אזרחות פורמלית יכולה להתקיים לצד מבנה קולוניאלי־התיישבותי
Nadim N. Rouhana ו־Areej Sabbagh-Khoury עוקבים אחר ארבעה שלבים בחוויה הפוליטית של הפלסטינים אזרחי ישראל ומציעים לקרוא את היחסים עם המדינה דרך המושג אזרחות קולוניאלית־התיישבותית.
המאמר טוען כי מעמד אזרחי וזכות בחירה אינם מבטלים מבנה שמארגן באופן לא שוויוני קרקע, הגירה, זהות לאומית וכוח פוליטי.
מושגי יסוד והעמדה האנליטית
קולוניאליזם התיישבותי הוא במסגרת המאמר פרויקט שבו קהילה מתיישבת מבקשת לבסס ריבונות קבועה במולדתה של אוכלוסייה ילידית ולארגן מחדש קרקע, מרחב ואוכלוסייה. אזרחות קולוניאלית־התיישבותית מתארת מצב שבו חלק מן האוכלוסייה הילידית הוא אזרח פורמלי, אך יחסי המדינה עמו עדיין מעוצבים בידי מטרות הפרויקט הזה.
אזרחות פרוצדורלית כוללת מעמד משפטי, בחירות וזכויות הניתנות להפעלה בתוך מוסדות המדינה, ואילו אזרחות מהותית דורשת גם שוויון בכוח, במשאבים ובהגדרת הקולקטיב. המחברים טוענים שהסתכלות פרוצדורלית לבדה מטשטשת את מקור היחסים ואת האופן שבו זכויות והדרה מתקיימות יחד.
טענת המאמר ומה היא משנה בדיון על אזרחות
המאמר אינו מכחיש שהאזרחות הישראלית העניקה לאזרחים הפלסטינים זכויות וכלים פוליטיים ממשיים. הוא טוען שהכלים האלה ניתנו בתוך מדינה שהגדירה את עצמה כמימוש של פרויקט לאומי יהודי, ולכן אין לראות בהם הוכחה שהיחסים הקולוניאליים־התיישבותיים הסתיימו.
המסגרת מזיזה את מוקד השאלה מן הפער בין שוויון משפטי לאפליה נקודתית אל מבנה היחסים כולו. במקום לשאול רק אם משאב מסוים חולק באופן שווה, היא שואלת מי מגדיר את המדינה, מי זכאי להגר אליה, כיצד מאורגן המרחב ואילו תביעות היסטוריות נחשבות לגיטימיות.
שיטת הניתוח וגבולותיה
Rouhana ו־Sabbagh-Khoury מציגים סינתזה היסטורית רחבה של מוסדות המדינה, שיח פוליטי והתארגנות קולקטיבית פלסטינית מאז 1948. זהו מאמר פרשני־מושגי הנשען על ספרות היסטורית, משפטית וסוציולוגית, ולא מחקר שמודד משתנים במדגם או בודק השפעה סיבתית.
המחברים מדגישים שהחלוקה לתקופות אינה מסלול התפתחות ליניארי ושבכל תקופה התקיימו עמדות מתחרות בתוך הציבור הפלסטיני. השלבים מסמנים שינוי בדפוס הדומיננטי ובשאלות שעמדו במרכז, ולא הסכמה מלאה או החלפה מוחלטת של תפיסה אחת באחרת.
ארבעת השלבים שהמאמר ממפה
השלב הראשון הוא הממשל הצבאי בשנים 1948–1966, והשלב השני הוא עליית פרדיגמת השוויון מן שנות השבעים עד ראשית שנות התשעים. השלב השלישי מתפתח אחרי הסכמי אוסלו סביב מדינה לכל אזרחיה וזכויות קולקטיביות, והשלב הרביעי הוא שיבת ההיסטוריה וזיכרון הנכבה אל מרכז התודעה הפוליטית.
החלוקה קושרת בין שינוי בהסדרים מדינתיים לבין תגובות פוליטיות של האזרחים הפלסטינים, אך אינה טוענת שכל שלב נגרם מגורם יחיד. התפתחויות פנימיות, אזוריות וישראליות פעלו יחד, והמאמר מסתפק בזיהוי המאפיינים העיקריים שלהן.
מה פירוש ״אזרחות קולוניאלית־התיישבותית״?
המושג מתאר אזרחות שמכירה בפרט כחבר משפטי במדינה אך מכפיפה את הקולקטיב הילידי למטרות של שליטה בקרקע, במרחב, בדמוגרפיה ובהגדרת הריבונות. לפי המחברים, זו אינה סתירה מקרית אלא צורה מוסדית שבה הכלה אזרחית חלקית מסייעת לנהל אוכלוסייה שנותרה בתוך המדינה.
האזרחות מעניקה זכות לבחור, להיבחר, להתארגן ולתבוע זכויות, ולכן אינה ריקה לחלוטין. בו בזמן, המבנה הלאומי והמשפטי קובע לדעתם היררכיה בין אזרחים יהודים לפלסטינים ומונע מן האחרונים שותפות שווה בהגדרת הקולקטיב המדינתי.
כיצד 1948 והממשל הצבאי מניחים את היסודות למסגרת?
לפי תיאור המאמר, כ־156 אלף פלסטינים נשארו אחרי מלחמת 1948 בתוך גבולות המדינה שלאחר המלחמה והיוו כ־18% מאוכלוסייתה. הם קיבלו אזרחות, אך הוכפפו מיד לממשל צבאי ולתקנות חירום עד 1966, בתקופה שבה נוהלו תנועה, קרקע והתארגנות תחת פיקוח הדוק.
המחברים רואים בתקופה הזאת את רגע העיצוב של הצירוף בין מעמד אזרחי לבין כפיפות קולקטיבית. המדינה הציגה צעדים רבים כחיוניים לביטחון, ואילו המאמר מפרש את מכלולם גם ככלים להעברת קרקע, לעיצוב מאזן דמוגרפי ולביסוס שליטה פוליטית.
כיצד שליטה בקרקע ובמרחב קשורה לאזרחות?
המאמר מתאר העברת קרקעות ונכסים פלסטיניים לשליטת המדינה ולמוסדות יהודיים, לצד הגבלות תנועה שמנעו מבעלים להגיע לאדמותיהם. הוא קושר בין כלים משפטיים ומנהליים לבין הפיכת מרחב פלסטיני למרחב שהוגדר מחדש כחלק בלעדי מן הפרויקט הלאומי היהודי.
מחיקת המרחב הייתה לפי הניתוח גם פיזית וגם סמלית, באמצעות הרס יישובים, שינוי שימוש במבנים ושמות עבריים למקומות. כך שאלת האזרחות אינה נוגעת רק לזכויות הפרט בהווה, אלא גם ליחס בין השתייכותו למדינה לבין ההיסטוריה והבעלות במולדתו.
מהי פרדיגמת השוויון ומה היא השיגה?
אחרי ביטול הממשל הצבאי התחזק שיח שהתמקד בשוויון בתקציבי חינוך ורשויות מקומיות, בשירותים, בתעסוקה, בזכויות אדם ובהפסקת הפקעת קרקעות. המפלגה הקומוניסטית הישראלית והחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון היו כוחות מרכזיים בקידום התביעה, ולצדן התפתחו בהמשך ארגוני חברה אזרחית ומשפט.
המאמר מכיר בכך שהפרדיגמה יצרה עבודה פוליטית ומוסדית חשובה והרחיבה את אפשרויות הפעולה של האזרחים הפלסטינים. ביקורתו היא שההתמקדות בחלוקה שוויונית יותר של משאבים לא העמידה במרכז את זהות המדינה, זכויות העבר, השבת קרקעות או היתרונות הניתנים ליהודים מכוח השתייכות לאומית.
מדוע המחברים רואים מגבלה בדרישה לשוויון בלבד?
שוויון בשירות מסוים יכול לצמצם פער בלי לשנות את הכללים שקובעים מי נכלל ב״אנחנו״ המדינתי ומי נהנה מעדיפות בהגירה, בקרקע ובסמלים. לפי המאמר, מאבק ממוקד באפליה עכשווית עלול גם להשאיר מחוץ לדיון שאלות של פיצוי על נישול ושל צדק היסטורי.
המחברים אינם טוענים שאין ערך לתקציב שוויוני או להגנה משפטית, אלא שהם אינם ממצים את התביעה לאזרחות שווה. מבחינתם, בלי שינוי במבנה ובזהות המדינה, הישגים חלוקתיים נשארים פגיעים ואינם פותרים את מקור ההיררכיה.
מה השתנה עם הדרישה ל״מדינה לכל אזרחיה״?
מן אמצע שנות השמונים וביתר שאת בשנות התשעים הופיעו זרמים שהציבו את הסתירה בין מדינה יהודית לבין שוויון אזרחי מלא במרכז. הסיסמה ״מדינה לכל אזרחיה״ דרשה שהמדינה תוגדר בידי כלל אזרחיה ולא תעניק מעמד חוקתי ולאומי מועדף לקבוצה אחת.
אחרי אירועי אוקטובר 2000 התחזקו גם דרישות לזכויות קולקטיביות ולדיון במסמכי חזון של האליטות הפלסטיניות. המאמר רואה בכך מעבר משאלת חלוקת המשאבים לשאלת המבנה, אף שהשפה הקולוניאלית־התיישבותית עדיין לא הייתה נחלת הציבור הרחב.
מהי ״שיבת ההיסטוריה״ שמתאר המאמר?
המונח מתאר חזרה של הנכבה, העקירה והקשר לעם הפלסטיני כולו אל מרכז השיח על אזרחות בישראל. צעדות השיבה אל כפרים שנהרסו, שנערכו ביום העצמאות, המחישו כיצד אזרחים משתמשים בחופש התנועה וההתארגנות שלהם כדי להציג זיכרון היסטורי שסותר את הנרטיב הרשמי.
לפי המחברים, היחלשות האמונה בשוויון בתוך המבנה הקיים והדעיכה של אופק שתי המדינות חיזקו את החזרה הזאת. הם אינם טוענים שכל אזרח משתמש במונח קולוניאליזם התיישבותי, אלא שהתודעה בדבר מקור היחסים ב־1948 נעשתה בולטת יותר.
כיצד חינוך, שמות וזיכרון פועלים בתוך המבנה המתואר?
המאמר טוען שהשליטה אינה חומרית בלבד אלא כוללת גם את הסיפור שניתן לספר על הארץ ועל תושביה. מערכות חינוך, תקשורת ושמות מקומות מוצגות בו כזירות שבהן עקבות פלסטיניים צומצמו, הופרדו מזהות לאומית או הוצגו בשפה שאינה מכירה בעם הפלסטיני.
מנגד, מוסדות תרבות, פעילות ציבורית והנצחת הנכבה אפשרו לשמר ולהחזיר את ההיסטוריה למרחב הציבורי. האזרחות מספקת אפוא גם כלים להתנגדות סמלית ופוליטית למנגנונים שהמאמר מזהה.
כיצד הגירה ודמוגרפיה מדגימות את הפער בין מעמד לשייכות?
המחברים משווים בין פתיחת המדינה להגירה יהודית מכוח חוק השבות לבין מניעת חזרתם של פליטים פלסטינים והגבלות על איחוד משפחות. בעיניהם, ההבחנה מראה שהאזרחות האישית של פלסטינים שכבר נמצאים במדינה אינה מתורגמת לזכות קולקטיבית שווה לעצב את אוכלוסייתה.
הם מתארים את השיח על ״איום דמוגרפי״ כסימן לכך שהנוכחות הפלסטינית נתפסת כבעיה גם כאשר מדובר באזרחים. זהו טיעון פרשני של המאמר על ההיגיון המחבר מדיניות שונות, ולא מבחן אמפירי של כוונת כל מקבל החלטה.
כיצד הוגבלה התארגנות פוליטית פלסטינית לפי המאמר?
בתקופת הממשל הצבאי הופעלו תקנות חירום, פיקוח ומנגנוני תלות, והמדינה עודדה רשימות לוויין ערביות הקשורות למפלגות ציוניות. תנועת אל־ארד נאסרה, והמאמר מציג את הצעדים האלה כניסיון למנוע התארגנות לאומית עצמאית של האזרחים הפלסטינים.
גם לאחר ביטול הממשל הצבאי נותרו כללים שמגבילים השתתפות של רשימות השוללות את הגדרת המדינה כיהודית. המחברים מפרשים את הצירוף כגבול מבני של שלטון הרוב, שבו אפשר להשתתף אך קשה לערער באמצעות המערכת על העקרונות שמייצרים את ההיררכיה.
למה אירועי אוקטובר 2000 חשובים לטענה?
בעת הפגנות הזדהות באוקטובר 2000 נהרגו 13 פלסטינים — 12 אזרחי ישראל ותושב רצועת עזה אחד — ועשרות נפצעו ומאות נעצרו, כפי שמתאר המאמר. הציבור הפלסטיני בישראל דרש ועדת חקירה ממלכתית, ועדת אור הוקמה ודוח שלה פורסם ב־2003, אך תיקי החקירה נגד היורים נסגרו ב־2008 מחוסר ראיות.
המחברים מפרשים את האירוע כרגע משבר שבו האזרחות לא סיפקה את ההגנה והאחריותיות שהציבור הפלסטיני ציפה להן. זהו עבורם גורם מרכזי בחיזוק התחושה שהמדינה מתייחסת לפלסטינים בעת עימות כאל נתינים של פרויקט שליטה ולא כאל אזרחים שווים.
האם המאמר אומר שהאזרחות חסרת משמעות לחלוטין?
לא, משום שהניתוח עצמו מתאר זכות בחירה והיבחרות, תנועה לאחר 1966, ארגוני חברה אזרחית, ליטיגציה ופעילות פוליטית שנשענות על המעמד האזרחי. הכלים האלה אפשרו להשיג משאבים, לחשוף אפליה, לארגן מחאה ולהציב חלופות לזהות המדינה.
הטענה היא שהזכויות מתקיימות בתוך מבנה שמגביל את השוויון הקולקטיבי ואינו מכיר באזרחים הפלסטינים כשותפים שווים בפרויקט הלאומי. משום כך האזרחות היא בעת ובעונה אחת משאב לפעולה ומנגנון שמטשטש את יחסי הכוח.
מה המאמר אינו מוכיח?
המאמר אינו בודק בסקר עד כמה כל האזרחים הפלסטינים מקבלים את המסגרת, ואינו משווה באופן שיטתי בין ישראל לכל מקרה קולוניאלי־התיישבותי אחר. הוא גם אינו אומד את השפעתה הסיבתית של מדיניות מסוימת על עמדה פוליטית מסוימת.
זהו טיעון היסטורי ופרשני שמארגן מגוון מוסדות ואירועים תחת מסגרת אחת, ולכן כוחו תלוי בשכנוע המושגי ובהתאמת המקורות למסגרת. יש לקרוא את הקביעות הנורמטיביות כתזת המחברים ולא כקונצנזוס שאינו שנוי במחלוקת.
מהי התרומה לדיון בדמוקרטיה ובשוויון?
המאמר דורש להבחין בין השתתפות בבחירות לבין שותפות שווה בהגדרת המדינה, בחלוקת משאביה ובכתיבת עברה. דמוקרטיה פרוצדורלית יכולה לאפשר תחרות פוליטית ובה בעת להשאיר קבוצה אזרחית מחוץ לקולקטיב הלאומי שהמדינה משרתת.
המסגרת מציעה לבחון זכויות מיעוט לא רק לפי מספר החוקים המפלים או גודל התקציב, אלא גם לפי שליטה במרחב, כללי הגירה, הכרה בזיכרון וזכויות קולקטיביות. בכך היא מציבה את ההיסטוריה ואת מבנה הכוח כחלק הכרחי מן השאלה מהו שוויון דמוקרטי מהותי.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 7 באוגוסט 2026