המיתוס של האחד והחברה שאינה גוף אחד
ניקול הוכנר קוראת מחדש את קלוד לפור ומראה מדוע הכמיהה לאחדות, לזהות יציבה ולוודאות מאיימת על דמוקרטיה שחייבת להישאר פתוחה למחלוקת
קרדיט תמונה: Wikimedia Commons
דמוקרטיה נשמרת כאשר איש אינו רשאי להפוך את העם המרובה לגוף אחד ולדבר בשמו לצמיתות, אך עליה גם לבנות חיים משותפים שאינם פוחדים ממחלוקת.
הסכנה מתחילה בכמיהה מנחמת
המיתוס של האחד אינו מתחיל בהכרח בכפייה גלויה, אלא ברצון אנושי מובן להפסיק אי־ודאות ולחוש שייכות. הוכנר מראה כיצד אצל לפור הרצון הזה נעשה מסוכן כאשר הרמוניה מוצגת כמצבה הטבעי של החברה וכל מחלוקת נתפסת כקלקול.
הכמיהה לוודאות מתחזקת דווקא לאחר שהמלוכה והדת חדלות לספק עוגן קבוע לסדר החברתי. במקום לקבל שהמשמעות הפוליטית נוצרת ומתעדכנת במאבק, המיתוס מבטיח להחזיר זהות שלמה שמעולם לא התקיימה ללא הבדלים.
מושגי יסוד בקצרה
המקום הריק של הכוח הוא עיקרון שלפיו השלטון בדמוקרטיה ניתן לאיוש זמני, אך אינו רכושו הטבעי של אדם או מחנה. חלוקה סמלית פירושה שהחברה מכירה בהבדלים ובמחלוקות שמכוננים אותה, בלי לקבע אחת ולתמיד מי הוא העם ומהו הצדק.
הדמיוני אצל לפור הוא המישור שבו החברה משליכה על עצמה תמונת שלמות, גוף וזהות אחידה. המיתוס של האחד שייך למישור הזה משום שהוא מעלים את הפער בין החברה המרובה לבין הדימוי המאוחד שהיא מבקשת לראות במראה.
שלוש פעולות שהופכות רבים לאחד
הוכנר מארגנת את פעולת המיתוס בשלושה שלבים: כישוף הרצון, צמצום הרבים ומתן שם למה שאינו ניתן לשיום סופי. כך סולידריות בין שונים מתחלפת בדרישה למנהיגות אחת, והזרימה של זהויות ואינטרסים נעצרת בדמות מדומיינת של עם אחיד.
השם מעניק לדימוי כוח מפני שהוא הופך ישות משתנה לדבר שנדמה ברור וניתן לדיבור. ברגע שהעם כאחד מקבל קול יחיד, דעות שאינן מתאימות לקול הזה אינן מוצגות עוד כחלק מן העם אלא כאיום עליו.
האחר הפנימי משלים את תמונת האחדות
אחדות מדומיינת דורשת גבול, ולכן היא נוטה לייצר אחר שמגלם את מה שהחברה אינה רוצה לזהות בתוכה. פערים, תסכולים וסכסוכים מיוחסים לקבוצה מסומנת, כאילו סילוקה יחזיר גוף חברתי נקי ושלם.
המהלך הזה מסביר מדוע רטוריקה של עם אחד כרוכה לעיתים קרובות בהאשמת מתנגדים, מיעוטים או מבקרים בבגידה. הדמוקרטיה נשחקת לא רק כאשר האחר נרדף, אלא כבר כאשר עצם היותו יריב לגיטימי מוחלף בתפקיד של מחלה בגוף הלאומי.
מן השעבוד מרצון אל החברה המסרבת לאחד
קריאתו של לפור בלה בואסי מעבירה את המבט מן העריץ היחיד אל הרבים שמאפשרים את שלטונו ומשכפלים ביניהם שרשרות קטנות של כפיפות. השעבוד נעשה אפוא בעיה של יחסים ורצונות חברתיים, ולא רק תוצאה של כוח המופעל מלמעלה.
הדיאלוג עם פייר קלסטר מעלה דגם אחר: חברות שמארגנות סמכות כך שלא תתמצק למדינה המגלמת את האחד. הוכנר מדגישה עם זאת שלפור אינו מבקש חברה אילמת או נטולת מוסדות, מפני שהשפה והייצוג הסמלי הם חלק מעצם היווצרותו של מרחב פוליטי.
הסמלי אינו קונצנזוס קבוע
כל חברה חייבת להבחין באופן כלשהו בין אמיתי לשקרי, ראוי לפסול ומותר לאסור, ולכן אי אפשר לחיות ללא סדר סמלי. הייחוד הדמוקרטי הוא שההבחנות הללו אינן מוצגות כהתגלות סופית של מהות העם, אלא נשארות פתוחות לערעור ולניסוח מחדש.
הסמלי מעניק לחיים המשותפים צורה ומשמעות, אך אינו מוחק את החלוקה שבתוכם. מכאן שהמחלוקת אינה תאונה שאפשר לרפא באמצעות הסכמה מוחלטת, אלא מנגנון שבאמצעותו החברה בודקת שוב את גבולותיה ואת מושגי הצדק שלה.
מדוע גם גוף מרובה אינו מספיק
מקיאוולי מלמד שעימות בין הנטיות של הגדולים ושל העם יכול לשמור על חירותה של הרפובליקה. לפור מאמץ את חשיבות הסכסוך, אך חושד אפילו במטפורה של גוף פוליטי שמורכב מאיברים שונים ומתפקדים.
גוף עדיין מרמז על שלמות, פנים וחוץ, ועל אפשרות לזהות איבר זר שיש לכרות. החברה הדמוקרטית של לפור היא לכן חסרת גוף סופי: היא מתקיימת באמצעות מוסדות וייצוגים, אך אינה נסגרת בדמות אחת שממצה אותה.
טוטליטריות כהבטחה לבטל את הפיצול
בקריאה של הוכנר, הטוטליטריות מבטיחה להפוך את העם, המפלגה והכוח לאחד ולמחוק את המרחק ביניהם. הפרט אינו רק מציית למדינה; קולו נטמע בתוך אנחנו מדומיין שמציג את עצמו כבעל אמת אחת.
הבטחת הוודאות תלויה בשלילת האפשרות שהחברה אינה יודעת את עצמה באופן מלא. משום כך מחאה, היסוס וביקורת אינם יכולים להישאר עמדות פוליטיות רגילות, והם מתורגמים לסטייה או לבגידה המאיימות על האחד.
הבדל עקרוני מארנדט ומקסטוריאדיס
הוכנר מציבה את לפור בשיחה ביקורתית עם חנה ארנדט: גינוי המיתוס הטוטליטרי אינו מספיק בלי להבין איזה סדר סמלי מפריד דמוקרטיה מטוטליטריות. אצל לפור, החירות דורשת שמקום הכוח יישאר בלתי ניתן לניכוס ושזהות החברה תישאר לא מוכרעת.
מול קסטוריאדיס, שהעניק לדמיון תפקיד יוצר באוטונומיה חברתית, לפור חשדן יותר כלפי כוחו של הדימוי. ההבדל אינו שולל יצירה קולקטיבית, אך מזהיר מפני הרגע שבו היצירה מתקשה לתמונה אחידה ומתחילה להתחזות לטבע חברתי.
הביקורת של הוכנר על האנטי־מיתוס
המאמר אינו מקבל את לפור ללא סייג, מפני שגם אידיאל של ריק, אי־קביעות וחלוקה עשוי להפוך לציווי מופשט. אם כל זהות חיובית חשודה מראש, הדמוקרטיה עלולה להתקשות להסביר מה מושך בחירות מלבד שלילת האחד.
הוכנר מסיימת בשאלה אם אפשר לצרף לפוליטיקה של מחלוקת גם ידידות וחיים משותפים שיש בהם ערך חיובי. זו אינה קריאה לחזור לקונצנזוס כפוי, אלא דרישה לחשוב כיצד בני אדם יוכלו לשאת את הפיצול ואף להוקיר אותו.
מהו המיתוס של האחד?
המיתוס של האחד הוא הדימוי שלפיו החברה יכולה לקבל זהות אחת, רצון אחד וקול אחד שאינם משתנים. אצל לפור כפי שהוכנר מפרשת אותו, הדימוי הופך ריבוי היסטורי וחברתי לישות מדומיינת שנראית טבעית.
זהו מיתוס פוליטי גם כאשר אין בו סיפור אגדי, מפני שהוא מארגן תשוקות ומעניק לגיטימציה למוסדות ולמנהיגים. כוחו טמון בכך שהוא מציע נחמה מפני אי־ודאות ומציג את המחיר — השתקת ההבדל — כשלום חברתי.
האם כל שאיפה להסכמה היא אנטי־דמוקרטית?
לא כל פשרה או הסכמה היא מיתוס של אחד, ודמוקרטיה אינה יכולה לפעול בלי החלטות משותפות. הבעיה מתחילה כאשר הסכמה מוצגת כהוכחה שאין עוד חילוקי דעות לגיטימיים או כאשר הרוב נטען כזהה לעם כולו.
הקריאה הלפורטיאנית מבחינה בין הסדר זמני שניתן לפתוח מחדש לבין אחדות המוחקת את זכות הערעור. הסכמה דמוקרטית נשארת אפוא הישג פוליטי מוגבל, לא גילוי של זהות לאומית נצחית.
מה פירוש שהכוח נמצא במקום ריק?
המקום הריק אינו היעדר ממשלה או חולשה מוסדית, אלא היעדר בעלים טבעי של הריבונות. נבחרים מחזיקים בסמכות מכוח כללים ולזמן מוגבל, ולכן אסור לזהות את גופם, מפלגתם או מחנם עם המדינה והעם.
בחירות, חילופי שלטון ומנגנוני ביקורת מקבלים כך משמעות עמוקה יותר מפרוצדורה. הם מזכירים שהמשרה יכולה להיות מאוישת, אך החברה אינה יכולה להילכד לנצח בידי מי שמאייש אותה.
כיצד המיתוס הופך יריב לבוגד?
כאשר מחנה פוליטי מגדיר את עצמו כעם האמיתי, אין עוד מקום פנימי ליריב שמציע תפיסה אחרת של הטוב המשותף. ההתנגדות מתפרשת כהתייצבות מחוץ לגוף, ולכן ניתן לתאר אותה כזיהום או כפגיעה מכוונת בכלל.
המנגנון אינו תלוי בהוכחה שהיריב פגע במדינה, אלא בהגדרה מוקדמת של שייכות. מכאן חשיבותן של שפה ומוסדות שמגינים על אופוזיציה כביטוי של האזרחות עצמה ולא כחריג שיש לסבול בחוסר רצון.
מה ההבדל בין הסמלי לדמיוני?
הסמלי מארגן יחסים והבחנות ומאפשר לחברה לתת לעצמה צורה שניתנת לדיון ולשינוי. הדמיוני מציע תמונה שלמה שבה הפערים נעלמים והחברה נראית לעצמה כגוף אחד בעל גבולות ברורים.
לפור אינו טוען שאפשר להימנע מכל דימוי, אלא מזהיר מפני בלבול בין תמונה לבין המציאות המרובה שהיא מסתירה. דמוקרטיה זקוקה לצורות משותפות, אך עליה להשאיר בהן סימן לכך שהן זמניות ושנויות במחלוקת.
מדוע לפור קורא מחדש את לה בואסי?
לה בואסי מאפשר ללפור לשאול מדוע רבים מסכימים לשרת אחד אף שמספרם וכוחם גדולים משלו. התשובה אינה מצטמצמת לפחד, מפני שהשעבוד נשען גם על קסם השם, על הרגל ועל רשתות של אדונים קטנים.
הקריאה חושפת שהסמכות הריכוזית משוכפלת בתוך החברה ולא רק נכפית עליה מבחוץ. לכן התנגדות דמוקרטית דורשת שינוי ביחסים ובהזדהויות, ולא רק החלפה של שליט יחיד באדם אחר.
מה תורם מקיאוולי לטיעון?
מקיאוולי מספק מסורת שבה סכסוך בין קבוצות אינו בהכרח סימן לריקבון אלא מקור אפשרי לחירות. הוכנר משתמשת בחיבור הזה כדי להראות שלפור מעמיד מחלוקת בלב החיים הפוליטיים ולא בשוליהם.
עם זאת, לפור מסרב להסתפק בגוף פוליטי שמכיל כמה נטיות, משום שגם גוף כזה עלול לייצר חלום של שלמות. הוא מבקש לשמר את התנועה בין העמדות בלי להעמיד מעליהן זהות אחת שסוגרת את המשחק.
האם חברה דמוקרטית יכולה להחזיק בזהות משותפת?
כן, אך הזהות המשותפת אינה יכולה להיות הגדרה סופית שמסלקת את מי שאינו מתאים לה. היא נוצרת באמצעות ויכוח, מוסדות, זיכרונות ופעולות משותפות, ונשארת פתוחה לשינוי עם כניסת קולות חדשים.
הוכנר מחדדת שהקושי של הדמוקרטיה לקרוא לעצמה אחד אינו כישלון שיש לתקן. זהו התנאי שמאפשר לאנשים שונים להיאבק על משמעות השייכות בלי שמחנה אחד יקבל בעלות בלעדית עליה.
כיצד המאמר מסביר טוטליטריות?
המאמר מדגיש בטוטליטריות את איחוד העם, המפלגה והכוח בדימוי של גוף חברתי אחד. האיחוד מבטל את המרחק שמאפשר ביקורת וממיר אי־קביעות בוודאות המוצגת כאמת היחידה של החברה.
זו אינה תאוריה כמותית שמדרגת משטרים לפי מדד, אלא שחזור מושגי של ההיגיון הטוטליטרי אצל לפור. היא מועילה בזיהוי תהליכים, אך אינה לבדה הוכחה שמשטר מסוים נעשה טוטליטרי.
האם המיתוס רלוונטי לפופוליזם בן זמננו?
המאמר אינו מציג מחקר שיטתי של מפלגות פופוליסטיות, ולכן אין להשתמש בו כמדד אמפירי ישיר. עם זאת, מסגרתו מאירה רטוריקה שמפרידה בין עם טהור לאויב פנימי ומעניקה למנהיג זכות לדבר בשם הכלל.
היישום הזה הוא היסק מושגי מן הקריאה בלפור ולא תוצאה שנבדקה במדגם. הוא מזמין לבחון האם מוסדות, אופוזיציה ומיעוטים נשארים חלק לגיטימי מן החברה או מוצגים כמכשולים בפני רצון אחד.
מהי המגבלה המרכזית של המחקר?
זהו מאמר פרשני בהיסטוריה של הרעיונות המבקש לחשוף ציר סמוי יחסית בתוך קורפוס רחב. הבחירה במיתוס של האחד מארגנת טקסטים רבים באופן פורה, אך היא אינה מוכיחה שזהו המפתח היחיד או המכריע לכל כתיבתו של לפור.
המאמר גם אינו בודק כיצד אזרחים בפועל מגיבים לאי־ודאות או אילו מוסדות מפחיתים משיכה לאחדות כפויה. המסקנות המעשיות הן לכן עקרונות אבחוניים ונורמטיביים, לא תחזית סיבתית.
מה הוכנר מוצאת חסר אצל לפור?
לפור מפרק בעוצמה את הפנטזיה של גוף חברתי שלם, אך אינו מסביר באותה מידה כיצד לטפח אהבה לחירות ולמחלוקת. חלוקה מתמדת יכולה להגן מפני אחדות כפויה, אולם היא יכולה גם להיעשות הרסנית או לעורר געגוע מחודש לוודאות.
הוכנר מציעה לחשוב על ידידות פוליטית ועל דיבור פתוח ככיוון משלים, בלי למחוק הבדלים. האתגר הוא לבנות זיקה בין אזרחים שמסוגלת לשאת מחלוקת ולא להפוך אותה לאויבות מוחלטת.
מהו הלקח המוסדי לדמוקרטיה ליברלית?
המבחן הראשון הוא אם בעלי הכוח מכירים בכך שהם חלק מן החברה ולא התגלמותה המלאה. הגבלת כהונה, ביקורת, חופש ביטוי וזכות אופוזיציה מקבלים הצדקה משותפת: הם משמרים את הפער בין מוסד זמני לבין העם שאיש אינו יכול לנכס.
המבחן השני הוא היחס למחלוקת, מפני שמוסדות לבדם אינם מספיקים אם יריבים מוצגים כבוגדים. דמוקרטיה ליברלית זקוקה גם לתרבות פוליטית שבה ריבוי אינו תקלה בדרך לאחד, אלא צורת הקיום הלגיטימית של הציבור.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 5 בספטמבר 2026