ישראל נגד הדמוקרטיה, חלק 2: ניתוח שלאחר הבחירות

מה חשפו בחירות 2013?

המאמר נכתב לאחר בחירות 2013 ומנתח את משמעות ניצחונו השלישי של נתניהו ואת הצלחת יש עתיד. דיין מתעניינת פחות במספרי המנדטים כשלעצמם ויותר בשאלה האם הופיעה חלופה פוליטית לשילוב בין ניאו־ליברליזם, לאומנות והמשך הכיבוש.

היא חוזרת למחאת 2011 וטוענת כי למרות האנרגיה החברתית שלה, היא לא יצרה ברית פוליטית יציבה עם שכונות מזרחיות, פעילים פלסטינים וקבוצות מודרות אחרות.

מה המאמר מצא או טוען בפועל?

המאמר מתאר את בחירות 2013 כאירוע שנערך באווירה של השלמה פוליטית: ניצחונו השלישי של בנימין נתניהו לא הוטל בספק, וגם הצלחת יש עתיד בראשות יאיר לפיד לא נתפסה כהפתעה עמוקה. יש עתיד קיבלה 17 מתוך 120 מושבים והפכה בן לילה למפלגה השנייה בגודלה, אך דיין רואה בכך המשך של תופעה מוכרת: מפלגת מרכז עמומה, פטריוטית ובעלת גוון אנטי־דתי, המושכת את קולות “הישראלי הממוצע”.

הניתוח קושר את ההצבעה ללפיד לאכזבה ממחאת קיץ 2011. המחאה הוציאה מאות אלפים לרחובות נגד שלטון בעלי ההון, אך דיין טוענת שהאנרגיה הרדיקלית שלה התפוגגה במהירות, ושהבריתות שנוצרו בין שכונות מזרחיות בתל אביב לבין פעילים פלסטינים ביפו לא קיבלו ביטוי פוליטי. לכן המחאה לא יצרה אופוזיציה ממשית לשלטון הימין הניאו־ליברלי והניצי.

המאמר מציב את הכנסת הקודמת כרקע מרכזי: דיין מתארת “בליץ” חקיקתי של עשרות הצעות חוק שפגעו בזכויות בסיסיות וכיוונו במיוחד נגד מיעוטים וארגוני חברה אזרחית. השאלה שהיא מעלה לגבי יש עתיד היא אם נבחריה החדשים מן האליטה התקשורתית, התרבותית והעסקית יבלמו את המשך הפגיעה ביסודות הליברליים של המדינה, או ישתלבו בסדר שמותיר את הימין המתנחלי בעמדת כוח.

איך מחאת 2011 נשארה מוגבלת?

דיין מתארת את ישראל כמשטר הפרדה: מצד אחד סדר דמוקרטי לאזרחים, ומצד שני סדר של שליטה דיקטטורית בפלסטינים חסרי ייצוג בשטחים. בעיניה, שני הסדרים אינם נפרדים לגמרי; הדמוקרטיה הליברלית בתוך ישראל מסייעת ללגיטימציה של השליטה מעבר לה.

לכן שחיקת הליברליזם בישראל אינה רק בעיה פנימית. היא עלולה לערער גם את האיזון שמאפשר למשטר ההפרדה להיראות יציב ונורמלי.

מהו משטר ההפרדה שבמרכז הטענה?

המאמר מתייחס לחקיקה ולרטוריקה נגד ארגוני חברה אזרחית, מיעוטים והשמאל, וכן לפינוי באב אל־שמס באזור E1 כדוגמה לאופן שבו הסדר המשפטי־פוליטי של הכיבוש מוסתר מן הפוליטיקה האלקטורלית הישראלית הרגילה.

דיין טוענת שמשטר ההפרדה נשען על מנגנונים נפרדים של שלטון באזרחים ושל שלטון בפלסטינים משוללי זכויות בשטחים הכבושים, וכי עליו להסתיר את התלות בין הממד הדמוקרטי לממד הדיקטטורי ואת אחדותם המערכתית.

למה המרכז הפטריוטי אינו חלופה מספקת?

דיין רואה במרכז החדש כוח שמבקש נורמליות פנימית בלי לערער על הכיבוש ועל הסדר הביטחוני. לכן הוא יכול לרכך את השפה הפוליטית אך להשאיר את מבנה השליטה על כנו.

איך הכיבוש מעצב את הדמוקרטיה הפנימית?

המאמר טוען שהשליטה בפלסטינים חסרי זכות בחירה אינה חיצונית לדמוקרטיה הישראלית. היא משפיעה על גבולות הליברליזם, על היחס למיעוטים ועל הלגיטימציה של ביקורת פוליטית.