כשהאליטות אינן סובלניות יותר מן הציבור
סקרים בקרב אליטות ובציבור וניתוח תגובת המערכת הפוליטית בישראל מערערים על ההנחה שהמנהיגים תמיד ירסנו אי־סובלנות עממית
אי־סובלנות ציבורית אינה פועלת מעצמה: לאליטות יש הכוח להפוך אותה להגבלות, ובמצבי איום ותחרות מפלגתית הן אינן בהכרח הבלם שהדמוקרטיה האליטיסטית מבטיחה.
איזו הנחה דמוקרטית המחקר בוחן מחדש?
התאוריה האליטיסטית מניחה שאליטות פוליטיות נוטות להיות מחויבות יותר מן הציבור לכללי המשחק ולזכויות של קבוצות לא אהודות. לפי ההיגיון הזה, מנהיגים יכולים לרסן לחץ עממי להגבלה ולהגן על הדמוקרטיה גם כשהציבור אינו סובלני.
שמיר בודקת אם ההנחה הזאת מתקיימת בישראל ולא מקבלת אותה כמובן מאליו. השאלה היא לא רק מי מחזיק בעמדות סובלניות יותר, אלא מי מפעיל סמכות ומתרגם עמדה למדיניות.
מהי סובלנות פוליטית במבחן המאמר?
סובלנות פוליטית נבחנת בנכונות לאפשר זכויות ופעילות גם לקבוצות שמעוררות התנגדות. המבחן נעשה קשה במיוחד כאשר הקבוצה נתפסת כמאיימת ולא כאשר מדובר בעמדה שאינה שנויה במחלוקת.
משום כך פער בין תמיכה כללית בדמוקרטיה לבין יחס לקבוצה מסוימת הוא מהותי. אדם או מוסד יכולים להצהיר על מחויבות לחירות ובכל זאת לתמוך בהגבלתה כשהעלות הפוליטית נחווית כגבוהה.
על אילו סוגי ראיות נשען המחקר?
לפי התקציר הרשמי, המחקר משלב סקרים בקרב אליטות וסקרים בקרב הציבור הרחב. ההשוואה מאפשרת לבחון אם פער הסובלנות המיוחס לאליטות אכן מופיע בעמדות המדווחות.
לצד הסקרים נבחנת תגובת המערכת הפוליטית לכניסתן של שתי קבוצות חוץ חדשות בשנות השמונים. רכיב זה מחבר בין עמדה מופשטת לבין התנהגות מוסדית והחלטות בעלות השלכות ממשיות.
האם האליטה הפוליטית נמצאה סובלנית יותר מן הציבור?
הממצא המסויג הוא שבמצבים של איום גבוה והתנגדות חריפה האליטה הפוליטית לא נבדלה במידה רבה מן הציבור בסובלנותה. לכן אין בסיס להניח באופן גורף שעצם ההשתייכות לממסד הפוליטי מייצרת מחויבות חזקה יותר לחירות.
המסקנה אינה שכל פוליטיקאי זהה לכל אזרח או שאין לעולם פער בין הקבוצות. היא מערערת על הפיכת היתרון האליטיסטי לכלל יציב שאפשר לבנות עליו הגנה דמוקרטית.
מדוע אליטות לא־פוליטיות חשובות להשוואה?
התקציר מציין שאליטות לא־פוליטיות דווקא נבדלו מן הציבור במקום שבו האליטות הפוליטיות לא נבדלו ממנו הרבה. הממצא מצביע על כך שהמושג ״אליטה״ רחב מדי אם הוא מחבר בעלי תפקידים הפועלים תחת תמריצים שונים.
מי שאינו תלוי בבחירות, בקואליציה או בתחרות בין מפלגות עשוי לפעול בתוך מערכת לחצים אחרת. המחקר אינו מאפשר לייחס את ההבדל לגורם יחיד, אך הוא מדגיש שהמיקום המוסדי חשוב לצד השכלה או מעמד.
כיצד איום והתנגדות משנים את התמונה?
פערי סובלנות נבחנים ברגע שבו קבוצה אינה רק בלתי אהודה אלא נתפסת כמסכנת ערכים או אינטרסים. במצב כזה גם מנהיגים שמקבלים נורמות דמוקרטיות עשויים להצדיק חריגה מהן.
המאמר מלמד שהערכת סובלנות על בסיס מצבים רגועים עלולה להפריז בעמידותה. המבחן הדמוקרטי הקשה הוא היכולת לשמור על כללים כאשר החשש והעוינות מעניקים יתרון פוליטי להגבלה.
איזה תפקיד ממלאים חישובים מפלגתיים?
לפי שמיר, שיקולים מפלגתיים נכנסו לתהליך קבלת ההחלטות ויצרו דינמיקה של אי־סובלנות. הזכויות של קבוצה לא נשקלו אפוא רק לפי עקרונות כלליים, אלא גם לפי מאזן הרווח והסיכון הפוליטי.
כאשר יריב יכול להרוויח מהגנה על קבוצה או להיפגע ממנה, הנורמה הדמוקרטית נעשית חלק מן התחרות. בכך המאמר מראה כיצד מוסדות מפלגתיים יכולים לעצב את מידת ההגנה על חירות.
האם קבוצות האליטה ריסנו זו את זו?
התאוריה האליטיסטית מצפה שתחרות בין קבוצות הנהגה תמנע מכוח יחיד לדכא מתנגדים. במקרה שנבדק, התקציר מדווח שהקבוצות הפוליטיות לא ריסנו זו את זו אלא שיתפו פעולה בהגבלת קבוצות נוספות.
זהו ממצא חשוב משום שריבוי שחקנים אינו מבטיח לבדו הגנה על זכויות. אם אינטרסים מתכנסים סביב הגבלה, התחרות יכולה להרחיב אותה במקום לצמצם אותה.
מי הפך אי־סובלנות למדיניות מגבילה?
הציבור גילה אי־סובלנות רחבה, אך המהלכים המעשיים להגבלת קבוצות היו עניינן של האליטות. ההבחנה מחזירה את האחריות למי שהחזיקו בסמכות להציע, לאשר וליישם צעדים.
דעת קהל יכולה ליצור לחץ והיתר, אך היא אינה מחוקקת או אוכפת בכוחות עצמה. לכן הסבר דמוקרטי אינו שלם אם הוא מאשים רק את הציבור ומתעלם מן הבחירה המוסדית של מנהיגים.
כיצד הממצאים מערערים על התאוריה האליטיסטית?
שלושת הממצאים פוגעים בחוליות שונות של התאוריה: יתרון הסובלנות של האליטה הפוליטית אינו יציב, התחרות המפלגתית אינה מבטיחה ריסון, והאליטות עצמן מבצעות את ההגבלה. יחד הם מצמצמים את האפשרות לראות בהנהגה שכבת מגן טבעית לדמוקרטיה.
המאמר אינו מחייב לדחות כל תפקיד מגן של אליטות. הוא דורש תאוריה מותנית יותר, שתבחן את סוג האליטה, רמת האיום והתמריצים המפלגתיים לפני שתצפה לריסון.
איזו הגנה דמוקרטית נדרשת אם אי אפשר לסמוך על סובלנות האליטות?
הלקח הוא שהגנה על קבוצות לא אהודות אינה יכולה להישען רק על מתינותם האישית של בעלי תפקידים. נדרשים כללים ברורים, ביקורת מוסדית ונורמות שמייקרות החלטה מפלגתית לצמצם זכויות.
גם ציבור סובלני יותר אינו תחליף למוסדות, כשם שמוסדות אינם תחליף לתרבות פוליטית. דמוקרטיה עמידה צריכה לחבר אחריות ציבורית עם בלמים שמחייבים את האליטות דווקא ברגעי איום וקיטוב.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 17 בספטמבר 2026