אותו איום יכול להגביר כמיהה לשלום ולהחליש אמונה שהוא אפשרי
סקר של 800 יהודים ישראלים ופלסטינים מן הגדה המערבית מפריד בין חומרת האלימות לסבירותה, ובין הרצון בשלום לציפייה שיתממש.
איום אינו כוח חד־כיווני: חומרת האלימות מעצימה רצון בשלום, אך הסבירות שלה מחלישה אמונה שהשלום אפשרי.
מדוע צריך לפרק איום לחומרה ולסבירות?
חומרת האיום היא הנזק, הכאב וההרס שאנשים מצפים להם אם אלימות תתרחש, ואילו סבירות האיום היא ההערכה שהאירוע אכן יתרחש. אדם יכול לראות מלחמה כאסון קיצוני אך בלתי סביר, או כאירוע סביר שהוא מעריך שפגיעתו מוגבלת יותר.
חיבור שני הרכיבים למדד אחד מסתיר את העובדה שהם עשויים להפעיל מניעים שונים. המאמר מראה שהחומרה והסבירות קשורות זו לזו במידה בינונית בלבד ופונות למסלולים פוליטיים הפוכים.
מה ההבדל בין רצון בשלום לבין ציפייה לשלום?
רצון מתאר עד כמה אדם מבקש להשיג שלום, ואילו ציפייה מתארת עד כמה הוא חושב שהשלום יושג בפועל. אפשר לרצות שלום מאוד ובו בזמן להאמין שסיכוייו נמוכים, ולכן שני הרכיבים אינם חליפיים.
בנתונים הקשר בין רצון לציפייה היה חלש, 0.18, והקבוצות אף הציגו שילובים שונים. יהודים ישראלים דיווחו על רצון גבוה יותר לשלום אך על ציפייה נמוכה יותר להתממשותו לעומת הפלסטינים במדגם.
מי היו 800 המשתתפים במחקר?
המדגם כלל 500 יהודים תושבי ישראל מפאנל מקוון ו־300 פלסטינים מן הגדה המערבית שנדגמו בערים, כפרים ומחנות פליטים. הנתונים נאספו במקביל כדי לבחון אם אותו מבנה פסיכולוגי מופיע בשתי חברות החיות משני צדי סכסוך מתמשך.
המדגם הישראלי היה חילוני מעט יותר מן האוכלוסייה ולכן שוקלל לפי התפלגות הדתיות, והתוצאות נשמרו גם ללא שקלול. שיטות הגיוס השונות מאפשרות כיסוי מעשי של שתי האוכלוסיות, אך הן גם מגבילות השוואה נקייה ביניהן.
מדוע תושבי עזה לא נכללו בניתוח המרכזי?
פרויקט הנתונים כלל גם את רצועת עזה, אך ציוני האיום שם היו קיצוניים והתפלגותם הייתה מוטה מאוד. המחברים חששו שהכללתם במודל המאוחד תפר את הנחות הניתוח ותטשטש את הדפוסים בשאר המדגמים.
הם דיווחו על הערכות האיום בעזה בנפרד בחומר המשלים במקום למחוק אותן לחלוטין. ההחלטה מוצדקת מבחינה סטטיסטית, אך פירושה שהטענה על דמיון בין החברות אינה כוללת את כלל האוכלוסייה הפלסטינית.
כיצד נמדדו איום ותקווה?
המשתתפים דירגו בסולם 1–5 את הסבירות של מתקפה רחבת היקף נגד הקבוצה שלהם ואת מידת הדאגה מן הנזק שתגרום אם תתרחש. הנוסח הותאם להקשר: מתקפה נגד פלסטינים או מתקפה נגד ישראלים.
הרצון בשלום והציפייה לשלום נמדדו כל אחד בסולם 1–6. בדיקות משלימות עם הגדרה קונקרטית של שלום — ביטחון לישראלים וחירות ועצמאות לפלסטינים בהסכמה — שחזרו את הממצאים שהתקבלו עם המונח הכללי.
אילו צעדים נכללו במדד התמיכה במדיניות יונית?
הסולם כלל חמישה צעדים קונקרטיים: חלוקת ירושלים לבירות, הכרה ישראלית בחלקה בבעיית הפליטים עם חזרה מוסכמת ופיצוי, הפגנה משותפת לא־אלימה, צוות של דיפלומטים לשעבר ושותפות בארץ תמורת שלום. כל משתתף דירג את תמיכתו בכל צעד בסולם 1–5.
המהימנות הפנימית הייתה 0.74 במדגם כולו ו־0.82 בישראל, אך רק 0.60 במדגם הפלסטיני. לכן המדד משקף סל רחב של פשרות ופעולות שלום, אך ייתכן שהפריטים אינם מבטאים אצל הפלסטינים עמדה יחידה באותה מידה.
מה נמצא על הקשר בין חומרת אלימות לרצון בשלום?
לאחר בקרה על סבירות האלימות, לאום, עמדה ניצית־יונית, דתיות, מגדר, השכלה וגיל, חומרה גבוהה יותר ניבאה רצון חזק יותר לשלום. המקדם המתוקנן היה 0.18, והקשר לא הוסבר בתיווך של אף אחת מן הבקרות שנבדקו.
גם מי שדירגו את החומרה מתחת לממוצע עדיין הביעו רצון לשלום מעל אמצע הסולם. הממצא הוא הבדל בעוצמת הרצון, ולא חלוקה בין מי שרוצים שלום לבין מי שאינם רוצים בו כלל.
מה נמצא על הקשר בין סבירות אלימות לציפייה לשלום?
ככל שהמשתתפים חשבו שאלימות נוספת סבירה יותר, כך הציפייה שלהם שהשלום יתממש הייתה נמוכה יותר. המקדם המתוקנן היה מינוס 0.13 לאחר אותן בקרות.
לא הופיעו ההשפעות הצולבות שהמודל ביקש לשלול: חומרה לא ניבאה ציפייה, וסבירות לא ניבאה רצון לאחר הכנסת שני רכיבי האיום יחד. ההפרדה בין המסלולים היא אפוא ממצא אמפירי ולא רק הבחנה מושגית.
כיצד התקווה תיווכה בין איום לבין תמיכה בפשרה?
חומרת האלימות ניבאה תמיכה גבוהה יותר במדיניות יונית, והכנסת הרצון לשלום למודל הקטינה אך לא ביטלה את הקשר. אפקט התיווך דרך הרצון היה חיובי ומובהק, ולכן מדובר בתיווך חלקי.
סבירות האלימות ניבאה תמיכה נמוכה יותר, אך הקשר הישיר נעלם כאשר הציפייה לשלום נכנסה למודל. במסלול הזה הציפייה הסבירה במלואה את הקשר השלילי שנמדד בין סבירות האיום לתמיכה במדיניות יונית.
האם שני המסלולים נשמרו כאשר נאמדו יחד?
מודל משוואות מבניות העריך בעת ובעונה אחת את מסלול החומרה־רצון ואת מסלול הסבירות־ציפייה. לאחר הסרת נתיבים לא מובהקים התקבלה התאמה טובה מאוד, ובה RMSEA של 0.02 ו־CFI של 0.994.
שני האפקטים העקיפים נשארו מובהקים, והתוצאות חזרו בכל מדגם לאומי. מודל חלופי שבו התקווה קדמה לאיום התאים פחות טוב, אך השוואת התאמה בנתוני חתך עדיין אינה קובעת את סדר הסיבתיות.
מדוע המשקל היחסי של רכיבי האיום משנה?
החוקרים חישבו לכל משתתף את חלקה של החומרה מתוך סכום החומרה והסבירות. ככל שמשקל החומרה היה גדול יותר ביחס לסבירות, כך עלתה התמיכה במדיניות יונית, וחלק מן הקשר הוסבר ברצון ובציפייה לשלום.
בהשוואה ישירה, 208 משתתפים שאצלם החומרה גברה על הסבירות תמכו יותר במדיניות יונית מ־279 משתתפים שאצלם הסבירות גברה על החומרה. המגמה חזרה בשתי האוכלוסיות וגם כאשר האיום האישי החליף את האיום על הקולקטיב.
האם הקשרים היו דומים אצל יהודים ישראלים ופלסטינים?
האינטראקציות בין לאום לבין חומרה או סבירות לא היו מובהקות, והניתוחים הנפרדים שחזרו את הכיוון בכל מדגם. התוצאה מלמדת שהמבנה המוצע אינו תלוי רק בנרטיב הלאומי של צד אחד.
עם זאת, ממוצעי הרכיבים היו שונים: הישראלים דירגו את סבירות האלימות גבוה יותר, רצו שלום יותר וציפו לו פחות. דמיון במסלולים הסטטיסטיים אינו זהות בחוויה, בתנאי החיים או בעמדות הממוצעות.
כיצד הסלמה ורגיעה עלולות ליצור קיפאון בדעת הקהל?
בעת הסלמה, חומרת האיום יכולה להגדיל את הדחיפות לסיים את האלימות, אך סבירותה יכולה לשכנע שהשלום בלתי אפשרי. שני הכוחות מושכים את התמיכה בפשרה בכיוונים מנוגדים ולכן עשויים לבטל זה את זה.
בעת רגיעה, השלום עשוי להיראות אפשרי יותר אך גם דחוף פחות. המודל מציע הסבר לקיפאון ציבורי בסכסוך ממושך: לא בהכרח חסר רצון ולא בהכרח חסרה אמונה, אלא הם משתנים יחד בצירוף שאינו מספיק להנעת פשרה.
האם הנתונים מוכיחים שאיום משנה תקווה ותקווה משנה מדיניות?
לא, מפני שכל המשתנים נמדדו באותו מועד ואין הקצאה אקראית של איום או תקווה. ייתכן שעמדות מדיניות מעצבות בדיעבד את הערכת האיום, או שמשתנה שלא נמדד — כגון חשיפה ישירה לאלימות או נטייה כללית לסיכון — משפיע על כולם.
בקרות, תיווך והתאמת מודלים מצמצמים הסברים פשוטים ומראים שהדפוס תואם את התאוריה. הם אינם תחליף לניסוי, לפאנל לאורך זמן או להתערבות שמראה שינוי עוקב באיום, בתקווה ובעמדה.
אילו מגבלות מדידה והכללה נותרו?
כל אחד מארבעת רכיבי הליבה נמדד בפריט יחיד, ולכן קשה להפריד טעות מדידה מתוכן המושג. סולם המדיניות הפלסטיני היה בעל מהימנות מוגבלת, ועזה הוצאה מן המודל המרכזי דווקא משום שרמות האיום בה היו חריגות.
שילוב פאנל אינטרנטי בישראל עם דגימה הסתברותית בשטח בגדה עשוי ליצור הבדלי מדידה שאינם לאומיים במהותם. המחקר גם בוחן סכסוך אחד ומדיניות מסוימת, ולכן יש לבדוק את המודל בסכסוכים, בתקופות וביעדים פוליטיים נוספים.
מהי ההשלכה המעשית למי שמבקש לבנות תמיכה בשלום?
מסר המתמקד רק במחיר הנורא של מלחמה עשוי לחזק רצון בשלום, אך לא להספיק אם הציבור אינו מאמין שתהליך מדיני יכול להצליח. מסר המדגיש רק היתכנות עלול להישמע חסר דחיפות אם מחיר המשך האלימות אינו מוחשי.
המחקר אינו בוחן קמפיין תקשורתי או התערבות מדינית ולכן אינו מציע נוסחת שכנוע מוכחת. הוא כן מזהה תנאי כפול: תמיכה בתהליך מסוכן של פשרה זקוקה גם ליעד רצוי וגם לציפייה אמינה שאפשר להגיע אליו.
היכן זמינים המאמר, הנתונים והקוד?
הטקסט המלא זמין בעותק המאמר שפרסם צוות המחקר. הרשומה הקבועה ופרטי הגרסה ב־Political Behavior זמינים דרך DOI 10.1007/s11109-021-09729-3.
המחברים העמידו את הנתונים, ספר הקוד והקוד האנליטי במאגר Zenodo. זמינות החומרים מאפשרת לבדוק את המודלים המאוחדים, את הניתוחים לפי לאום ואת בדיקות האיום האישי.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 8 באוגוסט 2026