מאמרים נבחרים בנושא דמוקרטיה ושלטון החוק

מטרת המאגר היא להנגיש בעברית תקצירים של מאמרים אקדמיים שהתפרסמו באנגלית בנושא דמוקרטיה ושלטון החוק. המאגר כולל תקצירים של 2184 מאמרים.

נושאים מרכזיים

סמל נושא של בית משפט, מאזניים ושלטון החוק

חוקתיות, בתי משפט ושלטון החוק

מאמרים על ביקורת שיפוטית, רפורמות חוקתיות, איזונים ובלמים והגנה מוסדית על זכויות.

613 תקצירים בנושא
סמל נושא של מוסד ציבורי, חץ יורד וסדק המסמנים נסיגה דמוקרטית

נסיגה דמוקרטית ופופוליזם

מאמרים על שחיקת מוסדות, פופוליזם סמכותני, משברים משטריים והצטברות צעדים שמחלישים דמוקרטיה.

359 תקצירים בנושא
סמל נושא של אנשים וסימן שוויון לזכויות ולמיעוטים

זכויות, שוויון ומיעוטים

מאמרים על זכויות אדם, שוויון אזרחי, הדרה, מגדר, מיעוטים והקשר בין זכויות לבין דמוקרטיה ליברלית.

1065 תקצירים בנושא
סמל נושא של מוסד ציבורי ורשת קשרים לחברה אזרחית ושירות ציבורי

מוסדות, חברה אזרחית ושירות ציבורי

מאמרים על כנסת, שירות ציבורי, עמותות, איגודי עובדים, כלכלה ומנגנוני פעולה קולקטיבית בדמוקרטיה.

999 תקצירים בנושא
סמל נושא של מוסד ציבורי, גרף צמיחה ומטבע לשגשוג כלכלי

מוסדות דמוקרטיים ושגשוג כלכלי

מאמרים על הקשר בין מוסדות דמוקרטיים, שלטון החוק, זכויות קניין, מימון, מדיניות ציבורית, אמון וצמיחה או רווחה כלכלית.

258 תקצירים בנושא
סמל נושא של בועות שיח וחצים מנוגדים לדעת קהל וקיטוב

דעת קהל, קיטוב ואלימות פוליטית

מאמרים על עמדות ציבוריות, תמיכה בנסיגה דמוקרטית, קיטוב, זהות פוליטית והצדקת אלימות פוליטית.

662 תקצירים בנושא

תקצירים נבחרים

איור של שתי קבוצות בספרייה המסדרות דגמי אונייה, מפעל ועובדים כדי להמחיש סיפורים סיבתיים שונים

נרטיבים פוליטיים מתחרים: אותם נתונים, סיפורי סיבה שונים

כפיר אליאז; רני שפיגלר

מחלוקת פוליטית יכולה להתפתח גם כאשר אנשים מסכימים על הנתונים ועל התוצאה הרצויה. כפיר אליאז ורני שפיגלר מראים כיצד נרטיבים מסדרים את אותם משתנים בקשרים סיבתיים שונים, ומעניקים למדיניות מסוימת הבטחה לעתיד טוב יותר. במודל שלהם, הסיפור חייב להתיישב עם המציאות הקיימת, אך הוא עדיין עלול להטעות בנוגע לתוצאות של שינוי מדיניות. התחרות בין סיפורים כאלה מסייעת להסביר את קיומן של עמדות מנוגדות לאורך זמן.

לקריאת העמוד
תצלום או צילום עריכתי חם ומפורט על שירות צבאי, חברי כנסת וערכים רפובליקניים

שירות צבאי, אזרחות וערכים רפובליקניים בכנסת

Ben Herzog

המאמר מנתח את חוק האזרחות הישראלי, תיקוני 1987 ו־2004 ו־35 הצעות תיקון שקשרו בין שירות צבאי לבין אזרחות. הוא טוען שהוראות המקלות על התאזרחות בעקבות שירות בצה״ל נחקקו בעיקר כסימון סמלי של השתתפות רפובליקנית והקרבה לאומית. מבחינה מעשית, ההוראות חלות בעיקר על לא־יהודים, משום שיהודים מקבלים אזרחות מכוח חוק השבות. המאמר מראה שבישראל העיקרון האתני גובר בדרך כלל על העיקרון הרפובליקני, ולכן הדיון בשירות ואזרחות משקף גם מאבקים פנימיים על זהות חילונית ודתית ועל היררכיות בין קבוצות.

לקריאת העמוד
שליח פוליטי כריזמטי מוביל משא ומתן מול דיפלומטים וצוותים מקצועיים זהירים סביב שולחן הדיונים

דיפלומטיית האלוף: כיצד מנהיגים פופוליסטים מנהלים משא ומתן

אהוד ערן, פיקי איש־שלום, מרקוס קורנפרובסט

אהוד ערן, פיקי איש־שלום ומרקוס קורנפרובסט טוענים שפופוליזם משנה לא רק את תוכן מדיניות החוץ אלא גם את דרך עשיית הדיפלומטיה. הם מכנים את הדפוס ״דיפלומטיית האלוף״ ומזהים בו שלושה רכיבים משולבים: מנהיג המרכז בידיו את התהליך ומצמצם את תפקידם של דיפלומטים מקצועיים; הופעה פומבית כאלוף העם הנלחם באליטות באמצעות לשון בוטה, הפרת כללים והאדרה עצמית; ועקיפת ערוצים מסורתיים באמצעות מפגשי פסגה, קשר אישי ורשתות חברתיות המכוונים במידה רבה לקהל המקומי. המנגנון מעניק למנהיג חופש תמרון ומהירות ואף יכול לפתוח ערוץ שהיה חסום, אך הוא מחליש את רצף המשא ומתן: פחות ידע מקצועי נכנס להכנה, פחות אמון נבנה בין צוותים, הניסוח המשפטי נשאר כללי והיישום מתקשה לאחר שהמופע התקשורתי מסתיים. המאמר בוחן את הטענה בשני מקרי ״בדיקת סבירות״. במגעי ארצות הברית עם קוריאה הצפונית, דונלד טראמפ עבר במהירות מאיומים ועלבונות לקשר אישי עם קים ג׳ונג־און, צמצם את עבודת מחלקת המדינה ובעלות הברית והגיע לפסגת סינגפור ב־12 ביוני 2018 עם הכנה מוגבלת; ההצהרה המשותפת הייתה רחבה ועמומה, פסגת האנוי הסתיימה ללא הסכמה, והמשך המגעים לא הניב פירוז גרעיני או הסדר שלום עמיד. בהסכמי אברהם, נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין הייתה הישג ממשי שנשען גם על קשרים אזוריים קודמים, אך המחברים מדגישים את ריכוז התהליך בידי בנימין נתניהו וטראמפ, הדרת חלק מן המערכים המקצועיים והצגת ההסכמים כפריצת שלום גדולה יותר מן השינוי בפועל. עצירת סיפוח ישראלי בתמורה לנורמליזציה אפשרה עסקה מהירה, אך הסוגיה הפלסטינית המרכזית נותרה מחוץ להסדר. המסקנה אינה שמפגש מנהיגים או תקשורת ישירה פסולים כשלעצמם, אלא שללא הכנה מקצועית ומנגנוני המשך הם נוטים ליצור הסכמות דקות ופגיעות. הדפוס אף עשוי להתפשט למנהיגים שאינם פופוליסטים ככל שהמופע האישי נעשה נורמה דיפלומטית.

לקריאת העמוד
שלוש קבוצות מחאה נפרדות במרחב ציבורי ישראלי בתקופת מגפת הקורונה

שלוש מחאות נפרדות חשפו את גבולות הסולידריות האזרחית בשנת הקורונה

Gadi Hitman

גדי חיטמן בוחן את המחאה בישראל בשנת 2020 על רקע שני משברים חופפים: מגפת הקורונה ומשבר פוליטי מתמשך שכלל שלוש מערכות בחירות בתוך פחות משנה, ממשלת חירום קצרת ימים ומשפט פלילי של ראש הממשלה. הוא אינו מתאר ״מחאת קורונה״ אחת, אלא שלוש זירות בעלות תביעות שונות: מחאת הדגלים השחורים נגד שחיתות ופגיעה במוסדות הדמוקרטיים; מחאות חרדיות נגד סגרים מקומיים, מגבלות על תפילה ולימוד תורה ושימוש מופרז בכוח משטרתי; ומחאת עצמאים ובעלי עסקים שדרשו פיצוי על אובדן הכנסה שנגרם מהגבלות הממשלה. כדי להסביר כיצד כל קבוצה התגייסה, המאמר משלב ספרות על התנהגות קולקטיבית, גיוס משאבים, זהות קולקטיבית והזדמנויות פוליטיות. כדי להסביר את העיתוי ואת המעבר מאכזבה לפעולה, הוא מוסיף שלוש עדשות: אירוע מקרי המטלטל את השגרה, כאן המגפה; כשל תפקודי של מוסדות שאינם מספקים שירות או מענה צפוי; וקיפוח יחסי, כלומר הפער שקבוצה חשה בין מצבה לבין מה שלדעתה מגיע לה או ניתן לאחרים. מחאת הדגלים השחורים החלה עוד לפני שהנזק הכלכלי של המגפה עמד במרכז, בעקבות העימות סביב כינוס הכנסת והציות לפסיקת בית המשפט העליון. היא הרחיבה את יעדיה להגנה על הדמוקרטיה, התנגדות לשחיתות ודרישה להתפטרות נתניהו, גייסה אלפים בירושלים ומפגינים במאות גשרים, והמשיכה גם תחת מגבלות הסגר. המאמר מדגיש שבית המשפט וגורמים בממשלת האחדות הגנו על עצם האפשרות להפגין, ומפרש את החקירות נגד ראש הממשלה, העימות עם מוסדות האכיפה וניהול המגפה כמקורות להתגבשותה. המחאה החרדית נשענה על הנהגה רבנית ועל מוסדות קהילתיים קיימים. היא עסקה בסגירת יישובים ומוסדות חינוך, באיסור הנסיעה לאומן, בהגבלת טקסים דתיים ובטענות לאכיפה אלימה או מפלה; מכאן שהקיפוח היחסי שלה הוגדר בהשוואה ליחס שקיבלו קבוצות אחרות ולא סביב שחיתות או פיצוי לעסקים. מחאת העצמאים התגבשה סביב פער בין הבטחות הסיוע לבין הכסף והזכאות שהגיעו בפועל. אף שקבוצת ״אני שולמן״ מנתה לפי המאמר יותר מ־200 אלף חברים, בעלי מסעדות, אנשי תרבות, תיירות, תחבורה וענפים אחרים לא בנו הנהגה מוסכמת או שיטת פעולה משותפת; חלקם ניהלו משא ומתן עם הממשלה, אחרים דחו אותו, וקבוצות שקיבלו מענה מגזרי חדלו להפגין. באמצע יולי הופיע רגע אפשרי של חיבור כאשר בעלי עסקים קשרו בין המצוקה הכלכלית לבין שחיתות ושלטון החוק, אך החיבור לא נעשה לקואליציה יציבה. מסקנת חיטמן היא שהמחאות היו מפוצלות יותר משהיו מאוחדות: שלוש הנהגות, שלושה סדרי עדיפויות והיעדר השתתפות הדדית אפשרו לממשלה להגיב לכל קבוצה בנפרד והחלישו את כוח המיקוח המשותף. זו מסקנה פרשנית הנשענת על דיווחי תקשורת ועל ראיונות ותצפיות שמובאים במאמר, ולא מבחן סיבתי שיטתי. אין פירוט מלא של מספר המקורות והמרואיינים, דרך בחירתם או הליך קידוד, ואין השוואה למקרים שבהם תנועות שונות כן התאחדו. גם התמונה אינה אחידה: הדגלים השחורים הכריזו ביוני 2021 שהשיגו את מטרתם לאחר חילופי השלטון, וחלק מן העצמאים קיבלו מענה נקודתי, ולכן הטענה שכל המחאות נכשלו דורשת הבחנה בין הישג מגזרי, שינוי ממשלה ושינוי מדיניות שנגרם מן המחאה. התרומה הדמוקרטית של המאמר היא בהצגת משבר כזירה שבה תלונות לגיטימיות אינן מתחברות מעצמן. הגנה משפטית על זכות ההפגנה יוצרת הזדמנות לפעולה, אך כוח אזרחי רחב דורש גם הנהגה שמתרגמת חוויות שונות של כשל וקיפוח לשפה משותפת בלי למחוק את ההבדלים בין הקבוצות.

לקריאת העמוד
תצלום על דיני תקשורת וזכויות תרבות של המיעוט הפלסטיני בישראל

דיני תקשורת וזכויות תרבות של המיעוט הערבי

Amit Schejter

המאמר בוחן מסמכים שעיצבו את תעשיית התקשורת בישראל ואת התפתחותם ההיסטורית, כדי לחשוף את ההנחות שמאחורי מדיניות התקשורת. שכטר טוען כי זכויות המדיה והתקשורת של הפלסטינים בישראל מעוצבות באופן שמונע מהם זכויות תרבות קולקטיביות, ובייחוד את האפשרות לבטא זהות דרך תקשורת המונים ולהשתתף באופן שווה בבניית התרבות הלאומית. המדיניות מתארת את הפלסטינים אזרחי ישראל כמיעוט לשוני ולעיתים כ“אויב מבית”, ולכן דוחקת את השתתפותם לערוצים נפרדים המיועדים להם ולצופים ערבים במדינות שכנות. המאמר קושר זאת לפרשנות מצומצמת של דמוקרטיה, המתרחקת מהזדהות עם המזרח ומאמצת היגיון נאו־ליברלי.

לקריאת העמוד
תצלום: בית המשפט העליון, תלמידי ישיבות וגיוס לצבא

בג״ץ, תלמידי ישיבות וגיוס לצבא

David Ellenson

המאמר מנתח את פרשת גיוס תלמידי הישיבות כמקרה מבחן לגבולות הביקורת השיפוטית בישראל. הוא פותח בהסדר ההיסטורי של דחיית השירות, שהחל כמספר קטן של תלמידי ישיבה לאחר הקמת המדינה והפך עם השנים למוקד של מחלוקת ציבורית ופוליטית רחבה. לאחר מכן הוא מתאר כיצד בית המשפט העליון עבר מאי-התערבות מטעמי עמידה ושפיטות להכרה בכך שהסוגיה ניתנת לביקורת שיפוטית, ובסופו של דבר לדרישה שהכנסת תסדיר אותה בחקיקה. חוק טל, שנועד לתת בסיס חוקי לדחיות השירות ולעודד השתלבות הדרגתית בצבא, בשירות אזרחי או בשוק העבודה, הגיע לבחינה חוקתית בפרשת התנועה לאיכות השלטון. אהרן ברק והעמדה המרכזית בבית המשפט ראו בו פגיעה בשוויון ובכבוד, אך דחו את ההכרעה הסופית כדי לבחון אם החוק ישיג את יעדיו. גרוניס, בדעת מיעוט, הציע תפיסה מצמצמת יותר: ביקורת שיפוטית מוצדקת בעיקר כשהרוב פוגע במיעוט, מעוות את כללי המשחק הדמוקרטיים או שולל הליך הוגן, ולא כאשר רוב פוליטי מעניק הטבה למיעוט במסגרת פשרה חברתית. חלקו האחרון של המאמר מראה שהמחלוקת הזו נמשכה גם לאחר ביטול חוק טל ב-2012, ושגישתו של גרוניס אינה רק ריסון שיפוטי כללי אלא גם בסיס אפשרי להגנה חזקה על מיעוטים כאשר ייצוגם או השתתפותם הפוליטית נפגעים.

לקריאת העמוד