אזרחות מלנכולית במחאה נגד הגירה בדרום תל אביב
טל שמור מראה באתנוגרפיה של שכונת התקווה כי הכעס על הגירה מאפריקה נשזר באובדן, ייאוש, אמפתיה ותחושת הזנחה ממושכת של תושבים מזרחים בשוליים העירוניים.
מחאה נגד הגירה יכולה לשאת יותר מכעס כלפי הקבוצה החדשה: היא עשויה לחשוף אובדן והבטחת שייכות שלא התממשה אצל אזרחים ותיקים החווים שוליות מתמשכת.
איזו תופעה מבקש המאמר להסביר?
המאמר בוחן מחאה של תושבים ותיקים בשכונת התקווה נגד הגירה מאפריקה לדרום תל אביב. הוא שואל אילו רגשות ותביעות אזרחיות פועלים מתחת לשפה הפומבית של התנגדות למהגרים.
במקום להסביר את המחאה רק כעוינות בין שתי אוכלוסיות, שמור ממקם אותה בתוך היסטוריה של אתניות, מעמד והזנחה עירונית. כך ההגירה נעשית אירוע שמאיר יחסים קודמים בין תושבי השכונה למדינה.
מהי ״אזרחות מלנכולית״?
אזרחות מלנכולית מתארת תחושה קולקטיבית של אזרחים הכלולים רשמית במדינה אך חווים את מעמדם כשולי ולא־ממומש. המפגש עם יחסי כוח ומרחב מזכיר להם את הפער בין הבטחת השייכות לבין חייהם בפועל.
המלנכוליה אינה רק עצב פרטי אלא דרך לפרש אובדן שלא הוכר ותביעה שלא נענתה. במאמר היא מחברת בין זיכרונות של דחיקה ממושכת לבין מחאה פוליטית בהווה.
כיצד נערכה עבודת השדה?
עבודת השדה נערכה בשכונת התקווה בשנים 2010–2013. שמור התגורר בשכונה ושילב נוכחות ממושכת בחיי היום־יום עם תיעוד של אירועים פוליטיים וקהילתיים.
השהות הארוכה אפשרה לעקוב אחר רגשות ושיחות שאינם מופיעים בהכרח בנאום מחאה רשמי. היא גם הופכת את המחקר לפרשני ותלוי הקשר, ולא לסקר מייצג של עמדות תושבי העיר.
מה כלל מרכיב התצפית המשתתפת?
החוקר התנדב בשני מרכזים קהילתיים לקשישים ובמיזם מזון, ועבד בחנות בשוק המקומי. הוא נכח גם במשחקי כדורגל ובמפגשים, ישיבות והפגנות ברמה המקומית, העירונית והארצית.
לצד הפעילויות האלה הוא קיים עשרות שיחות מזדמנות עם תושבים. החומר מאפשר לראות כיצד פרשנויות של הגירה והזנחה מופיעות במרחבים יומיומיים, אך אינו מספק ספירה שיטתית של כל מי שהשמיע עמדה מסוימת.
מי השתתף בראיונות ובקבוצת המיקוד?
המחקר כולל שישה ראיונות: ארבע נשים בנות 74, 56, 37 ו־26 ושני גברים בני 77 ו־25. המספר המצומצם נועד להעמיק בחוויות ובמשמעויות ולא לייצג סטטיסטית את אוכלוסיית השכונה.
נוסף על כך תועדו 28 מפגשים שבועיים מוקלטים ומתומללים של קבוצת מיקוד ובה 12 נשים בשנות השבעים והשמונים לחייהן. הקבוצה מספקת עומק וזמן, אך מעניקה משקל מיוחד לחוויותיהן של נשים מבוגרות.
אילו מקורות נוספים נכנסו לניתוח?
המאמר מנתח גם את הסרט התיעודי ״שקופים״ ואת תגובות התושבים אליו. הסרט והדיון סביבו מספקים זירה שבה תושבים רואים את שכונתם ואת סיפורם מיוצגים מבחוץ.
המקורות החזותיים והתגובות אינם מחליפים את התצפית והראיונות. הם מצטרפים אליהם כדי לבחון כיצד הכרה, נראות ופגיעה מקבלות צורה ציבורית.
איזה כעס הופיע במחאה נגד ההגירה?
תושבים ביטאו כעס על השינויים בשכונה והפנו חלק ממנו כלפי מהגרים מאפריקה. הם גם תיארו את המדינה כמי שהשאירה את דרום העיר להתמודד עם התוצאות בלי חלוקה שוויונית של הנטל.
המאמר מנתח את הטענות כנתונים על חווייתם ועל תפיסת האזרחות שלהם. הוא אינו מאמת באמצעותן כל טענה עובדתית על מספר המהגרים, התנהגותם או השפעתם.
אילו רגשות התקיימו לצד הכעס?
העדויות כוללות עצב, תחושת אובדן, ייאוש ואכזבה מן המדינה לצד הכעס הגלוי. הן מציגות מחאה שנושאת זיכרון של הבטחות שייכות והתקדמות שהתושבים חשים כי לא התממשו.
בחלק מן השיחות מופיעה גם אמפתיה כלפי מהגרים והכרה בקושי שלהם. קיומם של רגשות סותרים מונע תיאור של התושבים כקול אחיד ופשוט.
כיצד ההגירה הפכה שוליות ותיקה לבולטת מחדש?
לפי הניתוח, הגעת אוכלוסייה חדשה לא יצרה מאפס את תחושת ההזנחה של התושבים הוותיקים. היא הפכה חלוקת משאבים, דחיקה מרחבית ומעמד עירוני נמוך למוחשיים יותר בעיניהם.
התושבים פירשו את ריכוז המהגרים בדרום העיר כעוד פרק ביחסה של המדינה לשכונה. הפרשנות קושרת אירוע עכשווי להיסטוריה ארוכה יותר של מרכז ושוליים.
מהו תפקידו של המיקום המזרחי והמעמדי?
המאמר ממקם את שכונת התקווה בתוך היסטוריה של שוליות מזרחית ומעמדית. עבור חלק מן התושבים, המחאה מבטאת תחושה שגם כאזרחים ותיקים הם לא זכו להכרה, להשקעה ולהגנה שוות.
הזהות המזרחית אינה מוצגת כהסבר יחיד או כמהות אחידה של כל תושב. היא מצטלבת עם גיל, מגדר, מעמד ומקום, והאתנוגרפיה מראה שהמשמעויות משתנות בין אנשים ומצבים.
כיצד אזרחות פורמלית יכולה להתקיים לצד תחושת הדרה?
לתושבים הוותיקים יש מעמד אזרחי פורמלי, זכות הצבעה ותביעה מוכרת כלפי מוסדות המדינה. עם זאת, הם מתארים שירותים, מרחב ותשומת לב שלטונית באופן שמותיר אותם בעיניהם בשוליים.
המושג אזרחות מלנכולית נועד לתפוס את המתח בין שתי העובדות האלה. השייכות אינה נעדרת לחלוטין, אך היא נחווית כהבטחה חלקית שהפער בינה לבין המציאות ממשיך לכאוב.
מדוע אין לצמצם את המקרה לעימות בין ותיקים למהגרים?
חלוקה לשני מחנות מסבירה את יעדו הגלוי של חלק מן הכעס, אך מחמיצה את התביעה המופנית אל המדינה ואת ההיסטוריה שקדמה להגירה. היא גם אינה מסבירה מדוע אמפתיה ועוינות יכולות להופיע אצל אותם אנשים או באותה שיחה.
הניתוח הרב־שכבתי אינו מבטל אחריות לאמירות או פעולות כלפי מהגרים. הוא מראה שהבנת המחאה דורשת לבחון יחד יחסי שכנות, מדיניות מרחבית, מעמד, אתניות והכרה אזרחית.
מה אפשר ללמוד מן האמביוולנטיות הרגשית?
אמביוולנטיות מלמדת שעמדה פוליטית אינה תמיד תרגום ישיר של רגש יחיד. אדם יכול לחוש מאוים משינוי בסביבתו, לכעוס על המדינה ובו בזמן לזהות את מצוקתו של אדם שהיגר אל אותה שכונה.
מבחינה מחקרית, הממצא מצדיק הקשבה לשיחות ממושכות ולא רק לסיסמאות בהפגנה. מבחינה ציבורית, הוא מצביע על אפשרות לנסח מדיניות שאינה מעמידה הכרה בתושבים ותיקים מול זכויותיהם וביטחונם של מהגרים.
אילו מגבלות מחייבות זהירות?
זהו מחקר אתנוגרפי בשכונה אחת, המבוסס על נוכחות עמוקה אך על מספר מוגבל של ראיונות וקבוצת מיקוד מסוימת. הוא אינו אומד את שכיחות העמדות ואינו מייצג את כל תושבי שכונת התקווה, דרום תל אביב או הציבור המזרחי.
הניתוח מפרש קשרים בין הגירה, זיכרון ושוליות ואינו מבחן סיבתי של השפעת הגירה על מחאה. שמור מציע לבדוק את מושג האזרחות המלנכולית בהקשרים נוספים לפני שמכלילים אותו מעבר למקרה.
מהי המשמעות הדמוקרטית הרחבה של המחקר?
אזרחות דמוקרטית נמדדת לא רק בזכויות כתובות אלא גם בחלוקת מרחב, שירותים, הגנה והכרה. כאשר קבוצת אזרחים חווה פער ממושך בין המעמד הפורמלי לבין תנאי החיים, הפער יכול להתפרץ סביב כניסתה של קבוצה פגיעה אחרת.
האתגר המוסדי הוא לתת מענה לשוליות של תושבים ותיקים בלי להפוך מהגרים לשעיר לעזאזל ובלי לשלול את זכויותיהם. המאמר אינו מציע נוסחת מדיניות, אך הוא מראה מדוע צדק עירוני, היענות שלטונית והגנה על מיעוטים חייבים להיבחן יחד.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 19 באוגוסט 2026