אי־הכרה מצד האליטות מגבירה בוז כלפיהן ודחיית מיעוטים
שלושה מחקרים בגרמניה מראים כי התחושה שהאליטות אינן מכירות באזרחים כחברים מוערכים באומה פועלת דרך איום על הזהות החברתית ונקשרת לעמדות המזוהות עם פופוליזם ימני.
כאשר אי־הכרה מצד האליטות מאיימת על תחושת השייכות הלאומית, היא מגבירה בוז כלפי האליטות ודחיית מיעוטים.
מהו המנגנון שהמאמר מציע?
המחברים מציעים שאי־הכרה מצד האליטות באזרחים כקבוצה לאומית מעוררת איום על הזהות החברתית, כלומר תחושה שמעמדם כחברים מוערכים באומה נפגע. בתגובה, בוז כלפי האליטות ודחיית מיעוטים עשויים לשמש אסטרטגיות של ניהול זהות המחזירות לאזרחים תחושת ערך ועליונות יחסית.
מושגי יסוד בקצרה: מה פירוש אי־הכרה?
אי־הכרה מוגדרת כחוויה שבה קולו של אדם, רצונותיו ונקודת מבטו אינם נלקחים ברצינות והוא אינו מטופל כשווה. המאמר מתמקד במיוחד באי־הכרה מצד פוליטיקאים, פקידים ומומחים כלפי ״אזרחים מן השורה״ כחברי האומה, ולא רק ביחס מזלזל בין שני אנשים פרטיים.
כיצד נבנה מערך שלושת המחקרים?
מחקר 1 הוא סקר חתך שבודק את כל מסלול הקשרים, מחקר 2 משנה בניסוי את מידת ההכרה שמביעים פוליטיקאים, ומחקר 3 משנה באמצעות משוב את תחושת השוליות הלאומית. בכל הניתוחים נכללו בקרות ובהן הכנסה, השכלה, גיל, מגדר, נטייה פוליטית ונטייה לאומנית, כדי לבדוק אם המסלול נשאר לאחר התחשבות בהסברים מוכרים לעמדות כלפי אליטות ומיעוטים.
מי השתתף במחקר הראשון ומה נמדד בו?
במחקר 1 השתתף מדגם מייצג ארצית של 382 גרמנים שגויס באמצעות חברת סקרים מקצועית. המשיבים דירגו הכרה מצד האליטות והכרה מצד גרמנים אחרים, איום על השייכות לגרמניה, בוז כלפי האליטות ו־13 פריטים של דחיית יהודים, מהגרים, שחורים ומוסלמים.
מה מצא מחקר החתך?
לאחר בקרות, יותר הכרה מצד האליטות נקשרה לפחות בוז כלפיהן, עם מקדם מתוקנן של −0.30, ולפחות דחיית מיעוטים, עם מקדם מתוקנן של −0.22; שני הקשרים היו מובהקים ברמה של p<0.001. לעומת זאת, הכרה מצד אזרחים אחרים לא ניבאה באופן מובהק אף אחת משתי התוצאות כאשר שני סוגי ההכרה נכללו יחד, ומסלולי התיווך דרך האיום על הזהות היו מובהקים.
מה נעשה בניסוי השני?
במחקר 2 הוקצו באקראי 155 גרמנים לקריאת קטע מומצא מפרוטוקול מודלף של ישיבת פוליטיקאים שמפלגתם לא צוינה. הפוליטיקאים תוארו כמי שמכירים בשיקול הדעת של הציבור או כמי שמבטלים אותו, ולאחר מכן נמדדו תחושת הכרה, איום על הזהות, בוז ודחיית מוסלמים ומהגרים; בסיום נמסר למשתתפים שהקטע היה מומצא.
מה היו התוצאות המספריות של הניסוי השני?
בדיקת המניפולציה הראתה יותר הכרה נתפסת בתנאי ההכרה מאשר בתנאי אי־ההכרה, 3.24 לעומת 2.21 בסולם בן שבע דרגות. לאחר בקרות, בתנאי אי־ההכרה נמדדו יותר בוז כלפי האליטות, 4.12 לעומת 3.14, ויותר דחיית מיעוטים, 5.10 לעומת 4.05; גם המסלולים העקיפים דרך איום על הזהות היו מובהקים.
מה בדק המחקר השלישי?
במחקר 3 הוקצו משיבים לאחד משני שאלונים שנועדו לאפשר משוב של שוליות לאומית גבוהה או נמוכה, ולאחר המשוב נמדדו בוז ודחיית מיעוטים. מן המדגם המקורי של 176 משתתפים נותרו 109, משום ש־67 משיבים שתשובותיהם לא התאימו למשוב המיועד סוננו לפני השלמת הסקר.
מה נמצא במחקר השלישי ומה מגביל אותו?
מקבלי משוב על שוליות גבוהה דיווחו על יותר דחיית מיעוטים, 4.95 לעומת 4.26, ועל יותר בוז כלפי האליטות, 3.56 לעומת 2.76. אולם 29% מן המיועדים לתנאי השוליות הגבוהה ו־47% מן המיועדים לתנאי השוליות הנמוכה לא עברו את המניפולציה וסוננו, ולכן ההשוואה הסופית אינה אקראית והמסקנה הסיבתית ממחקר זה מוגבלת.
מדוע ההבחנה בין אי־הכרה קבוצתית לאישית חשובה?
לפי המודל, תגובת ההגנה כלפי קבוצות אחרות מתעוררת כאשר הפגיעה נחווית כאיום על זהותו של האדם כחבר באומה. הממצא שמדד ההכרה בין אנשים לא ניבא בוז או דחיית מיעוטים לאחר הכנסת ההכרה מצד האליטות תואם את ההבחנה הזאת, אף שאינו מוכיח שכל פגיעה קבוצתית תוביל לאותה תגובה.
האם המאמר מדד הצבעה לימין הפופוליסטי?
התוצאות העיקריות הן בוז כלפי האליטות ודחיית מיעוטים, שהמחברים מגדירים כביטויים עמדתיים המזוהים עם פופוליזם ימני. הם אינם שקולים להצבעה בפועל או לחברות במפלגה, אף שבמחקר 1 נבדק בנספח גם יחס למפלגות ימין פופוליסטי כתוצאה רחוקה יותר.
עד כמה הממצאים כלליים מעבר לגרמניה?
כל שלושת המחקרים נערכו בקרב אזרחים גרמנים שנולדו בגרמניה ודיברו גרמנית כשפת אם, והמדגמים תוכננו להיות מייצגים בעיקר בהכנסה ובנטייה פוליטית. המחברים מציינים שהגדרת האליטות והקשר בין אי־הכרה לפופוליזם עשויים להשתנות כאשר פופוליסטים עצמם נמצאים בשלטון או כאשר הפגיעה ממוסגרת באופן על־לאומי ולא לאומי.
מה ידוע על משתתפים המשתייכים למיעוטים?
עד 2% מן המשתתפים בכל מחקר הגדירו את עצמם כיהודים או כמוסלמים, אך המספר היה קטן מדי להשוואה נפרדת. החוקרים גם לא מדדו באופן מלא רקע הגירה או הזדהות סובייקטיבית עם מיעוט לאומי, ולכן אין לדעת אם אותו מנגנון פועל באותה צורה בקרב חברי קבוצות המיעוט שנמדדו כמושא לדחייה.
האם שרשרת הסיבתיות הוכחה במלואה?
מחקר 2 מספק ראיה ניסויית לכך שמסר של אי־הכרה יכול להעלות את שתי העמדות, ומודל התיווך מתאים לתפקיד של איום על הזהות. עם זאת, מחקר 1 הוא מתאמי, מחקר 3 מעין־ניסויי, והמחברים אינם שוללים אפשרות שתמיכה מוקדמת באג׳נדה פופוליסטית עצמה תזין תחושה שהאליטות אינן מכירות באזרח.
איזו מסקנה מעשית מציעים המחברים?
המחברים טוענים שאליטות פוליטיות, משפטיות ואקדמיות צריכות להתייחס ברצינות לתחושת אי־ההכרה ולנהל דיון מכבד עם טיעוני אזרחים. הם מדגישים שהכרה באדם כמקור לטיעון אפשרי אינה מחייבת להסכים לטיעון, ולכן המסקנה אינה ויתור על ביקורת אלא הימנעות מביטול האדם הדובר.
היכן זמינים המאמר המלא והנתונים?
עותק מלא בן 24 עמודים זמין במאגר DB Thüringen של אוניברסיטת ינה, והרשומה הקבועה זמינה דרך DOI 10.1177/00027642241240338. המחברים מפנים גם לנתונים ולקובצי ניתוח ב־OSF, והנספח המקוון מכיל את מלוא הסולמות וחומרי המניפולציה.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 9 באוגוסט 2026