מחאה היא רק מעשה פוליטי אחד

מן הפעולה הבודדת אל רפרטואר ההשתתפות

מחקרים רבים שואלים מי מחה ומי לא מחה, וכך הופכים פעולה נדירה אחת לתכונה המגדירה אדם פוליטי. אוזר טוענת שהחלוקה הזאת מסתירה את העובדה שאותו אדם עשוי גם להצביע, לשכנע אחרים, לחתום על עצומה או לקנות ולהחרים מטעמים פוליטיים.

רפרטואר השתתפות הוא הצירוף של פעולות שאדם נוטה לבצע ולא רשימה של פעולות המנותקות זו מזו. מבט כזה מאפשר להבחין בין אנשים שאינם מוחים אך פעילים בדרכים אחרות, וגם בין מוחים שמשלבים את המחאה בתוך תמהיל רחב או צר יותר.

המדגם, 13 הפעולות ומדד החובה

הניתוח מבוסס על 2,409 משיבים בסקר ANES של 2016 ועל משקולות הדגימה המורכבות שלו. לכל משיב קודדו 13 משתנים של כן או לא, משלוש הצבעות ועד צעדת מחאה, כאשר הפעולות שאינן הצבעה התייחסו בדרך כלל ל־12 החודשים האחרונים.

הצבעה בבחירות הכלליות הייתה הפעולה הנפוצה ביותר, 83.3 אחוזים, ואילו עבודה למפלגה או למועמד ומחאה היו הנדירות ביותר, 3.5 ו־3.3 אחוזים. תחושת החובה להצביע נמדדה בסולם בן שבע דרגות שנע מבחירה חזקה להצביע רק לפי הנסיבות ועד תחושת חובה חזקה להצביע בכל מקרה.

כיצד נבחרו חמש מחלקות סמויות

ניתוח מחלקות סמויות מעריך קבוצות שאינן מסומנות מראש באמצעות דפוס ההסתברויות המשותף של 13 הפעולות. החוקרת השוותה מודלים של מחלקה אחת עד שש והשתמשה בין השאר ב־BIC, ב־CAIC, בסטטיסטי L² ובשגיאת הסיווג כדי לבחור מבנה מתאים.

מודל חמש המחלקות השיג BIC של 22,448, נמוך מ־22,521 בארבע מחלקות ומ־22,465 בשש מחלקות, ולכן נבחר כמודל המועדף. שגיאת הסיווג שלו הייתה 0.10, נתון המזכיר שהשיוך לטיפוס אינו ודאי לחלוטין ושגבולות הקבוצות הם תוצאה סטטיסטית ולא זהות טבעית קבועה.

חמשת טיפוסי המשתתפים

מומחי ההצבעה היו מחצית מן המדגם והצביעו כמעט תמיד, אך כמעט לא השתתפו במחאות או באירועים פוליטיים. המצביעים־המשכנעים היו 24 אחוזים ושילבו הצבעה עם שכנוע, צרכנות פוליטית, רשתות חברתיות ועצומות, ואילו המנותקים היו 17 אחוזים והציגו הסתברויות נמוכות כמעט בכל המדדים.

המשתתפים הלא־ממוסדים היו 6 אחוזים והדגישו צרכנות פוליטית, רשתות חברתיות, שכנוע ועצומות, אף שהסתברות ההצבעה הכללית שלהם הייתה 0.41 בלבד. הפעילים הרב־תחומיים היו 4 אחוזים בלבד, אך הציגו הסתברויות גבוהות כמעט בכל הפעולות, ובהן 0.34 למחאה, 0.86 לאירועים פוליטיים ו־0.56 לעבודה למפלגה או למועמד.

מקומה של המחאה והקשר לחובה אזרחית

לא הופיעה מחלקה שמרכזה מחאה ושחבריה כמעט אינם פעילים בדרכים אחרות. ההסתברות למחאה הייתה 0.09 אצל המצביעים־המשכנעים, 0.05 אצל המשתתפים הלא־ממוסדים ו־0.34 אצל הפעילים הרב־תחומיים, ולכן אפילו הקבוצה המוחה ביותר הייתה גם הפעילה ביותר בשאר הזירות.

ברגרסיה המולטינומית, תחושת חובה להצביע הבחינה באופן מובהק בין המנותקים לבין שלושת הטיפוסים שבהם ההצבעה הייתה מרכזית, אך לא בין המנותקים לבין המשתתפים הלא־ממוסדים. התוצאה אינה אומרת שחובה אזרחית גורמת להשתתפות, אלא שהקשר שלה לרפרטואר תלוי במקומה של ההצבעה בתוך אותו רפרטואר.

מה אפשר להסיק ומה נותר פתוח

המחקר מדגים כי אותה תשובת כן לשאלת מחאה יכולה להסתיר אנשים בעלי דפוסי השתתפות שונים מאוד. הוא גם מראה שאי־מחאה אינה שקולה לאדישות, שכן מומחי ההצבעה אינם מוחים אך משתתפים בבחירות בשיעור גבוה, בניגוד למנותקים.

עם זאת, זהו צילום מצב אמריקאי יחיד המבוסס על דיווח עצמי, ומחאה הייתה בו נדירה במיוחד. המחלקות והכינויים תלויים במודל, הסיווג המודאלי מצמצם את אי־הוודאות, והעיצוב אינו מאפשר לקבוע סיבתיות או להניח שאותם חמישה טיפוסים קיימים גם במדינות ובתקופות אחרות.

מהו רפרטואר של השתתפות פוליטית?

רפרטואר הוא הצירוף האופייני של פעולות פוליטיות שאדם מבצע, כגון הצבעה, שכנוע, עצומה, צרכנות פוליטית ומחאה. המושג מעביר את תשומת הלב ממעשה יחיד לדפוס השלם ומאפשר להשוות בין דרכים שונות להיות אזרח פעיל.

מהו ניתוח מחלקות סמויות?

זו שיטה סטטיסטית שמחפשת קבוצות לא נצפות באמצעות דמיון בדפוסי תשובות על כמה משתנים. כאן היא העריכה אילו צירופים של 13 פעולות חוזרים יחד, ולא הניחה מראש שכל מי שמחה שייך לאותו טיפוס.

אילו פעולות נכללו בניתוח?

נכללו הצבעות בבחירות הכלליות, לסנאט ולבית הנבחרים, וכן צרכנות פוליטית, שכנוע, מסר פוליטי ברשת, עצומה, תרומה, שלט קמפיין ופנייה לנבחר ציבור. הרשימה הושלמה בהשתתפות באירוע פוליטי, עבודה למפלגה או למועמד והצטרפות לצעדת מחאה.

עד כמה הייתה המחאה נפוצה במדגם?

רק 3.3 אחוזים מן המשיבים דיווחו שהצטרפו לצעדת מחאה, השיעור הנמוך ביותר מבין 13 הפעולות. השתתפות במפגש, עצרת או נאום פוליטי הייתה נפוצה מעט יותר, 7.7 אחוזים, וגם היא נשארה פעולה נדירה יחסית.

מדוע לא נמצא טיפוס של ״מומחה מחאה״?

המודל לא זיהה קבוצה בעלת הסתברות גבוהה למחאה והסתברויות נמוכות לרוב הפעולות האחרות. המחאה הופיעה אצל מצביעים־משכנעים, משתתפים לא־ממוסדים ובעיקר פעילים רב־תחומיים, ולכן הייתה רכיב בתוך רפרטואר ולא רפרטואר עצמאי.

מי היו הפעילים הרב־תחומיים?

זו הייתה המחלקה הקטנה ביותר, כ־4 אחוזים מן המדגם, והפעילות בה הייתה גבוהה כמעט בכל הזירות. חבריה הצביעו, שכנעו, תרמו, הציגו סמלי קמפיין, השתתפו באירועים ועבדו למפלגות בשיעורים גבוהים, לצד הסתברות המחאה הגבוהה ביותר.

במה מומחי ההצבעה שונים מן המנותקים?

שתי הקבוצות כמעט לא מחו ולא השתתפו באירועים פוליטיים, אך דפוסי ההצבעה שלהן היו הפוכים. מומחי ההצבעה הצביעו כמעט בוודאות, ואילו אצל המנותקים ההסתברות להצבעה כללית הייתה 0.23 וההסתברויות לרוב הפעולות האחרות היו הנמוכות ביותר.

כיצד תחושת חובה להצביע קשורה לטיפוסים?

תחושת חובה גבוהה יותר נקשרה למומחי ההצבעה, למצביעים־המשכנעים ולפעילים הרב־תחומיים ביחס למנותקים, גם לאחר משתני הבקרה. הקשר עם המשתתפים הלא־ממוסדים לא היה מובהק, ולכן אין בסיס לומר שחובה להצביע עולה אוטומטית עם כל סוג של פעילות.

האם המחקר מוכיח מה גורם לאנשים למחות?

לא, משום שהנתונים נאספו בנקודת זמן אחת והניתוח ממיין דפוסים וקשרים במקום לזהות השפעה סיבתית. ייתכן שמאפיינים שלא נמדדו משפיעים גם על תחושת החובה וגם על רפרטואר ההשתתפות, ואין כאן ניסוי או מעקב אחר שינוי לאורך זמן.

האם חמשת הטיפוסים מייצגים כל חברה דמוקרטית?

לא ניתן להניח זאת על סמך סקר אמריקאי אחד משנת 2016, במיוחד כאשר מוסדות והזדמנויות למחאה משתנים בין מדינות. המאמר מציע את השיטה ואת שאלת הרפרטוארים כמסגרת למחקר השוואתי, ולא רשימה אוניברסלית וסופית של טיפוסי אזרחים.