היונים הספקניות ומפת שלושת הגושים: ההשפעה האלקטורלית המתמשכת של הסלמת הסכסוך
אלון יקטר ומארק טסלר מראים כיצד תמיכה בפשרה לצד פסימיות לגבי סיכויי השלום יצרה בסיס יציב למרכז הישראלי אחרי האינתיפאדה השנייה
האלימות לא רק דחפה בוחרים ימינה: היא הפרידה בין תמיכה בפשרה לבין אמונה שאפשר לממש אותה, וסייעה לייצב גוש מרכז חדש.
מהי ״יונה ספקנית״ ומה מבדיל אותה מיונה או מנץ עקביים?
יונה ספקנית תומכת עקרונית בפשרה טריטוריאלית ובפתרון שתי מדינות, אך אינה מאמינה שאפשר להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים בפועל. העמדה מחברת רכיב המזוהה עם השמאל לרכיב של אי־אמון המזוהה עם הימין.
יונים עקביות תומכות בפשרה וגם אופטימיות לגבי מימושה, ואילו נצים עקביים דוחים את הפשרה וספקניים לגבי השלום. הקבוצה הרביעית האפשרית — מי שמתנגדים לפשרה אך אופטימיים לגבי סיכוייה — נותרה זעירה בסקרי מדד השלום.
מדוע ההבחנה בין עיקרון למעשה משנה את מפת המפלגות?
המחלוקת הישראלית המסורתית כרכה יחד את שתי השאלות: השמאל הציע פשרה מתוך אמונה שהיא דרך מעשית לשלום, והימין חיבר חשדנות כלפי הפלסטינים להתנגדות לוויתור טריטוריאלי. בוחר שמקבל רק מחצית מכל אחת מן החבילות מתקשה למצוא ייצוג מלא באחד משני המחנות.
הפער הזה יוצר ביקוש לחלופה המשלבת נכונות עקרונית להיפרדות עם ספקנות לגבי משא ומתן והסכם. המרכז נעשה אפוא יותר ממיקום גאומטרי בין שמאל לימין, משום שהוא מציע בית לעמדה דו־ממדית שהציר הישן מסתיר.
כיצד השתנתה התגובה הציבורית לאחר ההסלמה בראשית שנות האלפיים?
נתוני סקר הבחירות הלאומי בישראל לשנים 1988–2015 מראים שהפחד האישי מפגיעה בטרור ואי־האמון בכוונות הפלסטינים ירדו בתקופת תהליך השלום ועלו במהלך האינתיפאדה השנייה. לאחר דעיכת האלימות ירד הפחד, אך התפיסה שהפלסטינים שואפים להחריב את ישראל נשארה גבוהה.
סקרי מדד השלום החודשיים לשנים 2001–2017 מציגים תנועה משלימה: התמיכה נטו במשא ומתן נשארה יציבה ואף עלתה מעט, בעוד האמונה שהוא יביא שלום בשנים הקרובות ירדה מאמצע העשור. לכן הפער בין תמיכה עקרונית לפסימיות מעשית התרחב גם ברמת הממוצעים וגם בשיעור היחידים שסווגו כיונים ספקניות.
מדוע אין די בסיפור על הקצנה ימינה?
הימין אכן התחזק ב־2003, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, ושוב ב־2009, שבועות לאחר פעולה צבאית בעזה. אלא שהשיאים האלה נחלשו כבר במערכות הבחירות הבאות, ולכן הם מתאימים יותר לתגובה קצרת טווח מאשר להסבר של מבנה מפלגתי חדש.
לעומת זאת, התמיכה בפשרה לא קרסה יחד עם האמון בסיכויי השלום, וגוש המרכז נשאר משמעותי לאחר שהאלימות המיידית פחתה. הדפוס המתמשך הוא פיצול בתוך עמדות הבוחרים ולא מעבר חד־כיווני ממחנה יוני למחנה נצי.
אילו מנגנונים עשויים ליצור תמיכה בפשרה לצד אי־אמון?
המחברים מציגים שלושה מנגנונים אפשריים, אך אינם בודקים ביניהם בניסוי סיבתי. ראשית, אלימות עשויה להגדיל את הרצון להיפרד מן היריב ולהקטין את מחיר הסטטוס קוו, ובו בזמן להעמיק חשדנות כלפיו.
שנית, פחד וכעס מיידיים יכולים לדעוך בעוד שיפוטים עמוקים וסטריאוטיפים על כוונות הצד האחר נשארים. שלישית, מסרי עילית חוצי־מחנות — טענת אהוד ברק שאין פרטנר לשלום והמעבר של אריאל שרון לנסיגה חד־צדדית — יכולים לתת לגיטימציה לצירוף, אף שהמחברים מדגישים שגם דעת הקהל השפיעה על האליטות.
כיצד נבנתה בדיקת הקשר בין העמדות להצבעה?
הניתוח משתמש בסקרי INES של חמש מערכות בחירות: 2006, 2009, 2013, 2015 ואפריל 2019. בכל אחת מהן נערך פאנל דו־גלי לפני הבחירות ואחריהן, והמשתנה התלוי הוא דיווח המרואיינים בגל שאחרי הבחירות על המפלגה שלה הצביעו.
המפלגות קודדו לשישה גושים: שמאל, מרכז, ימין, דתי־לאומי, חרדי וערבי. הניתוח המרכזי של המפה האידאולוגית מתמקד בשלושת הגושים הראשונים, בעוד בדיקת עמידות שכללה את כל השישה הניבה תוצאות דומות מבחינה מהותית.
כיצד נמדדו עיקרון, מעשיות והסברים מתחרים?
התמיכה העקרונית נמדדה בשאלה אם ישראל צריכה להסכים להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה כחלק מהסדר קבע, והאמונה המעשית נמדדה בשאלה אם אפשר להשיג הסכם שלום עם הפלסטינים. שתי התשובות הופיעו בסולמות בני ארבע דרגות, ובניתוח המאוחד נבנה משתנה בינרי המזהה תמיכה בפתרון שתי מדינות לצד הערכה שלילית של סיכויי ההסכם.
המודלים כללו גם הערכת מצב כלכלי, העדפה סוציאליסטית מול קפיטליסטית, עמדה על אכיפת מסורת דתית בחיים הציבוריים ומועד גיבוש החלטת ההצבעה. נוסף על כך נכללו גיל, מגדר, דתיות, השכלה, הגירה מברית המועצות לשעבר ומספר החדרים בבית כתחליף חלקי למדד הכנסה שלא היה זמין בכל הסקרים.
מה היה חריג במעבר הבוחרים למרכז ב־2006?
בהשוואת ההצבעה המדווחת בכל מערכת בחירות להצבעה במערכת הקודמת, 2006 בולטת בשיעור שיא של עוברים אל המרכז הן מן השמאל והן מן הימין. מאותה מערכת ואילך נעשו נאמני המרכז, שהצביעו שוב לגוש, למקור הקולות העיקרי שלו.
התנועה משני הכיוונים גם מפריכה את הטענה שהמרכז פשוט החליף את השמאל. בשנים שאחר כך נרשמו חילופי קולות משתנים בין המרכז לשני הגושים, אך בסיס מרכזי מובחן נשמר גם כאשר המפלגות הספציפיות בתוכו התחלפו.
מה אפיין את העוברים מן השמאל למרכז?
מצביעי שמאל מ־2003 שעברו למרכז ב־2006 לא נבדלו מנאמני השמאל בתמיכה העקרונית בפשרה, אך היו ספקניים מהם לגבי האפשרות להגיע לשלום. במודל המלא, תוספת של דרגת ספקנות אחת נקשרה לעלייה ממוצעת של 16.8 נקודות אחוז בהסתברות למעבר, ברמת מובהקות p=0.004.
הממצא מתאים לדמות ״הספקנים שבין היונים״: שינוי בהערכת ההיתכנות, לא נטישה של העיקרון הטריטוריאלי, דחף אותם לעבר המרכז. עם זאת, המודל המלא נשען על 64 משיבים בלבד בקבוצת השמאל, ולכן יש לקרוא את האומדן המדויק לצד מגבלת המדגם.
מה אפיין את העוברים מן הימין למרכז?
מצביעי ימין מ־2003 שעברו למרכז ב־2006 תמכו בפשרה טריטוריאלית יותר מנאמני הימין. תוספת של דרגת תמיכה אחת בפשרה נקשרה לעלייה ממוצעת של 13.2 נקודות אחוז בהסתברות למעבר, ברמת מובהקות p=0.008.
ההבדל בספקנות המעשית נראה בניתוח הפשוט אך איבד מובהקות לאחר הכנסת מלוא הבקרות, ולכן המחברים אינם מציגים אותו כממצא עקבי. גם כאן המודל המלא קטן יחסית וכולל 110 משיבים, עובדה שמגבילה את הדיוק אך אינה מבטלת את ההבדל הברור בתמיכה העקרונית בפשרה.
עד כמה היוניות הספקנית ניבאה הצבעה למרכז אחרי 2006?
המחברים איחדו את סקרי 2009, 2013, 2015 ואפריל 2019, העניקו לכל מערכת משקל שווה והוסיפו אפקטים קבועים לבחירות. רגרסיה לוגיסטית רב־קטגורית, שבה המרכז הוא קטגוריית הייחוס, כללה 1,905 משיבים במודל הבסיסי ו־1,231 במודל המלא.
במודל המלא, צירוף של תמיכה בפשרה עם פסימיות לגבי הסכם העלה בממוצע את הסתברות ההצבעה למרכז ב־13.8 נקודות אחוז, p<0.001. הוא הפחית את ההסתברות לשמאל ב־8 נקודות, p=0.004, ואת ההסתברות לימין ב־5.8 נקודות, p=0.025, והיה המנבא העקבי והחזק ביותר שנבדק לזהות מרכזית.
האם כלכלה, דת או החלטה מאוחרת מסבירות טוב יותר את המרכז?
עמדות דת ומדינה הבחינו בין הימין לבין השמאל והמרכז, אך לא בין המרכז לשמאל, ולכן הן אינן מסבירות את שבירת הציר הישן. גם הערכת הכלכלה לא הבדילה באופן מהותי בין מצביעי מרכז לשמאל, והעמדה הסוציאליסטית מיקמה את המרכז ביניהם אך לא סיפקה לו בסיס ייחודי מובהק.
מצביעי מרכז החליטו מאוחר יותר ממחנות אחרים, ותוספת דרגה בסולם ההחלטה המאוחרת העלתה את הסתברות ההצבעה למרכז ב־5.7 נקודות אחוז. האפקט קטן בהרבה מזה של היוניות הספקנית, ורוב קולות המרכז לאחר 2006 הגיעו מנאמני הגוש, ולכן אי־החלטיות לבדה אינה מסבירה את יציבותו.
אילו בדיקות עמידות מחזקות את התוצאה?
מדד חלופי שהחליף את הפסימיות לגבי שלום באמונה שהפלסטינים מבקשים לכבוש את ישראל הניב תוצאה דומה, אף שסקר אפריל 2019 הושמט מפני שהשאלה לא נשאלה בו. ניתוח מקביל של 1996–1999 לא מצא שיוניות ספקנית ניבאה גוש הצבעה לפני הסלמת ראשית שנות האלפיים.
משתנה שבדק אם המרואיינים ציינו את הסכסוך כבעיה החשובה ביותר לא היה מובהק ולא שינה את הממצא, ולכן מצביעי המרכז לא נראו אדישים יותר לנושא. גם אינטראקציות בין עמדות בסכסוך, כלכלה ודת ומדינה לא היו מובהקות, כך שחבילת עמדות רב־תחומית מיוחדת לא החליפה את ההסבר המרכזי.
איזה תפקיד מילאו שרון, קדימה וכללי הבחירות?
ביקוש ציבורי לעמדה מורכבת אינו משנה מערכת מפלגות בלי היצע מתאים. תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון, פרישתו מן הליכוד והקמת קדימה בסוף 2005 הציעו מסלול חד־צדדי ששילב נכונות לנסיגה עם ספקנות במשא ומתן.
שיטת הבחירות היחסית בישראל הקלה על הקמת מפלגה חדשה, ומעמדו הביטחוני והימני של שרון הוריד עלויות מוניטין עבור המהלך. אולם תרדמתו של שרון, דעיכת ההתנתקות כמדיניות וקריסת קדימה לא חיסלו את גוש המרכז, ולכן המאמר רואה בשרון זרז והיצע פוליטי — לא את המקור היחיד לשינוי.
מהן המגבלות המתודולוגיות של ההסבר?
המחקר מבוסס על סקרים תצפיתיים ועל רצף היסטורי במקרה יחיד, ולכן אינו יכול להוכיח שהסלמת האלימות לבדה גרמה להיפרדות בין העיקרון למעשה או להצבעה למרכז. אירועים, מסרי מנהיגים והתאמות מפלגתיות התרחשו יחד, ואין קבוצת ביקורת ישראלית מקבילה.
דיווח בדיעבד על הצבעה קודמת חשוף לשגיאת זיכרון, שאלות אחדות לא נשאלו בכל השנים ומספר החדרים הוא מדד חלקי לעושר. מודלי המעבר המלאים של 2006 קטנים, 2003 הושמט מבדיקת טרום־ההסלמה בשל מחסור בשאלת ספקנות, וב־1996 נעשה שימוש בכוונת הצבעה לפני הבחירות במקום בדיווח אחריהן.
באילו תנאים עשוי הדפוס להופיע גם מחוץ לישראל?
המחברים מזהים שלושה תנאי הקשר אפשריים: סכסוך ממושך וקפוא שמקבע את הפער בין רצון לפשרה לאמונה במימושה, מרכזיות גבוהה של הסכסוך בחיים הפוליטיים ומערכת יחסית בעלת חסמי כניסה נמוכים למפלגות חדשות. בהיעדר התנאים האלה, אמביוולנטיות דומה לא בהכרח תהפוך לגוש אלקטורלי.
בסכסוכים קצרים או משתנים במהירות העמדות עשויות להיסגר מחדש, ובמערכות רוביות גם ביקוש ציבורי גדול עלול להיבלע בתוך מפלגות קיימות. המאמר מציע אפוא מנגנון השוואתי לבדיקה ולא חוק אוניברסלי על כל חברה שחווה טרור או מלחמה.
מהי המשמעות הדמוקרטית של מפת שלושת הגושים?
הממצא המרכזי הוא שעמדות על סכסוך אינן חייבות לנוע כחבילה אחת: אזרחים יכולים לתמוך ביעד מדיני ובו בזמן לפקפק ביכולת השלטון להשיגו. סקר או דיון ציבורי שמודד רק ״יוני מול נצי״ מחמיץ את הפער הזה ועלול לפרש שינוי מבני כהקצנה פשוטה.
המחקר גם מראה שמפלגות בודדות יכולות להיות קצרות ימים בעוד בסיס אלקטורלי ברמת הגוש נשאר יציב. אין בכך המלצה נורמטיבית על המרכז או על מדיניות כלשהי, אלא תזכורת לכך שאלימות, אמון, עיצוב מוסדי ויזמות של מנהיגים פועלים יחד בעיצוב אפשרויות הייצוג בדמוקרטיה.
התקציר שלעיל הוא תקציר עצמאי בעברית, שנכתב בסיוע כלי בינה מלאכותית ובעריכה אנושית, על בסיס המאמר המקורי. הוא אינו תרגום רשמי של התקציר או של המאמר, אינו מטעם המחברים או כתב העת, ואינו מחליף קריאה במקור
עודכן לאחרונה: 11 בספטמבר 2026