כשהזכויות עוברות לרשת, האם המשפט הבינלאומי חייב להשתנות?
יובל שני מראה שהעידן הדיגיטלי אינו רק מעביר זכויות קיימות לאינטרנט, אלא דוחף את דיני זכויות האדם מעבר לגבולות הטריטוריה, המדינה והאמנה הבודדת.
הגנה על אדם ברשת מחייבת לא רק לעדכן זכויות ישנות, אלא גם לבחון מחדש טריטוריה, אחריות של חברות והגבולות בין ענפי המשפט.
מהם דיני זכויות אדם בינלאומיים ומה הופך זכות לדיגיטלית?
המשפט הבינלאומי לזכויות אדם הוא מכלול האמנות, הפרשנויות והפרקטיקות שמתרגמות תביעות מוסריות לזכויות ולחובות משפטיות. בניגוד לרעיון מופשט ועל־זמני של זכות, הכללים המוכרים בדין נוצרים בתוך תנאים פוליטיים, כלכליים וטכנולוגיים מסוימים.
זכות דיגיטלית יכולה להיות זכות מוכרת שמפורשת מחדש עבור פעילות מקוונת, או זכות חדשה שנועדה לצורך שאין לו מקבילה מספקת מחוץ לרשת. חלק מן הנורמות כבר מופיעות בדין מחייב, ואחרות קיימות כהחלטות לא־מחייבות, הצהרות או הצעות שטרם הבשילו לכלל משפטי.
מדוע אי אפשר להסתפק בכלל שמה שמוגן מחוץ לרשת מוגן גם בתוכה?
הכלל הזה מונע את הפיכת המרחב המקוון ל׳חור שחור׳ של זכויות ומשמר רציפות עם המסגרת הקיימת. החלטות של האו״ם והצהרות אירופיות השתמשו בו כדי להבהיר שביטוי, פרטיות וזכויות אחרות אינן נעלמות כשהפעילות עוברת לאינטרנט.
אולם הסביבה הדיגיטלית משנה מהירות, היקף, קנה מידה ומבני כוח. התאמה רצינית עשויה לדרוש שינוי בתוכן הזכות, בתיאוריה המצדיקה אותה ובחובות המעשיות הנגזרות ממנה, ולעיתים ההתאמה נעשית כה עמוקה עד שהשם הישן מסתיר נורמה חדשה כמעט לגמרי.
מהם שלושת הדורות של זכויות דיגיטליות?
הדור הראשון מפרש מחדש זכויות קיימות כדי שיתאימו לתנאים מקוונים, והדור השני מציע זכויות חדשות לצרכים שאין להם מקבילה קרובה בעולם הלא־מקוון. שני הדורות יכולים לפעול עקרונית בתוך מערכת זכויות האדם הקיימת, אף שהם מותחים את תוכנה.
הדור השלישי משנה את זהות הצדדים ליחס המשפטי: הוא מציע נושאי זכויות דיגיטליים ונושאי חובה פרטיים לצד האדם והמדינה המסורתיים. שני מציג אותו כאתגר פרדיגמטי וככיוון מתפתח, ולא כקטלוג שכבר התקבל כולו בדין הבינלאומי.
כיצד חופש הביטוי משתנה בסביבה מקוונת?
ההגנה על חיפוש, קבלה והפצה של מידע ׳בכל אמצעי׳ מתאימה באופן טבעי לרשתות חברתיות ולפלטפורמות דיגיטליות, ואף תמכה בטענה לנגישות לאינטרנט. עם זאת, נזקי שנאה והטעיה יכולים להתפשט ברשת במהירות, בהיקף ובקנה מידה שונים מן העולם הלא־מקוון.
המאמר מתאר מעבר מתפיסה של מחסור במידע, שבה רצוי לשחרר עוד ביטוי לשוק רעיונות פתוח, לתפיסה של עודף מידע המעוצב בידי אלגוריתמים, בועות סינון ותמריצים לתוכן קיצוני. על רקע זה גופי זכויות אדם נעשו פתוחים יותר למיתון תוכן ולרגולציה, שינוי שמחייב עדיין שמירה על חוקיות, נחיצות ומידתיות.
כיצד הזכות לפרטיות עברה מן הבית אל הנתונים?
במובנה הישן, פרטיות התמקדה בהגנה מפני חדירה למרחב אישי ואינטימי ובזכות להיעזב במנוחה. בעולם של איסוף נתונים, מוקד ההגנה נע אל מידע אישי, שליטה בשימושים בו והסדרת זרימתו בין אנשים ומוסדות.
נתוני עתק מאפשרים להסיק מידע פרטי גם ממקורות גלויים, ולכן ההבחנה בין מידע פרטי לציבורי אינה מספיקה. ההצדקה החדשה מבקשת להגן גם על עיצוב הזהות, על אוטונומיה ועל חופש מפני מניפולציה של רצונות, מחשבות ודעות.
אילו זכויות חדשות שייכות לדור השני?
המאמר מונה זכות עצמאית לגישה לאינטרנט, הנובעת מכך שהחיבור נעשה תנאי למימוש קשת רחבה של אינטרסים וזכויות, ולא רק לקבלת מידע. הוא מזכיר גם הגדרה עצמית במידע, הרואה בייצוג הדיגיטלי של אדם הרחבה של אישיותו ומבקשת לתת לו שליטה אפקטיבית בו.
הצעה נוספת היא זכות שלא להיות כפוף להחלטות אוטומטיות בעניינים חשובים, שנועדה להגן מפני כוח אלגוריתמי שרירותי ולא־אחראי. אלה דוגמאות לזכויות שהוצעו או פותחו במידה שונה במקורות משפטיים ומדיניים; המאמר אינו טוען שלכולן כבר יש מעמד אוניברסלי זהה.
מהו הדור השלישי ומדוע הוא חורג מן המודל הקלאסי?
הדור השלישי מציע להבחין בין האדם הפיזי לבין אישיותו המקוונת ולהכיר בזכויות של ׳אדם דיגיטלי׳, בדומה להכרה המשפטית בישויות שאינן אדם טבעי. הוא יכול לעסוק בזהות דיגיטלית, במורשת דיגיטלית וביחסים שקיימים במיוחד בין משתמש לפלטפורמה.
במקביל הוא מבקש להטיל חובות ישירות על ספקי אינטרנט, פלטפורמות וחברות טכנולוגיה, למשל בענייני ניטרליות רשת. זהו מעבר חד ממערכת שבה בני אדם מחזיקים בזכויות ומדינות נושאות בחובות, ולכן הוא שנוי במחלוקת וטרם נעשה מבנה מוסכם של המשפט הבינלאומי.
מדוע חברות טכנולוגיה מאתגרות את האחריות המדינתית?
מודלים עסקיים ועיצוב טכנולוגי קובעים בפועל מי ייגש לאתר, איזה מידע ייאסף, למי יופץ תוכן, אם ניתן להעביר נתונים וכיצד יפעלו מיתון תוכן ושקיפות אלגוריתמית. השפעת החלטות פרטיות אלה על זכויות עשויה להיות גדולה יותר מזו של כלל ממשלתי מסוים.
אף על פי כן, מנגנוני זכויות האדם בנויים בעיקר לבחינת מעשי ממשלות ולהטלת חובות עליהן. חברות גלובליות מפזרות תשתיות ושרשראות אספקה בין מדינות, ולכן למדינת בית או למדינה מארחת אחת לא תמיד יש יכולת או תמריץ להסדיר את מלוא פעילותן.
כיצד הרשת מערערת את הגבול הטריטוריאלי של זכויות האדם?
הגישה המסורתית קשרה חובת מדינה לאנשים שבשטחה או בשליטתה, ובתי משפט מסוימים הכירו בתחולה מחוץ לשטח בעיקר כאשר המדינה שלטה באזור או באדם. עצם היכולת להשפיע מרחוק לא נחשבה תמיד מספיקה ליצירת סמכות.
העידן הדיגיטלי מאפשר מעקב, איסוף מידע והפעלת כוח על אדם בלי נוכחות פיזית במדינתו. לכן גופי זכויות אדם אחרים פיתחו מבחנים פונקציונליים יותר, המתמקדים בשליטת המדינה בפעילות המזיקה ובהשפעה ישירה וצפויה באופן סביר מעבר לגבול.
מה מלמד הדיון במעקב האמריקאי מחוץ לארצות הברית?
ב־2014 ועדת זכויות האדם של האו״ם בחנה דיווחים על איסוף רחב של נתונים ומטא־נתונים ועל האזנת סתר למנהיגים אירופים. היא המליצה לארצות הברית להבטיח שכל פגיעה בפרטיות תעמוד בחוקיות, מידתיות ונחיצות בלי קשר לאזרחותו או למיקומו של האדם הנתון למעקב ישיר.
בעיני שני, הניסוח הפונקציונלי שומר על רלוונטיות האמנה כאשר טכנולוגיה מאפשרת למדינה להפעיל כוח גלובלי. הוא גם ממחיש שהרחבת התחולה אינה תוצאה של תיאוריה דיגיטלית בלבד, אלא תגובה מוסדית למקרה שבו הגבול הגאוגרפי חדל להתאים למקום הפגיעה.
מהן חובות חיוביות כלפי פגיעה שמבצעים גורמים פרטיים?
חובה חיובית דורשת מן המדינה לנקוט צעדים להגנת זכויות, ולא רק להימנע מפגיעה בעצמה. פסיקת זכויות אדם כבר הרחיבה חובות כאלה למניעת פשע, להסדרה סביבתית ולרווחה, והמרחב הדיגיטלי מחיל את ההיגיון על כוחן של חברות פרטיות.
המדינה עשויה להידרש להסדיר פלטפורמות, ספקים ומפתחי בינה מלאכותית, לדרוש בדיקת נאותות של זכויות אדם, להטיל אחריות ולהבטיח תרופה לנפגעים. כך נשמרת המסגרת המדינתית בעקיפין, אך היא מותאמת למציאות שבה הפגיעה הישירה מתווכת בידי עסק.
כיצד אחריות של מדינת הבית מגיעה ליצוא טכנולוגיה?
התפתחות אחת מטילה על המדינה שבה חברה מאוגדת או ממוקמת חובה להסדיר השפעות של פעילותה בחו״ל, לרבות באמצעות פיקוח על יצוא. ההיגיון נשען על כך שהמדינה שולטת במקור הפעילות גם כאשר הקורבן והנזק נמצאים מעבר לגבול.
ועדת זכויות האדם יישמה היגיון כזה בבחינת איטליה והביעה דאגה מיצוא ציוד מעקב מקוון לממשלות בעלות רקע של הפרות חמורות. היא דרשה צעדים שיבטיחו שחברות שבסמכות איטליה, ובייחוד חברות טכנולוגיה, יכבדו זכויות גם בפעילותן בחו״ל.
מהי אינטגרציה מערכתית ומדוע היא נחוצה בעולם הדיגיטלי?
אינטגרציה מערכתית היא פרשנות של כלל אמנתי לא בבידוד, אלא לאור כללים בינלאומיים רלוונטיים אחרים, ברוח סעיף 31(3)(c) לאמנת וינה. היא מחליפה בהדרגה ׳ראיית מנהרה׳ שבה כל ועדה עוסקת רק באמנה שעליה היא מופקדת.
תקיפות סייבר, נשק אוטונומי, יצוא דו־שימושי, הגנת נתונים ובינה מלאכותית נוגעים בו־זמנית לזכויות אדם, ביטחון, סחר, דיני לחימה ורגולציה אזורית ומקומית. משום כך אי אפשר להסדיר את השלכות הטכנולוגיה על זכויות בלי לקשר בין אמנות, משטרי פיקוח, חקיקה ורגולציה עצמית.
אילו סיכונים נוצרים כאשר מחברים בין משטרים משפטיים?
חיבור בין ענפים מגדיל את טווח ההגנה ואת ההשפעה הנורמטיבית של גופי זכויות אדם, אך הוא עלול להביאם להכריע בנושאים שאינם בתחום מומחיותם. הוא גם מעלה את הסיכון להחלטות לא עקביות בין מוסדות בינלאומיים בעלי מנדטים ושיטות שונות.
במרחב הדיגיטלי הקושי חריף משום שהרגולציה הטכנולוגית משתנה במהירות ומערבת שיקולי ביטחון, תחרות, תכנון מערכות וזכויות. אינטגרציה מועילה דורשת אפוא תיאום והנמקה, ולא רק הפניה כללית לכל מסמך שיש בו מונח טכנולוגי.
מהי הדילמה בין התאמת זכויות קיימות ליצירת זכויות חדשות?
היצמדות לזכויות קיימות מספקת בסיס משפטי מוכר ומונעת חלל הגנתי, אך היא עלולה להציע הגנה חלקית לצרכים שאין להם מקבילה לא־מקוונת. הכרזה שהכלים הישנים אינם מתאימים, לפני שנוצרו כלים חדשים, עלולה להשאיר משתמשים בין שתי מערכות ללא תרופה.
יצירת זכויות חדשות מאפשרת לקרוא לבעיה בשמה, אך דורשת הכרה פוליטית ומשפטית ואינה מתרחשת ברגע שמלומד מציע מונח. שני מציג לכן תהליך רציף של פרשנות ועשיית דין, שבו דין מחייב ומסמכים רכים ממלאים תפקידים שונים.
האם השינוי המשפטי מספיק מול כוחן של טכנולוגיות חדשות?
המאמר משאיר פתוחה את השאלה אם ההרחבות המתוארות יכולות להתמודד עם הלחץ הגובר על זכויות ועם מבני הכוח והשליטה שנוצרו סביב טכנולוגיות חדשות. הוא ממפה הזדמנויות משפטיות ומוסדיות, אך אינו מציג מדידה אמפירית של יעילותן בפועל.
התשובה תלויה גם בקצב הפיתוח הטכנולוגי, ביכולת האכיפה ובשיתוף פעולה בין מדינות וחברות. הכרה נורמטיבית שאינה משנה תמריצים, תכנון ופיקוח עלולה להשאיר פער בין הזכות המוצהרת לבין חוויית המשתמש.
מדוע הלגיטימיות הפוליטית היא הגבול האחרון של ההרחבה?
תחולה חוץ־טריטוריאלית, חובות חיוביות וקריאה משולבת של אמנות מרחיבות את טווח הפעולה של גופי זכויות האדם מעבר לדגם שהמדינות קיבלו בעבר. הרחבה זו יכולה להגן על אנשים מול כוח דיגיטלי חוצה גבולות, אך גם לעורר טענה שהמוסדות חורגים מסמכותם.
שני מצביע על תגובת נגד של מדינות לשינויים מבניים בדיני זכויות האדם כאיום על הקיימוּת הפוליטית של המסלול. עתיד הזכויות הדיגיטליות תלוי אפוא לא רק ביצירת דוקטרינה טובה, אלא ביכולת לשכנע שהשינוי הכרחי, צפוי ולגיטימי בתוך מערכת בינלאומית המבוססת על הסכמת מדינות.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 16 ביולי 2026