זהות מפלגתית חזקה, אמון פוליטי ואמון חברתי: שני קשרים שונים בארצות הברית
הזדהות מפלגתית חזקה נקשרה ליותר אמון במוסדות, אך לא ליותר אמון בבני אדם בכלל.
מדוע חשוב להפריד בין שני סוגי אמון?
אמון פוליטי הוא הערכה של מוסדות ושל בעלי סמכות, ואילו אמון מוכלל נוגע לציפייה שאנשים אחרים יתנהגו בהגינות ובשיתוף פעולה. אדם יכול לבטוח במערכת המפלגתית אך לחשוד באזרחים מן המחנה האחר, או להפך.
ערבוב בין המושגים עלול להסתיר תפקיד כפול של מפלגות. הן משלבות אנשים בפוליטיקה ומספקות תחושת שייכות, אך גם מסמנות גבולות בין קבוצות מתחרות.
איזו שאלה אמפירית נשאלה?
החוקרים שואלים אם עוצמת ההזדהות המפלגתית קשורה באופן דומה לאמון פוליטי ולאמון מוכלל. הם בוחנים גם אם הקשרים שונים בין דמוקרטים לרפובליקנים ואם השתנו לאורך ארבעה עשורים.
הדגש הוא על עוצמת הקשר למפלגה ולא רק על בחירת צד. לכן עצמאי, נוטה, מזדהה חלש ומזדהה חזק נחשבים קטגוריות שונות גם בתוך אותה סביבה פוליטית.
מהו בסיס הנתונים?
המחקר משתמש ב־General Social Survey האמריקאי בשנים 1972–2014, סקר פנים אל פנים המבוסס על דגימת אשכולות. שיעורי התגובה המדווחים בשנים 1975–2014 נעו בין 69% ל־82% לפי הגדרת AAPOR.
בשל מודולים מתחלפים וקבצים מפוצלים, לא כל שאלה נשאלה בכל שנה או אצל כל משיב. הנתונים התיאוריים כוללים בערך 40 אלף תצפיות בכל אחד ממדדי האמון וכ־58 אלף במדד עוצמת המפלגתיות.
כיצד נמדד אמון פוליטי?
המדד מאחד שאלות על ביטחון ואמון בממשל הפדרלי, בבית המשפט העליון ובקונגרס. העקיבות הפנימית שלו, אלפא של 0.66, סבירה למחקר השוואתי אך אינה גבוהה במיוחד.
החיבור יוצר סולם כללי של אמון מוסדי ואינו מבטיח שהמשיבים מעריכים את שלושת המוסדות באותה דרך. הוא גם אינו מודד אמון בממשל מדינתי, במפלגות עצמן או בנבחר מסוים.
כיצד נמדד אמון מוכלל?
המדד משלב תשובות לשאלות אם רוב האנשים ראויים לאמון, אם הם הוגנים ואם הם נוטים לעזור. העקיבות הפנימית שלו היא 0.67, דומה לזו של מדד האמון הפוליטי.
זהו אומדן של ציפייה חברתית רחבה ולא מדידה ישירה של אמון בקבוצה יריבה או של התנהגות בפועל. לכן הקשר לקיטוב בין־מפלגתי הוא פירוש אפשרי, לא מבחן ישיר של רגשות כלפי המחנה האחר.
אילו גורמים הובאו בחשבון במודלים?
הרגרסיות כוללות אפקטים קבועים לשנה ובקרות לזהות המפלגה, מפלגת הנשיא, צפייה בטלוויזיה ובחדשות, גיל, מגדר, השכלה, הכנסה, גזע, גודל יישוב ונוכחות דתית. המשקולות של הסקר נכללו, ובדיקות רגישות קיבצו שגיאות תקן לפי שנה.
בקרות אלה מצמצמות כמה הסברים חלופיים אך אינן מבטלות הבדלים לא־נמדדים בין עצמאים למזדהים חזקים. לדוגמה, אישיות, רשתות חברתיות וחוויות עם מוסדות אינן מזוהות במלואן.
מה נמצא לגבי אמון פוליטי?
הקשר עם עוצמת מפלגתיות היה כמעט ליניארי: עצמאים הציגו את הרמה הנמוכה ביותר ומזדהים חזקים את הגבוהה ביותר. הפער החזוי ביניהם היה כ־0.11 בסולם של אחת עד שלוש, לאחר החזקת יתר המשתנים קבועים.
התוצאה מתיישבת עם הטענה שמפלגה מחברת את האזרח למערכת ומארגנת עבורו את העולם הפוליטי. עם זאת, המתאם אינו מוכיח שהקשר המפלגתי הוא שיצר את האמון.
מה נמצא לגבי אמון באנשים בכלל?
כאן הקשר לא היה ליניארי, והאמון המוכלל הגבוה ביותר נמצא אצל מי שנוטים למפלגה בלי להזדהות עמה בחוזקה. עצמאים ומזדהים חזקים הציגו רמות נמוכות ודומות זו לזו.
הבדלים אלה היו קטנים מן ההבדלים באמון פוליטי. הדפוס מציע שחיבור מתון עשוי להשתלב באמון חברתי, בעוד שגם ניתוק וגם הזדהות חזקה מלווים ברמה נמוכה יותר, אך אינו מסביר מדוע.
האם דמוקרטים ורפובליקנים נבדלו?
לאחר בקרה על מאפייני הרקע ועל ההקשר השנתי, לא נמצא הבדל מובהק בין מזדהים דמוקרטים לרפובליקנים באמון פוליטי. גם באמון המוכלל לא נמצא הבדל מפלגתי מובהק במודלים המרכזיים.
דפוסים גולמיים יכולים להשתנות לפי איזו מפלגה מחזיקה בבית הלבן ולפי הרכב חברתי שונה של המחנות. התוצאה המבוקרת מצביעה על עוצמת ההזדהות כציר נפרד מזהות המפלגה עצמה.
האם הקשרים התחזקו עם הזמן?
האינטראקציות בין שנת הסקר לבין עוצמת ההזדהות לא היו מובהקות לאמון פוליטי ולאמון מוכלל. גם לא נמצא דפוס זמן שונה באופן מובהק בין דמוקרטים לרפובליקנים.
לכן הנתונים אינם תומכים בטענה שהקשר בין מפלגתיות לאמון הלך והעמיק לאורך 1972–2014. ייתכנו שינויים ברמות הממוצעות של כל משתנה גם כאשר צורת הקשר ביניהם נשארת דומה.
מה מלמדות המגמות השנתיות?
הממוצעים השנתיים של עוצמת מפלגתיות ושל אמון פוליטי נעו יחד במידה ניכרת, עם מתאם של 0.62. הקשר של אמון מוכלל לזמן היה פחות פשוט ולא חפף באותה דרך לשני המדדים האחרים.
מתאם בין ממוצעי שנים אינו מראה שאותו אדם נעשה בוטח יותר כאשר הוא נעשה מפלגתי יותר. שינויים דוריים, אירועים לאומיים והרכב המדגם בכל שנה יכולים ליצור תנועה משותפת.
האם ניתוחי הפאנל פתרו את שאלת הכיוון?
המחברים בדקו גם את פאנלי GSS הקצרים של 2006–2008–2010 ושל 2008–2010–2012. הם לא מצאו השפעות כיווניות מובהקות שמראות כי עוצמת מפלגתיות קודמת משנה אמון מאוחר יותר או להפך.
מספר קטן של גלים וטווח זמן קצר מגבילים את כוחו של מבחן זה. התוצאה אינה הוכחה שאין השפעה, אלא העדר ראיה מספקת לקבוע את כיוונה בנתונים הזמינים.
האם מפלגתיות חזקה גורמת לחוסר אמון חברתי?
אי אפשר להסיק זאת מן המחקר, משום שמרבית הניתוח הוא חתך חוזר ולא ניסוי או מעקב ארוך אחר אותם אנשים. ייתכן שאנשים בעלי אמון חברתי מסוים בוחרים דרגת הזדהות מסוימת, או שגורם שלישי מעצב את שניהם.
גם צורת העקום אינה תואמת סיפור פשוט שבו כל תוספת מפלגתיות מפחיתה אמון. נוטים למפלגה מציגים יותר אמון מוכלל מעצמאים, והירידה מופיעה רק בקצה של הזדהות חזקה.
אילו מגבלות נוספות דורשות זהירות?
הנתונים נשענים על דיווח עצמי, וחלק מן המשתנים חסרים עקב מבנה המודולים או אי־מענה; להכנסה חסרים בערך 10% מן הערכים. המדדים הקצרים אינם מכסים את כל הממדים של לגיטימציה מוסדית או אמון חברתי.
המחקר עוסק בארצות הברית ובתקופה המסתיימת ב־2014, ולכן אין להשליך ממנו ישירות למדינות רב־מפלגתיות או לשנים מאוחרות יותר. גם שינוי באופי הקיטוב לאחר סוף התקופה אינו נבחן כאן.
מהי המשמעות הדמוקרטית של שני הדפוסים?
מפלגות יכולות לחזק את הקשר בין אזרחים למוסדות ולהעניק מסגרת להשתתפות, ולכן הזדהות חזקה אינה רק סימן לקיטוב מזיק. בה בעת, אמון במערכת אינו שקול לפתיחות ולאמון כלפי אנשים מחוץ לקבוצה.
דמוקרטיה יציבה זקוקה גם ללגיטימציה של מוסדות וגם ליכולת לשתף פעולה מעבר לזהויות מפלגתיות. המאמר מלמד להעריך את שני היעדים בנפרד ולבדוק אם דרכי גיוס מפלגתיות מחזקות אחד מהם במחיר האחר.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 22 בספטמבר 2026