לא בידוד ולא פתיחות: כיצד מנהיגים פופוליסטים בוחרים מתי לאמץ את העולם
השוואה בין ז׳איר בולסונארו לאנדרס מנואל לופס אוברדור מראה שפופוליזם אינו מכתיב מדיניות חוץ אחידה. לגיטימציה, תמיכה פוליטית והזדמנות להיבדל מן האליטות הקודמות קובעות מתי העולם נהפך לבמה ומתי לאויב.
פופוליסטים אינם פשוט מסתגרים מן העולם: הם מאמצים או דוחים אותו לפי תרומתו ללגיטימציה, לתמיכה ולהיבדלות מן האליטה.
מהי הסתירה שממנה יוצא המאמר?
ספרות אחת מתארת מנהיגים פופוליסטים כלאומנים, פרוטקציוניסטים ומבודדים הנרתעים ממוסדות וממחויבויות בינלאומיים. ספרות אחרת מראה שהם מרבים להופיע בזירה העולמית, לבנות סולידריות חוצת גבולות בין קהלי עם ולאמץ רעיונות וסגנונות ממדינות אחרות.
המחברים טוענים ששתי התצפיות יכולות להיות נכונות באותו מנהיג ובאותה כהונה. השאלה אינה אם פופוליזם הוא בינלאומי או אנטי־בינלאומי במהותו, אלא מתי כל אפשרות משרתת את הפרויקט הפוליטי של המנהיג.
מה כולל המושג הבינלאומי במחקר?
המושג אינו מוגבל למדינות זרות או למשרד החוץ. הוא כולל שחקנים, רעיונות, סגנונות, סדרי יום ומוסדות שמוצגים כמי שמגיעים מעבר לגבול, ובהם שותפים בילטרליים, ארגונים אזוריים, גופים רב־צדדיים ונורמות של ממשל גלובלי.
דחייה יכולה ללבוש צורה של התנגדות פעילה, מזעור חשיבות או אדישות, ואילו אימוץ יכול להיות מוסדי, כלכלי או ביצועי. ההבחנה מאפשרת לזהות מעורבות גם כאשר המנהיג ממשיך לדבר בשפה אנטי־גלובליסטית.
כיצד הלך הרוח הפופוליסטי מתרגם את העולם למדיניות?
המסגרת ממקמת את המנהיג במרכז: הוא מסנן מציאות מורכבת דרך ההנגדה בין העם לאליטה ובונה ממנה אפשרויות פעולה. הסינון כולל שיפוט קוגניטיבי, קביעה נורמטיבית של טוב ורע ותגובות רגשיות כמו כעס, חרדה, הזדהות ובוז.
מכאן נולדת מדיניות אישית, תגובתית ולעיתים סותרת לכאורה. אותה זירה יכולה להיתפס פעם כמקור איום של אליטות ופעם כבמה שמאשרת את מנהיגותו של מי שטוען לייצג לבדו את העם.
כיצד פועל מנגנון הלגיטימציה?
כאשר נושא שמגיע מחוץ למדינה מאפשר לחזק את צדקת העם ולהחליש את מעמד האליטה, המנהיג נוטה לעשות בו שימוש בררני. הוא יכול לתקוף מוסד בינלאומי כדי להציג את עצמו כמגן הריבונות, או להופיע לצד מנהיג זר כדי לקבל אישור למעמדו.
הלגיטימציה מכוונת בו בזמן לקהלים פנימיים וחיצוניים. לכן התנגדות למערכת הבינלאומית אינה בהכרח נסיגה מן הבמה; לעיתים העימות הפומבי הוא עצמו סוג של מעורבות שנועד להפיק הכרה ותשומת לב.
כיצד צורכי התמיכה הפוליטית משנים את היחס לחוץ?
מנהיג פופוליסטי משתמש בתוויות רגשיות ובחלוקה לחברים ולאויבים כדי לשמר קשר עם קהלי התמיכה שלו. תגובה למשבר בינלאומי נבחנת לכן גם לפי יכולתה לעורר תחושת שייכות, הגנה, כעס או גאווה בבית.
כאשר המחיר לקהל התומכים עולה, העמדה עשויה להשתנות במהירות. פעולה שהוצגה קודם כהתערבות זרה פסולה יכולה להפוך לפשרה הכרחית, ואדישות יכולה להתחלף במעורבות אם המשבר מאיים על התמיכה במנהיג.
מהו מנגנון ההזדמנות וההיבדלות?
מדיניות חוץ שקודמה בידי ממשלות קודמות יכולה לשמש סמל לאליטה שממנה המנהיג מבקש להיבדל. ככל שמוסד, ערוץ דיפלומטי או סדר יום מזוהים יותר עם הממסד הישן ועם שותפיו הגלובליים, כך גדל התמריץ להתרחק מהם.
אבל ההיבדלות כפופה למחיר: קשר כלכלי או ביטחוני שמיטיב בבירור עם קהל הבית קשה יותר לבטל. הזדמנות פירושה גם חלון לפעולה וגם האפשרות לבחור באי־מעורבות כאשר היא זולה ומועילה יותר לפרויקט הפופוליסטי.
מדוע הושוו בולסונארו ולופס אוברדור?
שני הנשיאים מוצגים כמקרים מרכזיים בגל הרביעי של הפופוליזם באמריקה הלטינית, אך הם מגיעים מצדדים אידאולוגיים שונים: בולסונארו מן הימין ולופס אוברדור מן השמאל. ההשוואה בוחנת אם המנגנונים המוצעים פועלים מעבר להבדל זה.
המאמר קורא את תגובותיהם לשורה של סוגיות בילטרליות, אזוריות ורב־צדדיות ולממשל גלובלי, ובהן יחסים עם ארצות הברית, אינטגרציה אזורית, אקלים וקורונה. זו השוואה איכותנית של שני מקרי בוחן, לא מבחן סטטיסטי של כלל ממשלות האזור.
כיצד בולסונארו בנה גישה עימותית כלפי העולם?
בולסונארו הציג את הזירה הפנימית והבינלאומית כמערכת אחת שבה אליטות שמאל, דיפלומטים גלובליסטים, מומחים ומוסדות רב־צדדיים פועלים נגד העם הברזילאי. מדיניות החוץ שלו ביקשה להיבדל מממשלות מפלגת הפועלים ונשענה על אנטי־גלובליזם, אנטי־קומוניזם ולאומנות דתית.
הוא נסוג מדיונים מרכזיים בזכויות אדם ובשינוי אקלים, תקף ארגונים לא־ממשלתיים ומוסדות רב־צדדיים והעמיד ריבונות מול מחויבויות גלובליות. עם זאת, הוא לא פרש מכל הסכמי האקלים ולא חדל ממילוי חובות דיפלומטיות, ולכן העימות אינו שקול לבידוד.
מתי בולסונארו דווקא אימץ קשרים בינלאומיים?
למרות ביקורתו על סין בקמפיין, הוא נקט כלפיה גישה פרגמטית בשל האינטרסים המסחריים של ברזיל. הוא גם טיפח יחסים אישיים עם דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין, ויקטור אורבן, נרנדרה מודי ובנימין נתניהו והשתמש ב־BRICS כדי להרחיב את נראותו.
הקשרים היו לעיתים קרובות אישיים יותר ממדינתיים: מנהיג ידידותי הופרד בדמיון הפוליטי מן המוסדות והאליטות של מדינתו. ההזדהות עם טראמפ סיפקה לגיטימציה וסייעה לברזיל לקבל בתקופתו מעמד של בעלת ברית מרכזית של ארצות הברית שאינה חברה בנאט״ו.
מה מלמד היחס הברזילאי לארגונים אזוריים?
בולסונארו המשיך בפירוק הקשר עם UNASUR, שאותה הציג כמכשיר של הסוציאליזם הוונצואלי, ותמך בהקמת PROSUR לצד ממשלות ימין. היציאה מארגון דיפלומטי שכבר נחלש אפשרה לו להיבדל מן השמאל בעלות נמוכה יחסית.
כלפי MERCOSUR הוא היה אמביוולנטי: בקמפיין אותת על אפשרות פרישה ובהמשך התרחק מחלק מן הפעילות הפוליטית, אך שמר על הממד המסחרי. היתרונות לכלכלה ולקבוצות אינטרס תומכות הפכו ביטול מלא למחיר כבד מדי.
כיצד משבר הקורונה בחן את הגישה של בולסונארו?
בתחילת המגפה בולסונארו מזער את הסכנה, תקף עצות מדעיות ואת תפקיד ארגון הבריאות העולמי וגילה אדישות למאמצי מושלי מדינות ומומחים להביא חיסונים. ההתנגדות התאימה להצגת מומחים ומוסדות בינלאומיים כאויבי העם והמנהיג.
כשהתחלואה והתמותה עלו והמשבר החל לאיים על הלגיטימציה שלו, הוא העביר חלק מן הניהול לשרים ולמושלים. השינוי מדגים כיצד תגובה רגשית ועימותית יכולה להיסוג מול מחיר פוליטי מקומי גובר.
מדוע גישתו של לופס אוברדור מוגדרת פסיבית־אגרסיבית?
לופס אוברדור ביקש להיבדל הן מממשלות PAN ו־PRI שקדמו לו והעמיקו קשרים עם ארצות הברית ואירופה, והן מן הדגם הצ׳אביסטי־מדוריסטי של השמאל האזורי. הוא הציג דיפלומטים וטכנוקרטים כמשרתי אינטרסים זרים, אך לא רצה להיקלע למשבר עם שותפים חיוניים.
הפתרון היה להצהיר שהזירה החיצונית משנית לענייני הפנים, לקצץ משאבים דיפלומטיים ולהחליש את הגוף לקידום סחר והשקעות, ובו בזמן לשמור אפשרות לפעול כשהדבר מועיל. האדישות המוצהרת הייתה אפוא בררנית ומכשירית יותר מאשר נסיגה מלאה.
כיצד נראתה האמביוולנטיות של מקסיקו מול ארצות הברית?
כאיש אופוזיציה תקף לופס אוברדור את הרטוריקה של טראמפ, אך כנשיא בנה עמו יחסים מעשיים והגיע להבנות שלא ייצרו מחיר קהל גבוה לשני הצדדים. הוא דחה בפומבי תלות חיצונית, אך קיבל שיתוף פעולה שהותיר לו מרחב פעולה בענייני פנים.
גם בתחום ההגירה פעלה מקסיקו בשקט להגבלת שיירות ממרכז אמריקה, הקימה משמר לאומי בעל תפקיד כפייתי וחתמה על הסכמים עם אל סלבדור, גואטמלה והונדורס. המדיניות המעשית הייתה קשוחה יותר מן הדימוי הרך שנמסר לקהל.
כיצד לופס אוברדור פעל בזירה האזורית?
מקסיקו התרחקה הן מן הקו הפרו־אמריקאי בארגון מדינות אמריקה והן מן הגוש הצ׳אביסטי, ונמנעה מחלק מן הפסגות האזוריות בלי לפרוש בהכרח מן המסגרות. כך יכול היה הנשיא לשדר עצמאות בלי לשלם את מחיר הניתוק המוסדי.
לצד זאת הוא העניק מקלט לאבו מוראלס, סירב להכיר בחואן גואידו כנשיא וניסה לקדם ציר פרוגרסיבי באמצעות Grupo de Puebla. המחברים מתארים צעדים אלה כתגובות סמליות ותלויות־אירוע יותר מאשר אסטרטגיה אזורית עקבית עם המשך מוסדי.
מה חשפה הקורונה במקרה המקסיקני?
לופס אוברדור עבר מהכחשת הסיכון ומזעורו לביקורת על אמצעי המאבק ולאדישות לפתרונות מדעיים שהגיעו מחוץ למדינה. גורמי הבריאות לא תמיד אימצו את הקו הזה, ולכן גם כאן יש פער בין פרסונת המנהיג לבין פעולת המדינה כולה.
הציבור במקסיקו חווה פחות סגרים מאשר במדינות אחרות באזור ובעולם, והנשיא שמר על קבלה פוליטית למרות מספר גבוה של נדבקים ומתים. עד פברואר 2022 חזרה הפופולריות שלו בקירוב לרמתה שלפני המגפה, נתון שהמחברים קושרים ליעילות הפוליטית של האמביוולנטיות בטווח הקצר.
מה משותף לשני הנשיאים ומה מבדיל ביניהם?
שניהם השתמשו בעולם החיצוני כדי להיבדל מממשלות קודמות, חיברו סוגיות זרות למאבק בין העם לאליטה ושמרו מחויבויות כלכליות וביטחוניות כשהמחיר של נטישתן היה גבוה. שניהם גם הגיבו למשברים באופן אד־הוק ולא הציעו חזון שיטתי של סדר בינלאומי חלופי.
בולסונארו אימץ סגנון עימותי וקשרים גלויים עם מנהיגי ימין פופוליסטים, ואילו לופס אוברדור העדיף לעיתים אדישות והכחשה ונזהר להיבדל גם מפופוליזם ימני וגם מן השמאל הרדיקלי באזור. ההבדל האידאולוגי שינה את זהות החברים והאויבים, אך לא ביטל את שלושת המנגנונים המשותפים.
מה המאמר משנה בהבנת מדיניות חוץ פופוליסטית?
המסקנה היא שאנטי־גלובליזם אינו זהה לאיסולציוניזם. מנהיג יכול לתקוף את הסדר הליברלי, לצמצם מחויבות לנורמות מסוימות ובאותו זמן להעמיק קשרים בילטרליים, להשתתף בפורומים נבחרים ולייבא סגנונות פוליטיים.
לכן כדאי לעקוב אחר הקהל שאליו מכוון המסר, אחר המחיר לקואליציית התמיכה ואחר המורשת שממנה המנהיג מנסה להיבדל. עמדה כלפי העולם נעשית אז תוצאה משתנה של לגיטימציה, תמיכה והזדמנות, ולא מאפיין קבוע שנגזר מתווית הפופוליזם.
אילו מגבלות ושאלות פתוחות נשארות?
שני מקרי בוחן אינם יכולים לקבוע שכל מנהיגי הגל הרביעי או כל פופוליסט בעולם פועלים באותו אופן. הניתוח ממוקד במנהיג ובשיחו, והמחברים עצמם מראים שאילוצי המשרה הנשיאותית, יחסים דיפלומטיים ותיקים, קהלים פנימיים וחיצוניים וקבוצות אינטרס יכולים להגביל את מרחב הפעולה.
המחברים קוראים להוסיף מקרי שמאל וימין מאזורים אחרים ולבחון כיצד מנהיגים מסבירים לקהל הבית הופעות במוסדות שהם עצמם מתארים כאליטיסטיים. נשארת פתוחה גם השאלה אם הצטברות של עימות, אדישות ומעורבות בררנית משנה לאורך זמן את מוסדות המדינה ואת הסדר הבינלאומי.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 13 באוגוסט 2026