פחד, שנאה וכעס אינם אותו מחסום לשלום
ערן הלפרין בוחן ערב ועידת אנאפוליס כיצד שלושה רגשות כלפי פלסטינים נקשרו לפשרות, סיכונים במשא ומתן, פיוס ותמיכה בפעולה צבאית בקרב יהודים בישראל.
רגש שלילי אינו קטגוריה אחת: פחד מצמצם נכונות לסיכון, שנאה סוגרת אפשרות לשינוי, וכעס עשוי לדחוף הן להאשמה והן לניסיון לתקן.
מושגי יסוד בקצרה: מה ההבדל בין רגש מתמשך לתגובה מיידית?
רגש בין־קבוצתי הוא רגש שאדם חווה כחבר בקבוצה ומפנה כלפי קבוצה אחרת. המאמר מבחין בין סנטימנט רגשי מתמשך, נטייה יציבה יחסית כלפי היריב, לבין תגובה רגשית מיידית לאירוע או למסגור מסוים.
מה שאל המחקר?
המחקר שאל כיצד פחד, שנאה וכעס כלפי פלסטינים משפיעים באופן נבדל על עמדות יהודים בישראל בנוגע לתהליך השלום. הוא בדק גם כיצד אידאולוגיה, רגשות מתמשכים ומסגור של אירוע פוליטי מעצבים הערכה קוגניטיבית, רגש מיידי ולבסוף תמיכה בפשרה או באלימות.
מדוע חשוב להפריד בין שלושת הרגשות?
פחד נובע מאיום ומעודד זהירות; שנאה מייחסת ליריב אופי שלילי קבוע ושואפת להרחיקו או לפגוע בו; וכעס מתעורר לנוכח עוול אך כרוך גם בתחושת יכולת לפעול. ערבוב שלהם למדד אחד של ״שליליות״ היה מסתיר את העובדה שאותו אדם יכול להאשים את היריב ובו בזמן להיות מוכן לסיכון שנועד לשנות את המצב.
מה היה ההקשר הפוליטי של הבדיקה?
הראיונות נערכו שבוע לפני ועידת אנאפוליס בנובמבר 2007, לאחר יותר משש שנים של קיפאון ומעגלי אלימות. העיתוי איפשר למדוד תגובות לאירוע מדיני ממשי ובולט, אך גם מגביל את ההכללה מעבר לרגע ההיסטורי המסוים הזה.
מי השתתף בסקר?
מכון סקרים ממוחשב ביצע 501 ראיונות עם יהודים בישראל באמצעות דגימה אקראית בתוך תת־קבוצות מרובדות, ושיעור ההיענות הכולל היה 44%. במדגם היו 248 גברים ו־253 נשים; 46.3% הגדירו עצמם ימין, 23.2% מרכז ו־18.4% שמאל, ו־12.1% לא השיבו על המיקום הפוליטי.
כיצד נבנה סקר־הניסוי?
לאחר מדידת רקע ונטיות מתמשכות, המשתתפים הוקצו באקראי לתנאים ושמעו ידיעת עיתון מדומה על מצב המשא ומתן. שני תנאים של 120 משתתפים הוסיפו מסגרת של ״אופי פלסטיני ואיום עתידי״ או של ״התנהגות לא הוגנת״, וקבוצת ביקורת של 141 שמעה רק את תיאור הבסיס; כל אחד משני מודלי הנתיבים משווה מסגרת אחת לביקורת, N=261.
מדוע הסכום הכולל הוא 501 אם המודלים כוללים 261?
שתי המסגרות המדווחות וקבוצת הביקורת כוללות יחד 381 משתתפים, והערת השוליים במאמר מציינת תנאי ניסויי נוסף של 120 משתתפים שתוצאותיו אינן נכללות בניתוח המדווח. לכן נכון להבחין בין מספר הראיונות הכולל לבין גודל המדגם של כל מודל מבני, שמשווה 120 משתתפי מסגרת עם 141 משתתפי ביקורת.
כיצד נמדדו פחד, שנאה וכעס?
לפני המניפולציה נשאלו המשתתפים על רגשותיהם הכלליים כלפי פלסטינים בשמונה פריטים בסולם בן שש דרגות: פחד, חרדה ודאגה; עוינות ושנאה; וכעס, רוגז וסלידה. אחרי הידיעה נשאלו על אותם רגשות בזמן ההאזנה, והמהימנות הפנימית של שלושת המדדים הייתה בין 0.80 ל־0.87.
אילו עמדות על שלום ואלימות נמדדו?
״זרזי שלום״ כללו תמיכה בפשרה טריטוריאלית, פשרה סמלית בירושלים, פיוס לאחר הסכם, נטילת סיכונים במשא ומתן ופתיחות למידע חיובי על פלסטינים. ״מקדמי אלימות״ כללו תמיכה בפעולה צבאית, הטלת אשמה על הפלסטינים אם השיחות ייכשלו, ודרישה להפסיק משא ומתן עתידי.
מה הראה תיאור דעת הקהל ערב הוועידה?
רק 25.6% תמכו בפשרה הטריטוריאלית שהוצגה, 49.6% בפשרה הסמלית ו־27.8% ב״שלום חם״ הכולל יחסים חברתיים וכלכליים. 37.7% הטילו אשמה בלעדית על הפלסטינים לכישלון עתידי ו־27.4% דרשו להפסיק מיד את השיחות, בעוד התמיכה בפעולה צבאית קיבלה ממוצע 3.55 בסולם 1–6.
כיצד פעלו מסגרות הידיעה?
מסגרת האופי והאיום הגבירה את ההסכמה שהפלסטינים פועלים מתוך אופי שלילי ומסוכן, ומסגרת אי־ההוגנות הגבירה את תפיסת התנהגותם כבלתי הוגנת. בשני המקרים ההשפעה על ההערכה הייתה חזקה יותר בקרב בעלי אידאולוגיה נצית, ולכן המודלים כללו אינטראקציה בין המסגרת לבין אתוס הסכסוך.
מה נמצא לגבי פחד?
פחד היה הרגש היחיד שניבא פחות נכונות ליטול סיכונים במשא ומתן ופחות תמיכה בפשרה טריטוריאלית הכרוכה בעיני המשיבים בסיכון ביטחוני. הוא לא הפחית בהכרח תמיכה בפשרה סמלית, ובניגוד להשערת המחקר נקשר גם ליותר תמיכה בפעולה צבאית יזומה.
מה נמצא לגבי שנאה?
שנאה הייתה המחסום הרחב ביותר: היא ניבאה פחות תמיכה בפשרה סמלית, פחות פיוס ופחות עניין במידע חיובי על פלסטינים. היא גם הייתה הרגש היחיד שניבא דרישה להפסיק משא ומתן והגורם הרגשי הבולט ביותר בתמיכה בפעולות צבאיות בלתי־מבחינות.
מדוע תפקידו של הכעס דו־ערכי?
כעס היה המנבא הרגשי היחיד של הטלת אשמה על הפלסטינים לכישלון השיחות. עם זאת, כאשר המודל שלט בפחד ובשנאה, כעס נקשר גם ליותר נכונות ליטול סיכון במשא ומתן וליותר פתיחות למידע חיובי, דפוס המתאים לדחף לתקן מצב שנתפס כעוול.
האם רגשות מתמשכים ורגשות מיידיים הם אותו דבר?
ניתוח גורמים מאשש הראה שמודל של שלושה רגשות נפרדים התאים לנתונים טוב יותר ממודלים שאיחדו אותם. כל סנטימנט מתמשך ניבא בעיקר את הרגש המיידי המקביל לו, ולא נמצאו השפעות צולבות בין סוגי הרגש במודלים המדווחים.
מה מלמדים מודלי הנתיבים על המנגנון?
בשני המודלים, אינטראקציית המסגור והאידאולוגיה ניבאה את הערכת האירוע, וההערכה ניבאה את שלושת הרגשות המיידיים. רגשות אלה תיווכו את הקשר לעמדות על שלום או אלימות, ומודלים שבהם הסדר הסיבתי הוחלף התאימו פחות טוב לנתונים לפי מדדי ההתאמה שהוצגו.
האם אפשר להסיק שהמסגור גרם לכל העמדות?
ההקצאה למסגרות הייתה אקראית, ולכן ההבדלים בהערכות הקוגניטיביות מקבלים חיזוק ניסויי. אבל המסגרות עוררו שליליות כללית ולא הקצו רגש מסוים, והקשרים בין הרגש המדווח לעמדה נותחו במודל סטטיסטי באותה נקודת זמן; לפיכך זהו חיזוק למנגנון המוצע ולא הוכחה מלאה לכל חץ סיבתי.
מהן המגבלות המרכזיות?
כל הרגשות נמדדו בדיווח עצמי, לרבות שנאה שעלולה לעורר רצייה חברתית, ולא נאספו מדדים התנהגותיים או פיזיולוגיים. המחקר כולל יהודים בישראל בלבד, נערך סביב אירוע יחיד ומודד מבחר מוגבל של רגשות והערכות, ולכן נדרש שחזור בקבוצות, זמנים ואזורי סכסוך אחרים.
מהי המשמעות המעשית בזהירות הראויה?
מסר ציבורי שמבקש לקדם משא ומתן צריך לזהות איזה מחסום רגשי הוא מפעיל, משום שהפחתת פחד מסיכון אינה זהה לערעור שנאה המבוססת על תפיסת אופי קבוע. הכעס מורכב במיוחד: הוא עשוי להזין האשמה ותוקפנות, אך בתנאים מסוימים גם נכונות לפעולה מתקנת, ולכן אין להפוך את הממצאים למתכון תקשורתי פשוט.
היכן אפשר לקרוא את המקור המלא?
עותק מלא של המאמר זמין בקובץ המחבר, ורשימת הקבצים מופיעה גם בעמוד הפרסומים של ערן הלפרין. הרשומה הקבועה ופרטי הפרסום זמינים דרך DOI 10.1080/10781919.2010.487862.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 9 באוגוסט 2026