מאמרים נבחרים בנושא דמוקרטיה ושלטון החוק

חדש באתר

זהות מבולבלת, מנוכרת ופצועה: כיצד מעמד מיעוט מעמיק סיכון בקרב צעירים ערבים בישראל

Maayan Ravid; Haneen Karram-Elias; Yafit Sulimani-Aidan

מעיין רביד, חנין כראם־אליאס ויפית סולימני־אעידן בוחנות כיצד אנשי מקצוע המטפלים בצעירים ערבים במצבי סיכון מבינים את הקשר בין זהות מיעוט לבין פגיעוּת. המחקר מבוסס על ראיונות עומק עם 39 נותני שירותים ברחבי ישראל: 20 עובדים סוציאליים ו־19 מנהלי שירותים או ארגוני חברה אזרחית. כשני שלישים מן המרואיינים היו ערבים וכשליש יהודים; הם עבדו בכפרים, בערים ערביות ובערים מעורבות עם צעירים בני 18–25. כל המרואיינים העלו את זהות המיעוט האתנית כגורם מרכזי, והניתוח התמטי גיבש שלושה פרופילים חופפים. זהות מבולבלת נוצרת במתח בין נורמות משפחתיות וקהילתיות קולקטיביסטיות לבין ערכים אינדיבידואליסטיים והזדמנויות מוגבלות בחברה הרחבה. זהות מנוכרת מתארת תחושה של חיים במדינה ובמרחב משותף בלי שייכות, לצד היחלשות של מסגרות תמיכה קהילתיות. זהות פצועה קשורה לירידה בערך העצמי, לחוסר אמון ברשויות ולתחושה שחיי חברי הקבוצה שווים פחות. המחברות מדגישות כי הזהות הערבית אינה סיכון כשלעצמה; הסיכון נוצר בתוך יחסי אפליה, הדרה, מחסור בשירותים, עימות אתנו־לאומי וציפיות סותרות. מכאן נגזרת הצעה לפרקטיקה אנטי־דכאנית בהשראת פאולו פריירה: דיאלוג שמזהה מבנים חברתיים ופוליטיים, עבודה משותפת שמכבדת ידע של מקבלי השירות וחיזוק הסוכנות שלהם. המחקר חשוב לשוויון אזרחי מפני שהוא מעביר את מוקד המדיניות מן השאלה כיצד לתקן צעיר יחיד אל השאלה אילו מוסדות והקצאות משאבים מאפשרים שייכות, ביטחון ומעבר הוגן לבגרות. עם זאת, הראיונות משקפים את פרשנות נותני השירות ולא את קולות הצעירים עצמם, והמדגם אינו מאפשר להכליל לכלל החברה הערבית או להבחין באופן מספק בין מגדרים, דתות וקהילות.

לקריאת העמוד חדש באתר

כשהפסד מסחרי הופך לכוח פוליטי: ״ישראל היום״ כשחקן תקשורת משבש

Michael H. Dahan; Mouli Bentman

מייקל דהאן ומולי בנטמן מנתחים את ״ישראל היום״ לא כעוד חינמון אלא כמקרה של שחקן תקשורת משבש: גוף שמוכן להקריב רווחיות כדי לשנות במכוון את כללי המשחק בשוק התקשורת ובפוליטיקה. הם מתאימים את מושג החדשנות המשבשת של קלייטון כריסטנסן, אך מדגישים הבדל מכריע: כאן השיבוש איננו תוצר לוואי של מוצר יעיל יותר אלא היעד עצמו. בסיס הטיעון הוא ניתוח מקרה פוליטי־כלכלי של העשור הראשון לעיתון. המחברים מצרפים נתוני תפוצה והערכות כלכליות לדיון במבנה הבעלות, בתחרות מול עיתונים מסחריים, בניסיונות חקיקה, בהקלטות נתניהו–מוזס ובוויכוח על סיקור אוהד לראש הממשלה. בעת פרסום המאמר הם דיווחו על 275 אלף עותקים בימי חול ו־400 אלף בסופי שבוע, על קרוב ל־40% חשיפה, על מחיר פרסום של כמחצית ממחיר השוק ועל הערכות להפסד מצטבר של 200–300 מיליון דולר מאז 2007. בעיניהם, השילוב בין תפוצה גבוהה, היעדר היגיון רווחי עקבי ותמיכה אישית בבנימין נתניהו מאפשר לבעלות עתירת הון להשפיע בו־זמנית על כלכלת העיתונות ועל מאזן הכוח הפוליטי. המאמר אינו מציג ניסוי, ניתוח תוכן שיטתי או זיהוי סיבתי של השפעה על בוחרים; הוא בונה מושג תיאורטי מתוך מקרה יחיד ומקורות פומביים. לכן כוחו הוא בהצעת מנגנון ובחיבור בין שוק התקשורת לדמוקרטיה, ואילו חולשתו היא שהמודל דורש בדיקה השוואתית במקרים נוספים. המשמעות הליברל־דמוקרטית רחבה: שפע של עותקים חינמיים אינו מבטיח פלורליזם, אם בעל הון יכול לסבסד לאורך זמן קול פוליטי אחד, להחליש מתחרים ולשנות את התנאים שבהם הציבור מקבל מידע.

לקריאת העמוד חדש באתר

כאשר מתקפת סייבר גובה חיים, התמיכה בתגובה משתווה לזו שלאחר טרור קונבנציונלי

Ryan Shandler, Michael L. Gross, Sophia Backhaus, Daphna Canetti

ריאן שנדלר, מייקל ל׳ גרוס, סופיה בקהאוס ודפנה קנטי בוחנים כיצד חשיפה לטרור קיברנטי משפיעה על העדפות מדיניות חוץ. סדרת הניסויים כללה 2,028 משיבים; הניסוי המרכזי הקצה באקראי 1,848 משיבים מארצות הברית, מבריטניה ומישראל לאחת מארבע כתבות חדשות מבוימות או לקבוצת ביקורת. הכתבות הציגו מתקפה על תשתית רכבות והבדילו בין אמצעי קיברנטי לקונבנציונלי ובין תוצאה קטלנית לתוצאה כלכלית לא־קטלנית. בממוצע המשולב, התמיכה בתגמול בסולם של 1–6 הייתה 3.26 לאחר מתקפת סייבר קטלנית לעומת 3.02 לאחר מתקפת סייבר לא־קטלנית; במתקפות הקונבנציונליות הממוצעים היו 3.42 ו־3.23 בהתאמה. בניתוח הרגרסיה, מתקפת הסייבר הלא־קטלנית הורידה את התמיכה בתגמול ב־0.393 נקודה לעומת מתקפה קונבנציונלית קטלנית, ואילו ההבדל בין שתי המתקפות הקטלניות לא היה מובהק. הממצאים מצביעים אפוא על סף קטלניות: הציבור מגיב למתקפת סייבר כמו למתקפה פיזית בעיקר כאשר יש הרוגים. ניתוח תיווך מצא כי כעס הסביר חלק מן המעבר מחשיפה לתמיכה בתגמול, עם אפקט תיווך ממוצע של 0.100 במתקפות סייבר ושל 0.109 במתקפות קונבנציונליות; חרדה ותפיסת איום לא מילאו אותו תפקיד. ההשפעה המשולבת הונעה בעיקר בידי המדגמים בישראל ובבריטניה, ולא נמצאה באותה צורה במדגם האמריקאי. מבחינה דמוקרטית, המחקר מראה כי העדפות הציבור לגבי שימוש בכוח עשויות להשתנות לא רק לפי הנזק אלא גם לפי הרגש שמעורר אופן הצגת המשבר. הדבר מדגיש את אחריותם של ממשלות וכלי תקשורת למסור מידע מדויק ולא להפוך כעס ציבורי למסלול אוטומטי להסלמה.

לקריאת העמוד חדש באתר

כיתה דמוקרטית אינה מקבלת זהויות כמובנות מאליהן — היא מאפשרת לשנותן יחד

Itay Snir

איתי שניר מציע תאוריה של חינוך דמוקרטי רדיקלי הנשענת על מושג הארטיקולציה בספרם של ארנסטו לקלאו ושנטל מוף, Hegemony and Socialist Strategy. אצל לקלאו ומוף, זהויות פוליטיות אינן מהויות קבועות אלא נוצרות ומשתנות במפגש בין מאבקים, דרישות ושיחים. שניר מפרק את הארטיקולציה לשלושה ממדים המתרחשים יחד: ביצוע פומבי של זהות ודרישה, חיבור לאחרים, והשתנות של כל הצדדים בעקבות החיבור. הוא חוזר לאנטוניו גראמשי, שראה בבניית הגמוניה תהליך חינוכי שבו אינטלקטואלים אורגניים מסייעים לקבוצות מדוכאות לנסח את ה״שכל הישר הטוב״ הטמון בניסיונן. לטענת שניר, גם אינטלקטואל אורגני עלול לשמר עמדה היררכית: הוא יודע מראש היכן עובר קו המאבק וכיצד יש לחבר את הדרישות. חינוך דמוקרטי רדיקלי צריך אפוא לוותר על המורה כמי שמחזיק באמת פוליטית מוקדמת. במקום זאת, תלמידים ומורה מבטאים בפומבי את זהויותיהם, קושרים חוויות לשיחים של שוויון וזכויות ומאפשרים לזהויות ולמושגים עצמם להשתנות. המורה נשאר דמות בעלת כוח מבני ואחריות מיוחדת, אך תפקידו דומה למצפן ולמפה ולא לנווט: להצביע על אי־שוויון ועל מסלולים לא־פלורליסטיים, בלי להכתיב מראש את תוכן המאבק או את זהות ה״אנחנו״. המאמר מדגיש ששוויון חייב להיות משולב בפלורליזם, מפני שדרישה לשוויון של קבוצה אחת יכולה להתחבר גם ללאומנות או להדרה של אחרת. פעילות כזאת אינה מחייבת לפצל את הכיתה למחנות יריבים; הארטיקולציה עצמה — ביטוי, שיתוף פעולה והשתנות — היא כבר פעילות פוליטית דמוקרטית. זהו מאמר פילוסופי ולא מחקר התערבות, ולכן הוא מציע מסגרת נורמטיבית ולא ראיה אמפירית לכך שכיתות שיפעלו כך ישיגו תוצאות מסוימות. תרומתו הדמוקרטית היא בהצבת שאלה חדה על סמכות: כיצד מחנכים לשוויון בלי להשתמש בכוחו של המחנך כדי לקבוע מראש מה חייב כל תלמיד לחשוב ולהיות.

לקריאת העמוד חדש באתר

מחאה לא־אלימה של מיעוטים נתפסת כאלימה יותר — והיתרון האסטרטגי נשחק

Devorah S. Manekin, Tamar Mitts

דבורה מנקין ותמר מיטס בוחנות למי מועיל היתרון המיוחס להתנגדות לא־אלימה. בניתוח משולב של נתוני NAVCO 2.0 ו־Ethnic Power Relations נכללו 220 קבוצות שהשתתפו בקמפיינים אלימים ולא־אלימים ב־110 מדינות בין 1946 ל־2006. רק אחד מכל חמישה קמפיינים לא־אלימים של מיעוטים הצליח, לעומת אחד מכל שני קמפיינים לא־אלימים של קבוצות רוב; מעבר לאי־אלימות העניק יתרון גדול לקבוצות דומיננטיות, אך כמעט לא שינה את סיכויי ההצלחה הנמוכים של קבוצות מיעוט. כדי לבדוק מנגנון אפשרי ערכו החוקרות שני ניסויי סקר מקוונים בכל אחת מארצות הברית וישראל, בארבעה מדגמים שכללו יחד 11,810 משיבים. בניסוי הראשון הוצגו כתבות מדומות שבהן זהות המוחים וטקטיקת המחאה הוקצו באקראי. כאשר המחאה הייתה צעדה שקטה, מוחים שחורים בארצות הברית נתפסו כאלימים יותר ממוחים לבנים; בישראל, מוחים יוצאי אתיופיה ומוחים ערבים נתפסו כאלימים יותר ממוחים יהודים לבנים שעשו אותה פעולה. לדוגמה, ביחס לצעדת רוב, צעדות של יוצאי אתיופיה ושל ערבים נתפסו כאלימות יותר ב־11% וב־16%, והתמיכה בפעולת משטרה נגד מוחים ערבים גדלה ב־21%. בניסוי השני שונו גם מטרת המחאה והצהרה מפורשת על מחויבות לאי־אלימות. מוחים שחורים נתפסו כאלימים יותר וכדורשים יותר שיטור גם כאשר שחורים ולבנים מחו למען אותן מטרות של צדק גזעי; הצהרת אי־אלימות סייעה בבירור לחלק מקבוצות הרוב, אך לא באופן מובהק לכל קבוצות המיעוט. המאמר אינו טוען שכל מיעוט נתפס באותו אופן, ואינו מוכיח שהטיה ציבורית לבדה גורמת לכישלון קמפיינים. הוא מראה שממוצעים כלליים על יעילות אי־אלימות מסתירים היררכיות אתניות: אותה טקטיקה דמוקרטית יכולה לזכות בפרשנות ובתגובה משטרתית שונות לפי זהות המשתתפים.

לקריאת העמוד חדש באתר

טרולים מדינתיים משתמשים בשפה מקטבת יותר — והיא זוכה ליותר הפצה בשיח פוליטי

Almog Simchon, William J. Brady, Jay J. Van Bavel

אלמוג שמחון, ויליאם ג׳ בריידי וג׳יי ג׳ ואן באוול בוחנים כיצד טרולים הקשורים למדינות משתמשים בשפה מקטבת בשיח מקוון. הם בנו מילון בן 205 מילים באמצעות שילוב של דפוסים מונחי נתונים, בדיקה ידנית והרחבה באמצעות ייצוגי מילים, ואימתו אותו בארבע דרכים: מדגם בדיקה שלא שימש לפיתוח, דיון Black Lives Matter, קהילות Reddit ושינויים בפער המפלגתי בדאגה מקורונה. לאחר מכן נותח קורפוס של 2,306,233 ציוצים מקוריים באנגלית: 383,510 מחשבונות רוסיים, 329,453 מאיראן, 85,970 מוונצואלה ו־1,507,300 ציוצי ביקורת אמריקאיים. בהשוואה מותאמת בזמן, ציוצים רוסיים קיבלו ציון שפה מקטבת ממוצע 2.37 לעומת 1.47 בביקורת האמריקאית, והבדל מובהק הופיע גם בהשוואות מול איראן וונצואלה. בניתוח לאורך זמן עלתה הרטוריקה המקטבת בחשבונות הרוסיים והוונצואליים, ירדה בחשבונות האיראניים ולא עלתה באופן מובהק במדגם האמריקאי האקראי. פירוק מילון הקיטוב לרכיבים של סוגיות ושל עוינות רגשית הראה שכל שלוש קבוצות הטרולים השתמשו ביותר משני הסוגים מן הביקורת, כאשר ההבדלים היו גדולים יותר ברכיב הסוגיות. במדגם של 118,215 ציוצי טרולים בעלי נתוני הפצה, כל מילה מקטבת נוספת נקשרה לעלייה של 72% במספר הציוצים מחדש; אצל משתמשים אמריקאים המעורבים פוליטית העלייה הייתה 39%, ואילו במדגם אמריקאי אקראי הקשר לא היה מובהק. המאמר מספק כלי פתוח למדידה השוואתית של רטוריקה, אך אינו מזהה כוונה מתוך כל מילה ואינו מוכיח ששפה מקטבת גרמה לשינוי עמדות. המשמעות הדמוקרטית היא שמבצע השפעה יכול לפעול משני צדי מחלוקת ולהעצים את עצם השסע, ולכן ניטור תוכן לפי מחנה אידאולוגי בלבד עלול להחמיץ את מנגנון ההפרעה.

לקריאת העמוד