ברקזיט דחף מצביעים בצפון אירלנד מן הקצוות הפוליטיים אל המרכז
כאשר הסדר יום השישי הטוב נתפס כמאוים, חלק מן הציבור הגביר השתתפות והשתמש בתחרות המפלגתית כדי להגן על יציבות, ביטחון ואינטרסים חוקתיים לא־מגזריים
ברקזיט איים על הפשרה החוקתית בצפון אירלנד, וחלק מן הבוחרים הגיבו בהשתתפות מוגברת ובהצבעה למרכז כמנגנון של איזון והפחתת הסלמה.
כיצד הפך ברקזיט משאלת יחסי חוץ לאיום חוקתי פנימי?
היציאה מן האיחוד האירופי פתחה מחדש את שאלת הגבול באי אירלנד ואת היחסים בין צפון אירלנד, בריטניה והרפובליקה של אירלנד. בעיני מצביעים רבים, אפשרות של תשתית גבול קשיחה לא הייתה פרט מסחרי אלא סכנה להסדר שאפשר דו־קיום לאחר עשרות שנות אלימות.
המחברים טוענים כי השינוי בסדר העדיפויות העלה אינטרסים לא־מגזריים — ביטחון, רווחה ושימור הפשרה החוקתית — מעל למאבק הרגיל על הישגים יוניוניסטיים או לאומניים. כך נוצר תמריץ לבחור במפלגות מרכז שנתפסו כמחויבות יותר להפחתת הסלמה.
מושגי יסוד בקצרה
תפיסת איום היא מצב שבו סיכון נתפס מכוון את תשומת הלב והבחירה גם לפני שהתממש במלואו. במאמר, זיכרון האלימות והחשש מפגיעה בהסדר יום השישי הטוב הופכים את ברקזיט לאיום מוחשי על הסדר החיים, אף שהמחברים מבחינים בין אירועים בפועל לבין העצמה תקשורתית של הסיכון.
איזון באמצעות תחרות מפלגתית פירושו שבוחרים מתאימים את בחירתם למצב ההסדר החוקתי: הם עשויים לבחור מפלגה קשוחה כשהפשרה יציבה, ולעבור למרכז כשהפשרה עצמה בסכנה. פרגמטיסטים הם אצל המחברים גם בלתי־משויכים וגם מתונים שמעדיפים את יציבות השלום על מיצוי מיידי של יתרון אתנו־לאומי.
כיצד נבדק הקשר בין איום, זהות והצבעה?
המחקר משלב סקרי דעת קהל מן השנים 1998–2019 עם נתונים משלוש־עשרה מערכות בחירות לווסטמינסטר בצפון אירלנד בשנים 1974–2019. השילוב מאפשר להשוות בין התקופה שלפני האצלת הסמכויות, השנים שלפני ברקזיט והתקופה שלאחר משאל העם.
זהו עיצוב אורך פרשני הנשען על התאמה בין מגמות, עמדות ותוצאות בחירות, ולא ניסוי שמקצה אנשים באקראי לחשיפה לאיום. לכן הראיות מחזקות מנגנון אפשרי ומשכנע, אך אינן מבודדות את ברקזיט מכל גורם פוליטי אחר.
אילו שינויי זהות הכינו קרקע להצבעה פחות מגזרית?
בין 1998 ל־2019 עלה שיעור המשיבים שאינם מגדירים עצמם יוניוניסטים או לאומנים מ־33% ל־39%, ושיעור המזדהים כצפון־אירים עלה מ־23% ל־27%. אלה אינם רוב חדש, אך הם מצביעים על מרחב פוליטי שאינו חופף לחלוקה החוקתית המסורתית.
השינוי הבולט ביותר היה בעלייה בשיעור חסרי הדת מ־9% ל־20%, בחברה שבה 96% מן האנשים גדלו כפרוטסטנטים או קתולים לפי המקור המצוטט במאמר. המחברים רואים בהתרופפות הזיקות האלה אפשרות לבחירת עמדות ומפלגות שאינן מוכתבות באופן מלא בידי הזהות הקהילתית.
עד כמה ברקזיט נעשה חשוב בהחלטת הבוחרים?
בסקרי הבחירות, ברקזיט היה הנושא החשוב ביותר ל־15.6% מן המשיבים ב־2017 ול־22.8% ב־2019. בשנת 2019 הוא הקדים במעט את שירות הבריאות הציבורי, שנבחר בידי 22.3%, ולכן לא היה נושא שולי בתוך סדר יום חברתי־כלכלי.
גם אופן פירושו היה חשוב: 42% מתושבי אזור הגבול שהתייחסו לברקזיט התמקדו בהשלכות גבול קשיח על תהליך השלום, וכשליש ראו אלימות וטרור כתוצאות אפשריות. מכאן שהסוגיה האירופית תורגמה אצל חלק מן הציבור לשאלה מקומית של ביטחון וחיים משותפים.
מה הפך את החשש מחידוש האלימות למוחשי?
הירידה הכללית באלימות הפרה־צבאית נעצרה בין אוקטובר 2018 לספטמבר 2019, והתקופה כללה פיצוץ מכונית תופת, את רצח העיתונאית ליירה מקי וניסיון רצח של שוטר. המחברים מצרפים לכך נתוני משטרה וסקרים כדי להסביר מדוע החשש לא היה רעיון מופשט בלבד.
עם זאת, הם מציינים שגם סיקור תקשורתי אינטנסיבי עשוי היה להעצים את תחושת הסכנה. ההבחנה חשובה: הטיעון עוסק באיום נתפס שמכוון התנהגות אלקטורלית, ולא בטענה שכל הערכת סיכון של הציבור שיקפה במדויק את הסתברות האלימות.
כיצד השתנתה תחושת הביטחון בין הקהילות?
לאחר משאל העם של 2016 הידרדרה הערכת היחסים בין פרוטסטנטים לקתולים, וב־2019 היא הייתה הגרועה ביותר מאז 2002 לפי סדרת הסקרים שהמאמר מציג. במקביל ירדה התמיכה בהסרת קירות ההפרדה המכונים "קווי שלום" מ־39% ב־2016 ל־29% ב־2019.
שני המדדים אינם מוכיחים לבדם שברקזיט גרם להידרדרות, אך הם עקביים עם התחדשות של תפיסת איום. מבחינה דמוקרטית, הם מראים כיצד אי־ודאות חוקתית יכולה לחלחל מאולמות הממשל אל אמון בין־קהילתי ואל הנכונות לחלוק מרחב מגורים.
האם האיום הרחיק אזרחים מן הקלפי או דווקא גייס אותם?
בבחירות 2019 נרשמו שיעורי השתתפות שיא בקרב בלתי־משויכים ובעלי עמדות חברתיות מתקדמות, לפי המחקרים שעליהם נשען המאמר. שיעור הלא־מצביעים שאמרו כי פוליטיקה אינה מעניינת אותם ירד מ־13% ב־2015 ל־6.9% ב־2019.
הדפוס תואם את טענת המחברים שבקרב ציבור בעל זיכרון של סכסוך, איום על פשרת השלום יכול להפוך השתתפות לצעד של הגנה עצמית פוליטית. הוא גם מזכיר שאלימות ואיום אינם משפיעים תמיד באותו כיוון: הם יכולים להקצין, לעודד מעורבות או להרחיק, בהתאם להקשר.
מה השתנה במאזן בין המפלגות הקשוחות למרכז?
ב־2019 איבדו המפלגות הקשוחות יחד 12.1 נקודות אחוז, ואילו מפלגות המרכז קיבלו 43.6% מן הקולות. Alliance יותר מהכפילה את חלקה והתקרבה ל־17%, ומפלגות מרכז אחרות הוסיפו יחד 4.5 נקודות אחוז.
זו הייתה התוצאה הפחות מקוטבת בבחירות לווסטמינסטר בצפון אירלנד מאז ראשית שנות האלפיים. ההישג אינו מלמד שהחלוקה היוניוניסטית־לאומנית נעלמה, אלא שבמצב של איום חוקתי מספיק בוחרים העדיפו נציגות שנתפסה כמתאימה יותר לייצוב ההסדר.
מאין הגיע הזינוק של Alliance?
רק 40.1% מקולות Alliance ב־2019 הגיעו ממי שהצביעו לה גם ב־2017. עוד 30.4% הגיעו ממצביעים לשעבר של מפלגות קשוחות, כ־12% ממפלגות מרכז אחרות ו־12.6% ממי שלא הצביעו בבחירות הקודמות.
בסך הכול כמעט 60% מקולות המפלגה הגיעו מאנשים שלא הצביעו לה בבחירות כלליות במשך ארבע שנים לפחות. בסיס כה מגוון תומך בפרשנות של התכנסות זמנית סביב תפקיד מייצב, ולא רק בגידול איטי של גרעין מפלגתי קבוע.
האם המעבר למרכז ביטא נאמנות חדשה או הצבעה טקטית?
שני המניעים הופיעו, אך רכיב ההצבעה הטקטית גדל מאוד. שיעור מצביעי Alliance שאמרו כי מטרתם הייתה למנוע ניצחון של מפלגה אחרת עלה מ־13% ב־2017 ל־27% ב־2019.
כמעט 49% מן המצביעים הטקטיים היו בעבר מצביעי מפלגות קשוחות. הנתון מחזק את רעיון האיזון: חלק מן הציבור לא בהכרח אימץ זהות מרכז חדשה, אלא השתמש בפתק כדי להזיז כוח מן הקצוות ברגע של סכנה נתפסת.
מה מלמד העבר האלקטורלי של Alliance על מנגנון האיזון?
בשנת 1979, על רקע אי־יציבות ואלימות חריפה, קיבלה Alliance 11.9% מן הקולות, ובשנות השמונים והתשעים שמרה בדרך כלל על 8% לפחות. לעומת זאת, בבחירות 2001 שלאחר הסדר יום השישי הטוב והשבת הממשל המבוזר ירד חלקה מ־8% ל־3.6%.
ההשוואה ההיסטורית מתאימה לטענה שהמרכז מתחזק כאשר העתיד החוקתי נראה מעורפל והסיכון האלים גובר, ונחלש כאשר פשרת השלום נראית בטוחה. היא אינה ניסוי מבוקר, אך היא מראה ש־2019 אינו המקרה היחיד שבו כוחו של המרכז נע עם תחושת היציבות.
מדוע מצביעים מתונים תמכו בעבר במפלגות קשוחות?
במסגרת של חלוקת כוח יציבה, בוחר מתון יכול להעדיף נציג קשוח כדי להגן על האינטרסים האתנו־לאומיים של קבוצתו ולצמצם ויתורים לצד האחר. ההסדר עצמו מפחית את הסיכון שהצבעה כזו תמוטט את המערכת, ולכן נוצרת דינמיקה של סכום אפס בתוך גבולות מוגנים.
ברקזיט שינה את החישוב משום שהעלה ספק לגבי הגבולות המוגנים עצמם. כאשר שמירת הפשרה נעשתה המטרה הראשונה, המחברים טוענים כי התמריץ עבר ממקסום הישג קבוצתי לבחירת מפלגה שמקדמת ביטחון ויציבות בין־קהילתית.
מדוע DUP ושין פיין נתפסו כפחות מתאימות לרגע החוקתי?
הסקרים שהמאמר מצטט מצאו אמון נמוך בשתי המפלגות הקשוחות לייצוג הציבור במשא ומתן על ברקזיט. מצביעים ביקרו את עמדת DUP כלפי היציאה ואת השימוש שעשתה בהסכם התמיכה בממשלה השמרנית, ומנגד את מדיניות ההימנעות של שין פיין מן הפרלמנט הבריטי.
שתי האסטרטגיות נתפסו אצל חלק מן הפרגמטיסטים כחלשות בהגנה על הסדר יום השישי הטוב. המעבר למרכז היה לפיכך גם שיפוט על איכות הייצוג ברגע חירום, ולא רק תגובה פסיכולוגית כללית לפחד.
אילו הסברים חלופיים ומגבלות מצמצמים את המסקנה?
חלק מתקופת ברקזיט חפף להשעיית הרשות המבצעת בצפון אירלנד, ולכן קשה לייחס את העלייה במרכז לברקזיט לבדו. המחברים משיבים שבבחירות 2003 ו־2007, שנערכו גם הן לאחר אלימות ובזמן השעיה, לא נרשמה עלייה מקבילה, אך ההשוואה אינה מבטלת את כל ההסברים החלופיים.
גם הפופולריות של מנהיגת Alliance, נעמי לונג, עשויה להסביר חלק מן ההישג, אף שהייתה מנהיגה כבר ב־2017 בלי זינוק דומה. מעל הכול, מדובר במחקר מקרה יחיד ובקשרים תצפיתיים; יש להיזהר מהסקה שכל איום על הסכם שלום יוביל בהכרח למתינות.
מהי המשמעות לדמוקרטיות היוצאות מסכסוך אלים?
המאמר מציע לראות העדפה מפלגתית כתגובה גמישה לשלמותו הנתפסת של הסדר השלום, ולא כתוצאה קבועה של זהות או חשיפה לאלימות. בוחרים יכולים לתמוך בקשוחים כדי לאזן ויתורים כשהמסגרת בטוחה, או במרכז כדי להציל את המסגרת כשהיא מתערערת.
הלקח המוסדי הוא שפשרה חוקתית זקוקה לא רק לכללים אלא גם לאמון ציבורי שהיא תוסיף להגן על ביטחון ועל הכרעה בהסכמה. כאשר אמון זה נסדק, השתתפות פוליטית ותחרות מפלגתית עשויות להפוך לכלים אזרחיים של הפחתת הסלמה — אך תוצאתן תלויה בהקשר ולא מובטחת מראש.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 11 בספטמבר 2026