בתי הקברות המוסלמיים ביפו: מאבק על זיכרון, מרחב ואזרחות עירונית
מעקב אחר מאבקים בשנים 1957–2020 מראה כיצד הגנה על קברים התפתחה מתביעות משפטיות מקומיות למאבק אזרחי על השתתפות בתכנון, הכרה במורשת ושייכות שווה לעיר כולה
הגנה על קברים נעשתה למאבק על החיים בעיר: הזכות לזכור, להשתתף בתכנון ולהיות מוכרים כתושבים שווים במרחב כולו.
בית הקברות כמוסד חי בעיר
בית קברות מקשר בין מוות לבין חיי קהילה בהווה. מיקומו, מצבותיו והטקסים הנערכים בו מאפשרים לבני הקהילה לזכור, להתאבל ולהראות שההיסטוריה שלהם נטועה במקום.
כאשר העיר מתרחבת אל שטח קבורה, המחלוקת אינה רק על שימוש יעיל בקרקע. היא נוגעת לשאלה מי רשאי להגדיר מהו אתר בעל ערך, איזו היסטוריה תישאר גלויה ומי ייחשב שותף לגיטימי בעיצוב העיר.
מושגי יסוד בקצרה
אזרחות עירונית היא חברות פוליטית שנבנית גם דרך מגורים, שימוש במרחב והשתתפות בהחלטות מקומיות, ולא רק דרך מעמד שמעניקה המדינה. הזכות לעיר כוללת גישה ושימוש, אך גם יכולת לייצר את המרחב ולשנותו יחד עם אחרים.
המאמר מוסיף זכות לזיכרון ולהכרה בהבדל: קהילה צריכה להיות מסוגלת לסמן את עברה ולהביא את צרכיה הדתיים והתרבותיים אל שולחן התכנון. זכות באמצעות העיר מתארת מצב שבו מאבק מקומי נעשה גם ערוץ לתביעה פוליטית רחבה יותר.
מנגנונים משפטיים ותכנוניים של מחיקה
אחרי 1948 הוגדרו נכסים פלסטיניים רבים, ובהם נכסי ווקף, כנכסי נפקדים והועברו לניהול אפוטרופוס ורשויות קרקע. תיקון חוק מ־1965 יצר בערים מעורבות ועדות נאמנים ממונות ומפוקחות בידי המדינה, אך מכירות וצמצומים של בתי קברות נמשכו.
פסקי הלכה שרעיים שהתירו מכירה לאחר הפסקת שימוש או הזנחה סיפקו לגופים ציבוריים בסיס לביצוע עסקאות. המחברות מראות כיצד ההזנחה עצמה, במקום לעורר חובת שימור, שימשה לעיתים הצדקה להעברת הקרקע וליצירת תקדים לאתר הבא.
מרצף אתרים לרצף תקדימים
המאבק בטאסו ב־1957 החזיר לקהילה שליטה מסוימת והביא להסרת מבנים שפגעו במצבות. אך עסקת עבד א־נבי, שהכשירה פארק ומלון וצמצמה את הקברים לשטח מגודר, נעשתה דגם לעסקאות נוספות בשייח׳ מוניס, שייח׳ מוראד, טאסו וג׳מאסין אל־ע׳רבי.
הכרעות משפטיות המאשרות עסקה קודמת לא נשארו נקודתיות. הן הפכו משאב מוסדי להצדקת פעולות מאוחרות יותר, ואילו גילוי מאוחר של עסקאות החליש לעיתים את יכולת הקהילה להתנגד בזמן.
המחאה עוברת מבית המשפט אל המרחב
משנות השמונים התארגנה הקהילה בצורה עצמאית יותר, וב־1980 הוקמה מועצה מוסלמית נבחרת שהתנגדה לוועדת הנאמנים הממונה. לצד עתירות הופיעו פעולות שמייצרות מקום: ניקוי קברים, ניכוש עשבים, סימון שבילים, טקסי קבורה וצעדות ברחובות יפו.
הפעולות לא היו קישוט לתביעה המשפטית. הן החזירו בפועל שימוש ונוכחות לאתרים שהוצגו כמוזנחים או ריקים, ובכך המחישו שהקדושה והשייכות אינן תלויות רק ברישום קנייני או בהחלטת תכנון.
אל־אסעאף משנה את קנה המידה
ב־2020 הפכה מחאת אל־אסעאף את אתר הקבורה העתיק למוקד של פעולה עירונית רחבה. פעילים השיבו עצמות שנאספו לקברים, הקימו מבנים דמויי מצבות, קיימו תפילות המוניות וצעדו מאתר התיירות ביפו אל בית העירייה וכיכר רבין.
המחאה הופנתה במכוון אל ראש העיר והמוסדות העירוניים והדגישה זכויות דתיות של תושבים. המסגור לא מחק את הממד הלאומי של הסכסוך, אך הוא יצר כתובת שלטונית קרובה ותביעה קונקרטית להשתתפות בהחלטה.
הסמלים פתחו מרחב תקשורתי חדש
ארונות קבורה, תפילות, מצבות מאולתרות וצעדות יצרו דימויים שאפשר היה להעביר מן הרחוב אל מסכי החדשות. העיתונות לא הציגה רק הפרות סדר, אלא גם את המשמעות הדתית, את אחריות העירייה ואת קולם של תושבים ומנהיגי קהילה.
המעבר מאזכורים סטיגמטיים לייצוג של פעילים בעלי שם וטיעון שינה את מעמדם בשיח. הוא לא פתר את המחלוקת, אך אפשר לציבור רחב יותר לראות בקהילה סובייקט פוליטי שמבקש שיחה והשתתפות ולא רק מכשול לעבודות פיתוח.
הישג שאינו ניצחון מוחלט
בית המשפט התיר את הבנייה והמקלט המורחב נפתח ב־2022, ולכן אין לתאר את המאבק כעצירה מלאה של הפרויקט. עם זאת, התוכנית שונתה כדי להימנע מהוצאת קברים, ונוצרו מנגנוני תיאום שלא פעלו באותה צורה קודם לכן.
המחברות מודדות הצלחה גם בשינוי יחסי הכוח: איחוד גופים בתוך הקהילה, נוכחות נציג בחפירות, תיאום בעבודות ליד שייח׳ מוניס והסדרת טאסו. זהו הישג מוסדי מצטבר, גם כאשר התוצאה באתר הראשי נותרה פשרה כואבת.
ראיות עשירות לצד גבול סיבתי
המאמר מחבר ראיונות, ארכיונים, תוכניות, פסיקות, מפות, פרוטוקולים וניתוח כמותי ואיכותני של עיתונות. השילוב מאפשר לשחזר שינוי לאורך יותר משישה עשורים ולראות כיצד חוק, תכנון, ארגון קהילתי ותקשורת פעלו יחד.
זהו מחקר מקרה פרשני ולא ניסוי שמבודד גורם יחיד. המחברות טוענות שהסיקור המוגבר כנראה תרם לשינוי התנהלות הרשויות, אך הנתונים אינם מוכיחים שהמסגור או התקשורת לבדם חוללו כל תוצאה.
מהי הזכות לעיר במקרה של בתי הקברות ביפו?
במקרה זה הזכות לעיר כוללת יכולת לגשת לאתרי הקבורה, להשתמש בהם, לשמרם ולהשפיע על תוכניות המשנות אותם. היא כוללת גם הכרה בכך שזיכרון דתי והיסטורי הוא צורך עירוני לגיטימי ולא עניין פרטי שמחוץ לתכנון.
המחאה הרחיבה את המושג מעבר למגורים ולשירותים שוטפים. היא טענה שאזרחות שווה מחייבת מקום גם למתים, למורשת ולסיפור שהקהילה מספרת על העיר.
מדוע בית קברות הוא ראיה לשייכות היסטורית?
בתי הקברות מוקמו בשולי יפו, כפריה ופרבריה לפני 1948, ולכן פיזורם מסמן גבולות ומוקדי חיים שנעלמו מן המפה העירונית המאוחרת. המצבות והקברים הם שרידים חומריים של קהילות ולא רק עדות כתובה בארכיון.
מבחינת הפעילים, פגיעה בהם יוצרת מחיקה כפולה: תחילה אובדן היישוב או הנכס ולאחר מכן אובדן הסימן שנותר במרחב. לכן שימור הקבר הוא גם תביעה שהעבר יישאר חלק מן ההווה העירוני.
מה פירוש זכות באמצעות העיר?
זכות באמצעות העיר נוצרת כאשר המאבק במוסד מקומי מבטא גם תביעה שמעבר לגבול המוניציפלי. הפעילים דרשו מן העירייה לשנות תוכנית מסוימת, אך באמצעותה הציפו גם את מעמדם של פלסטינים אזרחי ישראל ואת מחיקת המרחב שקדם ל־1948.
העיר משמשת כאן צומת שבו סמכויות מקומיות, מדינתיות, דתיות ותקשורתיות נפגשות. פעולה באתר אחד יכולה לכן לשנות נהלים באתר אחר ולהעניק לתביעה של מיעוט נראות ברמה הארצית.
כיצד חוק נכסי נפקדים השפיע על בתי הקברות?
החוק העביר נכסים של פלסטינים שהוגדרו נפקדים לניהול האפוטרופוס, והסדר זה כלל גם נכסי ווקף ובתי קברות. בהמשך הועברו נכסים לוועדות נאמנים ממונות בערים מעורבות, אך הקהילה לא קיבלה בהכרח שליטה עצמאית ושקופה עליהם.
כך נוצר פער בין קדושת המקום בעיני הציבור המוסלמי לבין האופן שבו מוסדות קרקע ותכנון התייחסו אליו כנכס שניתן להעביר או לפתח. המאמר מראה שהפער המשפטי־מוסדי עמד ברקע של העימותים החוזרים.
מדוע המאבקים המשפטיים לא הספיקו?
בתי משפט דחו כמה עתירות על בסיס עסקאות ישנות, תקדימים, טעמים טכניים או זכויות קניין, ולכן כל הפסד צמצם את מרחב הפעולה בתיק הבא. מאבק שמתחיל רק לאחר גילוי העסקה מתקשה במיוחד להפוך מצב שכבר עוגן במסמכים ובתכנון.
לצד זאת היו הישגים משפטיים נקודתיים, ובהם העברת קו הביוב בג׳מאסין וביטול מכירה של חלק מן האתר. התמונה אינה של משפט חסר משמעות, אלא של צורך לשלב אותו בארגון קהילתי, נוכחות פיזית ולחץ ציבורי.
מה השתנה בין מחאות שנות החמישים למחאת 2020?
המחאות המוקדמות נשענו בעיקר על מנהיגים מקומיים, משא ומתן ועתירות בתקופה שבה הקהילה הייתה קטנה ומפוצלת יותר. בהמשך נבנו מוסדות נבחרים, הצטבר ניסיון פוליטי ורפרטואר המחאה התרחב לפעולות המוניות ומרחביות.
ב־2020 פעלו יחד תפילה, מיצג חזותי, הפגנה, התפטרות מן הקואליציה העירונית, פנייה לתקשורת והליך משפטי. השילוב הפך סכסוך על חלקת קרקע לדיון פומבי על אזרחות, מורשת והשתתפות.
האם מאבק אל־אסעאף היה דתי או לאומי?
הוא היה בעל שני הממדים, אך הפעילים בחרו להבליט כלפי חוץ מסגרת עירונית־דתית. לפי הראיונות, אפילו נשיאת דגלים פלסטיניים נאסרה במחאה מסוימת כדי למקד את הכתובת בעירייה ואת המסר בזכויות תושבים ובכבוד המת.
המסגור הטקטי לא ניתק את האתר מההיסטוריה הפלסטינית או מטענת האפליה. הוא איפשר לתביעה לאומית רחבה להישמע דרך שפה קונקרטית של קדושה, תכנון ושוויון עירוני.
כיצד הפעולות במרחב שינו את משמעות האתר?
ניקוי, סימון שבילים, תפילה והקמת מצבות מאולתרות הראו שהאתר אינו נטוש אף אם אינו משמש לקבורה חדשה. הפעולות החזירו אליו קהילה, טקס וזיכרון והפריכו בגוף ובמעשה את דימוי הקרקע הריקה.
העברת מיצגי ארונות הקבורה לכיכר רבין וליד בית ראש העיר הרחיבה את גבולות המחלוקת. המוות שנדחק לשולי התכנון הובא אל מרכזי הכוח והנראות של העיר.
מה מצא ניתוח הסיקור העיתונאי?
בשלושת העיתונים העבריים שנבדקו נמצאו 84 כתבות על אירועי בתי הקברות לאורך התקופה, מהן 22 על טאסו. בתוך חמישה חודשים ב־2020 פורסמו 33 כתבות וארבעה טורי דעה על אל־אסעאף, עדות לקפיצה חריגה בנראות.
מתוך 33 הכתבות, עשר הדגישו מעשים אלימים וחמש־עשרה כותרות התמקדו יחד במשמעות הדתית ובעימות בין תושבים לעירייה. כל הכתבות הציגו את המחאה המרחבית, ובסך הכול נכללו 55 תמונות של צעדות, תפילות ומיצגים.
האם האלימות היא שהביאה את הסיקור?
שני העיתונאים שרואיינו הדגישו את המשיכה התקשורתית לעימות ולדרמה, ולכן אין להתעלם מתפקידם של האירועים האלימים. אולם הניתוח מראה שרוב הכתבות לא העמידו את האלימות במרכז ונתנו משקל רב למסגרת הדתית־עירונית ולסמלים החזותיים.
הסבר סביר לפי המאמר הוא שילוב בין גודל המחאה, עוצמת הסמלים והמסר הממוקד כלפי העירייה. הנתונים אינם מאפשרים להקצות לכל גורם משקל סיבתי מדויק.
האם אפשר לקרוא למאבק הצלחה אם הבניין נפתח?
כן, אם הצלחה נמדדת בשינוי ולא רק בביטול מוחלט. הבנייה נמשכה והמבנה נפתח, אך התכנון הותאם כדי להימנע מהוצאת קברים ונקבעו דפוסי תיאום חדשים עם נציגי הקהילה.
אחד המרואיינים סיכם כי ״המטרה להשפיע על דעת הקהל הצליחה״. איחוד הגופים המוסלמיים וההשפעות על שייח׳ מוניס וטאסו מלמדים שהתוצאה חרגה מגבולות אל־אסעאף.
מה תפקידה של העירייה כאשר הסמכות מפוצלת בין מוסדות?
קרקע, עתיקות, ווקף, בתי משפט ותכנון כפופים לגופים שונים, ולכן העירייה אינה הגורם היחיד. למרות זאת, היא יוזמת ומאשרת פרויקטים, פוגשת את התושבים ומעצבת את התנאים להשתתפות במרחב המקומי.
המאבק באל־אסעאף הפך את הפיצול לטענה של אחריות: העיר אינה יכולה להסתתר מאחורי אישור דתי ישן או גוף ארצי כאשר החלטתה פוגעת באתר קהילתי. ממשל דמוקרטי דורש תיאום ושיחה לפני שהדחפורים מגיעים.
אילו מגבלות יש למחקר?
המחקר מתמקד בקהילה אחת, בעיר אחת וברצף אירועים שנבחר כדי להבין מנגנון היסטורי, ולכן אינו מייצג את כל מאבקי המיעוטים או את כל בתי הקברות בישראל. גם מספר המרואיינים אינו מוצג כמדגם סטטיסטי של עמדות תושבי יפו.
ניתוח התקשורת מתמקד במעריב, ידיעות אחרונות והארץ, שהמחברות מתארות כמייצגים את המרכז והשמאל הישראלי. הוא מלמד על שינוי בזירות חשובות אך אינו מקיף כל כלי תקשורת, רשת חברתית או קהל פוליטי.
מהו הלקח הדמוקרטי למאבקי מיעוטים בעיר?
מעמד אזרחי פורמלי אינו מספיק כאשר קהילה אינה נשמעת בהחלטות על אתרים שמגלמים את דתה ואת עברה. אזרחות שווה דורשת גישה למרחב, הכרה בהבדל והשתתפות מוקדמת בתכנון ולא רק זכות לעתור לאחר שהחלטה התקבלה.
המקרה גם מראה שהעיר יכולה לפתוח אפשרויות כאשר הפוליטיקה הארצית סגורה יותר בפני מיעוט. פעולה מקומית, מוסדות קהילתיים ונראות ציבורית יכולים לשנות נהלים ולבנות כוח אזרחי, גם בלי למחוק את יחסי הכוח הרחבים שבתוכם העיר פועלת.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 4 בספטמבר 2026