הפוליטיקה הרגשית של הרפורמה המשפטית בישראל

רגשות כמרכיב בהגדרת בעיית מדיניות

המחקר טוען שרגש אינו רק ״מצב רוח ציבורי״ המרחף ברקע של תהליך המדיניות. יזמי מדיניות יכולים להשתמש בפחד, בכעס, בבוז ובגועל כדי להפוך מצב מורכב לבעיה דחופה, מוסרית וברורה לכאורה הדורשת פעולה.

במקרה הישראלי, המסגור קדם לחיבור בין בעיה, פתרון ופוליטיקה: הוא ביקש לייצב תחילה את התפיסה שבית המשפט ומערכת הייעוץ המשפטי נטלו כוח מן הבוחרים. כך השפה הרגשית קבעה מי הקורבן, מי האשם ומהו האיום עוד לפני הדיון בפרטי ההסדרים.

מושגי יסוד בקצרה: הזרמים המרובים, קיטוב רגשי ועיגון

מסגרת הזרמים המרובים מסבירה שינוי מדיניות באמצעות זרם הבעיות, זרם הפתרונות והזרם הפוליטי, שיזמים מנסים לחבר בחלון הזדמנויות. המאמר מעמיק את זרם הבעיות ומראה שמסגור רגשי עשוי לקבוע אילו תנאים יזוהו כמשבר ואילו פירושים יידחקו הצדה.

קיטוב רגשי הוא סלידה, פחד וחוסר אמון כלפי המחנה היריב מעבר למחלוקת עניינית, ואילו עיגון רגשי קושר תופעה חדשה לרגש מוכר כבר בראשית הוויכוח. החיבור ביניהם עלול להקשות על הציבור לבחון מסגור חלופי גם כאשר מידע או פתרונות חדשים נכנסים לזירה.

מערך מחקר שמחבר רטוריקה עם תגובת קהל

השלב האיכותני סרק 31 אירועים מן הצגת הרפורמה ב־4 בינואר 2023 ועד חקיקת צמצום עילת הסבירות ב־23 ביולי 2023: שישה דיוני מליאה, 14 דיוני ועדת החוקה ו־11 הופעות ישירות בתקשורת. קידוד ידני זיהה שבעה נושאים, ושני מודלים שימשו כלי טריאנגולציה לסיווג הרגשות שהמסרים נועדו לעורר.

במרץ 2025 נערך סקר מקוון בקרב מדגם מייצג של 470 יהודים בישראל, בחלוקה מכוונת לשמאל, מרכז וימין. כל משיב דירג 20 רגשות כלפי שישה קטעים מייצגים וכלפי לוין ורוטמן עצמם, וכך נוצרה השוואה בין כוונת המסגור, תגובת הציבור וזהות השליח.

שבעה מסגורים של בית המשפט כאיום

לוין תיאר בית משפט בלתי מאוזן המשעתק השקפת עולם אחת, מתעלם מבחירת הרוב, מגן באופן בררני על מיעוטים, ויצר לעצמו סמכות חוקתית ללא בסיס ראוי. מסגור נוסף הציג את היועצים המשפטיים ואת המערכת השיפוטית כמכשול מתואם המשתק את יכולת הממשלה למשול.

רוטמן הציג את הקואליציה כמנגנון המגן על זכויות טוב יותר מבית המשפט, טען שהרשות השופטת נהנית מכוח ללא איזונים, ותיאר את הריבונות כאילו נלקחה מן הכנסת והציבור. מאחורי המסרים הופיעו שוב ושוב עלילות של הדרה, עליונות, איום, בגידה וגנבת כוח, שנועדו להטעין את הוויכוח החוקתי ברגש.

שליליות משותפת, יעדים מנוגדים ועוצמות שונות

הממצא המרכזי הוא שמשיבים מן הימין, המרכז והשמאל לא הציגו קבוצות שונות באופן שיטתי של רגשות; כמעט כל הרגשות הבולטים היו שליליים. עניין היה הרגש החיובי היחיד שעבר את סף הניתוח, בעוד פחד, כעס, בוז וגועל בלטו במיוחד בהבדלי העוצמה בין המחנות.

אותו רגש לא בהכרח הופנה לאותו יעד: בימין הוא עשוי היה להיות מכוון לבית המשפט, ובמרכז ובשמאל לרפורמה וליוזמיה. משיבי הימין דיווחו בדרך כלל על שליליות חלשה יותר, ואילו דמיון התגובות לדוברים ולציטוטים מקשה להפריד בין שיפוט הטענה לבין זהות הפוליטיקאי.

כיצד רגשות נכנסים לזרם הבעיות במדיניות ציבורית?

רגש מסמן לציבור שמצב מסוים אינו רק נתון אלא איום הדורש תשומת לב ופעולה. במקרה הנחקר, תיאורים של אליטה שיפוטית, שלילת קול הבוחר וסכנה למשילות הפכו את מבנה היחסים בין הרשויות לבעיה טעונה עוד לפני שהפתרונות החוקתיים נשקלו במלואם.

אילו מקורות נותחו כדי לזהות את האסטרטגיה הרגשית?

החוקרות והחוקר אספו כל הצהרה זמינה של לוין ורוטמן בנוכחות תקשורת בתקופה המרכזית של קידום החקיקה. החומר כלל מליאה, ועדת חוקה והופעות תקשורתיות, ולכן הניתוח מכסה כמה זירות שבהן היזמים ניסו להגדיר את אותה בעיה לקהלים שונים.

מה היו שבעת המסרים המרכזיים של יוזמי הרפורמה?

המסרים תיארו בית משפט הומוגני המרחיק קולות ימניים, מבטל את בחירת הרוב, מגן על מיעוטים באופן בררני ומעניק לעצמו סמכות חוקתית. הם הוסיפו מערכת משפטית המשתקת ממשלה, קואליציה שמאזנת ומגינה טוב יותר על זכויות, שופטים נטולי איזונים, וריבונות ציבורית שנלקחה ויצרה קיטוב.

האם השמאל, המרכז והימין חשו רגשות מסוגים שונים?

לא באופן השיטתי שחזתה ההשערה הראשונה. שלושת המחנות דיווחו בעיקר על אותם סוגים של רגשות שליליים, ושתי חריגות מוגבלות לא יצרו דפוס רחב של רפרטוארים רגשיים נפרדים.

היכן בכל זאת נמצא הבדל פוליטי ברור?

ההבדל נמצא בעיקר בעוצמה ולא בכיוון: משיבים מן הימין דיווחו על רגשות שליליים חלשים יותר ממשיבים מן המרכז והשמאל. הדפוס חזר ביחס ללוין ובתשעה מתוך עשרת הרגשות שנבדקו ביחס לרוטמן, בעוד פחד, גועל, בוז וכעס יצרו את הפערים הגדולים ביותר.

מדוע זהות הדובר חשובה לא פחות מתוכן המסר?

התגובות הרגשיות לציטוטים היו דומות מאוד לתגובות ללוין ולרוטמן כאישים, והניתוח לא הצליח להפריד ביניהן באופן משכנע. במרחב מקוטב, דמות פוליטית נעשית סמל של מחנה, ולכן הציבור עשוי לעבד משפט חדש דרך היחס הקודם לשליח עוד לפני שהוא שוקל את תוכנו.

מהו עיגון רגשי בהקשר של הרפורמה המשפטית?

עיגון רגשי הוא קיבוע מוקדם של תופעה חדשה בתוך מערך רגשות מוכר, כגון פחד מאליטה או כעס על פגיעה בדמוקרטיה. המחקר מפרש את דמיון התגובות לדוברים ולמסריהם כדפוס התואם עיגון כזה, שעשוי לצמצם בהמשך את מרחב המסגור מחדש.

האם המחקר מוכיח שהרטוריקה גרמה למחאה ההמונית?

לא, משום שהסקר חתכי, נערך לאחר האירועים ואינו כולל ניסוי, סדר זמנים אישי או נתוני פאנל המאפשרים זיהוי סיבתי. המחברים מציגים את הרטוריקה, התגובה השלילית, המחאה, השביתה הכללית והשהיית החקיקה כדפוס עקבי עם השפעת מסגור רגשי על סדר היום, ולא כהוכחה ניסויית לקשר סיבתי.

מדוע רגשות חיוביים כמעט לא הופיעו בתגובות?

הקידוד הידני זיהה ניסיונות אפשריים לעורר גם גאווה וחמלה, אך הם לא נקלטו בעוצמה מספקת בסקר. הפער מראה שכוונת הדובר אינה קובעת את תגובת הקהל, במיוחד כאשר המרחב הציבורי כבר מאורגן סביב חשד, איום וזהויות מחנאיות.

מדוע הציבור הערבי לא נכלל במדגם?

המחברים טוענים שלוין ורוטמן כיוונו את דוגמאותיהם ואת פנייתם בעיקר לציבור היהודי, ושמבנה השמאל־מרכז־ימין ששימש להשערות אינו מתאים באותה צורה לציבור הערבי. ההחלטה מצמצמת במכוון את תחום ההכללה: התוצאות מתארות את הזירה היהודית הדומיננטית ואינן מלמדות כיצד אזרחים ערבים או ציבורים מעורבים חוו את המסרים.

איזה תפקיד מילאו כלי הבינה המלאכותית במחקר?

שני מודלים סיווגו את הרגשות המיועדים בקטעים לפי גלגל הרגשות של ז׳נבה, וההשוואה לקידוד האנושי שימשה בדיקת טריאנגולציה ולא תחליף לפרשנות. החפיפה הייתה גבוהה ב־13 מתוך 14 השוואות בין נושא למחנה, אך הפלטים הגולמיים לא נשמרו ולכן אי אפשר לבצע בדיקת עקביות פורמלית של ההרצות.

כיצד מסגור שלילי משפיע על דיון דמוקרטי?

פחד וכעס יכולים להעלות במהירות סוגיה לסדר היום ולגייס ציבור לפעולה, אך הם גם מצמצמים קשב לנימוקים חוצי מחנות. כאשר היריב והמוסד מוצגים כאיום מוסרי, פשרה נעשית חשודה, אמון נשחק והיכולת לבחון תיקון חוקתי חלופי נחלשת.

מהן המגבלות המרכזיות של ממצאי המחקר?

המחקר מסיק על כוונה רגשית מתוך טקסטים, מודד תגובות בדיווח עצמי ומסתמך על סקר חתכי של הציבור היהודי בלבד. הוא מציע מנגנון סביר של מסגור ועיגון ומחבר אותו לדינמיקה של סדר היום, אך אינו יכול לקבוע מה היה קורה ללא המסרים או להכליל את הדפוס לכל הקבוצות בישראל ולדמוקרטיות אחרות.