כשהתקשורת נתפסת כמטה את המשחק: דימוי ציבורי ולגיטימציה דמוקרטית בקרב תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה
יריב צפתי וג׳ונתן כהן מראים כיצד האמונה שסיקור שלילי משפיע על הציבור הרחב נקשרה לדימוי קבוצתי שלילי, לחוסר אונים פוליטי ולתגובות אפשריות לתוכנית ההתנתקות.
הסקר מצביע על מסלול עקיף: אמונה שהסיקור השלילי משפיע על הציבור נקשרה לדימוי קבוצתי שלילי נתפס, ומשם לחוסר אונים ולתגובות התנגדות — בלי להוכיח שהתקשורת אכן חוללה אותן.
מהי השפעת תקשורת משוערת?
השפעת תקשורת משוערת היא מצב שבו אדם מגיב למה שהוא מאמין שהתקשורת עשתה לעמדותיהם או להתנהגותם של אחרים. המנגנון אינו דורש שההשפעה האמיתית תהיה חזקה, אלא שהאדם ישתכנע כי אחרים הושפעו.
המושג קשור לאפקט האדם השלישי, הנטייה לייחס למסרים השפעה גדולה יותר על אחרים מאשר על העצמי. המאמר מרחיב את הרעיון מן הפער התפיסתי אל תוצאות פוליטיות אפשריות, ובהן תחושת חוסר אונים והצדקת התנגדות.
איזו שאלה דמוקרטית מציב המאמר?
המחברים שואלים אם תפיסת כוח תקשורתי יכולה לפגוע בלגיטימיות של הכרעה דמוקרטית בעיני קבוצה שמרגישה מסוקרת לרעה. המקרה הוא תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה והאופן שבו תושבי ההתנחלויות שם תפסו את הסיקור ואת דעת הקהל כלפיהם.
הטענה אינה שכל ביקורת על תקשורת היא אנטי־דמוקרטית. השאלה המצומצמת היא אם אמונה שהתקשורת עיצבה לאחרים דימוי שלילי של הקבוצה נקשרת לתחושה שהזירה הפוליטית אינה הוגנת או קשובה.
מי השתתף ומתי נאספו הנתונים?
מרכז הסקרים של אוניברסיטת חיפה ערך ראיונות טלפוניים בשבועות האחרונים של אפריל 2004, לפני משאל חברי הליכוד על תוכנית ההתנתקות. מסגרת הדגימה כללה 1,267 משקי בית בהתנחלויות היהודיות ברצועת עזה שהופיעו במדריך בזק, והראיונות נערכו בעברית עם בני 18 ומעלה.
המדגם הסופי כלל 413 משיבים, ושיעור ההיענות לפי AAPOR RR1 היה 52%. נעשו עד 15 ניסיונות חיוג למשק בית, אך ההסתמכות על מדריך טלפונים ועל השתתפות מרצון עדיין יכולה להשפיע על הייצוגיות.
כיצד נמדדו הסיקור, הדימוי והתגובות?
סיקור שלילי נתפס נמדד בשישה פריטים שעסקו, בין השאר, בהוגנות, דיוק ואיזון, והמהימנות הפנימית הייתה 0.73. הדימוי הציבורי הנתפס נמדד בחמישה פריטים שביקשו להעריך כיצד הציבור הישראלי רואה את המתיישבים, והמהימנות הייתה 0.84.
מחשבות על מעבר מן האזור נמדדו בשלושה פריטים במהימנות 0.85. הצדקת שימוש בכוח, כוונה להתנגד בכוח וחוסר יעילות פוליטית נמדדו כל אחד בפריט יחיד, ולכן הם מציעים אינדיקציה צרה יותר מן המדדים המרובי־פריטים.
עד כמה המשיבים חשבו שהתקשורת משפיעה עליהם ועל אחרים?
הפער היה גדול מאוד: ההשפעה הנתפסת על העצמי עמדה בממוצע על 1.58, ואילו ההשפעה הנתפסת על הציבור הישראלי עמדה על 4.01. מבחן ההפרש היה מובהק מאוד, עם t של 35.54 ו־397 דרגות חופש.
התוצאה מתיישבת עם אפקט האדם השלישי, אך אינה בודקת מי באמת השתכנע מן הסיקור. היא מתעדת כיצד המשיבים העריכו את פגיעוּתם היחסית של עצמם ושל הציבור למסרים תקשורתיים.
כיצד תפיסת הסיקור נקשרה להשפעה המיוחסת לתקשורת?
ככל שהמשיבים תפסו את הסיקור כשלילי יותר, הם ייחסו לו השפעה רבה יותר על הציבור הישראלי. באותו זמן, סיקור שלילי יותר נקשר להשפעה מעטה יותר שהמשיבים ייחסו לתקשורת על עצמם.
שני הקשרים מחזקים את הפער שביסוד המודל: המסר נתפס כמוטה, האחרים נתפסים כרגישים לו והעצמי נתפס כעמיד יחסית. עדיין מדובר בקשרים סטטיסטיים מתוך אותו סקר, ולא בתצפית ישירה על תהליך שכנוע.
מה היה הנתיב מן הציבור המשוער אל הדימוי הקבוצתי?
השפעה חזקה יותר שיוחסה לתקשורת על הציבור נקשרה לתפיסה שלפיה הציבור מחזיק בדימוי שלילי יותר של תושבי ההתנחלויות. זהו החיבור המרכזי בין אמונה בכוח המדיה לבין הערכת מעמדה של הקבוצה בזירה הלאומית.
המודל אינו זקוק לכך שהמשיבים יכירו סקרי דעת קהל בפועל. די בכך שהם יסיקו כי הסיקור עיצב את מבטם של אחרים כדי שהדימוי הציבורי המשוער יקבל משמעות פוליטית.
לאילו עמדות והתנהגויות נקשר הדימוי השלילי הנתפס?
דימוי ציבורי שלילי יותר נקשר לחוסר יעילות פוליטית רב יותר, כלומר לתחושה שהאזרח וקבוצתו אינם יכולים להשפיע על ההליך. הוא נקשר גם למחשבות רבות יותר על עזיבת האזור ולהצדקה רבה יותר של שימוש בכוח נגד ההתנתקות.
הצדקת השימוש בכוח נקשרה בתורה לכוונה מוצהרת להתנגד בכוח. זהו רצף של עמדות ודיווחים עצמיים, ולא תיעוד של פעולה אלימה שהתרחשה בפועל.
האם הנתונים מצביעים על תגובה אחת אחידה?
לא. דימוי שלילי נתפס נקשר הן למחשבה על מעבר מן האזור והן להצדקת התנגדות בכוח, שתי תגובות שונות מאוד לאותו איום פוליטי נתפס. המחברים מפרשים אותן כאפשרויות נפרדות של נסיגה ושל מאבק, ולא כסולם יחיד שבו כל אדם מתקדם באותו מסלול.
מבין 336 המשיבים שענו על שני הפריטים הרלוונטיים, 67.3% דחו את שתי האפשרויות ורק 2.4% קיבלו את שתיהן. לכן אין בסיס לתיאור כלל האוכלוסייה הנחקרת כמי שבחרה באחת התגובות הקיצוניות.
האם הסיקור היה שלילי בפועל?
המחקר אינו מבצע ניתוח תוכן עצמאי של הסיקור שעליו נשאלו המשתתפים. הוא מציין ניתוח תוכן אחר של סיקור משאל הליכוד, שלפיו ההצגה הייתה מאוזנת יחסית, בניגוד לתפיסה הרווחת בקרב המשיבים.
הפער הזה חשוב לטיעון משום שהוא מראה שתפיסה יכולה להיות בעלת תוצאות פוליטיות גם כשהיא אינה תיאור מדויק של תוכן המדיה. אין ממנו הוכחה שכל כלי התקשורת היו מאוזנים או שכל משיב נחשף לאותו סל מסרים.
מה המודל מסביר ומה הוא אינו מסביר?
מודל הנתיבים מסביר חלק ניכר מן השונות בדימוי הציבורי הנתפס ובכמה מן התוצאות, גם לאחר בקרה על מאפיינים דמוגרפיים, עמדות אידאולוגיות, זיקה למקום וחשיפה למדיה. המחברים גם מוצאים השפעות עקיפות מובהקות מן ההשפעה המיוחסת לציבור, דרך הדימוי, אל חוסר היעילות, מחשבות המעבר והצדקת הכוח.
עם זאת, התאמה של מודל סטטיסטי אינה מוכיחה שהחצים פועלים בכיוון המצויר. ייתכן, למשל, שתחושת חוסר אונים או איום חיזקה מלכתחילה את הערכת הסיקור כשלילי ואת האמונה שהציבור הושפע ממנו.
מדוע הממצא נוגע ללגיטימציה דמוקרטית?
הליך דמוקרטי נשען לא רק על כללי הצבעה אלא גם על אמונה שהאזרחים והקבוצות יכולים להישמע ולהתחרות בתנאים לגיטימיים. כאשר קבוצה סבורה שמתווך תקשורתי עוין כבר עיצב נגדה את הציבור, הפסד פוליטי עלול להיתפס כתוצר של זירה מעוותת ולא כהכרעה שיש לקבל.
המאמר אינו קובע שהמשיבים דחו את הדמוקרטיה כמשטר. הוא מזהה מנגנון מצומצם יותר שבו תפיסת השפעה חיצונית נקשרת לחוסר יעילות ולנכונות גבוהה יותר להצדיק תגובות מחוץ לפוליטיקה הרגילה.
מהן מגבלות המחקר?
זהו סקר חתך שנערך בקרב קבוצה קטנה, מעורבת מאוד ומאוימת ישירות משינוי מדיניות חריג. לכן אי אפשר להוכיח סדר זמנים, לשלול מודלים חלופיים או להניח שאותו מנגנון יופיע בעוצמה דומה בקרב קבוצות ובאירועים אחרים.
כמה מן התוצאות נמדדו בפריט יחיד, המדגם נשען על משקי בית שהופיעו במדריך הטלפונים ושיעור ההיענות היה 52%. הנתונים גם מודדים כוונות, הצדקות ותפיסות, ולא השפעה תקשורתית אמיתית, התנהגות בפועל או איכות אובייקטיבית של ההליך הדמוקרטי.
איזו מסקנה מעשית אפשר לגזור בזהירות?
מוסדות מדיה ומנהיגים דמוקרטיים צריכים להתייחס ברצינות לאופן שבו קבוצות מבינות את ייצוגן, משום שהוגנות נתפסת יכולה להשפיע על אמון ועל קבלת הכרעות. שקיפות, ריבוי קולות והזדמנויות ממשיות להשיב עשויים לצמצם תחושת הדרה, אף שהמחקר אינו בוחן התערבויות כאלה.
אין פתרון שמבטיח לבטל לחלוטין תפיסת הטיה, במיוחד אצל צד שמפסיד במאבק טעון. הלקח המבוסס הוא צנוע יותר: יש להבחין בין תוכן הסיקור, השפעתו הממשית והאמונות בדבר השפעתו, מפני שכל אחד מהם יכול למלא תפקיד פוליטי אחר.
היכן אפשר לקרוא את המקור המלא?
המאמר המלא זמין בקובץ PDF מלא. הקובץ כולל את תיאור המדגם, נוסחי המדדים, טבלת המתאמים ומודל הנתיבים.
פרטי הפרסום והרשומה הקבועה זמינים דרך DOI 10.1177/0093650205281057. המאמר פורסם בדצמבר 2005 ב־Communication Research, כרך 32, גיליון 6.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 3 באוגוסט 2026