שלוש מחאות, דפוס אחד של פירוד
ניתוח התבטאויותיו של בנימין נתניהו מול מחאות 2011, 2020 ו־2023 מזהה מעבר ממענה מוסדי חלקי לרטוריקה חריפה של ״אנחנו והם״ — אך נשען על ניתוח איכותני שהליך העבודה בו אינו מתועד במלואו
מבחנה של הנהגה דמוקרטית אינו רק אם היא מאפשרת הפגנה; הוא גם אם היא משיבה לטענות בלי להפוך את המתנגדים לאויבי העם.
מחאה כמבחן למנהיגות
מחאה מציבה מנהיג מול ציבור שאינו מסתפק בבחירות תקופתיות ודורש תגובה בזמן אמת. האופן שבו המנהיג מקשיב, ממסגר את המתנגדים ובוחר בין דיאלוג לכפייה חושף כיצד הוא מבין סמכות ואזרחות.
חיטמן בוחן שלושה רגעים תחת אותו ראש ממשלה כדי לאתר דפוס חוזר ושינוי לאורך זמן. מוקד המאמר אינו חוקיות ההפגנות אלא השימוש של נתניהו במסרים ובפעולות מול קבוצות מחאה שונות.
מושגי יסוד בקצרה: מנהיגות מתגמלת ומנהיגות מעצבת
במסגרת המאמר, מנהיג מתגמל מכוון להשגת יעד, מפעיל תגמול וענישה ונוטה להעדיף תועלת קצרת טווח, לרבות שימור כוחו. מנהיג מעצב מבקש לנסח חזון משותף, לנהל דיאלוג ולחזק את יכולתם האוטונומית של המונהגים לפעול למען מטרה קולקטיבית.
החלוקה היא כלי אנליטי ולא בדיקת אישיות קלינית. מנהיג יכול לשלב תכונות משני הדגמים, והדבקת התווית המתגמלת אינה כשלעצמה הוכחה שהמניע לכל פעולה היה אישי.
קורפוס ציבורי, הליך ניתוח חלקי
חיטמן מדווח שאסף את כל ההתבטאויות הכתובות והמדוברות של נתניהו הרלוונטיות לשלושת המקרים וקרא אותן. מילות החיפוש עסקו בפגיעה בדמוקרטיה, שלטון החוק, ניסיון להפיל את הממשלה, אינטרס לאומי והבטחות לתיקון, ולדבריו לא הוצא מקור שהחיפוש העלה.
המאמר אינו מוסר את מספר הפריטים, רשימה מלאה של המקורות, כללי סיווג או בדיקת עקביות בין מסווגים. לכן אפשר לעקוב אחר הדוגמאות והטיעון, אך קשה לשחזר את החיפוש או לבדוק אם אמירות נגדיות קיבלו משקל שווה.
2011: הבטחות, ועדה והסטת המבט
המחאה התמקדה בדיור, ביוקר המחיה ובצדק חברתי. נתניהו הבטיח מסלולי תכנון מהירים, שבירת קרטלים והוזלת דירות, אך גם קרא לאחדות מול הטלטלה האזורית והזהיר שפופוליזם עלול לפגוע בצמיחה.
חיטמן מפרש את הפנייה לאיום חיצוני ואת ההאשמה בפופוליזם כדרך להימנע מן התביעה הפנימית. לצד זאת הייתה תגובה מוסדית ממשית בדמות ועדת טרכטנברג, ולכן המקרה מורכב יותר מהתעלמות מוחלטת.
יישום חלקי אינו אפס יישום
המאמר מצטט דוח של המרכז להעצמת האזרח משנת 2018, שלפיו 78% מהמלצות הוועדה אומצו כמדיניות: 44% יושמו במלואן ו־34% יושמו חלקית. בה בעת, תחומים משמעותיים ובהם דיור, חינוך וסיעוד נותרו ללא מענה מספק.
הנתונים מחייבים להבחין בין מענה נקודתי לבין פתרון שורש. הם גם מסייגים ניסוח גורף שלפיו כל ההבטחות היו ריקות, משום שהמאמר עצמו מתעד אימוץ ויישום חלקי בהיקף ניכר.
2020: הפיצול היה כבר בתוך המחאה
בשנת הקורונה פעלו במקביל מחאת הדגלים השחורים נגד שחיתות, מחאת עצמאים על פיצוי כלכלי ומחאה חרדית נגד מגבלות. לקבוצות היו יעדים, ארגונים ושיטות פעולה שונים עוד לפני התערבות הממשלה.
לפי חיטמן, נתניהו ניצל את השונות: הוא נפגש עם חלק מן המארגנים לפני הפגנת העצמאים, ניהל מגע עם בעלי מסעדות בנפרד והרוויח מן המחלוקות בין ענפים ביחס לאלימות ולדיאלוג. הפרשנות היא שהנהגה מתגמלת השתמשה בסדקים במקום לבנות מענה משותף.
כשהתקשורת נהפכת לשחקן אויב
במקביל לפיצול הקבוצות, נתניהו טען שהתקשורת אינה רק מסקרת את ההפגנות אלא משתתפת בהן ומאפשרת שיבוש סדר שלא התקבל בעבר. הוא גם תיאר איומים נגדו ונגד משפחתו כמעשה שהתקשורת מלבינה.
המסגור מעביר את הדיון מדרישות כלכליות ומשפטיות לשאלת הלגיטימיות של המתווך ושל המחאה. מבחינה דמוקרטית, הוא מצמצם את המרחב שבו ביקורת, סיקור והתנגדות יכולים להיחשב פעולות רגילות של אזרחים ומוסדות.
2023: מנדט בחירות מול קול מחאה
מול המחאה נגד השינוי המשפטי, נתניהו הציג את הבחירות של נובמבר 2022 כ״אם כל ההפגנות״ וכמנדט לבצע את המהלך. בכך הועמדה לגיטימיות הבחירות מול לגיטימיות ההתנגדות ברחוב, אף שבדמוקרטיה ייצוגית השתיים יכולות להתקיים יחד.
חיטמן מזהה מעבר מהתווכחות עם הדרישות לסימון המוחים כאנרכיסטים וכמי שמבקשים לשבש את רצון הרוב. ההבחנה בין מצביעי הקואליציה לבין יתר האזרחים נעשתה, לפי המאמר, לגרסה חריפה של ״אנחנו והם״.
השהיה ודיאלוג לצד המשך דה־לגיטימציה
בסוף מרץ הודיע נתניהו על השהיית הקריאות הבאות של החקיקה כדי לתת הזדמנות לשיחות ולהסכמה רחבה. זוהי פעולה שאינה מתיישבת באופן פשוט עם טענה שלא נעשה כל ניסיון מוסדי לדיאלוג.
עם זאת, חיטמן מראה שבאותו פרק זמן נמשכו מסרים על מיעוט קיצוני, סרבנות, סכנה לצבא וקשר עם אויבים. המאמר מפרש את הפער בין שפת ההסכמה לשפת האיום כסימן לכך שההשהיה לא שינתה את אסטרטגיית החלוקה.
שלושה רכיבים של הפרד־ומשול
הרכיב הראשון הוא ניצול גבולות קיימים בין קבוצות כדי למנוע מהן להפוך לגוש משותף. הרכיב השני הוא דה־לגיטימציה של המתנגדים באמצעות תוויות כמו אנרכיה, הפרת חוק ופגיעה בדמוקרטיה.
הרכיב השלישי הוא הצגת הישרדותו של המנהיג כחופפת לביטחון ולאינטרס של המדינה. כך ביקורת אישית או פוליטית יכולה להיות ממוסגרת כפגיעה בקולקטיב ולא כחלק מתחרות דמוקרטית.
ציר של החרפה, לא של זהות מוחלטת
ההשוואה מציעה שב־2011 נתניהו עוד הציע פתרונות מוסדיים והכיר במחאה במידה מסוימת, בעוד שב־2020 האשים יותר את התקשורת וניצל פיצול, וב־2023 השתמש בשפה חריפה של אויב, סרבנות ואיום. זוהי טענת שינוי בעוצמה ובאוצר המילים.
שלושת המקרים אינם זהים: מגפה, הליך פלילי, הרכב קואליציה ושינוי חוקתי יוצרים הקשרים שונים. בלי מדד אחיד של רטוריקה וקבוצת השוואה, קשה לייחס את כל ההחרפה להתפתחות אחת באישיות או באסטרטגיה.
מה שאל המחקר?
המחקר שאל אם התנהלות נתניהו מול המחאות של 2011, 2020 ו־2023 מתאימה יותר למנהיגות מתגמלת או למנהיגות מעצבת. הוא שאל גם אם מופיע דפוס עקבי של הפרדה בין המחנה התומך בו לבין יריביו.
השאלה ממקמת יחסי מנהיג–מוחים במרכז חקר הדמוקרטיה ולא בשולי חקר המדיניות. היא בוחנת לא רק מה הממשלה עשתה אלא כיצד הגדירה את מי שדרש ממנה להשתנות.
מה ההבדל בין מנהיג מתגמל למנהיג מעצב?
מנהיג מתגמל פועל סביב יעדים וחילופים, משתמש בתגמול ובענישה ולעיתים מעדיף הישג קצר טווח. מנהיג מעצב מפתח חזון עם המונהגים, משנה תפיסות וערכים ומעצים אותם לפעול באופן עצמאי למען המטרה המשותפת.
במאמר ההבחנה מקבלת גם משמעות נורמטיבית של אינטרס אישי מול טוב משותף. חשוב לזכור שבספרות הרחבה מנהיגות מתגמלת אינה תמיד אנטי־דמוקרטית, ולכן המסקנה תלויה בראיות להתנהגות ולא בשם הקטגוריה בלבד.
כיצד נבחרו שלושת מקרי המבחן?
המחבר בחר שלושה גלים מרכזיים של מחאה אזרחית בתקופות כהונתו של נתניהו: צדק חברתי ב־2011, מחאות מגוונות בזמן הקורונה ב־2020 והמחאה נגד השינוי המשפטי ב־2023. הם מאפשרים השוואה לאורך יותר מעשור ובין נושאים שונים.
המאמר אינו מציג הליך בחירה פורמלי או מסביר מדוע מקרי מחאה אחרים לא נכללו. משום כך המדגם הוא תכליתי ומתאים לבניית טיעון פרשני, לא לאומדן של כל תגובות נתניהו למחאה.
מה מצא המאמר לגבי 2011?
הוא מתאר שילוב של הבטחות לרפורמות, הקמת ועדה והצגת הישגים לצד פנייה לאיומים חיצוניים והאשמת המוחים בפופוליזם. בעיני חיטמן, היעדים המיידיים והתדמיתיים גברו על טיפול שורש ביוקר המחיה ובדיור.
הראיות המצוטטות מלמדות גם על יישום מלא או חלקי של המלצות רבות, ולכן התוצאה אינה בינרית. המחלוקת היא אם מענה חלקי כזה מעיד על הסתגלות דמוקרטית או על עסקה שנועדה להפחית לחץ בלי לשנות סדרי עדיפויות.
מה מצא המאמר לגבי 2020?
חיטמן מתאר שלוש זירות מחאה בעלות אינטרסים שונים ומראה כיצד הממשלה קיימה מגעים נפרדים עם חלק מן העצמאים ובעלי העסקים. הוא טוען שנתניהו ניצל מחלוקות פנימיות והוסיף מסגור של התקשורת והמוחים כמפרי סדר.
המאמר מסיק שהפיצול סייע לדעיכת המחאה, אך אינו מציג ניתוח של השתתפות לאורך זמן או עדויות מארגנים על הסיבה. לכן הקשר בין אסטרטגיית הממשלה לתוצאה נשאר הסבר סביר שהמחבר מציע, לא אפקט שנמדד.
מה מצא המאמר לגבי 2023?
הניתוח מזהה מסגור של תוצאות הבחירות כמנדט גובר, תיאור מוחים כאנרכיסטים והצגת מחאת מתנדבי המילואים כסכנה לביטחון. בהמשך הופיעו גם האשמות שמארגני המחאה ממומנים וחוברים לאש״ף ולאיראן.
לדעת חיטמן, המסרים הפכו התנגדות לתוכנית ממשלתית למבחן נאמנות למדינה. המחאה נמשכה יותר משלושים שבועות והניתוח נעצר עם המלחמה באוקטובר, ולכן אי אפשר להסיק שהיא הסתיימה משום שאסטרטגיית הפיצול הצליחה.
מה פירוש ״מיזוג האישי והלאומי״?
זהו מצב שבו ביקורת על המנהיג מוצגת כביקורת על המדינה, והמשך שלטונו מוצג כתנאי לביטחונה או לעצם הישרדותה. המאמר קושר לכך מסרים המטפחים דימוי של מנהיג יחיד שאין לו תחליף.
המסגור מקשה להבחין בין נאמנות למשטר הדמוקרטי לבין תמיכה באדם מסוים. בדמוקרטיה, החלפת מנהיג וביקורת עליו אמורות להיות אפשרויות לגיטימיות שאינן שקולות לפגיעה במדינה.
האם המאמר מוכיח שנתניהו גרם לפיצול המחאות?
לא באופן סיבתי. הוא מציג רצף של מסרים, פגישות ופיצולים ומפרש אותם כאסטרטגיה, אך אינו משווה לתרחיש שבו הפעולות לא התרחשו ואינו מודד את השפעת כל פעולה.
חלק מן השסעים נבעו מהבדלים מוקדמים בין מטרות, ענפים ואידאולוגיות. כדי לבסס סיבתיות נדרשים נתוני זמן, ראיונות, מסמכי תכנון או השוואה שיטתית לממשלות ולמחאות אחרות.
האם כל ביקורת על חסימות כבישים היא דה־לגיטימציה?
לא. ממשלה רשאית לאכוף חוק, להגן על בטיחות ולבקר אמצעי מחאה מסוימים בלי לשלול את עצם הזכות להתנגד.
השאלה שהמאמר מעלה היא אם הביקורת מבחינה בין מעשה מסוים לבין זהותם של כלל המוחים. כאשר קבוצה שלמה מוצגת כאויב, אנרכיה או סכנה לאומית, הדיון עובר מאכיפה ממוקדת לשלילת לגיטימיות פוליטית.
מה חסר בשקיפות המתודולוגית?
אין טבלה מלאה של ההתבטאויות, מספר פריטים, פירוט מאגרים או פרוטוקול שמראה כיצד כל אמירה סווגה. לא דווח על מסווג נוסף, בדיקת עקביות או דיון שיטתי בדוגמאות שסותרות את ההשערות.
החסר אינו מבטל את הדוגמאות המצוטטות, אך הוא מצמצם שחזור ובקרה. קורא יכול להעריך את ההיגיון של הפרשנות, אך לא לחשב עד כמה הקורפוס כולו תומך בה.
אילו הסברים חלופיים אפשריים?
מחאות עשויות להיחלש בגלל עייפות, הישגים חלקיים, משבר כלכלי, מגפה, מלחמה, פיצול ארגוני או שינוי בסדר היום. גם החרפת רטוריקה יכולה להיות תגובה לגודל ולאמצעים של המחאה ולא רק ביטוי לאסטרטגיה קבועה.
מחקר השוואתי יכול לבדוק מנהיגים אחרים מול מחאות דומות או את נתניהו מול זירות שבהן בחר בדיאלוג. כך יהיה אפשר להפריד טוב יותר בין הקשר, סוג המחאה וסגנון אישי.
מהן המגבלות המרכזיות של המחקר?
זהו ניתוח איכותני של מנהיג אחד ושלושה מקרים שנבחרו מראש, המבוסס בעיקר על התבטאויות ציבוריות ומקורות תקשורתיים. הוא אינו כולל ראיונות, ניתוח קהל, נתוני השפעה או קבוצת השוואה.
ההשערות מנוסחות בכיוון חד כבר בתחילת הניתוח, והיעדר הליך ניתוח שקוף מקשה לבדוק הטיית אישוש. לכן יש לקרוא את המסקנות כמסגרת פרשנית מעוררת מחקר, ולא כמדידה ממצה של מניע או אפקט.
מהו הלקח הדמוקרטי?
בחירות מעניקות סמכות למשול אך אינן מבטלות את זכותם של מי שהפסידו להתארגן, להפגין ולדרוש שינוי. מנהיגות דמוקרטית נשפטת גם לפי יכולתה להכיר במתנגדים כחלק מן העם ולא רק כמכשול בפני הרוב.
רטוריקת ״אנחנו והם״ יכולה להעניק רווח פוליטי קצר ובו בזמן לשחוק אמון, פלורליזם ומוסדות ביקורת. המאמר מזמין לבדוק אם התגובה למחאה פותרת מחלוקת או הופכת את השסע עצמו למשאב של שלטון.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 6 בספטמבר 2026