הרגש שוב מכריע בהצבעה — אבל הוא כבר פחות מעוגן במעמד ובדת
625 סקרים מגרמניה לאורך 44 שנים מגלים קשר רגשי חזק בין בוחרים למפלגות גם לפני עידן הפופוליזם, לצד התרופפות הקשרים החברתיים הישנים שהחזיקו אותו
הרגש לא נכנס לפוליטיקה עם הפופוליזם: הוא שוב מנבא את ההצבעה בעוצמה, אך כבר אינו נשען על מעמד, דת וקבוצות חברתיות כפי שנשען בעבר.
לא עידן חדש של רגש, אלא שינוי במקורו
הטענה המרכזית מבחינה בין עוצמת הקשר הרגשי לבין השורשים החברתיים שלו. יחס רגשי למפלגה היה קשור מאוד להצבעה גם לפני עליית המפלגות הפופוליסטיות, ולכן עצם חשיבותו אינה תופעה חדשה.
השינוי העמוק יותר הוא היחלשות היכולת לנבא חיבה וסלידה פוליטיות מתוך השתייכות חברתית. הרגש נשאר, אך הזיקה הקבועה בין קבוצה, מפלגה והצבעה נעשית רופפת יותר.
מושגי יסוד בקצרה
נטייה רגשית למפלגה היא הערכה מסכמת, מיידית וגופנית כמעט של חיבה או סלידה ממנה. יישור רגשי מתקיים כאשר דפוסי החיבה והסלידה האלה חופפים לבחירה בפועל ומקלים על הבוחר לדעת באופן אינטואיטיבי לאיזה מחנה הוא שייך.
שסע חברתי מחבר חלוקה מבנית, זהות קולקטיבית וארגון פוליטי. הינתקות פירושה שהמבנה החברתי מאבד מכוחו לייצר בריתות אלקטורליות יציבות, גם אם מפלגות ורגשות ממשיכים להשפיע על ההצבעה.
שתי תיאוריות, שלוש תחזיות
תיאוריית ההיערכות מחדש צופה שהשסעים הישנים יוחלפו בשסע תרבותי חדש בין אוניברסליזם לבין פרטיקולריזם, ולכן כוחו הכולל של המבנה החברתי יישאר יציב. תיאוריית ההינתקות צופה ירידה מתמשכת בכוח הזה מפני שחוויות חיים, זהויות ורשתות נעשו מגוונות ונזילות יותר.
שתיהן צופות קשר בצורת U בין רגש להצבעה: חזק בעידן השסעים הישנים, חלש בעידן מפלגות הכול־בו, ושוב חזק עם השמאל החדש והימין הפופוליסטי. ההבדל ביניהן הוא אם הרגש המחודש נשען שוב על קבוצה חברתית מאורגנת.
625 סקרים ויותר מ־375 אלף משיבים
החוקרים משתמשים בצבירה החלקית של סקרי Politbarometer, שנערכו בגרמניה מטעם ZDF והותאמו להשוואה לאורך זמן בידי GESIS. המדגם כולל סקרים חודשיים מייצגים מן השנים 1977–2020, אף שמספר הסקרים, גודל המדגם ואופן האיסוף השתנו בין השנים.
דירוגי מדחום של CDU/CSU, SPD, FDP, הירוקים, מפלגת השמאל ו־AfD משמשים מדד לנטייה הרגשית. כוונת הצבעה מאפשרת לבדוק בנפרד אם אותו יחס רגשי אכן מתורגם לבחירה במפלגה.
כך נבדקו שתי חוליות הקשר
בשלב הראשון נאמדת בכל שנה ולכל מפלגה רגרסיה ליניארית של היחס הרגשי על משתנים חברתיים, ונבחן שיעור השונות שהם מסבירים יחד. המדד כולל השתייכות למשק בית מאוגד, תדירות השתתפות בתפילה, עצמאות תעסוקתית, תואר אקדמי, אבטלה ומגורים במזרח גרמניה.
בשלב השני משמש היחס הרגשי משתנה מסביר במודלי בחירה מותנים של כוונת ההצבעה. הפרדה זו מונעת מן הממצא ש׳רגש חשוב׳ להסתיר את השאלה הנפרדת מי או מה מייצר אותו.
העוגנים הישנים נשחקו
בשנות השמונים הסבירו מאפיינים חברתיים עד כעשירית מן השונות ביחס ל־CDU/CSU ול־SPD, ולעיתים עד כחמישה אחוזים ביחס למפלגות הקטנות. בסוף התקופה כוח ההסבר היה לרוב סביב 2.5% או פחות.
חברות באיגוד מקצועי ודתיות איבדו במידה רבה את הקשרים המנוגדים שלהן עם הסוציאל־דמוקרטים והנוצרים־דמוקרטים. גם היחס למפלגת השמאל נעשה פחות צפוי מן הזהות המזרח־גרמנית, אף שזו עדיין נותרה רלוונטית.
העוגנים החדשים אינם תחליף מלא
השכלה גבוהה מוסיפה לנבא יחס חיובי לירוקים ושלילי ל־AfD, ועבודה עצמאית ממשיכה להיות קשורה בחיבה יחסית ל־FDP. קשרים אלה מראים שהמבנה החברתי לא נעלם מן הפוליטיקה.
עם זאת, הם אינם מעלים את כוח ההסבר הכולל לרמה שאפיינה את השסעים הישנים. זהו הטעם המרכזי לכך שהממצאים נוטים לעבר הינתקות ולא לעבר היערכות חברתית מחדש שכבר הושלמה.
הקשר בין חיבה להצבעה ירד וחזר
יחס חיובי יותר למפלגה מגדיל בכל שנה את הסיכוי להצביע לה, והקשר מובהק לאורך כל התקופה. עוצמתו גבוהה בשנים 1977–1987, נחלשת בין 1988 ל־2005 ועולה שוב לאחר מכן.
נקודת השפל חופפת לאיחוד גרמניה ולתקופת ״הדרך השלישית״ של הסוציאל־דמוקרטים, ואילו העלייה חופפת לשינוי PDS למפלגת שמאל פופוליסטית ובהמשך לעליית AfD. החפיפה תואמת את התיאוריה אך אינה מוכיחה שאירועים אלה לבדם חוללו את העקומה.
בדיקות שמפרידות רגש מאידאולוגיה
המחברים חוזרים על הניתוח עם מדדי השכלה חלופיים ועם מקדמי רגש נפרדים לכל מפלגה, והתוצאות העיקריות נשמרות. הוספת מיקום עצמי בשמאל–ימין מאז 1991 אינה מבטלת את הירידה בשורשים החברתיים או את העקומה בקשר בין רגש להצבעה.
גם מודלים של השפעה חברתית ישירה על הבחירה נותנים תמונה עמומה יותר מן המודלים שעוברים דרך רגש. הממצא מחזק את ההבחנה המושגית בין מדחום המפלגה לבין עצם כוונת ההצבעה.
מה השתנה בקשר הדמוקרטי בין מפלגה לבוחר
מפלגות אינן רק חבילות מדיניות; הן גם מייצרות שייכות, נאמנות ורתיעה שמארגנות תחרות דמוקרטית. בעבר הרגשות האלה נבנו במידה רבה סביב כנסייה, מעמד ואיגוד מקצועי, ולכן התמידו בתוך קהילות וארגונים.
כאשר העוגנים נחלשים, מנהיג, סוגיה או אירוע עשויים לקבל משקל רב יותר ולעצב קשר רגשי גמיש ותנודתי. זו אפשרות שהמחברים מציעים למחקר המשך, ולא משתנה שהם מודדים ישירות.
מהו יישור רגשי בין בוחר למפלגה?
יישור רגשי הוא מצב שבו חיבה וסלידה ממפלגות חופפות לבחירה בקלפי. הבוחר אינו חייב לחשב מחדש כל עמדה, משום שהמפה הרגשית כבר מבהירה לו לאיזה מחנה הוא קרוב ומאיזה מחנה הוא מסתייג.
המושג כולל אפוא גם יחס כלפי המפלגות וגם את תרגומו להתנהגות. אפשר לחוש חיבה למפלגה בלי להצביע לה, ולכן שתי החוליות נבדקות בנפרד.
האם יישור רגשי זהה להזדהות מפלגתית?
לא בדיוק. הזדהות מפלגתית מתמקדת בדרך כלל בקשר חיובי עם מפלגה אחת, ואילו היישור הרגשי כולל גם סלידה וגם אפשרות ליחס חיובי כלפי כמה מפלגות במערכת רב־מפלגתית.
ההרחבה מאפשרת לתאר את מקומו של אדם במערכת הסכסוכים כולה. היא מתאימה במיוחד לגרמניה, שבה לבוחר יכולים להיות קשרים חיוביים עם יותר ממפלגה אחת ורתיעה חזקה מאחרות.
האם זהו מחקר על קיטוב רגשי?
המחקר קרוב לספרות על קיטוב רגשי, אך אינו מודד רק את הפער בין חיבה למחנה שלי לבין סלידה ממחנה אחר ברמת החברה. הוא מנתח את דירוגי כל מפלגה ברמת הפרט ואת הקשר שלהם למבנה חברתי ולהצבעה.
לכן אפשר לראות בנטייה הרגשית רכיב אינדיבידואלי שממנו עשוי להיבנות קיטוב רחב יותר. המאמר עצמו מתמקד ביישור בין רגש לבחירה ולא במדד כולל של מרחק בין מחנות.
האם הפופוליזם הפך את הפוליטיקה לרגשית לראשונה?
לא לפי הסדרה ההיסטורית. הקשר בין יחס רגשי לבין הצבעה היה כמעט חזק באותה מידה בשנים 1977–1987, זמן רב לפני עליית AfD.
הפופוליזם עשוי להיות קשור לעלייה המאוחרת, אך החידוש אינו עצם קיומו של רגש בפוליטיקה. החידוש האפשרי הוא רגש שפחות נטוע במעמד ובדת ויותר פתוח לעיצוב בידי מנהיגים וסוגיות.
מדוע גרמניה היא מבחן מחמיר לטענת ההינתקות?
מחקרים קודמים תיארו את גרמניה כמדינה שבה דעיכת השסעים הקלאסיים הייתה מאוחרת וחלשה יחסית. אם גם שם נחלש הקשר בין מבנה חברתי לבין רגש מפלגתי, ייתכן שבמדינות שעברו הינתקות מוקדמת יותר יימצא דפוס חד אף יותר.
עם זאת, זו ציפייה תיאורטית ולא תוצאה השוואתית. המחקר בודק מדינה אחת, ולכן תזמון ועוצמה בדמוקרטיות אחרות דורשים בדיקה נפרדת.
אילו קבוצות חברתיות נבדקו?
המודלים כוללים משק בית עם חבר איגוד, השתתפות דתית, עבודה עצמאית, תואר אקדמי, אבטלה ומגורים במזרח גרמניה. המשתנים מייצגים שסעי מעמד, דת, חינוך ומזרח–מערב שהיו מרכזיים בתחרות המפלגתית הגרמנית.
הם אינם ממצים כל זהות או חוויה חברתית אפשרית. המחברים מציינים במפורש שייתכן שהנתונים אינם לוכדים היטב את הבסיס החברתי של השסע החדש בין אוניברסליזם לפרטיקולריזם.
מה קרה לקשר בין איגודים, דת והמפלגות הגדולות?
בעבר משק בית מאוגד נטה לחבב יותר את SPD ופחות את CDU/CSU, בעוד השתתפות דתית יצרה דפוס הפוך. לאורך הסדרה מקדמי הקשרים האלה מתקרבים לאפס.
הירידה משקפת גם שינוי בגודל הקבוצות וגם ירידה בנאמנות המפלגתית של מי שעדיין משתייכים אליהן. מדד השונות המוסברת נבחר כדי לקלוט את שני המרכיבים יחד.
האם השסע התרבותי החדש החליף את השסעים הישנים?
יש עדות חלקית לכך שהשכלה מבדילה בין יחס לירוקים לבין יחס ל־AfD. אין עדות לכך שהקשרים החדשים מחזירים למבנה החברתי את כוח ההסבר הכולל שהיה לו בעבר.
לכן התוצאות אינן שוללות התגבשות עתידית של שסע חדש, אך אינן תומכות בהיערכות מחדש שהושלמה בתקופת המדגם. ההסבר המתאים יותר לעת עתה הוא הינתקות.
מה מיוחד בשנים 1988–2005?
בתקופה זו הגיע הקשר בין רגש מפלגתי לבין כוונת הצבעה לשפל יחסי. היא כוללת את איחוד גרמניה ואת התמתנות המפלגות המרכזיות בתקופת מפלגות הכול־בו ו״הדרך השלישית״.
המאמר מפרש את התקופה כשלב שבו השסעים הישנים כבר נשחקו אך התחרות החדשה עוד לא חידדה מחדש נאמנויות ורתיעות. הפרשנות מתיישבת עם צורת העקומה, אך אינה ניסוי סיבתי באירועים ההיסטוריים.
האם מדחום מפלגות מודד רגש ולא רק עמדה פוליטית?
המדד הוא הערכה מסכמת שעשויה לכלול גם קרבה רעיונית, ולכן אין הפרדה מושלמת. מחקרים קודמים מראים שמדחומים אינם מצטמצמים למרחק אידאולוגי, ובדיקת הרגישות כאן מוסיפה מיקום עצמי בשמאל–ימין בלי לשנות מהותית את התוצאות.
הקשר המעוקל לאורך 44 שנים תומך גם הוא בכך שאין זה פשוט עותק של כוונת ההצבעה. אילו שני המדדים היו אותו דבר, היה קשה להסביר שינוי היסטורי שיטתי ביחס ביניהם.
האם הנתונים מוכיחים שפופוליסטים גרמו להתחזקות הרגש?
לא. העלייה אחרי 2005 חופפת לשינוי מפלגת השמאל ובהמשך לכניסת AfD, אך המודלים מתארים שינוי לאורך זמן ואינם מבודדים השפעה סיבתית של מפלגות פופוליסטיות.
בדיקה עם מקדמים נפרדים מראה שהדפוס אינו נוצר בידי מפלגה יחידה. הדבר מתאים לשינוי מערכתי ביחסי מפלגות–בוחרים, אך אינו מזהה את כל מנגנוניו.
מהי המגבלה המרכזית של ההכללה?
כל התוצאות מגיעות מגרמניה ומחתכי רוחב חוזרים, ולא ממעקב אחר אותם אנשים לאורך כל חייהם. שינויים בהרכב האוכלוסייה, באיסוף הסקרים ובמערכת המפלגות יכולים להשפיע על ההשוואה, גם כשהמשתנים מותאמים לאורך זמן.
המאמר מציג דפוס היסטורי חזק ומגובה בבדיקות רבות, אך אינו קובע שהתזמון יהיה זהה בכל דמוקרטיה. מוסדות, ארגוני מפלגה ומבנה חברתי עשויים לשנות אותו.
מה מלמד המחקר מפלגות דמוקרטיות מרכזיות?
תגובה לפופוליזם המבוססת רק על הצגת חלופות ״רציונליות״ מחמיצה את העובדה שמפלגות מרכזיות עצמן טיפחו בעבר קשר רגשי עמוק עם בוחריהן. השאלה המעשית היא כיצד לבנות שייכות דמוקרטית בלי להפוך סלידה מן היריב לתחליף לתוכנית ולייצוג.
המחקר אינו בוחן אסטרטגיית תגובה מסוימת ולכן אינו מספק מתכון. הוא כן מבהיר שיש לבדוק את מקורות הרגש ואת הקשר שלהם לארגון חברתי, ולא רק את עוצמת הרטוריקה של המפלגה הפופוליסטית.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 3 בספטמבר 2026