כשהטרור מרחיב את אי־הסובלנות כלפי ״שותפים לדרך״
שלושה עשורים של סקרים בישראל קושרים ריבוי פיגועים לירידה בנכונותם של מזדהי ימין להתיר הפגנה לקבוצות ערביות, לקבוצות שמאל יהודיות ולאזרחים ערבים
בקרב מזדהי ימין, יותר פיגועים נקשרו לפחות נכונות להתיר הפגנה לשלוש קבוצות הרחוקות מן המבצעים; אי־הסובלנות התפשטה מעבר למעגל החשודים המיידי.
איזו שאלה חדשה מציב המחקר?
המחקר שואל עד כמה אי־סובלנות פוליטית בעקבות טרור מתפשטת אל מעבר למבצעי האלימות עצמם. הוא בוחן אם אזרחים מבקשים לצמצם את חירותן של קבוצות מקומיות הנתפסות כקרובות למבצעים מבחינה דמוגרפית או פוליטית.
השאלה אינה רק אם טרור מפחית סובלנות באופן כללי, אלא מי מבקש לדכא את מי ועד כמה רחב נעשה מעגל היעדים. הבחנה זו מאפשרת לזהות מצב שבו איום ממקור אחד פוגע בזכויות של קבוצות אחרות שאינן מעורבות בו.
מה פירוש המונח ״שותפים לדרך״?
המונח מתייחס לקבוצות שמוצגות כתומכות במבצעי טרור, מאפשרות את פעולתם או חולקות עמם מאפייני זהות, אף שאין להן קשר ארגוני לאלימות. זהו תיוג פוליטי וחברתי ולא קביעה שהקבוצה ביצעה מעשה טרור.
במקרה הישראלי המחברים מדגישים שכל שלוש קבוצות היעד רחוקות מן המבצעים ואינן מהוות כשלעצמן סיכון ביטחוני למדינה. המחקר בודק כיצד בכל זאת הן עלולות להיכלל בקטגוריית ״הם״ כאשר רמת האיום עולה.
אילו קבוצות עומדות במבחן הסובלנות?
הקבוצה הראשונה היא קבוצות פוליטיות ערביות שהמשיב סימן כפחות־אהודות עליו, והקבוצה השנייה היא קבוצות שמאל יהודיות שסומנו באותו אופן. אלה קבוצות פוליטיות נראות ומובחנות, אך אינן מבצעי הפיגועים שנספרו במחקר.
הקבוצה השלישית היא כלל האזרחים הערבים בישראל ולא ארגון מסוים. השוואתה לשתי הקבוצות הפוליטיות בוחנת אם הירידה בסובלנות מגיעה גם אל ציבור אזרחי רחב.
על אילו נתוני דעת קהל נשען הניתוח?
החוקרים מאחדים 18 סקרים ייצוגיים של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל שנערכו בין 1980 ל־2011. הראיונות נערכו בטלפון או פנים אל פנים, וכל הסקרים כללו את מדד הקבוצה הפחות־אהודה.
ב־15 מן הסקרים נשאלה גם שאלה קבועה על זכותם של אזרחים ערבים להפגין. במודלים השונים נכללו יותר מ־13 אלף משיבים, כשהיחידים מקוננים בתוך מועדי הסקר.
כיצד נמדדה סובלנות פוליטית?
במדד הקבוצה הפחות־אהודה כל משיב בחר קבוצה פוליטית שהוא מתנגד לה במיוחד. לאחר מכן הוא דירג בסולם של אפס עד ארבע עד כמה יש לאפשר לחברי אותה קבוצה להפגין.
בסקרים שכללו את המדד הקבוע נשאלו כל המשיבים באותו סולם אם יש לאפשר לאזרחים הערבים בישראל להפגין. ההתמקדות בהפגנה מחברת בין חופש הביטוי, חופש ההתכנסות והיכולת לבקר את השלטון.
כיצד נמדדה רמת הטרור לפני כל סקר?
החוקרים ספרו ב־Global Terrorism Database את כלל הפיגועים שבוצעו בתוך גבולות ישראל המוכרים בינלאומית בשלושת החודשים שלפני תחילת כל סקר. השימוש בספירה כוללת מאפשר להשוות תקופות שבהן צורות הפיגוע השתנו מאוד.
מספר הפיגועים בחלון זה נע בין אפס ל־27, והממוצע היה 11. חלון של שלושה חודשים נמצא עמיד יותר מחלופות זמן אחרות, אך הוא עדיין מודד איום ברמת המדינה ולא את החשיפה האישית של כל משיב.
האם רמת הסובלנות הייתה שווה בין קבוצות היעד?
לא. עוד לפני בחינת הקשר עם שינוי במספר הפיגועים, הסובלנות כלפי קבוצות פוליטיות ערביות לא־אהודות הייתה נמוכה באופן מובהק מן הסובלנות כלפי קבוצות שמאל יהודיות לא־אהודות.
במודל ההשוואתי ההפרש היה −0.44 נקודה בסולם בן חמש רמות, ברמת p<0.01. זהו הבדל ברמת הבסיס בין הקבוצות, ולא הוכחה שהטרור הוא שיצר אותו.
כיצד השתנתה הסובלנות כשמספר הפיגועים עלה?
יותר פיגועים בשלושת החודשים שלפני הסקר נקשרו לפחות נכונות להתיר הפגנה לקבוצה הפחות־אהודה. הקשר היה שלילי ומובהק הן כאשר הקבוצה הייתה ערבית והן כאשר הייתה קבוצת שמאל יהודית.
במודל המותנה נאמד שיפוע של כ־−0.013 לכל פיגוע עבור קבוצות שמאל יהודיות ותוספת של −0.003 עבור קבוצות ערביות, כלומר שיפוע משתמע של כ־−0.016; שני השיפועים היו שליליים ומובהקים, וההבדל ביניהם לא היה מובהק. התוצאה מנוגדת להשערה H2a ומראה שאי־סובלנות יכולה לעבור גם לקבוצה שאינה חולקת עם המבצעים זהות לאומית או דתית, אף שהנתונים אינם מודדים ישירות כיצד כל משיב קשר בין השמאל היהודי לבין הטרור.
איזה תפקיד מילאה הזהות הפוליטית של המשיב?
הירידה בסובלנות עם העלייה בטרור התרכזה בעיקר בקרב מי שהזדהו עם הימין. אצלם נמצא דפוס רחב של פחות נכונות להתיר הפגנה לקבוצות ערביות, לקבוצות שמאל יהודיות ולאזרחים ערבים.
במרכז ובשמאל לא נמצא אותו דפוס עקבי ומובהק. לכן הממצא אינו מתאר תגובה אחידה של כלל הציבור היהודי, אלא קשר המותנה במיקום הפוליטי.
מה נמצא ביחס לאזרחים הערבים כציבור רחב?
בקרב מזדהי ימין, כל פיגוע נוסף נקשר לירידה של 0.011 נקודה בנכונות להתיר לאזרחים ערבים להפגין, והקשר היה מובהק ברמת p<0.01. בקרב הימין המתון המקדם היה −0.007 וברמת p=0.08, ולכן הראיה שם חלשה יותר מן הסף המקובל של 0.05.
בקרב המרכז והשמאל המקדמים לא היו מובהקים: −0.003 במרכז ו־0.005 בשמאל. ההבדל מחזק את המסקנה שההתפשטות אל כלל האזרחים הערבים הייתה בעיקר תופעה של הימין במדגם.
אילו בדיקות עמידות נעשו?
מודלים רב־רמתיים של לוגיט סדור הניבו תוצאות דומות למודלים הליניאריים, והוספת מדדי איום חיצוני לא שינתה את הממצאים המרכזיים. המדדים הנוספים כללו עימותים צבאיים בין מדינות ופיגועים בגדה המערבית וברצועת עזה.
הדפוס נשמר גם לאחר הוצאת משיבים שבחרו בתנועה האסלאמית כקבוצה הפחות־אהודה. החוקרים מצאו גם שרוב יציב של מזדהי ימין בחר קבוצות ערביות בלי תלות ברמת הטרור, ולכן השינוי בסובלנות אינו מוסבר רק בשינוי בזהות הקבוצה שנבחרה.
מה מלמדת ההשוואה בין התקופה שלפני אוסלו לאחריה?
לפני תהליך אוסלו לא נמצא קשר בין רמת הטרור לבין אי־סובלנות של הימין כלפי קבוצות שמאל. אחרי 1993 ובמהלך האינתיפאדה השנייה, הדפוס התרחב וכלל גם קבוצות שמאל יהודיות.
המחברים קושרים את השינוי להקשר פוליטי שבו השמאל הוצג בימין כמי שמשתף פעולה עם אויבי ישראל. הבדיקה מצביעה על שינוי תקופתי, אך אינה מבודדת ניסויית את השפעת המסרים הפוליטיים מן האירועים האחרים של אותן שנים.
מהן מגבלות ההסקה ומהי המשמעות הדמוקרטית?
המחקר מחבר סקרי חתך למדד ארצי של פיגועים ואינו מקצה חשיפה באקראי, ולכן יש לתאר את התוצאות כקשרים תצפיתיים ולא כהוכחה סיבתית מלאה. אירועים היסטוריים אחרים יכולים להשתנות יחד עם הטרור, והמדגם כולל יהודים בלבד ולכן אינו מייצג את תגובת כלל אזרחי ישראל.
בסקרים חסרו לאורך זמן מדדים עקביים של איום נתפס, ביטחון פסיכולוגי ומחויבות לנורמות דמוקרטיות, ולכן המנגנון האישי נותר חלקי. אף על פי כן, הדפוס מחדד סכנה ליברלית ברורה: בתקופות איום, חירות ההפגנה של קבוצות הרחוקות מן האלימות עלולה להישחק דרך הרחבה פוליטית של גבולות החשד.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 17 בספטמבר 2026