חמש דרכים להבין מדיניות חוץ פופוליסטית
דניאל פ׳ ויינר ופיליפ ג׳ורלנדו ממפים חמש אסכולות שמחברות בין אידאולוגיה, אסטרטגיה, סגנון, שיח ומדיניות פופוליסטיים לבין ניסוח, תהליך, מנהיגות, פרקטיקה ותוצאות של מדיניות חוץ.
קרדיט תמונה: OpenAI OpenAI image generation Generated site asset
אין נוסחה אחת למדיניות חוץ פופוליסטית: העימות בין העם לאליטות מקבל צורה אחרת כרעיון, אסטרטגיה, סגנון, שיח או תוצאה, ותמיד פועל בתוך אילוצים מוסדיים ובין־לאומיים.
אילו שאלות מבקש המאמר לפתור?
הספרות על פופוליזם עסקה במשך שנים בעיקר בפוליטיקה פנימית, בעוד יחסיהם של מנהיגים פופוליסטים עם מדינות, ארגונים ושווקים נותרו מפוזרים בין תחומי מחקר. ויינר וג׳ורלנדו שואלים אם יש קטגוריה מובחנת של מדיניות חוץ פופוליסטית ובאילו תנאים היא אכן משנה התנהגות בין־לאומית.
המטרה אינה למצוא רשימת עמדות שכל פופוליסט מאמץ. המאמר מבקש להבהיר אילו רכיבים של פופוליזם נבחנים בכל מחקר ואיזה חלק של מדיניות החוץ אותו מחקר מנסה להסביר.
מהם מושגי היסוד של המיפוי?
מדיניות חוץ פופוליסטית היא תוכנית מחקר הבוחנת כיצד ההבחנה בין עם מוסרי לבין אליטה חשודה מוקרנת אל הזירה הבין־לאומית. ניתוח מדיניות חוץ הוא תחום המתמקד באופן שבו רעיונות, תהליכים, מנהיגים, פרקטיקות ותוצאות מחברים בין המדינה לבין סביבתה.
המושג פופוליזם עצמו שנוי במחלוקת ויכול להיתפס כאידאולוגיה דקה, אסטרטגיית גיוס, סגנון ביצוע, שיח או מדיניות נצפית. המאמר הופך את המחלוקת למשאב אנליטי ומזווג כל תפיסה עם מוקד מתאים בניתוח מדיניות חוץ.
כיצד נבנה המיפוי של חמש האסכולות?
המחברים בחנו לעומק מאמרים שבהם הופיעו במפורש המונחים הנוגעים למדיניות חוץ פופוליסטית בחיפוש Google Scholar לשנים 2000–2023. הם העניקו עדיפות לעבודות שבהן המושג הופיע בכותרת, לאחר מכן בתקציר, ולבסוף במבוא ובמסגרת התאורטית.
זהו מיון פרשני של ספרות ולא סקירה שיטתית עם חישוב אפקט משותף. המחברים מזהירים שהאסכולות חופפות, ושיוך מאמר לאחת מהן אינו אומר שמחבריו מזהים את עצמם כחברים במחנה כזה.
מה בוחנת האסכולה של אידאולוגיה וניסוח מדיניות?
PFP-1 רואה בפופוליזם אידאולוגיה דקה שבמרכזה מאבק מתמשך בין העם לבין האליטות. בזירה הבין־לאומית, מוסדות אזוריים, בתי דין, ארגונים לא־ממשלתיים, חברות רב־לאומיות וטכנוקרטים יכולים להיות מוצגים כממסד שאינו מייצג את רצון העם.
המחקר באסכולה זו שואל כיצד תפיסת העולם הזאת מתורגמת לדוקטרינה ולמיקומה הרצוי של המדינה בעולם. הוא גם בוחן אם ריבונות עממית היא עיקרון עצמאי או מעטפת הנצמדת לאידאולוגיות עמוקות יותר.
מדוע אידאולוגיית שמאל או ימין עדיין משנה?
פופוליסטים מן הימין נוטים להפנות ביקורת אל סוכנויות האו״ם, האיחוד האירופי, בתי דין בין־לאומיים ומסגרות רב־תרבותיות. פופוליסטים מן השמאל נוטים יותר לתקוף את קרן המטבע, בנקים מרכזיים, מוקדי הון ותכתיבים כלכליים חוצי גבולות.
לצד ההבדלים, המחברים מזהים מקרים שבהם יריבים אידאולוגיים מתלכדים סביב התנגדות לגלובליזציה או לאליטה טרנס־לאומית משותפת. לכן ההבחנה בין עם לאליטה חשובה, אך גאוגרפיה, בריתות ויחסי כוח יכולים לגבור עליה או לשנות את תוכנה.
מה בוחנת האסכולה של אסטרטגיה ותהליך החלטה?
PFP-2 מתייחסת לפופוליזם כאסטרטגיה לצבירת כוח, לגיוסו ולהצדקתו. היא מתמקדת באופן שבו מנהיגים הופכים סוגיות שבעבר נמסרו למומחים לחלק מסדר היום הציבורי וטוענים כי השכל הישר של העם עדיף על שיקול הדעת של הממסד המקצועי.
המחקרים שהמחברים ממפים מזהים נטייה לפוליטיזציה ולריכוז של החלטות חוץ בידי המנהיג וסביבתו. החלשת אוטונומיית הדיפלומטים, הצבא, המודיעין והייעוץ המשפטי עשויה לפגוע ברציפות מקצועית ולהגדיל אי־ודאות, אך עוצמת הדפוס משתנה בין מדינות.
כיצד מוסדות מקומיים מרסנים או מאיצים ריכוזיות?
משטר נשיאותי, מפלגה הנשלטת בידי מנהיג ומוסדות ציבור חלשים יכולים להרחיב את מרחב הפעולה הפופוליסטי. לעומתם, קואליציות, פרלמנטים, מפלגות עצמאיות, בתי משפט וביורוקרטיות מקצועיות יכולים לחייב פשרה ולהאט מפנה חד.
המאמר משווה בין מנהיגים שהצליחו להפוך מפלגה ותיקה לכלי של סדר היום שלהם לבין מפלגות פופוליסטיות שנאלצו לחלוק שלטון. המסקנה אינה שמוסד מסוים תמיד חוסם פופוליזם, אלא שמאזני הכוח הפנימיים קובעים כמה מן ההבטחה תגיע לשלב הביצוע.
מה בוחנת האסכולה של סגנון ומנהיגות?
PFP-3 מעבירה את המוקד מן המנגנון הממשלתי אל המנהיג כמבצע דיפלומטי. היא בוחנת תכונות אישיות, מערכות אמונה וקודים תפעוליים שמעצבים סגנון אותנטי, אסרטיבי, אופורטוניסטי או מתעמת.
מנהיגים פופוליסטים עשויים לעקוף מתווכים ולפנות ישירות לקהלים מקומיים וזרים, תוך שימוש בשפה יומיומית, מחוות חריגות או הפרת כללי נימוס דיפלומטיים. עם זאת, פרסונליזציה קיימת גם אצל מנהיגים שאינם פופוליסטים, ולכן נדרש מחקר השוואתי כדי לזהות מה ייחודי כאן.
מה בוחנת האסכולה של שיח ופרקטיקה?
PFP-4 רואה בפופוליזם צורת ניסוח שבה ״העם״ ו״האליטות״ מקבלים משמעות שונה לפי הזמן, המקום והקהל. נאומים, מסגרות וסיפורים אינם רק תיאור של העולם, אלא פרקטיקות שמגדירות ידידים, אויבים ומעמד רצוי למדינה.
השיח יכול להציג מהגרים ומיעוטים כאחר מאיים, או לחלופין לבנות עם טרנס־לאומי סביב דת, אתניות או מאבק משותף. הצלחתו תלויה בהדהוד אצל קהלים וברשתות סולידריות, ולכן אותו מסר אינו פועל באופן אחיד בכל אזור.
מה בוחנת האסכולה של מדיניות ותוצאות?
PFP-5 מתחילה מן התפוקות ומבקשת לזהות אם שלטון פופוליסטי מייצר תוצאה מובחנת בסחר, מימון, ביטחון, אינטגרציה אזורית, זכויות אדם, סביבה או בריאות. היא בודקת במיוחד הבטחות להשיג תנאים הוגנים יותר, להגן על ריבונות ולתקן יחס בין־לאומי הנתפס כמקפח.
הספרות אינה מגלה תוצאה אחידה של חד־צדדיות או פרוטקציוניזם. לעיתים מופיעה רטוריקה תקיפה בלי שינוי גדול, ולעיתים נוצרים מוסדות חלופיים, קשרים עם מעצמות מתחרות או שיתוף פעולה בררני שמשרת גם צרכים חומריים.
האם פופוליזם מוביל בהכרח להתנגדות לרב־צדדיות?
לא בהכרח. מנהיגים יכולים לתקוף ארגונים קיימים כמועדונים של אליטות ובה בעת להקים מסגרות אחרות שבהן הם שולטים טוב יותר בסדר היום ובכללי החברות.
המאמר מתאר רב־צדדיות בררנית המבוססת לעיתים על אזור, זהות דתית או סולידריות פוליטית. לכן ההתנגדות מופנית לא פעם לסוג מסוים של מוסד ולהיררכיה מסוימת, ולא לכל שיתוף פעולה בין־לאומי באשר הוא.
מה מלמד החיבור בין חמש האסכולות?
כל אסכולה מצמידה תפיסה אחרת של פופוליזם למוקד אחר בניתוח מדיניות חוץ: ניסוח, תהליך, מנהיגות, פרקטיקה או תפוקה. המוקדים עשויים לחפוף, אך המאמר אינו מציג אותם כשלבים עוקבים או כשרשרת סיבתית אחת.
המחברים אינם מבקשים להמיס את ההבדלים לתאוריה אחת. ״האוהל הרחב״ שלהם נועד לאפשר השוואה ותחרות בין הסברים תוך שמירה על בהירות לגבי הדבר שכל מחקר מודד.
מהי המשמעות למוסדות דמוקרטיים ולשירות הציבורי?
האסכולה התהליכית מראה שמפלגות, פרלמנטים, קואליציות, בתי משפט וביורוקרטיה מקצועית אינם רק רקע למדיניות חוץ. הם מחלקים סמכות, משמרים מומחיות ומגבילים את היכולת של מנהיג אחד לזהות את האינטרס האישי שלו עם רצון העם כולו.
עם זאת, המאמר אינו טוען שכל פוליטיזציה היא אנטי־דמוקרטית או שכל פופוליסט הוא סמכותני. אחת משאלות ההמשך היא באילו תנאים פופוליזם מתפקד כתיקון ייצוגי ובאילו תנאים הוא הופך לאנטי־פלורליזם ולריכוז כוח.
אילו מגבלות מחייבות זהירות בקריאת המסקנות?
זהו מאמר סקירה ומיפוי, לא ניסוי, מאגר חדש של החלטות או מטא־אנליזה של גודלי אפקט. הדוגמאות הרבות ממחישות מנגנונים ושונות, אך אינן מספקות לבדן אומדן ממוצע של השפעת פופוליזם על שלום, מסחר או מוסדות בין־לאומיים.
המחברים מכנים את מדידת ההשפעה הבין־לאומית עקב אכילס של התחום. גמישות המושג, מחסור בפרספקטיבה אורכית, הטיות בחירת מקרים והבדלים בין תחומי מדיניות מקשים להפריד את הפופוליזם מאידאולוגיה, משטר וגאופוליטיקה.
איזו תוכנית מחקר מציעים המחברים להמשך?
המאמר קורא לבחון אותו מקרה באמצעות יותר מאסכולה אחת, להשוות פופוליסטים ללא־פופוליסטים ולשלב בין אזורים, אידאולוגיות ורמות שונות של דמוקרטיה וסמכותנות. הוא מציע לחבר מחדש את התחום לריאליזם, ליברליזם, קונסטרוקטיביזם ולמסורת החברה הבין־לאומית כדי לבחון מנגנונים מתחרים.
מבחינה מתודולוגית נדרשים ניתוחי תוכן, מעקב תהליכים, השוואות כמותיות, ניתוח רשתות, ראיונות וסקרים של אליטות מדיניות וביטחון. הכלים האלה אמורים לאפשר בדיקה מדויקת יותר של משברים, מלחמות, אינטגרציה, זכויות אדם, בריאות ואקלים, במקום להסיק מן התווית הפופוליסטית לבדה.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 18 באוגוסט 2026