מאוחדים במלחמה, מפולגים ביחס לשלטון
פאנל של יהודים ישראלים לפני מתקפת 7 באוקטובר ובשני גלים אחריה מגלה תגובה מפוצלת: תמיכה כמעט מוחלטת בתקיפות ואמון גבוה בצה״ל, לצד היעדר התלכדות סביב הממשלה ובנימין נתניהו.
אחרי 7 באוקטובר רוב גדול תמך במלחמה ובטח בצה״ל, אך האיום הלאומי לא יצר התלכדות מקבילה סביב הממשלה או נתניהו.
הממצא המרכזי: אחדות ביטחונית בלי ראלי שלטוני
הציבור היהודי שנבדק הפריד בין מטרות המלחמה וכוחות הביטחון לבין הממשלה והעומד בראשה. כמעט כולם תמכו בתקיפות אוויריות ורוב גדול תמך בתמרון, אך האמון ושביעות הרצון מנתניהו לא עלו מעל הרמה שנמדדה חודשים קודם.
ההפרדה מערערת על הנחה שלפיה התגייסות לאומית בשעת חירום מועברת אוטומטית למנהיגות. אפשר להשתתף במאמץ, להתנדב ולתמוך בכוח צבאי ובו בזמן להמשיך לייחס לממשלה אחריות לכשל.
מושגי יסוד: התלכדות, קיטוב וייחוס אחריות
התלכדות סביב הדגל היא עלייה מהותית בתמיכה בממשלה או במנהיג ביחס לקו הבסיס אחרי אירוע חוץ דרמטי; אמון גבוה בצבא לבדו אינו מספיק. קיטוב כאן הוא שבר פוליטי עמוק שהפך את אחריות הממשלה ואת אמינותה לשאלות מחנאיות עוד לפני המלחמה.
ייחוס אחריות הוא השיפוט מי תרם למשבר: הממשלה או תנועת המחאה נגד השינוי המשפטי. המאמר טוען שהשיפוט הזה תיווך בין עמדות קודמות על השינוי המשפטי לבין הערכת ההנהגה בעת המלחמה.
פאנל לפני האירוע ובשני שלבים אחריו
הגל הראשון נערך במרץ–אפריל 2023 וכלל 1,552 יהודים ישראלים בוגרים; סקרי המעקב נערכו ב־18–22 באוקטובר וב־4–14 בדצמבר. התזמון מאפשר להשוות אותם אנשים לפני המתקפה, בשלב המוקדם של המלחמה ואחרי פתיחת התמרון הקרקעי.
המדגם גויס מפאנל אינטרנט לא־הסתברותי במכסות גיל, מגדר, דתיות ואזור. החוקרים השתמשו במשקולות הסתברות הפוכה לתיקון נשירה על מאפיינים נצפים, אך המשקולות אינן מתקנות בהכרח הטיות לא נצפות.
שני מסלולים שמייצרים עמדות מפוצלות
במסלול הביטחוני, תפיסת איום מחמאס מעוררת רגשות, ובעיקר כעס, שנקשרים לתמיכה בפעולה צבאית ולאמון בצה״ל. במסלול הפוליטי, עמדה מוקדמת כלפי השינוי המשפטי מעצבת את מי מאשימים בכשל, וייחוס האשמה נקשר לאמון בממשלה ובנתניהו.
ההפרדה אינה מוחלטת בכל מקדם, אך המבנה הכללי עקבי: משתני האיום והרגש כמעט אינם מסבירים את ייחוסי האחריות, ועמדת השינוי המשפטי כמעט אינה מסבירה עמדות מלחמה. כך יכולים שני ענפי ההערכה לנוע בכיוונים שונים אצל אותו אדם.
למה 7 באוקטובר היה מבחן קיצוני לתאוריית הראלי?
האירוע היה מתקפת חוץ דרמטית של אויב שנתפס כשנוא, כלל תחושת השפלה לאומית והוביל לתגובה צבאית רחבת היקף ולרטוריקה של אחדות. לפי הספרות הקלאסית, צירוף כזה אמור להגדיל תמיכה בהנהגה.
אולם הוא התרחש אחרי חודשים של מאבק חריף על השינוי המשפטי, מחאה המונית ושבר גם בתוך הימין. לכן זהו מקרה מחמיר: אם אפילו תנאי ראלי חזקים אינם מאחדים סביב הממשלה, קיטוב קודם עשוי להציב מחסום משמעותי.
מי השתתף בפאנל ומי אינו מיוצג בו?
המחקר כולל יהודים ישראלים בני 18 ומעלה שהשתתפו בפאנל Panel4All. בגל הראשון היו 1,552 משיבים, ובגלי המעקב נשארו בערך 1,010 באוקטובר ו־966 בדצמבר; מספרי הניתוח משתנים מעט לפי זמינות תשובות לכל מדד.
אזרחים ערבים ופלסטינים בישראל אינם כלולים, מסיבות טכניות ותאורטיות שהמחברים מסבירים. לכן התוצאות אינן תיאור של כלל אזרחי ישראל, ובוודאי לא של פלסטינים מחוץ לאזרחות הישראלית.
עד כמה הייתה התמיכה בפעולה הצבאית?
כ־99% באוקטובר וכ־98% בדצמבר בחרו באחת מדרגות התמיכה בתקיפות אוויריות. התמיכה בתמרון קרקעי עלתה מכ־77% באוקטובר לכ־90% בדצמבר, לאחר שהפעולה כבר הייתה בעיצומה.
השאלות מודדות תמיכה כללית בשני סוגי פעולה ולא הסכמה לכל יעד, שיטת לחימה, משך או תוצאה. אין להסיק מהן עמדה על חוקיות או מוסריות הפעולות או על כל החלטה מבצעית.
מה קרה לאמון בצה״ל?
אמון גבוה או גבוה מאוד בצה״ל עמד על כ־74% לפני המתקפה, ירד לכ־70% באוקטובר וחזר לכ־73% בדצמבר. הירידה המוקדמת מתיישבת עם תגובה לכשל, וההתאוששות התרחשה במהלך הלחימה.
אף שהרמה גבוהה, אין כאן ראלי חדש במובן של זינוק מעל קו הבסיס. האמון בדצמבר חזר כמעט למקום שבו היה לפני המשבר, ולכן יש להבחין בין עמידות מוסדית לבין עלייה חריגה.
האם נתניהו והממשלה נהנו מהתלכדות?
שביעות רצון כלשהי מנתניהו ירדה מכ־43% לפני המשבר לכ־36% באוקטובר ועלתה מעט לכ־38% בדצמבר, בלי לעבור את קו הבסיס. שיעור המרוצים מאוד היה נמוך מ־10% בשני הגלים שלאחר המתקפה.
גם אמון גבוה בנתניהו ירד מכ־31% לכ־25% ולכ־24%, וחוסר אמון בממשלה עלה מכ־28% לכ־38%. לכן אין ראיה לראלי סביב ראש הממשלה או הממשלה, גם כאשר רוב המדגם באוקטובר הזדהה עם הימין.
כיצד כעס ופחד השפיעו באופן שונה?
כעס נקשר לתמיכה בתקיפות אוויריות ולאמון בצה״ל באוקטובר ובדצמבר, ולתמיכה בתמרון הקרקעי רק בדצמבר. הדפוס מתאים לתאוריה שלפיה כעס מגביר נטייה לפעולה כוחנית ולהתמודדות ישירה.
פחד נקשר לפחות תמיכה בתקיפה אווירית ובתמרון קרקעי באוקטובר, אך הקשרים לא היו מובהקים בדצמבר. המחברים מפרשים זאת בזהירות כרתיעה מסיכון בשלב הראשון, שעוצמתה דעכה או השתנתה לאחר שהמבצע הקרקעי החל.
מדוע ייחוס האשמה היה מכריע בהערכת ההנהגה?
מי שייחס יותר אחריות לממשלה הביע בעקביות פחות שביעות רצון מנתניהו ופחות אמון בו ובממשלה בשני גלי המלחמה. מי שהאשים יותר את המחאה נטה להעריך את ההנהגה בחיוב, בעיקר בדצמבר.
המסלול שונה מן הענף הרגשי: איום מחמאס ניבא כעס ופחד אך לא את מי מאשימים. כך אפשר להבין מדוע הסכמה רחבה על האויב ועל הצורך להגיב לא פתרה את המחלוקת בשאלה מי אחראי לכשל.
מה הוסיפה המדידה המוקדמת של העמדה על השינוי המשפטי?
התמיכה או ההתנגדות לשינוי המשפטי נמדדה חודשים לפני המלחמה, ולכן אינה יכולה להיות תשובה שהמשיבים המציאו בדיעבד כדי להצדיק את דעתם על נתניהו. תמיכה מוקדמת ניבאה פחות האשמת הממשלה, יותר האשמת המחאה ויותר אמון ושביעות רצון מן ההנהגה.
היא כמעט לא ניבאה את התמיכה בפעולה צבאית או את האמון בצה״ל. ההבחנה הזמנית והענפית מחזקת את מודל העמדות המפוצלות, גם אם אינה פותרת כל בעיית סיבתיות.
מה מלמדים ניתוחי התיווך?
מודלים עם 5,000 דגימות bootstrap מצאו מסלולים עקיפים מאיום דרך כעס לתמיכה אווירית ולאמון בצה״ל בשני הגלים, ולתמיכה קרקעית רק בדצמבר. הם מצאו גם מסלולים עקיפים מן העמדה על השינוי המשפטי דרך ייחוסי אחריות אל שלושת מדדי ההנהגה.
רווחי הסמך שאינם כוללים אפס תומכים בהתאמת הנתונים לשרשרת המוצעת. אך ייחוס אשמה והערכת ההנהגה נמדדו באותו גל, ולכן תיווך סטטיסטי לבדו אינו מוכיח את כיוון ההשפעה או שולל גורם שלישי.
כיצד יכולה תמיכה במלחמה להתקיים לצד התנגדות לממשלה?
אזרחים יכולים לראות בחמאס איום, לתמוך בתגובה ולבטוח בצבא בלי להסיק שהממשלה ניהלה נכון את התקופה שקדמה למתקפה או את הכשל עצמו. אלה שיפוטים על יעדים, מוסדות ואחריות שאינם חייבים להתלכד.
ההתגייסות למילואים וליוזמות אזרחיות אף עשויה לבטא סולידריות לאומית שאינה תלויה באמון בממשלה. המאמר משתמש בהקשר הזה כדי להסביר מדוע ״אחדות״ בפעולה אינה בהכרח אחדות פוליטית.
עד כמה אפשר לטעון שקיטוב גרם להיעדר הראלי?
הפאנל מספק קו בסיס לפני האירוע ועמדה פוליטית שנמדדה מראש, שני יתרונות נדירים במחקר על משבר פתאומי. הוא גם מראה שהשבר המוקדם קשור באופן עקבי לייחוסי האשמה ולהערכת ההנהגה.
עם זאת, זהו מקרה יחיד ואין קבוצת ביקורת של ישראל זהה אך פחות מקוטבת. הנתונים עקביים מאוד עם התאוריה שקיטוב מגביל ראלי, אך אינם מוכיחים סיבתיות ברמת החברה או שוללים לחלוטין הסברים כמו חומרת הכשל וזהות המנהיג.
מהן מגבלות המדגם והזמן?
הפאנל אינו מדגם הסתברותי, שיעור שיתוף הפעולה בגל הראשון היה 28% והנשירה עד אוקטובר הייתה משמעותית. שקלול לפי מאפיינים נצפים ובדיקות נשירה משפרים את ההשוואה אך אינם מבטיחים שהמשיבים מייצגים עמדות שלא נמדדו.
הנתונים הישירים מסתיימים בדצמבר 2023 ומתארים את שלביה הראשונים של המלחמה. אין מהם תשובה על שינויים ארוכי טווח, על תגובה להתפתחויות מאוחרות או על יכולת הממשלה לשקם אמון לאחר מכן.
מהי המשמעות הדמוקרטית הרחבה?
תמיכה צבאית רחבה אינה שקולה למנדט פוליטי כולל לממשלה. היכולת להבחין בין תמיכה בהגנה קולקטיבית לבין שיפוט האחריות של מנהיגים יכולה להעיד שאחריותיות דמוקרטית נשארת פעילה גם תחת איום חמור.
מן הצד האחר, מאבק נתפס על מוסדות המשטר עלול ליצור חוב אמון שמנהיגות אינה יכולה למחוק באמצעות קריאה לאחדות בשעת מלחמה. המחברים מציעים זאת כהשלכה השוואתית למחקר עתידי, לא כחוק אוניברסלי שכבר הוכח בכל חברה מקוטבת.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 20 ביולי 2026