שלוש מחאות נפרדות חשפו את גבולות הסולידריות האזרחית בשנת הקורונה

שני משברים ושלושה מוקדי מחאה

המגפה פגשה מערכת פוליטית שכבר הייתה במשבר: שלוש מערכות בחירות נערכו בין אפריל 2019 למרץ 2020, והוויכוח על חקירות ראש הממשלה ועל יחסי הכנסת, הממשלה ובית המשפט כבר הניע מחאה. הסגרים, האבטלה והעיכוב בסיוע הוסיפו משבר בריאותי וכלכלי למחלוקת על טוהר המידות ועל תפקוד מוסדות המדינה.

חיטמן מזהה שלוש מחאות ולא תנועה אחת. הדגלים השחורים ביקשו להגן על מוסדות הדמוקרטיה ולהחליף את ראש הממשלה, קבוצות חרדיות ביקשו חופש דת ויחס שוויוני באכיפה, ועצמאים ביקשו פיצוי כלכלי; המכנה המשותף היה אכזבה מן הממשלה, לא יעד מוסכם.

מושגי יסוד בקצרה: זהות קולקטיבית, הזדמנות פוליטית וקיפוח יחסי

זהות קולקטיבית היא תחושת ״אנחנו״ שמחברת אנשים סביב ניסיון, יריב ויעד משותפים, ואילו הזדמנות פוליטית היא המרחב שהמשטר והנסיבות מאפשרים להתארגנות ולהפגנה. במאמר, משאבים, הנהגה, רשתות ומרחבים ציבוריים מסבירים כיצד תלונה יכולה להפוך לפעולה מתמשכת.

קיפוח יחסי אינו מחסור מוחלט בלבד, אלא פער בין מצב הקבוצה לבין מה שהיא חושבת שמגיע לה, שהיה לה בעבר או ניתן לאחרים. חיטמן מחבר אותו לאירוע המטלטל של המגפה ולכשל תפקודי של הממשלה כדי להסביר מדוע קבוצות שונות יצאו לרחוב מאותה תקופה אך מסיבות שונות.

הדגלים השחורים חיברו מחאה מוסדית למחאה נגד שחיתות

המחאה החלה ב־19 במרץ 2020 סביב סירוב יו״ר הכנסת היוצא לפנות את תפקידו למרות רוב פרלמנטרי ופסיקת בית המשפט העליון. בהמשך היא התרחבה לדרישה להתפטרות נתניהו, לביקורת על ניהול המשבר ולפעולה שבועית בירושלים ועל גשרים ברחבי הארץ.

זהו המקרה היחיד מבין השלושה שלא נולד בעיקר מן המגפה. המאמר מציג אותו כתנועה בעלת משאבים מוסריים וחומריים, אמונה משותפת שהדמוקרטיה בסכנה והזדמנות פוליטית שנשמרה כאשר בית המשפט ושותפים בממשלת האחדות התנגדו לביטול ההפגנות.

המחאה החרדית הגדירה את המשבר דרך אוטונומיה דתית ואכיפה

המחאות החרדיות התנגדו לסגירת שכונות וערים שבהן התחלואה הייתה גבוהה, לטענות על כוח משטרתי מופרז, למניעת הנסיעה לאומן ולסגירת מוסדות חינוך דתיים. הנהגה רבנית ורשתות קהילתיות העניקו להן יכולת גיוס שלא הייתה תלויה בבניית ארגון חדש.

תחושת הקיפוח נבנתה מן ההשוואה לקבוצות אחרות ומהטענה שהחלטות הממשלה היו שרירותיות או שלא סיפקו לקהילה שירות שוויוני. המאמר מתאר גם עימותים אלימים, אך האירועים המובאים אינם בסיס למדידת היקף האלימות בכל המחאה או להשוואה שיטתית עם הפגנות אחרות.

מחאת העצמאים התפצלה לאורך קווי הענפים והטקטיקה

העצמאים ובעלי העסקים ראו בסגר החלטת מדינה שהפסיקה את הכנסתם ולכן יצרה חובת פיצוי. קבוצת ״אני שולמן״ סיפקה רשת רחבה, והמאמר מתאר הפגנות של אלפים, אך בעלי מסעדות, אנשי תרבות, תיירות, תחבורה וענפים אחרים לא הסכימו על הנהגה, דוברים או יחס למשא ומתן ולאלימות.

הממשלה יכלה להיפגש עם נציגים ולטפל בכל ענף בנפרד, וקבוצות שקיבלו פיצוי או הקלה הפסיקו להשתתף. בעיני חיטמן, התוצאה הייתה פירוק כוח המיקוח: מצוקה משותפת לא נהפכה לזהות אזרחית רחבה שמחזיקה מעמד לאחר הישג מגזרי.

רגע החיבור בין כלכלה לשלטון החוק לא הספיק לקואליציה

ביולי 2020 החלו כמה בעלי עסקים לקשור בין אובדן ההכנסה לבין שחיתות, ניהול כושל והחלשת מערכת האכיפה. המאמר מתעד השתתפות של עצמאים בהפגנות נגד נתניהו ואת האפשרות שמסגור אזרחי משותף יחבר בין תביעה חומרית לתביעה מוסדית.

אולם החיבור נשאר חלקי וזמני, והמחאה החרדית נותרה מחוץ לו. המקרה מלמד שמכנה משותף אינו רק רשימת תלונות נגד אותו שלטון; הוא דורש הנהגה, אמון, חלוקת משאבים והסכמה על יעד ועל דרכי פעולה.

הראיות תומכות במיפוי עשיר יותר מאשר בטענה סיבתית

המאמר הוא מחקר איכותני הנשען על דיווחי תקשורת, דברי מנהיגים ומפגינים, ראיונות ותצפיות שמביא המחבר. הוא אינו מוסר קורפוס מלא, מספר מרואיינים, כללי בחירה וקידוד או בדיקת עקביות, ולכן קשה לשחזר את הניתוח או לדעת אם תועדו באותה מידה אירועים שאינם מתאימים למסגרת.

הטענה שהפיצול אפשר לממשלה להמיס את המחאות היא הסבר סביר אך אינה נבחנת מול חלופות או מול מקרה השוואתי. חילופי השלטון שלאחריהם הכריזו הדגלים השחורים על ניצחון, לצד הישגים נקודתיים של עצמאים, מחייבים להפריד בין כישלון לבנות חזית משותפת לבין כישלון מוחלט להשיג יעד.

סולידריות דמוקרטית אינה מבטלת הבדלים

כל אחת מן הקבוצות הפעילה זכות אזרחית סביב פגיעה שחוותה, אך היא תרגמה את הפגיעה לשפה קבוצתית אחרת. דמוקרטיה מאפשרת ריבוי תביעות כזה; האתגר הוא ליצור קשר בין הגנה על מוסדות, חופש דת, יחס שוויוני וביטחון כלכלי בלי לדרוש מכל קבוצה לוותר על זהותה.

המחקר מבליט שני תנאים משלימים לכוח אזרחי. מוסדות עצמאיים צריכים להגן על אפשרות המחאה גם בשעת חירום, ותנועות צריכות לבנות גשרים ארגוניים ורעיוניים שמונעים מן השלטון לצמצם כל משבר להסדר מגזרי נפרד.

אילו שלוש מחאות מנתח המאמר?

המאמר מנתח את מחאת הדגלים השחורים נגד שחיתות ופגיעה בדמוקרטיה, מחאות חרדיות נגד הגבלות ואכיפה בתקופת הקורונה, ומחאת עצמאים ובעלי עסקים על פיצוי כלכלי. הן התרחשו באותה תקופה והפנו ביקורת לממשלה, אך פעלו באמצעות הנהגות, רשתות ויעדים שונים.

מדוע שלוש המחאות לא התאחדו?

לפי חיטמן, לא הייתה הנהגה מוסכמת או הגדרה משותפת של הבעיה: שחיתות ומשטר, חופש דת ואכיפה, או פרנסה ופיצוי. גם דרכי הפעולה היו שונות, והקבוצות כמעט שלא התגייסו זו למען תביעותיה של זו.

האם מחאת הדגלים השחורים נוצרה בגלל הקורונה?

לא בעיקרה; היא החלה סביב משבר פוליטי־מוסדי והמאבק בשחיתות, והתקיימה עוד לפני שהפגיעה הכלכלית נהפכה למוקד ציבורי מרכזי. המגפה השפיעה על תנאי ההפגנה והוסיפה ביקורת על תפקוד הממשלה, אך אינה ההסבר היחיד להתגבשות התנועה.

כיצד מסביר המאמר את מחאת העצמאים?

הסגר היה האירוע החריג שעצר הכנסות, והפער בין הבטחת הסיוע לבין הפיצוי שהגיע בפועל נתפס ככשל ממשלתי וכקיפוח לעומת עובדים מוגנים יותר. אולם החלוקה לענפים, המחלוקת על משא ומתן והיעדר הנהגה אחת אפשרו מענה נפרד לכל קבוצה והחלישו את ההתמדה המשותפת.

מה ייחד את המחאה החרדית?

היא נשענה על הנהגה רבנית ועל מוסדות קהילתיים חזקים, והתמקדה באוטונומיה דתית, בסגירת מוסדות ובהתנהגות המשטרה. לכן משאביה וזהותה היו מגובשים יחסית, אך סדר היום שלה לא התחבר לדרישות הדגלים השחורים או העצמאים.

מה פירוש קיפוח יחסי במקרה הזה?

קיפוח יחסי הוא התחושה שקבוצה מקבלת פחות ממה שמגיע לה או פחות מקבוצה אחרת, גם אם אין לה מחסור מוחלט. עצמאים השוו את ביטחונם הכלכלי לזה של מגזרים אחרים, וחרדים השוו את האכיפה והשירות שקיבלו ליחס כלפי קהילות ומפגינים אחרים.

כיצד נשמרה זכות ההפגנה בזמן הסגר?

המאמר מציין שניסיונות להגביל או לבטל הפגנות נגד נתניהו נבלמו בידי שותפים בממשלה ובית המשפט, שהכירו בהפגנה כזכות יסוד דמוקרטית. במקביל הוטלו מגבלות בריאותיות והמשטרה אכפה אותן, ולכן המרחב הפוליטי נשאר פתוח אך שנוי במחלוקת.

האם הממשלה אכן הפעילה אסטרטגיית הפרד־ומשול?

חיטמן מפרש פגישות נפרדות, דחיית החלטות ומתן מענה לענפים מסוימים כדרך לנצל את הפיצול ולהקטין את היקף המחאה. המחקר אינו משווה באופן סיבתי בין פעולות ממשלה לבין תוצאות המחאה, ולכן נכון לראות בכך פירוש הנתמך ברצף אירועים ולא הוכחה מכרעת לכוונה או להשפעה.

האם כל המחאות נכשלו להשיג את מטרותיהן?

המסקנה הגורפת מורכבת יותר מן המיפוי שבמאמר עצמו. הדגלים השחורים הכריזו על סיום פעילותם לאחר חילופי השלטון, וקבוצות עצמאים הפסיקו להפגין לאחר שקיבלו מענה; אין בכך הוכחה שהמחאה לבדה חוללה את התוצאות, אך גם לא כישלון מוחלט.

מה המחקר יכול לקבוע על אלימות במחאות?

הוא מתעד עימותים, מעצרים, פגיעה ברכוש וטענות לאלימות משטרתית בכמה אירועים ומקשר אותם לתחושת קיפוח ולכשל מוסדי. בלי מאגר אירועים אחיד או השוואה לפי מספר משתתפים, הוא אינו יכול לקבוע איזו מחאה הייתה אלימה יותר או מה גרם להסלמה.

איזה לקח מציע המקרה לבניית קואליציית מחאה?

תלונה נגד אותה ממשלה אינה מספיקה; קואליציה זקוקה למסגרת שמחברת בין זכויות, שירות ציבורי ופרנסה ולמנגנון שמונע מהישג נקודתי של מגזר אחד לפרק את השותפות. עליה גם להכיר בפערים אמיתיים בין הקבוצות, משום שאחדות שמוחקת זהות ותביעה ייחודית תתקשה לייצר אמון מתמשך.