חוקתיות, בתי משפט ושלטון החוק
מאמרים על ביקורת שיפוטית, רפורמות חוקתיות, איזונים ובלמים והגנה מוסדית על זכויות.
מאמר יכול להופיע ביותר מנושא אחד כאשר הוא עוסק, למשל, גם בזכויות וגם במוסדות או גם בפופוליזם וגם בבית המשפט. בעמוד זה מופיעים 360 תקצירים שמשויכים לנושא.
חדש באתר
מאמר חדש
איך השמרנות האמריקאית הותאמה לימין הישראלי
אור אשר ורונן מנדלקרן מבקשים להסביר תופעה שלדבריהם אינה מתיישבת היטב עם הסברים מקובלים לנדידת רעיונות: עלייתה של שמרנות אמריקאית כאידאולוגיה סדורה בתוך הימין הישראלי, אף שהממשלה האמריקאית, האיחוד האירופי ורוב המומחים המקומיים לא הובילו אותה ולעיתים התנגדו לביטוייה. הם מציעים מנגנון חלופי — שיתוף פעולה בין תפוצה לשחקנים מקומיים, Diaspora–Local Cooperation או DLC. הקשר נשען הן על הסכמה רעיונית והן על תחושת שייכות לאומית משותפת; השייכות מעניקה לתורמים מן התפוצה לגיטימציה שאינה זמינה תמיד לשחקן זר ומעודדת השקעה בתשתית רב־תחומית ולא בנושא יחיד. באמצעות מעקב תהליכי, שישה ראיונות חצי־מובנים שנערכו ב־2021, פרסומי ארגונים, מסמכי מדיניות, תרגומים, דיוני כנסת, חקיקה וסיקור תקשורתי, המחברים משחזרים שרשרת: תורמים יהודים־אמריקאים ושותפים ישראלים מקימים ומממנים ארגונים; הארגונים מתרגמים וממקמים רעיונות אמריקאיים בתוך שפה ישראלית ויהודית; והרעיונות נכנסים לשיח, להצעות מדיניות ולקשרים עם פוליטיקאים. קרן תקווה ופורום קהלת הם הצמתים המרכזיים, ולצדם מוסדות כמו השילוח, שיבולת, הפורום הישראלי למשפט וחירות ומידה. ההשפעה אינה אחידה. בתחום המשטר והמשפט, רעיונות על ריסון שיפוטי, פוליטיזציה של מינוי שופטים, החלשת כוחם של יועצים משפטיים והגדלת מינויים פוליטיים התאימו לצורכי שחקני ימין ולמתח בין יעדיהם לבין הסדר המשפטי; המחברים קושרים בין מסמכי קהלת לבין רכיבים מרכזיים של מהלך השינוי המשפטי מ־2023 ומתעדים פגישות וייעוץ ישיר. בתחום הכלכלה תורגמו והותאמו רעיונות של שוק חופשי, הפרטה, דה־רגולציה, החלשת איגודים ובחירת הורים בחינוך, אך חדירתם נותרה מוגבלת יותר משום שהם מתנגשים באינטרסים קואליציוניים ובמסורות של סולידריות ורווחה. בתחום המוסר החברתי הופיע שיח אמריקאי מחולן יחסית של ״ערכי משפחה״ והתנגדות לפרוגרסיביות, והוא ניכר במאבקים סביב אלימות כלכלית במשפחה ואמנת איסטנבול; גם כאן ההשפעה חלקית בגלל מחלוקות פנימיות בימין. המחקר אינו טוען שהאידאולוגיה הישראלית הוחלפה בשלמותה. לפי הניתוח המורפולוגי שלו, ליבת הימין — מקסימליזם טריטוריאלי ואתנו־לאומיות יהודית — נשארה יציבה, ואילו מושגים סמוכים והיקפיים הוחלפו או נוסחו מחדש. גם אין זה אומדן כמותי של השפעת כל תרומה או הוכחה ששחקן יחיד גרם לכל שינוי; זוהי טענה מנגנונית המבוססת על הצטברות ראיות תהליכיות ועל השוואה בין שלושה תחומים.
לקריאת העמוד
חדש באתר
האם צוותים מעורבים מטים הכרעות מנהליות לטובת האזרח?
שגיא גרשגורן וניסים כהן בוחנים כיצד השתתפות בצוותי הכרעה מעורבים קשורה לשיקול הדעת של שופטים מקצועיים הפועלים בחזית המינהל הציבורי. הם משווים תחילה בין הכרעות של אותם שופטים כשהם יושבים לבדם לבין הכרעותיהם בוועדות ערר מס לצד נציגי ציבור, ולאחר מכן בין שופטים החברים גם בצוותים מעורבים לבין שופטים היושבים תמיד לבדם. מאגר המחקר התמקד ב־545 הכרעות חד־משמעיות מתוך תיקים אזרחיים בישראל, והמודלים העיקריים נותחו ברגרסיה לוגיסטית לצד סדרת בדיקות עמידות. שיעור ההכרעות לטובת האזרח היה גבוה יותר בוועדות המעורבות, והקשר נשמר גם כאשר שופטים החברים בוועדות הכריעו לבדם. המחברים מפרשים את הממצאים כעדות לכך שעבודה עם נציגי ציבור יכולה להשפיע הן ברגע ההכרעה המשותפת והן דרך הפנמה מתמשכת של נקודת מבט ביקורתית יותר כלפי טענות המדינה.
לקריאת העמוד
חדש באתר
מאמר חדש
כשהשחיתות והפשיעה נשזרות בתוך הממשל
אינה קובה, דבורה אלימי וערן איצקוביץ' מציעים להסיט את המבט מאירועי שוחד או חדירה פלילית בודדים אל ״מרחבים שזורים״ שבהם סמכות ציבורית, אינטרסים מסחריים, צורכי ביטחון ורשתות לא־פורמליות חופפים. באמצעות ניתוח איכותני השוואתי של מסמכי מדיניות, דוחות מוסדיים, תחקירים ומחקרי מקרה, הם בוחנים שלושה אתרים אסטרטגיים: נמל מרסיי בצרפת, משטר גבול אזרחי־צבאי היברידי בישראל ונמל טנג'יר מד במרוקו. בכל אתר נוצר סידור ממשלי אחר. במרסיי, הפרטה וסמכות מפוצלת מעודדות התאמות ביורוקרטיות בשם יעילות ותנועת מטענים; במשטר הגבול הישראלי, היגיון של ביטחון ושליטה מאפשר אכיפה בררנית ואזרחות א־סימטרית; ובטנג'יר מד, ממשל פיתוחי ריכוזי מקדם צמיחה ויציבות באמצעות חוקיות הנתונה למשא ומתן. הניתוח מזהה מנגנונים של לכידה תפעולית, ממשל א־סימטרי וסחף נורמטיבי, ומחבר אותם לשלוש תוצאות רחבות: שחיקה נורמטיבית של שוויון משפטי, פיצול מרחבי של הפיקוח והסתגלות מוסדית המנרמלת פרקטיקות חריגות. הטענה הדמוקרטית היא שהשחיקה אינה חייבת להתחיל בהשתלטות גלויה על המדינה; היא יכולה להצטבר בתוך סדרי ממשל יומיומיים הנחשבים יעילים, ביטחוניים או מפתחים. מסגרת NAVIGAT שמציע המאמר נועדה לסייע בזיהוי יחסי הסמכות והרשתות בתוך אתרים כאלה ולהתאים להם אחריותיות חוצת־תחומים. ההמלצה אינה אכיפה פלילית בלבד, אלא חיבור בין גופי פיקוח, שקיפות ברכש ובשרשראות עבודה, שיתוף מידע ואחריות ברורה גם כשסמכויות ציבוריות ופרטיות חופפות. זהו מחקר איכותני ראשוני המבוסס בעיקר על תיעוד ומקורות משניים; שלושת המקרים הם אבחוניים וממחישים מנגנונים, ואינם אומדן לשכיחותם או הוכחה סיבתית אחידה.
לקריאת העמוד
חדש באתר
כשהפרטי נעשה פוליטי: פמיניזם מול פופוליזם ימני
גילה שטופלר בוחנת כיצד אחת מנקודות התורפה של הליברליזם הפוליטי מסייעת להבין את כוחו של הפופוליזם הימני. הליברליזם הפוליטי תובע שוויון וכיבוד זכויות במרחב הציבורי, אך מותיר לפרטים ולקהילות מרחב רחב להחזיק בתפיסות עולם לא־ליברליות בתחום הפרטי. הביקורת הפמיניסטית התריעה מזמן שהחלוקה הזאת אינה ניטרלית: המשפחה, הדת והקהילה מעצבות כוח, זהות והזדמנויות, ולכן אי־שוויון הנשמר בהן אינו נשאר באמת מחוץ לפוליטיקה. המאמר טוען שפופוליזם ימני מנצל את המאגר הזה בכיוון ההפוך מן הפמיניזם. במקום להרחיב שוויון וזכויות אל המרחב הפרטי, הוא מגייס דעות קדומות דתיות ולאומניות שצמחו שם ומבקש להפוך אותן למדיניות ציבורית. כדי לעשות זאת הוא מציג בתי משפט, נורמות חוקתיות ומוסדות מתווכים כאליטה החוסמת את רצון העם, ומערער את המחסום המוסדי שעליו סמך הליברליזם כדי להחזיק תפיסות לא־ליברליות מחוץ לכפייה המדינתית. הדיון בהונגריה של ויקטור אורבן, בפולין תחת מפלגת חוק וצדק ובברית בין דונלד טראמפ לימין הדתי בארצות הברית ממחיש כיצד משפחה, דת ולאום הופכים למשאבים של פרויקט אנטי־פלורליסטי. תרומת המאמר היא אבחנה נורמטיבית ומוסדית, לא בדיקה אמפירית השוואתית: הוא מסביר מדוע הגנה על המרחב הציבורי בלבד אינה מספיקה, וקורא לחשיבה מחודשת על הגבולות בין אוטונומיה פרטית, שוויון והגנה חוקתית.
לקריאת העמוד
חדש באתר
סף רוב מיוחס עולה נגד התבצרות אוטוקרטית של מנהיגים
ראובן שפירא טוען שמגבלות כהונה רגילות מטפלות במשך השהייה בתפקיד אך אינן מנטרלות את המקור המרכזי להתבצרות: היתרונות שמנהיג מכהן צובר עם הזמן, ובהם חשיפה ציבורית, שליטה במינויים, קשרים, משאבים ויכולת להרתיע יריבים. מנהיג יכול לשנות את החוקה, להציב נאמן בתפקיד ביניים או לשוב לאחר הפסקה, ולכן איסור פורמלי על כהונה שלישית אינו תמיד מגן על הדמוקרטיה. החלופה המוצעת היא ״סולם מעריכי״ של רוב מיוחס. לפי הדוגמה המרכזית, בחירה מחדש לכהונה שנייה נשארת כפופה לרוב רגיל; לכהונה שלישית המכהן צריך 60 אחוזים, לרביעית 75 אחוזים ולחמישית 95 אחוזים. יריבים שאינם מכהנים זקוקים לרוב רגיל. אם המכהן מקבל יותר מכל יריב אך אינו עובר את הסף, הוא נפסל מסיבוב שני, והמתמודדים האחרים מתחרים ביניהם כדי להעניק לזוכה מנדט ברור. הסף הגבוה אמור לקזז את הצטברות הכוח ולאפשר רק למנהיגים שנהנים מאמון ציבורי חריג לכהן שלוש או ארבע כהונות. סף של 95 אחוזים הופך בפועל את הכהונה הרביעית לאחרונה כמעט תמיד, ובכך יוצר אופק ירושה בלי איסור מוחלט מוקדם. שפירא משווה את ההצעה לסולם ליניארי של 60, 65 ו־70 אחוזים וטוען שעלייה מתונה אינה מדביקה את צמיחת יתרון המכהן. הוא נעזר בדוגמאות היסטוריות ובהן פוטין, רוזוולט, בן־גוריון וכלל של 60 אחוזים שהפעילה מפלגת העבודה הישראלית ב־1977, אך אינו בוחן את המנגנון בניסוי, במודל השוואתי או ביישום חוקתי מדינתי. לכן יש לראות במספרים עיצוב מוסדי מוצע, לא ממצא מוכח. ההצעה מחדדת דילמה אמיתית בין רציפות של הנהגה מוצלחת לבין חילופי שלטון, אך מותירה שאלות קשות על שוויון בין מועמדים, התאמה למשטרים פרלמנטריים, מניפולציה של בחירות ואכיפה כאשר מנהיג כבר החליש את מוסדות הפיקוח.
לקריאת העמוד
חדש באתר
חוקתיות רשתית חוצת גבולות: כיצד כללים פרטיים רוכשים סמכות
אורן פרז ואופיר שטגמן שואלים כיצד נוצרת סמכות חוקתית בזירות גלובליות שבהן אין מדינה עולמית, מחוקק עליון או מדרג משפטי מוסכם. תשובתם היא ״חוקתיות רשתית״: קודים פרטיים, תקנים מקצועיים וארגוני פיקוח אינם מקבלים את מעמדם רק מכוח מקור יחיד, אלא מכוח יחסים מצטברים של הפניה, אימוץ והכרה הדדית. המאמר מבחין בין הפניה עצמית, שבה משטר מסדיר ומצדיק את עצמו; הפניה צולבת, שבה קוד אחד מכיר בכללים או במנגנונים של אחר; והפניה חיצונית אל משפט ציבורי, ארגונים בין־ממשלתיים או כללים תאגידיים. כאשר קשרים כאלה נעשים צפופים וחוזרים במחזורים, הם עשויים ליצור מערכת שבה כל רכיב מחזק את סמכותם של אחרים. כדי לבדוק אם התיאור הזה מתאים לעולם הממשי, המחברים מנתחים רשת של 57 קודים בולטים לאחריות חברתית תאגידית. הם מזהים חמש אשכולות, הבדלים בין גופים שמקבלים הפניות רבות לבין כאלה שמפנים החוצה, ומחזורי הכרה שמחברים חלק ניכר מן השדה. הממצא אינו מוכיח שקמה חוקה גלובלית מלאה, אך הוא מספק תמיכה ראשונית בטענה שסמכות יכולה להתגבש כתכונה של רשת ולא כנכס של מוסד בודד. למודל יש יתרון דמוקרטי אפשרי: שקיפות, ניטור עמיתים ותלות הדדית יכולים ליצור אחריות אופקית גם בהיעדר שלטון מרכזי. עם זאת, הכרה הדדית בין גופים פרטיים אינה שקולה להסכמת אזרחים, ובעלי כוח יכולים לקבוע את תנאי הכניסה לרשת ואת משמעות התקנים. לכן המאמר מציג חוקתיות רשתית גם כהסבר לכוח שכבר קיים וגם כהזמנה לבחון אם מנגנוני ההכרה, ההשתתפות והביקורת שלו ראויים ללגיטימציה.
לקריאת העמוד
פילוסופיה פוליטית פופוליסטית: דמוקרטיה, דואליזם מוסרי וכריסטופר לאש
גל גרסון בוחן שלושה מאפיינים שהספרות מייחסת לפופוליזם בן זמננו: הדגשת סמכות האזרחים והרוב על חשבון מוסדות מתווכים, חלוקה מוסרית בין ״העם״ ל״אליטות״ ורזון תיאורטי שאינו מציע תורה מקיפה של כלכלה וחברה. במקום להניח שהשילוב בהכרח בלתי עקבי, הוא קורא את כתיבתו של כריסטופר לאש מאמצע שנות השבעים עד 1994 כניסיון לבנות פילוסופיה פופוליסטית אפשרית — לא הפילוסופיה היחידה של הפופוליזם. בלב השחזור עומדת התחושה הטרגית של החיים: מודעות למוות, למחסור, לכישלון ולכך שלא ניתן לממש יחד את כל הרצונות. לפי הקריאה של גרסון, ההכרה במגבלות מחייבת שיפוט בתנאי אי־ודאות, אחריות לבחירה והכרה בפגיעוּת המשותפת; לכן היא תשתית לתבונה, לאתיקה ולשוויון. זכויות וחירות פרטית מגינות על יכולתו של אדם לבחור ולשאת בתוצאות, ואזרחות שווה מעניקה לאנשים חלק שווה בהחלטות ובסיכונים המשותפים. גם הניגוד בין העם לאליטות מקבל אצל לאש הסבר שאינו טוהר מול רוע מולד: אנשים רגילים לומדים מגבלות ואחריות בעבודה, במשפחה ובכישלון, בעוד אליטות מקצועיות וניהוליות נוטות להבטיח שניתן לפתור קושי אנושי באמצעות מומחיות, טיפול, ניהול או קדמה. כאשר אזרחים נעשים לקוחות של מומחים, נשחק ביטחונם בשיקול דעתם ומצטמצם המרחב להכרעה דמוקרטית בשאלות שאין להן פתרון טכני יחיד. המינימליזם של לאש מסביר גם מדוע עמדה פופוליסטית יכולה לשאול רעיונות מן הימין ומן השמאל בלי להיות בהכרח אופורטוניסטית: היא חושדת בתורות כוללות ומעדיפה שיפוט נסיבתי, למשל תמיכה ברכוש כמקור לעצמאות לצד חלוקה מחדש המגינה על שוויון אזרחי. גרסון אינו מזכה בכך פופוליזם ממשי. הוא מדגיש שלאומנות, גזענות, דמוניזציה ופגיעה במיעוטים אינן נובעות מן הדמוקרטיה של לאש, ומסביר כיצד שחיקת הענווה והפיכת ״האדם הרגיל״ לזהות עליונה עלולות לעוות את הביקורת. המאמר קורא לליברליזם להגן על זכויות ומגבלות חוקתיות ובה בעת להתייחס ברצינות להתנשאות מקצועית ולאובדן יכולת הפעולה האזרחית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
פופוליזם, משבר והשתלטות על הבירוקרטיה הציבורית
נסים כהן שואל אם משבר משנה את האופן שבו כוחות פופוליסטיים פועלים כלפי המינהל הציבורי. תשובתו מן המקרה הישראלי אינה שהמלחמה יצרה ארגז כלים חדש, אלא שהיא הגבירה את השימוש בכלים שכבר זוהו בספרות: פוליטיזציה ומינויים על בסיס נאמנות, התקפות על שומרי סף, ריכוז סמכויות, קיצוצים המחלישים גופים ליברליים ושינויים מוסדיים העוקפים הליכים מקובלים. המאמר נשען על מחקר מקרה איכותני ועל ניתוח טקסטואלי של מקורות ראשוניים ומשניים — תקשורת ממשלתית, דברי פוליטיקאים, הצעות חקיקה, סיקור עיתונאי, החלטות שיפוטיות ודוחות חברה אזרחית — תוך טריאנגולציה והיגיון של תיאוריה מעוגנת. הממצא הכמותי הבולט בתוך התיאור האיכותני הוא התרחבות המשרות הפטורות ממכרז: מ־190 בינואר 2000 ל־1,641 באפריל 2024, ומ־0.622% ל־3.5% מכלל עובדי שירות המדינה; מספר המשרות המקצועיות הבכירות הפטורות ממכרז עלה מ־52 ל־609. כהן קושר מגמה זו לניסיון להעביר את מוקד הנאמנות של עובד הציבור מן הציבור והדין אל הדרג הממנה, ולשימוש במינויים זמניים שמגבירים תלות. לאחר 7 באוקטובר נדמה לזמן קצר שהמאבק על מוסדות המדינה הושהה, אך הניתוח מתאר את חידושו בתנאי ציבור מותש ומודאג: לחץ על הייעוץ המשפטי, המשטרה וגופי פיקוח; התערבות בתקציבי הנהלת בתי המשפט והשידור הציבורי; וניסיונות לשנות נוהלי מינוי ולעקוף הכרעות מנהליות ומשפטיות. המשמעות הדמוקרטית היא שהבירוקרטיה היא בעת ובעונה אחת כלי לביצוע מדיניות ומוסד מרסן המבוסס על מקצועיות, חוקיות וריבוי קולות. החלשתה בזמן חירום עלולה לפגוע גם בכושר הביצוע דווקא כשהציבור זקוק לו ביותר. זהו מחקר של מקרה יחיד, ולכן הוא אינו מוכיח שהדפוס הישראלי מייצג דמוקרטיות אחרות; הוא מציע מנגנון ותמרור אזהרה למחקר השוואתי.
לקריאת העמוד
הזכות להגר וחובת המדינה לקבל מהגרים
חיים גנז מבקש לבנות שיח זכויות מדויק יותר על חובתן של מדינות לקבל מהגרים. הוא דוחה את הטענה של ג׳וזף קרנס שלכל אדם זכות כניסה הנגזרת מחופש התנועה: אינטרס חשוב אינו נעשה אוטומטית זכות בעלת קדימות נורמטיבית, ומדינה רשאית לשקול גם סדר ציבורי, ביטחון, רווחה, יציבות כלכלית ושימור תרבותי. הוא מסתייג גם מן הניסיון של מייקל בלייק ומתיאס ריסה להסיק זכות פרטית למדינה מסוימת מן הבעלות השווה של בני האדם במשאבי העולם, מפני שאותו עיקרון עשוי להצדיק פיצוי חומרי, חלוקת שטח או הסדר קולקטיבי אחר ולאו דווקא קבלה אישית. מן הצד השני, גנז דוחה את טענת כריסטופר וולמן שלמדינה זכות כללית להדיר זרים מכוח חופש ההתאגדות: מדינה אינה מועדון גולף או קשר נישואין, והחלטתה לסגור שערים פוגעת באינטרסים כבדי משקל של מי שאינם חברים בה ואף עלולה לרוקן מתוכן את הזכות לצאת ממדינת המוצא. החלופה היא משטר דו־שכבתי. כל מדינה חייבת, כחובת צדק כללית, לקבוע מעת לעת מכסה למהגרים רגילים גם כאשר לאדם מסוים אין זכות קודמת להיכנס אליה; אך בעולם לא־אידיאלי ללא רשות מתאמת עולמית, חלוקת הנטל ואכיפת החובה קשות. לעומת זאת, לפליטים שחייהם, חירותם או כבודם נתונים בסכנה חמורה ומיידית ולמבקשי איחוד משפחות יש אינטרס שרק קבלה למדינה מסוימת יכולה לממש, ולכן הוא עשוי לבסס זכות פרטנית. גם זכויות אלה אינן מוחלטות: מספרים חריגים המאיימים באופן ממשי על תפקודי יסוד של המדינה יכולים להצדיק מגבלות, מכסות או הבחנה בין מקלט זמני להתיישבות קבע. המאמר מציע אפוא אמצע נורמטיבי: גבולות אינם פתוחים ללא תנאי, אך ריבונות אינה רישיון מוסרי לסגירה גורפת.
לקריאת העמוד
מבואות לחוקה בפרשנות חוקתית: מסמל לאמת מידה משפטית
ליאב אורגד מערער על התפיסה שמבוא לחוקה הוא קישוט טקסי בלבד. בבדיקה איכותנית של חמישים דמוקרטיות הוא מוצא שמבוא הוא רכיב חוקתי נפוץ המציין את מקור הריבונות, מספר סיפור היסטורי, מנסח יעדים עליונים, מגדיר זהות לאומית ולעיתים מתייחס לאל או לדת. המאמר מציע טיפולוגיה של שלושה מעמדות משפטיים: מבוא טקסי־סמלי המשכנע ומחנך אך אינו מחייב; מבוא פרשני שמכוון את בחירת המשמעות כאשר הטקסט החוקתי עמום; ומבוא מהותי המשמש מקור עצמאי לזכויות, לחובות ואף להגבלת תיקונים חוקתיים. ארצות הברית היא חריג בולט: מבואה מוכר מאוד בציבור אך בתי המשפט מסרבים בדרך כלל לגזור ממנו זכויות או סמכויות עצמאיות. מנגד, בצרפת הפניה במבואת חוקת 1958 להצהרת 1789 ולמבואת 1946 אפשרה למועצה החוקתית להכיר בזכויות שלא הופיעו בגוף החוקה; בהודו, גרמניה, נפאל ובוסניה והרצגובינה הוענק למבוא משקל פרשני או נורמטיבי ממשי בדרכים שונות. אורגד מדגיש שמעמד משפטי הוא רק מחצית הסיפור. מבוא מנסח מי הוא ה״אנחנו״ החוקתי ולכן יכול לאחד סביב אמונה אזרחית משותפת או להחריף תחושת הדרה, כפי שמראים הסכסוך על זהות מקדוניה, מעמדה של הכרזת העצמאות וסעיפי המטרה בישראל, משאל העם הכושל באוסטרליה והפשרה הדקה במבואת אמנת ליסבון. מכאן נובעות שתי מסקנות מעשיות: מתדיינים צריכים להתייחס למבוא כמקור משפטי אפשרי, ומנסחי חוקה חייבים להכריע מראש מה יהיה מעמדו ולשתף את הקבוצות שאת זהותן הוא אמור לייצג. ככל שנוסח זהותי מקבל כוח מחייב, כך גדלה גם הסכנה שהכרעה סמלית תהפוך לכלי של הדרה או להרחבת שיקול הדעת השיפוטי.
לקריאת העמוד
חופש הביטוי בבית המשפט העליון: הרטוריקה שמאחורי ההכרעה
אורלי קיים ויאיר גלילי מציעים קריאה רטורית צמודה בבג״ץ 606/93 קידום יזמות ומו״לות נגד רשות השידור, שעסק בסירוב לשדר סיסמת פרסומת בעברית שנשמעה דומה לביטוי מיני גס. דעת הרוב של השופטת דליה דורנר ראתה בביטוי המסחרי חלק מחופש הביטוי וקבעה כי הטעם הרע שיוחס לסיסמה אינו מצדיק את פסילתה; השופט מישאל חשין, בדעת מיעוט, ביקש להשאיר את ההכרעה המקצועית בידי מנהל הרדיו ולמנוע מן העיקרון החוקתי לשמש מגן לסיסמה שלדעתו הייתה וולגרית. המחברים אינם בוחנים מי מן השופטים צדק במישור הדוקטרינרי, אלא כיצד כל אחד מהם בנה סמכות, היגיון ורגש באמצעות תשעה סוגי אמצעים: מטפורה ולשון ציורית, ציטוט ומקור סמכות, חזרה ומקבילות, אירוניה, לשון עימותית, ניבים, טיעון חלופי, השוואה ושאלה רטורית. דורנר צירפה תקדימים מישראל ומחוץ לה, השוותה בין אמצעי תקשורת והציבה טיעון מדורג שלפיו גם אם הביטוי פוגע יש לשאול אם הפגיעה חמורה דיה להגבלה. חשין השתמש בדימויי צי שיצא למערכה ועץ ששורשיו עמוקים, לעג לגיוס המשפט המשווה כולו למען תשדיר זניח, והפריד בחריפות בין חופש הביטוי לבין מה שראה כגסות לשמה. הניתוח מראה שהנמקה שיפוטית משלבת לוגוס, אתוס ופאתוס: תקדימים וסיווגים משפטיים פועלים לצד קצב, דימוי, הומור ועיצוב היריב. המחלוקת הוכרעה לטובת קידום, אך חשיבותה למחקר היא בהמחשת האופן שבו הבחירה הלשונית מסגרת את היחס בין סמכות מנהלית, טעם ציבורי וזכות חוקתית.
לקריאת העמוד
זכויות כחובה של המדינה וביקורת שיפוטית כזכות להישמע
אלון הראל מציע במאמר הצדקה לא־תוצאתנית ל׳חוקתנות איתנה׳. במקום לשאול רק אם חוקה או ביקורת שיפוטית משפררות החלטות, מגינות טוב יותר על מיעוטים או מפיקות יותר צדק, הוא בוחן מה מוסדות אלה מבטאים מעצם מבנם. הטיעון הראשון הוא שעיגון חוקתי של זכויות הופך את ההגנה עליהן ממחווה התלויה ברצון המחוקק לחובה ציבורית המגבילה אותו; גם מחוקק מיטיב מותיר אזרחים תחת שליטה שרירותית אם חירותם תלויה בשיקול דעתו בלבד. הטיעון השני הוא שכאשר אדם טוען שזכותו נפגעה, עומדת לו זכות להליך הכולל הזדמנות להשמיע טענה, תשובה מנומקת ונכונות אמיתית לבחון מחדש את ההחלטה. בית משפט אינו מוצדק כאן מפני ששופטיו בהכרח חכמים מן המחוקקים, אלא מפני שהליך שיפוטי בנוי בדיוק סביב שלושת המרכיבים האלה. המאמר אינו מוכיח שכל סעיף חוקתי צודק או שכל פסק דין נכון; הוא מציע בסיס עקרוני לכך שהגבלת כוח הרוב והקשבה לטענת הזכות הן חלק מן הלגיטימיות הדמוקרטית עצמה.
לקריאת העמוד
מטקסט זר למשמעות מקומית: הפוליטיקה של הדרה דתית בשאילה חוקתית
המאמר מערער על ההנחה שדמיון טקסטואלי בין חוקות מעיד על התכנסות במשמעות או בזכויות. באמצעות מקורות ארכיוניים, דיוני אספות מכוננות ופרלמנטים, מסמכי ממשל, זיכרונות ועיתונות בשש שפות, המחברים משחזרים ארבעה מסלולים שבהם יסוד חוקתי מכליל הועבר ואז קיבל משמעות מדירה. בפקיסטן, סעיפי חופש דת שנעו מאירלנד דרך הודו שימשו לבסוף להגבלת האחמדים בשם הרוב והסדר הציבורי. במרוקו, מוסדות נשיאותיים מן הרפובליקה החמישית החילונית בצרפת הותאמו לחיזוק מונרכיה מוסלמית כמעט־מקודשת. במצרים, המודל הטורקי הוזכר בלי העתקת טקסט, תחילה כסמל להכללת מפלגה אסלאמיסטית ובהמשך כהצדקה לאפוטרופסות צבאית ולהדרת האחים המוסלמים. בישראל, שיטת המילט העות׳מאנית, שהעניקה אוטונומיה בין קהילות דתיות, עוצבה מחדש כמונופול אורתודוקסי על נישואין וגירושין בתוך הרוב היהודי. המושג המחבר הוא מסמן ריק: מונח שמשמעותו אינה יציבה ואינה חסרת פשר, אלא עומדת למאבק פוליטי. המחברים אינם מכנים את השינויים שאילה כושלת; בעיניהם אלה בחירות חוקתיות מקומיות שמראות כי כדי להבין חוק מיובא צריך לחקור מי מילא אותו בתוכן, באיזה רגע ולמען איזו קואליציה.
לקריאת העמוד
כשהמשפט נעשה נתונים: כיצד טכנולוגיה מקודדת כוח כליאתי ומשנה שפיטה
גיל רוטשילד־אליאסי מנתח את הפיכת גזירת הדין הפדרלית בארצות הברית לנתונים מאז אמצע שנות השמונים. נקודת המוצא היא שדאטפיקציה אינה תיעוד ניטרלי: כדי לתרגם החלטה משפטית מורכבת לטבלה יש לבחור אילו משתנים ייראו, אילו נסיבות ייעלמו ואילו קטגוריות יגדירו חריגה או ציות. באמצעות מעקב שיח לאורך כשני עשורים, המאמר משחזר כיצד ועדת גזירת הדין הפדרלית ביססה את הנחיות 1987 על דפוסי עבר, יצרה שפה כמותית של רמת עבירה והיסטוריה פלילית, והטמיעה אותה במדריכים, טפסים, מאגרי מידע והמחשות חזותיות. ארבעה מנגנונים מחברים בין האידאולוגיה לפרקטיקה: הרכבת השדה, הקרנה סמלית, רישום חומרי וחציית גבולות. יחד הם מסבירים מדוע ההנחיות המשיכו לעצב שופטים גם אחרי שפסק דין Booker הפך אותן ב־2005 ממחייבות למייעצות. הטיעון הביקורתי הוא שפשרת דפוסי העבר העניקה מראה אובייקטיבי למורשת ענישתית גזענית ומעמדית, ולכן אי־שוויון יכול להימשך גם בלי שחקן בעל כוונה מפלה בהווה. עם זאת, פתיחת הנתונים לחוקרים ולציבור מאפשרת גם פירוק, הקשר ונרטיבים נגדיים. מכאן הדרישה לכוון דאטפיקציה לא רק לניטרליות, אלא לאחריותיות ולצדק.
לקריאת העמוד
זכויות העבודה הקיבוציות של שוטרים בין חוקתנות גלובלית לחוקתנות מיליטריסטית
לילך ליטור בוחנת מדוע שוטרים, שהם עובדים בעלי צרכים כלכליים וקול מקצועי, מוחרגים לעיתים מזכויות ההתאגדות, המשא ומתן הקיבוצי והשביתה. היא מציבה זה מול זה שני דגמים חוקתיים: חוקתנות עבודה גלובלית, המשתמשת באמנות 87 ו־98 ובפרשנות גופי הפיקוח של ארגון העבודה הבין־לאומי כדי להעניק לזכויות הקיבוציות מעמד יסודי; וחוקתנות עבודה מיליטריסטית, המרחיבה את היגיון הביטחון לכל מערך המשטרה ומעדיפה שליטה היררכית. ישראל משמשת מקרה מרכזי: סעיף 93ב לפקודת המשטרה שולל התארגנות, הדין אינו מספק מנגנון חלופי עצמאי ליישוב סכסוכי עבודה, ותנאי השירות תלויים במידה רבה בהחלטות המדינה. מול האיסור הגורף מוצגים תקני הארגון ופסיקה אירופית הדורשים צורך ומידתיות, לצד הסדרים מקרואטיה, שוודיה, ברזיל ובלגיה. המאמר אינו מציע שביתה בלתי מוגבלת. הוא ממליץ על מודל עבה של התארגנות ומשא ומתן לכלל השוטרים, זכות שביתה מותנית בתפקידים שאינם חיוניים, שירות מינימלי, הודעה מראש וצווי מניעה בעת הצורך, והחרגה של תפקידי חירום ויחידות דמויות־צבא. כך ההגנה על זכויות עובדים וההגנה על הציבור נעשות שאלת עיצוב מוסדי ולא ברירה בינארית.
לקריאת העמוד
כשהזכויות עוברות לרשת, האם המשפט הבינלאומי חייב להשתנות?
יובל שני בוחן כיצד המהפכה הדיגיטלית משנה לא רק את תוכנן של זכויות מסוימות אלא גם את המבנה של המשפט הבינלאומי לזכויות אדם. נקודת המוצא היא שזכויות משפטיות מתגבשות בתוך הקשר היסטורי, טכנולוגי ופוליטי באמצעות אמנות, פרשנות, פרקטיקה ומסמכי מדיניות רכים. התגובה הראשונה לעידן המקוון הייתה להחיל ברשת זכויות מוכרות כגון ביטוי ופרטיות, אך מהירות ההפצה, עודף המידע, ניתוח נתונים ויכולת המניפולציה משנים גם את ההצדקות ואת אופן האיזון שלהן. הטיפולוגיה במאמר מבחינה בשלושה דורות: פרשנות מחודשת של זכויות קיימות; זכויות חדשות כגון נגישות עצמאית לאינטרנט, הגדרה עצמית במידע והגנה מפני החלטות אוטומטיות; והצעות מרחיקות לכת להכיר באישיות דיגיטלית ובחובות ישירות של פלטפורמות וספקים. הדור השלישי חושף את גבולות המודל הקלאסי, שבו אדם טבעי מחזיק בזכות מול מדינה הפועלת בשטחה. חברות טכנולוגיה פרטיות מעצבות בפועל גישה, מידע, פרטיות ושיח ברחבי העולם, ולכן ההגנה תלויה בתחולה חוץ־טריטוריאלית, בחובות חיוביות של מדינות להסדיר עסקים ובקישור בין דיני זכויות אדם, סייבר, סחר, נשק, הגנת מידע ובינה מלאכותית. המאמר טוען שהשינויים האלה כבר מתרחשים ומאפשרים הגנה רלוונטית יותר, אך מדגיש שהם שנויים במחלוקת ועלולים לעורר התנגדות של מדינות. לא כל זכות מוצעת היא כלל מחייב, ולא ברור אם המערכת המתפתחת תדביק את כוחן של הטכנולוגיות ואת מבני השליטה החדשים. המסקנה היא שהבחירה אינה עוד בין יציבות מוחלטת לשינוי נקודתי: זכויות דיגיטליות והמסגרת הבינלאומית מעצבות זו את זו, והצלחתן תלויה גם בלגיטימיות הפוליטית של ההרחבה.
לקריאת העמוד
האם אמנת זכויות הילד יכולה להכיר בזכותם של בני נוער להצביע?
המאמר טוען שאמנת האו״ם בדבר זכויות הילד יכולה לשמש תשתית משפטית ורעיונית רחבה יותר לזכויות פוליטיות של ילדים ובני נוער, אף שהזכות לבחור אינה כתובה בה. האמנה מכירה בילד כנושא זכויות בהווה ומגינה על אי־הפליה, טובתו, התפתחותו, חופש ביטוי, מחשבה, התאגדות ואספה, ובעיקר על זכותו להביע עמדה ולקבל לה משקל לפי גילו ובגרותו. עם זאת, ההיסטוריה של הניסוח מלמדת שמנסחי האמנה נזהרו מסוכנות פוליטית מלאה, וועדת זכויות הילד עצמה נעה בהדרגה בלבד מהשלמה עם הדרה אל עידוד השתתפות ציבורית והורדת גיל ההצבעה. המחברות מנתחות את תלונתו של בן 16 נגד גרמניה, שנדחתה מטעמים דיוניים בלי הכרעה בשאלה המהותית, ואת פסק הדין הניו־זילנדי מ־2022 שהכיר באפליה בגיל הצבעה 18 בהקשר המשפטי המקומי. הן מציעות פרשנות תכליתית ואבולוציונית לפי דיני האמנות: לא להעמיד פנים שהטקסט כבר קובע זכות הצבעה, אלא להשתמש בעקרונותיו, בפרקטיקה המאוחרת ובהבנה המשתנה של ילדות כדי לבחון אם הדרה מוחלטת מוצדקת. מכשול מרכזי הוא היעדר הסכמה בינלאומית רחבה, שכן בעת כתיבת המאמר פחות מחמש־עשרה מדינות אפשרו הצבעה ארצית מתחת לגיל הבגרות. לכן ההצעה היא נורמטיבית והדרגתית: הוועדה יכולה לגבש הנחיות, לעודד גיל מינימום של 16, לדרוש היוועצות עם ילדים וחינוך אזרחי ולהרחיב הגנה על פעילות מפלגתית, מחאה והשתתפות דיגיטלית. המלצותיה אינן יוצרות לבדן זכות אמנתית מחייבת, אך הן עשויות לשנות את נקודת המוצא מהדרה אוטומטית לבחינה מנומקת של כשירות, שוויון וסוכנות פוליטית.
לקריאת העמוד
מי מייעץ למדינות לכתוב חוקה, ועד כמה מקרוב?
המאמר הופך תופעה מוכרת אך מקוטעת — מעורבות חיצונית בכתיבת חוקות — למושא מחקר השוואתי. מאגר iCAO מתעד 730 צמדים של ארגון ופרויקט, שבהם 46 ארגונים בינלאומיים פעלו ב־145 מדינות בין 1989 ל־2017. המחברים מבחינים בין ארגונים בין־ממשלתיים, גופים ממשלתיים, ארגונים לא־ממשלתיים ומרכזי מחקר, ומסווגים את הפעילות בסולם בן תשע דרגות: ממימון עקיף ועד כתיבת טיוטת חוקה שלמה. המיפוי מלמד שארגונים בין־ממשלתיים דומיננטיים במספר הפרויקטים, אך גם שהמידע הציבורי מוטה לטובת גופים שקופים במיוחד, ובראשם ועדת ונציה, ושדווקא התערבויות ישירות ורגישות עשויות להיות מדווחות פחות. רוב הפעילות המתועדת אינה כתיבה חיצונית של חוקה אלא אספקת מידע, סדנאות, כלים וסיוע טכני; במאגר לא נמצא מקרה מאומת שבו ארגון כתב טיוטת חוקה שלמה. בנתונים אין קשר מובהק בין מספר היועצים או הפרויקטים לבין שיפור באיכות הדמוקרטיה. נמצאו קשרים מתונים בין ייעוץ ישיר יותר לבין שינוי חיובי במדדי דמוקרטיה, אך העיצוב התצפיתי, ברירת המדינות והאפשרות שמדינות במשבר מזמינות יותר סיוע אינם מאפשרים מסקנה סיבתית. תרומתו המרכזית של המאמר היא אפוא תשתית מושגית ואמפירית: היא מאפשרת לשאול לא רק אם התקבל ייעוץ, אלא מי נתן אותו, באיזה מרחק מתהליך הניסוח, תחת אילו נורמות של בעלות מקומית, ומה עדיין נסתר מעין הציבור.
לקריאת העמוד
מאסר וזכויות אדם בישראל: אי־ודאות ותנודתיות
לסלי סבה ורחלה אראל מציעים סקירה משפטית־סוציולוגית של היחסים בין מאסר לזכויות אדם בישראל וטוענים שאין בהם כיוון יציב של התקדמות או נסיגה. אשרור אמנות האו״ם ב־1991 וחוקי היסוד של 1992 יצרו שפה חזקה של כבוד, חירות וביקורת שיפוטית, ובית המשפט פסל בית סוהר פרטי, הוראות לכליאת מבקשי מקלט ותנאי צפיפות בלתי אנושיים. מנגד, אמנות אינן נקלטות אוטומטית בדין הישראלי, ישראל לא הצטרפה למנגנוני תלונה ופיקוח מרכזיים, ופקודת בתי הסוהר ממשיכה להעניק לנציב שיקול דעת רחב הנשען על מבנה מנדטורי. הפער ניכר בהצגת זכויות כטובות הניתנות לפי התנהגות, בבידוד מנהלי ממושך, בהזנה בכפייה, ובהסדר שיקום שאינו מקים זכות ברורה. במקביל להתפתחות החוקתית התרחבו כליאה מנהלית, החמרות בשחרור מוקדם ושליטה פוליטית בשחרור אסירים ביטחוניים; אך ועדת דורנר, פסק הדין בעניין הצפיפות והבניית שיקול הדעת בענישה פעלו בכיוון מצמצם יותר. התנודתיות נובעת מן המאבק בין משפט בין־לאומי, חקיקה, בתי משפט, רשויות הכלא, לחץ פוליטי ויוזמות מקצועיות, ולכן המחברים מזהירים שקשה לנבא אם זכויות האסירים יתחזקו או ייסוגו.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הפוליטיקה הרגשית של הרפורמה המשפטית בישראל
מיכל נויבאואר־שני, יעל רם ומשה מאור מכניסים רגשות אל תוך שלב הגדרת הבעיה במסגרת הזרמים המרובים במדיניות ציבורית. הם מנתחים את המסרים שבאמצעותם יריב לוין ושמחה רוטמן הציגו את בית המשפט, היועצים המשפטיים והסדר החוקתי כמערכת אליטיסטית, בלתי מאוזנת ומסוכנת לריבונות הציבור. ניתוח ידני של 31 אירועים זיהה שבעה מסגורים, וסיווג בסיוע שני מודלים שימש לבדיקת יציבות הפרשנות; לאחר מכן סקר בקרב 470 יהודים בישראל מדד 20 רגשות בתגובה לשישה קטעים מייצגים ולשני הפוליטיקאים. בניגוד להשערה על רפרטוארים רגשיים שונים למחנות שונים, כמעט כל התגובות הבולטות היו שליליות בכל שלושת המחנות. ההבדל העיקרי היה בעוצמה: משיבים מן הימין דיווחו בדרך כלל על פחות שליליות ממשיבים מן המרכז והשמאל, והמחקר לא הצליח להפריד היטב בין התגובה לתוכן לבין התגובה לזהות הדובר. המחברים מפרשים את הדפוס כתואם עיגון רגשי מוקדם שמקשה למסגר מחדש את הסכסוך, אך מדגישים שהעיצוב החתכי אינו מוכיח סיבתיות ואינו מייצג את הציבור הערבי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
חוקתנות גלובלית ואיגודי עובדים כתנועה חברתית
לילך ליטור מפתחת הצדקה נורמטיבית להרחבת ההגנה על שביתות נגד מדיניות ממשלתית. נקודת המוצא היא ההבחנה של גופי הפיקוח של ארגון העבודה הבין־לאומי בין שביתה פוליטית טהורה, שאינה קשורה לאינטרסים של עובדים, לבין שביתת מחאה העוסקת במדיניות כלכלית, חברתית או דמוקרטית המשפיעה עליהם גם כאזרחים. המאמר משלב הבחנה זו עם איגוד מקצועי כתנועה חברתית: איגודים חוברים לארגוני חברה אזרחית, לקבוצות מחאה ולציבור כדי לקדם שוויון, זכויות וצדק חברתי. רעיון החוקתנות הגלובלית מספק לטענתה גשר מן הנורמות הבין־לאומיות אל הדין המקומי, משום שחופש ההתאגדות והזכות לשבות נושאים מעמד יסודי החורג מסכסוך עבודה צר. הניתוח של שביתות בישראל ושל מקרה עובדי הנפט בברזיל מראה כיצד בתי משפט עלולים לסווג מחאה חברתית כפעולה פוליטית אסורה אף שיש לה זיקה ממשית לעובדים. המודל המוצע אינו מעניק היתר לכל שביתה פוליטית: הוא דורש קשר לאינטרסים רחבים של עובדים, מבחין בין סוגי מדיניות ומכפיף את הפגיעה בצדדים שלישיים לבחינת מידתיות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשהמדינה אסרה לשמוע גרמנית: צנזורה, זיכרון ובניית זהות בישראל
אדם שנער חושף איסור רשמי שכמעט נשכח: במשך כתשע־עשרה שנים סירבה ישראל לאשר סרטים, הצגות ומוזיקה קולית בגרמנית, ובהמשך מיקדה את הצנזורה ביצירות מגרמניה וביוצרים בעלי עבר נאצי. המחקר נשען על ארכיון המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פרוטוקולים ממשלתיים, דיוני כנסת, פניות ציבור ועיתונות, ועוקב אחר החלטות פרטניות שהפכו למדיניות תרבות. ההצדקה המוצהרת הייתה הגנה על רגשות ניצולי השואה והציבור מפני נוכחות פומבית של השפה והתרבות הגרמנית, אך המאמר מזהה גם מטרות של כבוד לאומי, הנצחת הזיכרון והבדלת הישראלי הריבוני מן היהודי הגלותי. המועצה, שהורכבה כמעט כולה מגברים יהודים אשכנזים וכמעט לא כללה נשים או ערבים, ראתה בעצמה נציגת הציבור ובעלת עצמאות מן הממשלה, גם כאשר יהודים יוצאי גרמניה, אנשי רוח ופוליטיקאים טענו שהאיסור אנטי־דמוקרטי ופוגע בחופש התרבות. גבולות האיסור השתנו יחד עם היחסים עם מערב גרמניה: חדשות צולמו בגרמניה, סרטים אוסטריים ושווייצריים הותרו, אחר כך הוכשרו הפקות משותפות, ולאחר כינון יחסים דיפלומטיים מלאים ב־1965 ביטלה הממשלה את האיסור ב־1967, למעט תוכן נאצי או משתתפים בעלי עבר נאצי. המעבר מאיסור על שפה ולאום לסינון של נאציזם מלמד, לפי שנער, שהצנזורה לא רק שיקפה טראומה קיימת אלא השתתפה באופן פעיל בהגדרת האויב, גבולות הזיכרון והזהות הישראלית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מדוע הגדה המערבית היא שטח כבוש גם בלי ריבונות ירדנית
דוד קרצמר בוחן באופן שיטתי את שתי הטענות שעליהן נשענת עמדת ממשלת ישראל שלפיה הגדה המערבית אינה שטח כבוש מבחינה משפטית מלאה. הטענה הראשונה קובעת שדיני כיבוש חלים רק על שטח שהיה בריבונות מדינה אחרת, ולכן היעדר ריבונות ירדנית מוכרת בשנת 1967 מונע את תחולתם; קרצמר משיב שמבחן השליטה של צבא עוין, ההגנה על אוכלוסייה וזכות ההגדרה העצמית אינם תלויים בקיומו של ריבון מדינתי קודם. הטענה השנייה מייחסת למנדט על פלשתינה זכויות התיישבות יהודיות נצחיות; המאמר מנתח את תולדות שיטת המנדטים, נוסח המנדט ומעמדו כהסכם בין חבר הלאומים לבריטניה, ומסיק שההתחייבות לעודד התיישבות הוטלה על בריטניה, הוגבלה בהגנת שאר האוכלוסייה והסתיימה עם סיום המנדט. סעיף 80 למגילת האו״ם שמר על הסדרי המנדט כל עוד היו בתוקף, אך לא החיה אותם לאחר שבריטניה נסוגה והאספה הכללית אישרה את סיום המנדט. קרצמר מדגיש שהמשפט הבינלאומי אינו קפוא בשנת 1922: איסור רכישת שטח בכוח, דיני הכיבוש וההגדרה העצמית של עמים מעצבים את פירושם העכשווי של כלים היסטוריים. המסקנה היא שגם בהנחה שירדן לא הייתה ריבון חוקי, הגדה לא הייתה שטח הפקר, ותושביה הפלסטינים לא איבדו את הזכות להגדרה עצמית; לכן שליטה צבאית ישראלית משנת 1967 היא משטר של כיבוש לוחמתי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כשהגיוס נעשה מס: זיכוי מס לצמצום אי־השוויון בשירות החובה
דוד גליקסברג טוען שהדיון החוקתי רב־השנים באי־השוויון בגיוס מתקשה לייצר פתרון פוליטי ישים, בין היתר משום שאתוס ״צבא העם״ מתנגד הן לצבא מקצועי והן לתשלום שכר שוק לחיילי חובה. הוא מציע לראות בשירות חובה מס בעין: המדינה נוטלת בכפייה את עבודתו של המשרת, והמס הוא שכר השוק הנקי שהיה משולם בעד המקצוע הצבאי בניכוי התמורה וההטבות שקיבל החייל. את הנטל הזה מציע המאמר להשיב לאחר השחרור באמצעות זיכוי מס צבאי רב־שנתי, MATC, שנועד לצמצם את הפער בלי להציג את השירות כעסקת שכר רגילה. האומדן משתמש בשכר אנשי קבע בתחילת דרכם, בנתוני שכר ומס ובארבע קבוצות שירות, ומעמיד את המס המצטבר לגברים על כ־159,540 עד 177,912 ש״ח ולנשים על כ־110,268 עד 170,340 ש״ח, בהתאם לסוג השירות. סימולציה לפי שבעה ענפי תעסוקה מראה שמנהלים ובעלי מקצוע ינצלו את הזיכוי מוקדם יחסית, בעוד עובדים בשכר נמוך עלולים להגיע לפרישה בלי לנצל את כולו; הפער בולט במיוחד אצל נשים. לכן המאמר אינו מסתפק בהצעת פיצוי אלא חושף מתח נוסף: זיכוי התלוי בחבות מס עתידית עלול לשחזר אי־שוויון בתוך ציבור המשרתים, ודורש מנגנוני החזר, הצמדה ומימון שמגינים גם על בעלי הכנסות נמוכות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איך מכינים את חוקי המעקב לעתיד בלי לתת לשב״כ סמכות פתוחה?
אמיר כהנא בוחן כיצד אפשר לנסח חקיקת מעקב שתישאר ישימה מול טכנולוגיות ואיומים שלא ניתן לצפות מראש, בלי להפוך אותה להרשאה עמומה וחסרת גבולות. הוא ממפה כלים כגון ניסוח ניטרלי מבחינה טכנולוגית, שימוש בסטנדרטים רחבים, פרשנות מנהלית, כללים משניים חסויים, הוראות שעה, קווים אדומים וארגזי חול רגולטוריים. דרך חוק השב״כ משנת 2002 הוא מראה כיצד הגדרות רחבות וסמכויות שהועברו לממשלה אפשרו לתוכנית איסוף המטא־דאטה, לחיפוש מרחוק ולשימושי מעקב חדשים לפעול בלי תיקוני חקיקה תכופים. השימוש בסעיף 7(ב)(6) לאיכון חולי קורונה והפסיקה שצמצמה אותו מדגימים כיצד גמישות תכליתית יכולה להפוך לזליגת מטרה וכיצד ביקורת שיפוטית יכולה להציב לה גבול. תזכיר התיקון מ־2023 מוסיף מסגרות למאגרי מידע, לחיפוש במחשבים, לפעולות סייבר ולנתוני תקשורת, אך משאיר הכרעות מהותיות רבות לכללים חסויים ואף מציע מסלול להוספת אמצעי מעקב חדשים באישור הרשות המבצעת וועדת משנה. מסקנת המאמר אינה לוותר על התאמה לעתיד, אלא לצרף אליה פיקוח חיצוני עצמאי, שקיפות מספקת לביקורת אזרחית ושיפוטית והכרעות פרלמנטריות מלאות בעניינים שאין להאצילם.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
חמישה מסלולים לסמכות מכוננת: מה באמת קבע בג״ץ הסבירות?
יוחאי רוזנר קורא את חוות הדעת של כל 15 שופטי בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין תיקון עילת הסבירות וממפה חמש דרכים שונות להבין את גבולות הסמכות המכוננת של הכנסת. שמונה שופטים ביטלו את התיקון לחוק יסוד: השפיטה, אך לא נוצר רוב לתאוריה חוקתית אחת: השופטים נשענו על הנתונים החוקתיים של ישראל, על חוקי היסוד עצמם, על מגילת העצמאות, על עקרונות־על בלתי כתובים, או על עמדה השוללת מגבלה שיפוטית על הסמכות המכוננת. המאמר מדגיש שאיש מן השופטים לא ביסס את ההכרעה על ההבחנה המקובלת בין סמכות מכוננת ראשונית לבין סמכות מתקנת משנית. מכאן מסיק רוזנר כי פסק הדין לא אימץ, במובנה המסורתי, את דוקטרינת התיקון החוקתי שאינו חוקתי. במקום ביקורת על תיקון מכוח נורמה חוקתית גבוהה ממנו, ההכרעה פתחה אפשרות לראות כל חוק יסוד החורג מגבולות הסמכות כנורמה שמעולם לא רכשה תוקף חוקתי — חידוש רחב, אך כזה שמקורו, היקפו ואופן הפעלתו נותרו לא מוסכמים.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה צעירה תחת לחץ: לקחי ישראל מן שנות השמונים
רפאל כהן־אלמגור מנתח את הדמוקרטיה הישראלית כמסגרת צעירה ועמידה, אך גם פגיעה ללחצים פנימיים וחיצוניים. נקודת המוצא שלו היא שדמוקרטיה אינה רק הכרעת רוב: היא מחייבת הגנה על זכויות המיעוט, השתתפות אזרחית, פלורליזם ופשרה. המאמר משתמש בשנות השמונים כמוקד לבחינת שלושה אתגרים: עליית הכהניזם והוויכוח על ״דמוקרטיה מתגוננת״, השפעת מלחמת לבנון והאינתיפאדה על הקיטוב ועל יחסי יהודים־ערבים, וריכוזיות פוליטית שהרחיקה אזרחים ממוקדי ההכרעה והחלישה פיקוח ואופוזיציה. כהן־אלמגור מצדיק את פסילת רשימת כך ב־1988, אך מבחין בין חופש רחב להביע דעה לבין הזכות להיבחר ולחוקק נגד יסודות המשטר. במקביל הוא מזהיר שניסוח רחב של עבירות הסתה עלול לפגוע בחופש הביטוי, ודורש הבחנה מדויקת בין הבעת עמדה לבין קריאה הקשורה למעשה אלים. מסקנתו היא שהגנה על הדמוקרטיה דורשת אכיפת חוק, חינוך אזרחי והרחבת השתתפות — לצד ריסון הכוח שמופעל בשמה.
לקריאת העמוד
מי מצייר את מפת השלטון המקומי — השר, בג״ץ או התושבים?
ערן רזין ואנה חזן מנתחים את התפתחות ההליך לשינוי גבולות מוניציפליים בישראל מן שנות החמישים ועד סוף שנות התשעים. לפי התקציר ותצוגת המו״ל, הם סקרו ועדות גבולות, בחנו את פסיקות בג״ץ בנושא ועתירות נבחרות שלא הסתיימו בפסק דין, והתייחסו להצעות רפורמה. מספר ועדות הגבולות גדל מ־19 בשנים 1982–1989 ל־131 בשנים 1990–1999, על רקע מעבר ממערכת ריכוזית יותר למרחב מקומי פלורליסטי ותובעני. התערבות בתי המשפט הגבילה החלטות מרכזיות שלא עמדו בדרישות הליך, וחיזקה שקיפות, מקצועיות והגינות. עם זאת, המאמר מזהיר שאוטונומיה מקומית עשויה להתנגש בשוויון בין רשויות, ושפסיקות נקודתיות ובלתי יציבות אינן תחליף לכללים חקיקתיים ברורים.
לקריאת העמוד
אמת, צדק ותקווה: לקחים מתהליך הפיוס בדרום אפריקה לישראל
המאמר הוא ניתוח עיוני־השוואתי של ועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה ושל האפשרות לתהליך עתידי בין ישראלים לפלסטינים. הוא מכיר בהבדלים עמוקים בין המקרים, אך משתמש בהשוואה כדי לזהות תנאים מוסדיים ופוליטיים שאפשרו בדרום אפריקה לשמוע עדויות כחלק מתהליך ציבורי של אחריות, פיצוי ופיוס. גולן־עגנון טוענת שארגוני זכויות האדם בישראל צברו תיעוד חשוב של פגיעות, אך האופי הא־פוליטי שלהם, ההתמקדות בזכויות יחידים וקבלת מסגרת ההפרדה מגבילים את יכולתם להציג קורבנוּת קולקטיבית ולהכין חזון משותף. לפי המאמר, פיוס מחייב הכרה הדדית בהיסטוריה ובקורבנות, לרבות הנכבה והטרור, ומסגרת פוליטית שבה שמיעת עדות היא לא רק פרסום סבל אלא מעשה של תקווה לקיום משותף.
לקריאת העמוד
המפלגות כמנגנון מרכזי בדמוקרטיה הישראלית הצעירה
המאמר של Benjamin Akzin פורסם ב-The Journal of Politics בשנת 1955, בכרך 17(4), בעמודים 507-545. כותרתו מציבה במוקד את תפקיד המפלגות בדמוקרטיה הישראלית, בתקופה שבה מוסדות המדינה והמערכת הפרלמנטרית עדיין היו צעירים מאוד. מן המטא־דאטה, מן ההקשר הביבליוגרפי ומן המעמד האקדמי של אקצין כחוקר משפט חוקתי ומדע המדינה באוניברסיטה העברית עולה שזהו מאמר מוקדם על הקשר בין מפלגות, ייצוג פוליטי ותפקוד משטרי. מבחינה דמוקרטית, חשיבותו היא בהפניית המבט אל מפלגות לא רק כמתחרות בבחירות, אלא גם כמנגנונים שמארגנים השתתפות, מגבשים הנהגה, מתווכים בין אזרחים למוסדות ומעצבים את עבודת הכנסת והממשלה. קריאה עכשווית במאמר כזה מסייעת להבין מדוע חוסן דמוקרטי תלוי לא רק בחוקים ובבתי משפט, אלא גם באיכותם של גופים פוליטיים שמחברים בין חברה מפוצלת לבין מוסדות שלטון.
לקריאת העמוד
אכיפת פסקי דין של בתי דין דתיים במשפט הישראלי
המאמר של Asher Maoz פורסם ב-Journal of Church and State ועוסק באכיפת פסקי דין של בתי דין דתיים במשפט הישראלי. לפי רשומות Oxford Academic ו-Tel Aviv University, זהו מאמר בן 22 עמודים שעבר ביקורת עמיתים, שנכתב על ידי חוקר משפט חוקתי מאוניברסיטת תל אביב ופורסם בשנת 1991. נקודת המוצא העולה מכותרת המאמר ומעמוד הפתיחה היא ייחודו של המשפט הישראלי בכך שהוא משמר דין אישי בתחום דיני המשפחה, ולכן נדרש להסדיר את היחס בין בתי דין דתיים לבין מנגנוני אכיפה מדינתיים. מבחינה דמוקרטית, הנושא חשוב משום שהוא מציב יחד חופש דת, הכרה בקהילות, שוויון אזרחי, זכויות במשפחה והצורך שכל פסק דין הנאכף בכוח המדינה יהיה כפוף לעקרונות של חוקיות, הליך הוגן ושלטון החוק.
לקריאת העמוד
זכויות להט״ב בישראל לאחר פרשת אל־על
המאמר של אלון הראל בוחן את פרשת אל־על, שבה דייל ביקש להרחיב הטבות לבן זוגו מאותו מין, כמפגש ראשון של בית המשפט העליון עם זכויות מיעוטים מיניים. לפי התקציר, המקרה הופיע לאחר שינויים משפטיים מהירים: ביטול הפללת יחסי מין בין גברים בשנת 1988, תיקון חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בשנת 1992 שאסר הפליה בשל נטייה מינית, ושינויים משפטיים נוספים פחות בולטים. המאמר מנתח את פסק הדין, את האפשרות להשתמש בו להרחבת זכויות, ואת התחומים שבהם נדרשות רפורמות נוספות. מבחינה דמוקרטית, הוא מראה כיצד זכויות מיעוט מתקדמות דרך שילוב של חקיקה, פסיקה ואסטרטגיה משפטית תחת מגבלות פוליטיות.
לקריאת העמוד
משבר המיעוטים במדינה אתנית והאזרחים הפלסטינים בישראל
המאמר של נדימ נ׳ רוחאנא ואסעד גאנם בוחן את מצבם של האזרחים הפלסטינים בישראל כמקרה של משבר מיעוטים במדינה אתנית. נקודת המוצא היא שרוב המדינות בעולם הן רב־אתניות, ולכן שאלת השוויון אינה חריגה מקומית אלא בעיה מרכזית של סדר פוליטי מודרני. המאמר מדגיש כי בדמוקרטיה ליברלית רב־אתנית המדינה אמורה לשרת את הצרכים הקולקטיביים של כל אזרחיה, וכי אזרחות אמורה להיות בסיס השייכות וההזדמנות השווה. הדיון נוגע גם לשאלה האם שוויון משפטי אישי מספיק, או שיש צורך בזכויות קבוצתיות למיעוט לאומי.
לקריאת העמוד
החזון הפלסטיני־ערבי בישראל לדמוקרטיה דו־לאומית
המאמר מציג את עליית רעיון הדו־לאומיות על רקע רב־תרבותיות, ייאוש מפתרון שתי המדינות ומעמדם של אזרחים פלסטינים־ערבים במדינה יהודית. הוא מתמקד בארבעה מסמכי חזון ערביים שפורסמו בין דצמבר 2006 למאי 2007, ובהם דרישה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית ולהפיכת ישראל לדמוקרטיה דו־לאומית. הדיון בוחן מהו סוג הדמוקרטיה הדו־לאומית המוצע, האם הוא נתמך מעבר לאליטות ערביות, כיצד צפויים להגיב הרוב היהודי, הרשות הפלסטינית והקהילה הבינלאומית, ומה מעמד רעיון המדינה האחת.
לקריאת העמוד
הייחודיות של הדמוקרטיה הישראלית ויחסי יהודים־ערבים
המאמר מציע לחשוב על הדמוקרטיה הישראלית כעל מקרה שאינו נכנס בקלות לתבניות פשוטות של דמוקרטיה ליברלית אחידה. השאלה המרכזית היא כיצד מאפייני המשטר, הזהות הלאומית והחלוקה בין רוב יהודי למיעוט ערבי משפיעים על יחסי הקבוצות. מבחינה דמוקרטית, החשיבות היא בכך שהמאמר אינו מתייחס ליחסי יהודים־ערבים רק כבעיה חברתית או תרבותית, אלא כעניין שנובע מן המבנה הפוליטי עצמו. אם מוסדות המדינה, סמליה וחלוקת הכוח משקפים בעיקר קבוצה אחת, אז שוויון אזרחי דורש יותר מאיסור אפליה; הוא דורש בחינה של כללי השייכות וההכרה.
לקריאת העמוד
בתי דין רבניים במדינה דמוקרטית בין אוטונומיה דתית ושוויון מגדרי
המאמר בוחן את בתי הדין הרבניים בישראל כמקרה מבחן לשאלה כיצד מדינה דמוקרטית צריכה להתמודד עם סמכות דתית בדיני מעמד אישי. הוא מציג את דיני המשפחה הדתיים כמרכיב חשוב בשימור קהילתי, אך מדגיש את הסכנה לפגיעה בזכויות נשים ובשוויון כאשר המדינה מעניקה אוטונומיה משפטית למוסדות דתיים.
לקריאת העמוד
דילמות אתיות ומשפטיות של עובדים סוציאליים בישראל בזמן הקורונה
המאמר בוחן כיצד עובדים סוציאליים בישראל קיבלו החלטות מול דילמות אתיות ומשפטיות בזמן מגפת הקורונה. סקר איכותני במילוי עצמי בקרב 478 עובדים סוציאליים זיהה שלושה מוקדי קושי: חשש לפגיעה בפרטיות ובסודיות של מקבלי שירות, סיכון לבריאות העובדים, וקושי לספק שירות מקצועי בתנאי חירום ומשאבים מוגבלים.
לקריאת העמוד
אי־יציבות פוליטית בישראל: סיבות מוסדיות וחברתיות והמחיר הציבורי
המאמר סוקר את הידרדרות יציבות הממשלות בישראל מאז סוף שנות התשעים, ובמיוחד את המשבר שהתבטא בחמש מערכות בחירות רצופות מאז 2018. הניתוח מזהה שלושה גורמים מרכזיים: הטרוגניות חברתית המעודדת מפלגות סקטוריאליות, שינוי תרבותי לכיוון תפיסה תועלתנית המשפיעה על דפוסי הצבעה, וריבוי אפשרויות לפיזור הכנסת.
לקריאת העמוד
הכרעות תיעדוף רפואי בישראל בזמן הקורונה בין שוויון, שקיפות ואמון ציבורי
המאמר מביא תרגום לאנגלית של ההנחיות הלאומיות הישראליות לתיעדוף חולים קשים אם מערכת הבריאות תוצף בזמן הקורונה. ארבע ועדות משנה רפואיות, משפטיות, אתיות־חברתיות ודתיות גיבשו עקרונות כלליים, קריטריונים רפואיים מעשיים ופרוטוקול תיעדוף. ההנחיות עוסקות בשוויון גישה, חלוקה הוגנת, שקיפות, עקביות, טיפול פליאטיבי, מנגנוני פתרון בעיות ואמון הציבור.
לקריאת העמוד
תיאוריית ההתקשרות בבית המשפט: שימוש זהיר בהחלטות הגנת ילדים ומשמורת
המאמר בוחן כיצד תיאוריית ההתקשרות נכנסת לבתי משפט לענייני משפחה, ומזהיר מפני שימוש משפטי פשטני בכלים שפותחו בעיקר למחקר. הוא מציע שלושה עקרונות מנחים: צורך הילד במטפלים מוכרים שאינם פוגעניים, רציפות של טיפול טוב־דיו, ורשת של קשרי התקשרות, ומדגיש שהערכת התנהגות המטפלים צריכה לעמוד במרכז ההכרעה.
לקריאת העמוד
אחריות משותפת לזכויות עובדים בשרשראות אספקה גלובליות
Yossi Dahan, Hanna Lerner ו-Faina Milman-Sivan מפתחים את Labor Model of Shared Responsibility. המודל קובע שכל מי שמשתתף או משפיע, במישרין או בעקיפין, על תנאי העבודה בשרשראות אספקה גלובליות צריך לשאת באחריות, אך לא בהכרח באותה מידה. חלוקת האחריות נשענת על קשר, תרומה, תועלת, יכולת וכוח, ועל הצורך לתרגם חובות מוסריות למנגנונים מחייבים ואכיפים.
לקריאת העמוד
זכויות מטופלים דרך אקרדיטציה בבתי חולים בישראל
המאמר משווה בין היקף, תוכן והגדרות של זכויות מטופלים בתקני JCI לבין ההגנות על זכויות אלה בחקיקה הישראלית, במיוחד חוק זכויות החולה מ-1995. הניתוח מראה שאקרדיטציה יכולה להגביר מודעות, ציות ועקביות ביישום זכויות מטופלים ומשפחותיהם, אך גם מכניסה מושג של זכויות משפחה שאינו מעוגן באותו אופן בחוק הישראלי. לכן המאמר מצביע על צורך בבירור מדיניות וחקיקה, משום שהפעלת התקנים עשויה להשלים לקונה משפטית אך גם ליצור סתירות וסיכוני התדיינות.
לקריאת העמוד
בית המשפט לענייני משפחה בישראל כמודל של משפט טיפולי
המאמר מתאר את בית המשפט לענייני משפחה בישראל כמוסד שנבנה מראש עם רכיב טיפולי: יחידת סיוע של עובדים סוציאליים בכירים בכל בית משפט. יחידות אלה מספקות הערכה, ייעוץ וסיוע, מפנות לגישור ולטיפול, מסייעות בהשמעת קול הילדים, ומחברות בין סמכות שיפוטית לבין ניסיון להפחית סבל מיותר.
לקריאת העמוד
הברית בין חרד״לים לשמרנות הישראלית במאבק על הגמוניה
המאמר בוחן את שיתוף הפעולה בין השמרנות הישראלית לבין חוגי חרד״ל המזוהים עם הרב צבי טאו. הוא טוען שהברית מפתיעה לנוכח ביקורתו של טאו כלפי קבוצות שאינן מקבלות את פרשנותו המחמירה ליהדות, ומסביר אותה דרך פרשנות ייחודית של מצב חירום רוחני ודרך לקחים שהופקו מתוכנית ההתנתקות מעזה ב-2005.
לקריאת העמוד
חוב כפוי כהתעללות כלכלית בנשים ערביות־פלסטיניות בישראל
המאמר עוסק בחוב כפוי כמנגנון של התעללות כלכלית כלפי נשים ערביות־פלסטיניות בישראל. על בסיס המידע שסופק, הוא מתמקד באופן שבו חובות שנוצרים או מנוהלים בהקשר של זוגיות אלימה יכולים להמשיך להגביל נשים גם לאחר פרידה ולפגוע ביכולתן לבנות חיים עצמאיים.
לקריאת העמוד
אי־ציות לחוק כשימור מוסדי בבתי ספר חרדיים לבנים
המאמר בוחן כיצד בתי ספר חרדיים לבנים מגיבים לדרישות המדינה ללימודי ליבה. על בסיס ראיונות ונתוני בתי ספר ממדגם מייצג, הוא מראה שהחוק נוכח כקו בסיס בהחלטות, אך אי־ציות נרחב ואכיפה חלשה יוצרים דפוס יציב של שימור מוסדי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
נורמות עיתונאיות בטלגרם בזמן מלחמת ישראל-חמאס
המאמר בוחן כיצד ערוצי חדשות אלטרנטיביים בטלגרם מיישמים או מערערים נורמות עיתונאיות בזמן מלחמת ישראל-חמאס. באמצעות ניתוח תוכן והשוואה לקודי אתיקה עיתונאיים בישראל, המחקר מצא תמונה לא אחידה: חלק מן הערוצים פועלים לפי סטנדרטים כמו בדיקת עובדות והגנת מקורות, ואחרים נותנים עדיפות למהירות ולסנסציוניות על חשבון דיוק וזהירות אתית.
לקריאת העמוד
כיצד החריג המשפטי מאפשר שיטות חקירה אלימות בישראל
Irit Ballas בוחנת מסמכים רשמיים, הנחיות, ועדות חקירה ופסיקות בג״ץ מ־1987 עד 2018, לצד כללים הנוגעים למעצר ולפיקוח על נחקרים. המאמר טוען שהמשפט לא רק צמצם או הרחיב חריג אחד לאיסור העינויים, אלא יצר מערכת של חריגים נפרדים לפי המבצע, הקורבן, זמן החקירה ומרחב החקירה.
לקריאת העמוד
ביקורת שיפוטית על הליך החקיקה בישראל אחרי קוונטינסקי
המאמר מציג את פסק דין קוונטינסקי משנת 2017 כנקודת מפנה בביקורת השיפוטית על הליך החקיקה בישראל, משום שבג״ץ פסל בו לראשונה חוק בשל פגמים בהליך החקיקה. התגובה מדגישה את מאפייני חוק ההסדרים, הכולל מאות הסדרים תקציביים ועובר במסלול חקיקה מהיר, כמקרה שבו הליך מואץ עלול ליצור פגמים מהותיים.
לקריאת העמוד
מתוכנית לימודים על סכסוך לתוכנית על אינטגרציה ערבית־ישראלית
המאמר טוען שפוליטיזציה אקדמית, תוכן מוטה ונגישות מוגבלת יצרו פער בהבנת השתלבות ישראל במזרח התיכון, במיוחד בלימודי המזרח התיכון בארצות הברית, ומציע תוכנית לימודים שתבחן גם נורמליזציה, חופש אקדמי, סובלנות דתית, יציבות אזורית ושלום ישראלי־פלסטיני.
לקריאת העמוד
בתי המשפט הקהילתיים בישראל בין שיקום, צדק והערכת הצלחה
המאמר מתאר את הקמתם של שמונה בתי משפט קהילתיים בישראל בעשור האחרון, בהשראת מודל Red Hook בניו יורק ובהתאמה למערכת המשפט, הרווחה והשיקום בישראל. במקום להסתפק במדידת רצידיביזם, הוא מציע הערכה רחבה יותר של המודל: תצפיות בדיונים, ראיונות עומק עם משתתפים והשוואת דפוסי עבירה חוזרת לנאשמים במסלול הפלילי הרגיל.
לקריאת העמוד
הטיה אידאולוגית בשיפוט חוקתי נבחנת בניסוי
המחקר בוחן את הפער בין הניטרליות המוצהרת של זכויות חוקתיות לבין האופן שבו אנשים מיישמים אותן במקרים פוליטיים טעונים. בשני ניסויים על החלטה חוקתית הקשורה לזכות להפגין נמצא שהטיה אידאולוגית מונעת מהעדפת קבוצת פנים. המאמר בוחן גם פתרונות אפשריים ומראה שמחויבות מוקדמת חתומה לאי-משוא פנים או למתן עדיפות לזכויות חוקתיות מעודדת משתתפים שלא להפלות קבוצות חוץ, בעוד שלא נמצאה עדות לכך שעיוורון זמני מפחית את ההטיה.
לקריאת העמוד
לגיטימיות חוקתית היא גם קבלה ציבורית וגם הצדקה מוסרית
המאמר בוחן מה מעניק לגיטימיות לחוקות, ומבחין בין לגיטימיות ייצוגית לבין לגיטימיות מבוססת־תבונה. לגיטימיות ייצוגית נשענת על הטענה שהחוקה משקפת את רצון האזרחים, הסכמתם או זהותם הלאומית; לגיטימיות מבוססת־תבונה נשענת על הטענה שהחוקה מוצדקת משום שהיא מקדמת צדק, זכויות, יציבות או רווחה. המאמר טוען שרוב החוקות נשענות על שני המקורות, אך יש מסורות חוקתיות שמדגישות אחד מהם יותר מן האחר. כך החוקה האמריקאית מוצגת כמקרה ייצוגי בעיקרו, והחוקה הגרמנית כמקרה מבוסס־תבונה בעיקרו. ההבחנה משפיעה על הבנת ניסוח חוקות, אשרורן, הפעלתן ואף ההצדקה האפשרית של חוקות שנכפו מבחוץ.
לקריאת העמוד
פסיקת העליון על חקירות ביטחוניות מערערת את הדימוי של איסור ברור על עינויים
המאמר קורא מחדש את פסיקת בית המשפט העליון בישראל בתחום חקירות ביטחוניות, עינויים ויחס בלתי הולם. נקודת המוצא היא פסק הדין משנת 1999 בעניין הוועד הציבורי נגד עינויים, שאסר עינויים ויחס בלתי הולם כלפי עצורים, אך השאיר מקום לטענת צורך כהגנה פלילית אפשרית לחוקרים. מולו המאמר מנתח את פסק הדין בעניין Tbeish, שבו בית המשפט אישר הנחיות פנימיות של שירות הביטחון הכללי להליך צורך ביחס לאמצעי חקירה מיוחדים. הטענה המרכזית היא שהצגת ההחלטה כהחלטה פרטנית בכל מקרה עוקפת את האיסור על כללים כלליים לשימוש באמצעים כאלה, ובפועל מאשרת מערכת של הרשאה מוקדמת לשימוש באמצעי חקירה אלימים.
לקריאת העמוד
שנת 2023 חשפה בישראל משבר כפול של מוסדות, מחאה וביטחון
הסקירה מציגה את ישראל בשנת 2023 דרך שילוב של מחאה אזרחית, שינוי מוסדי ומשבר ביטחוני. היא מדגישה תיקונים משמעותיים לחוקי יסוד שנועדו לצמצם ביקורת שיפוטית על פעולות הממשלה, את החרפת אי־השקט האזרחי, את מתקפת חמאס מרצועת עזה ואת פעילות חיזבאללה בגבול הצפון. לצד זאת, היא מציינת שהכלכלה נותרה יציבה יחסית עד תחילת העימות, ולאחר מכן ספגה השפעות שליליות.
לקריאת העמוד
הרפורמה המשפטית פגעה בלכידות החברתית שישראל מציגה כלפי חוץ
Mordechai Levy מנתח את חודשי המחאה נגד הרפורמה המשפטית ואת האופן שבו מנהיגים ופרסומים של חמאס, חזבאללה ואיראן פירשו את המשבר בישראל. המאמר טוען שהפילוג האזרחי נתפס אצלם דרך רעיון ״קורי העכביש״ וכסימן להיחלשות ישראל, ולכן מסיק שכוח צבאי וטכנולוגי לבדו אינו מספיק להרתעה בלי לכידות חברתית.
לקריאת העמוד
ביקורת שיפוטית על החלטות שב״ס מעצבת את איכות הענישה בישראל
Netanel Dagan ו-Shmuel Baron מנתחים ממצאים איכותניים מראיונות עם שופטי בית המשפט העליון בישראל על עתירות אסירים. הם מזהים שלושה אופנים שבהם הביקורת השיפוטית פועלת: ביורוקרטיזציה של ההחלטה, ענישה מחדש של האסיר, או רפורמה בתנאי החיים בכלא.
לקריאת העמוד
נשיאות אסתר חיות הפכה לזירת מבחן להגנה חוקתית על הדמוקרטיה
המאמר מציב את כהונת אסתר חיות כנשיאת בית המשפט העליון בתוך סדרה מתמשכת של משברים חוקתיים בישראל. לטענת המחברים, התנועה הפופוליסטית שחקה את הסדר הדמוקרטי, והממשלה והכנסת פעלו לעיתים ככוח פוליטי אחד מול בית המשפט. תחת לחץ אישי ומוסדי, חיות פיתחה אסטרטגיות שיפוטיות שאפשרו לבית המשפט לשמר ואף לחזק את כוחו, בעיקר באמצעות יישום תקדימי ונועז של ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד.
לקריאת העמוד
תמיכה בשינוי בתי משפט עליונים תלויה בתחושת הרווח שהציבור מייחס להם
המאמר משלב תובנות מאפקט הבעלות ומתורת הערך כדי לבחון עמדות כלפי שינוי בתי המשפט העליונים בישראל ובארצות הברית. באמצעות עיצוב ניסויי השוואתי, הוא בוחן כיצד משתתפים חושבים על תועלות אישיות וחברתיות שמספקים בית המשפט העליון בישראל ובית המשפט העליון בארצות הברית. בישראל המחקר נשען על משתתפים שהם סטודנטים, ובארצות הברית על מדגם לאומי גדול יותר; מטרתו המרכזית אינה הכללה סטטיסטית אלא הבנת מנגנוני החשיבה לגבי תועלות, נזקים ותמיכה בשינוי מוסדי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
ארגזי חול רגולטוריים לבינה מלאכותית בישראל מאזנים בין חדשנות לבין אחריות ציבורית חלקית בלבד
המאמר ממפה את התפתחות השימוש בארגזי חול רגולטוריים במדיניות הישראלית לבינה מלאכותית מאז 2018. הוא מנתח מסגרות ברכב אוטונומי, פינטק והנחיות כלליות לחקיקה, ומראה שישראל מעדיפה התאמה מגזרית של רגולציה קיימת על פני מנגנון ממשל מקיף לבינה מלאכותית.
לקריאת העמוד
המחאה סביב הרפורמה המשפטית נקשרה למצוקת הסתגלות גם מעבר לקווי המחנה
Yafit Levin, Rahel Bachem, Elazar Leshem, Menachem Ben-Ezra, Martin Robinson ו-Yaira Hamama-Raz מנתחים מדגם מייצג של 1,999 מבוגרים בישראל. המחקר מצא כי מתנגדי הרפורמה דיווחו על רמות גבוהות יותר של הפרעת הסתגלות אפשרית ביחס לניטרלים ולתומכים, אך גם זיהה מבנה סימפטומים דומה בין הקבוצות ואת הקושי להירגע כסימפטום מרכזי.
לקריאת העמוד
שימוש בערבית ובמקורות אסלאמיים בפסיקה יכול לחזק לגיטימציה משפטית
המאמר מנתח 78 החלטות שיפוטיות מן השנים 1997-2024 וראיונות עם אנשי מקצוע משפטיים. הוא מזהה שישה מניעים לשילוב ערבית ומקורות אסלאמיים בפסיקה: שכנוע, חיזוק סמכות, גישור תרבותי, כבוד הדדי, ביסוס וטיעון חלופי. הפרקטיקה מופיעה אצל שופטים יהודים וערבים, בישראל ובבתי המשפט הצבאיים בגדה, ובתחומי המשפט הפלילי, המשפט האזרחי ודיני המשפחה, והמאמר טוען שהיא עשויה לחזק את הלגיטימציה של ההכרעה בעיני מתדיינים דוברי ערבית ולטפח הבנה בין־תרבותית במערכת המשפט.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
המשבר סביב הרפורמה המשפטית קשור למצוקה נפשית מתמשכת
המחקר מתייחס למשבר סביב הרפורמה המשפטית כגורם דחק חברתי־פוליטי מתמשך. הוא מבוסס על שאלוני דיווח עצמי של אזרחים ישראלים בשתי נקודות זמן, 811 משתתפים בראשונה ו־518 בשנייה, ומשתמש בניתוח רשת כדי לבחון קשרים בין סימפטומים של דחק, רגש חיובי, עמדות כלפי פעולות הממשלה, התנהגויות בריאות ומשאבים פנימיים כמו שליטה עצמית, תקווה וחוסן. הממצאים מצביעים על הבדלים בין ימין לשמאל/מרכז, אך גם על היחלשות חלק מן ההבדלים לאורך זמן ועל צורך בתמיכה ציבורית ממוקדת בבריאות הנפש בתקופות של אי־שקט חברתי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
״בפנים״ ו״בחוץ״: דינמיקות קבוצת פנים וחוץ בשלטי מחאת הרפורמה המשפטית
Shani Pitcho-Prelorentzos, Dorit Bar-Nir ו-Michal Mahat-Shamir בוחנות שלטים שהוצגו במחאות ינואר-אוגוסט 2023 נגד הרפורמה המשפטית. באמצעות תאוריית זהות חברתית וניתוח תמטי איכותני של 437 שלטים, המאמר מצא ארבעה תפקודים מרכזיים: יצירת זהות קבוצתית ותכונות חיוביות, ניסוח רצונות וסלידות, בניית חוסן דרך אתוס והיסטוריה, וחיזוק לכידות. המאמר מציג את השלטים ככלי תקשורתי של חברה אזרחית שמנסחת מחויבות לדמוקרטיה ליברלית ומסמנת את היריב הפוליטי כקבוצת חוץ מאיימת.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
בתי משפט לנוער מתעלמים מעוני ומתרגמים אותו לכשל הורי
המאמר בוחן את בתי המשפט לנוער בישראל כזירה שבה עוני מופיע שוב ושוב בדוחות, בעדויות ובנסיבות החיים של משפחות, אך אינו מקבל מעמד משפטי כהסבר לסיכון או להזנחה. הניתוח מציג את ההליך כמשפט קרימיניסטרטיבי, המשלב הליך מנהלי עם טקסי אשמה ותיקון בסגנון פלילי, וקורא לאמץ פרדיגמה משפטית מודעת־עוני.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
פוליטיזציה של בחירת שופטים בישראל עלולה לפגוע באחד ממנגנוני הבלימה המרכזיים
גיא לוריא מציב את תיקון 2025 בתוך ההקשר הרחב של המאבק סביב מערכת המשפט מאז תוכנית ינואר 2023. המאמר טוען שהגרסה שאושרה במרץ 2025 אינה מעניקה לקואליציה שליטה בלעדית כפי שתוכנן בתחילה, אך עדיין מעבירה כוח משמעותי לשחקנים פוליטיים מן הקואליציה והאופוזיציה. הסיכון המרכזי נובע מכך שבישראל אין חוקה משוריינת, מגילת זכויות מלאה או מערך בלמים חזק, ולכן עצמאות בית המשפט היא אחד האיזונים המרכזיים מול הרוב הפוליטי.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
נסיגה דמוקרטית פועלת בכמה חזיתות בעת ובעונה אחת
המאמר טוען שמנהיגים פופוליסטיים ימניים אינם מחלישים דמוקרטיות רק דרך מוסד אחד או שלב אחד, אלא פועלים במקביל בזירות מוסדיות וחברתיות־תרבותיות. על בסיס מאגר מקורי של הצעות חוק מהכנסת ה־25 בין דצמבר 2022 ליולי 2023, המחקר מזהה פעילות בכל שבע קטגוריות הפרוטוקול: מערכת המשפט, כללי בחירות, שירות ציבורי, תקשורת, זכויות אדם, כפייה דתית וחופש אקדמי. ההשוואה לכנסת ה־20 מראה זינוק חריף בקצב הצעות החוק, וההשוואה להונגריה ולהודו מדגימה את שימושיות המסגרת מעבר לישראל.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
למה אוכפים את הדין נגד הפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי?
המחקר שואל אילו ערכים מופיעים בפסקי דין צבאיים כאשר נאכפות הפרות של דיני הלחימה: הגנה הומניטרית על בני אדם, שליטה בכוחות הצבא, או שילוב ביניהם. הממצאים מצביעים על הבחנה בין סוגי עבירות: בעבירות נגד חיים ושלמות הגוף בולטים נימוקים הומניטריים, ואילו בעבירות רכוש כמו ביזה בולטים יותר שיקולים של פיקוח, משמעת ושליטה בכוחות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
השתתפות במחאה נגד הרפורמה המשפטית נקשרה לתחושת העצמה אזרחית
Anat Gesser-Edelsburg, Rana Hijazi, Ester Eliyahu ו-Ricky Cohen מנתחות סקר מקוון חתכי של 570 משתתפים על מחאת 2023 נגד הרפורמה המשפטית. המחקר מצא שאיומים נתפסים, גיל, חשיפה לאלימות מילולית ברשת וכוונות הגירה נקשרו לדפוסי השתתפות, ושעצם ההשתתפות נקשרה לחוללות עצמית אזרחית גבוהה יותר.
לקריאת העמוד
גדר ההפרדה כמבחן למדיניות ביטחון ולמחירה הדמוקרטי
Hillel Frisch מציב את גדר ההפרדה כמקרה לבחינת מדיניות ביטחון ולא רק כסמל פוליטי. החומרים שחולצו מן המאמר מצביעים על שימוש בדיון אסטרטגי רחב: גבולות 1967, דוקטרינת הגנה והתקפה, יחסי ביטחון ישראליים, תמיכת רוב הציבור הישראלי בגדר למרות סבל פלסטיני, ונתוני נפגעים ישראלים ופלסטינים. הסיכום הציבורי צריך להציג את המאמר כמבחן אמפירי של אמצעי ביטחוני שנוי במחלוקת, תוך הימנעות מהוספת מסקנות מספריות או נורמטיביות שלא הופיעו בטקסט שחולץ.
לקריאת העמוד
שלטון החוק וגיבורי ילדות בשבועוני הילדים של שנות החמישים
Talia Diskin מנתחת שבועוני ילדים ישראליים משנות החמישים כמקור להבנת תרבות משפטית מוקדמת. המאמר מראה שהעיתונים הציגו מחויבות כללית לשלטון החוק ולדמויות שומרות חוק, אך גם נתנו לגיטימציה, במקרים מסוימים, להתנהגות שסתרה תפיסה רחבה של חוק ציבורי וזכויות אדם, במיוחד סביב ביטחון הגבולות.
לקריאת העמוד
רשימת בדיקה קצרה ושיפור יחס המשטרה לחשודים בטרור
המחקר מצא שרשימת בדיקה של צדק פרוצדורלי שיפרה באופן מובהק ובמידה גדולה את תפיסות החשודים בנוגע לחובה לציית לחוק, לנכונות לשתף פעולה עם המשטרה, לצדק חלוקתי, לאפקטיביות ולצדק פרוצדורלי. היא גם הפחיתה באופן מובהק את תחושות ההתנגדות למדינה, אך השפעתה במדד זה הייתה החלשה ביותר.
לקריאת העמוד
החלטות סוף חיים בקרב דתיים וחילונים בארצות הברית, גרמניה וישראל
המחקר מבוסס על 12 קבוצות מיקוד עם 82 משתתפים דתיים וחילונים בארצות הברית, גרמניה וישראל. הניתוח מצא מורכבות רבה בעמדות כלפי הנחיות מקדימות, סיוע במוות והחלטות טיפול בסוף החיים: יש לעיתים הסכמות מקומיות החורגות מאינדיבידואליזם קיצוני, אך אין התאמה פשוטה בין עמדה לבין מדינה או שיוך דתי.
לקריאת העמוד
צרכי נגישות בלתי־נראים מחייבים מודל זכויות מעשי לאנשים עם מוגבלות שכלית
המאמר של Shira Yalon-Chamovitz מדגיש שנגישות אינה מסתכמת ברמפות, מעליות או התאמות פיזיות. עבור אנשים עם מוגבלות שכלית, חסמי הבנה, תקשורת, זמן, תיווך וציפיות חברתיות יכולים להיות בלתי־נראים אך מכריעים בפועל.
לקריאת העמוד
הסכמה וזכות יציאה אינן תמיד מגינות על שוויון מגדרי בהסדרי התאמה דתית
Tirosh משתמשת במשפט הישראלי כמקרה מבחן כדי להראות כיצד שיח ליברלי על הסכמה וזכות יציאה יכול לנרמל הפרדה ופגיעה בשוויון מגדרי. המאמר טוען שכאשר נורמות מפלות מקבלות אישור ציבורי, ההסכמה נעשית עמומה יותר והיציאה נעשית פחות ממשית.
לקריאת העמוד
זכויות אדם נבחנות דרך פוליטיקה, תרבות ומסוגלות שלטונית
המאמר טוען שהגנה על זכויות אדם בזירה הפנימית תלויה בפעולה של מוסדות מדינה, שחקנים פוליטיים, פקידות, קבוצות אינטרס ובתי משפט. הוא מדגיש את ישראל כמקרה שבו בית המשפט העליון נעשה שחקן מרכזי בעיצוב מדיניות זכויות אדם בתוך מערכת פוליטית מורכבת.
לקריאת העמוד
חוקת הודו נבנתה גם מחוץ לאולם האספה המכוננת
De ו-Shani מערערים על התיאור של חוקת הודו כתוצר של אליטה מצומצמת בלבד. הם מראים שציבורים מגוונים עסקו בחוקה הצפויה בזירות שונות ברחבי הודו, וכי תהליך הכינון כלל פעולות רבות של דיון, תביעה והרכבה מחוץ לאולם הרשמי.
לקריאת העמוד
הציבור בשולי החברה השתתף בדמיון החוקתי של הודו
המאמר משתמש בחומרי ארכיון שלא נחקרו דיים כדי להראות שתהליך יצירת החוקה בהודו לא היה רק מהלך אליטיסטי מלמעלה, אלא גם זירה שבה אזרחים וארגונים הציעו חזונות חוקתיים, דרישות ותפיסות הכלה.
לקריאת העמוד
הפרטת עיצוב המדיניות בישראל מעלה שאלת אחריותיות דמוקרטית
המאמר מציב את הפרטת גיבוש המדיניות כהמשך של מגמות ניהול ציבורי חדש והרחבת תפקידן של חברות ייעוץ פרטיות. דרך המקרה הישראלי, ובעיקר תוכנית אסטרטגית שנעזרה בחברה פרטית, הוא מראה את הסיכון שבעקיפת מוסדות ציבוריים קיימים ובצמצום חלקו של הציבור בעיצוב המדיניות.
לקריאת העמוד
פסילת מפלגות בשל תמיכה בטרור בוחנת את גבולות הדמוקרטיה המתגוננת
Navot בוחנת את התיקון האנטי־טרוריסטי בדיני הבחירות בישראל ומשווה אותו גם לחקיקה הספרדית משנת 2002. המאמר מדגיש שהמאבק בטרור בזירה הפוליטית מחייב קווים ברורים, ראיות אמינות ופיקוח שיפוטי כדי שלא להפוך הגנה על הדמוקרטיה לפגיעה בה.
לקריאת העמוד
טלמון ואוקשוט חושפים עמימות בתוך ביקורת על טוטליטריות
המאמר טוען שטלמון ואוקשוט חולקים רכיבים מרכזיים של השקפת עולם אנטי־טוטליטרית, ובהם זיהוי דמיון בין המשטרים הסובייטי והנאצי, אהדה לעולם האנגלי ודחיית אוטופיזם פוליטי. עם זאת, טלמון ראה בטוטליטריות סכנה הטבועה במודרניות עצמה, ואילו אוקשוט ראה בה כוח טפילי של טינה שאינו נושא מסר חיובי עצמאי.
לקריאת העמוד
משפט גלובלי יכול לחזק דמוקרטיה מול כוחן של טכנולוגיות חדשות
Benvenisti טוען שטכנולוגיות חדשות הופכות אזרחים גם למשתמשים בשווקי מידע מפוצלים ומופרטים, שאפשר להשפיע עליהם מטעמים כלכליים ופוליטיים. לכן משפט הממשל הגלובלי צריך להגן לא רק על אחריותיות של מוסדות גלובליים, אלא גם על כבוד האדם ועל יכולת הקיום של מדינה דמוקרטית.
לקריאת העמוד
שקט ושתיקה בפוסטרים של המחאה חושפים מאבק על קול דמוקרטי
המאמר בוחן 220 פוסטרים, מתוכם 56 שנקשרו לסוגים שונים של שתיקה, ומראה כיצד חומרי מחאה חזותיים ולשוניים משתתפים בעיצוב המרחב הדמוקרטי.
לקריאת העמוד
הניסיון הראשון להסדיר עמותות בישראל חשף מתח סביב זכות ההתאגדות
Bar-Mor ו־Kabalo מראות שהדיון בהצעת חוק העמותות המוקדמת חשף מתחים בין תפיסות דמוקרטיות בראשית המדינה. זכות ההתאגדות נבחנת דרך כללים מנהליים קונקרטיים: מי רשאי להירשם, מתי המדינה רשאית לסרב, ומתי ניתן לפרק ארגון.
לקריאת העמוד
שלטון חוק ברשות הפלסטינית מוצג כתנאי לדמוקרטיה ולדו־קיום
Frisch ו־Hofnung מעריכים שלוש תזות להסבר חולשת שלטון החוק ברשות הפלסטינית: התערבות חיצונית, מבנה פנימי ותרבות פוליטית. הממצא המרכזי הוא שמרדף אחר כוח הוביל לריכוז סמכות בידי הרשות המבצעת, למרות ניסיונות של פוליטיקאים וחברה אזרחית למנוע זאת.
לקריאת העמוד
תיאולוגיה פוליטית של ציונות מציבה את הריבונות בתוך ביקורת המודרניות
Zreik מנתח את הציונות כמקרה שמחייב לבחון יחד דת, חילון, לאומיות, קולוניאליזם וליברליזם. המאמר טוען כי ביקורת על הציונות אינה יכולה להיפרד בקלות מביקורת על הקטגוריות והפרקטיקות של אירופה המודרנית שבתוכן הציונות עוצבה.
לקריאת העמוד
מהגרי FSU נוצרים חושפים את גבולות השייכות האזרחית בישראל
Raijman ו־Pinsky מנתחות את חוויותיהם של מהגרים נוצרים מחבר המדינות לשעבר בישראל. המחקר מצא כי דת נעשית סמן מרכזי של זהות ושייכות, וכי מוצא לאומי משותף אינו מבטיח סולידריות או יחסים חברתיים קרובים בין מהגרים.
לקריאת העמוד
חוקי זיכרון אינם מספיקים כדי לכלול קהילות מזרחיות בנרטיב הלאומי
Kook ו־Solomon מנתחות את הקשר בין זיכרון לאומי, מיעוטים ודמוקרטיה דרך חקיקה ומדיניות שמבקשות לכלול את סיפורן של קהילות יהודיות מצפון אפריקה בזיכרון השואה בישראל. על בסיס ראיונות קבוצתיים, הן מראות שהכרה רשמית אינה מחיקה מיידית של חוויית הדרה, משום ששייכות אזרחית נוצרת גם דרך האופן שבו קהילה מרגישה מיוצגת, נשמעת ומכובדת.
לקריאת העמוד
הכיבוש ומלחמות עזה מתוארים כאיום מתמשך על הליברליות בישראל
Mautner מנתח את הקשר בין השליטה בשטחים לבין שחיקה בליברליות הישראלית. לטענתו, הכיבוש מייצר מחאה וביקורת נגד הממשלה וצה״ל, ותגובות ממשלתיות ופעילות של ארגוני ימין אזרחיים כלפי ביקורת זו מערערות או מאיימות על מרכיבים ליברליים של המשטר.
לקריאת העמוד
פיקוח על מודיעין מראה כיצד ביטחון עלול לעקוף הליך חוקי
Kahana ו־Sharfman מנתחים את פעילות מלמ״ב, גוף ביטחוני קטן יחסית המופקד על הגנת מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. המאמר טוען כי חקירות, הטרדות וסנקציות לא־משפטיות בשם הביטחון מדגימות בעיה דמוקרטית מרכזית: היכן עובר הגבול בין סודיות ביטחונית לבין שימוש לרעה בכוח.
לקריאת העמוד
תיקונים חוקתיים נבחנים כמבחן לעמידות דמוקרטית
Sofińska ו־Friedberg מנתחות כיצד מנגנוני תיקון חוקתי מאזנים בין גמישות פוליטית לבין יציבות חוקתית. ההשוואה מראה שתיקון חוקתי יכול לחזק לגיטימציה ודיון ציבורי, אך כאשר הוא נעשה בחיפזון או בלי תמיכה אזרחית הוא עלול לערער יציבות ולפגוע בלגיטימיות של החוקה.
לקריאת העמוד
השכלה גבוהה לחרדים בוחנת את גבולות הסובלנות הליברלית
המאמר מנתח את הוויכוח הציבורי והמשפטי בישראל סביב מסלולים אקדמיים מופרדים מגדרית לחרדים. הוא מציג את תמיכת המועצה להשכלה גבוהה בפתיחת שערי האקדמיה בפני אוכלוסייה שהאקדמיה לא שירתה בעבר, לצד העתירות לבית המשפט העליון והטענה שהפרדה היא אפליה. הטיעון המרכזי קושר בין סובלנות, שילוב, שוויון מגדרי וזכות יציאה שמותנית בהשכלה מספקת.
לקריאת העמוד
משפט גרייזר מציב גם את החוק עצמו מול אחריות לפשעי שולחן
המאמר בוחן את משפטו של ארתור גרייזר, מושל מערב פולין הנאצי, שנערך ב-1946 בפני בית דין פולני מיוחד. הוא טוען שהקושי המשפטי בפשעי שולחן אינו רק ייחוס אחריות למי שפעל מאחורי מסמכים וצווים, אלא גם הבנת תפקידו של החוק כמנגנון שאפשר את הפשע ויצר חסינות. מושג הג׳נוסייד התרבותי ועדויות מומחים, במיוחד מומחה משפטי, אפשרו לבית הדין לבחון גם את שלטון החוק עצמו.
לקריאת העמוד
קמפיין הזכויות הדיגיטליות בישראל מראה איך חברה אזרחית מגינה על פרטיות
המאמר בוחן כיצד תנועה אזרחית לזכויות דיגיטליות ניסתה להשפיע על חקיקה, פסיקה ושיח ציבורי סביב המאגר הביומטרי בישראל. הניתוח מתבסס על פרסומי התנועה, סיקור עיתונאי ופרוטוקולים של הוועדה המשותפת, ומראה כיצד ידע טכנולוגי ומשפטי תורגם למסגור ציבורי של פרטיות כבעיה של כוח מדינתי.
לקריאת העמוד
ההליך המינהלי הוא זירה לחלוקת אינטרסים ולא רק להפעלת סמכות
המאמר טוען שהמשפט המינהלי צריך לפקח על הדרך שבה רשויות מאזנות בין אינטרסים של יחידים וקבוצות. החלטות מינהליות משפיעות על זכויות, איכות חיים, מחירים, תנאי מחיה והקצאת כספי ציבור, ולכן ההליך עצמו חייב לאפשר השתתפות רחבה ושוויונית. החלק היישומי מנתח את רגולציית הקרקעות בישראל ואת פרשת הקשת הדמוקרטית המזרחית.
לקריאת העמוד
כללי אי-אמון מעצבים את האסטרטגיה של אופוזיציות בפרלמנט
המאמר מנתח נתוני הצבעות חקיקה של 59 מפלגות אופוזיציה ב-16 מדינות באירופה. הניתוח מראה שמגבלות רבות יותר על שני שלבי מנגנון אי-האמון קשורות להתנהגות אופוזיציונית פחות עימותית מול הממשלה.
לקריאת העמוד
פופוליזם ימני יכול להיות אידאולוגיה מלאה ולא רק סגנון שלטוני
המאמר חולק על התפיסה שפופוליזם הוא אידאולוגיה דקה בלבד, ומציג את הפופוליזם הימני בישראל כתפיסה מגובשת שמבקשת לשנות את כללי המשחק הדמוקרטיים.
לקריאת העמוד
הנסיגה הדמוקרטית בישראל תחת נתניהו הייתה ממשית אך מוגבלת מוסדית
Oren ו-Waxman מנתחים את שנות נתניהו השנייה, מ-2009 עד 2021, דרך מסגרת של נסיגה דמוקרטית ואי-ליברליזם. ישראל דמתה בחלק מן הרטוריקה והטקטיקות להונגריה ולטורקיה, אך התוצאה הייתה מוגבלת יותר. ההסבר שהם מדגישים קשור לאופי הקיטוב בישראל, למבנה הפרלמנטרי ולמערכת הבחירות.
לקריאת העמוד
שנת 2024 בישראל שילבה מלחמה, מחאה ומבחני משילות
Harsgor ו־Zur מציגים את 2024 כשנה ללא בחירות פרלמנטריות, אך עם מלחמה מתמשכת בעזה, מחאות להפסקת אש ולהשבת חטופים, עימות חריף עם חיזבאללה, תקיפות חות׳יות ועימותים ישירים ראשונים עם איראן. הנתונים הכלכליים כוללים צמיחת תוצר של 0.9 אחוז, אינפלציה של 3.2 אחוז והורדות דירוג אשראי. במישור המוסדי, המאמר מדגיש פסיקה תקדימית של בית המשפט העליון שקבעה כי קיימת ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד.
לקריאת העמוד
מוסדות ביניים מסבירים איך עקרונות מוסדיים מיושמים בשטח
Ménard ו־Martino טוענים שמוסדות אינם ניתנים להבנה או למדידה היטב כמושג כוללני אחד. הם מציעים מסגרת של meso-institutions שמחברת בין כללי מאקרו לבין התנהגות מיקרו, וכך מאפשרת מחקר אמפירי מדויק יותר.
לקריאת העמוד
איכות המערכת המשפטית וזכויות הקניין חשובות במיוחד לצמיחה
Parsa ו־Datta בונים שלושה מדדים משוקללים מתוך 20 אינדיקטורים מוסדיים ומנתחים פאנל של 77 מדינות, בחלוקה למדינות הכנסה בינונית וגבוהה. בעזרת GMM הם מוצאים שמוסדות משפיעים על צמיחה בעיקר דרך השקעה ומסחר יותר מאשר דרך פריון כולל, וששיפור איכות המערכת המשפטית וזכויות הקניין מניב תועלת גדולה במיוחד בתוצר לנפש. הממצאים מבחינים גם בין מדינות הכנסה בינונית, שנהנות יותר משיפור משפט וקניין, לבין מדינות הכנסה גבוהה, שנהנות יותר משיפור הסביבה הרגולטורית.
לקריאת העמוד
הגנת משקיעי מיעוט מעלה את ערך החברות בשווקים עשירים
המאמר טוען שהגישה המשפטית מסבירה ממשל תאגידי טוב יותר מההבחנה המקובלת בין מערכות פיננסיות מבוססות בנקים לבין מערכות מבוססות שוק. ההגנה על בעלי מניות ונושים מפני הפקעה בידי מנהלים ובעלי שליטה מוצגת כתנאי מרכזי למימון חברות, לעומק שוקי ההון, למדיניות דיבידנדים ולהקצאת השקעות יעילה יותר.
לקריאת העמוד
שחיתות פוגעת בתשואות שוקי מניות, אך סוג המוסד משנה את התוצאה
המאמר מנתח נתונים חודשיים על ברזיל, רוסיה, הודו וסין בשנים 1995-2014, ובוחן את ההשפעה של שחיתות ומוסדות הטרוגניים על תשואות מניות. הממצאים מראים ששחיתות ומוסדות חלשים מורידים תשואות, אך ההשפעה תלויה בסוג המוסד: איכות בירוקרטית יכולה להפחית את הנזק דרך צמצום סרבול, בעוד שחיתות שמעוותת חוק וסדר מורידה תשואות.
לקריאת העמוד
שלטון החוק משפיע על תקציבי תיירות בין מדינות בהודו
Dutta ו־Kar משתמשים באמידות פאנל דינמיות כדי לבדוק כיצד שלטון החוק משפיע על הקצאת תקציבי תיירות מן המרכז למדינות הודו. הממצא המרכזי הוא שהידרדרות בשלטון החוק במדינה קשורה לירידה בהקצאת התקציב לתיירות, אך הירידה קטנה יותר במדינות עשירות יותר. מבחינת מדיניות, המאמר מציג את שלטון החוק והתקצוב הציבורי כמנגנונים משלימים לפיתוח מקומי.
לקריאת העמוד
שחיתות פיסקלית משנה את הקשר בין מסים, גבייה וצמיחה
המאמר מפתח מודל צמיחה מסוג Ramsey עם מוצר ציבורי יריבי אך לא ניתן להדרה, הממומן ממסים שניתן להתחמק מהם באמצעות שוחד לפקח מס. הוא מראה שהקשר הדינמי בין שיעור המס לבין גביית המס אינו יחיד ותלוי בעוצמת אפקט הבושה. שיעורי הצמיחה של הכנסה ושל הכנסות ממסים יורדים כאשר שיעור המס עולה, והירידה חדה יותר במדינות שבהן אפקט הבושה נמוך.
לקריאת העמוד
קניין רוחני, חברות רב־לאומיות וצמיחה במודל צפון־דרום
המאמר אינו עוסק בישראל או בדמוקרטיה ישירה, אלא בכלכלת צמיחה וסחר בינלאומי. הוא מנתח מה קורה כאשר מדינות דרום מחזקות הגנה על קניין רוחני: החיקוי נעשה קשה יותר, תמריצי החדשנות בצפון משתנים, והחלטות של חברות רב־לאומיות לגבי מיקום ייצור מקבלות משקל מרכזי. התוצאה אינה סיסמה פשוטה בעד או נגד קניין רוחני, אלא מודל שמראה תלות בין חדשנות, העברת טכנולוגיה, רווחה וצמיחה. לכן יש לסכם אותו כניתוח תאורטי של כללי משחק כלכליים גלובליים, לא כהמלצת מדיניות חד־משמעית. בכך הוא מחדד את העובדה שכללי קניין רוחני הם חלק מארכיטקטורה מוסדית של כלכלה גלובלית, ולא רק סוגיה משפטית טכנית. בקריאה לאתר, תרומת המאמר היא בהצבת קניין רוחני, חברות רב-לאומיות וצמיחה בתוך רצף של מוסדות, פרקטיקות ותנאי חיים, ולא ככותרת כללית בלבד. מעבר לכך, חשיבותו של המאמר היא באופן שבו הוא מחבר בין המקרה המסוים לבין שאלות רחבות יותר של אחריות ציבורית, מוסדות, שוויון ויכולת פעולה.
לקריאת העמוד
הגנת משקיעים, השתלטויות ותחרות על שליטה תאגידית
המאמר טוען שהגנת משקיעים חזקה מגדילה את יכולת המימון החיצוני של מציעים, אך היא משפרת יעילות בעיקר כאשר קיימת תחרות אפקטיבית על חברת היעד.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מרד הטאיפינג וזכויות קניין: מורשת מוסדית ארוכת טווח
המחקר מראה שחלק מהאזורים שהיו תחת שלטון הטאיפינג חוו שינויים מוסדיים חשובים, ובהם זכויות קניין חזקות יותר בקרקע, יכולת פיסקלית מקומית גדולה יותר וקיבולת חברתית מוגברת. אזורים אלה מציגים תוצאות פיתוח מתמשכות, ובהן פעילות כלכלית גבוהה יותר, הכנסות פיסקליות גדולות יותר, נורמות אזרחיות חזקות יותר ותמותה נמוכה יותר בזמן הרעב הגדול.
לקריאת העמוד
הגנה על זכויות קניין בין המדינה לשוק הפרטי
המחקר שואל מהו חלקם המיטבי של המגזר הציבורי והמגזר הפרטי בהגנה על זכויות קניין, כאשר ההגנה עצמה משפיעה על תמריצים, השקעה וצמיחה. משום שהמקור הוא מודל תאורטי, הסיכום אינו מציג ממצא אמפירי נקודתי אלא את ההיגיון המוסדי: הגנה על קניין דורשת גם אכיפה ציבורית אמינה וגם יכולת פרטית להגן על חוזים, נכסים והשקעות בלי להפוך את הכוח הפרטי לתחליף לשלטון החוק.
לקריאת העמוד
שלטון החוק, זכויות קניין וקיבולת פיסקלית
המחקר משתמש בנתונים על 119 מדינות בשנים 1970-2015 ובודק אירועים של שיפור גדול ומתמשך במדדי שלטון החוק וזכויות קניין. השיפורים האלה אינם גורמים כשלעצמם לעלייה במדדי קיבולת פיסקלית, אף שהם עשויים להיות תנאי חשוב למוסדות יציבים. לכן המאמר חשוב לדיון דמוקרטי מפני שהוא מזהיר מפני אמונה שרפורמה משפטית פורמלית מספיקה בלי בניית מינהל, אמון ואכיפה.
לקריאת העמוד
קניין רוחני, חדשנות וצמיחה: עדות מטא־אנליטית
המאמר משלב סקירת ספרות ומטא־אנליזה, ומראה שלזכויות קניין רוחני יש בממוצע השפעה חיובית על חדשנות וצמיחה. ההשפעה על חדשנות חלשה יותר במדינות מתפתחות, והתוצאות תלויות מאוד במאפיינים מתודולוגיים של המחקרים. לכן התרומה הדמוקרטית היא בהדגשת הצורך במוסדות משפטיים שמגינים על יצירה אבל גם בודקים מי נהנה מההגנה ומי מודר ממנה.
לקריאת העמוד
הגנת משקיעים, מימון וצמיחה: למה החוק משנה את איכות ההשקעה?
המאמר קושר בין הגנת משקיעים לבין איכות ההשקעה: במדינות שבהן ההגנה המשפטית חזקה יותר, השקעות מגיבות יותר לאיתותים על הזדמנויות כלכליות ופחות לתזרים מזומנים פנימי שמבטא מגבלות מימון. המימון הוא מנגנון מרכזי בקשר הזה, מפני שהגנה טובה מאפשרת גיוס הון חיצוני כאשר יש הזדמנות עסקית ומגבילה השקעות פחות יעילות. הזווית הדמוקרטית היא שמוסדות משפטיים שמגנים על משקיעים יכולים להפחית שרירות, להרחיב גישה למימון ולחזק אחריות ציבורית של בעלי כוח כלכלי.
לקריאת העמוד
כסף, חוזים וזכויות קניין: איך אמון באכיפה משפיע על ביצועים כלכליים?
המאמר מפתח את רעיון הכסף עתיר החוזים: מדד להתנהגות פיננסית המשקפת אמון באכיפת חוזים ובהגנת קניין. הניתוח קושר ערכי CIM גבוהים יותר להשקעה, להון, להכנסה לנפש, לפריון ולצמיחה, ובוחן גם הסברים חלופיים כמו אינפלציה, חיסכון ופיתוח פיננסי.
לקריאת העמוד
זכויות קניין רוחני והמהפכה התעשייתית: מוסדות שמעצבים המצאה וצמיחה
המאמר משתמש בראשית הצמיחה המודרנית ובמהפכה התעשייתית כדי לבחון כיצד מוסדות של קניין רוחני עיצבו תמריצים להמצאה, שימוש בידע והפצת טכנולוגיה. הוא אינו מצמצם את הצמיחה לפטנטים בלבד, אלא מציב אותם בתוך מערכת רחבה של ידע שימושי, שווקים, מוסדות ואנשים שמסוגלים לנצל רעיונות. מבחינה דמוקרטית, הדיון חשוב מפני שקניין רוחני הוא תמיד איזון: הוא מגן על יוזמה פרטית, אך עלול גם להגביל גישה לידע אם אינו מעוצב בזהירות.
לקריאת העמוד
קניין רוחני וצמיחה: האם יש סף של הון אנושי?
המאמר מציג בדיקה אמפירית של קשר לא ליניארי בין זכויות קניין רוחני, הון אנושי וצמיחה. באמצעות שיטת סף של Hansen, המחקר מצא שרמת הון אנושי נמוכה קשורה לכך שחיזוק זכויות קניין רוחני פוגע בצמיחה, בעוד שמעל הסף לא נמצא קשר מובהק בין הידוק ההגנה לבין צמיחה. הממצא מדגיש שמוסדות ידע אינם פועלים באותו אופן בכל שלב פיתוח.
לקריאת העמוד
קניין רוחני במודל צפון-דרום: חדשנות, חיקוי והפצת ידע
המאמר מפתח מודל שיווי משקל כללי של צמיחה אנדוגנית בתרחיש של הפצת ידע טכנולוגי מצפון לדרום. הכלכלה במודל כוללת שלושה מגזרים, חברות פועלות דרך חדשנות מדורגת, ופרמטר של קניין רוחני מקשה על החיקוי. במצב יציב, המודל מראה שחיזוק ההגנה על קניין רוחני מפחית את קצב הצמיחה, ולכן תומך בגישה זהירה שלפיה אכיפה חזקה אינה תמיד מנוע צמיחה.
לקריאת העמוד
קניין רוחני, סחר ורווחה: מתי הגנה חזקה מדי אינה אופטימלית?
המאמר מפתח מודל צמיחה מבוסס מחקר ופיתוח בשתי מדינות כדי לבחון כיצד הגנת קניין רוחני משפיעה על סחר, מגוון תשומות ביניים, צמיחה ורווחה. חיזוק הגנה במדינה מסוימת עשוי להגדיל את מגוון התשומות המיובאות ולעודד צמיחה באותה מדינה, אך שיווי המשקל הלאומי עלול להיות חזק מן הרמה הגלובלית האופטימלית. מבחינה דמוקרטית, זו אזהרה חשובה: כלל שמועיל לשחקן אחד או למדינה אחת אינו בהכרח כלל צודק או יעיל לציבור רחב יותר.
לקריאת העמוד
משפט ומימון: איך הגנת משקיעים מעצבת שווקים
המאמר בוחן את הקשר בין מקור משפטי, הגנת משקיעים, אכיפת זכויות וריכוז בעלות. במדינות המשפט המקובל ההגנות על משקיעים חזקות בדרך כלל יותר, במערכות שמקורן במשפט אזרחי צרפתי הן חלשות יותר, והמסורות הגרמנית והסקנדינבית נמצאות בעמדת ביניים. הממצא המרכזי הוא שכאשר בעלי מניות קטנים ונושים מוגנים פחות, בעלות בחברות ציבוריות נוטה להיות ריכוזית יותר.
לקריאת העמוד
זכויות קניין שנוצרות מבפנים וצמיחה כלכלית
המאמר מציג שינוי מוסדי אנדוגני בתוך מודל צמיחה ניאו־קלאסי. עבור ערכי פרמטרים מסוימים, כל שיוויי־המשקל המושלמים המרקוביאניים כוללים מעבר מקניין משותף לקניין פרטי ולאחר מכן חזרה לקניין משותף. רצף המעברים יוצר שיעורי צמיחה שעולים ברמות הון נמוכות ויורדים ברמות הון גבוהות. עבור ערכי פרמטרים אחרים, קניין משותף יכול להישאר תמיד, וכך להסביר מלכודות צמיחה נמוכה.
לקריאת העמוד
מחיר זכויות הקניין: מוסדות, פיננסים וצמיחה
על בסיס מקורות מחקריים קרובים, המאמר עוסק לא רק בתועלת של הגנה על זכויות קניין אלא גם במחיר ובמנגנונים שדרכם מוסדות כאלה משפיעים על השקעה, מימון וצמיחה. הוא אינו טוען שזכויות קניין מזיקות כשלעצמן, ואינו מאמר על דמוקרטיה ישראלית. המוקד הוא כלכלי: כיצד מבנה מוסדי ופיננסי יוצר תמריצים, מקל או מקשה על השקעה, ומשפיע על מסלולי צמיחה. המאמר נמצא בתחום הכלכלה הבין־לאומית והמוסדית. הוא בוחן את הקשר בין זכויות קניין, מימון וצמיחה, ולא את ישראל או דמוקרטיה במובן הפוליטי הישיר. המאמר בוחן את הקשר בין מוסדות של זכויות קניין, מערכות פיננסיות וצמיחה כלכלית, תוך דגש על האפשרות שלמוסדות חזקים יש גם עלויות ומנגנוני תיווך. נמצא בסיס משני/מחבר־צדדי ולא טקסט המאמר הסופי במלואו. המאמר בוחן את התועלות והעלויות של זכויות קניין חזקות דרך פיננסים, השקעה וצמיחה. בסיס המקור כאן סומן כבינוני. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה.
לקריאת העמוד
משפט, פיננסים וצמיחה כלכלית בסין
המאמר בוחן מדוע סין צמחה במהירות למרות חולשה יחסית בהגנה משפטית, בממשל תאגידי, בתקני חשבונאות ובמערכת הפיננסית הפורמלית. הוא מבחין בין המגזר המדינתי, המגזר הרשום בבורסה והמגזר הפרטי: במגזרים המדינתי והרשום, הקשר המקובל בין משפט, פיננסים וצמיחה מתאים יותר, משום שהגנה חלשה על משקיעים ושווקים חיצוניים חלשים קשורים לצמיחה איטית או שלילית. לעומת זאת, המגזר הפרטי צמח מהר יותר וסיפק חלק גדול מצמיחת הכלכלה, תוך הסתמכות על ערוצי מימון ומנגנוני ממשל חלופיים. המאמר אינו מבטל את חשיבות המשפט והפיננסים, אלא מראה שבמקרה הסיני מוסדות לא־פורמליים כמו מוניטין ויחסים מילאו חלק מן הפונקציות שבדרך כלל מיוחסות למוסדות פורמליים.
לקריאת העמוד
האם צמיחה כלכלית זקוקה לשלטון חוק, למוסדות דמוקרטיים, או לשניהם?
המאמר בוחן את הקשר בין איכות מוסדית לצמיחה כלכלית, ומפריד בין שני מרכיבים שלעתים נבלעים יחד: שמירה על שלטון החוק וקיומם של מוסדות דמוקרטיים. נקודת המוצא היא שהספרות האמפירית נטתה לייחס חשיבות ברורה לשלטון החוק, אך פחות לדמוקרטיה עצמה. בוטקייביץ' ויאניקאיה טוענים שהמסקנה הזו אינה יציבה: כאשר משתמשים במדגם זהה של מדינות וכאשר משנים את שיטת האמידה, מתברר שגם מוסדות דמוקרטיים עשויים להיות קשורים לביצועי צמיחה טובים יותר. המאמר אינו עוסק בישראל ואינו מאמר משפט חוקתי במובן הצר, אלא מחקר השוואתי בכלכלה מוסדית. תרומתו לאתר היא בהצגת שאלה מדויקת יותר על דמוקרטיה: לא רק האם מוסדות דמוקרטיים רצויים מבחינה נורמטיבית, אלא האם ובאיזה תנאים הם משתלבים עם שלטון חוק ביצירת סביבה כלכלית יציבה, חדשנית וצומחת. בניסוח רחב יותר, חשיבות המאמר היא בכך שהוא מפרק את המושג ״מוסדות טובים״ לשאלות נפרדות. שלטון חוק עשוי להגן על קניין, חוזים וציפיות עסקיות, ואילו מוסדות דמוקרטיים עשויים להוסיף אחריותיות, יציבות פוליטית ויכולת תיקון ציבורית. ההבחנה הזו מונעת סיכום שטחי שלפיו כל מוסד דמוקרטי פועל באותו אופן, ומאפשרת להבין מדוע צמיחה כלכלית תלויה גם באיכות כללי המשחק וגם בדרך שבה הציבור יכול לפקח עליהם.
לקריאת העמוד
שלטון החוק וצמיחה כלכלית: איפה אנחנו עומדים?
המאמר טוען שהדיון על שלטון החוק וצמיחה צריך להבחין בין ביטחון אישי, זכויות קניין, אכיפת חוזים, מגבלות על השלטון ושחיתות. בניתוח של 74 מדינות מתפתחות ומדינות מעבר, המדדים אינם חופפים במידה שמאפשרת להתייחס אליהם כמשתנה יחיד. במיוחד, מדדי זכויות קניין, מגבלות שלטוניות ושחיתות קשורים זה לזה רק חלקית, ומדדי אלימות וביטחון אישי מתנהגים אחרת. לכן המאמר מציע לחשוב על “קומפלקסים” של שלטון חוק: צירופים מוסדיים שונים שיכולים לעודד או לפגוע בצמיחה בדרכים שונות.
לקריאת העמוד
איך משפט ופיננסים מעצבים צמיחה כלכלית?
המאמר שואל כיצד כללים משפטיים ורגולטוריים משפיעים על התפתחות מתווכים פיננסיים, ובאמצעותם על צמיחה כלכלית. לפי תקציר המאמר, מערכות פיננסיות מפותחות יותר במדינות שבהן המשפט נותן עדיפות גבוהה לזכויות נושים, אוכף חוזים בצורה אפקטיבית ומעודד דיווח פיננסי מקיף ומדויק של חברות. לוין ממשיך צעד נוסף: הוא בוחן אם אותו רכיב של התפתחות פיננסית שמקורו בסביבה המשפטית והרגולטורית קשור גם לצמיחה ארוכת טווח. הממצאים המוצגים בתקציר מצביעים על קשר חיובי בין הרכיב הזה לבין צמיחה. לכן אין לקרוא את המאמר כטענה כללית ש'חוק טוב יוצר צמיחה' בלבד, אלא כמנגנון מדויק יותר: המשפט משפיע על זמינות אשראי, אמון בדיווח, אכיפת חוזים ויכולת המערכת הפיננסית לתווך השקעות. במובן הדמוקרטי הרחב, המאמר מזכיר שמוסדות משפטיים אינם רק מנגנון של צדק פורמלי. הם משפיעים על האופן שבו משקיעים, מלווים, לווים וחברות מבינים סיכון ואמון. כאשר אכיפת חוזים חלשה או מידע פיננסי אינו אמין, המערכת הכלכלית מתקשה להקצות אשראי והשקעות. לכן המשפט מופיע כאן כתשתית של פעולה קולקטיבית וכלכלית, לא כתחום מבודד של עורכי דין.
לקריאת העמוד
מחיר ההתנגדות המשפטית הפנימית להפרות זכויות אדם
המאמר מציב דילמה קשה עבור עורכי דין וארגוני זכויות אדם הפועלים בתוך מערכת משפט של המדינה שאותה הם מבקשים לאתגר. ספרד מנתח את השימוש בבתי המשפט בישראל נגד הפרות זכויות אדם הקשורות לכיבוש, ובוחן את המחיר של פעולה משפטית פנימית. מצד אחד, עתירות יכולות להציל אנשים, לשנות נתיב של גדר, למנוע הריסה, לחשוף מידע, לשפר תנאים ולהכריח את המדינה לנמק את פעולותיה. עבור נפגעים ממשיים, ההקלה הפרטנית אינה שולית. מצד אחר, עצם הפנייה לבית המשפט עלולה לחזק את תדמית המערכת ככזו שמספקת ביקורת אפקטיבית, גם כאשר רוב המבנה הפוגעני נותר על כנו. המשפט עשוי להפוך את הכיבוש ל״מנוהל״, פרוצדורלי ולגיטימי יותר, במקום לערער את יסודותיו. המאמר אינו מציע תשובה פשוטה של בעד או נגד ליטיגציה. הוא מבקש להכיר במחיר הכפול של התנגדות משפטית: היא יכולה להיות חיונית במקרים קונקרטיים, אך גם להשתלב במנגנון שמאפשר למשטר להמשיך. התרומה המרכזית היא בהצבת אתיקה של פעולה משפטית: מתי עורך דין מצמצם עוול, ומתי הוא מסייע בלי כוונה לתחזוקת הסדר שמייצר אותו.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הורות עם מוגבלות בפסקי דין בישראל
המאמר מנתח 78 פסקי דין בישראל שעסקו בהורים עם מוגבלות, ומראה פערים בין זכויות משפטיות לבין יישומן בהליכי אימוץ, משמורת ותמיכה הורית.
לקריאת העמוד
ביקורת שיפוטית על הליך החקיקה
המאמר טוען שחקיקה דמוקרטית אינה רק תוצאה סופית, אלא גם תהליך שצריך לעמוד בדרישות בסיסיות של אחריות והגינות פרוצדורלית. נבות מציינת כי עד למועד כתיבת המאמר בית המשפט העליון נמנע מפסילת חקיקה של הכנסת בשל פגמים בהליך החקיקה, אך פסיקות מאוחרות יותר הכירו לפחות עקרונית באפשרות של ביקורת כזאת. הבסיס לכך הוא אותה תשתית שמצדיקה ביקורת חוקתית על תוכן חוקים: נורמה חוקתית עליונה, זכויות יסוד ועקרונות יסוד. המאמר מסיים בהצעה שחוקתיות, מידתיות וריסון ינחו גם ביקורת על התהליך הפרלמנטרי.
לקריאת העמוד
סמכות ה-ICC בעזה וסעיף 12(3) לחוקת רומא
המאמר מנתח את ההצהרה שהגיש שר המשפטים הפלסטיני לבית הדין הפלילי הבינלאומי בינואר 2009, ובה ביקש להכיר בסמכות בית הדין לגבי מעשים שבוצעו בשטח פלסטין מאז 2002. רונן מתמקדת בסעיף 12(3) לחוקת רומא ושואלת מי רשאי למסור הצהרה כזו: רק מדינה מוכרת, או גם ישות מעין־מדינתית המבקשת להפעיל סמכות פלילית בינלאומית. מכאן נפתחות שאלות נוספות: האם התובע רשאי להניח מדינתיות פלסטינית, האם פרשנות תכליתית של האמנה יכולה להרחיב את הגישה לבית הדין, ומהן ההשלכות של הכרעה פרוצדורלית על יחסי הכרה וריבונות. התרומה המרכזית היא בהצגת סמכות ה-ICC לא רק ככלי של אחריות פלילית, אלא כזירה שבה משפט בינלאומי, פוליטיקה של הכרה והסכסוך הישראלי־פלסטיני נשזרים זה בזה. כך השאלה על עזה אינה רק שאלה של זירת פשע אפשרית, אלא מבחן ליכולתו של משפט פלילי בינלאומי לפעול כאשר הריבונות עצמה שנויה במחלוקת. המאמר חשוב משום שהוא מראה שדיני סמכות אינם שוליים טכניים: הם יכולים לקבוע אם נפגעים יזכו לערוץ אחריות, ואם ישות פוליטית לא־מדינתית תזכה להישמע בזירה משפטית בינלאומית.
לקריאת העמוד
בג״ץ יש דין וכללי הפתיחה באש בגבול עזה
הפרסום סוקר את פסק הדין בעניין יש דין נגד הרמטכ״ל, שבו בית המשפט העליון דחה פה אחד שתי עתירות של שישה ארגוני זכויות אדם נגד כללי הפתיחה באש של צה״ל בעימותים ליד הגדר שבין רצועת עזה לישראל בחודשים מרץ-מאי 2018. שרשבסקי מציב את ההחלטה בתוך המפגש בין דיני עימות מזוין, דיני זכויות אדם, אכיפת חוק, התנהלות לחימה וביקורת שיפוטית פנימית. הסקירה מדגישה גם את חשיבות האופן שבו בית משפט מדינתי מיישם משפט בינלאומי כאשר ברקע קיימת אפשרות לבחינה של בית הדין הפלילי הבינלאומי.
לקריאת העמוד
מצלמה, מגדר ותיעוד זכויות אדם בישראל/פלסטין
המאמר מנתח את הקשר בין מגדר, זכויות אדם ותיעוד חזותי. במקום לראות מצלמה ככלי ניטרלי שמייצר ראיות, הוא שואל מי מחזיק במצלמה, מאיזה מרחב מצולמת האלימות, ואיך זהות מגדרית משפיעה על אפשרות התיעוד ועל האמון בעדות. דרך המקרה של ישראל/פלסטין, המאמר מראה שתיעוד חזותי יכול להפוך חיי יומיום, בית ומשפחה לזירה פוליטית שבה נראים כוח, פגיעה והתנגדות. החשיבות שלו היא בהבנה שראיה חזותית אינה מדברת לבדה; היא תלויה במי שמצלם, בסיכון שהוא נושא ובמערכת שמפרשת את התמונה. בכך הוא מערער על ההנחה שתמונה “מוכיחה” מעצמה, ומחזיר אל המרכז את המצלמות, הגוף, המרחב והיחסים החברתיים שמאפשרים את התיעוד. המאמר מעביר את הדיון מן התוצר החזותי אל תנאי הייצור שלו. המצלמה אינה רק עין; היא מוחזקת בידי אדם בעל מגדר, מקום, פחדים וקשרים, ולכן התיעוד עצמו מגלה את יחסי הכוח שבתוכם נוצרת ראיית זכויות אדם. לכן התיעוד החזותי מוצג כמעשה פוליטי מורכב: הוא יכול לחשוף פגיעה, אך גם תלוי במוסדות, בצופים ובמסגרות פרשנות שיקבעו אם הראיה תהפוך לאחריות ציבורית.
לקריאת העמוד
דוקטרינת בית המשפט העליון והמאבק על קרקע ערבית בגליל
המאמר עוסק במאבק המשפטי על קרקעות בגליל המרכזי בשנות החמישים וראשית שנות השישים, אז הפך האזור, שרובו היה ערבי, למוקד ראשון של מאמצי המדינה “לייהד” את הגליל באמצעות רישום, תביעות בעלות והרחבת מלאי הקרקע שבידי המדינה. פורמן בוחן את הדוקטרינות הקרקעיות שאימץ בית המשפט העליון בתקופה זו, ומציע לשנות את דרך הקריאה שלהן. במקום תיאור “אופקי” של התפתחות מפסק דין אחד של העליון לפסק דין אחר, הוא מציע ניתוח “אנכי” שבוחן את זרימת הטיעונים מלמטה: מפרקליטי המדינה, דרך בתי המשפט המחוזיים, אל פסקי הדין של העליון. הממצא המרכזי הוא שהשופטים לא רק פסקו לטובת המדינה, אלא אימצו באופן עקבי את הטיעונים שהמדינה הציגה והפכו אותם לדוקטרינה מחייבת. המאמר מתמקד בין השאר בקבילות תצלומי אוויר, בכלל החמישים אחוז ובשינויים בדיני אדמות מוואת. לפי הניתוח, הדוקטרינות הללו הרחיבו את הגדרת הקרקע המדינתית וצמצמו את יכולת התושבים הפלסטינים להוכיח בעלות פרטית. בכך הן סיפקו תשתית משפטית לשינוי גיאוגרפי-לאומי בגליל ולעיצוב יחסי כוח בין המדינה היהודית לבין אזרחיה הפלסטינים.
לקריאת העמוד
המהפכה החוקתית והגנת חופש הביטוי בישראל
המאמר טוען כי עיגון כבוד האדם בחוקי היסוד הוביל לניתוח גובר של חופש הביטוי במונחי כבוד, וכי מהלך זה עלול לצמצם את ההגנה על ביטוי.
לקריאת העמוד
סמכויות חירום של שר המשפטים על ניהול בתי המשפט
המאמר מנתח את המפגש בין סמכויות חירום לבין ניהול בתי המשפט בישראל בזמן הקורונה. דרך סגירת בתי המשפט החלקית במרץ 2020 והתגובות הציבוריות והפוליטיות לה, הוא טוען שיש להפריד בבירור בין הסמכות להכריז על מצב חירום לבין הסמכות לצמצם פעילות שיפוטית. התרומה המרכזית היא בהצבת ניהול בתי המשפט כחלק מתשתית העצמאות השיפוטית: מי שמחזיק בסמכות לפתוח, לסגור או לצמצם הליכים משפיע בפועל על גישה לצדק ועל אמון הציבור במערכת.
לקריאת העמוד
מה חסר בארכיון זכויות האדם?
המאמר עוקב אחר תהליך איסוף מחדש של מסמכים ועדויות בעל פה מארגון Women for Political Prisoners, שפעל משנת 1988 לתיעוד מעצר, התעללות, עינויים ותנאי כליאה של אסירות פוליטיות פלסטיניות. הוא משתמש במושג אתנו-ארכוב כדי להראות שהיעדר ארכיון אינו רק בעיה טכנית, אלא תוצאה של בחירות אסטרטגיות, הגנה על נשים פלסטיניות, שוליות פוליטית ומקצועיזציה של ארגוני זכויות אדם. בכך המאמר קושר בין מחיקה ארכיונית לבין ההשתקה הרחבה של אלימות מגדרית בישראל/פלסטין.
לקריאת העמוד
חוקי מפלגות במשטרים דמוקרטיים
המאמר מציג את חוקי המפלגות כתחום שבו דמוקרטיה מסדירה את עצמה. מפלגות הן תנאי לתחרות פוליטית, אך הן גם יכולות לאיים על הגינות הבחירות, על שקיפות ועל הסדר החוקתי. לכן מדינות דמוקרטיות מאמצות הסדרים שונים: חלקם מאפשרים פעילות רחבה כמעט ללא התערבות, וחלקם דורשים רישום, כללי מימון, הליכים פנימיים ואפשרות לפסול מפלגות אנטי־דמוקרטיות. התרומה היא בהצגת דיני מפלגות לא כפרט טכני של בחירות, אלא כמנגנון שקובע מי רשאי להתחרות על כוח ובאילו תנאים. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל חוקי מפלגות במשטרים דמוקרטיים כאל כותרת כללית, אלא מציב אותם בתוך הסדרת מפלגות, תחרות בחירות והגנה על המשטר. בסיס הדיון הוא רישום, מימון, דמוקרטיה פנימית, שקיפות ופסילת מפלגות, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין חופש התאגדות פוליטי לבין הצורך להגן על תחרות הוגנת ועל הדמוקרטיה; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת דמוקרטיה המסדירה את הארגונים שמאפשרים אותה, ומתוך כך בהבהרת מי רשאי להתחרות על כוח ובאילו תנאים.
לקריאת העמוד
התנחלויות בבית המשפט העליון בישראל
Kretzmer מתאר כיצד בג"ץ דן באלפי עתירות הנוגעות לשלטון הישראלי בשטחים, ובהן הריסות בתים, גירוש, תפיסת קרקע, היתרי כניסה והקמת התנחלויות. ביחס להתנחלויות, המאמר מראה כי בית המשפט ניסה להימנע מהכרעה עקרונית בחוקיות מפעל ההתנחלויות, אך עיצב את גבולות תפיסת הקרקע הפרטית דרך הבחנה בין צורך ביטחוני לבין מניע פוליטי־אידיאולוגי.
לקריאת העמוד
גדר הביטחון בין משפט בין־לאומי וביקורת שיפוטית
המאמר מנתח את גדר הביטחון בגדה המערבית כמקרה שבו צורך ביטחוני, טענות לסיפוח בפועל, הגנה על התנחלויות ופגיעה יומיומית בפלסטינים נפגשים בביקורת שיפוטית. ברק־ארז מציגה את ההצדקה הישראלית לגדר כמענה לפיגועים ולכניסת מחבלים מתאבדים למרכזי אוכלוסייה בישראל, לצד הביקורת על כך שחלקים גדולים מן התוואי עוברים בתוך שטח כבוש. המאמר משווה בין פסיקות בג״ץ, במיוחד בית סוריק ומראעבה, לבין חוות הדעת של בית הדין הבין־לאומי לצדק, ומראה כיצד אותה שאלה משפטית מקבלת צורה שונה כאשר היא נדונה כעתירה קונקרטית על תוואי וכאשר היא נבחנת בזירה בין־לאומית רחבה.
לקריאת העמוד
תחולת זכויות האדם בשטחים הכבושים
המאמר דוחה את הטענה שכיבוש יוצר מרחב שבו חל רק המשפט ההומניטרי. בן־נפתלי ושני מנתחים שלוש התנגדויות ישראליות לתחולת דיני זכויות האדם בשטחים: בלעדיות המשפט ההומניטרי, פרשנות מצמצמת של סעיפי סמכות השיפוט באמנות, וטענות בדבר מגבלות תחולה מחוץ לשטח המדינה. המאמר טוען שתכליתן האוניברסלית של אמנות זכויות האדם מחייבת להחיל אותן בכל שטח הנתון לשליטה אפקטיבית של מדינה שהיא צד לאמנה, וכן במצבים אחרים שבהם הפעלת כוח שלטוני מחוץ לשטח המדינה משפיעה ישירות על יחידים.
לקריאת העמוד
המתחים בדמוקרטיה היהודית והאתגר החוקתי הפלסטיני
המאמר של אורי רם מנתח את האתגר החוקתי שמציבים האזרחים הפלסטינים בישראל להגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית. הוא מתמקד במסמכי החזון ובדרישות לשוויון אזרחי וקולקטיבי, ומראה כי אין מדובר רק בתביעה לשיפור מדיניות אלא בקריאת תיגר על מבנה הריבונות עצמו. הפלסטינים אזרחי ישראל אינם מבקשים רק הכלה טובה יותר בתוך סדר יהודי קיים, אלא הכרה בזהותם הלאומית, בזיכרון ההיסטורי שלהם ובמעמדם כקולקטיב ילידי. בכך הם חושפים את המתח בין אזרחות פורמלית לבין מדינה שמגדירה את עצמה כביטוי של העם היהודי. המאמר ממקם את האתגר בתוך ויכוח רחב על אתנוקרטיה, רב-תרבותיות, דמוקרטיה ליברלית ושאלת החוקה בישראל. תרומתו היא בהצגת הפלסטינים אזרחי ישראל לא כבעיה של שילוב בלבד, אלא כסובייקט פוליטי שמאתגר את גבולות הדמיון החוקתי הישראלי. מעבר לכך, המאמר מבהיר שהאתגר הפלסטיני אינו מגיע מבחוץ בלבד אלא מתוך האזרחות עצמה. הדרישה לשוויון קולקטיבי נולדת מן הפער בין השתתפות אזרחית לבין הדרה מן הסיפור הלאומי הרשמי. לכן היא מאלצת את המשפט החוקתי הישראלי להתמודד עם שאלה שקשה לדחות: האם מדינה יהודית יכולה להכיר במיעוט פלסטיני כשותף מלא לריבונות, או רק כקבוצה הזכאית להגנה פרטנית.
לקריאת העמוד
חוקתיות סמלית: פרות קדושות וחזירים מוקצים
המאמר מציע לקרוא את המשפט החוקתי דרך כוחם של סמלים. במקום לעסוק רק בזכויות פורמליות או במבנה מוסדות השלטון, דפנה ברק-ארז בוחנת חוקים שמסדירים בעלי חיים טעונים מבחינה תרבותית: הפרה בהודו והחזיר בישראל. בשני המקרים מדובר בחברות שבהן המדינה המודרנית נדרשת לחיות לצד מסורות דתיות ולאומיות חזקות. החוקים אינם רק רגולציה של מזון, מסחר או חקלאות; הם מסמנים גבולות של השתייכות, כבוד לקבוצת רוב, ולעיתים גם הדרה של קבוצות מיעוט או אורחות חיים חילוניים. המאמר מדגיש שהסמל אינו קישוט חיצוני למשפט. הוא משפיע על הדרך שבה חוקים מתקבלים, מוצדקים ומתפרשים. בישראל, ההגבלות סביב חזיר נוגעות למעמד היהודי של המרחב הציבורי ולשאלה עד כמה המדינה יכולה להעניק ביטוי משפטי לרגישות דתית ולאומית מבלי למחוק פלורליזם. בהודו, ההגנה על הפרה פועלת בתוך מתח דומה בין מסורת, דת, לאומיות וזכויות של קהילות שונות. התרומה המרכזית היא הבנה של חוקתיות כסמלית: המשפט מייצר זהות ציבורית לא רק באמצעות הכרזות חגיגיות, אלא גם דרך חוקים יומיומיים לכאורה שמארגנים מה מותר, מה אסור ומה נחשב פוגעני במרחב משותף.
לקריאת העמוד
זכויות דת אישיות תלויות גם בחירות מוסדות הדת
המאמר מציע לראות בחופש דת לא רק זכות אישית, אלא גם זכות שתלויה במוסדות, ארגונים, קהילות ומקומות התכנסות. פוקס ופינקה משתמשים בנתוני Religion and State round 3 כדי לעקוב אחר הגבלות על ארגונים דתיים ועל יחידים בין 1990 ל-2014. המחקר מצא שהגבלות על חירויות דת מוסדיות ואישיות הן תופעה נפוצה ועולה. ביחס למיעוטים דתיים, ההגבלות המוסדיות חמורות יותר מן ההגבלות האישיות; ביחס לדת הרוב, ההגבלות האישיות חמורות יותר.
לקריאת העמוד
זכויות אדם כאיום ביטחוני: לוחמה משפטית והקמפיין נגד ארגוני זכויות אדם
המאמר בוחן את המונח “lawfare” כטכנולוגיה פוליטית של מסגור ולא רק כתיאור של שימוש במשפט. דרך המקרה הישראלי, הוא מראה כיצד אקדמאים, ארגונים, מכוני מחקר, מקבלי החלטות ומחוקקים מגייסים תקשורת, דעת קהל, לובי, חקיקה ולחץ על תורמים כדי להגביל ארגוני זכויות אדם. המטרה המתוארת היא לפגוע ביכולתם של ארגונים לייצר ולהפיץ ידע על עוולות של אנשי צבא ופקידים, במיוחד ידע על עינויים, חיסולים מחוץ להליך משפטי ופשעי מלחמה שעשוי להגיע לערכאות בעלות סמכות שיפוט אוניברסלית.
לקריאת העמוד
אי־נמנעותם של תיקונים חוקתיים והפוטנציאל הדמוקרטי שלהם
המאמר טוען שתיקונים חוקתיים הם מציאות נורמטיבית וחומרית שאי אפשר לנתק מן החוקה, אך תפקידם הדמוקרטי תלוי בשאלה אם הם משקפים שינוי פוליטי שכבר התרחש, ואם הם מעניקים לציבור תפקיד לגיטימציוני ממשי ולא סמלי בלבד.
לקריאת העמוד
בית המשפט העליון והריסת בתים בשטחים: נאמנות לעקרונות או חריגה מהם
המאמר מתמקד בהריסת בתים בשטחים הפלסטיניים הכבושים לצורכי הרתעת פעילות טרור, להבדיל מהריסה מטעמי תכנון או צרכים מבצעיים. הרפז מציג ספרות ביקורתית הרואה בפרקטיקה זו בלתי מוסרית, בלתי יעילה, מנוגדת למוסר יהודי ולמשפט הבינלאומי, ואף אפשרית כפשע בינלאומי. תרומתו היא מיקוד בבית המשפט העליון: הוא משווה את פסיקת ההריסות לפסיקה בתחומים דומים שבהם בית המשפט הכריע במתח בין ביטחון לזכויות אדם בשטחים. מסקנתו היא שבתחום ההריסות בית המשפט לא היה נאמן לגישה, לכלים ולאמות המידה שהפעיל בזירות משפטיות מקבילות.
לקריאת העמוד
דיאלוג חוקתי כחרב פיפיות: הגבלתו לשם הגנה על זכויות
המאמר מציג את הדיאלוג החוקתי כיחסי גומלין שבהם המחוקק מחוקק, בית המשפט בוחן, והמחוקק יכול להגיב. ערכו של המודל הוא בכך שהוא משמר סמכות חוקתית לשני המוסדות ומעודד רגישות חוקתית של המחוקק. עם זאת, המאמר טוען כי במקרים מסוימים צריך להגביל את הדיאלוג, משום שבתי משפט עשויים להעדיף שיקולי לגיטימציה מוסדית על פני הגנה מלאה על זכויות, ובמיוחד כאשר מדובר בקבוצות שאינן מיוצגות היטב בזירה הפוליטית. התרומה המרכזית היא ניסוח דוקטרינה שמאפשרת לבית המשפט לעצור את הדיאלוג כאשר המשכו פוגע בזכויות אדם.
לקריאת העמוד
אחריות המדינה בישראל ובדרום אפריקה
המאמר מראה כי ישראל ודרום אפריקה חולקות רקע משפטי מעורב אך אינן מתפתחות באותו קצב. בישראל דיני הנזיקין נשענו במקור על המשפט המקובל האנגלי, ואילו בדרום אפריקה דיני הדליקט צמחו מן המשפט הרומי-הולנדי והושפעו מאוחר יותר מן המשפט האנגלי. בשתי השיטות נורמות פתוחות אפשרו לבתי המשפט לפתח את התחום. ההשוואה מצביעה על גורמים שמשפיעים על אחריות המדינה: ערכים חוקתיים, הגנה על זכויות יסוד, אקטיביזם שיפוטי, רב-תרבותיות, בעיות פשיעה וביטחון ומגמות עולמיות של הרחבת אחריות. עם זאת, בתי המשפט בדרום אפריקה נותרו שמרניים יותר בתחומים כמו נזק כלכלי טהור, רשלנות מנהלית ואובדן ראיות.
לקריאת העמוד
חוק הלאום ולגיטימציה חוקתית פרטיקולרית ואוניברסלית
המאמר טוען שחוק הלאום מעגן את זהות המדינה כמדינה יהודית, אך החידוש המרכזי בו אינו עצם העיגון הזה אלא ההשמטה המכוונת של ערכים אוניברסליים כגון דמוקרטיה ושוויון. הראל משווה את החוק למסמכים קודמים, ובהם הכרזת העצמאות וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבהם הופיעה יהדות המדינה לצד ערכים אוניברסליים. מתוך הבחנה בין לגיטימציה ייצוגית לבין לגיטימציה מבוססת-טעמים, המאמר טוען שעיגון ערכים פרטיקולריים בחברה שסועה מחייב תמיכה הסכמית רחבה. מאחר שתמיכה כזאת לא הושגה, החוק מוצג כניסיון בלתי לגיטימי לעגן ערכים של כוחות לאומיים ושמרניים, אף שהוא תקף מבחינה משפטית.
לקריאת העמוד
מקומיות של דת במדינה יהודית
המאמר טוען כי בישראל דת וחירות דתית אינן מוסדרות רק ברמה הארצית, אלא גם דרך רשויות מקומיות. ערים משתמשות בכלים כמו רישוי עסקים, שליטה בתנועה ובכבישים, תקצוב וסמכויות מיוחדות שניתנות בחקיקה כדי לעצב בפועל את המרחב הדתי. הלוקליזציה הזאת נובעת מקרבת הסוגיות לחיי היומיום, ממגע ישיר של סמכויות עירוניות עם נושאי דת, ומחוסר היכולת של השלטון המרכזי להגיע להסכמה ארצית. התוצאה מעורבת: במקומות מסוימים היא מחלישה את המונופול של היהדות האורתודוקסית ומאפשרת לקהילות שונות לבטא חזון דתי ייחודי, אך היא גם עלולה להחריף מתחים, לעודד הפרדה מגורים על בסיס דתי ולהגביר סיכון לפיצול ולדיכוי מיעוטים.
לקריאת העמוד
מצב חירום, אתיקה והתחלות פוליטיות חדשות במזרח התיכון
המאמר יוצא מן הדיון של ג'ורג'יו אגמבן במצב החריג כהשעיית נורמות משפטיות בדמוקרטיות ליברליות, אך מבקש להזיז את מוקד הדיון מן הריבון אל הנשלטים. במקום לראות במצב החריג רק ביטוי לכוח השלטון, הניתוח בוחן כיצד בני אדם הנתונים למצבי חירום מקיפים יכולים לעצב את עצמם מחדש מבחינה אתית ופוליטית. פוראני קורא טקסטים של ע'סאן כנפאני, רייצ'ל קורי וסייד קוטב, ומראה שהם מרחיבים את היחס בין חריג לנורמה: לא רק השעיה של החוק, אלא גם קיום משותף והסתבכות עם הנורמה. בהשראת חנה ארנדט, המאמר טוען שמצב חריג יכול להופיע כיכולת אנושית להתחלה פוליטית מחודשת, שאינה תלויה בהכרח בריבונות המדינה על חוק וחיים.
לקריאת העמוד
דת, מגדר וזכויות גוף בליברליזם חוקתי
המאמר של גילה שטופל משווה בין שני פסקי דין מרכזיים על דת במדינות ליברליות ומראה שהכרעות בשם חופש דת אינן ניטרליות כאשר הן מטילות את המחיר על נשים או על קבוצות לא־דומיננטיות. החשיבות הדמוקרטית היא בהסטת המבט מן השאלה אם המדינה מגינה על דת, אל השאלה את מי ההגנה הזאת מחזקת ואת מי היא מחלישה. לכן המאמר רלוונטי לכל ויכוח על דת ומדינה, חירות מצפון ושוויון אזרחי.
לקריאת העמוד
מצבי חירום וסכסוך אתני בדמוקרטיות ליברליות
המאמר של מנחם הופנונג מציב את בריטניה וישראל כמקרי מבחן לשאלה כיצד דמוקרטיות ליברליות משתמשות במצב חירום מול סכסוך אתני. המשמעות הדמוקרטית היא שמנגנוני חירום אינם רק תגובה לאיום, אלא גם כלי שמרכז כוח ברשות המבצעת ועלול לעקוף ביקורת פרלמנטרית ושיפוטית. לכן המאמר חשוב להבנת היחס בין ביטחון, זכויות מיעוטים ושלטון החוק.
לקריאת העמוד
נישואים אזרחיים והקושי החוקתי להסדיר דת ומדינה בישראל
גל אמיר מנתח כיצד משטר המעמד האישי העות'מאני והמנדטורי המשיך לעצב את דיני הנישואים והגירושים בישראל. המאמר טוען שהמחוקק הישראלי נמנע לאורך השנים מהסדרה חוקתית של נישואים אזרחיים, בין היתר בשל חוסר יכולת פוליטית לגבש הסכמה בין יהודים דתיים וחילונים.
לקריאת העמוד
דתות מיעוט במדינה יהודית ודמוקרטית
המאמר בוחן האם ישראל רשאית להעניק ליהדות מעמד מועדף ביחס לדתות אחרות, והאם בפועל היא מבטיחה יחס שווה לכל הדתות. הוא דוחה הצדקות להעדפת היהדות במימון צרכים ושירותים דתיים, ומראה שהגנת חופש הדת של לא־יהודים בישראל חלשה מזו הניתנת ליהודים.
לקריאת העמוד
רבנים ציוניים־דתיים ופשרה בין דת למדינה
המאמר מנתח את משנתם של שני רבנים ציוניים־דתיים מרכזיים, הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל והרב חיים דוד הלוי, כמקרה של שפה דתית המבקשת להפחית מתחים בין דת למדינה. הוא טוען שסמכויות דתיות בעלות השפעה, הפתוחות למציאות מודרנית ולפרשנות גמישה של טקסטים מסורתיים, יכולות לתרום לתרבות פוליטית סובלנית יותר.
לקריאת העמוד
חוקתי או בין־לאומי? זכויות אדם מעבר לגבולות המדינה
המאמר בוחן כיצד זכויות אדם מוחלות מחוץ לגבולות המדינה באמצעות טיפולוגיה של מודלים: אמריקאי, אירופי וישראלי. הוא מראה שהבחירה בין משפט חוקתי למשפט בין־לאומי משפיעה על אופי הזכויות והיקפן, ומשקפת את היחס בין המדינה לבין השטח שבו היא שולטת או פועלת.
לקריאת העמוד
תרופות חוקתיות, דיאלוג מוסדי והגנה על עותרים
המאמר בוחן את תיאוריית הדיאלוג החוקתי דרך פסיקת בית המשפט העליון בישראל בנושא פונדקאות לזוגות גברים. הוא מראה שדיאלוג בין בית המשפט למחוקק עשוי לחזק לגיטימציה ולהשאיר מקום לתגובה פוליטית, אך עלול גם לדחות סעד ממשי גם לאחר שהוכרה פגיעה בזכויות. לכן המאמר טוען בזכות שימוש בתרופות חוקתיות חזקות יותר כאשר הגנה אפקטיבית על העותרים מחייבת שינוי סטטוס־קוו.
לקריאת העמוד
חוקתיות חצי־ליברלית וזכויות במצבי אי־שוויון
המאמר מגדיר חוקתיות חצי־ליברלית כמערכת שמחויבת בו בזמן לזכויות ולעקרונות ליברליים ולערכים או אינטרסים אחרים שמגבילים חלק מן הזכויות באופן מתמשך ומשמעותי. באמצעות ישראל, ובעיקר מבנה יחסי הדת והמדינה ודיני המעמד האישי הדתיים, המאמר טוען שניתוח זכויות ליברלי רגיל עלול להחמיץ את פערי הכוח שמעצבים את ההכרעות החוקתיות.
לקריאת העמוד
האמנה האירופית לזכויות אדם בבתי המשפט בישראל
המאמר בוחן כיצד בתי משפט בישראל מפנים לאמנה האירופית לזכויות אדם ולפסיקת בית הדין האירופי, ומראה שהשימוש בהן אינו רק מרחיב הגנה על זכויות אלא גם עשוי להצדיק שיקול דעת רחב למדינה.
לקריאת העמוד
תפקיד בתי המשפט בדמוקרטיות שסועות
המאמר מציג דילמה כפולה: בית משפט עצמאי וחזק חיוני לחירות ולדמוקרטיה, אך בית משפט שנתפס כמי שחורג מגבולותיו עלול לפגוע בלגיטימציה שלו עצמו. הדיון מתמקד בישראל של סוף שנות התשעים, שבה בית המשפט העליון ונשיאו זכו להערכה רחבה אך גם למתקפות פוליטיות וציבוריות חריפות.
לקריאת העמוד
הדחה באמצעות ביקורת שיפוטית במערכת האיזונים הישראלית
המאמר מנתח דוקטרינה ייחודית שהתפתחה בבית המשפט העליון בישראל מאז שנות התשעים: הסרת נושאי משרה מתפקידם באמצעות הליכי ביקורת שיפוטית רגילים. הדוקטרינה אינה נשענת על מסגרת חוקתית פורמלית של הדחה, אך השפיעה עמוקות על היחסים בין הרשות השופטת לבין הרשות הפוליטית ועל עליית כוחו של בית המשפט.
לקריאת העמוד
בית המשפט האסטרטגי של אהרן ברק
המאמר מציג את בית המשפט של אהרן ברק כמוסד שפעל באופן אסטרטגי כדי לבנות כוח חוקתי לאורך זמן. במקום מהלך חד-פעמי בלבד, הוא מתאר דפוס של הרחבת ביקורת שיפוטית, פיתוח עילות התערבות ועיצוב זכויות דרך פרקטיקות של משפט מקובל. המאמר שואל כיצד מהלך כזה יצר הישגים חוקתיים אך גם עורר ביקורת ותגובה נגדית מצד שחקנים פוליטיים. בכך הוא מחבר בין בית משפט חזק לבין הסיכון שהובלה שיפוטית של שינוי חוקתי תייצר עימות חריף עם הרוב הפוליטי ותתרום לשיח של נסיגה דמוקרטית. דרך המוקד של בית המשפט של אהרן ברק כפרויקט אסטרטגי של בניית חוקתיות ותגובת נגד פוליטית, המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו.
לקריאת העמוד
חוק השבות כסדר משפטי אחד במרחב הישראלי-פלסטיני
המאמר מציע לקרוא את חוק השבות כחלק ממערך משפטי שמחבר בין ישראל, השטחים והאוכלוסיות החיות במרחב, גם כאשר המשפט הרשמי מציג הפרדות בין תחומי שיפוט. חוק השבות מעניק ליהודים זכות כניסה והתאזרחות רחבה, וכך הוא מייצר מסלול שייכות שאינו מוגבל לגבולות אזרחות קיימים. הטענה הנתמכת בטקסט היא שהחוק אינו פועל רק עבור מי שנהנים ממנו; הוא מעצב גם את מעמדם של מי שמודרים ממנו, ובעיקר פלסטינים, דרך הבחנות בין תנועה, מגורים, חברות וזכויות. בכך המאמר מעביר את הדיון מחוק הגירה אל סדר משפטי מרחבי: כיצד כלל אחד על מי רשאי להצטרף לקהילה הפוליטית משפיע על יחסי הריבונות והאזרחות בפלסטין/ישראל. חשיבותו היא בהבנת אזרחות לא כסטטוס סגור בתוך גבולות המדינה, אלא כמנגנון שמייצר היררכיות בין קבוצות החולקות מרחב פוליטי אחד. לכן הקריאה באתר מדגישה את חוק השבות כציר שמחבר בין דיני הגירה, דיני אזרחות והמשטר המרחבי של הסכסוך. המאמר חשוב במיוחד משום שהוא מראה כיצד חוק שנראה כמופנה לקבוצה אחת מארגן גם את מעמדה של קבוצה אחרת: ההכללה המועדפת של יהודים וההדרה היחסית של פלסטינים הן שתי תוצאות של אותו מבנה משפטי.
לקריאת העמוד
חוק הלאום וההפרדה בין האתי לפוליטי בציונות
המאמר מנתח את חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי כנקודת מפנה בזהות החוקתית של המדינה. תומכי החוק הציגו אותו כהגנה על האופי היהודי־לאומי מול התחזקות בלתי רצויה, לשיטתם, של עקרונות ליברליים ודמוקרטיים. חוברס טוען שהחוק עושה יותר מכך: הוא מרחיק בין המרחב האתי לבין השימוש הפוליטי בזהות לאומית, ומשנה שלושה ממדים ציוניים מרכזיים - קרקע, שפה והקהילה הפוליטית. הדיון קושר את החוק גם למגמות מאוחרות יותר, ובהן המהלך המשפטי של הקואליציה שקמה לאחר בחירות נובמבר 2022, שנועד לצמצם את כוח בית המשפט העליון ולחזק את הרשות המבצעת.
לקריאת העמוד
חוק הלאום ומעמד הערבית בישראל
המאמר מנתח את חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, שנחקק ב-19 ביולי 2018, דרך סעיף השפה. החוק קובע כי עברית היא שפת המדינה וכי לערבית מעמד מיוחד, תוך הבטחה שהמעמד הקודם של הערבית לא ייפגע ושפרטי השימוש בה במוסדות המדינה יוסדרו בחקיקה עתידית. פינטו מראה שהשילוב הזה יוצר מרחב פרשני לא ברור: מצד אחד הערבית כבר אינה מוצגת כשפה רשמית באותו אופן, ומצד אחר לא נקבעו כללים מפורטים חדשים. הדיון בוחן כיצד אי־הבהירות מופיעה בפסיקה ובמקרים מעשיים, ובהם הגשת כתבי טענות לבית המשפט ותרגום בחינת בגרות בערבית.
לקריאת העמוד
גבולות שינוי חברתי בהתדיינות זכויות נשים ולהט״ב בישראל
המחקר טוען שהשוואה בין מאבקי נשים ולהט״ב בישראל מצביעה על חולשות יחסיות של אסטרטגיות משפטיות וממוקדות ליטיגציה ככלי לשינוי חברתי. בעוד ארגוני נשים נטו לאמץ אסטרטגיה אליטיסטית שהתמקדה באמצעים משפטיים, פעילי להט״ב השתמשו במגוון אסטרטגיות שהדגישו גם טקטיקות פוליטיות עממיות.
לקריאת העמוד
השפעות אידיאולוגיות על בתי משפט עליונים במבט השוואתי
המאמר עוסק במתח בין הציפייה שבתי משפט יפעילו סמכות רגולטורית ללא הטיה עמדתית לבין האפשרות שאידיאולוגיה של מקבלי החלטות משפיעה גם על שופטים. הוא מציע מודל תגובה דינמי שמפריד בין רכיבים אידיאולוגיים, אסטרטגיים ומשפטיים בהחלטות שיפוטיות. המחקר מפתח שני מדדים: DCAM למדידת התנהגות עמדתית של בית המשפט כמוסד, ו-IIPP למדידת נקודת העדפה אידיאולוגית של שופטים יחידים. הנתונים המקוריים על פסיקות בזכויות פוליטיות ודתיות בארצות הברית, קנדה, הודו, הפיליפינים וישראל תומכים בתקפות המדדים.
לקריאת העמוד
הגנה עצמית דמוקרטית של בתי משפט חוקתיים
המאמר טוען כי בתי משפט חוקתיים אינם רק רשאים אלא חייבים להגן על היבטים מוסדיים חיוניים שלהם כאשר רפורמות בעיצובם המוסדי הן חלק מתהליך של שחיקה דמוקרטית.
לקריאת העמוד
ביקורת שיפוטית נמוכה: חוקתיות עממית בבתי משפט דיוניים
המאמר טוען שהתאוריה החוקתית מתמקדת יתר על המידה בבית המשפט העליון, אף שבתי משפט נמוכים עוסקים בפועל בשיפוט חוקתי ובביקורת שיפוטית באופן יומיומי. הוא מציע מודל של הנמכת ביקורת שיפוטית, שבו בתי משפט פדרליים מחוזיים מקבלים את מרכז הכובד של ביקורת חוקתית, ומציג זאת כדרך לחבר אכיפת זכויות להשתתפות אזרחית, דיון ציבורי ופלורליזם ערכי.
לקריאת העמוד
סיכולים ממוקדים בין הוצאה להורג להגנה עצמית
המאמר עוסק בשאלה אם מדינה רשאית לפגוע באופן מכוון בחברים פעילים בארגון טרור גם מחוץ לשליטתה הישירה. קרצמר אינו מסתפק בתווית של מלחמה או אכיפת חוק, אלא בודק אילו כללים חלים במצבים שונים: זכות לחיים, דיני לחימה, מעמד לוחמים ואזרחים, נחיצות, מידתיות ובדיקה לאחר מעשה. המסקנה זהירה: ייתכנו נסיבות שבהן שימוש בכוח מותר, אך הוא כפוף למגבלות משפטיות קפדניות. במרכז המאמר עומדת השאלה אם פגיעה מכוונת בחשודים בטרור היא הוצאה להורג חוץ-שיפוטית או אמצעי הגנה מותר. הבסיס המחקרי הוא ניתוח של משפט זכויות האדם והמשפט ההומניטרי הבינלאומי, ומתוכו עולה כי ייתכנו נסיבות שבהן כוח קטלני מותר, אך הוא כפוף לנחיצות, מידתיות, מעמד הנפגע ובדיקה לאחר מעשה. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: מאבק בטרור אינו מבטל את חובת המדינה להסביר ולהגביל את הפעלת הכוח. תרומתו היא מסגרת זהירה שמסרבת לבחור בפשטות בין מלחמה לאכיפת חוק, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
מדוע ערבים מבוגרים לא הצטרפו למחאה נגד הרפורמה המשפטית?
המאמר מתמקד בפער בין עמדה פוליטית לבין השתתפות במחאה. המשתתפים הערבים המבוגרים התנגדו לרפורמה המשפטית וראו בה איום שעלול להחריף הפליה בתעסוקה, בדיור ובשירותים חברתיים ובריאותיים. עם זאת, הם כמעט שלא השתתפו במחאות. הניתוח התמטי מצביע על כמה סיבות: המחאות נתפסו כסכסוך פנימי יהודי; המשתתפים היו רגילים לחוויות הפליה ולכן לא ראו ברפורמה אירוע חריג מבחינתם; הייתה תחושת אפקטיביות פוליטית נמוכה; והמחאה לא פנתה אליהם בשפה ובמסגור שיצרו שותפות אמיתית. כך המחקר מראה שדמוקרטיה מחאתית תלויה גם באמון, הכלה ותחושת שייכות. דרך המוקד של ראיונות עם 23 ערבים מבוגרים על התנגדות לרפורמה המשפטית לצד אי-השתתפות במחאות 2023, המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו.
לקריאת העמוד
זכויות אדם בזמן טרור מנקודת מבט שיפוטית
ברק טוען כי ההגנה על זכויות אדם נעשית קשה במיוחד במצבי מלחמה וטרור, אך דווקא אז היא חיונית לזהותה של דמוקרטיה. המאמר מדגיש גישה מאוזנת ומידתית, בוחן את תפקיד הביקורת השיפוטית במאבק בטרור, ומשתמש בדוגמאות מבית המשפט העליון בישראל כדי להראות מדוע אין להפריד באופן חד בין זכויות בזמן שלום לבין זכויות בזמן חירום.
לקריאת העמוד
אחריות המדינה בנזיקין בזמן לחימה
המאמר טוען שהשלילה הגורפת של פיצוי מתושבי עזה וממי שמוגדרים קשורים לארגוני טרור קשה להצדקה כאשר הנזק אינו קשור ישירות לפעולה לחימתית.
לקריאת העמוד
מידתיות וביקורת חוקתית על תקנות הקורונה
המאמר בוחן כיצד בתי משפט חוקתיים התמודדו עם הגבלות הקורונה באמצעות מבחני מידתיות, ומציע ביקורת סמי-פרוצדורלית כדרך ביניים בין התערבות מהותית מלאה לבין מתן מרחב רחב לשיקול דעת הממשלה.
לקריאת העמוד
בית המשפט העליון, משרד האוצר והזכות לשירותי בריאות
המאמר בוחן כיצד עתירות בתחום שירותי הבריאות נדחות למרות ביקורת שיפוטית חריפה, ומה המשמעות להגנה המשפטית על הזכות לבריאות.
לקריאת העמוד
דת, משפט ושלטון החוק
המאמר מבחין בין תוקפו הפורמלי של כלל משפטי לבין השאלה הנורמטיבית כיצד ראוי שהמשפט יתייחס למקורות סמכות דתיים. הוא מציג את שלטון החוק כעיקרון שאינו מחייב חילוניות מלאה, אך כן דורש בהירות, כלליות, יציבות וסמכות משפטית מסודרת גם במרחב שבו הדת ממלאת תפקיד ציבורי. לכן הדיון אינו מסתכם בשאלה אם דת יכולה להשפיע על משפט, אלא באילו תנאים השפעה כזו אינה מפרקת את יכולתו של המשפט לפעול כמערכת כללית ומחייבת. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל דת, משפט ושלטון החוק כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך מרחב שבו סמכות דתית וסמכות מדינתית נפגשות. בסיס הדיון הוא ניתוח נורמטיבי-פוזיטיביסטי של תוקף, סמכות וכלליות, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח הכרוך באפשרות להשפעה דתית בלי לפרק בהירות משפטית וסמכות כללית; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת שלטון חוק שאינו חילוני בהכרח אך דורש סדר מוסדי מחייב, ומתוך כך בהבהרת היכולת של מערכת משפט לשמור יציבות כאשר מקורות הנורמה מרובים.
לקריאת העמוד
פרויקט המצלמות של בצלם ואכיפת המשפט הבין-לאומי
המאמר משתמש במושג הפנאופטיקון כדי לבחון כיצד פרויקט המצלמות של בצלם יצר נראות מתמשכת של פעולות בשטח. בשנת 2007 סיפק בצלם מצלמות וידאו לפלסטינים באזורי חיכוך כדי לתעד, לחשוף ולבקש סעד על הפרות זכויות אדם בשטחים הכבושים. הניתוח מציג את התיעוד האזרחי ככלי שמגביר מודעות לאפשרות של תיעוד בלתי צפוי, ומשפיע על חקירות, אחריות וציות למשפט הבין־לאומי.
לקריאת העמוד
איך חוקי הבחירות מגבילים ומסתירים דיבור פוליטי?
המאמר מציג ניתוח היסטורי־ביקורתי של חוקי תעמולת הבחירות בשידורים בישראל ושל פרשנותם בידי קובעי מדיניות ובתי משפט מאז 1959. הניתוח מראה שהבסיס הרעיוני של ההסדר התהפך עם הזמן, ויצר מערכת כאוטית שבה גבולות המותר והאסור אינם ברורים. במקום לבטל רגולציה או להסתמך על איסורים שאינם נאכפים היטב, המאמר מציע תיאוריה של דיבור שקוף.
לקריאת העמוד
הרפורמה המשפטית כמקרה מבחן לעצמאות שיפוטית
המאמר מנתח את הצעת הממשלה לצמצם את סמכות בית המשפט העליון בביקורת על חקיקה והחלטות ממשלה, ואת המחלוקת סביב משמעותה לעצמאות שיפוטית, זכויות אדם ואמון הציבור בדמוקרטיה.
לקריאת העמוד
קהילת הלהט״ב בישראל, פונדקאות ושוויון משפחתי
המאמר מנתח את חוק הפונדקאות בישראל ואת פסיקת בג"ץ 781/15, וטוען שהסדרי הגישה לפונדקאות פגעו בשוויון ובזכות להורות של יחידים וזוגות גברים.
לקריאת העמוד
הצטמצמות המשפט החוקתי בפסיקה על הדרת נשים בישראל
המאמר עוקב אחר ההתדיינות המשפטית בישראל סביב הדרת נשים: הפרדה במרחבים ציבוריים, הגבלת הופעת נשים, שירותים ציבוריים ופרקטיקות הקשורות לדת, מגדר ומרחב. הטענה המרכזית היא שבמהלך השנים בתי המשפט לא תמיד התמודדו עם ההדרה כשאלה חוקתית ישירה של שוויון, כבוד ואזרחות. לעיתים הם העדיפו פתרונות מצומצמים, שפה מנהלית או איזונים שמטשטשים את עוצמת הפגיעה. התוצאה היא 'הצטמצמות' של המשפט החוקתי: במקום לפתח עקרונות חזקים נגד הדרה מגדרית, הפסיקה נוטה לעיתים לנהל את הבעיה מקרה־אחר־מקרה. המאמר חשוב כי הוא מראה כיצד זכויות יכולות להיחלש לא רק כשהן נדחות, אלא גם כשהן מתורגמות למסגרות צרות מדי. המאמר בוחן שלושה עשורים של פסיקה ישראלית על הדרת נשים ומראה כיצד סוגיה חוקתית של שוויון וכבוד נדחקה לעיתים לשפה מנהלית, צרכנית או פרגמטית. בכך הוא מזהה תהליך של צמצום המשפט החוקתי דווקא בתחום שבו נדרשת הגנה ברורה על השתתפות שווה. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל.
לקריאת העמוד
פנטזיות ליברליות מול מעמד הערבים־הפלסטינים בישראל
ברזילי מנתח את הפער בין הדימוי הליברלי של המשפט החוקתי הישראלי לבין המציאות של חברה מחולקת שבה אזרחים ערבים־פלסטינים חווים אי־שוויון משפטי ופוליטי. המאמר מזהה את פסיקת ברגמן כנקודת פתיחה לעידן שבו ביקורת שיפוטית ליברלית נתפסה כרכיב מרכזי בדמוקרטיה, וממשיך לבחון את ההתרחבות השיפוטית לאחר חוקי היסוד של 1992. תרומתו היא בהצגת המשפט הליברלי לא רק ככלי זכויות, אלא גם כזירה שפועלת בתוך יחסי כוח מדינתיים ולאומיים.
לקריאת העמוד
שונות פנימית בלוקליזציה של נורמות: יישום החלטת מועצת הביטחון 1325 בישראל
המאמר מנתח את תהליך הלוקליזציה של החלטת מועצת הביטחון 1325 בישראל. במקום להניח שנורמה בינלאומית מועתקת באופן אחיד אל הזירה המקומית, הוא מראה דפוס סלקטיבי ומגוון. לאחר האינתיפאדה השנייה, שחקנים מקומיים ובינלאומיים פיתחו בין 2000 ל-2010 ארבע צורות פרשנות של הנורמה: מחאה, דיאלוג פוליטי, רפורמות משפטיות ופעולות טרנספורמטיביות. לפי התקציר, השונות הזו קשורה לאינטראקציות בין ארגוני חברה אזרחית לבין סוכנויות ממשלתיות, וכן לשני גורמים לאומיים: המשך התפתחות מנגנוני מדינה לקידום שוויון מגדרי למרות האלימות הפוליטית, ושימוש בשפה האוניברסלית של 1325 כדי לבנות, להגדיר מחדש ולחזק זהויות ואינטרסים מקומיים. המאמר טוען ששפת 1325 הועילה במיוחד לחברה האזרחית, משום שאפשרה לארגוני נשים לשרוד, להתארגן ולתבוע לגיטימציה פוליטית חדשה.
לקריאת העמוד
פרדיגמת המקורנות במשפט החוקתי הישראלי
ג׳בארין מנתח את המקורנות כמסגרת תאורטית ומשווה אותה למחשבה ולפרקטיקה החוקתית בישראל. המאמר מאשר שמקורנות יכולה להיות חלק ממשטר משפטי, אך דוחה את ההצגה של המקורנות האמריקאית כפרדיגמה אוניברסלית. דרך ישראל לאחר חוקי היסוד של 1992, ובמיוחד דרך שאלת השוויון, הוא בוחן כיצד מקורנות נקשרת להגמוניה, לפלסטינים ולהכרעות מוסדיות. התרומה היא בהפיכת הדיון ממחלוקת פרשנית מופשטת לשאלה מי קובע את המקור המחייב ומהן ההשלכות הפוליטיות של קביעה זו.
לקריאת העמוד
אזרחות, איחוד משפחות וביטחון בפסיקת בג״ץ
המאמר בוחן את חוק האזרחות והכניסה לישראל ואת החלטת בית המשפט העליון משנת 2006 שאישרה אותו ברוב דחוק. ברק־ארז מציגה את החוק כמקרה שבו שלושה כוחות מתנגשים: טענות ביטחוניות בזמן האינתיפאדה השנייה, תפיסת ישראל כמדינה יהודית המבקשת לשלוט במדיניות הגירה, וזכויות חוקתיות של אזרחי ישראל הערבים לחיי משפחה ולשוויון. הניתוח מדגיש את מורכבות פסק הדין: רוב השופטים הכירו בכך שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כולל ממדים של שוויון וחיי משפחה, אך נמנעו מביטול החוק. כך נוצר פער בין הכרה עקרונית בזכויות לבין ריסון שיפוטי כאשר ביטחון ולאומיות מוצבים במרכז. תרומת המאמר היא בהצגת איחוד משפחות לא כסוגיית הגירה טכנית, אלא כמבחן של אזרחות שווה ושל יכולת בית המשפט להגביל מדיניות שמבחינה בפועל על בסיס לאומי. בקריאה הדמוקרטית של האתר, המאמר מבהיר כיצד מדיניות הגירה ומשפחה יכולה להפוך למנגנון של הבחנה אזרחית. הוא גם חושף את הקושי של ביקורת שיפוטית במצבי ביטחון: בית המשפט יכול להכיר בפגיעה קשה בזכויות ובכל זאת להותיר את ההסדר על כנו כאשר שיקולי ביטחון מקבלים משקל מכריע.
לקריאת העמוד
חינוך דתי בישראל ובאינדונזיה בין בחירה פרטית לאחריות דמוקרטית
המאמר מראה שבשתי המדינות הדת תופסת מקום מרכזי במרחב הציבורי ובחינוך, אך המדינה פעלה אחרת בכל אחת מהן. באינדונזיה הוכנסה בהדרגה תוכנית לימודים חילונית לבתי ספר דתיים ונבנתה מערכת הסמכה שאפשרה למדינה להשפיע על הוראת הדת. בישראל, לעומת זאת, בתי ספר דתיים במימון ציבורי התנגדו יותר ויותר ללימודי ליבה כלליים, והמאמר קושר זאת לפגיעה במחויבויות אזרחיות בקרב אזרחים חרדים ולהחלשת הדמוקרטיה הישראלית.
לקריאת העמוד
מה מלמדת ההתדיינות על לימודי ליבה בחינוך החרדי?
המאמר מציע מודל להערכת החוזקות והחולשות של מעורבות שיפוטית ברפורמות חינוכיות, ומיישם אותו על שני מקרים בבתי ספר חרדיים: תוכניות לימודים ומדיניות קבלה. הניתוח מציב את המקרים בצומת של זכויות אדם, דת ופוליטיקה, ומראה שגם כאשר בתי המשפט פועלים בזהירות, עצם המעורבות השיפוטית עלולה להניע את קבלת ההחלטות לכיוונים שפוגעים באינטרסים של העותרים.
לקריאת העמוד
איזו “ישראל לפני הכול” עמדה במרכז הפוליטיקה?
המאמר טוען כי תקופת הבחירות החוזרות של 2019-2021 סימנה שינוי מבני במערכת המפלגתית בישראל. במקום לראות את התקופה רק כמאבק “כן ביבי” מול “לא ביבי”, הוא מציע קריאה אידאולוגית: הציר המרכזי של שמאל וימין, שהתבסס במשך עשורים על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, פינה מקום לעימות פנימי סביב השאלה איזו ישראל קודמת לכול. מחנה הימין הדגיש את העם היהודי, הברית עם מפלגות דתיות וחרדיות וביקורת על “מדינת עומק”; המרכז־שמאל הגן על נוסחת “יהודית ודמוקרטית” והזהיר מפני מדינה הלכתית ושחיקת מוסדות ליברליים. באמצעות הצגת תקופת הבחירות 2019-2021 כמעבר מציר הסכסוך הישראלי-פלסטיני לציר יהודית/דמוקרטית, המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו.
לקריאת העמוד
האם בג״ץ מנרמל את החריג בתיקים פלסטיניים?
המאמר עוסק בתיקים פלסטיניים בפני בית המשפט העליון בישראל, ובמיוחד בשאלה האם חריגים שלטוניים יכולים להפוך לנורמה גם כאשר אין מצב חירום פורמלי. הוא בוחן כיצד בית המשפט מטפל בצעדי שלטון חריגים, כיצד הוא ממסגר אותם משפטית, ומה קורה כאשר ביקורת שיפוטית אינה מבטלת את החריג אלא מסדירה אותו. התרומה המרכזית היא בהצבעה על פרדוקס של שלטון החוק: משפט יכול לרסן כוח, אך הוא גם יכול להעניק לו שפה, הליך ולגיטימציה. בתיקים הנוגעים לפלסטינים, השאלה נעשית חריפה במיוחד משום שהשליטה המתמשכת יוצרת מצבים שבהם החריג אינו זמני אלא חלק מן השגרה. המאמר מצביע על סכנה עדינה: המשפט אינו רק בלם חיצוני לכוח, אלא גם שפה שמסוגלת לנרמל אותו. בתיקים פלסטיניים, הסדרה שיפוטית של חריגים יכולה להפוך מצב זמני לכאורה למבנה יציב של שליטה. לכן המאמר חשוב להבנת משפט וכיבוש: הוא מראה שדווקא ההליך המשפטי המסודר יכול לעמעם את החריגות של צעדים מסוימים, אם הוא הופך אותם לחלק מן השגרה הניהולית. הקריאה המוצעת כאן נשארת צמודה לממצא המרכזי של האם בג״ץ מנרמל את החריג בתיקים פלסטיניים?: המוסדות, הקטגוריות והשפות הציבוריות אינם רק רקע, אלא חלק מן הדרך שבה כוח, שייכות וזכויות מקבלים צורה מעשית.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אבל פוליטי, אובדן עמום ומחאה אזרחית בזמן הרפורמה המשפטית
המחקר משתמש בתיאוריות של אבל ואובדן מעורפל כדי להסביר כיצד איום על דמותה הדמוקרטית של המדינה עשוי להיתפס כאובדן פוליטי מתמשך, ולהשפיע גם על בריאות נפשית וגם על השתתפות במחאה.
לקריאת העמוד
גנרלים בכיתה: חינוך מקצועי משותף לביטחון לאומי בישראל ובארצות הברית
המאמר בוחן מוסדות Joint Professional Military Education כמרחב הכשרה למנהיגות ביטחונית בכירה. ההשוואה בין ישראל לארצות הברית מתמקדת ביכולת של מוסדות אלה לפתח חשיבה על אתגרי ביטחון לאומי ברמת המאקרו, פתרון בעיות אסטרטגיות חריפות, גמישות אינטלקטואלית וחשיבה ביקורתית. דרך המכללה לביטחון לאומי בישראל ו-National Defense University בארצות הברית, המאמר מציג את ההכשרה הביטחונית כחלון לתרבות האסטרטגית של כל מדינה ולדרך שבה היא מדמיינת את עתיד הביטחון הלאומי.
לקריאת העמוד
חוק הלאום: התיישבות, אזרחות ואתיקה בהקשר של כיבוש
המאמר בוחן את חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי משנת 2018 כטקסט חוקתי שמנסח מחדש מסורת ציונית ממוקדת-קרקע. הוא טוען שהחוק מעניק להתיישבות היהודית מעמד מרכזי ובלעדי, גם בתנאים של כיבוש, ובמקביל מצמצם את המשמעות הסמלית והפוליטית של אזרחות פלסטינית בישראל. המאמר מוסיף כי החוק מחליש את הממד האתי של המדינה כפי שנוסח בהכרזת העצמאות, ובכך חושף כיצד שליטה צבאית באחרים משפיעה על המסגרת החוקתית הישראלית עצמה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
כלכלה פוליטית של דמוקרטיה אתנית: מדיניות ישראל כלפי המיעוט הערבי
המאמר בוחן את ישראל כדמוקרטיה אתנית דרך המדיניות הכלכלית-פוליטית שלה כלפי המיעוט הערבי. חלבי מציע לנתח אי-שוויון אתני בשלוש קטגוריות: זכויות פוליטיות, זכויות אזרחיות וזכויות לטובין ציבוריים. השאלה אינה רק האם אזרחים ערבים מחזיקים בזכות הצבעה או במעמד אזרחי פורמלי, אלא האם מדיניות המדינה יוצרת היררכיה אתנית גם ברמת היחיד וגם ברמת הקהילה. לפי התקציר, ברמת היחיד אזרחים ערבים נוטים לפנות למקצועות עתירי עבודה שבהם סיכויי התעסוקה גבוהים, לצד מקצועות מיומנים כמו הוראה, משפטים, ראיית חשבון, הנדסה אזרחית ורפואה. אך ברמת הקהילה מופיעים חסמים עמוקים יותר: אפליה בהקצאת קרקע לבנייה יוצרת משבר דיור חריף; שיעורי פשיעה גבוהים פוגעים בתחושת הביטחון האישי בתוך יישובים ערביים; ופערים נמשכים בתשתיות מוניציפליות, צפיפות אוכלוסין והכנסה לנפש. המאמר מדגיש תמונה לא ליניארית: בתחום החינוך הפער בין יהודים לערבים מצטמצם, אך בתחומים אחרים הוא מתרחב. לכן הדמוקרטיה האתנית אינה מתבטאת רק בסמלים או בחוקים לאומיים, אלא גם בחלוקת משאבים, בקרקע, בשירותים ציבוריים וביכולת של קהילה לחיות בביטחון ובפיתוח.
לקריאת העמוד
הדגל הלאומי והרפורמה המשפטית של 2023
המאמר מראה כיצד מפגינים מן המחנה הליברלי-חילוני אימצו מחדש את דגל ישראל כדי לטעון לבעלות על הישראליות ולעצב דיון מחודש בזהות הלאומית.
לקריאת העמוד
האם הדמוקרטיה הישראלית מקשה על שלום עם הרשות הפלסטינית?
המאמר של יעקוב חלבי בוחן את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני דרך שאלה מוסדית: לא האם ישראל חזקה מספיק כדי לפנות התנחלויות או לאכוף החלטות ביטחוניות, אלא האם הממשלה הישראלית מסוגלת מבחינה פוליטית להעביר הסכם כזה דרך הכנסת והקואליציה. נקודת המוצא היא ביקורת על ספרות שמייחסת משקל רב מדי לגנרלים, למערכת הביטחון ולמנהיגות הביצועית, וממעיטה בכוחה של הכנסת. לפי המאמר, בדמוקרטיה פרלמנטרית עם ייצוג יחסי, מפלגות קטנות יכולות לקבל כוח מיקוח גדול בהרבה מגודלן האלקטורלי. נוסף על כך, הפריימריז מעניקים לחברי מפלגה ולמועמדים עצמאות יחסית מהנהגת המפלגה, ולכן גם ראש ממשלה שמבקש לקדם הסכם אינו בהכרח שולט במפלגתו או בקואליציה שלו. המאמר מבחין בין מדינה חזקה לבין ממשלה חלשה: מוסדות הביטחון והאכיפה יכולים לבצע החלטות ואף לפנות התנחלויות, אך הממשלה אינה יכולה להבטיח שהמחוקק יאשר את המהלך. מכאן שהדמוקרטיה אינה מוצגת כבעיה ערכית כשלעצמה, אלא כמבנה מוסדי שמייצר נקודות וטו רבות, בעיקר סביב שטחים, התנחלויות והסכמים עם הפלסטינים.
לקריאת העמוד
פגיעה מוסרית ומצוקה נפשית במחאה נגד ההפיכה המשפטית
המחקר מנתח את המחאה נגד תוכנית הממשלה לשינוי מערכת המשפט בישראל כזירה של השתתפות אזרחית ממושכת ושל עומס נפשי. באמצעות שאלוני דיווח עצמי מתוקפים בקרב 4,036 מפגינים פעילים, הוא בוחן חשיפה לאירועים שעלולים לגרום לפגיעה מוסרית, תסמיני PTSD ודיכאון. הממצאים מצביעים על שיעורים גבוהים של מצוקה, ובמיוחד על תרומה עצמאית של חשיפה לפגיעה מוסרית מעבר למאפיינים דמוגרפיים, מאפייני המחאה וחשיפה לאלימות.
לקריאת העמוד
השפעת משפט זכויות האדם הבינלאומי על המשפט הישראלי
המאמר נכתב זמן קצר אחרי שני אירועים שבנבנישתי רואה כנקודת מפנה: אשרורן של אמנות זכויות אדם מרכזיות בידי ישראל ב-1991, ובהן האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, וחקיקת חוקי היסוד ב-1992 על חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו. נקודת המוצא שלו היא שבית המשפט העליון הישראלי פיתח לאורך השנים מגילת זכויות תוצרת ישראל, על בסיס אופייה הדמוקרטי של המדינה ומשפט משווה, אך כמעט בלי להישען על סטנדרטים בינלאומיים. בנבנישתי מסביר כי הדין הישראלי מבחין בין משפט בינלאומי מנהגי, שנקלט פנימה כל עוד אינו סותר חוק, לבין אמנות, שאינן נאכפות במשפט הפנימי בלי חקיקה קולטת, אלא אם הן רק מצהירות על מנהג קיים. הוא מבקר את ההצדקה המקובלת להבחנה זו, המבוססת על הפרדת רשויות, וטוען שבתחום זכויות האדם היא עלולה דווקא להגן על הממשלה מפני אכיפת התחייבויותיה. חלק מרכזי במאמר מציע לראות במשפט זכויות האדם הבינלאומי תחום ייחודי: הוא אינו עוסק רק ביחסים בין מדינות, אלא ביחסי המדינה עם בני האדם הכפופים לה, ולכן קשור ישירות לדמוקרטיה, לכבוד האדם ולשלטון החוק. מכאן נובעת האפשרות להשתמש באמנות זכויות האדם לא רק כמקור רקע, אלא ככלי פרשני ואף כסטנדרט המחייב את הרשויות. גם אם בתי המשפט לא יכירו בתחולה ישירה של אמנות, בנבנישתי מראה כיצד המשפט הבינלאומי יכול להשפיע על פרשנות חקיקה, על תקנת הציבור, על יחסים פרטיים ועל פירוש חוקי היסוד. חשיבות המאמר היא בהצבת 1991-1992 כרגע שבו המשפט הישראלי יכול היה לעבור ממסורת זכויות פנימית ומבודדת יחסית לדיאלוג שיטתי עם סטנדרטים בינלאומיים של זכויות אדם.
לקריאת העמוד
הקמפיין הפלסטיני במועצת זכויות האדם של האו״ם
המאמר מציג את מועצת זכויות האדם של האו״ם כזירת מאבק מרכזית סביב ישראל והסכסוך הישראלי-פלסטיני. גלבוע מתאר את הקמפיין הפלסטיני כאסטרטגיית עוצמה חכמה המשלבת דיפלומטיה, משפט בינלאומי, עבודה מול ארגונים בינלאומיים ושימוש בשיח זכויות אדם. מנקודת מבטו, מטרת הקמפיין היא להגביר לחץ מוסדי וציבורי על ישראל, לפגוע בלגיטימציה של מדיניותה ולהקשות עליה להציג את פעולותיה כתגובה ביטחונית מוצדקת. המאמר חשוב משום שהוא מדגים כיצד שיח זכויות אדם פועל לא רק כמסגרת מוסרית ומשפטית, אלא גם ככלי פוליטי במאבק על דעת קהל, החלטות בינלאומיות וסדר יום דיפלומטי. התרומה של המקור היא בהעברת הדיון מן הכותרת הכללית אל מנגנונים קונקרטיים: מי מגדיר את הבעיה, אילו מוסדות מקבלים סמכות, כיצד קבוצות שונות מושפעות מן ההכרעה, ומה נחשף על היחסים בין כוח, זכויות ולגיטימציה. לכן הקריאה בו חשובה לא רק להבנת המקרה הנדון, אלא גם להבנת הדרך שבה דמוקרטיה פועלת בפועל דרך חקיקה, פסיקה, חינוך, מדיניות ציבורית או פעולה אזרחית.
לקריאת העמוד
אגודות אזרחים ובניית חברה אזרחית בישראל של שנות החמישים
המאמר מתמקד בעשור הראשון למדינת ישראל ושואל כיצד נבנתה חברה אזרחית במציאות של מדינה חדשה, הגירה המונית, מפלגות חזקות ומוסדות ציבוריים ריכוזיים. במקום לתאר אגודות אזרחים כמרחב עצמאי לגמרי מול המדינה, המחקר מראה שהן פעלו בתוך מערכת צפופה של קשרים עם מפלגות, רשויות, סוכנויות ממשלתיות ומרכזי כוח מקומיים. אגודות אלו סיפקו שירותים, ייצגו אינטרסים, ארגנו השתתפות ויצרו שפה של אזרחות, אך לעיתים גם נשענו על משאבים פוליטיים ומוסדיים. לכן המאמר מסבך את ההבחנה הפשוטה בין מדינה לחברה אזרחית ומציג את החברה האזרחית בישראל כתוצר היסטורי של שיתוף פעולה, תלות ומאבק. המאמר בוחן אגודות אזרחים בישראל של שנות החמישים ומראה שחברה אזרחית לא צמחה רק מחוץ למדינה, אלא נבנתה בתוך יחסי תלות, תמיכה ופיקוח בין אזרחים, מפלגות ומוסדות המדינה הצעירה. הוא מציע מבט היסטורי מדויק על המקורות הארגוניים של השתתפות אזרחית בישראל. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל.
לקריאת העמוד
חליצה כמבחן לדמוקרטיה ליברלית בישראל
המאמר מציב את החליצה כמבחן ליחס בין דמוקרטיה, דת וזכויות הפרט בישראל. חליצה מוגדרת כטקס יהודי שבו אלמנה יהודייה ללא ילדים משחררת את אחי בעלה מחובתו הדתית לשאת אותה, והמאמר בוחן את הבעיה הנוצרת כאשר המדינה מחייבת נשים להשתתף בטקס שהן חוות כפוגעני וחסר משמעות. הטענה המרכזית היא שדמוקרטיה ליברלית אינה חייבת לסבול כל נורמה דתית בשם פלורליזם או ניטרליות, כאשר הנורמה שוללת יחס שווה וכבוד אנושי. המאמר מדגיש כי נשים צריכות להיות מוכרות כאזרחיות וכיחידות אוטונומיות בעלות זכויות, ולא להיבלע במסגרת המשפחה, הקהילה או המסורת הדתית.
לקריאת העמוד
איך ועדת ביקורת המדינה מפקחת כשהמערכת בלחץ?
המאמר מציג פיקוח פרלמנטרי יעיל כתלוי במערכת ועדות פעילה שמסוגלת לחדור מעבר לפני השטח של פעילות הממשלה ולהפוך אחריותיות ציבורית לממשית. דרך בחינת ועדת ביקורת המדינה בכנסת, המקבילה לוועדות Public Accounts בפרלמנטים אחרים, המאמר בודק את יכולתה לפקח על הרשות המבצעת בגישה של פיקוח שיטתי ומתמשך. הממצא המרכזי הוא שהוועדה הישראלית מחזיקה בסמכויות מיוחדות שאין לוועדות כנסת אחרות, אך פועלת תחת לחץ כבד של מכשולים מבניים, פרוצדורליים, אישיים, משפטיים וכספיים. תנאים אלה מחלישים את יכולתה להפעיל פיקוח אפקטיבי על הרשות המבצעת.
לקריאת העמוד
סירוב מילואים בעידן הרפורמה המשפטית
המאמר מנתח את השתתפות אנשי מילואים במחאה הציבורית בישראל בשנת 2023 ואת הצהרותיהם שלא יתייצבו לשירות אם החקיקה תימשך, אלא במקרה של מלחמה. הוא ממקם את התופעה בתוך חברה שבה שירות צבאי ושירות מילואים הם חלק מרכזי מן החיים החברתיים, ובמיוחד כאשר שירות ביחידות קרביות ויוקרתיות זוכה להערכה ציבורית גבוהה. המאמר מדגיש את חריגות המקרה: בין ינואר 2023 לתחילת מלחמת 7 באוקטובר יצאו מדי מוצאי שבת 5-10% מן האוכלוסייה להפגנות נגד החקיקה, ובתוך המחאה הופיעו רבים ממשרתי המילואים. בכך הצבא נעשה, גם בלי כוונה, שחקן פוליטי בתוך המשבר הדמוקרטי בישראל.
לקריאת העמוד
״אם כל המחאות״ ופוליטיקה של זקנה ומגדר
המאמר עוסק במחאות ההמוניות נגד המהפכה המשפטית בישראל ומפנה את המבט אל משתתפים מבוגרים, ובמיוחד אל האופן שבו גיל ומגדר מעצבים השתתפות פוליטית. במקום לראות בזקנים קבוצה פסיבית או מחוץ לפוליטיקה, איילון ואוקון בוחנות כיצד אנשים מבוגרים נכנסו למחאה עם ניסיון חיים, זיכרון היסטורי, דאגה לדורות הבאים ותחושת אחריות אזרחית. הכותרת ״אם כל המחאות״ מאפשרת גם משחק מגדרי: המחאה מוצגת לא רק כמופע פוליטי גדול, אלא כמרחב שבו דימויים של אימהות, סבתאות, אחריות וטיפול מקבלים משמעות ציבורית. המאמר מדגיש שהשתתפות בגיל מבוגר אינה רק המשך של אזרחות רגילה. היא מצטלבת עם תפיסות חברתיות של זקנה, גוף, פגיעות, ניסיון וסמכות מוסרית. מבוגרים במחאה עשויים להיתפס כמי שמגינים על עתיד שאולי לא יחיו לראות במלואו, ולכן השתתפותם מייצרת מסר בין-דורי חזק. המאמר תורם להבנת המחאה הישראלית בכך שהוא מוסיף לה ממד של גילנות, מגדר וסולידריות בין-דורית. דמוקרטיה נבחנת גם בשאלה מי נראה ברחוב, מי מקבל קול, ואיך זהויות של גיל ומגדר משנות את משמעות ההתנגדות.
לקריאת העמוד
אקטיביזם שיפוטי בין התערבות למעורבות בבית המשפט העליון
המאמר מבקש לחדד מושג שהפך טעון במיוחד בישראל: אקטיביזם שיפוטי. במקום להשתמש במונח אחד לכל פעולה של בית המשפט, הוא מבחין בין התערבות, כלומר שינוי או ביטול החלטות של רשויות אחרות, לבין מעורבות, כלומר נוכחות שיפוטית רחבה יותר בשאלות ציבוריות ומשפטיות. באמצעות המקרה של בית המשפט העליון בישראל, המאמר מראה שהדיון באקטיביזם צריך להיות אמפירי ומושגי יותר: לא רק האם בית המשפט פעיל, אלא באיזה אופן, באילו תיקים ובאיזו מידה. בכך הוא מספק שפה מדויקת יותר לוויכוח על הפרדת רשויות, ביקורת שיפוטית ולגיטימציה דמוקרטית. במרכז המאמר עומד הבלבול בין התערבות בתוצאה לבין מעורבות רחבה בשאלות ציבוריות. הבסיס המחקרי הוא הבחנה מושגית ואמפירית על בסיס בית המשפט העליון הישראלי, ומתוכו עולה כי אי אפשר למדוד אקטיביזם במונח אחד; יש להבחין בין ביטול החלטות לבין נוכחות שיפוטית בעיצוב המשפט והמדיניות. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: הוויכוח על בית המשפט זקוק לשפה מדויקת יותר כדי לדון בלגיטימציה והפרדת רשויות. תרומתו היא מסגור מחודש של אקטיביזם כמשפחה של פעולות ולא כתווית פוליטית אחת, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
כסף, כוח ואי־שוויון בנישואים פלסטיניים בישראל
המאמר מנתח את הקשר בין משאבים כלכליים לבין כוח זוגי במשפחות פלסטיניות בישראל. במקום להסתפק בשאלה מי מרוויח יותר, הוא בוחן כיצד כסף מנוהל, מי מחליט על הוצאות, כיצד נשים וגברים מפרשים תרומה כלכלית, ואיך תלות או עצמאות כלכלית מתורגמות למעמד בתוך הבית. הקריאה החשובה כאן היא שהמשפחה אינה מרחב פרטי מנותק: שוק העבודה, יחסי רוב ומיעוט, נורמות מגדריות ומבנה הזדמנויות אזרחי נכנסים אל תוך הנישואים ומשפיעים על חלוקת הכוח. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל כסף וכוח בנישואים פלסטיניים בישראל כאל כותרת כללית, אלא מציב אותם בתוך משפחות פלסטיניות בישראל ובשוק העבודה שסביבן. בסיס הדיון הוא הכנסה, ניהול משאבים, החלטות ביתיות ותלות כלכלית, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין הבית כמרחב פרטי לכאורה לבין חדירת מעמד, מגדר ואי-שוויון אזרחי; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת כסף כמשאב שמתורגם למעמד ולסמכות זוגית, ומתוך כך בהבהרת הקשר בין כלכלה פוליטית לבין אי-שוויון מגדרי יומיומי.
לקריאת העמוד
צדק ושוויון בגבולות הזכות לבריאות בישראל
המאמר מציג את הזכות לבריאות כזכות בעלת משמעות מוסרית ומשפטית, אך לא כזכות בלתי מוגבלת. הדיון בסל שירותי הבריאות מראה כיצד המדינה נדרשת לחלק משאבים לפי עקרונות של שוויון וסולידריות, ובו בזמן לקבוע גבולות כואבים. השאלה המרכזית אינה רק אם קיימת זכות לבריאות, אלא מי קובע סדרי עדיפויות, אילו שיקולים נחשבים לגיטימיים, וכיצד ניתן לשמור על הוגנות כאשר אי אפשר לממן כל טיפול. בכך המאמר מחבר בין זכויות חברתיות, מוסדות קבלת החלטות ואמון ציבורי במערכת הבריאות. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל גבולות הזכות לבריאות בישראל כאל כותרת כללית, אלא מציב אותם בתוך סל הבריאות ומוסדות קביעת סדרי עדיפויות. בסיס הדיון הוא דיון בזכות לבריאות, שוויון, סולידריות וחלוקת משאבים, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין הבטחה ציבורית רחבה לבין מחסור שמחייב הכרעות כואבות; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת זכות חברתית שמחייבת הליך הוגן ולא מימון בלתי מוגבל, ומתוך כך בהבהרת אמון ציבורי במערכת שמחליטה אילו טיפולים ייכנסו למימון.
לקריאת העמוד
אי־יציבות הדמוקרטיה הישראלית במבט השוואתי
המאמר בוחן את ישראל כמקרה השוואתי של דמוקרטיה המחזיקה מעמד למרות עומס חריג של אתגרים. נויברגר מתעניין בפער בין הישרדות מוסדית לבין אי־יציבות פוליטית מתמשכת. בין הגורמים הנבחנים נמצאים מערכת מפלגתית מפוצלת, קואליציות שבריריות, היעדר חוקה מלאה, סכסוך ביטחוני מתמשך ותחרות בין הגדרת ישראל כמדינה יהודית לבין דרישות ליברליות ושוויוניות. במקום להציג את ישראל כחריג מוחלט, המאמר משווה אותה לדמוקרטיות אחרות ומברר אילו בעיות מוכרות ממקומות אחרים ואילו מאפיינים ישראליים מגבירים את הפגיעות. תרומתו היא בכך שהוא מפרק את המונח “משבר דמוקרטי” למנגנונים: משילות קואליציונית, מוסדות ביקורת, קיטוב זהותי ותנאי ביטחון. כך אפשר להבין את ישראל לא רק כמדינה במשבר, אלא כדמוקרטיה בעלת יציבות הישרדותית ואי־יציבות תפקודית בעת ובעונה אחת. כך המאמר מאפשר לקרוא את ישראל לא רק דרך אירועים דרמטיים, אלא דרך מבנים שמייצרים תנודתיות מתמדת. הוא מדגיש שאי־יציבות אינה בהכרח קריסה, אך היא יכולה להחליש אמון, להקשות על מדיניות עקבית ולהפוך מתחים זהותיים וביטחוניים למחלוקות משטריות חוזרות.
לקריאת העמוד
זכות בסיסית להינשא בסגנון ישראלי
המאמר מנתח את הזכות להינשא בישראל על רקע משטר נישואין דתי שמגביל אנשים שאינם שייכים לעדה דתית מוכרת, זוגות בני דתות שונות ולעיתים גם זוגות בתוך אותה דת. לצד זאת, המשפט הישראלי פיתח דרכים להקטין את חשיבות הנישואין הפורמליים באמצעות הכרה בחיים אינטימיים משותפים ובזכויות של ידועים בציבור. לכן המאמר שואל אם זכות חוקתית להינשא יכולה לשנות את המצב, או שמא ביטול הנישואין המשפטיים יפתור טוב יותר את המתח בין ישראל כמדינה יהודית לבין ישראל כמדינה דמוקרטית.
לקריאת העמוד
המהפכה החוקתית בישראל: בין ליברליזם, קהילתיות ויציבות
המאמר עוסק במה שכונה בישראל “המהפכה החוקתית” של ראשית שנות התשעים, בעיקר סביב חוקי היסוד החדשים והרחבת הביקורת השיפוטית על חקיקה. יוסי יונה פותח מן הטענה של תומכי המהלך: ישראל נעשתה בעקבותיו דמוקרטיה חוקתית יותר, המגינה על חירויות הפרט ומאפשרת לבית המשפט לבחון חקיקה של הכנסת. אבל המאמר אינו מקבל את הנרטיב החגיגי כפשוטו. הוא שואל האם הצעדים הנוספים הדרושים להפיכת ישראל לדמוקרטיה חוקתית מלאה הם אכן סבירים מבחינה פוליטית וחברתית. כאן נכנס הדיון הפילוסופי: לפי תפיסות ליברליות, ובעיקר בהשראת רולס, ליברליזם פוליטי אמור לספק לחברות שסועות בסיס של לגיטימיות ויציבות. יונה טוען שהמציאות הישראלית מערערת את ההנחה הזאת. חברה שבה זהות לאומית, דת, אזרחות, מיעוט פלסטיני ומחלוקות על אופי המדינה קשורים זה בזה לא בהכרח תתייצב באמצעות ניטרליות ליברלית בלבד. להפך, חיזוק ליברלי צר עלול להעמיק את משבר הלגיטימציה. לכן המאמר מציע לחשוב מעבר לליברליזם ניטרלי, לעבר אידיאל של דמוקרטיה רב-תרבותית שמכירה בזהויות קולקטיביות ובחלוקת כוח הוגנת יותר.
לקריאת העמוד
שיפוטיזציה של הפוליטיקה וסדר היום בבג״ץ
המחקר מנתח 2,674 החלטות של בג"ץ ומראה שבית המשפט עסק בסוגיות פוליטיות מרכזיות, אך דפוסי תשומת הלב שלו מצביעים על מעורבות סלקטיבית ומורכבת יותר מהתיאור הפשוט של השתלטות שיפוטית על מדיניות.
לקריאת העמוד
שחיקת האזרחות במשפט החוקתי הישראלי
המאמר בוחן שתי זירות במשפט החוקתי הישראלי: רעיונות להעברת שטחים מאוכלסים והצעות לשבועת נאמנות. דרך המקרים האלה הוא מנתח כיצד אזרחות יכולה להישחק כאשר השתייכות פוליטית מותנית בנאמנות, בזהות או בגבול טריטוריאלי חדש. האזרחות מוצגת לא רק כמעמד משפטי, אלא כהגנה מפני סילוק מן הקהילה הפוליטית. לכן הסכנה אינה רק שלילת אזרחות רשמית. גם שינוי גבולות, העברת אוכלוסייה לריבונות אחרת או הצבת מבחני נאמנות יכולים להפוך אזרחות לזכות שברירית ותלויה, במיוחד עבור אזרחים פלסטינים בישראל. המאמר מדגיש שחברות פוליטית יציבה אינה אמורה להיות תלויה בהסכמה אידאולוגית מלאה. המאמר מדגיש שאזרחות היא הבטחה ליציבות פוליטית, לא פרס מותנה. כאשר נאמנות או שינוי גבולות הופכים לתנאי לחברות, האזרחות מאבדת את תפקידה כמגן מפני סילוק, במיוחד עבור מיעוט לאומי החי בתוך מדינה אתנית. בכך המאמר מציע להבין אזרחות כחומת מגן חוקתית. אם ניתן להעביר קבוצה לריבונות אחרת או לדרוש ממנה שבועת נאמנות כתנאי לשייכות, החברות הפוליטית נעשית ניתנת למיקוח.
לקריאת העמוד
מגבלות השיח המשפטי על הכיבוש אחרי 1967
ארבעים שנה לאחר 1967, המאמר בוחן עד כמה דיני הכיבוש והשיח המשפטי הנלווה להם מעצבים את המציאות בשטח. דינים אלה נועדו להגן על הזכויות והאינטרסים הבסיסיים של האוכלוסייה בשטח כבוש ולהגביל את כוחו של הכוח הכובש, אך גם מקנים לו סמכויות שלטוניות ניכרות. המקרה הישראלי־פלסטיני משמש לבחינת תפקידם ומגבלותיהם בשל משכו החריג של הכיבוש, השינויים שחלו בו והיקף הפנייה לבתי המשפט. המאמר בוחן אם ההגנה החלקית על האוכלוסייה המקומית נובעת מחסרונות פנימיים בדיני הכיבוש, ועד כמה דינים אלה יכולים להתמודד עם נסיבות שלא נצפו בעת ניסוח האמנות המרכזיות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
אי־ציות אזרחי להגנת הדמוקרטיה: מאבק בגין בחוקי החירום
המאמר בוחן את התנגדותו של מנחם בגין לחקיקת החירום בראשית המדינה כמקרה היסטורי של אי-ציות אזרחי להגנת הדמוקרטיה.
לקריאת העמוד
החוקה הישראלית והמאבק בטרור
המאמר בוחן כיצד חוקי היסוד ובית המשפט העליון בישראל מעצבים את גבולות המאבק בטרור מול זכויות חוקתיות וביקורת שיפוטית.
לקריאת העמוד
זכויות ילדים תחת כיבוש: המקרה של ילדים פלסטינים במזרח ירושלים
המאמר מנתח את מצבם של ילדים פלסטינים במזרח ירושלים הכבושה דרך סיקור תקשורתי, ראיונות עם אנשי מפתח, קבוצות מיקוד ודיוני שולחן עגול. הוא טוען כי המציאות הפוליטית והאופן שבו מערכת המשפט הישראלית פועלת כלפי ילדים פלסטינים מקשים על ארגוני חברה אזרחית לערער על הפרות זכויות. הממצא המרכזי הוא שמערכות סוציו־משפטיות פורמליות ולא פורמליות נכשלות בהגנה על זכויות ילדים, וכי פעולה של ארגוני זכויות אדם בתוך כללי המערכת עלולה לחזק את השליטה במקום לפרק אותה.
לקריאת העמוד
אזרחות של נשים בעוני: למה נימוס אזרחי אינו מספיק
Levy ו־Kohan-Benlulu מנתחים את מאבק הדיור הציבורי לאחר מחאת האוהלים של 2011 באמצעות סיפורי חיים של נשים בעוני. המאמר מראה כיצד אכזבה ממסלול זכויות פורמלי הובילה לצורות אזרחות אזרחיות, מגוונות ופעילות.
לקריאת העמוד
הפרמיה היהודית בחוק השבות
המאמר מנתח אפליה אתנו-דתית כלפי עולים שאינם נחשבים יהודים לפי ההלכה אך נכנסים לישראל מכוח תיקון 1970 לחוק השבות. באמצעות סקר מייצג לצד קבוצות מיקוד וראיונות עומק, הוא בודק כיצד איומים סוציו-אקונומיים ואיומים סמליים על הזהות הלאומית קשורים לתמיכה באפליה. הממצאים מראים שהתמיכה באפליה חזקה במיוחד ביחס לכניסה למדינה ולזכויות פוליטיות, וחלשה יותר ביחס לזכויות רווחה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
המקורות החברתיים של המהפכה החוקתית השנייה
המאמר מציב את הרפורמה המשפטית של 2023 כחלק ממהפכת נגד חוקתית שמרנית, ולא רק כוויכוח משפטי נקודתי. הוא חוזר למאמרו של גדעון ספיר מ-2008 על המהפכה החוקתית של שנות התשעים וראשית שנות האלפיים, ומשתמש בו כנקודת מוצא להצעת הסברים חברתיים-פוליטיים מן הכיוון הנורמטיבי ההפוך. ההסברים מוצגים כהשערות לבחינת התפתחות הסדר החוקתי בישראל, ולא כמסקנות סופיות.
לקריאת העמוד
חוק הלאום: סף של חיסול?
המאמר טוען שחוק הלאום, שנחקק ביולי 2018, אינו רק הצהרה חוקתית על זהות המדינה אלא ציון דרך בדרך שבה ישראל מציגה את עצמה ואת הלאומיות שלה. סעדי מציב את החוק בתוך מסגרת ביקורתית של לאומיות קולוניאלית-התיישבותית, וטוען שהוא מבטא התרחקות מזיהוי עם סדר ליברלי מערבי ואימוץ בולט יותר של השקפת עולם ימנית-פופוליסטית. לפי המאמר, הבלעדיות היהודית שהחוק מעגן אינה תוצר חדש של שינויים פוליטיים או דמוגרפיים בעשורים האחרונים. שורשיה נמצאים בוויכוחים מוקדמים לאחר הקמת המדינה, ומאז היא הופיעה בצורות משתנות ובכיסוי רעיוני של חריגות ישראלית. התרומה המרכזית היא בהצגת החוק כהמשך והסלמה גם יחד: המשך של מגמות ותיקות, אך במעמד משפטי ופוליטי גלוי יותר.
לקריאת העמוד
מה הקשר בין כשל המערכת המשפטית במניעת עינויים בשטחים לבין שלטון החוק בישראל?
המאמר טוען כי ישראל דחתה עינויים ברמה הרשמית, אך בפועל המשפט הישראלי התקשה להתמודד עם השימוש בהם בשטחים ואף תרם ללגיטימציה שלהם באמצעות היענות לנימוקי ביטחון לאומי.
לקריאת העמוד
רטוריקה שיפוטית, פרקליטי מדינה וזכויות אדם באינתיפאדה
המאמר מציע למדוד כוח שיפוטי לא רק לפי פסקי דין רשמיים, אלא גם לפי הסדרים מחוץ לבית המשפט ולפי היחס בינם לבין השפה השיפוטית. דותן טוען שבתקופות של משבר לאומי בתי משפט עשויים להימנע מעימות פומבי עם הממשלה סביב זכויות מיעוטים, אך עדיין להפעיל לחץ על המנגנון המשפטי של המדינה ולכוון להסדרים מיטיבים יותר מן התוצאה הרשמית. המקרה של בג״ץ בזמן האינתיפאדה משמש להדגמת מנגנון שבו בית המשפט משפיע על פרקטיקות חברתיות ושלטוניות תוך שמירה על האוטונומיה המוסדית שלו מול הממשלה ודעת הקהל.
לקריאת העמוד
הפרדוקס של משפט זכויות האדם בבתי המשפט בישראל
המאמר מציע מיפוי מקיף ראשון של מקומו של משפט זכויות האדם הבין־לאומי בפסיקה הישראלית. באמצעות ניתוח כמותי ואיכותני של כל ההחלטות בכל בתי המשפט שהזכירו משפט זכויות אדם בין־לאומי בין 1990 ל־2019, דוידסון והוסטובסקי ברנדס מראות שהאזכורים אינם מתפזרים באופן שווה. הם מופיעים בעיקר בתחומי זכויות ילדים והליך הוגן, ורק לעיתים רחוקות בשאלות של שוויון אתני ומגדרי. ממצא מרכזי נוסף הוא שחלק משמעותי מן האזכורים אינו מרחיב זכויות אלא מסייע להצדיק פעולת מדינה. מכאן הפרדוקס: אותה שפה משפטית יכולה לשמש גם להגנה אמנציפטורית וגם לשימור כוח שלטוני.
לקריאת העמוד
המעבר של בגץ מדיני כיבוש לזכויות אדם
המאמר מנתח שינוי בדפוסי הפסיקה של בית המשפט הגבוה לצדק בנוגע לשטחים: מעבר מהמסגרת של דיני כיבוש, המדגישה סמכויות צבאיות וחובות של כוח כובש, למסגרת של זכויות אדם, המדגישה זכויות אישיות ואיזונים חוקתיים. המעבר אינו מוצג כשינוי לשוני בלבד, אלא כדרך אחרת להבין את תפקיד בית המשפט ואת היחסים בין ביטחון, שליטה וזכויות. המאמר בוחן מה השינוי מאפשר, אך גם מה הוא מטשטש, במיוחד כאשר שפת זכויות האדם משתלבת בניהול מתמשך של שליטה צבאית. בכך הוא מספק קריאה ביקורתית של משפט, כיבוש ודמוקרטיה בישראל. דרך המוקד של המעבר בפסיקת בגץ מדיני כיבוש לשפת זכויות אדם בשטחים והאמביוולנטיות של השינוי, המאמר מעביר את הדיון מן העיקרון הכללי אל מנגנוני הפעולה: מי מנסח את הכללים, מי נהנה מהם, מי נדרש להצטדק, ואילו מוסדות מתווכים בין רעיון דמוקרטי לבין ניסיון חיים ממשי. החשיבות הדמוקרטית שלו היא במפת הדרכים שהוא נותן לקורא: זיהוי השחקנים, המתח המוסדי והמחיר של פתרונות חלקיים. כך נוצרת קריאה פרשנית זהירה הנשענת על הראיות הקיימות, ומדגישה גם את כוחו של הכלי הנבחן וגם את גבולותיו.
לקריאת העמוד
מונופול המדינה על פגיעה מותרת בזכויות אדם
המאמר של ריצ׳רד הארדינג עוסק בפסק הדין הישראלי שפסל את מודל בית הסוהר הפרטי וקבע כי הפעלה וניהול של כליאה אינם שירות רגיל שניתן להפריט. נקודת המוצא היא שכליאה כוללת בהכרח פגיעה מותרת אך עמוקה בזכויות אדם: שלילת חירות, שליטה בגוף, כפיפות למשמעת, פיקוח מתמיד ותלות מוחלטת של האסיר במנגנון המנהל אותו. לכן השאלה אינה רק האם חברה פרטית תנהל בית סוהר ביעילות, אלא מי רשאי להחזיק בכוח כזה בשם הציבור. המאמר מציג את החלטת בית המשפט כצעד חריג בהשוואה בינלאומית: במקום להסתפק בביקורת על תנאי המכרז או על איכות הפיקוח, בית המשפט התערב ברמה העקרונית וקבע שהפעלת מאסר למטרת רווח פוגעת בכבוד האדם ובאופייה הציבורי של סמכות הענישה. בכך הדיון בהפרטה הופך לדיון חוקתי על גבולות המדינה הדמוקרטית. המדינה רשאית להפעיל כוח כפייה, אך דווקא משום כך היא אינה רשאית להתנער ממנו ולהעבירו לגורם ששיקוליו כוללים רווח מסחרי. המאמר מדגיש שהפסיקה אינה שוללת כל מעורבות פרטית בשירותים סביבתיים, אלא מסמנת את ליבת הכליאה עצמה כתחום שבו אחריות, לגיטימציה ופיקוח ציבורי חייבים להישאר בידי המדינה.
לקריאת העמוד
דיני תקשורת וזכויות תרבות של המיעוט הערבי
המאמר בוחן מסמכים שעיצבו את תעשיית התקשורת בישראל ואת התפתחותם ההיסטורית, כדי לחשוף את ההנחות שמאחורי מדיניות התקשורת. שכטר טוען כי זכויות המדיה והתקשורת של הפלסטינים בישראל מעוצבות באופן שמונע מהם זכויות תרבות קולקטיביות, ובייחוד את האפשרות לבטא זהות דרך תקשורת המונים ולהשתתף באופן שווה בבניית התרבות הלאומית. המדיניות מתארת את הפלסטינים אזרחי ישראל כמיעוט לשוני ולעיתים כ“אויב מבית”, ולכן דוחקת את השתתפותם לערוצים נפרדים המיועדים להם ולצופים ערבים במדינות שכנות. המאמר קושר זאת לפרשנות מצומצמת של דמוקרטיה, המתרחקת מהזדהות עם המזרח ומאמצת היגיון נאו־ליברלי.
לקריאת העמוד
חקיקה והפיכת הזהות היהודית לסוגיית ביטחון
המאמר מנתח חוקים שאושרו והצעות חוק שהונחו בכנסת בשנים 2000-2011 כדי להבין כיצד זהות אתנית-לאומית יכולה להיות ממוסגרת כאיום ביטחוני. הזהות היהודית של המדינה מוגדרת במאמר במונחים אתניים-לאומיים, שבהם בני הלאום היהודי נהנים ממעמד מועדף. הניתוח מראה כי היו ניסיונות עקביים למסגר את זהות המדינה כסוגיה ביטחונית, אך רובם לא הצליחו להתממש במלואם. חשיבות המאמר היא בכך שהוא מצביע על סקיוריטיזציה בנאלית: שימוש באמצעים רגילים, ובעיקר חקיקה, במקום פעולה חריגה או מצב חירום. כך הוא מסביר כיצד פרקטיקות לא-ליברליות עשויות להיכנס לשגרה הדמוקרטית בהדרגה.
לקריאת העמוד
חוק השבות בגיל שישים: היסטוריה, אידאולוגיה והצדקה
המאמר בוחן את חוק השבות מ־1950 ככלי למימוש עלייה יהודית וקיבוץ גלויות, ומסביר מדוע רות גביזון מצדיקה את עקרון השבות אך מציעה לבחון מחדש חלק מהסדריו.
לקריאת העמוד
מה הקשר בין האפשרות לכונן חוקה בישראל והלקחים מן הניסיון האמריקאי לבין שלטון החוק בישראל?
המאמר טוען שהדיון הישראלי בחוקה נטה להתמקד בשאלה אם צריך חוקה ובדרך המהירה להשיגה, במקום בשאלה איזו חוקה מוצעת ולמי תהיה לגיטימית. גביזון משתמשת בניסיון האמריקאי כדי להדגיש שחוקה מוצלחת אינה נוצרת כקיצור דרך מוסדי מלמעלה, אלא מתוך משא ומתן, פשרה והכרעה ציבורית על מסמך ממשי. מסקנתה היא שחוקה ישראלית המבוססת על חוקי היסוד הקיימים ועל המהפכה החוקתית עלולה להעמיק ניכור אם קבוצות רחבות ירגישו שלא השתתפו בעיצובה.
לקריאת העמוד
חוקי היסוד החדשים ומהפכה חוקתית קטנה
המאמר מנתח את שני חוקי היסוד של 1992 כרגע חדש במשפט החוקתי הישראלי: עד חקיקתם לא הייתה בישראל מגילת זכויות חוקתית, אף שחוקי יסוד אחרים הסדירו חלקים רבים מן המבנה השלטוני. קרצמר מסביר שהחוקים נולדו מתוך קושי פוליטי להעביר מגילת זכויות כללית, ולכן התמקדו בזכויות שנראו פחות נפיצות מבחינה פוליטית. עם זאת, הוא מראה שהשלכותיהם עשויות להיות רחבות, במיוחד סביב ביקורת שיפוטית על חקיקה קיימת, חקיקת חירום והאיזון בין זכויות לבין אינטרסים ציבוריים.
לקריאת העמוד
המהפכה החוקתית והסדר הכלכלי החדש בישראל
לפי מקורות מאמריים ותקציריים ספציפיים, הירשל טוען כי חוקי היסוד של ראשית שנות התשעים והפרשנות שניתנה להם השתלבו בשינוי רחב יותר בסדר הכלכלי הישראלי. המאמר מציע לראות במהפכה החוקתית לא רק הגנה ניטרלית על זכויות, אלא גם מהלך שמקדם תפיסה אינדיבידואליסטית, קניינית ונאו-ליברלית של חירות. בכך הוא מחבר בין משפט חוקתי לבין כלכלה פוליטית ושואל מי נהנה מהרחבת הביקורת השיפוטית ואילו זכויות מקבלות עדיפות. במרכז המאמר עומד הקישור בין חוקי היסוד של שנות התשעים לבין עליית סדר כלכלי נאו-ליברלי בישראל. הבסיס המחקרי הוא קריאה זהירה המבוססת על מקורות מאמריים ותקציריים ללא טקסט מלא מאומת, ומתוכו עולה כי המהפכה החוקתית אינה מוצגת רק כהרחבת זכויות ניטרלית אלא גם כחלק משינוי כלכלי-פוליטי שמעדיף חירות קניינית ואינדיבידואלית. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: משפט חוקתי יכול לעצב חלוקת כוח כלכלית ולא רק להגן על חירויות כלליות. תרומתו היא הצבת ביקורת שיפוטית בתוך כלכלה פוליטית של זכויות וקניין, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
המעמד החוקתי של כבוד האדם בגרמניה ובישראל
המאמר בוחן את כבוד האדם כזכות חוקתית בגרמניה ובישראל באמצעות השוואה שיטתית. הוא מראה שהבסיסים הטקסטואליים והמשמעות הגרעינית של הזכות שונים בין שתי המדינות: בישראל היקף הזכות רחב יותר, אך הוא כפוף לאיזונים מול אינטרס ציבורי. לצד ההבדלים, המאמר מצביע על דינמיקות דומות, ובהן כיסוי חוקתי רחב של עקרונות מוחלטים ויחסיים וגם פערים שהחוקה הכתובה אינה מסדירה במפורש.
לקריאת העמוד
החוקה הבלתי-שלמה של ישראל
הספר קורא את החוקתיות הישראלית מתוך ההקשר הפוליטי וההיסטורי שלה, ולא כחריגה טכנית בלבד מן המודל של חוקה כתובה. ישראל הבטיחה חוקה אך התקדמה במסלול הדרגתי של חוקי יסוד, ובתוך המסלול הזה נבנו מוסדות שלטון, זכויות חוקתיות, ביקורת שיפוטית ומאבקים על סמכות מכוננת. התוצאה היא מערכת שיש בה משפט חוקתי פעיל מאוד, אך גם אי-הסכמה מתמשכת על מקור הסמכות, גבולות הכנסת, מעמד בית המשפט והמשמעות של מדינה יהודית ודמוקרטית. הספר חשוב משום שהוא מראה שהיעדר חוקה מלאה אינו ריק חוקתי. להפך: זהו מרחב צפוף של נורמות, פסקי דין, פשרות פוליטיות ושאלות פתוחות. לכן כל ויכוח חוקתי בישראל הוא גם ויכוח על זהות המדינה, על היחסים בין רשויות ועל ההגנה על קבוצות וזכויות בתוך מבנה לא שלם. בכך הספר מספק מפה להבנת מחלוקות ישראליות עכשוויות: כל ויכוח על חוק יסוד, ביקורת שיפוטית או זהות המדינה יושב על תשתית היסטורית שבה החוקה נבנית תוך כדי מאבק. לכן אי-השלמות החוקתית אינה רק עובדה מוסדית, אלא תנאי שממשיך לעצב את הפוליטיקה עצמה.
לקריאת העמוד
זכויות אדם בישראל
המאמר טוען שהמהפכה החוקתית בישראל לא השפיעה רק על הרשות השופטת, האוכפת את ההגנה על זכויות אדם, אלא גם על הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. לפי הניתוח, הצעות חוק ופעולות ממשלה נבחנות בזהירות רבה יותר כדי לוודא שהן עומדות בדרישות חוקתיות. המאמר מרחיב את הדיון גם לשיח הציבורי בישראל, להגנת זכויות האדם בשטחים שישראל מחזיקה מאז 1967, ולתפקיד הזכויות בתקופות של פעילות טרור.
לקריאת העמוד
מהפכה חוקתית: ישראל כמקרה מבחן
המאמר בוחן כיצד התפתחה בישראל מהפכה חוקתית לאחר עשרות שנים של ניסיונות כושלים לעגן מגילת זכויות בחוק יסוד. הוא מתאר כי מאז הקמת המדינה ב-1948 ועד שנות התשעים לא הייתה לישראל מגילת זכויות פורמלית, וכי ב-1992 הכנסת אימצה שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות אדם. בית המשפט העליון השתמש בחוקים אלה כבסיס ליצירת מגילת זכויות רחבה, וחוקרים ישראלים סייעו להאיץ את התהליך. המאמר מתמקד גם בשאלה מדוע לאחר ארבעים וארבע שנים של כישלונות ושיתוק פרלמנטרי הצליחה הכנסת לקדם עיגון חוקתי של זכויות.
לקריאת העמוד
משפט בינלאומי בבתי המשפט בישראל
הפרק בוחן כיצד בתי המשפט בישראל משתמשים במשפט בינלאומי, ובמיוחד כיצד הכיבוש השפיע על התפתחות התחום. הוא מתמקד בהקשרים שבהם נכתבו רוב פסקי הדין הרלוונטיים: דיני כיבוש, דיני לחימה וזכויות אדם. לפי התקציר, קיימת הבחנה בין הדוקטרינה המוצהרת לבין הפרקטיקה. ברמה הפורמלית, בית המשפט מאמץ מסורת דואליסטית בריטית: משפט בינלאומי מנהגי נחשב חלק מן הדין הישראלי, ואילו אמנות בינלאומיות אינן נקלטות אלא אם שולבו בחוק פנימי מפורש. בפועל, בתי המשפט הסתמכו גם על אמנות, במיוחד בתחומי הכיבוש והלחימה. הפרק דן גם בגישת בתי המשפט לפרשנות המשפט הבינלאומי ובניסיונות ליצור מעין מיזוג בין משפט בינלאומי לבין משפט חוקתי ישראלי.
לקריאת העמוד
המשפט המינהלי הישראלי בין המודל האנגלי לאמריקאי
המאמר טוען שהמשפט המינהלי הישראלי התפתח מן המשפט המינהלי האנגלי, בין היתר על רקע מחסור יחסי במשפט חוקתי להגנת זכויות אדם וכוח משמעותי של הממשלה המרכזית. לאחר חקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המשפט החוקתי נעשה מקור עצמאי להכרה בזכויות אדם ולאכיפתן. לכן המאמר מציע למקד את המשפט המינהלי בתחומים משלימים: הגנה על אינטרסים שאינם מוגדרים כזכויות אדם, צדק חלוקתי, צדק הליכי בהחלטות בירוקרטיות, ביקורת רחבה על הרשות המבצעת, והתמודדות עם רגולציה, זכויות חברתיות וגופים מעורבים שנוצרו בעקבות הפרטה.
לקריאת העמוד
בית המשפט העליון כקובע סדר יום של זכויות
הספר בוחן את תפקיד בג״ץ בחיים הפוליטיים בישראל דרך מודל שמדגיש שני גורמים: אי־משילות של המערכת הפוליטית ותרבות פוליטית חלופית. הטענה המרכזית היא שהתנהגותם של שחקנים פוליטיים ומשפטיים בישראל מושפעת מן המפגש בין תנאים מוסדיים פורמליים לבין נורמות לא־פורמליות. בתוך המודל הזה, החלטות בג״ץ אינן רק הכרעות נקודתיות אלא גם דרך לבטא ערכים של המדינה, לעצב כיוון נורמטיבי־חינוכי ולשמר מחויבות לזכויות אדם כל עוד דפוס הפעולה הפוליטי הרחב אינו משתנה.
לקריאת העמוד
אזרחות חברתית: ההיבט המוזנח של המשפט החוקתי הישראלי
המאמר מציב את האזרחות החברתית בתוך התפתחות החוקתיות הישראלית. לפני 1992, זכויות רבות פותחו בפסיקה אך הדגש היה אזרחי־פוליטי, בעוד הגנות חברתיות נשענו יותר על חקיקה ועל מדינת הרווחה. לאחר חוקי היסוד, הזכויות שלא עוגנו במפורש נותרו חלשות יותר. בית המשפט הכיר במידה מסוימת בזכות לקיום מינימלי בכבוד, אך המחברים מזהירים שגישה מינימלית מגנה רק על מצבי קצה ואינה יוצרת אזרחות חברתית חוקתית חזקה. ברק־ארז וגרוס טוענים שהמשפט החוקתי הישראלי העניק הגנה חזקה יותר לזכויות אזרחיות ופוליטיות מאשר לזכויות חברתיות. חוקי היסוד של 1992 יצרו מבנה דו־שכבתי: זכויות שנכנסו לחוקי היסוד זכו להגנה חוקתית, בעוד זכויות חברתיות רבות נותרו מחוץ למסגרת או הוכרו רק באופן צר דרך כבוד האדם. המאמר טוען שהחוקתיות הישראלית מגנה חלקית בלבד על זכויות חברתיות, בעיקר דרך רף מינימלי של קיום בכבוד. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
אכיפת גט בין בתי הדין הרבניים למשפט החוקתי
המאמר מנתח את אכיפת פסקי הדין לגירושין בבתי הדין הרבניים, שלהם נתונה סמכות ייחודית בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל. הוא מתמקד במקרים שבהם בית הדין קובע שעל הבעל לתת גט או שעל האישה לקבלו, אך אחד מבני הזוג אינו מציית. קפלן מסביר שבתי הדין נרתעים לעיתים מהטלת סנקציות, משום שכפייה בלתי מתאימה עלולה לפגוע בתוקף הגט ולהותיר את בני הזוג נשואים מבחינה הלכתית. מול זה ניצבת פסיקת בית המשפט העליון שלפיה על בתי הדין לפעול לאור עקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אף שהאיזון המדויק בין זכויות וחובות בני הזוג לא הובהר דיו.
לקריאת העמוד
כבוד, חירות וביקורת חוקתית על איסורים פליליים
המאמר בוחן כיצד המשפט החוקתי בגרמניה ובישראל מתמודד עם חוקים פליליים הפוגעים בזכויות מוגנות. הוא מצא מקבילות בפסיקה של שתי המדינות ביחס לחירות, אך מצביע על הבדל חשוב במעמד כבוד האדם: בגרמניה כבוד האדם נהנה מהגנה מוחלטת לפי חוק היסוד, ואילו בישראל הוא ממוקם לצד החירות ואינו מקבל טיפול מיוחד בפסיקת בית המשפט העליון. גור־אריה ווייגנד מציעים דרך ביניים: לא להפוך את כבוד האדם לזכות מוחלטת, אך להעניק לו משקל מיוחד בעת ביקורת חוקתית על איסורים פליליים.
לקריאת העמוד
המהפכה החוקתית והסדר הכלכלי החדש בישראל
המאמר מערער על קריאה חגיגית ופשוטה של המהפכה החוקתית בישראל. במקום לראות בחוקי היסוד של 1992 רק צעד של הגנה על זכויות אדם וביסוס ביקורת שיפוטית, רן הירשל שואל אילו זכויות התחזקו בפועל ואילו נשארו בשוליים. טענתו המרכזית היא שהמהפכה החוקתית השתלבה בעליית סדר כלכלי חדש בישראל: מעבר הדרגתי מתפיסות קולקטיביות ומדינתיות יותר אל עולם משפטי וכלכלי המדגיש שוק חופשי, אינדיבידואליזם, קניין, חופש עיסוק וצמצום התערבות המדינה. המאמר בוחן במיוחד את דיני העבודה, משום שהם חושפים את המתח בין הגנה קולקטיבית על עובדים לבין תפיסה שמעדיפה אוטונומיה חוזית וכלכלה מופרטת יותר. הירשל מראה שהחוקה הישראלית המתהווה כללה רשימה חלקית של זכויות: היא העניקה מעמד חזק לזכויות ליברליות וכלכליות מסוימות, אך לא עיגנה באותה עוצמה זכויות חברתיות, זכויות עבודה והגנות קולקטיביות. לכן השאלה אינה רק האם יש בישראל ביקורת שיפוטית, אלא איזה פרויקט חברתי היא משרתת. המאמר מציב את בית המשפט ואת חוקי היסוד בתוך שינוי רחב יותר של יחסי כוח בין עובדים, מעסיקים, המדינה והשוק. בכך הוא הופך את הדיון החוקתי לדיון פוליטי-כלכלי על סוג הדמוקרטיה שנבנה בישראל.
לקריאת העמוד
שלטון החוק בישראל
המאמר מציג את שלטון החוק בישראל כתוצר היסטורי ולא כנתון מובן מאליו. קידר מתאר כיצד במדינה צעירה, ללא חוקה מלאה, תחת לחץ ביטחוני ומתחים חברתיים, המשפט הפך לאחד המנגנונים המרכזיים של יציבות ולגיטימציה. עצמאות שיפוטית מילאה כאן תפקיד כפול: היא הגנה על החוק מפני שרירות שלטונית, אך גם אפשרה לשופטים ולמשפטנים לפתח עקרונות, נורמות ושפה ציבורית של חוקיות. המאמר מדגיש את תרומתם של בתי המשפט ליצירת שלטון חוק במובן רחב: פיקוח על רשויות, הגבלת כוח מנהלי, פתיחת שערי בג״ץ, פיתוח עקרונות סבירות, מידתיות וזכויות. עם זאת, עצם מרכזיות המשפט מעוררת גם מתח דמוקרטי. ככל שבית המשפט נעשה שחקן מרכזי יותר, כך גוברת הביקורת הפוליטית עליו מצד מי שרואים בכך העברת כוח מן הציבור הנבחר אל אליטה משפטית. המאמר חשוב משום שהוא מציג את שלטון החוק בישראל כמאבק מתמשך בין צורך בהגבלת כוח לבין מחלוקת על סמכות. הוא אינו רק מושג משפטי טכני, אלא חלק מן הסיפור הישראלי על מדינה, ביטחון, זכויות וריבונות.
לקריאת העמוד
המהפכה החוקתית הלא גמורה וזכויות חברתיות
המאמר מציג את המהפכה החוקתית בישראל כבלתי שלמה משום שההגנה על זכויות כלכליות וחברתיות נותרה חלשה בהשוואה לזכויות אזרחיות ופוליטיות. רבין ושני מנתחים את אסטרטגיות הפרשנות שבית המשפט העליון אימץ ביחס לחוקי היסוד של 1992, במיוחד ביחס לכבוד האדם, ומבקרים את הימנעותו מיישום אסטרטגיות דומות כדי לשלב זכויות חברתיות במשפט החוקתי. הם מצביעים על חוסר איזון חוקתי ועל חשש לאי־עמידה בהתחייבויות ישראל לפי האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, אך מזהים בפסקי הדין יתד ומרציאנו סימנים לשינוי אפשרי לפחות ביחס לגרעין קשה של זכויות חברתיות.
לקריאת העמוד
אחרי אוקטובר 2000, בג״ץ נע בין הגנה דמוקרטית להימנעות
המאמר מציב את אירועי אוקטובר 2000 כרקע של אלימות מוגבלת אך טעונה, שהעמיקה את אי האמון בין יהודים לערבים בישראל. הוא מבחין בין הערכת פעולת בית המשפט העליון בהקשר נתון לבין השפעה עקיפה של פסיקתו דרך נורמות כלליות בתחומי דת ומדינה, פוליטיקה, כלכלה, שסעים פנימיים ומגדר. בתוך כך, המאמר מדגיש כי גם פסקי דין שאינם עוסקים ישירות במיעוט הערבי-פלסטיני עשויים להשפיע עליו, ומזכיר במיוחד את תרומת בית המשפט לעליית חברה אזרחית בתוך המיעוט.
לקריאת העמוד
תביעות נזיקין על הפרות זכויות אדם: המבט הישראלי
הפרק ממקם את דיני הנזיקין בתוך מערך ישראלי רחב של הגנות על זכויות אדם: חוקתיות, פליליות, מינהליות ואזרחיות. הוא עוסק בעילות התביעה שבאמצעותן בתי משפט בישראל מעניקים פיצוי על נזק שנגרם מהפרות זכויות, גם כאשר הפגיעה נעשית בידי רשויות המדינה וגופים ציבוריים וגם כאשר היא נעשית בידי גורמים פרטיים. מסקנתו המרכזית כפולה: המשפט הישראלי מציע ארגז כלים עשיר, אך הפסיקה עדיין מתקשה לגבש מסלול מאוזן להטלת אחריות מוחלטת על המדינה, אורגניה או נושאי משרה, ללא הוכחת אשם, רשלנות או סטייה מהתנהגות סבירה, גם בנסיבות מוגבלות.
לקריאת העמוד
ניצחונות מעשיים בעתירות טרור שנדחות
המאמר שואל אם דחיית עתירה ביטחונית היא בהכרח כישלון. דרך התדיינות בבג״ץ הוא מצביע על כך שההליך עצמו עשוי להוביל לשינוי בעמדת המדינה, להתחייבויות, לבירור עובדתי או להסדרים מעשיים. במקרים כאלה העותרים אינם מקבלים בהכרח פסק דין הצהרתי לטובתם, אך הם עשויים להשיג תוצאה חומרית: שינוי מסלול, תיקון נוהל, הקלה אישית או הבטחה של המדינה. לכן הצלחה בליטיגציה ציבורית אינה נמדדת רק לפי השורה האחרונה של פסק הדין, אלא גם לפי מה שקורה במהלך ההליך ובצל האפשרות שבית המשפט יתערב. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל רווחים חומריים בעתירות טרור שנדחות כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך התדיינות ביטחונית בבג״ץ. בסיס הדיון הוא עתירות, תגובות מדינה, התחייבויות ושינויים מעשיים, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין הבדל בין כישלון משפטי פורמלי לבין הישג ממשי לעותר; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת מדידת הצלחה בליטיגציה ציבורית דרך תוצאות ההליך, ומתוך כך בהבהרת האפשרות להשתמש בבית המשפט כמנוף לתיקון גם תחת דחייה.
לקריאת העמוד
שימוש לרעה בסמכות המכוננת בישראל
המאמר עוסק באחת הבעיות הייחודיות של המשפט החוקתי הישראלי: אין חוקה שלמה במסמך אחד, והכנסת מחוקקת חוקי יסוד תוך שהיא נתפסת גם כבעלת סמכות מכוננת. נבות ורוזנאי בוחנים כיצד בית המשפט העליון התמודד עם מצב זה, תחילה דרך רעיונות של עקרונות על־חוקתיים ובהמשך דרך דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת. הטענה המרכזית היא שסמכות לחוקק חוקי יסוד אינה יכולה להיות חסרת גבולות, במיוחד כאשר היא משמשת להסדרים זמניים, פרסונליים או כאלה שנועדו לעקוף ביקורת רגילה. נבות ורוזנאי מנתחים את התפתחות החוקתיות הישראלית מן הדיון בעקרונות על־חוקתיים אל דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת. המאמר מסביר כיצד הכנסת, הפועלת גם כרשות מכוננת, יכולה להשתמש בחוקי יסוד כדי לעקוף מגבלות פוליטיות ומשפטיות. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל. לכן כדאי לקרוא אותו כמקור שמחדד לא רק עמדה נורמטיבית, אלא גם את הדרך שבה מושגים כמו שוויון, זכויות, ייצוג, סמכות ואחריות ציבורית מקבלים צורה מוסדית קונקרטית.
לקריאת העמוד
המהפכה המשפטית ובריאות בכל מדיניות
המכתב מנתח את תיקון חוק יסוד: השפיטה שאושר בכנסת ב-24 ביולי 2023, ואסר ביקורת שיפוטית על סבירות החלטות שרים. המחברים מציבים את המהלך בתוך גישת Health in All Policies, שלפיה בריאות הציבור צריכה להישקל בכל החלטה שלטונית משום שהיא יסוד לרווחה חברתית ולזכויות האזרחים. הטענה המרכזית היא שבישראל תפיסה הוליסטית זו של זכויות בריאות אינה מעוגנת היטב בפסיקה, ולכן פגיעה בביקורת שיפוטית עלולה להחליש מנגנון חשוב שמחייב שרים לשקול השלכות בריאותיות. הדוגמה המרכזית היא התערבות בית המשפט בהחלטה על מס נמוך, שבה נקבע כי יש לשקול זכויות בריאות לצד שיקולים אחרים, לרבות החשש שמס נמוך יעודד עישון.
לקריאת העמוד
התפיסה האפלטונית של החוקה הישראלית
הפרק מציב את ישראל בתוך דיון השוואתי על חוקה בלתי נראית או בלתי כתובה. פורת מתאר תפיסה אפלטונית שלפיה לחוקה יש מהות, רעיון או עקרונות יסוד שאינם מתמצים במסמכים הכתובים. במקרה הישראלי, שבו אין חוקה מלאה אחת וחוקי היסוד הם חלקיים ומתפתחים, התפיסה הזו מאפשרת להבין כיצד בתי משפט משתמשים בערכי היסוד של השיטה, בזהות היהודית והדמוקרטית ובעקרונות דמוקרטיים כדי לפרש את הסדר החוקתי. הפרק אינו רק תיאור של פרקטיקה שיפוטית; הוא מציף את השאלה הנורמטיבית האם לגיטימי לייחס לחוקה עקרונות שמעבר לטקסט. לכן הוא חשוב לדיון הישראלי על ביקורת שיפוטית, חוקי יסוד, תיקונים חוקתיים וזהות המשטר. התרומה של המקור היא בהעברת הדיון מן הכותרת הכללית אל מנגנונים קונקרטיים: מי מגדיר את הבעיה, אילו מוסדות מקבלים סמכות, כיצד קבוצות שונות מושפעות מן ההכרעה, ומה נחשף על היחסים בין כוח, זכויות ולגיטימציה. לכן הקריאה בו חשובה לא רק להבנת המקרה הנדון, אלא גם להבנת הדרך שבה דמוקרטיה פועלת בפועל דרך חקיקה, פסיקה, חינוך, מדיניות ציבורית או פעולה אזרחית.
לקריאת העמוד
שחיתות, אסטרטגיה ומוסדות פנימיים בבית המשפט העליון
המאמר ממקם את בית המשפט העליון בישראל בתוך דיון תאורטי על קבלת החלטות שיפוטית בערכאות קולגיאליות. לפי הראיות הזמינות, הוא נשען על ספרות העוסקת במשחק הקולגיאלי בבית משפט עליון, בהתנהגות אסטרטגית, בבחירת מדיניות, בבניית כללים משפטיים וביחסי בית משפט עם רשויות פוליטיות. התרומה המרכזית היא בהפניית תשומת הלב לכך שמאבקים נגד שחיתות אינם מתרחשים רק מול פוליטיקאים או רשויות חיצוניות, אלא גם בתוך מוסדות שיפוטיים שבהם כללי עבודה, תקדימים, יחסים בין שופטים ומבנה קולגיאלי עשויים לעצב את דרך קבלת ההחלטות.
לקריאת העמוד
ביקורת שיפוטית במצב חירום מתמשך: בג״ץ בתקופת הקורונה
המאמר מציג את ביקורת בג״ץ בתקופת הקורונה כתהליך דינמי. בשלב הראשון, בערך מפברואר 2020 עד ינואר 2021, בית המשפט נטה לדחות התערבות מהותית בצעדי בריאות הציבור אך שמר על גבולות מוסדיים, בעיקר פיקוח פרלמנטרי על הממשלה. בשלב השני, החל מפברואר 2021, הוא הפעיל ביקורת מהותית רחבה יותר והיה מוכן לפסול או להגביל צעדים שפגעו בזכויות, למשל בתחום הפגנות או כניסה לישראל. המאמר מנתח את תפקיד בית המשפט העליון בישראל בביקורת על צעדי קורונה. הוא טוען שתפקידו השתנה לאורך המשבר: בתחילה ניכרה זהירות מהותית לצד הגנה על מנגנוני פיקוח דמוקרטיים, ובהמשך הופיעה נכונות רבה יותר להתערבות מהותית. המאמר טוען שבג״ץ עבר בתקופת הקורונה מדגש מוסדי זהיר לביקורת מהותית יותר על פגיעה בזכויות. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
ביקורת מינהלית של בג״ץ בזמן האינתיפאדה השנייה
המאמר מציב את פעילות בג״ץ בתקופת האינתיפאדה השנייה בתוך דיון רחב על ביקורת מינהלית בזמן משבר. הוא מתאר את בית המשפט הישראלי כמוסד שהיה נכון לדון בהשגות על פעולות מינהליות של הרשויות גם כאשר אלה נשענו על סמכויות חירום, לרבות תקנות ההגנה המנדטוריות מ-1945. הניתוח קושר בין מסגרת חוקתית חלקית של חוקי יסוד, מסורת של ביקורת שיפוטית, עומס מוסדי ואמון ציבורי גבוה יחסית בבית המשפט ובצה״ל לעומת מוסדות פוליטיים אחרים.
לקריאת העמוד
איזה דין חל על עזה שאינה מוגדרת ככבושה?
המאמר בוחן את פסק דין בסיוני כמקרה מבחן לדין החל על עזה לאחר ההתנתקות. שני מדגיש כי בית המשפט לא התבסס רק על השאלה הפורמלית אם עזה כבושה, אלא על שילוב של היעדר שליטה אפקטיבית מלאה, דומיננטיות פיזית ישראלית וקשרי תלות היסטוריים. התוצאה היא תקן ביניים של צרכים הומניטריים בסיסיים: חובות רחבות יותר מאלה שבדרך כלל חלות במצור, אך מצומצמות יותר מחובות של כוח כובש. הביקורת המרכזית היא שההכרעה לא פיתחה די הצורך את הבסיסים המשפטיים החלופיים להטלת חובות על ישראל.
לקריאת העמוד
הסכסוך הישראלי-פלסטיני במבט של המשפט ההומניטרי הבין-לאומי
המאמר מנתח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת מבטו של המשפט ההומניטרי הבין-לאומי. לפי התקציר, מסגרת זו יכולה לשמש להגנה על אזרחים בעת סכסוך מזוין.
לקריאת העמוד
משפט הומניטרי בין־לאומי והפרות של זכויות נשים בסכסוך המזוין הישראלי־פלסטיני בשנת 2023
המאמר משתמש באמנות ז׳נבה, בפרוטוקולים הנוספים ובמקורות משניים כדי לדון בטענות לפגיעה בנשים פלסטיניות בעימות של 2023, כולל אלימות מינית, עקירה, פגיעה באזרחים ומניעת סיוע הומניטרי.
לקריאת העמוד
תפקיד המשפט הבינלאומי בהשגת צדק ושלום בפלסטין-ישראל
המאמר נכתב בשנות השבעים, בתוך הקשר שבו הדיון על פלסטין-ישראל התמקד במלחמות, פליטים, כיבוש, זכות הגדרה עצמית והחלטות האו״ם. מליסון ומליסון מציבים את המשפט הבינלאומי כבסיס שאמור להחזיר את הדיון מן הכוח אל הזכות. לפי המסגרת שלהם, שלום שאינו מכיר בזכויות המשפטיות של הצדדים, ובייחוד בזכויות הפלסטינים, עלול להיות הסדר כוחני ולא צדק בר-קיימא. המאמר נשען על מסורות של משפט בינלאומי, זכויות אדם, אמנת האו״ם, איסור רכישת שטח בכוח, זכויות פליטים והגדרה עצמית. הוא מבקש להראות שהסכסוך אינו רק מחלוקת טריטוריאלית או ביטחונית, אלא מקרה מבחן ליכולת המשפט הבינלאומי להציע שפה של אחריות. חשיבותו לאתר היא היסטורית ותיאורטית: הוא משקף רגע שבו חוקרים ביקשו להשתמש במשפט כדי לנסח חלופה למאזן הכוחות באזור. יש להציגו כמקור נורמטיבי בעל עמדה ברורה, לא כניתוח ניטרלי של כל העמדות. התרומה המרכזית היא הקביעה ששלום ללא צדק משפטי אינו יציב, ושצדק דורש הכרה בעקרונות בינלאומיים ולא רק בהסכמה בין ממשלות.
לקריאת העמוד
למה הפוטש החוקתי בישראל אינו חוקתי?
המאמר מנתח את ההצעות לשינוי מערכת המשפט בישראל לאחר בחירות 1 בנובמבר 2022, שבהן קיבלו מפלגות מן הימין הרחוק ומפלגות דתיות רוב ובנימין נתניהו הקים ממשלה חדשה. הראל מתאר את ההצעות כניסיון לשנות את יסודותיה החוקתיים של המדינה: שינוי כוח מינוי השופטים, צמצום יכולתו של בית המשפט לפסול חוקים והחלשת הביקורת על החלטות של רשויות ביצוע. טענתו המרכזית היא שהצעות אלה אינן חוקתיות, משום ששלטון החוק מחייב שגם המחוקק יהיה כפוף למגבלות חוקתיות מהותיות ולא רק להליך חקיקה פורמלי.
לקריאת העמוד
התפוצה היהודית ודיון חוקתי דליברטיבי בישראל
המחקר מנתח את האתגר הדמוקרטי שנוצר כאשר קהילות תפוצה משפיעות על הכרעות במדינת הלאום שאינן בהכרח מתגוררות בה. הוא מחבר בין תאוריית תפוצה לבין דמוקרטיה דליברטיבית, וטוען שמודלים אליטיסטיים של דיון דמוקרטי ובתי משפט חוקתיים יכולים לספק מסגרת להשתתפות לא־אזרחית, במיוחד בחברות שסועות.
לקריאת העמוד
מה הקשר בין חיפוש אחר שכל ישר חוקתי בישראל לבין שלטון החוק בישראל?
המאמר מציג את עילת הסבירות ככלי מרכזי בביקורת על פעילות מינהלית בישראל, וטוען כי ביטולה ביחס להחלטות הממשלה והשרים פוגע בהפרדת הרשויות, בשלטון החוק, בזכות למינהל תקין ובהגנה על זכויות אזרח שאינן מוגדרות במלואן בדין הישראלי.
לקריאת העמוד
ישראל בגיל שבעים: שלטון החוק והרשות השופטת
המאמר של מוחמד סיף-אלדין ותד מציב את הרשות השופטת בלב הדיון על שלטון החוק בישראל. הוא נפתח מן המתח שהתעצם בעשור שקדם לפרסום המאמר בין בית המשפט מצד אחד לבין הכנסת והממשלה מצד שני. בישראל, שבה הממשלה נשענת על רוב פרלמנטרי והשרים הם לעיתים קרובות חברי כנסת, ההפרדה בין הרשות המבצעת למחוקקת אינה חדה. לעומת זאת, השופטים מתמנים באמצעות ועדה הכוללת נציגים משלוש הרשויות ולשכת עורכי הדין, ולכן שאלת הלגיטימציה, העצמאות והפיקוח השיפוטי הופכת רגישה במיוחד. המאמר מדגיש שהיעדר חוקה כתובה מלאה מעצים את המחלוקת: אין מסמך יחיד שמסדיר באופן סופי את יחסי הרשויות, את גבולות החקיקה ואת מעמד זכויות היסוד. בתוך מציאות כזאת, בית המשפט העליון נעשה גורם מרכזי בפרשנות של שלטון החוק, אך גם מוקד לביקורת פוליטית. הסיכום העולה מן המקורות הוא שהמאמר אינו מציג את המשפט כטכניקה בלבד, אלא כזירה שבה מוכרעים גבולות הדמוקרטיה הישראלית: מי מוסמך לדבר בשם העם, מי שומר על זכויות, ומה מחזיק את הרוב הפוליטי בתוך מסגרת חוקתית.
לקריאת העמוד
משפט יהודי ומשפט ישראלי: מבוא למערכת אחת מרובת שורשים
הספר Jewish and Israeli Law - An Introduction נועד לתת לקורא מפת כניסה למערכת משפטית שאינה ניתנת להבנה דרך מקור אחד בלבד. מצד אחד, הוא מציג את יסודות המשפט היהודי ואת מקומם ההיסטורי והנורמטיבי. מצד שני, הוא מנתח את המשפט הישראלי המודרני: משפט ציבורי, משפט פרטי, תרבות משפטית, מערכת השלטון ותפקידי הרשות המבצעת, הכנסת והרשות השופטת. חשיבותו של הספר היא בהצבת המשפט הישראלי בתוך הקשר כפול: מדינה דמוקרטית מודרנית עם מוסדות חוקתיים, ובו בזמן מדינה שבה המסורת היהודית, דיני דת, זיכרון השואה ושאלות זהות לאומית ממשיכים להשפיע על המשפט והפוליטיקה. לפי תיאור המו״ל והרשומות הביבליוגרפיות, הספר דן גם בחוקתיות ובשוויון, ולכן הוא רלוונטי במיוחד להבנת המתח בין מדינה יהודית לבין עקרונות דמוקרטיים. זהו אינו מאמר טיעוני צר אלא ספר מבוא רחב, ולכן הסיכום צריך להציגו כמסגרת מושגית: איך נבנית מערכת משפט ישראלית מתוך שכבות של הלכה, משפט מנדטורי, חקיקה מודרנית, פסיקה ומוסדות דמוקרטיים.
לקריאת העמוד
עצמאות שיפוטית בזמן מלחמה מתמשכת
המאמר מציג את ישראל כמקרה שבו מצב חירום ביטחוני אינו אירוע קצר אלא מציאות מתמשכת. בתוך מציאות זו, בית המשפט נדרש להכיר במומחיות הביטחונית של הרשויות אך גם לשמר יכולת לבחון חוקיות, סבירות ומידתיות. הדיון מדגיש שביקורת שיפוטית על פעולות צבאיות אינה נמדדת רק בשאלה אם בית המשפט מתערב באופן דרמטי, אלא גם בשאלה אם הוא מחייב את המדינה לנמק, לתעד, לשנות פרקטיקות ולהכיר במגבלות משפטיות. התרומה המרכזית היא בהבנת עצמאות שיפוטית כפרקטיקה יומיומית של ביקורת זהירה בתוך עימות מתמשך, ולא רק כסיסמה מוסדית. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל עצמאות שיפוטית בזמן מלחמה מתמשכת כאל כותרת כללית, אלא מציב אותה בתוך בג״ץ והצבא בתוך עימות שאינו מסתיים. בסיס הדיון הוא עתירות, הנמקות, צווים והסדרים שנוצרים תוך כדי פעולה צבאית, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין הכרה במומחיות ביטחונית לבין דרישה לנימוק, תשתית עובדתית ומידתיות; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת עצמאות שיפוטית כפרקטיקה מתמשכת של פיקוח זהיר, ומתוך כך בהבהרת שלטון החוק כאשר שפת החירום נעשית מצב קבוע.
לקריאת העמוד
מה הקשר בין מינויים וקידומים שיפוטיים בין חוקה, חוק ופוליטיקה לבין שלטון החוק בישראל?
המאמר בוחן את סוגיית מינויים וקידומים שיפוטיים בין חוקה, חוק ופוליטיקה דרך עדשה של חוקתיות, בתי משפט ושלטון החוק.
לקריאת העמוד
בית המשפט העליון בישראל ובארצות הברית: סמלים, דימויים ותפקידים
המאמר בוחן את תפקידם של סמלים, אדריכלות ואמנות בחייהם הציבוריים של בתי משפט עליונים. פרי מראה כי בארצות הברית סמלי לגיטימציה שיפוטיים התבטאו פעמים רבות במבני בתי משפט בעלי מאפיינים דמויי מקדש. לעומת זאת, בניין בית המשפט העליון הישראלי, שנחנך ב-1992, מוצג כדוגמה בולטת לעיצוב חדשני המוסיף לדיון גם דת ומיקום היסטורי. ההשוואה טוענת כי דימויים אדריכליים יכולים לסייע לבית המשפט הישראלי להתמודד עם סביבה פוליטית שסועה שבה הוא ממלא תפקיד מרכזי.
לקריאת העמוד
מבוא: הרפורמה המשפטית והטלטלה הפוליטית בישראל
הטקסט הוא מבוא לגיליון או מקבץ העוסק ברפורמה המשפטית ובטלטלה הפוליטית בישראל. לפי הקטע הזמין, בחודשים שקדמו לפרסום נכנסה החברה, התרבות, המדינה והפוליטיקה בישראל לתקופה חסרת תקדים של משבר. מוקד המשבר היה הרפורמה המשפטית שהובילו בעיקר שר המשפטים יריב לוין וח״כ שמחה רוטמן, יו״ר ועדת החוקה, חוק ומשפט. הרפורמה הציתה מחאה חסרת תקדים בהיקפה, במשכה ובהשפעתה, כאשר הקריאה ״דמוקרטיה״ הפכה לסיסמתה המרכזית. אך המבוא מדגיש שהסערה אינה נוגעת רק לעיצוב מערכת המשפט או לאיזון בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת. בעיני רבים, המהלכים החקיקתיים, המנהליים והפוליטיים של הממשלה התלכדו לכדי ניסיון רחב יותר לעצב מחדש את המדיניות, את עקרונות החברה והתרבות הישראלית, ואולי אף את יסודות הציונות כפי שהובנו עד אז. לכן הסיכום צריך להציג את המבוא כמסגור של משבר עומק, לא רק כפתיחה טכנית לדיון על בתי משפט.
לקריאת העמוד
מבוא ל״דיאלקטיקה ישראלית״: חוק יסוד הלאום מ-2018
הטקסט הוא מבוא למדור מיוחד, לא מאמר מחקר אמפירי. מטרתו להציג את המסגרת של Israel Dialectics סביב חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי מ-2018. לפי הקטע הזמין, המדור כולל שני מסמכים ושמונה מאמרים, ונועד להרחיב את המונח ״דיאלקטיקה״ מעבר לדיון אמפירי רגיל. דיאלקטיקה כאן פירושה שיח אינטלקטואלי שבו סוגיה מסוימת נבחנת באופן ביקורתי מכמה נקודות מבט, לעיתים סותרות, על ידי כותבים בעלי מערכות ערכים שונות. הבחירה בחוק הלאום כפתיחה למדור משקפת את ההכרה שזהו אחד החוקים השנויים ביותר במחלוקת שעברו בכנסת בשנים האחרונות. היא גם מבטאת עמדה רחבה יותר: יחסי יהודים־ערבים בישראל נמצאים במרכז הפוליטיקה הישראלית וקשורים באופן פנימי להגדרתה של ישראל כדמוקרטיה. לכן הסיכום צריך להציג את הטקסט כשער לוויכוח רב־קולי על חוק הלאום, ולא כסיכום חד־צדדי של החוק עצמו.
לקריאת העמוד
חוקתיות מדירה: ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
הפריט בוחן את תרומתו של ספרו של מסרי להבנת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית דרך מושג החוקתיות המדירה. נקודת המוצא היא שחוק הלאום מ-2018 לא יצר לבדו את ההיגיון הזה, אלא עיגן בחקיקה פרקטיקות קיימות המעדיפות את זכויות העם היהודי בארץ על פני אזרחים ותושבים פלסטינים. הספר, כפי שמציגה הביקורת, מנתח את המבנים המשפטיים העמוקים של ישראל ואת קשריהם לדינמיקה התיישבותית-קולוניאלית.
לקריאת העמוד
דיני שפה בישראל
המאמר מנתח כיצד דיני השפה בישראל משקפים את מעמד העברית כסמל לאומי, את משמעות הערבית למיעוט דובר הערבית, ואת האיזון המשפטי בין זכויות שפה מתחרות במדינת לאום.
לקריאת העמוד
הפוליטיקה של זכויות במשפט החוקתי הישראלי
המאמר מציב סימן שאלה על תפיסה תמימה של זכויות חוקתיות. גרוס בוחן את המשפט החוקתי הישראלי לאחר חוקי היסוד של 1992 ומראה שהמעבר לשפת זכויות אינו מבטל פוליטיקה, אלא מארגן אותה מחדש. השאלה המרכזית היא אילו זכויות מקבלות מעמד חזק, מי נהנה מהן בפועל, ואילו תביעות חברתיות, כלכליות וקולקטיביות מתקשות להיכנס למרכז המשפט החוקתי. בתוך המהפכה החוקתית, זכויות כמו קניין, חופש עיסוק וכבוד האדם קיבלו משקל רב, אך הזכויות החברתיות והקולקטיביות נותרו לא פעם פחות מפותחות. המאמר מדגיש שהמשפט אינו רק מגן מפני כוח פוליטי; הוא גם מייצר היררכיות בין סוגי פגיעות וסוגי תובעים. כאשר בית המשפט מפרש זכויות, הוא בוחר בין חזונות שונים של אזרחות, שוויון וחירות. לכן ״פוליטיקה של זכויות״ פירושה שהשפה המשפטית יכולה להיראות אוניברסלית, אך תוצאותיה מחולקות באופן לא שווה. התרומה המרכזית היא ביקורת על הדרך שבה חוקתיות ליברלית עשויה לחזק קבוצות מסוימות ולהותיר אחרות מחוץ להגנה מלאה, במיוחד בתחומי רווחה, עבודה, מיעוטים וזכויות קולקטיביות.
לקריאת העמוד
מלחמת עזה והמבוי החוקתי של ישראל
המאמר מנתח את מלחמת עזה כרגע שעשוי לשנות את המבוי החוקתי הישראלי. לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 ופלישת ישראל לרצועת עזה, סדר היום הציבורי השתנה והמהלך הממשלתי לרפורמה משפטית נעצר. לפי הניתוח, העצירה נבעה משילוב של מחאה ציבורית, המלחמה והצטרפות בני גנץ לממשלה בתנאי שלא תקודם חקיקה שאינה קשורה למאמץ המלחמתי. המאמר טוען שהפסקה זו אינה ערובה לעתיד: כאשר התנאים החיצוניים ישתנו, קולות פופוליסטיים עשויים לנסות שוב לערער את המבנה החוקתי. לכן הוא קורא לראות בכישלון הרפורמה ב-2023 סימן אזהרה ולדרוש עיגון חוקתי חזק יותר לערכים הדמוקרטיים של ישראל.
לקריאת העמוד
פלורליזמים חלופיים: חוקתיות ישראלית ואמריקאית במבט השוואתי
המאמר בוחן את ישראל וארצות הברית כמקרים של חוקתיות השוואתית. נקודת המוצא היא שהעברה חוקתית יכולה לעצב מוסדות במדינות חדשות, אך אינה פועלת בחלל ריק: רעיונות משפטיים מקבלים משמעות שונה כאשר הם עוברים בין חברות בעלות מבנים פוליטיים וחברתיים שונים. המאמר מתמקד בשתי סוגיות שמחדדות את גבולות ההעברה הזאת: אימוץ מגילת זכויות והעמדה החוקתית כלפי חופש הביטוי. מתוך ההשוואה עולה כי הספרות הליברלית של חוקתיות מודרנית מתאימה במיוחד למודל האמריקאי של זכויות פרט ורפובליקה פרוצדורלית, בעוד שהמקרה הישראלי דורש בחינה של תנאים מקומיים, ובהם היעדר חוקה כתובה מלאה והמשמעות המעשית של הכרעות שיפוטיות חוקתיות.
לקריאת העמוד
חוקתיות היברידית והצדקה לביקורת שיפוטית בישראל
המאמר מנתח את ההתפתחות החוקתית בישראל מאז שנות התשעים. בשנת 1992 הכנסת חוקקה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואת חוק יסוד: חופש העיסוק, שנגעו לראשונה בזכויות פרט במסגרת חוקי היסוד וכללו מבחני הגבלה מהותיים. ב-1995, בפסק דין בנק המזרחי, בית המשפט העליון קבע כי חוקי היסוד יוצרים חוקה פורמלית ומבססים סמכות לביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית. המאמר מסביר שהמהלך עורר מחלוקת משום שחוקי היסוד התקבלו בנוכחות מצומצמת ובתמיכה דקה, ומשום שלא הייתה בפסק הדין הכרעה חד-משמעית בין תיאוריות חוקתיות שונות. תרומתו היא בהצגת ישראל כמערכת שאינה מוניסטית או דואליסטית באופן מלא, אלא משלבת מסלולים, מנגנוני עיגון ומחלוקות על מקור הסמכות החוקתית.
לקריאת העמוד
מנגנוני ההגנה הסמויים על עצמאות השיפוט בישראל
המאמר בוחן כיצד מוסדות בלתי פורמליים בישראל משפיעים על עצמאות שיפוטית, מינויים, ניהול בתי המשפט והיחסים בין פוליטיקה לשפיטה.
לקריאת העמוד
התפקיד המוסדי של הרשות השופטת בדמוקרטיה החוקתית בישראל
המאמר מציב את הוויכוח על בית המשפט העליון בתוך המבנה המוסדי המיוחד של ישראל. לוריא ושני אינם טוענים שכל ביקורת על הרשות השופטת שגויה; להפך, התקציר מציין שחלק מן הביקורת מוצדק. אך הם מזהירים מפני התעלמות מן התנאים שבתוכם פועל בית המשפט: הגנת זכויות האדם בישראל פגיעה יחסית, והמערכת הפוליטית אינה מספקת תמיד בלמים ואיזונים חזקים. במצב כזה, בית המשפט העליון ממלא תפקיד כפול: תפקיד ישיר של הגנה על זכויות באמצעות ביקורת שיפוטית, במיוחד עבור קבוצות מודרות פוליטית, ותפקיד עקיף של השפעה על השיח הפוליטי והמנהלי סביב זכויות אדם. לצד זאת, המאמר מציין שבשנים האחרונות בית המשפט נעשה מרוסן יותר ביחס למערכת הפוליטית, מה שמחליש חלק מן הביקורת הישנה על התערבות־יתר. הסיכום צריך להציג את המאמר כהגנה מוסדית מורכבת על בית המשפט, לא כהערצה בלתי ביקורתית לאקטיביזם שיפוטי.
לקריאת העמוד
בית משפט אסטרטגי וביטחון לאומי: לקחים השוואתיים מן המקרה הישראלי
המאמר מציב את בית המשפט העליון בישראל כמקרה מרכזי להבנת החלטות שיפוטיות בענייני ביטחון לאומי. בעידן שלאחר 11 בספטמבר, ביטחון לאומי נעשה נושא מרכזי גם בדמוקרטיות מבוססות אחרות, ולכן הניסיון הישראלי רלוונטי להשוואה. המאמר מציג מודל פורמלי שמסביר כיצד מוסדות פנימיים של בית המשפט יחד עם רציונליות של שופטים יחידים יוצרים תנאים להתנהגות אסטרטגית. הממצאים מצביעים על השפעת העיצוב החוקתי, הנהגת בית המשפט, אידיאולוגיית הקואליציה השלטת ופעילות קבוצות אינטרס על החלטות בית המשפט הישראלי בענייני הגנה לאומית.
לקריאת העמוד
המודל הישראלי לביקורת שיפוטית על לוחמה בטרור
המאמר מציג מודל ביניים של ביקורת שיפוטית בזמן טרור. מצד אחד, הוא מכיר בכך שלרשויות הביטחון יש מידע ואחריות מבצעית שאין לבית המשפט. מצד אחר, הוא דוחה חסינות רחבה מפיקוח משפטי, במיוחד כאשר צעדים ביטחוניים פוגעים בחירות, תנועה, קניין או חיי אדם. לפי המודל המתואר, בית המשפט הישראלי מאפשר נגישות רחבה יחסית לעתירות, בוחן פעולות גם בזמן אמת, ולעיתים משפיע דרך ההליך עצמו גם בלי לקבל את העתירה במלואה. תפקידו מוצג כהצבת גבולות והבטחת הנמקה, לא כהחלפת המפקד הצבאי. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל המודל הישראלי לביקורת שיפוטית על לוחמה בטרור כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך בתי המשפט בישראל בעתירות נגד צעדי ביטחון. בסיס הדיון הוא עתירות בזמן אמת, בדיקת הליך, זכויות וחלופות מבצעיות, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין אי החלפת המפקד הצבאי לבין סירוב להעניק חסינות רחבה לביטחון; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת מודל ביניים של נגישות רחבה, דחייה חלקית והשפעה דרך ההליך, ומתוך כך בהבהרת יכולת של דמוקרטיה להעמיד טרור תחת חוק בלי להפוך את בית המשפט למפקדה.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה ישראלית, איזונים ובלמים ושני פסקי דין של אשר גרוניס
המאמר של דייוויד אלנסון קורא שני פסקי דין של נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס כעדות למערכת האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה הישראלית. שני המקרים קשורים לבחירות 2012 ולהחלטות ועדת הבחירות המרכזית של הכנסת. במקרה הראשון הוועדה פסלה את חברת הכנסת חנין זועבי ממפלגת בל״ד מהתמודדות; במקרה השני היא צנזרה פרסומות בחירות של בל״ד ושל מפלגת הימין עוצמה לישראל. בשני המקרים גרוניס כתב חוות דעת שהפכו את החלטות הוועדה. המאמר מדגיש שהמהלך אינו טכני בלבד: הוא מבטא מחויבות לעקרונות של דמוקרטיה ליברלית, ובמיוחד לזכות להיבחר, לחופש ביטוי פוליטי ולשוויון של קבוצות פוליטיות, דתיות ותרבותיות מודרות. חשיבות המאמר נובעת גם מן ההקשר שבו נכתב, כאשר חקיקה מוצעת ואווירה פוליטית מאיימות על מערכת האיזונים והבלמים. דרך דמותו של גרוניס, שאינו מזוהה בדרך כלל עם אקטיביזם שיפוטי רחב, המאמר מראה שגם שיפוט מרוסן יכול לשמש הגנה חזקה על כללי המשחק הדמוקרטיים כאשר מוסד פוליטי מבקש להגביל השתתפות או ביטוי בבחירות.
לקריאת העמוד
בג״ץ, תלמידי ישיבות וגיוס לצבא
המאמר מנתח את פרשת גיוס תלמידי הישיבות כמקרה מבחן לגבולות הביקורת השיפוטית בישראל. הוא פותח בהסדר ההיסטורי של דחיית השירות, שהחל כמספר קטן של תלמידי ישיבה לאחר הקמת המדינה והפך עם השנים למוקד של מחלוקת ציבורית ופוליטית רחבה. לאחר מכן הוא מתאר כיצד בית המשפט העליון עבר מאי-התערבות מטעמי עמידה ושפיטות להכרה בכך שהסוגיה ניתנת לביקורת שיפוטית, ובסופו של דבר לדרישה שהכנסת תסדיר אותה בחקיקה. חוק טל, שנועד לתת בסיס חוקי לדחיות השירות ולעודד השתלבות הדרגתית בצבא, בשירות אזרחי או בשוק העבודה, הגיע לבחינה חוקתית בפרשת התנועה לאיכות השלטון. אהרן ברק והעמדה המרכזית בבית המשפט ראו בו פגיעה בשוויון ובכבוד, אך דחו את ההכרעה הסופית כדי לבחון אם החוק ישיג את יעדיו. גרוניס, בדעת מיעוט, הציע תפיסה מצמצמת יותר: ביקורת שיפוטית מוצדקת בעיקר כשהרוב פוגע במיעוט, מעוות את כללי המשחק הדמוקרטיים או שולל הליך הוגן, ולא כאשר רוב פוליטי מעניק הטבה למיעוט במסגרת פשרה חברתית. חלקו האחרון של המאמר מראה שהמחלוקת הזו נמשכה גם לאחר ביטול חוק טל ב-2012, ושגישתו של גרוניס אינה רק ריסון שיפוטי כללי אלא גם בסיס אפשרי להגנה חזקה על מיעוטים כאשר ייצוגם או השתתפותם הפוליטית נפגעים.
לקריאת העמוד
החיפוש הישראלי אחר חוקה כשיקום פוליטי
המאמר קורא את החיפוש הישראלי אחר חוקה כפרויקט של שיקום ובנייה פוליטית. הוא חוזר להחלטה שלא לכונן חוקה מלאה בראשית המדינה, ולדרך שבה חוקי היסוד, פסיקת בית המשפט והמאבקים הפוליטיים סביב דת, לאום וביטחון מילאו חלק מן החלל. הטענה המרכזית היא שהבעיה אינה טכנית בלבד: חוקה בישראל הייתה אמורה להכריע או לפחות למסגר מחלוקות עמוקות על זהות המדינה, זכויות מיעוטים, יחסי דת ומדינה וסמכות הרשויות. לכן הכישלון להשלים חוקה מלמד על קושי מתמשך לבנות הסכמה אזרחית רחבה, אך גם על ניסיון ישראלי הדרגתי ליצור חוקתיות חלקית מתוך פשרות, דחיות ומאבקים. המאמר בוחן מדוע ישראל לא השלימה חוקה פורמלית וכיצד הוויכוח החוקתי משקף מאבק עמוק יותר על בניית המדינה, זהות יהודית ודמוקרטית, גבולות אזרחות וסמכות מוסדית. החוקה מוצגת לא רק כמסמך משפטי חסר, אלא כזירה שבה החברה הישראלית מתקשה להסכים על כללי יסוד משותפים. החשיבות הפרשנית של המקור היא בכך שהוא מעביר את הדיון מן הסיסמה הכללית אל המנגנונים המוסדיים, המשפטיים או החברתיים שבהם הדמוקרטיה נבחנת בפועל.
לקריאת העמוד
חוקתיזציה של המשפט הישראלי והשפעתה על המשפט הפלילי
המאמר טוען כי במרץ 1992 עבר המשפט הישראלי חוקתיזציה: זכויות כמו כבוד, חירות, חופש תנועה, פרטיות וקניין קיבלו כוח נורמטיבי גבוה מזה של חקיקה רגילה. ברק מדגיש שרבות מן הזכויות הוכרו עוד קודם, בעיקר בפסיקת בית המשפט העליון ולעיתים בחקיקה, אך חוקי היסוד שינו את מעמדן ואת תנאי הפגיעה בהן. מכאן נובעת השפעה ישירה על המשפט הפלילי: סמכויות של חקירה, פגיעה בפרט והפעלת כוח מדינתי צריכות להיבחן לפי ערכי המדינה, תכלית ראויה ומידתיות.
לקריאת העמוד
איך אזרחים יהודים וערבים מבינים שוויון?
המחקר בוחן כיצד אזרחים יהודים וערבים בישראל תופסים את עקרון השוויון ואת מצב אי־השוויון בפועל. הוא משתמש בשיטה מעורבת: 200 משתתפים, מחציתם ערבים ומחציתם יהודים, מילאו שאלון, ו-10 השתתפו גם בראיונות עומק. הממצאים מצביעים על פערי תפיסה גדולים בין הקבוצות בהכנסה, ספי עוני, הזדמנויות תעסוקה, נגישות לחינוך, כיסוי בריאותי ואיכות דיור. אזרחים ערבים מדווחים בשיעורים גבוהים בהרבה על אי־שוויון בתחומים אלה, והראיונות מחזקים את הטענה לצורך במדיניות מכלילה יותר ובבחינה מחודשת של המערכת המשפטית והחברתית לאור עקרונות של פלורליזם ושוויון.
לקריאת העמוד
איך מורים מפעילים זכויות תלמידים מעמדה מוחלשת?
המאמר מנתח את המפגש בין זכויות תלמידים לבין מעמד המורים בישראל. הוא שואל כיצד אנשי מקצוע שאינם חשים תמיד בעלי כוח מוסדי מצליחים, או מתקשים, לגייס שפה משפטית כדי להגן על תלמידים. התרומה המרכזית היא בהצגת אוריינות משפטית כמשאב מעשי ולא רק כידע פורמלי: מורים צריכים להבין את הזכות, להאמין שיש להם סמכות לפעול, ולנווט יחסי כוח בתוך בית הספר ובמערכת החינוך. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל אוריינות משפטית וזכויות תלמידים אצל מורים כאל כותרת כללית, אלא מציב אותן בהקשר של בתי ספר בישראל ושל מעמדם המקצועי של מורים. בסיס הדיון הוא זכויות תלמידים, ידע משפטי, תחושת סמכות ויחסי כוח בבית הספר, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין דרישה להגן על תלמידים לבין מעמד מקצועי מוחלש של המורה; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת אוריינות משפטית כמשאב פעולה ולא רק כידע פורמלי, ומתוך כך בהבהרת היכולת של זכויות תלמידים להפוך לפרקטיקה יומיומית בכיתה.
לקריאת העמוד
אידיאליזם וריאליזם במשפט החוקתי הישראלי
הפרק של אדם שנער משתמש בצמד אידיאליזם וריאליזם כדי לבחון את המשפט החוקתי הישראלי בשלושה מוקדים. הראשון הוא עשיית החוקה: הפער בין חזון חוקתי שנרמז בהכרזת העצמאות לבין מציאות של חוקי יסוד חלקיים. השני הוא הגנה על זכויות: בית המשפט העליון מילא חלל שהכנסת לא סגרה, אך עשה זאת בתוך גבולות מוסדיים ופוליטיים. השלישי הוא דימוי מוסדי: האופן שבו בית המשפט מציג את עצמו, בין היתר באמצעות תרגום פסקי דין לאנגלית, עשוי להדגיש תמונה פרוגרסיבית יותר של הגנת זכויות לקהלים מחוץ לישראל. הטענה אינה שהאידיאל שקרי והמציאות אמיתית, אלא שהפער ביניהם הוא חלק מפעולת החוקתיות הישראלית. התרומה היא בהזמנה לקרוא את המשפט החוקתי לא רק לפי עקרונותיו המוצהרים, אלא גם לפי תנאי הפעולה, ההצגה והבחירה המוסדית שלו. לכן הקריאה באתר מדגישה את הפרק כהזמנה לבדוק לא רק מה המשפט החוקתי הישראלי אומר על עצמו, אלא מה הוא עושה בפועל, בפני מי, ובאילו בחירות מוסדיות. אידיאליזם וריאליזם אינם מוצגים כשני מחנות נפרדים, אלא כשתי שכבות של אותה מערכת: חזון חוקתי שממשיך לפעול בתוך פשרות, דימויים ומגבלות כוח.
לקריאת העמוד
התמדתו של החריג בסיפור החוקתי הישראלי
הפרק, מתוך הקובץ Thinking Palestine, מציע קריאה ביקורתית של החוקתיות הישראלית. הוא טוען שהסיפור החוקתי של ישראל אינו ניתן להבנה רק דרך מוסדות פורמליים או זכויות, משום שמצבי חירום והחרגה חוזרים ומעצבים את גבולות השייכות, הקרקע והאזרחות. המתח בין מדינה יהודית לבין דמוקרטיה אזרחית אינו מוצג כבעיה צדדית אלא כמרכז הסיפור החוקתי. הפרק עוסק בחוקתיות הישראלית מתוך מסגרת ביקורתית של מצב חריג. הוא מופיע בקובץ שעוסק בפלסטין, ולכן נקודת המבט שלו אינה ניטרלית־מוסדית אלא תאורטית וביקורתית. רייף זריק מנתח את החוקתיות הישראלית דרך מושג החריג והחירום. במקום לתאר סיפור ליברלי רגיל של מוסדות וחוקה, הפרק מציג את המצב החריג כרכיב מארגן של הסדר החוקתי בישראל, במיוחד סביב דמוס אתנו־לאומי, מלחמה, פליטות, הגירה ושליטה בקרקע. זריק קורא את החוקתיות הישראלית כסיפור שבו חריג, חירום וזהות אתנו־לאומית אינם שוליים אלא מבניים. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
חמישים השנים הראשונות של בית המשפט העליון בישראל
המאמר בוחן את התפתחות בית המשפט העליון בישראל, את הרכבו, סמכויותיו המינהליות ומנגנוני מינוי השופטים בחמישים שנותיו הראשונות.
לקריאת העמוד
קרל שמיט והלווייתן היהודי: העליון מול הכנסת הריבונית
המאמר של עמנואל אוטולנגי מציב את המאבק בין בית המשפט העליון לכנסת בתוך שפה תיאורטית של ריבונות. באמצעות קרל שמיט והובס, הוא שואל מי מחזיק בכוח האחרון להכריע בישראל: הכנסת הנבחרת, המבטאת ריבונות פוליטית, או בית המשפט, שהעצים את מעמדו בעקבות המהפכה החוקתית. המאמר אינו רק ביקורת מוסדית רגילה; הוא מתעניין באופן שבו בית המשפט הופך לשחקן המכונן את גבולות השלטון עצמו. אם הכנסת היא הריבון הדמוקרטי, התערבות שיפוטית עמוקה עשויה להיראות כהחלפת הריבון. אם זכויות וחוקי יסוד מגבילים את הכנסת, בית המשפט עשוי להיתפס כמגן הסדר החוקתי מפני כוח רובני. התרומה היא בהצגת המאבק הישראלי על ביקורת שיפוטית כוויכוח פילוסופי על ריבונות, לא רק כמחלוקת משפטית טכנית. הדיון בשמיט חשוב במיוחד משום שהוא מסמן את נקודת החיכוך בין דמוקרטיה רובנית לבין דמוקרטיה חוקתית. אם הריבון הוא מי שמכריע במצב החריג, השאלה הישראלית היא האם הכנסת לבדה מחזיקה בכוח הזה, או שבית המשפט רשאי לומר גם לרוב נבחר שיש גבולות שאינו יכול לעבור. כך המאמר מקדים ויכוחים מאוחרים על פסקת התגברות, ביקורת שיפוטית וסמכות מכוננת.
לקריאת העמוד
איך חוקתיות מעצבת את הדמוקרטיה הישראלית?
המאמר עוסק במעמדן הפוליטי והאזרחי של קבוצות מיעוט בישראל.
לקריאת העמוד
ההיסטוריה של חוקתיות ישראלית לפני הקמת המדינה
הפרק טוען שלחוקתיות הישראלית יש שורשים קדם־מדינתיים עמוקים. במקום להתחיל את הסיפור עם הכרזת העצמאות, האספה המכוננת או חוקי היסוד, לחובסקי ושחל חוזרים אל שלהי התקופה העות׳מאנית ואל תקופת המנדט הבריטי. לפי התקציר המלא, הפרק בוחן טקסטים חוקתיים רשמיים, כתיבה חוקתית מן התקופה, את יצירת המונח העברי ״חוקה״, ואת האופן שבו ויכוחים לשוניים שיקפו תפיסות מתחרות של מהי חוקה. החלק האחרון עוסק במחשבה חוקתית ציונית ובתוכניות שנוצרו עבור הישות היהודית העתידית בארץ ישראל. הערך באתר צריך להדגיש שהמאמר אינו רק היסטוריה של מסמכים, אלא ניסיון להראות שמאפיינים מרכזיים של המשפט החוקתי הישראלי צמחו מתוך ניסיונות מוקדמים לדמיין ריבונות, אזרחות, סמכות ומשפט עוד לפני הקמת המדינה. הרחבת נקודת המבט אל התקופות העות׳מאנית והמנדטורית משנה את ההבנה של ״המהפכה החוקתית״ המאוחרת. היא מראה שהשפה החוקתית בישראל לא הופיעה לפתע בשנות התשעים, אלא התפתחה מתוך תרגומים, מוסדות קולוניאליים, רעיונות ציוניים ותוכניות מוקדמות לסדר מדיני. לכן הפרק תורם גם להבנת ההווה: מחלוקות ישראליות על חוקה, ריבונות וזכויות נושאות עמן זיכרון של ניסיונות קודמים להסדיר סמכות לפני שקמה המדינה.
לקריאת העמוד
זכויות אדם מבעד לבית משפט צבאי מקומי
המאמר משתמש בזירה של בית משפט צבאי כדי לבחון כיצד מדיניות זכויות אדם נוצרת בפועל. הוא מתאר את האקטיביזם השיפוטי כאיזון דינמי בין שחקנים רבים: מערכת הביטחון, מקבלי החלטות פוליטיים, פקידות, ארגוני זכויות, דעת קהל ולחצים בינלאומיים. לכן בית המשפט אינו מופיע רק כמגן מופשט של זכויות, אלא כמוסד הפועל בתוך שדה פוליטי ומנהלי צפוף. התרומה המרכזית היא בהצגת זכויות אדם כמדיניות ציבורית שמתגבשת בתוך מוסדות, מגבלות ותמריצים, במיוחד כאשר הזירה היא צבאית וביטחונית. במרכז המאמר עומד הפער בין עקרונות זכויות אדם לבין יישומם בזירה ביטחונית-צבאית. הבסיס המחקרי הוא ניתוח מוסדי של בית משפט צבאי ושל שחקני המדיניות סביבו, ומתוכו עולה כי אקטיביזם שיפוטי נוצר כאיזון בין מערכת הביטחון, פוליטיקאים, פקידות, קבוצות אינטרס, הציבור והזירה הבינלאומית. לכן החשיבות הדמוקרטית של המאמר אינה כללית בלבד: זכויות אדם אינן רק הצהרה משפטית אלא מדיניות שמתגבשת בתוך מוסדות כוח. תרומתו היא הבנת בית המשפט הצבאי כזירה שבה ביטחון, משפט ולחץ ציבורי מעצבים זה את זה, באופן שמאפשר לקורא להבין את המקרה לא כפרט מבודד אלא כחלק ממבנה רחב של אחריותיות, שוויון, הכרה וגבולות כוח המדינה.
לקריאת העמוד
האם חוק הלאום מערער את אופייה הליברלי של ישראל?
המאמר בוחן את הטענה שחוק הלאום מערער את אופייה הליברלי של ישראל. בהשוואה להסדרים חוקתיים בדמוקרטיות ליברליות אחרות, הוא טוען שהוראות החוק משתלבות בפרקטיקה הרווחת של עיגון זהותה הפרטיקולרית של אוכלוסיית הרוב. הוראות העוסקות בשפה, בהגירה ובעניינים קרובים נפוצות בחוקות מערביות בנסיבות דומות; לדברי המחבר, ההוראות אינן חריגות, אך העוינות הבינלאומית שהן מעוררות חריגה.
לקריאת העמוד
בית המשפט העליון בישראל: שומר שלטון החוק
המאמר ממוקם במסורת משפטית הרואה בבית המשפט העליון בישראל מוסד מרכזי לשמירה על שלטון החוק. מתוך הכותרת, ההקשר והפרסום המשפטי, ברור שמוקד הדיון הוא תפקידו של בית המשפט כגורם המאזן בין רשויות, מפקח על חוקיות פעולות המדינה ומעניק משמעות מעשית לעקרונות של משפט ציבורי. עם זאת, מכיוון שהטקסט המלא אינו פתוח במקור נגיש, יש להימנע מייחוס טענות פרטניות על פסקי דין, תקופות או דוקטרינות. ההחלפה המומלצת צריכה להיות מדויקת וזהירה: להציג את המאמר כטקסט משפטי על בית המשפט העליון כשומר שלטון החוק, ולהבליט את השאלה הדמוקרטית הכללית שהוא מעלה - כיצד מוסד שיפוטי יכול להגן על חוקיות, זכויות וגבולות כוח שלטוני בתוך מערכת פוליטית דמוקרטית. בהרחבה, חשיבות המאמר היא בהצבת בית המשפט העליון כחלק מן האיזון הדמוקרטי ולא רק כמוסד מקצועי. בישראל, שבה אין חוקה מלאה ומנגנוני הפיקוח הפוליטיים לעיתים חלשים או מפוצלים, בית המשפט קיבל תפקיד מיוחד בהגנה על חוקיות פעולת המנהל ועל זכויות הפרט. גם כאשר יש מחלוקת על היקף תפקידו, עצם השאלה כיצד הוא שומר על שלטון החוק היא שאלה יסודית להבנת המשטר הישראלי.
לקריאת העמוד
מה תפקיד בתי המשפט בשמירה על דמוקרטיה ושלטון החוק?
המאמר של דוד קרצמר בוחן את המקום המרכזי של המונח דמוקרטיה ברטוריקה של בית המשפט העליון בישראל. נקודת המוצא היא מצב חוקתי חריג: מגילת העצמאות הבטיחה חוקה שתיכתב בידי אספה מכוננת, אך האספה הפכה לכנסת הראשונה ולא נוצרה חוקה פורמלית עם מגילת זכויות. בהיעדר מסגרת כזו, ההגנה על חירויות הפרט נשענה בין היתר על חזקה פרשנית של חירות, שלפיה הממשלה זקוקה להסמכה חוקית ברורה כדי להגביל זכויות. המאמר מציב את פרשת קול העם ואת שנות המדינה הראשונות בתוך המתח הזה, ומראה כיצד נעשו ניסיונות להשתמש באופייה הדמוקרטי של המדינה כדי להגביל חקיקה וסמכויות חירום שנשארו מן המנדט הבריטי.
לקריאת העמוד
איך חוקתיות מעצבת את הדמוקרטיה הישראלית?
המאמר מנתח את מדיניות הקורונה בישראל כלפי כניסה, הגירה וזכויות מהגרים בזמן משבר חוקתי, ומתמקד בחודשים פברואר-יולי 2020.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מתי בתי משפט מגבילים את הרשות המבצעת?
המאמר טוען שעצמאות שיפוטית תלויה לא רק בכללים פורמליים, אלא גם באופן שבו מוסדות מינוי שופטים מפזרים כוח ובקיומם של בעלי ברית מחוץ לבית המשפט. בישראל, בשנים 2009-2023, המחקר בוחן יותר מ-16,000 החלטות מותב של בית המשפט העליון ומשלב ראיונות איכותניים עם שופטים, עורכי דין ופוליטיקאים בכירים. הוא מדגיש את דרישת רוב-העל למינוי שופטי עליון, את חלוקת הכוח בין שופטים, לשכת עורכי הדין ופוליטיקאים, ואת הפרקטיקה הלא-פורמלית של מינוי שופטים בעלי עמדות שונות כדרך לשמר נכונות לפסוק נגד הרשות המבצעת. בנוסף, המאמר מראה כיצד בעלי ברית פוליטיים וציבוריים יכולים להעלות את המחיר של פגיעה בבית המשפט, אך גם כיצד היחלשותם מותירה אותו פגיע יותר.
לקריאת העמוד
הרפורמה המשפטית של 2023 שלא הושלמה
המאמר של יהושע שגב מפרש את תוכנית הרפורמה המשפטית של 2023 כחלק מעימות חוקתי רחב יותר על תנאי הלגיטימיות של ישראל. הוא מציע רצף של שתי פרשנויות: בקצה אחד, הרפורמה מוצגת כניסיון לבצע מהלך של החלטה להחליט, כלומר לעבור מהשהיה חוקתית להכרעה מפורשת ביחסי הכוחות בין הרשויות. בקצה השני, התוכנית מוצגת כעמדת פתיחה במשא ומתן חוקתי, שבו תומכי הרפורמה ביקשו בעיקר מינוי של כמה שופטים שמרנים מחויבים, תוך שמירה בפועל על סטטוס קוו חוקתי של המשך אי-הכרעה. בשתי הקריאות, ההתנגדות לרפורמה משתמשת בטקטיקה חוקתית מקבילה אך בכיוון הפוך: למנוע הכרעה חד-צדדית או למנוע שינוי בהרכב בית המשפט שישמר את המצב החוקתי בדרך אחרת.
לקריאת העמוד
חקיקה ושפיטה על חירות ושוויון בחינוך
המאמר מציב את החינוך כתחום חוקתי ומוסדי מרכזי בישראל. הוא קושר בין תפיסת החינוך כמעצב אופי ואזרחות לבין מדיניות ישראלית שראתה בקידום החינוך יעד לאומי חשוב, במיוחד במדינה שקלטה קהילות יהודיות ממקומות שונים. שפירא מתאר את הכנסת, הממשלה והרשויות המקומיות כגורמים פעילים בעיצוב מדיניות חינוך, אך מדגיש גם שינוי מוסדי: בעשור שקדם למאמר גברה מעורבות בתי המשפט בשאלות של מדיניות חינוכית.
לקריאת העמוד
חוק הלאום, כבוד לאומי וכבוד האדם
קמיר מנתחת את חוק הלאום לא רק כהצהרה סמלית, אלא כמהלך חוקתי שמעניק מעמד בכורה לכבוד לאומי יהודי. הבעיה, לפי המאמר, אינה בעצם ההכרה בזהות יהודית, אלא בכך שהחוק אינו כולל מחויבות מקבילה לשוויון, לדמוקרטיה, לכבוד האדם או לזכויות אוניברסליות. בכך הוא משנה את האיזון בין יהודיות המדינה לבין אזרחות שווה, ופוגע במיוחד באזרחים שאינם יהודים. המאמר מדגיש שהשמטות חוקתיות חשובות לא פחות מן הסעיפים הכתובים: מה שאינו נאמר על שוויון וכבוד האדם מעצב את משמעות החוק. בכך המאמר מחבר בין ביקורת על נוסח חוקתי לבין שאלה רחבה יותר: האם חוק יסוד יכול לבטא זהות לאומית בלי להחליש את שפת האזרחות המשותפת. המאמר קורא את חוק הלאום דרך מה שהוא אומר ומה שהוא נמנע מלומר. כאשר חוק יסוד מעגן כבוד לאומי בלי לעגן במקביל שוויון וכבוד אדם אוניברסלי, הוא משנה את הדקדוק החוקתי של שייכות במדינה שבה חיים גם אזרחים שאינם יהודים. בכך קמיר מציעה קריאה שבה חוק הלאום אינו רק טקסט זהותי, אלא התערבות ביחסי הכוח בין אזרחות אוניברסלית לבין לאומיות רוב. השאלה היא מי מוגן כאשר שני הערכים מתנגשים.
לקריאת העמוד
חוק הלאום והשפה הערבית: הורדה, שכפול או שדרוג?
המאמר מתמקד בסעיף 4 לחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. הסעיף קובע כי עברית היא שפת המדינה, כי לערבית יש מעמד מיוחד, וכי הסדרת השימוש בערבית במוסדות המדינה תיקבע בחוק, לצד הוראה שאינה פוגעת במעמד שהיה לערבית קודם לכן. ותד מדגיש כי גם לפני חוק הלאום מעמד הערבית לא הוכרע באופן חד-משמעי: שופטי בית המשפט העליון נחלקו בין תפיסה של ערבית כשפה רשמית לבין תפיסה של מעמד משפטי מיוחד, וגם בקרב מי שראו בה שפה רשמית לא הייתה הסכמה על משמעות ההכרה. מסקנתו היא שחוק הלאום בעיקר משמר את המצב המשפטי הקודם, אך מעמד מיוחד בחוק יסוד יחד עם סעיף השמירה מותירים פתח לחיזוק עתידי של מעמד הערבית בפסיקה.
לקריאת העמוד
נוכחות חברי כנסת וכלל הקוורום: פרוצדורה קטנה עם משמעות חוקתית
המאמר עוסק בשאלת הנוכחות בישיבות הכנסת ובמשמעותו של כלל הקוורום. פאסט מצביעה על כך שבדין הישראלי קיימים פטורים מחובת קוורום, אך בתוך אותה מסגרת יש גם הוראות משוריינות שאינן ניתנות לשינוי ברוב רגיל או מקרי, אלא דורשות רוב מוחלט או מיוחד בזמן ההצבעה. הדיון נשען גם על ביקורת ציבורית ותקשורתית כלפי מליאה ריקה ועל מידע שנאסף מראיונות עם מזכירי ועדות הכנסת ומזכירי סיעות. המאמר משווה להסדרים בפרלמנטים אחרים, שבהם היעדרות ממושכת עלולה להביא לאובדן המושב.
לקריאת העמוד
איך חוקתיות מעצבת את הדמוקרטיה הישראלית?
המאמר מופיע בפרק העוסק בישראל בתוך הספר Constitution Writing, Religion and Democracy, בחלק המוקדש לכתיבת חוקות ודת במזרח התיכון העכשווי. מן המקורות וההפניות סביב הפרק עולה שהדיון משלב שאלות של מהפכה חוקתית, חוקי יסוד, ניסיונות לגבש חוקה בהסכמה רחבה, יחסי חרדים ובית המשפט העליון, מאבקי מיעוטים לשוויון במדינה אתנית, והשפעות חברתיות של גלי הגירה. לכן תרומתו היא בהבנת הקושי הישראלי להגיע להסדר חוקתי מוסכם כאשר מחלוקות על דת, זהות וזכויות משתלבות במבנה הדמוקרטי.
לקריאת העמוד
דמוקרטיה בישראל
הפרק מציג הערכה מאוזנת של הדמוקרטיה הישראלית. השאלה המרכזית היא האם ישראל יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. לפי התקציר, אם יהודיות נתפסת כאתניות ולא כתיאוקרטיה, יש לשפוט את ישראל לפי אותם סטנדרטים שבהם נשפטות מדינות לאום אחרות. הפרק מציין שהקהילה היהודית בארץ ישראל, ולאחר מכן מדינת ישראל, התמודדו עם קשיים אובייקטיביים משמעותיים בדמוקרטיזציה, אך גם נשענו על מסורות פוליטיות יהודיות של הסכמה וולונטרית והכלה. מדדי דמוקרטיה בינלאומיים סיווגו את ישראל בעקביות כדמוקרטיה, גם אם לעיתים כדמוקרטיה פגומה. חולשותיה היחסיות מופיעות בתחומים כמו חופש ביטוי, חופש התאגדות, שוויון בפני החוק ומגבלות שיפוטיות על הרשות המבצעת. בפועל, רוב נקודות החולשה האלה קשורות לסכסוך הערבי־ישראלי ולמעמדם של האזרחים הערבים בישראל.
לקריאת העמוד
איך השליטה בשטחים משפיעה על הדמוקרטיה הישראלית?
המאמר טוען כי הרפורמה החוקתית נועדה לאפשר מהלכי מדיניות בעניין הכיבוש שעלולים להיתקל בייעוץ משפטי ובביקורת שיפוטית.
לקריאת העמוד
המשפט החוקתי הישראלי בשטחים הכבושים
הפרק “Israeli Constitutional Law” מתוך The Occupation of Justice עוסק באחת השאלות המורכבות ביותר בפסיקת בית המשפט העליון ביחס לשטחים: האם, מתי ובאיזו מידה המשפט החוקתי הישראלי חל על פעולות רשויות ישראליות מחוץ לגבולות הריבוניים של המדינה. קרצמר ורונן ממקמים את השאלה בתוך מערכת משפטית כפולה: מצד אחד דיני הכיבוש והמשפט הבינלאומי ההומניטרי, ומצד שני חוקי היסוד והזכויות החוקתיות שהתפתחו בישראל. הפרק בוחן את ההיררכיה שבית המשפט יצר בפועל בין משטרים משפטיים אלה, ואת האפשרות שמערכות נורמטיביות שונות יחולו באותו מרחב על ישראלים ועל פלסטינים. מוקד מרכזי הוא פסק הדין בעניין חוק ההסדרה מיוני 2020, שבו בית המשפט פסל חוק של הכנסת שחייב הפקעת קרקעות פרטיות שעליהן נבנו מבני מתנחלים שלא כדין. דרך המקרה הזה הפרק מראה כיצד עקרונות של קניין, שוויון וכבוד האדם נכנסים לדיון על שליטה צבאית והתיישבות אזרחית. זהו פרק שמאיר את המתח בין ביקורת שיפוטית המספקת לעיתים סעד לפרטים לבין מערכת רחבה יותר שבה המשפט גם עשוי להעניק לגיטימציה לשליטה מתמשכת.
לקריאת העמוד
דין דתי, בתי דין דתיים וזכויות אדם במבנה החוקתי הישראלי
המאמר מנתח התנגשות בתוך מערכת משפט אחת: בתי דין דתיים ובתי משפט אזרחיים פועלים שניהם כחלק מן הסדר המשפטי הישראלי, אך מחויבים לעיתים למקורות נורמטיביים שונים. המוקד הוא פסיקת בית המשפט העליון שלפיה בתי הדין הדתיים חייבים להחיל עקרונות סטטוטוריים של שוויון בין בני זוג, אלא אם הצדדים הסכימו במפורש להחלת הדין הדתי. דרך פרשות כגון בבלי וימיני, המאמר מראה כיצד חלוקת רכוש בין בני זוג הפכה לזירת עימות בין שוויון מגדרי לבין סמכות דתית.
לקריאת העמוד
בית המשפט העליון כמהנדס סדר יום של זכויות אדם
הספר מציג את בית המשפט העליון לא רק כערכאה המכריעה בסכסוכים, אלא כמוסד המשפיע על סדר היום הציבורי והנורמטיבי של זכויות אדם בישראל. הניתוח קושר את התנהגות בית המשפט לשני משתנים מרכזיים: אי־משילות של המערכת הפוליטית ותרבות פוליטית חלופית. בתוך המודל הזה, החלטות בג״ץ מבטאות את ערכי המדינה, מעצבות כיוון חינוכי־נורמטיבי ומשקפות את אופייה הדמוקרטי של ישראל ביחס לזכויות אדם.
לקריאת העמוד
חוקתיות שבמרכזה בית המשפט
המאמר מבחין בין שיקול דעת מהותי לבין שיקול דעת דיוני, וטוען שהחוקתיות הישראלית התפתחה כך שבית המשפט קובע במידה רבה את כללי ההתערבות החוקתית בעצמו. בהיעדר חוקה שלמה ומוסכמת, בית המשפט העליון נעשה מוקד מרכזי בעיצוב גבולות הביקורת השיפוטית, היחסים בין רשויות וההגנה על זכויות. המאמר בוחן את ישראל כמקרה שבו בית המשפט העליון תופס מקום מרכזי בעיצוב החוקתיות. הדיון אינו מסתפק בשאלה אם בית המשפט אקטיביסטי. המאמר מבחין בין שיקול דעת מהותי, הנוגע לתוכן הזכויות והאיזונים, לבין שיקול דעת דיוני, הנוגע לשאלה מתי ואיך בית המשפט מתערב. התרומה של המקור היא בהעברת הדיון מן הכותרת הכללית אל מנגנונים קונקרטיים: מי מגדיר את הבעיה, אילו מוסדות מקבלים סמכות, כיצד קבוצות שונות מושפעות מן ההכרעה, ומה נחשף על היחסים בין כוח, זכויות ולגיטימציה. לכן הקריאה בו חשובה לא רק להבנת המקרה הנדון, אלא גם להבנת הדרך שבה דמוקרטיה פועלת בפועל דרך חקיקה, פסיקה, חינוך, מדיניות ציבורית או פעולה אזרחית.
לקריאת העמוד
מה המאמר מלמד על חוקתיות ושלטון החוק בישראל?
המאמר עוסק במעמדן הפוליטי והאזרחי של קבוצות מיעוט בישראל.
לקריאת העמוד
אקטיביזם שיפוטי בישראל: מקורות, צורות ומחלוקות
המאמר מציג את בית המשפט הישראלי, ובעיקר את בית המשפט העליון, כאחד המקרים הבולטים של אקטיביזם שיפוטי. זלצברגר מבחין בין שתי משמעויות של אקטיביזם: מידת ההתערבות של בתי המשפט בהחלטות הכנסת והממשלה, ומידת היצירתיות הפרשנית שבה שופטים מפתחים את המשפט. על בסיס הבחנה זו הוא בוחן את מקורות האקטיביזם בישראל: מערכת פוליטית מפוצלת, הפרדת רשויות ייחודית, שיטה משפטית מעורבת, מבנה האכיפה במשפט הציבורי, שיטת מינוי השופטים והשפעת רעיונותיו של אהרן ברק. המאמר אינו מסתפק בשאלה האם אקטיביזם טוב או רע. הוא טוען שהמקרה הישראלי מראה את הערך הדמוקרטי של הפרדת רשויות וביקורת שיפוטית, אך גם את הצורך בעיגון חוקתי פורמלי שיגן על המבנה הזה. תרומתו היא בהפיכת הוויכוח על בית המשפט מדיון רגשי על “עודף כוח” לניתוח של תנאים מוסדיים. לכן המאמר מציע קריאה מורכבת של אקטיביזם: לא כהתפרצות אישית של שופטים, אלא כתוצר של מערכת שבה חסרים לעיתים בלמים חוקתיים אחרים. הוא גם מזכיר שהגנה על הפרדת רשויות דורשת יותר מאמון בבית המשפט; היא זקוקה לעיגון מוסדי שמבהיר את גבולות הסמכות של כל רשות.
לקריאת העמוד
מה תפקיד בתי המשפט בשמירה על דמוקרטיה ושלטון החוק?
יניב רוזנאי מתאר את הרפורמה המשפטית בישראל כפרויקט שנועד להחליש את מנגנוני האיזון והבלמים ולרכז כוח בידי הרשות המבצעת והקואליציה. המאמר מסביר כי חלק מן ההצעות נראות מוכרות כאשר בוחנים אותן בנפרד, אך שילובן בהקשר הישראלי יוצר בעיה אחרת: ישראל חסרה רבים ממנגנוני הריסון שקיימים בדמוקרטיות שאליהן הממשלה השוותה את עצמה, כגון חוקה נוקשה, פדרליזם, בית מחוקקים שני או הפרדה נשיאותית. לכן רוזנאי מזהה כאן שימוש פוגעני בהשאלה חוקתית. הוא מנתח את המהלך כחלק מפופוליזם חוקתי שמציג את הרוב כנציג בלעדי של העם, מתייחס למשפט ככלי פוליטי ומבקש לצמצם ביקורת שיפוטית וייעוץ משפטי עצמאי. המחאה הציבורית הרחבה עצרה את ניסיון הבליץ הראשוני, אך לאחר כישלון המגעים עברה הממשלה לקידום הדרגתי של רכיבים, ובראשם ביטול עילת הסבירות. המסקנה היא ששחיקה דמוקרטית עשויה להתקדם באמצעים משפטיים ומדורגים, ולכן ביקורת שיפוטית חייבת לבחון גם את ההקשר המצטבר.
לקריאת העמוד
הכיבוש והדמוקרטיה הישראלית
הפרק מציב את הכיבוש ככוח מעצב של הדמוקרטיה הישראלית. אזרחי אינו מתייחס לשליטה בשטחים כאל עניין נפרד מן הפוליטיקה הפנימית, אלא כאל מציאות ארוכת שנים שחודרת למבנה המשטר, לשפה הציבורית ולדפוסי הלגיטימציה של כוח. הכיבוש יוצר מצב שבו ישראל מנהלת לאורך זמן אוכלוסייה גדולה ללא זכויות פוליטיות שוות, ובו בזמן ממשיכה להגדיר את עצמה כדמוקרטיה עבור אזרחיה. הפער הזה מחייב מנגנונים של הצדקה, הכחשה, דחייה והפרדה תודעתית. הפרק מדגיש שהשפעות הכיבוש אינן מסתכמות ביחסי ישראלים-פלסטינים. הן חוזרות אל תוך ישראל דרך מיליטריזציה של השיח, שחיקת גבולות בין ביטחון לפוליטיקה, נרמול של חריגות משפטיות, והעמקת קיטוב בין קבוצות אזרחיות. הכיבוש מעצב גם את תרבות האזרחות: מי נחשב חלק מן הדמוס, מי נתפס כאיום, ומהו המחיר שמוכנים לשלם בשם ביטחון. תרומת הפרק היא בהבנה שהדמוקרטיה הישראלית אינה יכולה להימדד רק בתוך גבולות הקו הירוק אם כוח המדינה פועל באופן קבוע מעבר להם. הכיבוש הופך למבחן של עתיד הדמוקרטיה משום שהוא מערער את ההפרדה בין שלטון עצמי דמוקרטי לבין שליטה על אחרים.
לקריאת העמוד
איך חוקתיות מעצבת את הדמוקרטיה הישראלית?
המחקר משתמש בניתוח שיח איכותי של שלושה מקרים בישראל שבהם הגנה שיפוטית על זכויות אדם עוררה התנגדות ציבורית ופוליטית חריגה. הוא מזהה שלושה שיחי התנגדות: לאומי, קהילתי ונייטיביסטי־מקומי.
לקריאת העמוד
איך חוקתיות מעצבת את הדמוקרטיה הישראלית?
המאמר עוסק במעמדן הפוליטי והאזרחי של קבוצות מיעוט בישראל.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
חוקתיות גדולה ומנגנון ההתגברות
הפרק עוסק במנגנון ההתגברות כאחד הרעיונות המרכזיים בוויכוח החוקתי הישראלי. מנגנון כזה מאפשר למחוקק לחוקק חוק ״על אף״ החוקה או חוקי היסוד, כלומר להותיר בתוקף חוק שנוגד הגנה חוקתית מסוימת. בישראל, מנגנון ההתגברות כבר קיים בחוק יסוד: חופש העיסוק, אך במשך השנים עלו הצעות להרחיבו לכל חוקי היסוד. לפי התקציר, המנגנון הקיים נוצר כדי להימנע מתיקון חוקתי ספציפי, ואילו ההצעות העתידיות נובעות בעיקר מן הרצון לצמצם את כוחו של בית המשפט העליון. הפרק מחבר את הדיון לפסק דין שפיר מ-2021, שבו קבע בית המשפט שתיקונים חוקתיים בעלי רמת ספציפיות חריגה עשויים להיות בלתי חוקתיים. המשמעות היא שאם ישראל תרצה לעגן תיקונים נקודתיים בנושאים כמו כשרות או שירות חרדים בצבא, ייתכן שתידרש לעשות זאת דרך מנגנון התגברות ולא דרך תיקון חוקתי אד־הוק.
לקריאת העמוד
חוק הלאום: שוויון, הגדרה עצמית וסולידריות חברתית
המאמר מנתח את חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, שנחקק ב־19 ביולי 2018, כמסמך חוקתי שעורר ויכוח ציבורי חריף. הטענה המרכזית היא שהחוק מזיק בשלושה מישורים: הוא עלול לשמש עילה לאפליה, הוא פוגע בזכות המיעוט הערבי־פלסטיני בישראל להגדרה עצמית פנימית, והוא מקשה על בניית סולידריות חברתית רחבה. המאמר מציב מול זאת את טענות התומכים, הרואים בחוק עיגון לגיטימי של זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי וטוענים שהשוויון כבר מוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
לקריאת העמוד
איך מעגנים בחוקה את חזון ישראל?
המאמר עוסק במעמדן הפוליטי והאזרחי של קבוצות מיעוט בישראל.
לקריאת העמוד
נסיגה דמוקרטית בישראל
הפרק ממוקם בקובץ משנת 2021 העוסק במשפט בזמן משבר חוקתי, לצד פרקים על משברי שלטון חוק וחוקתיות במדינות אחרות. מתוך המידע המופק אפשר לתאר בבטחה את מסגרת הדיון: נסיגה דמוקרטית בישראל נבחנת כחלק משיחה רחבה על דמוקרטיה, מערכת המשפט, זכויות אדם, שלטון החוק וחוקה. החומר הזמין אינו מספק פירוט מלא של טענות הפרק עצמו, ולכן הסיכום הציבורי צריך להישאר זהיר ולא לייחס למאמר מנגנונים ישראליים ספציפיים שלא הופיעו בעדות הטקסטואלית.
לקריאת העמוד
איך נראית אחריותיות שיפוטית מול אקטיביזם־יתר של בג״ץ?
המאמר עוסק באחת השאלות המרכזיות של המשפט הציבורי הישראלי: כיצד ניתן לחשוב על אחריותיות שיפוטית כאשר בית המשפט הגבוה לצדק מחזיק במעמד מוסדי רחב וביכולת התערבות משמעותית בפעולת רשויות השלטון. דותן מתמקד בתופעה המכונה במאמר ״judicial hyperactivism״, כלומר לא רק אקטיביזם שיפוטי רגיל אלא דגם אינטנסיבי במיוחד של מעורבות שיפוטית. לפי המטא־דאטה והקשרים מחקריים מאוחרים, המאמר משתלב בספרות הבוחנת את התרחבות כוחו של בג״ץ, את גבולות הביקורת השיפוטית ואת השאלה כיצד בית משפט שאינו נבחר נשאר אחראי בתוך משטר דמוקרטי. יש לקרוא את הערך בזהירות: אין כאן מקור פתוח מלא שמאפשר לשחזר את כל מהלך הטיעון, אך יש בסיס ברור להצגת מוקד המאמר, המסגרת המוסדית והחשיבות הדמוקרטית של שאלת האחריותיות. הנקודה החשובה לסיכום היא שהדיון באחריותיות שיפוטית אינו זהה להתקפה על עצמאות שיפוטית. המאמר מציב שאלה מוסדית עדינה: כיצד אפשר לשמור על בית משפט עצמאי וחזק, ובה בעת לוודא שכוחו מופעל בשקיפות, עקביות וריסון. לכן הוא שייך לוויכוח רחב על דמוקרטיה חוקתית בישראל, שבו עצמאות, ביקורת, סמכות ואמון ציבורי תלויים זה בזה.
לקריאת העמוד
מה הקשר בין מאבק בשחיתות לרפורמה משפטית?
המאמר טוען שהמאבק בשחיתות הוא מקור מרכזי למעמד שצברה מערכת המשפט בישראל, וכי תגובת נגד להליכי שחיתות היא גורם חשוב בניסיון הקואליציה לצמצם את כוח בית המשפט העליון.
לקריאת העמוד
המהפכה המשפטית לפני ואחרי 7 באוקטובר
הפרק בוחן את המהפכה המשפטית בישראל לפני ואחרי 7 באוקטובר כמקרה שבו משבר חוקתי ומשבר ביטחוני משתלבים זה בזה. נקודת המוצא היא הציפייה שמלחמת עזה תדחק הצידה את העיסוק במערכת המשפט, אך הניתוח טוען שהמלחמה דווקא אפשרה לפרויקט חוקתי פופוליסטי להתבסס ולהעמיק. התרומה המרכזית היא אזהרה רחבה יותר: דמוקרטיות ליברליות עלולות להידרדר לא רק למרות משברים ביטחוניים, אלא גם משום שמנהיגים פופוליסטים מנצלים אותם כדי לקדם שינוי מוסדי.
לקריאת העמוד
ישראל בגיל 70: דת, מדינה והמערכת המשפטית
הפרק מציג תמונה מורכבת של יחסי דת ומדינה בישראל: מצד אחד, חופש הדת גבוה יחסית והמדינה מכירה בקהילות דתיות ובמערכות שיפוט דתיות; מצד שני, החופש מדת נמוך, בעיקר בשל דיני נישואין וגירושין דתיים, סמכויות בתי הדין הדתיים ומדיניות שבת במרחב הציבורי. זלצברגר מחבר את ההסדרים הללו להיסטוריה העות׳מאנית והמנדטורית ולמגמות עכשוויות של לאומיות דתית ושחיקת שלטון החוק. אלי זלצברגר בוחן את יחסי דת ומדינה בישראל באמצעות מסגרת השוואתית של מודלים חוקתיים, חופש דת וחופש מדת. הוא מתאר את ישראל כמדינה רב־דתית/שיתופית במישור הפורמלי, אך כמדינה שבה חופש מדת מוגבל במיוחד בתחומי המעמד האישי והמרחב הציבורי. זלצברגר טוען שהבעיה המרכזית בישראל אינה היעדר חופש דת, אלא חולשה עמוקה של חופש מדת. החשיבות של הערך באתר היא בהצגת המנגנון הספציפי של המאמר, ולא בהחלפתו בסיסמה כללית על דמוקרטיה, מוסדות או זכויות. לכן הקריאה הנכונה במאמר היא קריאה ממוקדת: לזהות את השאלה המחקרית, את הזירה המוסדית או החברתית שבה היא נבחנת, ואת האופן שבו הממצאים או הטיעון משנים את ההבנה של כוח, שוויון, משילות או צמיחה. הרחבה זו נשארת בתוך גבולות המידע שכבר תועד בערך ואינה מוסיפה עובדות חיצוניות.
לקריאת העמוד
החוקתיות החדשה בישראל ושאלת הדמוקרטיה
המאמר בוחן את החוקתיות החדשה בישראל כחלק מתהליך רחב שבו אכיפה שיפוטית של מגילות זכויות וחוקות נוקשות מעבירה כוח ממחוקקים אל בתי המשפט. מנדל מתנגד לתיאור התהליך כהתפתחות דמוקרטית פשוטה, וטוען שהוא משנה את מיקום הפוליטיקה ואת אופייה באמצעות משפטיזציה. ביקורתו חריפה במיוחד: החוקתיות החדשה מוצגת כאמצעי שמצמצם את כוחם של מוסדות ייצוגיים ומגן על סדר חברתי המבוסס על קניין פרטי מפני הכרעות של רוב דמוקרטי.
לקריאת העמוד
סעיפי נצח, ריבונות העם ודמוקרטיה תלת-מסלולית
המאמר עוסק בפרדוקס של דמוקרטיה חוקתית: סעיפי נצח מגינים על יסודות המשטר, אך גם מקפיאים חלקים מן הסדר החוקתי ומגבילים את כוחו של העם לשנותו. ויינטל טוען שהיעדר מגבלות כאלה עלול לחשוף דמוקרטיה מודרנית להחלטות נורמטיביות בלתי אחראיות של נציגים. במקרה הישראלי, אף שחוקי היסוד אינם כוללים סעיפי נצח פורמליים, הדין נוטה להגביל את כוח התיקון כאשר מדובר בפרויקט הציוני ובנוסחת המדינה היהודית. הפתרון המוצע הוא דמוקרטיה תלת-מסלולית, שמזהה את נורמת היסוד עם הרצון הקולקטיבי או עם נרטיב מכונן דינמי של האומה.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
הרפורמה המשפטית אחרי 7 באוקטובר
המאמר בוחן את ישראל לאחר 7 באוקטובר כמצב של הצטלבות בין משבר חוקתי שנפתח עם הרפורמה המשפטית של 2023 לבין חירום ביטחוני. רוזנאי טוען שהמלחמה לא הקפיאה את הפרויקט הפופוליסטי החוקתי: לצד ממשלת האחדות הזמנית נמשכו מאמצים להחליש עצמאות שיפוטית, להשפיע על מוסדות מפתח ולרכז כוח בידי הקואליציה. המאמר מדגיש כי האתגר הדמוקרטי לאחר המלחמה הוא כפול: שיקום אמון ציבורי בממשל חוקתי ושמירה על מוסדות שמבטיחים הפרדת רשויות וזכויות יסוד.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
מתי ביקורת שיפוטית מגינה על זהות חוקתית?
המאמר מציב את ישראל בתוך דיון רחב על נסיגה דמוקרטית ועל גבולות כוחו של בית המשפט. הוא טוען שהגנה על זהות חוקתית אינה רק שאלה פורמלית של פרשנות טקסט, אלא גם שאלה של שמירה על תנאי יסוד המאפשרים דמוקרטיה: בחירות משמעותיות, זכויות, הפרדת רשויות ומנגנוני ביקורת. המקרה הישראלי מחדד את הקושי משום שהמסגרת החוקתית חלקית, ולכן שאלת הלגיטימציה של ביקורת שיפוטית חריפה במיוחד. ההרחבה החשובה היא שהמאמר אינו מתייחס אל זהות חוקתית וביקורת שיפוטית בנסיגה דמוקרטית כאל כותרת כללית, אלא מציב אותו בתוך ישראל והוויכוח על גבולות כוחו של בית המשפט. בסיס הדיון הוא זהות חוקתית, לגיטימציה דמוקרטית, ביקורת שיפוטית ונסיגה מוסדית, ולכן הטענה נבנית דרך מוסדות, פרקטיקות ומנגנונים ולא דרך הכרזה ערכית מופשטת. במרכזו עומד המתח בין רוב פוליטי המבקש לשנות כללים מול בית משפט המגן על תנאי הדמוקרטיה; המתח הזה מסביר מדוע התופעה הנחקרת אינה ניתנת לצמצום לשאלה של תמיכה או התנגדות, אלא דורשת קריאה של תנאי הפעולה עצמם. תרומתו היא בהצעת זהות חוקתית כמסגרת להגנה על תנאי משחק דמוקרטיים, ומתוך כך בהבהרת לגיטימציה של ביקורת שיפוטית כאשר המסגרת החוקתית חלקית ושנויה במחלוקת.
לקריאת העמוד
חוקתיות כלכלית שלילית ובית המשפט העליון
המאמר מבחין בין חוקתיות כלכלית שלילית, שמצמצמת הכרה בזכויות חברתיות ומדגישה חירויות כלכליות, לבין חוקתיות חברתית חיובית, שמטילה על המדינה חובה להכיר בזכויות חברתיות, להגן עליהן ולממן את מימושן. באמצעות פסיקת בית המשפט העליון בישראל, ליטור מראה כיצד לאחר חוקי היסוד והמהפכה החוקתית של שנות התשעים התפתחה גישה צרה לזכויות חברתיות, בין היתר בתחומי רווחה, רפורמות וחקיקה המשפיעות על הזכות לקיום בכבוד. המאמר מסיים בקריאה לאמץ מודל של חוקתיות חברתית חיובית.
לקריאת העמוד
מתקפה על שלטון החוק בישראל
המאמר בוחן את הצעות שר המשפטים ויושב ראש ועדת החוקה לשינוי מערכת המשפט בישראל, וטוען שאם יחוקקו הן יפגעו בעקרונות יסוד של דמוקרטיה, שלטון חוק והגנה על זכויות אדם. נבות ולוריא מדגישים כי בהיעדר חוקה פורמלית מלאה ובמערכת בלמים ואיזונים חלשה יחסית, ישראל נשענת על כמה מוסדות מרכזיים: בית משפט עליון בעל ביקורת שיפוטית על חקיקה, שיטת מינוי שופטים מאוזנת ומקצועית, ושירות משפטי ציבורי חזק עם יועץ משפטי לממשלה עצמאי יחסית. הרפורמה מוצגת כניסיון להחליש או לבטל דווקא את המוסדות האלה, ולכן כצעד מהפכני לשינוי המשטר.
לקריאת העמוד
כשהמשפט הבינלאומי מאבד משקל בבג״ץ
המאמר מתמקד בשאלה שנראית טכנית אך יש לה משמעות משטרית עמוקה: באיזו שפה משפטית משתמש בית המשפט העליון כאשר הוא דן בעתירות מן השטחים הכבושים. נקודת המוצא היא שבתחום זה המשפט הבינלאומי, ובמיוחד דיני הכיבוש ודיני זכויות האדם, אמור להיות מקור מרכזי להגבלת כוח צבאי ושלטוני. באמצעות השוואה בין תקופות בפסיקה, המאמר מצביע על ירידה במשקלו של המשפט הבינלאומי ועל מעבר גובר להנמקה דרך משפט מנהלי או חוקתי ישראלי. שינוי כזה אינו בהכרח מוכרז כמהפכה עקרונית, אך הוא משנה את המסגרת שבה נשקלות זכויות פלסטינים תחת שליטה צבאית. התרומה היא בהראותו כי זכויות ואחריות אינן תלויות רק בתוצאה של פסק דין, אלא גם במקור הנורמטיבי שנותן לבית המשפט את שפת הביקורת שלו. החשיבות של המאמר היא גם מתודולוגית: הוא מלמד לקרוא פסיקה לא רק לפי התוצאה, אלא לפי המקורות שהשופטים בוחרים להפעיל. כאשר המקור הבינלאומי נחלש, משתנה גם האופן שבו אחריות כלפי אוכלוסייה כבושה מתורגמת לשפה משפטית מחייבת.
לקריאת העמוד
איך משפט בין-לאומי יכול לעזור לבתי משפט מול פופוליזם?
המאמר מסביר מדוע משפט בין-לאומי בבתי משפט מקומיים אינו עניין טכני אלא כלי דמוקרטי נגד הסתגרות פופוליסטית.
לקריאת העמוד
האם חוק הלאום משנה את ישראל מדמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה סמכותנית?
המאמר טוען שחוק הלאום מעגן בחוק יסוד את זהותה היהודית של המדינה, תוך חיזוק ערכים פרטיקולריים על פני ערכים אוניברסליים.
לקריאת העמוד
האם שלום במקומות מפולגים צריך להתבסס על שוויון קולקטיבי?
המאמר מציע לחשוב על שלום דמוקרטי דרך שוויון בין קבוצות לאומיות, ולא רק דרך פשרה בין ביטחון לזכויות יחידים.
לקריאת העמוד
מה קורה לעצמאות שיפוטית כאשר הנהלת בתי המשפט הופכת לסוכנות חזקה?
המאמר מראה שעצמאות שיפוטית אינה תלויה רק במינוי שופטים או בפסקי דין, אלא גם במבנה המנהלי שמנהל את בתי המשפט ואת עבודת השופטים.
לקריאת העמוד
איך נבנתה הנהלת בתי המשפט בישראל בין שר המשפטים לנשיא העליון?
המאמר מראה שמבנה הנהלת בתי המשפט בישראל התעצב מתוך מתחים בין שר המשפטים, נשיא בית המשפט העליון, מנהל בתי המשפט ושופטים בערכאות שונות.
לקריאת העמוד
איך חוק הלאום משפיע על שוויון, הגדרה עצמית וסולידריות חברתית?
המאמר מסביר מדוע חוק הלאום מעורר חששות בנוגע לשוויון המשפטי, ואף פוגע פגיעה עמוקה יותר ביכולת ליצור סולידריות אזרחית משותפת.
לקריאת העמוד
מה אחריותם הציבורית והמשפטית של נבחרי ציבור בכירים?
הפרק מציב את מקרה נתניהו כמבחן למערכת דמוקרטית שבה נבחר ציבור בכיר מחזיק במנדט פוליטי אך כפוף גם לאמות מידה ציבוריות ומשפטיות.
לקריאת העמוד
מתי הגבלת ביטוי פוגעת דווקא בחופש הביטוי?
המאמר מזהיר שמדיניות שנועדה להגן מפני פגיעה יכולה, בתנאים מסוימים, להחליש את התרבות החוקתית שמגינה על חופש הביטוי.
לקריאת העמוד
איך בליץ חוקתי מאיץ נסיגה דמוקרטית?
המאמר מנתח כיצד ארבעה תמריצים שהתלכדו סביב הקמת הממשלה ה-37 האיצו את השחיקה הדמוקרטית בישראל.
לקריאת העמוד
מה קורה לדמוקרטיה כשמבטלים את חובת הסבירות?
קרמניצר טוען שביטול עילת הסבירות משחרר את הממשלה והשרים מחובה מרכזית לפעול כנאמני ציבור, מחליש את היועצת המשפטית לממשלה ושומרי הסף, ומסכן מינויים, מנהל תקין, שירות ציבורי מגוון ואמון ציבורי.
לקריאת העמוד
איך מתקנים את בג״ץ בלי להפוך אותו למוסד מפלגתי?
המאמר טוען שמשבר הלגיטימציה של בג״ץ אינו נובע רק מתוצאות פסקי דין או מהרכב שופטים מסוים, אלא גם ממבנים מוסדיים של ההליך. הוא מציע לתקן את כללי העמידה, בירור העובדות, הרכבי השופטים ומינוי השופטים כך שיחזקו עצמאות, שקיפות ואמון בהליך.
לקריאת העמוד
למה המשבר החוקתי בישראל עובר דרך המשפט המינהלי?
המאמר טוען שהמשבר של 2023 חשף חולשה בתיאוריה החוקתית שהתפתחה מאז 1995: בישראל אין שכבה חוקתית קשיחה מעל חקיקה רגילה, וההגנה על ביקורת שיפוטית תלויה בעיקר במשפט מינהלי ובמאבק הציבורי סביבו.
לקריאת העמוד
איך דמוקרטיית הסכמה נקלעת למשבר רובני?
המאמר טוען שהמשבר החוקתי בישראל נובע מסתירה בין פוליטיקה קואליציונית יחסית לבין חוקה לא משוריינת, קיטוב גושי ובית משפט חזק שנעשה מוקד לעימות פוליטי.
לקריאת העמוד
איך קיטוב פוליטי הופך משבר חוקתי לבלתי פתיר?
המאמר טוען שהקיטוב בישראל תרם להיווצרות העימות החוקתי עם בית המשפט העליון והפך אותו לעז וקשה יותר לפתרון.
לקריאת העמוד
למה שליטה פוליטית במינוי שופטים היא ניסיון ללכוד את בתי המשפט?
המאמר טוען שהצעת 2023 למינוי וקידום שופטים אינה רק שינוי מוסדי, אלא מהלך שמעניק לממשלה ולקואליציה שליטה כמעט מלאה בבתי המשפט. הוא בוחן זאת דרך ההיגיון של השיטה הישראלית הקיימת, השינויים שחלו בה בשנים האחרונות, וההשוואה למודלים דמוקרטיים אחרים.
לקריאת העמוד
מדוע אופן מינוי השופטים חשוב לעצמאות מערכת המשפט?
איך כללי מינוי השופטים משפיעים על עצמאות מערכת המשפט ועל יכולתה להגן על דמוקרטיה?
לקריאת העמוד
מאמר חדש
איך דמוקרטיה מקומית משנה את היחס בין אוטונומיה, ליברליזם ושלטון מרכזי?
המאמר בוחן כיצד אוטונומיה מקומית יכולה להרחיב את ההבנה של דמוקרטיה מעבר לבחירות ולמוסדות ברמה הלאומית.
לקריאת העמוד
מה מגלה הפער בין המחאה נגד הרפורמה המשפטית לבין השתיקה בזמן המלחמה?
אדם שנער טוען שהמחאה נגד הרפורמה המשפטית גייסה שפה ליברלית אוניברסלית אך נמנעה לרוב מעיסוק בכיבוש ובאפליית אזרחים פלסטינים בישראל. הפער בין עוצמת המחאה ב־2023 לבין התגובה המוגבלת לפגיעה בזכויות בזמן המלחמה מעורר ספק לגבי עומק ההטמעה של ערכים ליברליים בישראל.
לקריאת העמוד
למה האקטיביזם השיפוטי בישראל קשור להגנה על דמוקרטיה ליברלית?
איך בית המשפט העליון בישראל הפך למנגנון מרכזי של זכויות, ביקורת שלטונית והגנה על דמוקרטיה ליברלית.
לקריאת העמוד
האם הרפורמה המשפטית באמת מתקנת את מהפכת שנות התשעים?
קריאה מחדש של מהפכת שנות התשעים כרקע להבנת רפורמת 2023–25 והמאבק על זהותה הדמוקרטית-ליברלית של ישראל.
לקריאת העמוד
מה קורה לדמוקרטיה כאשר המדינה עצמה מפורקת?
המאמר טוען שהמשבר הישראלי אינו רק פופוליזם, נסיגה דמוקרטית או מעבר לסמכותנות, אלא פרויקט של פירוק המדינה ותשתיותיה המוסדיות.
לקריאת העמוד
מאמר חדש
האם בית המשפט יכול לשמור על אחריות שלטונית במשטר היברידי?
איך ביקורת שיפוטית יכולה לשמור על אחריות שלטונית גם כאשר הדמוקרטיה אינה מלאה?
לקריאת העמוד
איך משבר חוקתי מעביר כוח מהכנסת לממשלה?
המאמר מראה כיצד משבר פוליטי ומשפטי סביב נתניהו, ולאחר מכן תקופת המלחמה, העבירו כוח מן הכנסת אל הממשלה והותירו את בית המשפט העליון כבלם מרכזי אך לא תמיד מספיק.
לקריאת העמוד
למה חוק הלאום מעלה שאלות עמוקות על שוויון ודמוקרטיה?
המאמר בוחן איך חוק הלאום משתלב בשאלות של רוב, שוויון אזרחי, חוקתיות ונסיגה דמוקרטית.
לקריאת העמוד
למה הרפורמה המשפטית היא פרויקט חוקתי פופוליסטי?
המאמר טוען שההפיכה המשפטית בישראל אינה שינוי מוסדי נקודתי בלבד, אלא פרויקט חוקתי פופוליסטי שמבקש לצמצם את סמכויות הרשות השופטת ולהרחיב מאוד את כוח הרשות המבצעת.
לקריאת העמוד
מה הרפורמה המשפטית מלמדת על זהות ושוויון אזרחי?
המאמר טוען שהרפורמה המשפטית אינה רק ניסיון לבטל את המהפכה החוקתית של 1992, אלא חלק מתמורה רחבה יותר בזהותה הלאומית והחוקתית של ישראל, שמחלישה בלמים על הממשלה ומערערת את עקרון האזרחות השווה, במיוחד ביחס למיעוט הפלסטיני־ערבי.
לקריאת העמוד
איך ההבטחה החוקתית בישראל נסוגה במקום להעמיק זכויות?
איך התחזקות הביקורת השיפוטית לוותה בהתנגדות פוליטית, פופוליזם ושחיקת זכויות.
לקריאת העמוד
מתי רפורמה משפטית הופכת לפגיעה בליבת הדמוקרטיה?
המאמר מציע לבחון שינויי כוח שיפוטי לפי השפעתם המצטברת על ליבת הדמוקרטיה: בחירות חופשיות, זכויות פוליטיות ואיזונים מוסדיים.
לקריאת העמוד
איך אפשר להפוך משבר חוקתי לחוקה דמוקרטית ומכלילה?
מנאל תותרי-ג'ובראן טוענת שיש לבחון את האירועים בישראל בתוך הקשר חברתי, משפטי ופוליטי רחב של שני העשורים האחרונים. המאמר מדגיש שרגע חוקתי ישראלי אינו נוצר מעצם קיומו של משבר או מחאה, אלא דורש תהליך מקיף ומכליל המחויב לדמוקרטיה, שלטון החוק, זכויות אדם ושוויון.
לקריאת העמוד
מתי צריך לעצור את הלבנה הראשונה בשחיקה דמוקרטית?
המאמר טוען שבמצבי שחיקה מצטברת בתי משפט צריכים לבחון תיקונים חוקתיים בהקשר רחב, ולא לחכות עד שהנזק הדמוקרטי יהיה שלם.
לקריאת העמוד
איך אמנות זכויות אדם צריכות להשפיע על בתי המשפט בישראל?
למה אמנות זכויות אדם צריכות לשמש אמת מידה גם כשהן אינן חוק ישראלי מחייב.
לקריאת העמוד
כשהוויכוח על הדמוקרטיה פוגש את הכלכלה
הקשר בין משבר חוקתי, שיח ציבורי ופוליטי, ותפיסות כלכליות לגבי ישראל.
לקריאת העמוד
איך צעדים קטנים יכולים לשנות דמוקרטיה שלמה?
המאמר טוען שאת הרפורמה המשפטית בישראל יש להבין כתמונה מצטברת של מהלכים משפטיים, ולא רק כתיקון יחיד, משום שהשילוב ביניהם עלול לשנות את מבנה המשטר.
לקריאת העמוד
האם אפשר לדבר על חוקה בלי לדבר על השליטה בגדה?
המאמר קושר בין הדיון בחוקה בישראל לבין השליטה בגדה המערבית, ומראה שהעמימות המשפטית הנדרשת לשליטה זו מתנגשת עם ההבטחה של חוקה ברורה ויציבה.
לקריאת העמוד