כשהכוח עוזב את המפלגה הוא יכול לעלות למנהיג וגם להתפזר בין פוליטיקאים
מיטל בלמס, גדעון רהט, תמיר שפר ושאול ר׳ שנהב מבחינים בין פרסונליזציה ריכוזית שמעצימה מנהיגים לבין פרסונליזציה מבוזרת שמחזקת נבחרים יחידים, ומראים כיצד שני המסלולים הופיעו במקביל בפוליטיקה הישראלית.
קרדיט תמונה: מקור התמונה IPPA photographer CC BY 4.0 Wikimedia Commons / National Library of Israel
פרסונליזציה אינה רק מנהיג חזק: הכוח יכול לזרום כלפי מעלה אל המנהיג ובו־זמנית כלפי מטה אל נבחרים יחידים, בעוד המפלגה נחלשת בשני המסלולים.
מהם שני המסלולים שהמאמר מבדיל ביניהם?
פרסונליזציה ריכוזית מתרחשת כאשר כוח זורם מן הקבוצה אל מנהיג יחיד, כגון ראש מפלגה או ראש ממשלה. היא יכולה להתבטא בחוקים, בסיקור, בקמפיין, בהתנהגות המנהיג או בשיקולי ההצבעה של הציבור.
פרסונליזציה מבוזרת מתרחשת כאשר כוח קבוצתי מתפזר אל נבחרים יחידים שאינם מנהיגי הקבוצה, ובהם מועמדים, חברי פרלמנט ושרים. הביזור כאן הוא בתוך האליטה הפוליטית, ולא העברת כוח ישירה לכלל חברי המפלגה או לאזרחים.
האם שני המסלולים באמת הפוכים זה לזה?
הכיוונים הפוכים מבחינת יעד זרימת הכוח, אך הם יכולים להתקיים באותה עת. מנהיג עשוי לקבל מנדט אישי חזק יותר, ובמקביל חברי מפלגתו עשויים לזכות בתמריצים ובכלים לפעול באופן עצמאי.
לכן ביזור אינו בהכרח בלם לריכוזיות. המחברים מדגישים שבשני המסלולים המפסידים המשותפים הם הצוותים, המפלגות והקבינטים שעל בסיסם בנויה דמוקרטיה פרלמנטרית.
איך נבנה המחקר על ישראל?
המאמר אינו נשען על ניסוי או על מסד נתונים יחיד, אלא מחבר סקירת ספרות עם כמה סדרות ומדדים היסטוריים. ישראל נבחרה משום שיצאה מנקודת פתיחה מפלגתית חזקה, ולכן אפשר לבחון בה שינוי יחסי מן הקבוצה אל היחיד.
החומרים כוללים שינויי מוסדות, ניתוח תוכן של 16 מערכות בחירות בשנים 1949–2003, עיתונות עד 2007, נאומי הצגת ממשלות עד 2009, נתוני פרלמנט וסקרי בחירות. פרקי הזמן ויחידות הניתוח משתנים בין המדדים, ולכן כל מדד מלמד על זירה מסוימת ולא על מגמה אחידה אחת.
מה נמצא בזירה המוסדית?
במסלול הריכוזי המחברים מצביעים על התחזקות מעמד ראש הממשלה, על תקופת הבחירה הישירה לראשות הממשלה ועל בחירה ישירה של ראשי רשויות. גם לאחר ביטול הבחירה הישירה לראש הממשלה אומצו כללים שחיזקו את יכולתו ליזום בחירות מוקדמות והקשו להפיל ממשלה בלי רוב למועמד חלופי.
במסלול המבוזר, הרחבת הגוף הבוחר מנהיגים ומועמדים בתוך המפלגות העניקה מנדט אישי ליותר שחקנים. המחברים מתארים כיצד פריימריז חיזקו מועמדים ושרים מול הנהגת המפלגה, כך שחיזוק המנהיג וחיזוק הנבחרים לא ביטלו זה את זה.
מה הראו 16 מערכות הבחירות על סיקור מנהיגים?
בניתוח סיקור הבחירות בשנים 1949–2003 ירד שיעור הידיעות שהתמקדו במפלגה לבדה או במפלגה ובמנהיג יחד, ועלה שיעור הידיעות שהתמקדו במנהיג. זהו דפוס של פרסונליזציה ריכוזית בתקשורת החדשותית.
גם אופן כינוי הממשלה בעיתונות נעשה אישי יותר: היחס בין אזכורים בנוסח ממשלת ראש הממשלה לבין אזכורים של ממשלת ישראל עלה מפחות מאחד לעשרה בשלושת העשורים הראשונים, לכאחד לחמישה בשנים 1977–1996 ולכמעט אחד לשניים בשנים 1997–2007. המדד מתאר שינוי בשפה העיתונאית ואינו לבדו הוכחה להעברת סמכות חוקית.
האם גם מועמדים שאינם מנהיגים נעשו בולטים יותר בתקשורת?
בתמונה הכוללת לא נמצאה מגמת עלייה או ירידה ברורה בעצם הסיקור של מועמדים זוטרים; לאורך הקמפיינים הם הופיעו בכמחצית עד שבע עשיריות מן הידיעות, אך רמה גבוהה אינה מוכיחה שינוי לאורך זמן. גם בפרסומות מפלגתיות התמונה המבוזרת הייתה מעורבת: פחות מועמדים הוזכרו במילים, אך יותר פרסומות כללו את תצלומיהם.
בקרב 1,135 ידיעות שהזכירו מועמדים זוטרים, ניכרה עלייה במרכזיותם ביחס למפלגה רק כאשר הוצאו מן הניתוח ידיעות שהזכירו גם מנהיגים. כאשר המנהיגים הוחזרו, המגמה נעלמה, ממצא שממחיש כיצד המסלול הריכוזי עלול להסתיר את המסלול המבוזר.
מה השתנה בפרסום המפלגתי?
פרסומות עיתון של מפלגות התמקדו עם הזמן יותר במנהיגים ופחות במפלגה, וגם הזכירו את שם המנהיג לעיתים קרובות יותר. למרות המגמה, המפלגה עצמה נשארה בולטת יותר מן המנהיג ברוב הפרסום שנבדק.
החריג המוסדי חשוב להבנת הנתון: רק בבחירות 1996 ו־1999 הצביעו הבוחרים בנפרד לראש הממשלה. לכן מסע הבחירות נעשה אישי יותר בתוך מערכת שבדרך כלל עדיין ביקשה מן הבוחר לבחור רשימת מפלגה.
כיצד חלוקת משרות בקואליציה מעידה על ביזור?
מספר חברי הקואליציה לכל שר או סגן שר ירד בהתמדה, עם מתאם של מינוס 0.70 לאורך הסדרה. המחיר הארגוני של תמיכה קואליציונית עלה ממשרה אחת לכל שישה חברי קואליציה בערך למשרה אחת לפחות משני חברים.
המחברים מפרשים את המגמה כסימן לירידה בלכידות המפלגתית וביכולת להבטיח נאמנות קולקטיבית. זהו מדד עקיף: הוא עולה בקנה אחד עם משא ומתן אישי יותר, אך אינו מבודד את הפרסונליזציה מכל סיבה אפשרית אחרת להתרחבות הממשלה.
אילו סימנים נוספים נמצאו בהתנהגות חברי הכנסת?
מספר הצעות החוק הפרטיות עלה מפחות מעשר בכל אחת משתי הכנסות הראשונות לעשרות, למאות ובהמשך לאלפים. חלקה של חקיקה שמקורה בהצעות פרטיות עלה משני אחוזים בכנסת הראשונה ל־21 אחוזים בכנסת התשיעית, ומ־16.2 אחוזים בכנסת ה־11 ל־59.3 אחוזים בכנסת ה־15.
גם הצבעות שמיות, עתירות אישיות לבג״ץ וקריאות ביניים של חברי כנסת נעשו תכופות יותר במדדים שהמאמר מציג. הפעולות מספקות לנבחר יחיד נראות ויכולת פעולה נפרדת, אך אינן מלמדות שכל יוזמה אישית מנוגדת למפלגה או פוגעת בה.
מה מלמדת שפתם של ראשי ממשלה?
בשלושים נאומי הצגת ממשלה שנדגמו לפי עשורים בשנים 1950–2009, שיעור השימוש בגוף ראשון יחיד עלה מכמעט אפס לכ־1.5 אחוזים בשנות האלפיים. המחברים רואים בכך סימן לשיח ריכוזי שבו המדיניות והממשלה מיוחסות יותר לראש הממשלה כאדם.
זהו אינדיקטור לשפה, לא מדידה ישירה של סמכות ביצועית. ערכו הוא בחיבורו לממצאים מוסדיים ותקשורתיים אחרים, בעוד שכל אחד מן המקורות לבדו יכול להיות מושפע מסגנון, תקופה או נסיבות פוליטיות.
האם גם הבוחרים נעשו ממוקדי מנהיג?
בסקרים על פני שש מערכות בחירות גדל בדרך כלל משקלם של בוחרים שציינו את מנהיג המפלגה כגורם מכריע, ובמקביל ירד משקל ההזדהות עם המפלגה. הממצא תומך בפרסונליזציה ריכוזית של התנהגות הבוחרים.
לפרסונליזציה מבוזרת של בוחרים — בחירה גוברת לפי מועמדים שאינם המנהיג — לא היו במאמר נתונים ישראליים מקבילים. העדר המדד הזה מונע מסקנה שכל רכיבי התנהגות הבוחר נעו באותו כיוון.
מדוע החלשת המפלגה אינה מבטיחה איזון בין יחידים?
אפשר לחשוב שפיזור כוח לחברי פרלמנט ייצור משקל נגד למנהיג, אך המחברים מזהירים שפוליטיקאים מבודדים חסרים את התמיכה המאורגנת שמאפשרת לקבוצה להציב גבול. כאשר גם המנהיג וגם הנבחרים מתחזקים על חשבון הארגון, המערכת עלולה להפוך לאוסף משאים ומתנים אישיים.
התוצאה האפשרית היא מנהיג שנראה חזק אך מתקשה לבנות תמיכה יציבה ולספק מדיניות, מול נבחרים עצמאיים שאינם פועלים כגוש מרסן. הפער בין ציפייה למנהיגות אישית לבין יכולת ביצוע קולקטיבית עלול לשחוק אמון ולגיטימציה.
האם פרסונליזציה בהכרח מזיקה לדמוקרטיה?
לא בהכרח. מנקודת מבט ליברלית, מעבר כוח מקבוצות סגורות ליחידים יכול לפזר סמכות, להגדיל אחריות אישית ולאפשר לנבחרים לבדוק זה את זה.
מן הצד האחר, היחלשות מפלגות ומוסדות עלולה לתמוך בדגם משאל־עם מתמשך שבו מנהיג פונה ישירות לציבור אטומיסטי. הערכת התהליך תלויה גם בשאלה אם נקודת המוצא הייתה מפלגות חזקות מדי או מערכת קולקטיבית מאוזנת שהעניקה למנהיג לגיטימציה ויכולת משילות.
אילו מגבלות מחייבות זהירות?
המאמר מרכיב פסיפס ממקורות, תקופות ויחידות ניתוח שונות, וחלק מן המדדים מבוססים על מחקרים קודמים. אין בו אסטרטגיית זיהוי שמבודדת את השפעתם של פריימריז, תקשורת או שינוי חברתי מגורמים מתחרים.
כמה ראיות הן ישירות וחזקות יותר מאחרות, והמחברים עצמם מסווגים חלק מן הספרות כמעורבת או מועטה. לכן נכון להסיק שהטיפולוגיה מאירה דפוסים מקבילים בישראל, ולא שכל דמוקרטיה תנוע באותה דרך או שכל השינויים נגרמו ממנגנון אחד.
מהי התרומה המרכזית למחקר דמוקרטי?
התרומה היא הפרדה אנליטית בין כוח שעולה למנהיג לבין כוח שמתפזר לנבחרים יחידים, ובחינת כל אחד מן הכיוונים במוסדות, במדיה ובהתנהגות. ההבחנה מונעת מהחוקר לפרש כל נראות אישית כאותו תהליך.
המסגרת גם מציבה שאלת אחריותיות מעשית: מי מסוגל לאגד אינטרסים, לשמר התחייבויות ולהגביל מנהיג כאשר הארגונים הקולקטיביים נחלשים. היא מזמינה מחקר השוואתי עם מדדים עקביים יותר, שיבדוק מתי שני המסלולים מאזנים כוח ומתי הם מחלישים יחד את התשתית המפלגתית.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 18 באוגוסט 2026