אזרחות מחיקה: המעמד הרשמי נשאר, אך הזכויות נעשות תלויות בנאמנות
גל לוי מנתח כיצד פיקוח ברשת, תלונות, מעצרים והטרדה לאחר 7 באוקטובר אפשרו לאזרחים ולמוסדות לסמן ערבים־פלסטינים כזרים בתוך אזרחותם
אזרחות מחיקה היא מצב שבו המעמד הרשמי נשאר, אך אזרחים ומוסדות הופכים דיבור, שפה ואבל של מיעוט לעילות לצמצום זכויותיו בפועל.
מהי הטענה המרכזית של המאמר?
הטענה היא שאזרחות יכולה להישאר תקפה על הנייר ובכל זאת לאבד את כוח ההגנה שלה בחיי היום־יום. לוי מכנה מצב זה ״אזרחות מחיקה״ ומיישם אותו על אזרחים ערבים־פלסטינים בישראל לאחר 7 באוקטובר 2023.
המחיקה אינה נעשית רק בידי רשויות המדינה ואינה מחייבת חוק המבטל מעמד. היא מתהווה גם כאשר אזרחים מן הקבוצה הדומיננטית מסמנים עמיתים ושכנים כאויבים, מפעילים עליהם לחץ ומגייסים מוסדות נגד מימוש זכויותיהם.
מהם מושגי היסוד: אזרחות פרפורמטיבית, אזרחות רגשית ואזרחות מחיקה?
אזרחות פרפורמטיבית רואה אזרחות לא רק כמעמד משפטי אלא גם כפעולות שבאמצעותן אנשים תובעים זכויות ומעצבים את גבולות הקהילה הפוליטית. לוי שואל מה קורה כאשר אזרחים משתמשים בזכויות הפעולה והביטוי שלהם דווקא כדי להגביל זכויות של אזרחים אחרים.
אזרחות רגשית בוחנת כיצד פחד, חרדה, אהבת מולדת ושייכות קובעים מי נתפס כאזרח ראוי ומי כאיום. אזרחות מחיקה מחברת את שתי הזוויות ומתארת כיצד פעולה ורגש הופכים את זכויותיה של קבוצה לא־דומיננטית למותנות, אף שהמעמד המשפטי שלה לא השתנה.
במה שונה ״אזרחות מחיקה״ משלילת אזרחות רשמית?
שלילת אזרחות רשמית משנה את המעמד המשפטי של אדם ומותירה עקבה ברורה בחוק או בהחלטה מנהלית. אזרחות מחיקה פועלת בלי הצעד הזה: האדם ממשיך להיות אזרח, אך חופש הביטוי, הביטחון האישי והגישה השווה למרחב הציבורי נעשים בלתי־אמינים.
המושג גם שונה מתיאור סטטי של אזרחות מדרגה שנייה, מפני שהוא מדגיש הפעלה והתפרצות. לפי המאמר, פעולה ישירה או מיוחסת — פוסט, דיבור בערבית, הבעת צער או עמדה פוליטית — יכולה להפעיל במהירות תלונות, חקירה, השעיה או הטרדה.
כיצד הרקע ההיסטורי מעצב את הטענה?
לוי עוקב אחר מה שהוא מכנה ״הכלה מסויגת״ של הפלסטינים שנשארו בגבולות ישראל לאחר 1948 וקיבלו אזרחות. הממשל הצבאי שהוחל עליהם הגביל תנועה, עבודה והתארגנות עד דצמבר 1966, ולכן שוויון המעמד הפורמלי התקיים לצד משטר יומיומי נפרד.
המאמר קושר את ההמשך למאבקים על קרקע, חינוך, זהות פלסטינית וייצוג פוליטי, ולאחר מכן לחוק־יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי מ־2018. הרצף ההיסטורי נועד למנוע הצגה של הרדיפה לאחר 7 באוקטובר כחריגה רגעית שאין לה תשתית מוקדמת.
באילו מקורות ובאיזו שיטה משתמש המאמר?
זהו ניתוח איכותני ופרשני המשלב ספרות על אזרחות, תיעוד היסטורי, כתבות, פוסטים ברשת, דוחות ארגוני זכויות ונתוני סקרים שפורסמו במקורות אחרים. לוי בונה באמצעותם הסבר מנגנוני לאופן שבו רגש, פעולה אזרחית וכוח מוסדי מתחברים.
לצד המקרה המפורט של דלאל אבו אמנה מובאים מקרים נוספים וריאיון זום אחד שערך המחבר עם דיילת בדואית המכונה ״דוניא״. המאמר עצמו מגדיר את בסיסו כממוקד בשלושה סיפורים אישיים וכנסמך על מקורות משניים לנתונים מצרפיים, ולכן אין כאן מדגם מייצג או מבחן סיבתי.
מדוע סיפורה של דלאל אבו אמנה מרכזי לניתוח?
לפי שחזור המאמר, צוות הרשת של אבו אמנה פרסם בשמה ב־7 באוקטובר פתגם מוסלמי שלפיו הניצחון לאל בלבד, וחבר צוות הוסיף אימוג׳י של דגל פלסטין בלי אישורה. משתמש יהודי שעקב אחר תכנים פלסטיניים הציג את הפוסט כתמיכה בחמאס, וההפצה המחודשת הציתה איומים והתקפות נגדה.
אבו אמנה הגיעה לתחנת משטרה כדי להתלונן על האיומים, אך נהפכה למושא החקירה ונעצרה ליומיים. היא שוחררה בערבות, שהתה חמישה ימים במעצר בית ונאסר עליה לפרסם על המלחמה במשך 45 יום; כעבור ארבעה חודשים נסגרו כל האישומים נגדה.
כיצד מחאה אזרחית התחברה להפעלת כוח מוסדי?
תושבים בעפולה קיימו משמרות יומיות ליד בית משפחת אבו אמנה, הניפו דגלים והציגו אותה כתומכת חמאס וכבוגדת. ראש העיר השתתף, הציב מכולת אשפה מול הבית, קידם שינוי של שם הרחוב והוביל מחאה במקום עבודתו של בעלה, שאליו הגיעו גם דרישות לפטרו.
הפעולות נמשכו גם לאחר סגירת ההליך נגד אבו אמנה, ולכן הטענה אינה מתמצה בשאלת חוקיות הפוסט. בעיני לוי, האזרחים והפוליטיקאי המקומי תבעו לעצמם סמכות לקבוע את תנאי השהייה בעיר ואת המחיר המשפחתי והתעסוקתי של זהות וביטוי פלסטיניים.
כמה רחב היה מנגנון התלונות וההליכים לפי הנתונים שהמאמר מביא?
עד אמצע 2024, לפי דוח עדאלה שהמאמר מצטט, לפחות 36 אוניברסיטאות ומכללות פתחו הליכים משמעתיים נגד 124 סטודנטים פלסטינים בשל פוסטים פרטיים, ו־79% מן המקרים עסקו בסטודנטיות. פחות מחודש לאחר 7 באוקטובר דווח על יותר מ־150 חקירות בחשד לתמיכה בארגוני טרור או להסתה, ורובן לא הסתיימו בכתבי אישום.
ב־2024 ייצגו עורכי הדין של עדאלה 95 מקרים, שמתוכם 40 נסגרו או הסתיימו בזיכוי לפי הנתונים המובאים במאמר. המספרים אינם סקר עצמאי של לוי ואינם מאפשרים לחשב את מלוא שכיחות התופעה, אך הם מציבים את המקרים האישיים בתוך דפוס רחב יותר של דיווח, משמעת וחקירה.
מדוע עלייה בתחושת השייכות לא מנעה חשדנות?
סקר אורך שהמאמר מצטט מצא כי בין יוני לאוקטובר 2023 עלה שיעור המשיבים הערבים שדיווחו על תחושת שייכות למדינה מפחות ממחצית ליותר משני שלישים. לוי משתמש בפער בין הנתון הזה לבין הרדיפה כדי לערער על ההנחה שהשתלבות או הזדהות מצד המיעוט יספיקו לבדן כדי להבטיח קבלה.
בינואר 2025 דיווחו 72% מן היהודים על אי־אמון באזרחים ערבים, לעומת 62% שנה קודם לכן, ואילו 43% מן הערבים דיווחו על אי־אמון ביהודים לעומת 28% לפני כן. הנתונים מתארים הידרדרות הדדית, אך המאמר מדגיש את אי־השוויון בכוח: רק לצד אחד הייתה קרבה רבה יותר למוסדות שאפשרה להפוך חשד לתלונה, סנקציה או חקירה.
כיצד נעלמת ההבחנה בין ״ערבי טוב״ ל״ערבי רע״?
הרטוריקה של ״הערבי הטוב״ מבטיחה הכלה למי שמקבל את הסדר הקיים, ממעט להביע עמדה ומוכיח נאמנות. במקרה אבו אמנה, חיים בעיר יהודית, השכלה גבוהה ותרומת בן זוגה למערכת הבריאות לא הגנו על המשפחה ברגע שביטוי מקוון פורש כחריגה מן התפקיד המצופה.
לוי טוען שהחלוקה אינה מבחן תרבותי יציב אלא כלי פוליטי שמעביר אל הפרט הערבי את נטל הוכחת האמינות. גם מי שעומד בתנאים היום נשאר חשוף לסיווג מחדש מחר, ולכן ההכלה עצמה נעשית מותנית וניתנת למחיקה.
מה חושף סיפורה של ״דוניא״ על הכלה מותנית?
דוניא, שם בדוי לדיילת ממשפחה בדואית בצפון, עשתה שירות אזרחי בבית חולים, למדה עברית לאחר שעברה לתל אביב והשתלבה בעבודה בחברת התעופה הלאומית. המסלול הזה מתאים לכאורה לדימוי של השתלבות פרגמטית, אך נוסעים עדיין התלוננו כשדיברה בערבית, הסתייגו משירות שנתנה ולעגו למבטאה.
בשני אירועים המתוארים במאמר, הממונים עליה הגנו על זכותה לדבר בשפתה ואף הגישו תלונה בשמה לאחר שנוסע לעג לה. התגובה הזאת אינה מבטלת את האפליה, אך היא מראה שהכרה שווה דורשת מן הרוב לקבל אחריות פעילה ולא להטיל על העובדת לבדה את חובת ההסתגלות.
איזה תפקיד ממלאות הרשתות החברתיות?
הרשתות מספקות מרחב לביטוי ולדיון, אך במקרה הנחקר הן נעשו גם תשתית למעקב אזרחי ולמיון בין ידיד לאויב. פוסט יכול להילקח מהקשרו, לקבל פרשנות בידי חשבון עוקב ולהגיע במהירות למעסיק, לאוניברסיטה, למשטרה ולקהל מפגינים.
לוי אינו מייחס לטכנולוגיה כיוון פוליטי הכרחי ואינו טוען שכל שיח דיגיטלי מוביל לרדיפה. הטענה היא שהרשת מאפשרת לחבר בין רגש קולקטיבי, חשיפה פומבית והפעלת מוסדות, ולכן היא מאיצה את המעבר מחשד פרטי לסנקציה ממשית.
כיצד אזרחים מן הקבוצה הדומיננטית משתתפים בנסיגה דמוקרטית?
מחקר על נסיגה דמוקרטית מתמקד לעיתים בשינוי חוקים, החלשת בתי משפט או ריכוז סמכות בידי מנהיגים. לוי מוסיף מבט מלמטה: אזרחים קולטים מסרים של פוליטיקאים, חורגים לעיתים מגבולות חוקיים ונורמטיביים ומייצרים בחיי היום־יום את ההדרה שהשלטון מעודד.
כך פעילות אזרחית אינה מוצגת בהכרח ככוח משחרר או כמשקל נגד למדינה. כאשר בעלי המעמד הבטוח משתמשים בזכותם להתלונן, להפגין ולהתארגן כדי להשתיק אזרחים פגיעים, אותם כלים דמוקרטיים יכולים להעמיק סמכותנות, פיצול ואי־שוויון.
מדוע שפה, אבל וחמלה נעשים מבחן לאזרחות?
המאמר מראה שלא רק תוכן פוליטי מפורש עמד תחת פיקוח, אלא גם דיבור בערבית והבעת צער או חמלה כלפי הרוגים בעזה. כאשר רגשות של קבוצה אחת נחשבים לגיטימיים ושל קבוצה אחרת מתפרשים כראיה לעוינות, השייכות האזרחית נקבעת דרך רגש ולא רק דרך חוק.
לוי קושר זאת למעמדה הציבורי של הערבית ולתחושת בעלות יהודית על מרחבים משותפים. הדרישה מן האזרח הערבי להסתיר שפה, זיכרון או קשר משפחתי אינה רק בקשת נימוס; היא מצמצמת את האפשרות להופיע במרחב הציבורי כשווה.
מהן מגבלות ההסקה מן המחקר?
המאמר אינו מבוסס על מדגם הסתברותי, מאגר עצמאי של כלל האירועים או השוואה שיטתית בין התנהגות כל האזרחים היהודים והערבים. שלושת הסיפורים האישיים מבהירים מנגנונים אפשריים, אך אינם מאפשרים לאמוד כמה אנשים חוו אזרחות מחיקה או לקבוע שכל תלונה נבעה מאותו מניע.
גם הנתונים המצרפיים נאספו מדוחות, סקרים וכתבות שמטרותיהם ושיטותיהם שונות, והמאמר מכיר במגבלה זו. לכן כוחו העיקרי הוא בפיתוח מושג ובהצגת זיקות בין פעולות, רגשות ומוסדות, ולא בהוכחה כמותית של גודל אפקט או של סיבתיות כללית.
איזה כיוון פוליטי־אזרחי מציע המאמר?
לוי טוען שפתרון היחסים בין יהודים לערבים מחייב גם את סיום השליטה הצבאית והפוליטית בפלסטינים בשטחים הכבושים ואת ההכרה בזכויותיהם להגדרה עצמית ולאזרחות. במישור האזרחי בתוך ישראל, שוויון דורש הכרה ציבורית בחירותו של המיעוט ולא רק סובלנות כלפי מי שמתאים את עצמו לציפיות הרוב.
המאמר אינו מציע למחוק רגשות לאומיים, אלא להכיר בכך שגם יהודים וגם פלסטינים קשורים רגשית לארץ. מסגרת דמוקרטית יציבה צריכה לאפשר לשתי הקבוצות לשאת את שפתן, אבלן וזהותן בלי שהרגשות של אחת יהפכו להצדקה למחיקת זכויות האחרת.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 11 בספטמבר 2026