כיצד חברת ריגול בסייבר מבקשת להפוך מעקב חודרני ללגיטימי?
ניתוח 293 מסמכים של NSO מראה כיצד ביטחון, פטריוטיות, שיח אתי ונרמול תאגידי חברו למסע ציבורי שנועד להציג את פגסוס ככלי הכרחי ולא כבחירה פוליטית שניתן להגביל
פגסוס נשען לא רק על קוד ורישיונות: ביטחון, פטריוטיות, אתיקה תאגידית ונורמליות יומיומית הופכים מעקב חודרני לדבר שנדמה הכרחי.
לגיטימציה כתשתית של כוח מעקב
טכנולוגיית ריגול אינה יכולה להתקיים לאורך זמן באמצעות יכולת טכנית בלבד. היא זקוקה לרישיונות, לקוחות, עובדים, משקיעים וקבלה ציבורית, ולכן האופן שבו החברה מספרת את סיפורה הוא חלק מן התנאים המאפשרים את פעולתה.
המאמר מעביר את המוקד מן השאלה מה פגסוס מסוגל לעשות לשאלה כיצד NSO מבקשת שאחרים יבינו את השימוש בו. המעבר הזה חושף את השפה שמתרגמת חדירה חשאית למכשיר פרטי לסמכות הנתפסת כרצויה, ראויה או לפחות בלתי נמנעת.
מושגי יסוד בקצרה
לגיטימציה היא תהליך חברתי שבו פעולה או ארגון מוצגים כמתאימים לנורמות ולערכים המקובלים על קהל מסוים. ביטחוניזציה הופכת נושא לבעיה קיומית או דחופה ומבקשת להצדיק בשמה חריגה מכללים שהיו חלים בשגרה.
ריאליזם של מעקב הוא מצב שבו אנשים מכירים בפגיעות ובעוולות של המעקב אך תופסים אותו כאפשרות המעשית היחידה. המאמר טוען שהתפיסה הזאת מיוצרת באמצעות סיפורים, סמלים, נהלים ודימויים ארגוניים, ולא נובעת מאליה מן הטכנולוגיה.
קורפוס של 293 מסמכים מינואר 2019 עד יולי 2022
החוקרים אספו התבטאויות ישירות של החברה, מנהליה ועובדיה מינואר 2019 עד יולי 2022. הקורפוס כלל 44 הופעות בתקשורת, 200 פוסטים בלינקדאין ובמדיום, 30 פריטי אתר, שלושה דוחות ו־16 מסמכים משפטיים.
החומרים נותחו תחילה תמטית ולאחר מכן באמצעות ניתוח שיח ביקורתי, תוך בחינת דפוסים חוזרים והקשרי הכוח שלהם. שישה נושאים זוהו בקידוד הראשוני, והמאמר מתמקד בארבעת הדפוסים הדומיננטיים ביותר.
ביטחוניזציה: מן ההצפנה אל מצב החירום
סיפור המקור של NSO מתאר רשויות אירופיות שאיבדו כביכול את יכולתן לראות עבריינים בעקבות התפשטות ההצפנה. כך פגסוס מוצג כתשובה לבקשת עזרה של מוסדות לגיטימיים וכאמצעי להשבת סדר שנפגע.
איומים של טרור, פדופיליה וחטיפה מופיעים שוב ושוב ומעניקים למוצר הצדקה תועלתנית ורגשית. כאשר הסכנה ממוסגרת כמידית והקורבן חף מפשע, הדיון על מידתיות, בקרה ושימוש לרעה נדחק אל השוליים.
פטריוטיות: החברה והאומה באותו סיפור
NSO קושרת את זהותה להתנדבות, להצלת חיים, לזיכרון השואה ולפיתוח הפריפריה הישראלית. הסמלים האלה מציגים את החברה כמי שמגלמת ערכים לאומיים, גם כאשר הם אינם נוגעים ישירות למכירת כלי המעקב.
מסגור ביקורת בין־לאומית כאיום על תעשיית הסייבר הישראלית מוסיף שכבת הזדהות בין החברה לבין הציבור המקומי. כך ביקורת על מוצר ועל אחריות תאגידית יכולה להיתפס כביקורת על הקולקטיב עצמו.
הלבנת אתיקה: פיקוח שמעניק מראית עין של אחריות
החברה מדגישה את הפיקוח של אגף הפיקוח על היצוא הביטחוני, את מדיניות זכויות האדם שלה ואת הוועדות הפנימיות שאמורות לבדוק עסקאות ושימוש לרעה. אימוץ שפת האו״ם ופרסום דוח שקיפות מציגים אותה כחלוצה מוסרית בענף חשאי.
המחברים מכנים את הדפוס ״הלבנת אתיקה״ משום שהצהרות ונהלים יכולים לשפר לגיטימציה בלי לאפשר בדיקה עצמאית של הלקוחות, ההחלטות והתוצאות. שקיפות סלקטיבית עשויה לפתוח שיחה, אך אינה כשלעצמה אחריותיות.
נרמול: עוד חברת הייטק, לכאורה
פוסטים על גיוס עובדים, חגים, מסיבות, התנדבות ועבודה מהבית מציגים חיי משרד מוכרים ויומיומיים. הצגת עובדים בשמם ובפניהם מרחיקה את החברה מן הדימוי של גוף מודיעיני אלמוני.
גם הרחבת סל המוצרים למערכות נגד רחפנים וליישומים נוספים מסיטה את מרכז הכובד מפגסוס. החברה מגדירה את עצמה שוב ושוב כחברת טכנולוגיה ומפרידה בין ייצור הכלי לבין אחריותה לאופן השימוש בו.
שני צירי שכנוע לקהלים שונים
הביטחוניזציה והפטריוטיות פועלות בעיקר בציר ישראלי מקומי, שבו לרגולטורים ולפוליטיקאים יש כוח ישיר על רישיון היצוא ועל הישרדות החברה. בהתאם לכך, 33 מתוך 44 הופעות התקשורת שנכללו בקורפוס היו בכלי תקשורת ישראליים.
הלבנת האתיקה והנרמול פונות גם למשקיעים, עובדים, לקוחות ומבקרים מחוץ לישראל בשפה המוכרת מעמק הסיליקון. הצירים קשורים זה לזה, אך המשבר לאחר הרשימה השחורה האמריקאית מלמד שקבלה מקומית אינה מבטיחה לגיטימציה בין־לאומית.
המשמעות לדמוקרטיה ליברלית
חדירה חשאית לטלפון יכולה להשפיע על פרטיות, חופש ביטוי, עיתונות, התארגנות פוליטית וביטחון אישי. כאשר הדיון מוצג כבחירה פשוטה בין הצלת חיים לבין הצפנה, מוסדות דמוקרטיים מתקשים לבחון מי מוסמך לעקוב, באילו ראיות ובאילו גבולות.
הממצא אינו שולל שימוש חוקי ומידתי בכלי חקירה, אלא מראה שהצדקה תאגידית אינה תחליף להכרעה ציבורית. ביקורת אפקטיבית מחייבת ראיות שניתן לבדוק, פיקוח שאינו תלוי במוכר וסעדים למי שנפגע.
גבולות המחקר
הניתוח עוסק במסרים ציבוריים ואינו קובע אם טענות NSO על הצלת חיים, בדיקת לקוחות או הפסקת שימוש אכן התקיימו. הוא גם אינו מודד כיצד כל קהל קיבל את המסרים או איזה מסר שינה החלטה רגולטורית מסוימת.
הסודיות בענף מגבילה גישה ללקוחות, למשקיעים ולדיונים פנימיים, והופעה תקשורתית תמיד מתווכת גם בידי העיתונאי או העורך. כוחו של המחקר הוא בזיהוי דפוס עקבי על פני ערוצים רבים, ואילו בדיקת האפקטיביות והפער בין דיבור למעשה נשארת למחקר נוסף.
מה בדיוק בדקו החוקרים?
הם בדקו כיצד NSO מעניקה לגיטימציה ציבורית למעקב שלה, מי הקהלים שאליהם היא פונה ובאילו הקשרים חברתיים המסרים מקבלים משמעות. יחידת הניתוח הייתה התבטאות פומבית של החברה, מנהליה או עובדיה, ולא קוד התוכנה או טלפון שנפרץ.
לכן המאמר מסביר תשתית שיח ולא ביצועים טכניים. הוא מתעניין בדרך שבה כוח מבקש להיתפס כראוי, נחוץ ושגרתי.
מדוע מסע הלגיטימציה החל ב־2019?
המחברים קושרים את הפנייה הציבורית לרצף פרסומים שליליים ולסערה שלאחר רצח ג׳מאל ח׳אשוקג׳י, שבה הוזכרה מעורבות אפשרית של פגסוס. החברה החשאית יחסית החליפה שתיקה בקמפיין גלוי ומתוזמר שנועד להגן על רישיונה, קשריה ומעמדה.
המחקר אינו טוען שאירוע יחיד יצר את כל המסרים. הוא מתאר נקודת מפנה שבה הצטברות שערוריות הפכה ניהול לגיטימציה לצורך ארגוני מובהק.
מה ההבדל בין לגיטימציה לבין חוקיות?
חוקיות שואלת אם פעולה עומדת בדין וברישיון, ואילו לגיטימציה שואלת אם קהלים תופסים אותה כרצויה, ראויה או מתאימה לערכיהם. חברה יכולה להדגיש אישור רגולטורי כדי לבנות לגיטימציה, אך עצם האישור אינו מכריע אם הפיקוח מספיק או אם השימוש צודק.
ההבחנה חשובה במיוחד בענף סודי שבו לציבור אין גישה מלאה למידע. סמכות פורמלית עשויה להיות חלק מן ההצדקה, אך היא אינה מבטלת שאלות של זכויות, מידתיות ואחריות.
מהו ״ריאליזם של מעקב״?
זהו מצב שבו מעקב נתפס כאפשרות היחידה שניתן לחיות איתה, למרות הכרה בנזקיו ובאי־הצדק הכרוך בו. תחושת חוסר החלופה מייצרת השלמה ולא בהכרח תמיכה נלהבת.
לפי המאמר, חברות ומדינות מסייעות לייצר את ההשלמה באמצעות מסגור ביטחוני, שפה של אחריות ודימוי של שגרה. לכן אפשר לערער עליה באמצעות הצגת חלופות, גבולות ומנגנוני פיקוח קונקרטיים.
כיצד ביטחוניזציה משנה את תנאי הוויכוח?
ביטחוניזציה מציבה איום קיצוני במרכז ומבקשת מן הקהל לסבול חריגה מכללים רגילים כדי למנוע אותו. סיפורים על טרור, ילדים ופשיעה חמורה מצמצמים את מרחב הדיון מפני שהתנגדות לכלי עלולה להיראות כאדישות לקורבנות.
הבעיה הדמוקרטית אינה עצם ההתייחסות לביטחון אלא דחיקת שאלות אחרות. דיון מלא צריך לשאול גם מי נבחר כמטרה, מהו סף הראיות, מי מבקר את ההחלטה ומה קורה לאחר שימוש לרעה.
מדוע המחברים רואים בשקיפות של NSO שקיפות חלקית?
החברה פרסמה מדיניות ודוח ואף הביעה נכונות לשוחח עם מומחים, אך לא זיהתה לקוחות ולא פירטה כיצד החלטות מתקבלות ומהן יכולות המוצר. המידע מאפשר לה להציג פתיחות בלי לאפשר לצד חיצוני לשחזר ולבדוק את שרשרת האחריות.
שקיפות ללא יכולת אימות יכולה להיות כלי של יחסי ציבור ולא מנגנון פיקוח. אחריותיות דורשת גם סמכות חיצונית לדרוש מידע, לבחון מקרים ולהטיל תוצאות.
למי נועדו המסרים הפטריוטיים?
הם נועדו בראש ובראשונה לקהל ישראלי — פוליטיקאים, רגולטורים, עובדים, תקשורת וציבור — שהזדהות לאומית עשויה להיות משמעותית בעיניו. הם מציגים את החברה כתורמת לביטחון, לחברה ולבניין הארץ, ולכן כמי שראויה להגנה.
המסר גם ממיר משבר תאגידי לסיפור קולקטיבי. ברגע שהחברה והאומה מוצגות כצד אחד, ביקורת על אחריות החברה עלולה להצטייר כאיום חיצוני על ישראל.
האם המחקר מוכיח שמסרי NSO שכנעו את הציבור?
לא, משום שהוא אינו כולל ניסוי, סקר קבלה או מעקב אחר שינוי עמדות. הוא מזהה את המסרים, הקהלים המשוערים וההיגיון התרבותי שלהם, אך אינו אומד אפקט סיבתי.
ההתמקדות הרבה בתקשורת הישראלית והישרדות החברה לאורך כמה שערוריות מספקות הקשר לטענה על חשיבות הציר המקומי. הן אינן מוכיחות איזה מסר שכנע אדם או מוסד מסוים.
האם פיקוח ממשלתי פותר את בעיית האחריות?
פיקוח על יצוא הוא רכיב חשוב, אך המאמר מראה כיצד עצם קיומו יכול לשמש את החברה כהוכחה מוקדמת לכך שכל עסקה לגיטימית. כאשר הפרטים חסויים, קשה לדעת אם הבדיקה בחנה זכויות אדם, כיצד טופל שימוש לרעה ומה היה מחיר הכישלון.
פיקוח אפקטיבי צריך להיות יותר מחותמת סמכות. הוא זקוק לקריטריונים ברורים, מידע עצמאי, בקרה מתמשכת ואפשרות לסעד ולסנקציה.
מדוע נרמול ברשתות חברתיות חשוב למחקר?
תמונות של עובדים, חגים ואירועי משרד מייצרות היכרות רגשית וממקמות את NSO בתוך עולם ההייטק הרגיל. הן פונות לעובדים אפשריים ולמשקיעים, אך גם מחלישות את המרחק בין חברה שמוכרת חדירה חשאית לבין מותג תעסוקתי שגרתי.
הדפוס אינו מוכיח שהחיים במשרד מזויפים. הוא מראה שבחירה להבליט שגרה מסוימת ולהצניע את המוצר המרכזי היא פעולה אסטרטגית של ניהול דימוי.
מה מלמד כישלון הציר הבין־לאומי?
הרשימה השחורה של משרד המסחר האמריקאי בנובמבר 2021 יצרה תגובה רגולטורית בעלת מחיר חומרי שהמסרים האתיים והנורמליים לא הצליחו לבלום. המשבר שבא אחריה כלל פיטורי עובדים והתפטרות המנכ״ל, ולכן המחברים רואים בו גבול לכוחו של ניהול לגיטימציה.
המקרה מראה שלגיטימציה תלויה בקהל ובהיסטוריה מצטברת של אירועים. מסר שעובד בסביבה מקומית אחת עשוי להיכשל מול מוסד חיצוני שמפעיל כללים וכוח אחרים.
אילו כלי ביקורת דמוקרטיים עולים מן הניתוח?
הצעד הראשון הוא להפריד בין טענה להצלת חיים לבין הראיות הדרושות להצדקת כלי מסוים ומקרה מסוים. עיתונות, בתי משפט, פרלמנטים וארגוני חברה אזרחית יכולים לדרוש מבחני נחיצות ומידתיות, נתוני שימוש לרעה ובדיקה בלתי תלויה.
הצעד השני הוא לזהות את הקהל והסמל שאליהם פונה כל טענה. הבנה של המקור המקומי של מסר ביטחוני או פטריוטי יכולה לחסן את הדיון מפני קבלה אוטומטית ולפתוח מחדש אפשרויות של הגבלה וחלופה.
מה אי אפשר ללמוד מן המחקר על פגסוס עצמו?
אי אפשר להסיק ממנו כמה מכשירים נפרצו, אילו ממשלות הפעילו את המוצר או מה הייתה שכיחות השימוש החוקי והבלתי חוקי. הקורפוס מתעד את הדרך שבה החברה דיברה בפומבי, ולא את פעולת המערכת או את תיקי הלקוחות.
אי אפשר גם לקבוע שכל יוזמה אתית הייתה חסרת ערך או שכל עובד אימץ את אותו מסר. המסקנה המדויקת היא שהיוזמות הוצגו כחלק מדפוס לגיטימציה עקבי ושנותרו בהן פערי מידע מהותיים.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 3 בספטמבר 2026