משחק השמות הפופוליסטי: כיצד כינויים ושתיקה שוללים לגיטימיות מיריבים
אורי קדרון ופיקי איש־שלום מזהים שלוש טקטיקות — המצאת כינוי לועג, ניכוס כינוי קיים והימנעות משם היריב — שממירות תחרות דמוקרטית במאבק על עצם הזכות להיחשב מועמד לגיטימי.
שם פוליטי אינו רק תווית: לעג, ניכוס והשתקה יכולים להפוך יריב לגוף שאינו ראוי עוד לתחרות לגיטימית.
שמות כזירה של כוח פוליטי
שם מעניק לאדם זהות, נראות ומקום בתוך עולם חברתי. כאשר שחקן חזק משנה את השם, מצמיד לו כינוי או נמנע ממנו, הוא אינו רק מתאר מציאות אלא מנסה לבנות חלוקה חדשה בין מי שראוי להישמע לבין מי שאפשר להקטין.
המאמר מחבר את התובנה הזאת ל״קסם החברתי״ של השיום: פעולה פוליטית יכולה להיראות טבעית מפני שהשם נשמע כאילו הוא רק פרט אישי. דווקא המראה הלא־רשמי מאפשר לכינוי לחלחל לשיח בלי להיתפס מיד כהפעלת כוח.
מושגי יסוד בקצרה: פופוליזם, אנטי־פלורליזם ודה־לגיטימציה
המחברים משתמשים בפופוליזם כאידאולוגיה רזה המציבה ״עם טהור״ מול ״אליטה מושחתת״ ודורשת שהפוליטיקה תבטא רצון כללי ואחיד. מאחר שחברות דמוקרטיות מורכבות מקבוצות ואינטרסים שונים, הטענה שרק מנהיג אחד מייצג את העם היא אנטי־פלורליסטית.
דה־לגיטימציה אינה ביקורת רגילה על טעות או מדיניות. היא מערערת על עצם כשירותו של היריב להשתתף בתחרות, מייצגת אותו כזר לעם או מוחקת את נוכחותו מן השיח.
ניתוח השוואתי בשלוש שפות ובשלושה משטרים
המחקר מנתח שיח כתוב ומדובר באנגלית, עברית ורוסית ברגעים שבהם שלטונם של המנהיגים עמד בפני אתגר. טראמפ נבחן סביב בחירות 2020, נתניהו סביב בחירות 2015, ופוטין סביב גלי מחאה ב־2017 וב־2021.
בחירת המקרים מאפשרת להשוות מנהיגים פופוליסטיים הפועלים תחת דרגות שונות של תחרות ושליטה בתקשורת. היא אינה מדגם מייצג של כל הפופוליזם, אלא השוואה תיאורטית המדגימה כיצד אותה מטרה של הקטנת יריבים מקבלת צורות שונות.
שלוש טקטיקות, מטרה משותפת אחת
הטקטיקה הראשונה היא המצאת כינוי לועג, כפי שטראמפ עשה ליריביו; השנייה היא ניכוס כינוי קיים והפיכתו לנשק תלוי־תרבות, כפי שנתניהו עשה ל״בוז׳י״ ול״ציפי״. הטקטיקה השלישית היא הימנעות מן השם, שבאמצעותה פוטין שלל מן האופוזיציה הכרה ציבורית.
כל אחת מן הטקטיקות מציגה את המנהיג כמי ששובר את כללי האליטה ומדבר בשפה ״עממית״. באותו מהלך היא מתארת את היריב כחלש, מושחת, מלאכותי או חסר מעמד, ולכן כמי שאינו יכול לדבר בשם העם.
מה ההבדל בין שיום לסיווג?
סיווג משייך אדם לקבוצה רחבה — למשל, לומר שאדם הוא פוליטיקאי — ואילו שיום מפריד פרט מסוים מן הקבוצה ונותן לו זהות ייחודית. המחברים טוענים שסיווג נתפס כפעולה ציבורית ורשמית יותר, בעוד ששם נעטף באינטימיות ובטבעיות.
ההבדל מסביר מדוע כינוי יכול להיות יעיל במיוחד. הוא פועל כאילו היה פרט אישי ספונטני, אך למעשה נושא קטגוריות של מגדר, מוצא, מעמד, גיל וכשירות ומחדיר אותן להערכת הדמות הפוליטית.
מדוע שיום מושך מנהיגים פופוליסטים?
שיום לא־תקני מאפשר למנהיג להפגין קִרבה לשפה יומיומית, לעג לכללי הנימוס של הממסד והתרחקות מן האליטה. הוא גם מייצר מסר קצר, זכיר ורגשי שיכול להחליף דיון מורכב במדיניות ובכשירות.
במישור האידאולוגי הכינוי מחבר יריב מסוים לדמות ״האליטה המושחתת״. כך נמתח קו בין ״אנחנו״ לבין ״הם״, והמנהיג מציג את עצמו לא רק כמועמד טוב יותר אלא כנציג האותנטי היחיד.
כיצד פעלה טקטיקת הכינויים של טראמפ?
טראמפ המציא או קיבע שמות כמו ״Sleepy Joe״, ״Crooked Hillary״ ו״Crazy Nancy״ כדי לקשור יריבים לעייפות, שחיתות וחוסר יציבות. בעצרות הוא שילב את הכינוי עם הומור, מחוות גוף וסיפור חוזר, עד שהשם נעשה מסגרת שדרכה הקהל מתבקש להבין כל מידע חדש על היריב.
בשתי עצרות סמוך לבחירות 2020 הוא אמר ״Sleepy Joe״ או ״Sleepy Joe Biden״ 17 פעמים באלנטאון ו־13 פעמים בבולהד סיטי. החזרה אינה רק עלבון; היא מבקשת ליצור זיהוי אוטומטי בין ביידן לבין חולשה פיזית ומדינית.
כיצד כינוי קיים נעשה נשק במקרה של נתניהו?
נתניהו לא היה צריך להמציא את ״בוז׳י״ ו״ציפי״; הוא השתמש בשמות מוכרים והטעין אותם בטון, בהקשר ובמחוות המציעים ילדותיות, נשיות וחוסר יכולת לעמוד באיומים ביטחוניים. הכינוי ״ביבי״, שאינו רציני יותר כשלעצמו, קיבל לעומת זאת משמעות של עממיות, גבריות וניסיון.
הטקטיקה מראה שמשמעות פוליטית אינה מצויה בהברות בלבד. היא נוצרת מן המטען התרבותי, מקולו וגופו של הדובר, מתכונות היריב ומסיפור רחב יותר המציג מנהיג אחד כ״מר ביטחון״ ואת האחרים כבלתי כשירים.
איזה תפקיד מילאו מגדר וביטחון בשיום הישראלי?
הניתוח מראה כיצד ״ציפי״ קושר בידי נתניהו לדימוי נשי, קל וחסר הגנה, וכיצד קולו הגבוה של הרצוג והכינוי ״בוז׳י״ משמשים להצגתו כצעיר ולא סמכותי. אלה אינם מאפיינים ניטרליים אלא שימוש בסטריאוטיפים מקומיים של גבריות צבאית כדי להגדיר כשירות להנהגה.
הממצא חושף כיצד תקשורת פופוליסטית יכולה להמיר מחלוקת מדינית במבחן זהות וגוף. יריב אינו נבחן לפי הצעתו אלא לפי השאלה אם שמו, קולו ומגדרו מתאימים לדמות המגן שהקמפיין בונה.
מה מלמדת החזרה המרוכזת על ״בוז׳י״ ו״ציפי״?
בריאיון שנמשך 16 דקות ו־40 שניות, יומיים לפני בחירות 2015, נתניהו אמר ״בוז׳י״ עשר פעמים ו״ציפי״ תשע פעמים. בכל תשע הפעמים שבהן הזכיר את ציפי הוא צימד אותה להרצוג, וכך בנה צמד אחד שמוצג כחלופה שמאלית וחלשה.
הצפיפות הרטורית ממחישה כיצד כינוי נעשה מסר קמפיין בפני עצמו. במקום לחזור בכל פעם על טיעון מלא, עצם אמירת השמות נועדה להפעיל את מכלול האסוציאציות שכבר נקשר אליהם.
מדוע פוטין נמנע מלומר את שמו של נבלני?
במערכת שבה הקרמלין שולט במידה רבה בחשיפה התקשורתית, אפילו אזכור של יריב יכול להעניק לו מעמד ופרסום. הימנעות מן השם מייצרת שתי דרגות של לגיטימיות: מנהיגים ובעלי תפקידים שהשלטון מכיר בהם, ואופוזיציה חסרת שם שאינה ראויה לכאורה להתייחסות.
המחברים מצאו שב־30 נאומים וראיונות בין מרץ ליולי 2017 ובתשע הופעות בין ינואר למאי 2021, בשיא המחאות למען נבלני, פוטין לא נקב בשמו. גם בריאיון יחיד מ־17 בדצמבר 2020 שעסק בהרעלתו הוא נמנע מן השם; האסטרטגיה שונה מלעג פומבי, אך גם היא מצמצמת את היריב ומונעת ממנו זירה שוויונית.
כיצד מבנה המשטר משפיע על בחירת הטקטיקה?
טראמפ ונתניהו התמודדו בבחירות תחרותיות ולכן נזקקו למסרים חוזרים ובולטים שיגייסו קהל וינצחו יריב מזוהה. פוטין פעל במערכת סמכותנית יותר, שבה שליטה בתקשורת מאפשרת להתעלם מן היריב במקום להעניק לו תהודה דרך התקפה.
המאמר אינו טוען שכל דמוקרט משתמשת בכינוי וכל אוטוקרט בשתיקה. הוא מראה שהזדמנויות תקשורתיות, עוצמת האיום, התרבות והמאפיינים האישיים של היריבים מעצבים איזה כלי מתוך ארגז השיום יהיה מועיל יותר.
האם שימוש בכינוי מוכיח שמנהיג הוא פופוליסט?
לא. כינויים, הומור והימנעות משמות קיימים גם מחוץ לפופוליזם, ולכן יש לבחון אם הם משתלבים במסגרת של עם מול אליטה, טענה לייצוג בלעדי והצגת יריבים כבלתי לגיטימיים.
המחברים עצמם מציעים שמחקר עתידי ישווה בין מנהיגים פופוליסטים ולא־פופוליסטים. בלי קבוצת השוואה כזאת, המאמר מזהה התאמה חזקה בין הטקטיקות להיגיון הפופוליסטי אך אינו קובע שהן ייחודיות לו.
מה ההבדל בין ביקורת חריפה לדה־לגיטימציה באמצעות שם?
ביקורת חריפה יכולה לטעון שיריב טועה, נכשל או מחזיק במדיניות מסוכנת ועדיין להכיר בזכותו להתמודד ולייצג ציבור. דה־לגיטימציה מנסה להציג אותו כחסר בגרות, חלש מטבעו, זר לעם או בלתי קיים מבחינה ציבורית.
השיום הפופוליסטי פועל כאשר הכינוי כבר אינו קיצור לטענה אלא תחליף לה. במקום לבחון עמדה, הקהל מתבקש לדחות את נושא השם כולו ואת עצם תביעתו למנהיגות.
האם המאמר מוכיח שהטקטיקות משנות תוצאות בחירות?
לא. המחקר מנתח שימוש, מבנה ומשמעות של טקטיקות שיום, אך אינו מודד ניסויית או סטטיסטית את השפעתן על עמדות, הצבעה או פופולריות.
המחברים מסמנים זאת כשאלת המשך מרכזית: האם כינויים באמת מחזקים את המשתמש, האם הם מחלישים את היריב, והאם בטווח ארוך הם מדרדרים את איכות הדיון. נדרשים ניסויים, סקרים וניתוחי זמן כדי להשיב.
מהי הסכנה לדמוקרטיה ליברלית?
דמוקרטיה ליברלית זקוקה לתחרות שבה יריבים מוכרים כבעלי זכות לייצג גם כאשר המחלוקת עמוקה. כאשר שם נעשה כלי לשלילת אנושיות, כשירות או נוכחות, הוויכוח זז ממדיניות אל השאלה מי נחשב חלק לגיטימי מן הציבור.
הסכנה מצטברת: לעג מתמשך מנרמל השפלה, כינויים טעוני מגדר מחזקים היררכיות, והימנעות מוחקת אופוזיציה מן המרחב המשותף. כך שפה יומיומית יכולה לתרום לאנטי־פלורליזם בלי שינוי חוק רשמי.
אילו שאלות המחקר משאיר פתוחות?
המאמר מציע לחפש טקטיקות שיום נוספות, להשוות מנהיגים פופוליסטים ולא־פופוליסטים ולבדוק מה קורה כששני פופוליסטים מתחרים זה בזה. הוא גם שואל אם טקטיקות חוצות גבולות ומשפיעות על האופן שבו מנהיגים פונים לעמיתים זרים.
השאלה החשובה ביותר היא שאלת ההשפעה: מי מאמץ את הכינוי, לכמה זמן, ובאילו תנאים הוא משנה תפיסת כשירות ולגיטימיות. המסגרת של קדרון ואיש־שלום מגדירה את המשתנים והמנגנונים, אך אינה מחליפה בדיקה אמפירית שלהם.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 17 ביולי 2026