מן הדו״ח אל הדמיון: מה אמנות מוסיפה לעבודת זכויות אדם?
שישה ראיונות עם בכירים בארבעה ארגונים בישראל מראים כיצד אמנות מרחיבה את מושג האמת, פותחת קהלים ומאפשרת לדמיין עתידים אחרים — בלי לוותר על אמינות התיעוד
אמנות אינה מחליפה תיעוד של הפרות זכויות אדם; היא מרחיבה את סוגי האמת, הקהל והעתיד שאפשר להעמיד לדיון, בעוד הדו״ח ממשיך לספק את בסיס האמינות.
הדו״ח נשאר יסוד, אבל כבר אינו כל הבניין
עבודת זכויות האדם הקלאסית בנויה על איסוף עדויות, הצלבתן, תיאור עובדתי וניתוח משפטי שנועדו לזהות נפגע, פוגע וסעד. המאמר מכנה את הדו״ח מסמך היסוד של התחום, משום שהדיוק והיכולת לעמוד בביקורת מעניקים לארגון סמכות ציבורית.
אלא שהנוסחה שלפיה די בכך שאנשים ידעו כדי שיפעלו אינה מתארת עוד את מלוא הבעיה. מול אדישות, הצדקת הפגיעה והכחשת עצם סמכותה של אמת בדוקה, הארגונים מחפשים שפות שמוסיפות להבנה העובדתית גם חוויה, רגש ודמיון.
מושגי יסוד בקצרה
אמת פורנזית היא אמת עובדתית הנסמכת על ראיות מאומתות בדבר אירועים, דפוסים, הקשרים וסיבות. לצד זה מציג המאמר אמת אישית־סיפורית, אמת חברתית הנוצרת בדיאלוג ואמת מרפאת או משקמת, בעקבות ההבחנות של ועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה.
הכחשה עובדתית דוחה את העובדות, הכחשה פרשנית מקבלת את האירוע אך שוללת את הגדרתו כהפרה, והכחשת ההשלכות מקבלת את שאירע אך ממעיטה בחשיבותו או באחריות הנובעת ממנו. המחברים מוסיפים לדיון הכחשה מהופכת, שבה הנפגע נדרש להפריך סיפור בדוי, והכחשה נרטיבית, שבה סיפור־על פוליטי קובע מראש אילו עובדות יתקבלו.
מה מבקש המחקר להבין?
השאלה אינה אם אמנות יכולה להיות פוליטית, אלא מה מלמדת הפנייה של ארגוני זכויות אדם לאמנים על המשבר במתודות העבודה שלהם. המחברים מתמקדים ביצירת תוכן משותף שנועד לקדם מטרות ארגוניות, ולא רק בהופעת אמן באירוע התרמה או בתמיכה כללית במאבק.
נקודת המבט היא של תחום מחקר המכונה פרקטיקה של זכויות אדם, הבוחן את ההכרעות, המתח והיצירתיות של הפעילים עצמם. כך המאמר שואל מה הארגונים מבקשים להוסיף לדו״ח, על מה הם אינם מוכנים לוותר, וכיצד הם מנהלים את הגבול שבין חופש אמנותי לאחריות לעדות.
מדוע ישראל ופלסטין הן מקרה מבחן קשה?
הסכסוך זוכה לתיעוד ציבורי ומשפטי עצום, אך נאמנויות לאומיות והיררכיות של קורבנוּת מקשות על הכרה בסבלו של הצד האחר. בישראל פועלים בעת ובעונה אחת מנגנוני הכחשה של המדינה, אדישות חברתית והתקפות פופוליסטיות על מומחים ועל ארגוני זכויות אדם.
זהו גם שדה עשיר בניסויים אמנותיים של ארגונים, ולכן הוא מאפשר לבחון את הפער בין עוד עובדה לבין דרך חדשה להבין עובדות מוכרות. המחברים מציגים את ישראל כמקרה קשה שמחדד תופעות רחבות יותר, ולא כמקרה יחיד שממנו אפשר להכליל אוטומטית לכל מאבק זכויות אדם.
כיצד נאספו הראיות?
המחקר מבוסס על שישה ראיונות עילית שנערכו בקיץ 2023 עם בעלי תפקידי הנהגה וניסיון מצטבר, שנבחרו בדגימה מכוונת מארבעה ארגונים. אלה הם בצלם, המדגיש תחקיר ודיווח; שוברים שתיקה, הנשען על עדויות חיילים; זוכרות, העובד עם היסטוריה שבעל פה של הנכבה; והורים נגד מעצר ילדים, ארגון צעיר וניסיוני יותר.
המרואיינים מופיעים בראשי תיבות כדי לשמור על אנונימיות, והראיונות חושפים את השיקולים שמאחורי הקלעים ואינם ניכרים בתוצרי ההסברה. לצדם מנתחים המחברים את היצירות עצמן — ובהן צילום, סרט, תיאטרון, מחול, איור ומציאות מדומה — כדי לחבר בין הסבריהם של הפעילים לבין צורת ההתערבות.
למה ידע עובדתי אינו מספיק?
המרואיינים אינם טוענים שהציבור חסר מידע בלבד; לדבריהם, אנשים עשויים להכיר את העובדות ובכל זאת לא להתעניין, להצדיק את המצב או לסרב להסיק ממנו מסקנה מוסרית. לכן האתגר עובר מן השאלה מה הציבור יודע אל השאלה כיצד הוא מבין את הידוע ומה עשוי לערער את מסגרת הפרשנות שלו.
המעבר הזה אינו זניחה של אמת אלא הרחבה של מסלול השכנוע. אמנות יכולה להציב את הצופה בתוך יחסים, קצב, גוף ומרחב שבהם עובדה מקבלת משמעות, במקום להניח שמסקנה תצמח מעצמה מן המידע.
מדוע המשפט והדו״ח איבדו מכוחם?
המרואיינים מתארים שפה משפטית כקשה לקריאה וכפחות משכנעת מחוץ לקהלי מומחים, במיוחד כאשר עצם תוקפם של כללי המשפט הבינלאומי שנוי במחלוקת. בחלק מן הארגונים הדין עדיין מופיע בדו״ח, אך עבר מן הפתיחה והמוקד אל פרק המסקנות והתמיכה.
גם הדו״ח הארוך מגיע בעיקר לדיפלומטים, עיתונאים ואקדמאים, ולעיתים משמש אותם כחומר עזר או כתיעוד היסטורי ולא כטקסט הנקרא מתחילתו ועד סופו. לפיכך מגבלתו היא בעיקר בתפוצה וביכולת לשנות תודעה, לא בהכרח באיכותו כמאגר ראיות.
כיצד מדיה חברתית משנה את חלוקת העבודה?
פלטפורמות דיגיטליות מאפשרות לארגונים לעקוף את שומרי הסף של העיתונות ולפנות ישירות לאלפי אנשים, ובה בעת הן מרגילות את הקהל לסרטונים ולמסרים קצרים. הפקת וידאו נעשתה זולה ונגישה יותר, ולכן רפרטואר הפעולה אינו כבול עוד לטקסט מודפס.
אולם קיצור המסר אינו מייתר את המחקר שמאחוריו. המרואיינים סבורים שגם מי שרואה קליפ קצר מייחס לו משקל מפני שהוא נושא את שמו של ארגון שבנה מוניטין לאורך שנים של איסוף ואימות שיטתי.
איזה סוג אמת האמנות יכולה להוסיף?
דו״ח זכויות אדם מסנן בצדק חומר שאינו עומד ברף הראייתי או המשפטי, אך בכך הוא עלול להשאיר בחוץ את היומיום, הטראומה, ההומור, החוסן והאלימות המבנית. יצירה אמנותית יכולה להחזיר לתמונה חוויות שקשה לתרגמן לקביעה של מי עשה מה למי, בלי לטעון שהן תחליף להוכחה.
המחברים מכנים זאת אמת עבה ורב־קולית: לצד העובדה המאומתת מופיעים סיפור אישי, יחסים חברתיים, פרשנויות שונות ואפשרות להכרה. הפלורליזם הזה חשוב במיוחד בסכסוך שבו כל צד מבקש לעיתים לכפות סיפור יחיד של עבר, אשמה וקורבנוּת.
כיצד אמנות חושפת את שגרת הכיבוש?
בסרט של בצלם Smile, and the World Will Smile Back מצלמת משפחת אל־חדאד חיפוש לילי של חיילים בביתה בחברון. אין בו הפרה חריגה אחת המתאימה בהכרח לכותרת של דו״ח, אך המרחב הצפוף, הפקודות, הלעג, בדיקת תעודה חוזרת והמתח בין האב לבנו ממחישים השפלה ושליטה יומיומיות.
גם התערוכה 50 Years: Fifty Portraits of Palestinians Born in 1967 אינה בוחרת רק נפגעים ישירים או אירועים קיצוניים. חמישים הדיוקנאות והסיפורים הקצרים מעבירים את משך הזמן הבין־דורי של הכיבוש ואת העובדה שהוא נעשה תנאי חיים של יחידים, משפחות וקהילות.
מה קורה כשהגוף נעשה ארכיון?
בעבודות Capture Practice ו־Archive השתמש ארקדי זיידס בחומרי וידאו שצילמו פלסטינים במסגרת פרויקט המצלמות של בצלם. הוא חיקה ועיבד במחול את תנועות המתנחלים המצולמים, וכך העביר חומר שהחל כראיה אל שפה גופנית שעוסקת גם בשותפות, אחריות ומבט.
העבודה אינה מציעה פירוש יחיד לסרטון אלא מעבירה את הצופה בין עמדת המצולם, המצלם והקהל. בכך היא מדגימה כיצד אמנות יכולה לשמר את הזיקה לארכיון ובה בעת ליצור עדות חיה ורבת שכבות.
האם אמנות באמת פותחת קהלים?
המרואיינים טוענים שמופע, תערוכה או מדור תרבות מאפשרים כניסה פחות מקוטבת מהרצאה פוליטית או מדו״ח של ארגון מוכר ושנוי במחלוקת. הקהל אינו מקבל רק מסקנה סגורה, אלא משתתף בפרשנות באמצעות ראייה, תנועה, קול ורגש.
בקמפיין Illustrators Draw Arrest, למשל, שמונה מאיירים הציגו שמונה שלבים במעצר ילדים, מן הפריצה הלילית ועד ההשלכות הנפשיות של הכליאה. הדימויים הצבעוניים והמאיימים נועדו לעצור את המבט ולהחזיק את הצופה בנושא שקשה לקרוא עליו, אך המאמר אינו מודד אם הסקרנות אכן הובילה לשינוי עמדה.
כיצד האמנות מסייעת לדמיין עתיד אחר?
דו״חות מצטיינים בתיאור מה פסול בהווה, אך ממעטים להראות לשם מה נאבקים וכיצד עשוי להיראות סדר צודק. בעיני המרואיינים, אמנות אינה צריכה לספק תכנית מדיניות; תפקידה לפתוח אפשרויות ולהעניק דימויים למצב שאינו רק המשך של הקיים.
זוכרות המחישה זאת בספר סיפורת הכתוב מנקודת מבט של עתיד לאחר שיבת פליטים פלסטינים, תחת כותרת המשנה עדויות מדומיינות מעתידים אפשריים. במקום להתווכח רק אם זכות השיבה מעשית, הפרויקט מזמין קוראים לברר כיצד חיים אחריה יכולים להיראות ולהוציא את הדיון ממסגרת של פחד בלבד.
מהי לגיטימציה בירושה?
זהו המונח שהמאמר מציע לאמינות שתוצר קצר או אמנותי מקבל מן העבודה התיעודית המתמשכת של הארגון. הציבור אינו חייב לקרוא כל דו״ח כדי לדעת שהסרטון, ההצגה או הפוסט נשענים על גוף בעל מומחיות, כללי אימות ורקורד של דיוק.
מכאן נובע מבנה דו־שכבתי: העדות והדו״ח נשארים ברקע כבסיס, ואילו האמנות והמדיה החברתית פועלות בחזית כדי להרחיב את ההגעה וההבנה. השכבה החדשה יכולה לחדש דווקא מפני שהשכבה הוותיקה מגינה עליה מפני הטענה שמדובר בתעמולה חסרת תשתית.
מתי שיתוף הפעולה נעשה מסוכן?
הסיכון גדל כאשר אמן מעבד עדות של אדם אחר או כשהיצירה מופיעה בשם הארגון, משום שטעות או סילוף עלולים לפגוע גם במוסר העדות וגם באמינות המוסדית. שוברים שתיקה, למשל, מאפשר שימוש אמנותי בעדויות אך אוסר אי־דיוקים וסילוף של הסיפורים.
הארגונים מתמודדים עם המתח באמצעות כללי יסוד, הצגת היצירה בשם האמן ולא בשם הארגון, או הפרדת הפרויקט מדו״ח ומעדות מסוימים. המחיר הוא שחופש אמנותי רחב עשוי להתנגש במסר הארגוני, בעוד שימוש אינסטרומנטלי מדי עלול להרחיק אמנים ולצמצם את תרומתם.
האם האמנות מחליפה את העדות ואת התחקיר?
לא לפי המרואיינים ולפי מסקנת המחברים. אחד הקווים הברורים במחקר הוא שאסור להתחיל לאסוף עדויות רק כחומר גלם ליצירה, מפני שהאימות, האחריות כלפי המעיד והדיוק הם היסוד המקצועי והאתי של הארגון.
האמנות משלימה את התשתית כשהיא פותחת משמעות שהדו״ח מתקשה לשאת, אך אינה פטורה מן הקשר לראיות. לכן המאמר מציע רפורמה זהירה של רפרטואר הפעולה ולא נטישה של תיעוד, גם אם הוא מותיר פתוחה את השאלה אם זהירות זו מספיקה מול משבר האמת.
מה המחקר אינו מוכיח?
המחקר מתאר את נקודת המבט ואת קבלת ההחלטות שעלו משישה ראיונות עם אנשי מקצוע בכירים, ולא את תגובותיהם של צופים, קוראים או מקבלי החלטות. הוא אינו משווה באופן ניסויי בין דו״ח ליצירה ואינו מודד שינוי בעמדה, בהשתתפות פוליטית או במדיניות.
גם בסיס הראיונות קטן, מכוון ומוגבל לארבעה ארגונים בישראל, והחומר נאסף לפני מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 והמלחמה בעזה. המחברים סבורים שהמגמות התחזקו מאז, אך טענה זו אינה הופכת את הנתונים שלפני המלחמה למדידה של התקופה שלאחריה.
מהי המשמעות לדמוקרטיה ולחברה האזרחית?
דמוקרטיה זקוקה לעובדות שניתן לבדוק, אך גם למרחבים שבהם אזרחים מסוגלים להקשיב לסיפורים מתחרים ולדמיין יחסים פוליטיים שאינם מוכתבים בידי הפחד הקיים. כאשר פופוליזם מערער על מומחיות וממיר ראיות בסיפור־על של מצור ואויבים, תיעוד לבדו מתקשה לשנות את מסגרת הדיון.
המאמר מציע שארגוני חברה אזרחית יגנו על בסיס הראיות ובה בעת ירחיבו את השפה הציבורית באמצעות חוויה, ריבוי קולות ודמיון. ההצלחה אינה מובטחת, אך המתח בין אמינות לפתיחוּת הוא עצמו לב העבודה הדמוקרטית שהמחקר חושף.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 16 בספטמבר 2026