כיצד שיח על גזענות עשוי לגייס פופוליזם ימני
ניתוח המחלוקת סביב קמפיין Breaking Point של UKIP מראה כיצד האשמה בגזענות יכולה להיבנות מחדש כעימות בין אליטה מבקרת, מנהיג פופוליסטי וציבור שמרגיש מושפל ומאוים.
קרדיט תמונה: OpenAI OpenAI image generation Generated site asset
האשמה מוסרית יכולה להפוך למשאב פופוליסטי: כאשר הביקורת מציירת גם את המצביעים כבורים או חשודים, המנהיג יכול לבנות עמם ברית של ׳העם׳ נגד הממסד.
מושגי יסוד בקצרה
פופוליזם בונה עימות בין ׳העם׳ לבין אליטה או ממסד המוצגים כמנותקים וכחסרי לגיטימיות. המאמר מתמקד בגרסה ימנית שבה הגירה וגבולות נעשים בסיס לזהות לאומית ולקריאה להדרה.
יחס תלת־קוטבי כולל מנהיג או מפלגה פופוליסטיים, מבקרי ממסד המפעילים נורמה אנטי־גזענית, וציבור שהצדדים מבקשים להגדיר ולגייס. מעורבות תומכים פירושה שהקהל אינו רק מקבל מסר, אלא משתתף ביצירת הקטגוריות, הזהויות והברית הפוליטית.
המדגם ושיטת הניתוח
החוקרים חיפשו כתבות שעסקו בברקזיט ובקמפיין Breaking Point ופורסמו בשלושת הימים שלאחר השקתו, בין 16 ל־19 ביוני 2016. הם דגמו מקורות לאומיים ומקומיים, מרכזיים ועצמאיים ובעלי נטיות אידאולוגיות שונות, ועצרו כאשר הטיעונים והציטוטים החלו לחזור על עצמם.
המאגר הסופי כלל 29 כתבות ובהן 19,840 מילים, ותגובות קוראים בהיקף 75,134 מילים. לניתוח נבחרו 100 קטעים מן הכתבות ומתגובות טוויטר שצוטטו בהן, בהיקף 5,970 מילים, וכן 135 קטעי תגובות קוראים, בהיקף 3,652 מילים; שני חוקרים בחרו קטעים בנפרד ופתרו פערים באמצעות הכללה רחבה.
מהי השאלה המרכזית של המחקר?
המחקר שואל כיצד ייצוג שנתפס בעיני רבים כגזעני יכול לתפקד כמכשיר גיוס ולא רק כמקור לגינוי. מוקד העניין אינו אם השחקנים ׳באמת׳ גזענים במובן פסיכולוגי פנימי, אלא מה אנשים עושים בשיח כאשר הם מטילים את הקטגוריה, דוחים אותה או מאמצים אותה מחדש.
החוקרים בוחנים כיצד המחלוקת מגדירה בו בזמן את המנהיג, את מבקריו ואת הציבור. התהליך הזה יכול להפוך עימות מוסרי לזהות קולקטיבית ולברית פוליטית, במיוחד כאשר המנהיג מציג את עצמו כמגן על קהל שהממסד מבזה.
מדוע פרובוקציה גזענית עשויה להועיל לפופוליזם?
פרובוקציה צפויה לעורר גינוי חריף, והגינוי מספק למנהיג הזדמנות להגדיר מחדש את מושא המחלוקת. במקום להתגונן רק מפני הטענה המוסרית, הוא יכול לטעון שהמבקרים מכחישים מציאות, משתיקים דאגה לגיטימית ומסרבים להקשיב לציבור.
כך נוצרת זירה שבה עצם הביקורת מוכנסת לסיפור הפופוליסטי על אליטה מתנשאת. התועלת אינה טמונה בהסכמה רחבה שהמסר ראוי, אלא ביכולת להשתמש בתגובה אליו כדי לחדד גבול בין ׳אנחנו׳ לבין ׳הם׳.
כיצד פועל היחס התלת־קוטבי?
בקוטב הראשון עומדים UKIP ופאראג׳, בקוטב השני פוליטיקאים, עיתונאים ומבקרים המבטאים נורמה אנטי־גזענית, ובקוטב השלישי הציבור המצביע. כל צד אינו מדבר רק על האחר אלא גם פונה לציבור ומציע לו זהות.
כאשר המבקרים מתארים את הקמפיין כמניפולציה על אנשים פתאים, הם עלולים להציב את הציבור בצד המותקף. המנהיג יכול אז להזמין אותו לברית של בעלי שכל ישר מול ממסד שלכאורה מזלזל בו ומסרב להכיר בניסיונו.
אילו שני סוגי ביקורת זיהו החוקרים?
הסוג הראשון התמקד בייצוג עצמו ותיאר אותו כביטוי של דעה קדומה, שנאה, הדרה וכשל מוסרי. הוא סימן את הקמפיין ואת מנהיגיו כשייכים לקטגוריה גזענית שאינה לגיטימית בזירה הציבורית.
הסוג השני התמקד בהשפעה המשוערת על הקהל ותיאר את הקמפיין כתעמולה, הפחדה והסתה. דווקא מסגור ההשפעה ייחס לעיתים לקהל חוסר רציונליות, תמימות או נטייה סמויה לגזענות, ובכך פתח פתח לטענה שהביקורת עצמה מתנשאת.
כיצד הגיב פאראג׳ להאשמות?
לפי הניתוח, ההגנה העבירה את המחלוקת מן הקטגוריה של גזענות אל שאלת האמת והמציאות. פאראג׳ הציג את הקמפיין כביטוי לא גזעי של מצב ההגירה וכהדהוד של דאגות ציבוריות, ולא כהתקפה על קבוצה אתנית או דתית.
במקביל הוא ייחס למבקרים מניעים פוליטיים והשקעה בסדר הקיים ובאיחוד האירופי. המהלך לא רק דחה אשמה אישית, אלא הציע לציבור זהות של מי שרואים את המציאות ונענשים על כך בידי ממסד.
מה תפקידן של תגובות הקוראים?
תגובות הקוראים מראות כיצד מסגור של מנהיג יכול להיקלט, להשתנות ולהתחזק בידי תומכים. מגיבים חזרו על טענות בדבר אמת עובדתית, הציגו ביקורת גזענות כניסיון להסיט את הדיון והפנו את ההאשמה בחזרה כלפי האליטה.
כך הקהל מופיע כשותף פעיל ולא רק כיעד למניפולציה. התגובות מרחיבות את הרשת הדיאלוגית, מגינות על המנהיג ומייצרות קהילה מדומיינת של אנשים שדאגותיהם משותפות ושקולם כביכול נשלל.
מהי בעלות אירונית על תווית הגזענות?
בעלות אירונית מתרחשת כאשר תומכים אינם מקבלים את תוכן ההאשמה אך מציגים נכונות לשאת את התווית המגונה. הם הופכים אותה מסימן לבושה לסימן לכך שהם פטריוטים, דוברי אמת או קורבנות של שיטור לשוני מצד האליטה.
ההיפוך מספק תחושת ייחוד וסולידריות ומחזק מעורבות פוליטית. הוא גם מקשה על הביקורת להשיג את מטרתה, משום שכל שימוש נוסף בתווית יכול להתפרש כהוכחה לרדיפה שהזהות החדשה בנויה סביבה.
האם המאמר טוען שהקמפיין לא היה גזעני?
לא. החוקרים מתארים את התוכן כשנוי במחלוקת מבחינה גזעית ומנתחים את ההאשמות, ההכחשות והשימושים שנעשו בהן; הם אינם מזכים את הקמפיין באמצעות קביעה שהמסר היה ניטרלי.
טענתם היא אנליטית: גם ביקורת מוצדקת מבחינה מוסרית יכולה לקבל תפקיד אינטראקציוני בלתי צפוי. השאלה היא כיצד ניסוח הביקורת מגדיר את הציבור וכיצד מנהיג פופוליסטי משתמש בהגדרה הזאת לבניית ברית.
האם המחקר מוכיח שהקמפיין שינה את תוצאת הברקזיט?
לא. המחקר אינו משווה מצביעים שנחשפו לקמפיין לאחרים, אינו מודד שינוי בעמדות ואינו אוסף נתוני הצבעה ברמת הפרט. מן הניתוח אי אפשר לאמוד כמה קולות, אם בכלל, הושפעו מן הקמפיין או מן המחלוקת.
הטענה המצומצמת היא שהאשמת הגזענות לא בהכרח פגעה במחנה העזיבה ושבתוך הטקסטים שנבדקו פעל מנגנון רטורי שיכול לגייס. הוכחת השפעה אלקטורלית סיבתית הייתה דורשת עיצוב מחקר אחר.
מהי רשת דיאלוגית תקשורתית?
עיתונאים מחברים אמירות, ראיונות ותגובות לאירוע תקשורתי אחד, ואחרים מצטטים ומפרשים את הדיווחים שוב. כך נוצרת רשת שבה שחקנים פונים זה לזה גם בלי שיחה ישירה, וטיעונים ועובדות ממוחזרים בין כתבות, פוליטיקאים וקוראים.
הגישה מאפשרת לעקוב אחרי התהוות זהויות לאורך המחלוקת, אך היא גם מגבלה. המחברים מודים שהתמקדות בייצוגים עיתונאיים משטחת חלק מן הניואנס של המקורות המקוריים, אף שהיא לוכדת את הדיון כפי שהיה זמין לצרכני חדשות.
מדוע חשוב להפריד בין ביקורת המסר לבין תיוג המצביעים?
המחקר אינו קורא לרכך ביקורת על הדרה, אלא להבחין בין התנגדות למסר ולמדיניות לבין השפלה גורפת של הציבור שאליו הם פונים. ביקורת המתארת מצביעים כחסרי תבונה עלולה לאשר את סיפורו של הפופוליסט על אליטה שמזלזלת בעם.
תגובה דמוקרטית אפקטיבית צריכה לפרק עובדות, דימויים ומנגנוני הדרה בלי להניח מראש שכל מי שמודאג מהגירה מחזיק זהות אחת ובלתי משתנה. בכך היא מצמצמת את יכולת המנהיג להפוך גינוי של מסר לברית אישית עם כל מי שמרגיש שהואשם.
כיצד אפשר לבקר מסר הדרתי בלי לחזק את המלכודת הפופוליסטית?
אפשר להתמקד בטענות הניתנות לבדיקה, בבחירת הדימויים, בקבוצות הנפגעות ובהשלכות המדיניות, ולתת לציבור חלופה עובדתית ומוסרית ברורה. חשוב גם להכיר בבעיות ממשיות של שירותים, עבודה ודיור בלי לקבל את ההנחה שהאשמה קולקטיבית של מהגרים היא הפתרון.
הלקח מן המאמר הוא לשמור על גבול נורמטיבי נגד גזענות ובה בעת להימנע ממסגור שמוסר את זהות ׳האדם הרגיל׳ לימין הפופוליסטי. ביקורת כזאת מתנגדת להדרה אך משאירה פתח לשכנוע ולברית אזרחית רחבה יותר.
מהן מגבלות המדגם והפרשנות?
המאגר מכסה אירוע אחד ופרק זמן קצר של שלושה ימים, והכתבות נבחרו בעזרת מנועי חיפוש תוך עדיפות לתוצאות בולטות ולגיוון מקורות. תגובות מקוונות אינן מדגם מייצג של קוראים או מצביעים, ואין דרך להסיק מהן מה הייתה שכיחות כל עמדה בציבור.
ניתוח שיח מסביר כיצד טיעונים וקטגוריות פועלים, אך אינו קורא מחשבות ואינו קובע את הכוונות הפנימיות של כל דובר. הממצאים מציעים מנגנון שניתן לחפש במקרים אחרים, ולא חוק שלפיו כל האשמת גזענות תמיד מחזקת פופוליזם.
מהי החשיבות לדמוקרטיה ולתקשורת פוליטית?
דמוקרטיה תלויה גם בכללים נגד הדרה וגם ביכולת לנהל מחלוקת שבה אזרחים אינם מצומצמים לתווית אחת. פופוליזם ימני מנצל את המתח הזה כאשר הוא מציג ביקורת על גזענות כהוכחה לכך שהממסד מבטל את זהות העם ואת זכותו לדבר.
המחקר מראה שכוח פוליטי נבנה לא רק מתוכן המסר המקורי אלא גם משרשרת התגובות אליו. עיתונאים, פוליטיקאים ואזרחים משתתפים יחד ביצירת גבולות הקבוצה, ולכן אחריות תקשורתית כוללת תשומת לב לאופן שבו ביקורת מייחסת רציונליות, מוסר ושייכות לקהל.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 17 באוגוסט 2026