמוקרטיה הליברלית בתוך ישראל מסייעת ללגיטימציה של השליטה מעבר לה.
לכן שחיקת הליברליזם בישראל אינה רק בעיה פנימית. היא עלולה לערער גם את האיזון שמאפשר למשטר ההפרדה להיראות יציב ונורמלי.
מהו משטר ההפרדה שבמרכז הטענה?
המאמר מתייחס לחקיקה ולרטוריקה נגד ארגוני חברה אזרחית, מיעוטים והשמאל, וכן לפינוי באב אל־שמס באזור E1 כדוגמה לאופן שבו הסדר המשפטי־פוליטי של הכיבוש מוסתר מן הפוליטיקה האלקטורלית הישראלית הרגילה.
הסיכום צריך לשמר את אופיו הפולמוסי של הטקסט: זהו ניתוח עמדה חריף, לא מחקר אמפירי ניטרלי.
למה המרכז הפטריוטי אינו חלופה מספקת?
דיין רואה במרכז החדש כוח שמבקש נורמליות פנימית בלי לערער על הכיבוש ועל הסדר הביטחוני. לכן הוא יכול לרכך את השפה הפוליטית אך להשאיר את מבנה השליטה על כנו.
איך הכיבוש מעצב את הדמוקרטיה הפנימית?
המאמר טוען שהשליטה בפלסטינים חסרי זכות בחירה אינה חיצונית לדמוקרטיה הישראלית. היא משפיעה על גבולות הליברליזם, על היחס למיעוטים ועל הלגיטימציה של ביקורת פוליטית.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 5 ביולי 2026