מהקלפי הארצית למועצה המקומית: עולי ברית המועצות לשעבר נעשו כוח פוליטי פעיל
תמר הורוביץ עוקבת אחר חמש מערכות בחירות בשנים 1992–2003 ומראה כיצד שיטת שני הפתקים אפשרה לשלב זהות רוסית מובחנת עם השתלבות בפוליטיקה הישראלית
שיטת שני הפתקים אפשרה לעולים לבחור גם במנהיג ארצי וגם במפלגה קהילתית, וכך הפכה זהות מובחנת ממכשול להשתלבות למקור של אזרחות פעילה.
מהו השינוי שהמאמר מבקש להסביר?
המאמר מסביר כיצד עולים מברית המועצות לשעבר עברו בתוך כעשור מקבוצה בעלת זכויות אך תחושת השפעה נמוכה לכוח פוליטי מאורגן ברמה הארצית והמקומית. הוא מתאר חמישה שלבים שנקבעו בידי מפגש בין גודל הקהילה, התארגנות פנימית, זהות, סדר היום וכללי הבחירות.
המסלול לא היה עלייה רציפה בכוחה של מפלגה אחת, משום שב־2003 דווקא קרסה ישראל בעלייה כמסגרת עצמאית. מבחינת הורוביץ, המעבר למפלגות ארציות יכול עדיין לבטא אזרחות פעילה משום שהעולים כבר לא נזקקו למפלגת עולים כמתווכת היחידה שלהם.
מהם מושגי היסוד: אזרחות פסיבית, אזרחות פעילה ויעילות פוליטית?
אזרחות פסיבית היא החזקה בזכויות פורמליות בלי תחושה ממשית שאפשר להשפיע על מוסדות ועל חלוקת משאבים. אזרחות פעילה כוללת הצבעה, התארגנות, הצבת מועמדים, בניית הנהגה וייצוג אינטרסים בזירה הציבורית.
יעילות פוליטית היא אמונתה של קבוצה שקולה ופעולתה מסוגלים לשנות תוצאה שלטונית. המאמר טוען שהקרדיט שקיבלו העולים על חילופי השלטון ב־1992 הגדיל את האמונה הזאת והכין את הקרקע לפריצת הדרך של 1996.
מדוע האזרחות המיידית בישראל אינה סוף תהליך ההשתלבות?
במסגרת העלייה לישראל קיבלו העולים זכות הצבעה והיבחרות מיד עם הגעתם, לפני השלמת השתלבותם התעסוקתית, החברתית והתרבותית. הורוביץ מציגה זאת כהיפוך של המסלול במדינות מערביות רבות, שבהן זכויות פוליטיות מלאות מגיעות בדרך כלל רק לאחר תהליך התאזרחות.
אולם זכות לבחור אינה מבטיחה ייצוג, ידע ארגוני או תחושה שהמערכת קשובה לקבוצה החדשה. הפער הזה מסביר מדוע המאמר בוחן לא רק שיעורי הצבעה אלא גם מפלגות, ארגונים, תקשורת, מועמדים ותפקידים נבחרים.
איזה מטען פוליטי וחברתי הביאו עמם עולי שנות התשעים?
הורוביץ מבחינה בין עולי שנות השבעים, שעברו סוציאליזציה תחת משטר סובייטי מונוליתי יותר, לבין עולי שנות התשעים שהגיעו לאחר שינויי הפרסטרויקה, הדמוקרטיזציה, ההפרטה והתפרקות ברית המועצות. הקבוצה המאוחרת הייתה משכילה ומקצועית יותר, פתוחה יותר מבחינה פוליטית וחברתית, אך גם ביקשה לשמור שפה ותרבות מובחנות.
עמדותיה לא הסתדרו על ציר יחיד: העולים נטו לאינדיבידואליזם ולשוק עם מידה של תכנון, החזיקו לעיתים בעמדות נציות בענייני ביטחון ושמרו גם ציפיות לשירותים חברתיים. המאמר משתמש במורכבות הזאת כדי להימנע מהסבר של ההצבעה כתגובה אוטומטית למוצא בלבד.
כיצד בחירות 1992 יצרו כוח דווקא אחרי כישלון רשימות העולים?
ב־1992 חיו בישראל כ־375 אלף עולים חדשים, מהם כ־240 אלף בעלי זכות בחירה, ושתי רשימות עולים התמודדו אך לא עברו את אחוז החסימה. רוב המצביעים פנו למפלגות הוותיקות, בעיקר העבודה והליכוד.
ניתוחי ההצבעה שנסקרו במאמר ייחסו לעולים תוספת של כשניים עד שלושה מושבים לגוש השמאל, אך השיח הציבורי נתן להם קרדיט רחב יותר על חילופי השלטון. הפער בין התרומה המספרית לתפיסתה יצר תחושת מסוגלות ששינתה את האופן שבו הקהילה ראתה את עצמה לקראת הבחירות הבאות.
מדוע בחירות 1996 היו נקודת מפנה?
ישראל בעלייה הייתה מפלגת העולים הראשונה בתקופה שהצליחה בהיקף משמעותי וזכתה בשבעה מושבים, שהם כשישה אחוזים מן הכנסת. מתוך כ־400 אלף עולים שהצביעו, מעט פחות מ־175 אלף — כ־43% — נתנו לה את קולם.
בקלפיות שבהן יותר מ־95% מבעלי זכות הבחירה היו עולים קיבלה המפלגה 41.6%, בעוד 25.7% הצביעו לליכוד ולמולדת ו־11.7% לעבודה ולמרצ. באותן קלפיות 70% בחרו בנתניהו לראשות הממשלה ו־30% בפרס, פיצול שממחיש את האפשרות לשלב בחירה קהילתית עם בחירה ארצית.
כיצד שני פתקים פתרו דילמת זהות?
בשיטת הבחירה הישירה שהופעלה ב־1996 וב־1999 הצביע כל אזרח בנפרד לכנסת ולראש הממשלה. עולה יכול היה לבחור מפלגה רוסית שתייצג צרכים קהילתיים ובו בזמן לבחור מנהיג של אחת המפלגות הארציות, בלי להכריע בין שתי הזהויות בפתק יחיד.
הורוביץ מפרשת את המבנה המוסדי כמנגנון שנתן לגיטימציה לפלורליזם בתוך החברה הישראלית. הזהות הרוסית לא הוצגה עוד בהכרח כבדלנות, אלא כדרך להשתתף במדינה מתוך קהילה בעלת קול נפרד.
איזו תשתית הפכה תחושת כוח למפלגה אפקטיבית?
הפורום הציוני עבר מארגון סיוע קטן לרשת ארצית של פעילות, שתדלנות ומיזמים; ב־1995 הוא כלל 42 ארגוני עולים וכ־60 אלף חברים. בהקמת ישראל בעלייה השתתפו פעילים שכבר רכשו ניסיון בארגונים, וביום הבחירות הפעילה המפלגה כמעט 13 אלף מתנדבים.
גם העיתונות והשידור ברוסית היו תשתית פוליטית ולא רק תרבותית, משום שרוב העולים לא קראו עיתונים בעברית בקביעות. כלי התקשורת תיווכו את החברה הישראלית, קבעו סדר יום והעניקו למפלגה ערוץ גיוס שהמפלגות הוותיקות לא יכלו להתעלם ממנו.
האם תסכול כלכלי לבדו מסביר את ההצבעה?
המאמר מוצא תסכול ממשי, במיוחד בקרב משכילים שלא הצליחו לעבוד במקצועם, אך אינו מזהה קשר חד־משמעי בין התסכול לבין בחירה במפלגה מסוימת. לקראת 1996 שיעורי האבטלה ירדו, רוב העולים דיווחו על אופטימיות ושביעות רצון, ורבים כבר רכשו דירה.
הורוביץ רואה בתסכול גורם רקע חלש יחסית ומדגישה שילוב של זהות, סדר יום ביטחוני, תשתית ארגונית ותחושת השפעה. גם ב־1999 נמצאו רמות שביעות רצון דומות בקרב מצביעי מפלגות מגזריות וארציות, ולכן קושי כלכלי אינו מסביר לבדו את שיא ההצבעה הרוסית.
כיצד סדר היום והזהות השפיעו על הנטייה ימינה?
ב־1992 נושאי קליטה, דיור ותעסוקה עמדו במרכז, והעולים נטו יותר לגוש השמאל; ב־1996 ביטחון, שלום והסכסוך הישראלי־ערבי נעשו בולטים יותר, וההצבעה נטתה ימינה. התקשורת ברוסית והקמפיינים חיברו בין אי־אמון בעולם הערבי, ביקורת על הסכמי אוסלו וייצוג קהילתי.
עם זאת, ישראל בעלייה לא הוקמה מלכתחילה כמפלגת ימין מובהקת וחלק מתומכיה הצביעו לפרס. השינוי נוצר בהדרגה דרך סדר היום והבריתות, ולכן המאמר מבחין בין זהות עולים לבין אידאולוגיה ימנית ואינו רואה בהן אותו דבר.
מה השתנה בבחירות המקומיות של 1998?
הכוח שהתגבש בכנסת עבר לרשויות המקומיות, בניגוד למסלול הנפוץ שבו קבוצות מיעוט מתחילות מן העירייה ועולות למרכז. שיעור ההצבעה של עולים נע בין 60% ל־70% ביישובי הפריפריה ועבר 50% במרכז, לפי הנתונים המובאים במאמר, והיה גבוה מזה של האוכלוסייה הוותיקה.
עולים זכו ב־162 מתוך 1,049 מושבים במועצות המקומיות, 15.4% — יותר מחלקם באוכלוסייה — וארבעים מהם נעשו סגני ראשי ערים. ההצלחה נשענה על סניפים, מרכזי תרבות, ועדות קליטה, משאבים מפלגתיים וגיוס מועמדים בידי רשימות עולים ומפלגות ותיקות גם יחד.
מדוע 1999 הייתה שנת השיא של ההצבעה המגזרית?
שיעור ההשתתפות של העולים הגיע ל־84.7%, לעומת 78.7% בכלל האוכלוסייה, ו־58.9% מהם הצביעו למפלגות עולים. ישראל בעלייה קיבלה 44.3% והכניסה שישה חברי כנסת, וישראל ביתנו קיבלה 14.6% והכניסה ארבעה.
מצביעי הרשימות המגזריות היו בממוצע מבוגרים ומשכילים יותר, שהו פחות זמן בישראל, צרכו יותר תקשורת רוסית וידעו פחות עברית ממצביעי מפלגות ארציות. לכן הורוביץ מפרשת את ההצבעה בעיקר כביטוי של זהות תרבותית שעדיין ביקשה ייצוג, ולא כעדות לחוסר השתלבות מוחלט.
מה קרה כאשר שיטת שני הפתקים בוטלה?
במרץ 2001 בוטלה הבחירה הישירה לראשות הממשלה והוחזר פתק יחיד, ולכן ב־2003 נאלצו המצביעים לבחור בין מפלגה קהילתית למפלגה ארצית. ישראל בעלייה ירדה מ־44.3% מקולות העולים ב־1999 ל־17% ב־2003 ואיבדה ארבעה מושבים, שהם כמאה אלף מתוך 167 אלף הקולות שקיבלה קודם.
שבוע לאחר הבחירות החליטה המפלגה להצטרף לליכוד, בעוד ישראל ביתנו כבר עברה למסגרת האיחוד הלאומי ולמצע לאומני רחב יותר. הורוביץ רואה בתוצאה חיזוק לטענה שכללי ההצבעה עצמם אפשרו קודם לכן את השילוב בין זהות קהילתית לבחירה ארצית.
מדוע המסלול עבר מן המרכז אל הפריפריה?
המאמר משווה את עולי ברית המועצות לשעבר לעולים מזרחים משנות החמישים, שצברו תחילה כוח ברשויות המקומיות ורק לאחר מכן הגיעו למרכז הארצי. הקבוצה הרוסית הייתה גדולה, משכילה ובעלת רשתות כלל־ארציות, ולכן הצליחה לבנות מפלגה ארצית לפני שיצרה הנהגה מקומית רחבה.
לאחר ההצלחה בכנסת יכלה ישראל בעלייה להזרים ארגון, מועמדים ומשאבים לערים שבהן התרכזו העולים. כך נוצר מסלול של כוח היורד מן המרכז אל המקומי, ולא צומח בהדרגה מן השוליים.
באיזו שיטה מחקרית משתמשת הורוביץ?
זהו ניתוח היסטורי־פוליטי של חמש מערכות בחירות, המבוסס על תוצאות רשמיות, ניתוח קלפיות בעלות ריכוז גבוה של עולים, סקרי גאלופ ודחף ומחקרים קודמים על עמדות וזהות. המחברת משווה בין נקודות זמן ומשלבת נתונים כמותיים עם תיאור ארגונים, קמפיינים ושינויים מוסדיים.
העיצוב מתאים לזיהוי רצף ולבניית הסבר, אך אינו ניסוי ואינו פאנל שעוקב אחר אותם מצביעים. כאשר המאמר מייחס שינוי לשיטת הבחירות, לזהות או לסדר היום, מדובר בפרשנות הנתמכת בכמה מקורות ולא באמידה סיבתית שמבודדת כל גורם.
אילו גבולות זמן והכללה חשוב לזכור?
המחקר פורסם ב־2003 ונחתם עם הבחירות של אותה שנה, ולכן אינו מתאר את ישראל ביתנו כמפלגה בעשורים המאוחרים יותר או את דפוסי ההצבעה של בני הדור השני. אי אפשר להשתמש בו כתיאור עדכני של כל דוברי הרוסית בישראל.
חלק מן המסקנות נשענות על קלפיות שבהן עולים היו רוב גדול ועל סקרים שנערכו ברוסית, ולא על זיהוי אישי בכל קלפי. לכן יש להיזהר מהסקה אקולוגית ומהצגת הקהילה כאחידה מבחינת מוצא, גיל, דת, מעמד או עמדה פוליטית.
מהי התרומה הדמוקרטית של חמשת השלבים?
הסיפור מראה שאזרחות פעילה זקוקה ליותר מזכות פורמלית בקלפי: היא תלויה בתחושת מסוגלות, בארגון, בגישה לתקשורת ובכללים שמאפשרים לבטא זהות בלי לוותר על השתייכות למדינה. שינוי קטן לכאורה במבנה הפתק שינה את התמריץ לבנות מפלגת עולים ואת הדרך שבה הבוחרים שילבו אינטרס קהילתי עם הנהגה ארצית.
המאמר גם מסבך את הניגוד בין השתלבות לבדלנות, משום שייצוג מגזרי יכול להיות שלב בתוך השתלבות ולא היפוכה. חברה דמוקרטית יכולה להכיר בקול קהילתי מובחן ובו בזמן לאפשר לחבריו להשתתף במפלגות ובמוסדות כלל־ארציים.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 11 בספטמבר 2026