פופוליזם במזרח אסיה: למדוד מול קו בסיס מקומי
סקירת המחקר על יפן, דרום קוריאה וטייוואן מזהה מושגים אקלקטיים וראיות אנקדוטליות, ומציעה לבחון מנהיגים ביחס לפוליטיקה המקומית ולא רק מול ארכיטיפ מערבי קיצוני.
פופוליזם במזרח אסיה אינו בהכרח נעדר; הוא נראה אחרת כאשר מודדים סטייה מן הפוליטיקה המקומית ולא דמיון למקרים מערביים קיצוניים.
מקרים שנראים מתונים מדי לעין המערבית
הספרות העולמית נוטה להתמקד במנהיגים קולניים ובמשטרים שבהם פופוליזם מתחבר לנסיגה דמוקרטית חריפה. לידם, דמויות מיפן, דרום קוריאה וטייוואן נראות לעיתים לא דרמטיות דיין ולכן אינן נכנסות להשוואות רחבות.
המחברים מכנים זאת גישה ״לא־סקרנית״: חוקרים מניחים מראש שאין באזור מקרה חשוב או מסתפקים בתווית מקומית בלי לבדוק מה בדיוק הופך אותו לפופוליסטי. התוצאה היא גם החמצת וריאציה אזורית וגם מושג עולמי המוטה אל המקרים הקיצוניים.
מושגי יסוד בקצרה: שלוש גישות לפופוליזם
הגישה הפוליטית־אסטרטגית מתמקדת במנהיג ובארגון המגייסים ישירות המונים; הגישה החברתית־תרבותית בוחנת הופעה, רגש והפרת נורמות; והגישה הרעיונית מזהה ניגוד מוסרי בין עם טהור לאליטה מושחתת. כל גישה מחפשת עדויות שונות ולכן יכולה לסווג אותו מקרה אחרת.
הבעיה אינה בעצם הריבוי, אלא בשילוב לא מוצהר של רכיבים. כאשר חוקר עובר מסגנון תקשורתי לעמדת מדיניות ואז לאנטי־אליטיזם בלי לקבוע סף, כמעט כל פוליטיקאי כריזמטי יכול להפוך לפופוליסט.
עשרה רכיבים בארבע משפחות
משפחת האנטגוניזם כוללת חלוקה ל״אנחנו״ ו״הם״ והעמדת ריבונות העם במרכז. משפחת התקשורת כוללת קשר ישיר, פנייה לבוחרים שאינם מזוהים מפלגתית וסגנון תיאטרלי או רגשי.
משפחת המנהיגות כוללת כריזמה, נטייה סמכותנית ודימוי של אדם רגיל או אאוטסיידר. משפחת המדיניות כוללת ״אופורטוניזם המוני״ והבטחת רפורמה, אך שני אלה מסוכנים במיוחד למדידה משום שהם נפוצים גם בתחרות דמוקרטית רגילה.
סקירה רב־לשונית של שלוש דמוקרטיות
המאמר מסנתז מחקר מן העשורים האחרונים באנגלית, סינית, יפנית וקוריאנית על יפן, דרום קוריאה וטייוואן. המטרה אינה לקבוע מי מן המנהיגים ״באמת״ פופוליסט באמצעות קידוד חדש, אלא לבדוק באילו קריטריונים השתמשה הספרות וכמה הם משכנעים.
הבחירה בשלוש דמוקרטיות ליברליות יחסית מאפשרת להשוות מערכות מפלגתיות, מסלולי דמוקרטיזציה ואיומים חיצוניים שונים. היא גם חושפת את התפקיד שממלאת תרבות פוליטית מקומית בהערכת חריגותו של סגנון.
שני קווי בסיס למדידה
קו בסיס אחד משווה מנהיג לארכיטיפים בין־לאומיים כמו טראמפ או מנהיגים אירופיים קיצוניים. הוא מקל על השוואה עולמית, אך עלול לפספס ביטויים מתונים יותר הנחווים כחריגים בתוך המערכת המקומית.
קו בסיס שני משווה את המנהיג להתנהגות לא־פופוליסטית רגילה באותה מדינה ובאותה תקופה. המחברים מעדיפים להבליט סטייה מקומית, אך דורשים שההשוואה תהיה מפורשת ושלא כל חריגה תהפוך אוטומטית לפופוליזם.
מדוע מחקרי מזרח אסיה נשארים מחוץ לספרות הכללית?
חלק מן המקרים אינם כוללים מתקפה שיטתית על מוסדות או רטוריקה של עם טהור בעוצמה המוכרת מן המערב. הם נראים כ״פופוליזם קל״ ולכן אינם מספקים לחוקרים המחפשים נסיגה דמוקרטית מובהקת.
מחסום נוסף הוא לשוני ומושגי: מחקרים מקומיים משתמשים בהגדרות שונות ובמונחים טעונים, ולעיתים אינם נקשרים לדיון התאורטי הבין־לאומי. כך ידע רב מצטבר אך אינו הופך לבסיס להשוואה.
כיצד מתואר פופוליזם ביפן?
ג׳וניצ׳ירו קואיזומי, טורו השימוטו ויוריקו קויקה מתוארים באמצעות עימות עם ממסדים, קריאה לרפורמה, קשר ישיר והופעה תקשורתית. קואיזומי, למשל, הציג את מאבק הפרטת הדואר כעימות בין רצון הציבור לכוחות בתוך מפלגתו.
עם זאת, טענות אאוטסיידר מתנגשות לעיתים עם קריירה ארוכה בתוך האליטה, ורפורמה או קמפיין דרמטי אינם לבדם אנטגוניזם מוסרי פופוליסטי. שלטונה הממושך של המפלגה הליברל־דמוקרטית גם הופך כל מאבק פנים־מפלגתי לחריג לכאורה.
מה מיוחד בדיון הדרום־קוריאני?
רו מו־היון, מון ג׳ה־אין ולי ג׳ה־מיונג תויגו בשל ביקורת על אליטות ישנות וצ׳בולים, ריבונות עממית, דימוי אאוטסיידר ושימוש בתקשורת ישירה וברשתות. רפורמות והבטחות רווחה נתפסו לעיתים כהיענות אופורטוניסטית להמונים.
גם לאומיות, ביקורת על יפן ורצון לעצמאות רבה יותר מארצות הברית נכנסו בחלק מן המחקרים לתווית. המחברים מזהירים שסוגיות היסטוריות וגאופוליטיות אינן פופוליסטיות מעצם היותן פופולריות או עימותיות.
כיצד גורם סין משנה את התיוג בטייוואן?
היחס לסין, לזהות טייוואנית ולמורשת שלטון הקוומינטנג מעצב את החלוקה בין עם, אליטה ואיום חיצוני. לי דנג־חווי, צ׳ן שווי־ביאן, קו ון־ג׳ה והאן קואו־יו קיבלו תוויות שונות על בסיס רפורמה, תקשורת ישירה, אנטי־ממסדיות ולעיתים תאוריות קשר.
במערכת מקוטבת, עמדת החוקר או המחנה הפוליטי יכולה להשפיע על בחירת המונח. תיוג דמוקרטיזטורים ופעילי זכויות כ״סמכותנים פופוליסטים״ או אפילו כפשיסטים דורש ראיות חזקות יותר מעצם התנגדותם לסדר הישן.
האם כריזמה או דימוי אאוטסיידר מספיקים?
לא. כריזמה היא יחס בין מנהיג לקהל ואינה ייחודית לפופוליזם, ואאוטסיידר יכול להיות דימוי קמפיין של אדם בעל קריירה ממסדית ארוכה. גם מנהיגות חזקה יכולה להופיע בלי חלוקה מוסרית בין עם לאליטה.
כדי להצדיק את התווית צריך להראות כיצד המאפיינים מתחברים לריבונות עממית, אנטי־פלורליזם או אנטגוניזם שיטתי. אחרת הסיווג רק מחליף תיאור מדויק במילה טעונה.
האם תקשורת ישירה ברשתות היא ראיה לפופוליזם?
טיקטוק, שידור חי ופנייה ללא תיווך יכולים להתאים לסגנון פופוליסטי משום שהם מאפשרים למנהיג לעקוף עיתונאים ומפלגות. אך כל פוליטיקאי מודרני משתמש בערוצים ישירים, ולכן הפלטפורמה כשלעצמה אינה מספיקה.
הראיה נעשית חזקה יותר כאשר התוכן מבטל מתווכים כלגיטימיים, מציג את המנהיג כקול היחיד של העם ומסרב להכיר בריבוי. נדרש ניתוח מסרים שיטתי ולא רשימת חשבונות ברשת.
מדוע ״אופורטוניזם המוני״ הוא מדד מסוכן?
הבטחת הורדת מסים, שירותים חברתיים או צעדים אהודים יכולה להיות תחרות דמוקרטית רגילה ולא קניית קולות חסרת עיקרון. כאשר החוקר מתנגד למדיניות, המונח עלול להפוך למילת גנאי שמחליפה הערכה תקציבית או אידאולוגית.
המחברים מכנים שימוש כזה לעיתים Kampfbegriff, מושג מאבק שמסמן יריב יותר משהוא מודד תופעה. לפני הסיווג יש להשתמש בהגדרה עקבית, לבחון את הנתונים ולהשוות את ההתנהגות לקו בסיס מקומי.
האם הבטחת רפורמה הופכת מנהיג לפופוליסט?
רפורמה היא מרכיב שכיח בדמוקרטיה, במיוחד במערכות שבהן מפלגה או אליטה שלטו זמן רב. התנגדות לממסד יכולה להיות ליברלית, סוציאל־דמוקרטית או מנהלית בלי לטעון שרק מחנה אחד מייצג את העם האמיתי.
המאמר מציע לבחון את אופן המסגור ואת היחס לפלורליזם. רפורמה נעשית רלוונטית לפופוליזם כאשר היא מוצגת כטיהור מוסרי של מערכת שנחטפה בידי אויבי העם, ולא רק כתיקון מדיניות.
כיצד הטיה מפלגתית נכנסת למחקר?
פופוליזם הוא מונח אקדמי אך גם תווית שלילית בשיח הציבורי, ולכן חוקרים עלולים להחמיר עם המחנה היריב ולהקל עם מחנה קרוב. הסיכון גבוה במיוחד כאשר הראיות הן ציטוטים נבחרים או התרשמות מסגנון.
שקיפות לגבי הגדרה, בחירת מקורות וקו בסיס מפחיתה את הבעיה. השוואה של נאומים, מצעים ואתרים לאורך זמן ובין כמה מפלגות עדיפה על הכרעה המבוססת על אירוע בולט יחיד.
מה חסר בראיות הקיימות?
מעט מחקרים מנתחים באופן שיטתי מצעי מפלגות, תוכניות, אתרים ונאומים לאורך תקופה. רבים מסתמכים על אנקדוטות, כינויים תקשורתיים או רשימות מאפיינים בלי לקבוע כיצד כל רכיב נמדד.
חסרה גם מדידה מדורגת שמבדילה בין הופעה נקודתית לבין דפוס עקבי. תיוג בינארי מסתיר את האפשרות שמנהיג יהיה פופוליסטי בממד התקשורת אך לא אנטי־פלורליסטי במדיניות.
מדוע ״העם הטהור״ מתועד פחות באזור?
בליבת ההגדרה הרעיונית עומד עם הומוגני וטהור מול אליטה מושחתת, אך הספרות על שלוש המדינות מתעדת לעיתים קרובות יותר רפורמה, כריזמה וקשר ישיר מאשר טענה מוסרית מפורשת על טוהר העם. ייתכן שזה הבדל אמיתי וייתכן שהמחקר פשוט לא חיפש את העדות המתאימה.
הפער מחייב זהירות בשני הכיוונים. אין למחוק את המקרים משום שאינם דומים לאירופה, אך גם אין לרכך את הגדרת הפופוליזם עד שכל מנהיג פופולרי ייכלל בה.
אילו תנאים מערביים פחות בולטים במזרח אסיה?
המחברים מציינים שבחלק מן המקרים פחות בולטים אי־שוויון קיצוני, הגירה המונית, קיטוב כפרי־עירוני ותאוריות קשר רחבות המזינות פופוליזם במערב. היעדרם היחסי עשוי להסביר מדוע המנהיגים נראים מתונים יותר ומדוע החוקרים פחות נמשכים אליהם.
אין פירוש הדבר שהאזור חסר שסעים או לחצים. יריבויות היסטוריות, יחסים עם סין, מבני מפלגות ומורשת של משטר סמכותני מייצרים מסלולים אחרים שצריך למדוד בתנאים המקומיים.
כיצד צריך להיראות מחקר טוב יותר?
המחברים מציעים להגדיר מראש רכיבים, להציג קו בסיס מקומי, להשתמש במקורות שיטתיים ולמדוד עוצמה במקום להסתפק בכן או לא. השוואה בין מנהיג, יריביו וקודמיו יכולה לגלות מה באמת חריג במערכת.
לאחר המדידה המקומית אפשר להשוות בין מדינות בלי למחוק את ההקשר. כך מזרח אסיה אינה נספח למודל מערבי אלא מעבדה לבדיקת אילו חלקים של מושג הפופוליזם נוסעים היטב בין אזורים.
מהם גבולות הסקירה?
המאמר סוקר את האופן שבו מחקרים קודמים הגדירו מקרים ואינו מבצע קידוד עצמאי של כל נאום או מדיניות. לכן הוא מזהה חולשות מושגיות ושאלות מחקר אך אינו מעניק ציון סופי לכל מנהיג.
גם שלוש הדמוקרטיות אינן מייצגות את כל מזרח אסיה. כוחו של המאמר הוא בביקורת על דרך השאלה ובבניית סדר יום אמפירי, ולא בהכרעה מלאה על שכיחות הפופוליזם באזור.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 17 ביולי 2026