מה קורה לעונש המידתי כשהכלא עצמו אכזרי?
ראיונות עם 17 שופטי בית המשפט העליון בדימוס חושפים את הפער בין גמול ליברלי כאידאל של מידתיות וכבוד לבין חיי הכלא שהשופטים עצמם מתארים כפוגעניים ובלתי צפויים
קרדיט תמונה: מקור התמונה Adam Jones CC BY-SA 2.0 Wikimedia Commons
גם שופטים שמכירים את כאבי הכלא מתקשים לשלבם בחישוב העונש: משך מאסר מידתי על הנייר אינו מבטיח ענישה מידתית בתנאים ממשיים.
מושגי יסוד בקצרה: גמול ליברלי ומידתיות
גמול ליברלי מצדיק ענישה כתגובה מידתית למעשה עוול וכמסר של גינוי מוסרי לאדם שנחשב סוכן אחראי ואוטונומי. הוא מבקש להבחין בין ״מגיע לו״ במובן של הלימה לבין נקמה, השפלה או סיפוק רגשי של הציבור.
בישראל תיקון דיני הענישה מ־2012 מציב את היחס בין חומרת העבירה לבין סוג העונש ועוצמתו כעיקרון מנחה. השאלה של המאמר היא אם עיקרון זה יכול להחזיק כאשר עונש המאסר כולל סבל שאינו מופיע במספר החודשים.
מהו מסך הבערות שבכותרת?
המסך הוא הנתק בין הרגע שבו שופט קובע תקופת מאסר לבין חיי האדם בתוך המוסד. גזר הדין מנסח זמן של שלילת חירות, אך אינו שולט בצפיפות, באלימות, בבידוד, בבריאות, ביחסי כוח או בשינויים שיתרחשו לאורך התקופה.
המחברים משתמשים בדימוי כדי לשאול אם תאוריה המתייחסת לעונש כמנה מדידה של חירות מסוגלת להצדיק את מלוא מה שהמדינה גורמת בפועל. אין מדובר בניסוי במסך ממשי או בהעתקה של הניסוי המחשבתי של רולס.
מי השתתף במחקר?
החוקרים ניסו לפנות לכל 27 שופטי בית המשפט העליון בדימוס שהיו בישראל בעת המחקר. שניים לא היו נגישים בשל גיל מתקדם, שישה לא השיבו ושניים סירבו, ולכן רואיינו 17.
המשתתפים כללו שני נשיאים לשעבר, ארבעה משנים לנשיא ו־11 שופטים רגילים; 14 כיהנו במינוי קבוע ושלושה במינוי זמני. היו בהם 13 גברים וארבע נשים, והניסיון השיפוטי הממוצע היה 22 שנים.
כיצד נערכו ונותחו הראיונות?
בין נובמבר 2021 לאפריל 2022 נערכו ראיונות חצי־מובנים בני כ־90 דקות בממוצע. מדריך בן 30 שאלות פתוחות עסק בפילוסופיית הענישה, בניסיון עם בתי סוהר ובמקום שניתן לחיי הכלא בהחלטות גזירת דין.
שני החוקרים נכחו, הראיונות נערכו בעברית, הוקלטו בהסכמה, תומללו מילה במילה ותורגמו לאנגלית. כל חוקר ערך בנפרד ניתוח תמטי אינדוקטיבי בן שישה שלבים; ציטוטים פורסמו בכינויים וללא פרטי תיקים מזהים.
מה ידעו השופטים על חיי הכלא?
כל המרואיינים למעט אחד ביקרו בבתי סוהר במהלך הקריירה, ורבים עשו זאת יותר מפעם אחת. הם דיברו על שלילת שליטה ואוטונומיה, צפיפות, פחד, יחסי כוח, תנאים פיזיים ופגיעה בכבוד.
כולם תיארו את המאסר כסבל עצום החורג מעצם אובדן החירות. זהו ממצא על האופן שבו המרואיינים תפסו ותיארו כלא; המחקר לא ערך תצפיות עצמאיות בתאים ולא מדד את תנאיו של כל אסיר.
מהו השיח הראשון — בנייה מחדש של גמול?
שמונה שופטים העלו שיח שבו מציאות הכלא משנה את משמעות הגמול. רובם לא תיארו גמול כתקשורת מוסרית ליברלית אלא קשרו אותו לנקמה, תגובה רגשית, לחץ ציבורי ופוליטיקה פופוליסטית.
המפגש בין אידאל ליברלי לסבל מוסדי גרם להם להתרחק מן המושג או להגדירו מחדש. המחברים רואים בכך קריעה של המסך: המציאות נכנסת אל התאוריה ומערערת את השפה שבה החוק מבקש להצדיק מאסר.
כיצד התרחקו השופטים מן הגמול?
חלק מן המרואיינים תיארו גמול כמושג מביך, פרימיטיבי או בלתי רציונלי שאינו הולם את זהותם כמגיני זכויות. אחרים הגבילו אותו לעבירות אלימות או מין חמורות, למקרים שנתפסו בעיניהם כקיצוניים או למצבים שבהם לא ראו סיכוי לשיקום.
דרך נוספת הייתה לתרגם גמול למטרות של הרתעה, מניעת סיכון והגנה על הציבור. בעיני המחברים, המעבר הזה מסייע לשופטים להצדיק מאסר אך גם מטשטש את ההבדל בין תאוריה גמולית לתאוריות תועלתניות של בקרת פשיעה.
מהו השיח השני — ניסיון לסגור את הפער?
חמישה שופטים תיארו ניסיונות לדמיין את החוויה הסובייקטיבית של האסיר ולהתאים לה את העונש. במצבים חריגים של מחלה קשה, בידוד צפוי, גיל, מעמד של אזרח זר או פגיעוּת אחרת, סבל צפוי גדול יותר יכול היה לתמוך בהקלה.
הגישה מכירה בכך שאותה תקופה אינה בהכרח אותו עונש לשני אנשים. היא מקרבת את ההחלטה לרעיון המידתיות, אך תלויה במידע חלקי על עתיד שאינו בשליטת השופט.
באילו כלים ניסו השופטים להשפיע?
המרואיינים הזכירו ספירת חודשים ולא רק שנים, ביקורים בכלא, בקשת מידע משירות בתי הסוהר והמלצות בגזר הדין על שיבוץ, טיפול רפואי או תמיכה נפשית. לעיתים הם שקלו חלופה שאינה מאסר בעבירות קלות יותר.
אלא שלהמלצות שיפוטיות רבות אין כוח מחייב כלפי ניהול הכלא, ומצבו של אדם יכול להשתנות. השופטים עצמם תיארו את הכלים כטלאי שאינו הופך את חוויית הענישה לצפויה או נשלטת.
מהו השיח השלישי — שמירה על המסך?
שישה שופטים הבחינו בין כמות העונש, כלומר משך שלילת החירות שקובע בית המשפט, לבין איכות הכליאה שמנהלים גורמי הכלא. לפי תיאור זה, תנאים שייכים למשפט מינהלי ולפיקוח על בתי סוהר ולא למעשה גזירת הדין.
ההבחנה מספקת חלוקת עבודה מוסדית ברורה, אך היא גם מאפשרת לעונש להיראות מידתי על הנייר בלי לכלול את סבלו בפועל. המחברים מכנים זאת דרך לנטרל אחריות לחלק מתוצאות ההחלטה.
כיצד הועברה האחריות לאחרים?
חלק מן המרואיינים הצדיקו מאסר כחובה שיפוטית, כהכרח שאין לו חלופה או כאמצעי להגנת החברה והנפגעים. אחרים הדגישו שהאסיר הביא על עצמו את מצבו או צמצמו אמפתיה כלפיו לעומת אמפתיה למשפחה, לנפגעים או לציבור.
שופטי הערעור הוסיפו מנגנון ייחודי: הם הציגו את הערכאה הדיונית כמי שבאמת גזרה את העונש ואת עצמם כבודקים אם יש עילה להתערבות בלבד. בכך אחריות מוסרית נדחפת מטה אף שהעליון הוא הסמכות האחרונה.
האם שלוש התגובות סותרות זו את זו?
שלושת השיחים אינם טיפוסים סגורים של שופטים, ומספריהם יכולים לחפוף. אותו אדם עשוי להכיר בתנאים במקרה חריג, להפריד אותם מן העונש במקרה אחר ולהסתייג מן המילה גמול ברמה התאורטית.
החפיפה חשובה משום שהיא מתארת משא ומתן מוסרי ולא כלל החלטה אחיד. המחקר לא מצא הבדלים ניכרים בין התמות לפי רקע מקצועי, אתניות או מגדר, אך המדגם קטן מדי לבדיקות השוואתיות חזקות.
מה טוענים המחברים על כישלון התאוריה?
לדעתם, כלא שמייצר פגיעה בלתי צפויה, השפלה ואובדן עצמי אינו כלי נוח להעברת גינוי מידתי המכבד את האדם. ככל שהשופטים רואים יותר מן המציאות, קשה להם יותר להסביר את המאסר באמצעות השפה הליברלית והם פונים לנקמה, לתועלת או להפרדה מוסדית.
זו מסקנה פילוסופית־פרשנית, לא הוכחה לוגית שכל גמול ליברלי בלתי אפשרי בכל מוסד. היא מכוונת אתגר לתאוריה: עליה לכלול את אופן ביצוע העונש ולא להסתפק במשך שקבע גזר הדין.
אילו תשובות נגדיות נותרות פתוחות?
אפשר לטעון ששופט צריך לקבוע עונש לפי מידע זמין ושמערכת נפרדת חייבת להבטיח תנאים חוקיים; אחרת עונשים ישתנו לפי השערות. אפשר גם לטעון ששיפור פיקוח, מידע והמלצות יקרב את המאסר למידתיות בלי לוותר על הגמול.
המחברים מכירים בכך שמודעות יכולה לרסן ענישה, אך סבורים שאינה מספיקה כל עוד התנאים נזילים והשליטה בהם מצויה בידי אחרים. המחקר מחדד את המחלוקת, אך אינו משווה אמפירית רפורמות חלופיות.
מהן מגבלות המחקר?
הראיונות נערכו עם שופטים בדימוס בשיטת משפט מקובל אחת. כללי האתיקה מנעו ריאיון של שופטים מכהנים, ואלה עשויים לחשוב או לדבר אחרת; גם מערכות ענישה אחרות ובתי סוהר פתוחים או מחמירים יותר עשויים להפיק דפוסים אחרים.
המחקר עוסק במה ששופטים אומרים שהם מאמינים, לא בקידוד גזרי הדין שלהם או במעקב אחר אסירים. נרטיב בדיעבד עלול להיות מושפע מזיכרון ומרצון להציג מורשת, והמאמר מוציא אסירים ביטחוניים מן המסגרת האנליטית.
מהי המשמעות לזכויות ולשלטון החוק?
אם המדינה אחראית לעונש, האחריות אינה מסתיימת בדלת הכלא. כבוד האדם, בריאות, בטיחות והגנה מפני יחס משפיל הם חלק מן האופן שבו העונש מיושם, ולכן רלוונטיים גם למידתיות ולא רק לניהול מינהלי מאוחר.
המאמר אינו דורש התעלמות מחומרת עבירות או מצורכי נפגעים. הוא דורש שמוסדות יצדיקו את מלוא הכוח שהם מפעילים: את ההחלטה לשלול חירות, את משך השלילה ואת התנאים שהופכים זמן משפטי לחוויה אנושית.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 6 בספטמבר 2026