אזרחות ומוצא אתנו־לאומי יצרו מדרג בתמיכה בזכויות חברתיות בישראל
בסקר מ־1999, עולים יהודים זכו לתמיכה הגבוהה ביותר, אזרחים ערבים ניצבו באמצע ומהגרי עבודה לא־אזרחים בתחתית — מדרג שבו מעמד האזרחות היה חזק מן המוצא, אך לא ביטל אותו
בסקר הישראלי מ־1999, האזרחות הייתה הגבול החזק ביותר לזכויות חברתיות, אך גם בתוך מעגל האזרחים המוצא האתנו־לאומי המשיך לדרג את החברות המהותית.
כיצד חושף יחס לזכויות את גבולות החברות בחברה?
המחקר אינו מסתפק בחוקי אזרחות או במדיניות המדינה, אלא בוחן את נכונות הרוב לחלוק משאבים חברתיים עם קבוצות שונות. תמיכה בבריאות, חינוך, רווחה ודיור מלמדת מי נתפס כחבר מלא בקולקטיב ומי נותר בשוליו.
הגישה היחסית הזאת חושפת שגם תחת אותה סמכות דמוקרטית יכולים להתקיים אזרחים בעלי דרגות שונות של חברות לצד לא־אזרחים. לכן אזרחות פורמלית היא נקודת פתיחה חשובה, אך אינה בהכרח הבטחה לקבלה חברתית ולזכויות שוות בפועל.
מושגי יסוד בקצרה
אזרחות היא מעמד משפטי של חברות במדינה, ואילו אזרחות מהותית נוגעת ליכולת ליהנות בפועל מן הזכויות והמשאבים הכרוכים בחברות הזאת. המאמר בוחן זכויות חברתיות כשירותי בריאות, חינוך, רווחה ודיור הולם שהמדינה נדרשת לספק.
משטר שילוב הוא מערך העקרונות שבאמצעותו חברה מחלקת זכויות, חובות והטבות בין קבוצות. תפיסה פוסט־לאומית מציעה לעגן זכויות בתושבות ובאישיות האנושית ולא רק באזרחות או במוצא, ולכן היא אמורה לצמצם את הפער בין אזרחים למהגרים ותיקים.
אילו קבוצות הושוו ומדוע ההשוואה מזהה שני גבולות?
המחקר משווה עולים יהודים בעלי אזרחות, ערבים אזרחי ישראל, ומהגרי עבודה שאינם יהודים, פלסטינים או אזרחים. המבנה הזה מאפשר להפריד חלקית בין שני מאפיינים: מעמד אזרחי והשתייכות אתנו־לאומית.
ההשוואה בין עולים לאזרחים ערבים מחזיקה את האזרחות קבועה ומחליפה את המוצא, ואילו ההשוואה בין אזרחים ערבים למהגרי עבודה מחזיקה אי־יהודיות משותפת ומשנה את האזרחות. אין זו הקצאה ניסויית, אך זהו היגיון השוואתי שמאפשר לזהות מדרג בין שלושה סוגי חברות.
מה מנבאות התפיסות הליברלית, האתנו־לאומית והפוסט־לאומית?
התפיסה הליברלית מנבאת עדיפות לאזרחים בלי קשר למוצאם, ולכן את ההדרה החזקה ביותר של מהגרי עבודה. התפיסה האתנו־לאומית מנבאת עדיפות ליהודים, ולכן פער גדול בין עולים לבין שתי הקבוצות הלא־יהודיות.
התפיסה הפוסט־לאומית מנבאת שחיקה של ההבחנה בין אזרחות לתושבות, ולכן יחס דומה יותר לאזרחים ערבים ולמהגרי עבודה. הממצאים תואמים שילוב בין התפיסה הליברלית לאתנו־לאומית, ואינם תומכים בהשתרשות ציבורית של תפיסה פוסט־לאומית.
כיצד נערך הסקר ועל מי מבוסס הניתוח?
הנתונים נאספו במחצית השנייה של 1999 בסקר "עמדות כלפי עובדי מיעוט" של מכון ב. י. ולוסיל כהן באוניברסיטת תל אביב. המדגם היה ארצי ומרובד, הראיונות נערכו פנים אל פנים בבתי המשיבים ונמשכו בממוצע כארבעים דקות.
הניתוח מתמקד ב־800 משיבים יהודים, ושיעור ההיענות לסקר היה 56%. אזרחים ערבים ועולים שהגיעו לאחר 1990 לא נכללו במדגם האנליטי, ולכן התוצאות מתארות עמדות בתוך קבוצת הרוב שנבדקה ולא דיאלוג בין הקבוצות.
כיצד נמדדו זכויות ותפיסת איום?
המשיבים דירגו בסולם של 1–7 אם המדינה צריכה לספק לכל אחת משלוש הקבוצות שירותי בריאות, חינוך, רווחה ודיור הולם. ניתוח גורמים מאשש שימש לחיבור ארבעת הפריטים למשתנה סמוי של תמיכה בזכויות.
תפיסת האיום החברתי־כלכלי נמדדה בנפרד לכל קבוצה באמצעות שאלות על שכר, הזדמנויות תעסוקה, הטבות סוציאליות, בריאות, חינוך הילדים ודיור. תמיכה בהומוגניות לאומית ותרבותית נמדדה באופן כללי בשני פריטים, ולכן היא מדד גס יותר ואינה מזהה איום תרבותי ייחודי מכל קבוצה.
מה היה מדרג התמיכה בזכויות החברתיות?
התמיכה הייתה הגבוהה ביותר לעולים היהודים, נמוכה יותר לאזרחים הערבים והנמוכה ביותר למהגרי העבודה. בתוך כל קבוצה התמיכה הייתה גבוהה יותר בזכות לבריאות ונמוכה יותר בזכות לדיור, וכל ההבדלים הממוצעים בין הקבוצות היו מובהקים ברמה של 0.05.
גם לאחר בקרה על איום ועל מאפייני המשיבים נשמר הסדר הקבוצות. בהשוואה לעולים, אומדן הפער במשתנה הסמוי היה −1.625 לאזרחים ערבים ו־−4.254 למהגרי עבודה, כך שמעמדם של הלא־אזרחים היה הפגיע ביותר.
האם האזרחות הייתה חשובה יותר מן המוצא האתנו־לאומי?
כן, במובן היחסי שהמאמר בודק: ההתנגדות לזכויות של מהגרי עבודה לא־אזרחים הייתה חזקה יותר מן ההתנגדות לזכויות של שתי קבוצות האזרחים. הפער הגדול ביותר עבר אפוא בין אזרחים ללא־אזרחים.
אך האזרחות לא מחקה את המוצא, משום שהעולים היהודים קיבלו תמיכה גבוהה יותר מן האזרחים הערבים. המסקנה היא מדרג כפול: עיקרון אזרחי מעניק יתרון לחברים משפטיים, ועיקרון אתנו־לאומי מחלק את היתרון הזה באופן לא־שווה בתוך מעגל האזרחים.
כיצד תפיסת תחרות חברתית־כלכלית נקשרה להדרה?
ככל שמשיבים תפסו קבוצה כמאיימת יותר על עבודה, שכר ושירותים, כך הם תמכו פחות במתן זכויות חברתיות לאותה קבוצה. תפיסת האיום הייתה גבוהה יותר בקרב בעלי עמדות חלשות ופגיעות יותר בשוק העבודה, ונחלשה בדרך כלל עם השכלה והכנסה.
עם זאת, ההבדלים באיום לא הסבירו את מלוא הפערים בזכויות בין הקבוצות. גם כאשר המודל מחזיק את האיום קבוע, מהגרי העבודה והאזרחים הערבים נותרים בעמדות שונות מן העולים, ולכן המדרג אינו רק תגובה לתחרות חומרית נתפסת.
מה מוסיפה העדפת הומוגניות לאומית להסבר?
תמיכה חזקה יותר במדינה יהודית ובהגנה על המורשת התרבותית מפני השפעה חיצונית נקשרה ליותר תפיסת איום ולפחות תמיכה בזכויות. הקשר השלילי עם הזכויות היה חזק יותר כלפי אזרחים ערבים ומהגרי עבודה מאשר כלפי עולים יהודים.
כך מראה הניתוח שהדרה אינה נובעת רק מחישוב של משאבים נדירים. תפיסת הגבול הלאומי עצמה ממלאת תפקיד בקביעה מי נתפס כראוי להשתתף במערכות הרווחה, גם כאשר מובאים בחשבון מאפיינים חברתיים־כלכליים.
כיצד השכלה, דתיות ועמדה פוליטית נקשרו לתמיכה בזכויות?
לאחר בקרה על תפיסות האיום, בעלי השכלה אקדמית נטו פחות לתמוך בהדרת אזרחים ערבים ומהגרי עבודה. גם הזדהות שמאלית נקשרה ליותר תמיכה בזכויות של שתי הקבוצות הלא־יהודיות, בעוד שלא נמצא לה אפקט מקביל מובהק כלפי עולים.
משיבים אורתודוקסים תמכו פחות בזכויות של כל שלוש הקבוצות, והקשרים היו חזקים יותר כלפי אזרחים ערבים ומהגרי עבודה מאשר כלפי עולים. אלה קשרים סטטיסטיים בתוך סקר היסטורי, ואין לפרשם כתכונה מהותית של כל אדם דתי, משכיל או בעל עמדה פוליטית מסוימת.
מדוע מהגרי העבודה ניצבו במקום הפגיע ביותר?
מהגרי העבודה נמצאו מחוץ לשני מעגלי החברות המרכזיים שנבדקו: הם לא היו אזרחים ולא השתייכו לקולקטיב היהודי. כך התחברו נגדם הגבול הליברלי של אזרחות והגבול האתנו־לאומי של השתייכות.
המחברת מדגישה את הסתירה בין ההסתמכות על עבודתם הזולה לבין הרתיעה הציבורית מהענקת גישה שווה לזכויות חברתיות. מבחינה דמוקרטית, זהו מנגנון של סגירה חברתית שבו מי שתורמים לכלכלה נותרים ללא קול פוליטי ועם תמיכה ציבורית חלשה יותר ברשת הביטחון.
מה מלמד מקומם של האזרחים הערבים במדרג?
האזרחים הערבים קיבלו יותר תמיכה בזכויות ממהגרי העבודה אך פחות מן העולים היהודים. אזרחותם סיפקה הגנה משמעותית, אך לא השוותה את תפיסת זכאותם לזו של אזרחים המשתייכים לרוב הלאומי.
המיקום האמצעי ממחיש את הפער בין חברות משפטית לחברות מהותית. הוא גם מראה מדוע בחינת אזרחים מול זרים בלבד אינה מספיקה: אי־שוויון יכול להתקיים בתוך האזרחות עצמה כאשר זהות לאומית מעצבת את גבולות הסולידריות.
מדוע הממצאים אינם תומכים בחברות פוסט־לאומית?
אילו תושבות ואנושיות היו הבסיס המרכזי לזכויות, הפער בין האזרחים הערבים למהגרי העבודה היה צפוי להיות קטן. בפועל, הלא־אזרחים קיבלו את התמיכה הנמוכה ביותר גם לאחר הבקרה הסטטיסטית.
המאמר מכיר בכך שעיריות וארגוני חברה אזרחית פיתחו ערוצי הכללה המבוססים על אישיות ותושבות. אך בסקר של קבוצת הרוב לא נמצאה תמיכה מקבילה בהרחבת זכויות שווה, ולכן היוזמות הלא־מדינתיות לא הפכו אז לשיח ציבורי דומיננטי.
כיצד דעת קהל על זכויות נעשית שאלה דמוקרטית מוסדית?
עמדות ציבוריות שולחות למיעוטים ולמהגרים מסר אם הם רצויים או מאיימים, ויכולות להשפיע על מדיניות ממשלתית, הפרדה בדיור ואי־שוויון בשוק העבודה. לכן הן אינן רק העדפות פרטיות, אלא חלק מן הסביבה שבה זכויות מיושמות או מצטמצמות.
דמוקרטיה ליברלית נבחנת גם בשאלה אם זכויות בסיסיות מוגנות מפני מדרג פופולריות בין קבוצות. המאמר מראה שהכרה חוקית באזרחות חשובה מאוד, אך מוסדות שוויוניים נדרשים להתמודד גם עם גבולות סולידריות אתנו־לאומיים ועם הדרת תושבים חסרי זכות בחירה.
אילו מגבלות מחייבות זהירות בקריאת התוצאות כיום?
הנתונים נאספו ב־1999, לפני האינתיפאדה השנייה והעימותים באוקטובר 2000, שהמחברת מציינת כי ייתכן ששינו עמדות כלפי אזרחים ערבים. שינויים דמוגרפיים, פוליטיים ומשפטיים מאז מונעים שימוש בתוצאות כאומדן עדכני של דעת הקהל בישראל.
המדגם האנליטי כולל 800 יהודים ושיעור ההיענות היה 56%, והמדד התרבותי כלל רק שני פריטים כלליים. מודל המשוואות המבניות מתאים היטב לנתונים, אך המחברת מבהירה שאינה יכולה לקבוע בוודאות כיוון סיבתי בין הומוגניות, איום והדרה; נדרש מחקר חדש כדי לבדוק אם המדרג נשמר ובאילו תחומי זכויות.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 11 בספטמבר 2026